תפריט ראשי

בראשית אוקטובר 2011, טרם החתימה על עסקת שליט, השתתפו נציגים ממכון מיתווים בפגישות עם שורה של אישים פלסטינים מרכזיים מאזור רמאללה ושכם, וביניהם סגן השר לענייני אסירים ומושל שכם. הפגישות התקיימו בהובלת רוני שקד מידיעות אחרונות וממכון טרומן שבאוניברסיטה העברית, והתמקדו במהלך הפלסטיני באו"ם ובהשלכותיו. נייר זה מסכם נקודות מרכזיות אשר עלו בשיחות הללו. 

הפלסטינים בעקבות הפנייה לאו"ם

התרשמות משיחות עם אנשי ממסד פלסטינים

אוקטובר 2011


בראשית אוקטובר 2011, טרם החתימה על עסקת שליט, השתתפו נציגים ממכון מיתווים בפגישות עם שורה של אישים פלסטינים מרכזיים מאזור רמאללה ושכם, וביניהם סגן השר לענייני אסירים ומושל שכם. הפגישות התקיימו בהובלת רוני שקד מידיעות אחרונות וממכון טרומן שבאוניברסיטה העברית, והתמקדו במהלך הפלסטיני באו"ם ובהשלכותיו. נייר זה מסכם נקודות מרכזיות אשר עלו בשיחות הללו. נקודות אלו אמנם אינן מייצגות עמדות רשמיות, ואין להשליך מהן על עמדות אנשי השטח הפלסטינים, אך הן מספקות הצצה להלך הרוח העכשווי בקרב אנשי הממסד הפלסטינים. בקרב אנשי הממסד מסתמנת הבנה מהותית של התהליכים שעוברת החברה הישראלית ונכונות להוסיף ולקיים שיח משותף עם אישים וגורמים ישראלים רלוונטיים.

 

אבו מאזן חזר מנצח מהאו"ם, למרות התפיסה הישראלית שהפלסטינים הפסידו באו"ם. הגשת הבקשה להכרה במדינה פלסטינית, נאום אבו מאזן באו"ם, ומוכנותו להתעמת בעניין עם ארה"ב נתפסים בעת הנוכחית כאירוע מרכזי במאבק הלאומי הפלסטיני. הם הביאו לזינוק בפופולריות של אבו מאזן ברחוב הפלסטיני, בהמשך למגמת התעצמותו בתקופה האחרונה. הרש"פ לבשה חג סביב מושב עצרת האו"ם, ואבו-מאזן הופך למעין גיבור לאומי ברחוב הפלסטיני.

 

אבו מאזן מודע לכוחו. למרות אזהרות חוזרות ונשנות על פרישה קרובה מהחיים הפוליטיים, אבו-מאזן אינו מכשיר יורשים ומנטרל את הדור הצעיר. הוא פועל למען עיצוב מורשתו. יודע שאין לו תחליף כרגע, ושהחלופה היחידה לו היא חמאס, בה לא רוצים לא בארה"ב, לא בישראל, ולא באש"פ. לכן, הוא מרשה לעצמו לומר לכולם Take it or I leave. יודע שאין רצון בחלופת החמאס, ושלכן יקבלו בסופו של דבר כמעט כל מדיניות בה ינקוט ואותה יוביל.

 

