הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשוואה הבסיסית לא השתנתה מאז 7 באוקטובר: בשביל להחזיר את החטופים כולם, יש לסיים את המלחמה. ובשביל לסיים את המלחמה באופן שישמור על ביטחון ישראל, חמאס לא יכול להחזיק בשלטון ברצועה. אלא שממשלת ישראל סירבה פעם אחר פעם לקדם פתרון מדיני שיאפשר זאת, והמשמעויות ידועות. ההישגים הצבאיים נשחקו, כפי שהזהיר הרמטכ"ל כבר לפני שנה. החטופים הופקרו, ורבים מהם שילמו בחייהם על השיהוי. חיילינו נשלחו לפעול שוב ושוב באותן שכונות, כי בהיעדר אלטרנטיבה הטרור הרים ראשו. הרוגי הימים האחרונים בעזה מדגישים את מחיר הדמים היומיומי של נוכחות צבאית קבועה בשטח שורץ לוחמי גרילה הלומדים את מהלכי הכוחות בשטח ומתאימים עצמם לפגיעה בהם. את הדינמיקה הזו ומחיריה אזרחי ישראל מכירים היטב מ-18 שנות רצועת הביטחון בלבנון. מאז פורקו גדודי חמאס, סיום המלחמה הוא לא רק מחיר שיש לשלם כדי להחזיר את כולם הביתה, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

לא חסרו הצעות שיכלו לאפשר זאת, כבר לפני חודשים רבים. מדינות העולם והאזור שבו והציגו תוכניות מפורטות ליום שאחרי חמאס בעזה. העקרונות חוזרים על עצמם: שלטון אזרחי פלסטיני מתון על בסיס הרשות הפלסטינית, הסדרי ביטחון נוקשים בציר פילדלפי ומעבר רפיח, כניסת כוחות אזוריים שיחליפו את כוחות צה"ל, סיוע בינלאומי מסיבי. ארה"ב, סעודיה, מצרים ואחרים עומלים על הכנת התוכניות הללו מעל שנה.

האיתותים סביב העסקה, במרכזם הצהרת בלינקן על תוכניתו לקידום חלופה שלטונית ברצועה, מעידים שהדרך להשלמת העסקה עד שלביה האחרונים, כלומר נסיגת צה"ל וסיום המלחמה והחזרת אחרון החטופים, עוברת דרך מימוש כלשהו של הרעיונות הללו. אלא שעד כה, הממשלה והעומד בראשה פסלו אותם על הסף. הטיעון העיקרי שחזר על עצמו היה שלילת מעורבות הרשות הפלסטינית: "עזה לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן". זאת, אף שנתניהו מכיר היטב את ההבדלים בין חמאס, שהביא עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, לרשות הפלסטינית, שמקיימת איתנו תיאום ביטחוני ומסכלת טרור.

כאילו לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר, מדיניות "הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס" עודנה חיה וקיימת בממשלת ישראל הנוכחית. התעקשות הימין הקיצוני, כפי שבן גביר העיד בעצמו, היא שטירפדה את העסקה עד כה. העקרונות המשיחיים מבית היוצר של סמוטריץ'-בן גביר הם שהנחו את הסרבנות המדינית של נתניהו לאורך המלחמה, ואת ההתעקשות על שימור הנוכחות הישראלית בעזה וקיבוע מצב המלחמה.

המאמר פורסם ב-16.1.25 באתר מעריב.

הפוסט החלופה לחמאס כבר על השולחן – נתניהו עדין תקוע "ביום שלפני" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יותר משנה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל הצליחה להשיב לעצמה את ההרתעה. כל שחקניות ציר ההתנגדות – איראן, חמאס, חיזבאללה, חות'ים – ספגו מהלומות צבאיות קשות, כאשר שדרת המנהיגות של חיזבאללה וחמאס אף חוסלה. ישראל הוכיחה כי מבחינה צבאית וטכנולוגית היא עולה על אויביה עשרת מונים.

הפוסט שנת ההישגים המוחמצים: ישראל חזקה יותר, ובודדה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך לדוגמה, במקום פיזור סוכנויות המודיעין, היעדר שיתוף פעולה ביניהן והתבססות על מודלים נוקשים של ניתוח מידע, הוקם המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), שהיה למעשה הגוף המודיעיני המרכזי הראשון לאיסוף ולניתוח מידע אסטרטגי (לימים הפך לסוכנות ה־CIA); התפתחה בהדרגה מתודולוגיה חדשה לניתוח סימנים מעידים שהפכה מרכזית בתפיסת המודיעין האמריקאית; התגבשה תפיסה המעודדת באופן מוסדי חשיבה על תיאוריות מתחרות לגישה השלטת; התפתח מאוד הקשר בין זרועות הביטחון לאקדמיה, על מנת לפתח מומחיות בתחומים כמו ניתוח אסטרטגי, שפות זרות וטכנולוגיה, במטרה לתרום לביטחון הלאומי; ועוד.

מקרה פרל הארבור מדגים אפוא אמת כואבת: דווקא כישלונות קולוסליים, שמחירם קטלני, יכולים להצמיח ענפי ידע, לשנות פרדיגמות וארכיטקטורות ולשדרג את החשיבה והעשייה המודיעינית. וכמו בארצות הברית כך גם בישראל, הכישלון ההתרעתי הצורב שקדם למלחמת יום הכיפורים הוביל לשינויים מהותיים בקהילת המודיעין המקומית. כעת, משבר 7 באוקטובר 2023 מציב את ישראל בצומת דומה ומעלה שוב את השאלה האם תדע להפיק את הלקחים הנדרשים.

זה בדיוק הסנטימנט שעליו רוכבת, לכאורה, הצעת חוק חדשה שיזם ח"כ עמית הלוי (הליכוד), שעברה באמצע נובמבר בקריאה טרומית, להקמת "מחלקה לגיבוש תפיסת מודיעין חלופית מגופי המודיעין". על פי הצעת החוק, ראש המחלקה, שתוקם במשרד ראש הממשלה, ימונה על ידי ראש הממשלה וידווח ישירות אליו, והדבר יאפשר, לטענת מגיש ההצעה, גיבוש הערכה בלתי־תלויה בקהילת המודיעין.

חקירה מעמיקה של כישלונות מודיעיניים איננה מותרות: היא חיונית כדי ללמוד וליישם לקחים מהותיים. אולם דומה שמאחורי ההצעה להקים מחלקת מודיעין חלופית לא עומדים שיקולים ענייניים אלא מניעים פוליטיים גמורים. לראיה, לא קדמה לה חקירה מעמיקה ובלתי־תלויה של הכשל המודיעיני האסטרטגי של 7 באוקטובר, שהיא התנאי ההכרחי, כפי שנפרט לעיל, לשינויים מן הסוג הזה. תחת זאת, הצעת החוק נולדה במחשכים, קוּדמה בחיפזון וללא התייעצות עם גורמי המודיעין, ומתבססת על הנחות יסוד רעועות, אם לא הרסניות בכוונת מכוון.

לפני שנצלול לעומק הדברים, נבקש להדגיש כי בעוד חלק משמעותי מהאחריות על מחדל 23' רובץ על קהילת המודיעין הישראלית – לצד הנדבכים המדיני והמבצעי – אנשיה הם גם אלה שעומדים מאחורי ההצלחות המבצעיות המרשימות בעת האחרונה בזירה הצפונית. אולם אל לנו להסיק מאותן ההצלחות שהלקחים כבר נלמדו ותוקנו – הם לא. הנחת היסוד לאור הכישלון הנורא היא, אכן, שנדרשת למידה משמעותית ושינוי; השאלה היא מה לשנות ואיך.

תנאי הכרחי לרפורמה: ועדת חקירה

הגם שכישלונות מודיעיניים משמעותיים, כמו אלה שמנינו למעלה, מהווים הזדמנות לשידוד מערכות ולרפורמות מבניות ותפיסתיות – הן לבדן אינן ערובה להצלחה. לראיה, גם לאחר שנבנתה מחדש לאחר ההפתעה ב־1941, קהילת המודיעין האמריקאית הופתעה שוב ושוב, לרבות 60 שנה אחר כך, בסדרת פיגועי ה־11 בספטמבר 2001. בישראל, השינויים הארגוניים והתפיסתיים המהותיים שנרשמו בקהילת המודיעין לאחר מתקפת הפתע ב־1973, לא מנעו את ההפתעה האסטרטגית שחוללה התקפת הפתע של חמאס ב־2023. רפורמות גם עלולות לעתים דווקא להחליש את המודיעין, שכן הקמה של יחידות וגופים חדשים והגדלה של כוח האדם עלולות ליצור בעיות חדשות כגון כפילויות מיותרות, בזבוז משאבים וסרבול.

לכן, רפורמות עמוקות בתהליך המודיעיני, שאמורות לתרום להערכת מודיעין איכותית יותר, צריכות לצאת אל הפועל רק בתום תהליך חקירה מקיף של הכישלון אשר מלכתחילה הוביל לצורך בשינויים. ותהליך שכזה, ראוי שיתבצע על ידי ועדת חקירה עם סמכויות רחבות ככל האפשר לבדיקת התנהלותה של קהילת המודיעין, בד בבד עם בדיקה של הדרג המדיני העומד עמה בזיקה הדוקה. בישראל המנגנון הרלוונטי לאתגר מסוג זה היא ועדת חקירה ממלכתית.

מדוע הדבר הכרחי? ניתן דוגמה. בשנה החולפת התקבעה בשיח הציבורי סברה ולפיה גופי המחקר האסטרטגיים בארגוני המודיעין – אמ"ן, שב"כ, מוסד – כשלו במשימתם, מאחר שכולם כאחד פעלו תחת קונספציה מחקרית שגויה ולפיה חמאס המורתע לא ייזום התקפה על ישראל וכי מזוודות המזומנים ששולמו לו, בצד אישורי העבודה שסופקו לעזה, הצליחו במשימתם "לקנות שקט". חקירה עמוקה ובלתי־תלויה יכולה לעמוד על הבדלים שייתכן שכן היו בין שלושת הגופים הללו, ולהסיק מכך מסקנות להמשך – למשל, אימוץ המתודולוגיה של הגוף שהעריך נכונה את כוונות חמאס על פני זו של הגוף שכשל, וכדומה. התבססות על תחקירים עיתונאיים, מוצלחים ככל שיהיו, היא בעייתית, משום שהם נעדרים נגישות מלאה לכלל החומרים והגישות במערכת המודיעינית, ומוטים כתוצאה מהמקורות החלקיים שהם ניזונים מהם.

אולם, ועדת חקירה ממלכתית טרם קמה וספק אם תקום בימי חייה של הממשלה הנוכחית. חבריהּ מתרצים את התנגדותם בהתמשכות המלחמה, כמו גם בחוסר הלגיטימיות לכאורה של בית המשפט העליון (שנשיאה ממנֶה את חברי הוועדה) בעיני תומכיהם. דחיית הקמתה של הוועדה מייצרת קושי ממשי לחקור באופן יסודי ורציני את אירועי 7 באוקטובר. התעמעמות הזיכרון של המעורבים, היעלמותם של חומרים, והתקבעות נראטיבים דרך הדלפות בתקשורת ותחקירים פנימיים – מהווים כולם חסמים בדרך לחקר האמת וללמידה משמעותית. ודחיית חקר האמת מהווה בתורה חסם לשינויים המבניים הדרושים, אולי, לקהילת המודיעין. ואולי לא. אבל איך נדע?

פלורליזם ובקרה מודיעיניים

אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היתה בעיה מן הסוג הזה. פחות מחודש לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקף, כבר הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, על מנת לחקור את נסיבות פריצת המלחמה. בעקבות מסקנות הוועדה, בוצעו שינויים יסודיים בקהילת המודיעין, החל מחיזוק מחלקות המחקר בפיקודים, חיזוק גוף המחקר במשרד החוץ והקמת גוף מחקר במוסד – כולם נועדו להקטין את התלות בגוף הערכה אחד, קרי חטיבת המחקר באמ"ן – וכלה בהקמת יחידת הבקרה באמ"ן, שאף שלא נבעה ישירות מדוח ועדת אגרנט, הרי היא ברוחו של הדוח שקרא ל"הגברת הפלורליזם המודיעיני". שינוי נוסף היה ניסיון למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. על כך בהמשך.

יחידת הבקרה באמ"ן מכונה גם "מחלקת איפכא מסתברא" על שם הפונקציה העיקרית שמילאה (לפחות בשני העשורים הראשונים). היא נועדה להגביר את הפלורליזם ולמסד את האפשרות לשמוע "דעה אחרת" בקהילת המודיעין. שיטת האיפכא פירושה הצגת הערכה בעלת משקל לגבי שאלה מחקרית מרכזית, העומדת בניגוד לעמדת חטיבת המחקר, וניסיון להוכיח את תקפותה תוך שימוש סלקטיבי במידע מודיעיני ובהשערות מודיעיניות, גם כאשר אנשי הבקרה אינם סבורים שטענה זו נכונה. גישה זו נועדה להפרות את השיח הפנימי ולחייב את גורמי ההערכה לבסס את טיעוניהם ולבחון אם טעו בהערכותיהם.

מאחורי הקמת יחידת הבקרה ב־1974 – בשלב הראשון כענף של איש אחד שהיה חלק ממחלקת המחקר הבסיסית – עמד ראש אמ"ן דאז, האלוף שלמה גזית. הוא הושפע מאוד מהערכת המודיעין המדויקת שהשמיע ערב מלחמת יום הכיפורים סגן סימן טוב בנימין, קצין מחקר זוטר ביחידת המודיעין בפיקוד הדרום, שיצא באומץ נגד מפקדיו והעריך כי פני מצרים למלחמה, מעט בדומה לנגדת ו' שסברה כי פני חמאס לעימות, ערב הטבח בשמחת תורה.

עשור אחרי שהוקם ענף הבקרה, בשנת 1984, הפך אותו ראש אמ"ן דאז אהוד ברק למחלקת הבקרה, שעומדת על תִלה עד היום כמחלקה עצמאית הכפופה ישירות לראש אמ"ן ושתפקידה לבצע בקרה להערכות מודיעיניות באמ"ן, אך היא רשאית גם לכתוב ניירות עמדה מודיעיניים בעצמה, בהתאם לשיקול דעתו של העומד בראשה. על קורותיה של מחלקה זו נכתב בספר פרקליט השטן. ניתן לומר, בתמצית, שהיא לא הצליחה להציב משקל־נגד לחטיבת המחקר באמ"ן וניטשת מחלוקת אם בכלל עלה בידה לתרום תרומה משמעותית לשיח המודיעיני, ולביסוסה של רוח אחרת המעודדת ויכוח ופתיחוּת בפרט. רוב הזמן הערכותיה הלעומתיות היו צפויות ולכן לא נלקחו ברצינות וכמעט שלא השפיעו.

אחת הסיבות לכישלון מרבית ראשי מחלקת הבקרה באמ"ן היתה ניסיונם לשחק באותו המגרש של יחידות המחקר – קרי, להתמקד בהערכות המודיעיניות, ובהן בלבד. חלופה לכך יכלה להיות ניסיון להציג מתודולוגיה מחקרית שונה, לבחון את המבנה הלוגי של הערכות המחקר ולהציג נקודות עיוורון. גישה כזאת, ששמה דגש על תהליך המחקר ולא על התוצאה, יכולה לאפשר ויכוח ושיח מודיעיני ערים יותר. בנוסף, ההתמקדות של גופי הבקרה בתוצרי אמ"ן מחקר גרמה לצמצום נקודת המבט לנושא הצבאי בלבד ולהחמצת חלקים נרחבים משדה הראייה הלאומי, כמו למשל הערכות המודיעין של יחידות המחקר במשרד החוץ, במוסד ובשב"כ, גורמי התכנון האסטרטגיים דוגמת המל"ל, והשוואה למכוני מחקר האזרחיים.

 מה שלא עבד לאמריקאים

בכל אלה הצעת החוק הפרטית של ח"כ הלוי לא מטפלת. היא מעידה כי בכוונתה של הממשלה – שבמשמרת שלה קרה האסון – ליצוק קלקול חדש על מצעו של הקלקול ישן, מבלי להידרש לבדק הבית המעמיק של סוגיות היסוד של המודיעין הלאומי, המתחייבות מהכשל של 7 באוקטובר, ושל שנות העיוורון הארוכות שקדמו לו, לרבות בחינת תהליכי העבודה ויחסי הגומלין בין הדרג המדיני לביטחוני.

אבל הבעיה אינה רק במה שההצעה לא עושה, אלא גם במה שהיא כן עושה. גוף שהעומד בראשו ימונה ישירות בידי ראש הממשלה, ככל כנראה כמשרת אמון, ידווח אישית לראש הממשלה ויהיה תלוי בראש הממשלה עבור המשך כהונתו – הוא גוף אשר סביר להניח שלא יוכל לגבש עמדות עצמאיות דיין. הוא עלול לשמש ככלי שרת פוליטי. שהרי, במידה שלא יספק לראש הממשלה את ההערכות המצופות, הוא יודר או יפוטר. חשש נוסף הוא שכתוצאה מהקמת המחלקה עלול להיווצר מעקף, או אפילו נתק, בין הדרג המדיני לקהילת המודיעין, משום שהדרג המדיני יקבל נגישות מלאה למידע המודיעיני, וזאת מבלי שיזדקק לארגוני המודיעין האמונים על הפרשנות שלו והבקיאים ברזיו.

זה בדיוק מה שקרה ערב המלחמה בעיראק ב־2003. אחרי שארגוני המודיעין האמריקאיים המסורתיים מיאנו לספק הערכות שיתמכו בפלישה לעיראק, יזם הדרג הפוליטי במשרד ההגנה את הקמתו של גוף אשר יוכל לספק מודיעין שכזה, התפור למידותיו. תת־שר ההגנה לענייני מדיניות, דאג פיית', הקים בספטמבר 2002 יחידה חדשה, המשרד לתוכניות מיוחדות (office of special plans), באישורם – ויש החושדים, בהנחייתם – של שר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו פול וולפוביץ. היחידה עסקה לכאורה במדיניות בנושא העיראקי, אך כפי שחשף דו"ח ביקורת משנת 2007 של מבקר הפנים של משרד ההגנה האמריקאי, היא "פיתחה, ייצרה והפיצה הערכות מודיעין חלופיות", שחלקן עמדו בסתירה לקונצנזוס של קהילת המודיעין. התוצאה היתה שהמחלקה של תת־שר ההגנה, בלשונו המעודנת של המבקר, לא סיפקה למקבלי ההחלטות הבכירים את "הניתוח המודיעיני המדויק ביותר".

לאחר הפלישה התברר כי הזהירות של ארגוני המודיעין המסורתיים היתה מוצדקת. הטעמים למלחמה – הקֶשר לכאורה בין משטרו של סדאם חוסיין לבין ארגון אל־קאעדה והימצאותם כביכול של כלי נשק להשמדה המונית בידי בגדאד – התבררו כמוטעים. המחיר האסטרטגי היה כבד: אמריקה שקעה במלחמה ארוכה ויקרה שהולידה את התנאים לעלייתו של אויב מסוכן עוד יותר ממשטרו של סדאם, המדינה האסלאמית (דאעש), ובחשבון אחרון גם חיזקה את איראן, שמיליציות שיעיות המזוהות איתה השתלטו על נתחים גדולים מהמדינה העיראקית.

הערכת מודיעין בהזמנה

הדגש בהצעת החוק של ח"כ הלוי הוא על גיבוש הערכת מודיעין חלופית. כלומר, גם אם לשיטתה של "המחלקה החלופית", הערכות המודיעין של גופי המחקר הנוכחיים ייתפסו כראויות – היא בכל זאת תציג להן חלופה. החשש הטמון בכך הוא שהערכות המחלקה מלכתחילה יהיו לעומתיות ולכן לא תהיה להן כל תרומה לשיח, בדיוק כפי שקרה להערכותיה של מחלקת הבקרה.

אבל מאחר שעל הפרק נמצאת הקמתו של גוף חדש עם אוריינטציה שונה ושיוך מוסדי שונה, שייתכן שגם יתחרה עם קהילת המודיעין על משאבים ועל קרבה לדרג המדיני, לא מן הנמנע שאף ייווצרו מתחים ו"דם רע" בינו לבינה. יחד עם זאת, יצוין כי גם הרמוניה בין ארגוני המחקר איננה דבר רצוי אלא שיח עירני וביקורתי, כמו גם ויכוח על הנחות היסוד המודיעיניות.

בנוסף, גוף מודיעיני הכפוף לראש הממשלה עלול לתפוס את תפקידו כמי שאמור לסייע לדרג המדיני לקדם מדיניות מוכתבת מלמעלה, גם אם טמונים בה סיכונים וסיבוכים. המשמעות היא פוליטיזציה של עבודת המודיעין. בעטייה, יוכל הדרג המדיני להתעלם מהצבעה של ארגוני המודיעין על סכנות במדיניות שהוא רוצה לקדם. זאת משום שתמיד יעמוד לרשותו גורם מודיעיני שיוכל לספק לו את ההערכה שבה הוא חפץ – בדיוק כפי שקרה בפרשת "הנשק להשמדה המונית" של רמספלד – או, לחילופין, לספק לו בדיעבד את האליבי המודיעיני שיצדיק את קידומה בעבר של מדיניות שגויה. בהקשר הישראלי הנוכחי, ניתן לדמיין איך המחלקה החדשה תוכל לספק, למשל, הערכות התומכות בהמשך המלחמה בעזה ומתנגדות לעסקת החטופים, כעמדתו של ראש הממשלה ונגד עמדת מערכת הביטחון. כבר היו דברים מעולם.

 מי אחראי על המודיעין הלאומי?

הצעת החוק החדשה גם מעלה שאלות מהותיות באשר למקומה של המחלקה העתידית בתוך מערך המודיעין הקיים. ראשית יש לבחון מדוע נדרשת הקמת מחלקת "איפכא" חדשה במקום להסתמך על גוף קיים המתמחה בהערכת מודיעין לאומית. בישראל, הגוף האמון על גיבוש הערכת המצב הלאומית (ודוק, לא הערכת המודיעין הלאומית) ועל הצגתה לממשלה ולקבינט הוא המטה לביטחון לאומי (המל"ל). אמנם קיים במל"ל אגף מודיעין אולם הוא לא אחראי על הערכת המודיעין הלאומית. הדבר אף אינו נכלל בחוק המל"ל.

לחילופין, בארצות הברית הוקם לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 משרד ראש המודיעין הלאומי (ODNI – Office of the Director of National Intelligence), שמטרתו לשפר את התיאום והפיקוח על קהילת המודיעין האמריקאית. במסגרת ה-ODNI פועל ה-NIC (National Intelligence Council), גוף המופקד על הערכות מודיעין אסטרטגיות ארוכות־טווח עבור מקבלי ההחלטות הבכירים, תוך שילוב מידע מסוכנויות המודיעין השונות והצגת תחזיות גלובליות. זהו ללא ספק מודל שאפשר היה לשאת עיניים אליו.

לאמיתו של דבר, בישראל כבר נעשו ניסיונות בכיוון הזה. אחת מהמלצות ועדת אגרנט היתה, כאמור, למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי, שכיהן כראש אמ"ן בשנות ה־50 ונחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על המחקר המודיעיני בישראל, הוא היחיד עד היום שמילא את התפקיד. הרכבי מונה ב־1977 כיועץ ראש הממשלה למודיעין, אך כיהן בתפקיד שמונה חודשים בלבד תחת יצחק רבין ומנחם בגין. הגדרת תפקידו כללה יצירת פלורליזם בהערכות המודיעין והתרעה על סיכונים פוטנציאליים.

העובדה שבתום הקדנציה הקצרצרה שלו לא מונה מחליף להרכבי, חרף ההסכמה הרחבה על הצורך בגישה מודיעינית עצמאית ורעננה, מעידה על החסמים האינהרנטיים במערכת הישראלית – הן הפוליטית, הן המודיעינית. ארגוני המודיעין לא מעוניינים לוותר על מעמדם ועל הקשר הישיר עם הקברניט, ולדרג המדיני נוח מצדו שאין גורם אחד חזק המהווה מרכז כובד בקהילת המודיעין, בבחינת הפרד ומשול. בנוסף, במבנה המורכב ממשרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון נוצר מאזן משתק שמקשה על אימוץ השינויים שהוצעו לאורך השנים.

ניסיון העבר מלמד אפוא, כי ב־50 השנים האחרונות הועלו הצעות רבות לפתרון הפער במודיעין האסטרטגי בישראל, הנדרש לגיבוש מדיניות והערכת מצב כוללת (להבדיל ממודיעין טקטי ומבצעי), אך רובן לא יושמו, או יושמו באופן חלקי בלבד. גם משרד המודיעין, שהוקם לפני למעלה מעשור, לא הצליח להתבסס כגורם משמעותי בקהילת המודיעין – לא בהיבט הפיקוח ולא בתחום ההערכות המודיעיניות. הראיה החזקה ביותר לכך היא סגירתו לאחרונה בקול ענות חלושה.

שרשרת הכישלונות הללו מחזקת את ההבנה כי נדרש תהליך מעמיק ויסודי לשינוי המצב הקיים. לאחרונה העלה פרופ' אורי בר־יוסף הצעה להקים גוף מחקר חדש ומצומצם שיתמקד במודיעין אסטרטגי. הצעתו כוללת הקמת יחידה עצמאית, בדומה למעמד היועץ המשפטי לממשלה או נגיד בנק ישראל, שתאויש בחוקרים ותיקים מהאקדמיה ותפעל בקדנציות ארוכות. בר־יוסף מצביע על האנומליה הטמונה בכך שהצבא נוטל על עצמו אחריות להערכה הלאומית, בשעה שקציניו הצעירים מבצעים קדנציות קצרות והם חסרי ניסיון מספק; לראיה, לשיטתו, הכישלונות הרבים במתן התרעה, שהיו נחלתה של קהילת המודיעין הישראלית ואמ"ן בראשה. למעשה, כבר בשנות ה־50 התייחס שר החוץ משה שרת לאמ"ן כ"מודיעין של המטכ"ל", אמירה שנועדה להדגיש את מגבלותיו בהבנת סוגיות אסטרטגיות גלובליות והיותו מוגבל לראייה צבאית משימתית. דומה שבמהלך השנים המגמה הזאת רק החריפה, כאשר לימים גם המל"ל, שנועד בדיוק לצורך הזה, רוּקן מתוכן – בעיקר על ידי נתניהו עצמו.

אירועי ה-7 באוקטובר מחייבים אכן, חשבון נפש מעמיק ושינוי מערכתי נרחב – הן בתחום המדיני והצבאי והן בקהילת המודיעין. עם זאת, הדרך הנכונה לביצוע שינויים כאלה היא באמצעות חקירת עומק עצמאית של ועדת חקירה ממלכתית, ולא דרך הצעות חוק פרטיות ומהירות. אחת ממסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית עשויה בהחלט לקרוא להקמת גוף בקרה מודיעינית ברמה הלאומית, אך זאת כחלק מראייה רחבה של המערך. ראייה כזו צריכה גם לקחת בחשבון את ניסיונות העבר בהקמת גופים כאלה בישראל, כמו את הפתרונות שאומצו בקהילות מודיעין במערב. בתוך כך חשוב להדגיש כי שינויים מבניים לבדם אינם מספיקים; נדרש שינוי עמוק בתרבות הארגונית, בערכי הארגונים המודיעיניים ובמקצועיות אנשי המודיעין.

כל זה איננו מנת חלקה של הצעת החוק של הלוי. נראה כי מטרת הצעת החוק להקמת "מחלקה להערכות חלופיות" היא אחרת. היא משתלבת היטב במגמה הכללית של שינוי המשטר: ריכוז סמכויות בידי ראש הממשלה, החלשת הגופים המקצועיים בשירות המדינה, ויצירת מנגנוני לגיטימציה חדשים בעיני הציבור, תוך פגיעה בערכים ממלכתיים ובתהליכי עבודה מסודרים. אם תרצו, זה עוד מאותה התרופה שהרעילה מדינה שלמה.

המאמר פורסם ב-2.12.24 במגזין תלם. המאמר נכתב בשיתוף דוד סימן טוב וד"ר אופק רימר.

הפוסט למי תועיל מחלקת המודיעין שהקואליציה רוצה להקים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.

הפוסט דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יום השנה הזה הוא תזכורת, בראש ובראשונה, לכשל הפוליטי, הצבאי והמודיעיני שהוביל לאסון ושראוי להיחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, יום השנה הוא גם רגע של רפלקסיה על ההשלכות והמשמעויות של מה שעברנו.

7 באוקטובר הפך לטראומה לאומית, עוד אסון בשרשרת הטרגדיות שעברו על העם היהודי, המגלמת את משפט המפתח בהגדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הטראומה הזו קשה במיוחד משום שהיא לא התחוללה בגולה, ולא בראשית ימיה הצעירים של המדינה, אלא בשנת ה-76 לייסודה, כשהיא מבוצרת מבחינה צבאית וכלכלית. ההתמודדות עם הטראומה הזו היא אחת המשימות הדחופות של ההנהגה והחברה בישראל בעתיד הקרוב.

טראומה זו הובילה לאובדן האמון בקרב רבים בחברה היהודית מהממשלה שהובילה לאסון הזה. המלחמה אומנם הביאה להסטת תשומת הלב מהמהפכה המשפטית, אך אין סימנים כי היא נעלמה.

ההרתעה הקונבנציונלית לא עובדת

הברוטליות של מעשי חמאס הובילה לתהליך של דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה בחברה היהודית כלפי הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית בכלל. הסקרים מלמדים כי תהליך זה מתחולל גם בצד הפלסטיני כלפי היהודים. זהו אולי תהליך טבעי בעקבות אסון 7 באוקטובר, אך עלולות להיות לו השלכות קשות על אפשרות חידוש ההידברות בין שני הצדדים עם שוך המלחמה.

מבחינה אזורית, ישראל הצליחה לשקם את הרתעתה, אם כי מבחנה האמיתי יתגלה רק עם הזמן. הרתעה זו נפגעה קשות משתי סיבות: האחת, השסע הפנימי שהתגלע בעקבות המהפכה המשפטית; והשנייה, ההצלחה הצבאית של מתקפת הפתע של חמאס שחשפה כשלים חמורים. התגובה הצבאית והמודיעינית של ישראל בעזה ובלבנון באה לידי ביטוי לא רק בהישגים כשלעצמם, אלא בדרך שהם הושגו – באמצעות תחבולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות יוצאות דופן.

לשיקום ההרתעה היה מחיר קשה בקרב האוכלוסייה בעזה. קשה לאמוד את המספר המדויק של הרוגים ופצועים, אך הוא רב – רב מדי (הערכות מדברות על למעלה מ-40 אלף הרוגים, שחלקם או ברובם לוחמי חמאס). הבעיה העיקרית מבחינת ההרתעה היא ששלושת ארגוני הח'ית – חמאס, חיזבאללה וחות'ים – הינם אויבים מרים ונחושים שמחוזקים אידיאולוגית ומוכנים בשם דתם להקריב את חייהם. משמעות הדבר היא שהרתעה קונבנציונלית עובדת עליהם פחות או כלל לא.

מבחינה אזורית, ציר ההתנגדות ספג מפלה כבדה. דוקטרינת "השלוחים" של איראן נכשלה בעת המבחן. חלק מהכישלון טמון באי-הצלחתה לפעול בתיאום כאשר ישראל הייתה עדיין בהלם. מתקפת חמאס הייתה מבחינתו הישג פנומנלי, אבל הצלחה זו הביאה עליו את חיסול כוחו ויכולותיו, וכנראה גם את סיום שליטתו בעזה. גם חיזבאללה יכול לזקוף הישג חשוב, כאשר במשך כשנה ירה טילים ורקטות על הצפון, גרם לנזקים כלכליים עצומים ולהתפנות של עשרות אלפי תושבים. אולם, הוא שילם על כך במחיר אובדן מנהיגו ומרבית קאדר המפקדים, כמו גם פגיעה אנושה ביכולותיו המבצעיות.

גם המתקפה של איראן נגד ישראל ב-14 באפריל הייתה כושלת, כאשר מרבית טילי ומל"טי חיזבאללה יורטו על ידי לוחמי ההגנה של ישראל או נפלו בשטחים פתוחים. המתקפה השנייה, בתגובה לחיסול נסראללה, הייתה מקיפה ורחבה יותר, אם כי גם היא הסתיימה עם נזקים ברכוש בלבד. מלחמות הטילים לימדו על קיומו של פער טכנולוגי עצום לטובת ישראל. ההתרברבות של נציגי ציר ההתנגדות, שהזכירו את דברי הרהב של משטר נאצר במלחמת 1967, נועדו במידה רבה לחפות על אי-ההצלחה וזאת כדי לקצור הצלחה בקרב דעת הקהל המקומית. קשה להעריך באיזו מידה הנרטיב השקרי התקבל, אולם יש להניח כי בעידן של רשתות חברתיות למשטרים קשה יותר להסתיר את האמת.

החולייה החלשה בציר ההתנגדות היא סוריה, משום שהיא טרם התאוששה ממלחמת האזרחים בת העשור ולכן תרומתה הייתה מוגבלת. חיסולו של נסראללה התקבל בברכה בקרב האופוזיציה הסורית, שזכרה לו את מעורבותו הברוטלית לטובת המשטר, לצידה של איראן. מקומה של סוריה בציר זה אינו מובן מאליו, משום שעד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980 היא הייתה חלק אינטגרלי מהעולם הערבי – בעלת ברית למצרים ולסעודיה. החזרתה של סוריה לליגה הערבית ב-2023 עשויה להוות קרקע פורייה לשינוי אוריינטציה של סוריה. זה קרה כבר בעבר, כאשר אביו של בשאר, חאפז, חבר לארצות הברית ולמדינות המפרץ לאחר התמוטטות ברית המועצות.

לישראל יש עם מי לעבוד

קואליציית המדינות המתונות נותרה יציבה. אומנם ירדן החזירה את שגרירה; אומנם הציבורים הערביים ברובם תומכים בעניין הפלסטיני, אולם שליטי מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסעודיה ממשיכים לקיים את קשריהם עם ישראל – חלקם בחשאי, חלקם בגלוי – ומדינות מסוימות אף השתתפו באופן אקטיבי בבלימת המתקפה האיראנית, וזאת במסגרת שיתוף הפעולה של מערכות ההגנה האווירית שהושגה בעקבות חתימת הסכמי אברהם וכניסת ישראל לפיקוד המרכז האמריקני. ראוי להדגיש כי חלק המדינות הללו המשיכו לקיים את קשריהם הכלכליים עם ישראל ואיחוד האמירויות אף לא הפסיקה את טיסות מטוסיה לישראל.

במלחמה מול איראן וחיזבאללה, ישראל מוצאת יותר ידידים בעולם הערבי, וזאת בשל קיומה של יריבות קשה על רקע דתי סוני-שיעי. כל המדינות במחנה המתון הן סוניות שרואות בהתחזקות איראן וחיזבאללה איום עליהן, ולכן הן תומכות בישראל שעושה במידה רבה את המלאכה עבורן. מנגד, מלחמתה של ישראל בחמאס – ארגון סוני פלסטיני – מעוררת את הסוגייה הפלסטינית, שלה תומכים רבים בציבור הערבי. כדי לשמור על הלגיטימציה הרעועה שלהם מנהיגי מדינות אלה מאמצים רטוריקה פרו-פלסטינית, אך הדבר לא בא על חשבונה של ישראל.

ארצות הברית נותרה המעצמה היחידה הפעילה באזור, אם כי מעורבותה עד כה הייתה מוגבלת לסיוע בהגנה ואספקת נשק לישראל, ובתיווך בין הצדדים. מעורבות צבאית חלקית הייתה בעיקר נגד החות'ים בים האדום. המעורבות המוגבלת נבעה מרצונה של ארצות הברית שלא להיגרר למלחמה אזורית, וזאת בשל שיקולי פנים ובעיקר הבחירות הקרובות בחודש נובמבר. מעבר לכך, כישלונותיה באפגניסטן, עיראק וסוריה הפחיתו את תאבונה למעורבות צבאית על הקרקע. מנגד, רוסיה שקועה במלחמה נגד אוקראינה, אך תוך שמירה על המאחז העיקרי שלה במזרח התיכון – סוריה, כאשר סין מעורבת באופן שולי בלבד ברמה המדינית. משמעות הדבר היא כי מדינות האזור נותרו לעצמן – התפתחות שמחזקת את מקומה ותפקידה של ישראל באזור.

לאן הולכים מכאן

שנה מאז 7 באוקטובר, הסוגייה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה. אם הסכמי אברהם והנורמליזציה המתוכננת עם סעודיה דחקו אותה לקרן זווית, כפי שנתניהו רצה – הרי מתקפת חמאס הצליחה להחזיר לתודעה העולמית והאזורית את הצורך בפתרון, בין אם על פי אסכולת המדינה האחת או שתי המדינות. מדינות המחנה המתון תומכות באסכולה השנייה ואף הקימו קואליציה בראשות סעודיה לקידום פתרון שתי המדינות. כפי שהאסון יצר הזדמנות להכות את חמאס וחיזבאללה – שני איומים קשים על גבולה של ישראל שממשלות ישראל סירבו לטפל – כך 7 באוקטובר יצר הזדמנות מחודשת לטפל בבעיה הפלסטינית.

ההיתכנות של פתרון כזה מצד אחד הינה גדולה יותר משום ההבנה ההולכת וגוברת ברחבי העולם שבמצב שבו בטריטוריה שבין הים התיכון לנהר הירדן מצויים 7 מיליון יהודים אל מול כ-7 מיליון פלסטינים רק הפרדה תוכל לעבוד. מאידך, משני צידי הסכסוך לא ניצבת הנהגה המסוגלת ומעוניינת להתקדם בכיוון הזה. סקרים שונים מלמדים גם כי חלה הקצנה בקרב הציבור היהודי והפלסטיני בעקבות המלחמה, אם כי חלק מאמין כי הסכם נורמליזציה אזורי עשוי להיות הכלי המתאים לפתרון הבעיה הפלסטינית.

לכישלון הפוליטי, הצבאי והמודיעיני של 7 באוקטובר התווסף, בתום שנה, גם כישלון מוסרי והוא אי-שחרור החטופים. אף שכלל לא ברור אם סינוואר היה הולך, בסופו של דבר, על עסקה כוללת, שהרי החטופים הם הקלף האחרון שבידו – הכישלון מסתכם בכך שממשלת נתניהו לא הפכה כל אבן על מנת להגיע לעסקה.

סיומה של המלחמה בגזרותיה השונות עדיין אינו נראה באופק. התמשכותה תגבה מחירים גבוהים מישראל מבחינה מדינית – בידוד בזירה העולמית ואולי גם האזורית, ומבחינה כלכלית – בור גדול בתקציב, המשך הורדת דירוג האשראי, המשך הירידה בהשקעות חוץ ועוד.

ולכן, בהנחה שישראל אינה רוצה מלחמה מול איראן, וכי לא ניתן לחסל את ארגון חיזבאללה, ישראל צריכה להתמקד במטרות בנות-הישג מבחינה צבאית שיובילו מוקדם ככל האפשר להסדר מדיני בלבנון ובעזה. "ניצחון" הוא מושג חמקמק וממילא כל צד, בסופו של דבר, יציג את המלחמה כניצחון שלו. מהלומה באיראן, הרחקת חיזבאללה מהגבול ופירוזו, החזרת רשות פלסטינית משודרגת לעזה ופירוזה והחזרת החטופים – כל אלה מהווים הישגים ראויים המצדיקים סיומה של המלחמה.

המאמר פורסם ב-10.10.24 באתר N12

הפוסט שנה לשבעה באוקטובר – שיקום הרתעה במחיר קיפאון מדיני ומוסרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עם כבוד צריך לעבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המעבר מה-7 באוקטובר, ההתקפה הברברית והרצחנית של חמאס וגילויי הזעזוע והסולידריות עם ישראל ברחבי העולם – ל-8 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת גם כעת, לא נתפס מבחינת הדימוי של מדינת ישראל והתמיכה העולמית המתדרדרת והולכת בעמדותיה ואופן התנהלותה.

סקר מדיניות החוץ של מכון  "מיתווים", שנערך בסוף יולי 2024 ומתפרסם בימים אלה, העלה מספר ממצאים מעניינים, חלקם בהחלט מדאיגים. כך, בין היתר, כי רוב הציבור, 57 אחוז, מכיר בתהליך הקורה לנגד עיניו, ומגלה דאגה רבה מהפיכתה של ישראל ל"מדינה מצורעת", בעקבות התמשכות המלחמה ומדיניותה של הממשלה. זאת, לעומת 43 אחוז שמגלים דאגה מועטה או אינם מודאגים כלל.

נתון מדאיג במיוחד, בראייתי, נוגע לשאלת המעורבות הישראלית הרצויה במניעת משבר הומניטרי בעזה. 52 אחוז מן הנשאלים תומכים במאמץ ישראלי למניעת משבר, בעוד 48 אחוז סבורים ש"המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא צריך לעניין את ישראל"(!). כלומר, כמחצית מן הנשאלים אינם חשים שום צורך, או חס וחלילה אמפתיה או אחריות, למנוע משבר הומניטרי מאוכלוסייה אזרחית.

אגב, 32 אחוז מאלו התומכים במאמץ ישראלי למנוע משבר הומניטרי מצדיקים את תמיכתם בשינוי מעמד ישראל בעולם ושמירה על בריאות הציבור בישראל, ורק 20 אחוז תומכים בכך מטעמים מוסריים.

הנתונים הללו, יש שיאמרו, אינם צריכים להפתיע אותנו, לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. לכך יש להוסיף את הסקפטיות העמוקה ביחס לסיכוייו של תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים לאורך השנים האחרונות ("אין פרטנר"), וחוסר האמון כי ניתן להגיע לפתרון שעונה על האינטרסים של שני הצדדים (כן, הסכם טוב ויציב פירושו ששני הצדדים סבורים שהשיגו את מרבית תאוותם, אך לא את כולה).

יש בזה משהו, כמובן. העניין הוא, שבהיעדר הבנה ביחס לצורך באימוץ נתיב מדיני, לצד זה הצבאי, קשה מאוד "להוכיח" לציבור הרחב, כי אנחנו נמצאים קרוב לקצהו של צוק חלקלק ומסוכן.

מדובר בתהליך ארוך, ללא "אבני דרך" ברורות, שניתן באמצעותן להמחיש לדעת הקהל כיצד ישראל מתדרדרת במהירות בכל הנוגע למעמדה המדיני והציבורי בעולם, עד הנחיתה הקשה. הושבתה של מדינת ישראל על ספסל הנאשמים בערכאות המשפטיים הבינלאומיים (ICC, ICJ) אינה דבר של מה בכך, תהא דעתנו על מידת האובייקטיביות וההוגנות של הפלטפורמות הללו אשר תהא.

