כל הפרסומים
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
"מסע הגילוי האמתי אינו בנופים החדשים כי אם במבט החדש", כתב מרסל פרוסט. ואכן, יובל החמישים למלחמת ששת הימים מהווה הזדמנות להתבונן מחדש בהשלכותיה. מקובל להניח כי ישראל ניצחה במלחמה, ובגדול; אך מבט מחודש, בפרספקטיבה היסטורית, יגלה כי היא גם הפסידה. אין להסתכל על תוצאות המלחמה באופן בינארי של ניצחון (ישראלי) מול הפסד (ערבי), אלא כשילוב של שני האלמנטים הללו.
החזית המצרית היא דוגמא קלאסית לניצחון ישראלי. "ניצחון" נמדד לא רק בתוצאות הצבאיות של הקרב, אלא בתוצאות המדיניות של המערכה הכוללת. במקרה המצרי הן הביאו לחתימתו של הסכם שלום עם מצרים, אשר שריר וקיים עד עצם היום הזה. עם זאת, יש להדגיש כי הצלחה זו אינה תולדה רק של ההישג הצבאי ב-1967 ,אלא גם של הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אשר גרמה להנהגה ולציבור להכיר במגבלות הכוח הצבאי. מאידך, התבוסה המצרית הובילה את מצרים – במיוחד לאור ההתעקשות של ממשלת גולדה מאיר שלא להיענות ליוזמת השלום של סאדאת ב-1971 – לצאת למלחמה מוגבלת, שהחזירה את הכבוד שאבד למצרים ב-1967 והקל עליהם לפנות לדרך השלום.