אבו-מאזן יוצר אתוס חדש, הדוגל באי-אלימות. אבו-מאזן בחר באסטרטגיה של מאבק פוליטי-מדיני בלתי-אלים, ופועל בשיטתיות לשנות את אתוס המאבק של ערפאת. המדיניות החדשה מדגישה שהכוונה הפלסטינית היא להפסיק את הכיבוש ולהשיג מדינה בגבולות 1967, ולא לפגוע בישראל. האסטרטגיה החדשה קונה לה אחיזה בקרב מנהיגי הפת"ח ופעיליו. לא ברור מידת התמיכה בה בקרב הרחוב הפלסטיני, ובייחוד בקרב הדור הצעיר. הבחירה בדרך הבלתי-אלימה תורמת לדימוי עצמי חיובי בקרב הפלסטינים, שכמה מהם משווים עצמם להודו ולגנדי. זה נתפס כמהלך שמבטא את השמירה על האינטרסים הלאומיים הפלסטינים ושמגביר את תמיכת העולם בפלסטינים ובמאבקם. ניכר כי בינתיים זו רק טקטיקה, שטרם השרישה את אתוס המאבק האלים. אם ירגישו חסרי אונים ויחשבו שיש דרך יעילה יותר, נראה שהפלסטינים יהיו נכונים לפנות אליה.

 

הפלסטינים מרגישים שהם מוכנים וזכאים למדינה. אבו מאזן שיקם את הרש"פ – את הכלכלה, את הביטחון האישי, ואת המוסדות. הפלסטינים מרגישים טוב יותר עם עצמם מאשר בעבר. הם במגמת התקדמות, לוקחים יוזמה ומקדמים מהלכים בזירה הבינלאומית. זוכים לאהדה (תורכיה סיפקה ייעוץ משפטי לרש"פ טרם הפנייה לאו"ם) ומוכנים למדינה משלהם. שכם כמודל – היה בה כאוס ביטחוני בעבר וכיום המצב שונה בתכלית. עברה פיתוח רב, התקדמות כלכלית, יציבות ביטחונית, סדר אזרחי. האבטלה ירדה מ-65% ל-11%, יש ניצני תיירות וגיבוש תכניות למסלולי תיירות לצליינים, פיתוח מסחרי משמעותי, פיתוח נדל"ן, מסעדות, בורסה ועוד. מתקיים שם שת"פ ביטחוני עם ישראל, הידוע לכל (גם לגבי מתחם קבר יוסף, ששופץ ע"י הרש"פ), שהוביל להסרת מחסומים סביב העיר ולהגברת חופש התנועה.

 

קודם מדינה, ואחר כך הסדר קבע. נראה שהשיח הפלסטיני מתמקד כיום בכינון מדינה ולא בהשגת הסדר קבע או הסכם שלום עם ישראל. יש חוסר אמון ביכולת להתקדם במו"מ עם ממשלת נתניהו, יש תכנית אופרטיבית להתקדמות מדינית לקראת הקמת המדינה, ויש אמונה שיהיה טוב יותר (גם לישראל) לנהל את המו"מ על הסדר הקבע במעמד של מדינה-מול-מדינה. אז אולי יהיה קל יותר לפלסטינים לדבר על פשרות בנושאים רגישים. יחד עם זאת, מסתמנת הבנה שמתווה השלום, על פי קווי 1967, ידוע פחות או יותר, שניתן להגיע להסכמה על כל נושאי הליבה, ושלו ישראל הייתה רצינית אפשר היה להתקדם במו"מ לעבר הסדר קבע כבר כיום, עוד טרם הקמת המדינה.

 

בעקבות עצרת האו"ם, הפלסטינים סבלנים ומפוכחים. הפלסטינים אינם מצפים שמחר תקום המדינה. הם יודעים שיש דרך ארוכה, ומצהירים שיש להם סבלנות רבה. מדגישים שכמה וכמה מדינות (כולל ישראל) פנו לאו"ם מספר פעמים עד שהתקבלו כחברות, ושהם גם יעשו זאת. אם יהיה וטו אמריקאי, יגישו בקשה נוספת, וחוזר חלילה, עד שיתקבלו. מאמינים שיש פה מהלך היסטורי שלא ניתן לעצור אותו, ושספטמבר מהווה את תחילתו של שלב חדש במאבק המדיני הפלסטיני. מרגישים שהמומנטום פועל לטובתם, ואינם חוששים מעימות מדיני עם ישראל וארה"ב. דבקים בטקטיקה של פניה לקהילה הבינלאומית, של מאבק דיפלומטי, ושל הפגנות בלתי-אלימות. גיבשו לאחרונה נייר עם שבע אופציות כיצד להמשיך הלאה לאחר מושב עצרת האו"ם. מרגישים שאין להם מה להפסיד.