ישראל עלתה על "מסלול המצורעות", והדרך היחידה לבלום את התקדמותה בו, או לרדת ממנו, היא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא בפני הציבור הישראלי: הכיבוש הישראלי את השטחים הוא "אם כל חטאת", וחובה על ישראל, אם ברצונה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, לחתור להסכם עם הפלסטינים.

ניתן עדיין, ולמרות כל ההפחדות, להגיע להסכם שיבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. אמנם תוך נטילת סיכונים מחושבים, כמו בכל הסכם. ישראל  – מעצמה אזורית ו"סטארט-אפ ניישן" – יכולה בהחלט להתמודד איתם.

על מנת להמחיש בקצרה, ודווקא בימים טרופים אלה, את המופרכות של תפיסת ה"אין פרטנר" – די לקרוא את המסמך המשותף שנחתם ב-17 ביולי השנה, בין רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, לבין נאסר אל-קודווה, מי שכיהן בזמנו כשר החוץ של הרשות הפלסטינית (ואחיינו של יאסר ערפאת). השניים מציגים מתווה משותף לסיום המלחמה בעזה, ואפילו להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המסמך לא קיבל חשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, אולי מובן לנוכח התמשכות המלחמה.

ביחס למלחמה בעזה, השניים מתבססים על החלטת מועצת הביטחון 2735 שהובלה על ידי ארה"ב. בין היתר, הם קוראים לשחרור כל החטופים תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים; והקמתה של "מועצת נגידים" של אנשי מקצוע טכנוקרטים ללא שיוך פוליטי, שתנהל את רצועת עזה ותסתייע, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, בכוח ביטחוני ערבי שיוצב זמנית ברצועה. זאת כדי למנוע התקפות על ישראל ולתאם עימה את הנסיגה הישראלית מעזה. כמו כן, אותה מועצת נגידים תכין את הקרקע לקיומן של בחירות בשטחים תוך 24 עד 36 חודש.

ביחס להסכם, המסמך מתבסס על מתווה אולמרט, שהוגש בזמנו לאבו מאזן. המסמך נותן מענה לשאלת הגבולות וגם לירושלים, אולם מותיר עדיין מספר סוגיות לא פתורות לחלוטין.

אין הכוונה לטעון כאן, כי ניתן להגיע על נקלה להסכם ישראלי-פלסטיני. אלא להבהיר, כי התפיסה שהתקבעה בקרב הציבור הישראלי, במידה לא מבוטלת באורח מובן, לפיה אין היתכנות, ואין בנמצא בני שיח בצד הפלסטיני עימם ניתן להגיע להבנות סביב הסוגיות המורכבות שעל הפרק – לכל הפחות איננה מדויקת, ואיננה בהכרח נכונה.

חשוב להזכיר, כי נאסר אל-קודווה הינו מתנגד בולט לאבו מאזן, שמותח ביקורת חריפה על השחיתות של הרשות תחת הנהגתו, ואינו מסתיר את שאיפותיו לקרוא תגר על מנהיגותו.

דווקא לנוכח זאת, מעניינת נכונותו להניח על המדוכה הציבורית הפלסטינית (והבינלאומית) את חתימתו על המסמך המשותף עם רה"מ לשעבר אולמרט. היא מעידה, כך נראה, על תחושתו שזה מצע שיכול לדבר למגזרים משמעותיים בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית והעולמית.

כך או כך, האחריות מוטלת עלינו. דרושה פלטפורמה פוליטית אמיצה, שתניח בפני הציבור הישראלי את דרך הפעולה הנדרשת כדי לשמור על צביונה היהודי, הדמוקרטי והליברלי של ישראל. זו מחויבות לחתור להסכם ישראלי-פלסטיני, המבוסס על העקרונות (למשל) של מסמך אולמרט-אלקודווה.

יתר על כן, הנסיבות האזוריות הנוכחיות, ההבנה הרחבה של האתגר (האיום) האיראני על כלל האזור, ההתנגדות לדרכו של האסלאם הפוליטי מבית מדרשו של האחים המוסלמים, וגלגולו הפלסטיני חמאס, מייצרים "רוח גבית" (נורמליזציה אפשרית עם סעודיה?) לעבר פתרון בר השגה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ניתן לשער, שפלטפורמה מעין זו לא תזכה במספר מנדטים גדול מדי בטווח הזמן המיידי, אולם היא תזרע מחדש את ניצני התקווה, תציג את תוכנית העבודה, שתוציא את ישראל מן הבוץ בו היא מבוססת, ותסיט אותה מ"מסלול המצורעות" המאיים. סופו של מסלול זה, חשוב לזכור, שיכפה על ישראל פתרונות שלא ישרתו את האינטרסים החיוניים והלאומיים שלה.

מבחינה זו, ה-7 באוקטובר יכול להיות בגדר "קריאת השכמה", נוראית ואיומה, אולם כזו שתוביל אותנו לעבר פתרון של דו קיום, לאו דווקא אוטופי, למגינת ליבם של מתנגדי השלום. ישראל חייבת להוכיח ש"יש פרטנר", גם בצד שלה.

המאמר פורסם ב-21.8.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם ישראל עלתה על המסלול המוביל ל"מדינה מצורעת"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקום לחזק את הגורמים שמנסים לעמוד בפרץ, ממשלת נתניהו-סמוטריץ' פועלת לפתוח לחמאס ולאיראן את הדלת להשתלטות על הגדה המערבית. מערכת הביטחון מתריעה על כך בפני הדרג המדיני והוא אינו רק מתעלם מהאזהרות, אלא מהווה חלק מרכזי ביצירת ההסלמה. ישראל עומדת בפני אינתיפאדה שלישית אלימה וקשה, בחסות פעולות הממשלה.

להצתת חזית הגדה המערבית יש כמה סיבות:
א. המלחמה הפכה זה מכבר ממלחמה צודקת להכרעת חמאס למלחמת ישראל נגד העם הפלסטיני, בהתאם לחזון ההכרעה של סמוטריץ'. מלחמת ההתשה המתארכת ונטולת היעדים המדיניים מטבעה – הולכת ומתפתחת להסלמה והרחבה לעוד ועוד חזיתות.

ב. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית, עליהן רבים מדברים היום, לא עומדות לבד. החיכוך וההקצנה בגדה נובעים גם מתהליכי סיפוח מואצים, תנופת בנייה במאחזים והחרפה של ממש באלימות וטרור מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים, בעידוד ותמיכה של שרים בכירים בממשלה. על כל אלו – מתריעים ראשי מערכת הביטחון שוב ושוב שהם יבעירו את השטח.

ג. הרעת המצב הכלכלי בגדה המערבית, שהוא כיום קשה מאוד. במאי האחרון, הודיע הבנק העולמי כי הרשות מצויה על סף קריסה כלכלית. שיעור האבטלה מוערך בכ-33%, היצוא ירד ב-20%. הירידה בהכנסות משקי הבית הובילה לירידה של 20% בצריכה. האיסור על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון) מביא לפגיעה של מאות מיליוני שקלים בחודש במשק הפלסטיני והירידה בהכנסות ממסים הובילה לקיצוץ נרחב בתקציב הרשות הפלסטינית.

ד. מדיניות ישראלית סדורה להקרסת הרשות הפלסטינית כוללת הקפאת כספי מיסים, תמיכה בתביעות ענק נגד הרשות, הרעה מכוונת במצבה הכלכלי, סירוב לתאם מהלכים ודה-לגיטימציה מתמשכת נגד נשיאה. כבר חודשים ארוכים, שכל ראשי מערכת הביטחון מתריעים כי פגיעה ברשות הפלסטינית מובילה לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני, מה שעולה בחיי אדם. התיאום הוא נכס אסטרטגי, בעוד הימין הקיצוני רואה בעצם קיומה של הרשות איום על מפעל הסיפוח. כבר כעת, בשל הירידה בהכנסות, הרשות משלמת ל-30,000 אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שכר חלקי ביותר. הפגיעה בשכרם מדאיגה מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, בשל הפגיעה בתפקוד המנגנונים ובמוטיבציה של אנשיהם לסכל טרור. קריסת הרשות הפלסטינית והפסקת תשלום המשכורות כליל – היא סכנה ממשית לביטחון ישראל.

המגמות שתוארו מייצרות ואקום, לתוכו נכנסים חמאס וארגוני טרור נוספים. הוואקום מאפשר גם לאיראן לחזק את אחיזתה ותשתיותיה בגדה, על חשבון הרשות הפלסטינית. מערכת הביטחון מעריכה שאיראן מזרימה לגדה המערבית מיליוני שקלים לצורכי טרור. הקריסה הכלכלית גם מקלה מאוד על ארגוני הטרור המתעשרים לגייס פלסטינים המשוועים להכנסה: הם מציעים לצעירים סכומים גבוהים תמורת השתתפות בפעילות ה"התנגדות". עקב מדיניות ישראל, כבר לא מדובר במשוואה הישנה של מפגעים ש"אין להם מה להפסיד" – מדובר בכאלה שיש להם מה להרוויח, והרבה.

נתניהו ממשיך בכל הכוח, גם לאחר אסון השבעה באוקטובר, במדיניותו ארוכת השנים של "רש"פ היא נטל וחמאס הוא נכס". דבקותו במלחמת התשה חסרת תכלית מחלישה את הגורמים המתונים וסוללת לאיראן ולחמאס את הדרך להשתלטות על הגדה המערבית. הדבר משרת את החזון המשיחי של הממשלה, אך מהווה אסון של ממש לביטחון ישראל. על מזבח הסיפוח, ההתנחלויות והקרסת הרשות הפלסטינית, נתניהו וממשלתו מסדרים לנו אינתיפאדה שלישית.

המאמר פורסם ב-8.9.24 באתר מעריב.

הפוסט פיגוע בגבול ירדן בחסות שר האוצר: סמוטריץ' הקריס את רש"פ וקיבל את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגילויים האחרונים מישיבת הקבינט על ציר פילדלפי מגלים לא רק את האטימות של ממשלת ישראל כלפי שאלת החטופים, אלא גם את האופי הלא-דמוקרטי שבו מתקבלות החלטות ואת הדרך הקלוקלת שבה מתנהל הקבינט הביטחוני.

החלטת הקבינט ברוב של 8 שרים (מתוך 10) לתמוך בהצעת נתניהו להישאר על ציר פילדלפי התקבלה בניגוד לדעתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. במלים אחרות, למעט ראש השב"כ לשעבר השר אבי דיכטר, כל שאר השרים, שאין להם כל ניסיון ביטחוני, דחו את ההמלצות של כל גורמי הביטחון, למעט ראש המל"ל, צחי הנגבי, שהוא מינוי של נתניהו ועושה דברו. הדרך שבה התקבלה ההחלטה אפוא מזכירה במידה רבה משטרים אפלים.

הקבינט הביטחוני – המוסד החשוב ביותר בתחום קבלת החלטות ממשלתית – שבוי בידיו של נתניהו. כפי שאמר השר דרמר בהדלפה מהישיבה: "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה". התפקיד המצופה משרי קבינט הוא להעיר, לבקר, לערער, לפקפק, לאתגר ולקרוא תיגר על כל נושא שנידון בקבינט, אולם בפועל הם הפכו לעדר של כבשים שאינו פוצה פה אלא מהנהן בראשו.

הדרך היחידה להתגבר על הדיקטטורה הזו היא באמצעות הדלפות מישיבות הקבינט. וכך, ציטטות למכביר מדיוני ממשלה וקבינט מודלפים מדי ערב לאזרחים נפעמים, שלא יודעים היכן לקבור את עצמם מרוב בושה לא רק על מעשה ההדלפה, אלא גם על הרדידות המחשבתית והלשון הירודה.

יש לזכור שישיבות קבינט הינן חסויות וכי הדלפה מהן הינה בגדר עברה על החוק, וזאת על פי חוק העונשין (סעיף 113), חוק יסוד: הממשלה (סעיף 35) ותקנון הממשלה. ואולם השרים, הנהנים מחסינות משפטית, ומהעובדה שמעולם לא הורשע שר על עברת הדלפה, מנצלים את ההזדמנות.

רעה חולה שקוראים לה הדלפות

כאמור, הדלפות הן לא דבר חדש בממשלות ישראל. זו רעה חולה המלווה את ממשלות ישראל מאז ראשית הקמת המדינה. ואולם, מי ששכלל את מעשה ההדלפה יותר מכל אחד אחר הוא נתניהו עצמו. השיא היה כאשר לשכתו נתפסה כאחראית להדלפת מצגת במהלך מבצע "צוק איתן" בראשית אוגוסט 2014, שהסבה נזק ביטחוני בשל המידע הכלול בה. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, סירב לפתוח בחקירה. בעקבות הסירוב, חבר הכנסת איתן כבל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ, שחייב את וינשטיין להסביר מדוע דחה את הפנייה. וינשטיין אומנם דחה את הדרישה, אך בתשובתו לבג"ץ הודה שפרסום תוכן שהוצג בקבינט הינו "פעולה אסורה בדין" ולכן "עקרונית ניתן לקבוע כי אדם אשר הדליף מידע מתוך ישיבת הקבינט ביצע לכאורה עבירה פלילית". בסופו של דבר, בג"ץ קיבל את החלטת וינשטיין שלא לפתוח בחקירה ובכך תרם מבלי משים לחיזוק תרבות ההדלפות בישראל.

בתחילת המלחמה ניסה נתניהו לכאורה לטפל בהדלפות בכמה דרכים: הגבלה נוספת של הצנזורה הצבאית והכנת חוק על ידי המל"ל שתכליתו להסמיך את השב"כ לבצע בדיקות פוליגרף למשתתפי דיוני הקבינט. מדובר ברעיון שעלה כבר כמה פעמים בעבר, אולם יושם רק במקרים חריגים. ניסיון אחר היה בדרישה מהיועצת המשפטית להזהיר עיתונאים בפני הדלפות, אך גם טריק זה לא עבד. היו אלה איומי סרק שנועדו "להפחיד" את המדליפים והמודלפים, אבל לא יכלו לטפל טיפול שורש בבעיה – ועוד בזמן מלחמה.

שיאן של ההדלפות מישיבות הקבינט במלחמה הייתה ישיבת הקבינט שבה התקבלה (או יותר נכון: הונחתה) ההחלטה להישאר בציר פילדלפי. אירונית במיוחד הייתה העובדה שהשרים נתבקשו לחתום מראש על מסמך "שותפי סוד" שנועד למנוע הדלפות מהדיון.

מדברים לציבור, במקום לדיון

הדלפות נעשות פעמים רבות על מנת להאדיר ולפאר את עמדת המדליף ולנגח את אלה החושבים אחרת. ואולם, במצב הנוכחי ההדלפה נותרה הכלי היחיד להילחם במדיניות הקול היחיד והאחיד בממשלה. אבל הבעיה היא שתופעת ההדלפות גם מחסלת את היכולת לנהל דיון אפקטיבי משום שהוא מכוון כולו לציבור כדי להשיג דיבידנדים פוליטיים.

ועדת וינוגרד, שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השנייה ופרסמה את מסקנותיה ב-2008, קבעה כבר כי "סכנת ההדלפות אינה מתמצית בנזקים שנגרמים בכך שמידע סודי מגיע לידי האויב. תופעת ההדלפות מצמצמת במידה גדולה את היכולת לקיים דיון גלוי ואמין בפורומים חשובים, ויכול להיות שבכך היא תורמת לחולשות חמורות בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל". ועדות שונות לאחר מכן, ובראשן "הצוות לטיוב השמירה על סודות ביטחוניים" בראשות דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, המליצו המלצות שונות כדי לטפל בהדלפות אולם אף אחת ממסקנותיהן לא יושמה.

נתניהו, שלאורך השנים "תרם" רבות לתרבות ההדלפות בישראל, אוכל עתה את פרי הבאושים של מדיניות זו. מן הראוי להוסיף את נושא ההתמודדות עם בעיית ההדלפות לוועדת החקירה הממלכתית שתוקם כדי לבדוק את כשלי הממשלה.

המאמר פורסם ב-6.9.24 באתר N12.

הפוסט התנהלות הקבינט מסכנת את ביטחון המדינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית: ראיון משותף של ד"ר עינב לוי ובר רפפורט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך דה-רדיקליזציה, המתבטא בשינוי אמונות ותפישות וזניחת הרעיון שאלימות וטרור הם הדרך הנכונה להשגת מטרות מדיניות, נחוץ לשני הצדדים בסכסוך. מאמר זה מתמקד בהצעה לקידום דה-רדיקליזציה בצד הפלסטיני, תוך שימוש בדוגמאות מתהליכים היסטוריים בהם הושגו פיוס ושלום בר-קיימא.

לאורך השנים, המדיניות הישראלית הובילה לתוצאות הפוכות מהמצופה. במקום לקדם את שאיפותיהם המדיניות של הפלסטינים, שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם, נקטו צעדים חד-צדדיים וחיזקו גורמים קיצוניים. למרות העימות המתמשך, בתוכניות הרשמיות בולט בהיעדרו תהליך דה-רדיקליזציה מובנה. מאמצי העבר של ישראל למיגור ההקצנה בצד הפלסטיני נעשו ללא אופק מדיני ותוך הצבת דרישות בלתי-ריאליות, מה שהגביר את החשדנות ההדדית והתוקפנות. לפיכך, קידום תהליך כזה דורש מנהיגות שתפנים את נחיצות הדה-רדיקליזציה בשני הצדדים ותקדם אותה כמרכיב חיוני ליישוב הסכסוך.

בין יוגוסלביה לעיראק

בבואנו לתכנן תהליכי דה-רדיקליזציה בסכסוך שלנו, חשוב ללמוד ממקרי עבר. סכסוכים קודמים מלמדים כי תהליכים אלה הכרחיים להשגת שלום בר-קיימא, ויש להובילם בהדרגה ובאמצעות תוכניות סדורות לשיקום מוסדות מדינה תחת פיקוח רב-לאומי.

דוגמה בולטת היא תהליך הדמוקרטיזציה והדה-נאציפיקציה במערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה , ב-1945-1958. בעלות הברית קידמו תהליך דה-רדיקליזציה שכלל טיהור מוסדות המדינה מבעלי תפקידים שזוהו עם המפלגה והאידיאולוגיה הנאציות, תוך בניית מערכת פוליטית ומשפטית דמוקרטית ומפויסת. במקביל, שיקום כלכלי באמצעות הלוואות ופתיחת קשרי מסחר, לצד מטריית ביטחון אמריקאית, תרמו להצלחת התהליך.

מקרה נוסף הוא הסכם דייטון בבוסניה והרצגובינה. בתום מלחמות יוגוסלביה, הופעלה תוכנית בינלאומית להסדרת היחסים בין הקבוצות האתניות השונות. מועצה רב-לאומית ונציגים מקצועיים זרים קידמו דה-רדיקליזציה ופיוס באמצעות אכיפת הפסקת אש, שיקום מוסדות המדינה, כינון פרלמנט וחוקה, ויצירת נרטיב וסמלי מדינה משותפים.

לעומת זאת, הניסיון האמריקאי לקדם דמוקרטיזציה בעיראק (2003-2008) מדגים אתגרים בתהליך. למרות מאמצים לטיהור המדינה מחברי מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין לאחר כיבוש עיראק, פיתוח מערכת חינוך מבוססת סובלנות, וקמפיינים לקידום שלום, שנאה סקטוריאלית ואתגרים נוספים הכשילו את המאמצים. הטיהורים יצרו ואקום שלטוני שהעמיק שסעים ועודד עליית גורמים קיצוניים.

טיהור ושיקום

ההצלחות והכישלונות של תוכניות העבר מהווים בסיס להמלצות הבאות לקידום תהליך דה-רדיקליזציה עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צעדים אלה יוכלו להתבצע באופן מיטבי לאחר סיום הלחימה, ללא מעורבות של ארגוני טרור ובמסגרת תהליך מדיני כולל. ההמלצות כוללות היבטים סמליים וזהותיים, לצד שינויים מוסדיים ומבניים – שניהם הכרחיים להצלחת התהליך. אף שהרשימה מתמקדת בחברה הפלסטינית, יש לזכור כי צעדים דומים לחיזוק הדמוקרטיה והחינוך למתינות ופיוס נחוצים גם בקרב החברה הישראלית.

בניית נרטיב חדש. בדומה למאמץ שהוביל קונראד אדנאוור בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, על המנהיגות הפלסטינית לקדם נרטיב חדש. נרטיב זה צריך להתייחס לסבל העם הפלסטיני ולהציג את יכולת העמידה שלו כמקור גאווה, במקום הדימוי המוחלש הקיים. עליו להדגיש כי אידיאולוגיות ומעשים קיצוניים, כמו גם השסעים הפנימיים, מחלישים את העם הפלסטיני. במקביל, יש להציג שיתופי פעולה עם ישראל כביטוי לעוצמה ולא ככניעה. ניתן להיעזר בערכי העולם הערבי והאסלאם המדגישים חמלה, מתינות וסליחה.

מנגנון פיקוח רב-לאומי. בהתבסס על מקרי העבר, יש לשלב פיקוח רב-לאומי בבניית מוסדות מדינה מתונים, לפחות בשלב ההתחלתי שלאחר תום הלחימה. זאת ניתן לבצע על בסיס מודל המועצה ליישום השלום של תוכנית דייטון, שכללה נציגים ממגוון מדינות. למדינות ערב המתונות, בהן ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, ולמדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה, עשוי להיות תפקיד קריטי בתהליך דה-רדיקליזציה של הסכסוך, ובפרט בחיזוק הקולות המתונים בחברה הפלסטינית וסיוע בקירובה לציר הסוני המתון במזרח התיכון.

טיהור המוסדות מגורמי טרור. תוצאותיהם של תהליכי טיהור בעבר מלמדים כי יש צעדים שכדאי להימנע מהם. בגרמניה ובעיראק הובילו הטיהורים למחסור בידיים מיומנות והחלשת המערכת. בעוד שבגרמניה חזרו בהדרגה מרבית המודחים, בעיראק הפך התהליך לכלי בידיהם של שיעים נגד סונים ודחף קבוצות מסוימות להתנגדות אלימה. אם כן, כדי לקדם דה-רדיקליזציה פלסטינית מומלץ דווקא להימנע מטיהור רדיקלי וניטרולם של המנגנונים, ולהסתפק בהרחקה מהמערכות של בכירים המזוהים עם חמאס, תוך מניעה של ניצול עמדות כוח לצרכים אישיים או לוחמניים.

שיקום הפרלמנט ובחירות כלליות. בניגוד ללחץ האמריקאי החיצוני לקיום מערכת בחירות ברשות הפלסטינית ב-2005, אשר הוביל לעלייתו של חמאס, בבוסניה והרצגובינה ובעיראק פיקחו ועדות רב-לאומיות על התאגדויות פוליטיות, על ניסוח חוקה ועל מערכות הבחירות הראשונות. בדומה לכך, במקרה הפלסטיני יש מקום להישען על פיקוח רב-לאומי בהתנעתה מחדש של מערכת פוליטית יציבה וכינון הליך בחירות תקין, אשר ייצגו את הציבור הפלסטיני וישמרו על האינטרסים שלו נאמנה, תוך הגנה על המערכות וסילוק גורמים קיצוניים.

פיתוח הכלכלה. לפיקוח רב-לאומי, מקצועי ונייטרלי תפקיד חשוב בפיתוח כלכלה התומכת בשלום. בבוסניה והרצגובינה, לדוגמה, הקפיד נציב זר כי הבנק המרכזי ינתב את כספי הציבור למשכורות ולשיקום המדינה, תוך שמירה על ביטחון החסכונות ושקיפות התקציבים. גם במקרה הפלסטיני יש לשקול כי צוות בינלאומי יסייע בהחלפת מוקדי הכוח הקיימים ובהקמת בנק מרכזי אשר יפעל לביטחון החסכונות ויבטיח כניסת כסף ממקורות לגיטימיים בלבד (ולא מאיראן או ארגוני טרור). מדינות האזור יכולות לסייע בפתיחת שווקיהן למסחר עם הפלסטינים, ובכך לתרום ליצירת תדמית חיובית בקרב הפלסטינים לאימוץ קודים כלכליים מערביים ללא ויתור על עקרונות ערביים ואיסלאמיים.

הפוסט לקחים מהעבר: תוכנית לדה-רדיקליזציה בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.

הפוסט ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.

מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.

מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.

השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.

זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.

המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.

הפוסט חזון הבלהות של נתניהו: מה מסתתר מאחורי ההתעקשות על פילדלפי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקביל לאצבע המופנית לעבר מערכת הביטחון והזירה הפוליטית, המבט נודד חיש מהר לעבר משרד החוץ, האמון על הזירה המדינית הבינלאומית. דא עקא, המבט איננו מופנה לכיוון הנכון. משרד החוץ הוחלש עד מאוד וסורס למעשה ממרבית סמכויותיו לאורך השנים בהן מכהן נתניהו כראש ממשלה. מדובר ב"משנה אידיאולוגית" של נתניהו. התוצאות בהתאם. המבט צריך, אם כן, להיות מופנה לעבר משרד ראש הממשלה כאחראי ראשי לבור העמוק בו מצויה ישראל.

ניתוח החודשים האחרונים בזירה המדינית עשוי להטעות. לכאורה, בהשוואה למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, הנזק שנגרם לישראל איננו חריף כל כך. נרשמו פגיעה קשה במערכות היחסים עם מספר מדינות (טורקיה, קולומביה ובוליביה אם למנות חלק מהן) וביקורת חריפה ביותר כמעט מכל קצוות העולם. אין להקל בכך ראש, אולם בהתחשב בעומק המשבר בו אנחנו נתונים, ניתן היה לצפות לתגובות חמורות הרבה יותר. אולם, עיקר הנזק הינו לטווח הארוך יותר, ובזה סכנתו וחומרתו. יתר על כן, דומה כי הממשלה מבכרת להתעלם לגמרי מהמגמה המסוכנת ו"עושה כמיטב יכולתה" להחריפה עוד יותר.

על מנת להמחיש את האופן המזיק בו פועלת הממשלה בכל הנוגע למערכת היחסים של ישראל עם העולם הרחב, יש לעקוב אחר פעילותו של שר החוץ ישראל כ”ץ. הדעת נותנת ששר החוץ האמון על שימור והעמקת היחסים עם הקהילה הבינלאומית יעשה כמיטב יכולתו לבלום את המגמה השלילית הזו, לא כל שכן כאשר מדובר בשר מנוסה ובעל מעמד בכיר במפלגת השלטון. אולם בפועל קורה ההפך.

מאז כניסתו (המחודשת) למשרד החוץ נוקט כ”ץ צעדים מעוררי פליאה ותמיהה עקב הנזק שיש בהם. הוא נהנה, כך נראה, להתגושש עם הנשיא הטורקי בשפת רחוב במדיה החברתית (אומנם ארדואן "התחיל" ונוקט רטוריקה קשה ביותר, אולם אין הכרח לחקות את סגנונו), החזיר ארצה את השגרירים מאותן מדינות שהכירו במדינה פלסטינית וטרם ברור מה בכוונתו לעשות איתם, מתפאר ב"דיפלומטיית וואטסאפ" עם מספר עמיתים שלו ומפרסם את תשובותיהם אליו, מודיע על ביטול ההאמנה של הדיפלומטים הנורווגים לרשות הפלסטינית באופן שעלול לפגוע דווקא באינטרסים ישראליים, ועוד ידו נטויה.

כאמור, המען האמיתי לאחריות על חומרת מצבה המדיני של ישראל הוא ראש הממשלה. אין עוררין על כך שישראל הותקפה ב־7 באוקטובר באופן חסר תקדים, אולם צריך כנראה כישרון מיוחד כדי להתדרדר למצב הנוכחי דווקא בנסיבות אלו. הזלזול המוחלט בערכים שהיו מקובלים על ישראל מאז הקמתה, היעדר יעדים ברורים וריאליים למלחמה, היחס הפוגע כלפי החטופים וסבלם, והתנהלות "ילדותית" ומיותרת הביאו לבור העמוק בו אנו מצויים כיום אל מול העולם הרחב.

המאמר פורסם ב-14.8.24 באתר מעריב

הפוסט הזירה הבינלאומית כחזית נוספת: כשלי המדיניות של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המניפולציה הזו מבוססת על שני שקרים שחייבים לחשוף: הראשון – ההתנחלויות מעולם לא סיפקו ביטחון. והשני – שהוא תמצית המניפולציה – יש אפשרות נוספת. סמוטריץ' מתעלם במכוון מחלופת ההסדר המדיני, האלטרנטיבה היחידה שבאמת תספק ביטחון. תשאלו את רבין, בגין, סאדאת והמלך חוסיין. יש סיבה טובה מאוד מדוע סמוטריץ' לא מתייחס לאפשרות הזאת: לא ביטחון מעניין את השר במשרד הביטחון, אלא התנחלויות, ארץ ישראל השלמה וביאת המשיח.

ההתנחלויות והמאחזים בעומק הגדה המערבית, שסמוטריץ' וחבריו לטרלול המשיחי עמלים על הפיכתן לחלק ממדינת ישראל, הן לא רק אסון לחזון הציוני היהודי־דמוקרטי, אלא בראש ובראשונה אסון ביטחוני. הן מגבירות את החיכוך, מעודדות אלימות וטרור מהצד הפלסטיני – המלובים גם על ידי מתנחלים אלימים מהחוות ומהמאחזים – משחיתות חיילים ושוטרים, וגוררות את צה"ל לשיטור במקום להיערכות למלחמה. מפעל ההתנחלויות, שנועד במכוון למנוע את האפשרות של הסדר מדיני ולגזול מהפלסטינים כל תקווה לעצמאות, אינו מביא ביטחון. הוא מלבה מלחמה, מחליש את המתונים ומחזק את חמאס ואיראן. ההתנחלויות מסכנות את יציבות האזור כולו.

גם נוכחות צבאית לבדה אינה מובילה לביטחון ארוך טווח. צה"ל אינו כל-יכול. בניגוד לשקרי סמוטריץ', אנו זוכרים היטב שההתנחלויות בגוש קטיף והנוכחות הצבאית ברצועת עזה לא מנעו מחמאס לבצע פיגועים קשים ולשגר רקטות. סמוטריץ' מנסה למכור לנו מודל שמעולם לא עבד: מלחמה בלתי פוסקת שתשיג ביטחון לאורך זמן. זאת הוכחה ששר ה"ייאוש במקום תקווה" אינו מבין בביטחון לאומי.

גורמי הביטחון שבים ומבהירים שהמענה הצבאי חלקי והשפעתו נשחקת, לנוכח אויב שלומד את מהלכי הצבא. ביטחון ארוך טווח נוצר רק כאשר ההישג הצבאי מתורגם להישג מדיני המוביל לשינוי עמוק במוטיבציה של היריב וליצירת מאזן אינטרסים חדש שבו לצדדים יש סיבה אמיתית לשמר את הסטטוס קוו. נוכחות צבאית רציפה או נסיגה חד צדדית לא משיגות זאת. רק הסדר מדיני המבוסס על גבולות מוכרים ומוסכמים יביא ביטחון לישראל. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים זאת לאורך עשרות שנים.

מהלך מדיני כזה אפשרי גם מול האתגר של עזה. הוא יתבסס על החלפת שלטון חמאס בחלופה שלטונית פלסטינית, הנתמכת בכוחות בינלאומיים ואזוריים. הסדר כזה ישים קץ לסבל שגרמה המלחמה: הוא יביא להשבת החטופים, ירחיק את חיזבאללה מהגבול וישיב את המפונים בבטחה לבתיהם. בנוסף, הוא יאפשר לגבש ברית מתונים אזורית בהובלת ארה"ב, שתעמוד איתנה מול איראן והשלוחות הרדיקליות שלה.

כל צעד לקראת הסדר מסכן את החזון המשיחי המטורף של סמוטריץ', ולכן הוא מתנגד לכך בתוקף. אומה חפצת חיים חייבת להציב אלטרנטיבה ביטחונית אמיתית מול חזון סמוטריץ'. בפני ישראל מונחת כיום הכרעה אמיתית: לחיות על החרב למען חזון משיחי מטורלל, או לקדם הסדר אזורי למען ביטחון ישראל.

המאמר פורסם ב-11.8.24 באתר וואלה!

הפוסט סמוטריץ' רוצה שנבחר בין תבוסה וההתנחלויות. יש אופציה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סימולציה: ועידה אזורית לשיקום תשתיתי-סביבתי של מרחב עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חיסולו של בכיר חיזבאללה הוא תגובה בעלת עוצמה ותחכום מבחינת היעד בו בוצעה והבכיר שכוונה כלפיו, ועל פני הדברים מדודה ומושכלת. כלל השחקנים באזור ומחוצה לו הבינו כי ישראל איננה יכולה לעבור בשתיקה על האסון במג’דל שמס, וקיוו (ואף פעלו בערוצים שונים) שהתגובה תהיה כזו שלא תגרור בהכרח הסלמה רחבה יותר. מבחינה זו, הדילמה עוברת כעת לצד השני.

אולם אם נישאר במישור הרציונלי, שגורס כי לכל השחקנים אין אינטרס להרחיב את הלחימה, הרי ששני החיסולים אינם מחייבים בהכרח תגובה רחבה מדי ולא־פרופורציונלית. ככלות הכל, עשרת החודשים האחרונים המחישו כיצד ניתן לנהל לחימה רב־זירתית מבלי להיגרר למלחמה כוללת, אף לאחר העימות הישראלי־איראני הישיר בחודש אפריל.

אבל, ומדובר באבל גדול, זה איננו משנה כלל וכלל את הדילמה הישראלית ביחס לצורך (או ההכרח) להגיע להסכם עם חמאס על הפסקת אש ושחרור החטופים. הזיקה בין הפסקת אש בעזה להפסקת הלחימה בשאר החזיתות, ולענייננו בלבנון, נותרה ואולי אף התחזקה. במילים אחרות: חיזבאללה, בהנחיית איראן, לא יפסיק את האש בגבול הצפון בטרם זו תיפסק בדרום.

האם ישראל מבינה זאת? האם הבנתה ביחס לנחיצותה של הפסקת אש בדרום התחדדה עוד יותר בעקבות ביקור נתניהו בוושינגטון? שוב, אם אנחנו עדיין במישור הרציונלי, התשובה צריכה להיות חיובית. ראש הממשלה שמע משלושת בני שיחו – הנשיא ביידן, סגנית הנשיא והמועמדת הדמוקרטית האריס, והנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני טראמפ – דברים אחידים וברורים, כל אחת ואחד בדרכו ובלשונו, בדבר ההכרח בסיום המלחמה במהרה. אולי המסר החשוב ביותר, מבחינת נתניהו, נשמע מפי טראמפ, דווקא לנוכח תקוותו שהוא ינצח בבחירות בנובמבר.

הנחיצות להגיע לעסקה בדרום, ואולי אף לסיום המלחמה, נובעת גם מכך שבסופו של יום לא לעולם חוסן. במילים אחרות: עד עתה כלל השחקנים הוכיחו, כאמור, שיש ביכולתם לנהל מערכה במספר חזיתות מבלי “לשבור את הכלים" לחלוטין, כלומר להיגרר למלחמה כוללת. מי לידנו יתקע שכך יקרה גם בהמשך, כשסביר להניח שייקרו בדרכנו תקריות נוספות מעין אלו?

האם ישראל מבינה שיהיו הבכירים שיחוסלו אשר יהיו, לא ניתן לחסל את הארגונים שבהם הם פעלו, חמאס וחיזבאללה? יש להניח שהתשובה חיובית, אולם הסכנה בפעולות מעין אלו היא שיש בהן כדי לבלבל ולסבור שאולי בכל זאת ניתן באמצעותן להביא לקריסת השחקן הלא־מדינתי המדובר. ההיסטוריה מוכיחה שרק צמיחת חלופה ראויה מסייעת להחלשת ארגוני טרור, ומעבר לדרך פוליטית, אם נרצה ואם לאו, הוא הדרך היחידה לפתרון סכסוכים.

הפוסט חמאס וחיזבאללה יישארו לנצח: החיסולים הממוקדים הוכיחו את זה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דה-רדיקליזציה ופיוס ישראלי-פלסטיני: לקחים והמלצות לאור סכסוכי עבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דווקא בתחום זה יכול משרד החוץ לרשום נקודות זכות, אלא אם כן מאן דהוא סבור שניתן לשמר לנצח לגיטימציה למלחמה כה מורכבת, באזור כה צפוף, שמספר הקורבנות האזרחים בה כה גבוה. העובדה שהמלחמה זכתה ללגיטימציה במשך זמן כה רב אחרי תחילתה, לפחות בקרב הממשלות, היא כמעט בחזקת נס. ומי שלא מאמין בנסים חייב לתת למשרד החוץ קרדיט על כך.

ואולם, תפקידו של משרד החוץ בעת מלחמה אינו מסתכם ביצירת לגיטימציה למערכה הצבאית. בזמן כזה עליו לפעול, בתיאום עם מערכת הביטחון ושאר מערכות המדינה, להשלים את המהלך הצבאי במהלכים מדיניים שיספקו ביטחון למדינת ישראל ואזרחיה – ביטחון המבוסס על הסכמים מדיניים המעצבים את המציאות ביום שאחרי המלחמה. לשם כך, עליו להיות שותף בתכנון מכלול הפעילות האסטרטגית-מדינית ובהגדרת מכלול הפעולות הרצויות. או בשפתו של שר הביטחון, יואב גלנט (כן, דווקא שר הביטחון) – "סופה של המערכה הצבאית חייב להיות מעוגן במעשה המדיני" (15.1.2024). בהקשר זה ראוי להזכיר כי מלחמת לבנון השנייה באה לידי סיום בהחלטת מועצת הביטחון 1701 (12.8.2006). היוזמה להחלטה זו, הגייתה וניסוחה נעשו במשרד החוץ בירושלים, והיא קודמה על ידי משלחת משרד החוץ באו"ם.

אם כן, מדוע נעדר הפעם מקומו של משרד החוץ משרטוט התסריטים לסיום למלחמה? קודם כל, משום שהדיון המתחייב בסוגיית "היום שאחרי" נפל קורבן לוויכוחים מסביב לשולחן הקבינט ולא הגיע לכלל בשלות. כך הופקרו אלפי לוחמי צה"ל, שהפכו בחלקם הגדול לברווזים במטווח של עזה. ואולם שר חוץ שעומד על האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל היה אמור להשמיע את קולו סביב שולחן הממשלה בסוגיה. אם הדבר נעשה הרי הוא לא התפרסם ברבים, וכאמור השר היחיד שדרש פתרון מדיני למעשה הצבאי היה דווקא שר הביטחון. בכלל, היעדרו של שר החוץ מהרכב קבינט המלחמה הוא חלק מהמחדל.

בתפקיד שר החוץ מכהן מאז ינואר השנה ישראל כץ, בקדנציה שנייה (לאחר שהחליף את אלי כהן על פי הסכם רוטציה). לא מן הנמנע כי השר חשש להשמיע קולו בסוגיה גם מתוך היכרותו את חולשת משרדו בתוך מערכת קבלת ההחלטות האסטרטגית-מדינית. חולשה זו אינה עניין חדש. דחיקתו של משרד החוץ בפני המערכת הצבאית היא עניין מוכר בישראל ובלעדי לה. אין מדינה מערבית אחרת שבה יש לצבא מונופול כה מוחלט בתחום קבלת ההחלטות האסטרטגיות, כולל אלו המדיניות. האנומליה הזו, שאותה היטיב לתאר הסוציולוג יגיל לוי בספרו "יורים ובוכים – המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים", היא תולדה של שנים ארוכות ושחיקה מתמשכת במעמדו של משרד החוץ עוד מימי הקמת המדינה ועד ימינו אנו.

ב-1964 שאל העיתונאי משה פרלמן את דוד בן גוריון, אז כבר בשדה בוקר: "ומה בקשר לענייני חוץ? האם לא הואשמת תמיד כי הנך שר החוץ של עצמך, והאם אין זו הסיבה האמיתית שבגללה התפטר משה שרת?" (שר החוץ אז).

על כך ענה בן גוריון בגילוי לב מפתיע: "אומר בגלוי כי ראש ממשלה ישראלי חייב להיות גם שר החוץ של עצמו. ענייני חוץ, ממש כמו נושא הביטחון, הם אחד מתחומי המפתח שבטיפול הממשלה. יתרה מזו, בענייני חוץ, כמו גם בנושאי ביטחון, להחלטה נכונה או מוטעית עשויה להיות השפעה ניכרת. אין הדבר כך במשרדים אחרים… אני מסכים שייתכן כי לא תמיד היה הדבר מקובל על משה שרת. אני מניח כי היה לו קל יותר אילו הייתי ממעט להתעניין בענייני הניהול היומיומי של משרדו – כדרך שנהגתי, נאמר, במשרד העבודה או במשרד הדואר" ("שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת", בהוצאת העמותה למורשת משה שרת, 2015).

לסדר את הבלגן

בימי הכנסת ה-19 הגישו רונן הופמן, אריה דרעי, זאב אלקין, עפר שלח ואחרים את "הצעת חוק מערך החוץ וההסברה התשע"ד – 2014". הצעה זו ביקשה להסדיר בחקיקה את תפקידי משרד החוץ בארץ ובחו"ל. בין היתר נאמר בה כי "משרד החוץ ישמש כגוף הממשלתי המרכזי בגיבוש ועיצוב מדיניות החוץ של מדינת ישראל וביישומה, בשגרה ובחירום, בהתאם ליעדים שיוגדרו על ידי הממשלה".

בדברי ההסבר להצעה נכתב כי: "במשך שנים מערך החוץ וההסברה בישראל מתנהל באופן שאינו מוסדר ואינו מתואם בין הגופים השונים העוסקים בתחום. גבולות המנדט הנתון בידי כל אחד מהגופים הללו אינם מוגדרים באופן ברור, וכך גם תחומי הממשק ביניהם והאופן שבו כל אחד מהם מתאם את פעילותו עם האחרים. מצב זה אינו מאפשר ניהול יעיל וראוי של סוגיות מדיניות-הסברתיות ראשונות במעלה, וגורם למשימות לאומיות, כגון שימור וביסוס הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, 'ליפול בין הכיסאות'".

הצעת החוק לא עברה מטעמים שונים. אבל כיום, 10 שנים מאז ניסיון החקיקה הקודם ותשעה חודשים לתוך המלחמה, בעת ששאלת "היום שאחרי" נשארת ללא תשובה – נראה שיש מקום להעלות אותה מחדש. במדינה כמדינת ישראל נדמה כי אין מנוס מעיגון מעמדו של משרד החוץ בחקיקה; זאת, כדי לאפשר לו למלא טוב יותר את תפקידיו בכלל ואת תפקידו בהגדרת מוצא מדיני למלחמה – בפרט.

הכתבה פורסמה ב-7.7.24 באתר הארץ.

הפוסט כולנו משלמים מחיר גבוה על היעדרם של הדיפלומטים משולחן קבלת ההחלטות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר. נייר המדיניות נכתב בשותפות עם סיד ישראל – ארגון הגג של הקהילה המקצועית הישראלית בתחומי הסיוע ההומניטרי והפיתוח הבין-לאומי. סיד ישראל מאגד תחתיו ארגוני חברה אזרחית, מוסדות ממשלתיים, תוכניות אקדמיה ומחקר, חברות פרטיות, יועצים, ומומחים עצמאיים, ופועל ליצירת סביבה מקצועית מסייעת, המבוססת על החלפת ידע וניסיון.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית במלחמת ישראל-חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנחה:
ד"ר מאיה שיאון-צדיקיהו – מנהלת תוכנית קשרי ישראל-אירופה, מיתווים; הפורום האירופי באוניברסיטה העברית; חברת הוועד המנהל של האגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית (IASEI)

פאנליסטים:
אסף אוני- כתב אירופה, עיתון גלובס
רינה בסיסט- ראש דסק ישראל, אל-מוניטור
מתיאס שיסלר – מנכ"ל ELNET-EU & NATO

לצפייה בפאנל

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי והשפעתן על ישראל – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש מסלול להסדרה מול לבנון: האם ישראל תפעל בהיגיון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק מהבלבול והרתיעה הטבעית לדבר על "שלום" ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה נובע מהגדרה בינארית ואף נאיבית של שלום. בקרב רבים מאיתנו השרויים בטראומה, מסיבות מובנות, נוטים לחשוב על כך שהערבים בכלל והפלסטינים בפרט רוצים "לזרוק אותנו לים (וקיבלנו הוכחות ברורות על כוונות כאלה בטבח הנורא שביצע חמאס ב–7 באוקטובר). אחרים סבורים שאם כבר מדברים על שלום, אז זה צריך להיות "שלום אמת", בסגנון של הביטלס וג'ון לנון, שדימיין עולם שכולו הרמוניה ואהבה והפיכתם של הפלסטינים לציונים נלהבים.

יש גם אפשרות אחרת. לשלום במובנו ה"שלילי" — כלומר היעדר מלחמה, ולא היעדר סכסוך — מגיעים מתוך אינטרסים ושיקולים קרים של ריאל־פוליטיק וקריאה מפוכחת של המציאות. אין בהכרח קשר בין שלום לאהבה, ושלום מכוננים בין אויבים, שמגיעים למסקנה,לאחר המלחמה, שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני. הרי למלחמה אין תוחלת ואין עתיד לחיים שפויים.

שלום הוא גם המצב הנורמלי המאפיין את היחסים הבינלאומיים בין רוב מדינות העולם, גם בין אלה שעוינות זו את זו, כמו ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. קוסטה ריקה, לדוגמה, היא מדינה מפורזת, דמוקרטית ומשגשגת במרכז אמריקה, שאיננה מהווה שום איום על שכנותיה. וכפי שמבהיר שוב ושוב הנשיא ביידן, גם מדינה פלסטינית מפורזת לחלוטין במתכונת של פתרון של שתי מדינות תביא את הביטחון (ואת השלום) המיוחל לישראל, עם הערבויות הנדרשות.

מאז שהייתי דוקטורנט בסוף שנות ה–80 באוניברסיטת פרינסטון ועד היום, אני חוקר תהליכים של "שינויים בדרכי שלום" (peaceful change) כחלופה רווחת למלחמה ביחסים הבינלאומיים. משמעות התהליך היא שינוי של המצב הקיים כתוצאה של שיתוף פעולה ומשא ומתן בין שניים או יותר צדדים, ללא אלימות. בהקשר הטריטוריאלי, מדובר במקרים של דה־קולוניזציה, העברת שטחים בין מדינות (כולל פתרון של סכסוכי גבול), הקמתן של מדינות חדשות, ושינוי בסטטוס המשפטי של שטחים מסוימים ללא העברת שטח או ריבונות.

יש מאות דוגמאות לכך בהיסטוריה הבינלאומית מאירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה, במיוחד בהקשר של דה־קולוניזציה. בתוך הסכסוך הישראלי־ערבי ניתן להצביע על המקרים המוצלחים של המשא ומתן בין ישראל למצרים (1977–1979) והמשא ומתן בין ישראל לירדן (1993–1994). מעניין לחשוב לרגע מה היה מצבנו היום ללא הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. מנגד, המשא ומתן בין ישראל לסוריה בין 1991 ל–2011 נכשל, וגם תהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"ף נקטע סופית עם כישלון תיווכו של שר החוץ האמריקאי קרי ב–2014 ופנייתם של הפלסטינים להכרה באו"ם. ועדיין, עד היום קיים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, המסייעת לכוחות הביטחון הישראליים להילחם בטרור, כנגזר מהסכמי אוסלו המושמצים.

במסגרת מחקרי פיתחתי מודל שמציג שישה תנאי רקע המסייעים להצלחת התהליך של שינוי בדרכי שלום, לצד משתנים בתהליך עצמו. גם אם המודל הוא בעיקרו תיאורטי, כבר השתמשו בו במסגרת מאמצי התיווך של ארגון מדינות אמריקה ושל ארה"ב לאחר המלחמה בין פרו לאקוודור ב–,1995 שהביאו להסכם שלום בין שתי המדינות ב–.1998 אם מאז לא שמענו עוד על הסכסוך הטריטוריאלי בין שתי המדינות הדרום־אמריקאיות הללו, זה מבשר טובות.

תנאי הרקע הם:
1. חלוקה א־סימטרית של העוצמה לטובת הצד שדוגל בשימור המצב הקיים; 2. דמיון במשטרים הפוליטיים; 3. הסכמה נורמטיבית לגבי המשפט הבינלאומי ביחס לשטח שבמחלוקת; 4. מעורבות דיפלומטית של צד שלישי; 5. מלחמה קודמת; 6. ואיום מצד שלישי.

משתני התהליך מתייחסים למידת שיתוף הפעולה וההדדיות בין הצדדים, למשא ומתן עצמו ולהבדלים בין האינטרסים של הצדדים ביחס לשטח (לדוגמה, הראשון רוצה "כבוד לאומי" ו"טובות כלכליות", והשני רוצה "ביטחון").

הטבח של 7 באוקטובר והתקפת הנגד המוצדקת של ישראל בעזה טרפו את הקלפים לגבי אשליית ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, והביאו למלחמה הקשה ביותר בין העמים מאז .1948-1947 אחרי המלחמה, ובהנחה שחמאס לא ימשיך להיות הריבון ברצועת עזה ישלוט במקומו גורם בינלאומי לתקופת מעבר, האם ייתכן תהליך הדרגתי של שינוי בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים?

בדומה למקרה של ישראל ומצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, יעברו שנים אחדות עד שתהיה היתכנות לתהליך, אבל לא שנות דור. למרבה האירוניה, מציאות טרגית של "בשלות" ושל "קיפאון כואב הדדי" בשני הצדדים פתחה פתח להיתכנות משמעותית של תהליך מדיני, שיכול להביא לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל. על פניו, נראה כי מצבנו נוטה לעבר המודל המוצע, תוך התאמות מסוימות:

1. חלוקת העוצמה בין ישראל לפלסטינים נוטה בצורה ברורה לטובתה של ישראל. לישראל יש שוליים צבאיים, כלכליים ואף מוסריים המאפשרים לה להיות "נדיבה" על מנת לשרת את האינטרס הלאומי שלה, שלפיו רק מצב של שלום יכול להבטיח את ביטחונה ואת גבולותיה המוכרים לכשישורטטו בהסכמה. כך ישראל תוכל להפוך למדינה נורמלית המשתלבת באזור ומכוננת שלום עם ערב הסעודית ועם כלל מדינות ערב המתונות.

2. ישראל הינה (עדיין?) דמוקרטיה ליברלית, לפחות בגבולות הקו הירוק, בעוד שהרשות הפלסטינית איננה מדינה במלוא מובן המילה, והמשטר שלה (עדיין) אוטוריטרי (הבחירות האחרונות התקיימו ב–2006). לאף אחד מהמנהיגים הנוכחיים (נתניהו ועבאס) אין לגיטימציה או רצון להתקדם לכיוון של פתרון מדיני. לפיכך, יש להניח שרק בחירות דמוקרטיות הן בישראל והן ברשות הפלסטינית, וחילוף הנהגה, יוכל לקדם שינוי בדרכי שלום בשנים הקרובות.

3. גם ישראל וגם אש"ף הכירו וקיבלו את החלטת 181 של תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) ואת החלטת 242 (1967) לגבי "שטחים תמורת שלום", כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי, בין היתר, בנאומו של ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר־אילן ביוני 2009. ניתן לומר שישנה הסכמה נורמטיבית לגבי ההכרה בזכויות הלגיטימיות להגדרה עצמית של שני העמים על חלק מהשטח של ארץ ישראל/פלסטין.

4. המלחמה הנוכחית הביאה לבינאום ניכר של הסכסוך. ארה"ב, מדינות הליגה הערבית, טורקיה, מדינות אירופה והרוב המכריע של חברות הקהילה הבינלאומית תומכות בפתרון של החלטה ,181 ומוכנות להירתם למאמץ הדיפלומטי הנדרש לאחר שיקומה של רצועת עזה לאחר המלחמה. אשרור מחדש מצד מדינות ערב, והכרה ישראלית ביוזמת השלום של הליגה הערבית, יוכלו לסייע בתהליך.

5. המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס מלמדת בצורה טרגית שלא ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך צבאית. מכאן שיש לנסות את הדרך המדינית, אשר טרם נוסתה בצורה מהותית ב–30 השנים האחרונות, בשל הטרפוד שלה על ידי הגורמים הקיצוניים בקרב שני הצדדים — חמאס והמשיחיים היהודים — הרואים בתהליך מדיני ובחלוקת הארץ איום מהותי.

6. האיום החיצוני, של איראן ושלוחותיה בציר ההתנגדות, מהווה תמריץ לגורמים המתונים במזרח התיכון, וגם לישראלים ולפלסטינים, לאמץ שינוי בדרכי שלום ושל פשרה. לצד האיום החיצוני ישנו גם איום פנימי גדול לכל אחת משתי החברות מקרב הגורמים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים, התובעים בעלות בלעדית על אותה כברת ארץ.

מחוץ לחנות של "צבא הישע" בוושינגטון הבירה ראיתי לפני שנה כתובת על הקיר — "התקווה חזקה מפחד" (stronger is hope fear than), ציטוט של הסופר רוברט לדלום. יש רגעים ביחסים הבינלאומיים שבהם משברים מהווים פתח להזדמנות היסטורית. רוב תנאי הרקע לתהליך של שינוי בדרכי שלום מתקיימים כבר היום, גם אם אין אמון בין העמים אלא בעיקר פחד וייאוש. מי ייתן ויקומו מנהיגים אמיצים ולגיטימיים, הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינים, אשר יתעלו על עצמם ויפתחו בתהליך מדיני לאחר המלחמה, בסיוע מסיבי של צד שלישי. זהו צו החיים לשני העמים היושבים בארץ, אשר לא הולכים לשום מקום אחר. גם אם מדובר כרגע במודל אקדמי שנשמע כמעט בדיוני, חייבים לדבר על שלום ועל שינויים בדרכי שלום כחומר למחשבה, ולשרטט מציאות אלטרנטיבית לשקיעתה של ישראל ברצועת עזה בעקבות כיבושה הצבאי והמשך מלחמת ההתשה והגרילה ללא מטרות ישימות.

המאמר פורסם ב-12 ביוני, 2024, באתר הארץ.

הפוסט שלום יכול להיראות שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. רק הביטו בפרו ואקוודור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

חמישים ושנה ויום לאחר ההתקפה המצרית על ישראל ב-1973, שבה הופתעה ישראל מדרום ב-2023. לא רק התאריך חזר על עצמו, גם ההתנהלות. כמו ב-1973, כך גם בשנה שעברה, עיוורון מדיני הוליך לשאננות של מנהיגי המדינה. כמו אז, תחושת ביטחון עצמי מופרזת של הצבא – הביאה לזלול באויב. וכמו אז, ארגוני המודיעין החמיצו שלל ידיעות שבישרו על ההתקפה הממשמשת לבוא.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

כאז כן עתה, מחלחלת כעת ההבנה – מן הדרגים הצבאים ועד ליועץ לביטחון לאומי – כי היעד המוצהר של חיסול החמאס אינו אפשרי. כך גם אנו מבינים את האירועים בצפון: מתחדד כי למרות העוצמה הצבאית, צה"ל לא מסוגל לספק בטחון לתושבי הצפון. עשרות אלפים עודם מפונים, בעוד כטב"מים וטילים של חיזבאללה פוגעים בחיי אדם, ברכוש ובטבע בצפונה של ישראל.

בנסיבות אלה, שבה ועולה החלופה המדינית: הפסקת הלחימה בעזה במסגרת עסקה שתכלול את השבת החטופים והחטופות. סיום הלחימה בעזה, כך הבהיר חיזבאללה, תביא לקץ הסבב הזה של לחימה בצפון. המשך הלחימה עשוי לדרדר אותנו למלחמה כוללת עם חיזבאללה שמחירה יהיה כבד מאד לעורף הישראלי, ובסופה כלל לא ברור שנוכל לאיין את האיום של חיזבאללה.

כלומר, אם לא תסתיים המלחמה בדרום לא נוכל להגיע להסדר בצפון, ואם לא נגיע להסדר לשחרור כל החטופים לא נוכל להגיע, בנסיבות הנוכחיות, לסיום המלחמה בדרום. זו תוצאה לא קלה לעיכול. חובתה הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא הסרת האיום מדרום, כדי שאירוע כמו השבעה לאוקטובר כזה לא יתרחש שוב. בנוסף, חלקים מדעת הקהל עדיין רוצים נקמה על אירועי היום הארור ההוא. לבסוף, האיום שהציב חיזבאללה על הצפון לא יעלם, ותושבי הצפון דורשים – ובצדק – כי חיזבאללה יפסיק להוות איום עליהם.

הערכות צבאית משמעויות יותר על בגבולות בדרום ובצפון הן חלק מן המענה, אך צבא לבדו לא יביא להשגת יעדים אלו. גם כניסה צבאית ישראלית ללבנון תישא מחירים כבדים לא רק לחיילי צה"ל אך גם לעורף האזרחי ויחסי החוץ של ישראל.

בנסיבות אלה, על ישראל לבחון מחדש מה הם יעדיה המלאים בעימות הנוכחי. גם במלחמת יום הכיפורים, המיקוד הציבורי היה בתוצאות הצבאיות, ורק ממרחק השנים התחוור כי לבסוף ישראל השיגה באמצעים מדיניים את יעד העל שלה – הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגם שחלק מן היעדים הצבאיים, כגון הדיפת הצבא המצרי מצידה המזרחי של תעלת סואץ, לא הושג.

יעד על משמעותי הוא הסולידריות בציבור הישראלי והאחריות ההדדית שיש לנו איש כלפי רעהו: כלפי תושבי הצפון וכלפי החטופות והחטופים. סיום הלחימה בעזה יחזיר את אחרונים הביתה ויסלול את הדרך לייצוב החזית הצפונית. כל זאת ללא ראיה נאיבית: הקונפליקט עם שני אלה לא יסתיים. עלינו להיערך לעימות ארוך עם חמאס וחיזבאללה.

דווקא האופק של עימות ארוך מחייב את הפסקת הלחימה עכשיו. בעימות כזה יש מכות ותבוסות ויעדי ביניים שלא תמיד מושגים. כלי משמעותי בעימות הזה, היה ברית הגנה אזורית בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות. לא נוכל לקדם הסכם כזה כל עוד נמשכת הלחימה בעזה. בנוסף, עימות ארוך מחייב גם סולידריות חברתית בכדי לקיים את אורח הנשימה הדרוש לו.

שחרור החטופים אם כן, הוא לא רק היענות לצו המוסרי של ערבות הדדית ופדיון שבויים. הוא בסיס חיוני להצלחה במאבק שלפנינו תוך הפנמת הלקח מן הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: כוח לבדו, אינו המענה.

המאמר פורסם ב-9.7.24 באתר מעריב.

הפוסט השוואה בין 1974 ו-2024: מגבלות הכוח, עזה, לבנון והשבת החטופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

וושינגטון ופריז הכפילו בשבועות האחרונים את המאמצים הדיפלומטיים שלהן להביא לרגיעה בצפון. ישראל העדיפה לשמור על המגעים האלה חשאיים ככל האפשר, אבל בניגוד לארה"ב, הנשיא הצרפתי מקרון החליט להעמיד את עצמו אישית בראש החץ. ההודעה שלו ביום חמישי על הקמת פורום משולש ישראלי-צרפתי-אמריקאי כדי לעצור את ההסלמה בגבול לבנון, תפסה את ישראל לא מוכנה. עשרים וארבע שעות לאחר ההודעה של מקרון, הודיע גלנט שישראל לא תהיה שותפה לוועדה להסדרת המצב הביטחוני בגבול הצפון "אם צרפת תקח בה חלק", וגם האשים אותה בהתעלמות ממעשי הזוועה של חמאס.

ההתקפה הבלתי-שגרתית של גלנט היכתה גלים בפריז, אבל גם במשרד החוץ בירושלים, שניסה למזער נזקים, והזכיר את ההשתתפות של צרפת בסיכול מתקפת הטילים האיראנית באמצע אפריל. ההתערבות המהירה של השגריר הישראלי החדש בפאריז ג'וש זרקא גם היא הוכיחה את יעילותה. במקום לשבור את הכלים, מסר בכיר צרפתי כי למרות ההצהרה המפתיעה של גלנט, בפאריז נכונים להמשיך לעבוד עם כל השחקנים הרלוונטיים, לרבות ישראל וארה"ב, כדי להשיג רגיעה.

הבטן של גלנט ושל בכירים אחרים מלאה על מקרון, קודם כל בגלל עזה. בניגוד לוושינגטון, המכילה בינתיים את הפעולה הצבאית המוגבלת של ישראל ברפיח, פאריז גינתה מלכתחילה את ההחלטה להיכנס לשם. ההחלטה של מקרון לאסור על השתתפות חברות ישראליות ביריד הביטחוני אירוסאטורי שנפתח השבוע, הייתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל של הימין בישראל. ומי כמו גלנט מכיר את השטח אצלו בבית.

ישראל מעדיפה שהשליח האמריקני עמוס הוכשטיין יוביל את המגעים מול לבנון. אבל ככל שההסלמה בצפון מחריפה, ברור שאין לישראל את הלוקסוס להתעלם מהצרפתים, וממה שהם מסוגלים להביא לשולחן. מעבר לקשרים ההיסטוריים בין צרפת ללבנון, עם כל המטענים הנלווים, גם היום צרפת היא שחקנית פעילה בזירה הביטחונית, הפוליטית והכלכלית בארץ הארזים. היא התורמת העיקרית של חיילים לכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, וחייליה מהווים את עתודת פיקוד הכוח.

ביקוריו של מקרון לאחר הפיצוץ הקטלני בנמל בביירות ב-2020 סימנו עליית מדרגה במעורבות הצרפתית בפתרון הפוליטי למשבר הקריטי של לבנון, והעניקו לפאריז מקום רב יותר במדינה; ולשם כך, שמרה צרפת גם על קשריה עם הנציגים הפוליטיים של חיזבאללה, אשר בניגוד לחמאס, לא הוגדרו כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי.

קידומו של פתרון דיפלומטי לסכסוך עם לבנון הוא מורכב, והוא מצריך מעורבות של שורת גורמים. כל הסדר עתידי יצטרך להתייחס גם למצב הפנימי בלבנון, ולא רק לחילופי המהלומות בין חיזבאללה לישראל. ארה"ב תדע להביא איתה את הנכסים שלה, אבל בכל מה שנוגע להשפעה על הזירה הפנים-לבנונית – ספק אם יש שחקן חיצוני (שאינו איראן) בעל השפעה זהה לזו של צרפת. לכך יש להוסיף את העובדה, אותה מדגישים דיפלומטים ישראלים, שצרפת רואה עין בעין עם ישראל את האיום האסטרטגי מצד איראן והחשיבות שיש להעניק לו.

משכך, ישראל צריכה לאמץ את צרפת ולעבוד איתה בשיתוף פעולה, בכל הזירות, ולא להקריב את היחסים איתה על מזבח הפוליטיקה הפנימית של הליכוד או הלובי של התעשייה הביטחונית.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר מעריב. 

הפוסט גלנט, כל כך טוב בצפון שזאת ההתנהלות שלך מול צרפת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה הישראלית היא החלופה המדינית הראשונה למדיניות הממשלה שרואה אור מאז 7 באוקטובר. היא נהגתה ועוצבה על ידי מומחי ביטחון מהשורה הראשונה בעלי עשרות שנות ניסיון, ומציעה תוכנית מדורגת וישימה שתביא ביטחון ארוך טווח לישראל. בלב התוכנית ניצבת תפיסת ביטחון חדשה ושונה ב-180 מעלות מזו שמובילה הממשלה. הגישה הקיימת, הגורסת כי כדי להשיג ביטחון מספיק שנהיה יותר חזקים מאויבינו, פשטה רגל ב-7 באוקטובר: חמאס חלש עשרות מונים ממדינת ישראל, ובכל זאת הצליח לגרום לנו לנזק קשה וכואב, להרוג למעלה מ-1,200 ישראלים ולחטוף יותר מ-250.

כדי להשיג ביטחון, תמיד נצטרך להיות יותר חזקים, אבל זה לא מספיק. ביטחון יושג רק כאשר אויבינו יאבדו את המוטיבציה לפגוע בנו. לכן, ישראל צריכה לחזק את הגורמים המתונים בצד השני, שאיתם ניתן להגיע לפשרה היסטורית שתיתן מענה לאינטרסים של שני הצדדים, תחליש את המוטיבציה להילחם ותחזק את המוטיבציה להיאבק ביחד בטרור. מתוך ההבנה הזו עולה הקביעה כי הערובה היחידה לביטחון ארוך טווח לישראל היא הסדר מדיני-ביטחוני בין ישראל לפלסטינים לפי חזון שתי המדינות, לצד ברית אזורית בין מדינות מתונות ובהובלה אמריקאית.

היוזמה הישראלית מציגה מפת דרכים מדורגת וישימה להשגת ביטחון בדרך של הסדר מדיני ישראלי-פלסטיני-אזורי. מימוש התוכנית יביא ליצירת ביטחון ארוך טווח, איחוי הקרע עם העולם והשגת הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי המתון, כמו גם מענה אפקטיבי לאיום האיראני. ממשלה שתרצה ליישם את היוזמה הישראלית תוכל להתחיל בכך מחר בבוקר.

אחד החידושים העיקריים שמציעה היוזמה הישראלית הוא ההבנה כי אין צורך לחכות לחתימה על הסכם כדי לשנות את המציאות אלא להיפך: ניתן לעשות פעולות בשטח שייצרו מציאות של שתי מדינות כך שבעתיד, כשייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים, הוא יהיה הסכם יציב שיזכה לתמיכה רחבה.

היוזמה הישראלית שמה דגש על ההיבט האזורי, מתוך הבנה שלא ניתן ולא צריך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא מעורבות אזורית: מדינות האזור המתונות יסייעו בפתרון בעיות רבות וייקחו חלק מרכזי בהסדר בין ישראל לפלסטינים; ובתמורה לאימוץ הפתרון המדיני, ישראל תזכה לנורמליזציה עם מדינות האזור, וכן תייצר ברית אזורית למאבק באיום האיראני.

השבוע, השקנו את היוזמה הישראלית בכנסת, בכנס "היום שאחרי: ביטחון ואופק מדיני כערובה לעתידה של מדינת ישראל" שערכנו, מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון בהובלת חברי הכנסת גלעד קריב, נעמה לזימי ויואב סגלוביץ. הבוקר נשלחה היוזמה הישראלית לכ-100,000 מנויי סוף השבוע של הארץ. דווקא בתקופה שבה רבים כל כך בישראל חשים ייאוש ובלבול לנוכח המלחמה הבלתי נגמרת והאסון שפקד אותנו, היוזמה הישראלית מציעה אופק למציאות אחרת, טובה ובטוחה יותר, ולא פחות חשוב – מעוררת תקווה.

אנחנו רוצים להודות לקרן החדשה לישראל על תמיכתה ביחידה המשותפת ובהוצאת התוכנית.

הפוסט היוזמה הישראלית – תוכנית מדינית חדשה מבית מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הודיע על כינוס חריג של מועצת הסכם האסוציאציה בינו ובין ישראל, כדי לדון ב"ציות" של ישראל לסעיפים הכלולים בו בנוגע לזכויות אדם והחוק הבינלאומי, בצעד המסמל הידרדרות ניכרת ביחסים בין הצדדים. ההסכם עומד בבסיס כל יחסי האיחוד וישראל, כולל סחר שנתי בשווי 47 מיליארד אירו, שיתופי-פעולה מחקריים ואקדמיים בשווי מיליארדי אירו, יוזמות תרבותיות וחברתיות ועוד. "ביטול ההסכם הוא נשק יום הדין של האיחוד האירופי נגד ישראל", אמרו מומחים ל"גלובס".

בעוד ביטול או השעיה של ההסכם עדיין אינם מסתמנים באופק, עצם ההיענות לדרישה ההולכת וגוברת מצד ציר מדינות בתוך האיחוד לבחון אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם היא צעד חדש ומדאיג. הצעד הוכרז ביום שני בלילה על ידי שרת החוץ של בלגיה, המדינה שמכהנת כעת כנשיאה הזמנית של האיחוד (תפקיד המתחלף מדי חצי שנה), וגם מובילה קו פרו-פלסטיני וביקורתי מאוד כלפי ישראל מאז פרוץ המלחמה.

"ביחד עם הממונה על יחסי החוץ של האיחוד, ג'וזפ בורל, ומועצת אירופה, החלטנו לכנס ישיבה של מועצת הסכם האסוציאציה של האיחוד האירופי וישראל, כדי להעריך את הציות להסכם האסוציאציה, הכולל התחייבות לכבד זכויות אדם", כתבה השרה, האדיה לאביב. "עלינו לוודא שהחוקים והערכים שלנו מכובדים על ידי כולם, ובמיוחד על ידי השותפים שלנו, כמו ישראל. האמינות שלנו תלויה בכך".

שינוי כיוון של האיחוד

כאמור, מדובר בשינוי כיוון מצד האיחוד, שעד כה סירב לדון בעניין. בלגיה, יחד עם אירלנד, ספרד, לוקסמבורג, סלובניה ומלטה, דורשות בחודשים האחרונים לדון בהסכם, בעוד שמדינות כמו גרמניה, אוסטריה וצ'כיה התנגדו לכך. המשמעות תהיה פגישה מיוחדת, ככל הנראה ברמת שרי החוץ של האיחוד, שאליה יוזמן שר החוץ הישראלי ישראל כ"ץ.

הסכם האסוציאציה הוא הבסיס לכל היחסים הכלכליים והמדיניים בין האיחוד האירופי לישראל. סעיף 2 בו מאפשר השעיה או ביטול שלו בשל "הפרת תנאי יסוד", כמו אלו שקובעים שישראל היא מדינה דמוקרטית המכבדת את החוק הבינלאומי ואת זכויות האדם. בחודשים האחרונים לחצה בלגיה במיוחד, בגיבוי של המדינות האחרות מהציר המוזכר, "לבחון מחדש" אם ישראל בכלל עומדת בתנאי זה, בשל הפעילות שלה בעזה. ראש הממשלה הבלגי, אלכסנדר דה-קרו, אמר בתחילת החודש כי הוא "עובד מאחורי הקלעים" כדי לפתוח את הסוגיה, והעריך כי היא תוכל לסלול את הדרך להטלת סנקציות על ישראל. "לא נוכל להמשיך ביחסי סחר כרגיל", אמר. בין היתר, הזכיר את האפשרות לאסור יבוא מוצרים מהתנחלויות ישראליות.

כעת, כך נראה, המאמץ של ציר המדינות השתלם, והאיחוד הודיע על הצעד הקרוב. סגנית ראש הממשלה הבלגית, פטרה דה-סוטר, מיהרה לכתוב ברשת החברתית X בתגובה להכרזה: "הזמן לסנקציות (נגד ישראל) הוא עכשיו".

שר החוץ האירי מייקל מרטין אמר לתקשורת בתום מפגש שרי החוץ של האיחוד, כי "בפעם הראשונה במפגש של האיחוד האירופי, באופן מעמיק, ראיתי דיון אמיתי על סנקציות (נגד ישראל)".

"זה שלב נוסף ומסוכן בהידרדרות היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי", אומרת ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תוכנית ישראל-אירופה במכון מתווים ומפורום אירופה באוניברסיטה העברית. לדבריה, משמעות ההכרזה היא "שהאיחוד בעצם מזמן את שר החוץ הישראלי לכינוס מועצת הסכם האסוציאציה, שתדון בכיבוד המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי על ידי ישראל".

לדבריה, מדובר בניצחון לציר המדינות המקדמות מדיניות ביקורתית כלפי ישראל, שהולך וגדל. "המדינות הללו דרשו לבחון במועצת שרי החוץ האירופית אם ישראל מפירה את סעיף 2, ולנקוט צעדים בהתאם. בזמנו, מועצת שרי החוץ דחתה את הדרישה שלהם. אבל עכשיו, בין היתר בגלל הפסיקות בביה"ד הבינ"ל לצדק (ICJ), בקשת צווי המעצר בבית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC), והאירוע רב-הנפגעים ברפיח, העמדה השתנתה".

"קשובים לדעת הקהל"

לדבריה, שרי החוץ האירופיים קשובים מאוד לדעת הקהל בארצם, הלוחצת בעניין הפעולה הישראלית בעזה והקורבנות האזרחיים, כמו גם לסיקור התקשורתי ולשיקולים פוליטיים. בעוד פחות משבועיים יתקיימו הבחירות לפרלמנט האירופי, ובבלגיה בחירות כלליות.

ד"ר שיאון-צדקיהו מעריכה כי בשלב זה, "הסכנה הגדולה של ביטול הסכם האסוציאציה עדיין לא נראית לעין. מדובר ב'נשק יום הדין' ביחסים בין האיחוד לישראל, ויש מדינות באיחוד האירופי שאינן סבורות שישראל הפרה את החוק הבינלאומי.

"על שר החוץ כ"ץ לבוא לבריסל, ולהסביר היטב את תוצאות הבדיקה של הפגיעות באזרחים, להביע צער על הטרגדיה, ולא להתנגח עם האיחוד האירופי", אומרת ד"ר שיאון-צדקיהו, "אחרת מדובר במדרון חלקלק".

הראיון התפרסם ב-28.5.24, בגלובס.

הפוסט ראיון עם ד"ר מאיה שיאון צדקיהו: האיחוד האירופי יבחן מחדש אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם איתו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעילות המדינית הקדחתנית המתנהלת בציר וושינגטון-ריאד, וכן הצהרות מפי אישים בכירים משני הצדדים, מלמדות כי למרות המלחמה והשלכותיה, הסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי עדיין על הפרק. אולם, התגובות של נתניהו ושרים שונים בממשלה הבהירו כי אין להם כוונה להיענות לתביעות של הסעודים, הקושרות את הנורמליזציה להסדר הפסקת אש (שכולל גם את עסקת החטופים), הקמת מנגנון לניהול עזה שאינו ממשל צבאי, ובעיקר – הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה הסעודית היא הזדמנות היסטורית ואם ישראל לא תיענה לה זו תהיה עוד החמצה.

במשך השנים החמיצה ישראל כמה וכמה הזדמנויות עם סעודיה. מי שהאמרה האלמותית של אבא אבן – "הערבים (או הפלסטינים בגרסה אחרת) לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" – היא נר לרגליו, כדאי שיחזור לספרי ההיסטוריה ויראה כי גם ישראל החמיצה לא מעט הזדמנויות עם הערבים בכלל, ועם הסעודים בפרט.

זה החל בדצמבר 1977, כאשר נשלח לישראל שליח עם מסר בעל פה מיורש העצר פהד לשר החוץ משה דיין, אולם האחרון סירב לפגוש אותו לפני שיידע על מה מדובר. השליח חזר כלעומת שבא. זה נמשך עם יוזמת השלום של פהד באוגוסט 1981, שישראל דחתה בבוז, והסתיים עם ההתעלמות מיוזמת השלום של יורש העצר הסעודי עבדאללה בפברואר 2002, שהפכה לתוכנית השלום הערבית כעבור חודש בוועידת הפסגה הערבית בביירות. תוכנית השלום הערבית חשובה במיוחד משום שהיא הביעה קונסנזוס ערבי לגבי הכרה ויחסים נורמליים עם ישראל מצד כל מדינות ערב, תמורת הכרה בישראל בגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.

ההתנגדות הישראלית היתה שילוב של בורות בדבר מידת חשיבותה של סעודיה בעולם הערבי והאיסלאמי, דימוי של ההנהגה הסעודית כמושחתת וקיצונית מבחינה דתית וסירוב לדרישות הסעודיות-ערביות על רקע פוליטי ואידיאולוגי. אפשר להעריך כי אם יוזמת השלום הערבית היתה מוצגת לישראל בשלבים מוקדמים יותר של הסכסוך, ההנהגה היתה רואה בה בסיס מצוין למשא ומתן ולהסכם.

אבל תהליכי ההקצנה שעברה החברה היהודית בכל הנוגע לשטחים הכבושים הובילו את המנהיגים לחפש דרכים עוקפות לבעיה הפלסטינית. הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ב-2020 סיפקו לכאורה את הסחורה, אולם מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה לימדו כי "הסחורה" פגומה משום שהיא לא כוללת התייחסות לרכיב מרכזי – הבעיה הפלסטינית.

סיכוי בעקבות מלחמה

המתקפה הרצחנית של חמאס והמלחמה יצרו הזדמנות "לעשות משהו". כמעט כל המלחמות גורמות שידוד מערכות; מלחמת 1973 היא דוגמה בולטת שהובילה, בסופו של דבר, להסכם שלום עם מצרים. עד כה ישראל לא הציעה שום תוכנית ל"יום שאחרי". גם זה דפוס די קבוע במדיניותה – היא כמעט שלא יוזמת, ובוודאי שלא תוכניות שלום. אבל על המדף מונחת כעת היוזמה הסעודית-אמריקאית להסכם נורמליזציה.

לנורמליזציה עם סעודיה – המדינה החשובה בעולם הערבי והאיסלאמי – יש ערך כשלעצמה מבחינה פוליטית וכלכלית, אולם חשובות אף יותר השלכותיה האזוריות והבינלאומיות הרבות: ראשית, היא תפתח את השער להכרה מצד מדינות נוספות במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי. שנית, היא תהיה מכת-נגד לציר ההתנגדות בהובלת איראן, שכן אחת המטרות של ציר זה במתקפה על ישראל היתה לקעקע את הנורמליזציה. שלישית, היא תעגן ותחזק את תהליך השתלבותה של ישראל בארכיטקטורה הביטחונית האזורית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת מתקפת הטילים של איראן.

רביעית, היא תוציא את העוקץ לפחות מחלק מן ההתנגדות לישראל בעולם ובאזור – של אלה המתנגדים למדיניותה אך לא לקיומה – ובכך ייעצר תהליך הפיכתה של ישראל למדינה "מצורעת". חמישית, היא תחזק את קשריה הכלכליים של ישראל עם מדינות האזור, במיוחד עם האמירויות וסעודיה. הסחר בין ישראל לאמירויות ב-2023 נסק לכמעט שלושה מיליארד דולר, וצפוי היה לגדול עוד אלמלא המלחמה. ולבסוף, היא תוביל לשילובה של ישראל גם בארכיטקטורה הכלכלית העולמית החדשה, שיכולה לקשר את המזרח הרחוק והודו לאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל באמצעות מסדרון ימי ויבשתי.

הסעודים פועלים – עד כה בהצלחה – למתן את התגובה הערבית נגד ישראל. זה בא לידי ביטוי גם בהודעה המשותפת של ועידת הפסגה הערבית האחרונה, שהתקיימה בבחריין ב-16 במאי והשתתפו בה כמעט כל המלכים והנשיאים של מדינות ערב, כולל בשאר אל-אסד הסורי שהוחזר לאחרונה לליגה. לצד שלל גינויים של ישראל על פעולותיה בעזה, קריאה להצבת כוחות בינלאומיים ברצועה והדרישה לסיום המלחמה, ההודעה קראה לכינוס ועידה בינלאומית והביעה תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס יוזמת השלום הערבית. במילים אחרות, המלחמה ושפע הגינויים לא הובילו לשינוי בהחלטה האסטרטגית הערבית לדבוק בפתרון שתי המדינות.

שובו של פתרון שתי המדינות

הקמתה של מדינה פלסטינית נתפשת בעיני רבים בישראל כסכנה ביטחונית. החשש הזה טבעי והגיוני, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ואולם, דווקא אסון זה הוביל לשלוש התפתחויות חשובות שהופכות את שאלת המדינה הפלסטינית לבלתי נמנעת, אם במוקדם ואם במאוחר.

ראשית, האסון החזיר את הבעיה הפלסטינית למקומה הטבעי – לב הסכסוך; הניסיונות לדחוק אותה לשוליים או להעלימה באמצעות הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות בפריפריה המזרח תיכונית כשל. זו עוד קונספציה שהופרכה.

שנית, האסון הוביל להחייאת הרעיון של פתרון שתי המדינות, שלפני 7 באוקטובר הפך לדעת רבים ללא רלוונטי בעקבות הגידול בהתנחלויות ברחבי אזור C בגדה המערבית. רעיון "המדינה האחת" קנה לו שביתה בחוגים רבים, אולם האסון לימד כי למרות הכל הפרדה היא צו השעה, ואילו מדינה אחת היא מתכון לאסון ולפורענות.

שלישית, שחקנים בזירה הבינלאומית והערבית מבינים, כי הם צריכים להיות חלק מהפתרון באמצעות הכרה ומתן ערבויות וביטחונות לשני הצדדים, כולל אולי אפילו שליחת כוחות. המעורבות הזרה אין משמעותה שישראל מפקידה את ביטחונה בידי אחרים, אלא שלפתרון יש שותפות אזוריות ובינלאומיות ולהן אינטרס בקיומו ובשימורו של ההסכם.

ההשלכות השליליות של הסירוב הישראלי מתגלות כבר לנגד עינינו, כאשר מדינות במערב אירופה מכירות במדינה פלסטינית. זהו תחילתו של צונאמי מדיני, שיוביל להכרה של מדינות נוספות, וזאת בנוסף ל-140 שכבר מכירות בה. מדובר כרגע בהצהרה בלבד, אולם בתהליך ארוך מתקבעת כאן הכרה עולמית בקיומה של מדינה כזו ובאי-הלגיטימציה של שליטה על עם זר. במקום שישראל תיאלץ בסופו של דבר להתכופף תחת הלחץ הבינלאומי, היא יכולה לצאת נשכרת באמצעות המהלך הסעודי, שיכלול גם פתרון של הבעיה הפלסטינית.

באין הנהגה

מימושה של תוכנית גרנדיוזית זו דורש הכרעה גורלית מהסוג שקיבל דוד בן-גוריון. הבעיה היא שבצד הישראלי ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו עם רוב בכנסת, אך בלי לגיטימציה ציבורית בעקבות אסון 7 באוקטובר, שהוא וממשלתו אחראים לו.

לא פחות חמורה העובדה שגם בצד הפלסטיני ניצבת הנהגה ללא לגיטימציה ציבורית, הנתפשת כמושחתת ולא כשירה לקבל הכרעות גורליות. יתרה מזו, הסקרים הפלסטיניים מלמדים על תמיכה גדולה בחמאס ותמיכה לא רבה בפתרון שתי המדינות. במילים אחרות, גם הצד הפלסטיני צריך לעבור תהליך של התפכחות לגבי גבולות האפשר, תרתי משמע. עד כה אף מנהיג פלסטיני לא התייצב לפני בני עמו כדי לומר את האמת הזאת.

לכאורה, המסקנה היא איפוא שאין סיכוי בעתיד הקרוב ליישום פתרון שתי המדינות. עם זאת, אם ממשלה ישראלית תחליט להיענות למהלך הסעודי ותיתקל בהתנגדות פלסטינית, מסיבה זו או אחרת, יש סיכוי טוב שהסעודים יראו בכך תירוץ מספק כדי להמשיך בתוכניתם, שהרי הפלסטינים הם שדחו את התוכנית. ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יש בטן מלאה על הפלסטינים. לא במקרה הוא אמר בפומבי במרץ 2018 לנציגי ארגונים יהודיים בארצות הברית, כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המו"מ – או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה, לאחר אירועי 7 באוקטובר, מציב את ישראל על פרשת דרכים: האם תבחר להמשיך לדבוק בתפישת הגטו והקורבן ובאמונה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, או לפרוץ אל המרחב כשותף ובעל ברית. התוצאה אינה כורח היסטורי אלא פרי החלטה של מנהיגים וחברה. ראוי לשנן את דברי אחד העם, בהקדמה לספר מאמריו שכותרתו "על פרשת דרכים": "מיום שיצאה כנסת ישׂראל בגולה אין אנו מוצאים בשום זמן שתעמוד על דרכה ותשאל לנפשה: אנה אני הולכת… ומה תכלית מלחמתי בעד קיומי?"

המאמר פורסם ב-28.5.24, בהארץ.

הפוסט ישראל החמיצה את כינון היחסים עם סעודיה בעבר. החמצה נוספת עלולה לסתום את הגולל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתחילת מאי 2024 פרסם עיתון אל-אהראם שמצרים סיפקה עשרת אלפים מפגשי סיוע פסיכולוגי לפצועים פלסטינים מאז תחילת המלחמה בעזה. לכאורה, ידיעה שולית, אולם זהו חלק ממאמץ תקשורתי והסברתי שנועד להפגין את מחויבותה ומעורבותה של מצרים מתוך מטרה לסייע לפלסטינים במצוקתם.

מאז תחילת המלחמה מצרים נמצאת בעין הסערה: היא סמוכה גיאוגרפית לעזה ולה גבול משותף עימה מאז ההתנתקות של ישראל ב-2005; היא חוששת מזליגה, בריחה או גירוש של פלסטינים מעזה לסיני, שיהוו איום ביטחוני ואנושי במדינה מרובת אוכלוסין וענייה, שרק לא מזמן הצליחה להתגבר על האיום של תאי דאעש בקרב הבדואים בסיני. יש לציין כי מצרים מארחת בשטחה כבר כחצי מיליון פליטים, בעיקר מסודאן וסוריה.

לכך נוספות בעיות כלכליות, שנובעות מירידה דרמטית בהכנסות מתעבורה ימית בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים במיצרי באב אל-מנדב, ירידה בתיירות, ירידה בהכנסות מגז, התרחבות מעגל העוני בגלל עליות מחירים ועוד.