 

אינתיפאדה מצד העולם, לא מצד הפלסטינים. הפלסטינים שילמו מחיר כבד באינתיפאדה השנייה, ואינם חפצים בסיבוב אלים נוסף. מדגישים שמהלך הפנייה לאו"ם הועיל להם יותר מהאינתיפאדה השנייה, ושמי שכל הזמן מפחיד מפני אינתיפאדה שלישית הם הישראלים, בזמן שהמנהיגות הפלסטינית שוללת זאת. עובדה ששום עימותים אלימים לא פרצו בספטמבר. במקום שהפלסטינאים יעשו אינתיפאדה נגד ישראל, העולם עושה זאת עבורם. ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי, ומאבדת תמיכה גם באזור וגם במערב – תורכיה, מצרים, אובמה, ומרקל.

 

אין טעם במשא ומתן עם ממשלת נתניהו. ועידת הפת"ח שהתכנסה לפני כשנתיים הסיקה שאין סיכוי להסדר עם נתניהו, ושיש לקיים מאבק בזירה הבינלאומית. לפלסטינים אין טיפת תקווה מנתניהו, ורואים את תכלית מדיניותו כקרב פוליטי בתוך מחנה הימין מול ליברמן. הפלסטינים חשים שאין טעם לנהל מו"מ סתמי, רק לשם המו"מ. הם מחכים שממשלת ישראל תגיד מה היא רוצה ולאן פניה. זה לא קורה. הפתרון הוא להתעמת עם ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית.

 

יש חלופות, והן פחות טובות לישראל. אם לא תחול כל התקדמות במהלך הפלסטיני להקמת מדינה, ולא תהיה התקדמות במו"מ, רעיון שתי המדינות יוסיף לאבד גובה ברחוב הפלסטיני. מזהירים ממצב בו אבו-מאזן יכריז על פירוק הרש"פ ועל רצון בפתרון של מדינה אחת. אם ישראל תדחוף את הפלסטינים לפינה – לא מן הנמנע שיהיה עימות אלים. זה יכול להתחיל בהפגנות בסגנון האביב הערבי. בצעדות מדי יום שישי אל הגדרות. כמה אנשים הצהירו שהפלסטינים רוצים שלום צודק, על בסיס 1967, אך שאם ישראל תדחוף אותם לפינה – יש גם אופציות נוספות. מרגישים שישראל מנסה לדחוף אותם לברית עם איראן, למרות שהפלסטינים מתנגדים לניסיונות של איראן ושל השיעים להתערב במה בקורה באזור. אבל אם כל הדלתות תיסגרנה, אולי "ילכו גם עם השטן".

 

הבעיה היא ישראל, והיא נמצאת בעמדת נחיתות. ישראל לא רואה ולא מבינה את השינויים שחלים במרחב. השינויים הללו משרתים את האינטרס הפלסטיני, ולא את הישראלי. ישראל מאבדת את ידידותיה באזור – תורכיה, מצרים. ישראל כבר לא מרכזית בקביעת תהליכים אזוריים. ישראלים ברחו מהשגרירות בקהיר עם כאפיה – זה מסמל את שינוי מאזן הכוחות. השאלה היא לא כמה סבלנות יש לפלסטינאים טרם יפנו לאלימות, אלא כמה זמן ישראל תחכה עד שתקדם פתרון לסכסוך. ההידרדרות היא בישראל. היא הופכת מחברה ליברלית, פתוחה לחברה פשיסטית יותר, פחות דמוקרטית, וקנאית אידיאולוגית. ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי גובר, ונהיית מדינה שהמערב מתרחק ממנה. אין כיום מנהיג פלסטיני שניתן להאשימו כמכשול לשלום. אין טרור פלסטיני. הבעיה היא בישראל. יש טרור של מתנחלים, שהמדינה לא משתלטת עליו. המתנחלים הם אלה שיהרסו את מדינת ישראל ושיביאו לפיצוץ אלים. הפלסטינים לא מבינים איך ישראל לא פועלת לעצירת אלימות המתנחלים. ישראל לא צריכה לפחד ממדינה פלסטינית, אלא מאיראן. פתרון הבעיה הפלסטינית קודם כל ישרת את ישראל, ואת מעמדה באזור ובעולם. הקמת מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי, וברש"פ מאמינים שכמחצית מהישראלים תומכים במדינה פלסטינית, בניגוד לעמדת הממשלה.