סיומה של המלחמה הוא אפוא אינטרס מצרי ראשון במעלה, אך המלחמה מהווה גם הזדמנות למשטר א-סיסי להחזיר את מצרים למה שהוא רואה כמקומה הטבעי בעולם הערבי – הנהגה. ואכן, מאז תחילת המלחמה, מצרים, לצידה של קטאר, מובילות את התיווך בין ישראל וחמאס. למעשה, מצרים תיווכה בכל המלחמות והמשברים הקודמים שהיו בין ישראל וחמאס מאז 2007, אולם דומה כי המעורבות הנוכחית עולה על קודמותיה.

למצרים יש כמה נכסים שהיא מפעילה בתיווך: ראשית, הקשר הישיר שהיא מקיימת עם שני הצדדים בסכסוך – ישראל וחמאס – מאפשר לה להעביר מסרים בצורה מהירה ואמינה; שנית, למודיעין הכללי המצרי קשרים עם מנהיגי חמאס; ולבסוף, קשריה של מצרים עם ממשל ביידן, המעצמה החשובה בהקשר לסכסוך הנוכחי, מהווה נכס נוסף. החיסרון העיקרי הוא היעדר מנוף פיננסי-כלכלי, אולם כאן נכנסת קטאר לתמונה. למעשה, לקטאר יש מנופים דומים – מנהיגות חמאס חו"ל יושבת בדוחה והקשר לארצות הברית – אולם העובדה שמצרים אינה מזוהה עם חמאס, כמו קטאר, הופך אותה למתווכת אמינה יותר בעיני ישראל וארצות הברית. יתרה מזו, האינטרס המצרי חופף לאינטרס הישראלי בכל הנוגע לחיסולו או לגימודו של חמאס, אך בעוד מצרים הייתה רוצה לראות בחזרתה של רשות פלסטינית משודרגת לעזה, ישראל, נכון לעכשיו, מסרבת.

המעורבות המצרית אינה מוגבלת רק לתיווך. היא מהווה שחקן מרכזי בכל הנוגע למעבר סיוע הומניטרי לעזה דרך מעבר רפיח – אם סיוע ישיר או סיוע זר שמגיע לנמל אל-עריש ולשדות תעופה. התקשורת המצרית מדווחת באדיקות על מספר משאיות הסיוע, וזאת כדי להדגיש את מידת המעורבות המצרית בהקלת המצוקה ההומניטרית בעזה. נוסף לכך, פצועים מעזה מגיעים לבתי חולים בקהיר, אם כי לא במספרים גדולים.

המדיניות המצרית פועלת להביא לסיומה של המלחמה, שתביא רגיעה לעזה, תסיר את האיום של כניסת פליטים פלסטינים ותביא להתייצבות כלכלית, אבל על הדרך מצרים מקווה להשיג לפחות שני דיווידנדים מדיניים: האחד, חיזוק מעמדה אצל ממשל ביידן כבעלת ברית חשובה ואמינה. למהלך זה חשיבות מיוחדת לקראת האפשרות המסתמנת של חתימה על הסכם הגנה בין ארצות הברית לערב הסעודית, שעשוי להפוך אותה לבעלת הברית האמריקנית החשובה ביותר. מהלך כזה גם עשוי להוריד את ארצות הברית "מהגב" של מצרים בכל הנוגע לביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשל א-סיסי במצרים.

הדיווידנד השני מתקשר למקומה של מצרים בעולם הערבי. בעשורים האחרונים מתחולל תהליך ירידה ניכר בתפקידה. קצב ריבוי האוכלוסין, לצד מיעוט משאבי נפט (למעט גז), כמו גם השלכות "האביב הערבי", הביאו להתמקדות בענייני פנים. מדינות נפט וגז עשירות במפרץ – בעיקר ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטאר – הפכו למדינות מובילות.

הובלה בעולם הערבי מתקשרת גם ליכולת ליזום מהלכים מדיניים ולתווך בסכסוכים אזוריים. חשיבות מיוחדת יש ליוזמות מדיניות ולמהלכי תיווך בסוגיה הפלסטינית, בשל חשיבותה בפוליטיקה הערבית, המחזקת גם את הלגיטימציה של מנהיגים. בשעה שהאמירויות מתמקדת בסיוע הומניטרי, ערב הסעודית עסוקה בקידום הסכם הגנה עם ארצות הברית ואולי נורמליזציה עם ישראל, מצרים שקועה בתיווך.

מצרים הגישה לצדדים לפחות שתי הצעות לסיום המלחמה – האחת בדצמבר 2023 והשנייה באפריל 2024. היא השליכה את יהבה על העסקה האחרונה, אולם נראה כי חמאס שינה את ההצעה כך שתהלום את תנאיו, אולם מצרים – כנראה משיקולי פנים – החליטה לא לשבור את הכלים עם חמאס, אלא לנסות ולכופף את ישראל באמצעות הפסקה או עיכוב משלוחי הסיוע ההומניטרי דרך מעבר רפיח הנשלט על ידי ישראל מצידו הפלסטיני, בשיגור איום על אפשרות להורדת דרג היחסים בין המדינות ו/או החזרת השגריר וכן הבעת תמיכה בתביעת דרום אפריקה שהוגשה לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג על רצח עם בעזה.

באופן פרדוקסלי, מצרים נמצאת במצב שהיא תרוויח כמעט בכל מקרה: אם כיבוש רפיח באמת ייעצר ותהיה עסקה, היא תהיה במידה רבה רשומה על שמו של א-סיסי ותביא למצרים יוקרה; ואם ישראל בכל זאת תפעל ברפיח ותצליח להביא למיגור חמאס – הרי שגם זו מטרה רצויה, גם אם חסויה. הבעיה היא אם לא זה ולא זה יקרו.

יחסי ישראל-מצרים הצליחו עד כה להתגבר על המכשולים והמהמורות – והן היו רבות – אולם דומה כי עתה הגיע שעת האמת. מבחינת מצרים, הפעולה ברפיח עלולה להבריח פלסטינים לשטחה ולהעמיד אותה בביקורת קשה בדעת הקהל המצרית והערבית. כישלון ההצעה המצרית לתיווך גם פוגם במאמציה להוביל את הפתרון הערבי. הפעולה הישראלית ברפיח עלולה אפוא להתגלות כ"דיונה" אחת רחוקה מדי ביחסי ישראל-מצרים.

המאמר פורסם ב-25.5.24 ב-N12.

הפוסט פעולת ישראל ברפיח משבשת למצרים את התוכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבול המדינות המערביות שמכירות במדינה פלסטינית לא הגיח כרעם ביום בהיר. 143 מדינות כבר עשו זאת, רובן כאשר יאסר ערפאת הכריז על הקמתה באלגי'ר, 1988, ואחרות "טפטפו" לאורך הדרך, כמו שבדיה ב-2014. לפני חודשיים שרי החוץ של בריטניה וארה"ב הצהירו שממשלותיהם שוקלות זאת.

כעת, עם ההכרזה על הכרה קרובה במדינה פלסטינית מצד נורבגיה, אירלנד, ספרד וסלובניה (כשגם מלטה ובלגיה על הקו), הטפטוף מתחיל להראות כמו צונאמי. הסרבנות המדינית של נתניהו להצהיר על נכונות עתידית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת בכפוף לערבויות ביטחוניות בינ"ל מבודד ומחליש את ישראל ופוגע בה. התוצאה עלולה להיות הרסנית לישראל.

אחרי שלושה עשורים של דיונים רבים במליאות פרלמנטריות ברחבי העולם ובאספות שונות במסגרת האו"ם, הפלסטינים זכו למספר הישגים מרכזיים: העמקת קשריהם הדיפלומטיים והכלכליים עם אותן מדינות שהכירו בהם, וגם עם מדינות המערב האחרות, והכרזת הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2012. אולם עם ההכרה הזו הפלסטינים לא יכולים "ללכת לבנק" ולפדות מדינה. מדינה פלסטינית ממשית אין ולא תהיה ללא הסכמת ישראל. אם כן, מה המשמעות של הכרה במדינה פלסטינית מבחינת ישראל?

אם ההכרה במדינה פלסטינית תעצר באותן 4-5 מדינות אירופית, המהלך שלהן יהיה סימבולי בלבד, בדומה למהלך השבדי מ-2014. אך התסריט השני הוא שהכרה מצידן, במציאות בה העולם עומד לצד הפלסטינים, פותחת את הסכר בפני הכרה על-ידי 50 המדינות שטרם עשו זאת, ובהן "הרוב המוסרי" האירו-אטלנטי (צרפת, גרמניה, בריטניה ובראשן ארה"ב). בתסריט כזה ההשלכות לישראל עלולות להיות חמורות.

יש קונצנזוס בקרב החברות באיחוד האירופי ובארה"ב שצריכה לקום מדינה פלסטינית, שהפתרון היחידי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה בבטחון ובשלום (לכל הפחות ללא אלימות). זהו חזון ראוי. מה שהמדינות הנוכחיות שעומדות להכיר במדינה פלסטינית אינן מבינות, או אינן רוצות לראות הוא שהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית לא תביא למדינה פלסטינית דה-פקטו ולא תביא בטחון לפלסטינים או לישראלים. במציאות שבה הרשות הפלסטינית בשיא חולשתה וחמאס זוכה לפופולריות רבה ברחוב הפלסטיני, ההכרה החד צדדית במדינה פלסטינית של מדינות המערב עלולה להביא למדינת חמסטאן. הדבר נוגד את האינטרסים של אותן מדינות שמבקשות לקדם ביטחון, יציבות ושלום במזה"ת.

ממשל ביידן הבהיר כי לא יכיר במדינה פלסטינית וכי הכרה שכזו צריכה להיות במסגרת משא ומתן על הכרה ישראלית במדינה פלסטינית, ולא באופן חד-צדדי. באמצעות מהלך זה יהיה ניתן להעמיד דרישות לצד הפלסטיני, שיבטיחו ביטחון עבור ישראל: פירוז, דה-רדיקליזציה, מאבק בלתי מתפשר בטרור ותיאום בטחוני. עם זאת, משא ומתן שכזה אינו צפוי תחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ, שהמשיחיות הקיצונית שבה חסרת מדינאות.

נטישת המערכה המדינית על-ידי נתניהו במהלך המלחמה, זירזה את ממשלות נורבגיה, אירלנד וספרד להכיר במדינה פלסטינית, צעד שבמידה רבה טומן בחובו רווח פוליטי עקב התמיכה הרחבה בקרב מצביעיהן. יש מנהיגים שמחפשים מיצוב כדי לקבל תפקיד בינלאומי. תג המחיר שממשלת נתניהו מסוגלת לגבות ממדינות אלו אינו גבוה: החזרת שגרירינו לישראל מוריד מישראל כח דיפלומטי דווקא בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל, מאחר ופגישות רמות דרג רק שגרירים מסוגלים לקיים. בשעה כלכלית קשה זו לישראל, יהיה קשה ואף בלתי אחראי לפגוע במכירת נשק או העברת מודיעין הדדית.

יש לזכור כי התגובה האירופית ל-7/10 היתה תמיכה אדירה בישראל והתייצבות חסרת תקדים לצידה. ממשלת הימין הנוכחית הצליחה לעשות מחיקת ערך אדירה מול ממשלות ביקורתיות שעל ידי נקיטת מדינאות חיובית ניתן היה לקרבן במקום להרחיקן. המהלך של נורבגיה, אירלנד וספרד נעשה ברובו כנגד ממשלת נתניהו-סמוטריץ, מתוך רצון לראות שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.

אכן, הקמת מדינה פלסטינית היא מחשבה קשה לרוב הישראלים, אך במציאות שבין הירדן לים חיים 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, ההיפרדות מהפלסטינים על-ידי משא ומתן מדיני יאפשר לקבל ערבויות בינ"ל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ולתבוע מהם צעדים כמו דה-רדיקליזציה. זהו מהלך חיוני לאינטרס הלאומי שלנו כדי להישאר מדינה דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

על ישראל להתנער מכישלון חוסר המדינאות של נתניהו, שמובילה את מדינות המערב להכרה במדינה פלסטינית שעלולה להפוך לחמאסטן על אמת. ישראל, הפלסטינים, המדינות האזוריות והמערב מוכרחים להתחייב לתהליך של משא ומתן ממושך שיבטיח מחד את חיזוק המחנה המתון שרוצה בשלום ובביטחון, ויסכל מאידך את מאמצי חמאס, חיזבאללה ואיראן לערער את המזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-23.5.24 במעריב.

הפוסט הסרבנות המדינית של נתניהו מובילה להכרה חד צדדית במדינת "חמאסטן" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12

הפוסט ישראל עדיין שבויה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לבנון נמצאת בנקודת חולשה, ואזרחיה מתנגדים למלחמה. על ישראל לנצל זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך נפתח בהצגת עקרונות מנחים אשר עיצבו את ההמלצות המוצעות בכל תחום. לאחר מכן מפורטות ההמלצות לפי הפרקים המקצועיים – אנרגיה, מים, ביוב ובריאות, כאשר כל פרק כולל מספר חלקים:

(1) תיאור המצב ערב המלחמה.

(2) תיאור מצב קיים חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה.

(3) המלצות לפי טווחי זמן שונים (מיידי, בינוני וארוך), כולל התייחסות לתשתיות Off-grid.

(4) הצעות למנגנוני ביצוע מקצועיים.

הדוח מבוסס על תוצרי צוות חשיבה בהובלת אקופיס ומיתווים ונכתב על ידי מכון מיתווים ומומחים בתחומים הרלוונטיים.

הפוסט מסמך המלצות להקמה ובנייה מחדש של תשתיות מקיימות חיים ושל מערך הבריאות ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתדרוך שלנו, הצגנו את הרעיון שמאחורי היוזמה הישראלית ופירטנו על שלביה השונים. בנוסף, התעמקנו בתפקיד ההיברידי של ועידת שלום בינלאומית בקידום מטרות מיידיות וארוכות טווח לאחר המלחמה, ובחשיבות יצירת אסטרטגיה הומניטרית בעזה.

בתדרוך השתתפו:

ד"ר (סא"ל במילואים) עומר צנעני | ראש צוות מדיניות חוץ וביטחון של מכון מיתווים ומרכז ברל כצנלסון, ומנהל תוכנית השלום בין ישראל לפלסטינים במכון מיתווים

• היוזמה הישראלית

פרופ' אריה קצוביץ' | יו"ר ויצמן ליחסים בינלאומיים ופרופסור מן המניין ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

• ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס

בר רפפורט | מנהלת פרויקטים לדיפלומטיית אקלים במיתווים

• מניעת משבר הומניטרי בעזה: אינטרס ישראלי

תודה לשותפים שלנו מקרן ברל כצנלסון על עבודת הצוות סביב גיבוש היוזמה, ולתומכים שלנו מהקרן החדשה לישראל וקרן פרידריך אברט.

לצפייה ביוזמה הישראלית

הפוסט היוזמה הישראלית – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיקום הנגב המערבי ושיקום רצועת עזה תלויים זה בזה, כפי שהשיקום הפיזי והמדיני תלויים זה בזה. ניתן להשקיע רבות בבניית חוסן חברתי וסביבתי בנגב המערבי, אבל כל עוד התשתיות הפיזיות של עזה מפורקות, והיא נשלטת על-ידי ארגון טרור או נמצאת בכאוס, תושבי הנגב המערבי יחיו בלב סכסוך, ולא יזכו לביטחון. מאמצי השיקום הפיזיים והסביבתיים לא יוכלו לצאת לפועל ללא יצירת מציאות מדינית אחרת שתאפיין את המערכת המשותפת. מדינות המפרץ כבר הצהירו כי לא ישקיעו דולר אחד בעזה, אם לא יתבסס פתרון מדיני שיבטיח שההשקעה הכל כך נחוצה שלהן לא תרד לטמיון בסבב אלימות נוסף בעוד זמן קצר. היות שכך, הסדר מדיני בין הנהגות פלסטיניות וישראליות מתונות לצד גיבוי וערבויות בין-לאומיות הוא הכרח לכל שיקום חברתי-סביבתי-אקלימי. הוא יניח בסיס של כבוד, הכרה הדדית ושוויון בין הקהילות, יפתח הזדמנות לגייס ולרתום את המערכת האזורית, ויאפשר פתרונות סביבתיים מקומיים ואזוריים.

התלות בין הפיזי-סביבתי למדיני הדדית. לא ניתן להגיע להסדר מדיני בר-קיימא, אם לא תוענק תשומת לב מספקת להיבט הסביבתי. ישנם מרכיבים סביבתיים הכרחיים לעיצוב ולייצוב של יחסי שלום במערכת המשותפת ולהבטחת חוסנו של הסדר מדיני, הרלוונטיים לשתי החברות החולקות את המערכת, וגם לתוכן פנימה: זמינות של משאבים חיוניים לחיים, חלוקה צודקת בין משאבים, חיזוק העצמאות והיצרנות המקומיות, הגדלת מגוון מקורות התעסוקה, האנרגיה, המים והמזון, החלפת ידע וסחורות וכן הלאה. נוסף על כך, הצורך לדאוג להיבטים הפיזיים-סביבתיים ולנהל אותם במשותף יכול לסייע לצדדים השותפים למערכת להתנסות בדפוסי פעולה מדיניים של תיאום, פעולה משותפת ויחסי גומלין חיוביים גם בתוך המערכת, וגם בינה לבין האזורים שסביבה.

התלות ההדדית בין המדיני לסביבתי היא שעומדת בבסיס התפיסה של "קיימות מדינית-סביבתית". הפנמת התלות ההדדית הזו מאפשרת לעצב מערכת שיש בה יציבות, איזונים וחוסן, מערכת שנמדדת באמצעות יכולתה לתמוך בשוויון, במגוון אנושי וביולוגי ובמערכות יחסים מיטיבות בין הקהילות, האנשים וסביבתם הפיזית. התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית מציעה לבחון את שאלת פיתוח הנגב המערבי בהסתכלות רב-ממדית הכוללת בחינה של המרחב שאינה כפופה לגבולות פוליטיים; לגזור את הפעולות מתמונת העתיד הרצוי; לנהל את המשאבים באופן שיאפשר הגדלה של המשאבים הזמינים לכול; להתאים לכל גורם את התפקיד המתאים לו בהתאם ליכולותיו, ועוד.

את התפיסה הזו יש לתרגם לפעולות קונקרטיות, שבמציאות הנוכחית עשויות להיתפס כדמיוניות. למשל, הקמת ועדת תכנון משותפת לשיקום הנגב המערבי ורצועת עזה, שישבו בה נציגים של הקהילות המקומיות והנהגה ישראלית ופלסטינית המוכנות לשתף פעולה. ועדת תכנון שכזו, שתושק במסגרת תהליך מדיני, ותתקיים בחסות מדינות האזור, ארה"ב והאיחוד האירופי, תוכל להתייחס למרחב הגאוגרפי כיחידה אחת, להתבסס על תכנון ארוך-טווח, לחסוך "מאמצים כפולים" ולקדם פעולות משותפות.

דוגמה קונקרטית נוספת הממחישה את תפיסת הקיימות המדינית-סביבתית היא הגדרת אזורים מפורזים צמודי-גדר ברצועת עזה ובנגב המערבי כשמורות ביוספריות או שמורות שלום. בדרך זו, בליבת המערכת המשותפת, במקום גדרות נבנים שטחים "אקס-טריטוריאליים", שחלים בהם קודים בין-לאומיים, ותפקידם לספק שירותי מערכת אקולוגית לקהילות מצידי הגבול, בדגש על גידול מזון, אנרגיה ממקורות מתחדשים ופעילות פנאי ורווחה. מימוש הרעיון מחייב פינוי של השטח מפגעי המלחמה, שיקום של הקרקע, והפיכת האזור לשמורה טבעית המקיימת מגוון ביולוגי. לכך יש להוסיף נדבך של פעילויות חינוך המחברות בין ערכים סביבתיים ואנושיים. בטווח הארוך יהפכו המרחבים האלה גם לאזורי מפגש בין-קהילתי.

ישנן דוגמאות רבות לפעולות קונקרטיות שניתן לעשות לאור התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית: הקמת שדה סולארי בניהול מקומי המחבר את ישראל והפלסטינים לרשת אנרגיה אזורית הכוללת את מצרים, ערב הסעודית ואגן הים התיכון; הקמת מרכזי כלכלה מעגלית חדשניים לטיפול בהריסות המבנים והשבת החומר לשימוש, הקמת תחנות ניטור ואיסוף ידע על היבטי הבריאות באזור עבור ניהול מושכל של החלטות בריאות, קידום חיבור תעסוקתי משלים מעודד שוויון, ניהול ופעולה משותפת לניצול מיטבי של משאבי המים והאנרגיה ויצירת מקורות חדשים, ועוד ועוד.

הדוגמאות נשמעות מופרכות ותלושות מהמציאות, כאשר צה"ל והחמאס נלחמים בעזה, ותושבי עזה והנגב המערבי עקורים מביתם. אולם בחירה לשקם בנפרד את הנגב המערבי ואת עזה תביא אותנו בחזרה לשישה באוקטובר – למערכת שאינה בת-קיימא. נכון, התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית קשה להגשמה, ואפילו לדמיון, אבל זו הדרך היחידה לבנייה של מערכת בת-קיימא ולשיקום אמיתי של הנגב המערבי.

מאמר זה פורסם ב"אקולוגיה וסביבה" ב-27 במרץ.

הפוסט שיקום מדיני-סביבתי בר-קיימא: הנגב המערבי ועזה יכולים לפרוח רק יחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"סביבה הסכמית היא תמיד בטוחה יותר מסביבה בה אתה משתמש בכוח הזרוע בלבד" צפו בראיון שערך ריף יצחקי, מנהל קשרי חוץ וממשל במיתווים, עם האלוף במיל׳ נמרוד שפר, ראש אג״ת וראש מטה חייל האוויר לשעבר, על חשיבות המרכיב המדיני בתמונת הניצחון הישראלית.

הפוסט כיצד תראה תמונת ניצחון ישראלית? שיחה עם האלוף במיל' נמרוד שפר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה, יש לישראל ולמצרים אינטרסים אסטרטגיים משותפים לא מבוטלים: ראשית, הרצון להביס את חמאס או לכל הפחות לנטרל באופן ניכר את כוחו מבחינה צבאית ופוליטית. אף שאינה יכולה להודות בכך פומבית, מצרים רואה בחמאס נצר של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק ונרדפים על ידי א-סיסי. שנית, שתי המדינות מעוניינות להחזיר את היציבות לרצועת עזה ולאזור כולו. מצרים נפגעה במיוחד מבחינה כלכלית בעקבות ירידה חדה בהיקף התיירות, לצד ירידה דרסטית בדמי מעבר אוניות בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף. ולבסוף, אינטרס משותף להוכיח לכל המרחב הערבי כי תמיכה בציר השיעי משמעה כאוס. ישראל ומצרים מעוניינות בכינון "סדר אזורי-סוני חדש" בהנהגת ארצות הברית, שיגמד את כוחה של איראן ושלוחיה.

אולם, בין ישראל ומצרים יש גם כמה ניגודי אינטרסים: מבחינת המצרים, שליטה ישראלית בציר פילדלפי תוך "עידוד הגירת עזתים למצרים", כפי שדורשים לא מעט פוליטיקאים ישראלים, היא "קו אדום". גם בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי", שתי המדינות חלוקות: בעוד מצרים תומכת בהחזרת רשות פלסטינית "משודרגת" כגורם שלטוני בעזה, ישראל הביעה התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית בכל מתכונת שהיא, הצהירה שצה"ל לא ישלוט ברצועת עזה, אך גם לא הבהירה מי כן. הסוגייה השלישית היא עתידה של הגדה המערבית: האם הרש"פ תשודרג ל"מדינה" בגבולות כאלו או אחרים? בעוד מצרים, מדינות ערב, ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית תומכות באיחוד הגדה עם רצועת עזה והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת רש"פ משודרגת, ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. ניגודי אינטרסים אלה, נכון לעכשיו, אינם מאיימים על יציבות היחסים.

הסוגייה החשובה ביותר בין שתי המדינות כעת היא רפיח וציר פילדלפי. על מנת למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ישראל חייבת להילחם בגדודי חמאס ברפיח ולשלוט על ציר פילדלפי כדי לחסום את מנהרות ההברחות. מצרים, מצידה, מעוניינת במימוש עסקת החטופים ועצירת המלחמה, לפחות מבחינה זמנית, כדי להרחיק את תרחיש האימים של נהירת פליטים פלסטינים מרפיח לסיני. לשם כך היא מארחת פגישה חשובה בקהיר, וישראל משתתפת בה. ישראל אינה מוכנה לחתום על עסקה בכל מחיר. לכן, מבחינת מצרים, מבצע צבאי-ישראלי ברפיח בעקבות כישלון המשא ומתן על עסקה הינה אפשרות ריאלית מאיימת.

בינתיים, מצרים מנסה לפתור את הפלונטר בהצגת איום לשני הצדדים: חמאס אוים שישראל תתקוף את רפיח אם הארגון לא ייענה לעסקה תוך שבועיים. באיום זה חבויה, לכאורה, הסכמה מוקדמת לתקיפה של ישראל ברפיח אם תיכשל העסקה – כישלון שייפול על ראשי חמאס, שהרי לא סביר שאורכת הזמן ניתנה ללא תיאום עם ישראל. כמה שעות מאוחר יותר, מצרים הזהירה את ישראל מפני "השלכות הרות אסון" של פעולה צבאית ברפיח. בד בבד, שר החוץ סאמח שוכרי השמיע צפירת הרגעה לגבי המשך הסכם השלום ורמז על קיומו של תיאום בין שני הצדדים.

מבחינת ישראל, פעולה צבאית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה ליצור שתי בעיות: האחת, מוסרית, מול כ-1.3 מיליון פליטים עזתים שייאלצו שוב להגר ולמצוא מקלט חדש; והשנייה, פוליטית וצבאית, מול מצרים במידה והמוני פליטים פלסטינים ינסו לפרוץ את הגדר ולמצוא מקלט בסיני. אף כי מצרים מחזקת ומעבה את הגדר לאחרונה, קשה לשלוט בהמון משולהב המחפש אחר מקלט. במקרה כזה, מצרים תהיה לכודה בדילמה של לירות על המסתננים – ולהיות מואשמת בהפקרה ובבגידה בפלסטינים – או לאפשר את כניסתם, אך במחיר האשמת ישראל ומשבר ביחסים שעלול להוביל להחזרת השגריר ואולי אף לקרע עמוק יותר.

ישראל יכולה להשיג הישגים נוספים מול מצרים באמצעות רתימת סיוע של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב לכלכלה המצרית. בהקשר זה עולה הדוגמה של מלחמת המפרץ ב-1991 בעקבות פלישתה של עיראק לכווית, כאשר בתמורה להצטרפות מצרים למלחמה נגד עיראק נמחקו לה חובות בסך כ-20 מיליארד דולר, ועל חלק מהן היא קיבלה פריסה נדיבה. מצרים נמצאת במצב כלכלי קשה שהוחרף עוד בעקבות המלחמה. סיוע בין-לאומי עשוי למתן את עמדתה בסוגיות ביטחוניות שונות מול ישראל.

בשורה התחתונה, פעולה צבאית ישראלית ברפיח נחוצה למיגור חמאס, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. כדי להימנע מכך דרוש תכנון מדוקדק לגבי העברה בטוחה של הפליטים תוך תיאום הדוק בין שתי המדינות, אך גם זה לא בהכרח יבטיח שתרחיש האימים לא יתממש. עסקת חטופים עשויה לעצור לעת עתה את המבצע הצבאי ברפיח ולהרגיע את מצרים, אך שאלת מיגור גדודי חמאס וסתימת מנהרות ההברחות תיוותר בעינה ותדרוש מענה בשלב מאוחר יותר.

המאמר פורסם ב-n12 ב-13 לפברואר.

הפוסט פעולה צבאית ישראלית ברפיח עלולה לסכן את היחסים עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעזה כבר מתפתח משבר הומניטרי חריף, המשפיע על כל החיים ברצועה. המחסור החריף במים ראויים לשתייה ובמזון, הצפות ביוב ופיזור פסולת בהיקפים חסרי תקדים, מחסור בחיסונים ותרופות וצפיפות איומה מביאים להתפשטות מחלות קשות ולרעב, בעיקר בקרב ילדים. זיהומים ומגפות משפיעים ישירות על החטופים ועל החיילים בשטח, אך בהדרגה עשויים להגיע גם לתושבי העוטף ולשאר חלקי הארץ.

כבר היום יש דיווחים בעזה על התפרצות מחלות נשימתיות, צהבת, גרדת, טיפוס ועוד, ועולה החשש מהתפרצות מחלות מדבקות כמו פוליו או חצבת. בעלי חיים משוטטים ומזיקים שיצאו מהמחילות מהווים איום ממשי להעברת מחלות מסוכנות כמו כלבת או קדחת קיו, והשלכות המצב הזה כבר זולגות לתוך שטח ישראל. בנוסף לכך, הביוב בעזה, שכבר כמה חודשים אינו מטופל, זורם עם הגשמים ישר אל הים, מביא איתו זיהומים רבים ומאיים על תפקודו של מתקן ההתפלה באשקלון. בריאות האנשים והסביבה משני צדי הגבול שלובים זה בזה, וימשיכו להיות גם אם ייבנו החומות הגבוהות ביותר.

התביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נשענת במידה רבה על ההרג וההרס הרב, על היעדר ההבחנה בין מחבלי החמאס לבלתי-מעורבים המגובה בציטוטים של פוליטיקאים ודמויות ישראליות מרכזיות ועל המשבר ההומניטרי החריף שנוצר ברצועה. ההאשמות הקשות עושות שימוש ציני במושג רצח עם, אך הן מניחות בלב השיח את הנושא ההומניטרי ואת התנאים המחריפים בהם חיים תושבי עזה הבלתי מעורבים כבר למעלה מארבעה חודשים.

ככל שישראל תבהיר כי אין בכוונתה להביא למותם של מיליוני העזתים הבלתי-מעורבים, ותפגין מחויבות למניעה של קטסטרופה הומניטרית בעזה, כך היא תוכיח כי אין היא נוקטת במדיניות של רצח עם, ומקומה של תביעתה של דרום אפריקה יהיה בפח האשפה של ההיסטוריה.

מדינת ישראל יצאה למערכה צבאית ממושכת ומורכבת – באזור בנוי, מעל לקרקע ומתחתיה. מתחילת המלחמה יש מתח בין הלחימה הצבאית ההכרחית ובין המצב ההומניטרי ברצועה. ככל שהלחימה יוצרת משבר הומניטרי, כך מצטמצמת הלגיטימציה של ישראל לפעול ועולות תביעות בינלאומיות לקיצור המלחמה או להפסקתה. ככל שישראל תשכיל לנהל את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ולייצב אותו, ככל שלא יפגעו בלתי מעורבים ומצבם של התושבים בעזה ייטב – כך יגדל מרחב הפעילות של כוחות הביטחון.

לנצל את ההזדמנות

כבר עכשיו יש צעדים שישראל יכולה לנקוט בהם כדי לייצב את המצב הבריאותי בעזה. חידוש אספקת החשמל מישראל בחלק מקווי החשמל עבור צוותי רפואה והפעלת תשתיות מים וביוב; הפניה של חלק מהדלק שנכנס עבור פינוי פסולת וביוב גולמי ממרכזי אוכלוסייה; הכנסת כלור לחיטוי כל מקורות המים ותיקון של קווי הולכה של המים מישראל לדרום הרצועה להבטחת כמות המים המינמלית היומית, הקמת מבצעי חיסונים לאוכלוסייה ועוד.

השאלה העומדת בעינה היא – מי ינהל זאת ואיך? היום, בפועל, חמאס הוא המבצע. תושבי עזה תלויים בחמאס לחלוטין, והוא גוזר קופון על כל משאית סיוע שנכנסת, וכך שלטונו מתחזק.

החלשת שלטון חמאס עוברת דרך הדרתו מניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה. ככל שהסיוע ההומניטרי, תפעול התשתיות החיוניות והטיפול בנושאי בריאות וחינוך יעברו לידי גורמים חלופיים, כך ייחלש חמאס. על ישראל לתמוך בעיצוב מערכת שלטון אזרחית חלופית. זהו מהלך משלים והכרחי לפעולה הצבאית, ונדרש לבצעו באופן מיידי, כי ברגע שנוצר ואקום שלטוני (למשל בצפון הרצועה, באזורים שישראל "טיהרה"), כוחות החמאס משתלטים על השטח מיד.

יש היקף חסר תקדים של כוחות בינלאומיים, מדינות וארגוני סיוע שמוכנים לפעול בשטח ברצועת עזה, ולחץ של מדינות שמממנות את אונר"א לקדם רפורמות במנגנוני הארגון, וגם נכונות פלסטינית לתהליכי התחדשות של הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. זהו מרחב הזדמנות קריטי לייצוב חלופה לניהול האזרחי של הרצועה, שתהיה תשתית שלטונית ליום שאחרי. פעולה הומניטרית, כמו זו הצבאית, באה לשרת את מטרות הביטחון של ישראל; אבל ללא רגל מדינית שמקדמת חלופה שלטונית, חמאס הוא זה שקוטף את הפירות.

הפוסט האסון ההומניטרי בעזה משרת את החמאס, ומזיק לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לבחון את האופציה הרצויה, יש להבין מה מוסכם ומה לא מוסכם על הצדדים השונים או על מרביתם: מוסכם שהחמאס לא יוכל להמשיך לשלוט בעזה או להיות שותף להסדר המתגבש; הרשות הפלסטינית תצטרך לעבור שינוי שלטוני; בישראל ייערכו בחירות ותקום ממשלה חדשה; ומדינות ערב יעניקו סיוע כלכלי לשיקום עזה ולחיזוק הרשות הפלסטינית. אין הסכמה על הנושאים הבאים: מי ישלוט בעזה? האם תקום מדינה פלסטינית? והאם ההסדר יהיה חלק מעסקה אזורית רחבה יותר?

המלחמה בעזה מייצרת הזדמנות לשינוי. ההיסטוריה מלמדת ששינויים גדולים התרחשו לאחר מלחמות, מהפכות, שינויי משטר ועוד. תוצאותיה הרצחניות של מתקפת חמאס והמלחמה יצרו באופן פרדוקסלי ומטלטל הזדמנות לשינויים הן בארכיטקטורה האזורית והן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה העיקרית היא שמתוך הרכיבים הדרושים להסכם, וזאת על סמך הניסיון של הסכמי השלום והנורמליזציה, חסרים שלושה: מנהיגות לגיטימית, מנהיגות נחושה, ואמון בין הצדדים. שלושת העוגנים האלה חסרים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. במצב הזה אפשרות אחת היא להיכנס למרה שחורה ולהרים ידיים, והאפשרות השנייה, האופטימית יותר, היא לנסות להבין איך אפשר להתקדם במצב המסובך הנוכחי.

תנאי מרכזי להסדר הוא מעורבות משמעותית של מתווך בתהליך. הנשיא ג'ו ביידן וממשלו נטלו על עצמם את המשימה הזו, וניכר כי הם נחושים להשיג הישג משמעותי עוד בטרם הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. בהקשר זה פורסם כי ארצות הברית, בשיתוף עם עשר מדינות באירופה ובעולם הערבי, פועלת לקדם הסדר בשלושה מסלולים: האחד נועד להביא להפסקת אש בעזה ולעסקה בסוגיית החטופים; השני נועד "לעצב מחדש" את הרשות; והשלישי נועד לדון בהקמת מדינה פלסטינית בתמורה לנורמליזציה של סעודיה עם ישראל.

מדובר בשלוש קומות של הסדר, שעלול כמובן להיעצר כבר בקומה הראשונה. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי גם תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית מ-2003 הייתה בנויה משלבים ונעצרה בשלב מוקדם לאחר שישראל והרשות הפלסטינית לא מילאו את חלקן.

הסיכויים להסדר גדולים יותר כאשר הוא יוצר מצב שכל הצדדים מפיקים ממנו רווח, אם כי אף אחד מהם לא משיג את כל תאוותו. הרווח העיקרי של הפלסטינים הוא בהקמה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם תיקונים מוסכמים – דבר שנמנע מהם לאחר הסכם אוסלו – שמשמעותו איחוד מחודש של הגדה המערבית ועזה, קבלתה כחברה באו"ם והכרה בה מצד רוב מדינות העולם.

בצד הישראלי מחכים יתרונות רבים: קבלת ערבויות וחתימה על הסדר שאמור למנוע איום ביטחוני מהצד הפלסטיני; הסכם עם המדינה החשובה בעולם הערבי והאסלאמי; המשך תהליך האינטגרציה במזרח התיכון; פתיחת שווקים חדשים; בניית גשרים עם מדינות מוסלמיות מעבר לאופק (פקיסטן, אינדונזיה ועוד); ועיקור חלק ניכר מההתנגדות לישראל באזור ובעולם על רקע פתרון הבעיה הפלסטינית. ולבסוף, מעורבות גדולה יותר של סעודיה בשיקום עזה, על חשבון או לצידה של קטר.

אם ההנהגה הפלסטינית תדחה את העסקה המתגבשת – כפי שקרה גם כבר בעבר – קיימת אפשרות שסעודיה תראה בעצם הניסיון עלה תאנה מספק על מנת להתקדם לקראת הסדר. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאו, אמר כבר באפריל 2018 ("מעריב"), כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המשא והמתן — או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסעודים, מבחינתם, יתוגמלו על ידי ארצות הברית מבחינת נשק, הסכם הגנה ואולי אף היתר לגרעין אזרחי. לא פחות מכך, הסעודים יוכלו להתגאות כי בניגוד למדינות השלום והנורמליזציה, הם אלה שהצליחו לסייע לפלסטינים בהשגת מטרתם – הישג שיקבע את מנהיגותה של סעודיה בעולם הערבי.

באופן מפתיע למדי, במהלך המלחמה לא נסוגו הסעודים מכוונתם לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל. דווקא לאור הידיעה שחמאס – ומאחוריה איראן – תקפה את ישראל. נראה כי הסעודים מעוניינים להשיב מנה אחת שערה, בין השאר, גם כדי לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת.

באופן פומבי נשמעו לפחות שלוש הצהרות סעודיות חיוביות בזכות המהלך. עם זאת, ברור שבעקבות המלחמה, המחיר של נורמליזציה עם סעודיה האמיר; אם לפני המלחמה סעודיה דיברה באופן מעורפל על התקדמות בסוגיה הפלסטינית כחלק מהמחיר, עכשיו יישרה קו עם העמדה הקוראת להקמת מדינה פלסטינית, אך אין זה מן הנמנע כי היא תסתפק גם בפחות מכך.

הקשיים שבדרך

ארבע מהמורות לפחות קיימות בדרך להסכם. הראשונה מצויה במישור התודעתי ולה שתי פנים: התמודדות עם ההערכה שהתחזקה בעקבות ה-7 באוקטובר בקרב שני הצדדים שפתרון שתי המדינות שוב אינו רלוונטי. השנייה היא הצורך לרדת מהחלומות הגדולים של יצירת "ישראל הגדולה" או "פלסטין הגדולה מהים עד לנהר". שינוי תודעתי כזה הוא מהלך ארוך טווח, הנוגע לבניית זיכרון קולקטיבי חדש במערכת החינוך, בתקשורת ובשאר סוכני סוציאליזציה – זיכרון כזה שאינו עושה דמוניזציה ליריב. ספרי הלימוד במצרים, למשל, עוברים עתה שינוי חשוב בכל הנוגע להצגת היהודים וישראל, אולם זה קורה רק לאחר 45 שנה לאחר השלום – זמן ארוך מדי.

המהמורה השנייה קשורה לנטרול שיבושים בתהליך. כפי שחמאס פעלה לשבש, ובהצלחה, את הסכם אוסלו, וכשם שאיראן וחמאס פעלו לשבש, ובהצלחה, את הנורמליזציה עם סעודיה — כך קיימת הסכנה גם כעת, במיוחד אם חמאס יישאר מחוץ להסכם המתגבש.

השאלה הגדולה היא איזה מין חמאס ייוותר לאחר המלחמה – מוקטן, מוחלש או מחוזק בעקבות מה שנתפש בקרב הפלסטינים כהישג וכניצחון? העובדה שהצד הפלסטיני רואה בהתקפה הנפשעת של חמאס הישג אינה בהכרח שלילית, משום שהיא יוצרת בתודעה שלו סוג של שוויון, גם אם הוא מדומה.

גם סאדאת היה מתקשה להגיע להסכם עם ישראל אלמלא מלחמת 1973 שנתפסה אצלו ובקרב העם המצרי – וזאת בניגוד גמור לתפיסה הישראלית – כניצחון. בכל מצב, הזרם האסלאמי יישאר מרכזי בחברה ובפוליטיקה הפלסטיניים. אם הכוחות הפוליטיים של זרם זה יקבלו את כללי המשחק החדשים אין מניעה להשתתפותם בתהליך הבחירות. עם זאת, יש צורך לייצר ערבויות בינלאומיות וערביות לכל איום על כללי המשחק החדשים.

המהמורה השלישית נוגעת למשא המתן על סוגיות הליבה: ירושלים ופליטים. אלה סוגיות רגישות שעלולות לפוצץ כל משא ומתן בכל עת. גם כאן שני הצדדים יצטרכו לעבור תהליך של שינוי תודעתי לגבי גבולות האפשרי. למעשה, תולדות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני מאז הסכמי אוסלו רוויים בפתרונות יצירתיים ואין צורך כאן בהכרח להמציא מחדש את הגלגל.

המהמורה הרביעית, אולי הדוחקת ביותר, היא השעון הפוליטי. השעון של ממשל ביידן דוחק במיוחד, משום שהוא חפץ להגיע לעסקה עוד בטרם הבחירות בנובמבר 2024. מאידך, השינויים הדרושים בהנהגה הישראלית הפלסטינית טרם הבשילו ואין לדעת כמה זמן הם ייקחו – אם בכלל. אהרן דוד מילר, הדיפלומט האמריקאי הוותיק שנטל חלק בכמה סבבים של משא ומתן בין ישראל ושכנותיה, טוען כי במזרח התיכון יש שני משכי זמן: לאט, ולאט יותר, ולכן לדעתו ניתן יהיה כעת רק להניח את הפרמטרים לשלום שיחכו לממשל ביידן הבא ולממשלות חדשות בישראל וברשות הפלסטינית.

בזמן שישראל טרודה בעיקר בשאלת החטופים, מיטוט חמאס, סיוע הומניטרי לתושבים בעזה, המשך הלחימה ועוד סוגיות בוערות, ההתעסקות בנורמליזציה עם סעודיה והקמת מדינה פלסטינית עלולה להיתפש בציבור היהודי כדמיונית. ואולם, היכולת להסתכל קדימה ולהציע אלטרנטיביות מדיניות מייצרת תקווה לעתיד טוב יותר. ווינסטון צ'רצ'יל כבר אמר שהפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות ואילו האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי. ראוי, לדעתי, לאמץ את עמדת האופטימיסט.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-8 לפברואר.

הפוסט האם אפשר להתחיל כבר את "היום שאחרי"? כך זה עשוי להיראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיד עם תחילת הלחימה, ארצות הברית, גרמניה, בריטניה ודמוקרטיות אחרות התייצבו לצד ישראל. ביקורי ההזדהות, משלוחי התחמושת, הקואליציה נגד החות'ים והקפאת תקציבי אונר"א, הם חלק מביטויי התמיכה בישראל של בעלות בריתנו.

אבל האינטרס הישראלי מצריך צעד נוסף מצד חברותינו. צעד ששר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, ושר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, דיברו עליו בימים האחרונים: הכרה במדינה פלסטינית.

מבחינת בריטניה מדובר בהשלמת הצהרת בלפור, שקראה להקמת בית לאומי לעם היהודי, משום שללא בית לאומי לעם הפלסטיני, אנחנו לא נהיה עם חופשי בארצנו. היפרדות ביננו לבין הפלסטינים משמעה שמירה על מדינת ישראל דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

הכרה במדינה פלסטינית תדגיש באופן ברור מה שהקהילה הבינלאומית אומרת לישראל שנים רבות: הפתרון המדיני הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא היפרדות לשתי מדינות. אל מול קואליציית נתניהו, המובלת על ידי חבריה הקיצוניים, יש צורך להעמיד את קואליציית השפיות, שתובל על ידי ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי. אליהן יצטרפו מדינות ערב הפרו מערביות. הפרטים כיצד ההיפרדות הזו תראה יושארו למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אחד התנאים המדוברים כיום, למשל, הוא שפלסטין תהיה מפורזת.

138 מתוך 193 מדינות מכירות כיום במדינה פלסטינית. רובן עשו זאת ב-1988 לאחר שראש אש"ף, יאסר ערפאת, הכריז באלג'יר על הקמת מדינה פלסטינית. בהכרזה זו אש"ף אימץ את פתרון שתי המדינות, בהכירו בהחלטת מועצת הביטחון 242 המתבססת על קוי 1967. כ-30 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית לאחר 2011, כשאבו מאזן הוביל מהלך להתקבל כמדינה חברה באו"ם.

אולם כ-50 מדינות נמנעו עד כה מהכרה במדינה פלסטינית, על אף שרובן תומכות בהקמתה. אלו מדינות "הרוב המוסרי", כפי שכינה אותן ב-2011 מי שכיהן כשגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, כשניסה לגייס קבוצה גדולה ככל שניתן שתימנע בהצבעה. בכך ישראל רצתה לאותת ש"הרוב המוסרי", המורכב ממעצמות דמוקרטיות משמעותיות, לא תומך בהחלטה זו. בפועל "הרוב המוסרי" נחלק בין שלושת המחנות: 138 מדינות תמכו בהחלטה (כולל צרפת וספרד), 41 נמנעו (כולל גרמניה ובריטניה) ורק תשע התנגדו, בראשן ארה"ב, צ'כיה וקנדה.

כשישראל מובלת על ידי ממשלה קיצונית, על אזרחי ישראל לקרוא ל"רוב המוסרי" הבינלאומי להטביע את חותמו הערכי בהכרה גורפת במדינה פלסטינית כדי להביס את הקיצוניות, ולייצר אופק מדיני שיאפשר יצירת אלטרנטיבה לחמאס.

העמידה לצד ישראל ולצד האינטרסים הקיומיים שלה, מחייבת הובלה בינלאומית לכיוון של הכרה במדינה פלסטינית ולקידום הפתרון היחיד – שתי מדינות לשני עמים שיצילו את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית אליה אנחנו מתקדמים בהיעדר הסדר המאפשר היפרדות.

כיום ארה"ב, בריטניה, קנדה ו-19 מהחברות באיחוד האירופי, ביניהן גרמניה, צרפת ואיטליה, טרם הכירו במדינה פלסטינית, אך כולן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. יש להבהיר כי הכרה במדינה פלסטינית היא צעד סמלי בעיקרו. היא לא תוביל אוטומטית להקמתה ולא תקבע גבולותיה. היא כן תאותת באופן חד למדינת ישראל ולכל מי שיעמוד בראשה על הכיוון הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית, כאשר פרטי הסכם ההיפרדות יקבעו במשא ומתן בין ממשלת ישראל לממשלה הפלסטינית.

מהלך כזה יעודד את הרשות הפלסטינית לערוך את שידוד המערכות הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב. זהו הכיוון הבינלאומי הרצוי על ידי בעלות בריתנו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי, למימוש הנורמליזציה עם סעודיה, לתכנית השקעות כלכלית שתפריח את האזור (למשל המסדרון הכלכלי מהודו לאירופה, שיעבור דרך המפרץ, ירדן וישראל), וליצירת קואליציה אזורית המופנית נגד איראן.

מהלך כזה ייצור "ברית מתונים" – ארצות הברית, בריטניה, האיחוד האירופי ואזרחי ישראל שוחרי השלום, אל מול ציר הקיצונים בהובלת הבן גבירים והסינווארים – שנבנים מהעצמת הסכסוך ולא מעוניינים בפתרונו.

הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית תסמן לממשלה הישראלית את הדרך בה עליה לבחור – דרך של הידברות. להבין כי אם לא תסיר מעצמה את המחנה המסוכן של הטרנספר והסיפוח, היא תהפוך את ישראל למצורעת, כמו שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. על ישראל לבחור להיות חלק מרכזי בסדר העולמי המתגבש בין הדמוקרטיות הליברליות, בהובלת ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי, ולא להיזרק לצד הדרך כמדינה שאיש לא רוצה קשר עימה.

קיים קונצנזוס בינלאומי בתמיכה בפתרון שתי המדינות – למעט איראן, חמאס ובנימין נתניהו. זה הנושא היחידי כמעט שארה"ב יכולה להסכים עליו עם רוסיה וסין, שכבר הכירו במדינה פלסטינית. אפשר לבנות על הקונצנזוס הזה כדי לקדם מהלך בינלאומי שיהפוך את הטרגדיה של ה-7 באוקטובר להזדמנות מדינית.

ערך מוסף נוסף למהלך אמריקאי של הכרה במדינה פלסטינית, יהיה שיקום מעמדו של הנשיא ג'ו ביידן בקרב הבוחרים הפרוגרסיביים. חודשי הלחימה והתמיכה החד משמעית של הנשיא האמריקאי בישראל, פגעו במעמדו בקרב ציבורים נרחבים. אל לנו לשכוח עד כמה נוראה האלטרנטיבה. דונלד טראמפ הוא סכנה ברורה לעולם הדמוקרטי. הנשיא לשעבר שהתחייב להיות דיקטטור "רק ליום אחד", עלול לחזור לבית הלבן נטול בלמים, מוקף בקבוצה פנאטית. בממשל טראמפ הנכנס לא יהיו עוד "מתונים", אלא רק אנשים שצמחו בערוגת השנאה והאגו חסר הגבולות של מי שהוכיח אין ספור פעמים שטובתו האישית חשובה לו יותר ממדינתו (בדומה לראש ממשלתנו).

ההכרה הבינלאומית של "הרוב המוסרי" הבינלאומי במדינה פלסטינית הוא מהלך ציוני, שיחזק את עתיד מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. מהלך שיכול להיות גלגל ההצלה מממשלת הביעותים של נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגלגל הההצלה של העולם מטראמפ ומההשפעה האזורית של איראן. מהלך שאם יתקדם, יוכל סוף סוף להביא יותר יציבות ושקט לאזור המוכה והחבול שאנו מתגוררים בו.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-7 לפברואר.

הפוסט הכרה של מדינות "הרוב המוסרי" במדינה פלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנת הכספית הקודמת שהסתיימה ביוני 2023 הכנסות מצרים מהתעלה הסתכמו בלא פחות מ-8.76 מיליארד ד'. מאז ראשית שנת 2024, הכנסות מצרים מתשלומי המעבר של אוניות בתעלה ירדו בין 40% ל-50%. כל עוד תימשכנה התקפות החו'תים, חברות ספנות רבות ימשיכו להימנע ממעבר בתעלת סואץ, זאת לצד העלאת תעריבי הביטוח של אלו שבחרו להמשיך ולשוט דרך התעלה.

גם התיירות המצרית סובלת מירידה חדה בהכנסות. מי ירצה לנפוש בסיני, כאשר טילים וכטב"מים חות'ים עפים מעליו בדרך לישראל? בשנת הכספים 2022-2023 הכניס סקטור התיירות סכום שיא של 13.63 מיליארד ד'. בשלב הזה קשה לאמוד את הנזק שנגרם לתיירות המצרית, אבל לפי כל ההערכות מדובר בירידה דרמטית, אשר תימשך כל עוד המלחמה נמשכת. תעשיית התיירות בסיני מפרנסת מאוד אלפי מצרים, כך ששיתוקה שוב, שלוש שנים בלבד לאחר משבר הקורונה, עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.

הפגיעה בתעלת סואץ ובתיירות מקטינה את הכנסות מטבע החוץ, דבר שמשפיע על שער הלירה המצרית שעומד כיום על 31 לירות לדולר וצפוי לרדת לכדי קרוב ל-40 לירות לדולר בסוף השנה הנוכחית. אינפלציה גבוהה משמעה עלייה חדה ביוקר המחייה שכן ממשלת מצרים איננה מסוגלת לספוג עלייה זו באמצעות סבסוד מוצרי יסוד, כך שרמת החיים של אזרחי מצרים שממילא נמצאת בנסיגה בשנים האחרונות תספוג עוד ירידה.

מרכיב מרכזי נוסף בהכנסות מט"ח הוא העברות הכספים של מיליוני עובדים מצרים בחו"ל. במהלך שישה החודשים הראשונים של 2023 העברות העובדים ירדו ב-23%, מ-$15.6 מיליארד ד' ל-$12 מיליארד ד'. הסיבה העיקרית לכך היא הציפייה לפיחות בשער הלירה המצרית, וזאת משום שמחיר הדולר הרשמי נמוך הרבה ממחירו בשוק השחור.

המשבר הנוכחי בעקבות המלחמה בעזה מגיע לאחר שני משברים גדולים שהשפיעו על העולם ועל מצרים בפרט: מגפת הקורונה ופלישת רוסיה לאוקראינה. העובדה שמצרים היא היבואנית הגדולה ביותר בעולם של חיטה – 80% מיבוא החיטה מגיע מאוקראינה ורוסיה – הביאה לעלייה משמעותית באינפלציה ובמחירים. ביוני 2023 האינפלציה הגיעה לשיא שנתי של 36.8%, כאשר מחירי המזון והמשקאות עלו ב-65%. במצב שבו בערך שליש מהאוכלוסייה (מתוך 110 מיליון) חי מתחת לקו העוני (שמוגדר על ידי האו"ם 2.15 דולר ליום) לעליית מחירים כזאת עלולות להיות השלכות פוליטיות וחברתיות. צריך לזכור, כי מהפכת ינואר 2011 נגרמה במידה רבה בגלל המשבר העולמי של 2008 ועליות המחירים שבאו בעקבותיו.

המצב הכלכלי העגום עלול גם להגדיל את שיעור האבטלה. ירידה חדה בפעילות תעשיית התיירות בסיני בפרט ובמצרים בכלל, לצד אינפלציה גואה עקב פיחות מתמשך בשער הלירה המצרית עשויים להביא לגידול בשיעור האבטלה. אבטלת צעירים הייתה גם היא אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מחאות האביב הערבי ב-2011.

יחסי ישראל-מצרים עלו לכותרות וזאת בשל דיווחים על נתק בין ההנהגות וכן קיומה של מתיחות על רקע חילוקי דעות בכל הנוגע לשלטון בעזה ביום שאחרי, רצון ישראלי להשתלט מחדש על ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חשש מצרי מגירוש פלסטינים מעזה על ידי ישראל ועוד. אולם התקפות החות'ים מתימן יצרו אתגר לא פחות חמור המאיים על כלכלת מצרים. למעשה, מצרים סובלת מבחינה כלכלית יותר מאשר כל מדינה ערבית אחרת, כולל ירדן. ישראל צריכה אפוא לקחת בחשבון ששיקוליה של מצרים במלחמה בעזה אינם נגזרים רק מהמצב הצבאי והפוליטי, אלא גם מהמצב הכלכלי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-29 לינואר.

הפוסט היחסים בסכנה? נוכח המלחמה בעזה, הכלכלה במצרים על סף קריסה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל צריכה נאום בר אילן 2 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרשות הפלסטינית קמה ב1994- כתוצר של הסכמי אוסלו. היא נועדה לפנות את מקומה בחלוף חמש שנים לטובת הסדר קבע שהיה אמור לכונן מוסד חלופי לרשות עצמה. הסדר כזה לא הושג והרשות ממשיכה להתקיים כמוסד 'זמני' עד להגעה להסדר הקבע. זהו גם ההקשר בו הרשות הפלסטינית החלה לאבד ממעמדה ולהיחלש עד שהגיעה למעמדה המוחלש כיום. לרשות אחריות רבה לחולשה זו, אך היא איננה אחראית בלעדית למצבה הנוכחי. ישראל, שותפתה להסדר והמשענת המרכזית שלה, מתעלמת ממנה מאז 2009, דוחה כל אופציה של הידברות עימה, ואיננה מסתירה את עניינה בפירוקה. הרשות כיום חלשה, חסרת לגיטימציה ברחוב, בעלת יכולת פוחתת לאכוף מרות ולהעניק שירותים לציבור הפלסטיני.

רשות מחודשת תידרש לעבור תהליך ארוך של ארגון מחדש, שיקום והכשרה שתתאים את תפקודה לעידן שאחרי המלחמה. היא תידרש לבחור הנהגה חדשה לאור אובדן האמון והרלוונטיות של ההנהגה הנוכחית. הנהגה שתזכה ללגיטימציה של הציבור ותוכל להטיל מרות ולאכוף חוק וסדר. היא תידרש להשתחרר מן הדימוי המושחת שדבק בה ולהוכיח לציבור שענייניה מתנהלים בשקיפות וכספי הסיוע והמיסים משמשים לקידום ענייני הציבור ולא לאינטרסים אישיים של מקורבים. גם מערכות החינוך והמשפט יידרשו לעבור הליכים דומים. מערכת החינוך משום התכנים האנטי-ישראלים, ומערכת המשפט לאחר שאיבדה מעצמאותה והפסיקה להוות כתובת לאזרחים המחפשים צדק והגנה מפני שרירות השלטון.

תהליך חידוש הרשות הפלסטינית מחייב גם את ישראל. עליה להניח אופק מדיני אמיתי, להכריז על הרשות פלסטינית כבת-שיח ועל קיומה כאינטרס חיוני, להרחיב את שיתוף הפעולה עימה, להעביר כספים מוקפאים ולתאם מהלכים לחיזוק כלכלתה, לבצע צעדים בוני אמון, ולאשר ולתאם עם הקהילה הבינלאומית את תוכניות הרפורמה לחיזוקה.

שיקום הרשות הפלסטינית הוא בר השגה. רשות פלסטינית יעילה ומתפקדת חשובה מאוד לשימור זהותה של ישראל ולביטחונה. במשך למעלה משש שנים פעלה רשות כזו, תחת הובלתו של ראש הממשלה סלאם פיאד, וזכתה לשבחים רבים מצד מערכת הביטחון הישראלית וגורמים רבים בקהילה הבינלאומית. ב2012- היא אף קיבלה את הכרת הבנק העולמי בה כישות שעברה את מבחן המדינה. רשות פלסטינית שתעבור כמתבקש את השיקום והארגון מחדש תוכל לסייע לישראל בהשגת ביטחון, לשאת באחריות ל-5 מיליון פלסטינים המתגוררים בעזה ובגדה המערבית, ולהוות את הבסיס להסדר בר-קיימא עם ישראל.

* נייר מדיניות זה נכתב במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון המציע ניתוחים ביטחוניים, מדיניים ואזוריים ליום שאחרי המלחמה

הפוסט מהי רשות פלסטינית מחודשת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ממשלה שפויה היתה מוציאה את ישראל מהבוץ העזתי. חבל שלנו אין כזו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם נביא בחשבון את העדר הרצון הפוליטי והיכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, את המצב הקשה ברצועת עזה ואת ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבור כמה שחקני מפתח (כולל ארצות הברית, מצרים וירדן) – יש מקום להעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה.

ועידת שלום יכולה להקנות לגיטימציה בינלאומית ופנימית לשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית שיכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום ומשילות של רצועת עזה בטווח המיידי. הוועידה אמורה להתייחס גם לסוגיה המדינית הרחבה יותר, בנוגע למימוש עקרון החלוקה והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, שתשכון בשלום לצדה של מדינת ישראל. כך גם ימומשו החלטות מועצות הביטחון של האו"ם: החלטה 242 מ-1967, החלטה 338 מ-1973, החלטה 1515 מ-2003 והחלטה 2334 מ-2016.

ועידות שלום בינלאומיות מתכנסות בדרך כלל לאחר סיומן של מלחמות, אם כי לפעמים הן מתקיימות כמאמץ דיפלומטי מכוון לסיים אותן, תוך כדי סכסוכים ארוכים ומתמשכים. הן כלים דיפלומטיים לכינון שלום, בצורה של מניעת סכסוכים, ניהולם ויישובם. הן יכולות להיות גם כלים לבניית שלום, ביחס לסוגיות כגון שיקום, משילות וסדרי ביטחון וניהול אזרחי זמניים לאחר המלחמה. הן מאפשרות למקד את תשומת הלב בסוגיות הבוערות, מכנסות את כל השחקנים הרלוונטיים במסגרת דיפלומטית רב-צדדית בחסותם של יזמים אמינים, מעודדות תנופה מדינית, מסיימות מלחמות באופן רשמי ומקדמות הסכמי שלום, קובעות מפות דרכים ולוחות זמנים, ואפילו תאריכי יעד קשים ליישום, ומכוננות סדר יום שמתניע תהליכי שלום מהותיים ובני-קיימא.

ללמוד מניסיון העבר

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נושא שובל של ועידות שלום. מוועידת לוזאן ב-1949, דרך ועידת ז'נבה ב-1973, ועידת מדריד ב-1991, ועידת אנפוליס ב-2007 ועד ועידת פריז ב-2017. הן לא היו הצלחה מסחררת, וגם לא כישלון מוחלט. ועידת לוזאן היתה זירה רב-צדדית של משא ומתן, שכשלה בניסיון להרחיב את היריעה המדינית מעבר להסכמי שביתת הנשק של רודוס ולהשיג שלום קבוע בין ישראל לשכנותיה.

באופן דומה, ועידת ז'נבה לא הניבה תוצאות לאחר מלחמת יום הכיפורים (וסוריה כלל לא השתתפה בה). ועידת פריז נכשלה, בעיקר משום שישראל והפלסטינים לא נכחו בה. ובנימה חיובית יותר, מדריד ואנפוליס היו מסגרות דיפלומטיות יעילות לניהול משא ומתן לאחר שהתכנסו, ולא במהלך הוועידה עצמה. ההיגיון של ועידת שלום כמתווה של מפת דרכים רשמית וכמסגרת לקביעת סדר יום לשלום רלוונטי ביותר בימים אלה, כשיש לתכנן את "היום שאחרי" בדחיפות, עוד בטרם סיומה הרשמי של המלחמה הנוכחית.

החזון המדיני ארוך הטווח קשור באופן מובנה בדאגה המיידית לביטחון, משילות, שיקום ופירוז של רצועת עזה. תהליך מדיני יכול לרתום שחקנים בינלאומיים משמעותיים לסייע בשיקום הרצועה בעתיד הקרוב.

ועידת מדריד התניעה תהליכי משא ומתן שהבשילו מאוחר יותר לתהליך השלום עם הפלסטינים ולהסכם השלום בין ישראל לירדן. אפשר ללמוד מכך כי ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס היא מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי (גם אם לא מספק) במסגרת מפת הדרכים שתוביל לשיקומה של רצועת עזה ולמשא ומתן לקראת יישוב בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי.

בעתיד רצועת עזה תהיה חייבת להיות קשורה בצורה אורגנית לגדה המערבית. ועידת השלום יכולה להיות מעין "ארוע סף" שיקבע שעון דיפלומטי למעבר מהטווח הקצר לבינוני, שיושלם שלוש עד חמש שנים מתום הוועידה ועד חתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין ערב הסעודית ובין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין.

על סדר היום

בוועידת השלום, שתישא אופי טקסי וסימבולי (ככל הנראה לא יתקיים בה משא ומתן מהותי במהלך ימי כינוסה, ארבעה או חמישה), ישתתפו החברות הרלוונטיות בקהילה הבינלאומית מכל רחבי העולם, בהובלת ארה"ב והחברות הקבועות האחרות במועצת הביטחון של האו"ם. כחלק מסדר יום לדיון במהלך ועידת השלום, היא אמורה לכלול את הסעיפים הבאים:

1. הכרה בינלאומית מותנית במדינה פלסטינית מפורזת בגבולות שייקבעו על בסיס קווי 1967, כחלק ממשא ומתן לשלום (אחרי הוועידה) בין ישראל לפלסטינים.

2. הקמתה של "סמכות מעבר" בחסות האו"ם (או כל מסגרת בינלאומית אחרת) ברצועת עזה לתקופה של שנתיים עד שלוש שנים. סמכות זו תכלול כוחות שמירת שלום או אכיפת שלום רב-לאומיים עם מנדט ברור בנושאי ביטחון וניהול, שיחליפו בהדרגה את הנוכחות של צה"ל ברצועה, בתיאום מלא עם ישראל ועם הרשות הפלסטינית הקיימת.

3. "תוכנית מרשל למזרח התיכון" עבור שני החלקים של הרשות הפלסטינית – רצועת עזה והגדה המערבית. זו תשפר את המשילות, היכולות הפיזיות והתשתיות של הרשות, בדרך לבנייתה של מדינה פלסטינית, על בסיס מנהיגות לגיטימית חדשה שתיבחר באופן דמוקרטי.

4. חידושן של שיחות שלום עם מעורבות מוגברת ופעילה מצדה של הקהילה הבינלאומית, בדרך המובילה לפתרון של שתי מדינות, וחתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין כל המדינות החברות בליגה הערבית, בהתאם לעקרונות של יוזמת השלום הערבית (2002).

בדומה לוועידת מדריד, ועידת השלום תפתח רשמית בערוצי משא ומתן דו-צדדיים ורב-צדדיים שיתקיימו לאחריה. ישתתפו בהם ישראל והפלסטינים (במסלול הדו-צדדי) בהשגחה של חברות "הקוורטט" (ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה), בנוסף לסין ומדינות "הרביעייה האזורית" (מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית). במקביל ייפתחו ערוצי משא ומתן במסלול רב-צדדי לדון בסוגיות הבוערות של שיקומה המיידי של עזה, ובטווח ארוך יותר, בשיתוף פעולה בנושאים אזוריים כגון פיתוח כלכלי, איכות הסביבה ופיקוח על נשק.

ללא אופק מדיני המבוסס על ועידת שלום שתוביל לשינוי המציאות, ישראל עלולה למצוא את עצמה, בניגוד לרצונה, שקועה עמוק בבוץ העזתי לאורך שנים ארוכות. מוצע כאן תכנון במודל משולב (היברידי) לוועידת השלום; מודל שיכלול סוגיות מותנות של סיוע הומניטרי ולוגיסטי מיידי לרצועת עזה, הקמה של סמכות בינלאומית זמנית לניהול הרצועה בתקופת מעבר מוגבלת בזמן, משא ומתן משמעותי שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל וכן השלמתם של הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב, בראשן ערב הסעודית.

הפוסט לצאת מהבוץ העזתי: הצעה לפיתרון מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למשל המאבק בעל הניחוח המקארתיסטי של הימין האמריקאי במוסדות האקדמאיים שנוטים להיות ליברליים, רוכב על האשמות באנטישמיות ומנגד – מוצג בצד השמאלי כמאבק של יהודים נגד האקדמיה הקשור להשלכות המלחמה. דוגמה אחרת לכך היא שיש המייחסים להפגנות נגד ישראל השפעה על ההצלחה המפתיעה של חרט וילדרס הלאומני בבחירות בהולנד.

מבצע "שומר השגשוג" (Prosperity Guardian) בו פתחו האמריקאים אל מול האיום שמטילים החות'ים על נתיב השייט דרך תעלת סואץ, העובר במיצרי באב אל מנדב, הסמוכים לגבול תימן, מעיד יותר מכל על האתגרים שיצרה המלחמה בזירה הבינלאומית.

השפעות הטרור החות'י על הסחר העולמי הן ברורות וקשות, אך מרבית המדינות הסובלות מהן בחרו שלא לקחת חלק בקואליציה האמריקאית – לא מצרים שהחות'ים פגעו אנושות בהכנסותיה מתעלת סואץ, לא איחוד האמירויות ולא סעודיה, שמזה מספר שנים נמצאות בעימות מול החות'ים. סעודיה מתעדפת את האינטרסים שלה בהצלחת המאמצים להגיע להסדר עם החות'ים על עתיד תימן ולכן נמנעת מהשתתפות בקואליציה.

גם רובן הגדול של מדינות אירופה, שתעלת סואץ מהווה את נתיב השייט המרכזי אליהן ממרכזי הייצור העולמיים במזרח אסיה, מעדיפות לא לנקוט עמדה. הסינים, הנפגעים אף הם מהאיום על חופש השייט, אינם משתפים פעולה עם האמריקאים וגם לממשל ביידן לא יהיה פשוט לשתף פעולה עם הסינים במהלך שנת בחירות.

נוח לעולם המערבי וגם למרבית העולם הערבי (חוץ מבחריין שהצטרפה לקואליציה) להשאיר את העבודה בידיים של 10 מדינות, שהעיקריות בהן הן ארצות הברית ובריטניה, כדי שלא ייתפס כמי שמצדד בישראל. זאת בשעה שהעולם רואה על מסכי הטלוויזיה את מראות ההרס והמוות בעזה, מראות שהציבור הישראלי לא חשוף אליהם.

ההיעדרות מהקואליציה של רוב מדינות אירופה הגדולות, בהן גרמניה, צרפת, איטליה וספרד, היא מסר חשוב ומפחיד מהעולם לישראל. לפיו, גם במחיר כלכלי כבד, עדיף להן להימנע מזיהוי כתומכות במה שנתפס על ידי רבים בציבור שלהם כטבח חסר הבחנה בעזתים שאינם חמאסניקים.

מראות ההרס וההרג שממשיכים להגיע מרצועת עזה, הקהו בקרב העולם המערבי את זכר ה-7 באוקטובר, ולצד אינטרסים פוליטיים ביחס למיעוטים המוסלמיים הגדולים ברבות ממדינות המערב – מביאים לחשש מהזדהות עם ישראל ועם האינטרסים שלה כפי שהם מבוטאים על ידי ממשלת הימין הישראלית.

אפילו ניהול המערכה שלנו מול חזבאללה, שם ישראל מפגינה עד כה איפוק יחסי, לא מקבל הערכה מספקת מהעולם שמחוץ לארה"ב, לנוכח החשש של מדינות רבות להפעיל מנופים על איראן מאז שדונלד טראמפ זנח את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן.

אל מול חוסר המעש הבינלאומי בולטת ארצות הברית כמי שמבינה את ההשפעה שעלולה להיות למלחמה המוצדקת בעזה על העולם כולו ומגיבה בהתאם. ארה"ב דורשת מישראל לתעדף את שחרור החטופים, להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בחיי האזרחים בעזה ולפעול לפי הדין הבינלאומי, אך מגבה אותה ותומכת במלחמה נגד חמאס.

שוב אנחנו מגלים שהברית בת הקיימא היחידה שיש לישראל, היא עם האמריקאים. לא יעזור שנאפשר לסין לרכוש נכסים אסטרטגיים בתוך ישראל, שנתחנף לנשיא ולדימיר פוטין ואפילו שנייחס לעצמנו חברות עמוקה עם מדינות אירופה בזמן שאנחנו מזלזלים ברגישויות האירופאיות בהקשר הפלסטיני. ברגעי האמת, הברית היציבה האחת שיש לישראל היא עם ארצות הברית.

אבל אפילו ממשל ביידן, שמוכן להיות מזוהה עם התמיכה בישראל, גם במחיר סיכון חיילים אמריקאים בבסיסים בעיראק, לא יוכל  להמשיך לתמוך בנו אם ממשלת בנימין נתניהו לא תעזור לו לעזור לנו.

חוסר היכולת של ממשלת נתניהו ליצור תמונה של יום שאחרי המלחמה, המבוססת על אופק מדיני לפלסטינים, פוגע באינטרסים אמריקאים ולא רק באינטרס של ישראל עצמה. גם התמיכה של חלק משרי הממשלה באלימות כלפי פלסטינים בגדה ודחיקתם מאדמותיהם בשטח c, תמיכה מבישה לכשעצמה, יוצרת אילוצים אסטרטגיים ופוליטיים לממשל ביידן.

יותר מתמיד, ברור שהברית עם ארצות הברית חיונית לקיומה של מדינת ישראל. יש לנו מזל גדול שג'ו ביידן, מנהיג ארצות הברית בעת הנוכחית הוא אדם שמגדיר את עצמו "ציוני", שהיה מוכן, לאורך זמן, להתעלם מרעשי הרקע המכוערים המגיעים מכיוון הממשלה הישראלית, ולהמשיך לעמוד לצידה של המדינה היהודית והדמוקרטית החשובה לו כל כך.

אם מזימותיהם של סוכני ההרס בממשלה יצליחו, והם יוציאו אל הפועל צעדים אנטי ישראלים ואנטי דמוקרטים כמו טרנספר או חידוש ההתנחלות ברצועת עזה, לא בטוח שבעתיד נזכה לאותה התמיכה.

בעת הזו לא די בהצהרות על כך שאנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו. חשוב גם להבין ולהפנים שאמריקה היא לא "עוד מדינה", אלא המשענת הביטחונית של ישראל. היחידה שתציל אותה בשעת משבר. כדי שזה יקרה גם בעתיד, עלינו אזרחי ישראל מוטלת המשימה להתחיל ולהציל את עצמנו מחורשי הרוע, השנאה והגזענות בתוכנו ממקומם בתוך הממשלה, העלולים להוביל את כולנו לאבדון.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-12 לינואר.

הפוסט ההשלכות הבינלאומיות של המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעוד ששאלת "היום שאחרי” בעזה מקרטעת, מלאכת המשא ומתן הישראלי־לבנוני מצויה בעיצומה. זו מובלת ביד רמה על ידי השליח הוכשטיין. וושינגטון הבהירה, באופן אסרטיבי שגובה גם בהפגנת כוח, כי אין בכוונתה לאפשר הסלמה רחבה שתכלול את הזירה הלבנונית. הנימוקים ידועים: הסלמה בזירה הלבנונית עלולה להוביל להשתתפות איראנית ישירה, שתגרור את ארצות הברית עצמה למעורבות ישירה ונרחבת יותר.

האמריקאים מנסים לבנות על הצלחת המשא ומתן על הגבול הימי, על מנת לגבש חבילה שתענה על האינטרסים העיקריים של ישראל ולבנון, קרי חיזבאללה. אברהים אל־אמין, עורך “אל־אח’באר” הלבנוני, המקורב לחיזבאללה, מציג במאמר חמש נקודות עיקריות:

הגבול היבשתי: מדובר ב־13 נקודות (או 17, תלוי איך מחלקים אותן). נקודת המוצא הלבנונית: על ישראל להכיר בזכות של לבנון על נקודה B1, שלה יש משמעות גם ביחס לגבול הימי.

רג’ר: נסיגה ישראלית מן החלק הלבנוני של הכפר, והעברתו לממשלת לבנון, ללא צורך בהסדרים כלשהם עם אף גורם נוסף.

חוות שבעא: הכוונה לפנות למזכ”ל האו”ם כדי שיפעיל את סעיף 10 של החלטה 1701, כדי שישראל תיסוג מהאזור ותעבירו לשליטת האו”ם לפרק זמן שיהיה תלוי בעתיד הסכסוך הישראלי־סורי.

סוגיית הנשק בידי חיזבאללה איננה כלל על הפרק. על כן מודגש (ובמשתמע יכול להיות מקובל על חיזבאללה) הצורך בנסיגת כוחות חיזבאללה אל מצפון לליטני.

ההיבט הכלכלי והאנרגטי: אל־אמין מדגיש שקיימות שורה של סוגיות שלהן השלכות על יציבותה של לבנון – שאלת בחירת הנשיא והסנקציות הכלכליות על לבנון – שאינן קשורות ישירות למחלוקת עם ישראל. בהקשר האנרגטי מעניינת ה“התניה” שהוכשטיין יוצר בין זה להסכמות מדיניות. הוא עדכן שחברת "טוטאל" הצרפתית מתכוונת לבצע קידוח נוסף בבלוק 9 וגם לפעול בבלוקים 8 ו־10, ואישר ש”הפסקת הפעילות האנרגטית נבעה ממניע מדיני”.

מאליו מובן שהנקודות הללו כבר מהוות חלק מהמשא ומתן. הן משרטטות את הסוגיות שעל הפרק, וברור שמדובר במקח וממכר.

שתי נקודות הן “מחוץ למשא ומתן”: שאלת הנשק בידי חיזבאללה (זו תישאר לעתיד בטווח הארוך); והזיקה לסיום המלחמה. קרי זהו תנאי מוקדם והכרחי ליישום ההסכמות.

האם מדובר בסולם, אומנם מורכב, שעשוי לאפשר מניעת הסלמה נרחבת? הדעת נותנת שזה לא בלתי אפשרי. לשלושת הצדדים, ארצות הברית, ישראל וחיזבאללה (בגיבוי איראן), אין אינטרס (בוער מדי) להרחיב את העימות כעת.

הסכמות על “חבילת הסוגיות” שתיארנו משרתות עקרונית את האינטרס הישראלי. ישראל איננה חלוקה על הצורך לפתור את נקודות המחלוקת בגבול. עושה רושם שהסגת כוחות חיזבאללה, בדגש על כוח רדואן, אולי עד הליטני, מובנת כצעד מתבקש בלבנון. הזיקה בין התקדמות במישור האנרגטי למדיני מעניינת במיוחד.

השטן מצוי כמו תמיד בפרטים. המשא ומתן בעיצומו, אולם כמו תמיד, כל עוד מתנהלים קרבות, אף אם במסגרת “מחושבת” שתכליתה למנוע הסלמה, מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט. שאלת הזיקה לסיום המלחמה בעזה מהווה מוקש בעייתי, אולם ייתכן שהיא עולה בקנה אחד, בכל מקרה, עם לוח הזמנים האמריקאי.

לקולות בישראל, שסבורים שיש לנצל את הנסיבות הנוכחיות כדי “לטפל בחיזבאללה” (טיעון שאיננו חסר היגיון), ניתן להשיב כי עדיף להמתין לשעת כושר אחרת, שבה ישראל יכולה, עם תכנון אסטרטגי מראש, להפתיע לשם שינוי את היריב. אין גם לדחות על הסף את האפשרות שמהלכים מדיניים ייתרו את הצורך בכך.

המאמר פורסם במעריב ב-10 לינואר.

הפוסט המשא ומתן בין ישראל ללבנון בעיצומו, אבל מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדרך שבה המלחמה מתנהלת תקבע את מנעד האופציות המדיניות לאחר סיומה. למרות ההתנגדות הגורפת של ממשלת ישראל לפתוח בדיון מדיני משמעותי כלשהו לדון ב"יום שאחרי" במונחים של תסריטים אפשריים, הדבר הינו הכרחי. חיוני לשרטט היום מפת דרכים עקבית לגבי האופציות הדיפלומטיות לגבי האופק המידי והרחוק יותר, מבחינת האפשריות לגבי יציאתה של ישראל מעזה לאחר המלחמה, כולל יישובו בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אם ניקח בחשבון את העדר הרצון הפוליטי ו/או היכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, המצב הקשה ברצועת עזה, וההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבר מספר שחקני מפתח (כולל ארה"ב, מצרים, וירדן) נייר מדיני זה מעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה. וועידת שלום יכולה להעניק לגיטימציה בינלאומית ופנימית בשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית אשר יכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום, ומשילות של רצועת עזה בטווח המידי. יתר על כן, וועידת שלום אמורה להתייחס לסוגיה המדינית הרחבה יותר באשר ליישוב אפשרי בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על-ידי מימושה של החלטת העצרת הכללית של האו"ם 181 (1947) והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, תוך כדי מימוש של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 (1967), 338 (1973), 1515 (2003), 1850 (2008), ו-2334 (2016).

נייר מדיניות זה מתבסס על תקדימים היסטוריים מסכסוכים אחרים, וגם על דוגמאות וניסיונות רבים מתוך הסכסוך הישראלי-ערבי, בראש ובראשונה הדוגמא המוצלחת והרלוונטית של וועידת מדריד מאוקטובר 1991. התובנה המרכזית מדיון זה הינה שוועידת שלום הינה מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי אבל לא מספיק במסגרת של מפת-דרכים המובילה לשיקומה של רצועת עזה בטווח המידי לאחר המלחמה, וגם למו"מ לקראת יישובו בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל.

הפוסט קיומה של וועידת שלום בינלאומית לאחר מלחמת ישראל-חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דווקא מחויבות זו לסוגייה הפלסטינית טומנת בחובה הזדמנות להיעזר ביכולותיה ויתרונותיה של אינדונזיה לעיצוב היום שאחרי המלחמה בעזה. אינדונזיה כבר הראתה שהיא מוכנה לתרום לכוחות רב-לאומיים בזירה זו, ובנוסף יש לה כלים ויכולות ייחודיים בקידומו של אסלאם מתון, ולכן תוכל לתרום לתהליכים הנחוצים של דה-רדיקליזציה בחברה הפלסטינית שלאחר המלחמה.

הפוסט ישראל, אינדונזיה ועזה- מבט ליום שאחרי המלחמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצב כזה, של מחירי נפט יורדים תוך כדי לחימה וחרף איום על שיט בנתיב כה מרכזי לתעבורתו, אינו מוכר במלחמות קודמות במזרח התיכון. זכורה במיוחד העלייה הדרמטית במחירי הנפט במלחמת יום הכיפורים, במיוחד לאחר הכרזת החרם של המדינות המפיקות נפט על המדינות התומכות בישראל, ובראשן ארצות הברית. כך גם היה לאחר פרוץ מלחמת איראן־עיראק ב-1980, לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990 והפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. אפילו בימים הראשונים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חלה לעליית מחירים, אף שלא ישראל ולא לבנון מפיקות נפט או מהוות צומת דרכים להולכה שלו. לבסוף, מחירי הנפט זינקו בחדות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנה שעברה. הגורם לעליית מחירים בזמן מלחמה ברור: החשש מפני שיבוש בהפקת הנפט או בהולכת הנפט. הפעם, לאחר מספר ימים של עליות מחירים, שגם הן היו מתונות למדי, מחירי הנפט ירדו לרמה נמוכה מזו שהייתה ערב המלחמה.

לא רק שוק הנפט הבינלאומי הגיב במתינות, גם הקהל הרחב. מתחילת המלחמה, ולמרות פעילות החות'ים (אותם החות'ים ששיגרו כטב"מ לשדה התעופה של אבו דאבי בינואר 2022), לא ניכר שינוי מגמה במספר התיירים בדובאי ואבו דאבי כמו גם בדוחה, בירת קטר. דווקא הרבעון האחרון של 2023, שכולו בתוך המלחמה, היה הטוב ביותר בכל האמור בתעשיית התיירות במפרץ – טוב יותר מאשר בתקופה המקבילה ב־2019, קודם לפרוץ מגפת הקורונה.

״אזרחי העולם" לא צופים התרחבות של המלחמה

היעדר שינוי במגמת ההזמנות לנופשים או טיסות למפרץ לחודשים הקרובים מצביעה על כך שגם "אזרחי העולם", כמו גם סוכנויות התיירות הבינלאומיות הגדולות, סבורים כי המלחמה לא תתרחב, וכי איראן, הגובלת באמירויות, לא תצטרף למערכה. באותו אופן, תחזית קרן המטבע הבינלאומית ביחס לכלכלת קטר שפורסמה בסוף נובמבר לא מזכירה את המלחמה עצמה או את השפעת פעילות החות'ים על המגמות הכלכליות במפרץ, האזור החשוב בעולם בתחום הפקת נפט והולכתו.

לא רק שוק הנפט ושוקי התיירות בעולם חוזים שהמלחמה לא תתרחב לזירות נוספות. גם שוק ההון הישראלי, מתברר, מתנהג כך. חודש נובמבר, שכולו היה במלחמה, התאפיין בעליות שערים חדות בבורסה וזאת לאחר ירידות חדות באוקטובר. גם בשלושת השבועות הראשונים של דצמבר נמשכה מגמת העלייה בבורסת תל אביב, ומדד ת"א-35 עלה בכמעט 3% בתקופה זו. במקביל, במהלך החודש האחרון חלה התמתנות בהיקף משיכות הכספים מקרנות המשקיעות באגרות חוב של חברות ישראליות.

וזה עוד לא הכול. ערב פרוץ המלחמה, יחס השקל מול הדולר היה 3.86 שקלים לדולר. ב-27 באוקטובר, למחרת התחלתו של התמרון הקרקעי, שער הדולר נסק ל־4.08 שקלים – הגבוה ביותר מזה 11 שנה. הגיוני שחוסר ודאות מביא לבריחה לחוף המבטחים של הדולר. אולם, שער השקל כבר גבוה בהרבה מאשר לפני המלחמה והגיע ל-3.65 שקלים לדולר ב-19 בדצמבר, כלומר יותר מ-40 אגורות פחות לעומת מצבו קודם לתמרון הקרקעי.

גם הרכישות בכרטיסי אשראי, שירדו בלא פחות מ-25% באוקטובר בהשוואה לחודש הקודם, מתנקזות כעת לאותו כיוון של שיפור. בנובמבר הן זינקו בחדות בהשוואה לאוקטובר וכנראה שכך יהיה גם סיכום דצמבר.

לאור כל הנתונים הללו מתבהר כי מאז תחילת התמרון הקרקעי, ובאופן הולך וגובר בשבועיים האחרונים – כאשר התברר כי האיראנים לא מעוניינים להיכנס למלחמה – יותר ויותר גופים מוסדיים וגם אזרחי ישראל סבורים כי המלחמה לא תתרחב לזירות נוספות.