 

ארוכה הדרך לפיוס פת"ח-חמאס. יש אמירות לפיהן המשבר עם חמאס הוא זמני, שבקרוב ימומש הסכם הפיוס שנחתם בקהיר, שיהיה איחוד פלסטיני, שיתקיימו בחירות ושיטה דמוקרטית, ושהפירוד הפלסטיני אינו מכשול לשלום (מציינים שחאלד משעל הסמיך את אבו מאזן לנהל מו"מ ולקבל את תוצאות המו"מ, ושגם בחמאס מכבדים את החלטת אבו-מאזן על אי-אלימות). עם זאת, יש הבנה שאין אפשרות לחתימת הסכם עם ישראל בלי עזה, ושהדרך לפיוס היא ארוכה. העם הפלסטיני רוצה אחדות פלסטינית, וייתכן שייצא להפגין ברחובות לשם כך. 56% מהתקציב של אבו מאזן מועבר לרצועת עזה. יש שם כ-60,000 אנשים שאבו מאזן משלם להם משכורת מדי חודש מבלי שיעבדו בפועל. פת"ח שומר את המנגנון שלו ואת מוקדי הכוח שלו שם. בפת"ח מאמינים שהם חזקים כיום בעזה, ושהיו מנצחים שם בבחירות לו היו נערכות כיום. חמאס לא אפשרו לקיים עצרות תמיכה באבו-מאזן במהלך הנאום באו"ם, ואיימו לירות במי שיפגין. פת"ח הורה לאנשיו לא לקיים אירועים בעזה. לא רצו להתסיס.

 

לעומת זאת, החמאס חזק בגדה. מותר לו לפעול בגדה כארגון פוליטי, רק אם הוא פועל על פי חוק הרש"פ. פת"ח לא פועל ישירות נגד החמאס (אבו מאזן אף נפגש לאחרונה עם ראשי החמאס משכם), לא רוצה להביך אותו, אך פועל לכרסם בכוחו. למשל, כל מוסדות הצדקה והרווחה של החמאס בגדה הועברו לידי הרש"פ, שכעת מספקת את כל הצרכים החברתיים של התושבים. לפת"ח יש בעיה בגדה - הדור הפלסטיני הצעיר שנולד לתוך תקופת אוסלו מנותק מהווית המאבק שקדמה לאוסלו. ותיקי הפת"ח, שהיו בעבר מבוקשים גדולים ע"י ישראל וביצעו פיגועים רבים, נראים בעיני הצעירים כעסקנים מושחתים, שנוסעים במכוניות יוקרה ושזוכים לתעודות אח"מ מישראל. הצעירים לא יודעים על העבר הלוחמני של אנשים אלה, ואילו וותיקי הפת"ח לא יכולים להתהדר בעברם, כי זה לא יתקבל טוב ע"י הישראלים איתם הם משתפים פעולה כיום. זה מוביל לאיבוד לגיטימציה, ולחיזוק מעמד אנשי החמאס.

 

נכתב על ידי: ד"ר נמרוד גורן, 16 אוקטובר 2011

 

icon-pdf 

 

site by brandor