הכוח שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב

מהן הסיבות לתגובה הרגועה המשונה לכאורה של השווקים? ניתן להציע כמה הסברים: ראשית, השווקים והאזרחים בעולם ובארץ מתנהגים כאילו מדובר במלחמה מוגבלת – עוד סבב נגד חמאס, סוג של צוק איתן שהיה פה ב-2014, רק בעצימות גבוהה יותר. לפיכך, ההשפעה הכלכלית, להערכתם, תהיה מוגבלת. שנית, הודעתו של לויד אוסטין, שר ההגנה האמריקאי, על הקמת כוח ימי בינלאומי בראשות ארה"ב שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב בוודאי תצנן את שוק הנפט ועלויות התעבורה הימית. סגירת באב אל-מנדב היא הכרזת מלחמה לא רק על ישראל, אלא על הכלכלה המערבית, לאחר שזו הצליחה לרסן לאחרונה את האינפלציה שהרימה ראש לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. ולבסוף, מלחמה בצפון מול חיזבאללה אינה נמצאת כרגע בקלפים ונדמה, לפחות על פי התנהגות השווקים הפיננסיים, כי ההתכתשות היומית בין צה"ל לחזבאללה תישאר מתוחמת למהלומות יומיות בקרבת גדר הגבול.

ואולם, אם אחד מהאיומים הללו יתממש, בין אם התרחבות הזירה הצפונית לכלל מלחמה כוללת בין ישראל לחזבאללה, או שהים האדום ייחסם על ידי החות'ים למעבר ספינות – או אז שוק האנרגיה יגיב בעליות חדות. אולם, יש להניח שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יעשה כל מאמץ למנוע השתוללות של מחירי נפט בשנת בחירות.

המאמר פורסם ב-22.12 בגלובס.

הפוסט הנפט לא מתייקר, בת"א יש עליות: מבחינה כלכלית אין מלחמה רב–זירתית, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אף אחת מהמטרות של ישראלים ופלסטינים שוחרי שלום לא תושג ללא דיפלומטיה אמריקאית יזומה. הסבל ההומניטרי של אזרחי עזה לא יסתיים והחזרת תחושת הביטחון של הישראלים לא תושג ללא המחויבות מחודשת של מנהיג העולם החופשי למזרח התיכון.

ברור שישראל, בכוח צבאי בלבד, לא תוכל להביס את חמאס, שהוא האויב של הישראלים והפלסטינים. אפילו צה"ל, אחד הארגונים הצבאיים המתוחכמים בעולם, לא יוכל להשיג "תדמית ניצחון" רצויה, כזו שתחזיק לאורך זמן, בדיוק כפי שצבא אמריקאי חזק בהרבה לא הצליח להשיג כאלה בעיראק ובאפגניסטן.

הדרך היחידה לשנות את המצב בשטח באופן בר קיימא, שתמנע עוד מהטרגדיות שהיינו עדים להן ב-7 באוקטובר, ושתושבי עזה עדים להן מאז, היא על ידי מאמץ בינלאומי בהובלת ממשל ביידן ובשיתוף פעולה עם המדינות הערביות הפרו–מערביות.

רק קואליציה מסוג זה תוכל להעצים רשות פלסטינית מתחדשת, שבסיוע גורמים אלה, וייתכן שלאחר פרק זמן של התבססות, תשתלט על עזה מידי חמאס ותהיה שותפה לתהליך השיקום הממושך ולהגעה לשלום אמיתי שיסתיים במדינה פלסטינית מפורזת ובנורמליזציה של ישראל באזור.

תהליך השלום הזה לא יתחיל בממשלת ישראל הנוכחית, וגם לא בזו הפלסטינית. ישראלים ופלסטינים יצטרכו לבחור במנהיגים אמיצים שתומכים בפתרון שתי המדינות, וגם זאת – רק אם ארה"ב תוכל להוביל תהליך בינלאומי ואזורי שייצור אופק מדיני אמיתי ותקווה לישראלים ולפלסטינים.

יש רק מנהיג אחד בעולם שיכול להשיג זאת, והוא הנשיא ג'ו ביידן, שזכה באמונם של הישראלים בחיבוק שהעניק לנו בזמנים הקשים ביותר שלנו אי פעם.

רוב הציבור הישראלי, כולל אנחנו במחנה השלום, תומך בהמשך המבצע הצבאי, לא מתוך רצון לנקום, אלא כדי לשנות את המצב כך שהכוח הצבאי של חמאס יפורק, מאות חטופים המוחזקים על ידו כבני ערובה ישוחררו ותושבי היישובים הגובלים ברצועת עזה ישובו לבתיהם לשקם את חייהם.

הנשיא ביידן מבין שצריך להביס את חמאס, אבל גם שלא ניתן להביס אותו באמצעים צבאיים בלבד, והוא מחויב לפעול יחד עם שכנינו – מדינות ערב שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל פלוס סעודיה, כדי להוביל מהלך שיאפשר החזרת רשות פלסטינית מתחדשת לרצועת עזה.

ברור לביידן, ובצדק, שאי אפשר להשיג שליטה של הרשות על עזה ללא אופק מדיני מוחשי לפלסטינים, כבסיס לשינוי המצב בעזה וכמרכיב חיוני להבסת חמאס והבסת האידיאולוגיה שהוא מקדם ולהתחלת תהליך מדיני מקיף.

אבל יש כוחות חזקים שפועלים כדי לגרום לנשיא להיכשל, ואנחנו כישראלים חייבים להבין את זה ולעזור לו לעזור לנו.

אחד המכשולים לתוכנית שלום שתכלול מדינה פלסטינית היא המפלגה הרפובליקאית, שהחלק הפונדמנטליסטי בקרב חבריה ישמחו לראות כל כישלון של הנשיא ומלחמת גוג ומגוג בארץ הקודש שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי.

שותפם המרכזי של אותם פונדמנטליסטים, שיפעל ביחד איתם, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיעשה הכל, ללא כל מעצורים, כדי לעכב ולחבל בכל פתרון, לטובת האינטרסים האישיים שלו ועל חשבון האינטרסים של מדינת ישראל.

נתניהו יעשה זאת משום שהוא חושב שהצלחת יוזמת שלום פירושה כישלון של הקואליציה הקיצונית שלו ופירוקה. לפיכך, הוא יפעל לסייע לחזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, וכדי להשיג זאת, הוא לא יהסס לשתף פעולה עם מי שמבקש להכשיל את הנשיא ביידן גם כאשר הוא מנסה לעזור לישראל. האינטרסים האישיים של נתניהו הפוכים מהאינטרסים של ישראל ואין לאיש ספק במה נתניהו יבחר.

מהצד השני, אסור להתעלם מהקולות במפלגה הדמוקרטית שרוצים בטובת ישראל, מחויבים לקיומה ולביטחונה, אבל רוצים לדעת שגם למלחמה הקשה והכואבת הזו יש מטרות מוגדרות וברורות, ודרך סבירה להגיע אליהן. הם רוצים לוודא שהאזרחים בעזה לא יהפכו ל"נזק נלווה", שההתחשבות בהיקפו מועטה ושהצרכים ההומניטריים שלהם מסופקים.

הקולות הללו נעשים חזקים וחזקים יותר ככל שהמלחמה נמשכת. במידה רבה, אורך הנשימה של ישראל תלוי גם ביכולתה לספק מענה הומניטרי סביר, זאת מעבר לחובתה הבסיסית לפעול כך בכל מקרה.

אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה הזו, עלינו להבין שחובתנו כמדינה לקיים דיאלוג עם חברינו מעבר לים. עלינו להפסיק לפטור כל פיסת ביקורת כאנטישמית או אנטי–ישראלית (יש מספיק כאלה), להבחין בין שונאינו לאוהבינו, ולתת למי שרוצה בטובתנו את הכלים להמשיך ולהיאבק על זכותנו לחיות בביטחון במדינת העם היהודי.

רוב הדמוקרטים בקונגרס הם התומכים החזקים ביותר של מדינת ישראל בארצות הברית. הם אלו שעומדים מול צעירים וצעירות רבים בקמפוסים, שטועים לחשוב ששנאת ישראל היא "פרוגרסיביות".

העובדה שסנאטור פרוגרסיבי כמו ברני סנדרס מביע תמיכה בחיסול חמאס היא דוגמה לכך. אסור להתעלם מהבקשות שמגיעות עם התמיכה הזו, כי הוא וחבריו הם הסכר שעוצר את המבול.

השיטפון הזה עלול לא רק לפגוע בישראל, אלא גם להפיל את הנשיא ביידן איתנו. סקר NBC, שמצא כי 70% מהמצביעים בני 18 עד 34 אינם תומכים בהתנהלותו של ביידן לצד ישראל במלחמה מול חמאס, חייב להיות נורת אזהרה לכל תומכי הדמוקרטיה, בישראל ובארצות הברית.

מכיוון שנתניהו רוצה את חזרתו של טראמפ לבית הלבן, וגם ולדימיר פוטין ישמח על כך, עלינו לעבוד יחד כדי לחזקאת הנשיא ביידן. זהו אינטרס של ישראל ושל העולם החופשי כולו.

ביידן הוא היחיד שיכול להוביל להסכם מדיני שיבטיח את ביטחונה של ישראל ואת חירותם של הפלסטינים. ביידן עומד איתן לצידה של ישראל ואנחנו צריכים לעמוד לצידו.

המאמר פורסם ב-3 בדצמבר ב-זמן ישראל.

הפוסט תמיכת הנשיא ביידן במערכה נגד חמאס היא תמיכה בקידום אופק מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אספקת מי שתייה נקיים וטיפול נאות בשפכים, לצד הכנסת מזון ותרופות, אלו צעדים ביטחוניים קריטיים מכמה סיבות:

● הענקת לגיטימציה לפעולה הצבאית – יצירת מצב הומניטרי סביר ככל הניתן ברצועת עזה הינה כלי מפתח לגיוס לגיטימציה פנימית, בינלאומית ואפילו אזורית, לפעולה הצבאית.

● הבטחת ביטחון החטופים והחיילים שברצועה – התפרצות מחלות זיהומיות תסכן באופן ישיר את האזרחים הישראלים החטופים, ואת חיילי צה"ל הנלחמים בתוך רצועת עזה וקיים חשש סביר להתפשטות מגפות בשאר חלקי הארץ.

● מניעת זיהום ארוך טווח שיפגע בתשתיות ובאוכלוסייה – אסון הומניטרי בעזה ייצר זיהומים ארוכי טווח שיפגעו במקורות המים הטבעיים, במתקני ההתפלה ובאתרי שאיבת מים, הן בעזה ובהן בישראל.

● מניעת הפניית משאבים מיותרים לטיפול באסון ההומניטרי.

● הבטחת השתייכותה של ישראל לעולם המערבי וחיזוק הברית עמו – ביטחונה של ישראל נשען יותר מאי-פעם על היחסים המיוחדים עם ארה"ב והשותפות בערכים עם העולם הדמוקרטי.

● הבטחת הדימוי העצמי וביסוס הזהות המוסרית והצודקת של ישראל.

נוכח האינטרס הישראלי למנוע אסון הומניטרי בעזה, על ישראל לבצע פעולות קונקרטיות לשיפור המצב ההומניטרי המיידי בדרום הרצועה גם תוך כדי לחימה, ומבלי לכרוך זאת בהכרח בהפסקת אש:

● וידוא אספקת מים בסיסית לאוכלוסיה אזרחית באזורים מוגדרים, תוך שימור תשתיות פועלות והפעלת מתקני ההתפלה, הכנסת כלור למערכות המים, והכנסת ציוד אחזקה לצינורות.

● צמצום כמויות הביוב שאינו מטופל על ידי הפעלה מיידית של משאבות הביוב, הכנסת דלק להפעלת המט"שים, וככל שניתן הפעלת המערכות דרך גורמי המקצוע של הרשות הפלסטינית.

● העברת אנרגיה מספיקה לצרכי המים והביוב על ידי הפעלת חלק מקווי החשמל בדרום הרצועה, ניטור הובלת החשמל, הכנסת דלקים תחת מנגנון הפיקוח ובחינת חלופות להעברת מערכות אנרגיה מנותקות מהרשת.

● פתיחת מעבר כרם שלום להעברת ציוד הומניטרי חיוני – מזון ותרופות – וזאת כדי להתגבר על החסמים בסיפוק הסיוע ההומניטרי ולהבטיח את מניעת המשבר, וכל זאת תחת פיקוח ושליטה ישראלים.

● לקדם גורם\גוף שיקשר בין גורמים רלוונטיים בישראל לבין המקבילים באו"ם כדי לייצר מיפוי ותמונת מצב מלאה של הצרכים, המיקומים, צווארי הבקבוק, התרומות, מימון הסיוע וכדומה.

* נייר מדיניות זה הינו תוצר של צוות חשיבה המורכב ממומחים ומומחיות מתחומי הביטחון, מדיניות החוץ והסביבה.

הפוסט הבטחת תשתיות קריטיות בעזה היא צורך ביטחוני ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האכזבה של חמאס היא קודם כל מהתגובה הנרפית יחסית, לטעמה, של איראן וחיזבאללה. לא זו בלבד שהשתיים הכחישו כל קשר להחלטה של חמאס לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר, אלא שתגובתן הצבאית הייתה מוגבלת ביותר: איראן הפעילה באופן חלקי בלבד את שלוחיה בלבנון, בעיראק ובתימן מול ישראל וארצות הברית, כאשר היא עצמה לא נקטה בשום פעולה צבאית או אחרת.

חמאס ציפה שתגובתה של חיזבאללה תהיה משמעותית יותר, במיוחד לאור יכולותיה הצבאיות וקרבתה הגיאוגרפית לישראל. ואולם, חיזבאללה – שאיבדה את יכולת ההפתעה – נאלצה גם להידרש לקולות הרבים שנשמעו נגד מעורבות במלחמה שתמיט אסון על לבנון.

ביטוי לאכזבה השמיע באופן בוטה מוסא אבו מרזוק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, בראיון לאל-ג'זירה שבו אמר ש"היו לנו תקוות רבות לגבי החיזבאללה ואחינו בגדה המערבית, אבל אנחנו נדהמים מהעמדה המבישה של אחינו ברשות הפלסטינית". הוא סייג את דבריו באמרו שבין האחראים ברשות יש כמה קולות טובים, אבל "שאר הקולות מעלים טענות שקר למכביר".

למעט קטאר, לחמאס לא היו ציפיות גדולות במיוחד ממדינות ערב. כמה מהן אף הוציאו את הארגון מחוץ לחוק (מצרים וסעודיה) או סילקו את נציגיה מהמדינה (ירדן). ואמנם, ההודעה המסכמת של הפסגה הערבית-אסלאמית בריאד ב-11 בנובמבר 2023, אף שכללה גינויים למכביר של ישראל, לא הזכירה כלל את חמאס וחזרה על החלטת ועידת הפסגה ברבאט ב-1974, שאש"ף – בו חמאס אינו חבר – הוא הנציג הלגיטימי היחידי של העם הפלסטיני.

הגינויים של ישראל מצד מדינות ערב, כמו גם העברת סיוע הומניטרי למכביר לעזה, אינם תחליף בעיני חמאס לעמדה פרו-אקטיבית, הקוראת להשעות את הסכמי השלום והנורמליזציה, להטיל סנקציות כלכליות על המערב וישראל ועוד צעדי עונשין שמדינות המפרץ העשירות יכולות לנקוט.

לכאורה, משקי הנפט הערביים יכלו להודיע על אמברגו נפט על המדינות התומכות בישראל כפי שהיה במהלך מלחמת יום הכיפורים, או לכל הפחות לאיים בצמצום הפקת נפט, מה שיעלה את המחירים כמובן, אם ישראל לא תפסיק את הלחימה בעזה. אולם הם לא עשו זאת; גם לא מדינות שנתפשות כתומכות חמאס, כגון קטאר או עיראק.

זו המלחמה האזורית הראשונה שבה מחירי הנפט לא רק שלא מזנקים, אלא צוללים בחדות, לתועלת כל צרכניות הנפט הגדולות במערב. מאז 6 באוקטובר ירדו מחירי הנפט מ-82 דולרים לכדי 70 דולרים בלבד (נכון ל-12 בדצמבר).

תגובה "עמומה וחלושה"

ירדן החזירה אמנם את שגרירה, אולם מדובר בצעד צפוי ומתון יחסית שננקט בעבר במלחמות ומתיחויות לפחות ארבע פעמים. גם סעודיה הכריזה על הקפאת המגעים עם ישראל בנוגע לנורמליזציה, אולם גם כאן מדובר בצעד צפוי לנוכח המלחמה.

מצרים ושאר מדינות הנורמליזציה, עם זאת, לא החזירו את שגריריהן. שר החוץ המצרי הצהיר ב-8 בדצמבר כי "ישראל היא מדינה שכנה ויש לנו יחסים בעלי יסודות מוצקים המבוססים על הסכם השלום, שהוכיח את יכולתו לעמוד באתגרים ולהתגבר עליהם". שליטי בחריין והאמירויות גם גינו את הטבח שביצע החמאס וכינוהו מעשה "ברברי".

יוצאת דופן היא כמובן התגובה האקטיבית של החות'ים בתימן. למעשה, המעורבות שלהם מהווה איום לא רק על ישראל, כי אם על התעבורה הימית העולמית במצרי באב אל-מנדב. ואולם דווקא מעורבות זו מדגישה עד כמה התגובה הערבית נרפית.

התגובה הפלסטינית נזעמת. הגדיל לעשות ח'אלד משעל, מנהיג חמאס חו"ל, שאמר ב-23 בנובמבר לנציגים אסלאמיים במרוקו בשיחת וידאו שיחסי ישראל-מרוקו הם "טעות" וקרא לניתוק היחסים בין המדינות.

הוא הוסיף ואמר ש"זו תהיה תמיכה אמיתית בפלסטין שתייצר לחץ על ישראל ובעלות בריתה… מה שנדרש היום זה חזית מדינית שאומרת 'לא' לתוקפנות הישראלית, מתעלה על חילוקי הדעות ומתאחדת נגד ישראל". הצהרתו של משעל פעלה כבומרנג, משום שהיא נתפשה במרוקו כהתערבות בענייני הפנים. דבריו של משעל לימדו על תסכול רב של הנהגת חמאס מהתגובה הערבית.

התסכול הפלסטיני בא לידי ביטוי בשורה של פרסומים בתקשורת. כך, למשל, קבע מרואן בשארה מאל-ג'זירה כי תגובת מדינות ערב למלחמה, בדיוק כמו בארבעת סבבי המלחמה הקודמים, הייתה "עמומה וחלושה", תוך שהוא קורא לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל. ביקורת ארסית במיוחד השמיע כלפי המדינות העשירות ש"יש להן האמצעים להשפיע על האירועים אבל הן אינן מתכוונות למה שהן אומרות".

הכותב הפלסטיני ח'אלד אבו טועמה טען שהערבים "בגדו" בפלסטינים; ואילו חוקר פלסטיני בשם מחסן מוחמד צאלח ראה בעמדה הערבית כלפי האירועים בעזה "שפל חדש". הציפייה של כל הכותבים הפלסטינים היא שמדינות ערב ינקטו צעדים קונקרטיים נגד ישראל והמערב ולא יסתפקו בהצהרות חלולות ובמתן סיוע הומניטרי.

תומכים, לא מסתכנים

התסכול והאכזבה הפלסטיניים ממדינות ערב, כמובן, אינם חדשים. הם מלווים את הפלסטינים מאז ראשית הסכסוך, החל בהתערבות הכושלת של מדינות ערב במלחמת 1948, המשך ביחסן המעליב לפליטים בשטחן, נטישתם על ידי סאדאת כאשר חתם על הסכם שלום עם ישראל, הפקרת אש"ף במלחמת לבנון הראשונה, אי-מתן סיוע מבחינה צבאית ודיפלומטית לאינתיפאדות הפלסטיניות – ולבסוף השיא עם חתימת הסכמי הנורמליזציה תוך כדי התעלמות מוחלטת מהפלסטינים.

כמובן שמדינות ערביות מסוימות סייעו לאורך הדרך בכסף, באימונים ובדיפלומטיה – למשל סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ועוד – אולם ככלל סיוע זה מוגבל, ובכל מקרה מעולם לא היה ביכולתו לשנות את פני המערכה.

האכזבה הפלסטינית ממדינות ערב משתקפת היטב בסקרי דעת הקהל של ח'ליל שקאקי. ב-2017, שנת ה-50 לכיבוש השטחים על ידי ישראל, שני שלישים מתושבי הגדה ועזה טענו שהערבים לא עומדים לצידם. ב-2020 מרבית הפלסטינים ראו בהסכמי הנורמליזציה בגידה בהם.

התקשורת הערבית, ככלל, תומכת ברובה בפלסטינים. בזמן המלחמה המונים יצאו להפגנות ברחובות, ואלמלא הגבלות ואיסורים שהטילו השליטים על קיום מחאות, ייתכן שהן היו אף גדולות יותר. כיצד אפוא אפשר להסביר את הפער הגדול בין התמיכה העממית להתנהגות המדינות?

בניגוד להמונים במדינות ערב, כמה אינטרסים מדריכים את שליטי מצרים, ירדן, סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ומרוקו` ראשית, הן רואות בחמאס – ובאחים המוסלמים בהרחבה – איום על שלטונם. וכך, כשם שמדינות ערב מחאו כפיים מאחורי הקלעים כאשר הרסה ממשלת בגין את הכור הגרעיני של עיראק ב-1981, כך מתקפת ישראל נגד חמאס בעזה משרתת במידה רבה אינטרס ערבי.

שנית, כל המדינות הללו קשורות מבחינה ביטחונית וכלכלית לארצות הברית ואין להן כל רצון לסכן את הקשרים הללו. ולבסוף, סיבות דמוגרפיות וכלכליות אינן מאפשרות למצרים ולירדן לחזור למצב של מלחמה מול ישראל, גם במחיר ביקורת ציבורית על עמדתן. עולה אפוא שמרבית השחקנים באזור מונעים בעיקר מאינטרסים מדינתיים – מדיניים וכלכליים – ואין להן עניין לדרדר את האזור למלחמה.

נותרה בעינה השאלה: מה יהיו מדינות ערב המתונות מוכנות לעשות כדי לקדם פתרון מדיני לבעיה הפלסטינית לאחר סיום המלחמה? הרעיון שכוח ערבי יוצב בעזה לא נשקל ברצינות. מתן סיוע הומניטרי, כלכלי וכספי לתושבי עזה והרשות – דבר שיסייע גם להקטין את השפעתה של קטאר בעזה – אפשרי, אם כי קשה בשלב זה לאמוד את גודלו.

מבחינה מדינית, אם ישראל תתקדם לעבר פתרון שתי המדינות, היא תמצא במדינות ערב המתונות שותף מלא – דבר שיועיל גם בקידום מתווה הנורמליזציה עם סעודיה, שנזנח בשל המלחמה.

המאמר פורסם ב-18 בדצמבר בהארץ.

הפוסט למה זעמה חמאס? מדינות ערב מאכזבות, ולא נוקטות עמדה ברורה נגד ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

–

צפו בקטעים המוקלטים מתוך הכנס שערכנו בשיתוף קרן ברל כצנלסון וקרן פרידריך אברט, שעסק ביום שאחרי ובחזון מדיני חדש לישראל בטוחה יותר:

–

ח"כ יאיר לפיד

ח"כ מנסור עבאס

ח"כ נעמה לזימי

–

הפוסט שש אחרי המלחמה: חזון מדיני-ביטחוני לישראל | כנס מיוחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

את הדיון על היום שאחרי מוכרחים לנהל כבר עכשיו – הן כלפי פנים, בתוך החברה הישראלית, והן מול הממשל האמריקאי ומדינות ערב המתונות.

מול הכישלון המהדהד של קונספציות ניהול הסכסוך, חיזוק חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית שהוביל הימין ב-15 השנים האחרונות, יש הכרח לייצר תפיסות חדשות שיבטיחו את ביטחונה האמיתי של ישראל ואת קיומה כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה וליברלית.

הצטרפו אלינו לכנס אונליין של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים, בשיתוף קרן פרידריך אברט, שיעסוק ביום שאחרי ויציג חזון מדיני חדש לישראל בטוחה יותר. בכנס ישתתפו מנהיגים ומנהיגות מהמערכת הפוליטית, אנשי ביטחון, חוקרות, מומחים ודמויות מובילות מהחברה האזרחית.

לצפייה בקטעים המוקלטים מהכנס:

– ח"כ יאיר לפיד

– ח"כ מנסור עבאס

הפוסט שש אחרי המלחמה: חזון מדיני-ביטחוני לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסוגייה הפלסטינית חזרה בשלושה אופנים עיקריים. האחד מייצג את כל הגורמים המנסים לתפוס טרמפ על המלחמה, ובמיוחד על תגובת ישראל בעזה, על מנת לקדם את האג'נדה של שחרור פלסטין מהים ועד הנהר. רבים מהם מתנגדים מבחינה אידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כחלק מהקולוניאליזם המערבי. מקצתם אנשי אקדמיה, כולל יהודים, התומכים בגישת המדינה האחת שבה בסופו של דבר היהודים יהיו מיעוט.

האופן השני מתייחס לגורמים שמכירים בישראל, אך רואים בטבח חלק בלתי נפרד מסכסוך ארוך שנים. גישה זו משתקפת בדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ("התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום, הפלסטינים 56 שנה תחת כיבוש חונק"), או של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ("חמאס אינו ארגון טרור, הוא ארגון שחרור שמנהל מאבק על אדמתו"). אמנם השניים הללו מעולם לא היו חובבי ציון, אולם הצהרותיהם מהדהדות ומעניקות גב לקולות רבים בעולם ובמזרח התיכון שרואים בפעולה הרצחנית של חמאס חלק מהסכסוך.

ביידן מייצג את האופן השלישי, וגישתו תהפוך לקו המנחה של ארה"ב ובעלות בריתה באירופה ובעולם לאחר המלחמה. גישתו משתקפת גם בהצהרות של ראשי מדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל. נשיא מצרים עבד אל–פתאח א–סיסי אמר ש"סיום הסכסוך יהיה באמצעות פתרון שתי מדינות, שייתן לפלסטינים תקווה ומדינה בגבולות 1967 שבירתה ירושלים". גם ההצהרות של יורש העצר הסעודי ושר החוץ שלו מסתיימות כולן בצורך לסיים את הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות. אפילו הפסגה הערבית–אסלאמית שהתקיימה ב-11 בנובמבר וכללה גינויים רבים לישראל, הסתיימה בקריאה להשקת יוזמה בינלאומית שתקדם הקמה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

במשך שנים ניסו בנימין נתניהו ואחרים להוליך שולל את הציבור היהודי וטענו שניתן להתעלם מהסוגייה הפלסטינית או להרחיקה באמצעות נורמליזציה עם מדינות ערב. אולם שאלת שבעת מיליון הפלסטינים החיים בין הירדן לים לא הולכת לשום מקום. היא אף מחריפה, בין היתר ברקע ההתנגשויות היומיומיות בין המתנחלים לפלסטינים בגדה. במקביל יש בחברה היהודית מי שרואים במלחמה הזדמנות לממש חלומות אידיאולוגיים – בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בעזה – מה שעלול להבעיר את השטח כאן, בעולם הערבי ובכלל.

ההיסטוריה בעולם בכלל ובסכסוך בין ישראל והערבים בפרט מלמדת שמלחמות מייצרות הזדמנות לפתרונות מדיניים שקודם לכן נתפסו כבלתי אפשריים, בלתי רצויים או שאין להעלותם על הדעת. לא כולן מומשו. למשל, ישראל לא ניצלה את ההזדמנות שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים (1967) להשגת הסכמים בתמורה לשטחים שכבשה, ורק מלחמת יום כיפור (1973), והטראומה בעקבותיה, הובילו להסכם השלום עם מצרים.

האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) ומלחמת המפרץ (1991), שהתרחשו במקביל להתמוטטות ברית המועצות, הובילו לכינוס ועידת מדריד, ובסופו של דבר גם להסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. האינתיפאדה השנייה (2005-2000) הובילה לשורה של ניסיונות מדיניים לפתור את הבעיה – יוזמת השלום הערבית (2002), מפת הדרכים האמריקנית (2003) ותוכנית ההתנתקות של אריאל שרון (2005) – אולם אף אחת מהן לא הובילה לפריצת דרך מדינית. הכישלונות של תוכניות אלה, יש להדגיש, לא מונחים רק לפתחם של הפלסטינים.

בדומה למלחמת יום כיפור, טבח 7 באוקטובר ייחקק בזיכרון הלאומי הישראלי כמחדל וכטראומה. בצד הפלסטיני יש שחוגגים את "ההישג", אך עבור מרבית הפלסטינים ברצועה מדובר באסון ובטראומה. ברור שמה שהיה לא יהיה, בוודאי לגבי שליטת חמאס בעזה, אולם תוכנית ברורה אין. רק רעיונות למכביר.

השלב הראשון בדרך צריך להיות ההכרה שיש להידרש לפתרון הסוגייה הפלסטינית משום שזה אינטרס שלנו, ומשום שהקהילה הבינלאומית – בראשות ארה"ב ומדינות מערב אירופה התומכות בנו בינתיים – לא יאפשרו שלטון ישראלי בעזה או גירוש תושבים משם. ישראל מתקרבת לרגע האמת בכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית.

המאמר פורסם ב-7 בדצמבר ב–ynet.

הפוסט תתכוננו: מלחמה מובילה למהלך מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"זו בעיה יסודית – היעד המדיני לא מוגדר בכלל", אומר צנעני, "זה משפיע על העשייה. נוצר מצב שלא יודעים מה לעשות בשאלות מסוימות תוך כדי לחימה. יש תשתיות שנפגעות שיהיה מאוד בעייתי לשקם אותן." הוא מוסיף: "אפילו במלחמת לבנון השניה כל הזמן דיברו על מרכיבים מדיניים, על מתווה מדיני משלים. עכשיו זה לא קיים."

הוא מזכיר בהקשר זה את הדרישה לאחריות מדינתית לבנונית, ואת החלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם באוגוסט 2006 והייתה הבסיס להפסקת האש בתום המלחמה. ההחלטה קבעה כי כוחות יוניפי"ל (לוחמים מטעם האו"ם) וצבא לבנון יתפרסו בדרום לבנון, וכוחות חיזבאללה יוסגו מצפון לנהר הליטני – הגבלה אותה מפר חיזבאללה בתקופת המלחמה הנוכחית.

צנעני מדגיש את שאלת היחס לרשות הפלסטינית: "האם מחזקים אותה? האם מייצבים? כדי שבטווח מתקדם יותר היא תהיה שם, צריך כבר עכשיו לחזק ולמצב אותה".

"אם לא נחזק גורמים מתונים, המערכה בגדה המערבית בפתח"

לאורך השנים ישראל ניהלה מדיניות של "ניהול הסכסוך". האם אין בכך די?
"ניהול הסכסוך מאוד אופייני למדיניות הישראלית, אך במלחמה אי אפשר להישאר באותן פרדיגמות. אני לא מצפה לשינוי חד, אבל כשאומרים מה שהיה לא יהיה, האם הכוונה רק להשמדת מנהרות? כשאומרים מיטוט החמאס, חייבים לומר מה היא האלטרנטיבה.

בצוות החשיבה המשותף שלנו ושל קרן ברל כצנלסון אנו מנסים להגיד שהישג צבאי לא יספיק כדי להעלים את חמאס. זה שלב חיוני שחייבים להשלימו, למרות המתח הנוראי עם המאמץ להשבת החטופים, אבל אי אפשר להשמיד את חמאס כפי שהאמריקאים השמידו את דאע"ש. זה לא עובד במקרה הפלסטיני בלי מהלך מדיני משלים, ארוך טווח".

איך ניתן למוטט את החמאס לאורך זמן?
"לחמאס יש אג'נדה של דעווה – התפשטות בעזרת מנגנוני רווחה. הוא אימץ את הרעיון של האחים המוסלמים, והקצין אותו לטובת מאבק לאומי. חמאס לקח את המוטיב הצבאי והרג את המאפיינים האחרים. אבל הוא מייצג רעיון פוליטי.

חמאס נבנה מהייאוש. בשנות שלטון נתניהו, הייאוש קודם במקום התקווה. זו התוכנית של סמוטריץ', להעלים כל סיכוי לתהליך מדיני ולאופק כלשהו. במצב הזה, מה נותר לצד השני לעשות? עכשיו רואים בסקרים זינוק מ-15% לכמעט 80% בתמיכה בפעילות אלימה נגד ישראל.

זה עשוי להשתנות. כשם שחמאס נבנה מהייאוש, הוא יכול להינזק מהתקווה. צריך לחזק גורמים מתונים ולהחליש גורמים רדיקליים. זה ייקח שנים, אבל אם לא נעשה זאת, נקבל חמאס יותר רדיקלי עם יותר תמיכה, והמערכה הבאה בגדה המערבית בפתח."

"ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת, זה לא אבו מאזן"

האם אירועי ה-7 באוקטובר והרושם שהותירו בישראל לא מונעים את היתכנותו של הסדר?
"הימין מכנה את חמאס נאצים, ומנסה לספר שכך גם כל העם הפלסטיני, ולכן אין סיכוי להסדר. אני מעדיף את ההשוואה לדאע"ש. דאע"ש הוציא עצמו מגבולות האחים המוסלמים והאסלאם. גם חמאס שבר את הכללים, וצריך להיות מודר החוצה מהחברה הפלסטינית. יש כאן הזדמנויות גדולות, שלא היו עד עכשיו.

הבידול בין הרצועה לגדה הפך להיות אמצעי למנוע הסדר. בהתחלה הבידול היה בטחוני, אבל הוא הפך לבידול אסטרטגי. פה יש פתח לחבר מחדש בין האזורים, ולהגדיל את הסיכוי להסדר. צריך ללכת עם זרם מתון, עם מפת דרכים רצינית שתיארך כמה שנים ואופק מדיני. החמאס היה חסם, ועכשיו יש סיכוי ליצור הזדמנות."

מסקרי דעת קהל עולה שהרשות הפלסטינית לא מקובלת על תושבי עזה ואינה פרטנר בעיני ממשלת ישראל. האם היא רלוונטית?
"כולם מסכימים על כך שהרשות הפלסטינית לא רלוונטית כמו שהיא עכשיו. היא לא תוכל ולא תרצה להיכנס לעזה, כל עוד זה לא מחובר לאופק מדיני אלא רק לכידוני ישראל.

הנשיא ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת (revitalized Palestinian authority). צריך לשאול מה זה אומר. האם היא תיראה אחרת לגמרי  כך שלא תשקף מאבק מתמיד בין גורמים מתונים לגורמים איסלמיסטיים? איך מעצבים את זה? בהסתכלות לעתיד ניתן להשתחרר מכבלי אוסלו, שמכתיבים איך נראית המדינה הפלסטינית ואת היחסים עמה.

פרטנר להסדר הוא פרטנר שהוא מספיק מתון ומספיק אפקטיבי. רגע אנחנו בזה או זה. החמאס היה מאוד אפקטיבי אך קיצוני, אבו מאזן בגדול מייצג מתינות לא אפקטיבית. רשות פלסטינית אחרת זה לא אבו מאזן, זה משהו שצריך לבנות."

ההצעה: כוח אמריקאי-אירופאי-ערבי, הליכה להסדר וברית הגנה אזורית

הניסיון האמריקאי בעיראק לבנות מדינה יציבה וידידותית נכשל. כיצד ניתן לעשות זאת כאן?
"עיראק היא דוגמה שלילית לבניית מדינה. היא מעלה שאלות כמו מה עושים עם מערך הפקידות החמאסי, האם הם משתייכים לחמאס, האם צריך לשמר אותם כבסיס לבניית הבירוקרטיה בעזה.

מזרח טימור, קוסובו ובוסניה הן דוגמאות מוצלחות. מה שמאפיין אותן: מעורבות אינטנסיבית של כוח בינלאומי (שאמנם כפה הסדר, אבל היה מקובל על האוכלוסיה) וחזון מדיני ברור.

שני הצדדים כאן לבדם לא מצליחים להגיע לכלום, האם רק שליטה בינלאומית תעזור? אם לא רוצים להישאר בעזה, לכאורה הדרך היחידה זה כוח רב לאומי בסגנון נאט"ו, כוחות שנמצאים בשטח ומקדמים את השיקום, הרפורמות ואת השלטון המקומי הפלסטיני.

כל זה לא יעבוד ללא חזון מדיני מוביל. חזון אפשרי הוא חזון שתי המדינות, אולי על בסיס היוזמה הערבית מעודכנת ומתוקנת ומרכיבי סיוע משמעותיים."

האם יש נכונות מצד גורמים בעולם להתערב בעזה?
"זו בעיה קשה מאוד – מי מהגורמים הבינלאומיים ירצה להיות מעורב? אבל אנחנו חייבים לנסות. האמריקאים מנסים לגבש כוח כזה. נתניהו פוסל מעורבות כוח בינלאומי, ומצהיר כי תהיה רצועת בטחון.  שאלה נוספת היא מה עושים בתקופת המעבר מיד אחרי הפסקת האש.

אנו במכון מיתווים עוסקים בזה, עם קרן ברל כצנלסון ושותפים נוספים. אנחנו מדברים על החלטה בין לאומית ועל כוח אמריקאי אירופאי ערבי, שיוביל מפת דרכים. בשלב זה יש התחייבויות של ישראל, של הפלסטינים ושל האמריקאים והסעודים. צריך להציב יעדים לא רק ביחס לעזה, אלא גם לגדה ולאיום האיראני.

מרכיב אחד הוא הליכה להסדר על בסיס יוזמה ערבית מתוקנת. זה מהלך של מספר שנים, שיכלול שיקום, רפורמות והכרה בין לאומית במדינה פלסטינית. שלב המעבר יהיה בין שנתיים לשלוש שנים. לאחריו יהיה משא ומתן מול הנהגה פלסטינית נבחרת. צריך ללמוד לקח מהבחירות ב-2006, בהן עלה חמאס: גורם שלא מכיר בישראל, נוטש את דרך הטרור וההסתה ומכבד הסכמים קיימים לא יוכל להתמודד.

מרכיב שני הוא מטריית הגנה אמריקאית וברית הגנה אזורית שתתמודד עם האיום האיראני. זה צריך לכלול גם מרכיבים מדיניים, כמו שיתוף פעולה עם הכוחות המתונים באזור.

למדנו את מגבלות הכוח. אנחנו לא יכולים ולא צריכים להתמודד לבד. יש לכך תג מחיר: טיפול בבעיה הפלסטינית. צריך להבין כי פתרון לעניין הפלסטיני יתרום להתמודדות עם איראן: מיטוט חמאס ועליית גורמים מתונים יקטינו את האיום האיראני".

"מחנה השלום צריך לקבוע עובדות בשטח, לפני דיונים על העתיד"

מה אפשר לעשות בתוך הסיטואציה הפוליטית בישראל ובארצות הברית?
"אפשר להטות את הספינה, כמו שביידן אומר. חלק מהשינוי הפרדיגמטי אצלנו הוא רעיון 'השלום הצומח'. הרעיון מושרש אצל הימין: קביעת עובדות בשטח ואחר כך דיונים על העתיד. במחנה השלום לא עושים בפועל שום דבר בדרך. צריך ללכת בגישה שהיא תמונת ראי לסיפוח הזוחל, לייצר בהדרגה מציאות של שתי מדינות, פינוי פיצוי, הכרה בין לאומית במדינה פלסטינית ועוד. צריך לקדם צעדים כלכליים, בלי להתנות אותם בתוכנית שייתכן שלעולם לא תוגשם.

אני לא מתכוון להיפרדות חד צדדית, אלא למערכת מדינית. אסור לכבול את עצמנו בהנחה ש"שום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם". אנחנו ואנשי סאיב עריקאת (פוליטיקאי פלסטיני שניהל בעבר את תהליך השלום מהצד הפלסטיני, י.ש.) החזקנו בהנחה הזו, ומה שקורה הוא שמדברים, השיחות מתפוצצות וכלום לא מתקדם.

על-פי סקרים שעשינו לצד התמיכה בסיפוח, שמגיעה לכדי שליש מהציבור, יש רוב שתומך בהסדרים מדיניים ביטחוניים. צריך להטמיע את ההבנה הזו ולהבהיר שיש דרך אחרת".

מה המקום של החברה האזרחית בקידום הסדר כזה?
לדעת צנעני, לארגוני החברה האזרחית יש תפקיד בחידוד הרעיונות ובהפצתם. "לחברה האזרחית יש המון השפעה. אם נדע לפעול נכון, נוכל לתרגם את הכמיהה לפתרון לידע ואחר כך לכוח פוליטי. הצורך בזה התחזק בגלל היחלשות המדינה: הממסד הישראלי מייבש בפקודה את כל נושא תהליך השלום, אין אף גורם ממסדי שמתעסק בזה".

"סכסוך מתמשך נמצא תמיד במעגל אסקלציה", הוא מוסיף, "הרעיון של צמצום הסכסוך הוא שקרי בסכסוך כל כך עמוק ורווי דמים. חייבים להטות את הספינה וללכת לפתרון. אם לא נעשה זאת המחיר לכך הוא המשך התבוססות בעזה, ברצועת בטחון או כיבוש מלא, והסתבכות בגדה המערבית עם הפנים להסלמה".

הראיון פורסם ב״דבר״ ב-7 בדצמבר.

הפוסט כמו שחמאס נבנה מהייאוש, הוא יכול להינזק מהתקווה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד שני, צבי בראל רואה במחשבה על הצבת כוח רב-לאומי בעזה פנטזיה על ערוץ שיעקוף את הרשות הפלסטינית. לדעתו כוח רב-לאומי ברצועה נידון מראש לכישלון. בראל מדגיש, בצדק, את כישלונו של יוניפי"ל בהרחקת כוחות חיזבאללה מגבול ישראל אל האזור שמצפון לנהר הליטני בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם. למעשה, כותב בראל, בגלל התנגדותו של נתניהו לחזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה, אין כעת שום פתרון ארוך טווח עבור הרצועה בתום המהלך הקרקעי של צה"ל.

הדיון הזה מתקיים בזמן שממשלת ישראל מסרבת להציג באופן רשמי את החזון שלה ליום שאחרי המלחמה. נתניהו עצמו שומר על עמימות, בעוד שכמה משריו מבקשים לכבוש את הרצועה, לגרש את תושביה ולהקים מחדש את גוש קטיף. ראש האופוזיציה יאיר לפיד מציע לשמור את השליטה הביטחונית בידי צה"ל, שיקים רצועת ביטחון על חלקה וימשיך להיכנס על פי הצורך. את הניהול הבינלאומי מבקש לפיד להגביל להיבט האזרחי ברצועה, ולהפקיד אותו בשלב הראשון בידי צוות בהובלה אמריקאית ובהשתתפות מדינות ערב (ללא קטאר, וגם ללא טורקיה) וגורמים מקומיים ברצועה שאינם מזוהים עם חמאס.

בהתחשב בדרישה החד-משמעית של הממשל האמריקאי ושל כל בעלות בריתה של ישראל לשמירה על שלמותה הטריטוריאלית של רצועת עזה ולהעברתה לניהול פלסטיני, אנו סבורים שהצבת כוח רב-לאומי היא פתרון הביניים היחיד שניתן להוציא לפועל. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, ובכירים פלסטינים נוספים הבהירו כי הם לא מעוניינים לקבל על עצמם את ניהול הרצועה מיד לאחר המלחמה, אף שהם מצפים שעזה תיכלל במדינה פלסטינית עצמאית בעתיד.

הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת כיום להשתלט על רצועת עזה ולמשול בה. ממשל ביידן, האיחוד האירופי ומדינות המפרץ מצפים לראות רפורמות ברשות הפלסטינית לפני שניהול הרצועה יימסר לידה. כמו כן, שליטה של הרשות בעזה תצריך הגדלה משמעותית של כוחות הביטחון הפלסטיניים, אימון מגויסים חדשים, ושדרוג החימוש והמיגון שעומד לרשותם – מהלכים שישראל התנגדה להם בעבר, ובכל מקרה מימושם יצריך זמן. כוח רב-לאומי שיוצב ברצועה באופן זמני, בהסכמת הרשות הפלסטינית, יוכל ליצור את התנאים לפתרון ארוך טווח.

כפי שהראינו בנייר מדיניות בנושא זה, למרות שהיו כוחות רב-לאומיים שכשלו לאורך ההיסטוריה, היו גם כאלה שהצליחו. ניתן להפיק לקחים חשובים מכוחות שמירת שלום בעבר לטובת הקמתו של כוח חזק ויעיל שיוכל לסייע בייצוב עזה לאחר המלחמה. כוח IFOR (Implementation Force) למשל, שמנה כ-60,000 חיילים של נאט"ו ושל צבאות נוספים, הוצב בבוסניה בסוף 1995 ומילא תפקיד חשוב בשמירת השלום במדינה וביישום הסכם דייטון.

כוח KFOR, שנפרש בקוסובו ב-1999, קם מתוקף החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המעוגנת בפרק שבע של מגילת האו"ם. המנדט של כוח זה, שמנה 50,000 איש, היה להבטיח את נסיגת הכוחות הסרביים מקוסובו, לפרק את צבא השחרור של קוסובו מנשקו, לפרז את האזור, לספק ביטחון ציבורי ולאפשר סיוע הומניטרי ושיבת פליטים. הוא לא פתר את כל בעיותיה של קוסובו, אך הוא עמד במשימות שלשמן הוקם. גם כוח שמירת השלום במזרח טימור, בהובלת כוחות מאוסטרליה, הצליח לייצב את המצב לאחר עשרות שנות לחימה, שמוטטו את שירותי המדינה. הכוח מילא את החלל שנוצר, עד שהאו"ם הקים ממשל זמני.

ביטחון, משילות ושיקום

הצלחתו של כוח רב-לאומי בעזה תהיה תלויה במילוי שלוש משימות משולבות שהתיאום ביניהן חיוני. ראשית, עליו לספק ביטחון. אין ספק ששיקולי ביטחון יכתיבו את עמדת ישראל בתום המלחמה. אם צה"ל ייסוג מבלי לחסל את הכוח הצבאי של חמאס ושל ארגונים נוספים בעזה, ייתכן שהכוח הרב-לאומי יידרש לאכיפת שלום. לפי פרק שבע במגילת האו"ם, ניתן להסמיך שומרי שלום לפגוע בגורמים עוינים, לפרק גופים לוחמים מנשקם ולתמוך בהעברת שליטה טריטוריאלית מידי ארגונים חוץ-מדינתיים חמושים לידי רשויות לגיטימיות – במקרה הזה, זו תהיה הרשות הפלסטינית. הכוח הרב-לאומי יוכל לקבל על עצמו אחריות הדרגתית על חלקים מרצועת עזה שמהם תיסוג ישראל בשלבים. חיוני להבטיח לשם כך תיאום זהיר בין צה"ל לכוח החדש.

שנית, לכוח יהיה תפקיד מפתח במניעת ואקום משילות בעזה. לשם כך יהיה עליו להבטיח את חזרתם לפעילות ותפקודם של רשויות אזרחיות ושירותים חיוניים, את אכלוסם הזמני של פליטים שנעקרו מבתיהם ובסופו של דבר את החזרה אליהם. משימות אלה ניתן למסור לידי נציב עליון, שאותו תמנה הקהילה הבינלאומית ועליו תוטל הובלת הפעילות האזרחית של הכוח הרב-לאומי. הנציב יפעל באופן זמני כסמכות האזרחית העליונה ברצועת עזה. משרד הנציב העליון לבוסניה-הרצגובינה, שהוקם מתוקף הסכמי דייטון, יכול לשמש כמודל. בבוסניה, לנציב היתה סמכות להטיל וטו על החלטות חקיקה ולפטר פקידים. חשוב למנות לתפקיד דמות בולטת שתהיה מקובלת הן על הפלסטינים והן על ישראל. כדי לקצוב את משך פרישת הכוח, ניתן לייצר תנאים להעברה מדורגת של הרצועה לשליטה אזרחית פלסטינית.

תפקידו השלישי של הכוח יהיה בסיוע למאמצי השיקום ופיקוח עליהם. רצועת עזה ידעה אמנם מבצעים צבאיים רבים, אולם היקף ההרס במלחמה זו חסר תקדים. התשתיות בעזה וחלקים ניכרים מהמבנים בה יזדקקו בדחיפות לשיקום ואף בנייה מחדש עם תום הלחימה. ממשלות זרות וארגוני פיתוח בינלאומיים יידרשו אמנם לשאת בעיקר הנטל בתהליך הבנייה מחדש, אולם כוח שמירת השלום יוכל למלא תפקיד מפתח במאמצי השיקום הראשוניים, ולוודא שהסיוע שיגיע לעזה לא ייפול לידי חמאס. החזרת החשמל והמים במהירות, ומזעור סכנות מנפלי תחמושת, ממנהרות חמאס ומדליפות ביוב עשויים לסייע בהצלת חיי אזרחים ובהעמקת הלגיטימיות של הכוח הרב-לאומי.

כדי להקים כוח רב-לאומי יעיל עם מנדט חד-משמעי, משימות ברורות, היקף כוחות מתאים והוראות פתיחה באש מפורשות, יידרש שיתוף פעולה בינלאומי. כדי להבטיח לגיטימציה בינלאומית מרבית, רצוי שכוח שמירת שלום בעזה יקום מתוקף מנדט, או לפחות יקבל אישור ממועצת הביטחון של האו"ם, על בסיס פרק שבע במגילת האו"ם. עם זאת, לנוכח המתיחות בין ארצות הברית לבין רוסיה וסין, יוזמה אמריקאית עלולה להיתקל במבוי סתום במועצת הביטחון.

בהיעדר החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, גם קואליציה של מדינות ושחקנים רלוונטיים תוכל להעניק מנדט להקמת כוח רב-לאומי בעזה, כפי שקרה עם כוח שמירת השלום המוצב עד היום בסיני. ראוי שקואליציה כזאת תכלול את ישראל, הרשות הפלסטינית, ארצות הברית, האיחוד האירופי, בריטניה, מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית. מדינות שישתתפו בקואליציה אך לא ירצו לשלוח חיילים לעזה יתבקשו להתחייב להעניק תמיכה כלכלית לכוח המשימה. חשוב לציין כי המשימה לא יכולה להצליח ללא שילוב של כוח לוחם משמעותי מהמדינות החברות בקואליציה וסמכויות לפתיחה באש בתנאים ברורים ומוגדרים.

השתתפותה של הרשות הפלסטינית בקואליציה חיונית להענקת לגיטימציה מרבית לכוח הרב-לאומי ולהקלת ההשתתפות של מדינות ערב. שיתוף הרשות גם יאותת בבירור לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה כי הצדדים יוצאים לדרך חדשה ולא תהיה חזרה לתנאים ששררו לפני 7 באוקטובר. ללא מעורבות פלסטינית בשלב ביניים זה, הכוח הרב-לאומי ייתפש בעיני עזתים רבים כעוד כובש זר.

לפי סקרים שנערכו לאחרונה מטעם מכון מיתווים ומרכז אקורד, מסירת עזה לידי כוח רב-לאומי בתום המלחמה היא האפשרות המועדפת בקרב הציבור בישראל. נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הביע אף הוא תמיכה בהכנסת כוחות בינלאומיים לרצועה. מה שנחוץ כעת להצלחת המשימה המורכבת הזו: הקמת ממשלה בישראל שתסכים לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית, לצד עבודה עם הקהילה הבינלאומית, באופן קונסטרוקטיבי, על מציאת פתרון ליום שאחרי. ללא הסכמה על מתווה מדיני ולוחות זמנים, שום כוח רב-לאומי לא יתגבש ולא יהיה מוכן לקבל אחריות על הרצועה.

המאמר פורסם ב-5 בדצמבר בהארץ.

הפוסט יש להקים כוח בינלאומי זמני בעזה בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולא במקומה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד שני, מנהיגי חמאס שוהים בשטחה של קטר, תחנת אל-ג'זירה מסקרת את המלחמה באופן חד-צדדי נגד ישראל, כסף קטרי מממן את חמאס וארגוני טרור אחרים, כסף אחר זורם למוסדות אקדמיים מובילים בעולם כדי לקדם מסרים דתיים איסלאמיים, ואילו עתה הם דורשים חקירה בין-לאומית של פשעי ישראל בעזה. אז קטר היא אויבת או ידידה של ישראל?

כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את מערכת היחסים המפתיעה שהתנהלה, רובה ככולה, מאחורי הקלעים. ראשית הקשר נוצר מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, בספטמבר 1993. עוד באותו החודש, הקטרים יזמו פגישה חשאית ראשונה בין שר החוץ פרס ושר החוץ הקטרי בביתו של שגריר קטר באו"ם. קשר זה נמשך לסירוגין עד אפריל 1996, או אז כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים במעמד של "נציגות מסחרית". מאחורי מונח עמום זה הסתתרה פעילות ענפה של שגרירות לכל דבר.

עוד לפני הקמת הנציגות הרשמית, ישראל בדקה בשנים 1995-1994 את האפשרות של קניית גז מקטר. המגעים היו חשאיים, אולם כאשר הם דלפו לתקשורת, הקטרים לא הכחישו. השתיים אף חתמו על מזכר הבנות, אולם ישראל העדיפה לבסוף לקנות את הגז המצרי שהיה גם זול יותר. ישראל הייתה זו ששיחקה בקלף הקטרי, וזאת כדי להפעיל לחץ על מצרים שגררה את רגליה לגבי חתימת הסכם. בחירתו של נתניהו לראש ממשלה במאי 1996 הביאה להורדת הפרופיל של היחסים, אולם פגישות מאחורי הקלעים המשיכו להתקיים גם בדרג גבוה, בעיקר בשולי עצרת האו"ם.

קטר, בדומה למרוקו, עומאן ותוניסיה, סגרה את הנציגות הדיפלומטית ב-2000 לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית. ואולם, בניגוד לשלוש, היא מיהרה לחדש את היחסים והם אף השתפרו ברמת התיאום. בתקופה זו שרת החוץ ציפי לבני קיימה קשרים מצוינים עם הצמרת הקטרית.

הנציגות הישראלית נסגרה שוב בעת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2009. עם סיומו, הקטרים ניסו לחזור על התרגיל הקודם, אולם נתניהו ושר החוץ ליברמן סירבו להעניק "מתנות חינם" לקטרים לאור מה שהם כינו מדיניות "דו-פרצופית". ואולם, בחשאי, גם בתקופה זו התקיימו ביקורים של אישים ומשלחות ישראליים בקטר וכן הוחלפו מסרים. בעיתונות הערבית אף דווח שנתניהו נפגש בחשאי עם ראש ממשלת קטר במאי 2011 בפריז.

קשריה של קטר עם חמאס, במיוחד לאחר השתלטותו על עזה ב-2007, אפשרו לה למלא תפקיד מתווך בעת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. העובדה שבמצרים שלט אז מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, סייעה לסיים במהירות את המלחמה. מיד לאחר מכן, קטר מינתה את מוחמד אל-עמדי למתווך והוא הפך לצינור קשר חשוב בין המדינות. הוא יצר קשר אינטימי עם פוליטיקאים ואנשי צבא רבים בישראל. קשר זה מוסד לאחר מבצע "צוק איתן" ב-2014, בו הוקם מנגנון רשמי ומסודר להעברת כסף קטרי למימון פרויקטים אזרחיים בעזה. לא ניתן כמובן להתעלם מהאפשרות שחלק מהכספים תועלו בסופו של דבר למימון טרור.

התקיימו גם קשרים מזדמנים חשאיים אחרים. כך למשל ראש המוסד יוסי כהן ואלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי ביקרו בקטר בפברואר 2020 ונפגשו עם ראשי הביטחון והמודיעין. ואילו במרץ 2022 דווח שהרמטכ"ל אביב כוכבי נפגש בבחרין עם רמטכ"ל צבא קטר, וזאת כדי לבחון שיתוף פעולה נגד איום של כטב"מים איראניים.

"קשר טוב עם כולם"

הקשר של קטר עם ישראל הוא חלק ממכלול רחב יותר של קשרים עם המערב בכלל, ועם ארצות הברית בפרט. המפקדה הראשית של פיקוד המרכז האמריקני (CENTCPM), שישראל חברה בה מאז ינואר 2021, נמצאת בקטר; ארצות הברית אף עושה שימוש בבסיס הצבאי הגדול שלה בקטר, שעובר אף שדרוג לטובת הצבא האמריקני, וכן בנמל הימי חמד. קטר אף זכתה למעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו על ידי ביידן בינואר 2022. היא חתמה גם על כמה עסקאות ביטחוניות עם ארצות הברית בסך של מיליארדי דולרים.

המוטו המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של קטר הוא "קשר טוב עם כולם", וזאת כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: ראשית, השגת ביטחון מירבי בזירה מרובת סיכונים ואויבים בפוטנציה שעלולים לתקוף את הממלכה הקטנה והעשירה; שנית, השגת השפעה ויוקרה בעולם ובאזור באמצעות העושר העצום משדות הגז שבשטחה. השפעה זו מושגת דרך שימוש בכלים "רכים", כמו ספורט, תרבות, חינוך, אקדמיה ועוד. בדיפלומטיה החדשה, השפעה מושגת גם באמצעות הענקת שירותי תיווך. ואכן, הקשר הטוב שבנתה קטר עם שחקנים רבים אפשרה לה לתווך בזירות מרובות: אפגניסטן (בין ארצות הברית לטליבאן); לבנון (בפוליטיקה המקומית); סודאן וסומליה (בין היריבים במלחמות האזרחים); בזירה הפלסטינית (פתח וחמאס); וכמובן בין ישראל לחמאס.

מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל וקטר מוגדרת בשפה האקדמית "ידיד-אויב" (frienemies). יש הרואים במערכת יחסים זו העמדת פנים והולכת שולל, בדומה לאל הרומאי יאנוס, שהיו לו שתי פנים. אולם, המבט ההיסטורי מלמד כי מערכת היחסים הזו שירתה היטב את שתי המדינות בעבר, והיא גם משרתת אותן בזמן המלחמה בכל הנוגע לשאלת החטופים.

בכל הנוגע ל"יום שאחרי", טוב תעשה ישראל אם תנסה לחזק את מקומן של סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, מצרים וירדן על חשבונה של קטר בכל הסדר עתידי בעזה, אולם יש להניח כי הקטרים יעשו כל מאמץ לשמר את מעמדם המיוחד שהושג בדי עמל לאורך שנים רבות.

המאמר פורסם ב-5 בדצמבר ב-N12.

הפוסט ישראל וקטר: אויבים או ידידים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתוך חמאס ישנם קולות, בעיקר בקרב ההנהגה מחוץ לעזה, הקוראים להשתלבות חמאס באש"ף. זוהי מטרה ישנה של חמאס. נראה כי מנהיגי החוץ רואים בהשתלבות לא רק דרך להשתלט בטווח הארוך על אש"ף (ומכאן על הרשות), אלא גם כדרך להישרדות פוליטית בעקבות האסון שחמאס המיט על עזה.

הנכונות של הרשות להגיע להבנות ולהסכמים עם חמאס היא טעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב. הפעם הראשונה הייתה בתקופת הסכמי אוסלו, כאשר ערפאת סירב לפרק את ארגוני חמאס והג'יהאד אסלאמי, למרות שפעולות הטרור שלהן היוו אחת הסיבות העיקריות לכישלון התהליך המדיני. זאת ועוד, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצא (2005-2000) הצטרפו גדודי "חללי אל-אקצא" של פת"ח לפעולות הטרור נגד ישראל

הדוגמה השנייה לנכונות של הרשות להגיע להבנות עם חמאס הייתה החלטתו של עבאס שלא לפרק את ארגוני "ההתנגדות" הפלסטינים אלא לחתום עמם על הסכם "רגיעה" (תהדיאה בערבית) במרץ 2005. זאת, כדי להשקיט את השטח לקראת מימוש תוכנית ההינתקות מעזה של שרון בקיץ 2005.

המהלך הזה של עבאס עמד בניגוד גמור לעמדת ישראל וארצות הברית, אולם הצורך שלו לשמור על מראית עין של סולידריות פלסטינית גבר על אינטרסים אחרים. ראוי לציין, כי השימוש במונח "תהדיאה" (ולא "הודנה" שהיא הפסקת אש ולה משמעות אסלאמית מחייבת) מלמד כי מלכתחילה ארגוני ההתנגדות לא התכוונו להניח את נשקם, אלא ליצור מראית עין של השלמה, וזאת כדי לא לפגוע במהלך הנסיגה הישראלית מעזה.

ואולם, בחצי השנה שקדמה להינתקות, פעולות הטרור לא פסקו לחלוטין, במיוחד לא על ידי הג'יהאד האסלאמי, וכך חמאס יכול היה להתגאות שנסיגת ישראל מעזה – בדיוק כמו נסיגת ישראל מדרום לבנון – הייתה תולדה של מאבק מזוין ולא של מהלך מדיני. עמדה זו, יחד עם ההאשמות נגד השחיתות של הפת"ח, הביאה לו את הניצחון בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006.

הדוגמה השלישית הייתה חתימת הסכם בין חמאס לפת"ח בפברואר 2007 בריאד, בתיווך סעודי, שהוביל להקמתה של ממשלת אחדות פלסטינית בראשות אסמעיל הנייה. כעבור חמישה חודשים חמאס גירש באלימות קשה את הרשות הפלסטינית מעזה. פעולה זו עמדה בניגוד מוחלט לסעיף הראשון בהסכם מכה שקבע "איסור מוחלט של שפיכת דם פלסטיני, והישענות על הדיאלוג בלבד כבסיס לפתרון המחלוקות הפוליטיות בזירה הפלסטינית".

הדוגמה הרביעית הייתה הסכם הפיוס שנחתם בין פת"ח לחמאס באוקטובר 2017 בקהיר באמצעות תיווך מצרי. המחלוקת העיקרית שהביאה לפיצוץ ההסכם הייתה התנגדות חמאס להתפרק מנשקו בטענה שהוא מכוון נגד ישראל ולא נגד הרשות.

נכונות הרשות לשלב את חמאס במנגנוני הרשות מנוגדת אפוא לאינטרס העצמי שלה משתי סיבות: האחת, בטווח הארוך היא עלולה להוביל להשתלטות של חמאס על הרשות. כבר יש תקדים לכך, כאשר חמאס השתלט על עזה וגירש את הרשות ב-2007; והשנייה, מכיוון שארצות הברית וישראל יתנגדו למהלך כזה, אין לו ממילא היתכנות מדינית.

מה מביא את הרשות לנקוט במדיניות שנראית כמנוגדת לאינטרס שלה עצמה? 

הסבר אחד הוא חולשה או העדר לגיטימציה פנימית, המחייב את עבאס וראשי פתח לנקוט עמדה המרצה את דעת הקהל. סקר של המכון הפלסטיני המוערך של ח'ליל שקאקי, שנערך לאחר פרוץ המלחמה, מלמד כי התמיכה בחמאס בגדה המערבית גדלה פי שלושה, כאשר התמיכה והאמון בעבאס ובפתח ירדו באופן משמעותי, כאשר 90% תומכים בהתפטרותו. יתרה מזו, כ-60% מהפלסטינים רואים במאבק המזוין את הכלי היעיל ביותר במאבק מול ישראל.

מבחינה זו עבאס ובכירי הרשות אינם שונים בהתנהגותם מכמה מנהיגי מדינות ערב – ובראשן ירדן – שאינם מגנים את חמאס אלא את ישראל, לעיתים במילים קשות. אולם בעוד ירדן דבקה בהסכם השלום, קשה בעת הזאת לדעת באיזו מידה עבאס דבק עדיין בתהליך מדיני. יועצו, מחמוד חבש, טען שעבאס מגנה את חמאס בכל פגישה שהוא מקיים עם מנהיגים בעולם, אלא שהוא לא יעשה זאת בפומבי כל עוד מתנהלת המלחמה. אמירה זו עדיין דורשת הוכחה.

הסבר אחר שתופס תאוצה בישראל הוא שאין הבדל של ממש בעמדות של פת"ח וחמאס אלא בטקטיקה להשגת המטרה של חיסול ישראל והקמת מדינה פלסטינית מהנהר לים. עם זאת, ראוי להדגיש שההיסטוריה של עמדות הרשות – ושל עבאס במיוחד – אינה תומכת בטענה הזו. נראה כי ממשלת נתניהו תומכת בגישה הזו משום שהיא אינה מוכנה להעניק לרשות תפקיד בעזה ביום שאחרי. עמדה זו עומדת בניגוד גמור למדיניות ישראל בגדה המערבית, שם היא פועלת לחזק את הרשות בהובלת עבאס ופת"ח.

ללא קשר לעמדת ממשלת ישראל הנוכחית, אם הרשות רוצה למלא תפקיד בעזה ביום שאחרי – כפי שארצות הברית ומדינות רבות בעולם הערבי ובכלל חפצות – ראשיה חייבים להוקיע את חמאס ולהקיא אותו מתוכה, אחרת היא תאבד את הלגיטימיות שלה להיות פרטנר למשא ומתן. הבעיה הגדולה היא שההנהגה הנוכחית של הרשות הפלסטינית נעדרת תמיכה עממית ולכן כל הסדר עתידי יצטרך להיות עם הנהגה נבחרת לגיטימית אחרת המחויבת לתהליך מדיני ופועלת כנגד כל ארגון פלסטיני המשתמש באלימות.

המאמר פורסם ב-15 לדצמבר ב-N12.

הפוסט המנהיגות הפלסטינית חוזרת על טעויות העבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם קטאר תרצה בכך, היא יכולה לפגוע באופן ממשי בחמאס ולהחליש אותו. יש לה כמה כלים לעשות זאת, בהם פגיעה כלכלית, גם אם לא מכרעת; גירוש או הסגרת מנהיגי חמאס היושבים בשטחה; סירוב לשיקום הרצועה; ותמיכה בגורמי שלטון אלטרנטיביים שיכרסמו באופן הדרגתי ביכולות הפוליטיות של חמאס. יתרה מזאת, אם קטאר תשתף פעולה עם מצרים במאמץ זה, כל אחת בתחומי השפעתה, זה כבר יהיה נוק-אאוט לחמאס מבלי לירות כדור אחד.

1. החלפת חמור חולה בסוס בריא. ההבנה שחמאס מאבד את יכולותיו בלאו הכי כתוצאה מהפעילות הצבאית של ישראל מעודדת את קטאר למצוא אלטרנטיבה שלטונית. רמז לזאת קיבלנו בדיווח (26.10) לפיו קטאר תבחן את קשריה עם חמאס אחרי המלחמה ובאמירתו (28.11) של ראש ממשלת קטאר מוחמד אל־תאני בראיון לעיתון גרמני, לפיה "אנחנו מזדהים עם האוכלוסייה הפלסטינית, לא עם מפלגות פוליטיות".

מעבר לממד ההצהרתי, אנחנו רואים מגמה חדשה של התקרבות קטארית לשכנותיה במפרץ, שכידוע מתנגדות לנוכחות ולהשפעה של האחים המוסלמים במזרח התיכון, כמו גם לשלוחותיהם בדמות חמאס. במהלך נובמבר האחרון נערכו פגישות חשובות בין אמיר קטאר למנהיגי האמירויות וערב הסעודית, ופרויקטים חדשים הושקו עם בחריין ומדינות נוספות באזור שהיו נחשבות לעוינות לקטאר עד לא מכבר. לא מן הנמנע שהתקרבות זו מסתייעת בזכות התחייבותה של קטאר לשתף פעולה עם שכנותיה בעיצוב היום שאחרי המלחמה, שאינו כולל את חמאס.

2. איום צבאי-ביטחוני. נקודת התורפה המשמעותית ביותר של קטאר היא הנחיתות שלה בזירה הביטחונית. לכן ברור מדוע קטאר ביקשה (וקיבלה) התחייבות מישראל שלא לחסל את אנשי חמאס בשטחה כתנאי למשא ומתן. ישראל השכילה לרמוז בפומבי שלא תהסס לפגוע בהנהגת חמאס בכל מקום בעולם, ובכך להפעיל את אחד מקלפי המיקוח המשמעותיים ביותר שלה. האיום הביטחוני מוכח כיעיל גם מעבר לאפשרות לחיסולים ממוקדים, ולכן הוא צריך להתנוסס תמיד באוויר מול קטאר, במתח מתמיד בין תמריצים חיוביים להפעלת מנגנוני לחץ. קטאר צריכה להבין כי המשך צידוד בחמאס מנוגד לאינטרס הביטחוני האסטרטגי שלה.

3. התאמת המטרות המדיניות. בעוד שחמאס קורא להשמדת ישראל, קטאר תמיד קראה להסדר מדיני עם הפלסטינים בדרכי שלום על בסיס פתרון שתי המדינות. קשריה נבנו באופן הדרגתי ומתוך ניצול הזדמנויות, כמו חילופי השלטון במצרים או הימנעות של מדינות מפרציות אחרות לתרום להנהגת חמאס. לכן, על אף תפישת העולם הדתית הקרובה בין קטאר לחמאס, אין לראות בקשר זה את החיבור האידאולוגי המושלם, לאור תפישתן המדינית. קטאר תעדיף לתמוך במפלגה פלסטינית שתקדם פתרון מדיני אם תהיה לה הזדמנות מתאימה לעשות כן. בנקודה זו, ישראל ומדינות המפרץ המתונות צריכות לשבת ביחד עם נציגי הפלסטינים ולעצב נוסחה מדינית חדשה.

בנייר מדיניות שפרסמנו בנושא זה, טענו כי ללא הצעה לחלופה מדינית, קטאר עלולה להמשיך ולהיאחז במושכות השליטה בחמאס, גם אם הן רופפות. ישראל יכולה לתמוך בתהליך שבו קטאר זונחת את חמאס ועוברת לתמוך בכוחות אחרים בחברה הפלסטינית, אולם בה בעת עליה לפעול לביטול הבלעדיות של קטאר כגורם אזורי משפיע בעזה ובגדה.

על ישראל לנסח את המדיניות כלפי קטאר בצורה מדורגת. תחילה יש לרכז את מירב המאמצים בזירוז התהליך לשחרור החטופים מול קטאר וחמאס. לחץ הזמנים לא נובע רק מחשש להישחקות הצבאית ברצועה, אלא גם מהצורך לעבור לשלב של פגיעה בחמאס באמצעים מדיניים. לישראל ולשותפותיה באזור ובעולם יש סל כלים שיכול להגביר את המוטיבציה של קטאר לטובת האצת השלב הראשון.

ישראל צריכה לשים את כובד משקלה על המאמצים הדיפלומטיים בציר מצרים-קטאר להשגת המטרה הגדולה של החלפת שלטון חמאס בהנהגה פלסטינית מתונה. ככל שתצליח במאמץ הזה, כך משך הלחימה יתקצר, חיי אדם ייחסכו ומטרות המלחמה יושגו.

המאמר פורסם ב30 בנובמבר בהארץ.

הפוסט לא רק מתווכת: קטאר יכולה לסייע גם בהחלשת חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

״לא, אתם לא מבינים", אמרו המשוררים, "הציוץ הוא משיר גוספל ידוע". "לא," אמרו אנשי הדת והרוח, "מה לאירלנד ולגוספל? זה פסוק מהברית החדשה". "לא," אמרו הדיפלומטים וחוקרות היחסים הבינלאומיים, "זו פשוט אירלנד". יממה לאחר הציוץ המביש פרסם ורדקר את נוסח הודעתו המלא. "ילדה קטנה שנחטפה מביתה והוחזקה בשבי כמעט שבעה שבועות" כתב, ואף הוסיף "מחשבתנו ותפילותינו עם כל השבויים בעזה". המילה "עזה" היתה הרמז היחידי לכך שנשבתה בידי חמאס, שביצע פשעי מלחמה אכזריים בישראל. המילה "חמאס" לא הוזכרה בהודעתו. גם לא "טרור" או "טרוריסטים".

בציבור האירי רבים מביטים על טרוריסטים כעל לוחמי חופש. ההסבר טמון בהיסטוריה שלהם. במשך מאות שנים האירים היו תחת כיבוש בריטי. הם זכו בעצמאות ב-1921 לאחר מלחמת גרילה, בה עמדו קטנים ומעטים מול צבא בריטי גדול ומחומש. רפובליקת אירלנד קמה על חלקו הדרומי של האי האירי, כשבצפון הבריטים המשיכו לשלוט. עד היום צפון אירלנד היא חלק מבריטניה הגדולה. ישראל נתפסת כהמשך של הקולוניאליזם הבריטי, וכיבוש השטחים במלחמת ששת הימים הפך את ישראל מדוד לגולית הכובש.

משנות ה-1960 גם בצפון אירלנד פרצו מהומות. ה-IRA, המחתרת האירית הקתולית, תקפה את הצבא הבריטי ואת ה"מתנחלים" הבריטים הפרוטסטנטים, שהתיישבו בה מהמאה ה-17. מטרתם היתה להיפרד מבריטניה ולהצטרף לאירלנד. הסכם יום שישי הטוב שנחתם ב-1998 הצליח להביא לרגיעה, וצפון אירלנד קיבלה אוטונומיה מסוימת בתוך המסגרת הבריטית. מי שבעיני הבריטים נחשבים לטרוריסטים מוצגים באירלנד כלוחמי חופש. זהו גם היחס לפלסטינים. מי שיבקר בבלפאסט, בירת צפון אירלנד, יראה דגלי פלסטין בצד הקתולי בעיר, בעוד הפרוטסטנטים בה פרו-ישראלים.

למורשת הגרילה האירית מתווסף אלמנט של פציפיזם. אירלנד היא מדינה ניטרלית. היא לא נלחמה במלחמת העולם השניה ושומרת על הניטרליות שלה מאז, ולכן אינה חברה בנאט"ו. צבא אירלנד מונה כעשרת אלפים איש בלבד.

זה יכול היה להיות יותר גרוע. מבין האפשרויות הפוליטיות באירלנד, הממשלה הנוכחית, שמורכבת ממפלגות מרכז (פיאנה פול), וימין-מרכז (פיאנה גייל) והירוקים, עדיפה לישראל. לו מפלגת השמאל, שין פיין, שיצאה מארגון לוחמי החופש/הטרור ה-IRA, היתה בשלטון, היינו מקבלים את הממשלה הכי פרו-פלסטינית (ואולי אף פרו-חמאס) שיכולה להיות. השין פיין, למשל, קוראים להחרים את ישראל.

למזלה של ישראל, אירלנד חברה באיחוד האירופי. יחסי הסחר של 27 המדינות החברות בו מוסדרים על ידיו, ואינם בסמכות הממשלות הלאומיות. לכן הקריאות לחרם על סחורות מישראל חסרות תוחלת. תהיה זו הפרה של חוק האיחוד האירופי שחל על אירלנד, והיא תהיה צפויה לעמוד למשפט בבית הדין האירופי לצדק ואף לקנסות. האיחוד האירופי, יש לציין, מאז ה-7 באוקטובר, עומד על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אך מדגיש כי עליה לעשות זאת לפי המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי.

הציוץ של ורדקר עורר גל תרעומת מוצדק בישראל. אך כדאי לעצור לרגע להרהר כיצד ישראל נתפסת באוקראינה ובעולם כשראשי ממשלתנו הוציאו הודעות שאינן מגנות את רוסיה, ואף אינן מזכירות אותה בשמה, אחרי שהתקיפה את אוקראינה ב-24 בפברואר 2022.

בואו נביט עוד קצת למראה הישראלית. סקר של מכון מיתווים שנערך ביולי 2022 וביולי 2023 שאל "מה צריכה להיות מדיניות ישראל ביחס למלחמה באוקראינה?" הסקר מצא כי רק 28% ו-33% בהתאמה מהנשאלים רצו לתמוך באופן מלא באוקראינה. 53% ו-44% בהתאמה רצו "ללכת בין הטיפות", כלומר שישראל תשמור על עמדה עמומה ולא תקח צד. כאשר אותה שאלה נשאלה בנובמבר, בעיצומה של המלחמה בעזה, התוצאה הראתה היפוך: רק 25% רצו להמשיך ללכת בין הטיפות, ואילו 50% רצו לתמוך באוקראינה.

גדלנו על "או"ם שמום" ועל כך שעם ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אולם אם לא נתחשב במדינות אחרות במצוקה, איך נצפה שהן יתחשבו בנו? לדיפלומטיה וליחסי החוץ של ישראל יש ערך רב ביצירת קואליציות לטובתה או במאבק בצמצום הקואליציות שנגדה. לכן חשוב ששגרירת ישראל באירלנד, דנה ארליך, ממשיכה להאבק להסביר את עמדת ישראל.

בהודעת שר החוץ האירי לאחר שחרור אמילי הנד, המילה "חמאס" אוזכרה בפסקה האחרונה "אני מודע לכך שכיום עדיין חטופים רבים נשארו בידי חמאס. אני חוזר על קריאתי לשחרור כל החטופים באופן מיידי וללא תנאי". זה לא מספיק, אבל זה עדיף מכלום.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-27.11.

הפוסט זה לא גוספל, זו אירלנד: שורשי הסלידה האירית מישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רכיבים אלו כוללים עד כה: תיווך לשחרור חטופים – רכיב בעל משקל רב שכבר הוכחה היתכנותו; תיאום מול רצועת עזה בנושאים מנהלתיים ואזרחיים, למשל, פינוי אזרחים עם דרכונים זרים; העברת מסרים ודיווחים בין הצדדים; ושיתופי פעולה במעגלים רחבים יותר, כמו בהקפאת העברת הכספים לאיראן בתמורה לשחרור החטופים האמריקאים מאיראן בעסקה שיצאה לדרך שבועות ספורים לפני תקיפת חמאס. השפעה זו תימשך כל עוד לקטר יש שליטה על החלטות הנהגת החמאס בשעת המלחמה ובהנחה שגורמי השלטון בישראל, בארה"ב ובמדינות חשובות נוספות ימשיכו לטפח קשר זה. השפעתה של קטר על ההיבטים הצבאיים והלא-צבאיים של המערכה נשענת על תשתית פוליטית, אידיאולוגית, פיזית, חומרית וכלכלית שהשקיעה קטר בתנועת החמאס בפרט, וברצועת עזה בכלל, ומשתלמת עבורה היום. כלומר, לא רק ישראל פיתחה תלות משמעותית בקטר בסוגיות הנוגעות לרצועת עזה, אלא גם הנהגת החמאס עצמה הימרה על קטר כעוגן לניהול מדיני ולסיוע רחב, ולכן המשקל הפוליטי שלה אינו ניתן לביטול בקלות. לכך יש להוסיף את ההשפעה הרחבה והעמוקה של קטר בעולם.

חשיבותה של קטר מהווה את אחד המכשולים הגדולים של ישראל להתנער ממנה כעת, לאור מעורבותה הפעילה בחיזוק החמאס לאורך השנים. התמיכה הקטרית בחמאס לא נעלמה מעיני מקבלי ההחלטות הישראליים בשום שלב, אך ספק אם לישראל יש אסטרטגיה ברורה, יציבה ומקובלת, בנוגע ליחסיה עם קטר. לפיכך, עולה הצורך למפות את הנכסיות שלה ולהבין האם נכסים אלה בלעדיים, במובן זה שהם מייצרים תלות כובלת, או שהם ניתנים לפירוק ולשינוי. לצד זאת, מסמך זה עוסק בשאלה המהותית: כיצד צריכה ישראל להתנהל מול קטר? הלקחים שהפקנו ממעורבותה העמוקה בזירה הפלסטינית והשלכותיה מחייבים אותנו לבחון את המדיניות הרצויה של ישראל הן בטווח הקרוב של תקופת המלחמה, והן בטווח הארוך שלאחריה. מעמדה הבינלאומי, תפקידה האזורי וקשריה עם מדינות הנחשבות לידידות הקרובות ביותר אך גם העוינות ביותר לישראל – כולם צריכים להילקח בחשבון בכל החלטה הנוגעת לאסטרטגיית הקשר של ישראל עם קטר. ככל שחולפים ימי המלחמה ומעורבותה של קטר מסתברת כעמוקה יותר, כך הדיון הציבורי בישראל אודותיה הולך ומתרחב.

לצד יתרונותיה בניהול המשבר, קטר נתפסת גם כמדינה שאחראית לו, ונראה כי הקולות המתנגדים לקטר הולכים ומתגברים. קטר הפכה לנושא שיחה בכל אולפן וראיון, וקולות בעד ונגד דיאלוג עמה כבר נשמעים מצד גורמים פוליטיים. שר האוצר סמוטריץ' אמר בראיון בערוץ 12 ש"קטר היא שותפה של הנאצים בעזה, המעורבות שלה אסונית", שר התפוצות והממונה על ההסברה עמיחי שיקלי אמר כי קטר היא "מדינת אויב מרושעת, שהיא בעיה עבורנו בהרבה מאוד זירות", ראש הממשלה לשעבר בנט כתב בטוויטר כי קטר היא "האויב עצמו" וגם ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת פרסם מאמר במגזין The Hill בו קרא לארה"ב לשקול מחדש את מדיניותה כלפי קטר. מנגד, ראש המל"ל צחי הנגבי התבטא ברשתות החברתיות כי הוא מרוצה מכך שקטר הופכה לשחקן חיוני". גורמים חשובים נוספים, החל מראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שר החוץ הנוכחי אלי כהן ועד לראש הממשלה בנימין נתניהו, הביעו לאורך כהונתם אמירות והתנהלויות לא-עקביות בנוגע לקטר. יוסי כהן טען ב-2021 שהעברת הכסף הקטרי לעזה "יצאה משליטה", אך לאחר ה-7 באוקטובר פתח בדיאלוג עם קטר ואף ביקר בה; אלי כהן בכהונתו כשר המודיעין ב-2021 דיבר בשבח האפשרות לנורמליזציה עם קטר, אך לאחר ה-7 באוקטובר הדגיש את מעורבותה בטבח בנאומו במועצת הביטחון של האו"ם וקרא למדינות העולם ללחוץ עליה; וגם נתניהו הציג גישות הפכפכות, לעיתים סותרות, בנוגע לקטר לאורך שנותיו כראש ממשלה, וגם כיום בפעולותיו מאז ה-7 באוקטובר. כאשר בפועל, ישראל מנהלת דיאלוג אינטנסיבי מאוד מול קטר וראש המוסד וגורמים אחרים ביקרו בה מספר פעמים מאז תחילת המלחמה.

לאור היעדר העקביות ובהתחשב בדיון הציבורי המתעורר בנושא, מאמר זה מציע תשתית ידע ותשתית רעיונית לבחינת המדיניות הרצויה של ישראל בנוגע לקטר באופן שקול ואחראי, תוך הצגת המורכבויות וההשלכות של האפשרויות העומדות בפני ישראל כיום. במרכז המאמר נציג שורה של המלצות כיצד נכון להגדיר ולעצב את מערכת היחסים בין ישראל לקטר בטווח המיידי של תקופת המלחמה ובטווח הארוך שלאחריה, ונציע כלים ליישום המדיניות הרצויה. בטווח המיידי, יש להבין האם ניתן לעצב את המדיניות באופן כזה שישרת את מטרות המלחמה, הווה אומר שחרור החטופים ומיטוט שלטון החמאס, צבאית ומדינית. מעטים מתייחסים לנקודה האחרונה ועל כן אנו מציעים לפתח את הדיון בנושא. בטווח הארוך, אנו מציעים שלושה יעדים ומתווים מנחים למדיניות, תוך ראייה מפוכחת של השפעתה האזורית והגלובלית הרחבה והעמוקה. שלושת המתווים כוללים גם התייחסות להשלכות הפוטנציאליות של כל אחד מהם. לבסוף, אנו מציגים את אסטרטגיית הפעולה הנדרשת, תוך הצגה של הכלים העומדים ברשות ישראל מול קטר, בין אם בתמריצים ובין אם במנופי לחץ. המאמר מתבסס על ניתוח מדיניות ועל 11 ראיונות עומק שבוצעו עם אישים רלוונטיים, שעסקו בעבר ו/או עוסקים בהווה ביחסים עם קטר, ביניהם בכירים במערכת הביטחון, בכירים במשרד החוץ, אנשי אקדמיה וחוקרי מדיניות.

* מסמך זה הוא חלק מסדרה של ניירות מדיניות במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון לחשיבה על היום שאחרי המלחמה.

הפוסט מדיניות ישראל כלפי קטר לאחר השבעה באוקטובר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאי סקר מכון מיתווים

הסקר שלפניכם מבקש לעמוד על עמדות הציבור בסוגיות המדיניות המרכזיות של המערכה בעזה. הוא בוחן את השפעת המערכה על עמדות הציבור בסוגיות מפתח ביחסי החוץ של ישראל בכלל, ועל יחסי ישראל והפלסטינים בפרט. אנו מצויים בתקופה בה מתקבלות החלטות קריטיות על המהלכים הצבאים והמדיניים במערכה נגד חמאס, איראן ומערך ההתנגדות. לפיכך, הבנת עמדות ותפיסת המחשבה הציבורית על שאלות הליבה המדיניות הקשורות בלחימה – ובמיוחד הבנת השינויים שחוללו אירועי ה-7 באוקטובר – הינה בעלת חשיבות מהותית.

דר' גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: "הציבור מסמן כי תם עידן "משיכת הזמן" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גישת ניהול הסכסוך של העשור האחרון מתה ב-7 באוקטובר (5% תמיכה) והציבור עבר לתמוך בהכרעות ארוכות טווח. מחד, כמעט שליש מהציבור (28%) בעד הכרעה מדינית בדמות סיפוח שטחי עזה והגדה, אך מאידך למעלה ממחצית מהציבור (52%) מבינים שהפתרון טמון בריבונות פלסטינית עצמאית – במסגרת הסכם עם הפלסטינים או בהיפרדות חד צדדית מהפלסטינים.״

הסקר בוצע חודש בדיוק מפרוץ המלחמה – ב-6-7 בנובמבר 2023 – על-ידי מכון סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל.

הפוסט עמדות הציבור על היום שאחרי המערכה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

On October 26th Mitvim hosted a virtual briefing to discuss the regional-political perspective on the Gaza campaign. The briefing was based on a collection of analyses by Mitvim experts, offering an initial regional view of the Gaza campaign.

Watch the briefing Here.

Link to the compilation by Mitvim experts: https://mitvim.org.il/en/9915/ 

The briefing featured:

Dr. Gil Murciano- CEO, Mitvim.

Dr. Roee Kibrik- Director of Research, Mitvim.

Dr. Omer Zanany- Director of the Israeli-Palestinian Peacemaking Program, Mitvim.

Dr. Maya Sion-Tzidkiyahu- Director of the Israel–Europe Relations Program, Mitvim.

Dr. Moran Zaga- Expert on the Gulf States, University of Haifa • Policy Fellow, Mitvim.

Prof. Elie Podeh-  Professor in the Department of Islamic and Middle Eastern Studies, Hebrew University of Jerusalem • Board Member, Mitvim.

Nadav Tamir- Executive Director, JStreet Israel •  Board Member, Mitvim.

הפוסט תדרוך זום: מבט אזורי-מדיני על המערכה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

The role of the international community in crafting and promoting a political roadmap for Israelis and Palestinians post-war is now more critical than ever. The international community possesses the capacity and influential power needed to chart the political trajectory toward a two-state reality.

The briefing delved into the opportunities and challenges facing the international community in advancing this cause, encompassing the rehabilitation of Gaza as part of a political process, the role of a multinational task force in Gaza, and the leadership of a defensive coalition in the Middle East.

Watch the briefing here.

The briefing featured:

Dr. Omer Zanany | Director of the Israel-Palestinian Peacemaking program at Mitvim

        – The day-after task force and the political roadmap

Dr. Nir Arieli | Associate Professor of International History at the University of Leeds

        – Multinational task force after the Gaza Campaign

Yitzhak Gal | Economic and Business consultant for the Middle East and research fellow in the Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies and Mitvim

        – Rehabilitation of Gaza as part of a political process

Dr. Maya Sion – Tzidkiyahu | Director of the Israel – Europe Relations at Mitvim

         – The European role in the rehabilitation of Gaza

Shira Efron | Diane and Guilford Glazer Foundation Senior Director of Policy Research at Israel Policy Forum

         – The American Perspective of ‘the day after’

הפוסט אופק פוליטי לאחר הקמפיין בעזה: תפקידה של הקהילה הבינלאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישנה חשיבות רבה להכיר ולהבין את יחסן של המדינות באזור כלפי המערכה בעזה, את האינטרסים, הרגישויות והיכולות של כל שחקן רלבנטי. בקובץ זה תמצאו ניתוחים קצרים מאת מומחי מיתווים, המציגים בקווים כלליים את המבט האזורי על המערכה בעזה, ועקרונות מנחים למדיניות ישראלית.

הפוסט מבט אזורי מדיני על המערכה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל עדיין סוכרת פיה בנושא. במצב שנוצר בעזה אין לנו זמן וגם לא פריווילגיה להימנע מלהגדיר מהו היעד המדיני של ישראל.

לאחרונה הוצעו שתי חלופות ל"יום שאחרי", שהולכות ומתבררות כבלתי ישימות בלשון המעטה:

בחלופה הראשונה, המשרד למודיעין פרסם תכנית לקידום טרנספר של תושבי עזה לצפון סיני. התגובה המצרית המהירה המחישה שהרעיון הוא בבחינת קזוס-בלי, ומשמעותו פגיעה אנושה בהסכם השלום, שהוא נכס ביטחוני חיוני של ישראל.

בחלופה השנייה, מומחים אחרים הציעו להקים משטר "טכנוקרטי מקומי" בעזה, על בסיס ראשי עיריות, חמולות ואישי ציבור, שימלאו את החלל השלטוני, ויפעלו לניהול שגרת חיי תושבי עזה במקום ישראל. גם חלופה זו היא אשליה. בעזה שלאחר המלחמה אין (ספק אם היה לפניה) מעמד ביניים המסוגל למלא חלל פוליטי כלשהו. גם אם יימצאו "משתפי פעולה" פלסטיניים, הם יסרבו לצאת לאור כמי שמאפשרים לישראל לממש חלום בסגנון "אגודות הכפרים" במקום אש"ף בגדה המערבית של שנות השמונים. גורלם של אלו כזכור לא שפר עליהם, חלקם נרצח על ידי אש"ף. הרשות הפלסטינית תסרב כמובן לתמוך במהלך שנועד לאפשר לישראל להמשיך לפעול בעזה, ותוך כך "לעקוף" שוב את התהליך המדיני.

פרדיגמת ניהול הסכסוך, לפחות מבחינת הציבור הישראלי, יורדת מן הפרק (רק 5% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מכון מיתווים). כרבע מהציבור תומך אמנם באופן עקבי בכיבוש וסיפוח, אך רוב הציבור (50% לפי סקר אקורד) מעוניין בשילוב עוצמה צבאית עם הסדרים מדיניים-ביטחוניים. החיבור בין ישראל לציר מערבי מתון בהובלת ארה"ב זוכה אף הוא לאחוזי תמיכה דומים בציבור.

המלחמה, אם כן, מאלצת את ישראל, בניגוד לנטייתה הטבעית, להכריע בין שתי פרדיגמות:

האחת, דוגלת בהעצמת השליטה הצבאית כ"פתרון" ("כיסוח דשא" בישראלית) עד שהפלסטינים ייכנעו. גישה זו הביאה עד כה לתוצאה הפוכה ולדרגות ההקצנה הגבוהות ביותר בקרב הפלסטינים מאז שנות התשעים. משמעות חלופה זו היא המשך מלחמה גם לאחר המלחמה. המהלך ילווה כמובן ב"מענה התיישבותי", והמחירים יהיו בלתי נסבלים מבחינת ישראל. הוא יגרור הסלמה גם בגדה המערבית, וישראל תיקלע למשבר קשה עם ארה"ב ומדינות ערב, שימאנו לקבל כיבוש, התנחלות וטרנספר.

הפרדיגמה השנייה מתבססת על קידום פתרון מדיני בשילוב המענה הצבאי. הצבת אופק מדיני אמיתי תגרור שיתוף פעולה מצד האמריקאים והערבים, ותאפשר גם לצה"ל "להעביר מקל", ולהציב כוח רב-לאומי בעזה (60% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מיתווים), שיאפשר בהדרגה לכונן שלטון חלופי בתיאום עם הרשות הפלסטינית.

המהלך יעודד שת"פ אזורי מול האיום האיראני, יסייע בבידוד חמאס, ויאפשר לפתח בריתות למאבק באויבי ישראל. ללא הצבת אופק מדיני על בסיס חזון "שתי המדינות", וללא חיבור לרשות הפלסטינית, צה"ל יאלץ להתבוסס לזמן ארוך בבוץ העזתי.

גם ביחס למטרת המלחמה מתחייב אופק מדיני. הישג צבאי של מיטוט יכולות חמאס, הצבאיות והשלטוניות, הוא חיוני. עם זאת, בטווח הארוך רק מהלכים מדיניים יחזקו את המתונים ויחלישו את הרדיקלים. לפיכך, כדי לקדם תקופת מעבר שתאפשר "העברת מקל" ותכשיר חלופה שלטונית – חייבת ישראל להציב, בצד האופק המדיני, מפת-דרכים אזורית, שתכלול בין השאר מהלכים לשיקום עזה ולהאצת רפורמות ברשות הפלסטינית, שגם יכשירו את הקרקע לעליית הנהגה פלסטינית ראויה בהמשך.

הצבת אופק מדיני תשליך לחיוב גם על ההתנהלות הצבאית: תאפשר להאריך את משך הפעולה, תחזק הלגיטימציה לצה"ל, ותחליש את הסיכון להסלמה בגדה. היא תתבסס על עדכון מוסכם של "היוזמה הערבית" משנת 2002, ותאפשר לממש את החזון היחיד שגם יבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-25 לנובמבר.

הפוסט המוצא היחיד מ"מלכוד עזה" הוא הצבת אופק מדיני אמיתי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פתרון ביניים למשילות ברצועת עזה, שמירה על ביטחון ישראל ומניעת התקפות נוספות עליה הוא פריסת כוח שלום רב-לאומי גדול עם מנדט ברור והוראות מפורשות לפתיחה באש. מבחינת משימתו, היקפו, המנדט שיוטל עליו והוראות הפתיחה באש של הכוח הרב-לאומי, אלה צריכים להיות דומים למודל של הכוח הרב-לאומי בקוסובו והכוח במזרח טימור יותר מאשר לכוח UNIFIL חסר התועלת הפרוס בדרום לבנון, שלא הצליח להרחיק את כוחות חיזבאללה מגבול ישראל.

על מנת להבטיח את יעילותו של כוח זה, יש להטיל עליו שלוש משימות השלובות זו בזו.

ביטחון: עדיין לא ברור כיצד יסתיים המבצע הצבאי ברצועת עזה. אם צה"ל ייסוג מבלי לחסל את כוחו הצבאי של חמאס ושל ארגונים קיצוניים נוספים בעזה, ייתכן והכוח הרב-לאומי יידרש לאכיפת שלום. על-פי פרק שבע במגילת האו"ם, ניתן להסמיך שומרי שלום לפגוע בשחקנים מסוימים, לפרק גורמים לוחמים, לפרוק מהם את נשקם, ולתמוך בהעברת שליטה טריטוריאלית מידי ארגונים חוץ-מדינתיים חמושים לידי רשויות לגיטימיות. הכוח הרב-לאומי יוכל לקבל על עצמו אחריות הדרגתית על חלקים מרצועת עזה שמהם ישראל תיסוג בשלבים. חיוני להבטיח לשם כך תיאום זהיר בין צה"ל לכוח שמירת השלום.

משילות: על הכוח הרב-לאומי למנוע ואקום משילות בעזה. לשם כך יהיה עליו להבטיח את חזרתם לפעילות ותפקודם של רשויות אזרחיות ושירותים חיוניים, את אכלוסם הזמני של פליטים שנעקרו מבתיהם ובסופו של דבר את חזרתם לבתיהם. הקהילה הבינלאומית תמנה נציב עליון שעליו תוטל הובלת הפעילות האזרחית של הכוח הרב-לאומי, וסלילת הדרך להעברה מדורגת של רצועת עזה לשליטה פלסטינית.

שיקום: כבר היום, ממדי ההרס ברצועת עזה חסרי תקדים. לכוח הרב-לאומי מיועד תפקיד מרכזי במאמצי השיקום הראשוניים, בהבטחת אספקה מהירה של חשמל ומים ובמזעור סכנה מנפלי תחמושת, מנהרות חמאס, דליפות ביוב, וכיו"ב.

פריסת כוח רב-לאומי בעזה תעביר מסר ברור וחד לפלסטינים, לישראלים ולשאר האזור שלא תהיה חזרה לסטטוס קוו של "ניהול הסכסוך". משימת שמירת שלום בעזה תהווה שלב ביניים, שישתלב בעתיד בהסדר דיפלומטי רחב בהשתתפות ישראלים, פלסטינים, שחקני מפתח אזוריים והקהילה הבינלאומית.

* נייר זה נכתב במסגרת פרויקט משותף של מכון מתווים וקרן ברל כצנלסון – המציע ניתוחים ביטחוניים, מדיניים ואזוריים ופתרונות מדיניות ליום שאחרי המלחמה ובתמיכת הקרן החדשה לישראל.

הפוסט פריסת כוח רב-לאומי בעזה: ההזדמנויות, האתגרים והתנאים להצלחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגישה המוצעת בנייר זה היא של שילוב "תכנית זינוק כלכלי" עם הסדרה מדינתית, במסגרת של שיתוף פעולה כלכלי אזורי, על פי היסודות הבאים: (1) סיום המלחמה בעזה במצב בו משטר חמאס אינו קיים יותר. הוא מוחלף במערכת שלטונית יציבה, אשר תשלב בין הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית למעורבות בינלאומית ואזורית עמוקה, (2) תכנית כלכלית דו-שלבית מקיפה עבור עזה: בשלב הראשון "תכנית מענה מידי ושיקום מהיר", אך במקביל תכנית "זינוק כלכלי" שתציב את רצועת עזה על מסלול של צמיחה כלכלית מהירה ויציבה לטווח ארוך, (3) תכנית הזינוק הכלכלי של רצועת עזה, תהיה חלק מתכנית רחבה יותר להזנקה כלכלית של הרשות הפלסטינית. התכנית הכלכלית תשתלב ותתמוך במהלך ההסדרה המדינית וייצוב המערכת הישראלית-פלסטינית.

הזנקת הכלכלה של עזה, והכלכלה הפלסטינית באופן כללי, תושג על ידי שילוב של כמה מרכיבים. החשובים שבהם: (1) סט של פרויקטים "משני משחק" ברצועת עזה ובגדה המערבית, (2) המשך הקשר העמוק עם הכלכלה הישראלית ושילוב כלכלי בין עזה לגדה המערבית, (3) פיתוח קשרים כלכליים עם גוש מדינות המפרץ, כשותף כלכלי חזק נוסף, לצד ישראל, (4) שילוב עזה והגדה המערבית בתהליכים הרחבים יותר של שיתוף הפעולה הכלכלי המתרחשים באזור, ובפרויקטים אזוריים גדולים, (5) קפיצת מדרגה בהיקף ההשקעות בתוך הכלכלה הפלסטינית, כחלק מהתהליכים הנ"ל.

המרכיב הכלכלי חיוני לתמיכה במרכיב המדיני, וכך גם להיפך. סיום המלחמה בעזה ללא פתרון על פי הקווים המנחים המוצגים בנייר זה, משמעותו הפקרה מחדש של עזה לכוחות הרדיקליים בחברה הפלסטינית וחזרה לנקודת המוצא של ערב ה-7 באוקטובר – אי יציבות בעזה ומצב של ניהול הסכסוך ברמות משתנות של אלימות. המחיר הגבוה של מדיניות זאת כבר ידוע.

* מסמך זה הוא חלק מסדרה של ניירות מדיניות במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון לחשיבה על היום שאחרי המלחמה.

הפוסט היום שאחרי מלחמת עזה 2023: בניית תשתית כלכלית-מדינתית בעזה כחלק מהסדר ישראלי- פלסטיני בהקשר של שיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בימים האחרונים, וגם באלו שלפנינו, מתכנסים ויתכנסו ב"חדר הסגלגל" בבית הלבן ישיבות בהשתתפות מיטב היועצים הביטחוניים, האסטרטגיים והפוליטיים של הנשיא ביידן –  הם יחשבו כיצד צריך להיראות היום שאחרי המלחמה. מה טוב לארצות הברית? מה טוב לעולם החופשי? וכמובן, גם מה טוב לעתידו הפוליטי של הנשיא?

שנה לפני הבחירות בארצות הברית, הרבה עצות, לעיתים סותרות, ייזרקו לחלל החדר מתוך הבנה שהמציאות כאן, בחלקת האדמה הקטנה שלנו במזרח התיכון, עשויה להשפיע על עוצמתה של המעצמה החזקה בעולם ואף על זהות הנשיא הבא שלה.

חמוש בתמיכה של הממסד הדמוקרטי כולו, מהילארי קלינטון ועד לסנאטור הפרוגרסיבי בפנסילבניה ג'ון פטרמן, מצליח הנשיא ביידן להמשיך ולגבות את הפעולה הצבאית הישראלית בעזה. זה לא קל, אל מול התלהטות הרוחות בקמפוסים ובאזורים היותר שמאליים של המפלגה הדמוקרטית.

אבל זה הדבר הנכון לעשות וביידן דבק באסטרטגיה שמוליכה אותו מראשית המלחמה –  לאפשר למדינת ישראל לפעול נגד חמאס במגבלות דיני המלחמה של החוק הבינלאומי. זאת במקביל לדרישה להכנסת סיוע הומניטרי והפוגות זמניות לצורך השגת מספר יעדים – קודם כל שחרור החטופים, טיפול בפצועים, הצטיידות תושבי עזה במזון, מים ותרופות.

במקביל ביידן שלח כוחות משימה גדולים לצורך הרתעת איראן והפרוקסים שלה – חזבאללה והחותים בתימן, כדי למנוע אסקלציה לזירות נוספות.

אבל השאלה הגדולה שתעלה בחדר תהיה "מה יהיה ביום שאחרי?"

יהיו בין היועצים כאלה שיאמרו לנשיא ביידן לברוח כמה שיותר מהר מהאזור נטול התקווה שלנו. לתת לישראל להתמודד לבדה עם המציאות שהיא עזרה לצמיחתה. "תן לישראלים לעשות מה שהם רוצים", יגידו לו אותם היועצים, "הם ממילא מסרבים להקשיב לקול ההיגיון, לכן החלישו את הרשות הפלסטינית, לכן התמידו בכיבוש והעצימו את מפעל ההתנחלות, לכן זלזלו לאורך שנים באיום החמאסי, לכן לא פעלו להסדר מדיני במחשבה שהצבא שלהם יפתור כל אתגר".

וצפוי שיהיו יועצים פוליטים שיוסיפו "אנחנו צריכים להחזיר את ההתלהבות בקרב הדמוקרטים הצעירים. ולכן כדאי שתחדל מן המעורבות ומן התמיכה המוחלטת שאתה מפגין כלפי ישראל, כי אם לא תעשה זאת, החדר הזה עלול להיכבש על ידי דונלד טראמפ וזה לא רק רע לך, זה רע לארצות הברית".

מנגד יהיו יועצים אחרים, כאלו שמבינים שמעצמה שמנהיגה את העולם החופשי לא בורחת ממציאות קשה, אלא פועלת להשפיע בחכמה ובאופן אסטרטגי. אלו יזכירו לנשיא ביידן מה קרה כשדאע"ש ואיראן מילאו את הוואקום שנוצר בעיראק ומה קרה באפגניסטן ברגע שהוא נאלץ לצאת משם. הם יזכירו לו כי "מי שבורח מן המזרח התיכון, המזרח התיכון רודף אחריו".

הם יזכירו שהפנטזיה של מדיניות "התפנית לאסיה-פסיפיק" יצרה ואקום במזרח התיכון, אליו נכנסו רוסיה כשותפה של הציר הסורי-איראני וסין כמי שמתווכת בין סעודיה לאיראן. הם יזהירו שעזיבת האזור על ידי ארה"ב כעת, לא רק שעלולה להביא בסופו של דבר להעצמה של איראן ושליחיה – חמאס וחזבאללה. לא רק שאיראן, רוסיה וסין ימלאו את החלל – מצעדם של ארגוני הטרור ושל ציר העריצות האנטי-ליברלית לא ייעצר בגבולות המזה"ת. "אתה תיזכר כנשיא שכשל בתפקידו כמנהיג העולם החופשי", הם יזהירו אותו, "ונחל תבוסה היסטורית במאבק על הסדר העולמי".

הם יוסיפו – "גם אם ממשלת ישראל לא פועלת בהגיון, עלייך כמנהיג העולם החופשי להיות קול התבונה ולהשתמש בהשפעתך ובהתערבותך לטובת ישראל באופן שינחה אותה לפעול לקידום הסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, כי זו הדרך היחידה לייצר יציבות באזור הנפיץ הזה. אם לא תפעל כך, אנו האמריקאים עלולים להיגרר להתערבות בתנאים הרבה יותר רעים".

נכון שבמשך שנים הסכסוך הישראלי פלסטיני נראה בלתי פתיר בשל ההנהגות בשני הצדדים, אבל החודשים האחרונים הם ההוכחה שאי אפשר להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והגיעה העת לעבור לתהליכי נורמליזציה, שכוללים את העניין הפלסטיני כחלק מהארכיטקטורה האזורית – כדי לחזק את הציר הפרו-מערבי של המדינות הסוניות ולמנוע השפעה של רוסיה וסין.

כמו לאחר מלחמת יום כיפור, דווקא הטראומה הישראלית מה-7 באוקטובר והטראומה שנוצרת בעזה כתוצאה מהתגובה הישראלית יכולות להביא את הרוב השפוי בישראל ובפלסטין להבין שאסור לתת לקיצוניים למנוע מהם להגיע להסדר. העימות האלים הזה עשוי לסייע לשני הצדדים להבין, שמה שהיה לא יוכל להימשך ושרק ארצות הברית יכולה להוביל שינוי יסודי, תוך מינוף התמיכה האזורית והבינלאומית בפתרון שתי המדינות.

התפקיד שלך, יאמרו לו – להוביל אותם מתוך המשבר אל עבר הסדר מדיני שיחזיר לרשות הפלסטינית את הלגיטימציה בציבור הפלסטיני, כגורם שיוכל לקחת בהדרגה את האחריות על עזה. הרשות תוכל לעשות זאת – לא אם תגיע לשם "על כידוני" ישראל וארה"ב, אלא רק אם תיתפס בציבור הפלסטיני כגורם חזק, כזה שהביא להסדר מדיני שהביא לתחילת עצמאותה של מדינה פלסטינית עתידית".

זה לא רק הסיכוי האחרון של הישראלים והפלסטינים, יאמרו לו אותם יועצים, "זה גם הסיכוי האחרון של הממשל לקדם נורמליזציה אזורית ולשחזר את ההשפעה האמריקאית על יצרניות הנפט והגז, וכך גם להשפיע על היכולת של אירופה לעמוד בסנקציות על רוסיה ועל מחירי הדלק שמשפיעים על האינפלציה גם בבית".

"כך תוכל גם להשפיע פוליטית בתוך ארה"ב בשנת בחירות", יאמרו לו. "תוכל להשיג את תמיכת השמרנים שרוצים נורמליזצה של ישראל במזרח התיכון ואת תמיכת הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית שרוצים לראות התקדמות לקראת כינונה של מדינה פלסטינית, שתציל את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית ותמצב את ארה"ב כמנהיגה של שלום".

הם יוסיפו – "ממילא אין לך יכולת לקדם אג'נדה פנימית, כשהרפובליקאים הם הרוב בבית הנבחרים והפוליטיקה האמריקאית בכאוס. לעומת זאת, בדיפלומטיה אתה לא תלוי בקונגרס ויכול להביא הישגים שיוכיחו שאתה מנהיג בסדר גודל היסטורי.מנהיג שהצליח להפוך את הטרגדיה לבסיס לשינוי חיובי באזור כולו ולחדש את המנהיגות והדומיננטיות האמריקאית באופן שישליך גם על זירות נוספות".

הפגנת אחריות ומנהיגות בינלאומית בסופו של דבר תשתלם בבחירות, ויכולות להיות הצעד שימנע את חזרתו של טראמפ לחדר הזה ולכוח המתלווה אליו – "חזרה שמסוכנת לארצות הברית ולעולם כולו", הם יוסיפו בחרדה.

היועצים הללו ייעצו לו מה נכון לאינטרס האמריקאי ולאינטרס הפוליטי שלו, אבל מהלך מנהיגותי של הנשיא ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות לא רק לאמריקה, אלא גם לישראל.

המאמר פורסם ב-14 בנובמבר בזמן ישראל.

הפוסט מהלך מנהיגותי של ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השאלה הגדולה היא האם פעילותו של נסראללה בגבול הצפון היא מס שפתיים שעליו לשלם או שבכוונתו להרדים את ישראל כדי לנצל שעת כושר, לכשתגיע, כדי להרחיב את העימות לכדי מלחמה כוללת? האמת היא שקשה לדעת מה בדיוק מתכוון נסראללה לעשות, וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא עצמו ככל הנראה איננו יודע. למעשה, כל הסימנים מעידים על כך שמתקפת חמאס תפסה אותו ואת פטרוניו באיראן לא מוכנים.

מאז הקמתו ב-1982, אך במיוחד לאחר מינויו של חסן נסראללה למזכ"ל הארגון ב-1992, חזבאללה הפך באופן הדרגתי לתנועה פרגמטית יותר. לצד טשטוש דוגמות מהפכניות-אסלאמיסטיות מבית מדרשו של ח'ומיני, חזבאללה החל לאמץ זהות לאומית-לבנונית, מה שכלל גם את השתלבותו במערכת הפוליטית. כיום חזבאללה מהווה גורם פוליטי רב עוצמה שביכולתו להטיל וטו על כל החלטה ממשלתית. במסגרת תהליך ה"לבנוניזציה", חזבאללה מדגיש את תפקידו כ"מגן לבנון" למול הסכנות האורבות למדינה, במיוחד מצד ישראל.

אלא שה"לבנוניזציה" זוכה למבטים חשדניים כל העת. לצד אלה הרואים בה תהליך אמיתי, רבים רואים בה העמדת פנים צינית שמטרתה להסתיר את כוונותיו האמיתיות של הארגון. יתרה מזו, חזבאללה סובל מתדמית שלילית ביותר בזירה הפנים-לבנונית, משום שהוא נתפס כאחראי העיקרי למשבר הכלכלי ולקיפאון הפוליטי.

חזבאללה מצוי אפוא בין הפטיש לסדן: בין היותו שלוחה איראנית לבין היותו ארגון פטריוטי-לבנוני; ובין היותו תנועת התנגדות הפועלת כחלק מציר ההתנגדות ומחויבת לייצוא המהפכה ולשחרור פלסטין, לבין היותו "מגן לבנון". נסראללה נמצא בדילמה קשה: מחד, העימות המתמשך עם ישראל משמש מקור להצדקת קיומו של הארגון. מאידך, יציאה לפעולה הסותרת את האינטרס של המדינה תשמוט את הקרקע מתחת לטיעון של "מגן לבנון", תגביר את ההתנגדות לארגון בתוך לבנון ועלולה לפגוע בו באופן בלתי הפיך, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הנזק העצום שצפוי להיגרם לו וליכולותיו בידי ישראל ואולי אף ארצות הברית.

דילמות אלה מובילות את נסראללה להישאר, לפחות עד כה, מחוץ למלחמה. נראה שהשיקול הפנים-לבנוני גובר על פני שיקולים אחרים. מעבר לעובדה שהוא איבד את אלמנט ההפתעה, הזירה הפנים-לבנונית ברובה הגדול מתנגדת נחרצות לגרירת המדינה למלחמה. בארבע השנים האחרונות מצויה לבנון במשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה, וזאת בשעה שהמדינה מתנהלת ללא נשיא מכהן ועם ממשלת מעבר שאינה מתפקדת.

הלבנונים מבינים היטב כי הישאבות למלחמה עלולה להוביל לקטסטרופה הומניטרית וכלכלית קשה אף יותר מהמלחמה ב-2006. גם ההרס המוחלט בעזה מדגים מה צפוי ללבנון אם חזבאללה יבחר במלחמה. בינתיים, עשרות אלפי לבנונים בדרום אינם מחכים וכבר מתפנים מכפריהם. השיקול הפנים-לבנוני של חזבאללה, יש להדגיש, עולה ממילא בקנה אחד עם האינטרס של איראן להישאר מחוץ למלחמה.

השיקול הפנים-לבנוני בא לידי ביטוי בשני הנאומים שנשא נסראללה בהם ניסה להתגאות בהתייצבות ארגונו לצד הפלסטינים, אך מבין השורות ניתן היה להבין כי הוא אינו מעוניין בהרחבת העימות, במיוחד בשעה שלא הוא ולא איראן, לטענתו, ידעו מראש על המתקפה. על כך זכה לביקורות ארסיות מצד גורמים שונים בעולם הערבי והואשם בתור מי שמרבה להתרברב בדיבוריו על ההתנגדות והמאבק בישראל, אך ברגע האמת נטש את הפלסטינים לגורלם.

נסראללה מנסה, בתיאום עם האיראנים, לנקוט בדרך ביניים שתאפשר לו מצד אחד להימנע ממלחמה כוללת אך מן הצד השני להציג את עצמו כמי שהתייצב לצד ההתנגדות. הוא יכול להתגאות בהמשך ההתשה, ריתוק כוחות משמעותיים של צה"ל לחזית הלבנונית ופינוי עשרות אלפי תושבים מיישובים בצפון. כל זאת באופן שאינו שובר לתפיסתו את "כללי המשחק" ומוביל למלחמה כוללת. יש גם לראות את פעילות ההתשה של חזבאללה בגבול הצפון כחלק מתמונה רחבה יותר, במסגרתה פועלות שלוחות איראן נוספות – בסוריה, בעיראק ובתימן – כדי להפעיל לחץ על האמריקאים ועל בעלי בריתם במזרח התיכון כדי לכפות על ישראל הפסקת אש.

 ככל שתימשך הלחימה בעזה כך יימשכו מאמצי ההתשה של הציר האיראני ברחבי המזרח התיכון, ובראשם מאמצי ההתשה של חזבאללה בגבול לבנון, אך ללא הידרדרות למלחמה. יחד עם זאת, חישוב לא נכון של מי מהצדדים עלול בהחלט לשבור את הכלים ולהפר את כללי המשחק, ובכך לגרור את הזירה הצפונית לתוך מלחמה שאיש, לבד הפלסטינים, אינו מעוניין בה.

 אם בכל זאת יחליט נסראללה כי הוא מוכן להחרפת העימות ולהפיכתו למלחמה כוללת סביר להניח כי הוא יעשה כל מאמץ להביא את ישראל להיות זו שתוקפת ראשונה. נסראללה מייחס חשיבות לתדמיתו בתור מי שמקבל את החלטותיו באופן רציונלי ומחושב, וקשה לחשוב איזה טיעון רציונלי יוכל להציג לציבור הלבנוני אם יהיה זה שיביא ביוזמתו מלחמה הרסנית. הנרטיב שינסה לקבע יהיה שישראל היא שפתחה במלחמה, והוא, בתור "מגן לבנון", נאלץ להיחלץ להגנתה ולהגיב.

ישראל, מצידה, החליטה להתמקד בזירה הדרומית ולהימנע מהרחבת העימות בצפון. עם זאת, המלחמה בעזה – ובמיוחד תוצאותיה – עשויה לטמון בחובה הזדמנות עבור ישראל לשינוי המשוואה גם מול חזבאללה בצפון, בין אם באמצעים צבאיים או באמצעים מדיניים.

המאמר פורסם במעריב ב-20.11

הפוסט ינסה לגרום לישראל לתקוף ראשונה: כך נדע אם נסראללה החליט ללכת למלחמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מהסקר עולה כי 28% מהציבור מאמין כי המטרה ארוכת הטווח של המלחמה היא סיפוח הרצועה ושטחי יהודה ושומרון, בעוד 27% תומכים בהסכם על בסיס שתי המדינות, ו-25% נוספים בהיפרדות חד צדדית. 5% בלבד תומכים בהמשך קונספציית "ניהול הסכסוך״.

בנוסף, 32% מהציבור מאמין כי הרשות הפלסטינית משרתת או קריטית לאינטרס של ישראל, בעוד 31% טוענים כי היא מנוגדת לאינטרס הישראלי, 16% אמרו כי אינה משמעותית.

לשאלה על היום שאחרי המלחמה ברצועת עזה, מבין ארבע האפשרויות: 39% תומכים בהכנסת כוח בינלאומי לרצועה, 37% תומכים בכוח בינלאומי, 13% בעד השבת השליטה לרשות הפלסטינית, ו-0% תומכים בשלטון מוחלש של חמאס.

בנוגע לכוח בינלאומי, 37% מהציבור תומכים בכוח בינלאומי המבוסס על מדינות מערביות, 8% תומכים בכוח המבוסס על מדינות ערביות מתונות, 18% תומכים בכוח משולב למערב ולמדינות ערביות, ו-22% סבורים כי כוח בינלאומי יפגע בריבונות ישראל.

שאלה נוספת עסקה בהתמודדות עם האיום האיראני. 55% מהציבור דוגלים בהקמת קואליציה אזורית בחסות ארצות הברית, 18% בעד פתיחה מערכה צבאית נגד טהרן, ו-9% מאמינים בהמשך ניהול הסכסוך מול חיזבאללה ואיראן.

דר' גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: "הציבור מסמן כי תם עידן "משיכת הזמן" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גישת ניהול הסכסוך של העשור האחרון מתה ב-7 באוקטובר (5% תמיכה) והציבור עבר לתמוך בהכרעות ארוכות טווח. מחד, כמעט שליש מהציבור (28%) בעד הכרעה מדינית בדמות סיפוח שטחי עזה והגדה, אך מאידך למעלה ממחצית מהציבור (52%) מבינים שהפתרון טמון בריבונות פלסטינית עצמאית –במסגרת הסכם עם הפלסטינים או בהיפרדות חד צדדית מהפלסטינים".

הסקר בוצע ב-6-7 בנובמבר 2023 – על-ידי מכון סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל.

המאמר פורסם ב15.11 במעריב.

הפוסט בצל הלחימה: כמה מהציבור הישראלי תומכים בסיפוח הרצועה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

–

ממצאי סקר מכון מיתווים

הסקר שלפניכם מבקש לעמוד על עמדות הציבור בסוגיות המדיניות המרכזיות של המערכה בעזה. הוא בוחן את השפעת המערכה על עמדות הציבור בסוגיות מפתח ביחסי החוץ של ישראל בכלל, ועל יחסי ישראל והפלסטינים בפרט. אנו מצויים בתקופה בה מתקבלות החלטות קריטיות על המהלכים הצבאים והמדיניים במערכה נגד חמאס, איראן ומערך ההתנגדות. לפיכך, הבנת עמדות ותפיסת המחשבה הציבורית על שאלות הליבה המדיניות הקשורות בלחימה – ובמיוחד הבנת השינויים שחוללו אירועי ה-7 באוקטובר – הינה בעלת חשיבות מהותית.

דר' גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: "הציבור מסמן כי תם עידן "משיכת הזמן" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גישת ניהול הסכסוך של העשור האחרון מתה ב-7 באוקטובר (5% תמיכה) והציבור עבר לתמוך בהכרעות ארוכות טווח. מחד, כמעט שליש מהציבור (28%) בעד הכרעה מדינית בדמות סיפוח שטחי עזה והגדה, אך מאידך למעלה ממחצית מהציבור (52%) מבינים שהפתרון טמון בריבונות פלסטינית עצמאית – במסגרת הסכם עם הפלסטינים או בהיפרדות חד צדדית מהפלסטינים.״

הסקר בוצע חודש בדיוק מפרוץ המלחמה – ב-6-7 בנובמבר 2023 – על-ידי מכון סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל.

הפוסט עמדות הציבור על היום שאחרי המערכה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחת ההצלחות הגדולות של ממשלות נתניהו בעשור האחרון היא החתימה על הסכמי אברהם. קידום ההשתלבות הישראלית במזרח התיכון הוא תהליך מבורך וחשוב בעל פוטנציאל אסטרטגי, כלכלי וחברתי משמעותי. אלא שממשלות נתניהו ניצלו את התהליך הזה למן תחילתו לקידום מטרה אחרת לגמרי – דחיקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני לקרן זווית, וכרסום היכולת לקדם את פתרון שתי המדינות.

עבור נתניהו, הסכמי אברהם בישרו תפיסה חדשה – "שלום תמורת שלום", במקום שלום המותנה בהתקדמות מדינית עם הפלסטינים. במרכז תפיסה זו ניצב הרעיון שהסכסוך הישראלי־פלסטיני איננו רלוונטי יותר, והאשליה שיחסיה של ישראל עם שכנותיה ואופי הביטחון הלאומי שלה ייקבעו בדובאי או במנאמה, בירת בחריין, ולא במעבר קלנדיה או בכרם שלום.

מדובר בגישה שתפורה למידות הימין – היא סיפקה לכאורה הוכחה שהימין יכול להוביל לפריצות דרך מדיניוֹת חרף התנגדותו לחזון שתי המדינות. ככלל, היא היתה מעין פרדיגמה חלופית לזו שקידם השמאל־מרכז במשך שנים ושלפיה השתלבות אמיתית של ישראל במזרח התיכון קשורה בטבורה בהסדרת הסכסוך עם הפלסטינים. בעטיים של הסכמי אברהם, ממשלות נתניהו הוכיחו לכאורה שאפשר לקדם שלום אזורי מבלי לשלם "מחירים" – תוך התעלמות מהסוגייה הפלסטינית, כאילו אינה קיימת. לכל היותר, כפי שנתניהו ציין לאחרונה בראיון שעסק בנורמליזציה עם סעודיה, מדובר "בתיבה שצריך להקליק עליה" באופן סמלי כדי להתקדם הלאה.

אשליית השליטה בגובה הלהבות

היכולת להפריד בשלוש השנים האחרונות בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני ובין תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערביות, התאפשרה בשל מספר סיבות, ובראשן, המוטיבציות קצרות־המועד של השחקנים המעורבים. הפלסטינים סירבו להשתתף בתהליך שנתפס בראייתם (ודי בצדק) כמכירת המטרות הלאומיות שלהם על ידי מדינות המפרץ. האיבה האישית בין מחמוד עבאס ומנהיגי איחוד האמירויות רק העמיקה את סרבנות הרשות לנסות ולהציע גרסה משלה להתפתחות הנורמליזציה.

מאידך, גם השחקנים האזורים לא ששו לקפוץ לקלחת הפלסטינית. התועלת האסטרטגית והכלכלית שזיהו בחבירה לישראל, הן בבלימת איראן והן בקידום האינטרסים שלהן, שירתו את הרצון להימנע מעיסוק מהותי בסוגייה. לכן הסתפקו מדינות אלו בתשלום מס שפתיים, דוגמת הטענה האמירתית שחתימת הסכמי אברהם הצליחה למנוע את כוונת הסיפוח בגדה.

אך מעל לכל – מה שאִפשר את המשך ההפרדה המדומה בין הסכסוך לנורמליזציה היה השליטה בגובה הלהבות בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אמנם הסכמי אברהם שרדו את אירועי "שומר החומות" (2021) בהצלחה, אך ההנחה האזורית היתה שישראל יכולה לנטרל גם התפרצויות משמעותיות בהרבה אשר יציבו את שליטי המפרץ ומדינות אחרות בפני דילמות קשות אל מול הקהל הביתי. מדיניות "צמצום הסכסוך" של ממשלת בנט־לפיד התאימה מאוד לתפיסה זו, והעובדה שלא נרשמה הסלמה אִפשרה לצדדים לדמיין שהסוגייה הפלסטינית "מנוטרלת" ושלא תשפיע על טיפוח היחסים.

הסדקים הופיעו עם השבעת הממשלה

הסדקים במציאות שעיצבו ההסכמים החלו להופיע עם השבעת ממשלת נתניהו־סמוטריץ. בנייר מדיניות שפרסמתי באפריל במסגרת מכון "מיתווים", הצבעתי על תהליך ראשוני בקרב מדינות הנורמליזציה, של הערכה־מחדש של ישראל כשותף אסטרטגי על רקע מדיניות הממשלה בנושאי הסיפוח, מעמד ירושלים ועליית הסיכוי להסלמה.

עבור האמירתים וכנראה גם עבור הסעודים, הנורמליזציה עם ישראל היתה ונותרה האופציה האסטרטגית המובילה, אולם לראשונה מאז החל התהליך, צעדי ממשלת ישראל הכריחו את מדינות הנורמליזציה לגישה אקטיבית יותר כלפי הסוגייה הפלסטינית. בד בבד, סקרי דעת קהל שנערכו במדינות האזור חשפו התנגדות חריפה בקרב הציבור לתהליך הנורמליזציה, שמקורהּ בעיקר באמונה שהמשטרים המנרמלים "מכרו את הפלסטינים".

הסדקים שהופיעו מאז השבעת הממשלה התנפצו בקול רעם ב-7 באוקטובר. שתי האשליות שתחזקו את ההפרדה בין הנורמליזציה לבין העניין הפלסטיני קרסו: ראשית, האשליה שניתן להחזיק את הסיר המבעבע של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשליטה. ושנית, ההבנה בישראל ובמדינות האזור שהסלמת הסכסוך משפיעה ישירות על היציבות האזורית כולה – קרי, על האינטרסים המהותיים של מדינות האזור. על כך יש להוסיף את ההשפעה של הנורמליזציה על הסכסוך עצמו – יש פרשנים ואנליסטים שסוברים כי להתקדמות הנורמליזציה בין ישראל וסעודיה היתה השפעה מסוימת על נכונות חמאס, ייתכן שבעידוד איראני, לגרום להסלמה שתפגע בתהליך.

"שלום תמורת השלום" הוא נחלת העבר

מוקדם להעריך את הנזקים ואת התמורות שתחולל המלחמה לתהליך הנורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי, אך דבר אחד נראֵה ברור – גישת "השלום תמורת שלום" היא נחלת העבר. הסוגייה הפלסטינית תמלא חלק חשוב בהרבה בתהליך הנורמליזציה – אם לא באמצעות הצגה של יוזמות מחודשות לקידום הסכם שלום כולל דוגמת "יוזמה הערבית" (2002) הידועה, אז לכל הפחות בהסדרים אזוריים למניעת הסלמה.

עבור מדינות האזור, הסוגייה הפלסטינית הפכה פתאום מעניין הנוגע יותר למראית עין או למחוות סמליות – לנושא המשליך ישירות על האינטרסים הבסיסיים ביותר שלהן. היא נוגעת ישירות באפשרות של התנגשות כוללת מול איראן, משליכה על היקף המעורבות האמריקאית בזירה, ואף משפיעה על יציבות המשטרים המתונים באזור, לרבות הרשות הפלסטינית. התמונות המגיעות מעזה מטילות צד כבד על הפרויקט הנרמול השאפתני שנטלו על עצמם הסעודים והאמריתים. ירדן ומצרים מוצאות את עצמן נסחפות אף הן באירועים – כשהאחרונה אף מנסה לבלום כניסה של מאות אלפי פליטים פלסטינים אל תוך שטחה.

זרע של הזדמנות

בשינוי החשיבה האזורית על הנורמליזציה טמון גם זרע של הזדמנות – הזדמנות למינוף מדיני אמיתי של תהליך הנורמליזציה עם העולם הערבי לקידום שלום ישראלי־פלסטיני.

בעיקר, אירועי ה-7 באוקטובר מובילים שינוי בתפיסה הישראלית לגבי כדאיוּת שילוב השחקנים האזוריים בסכסוך. כמעט כל תוכנית המדברת על "היום שאחרי" בעזה כוללת בחינה של מעורבוּת אזורית, בין אם בכניסה לוואקום שייווצר אחרי שלטון חמאס ובין אם בסיוע כלכלי רחב היקף לשיקומה של עזה והשתתפות ביצירת הסדר החדש ברצועה.

מבעד לעננים השחורים שמעלינו, מתחדדת ההבנה שהנקמה הגדולה ביותר בחמאס היא ועידת פסגה ישראלית־סעודית־אמריתית־מרוקאית־מצרית־פלסטינית שתתכנס בקיבוץ בארי ותתכנן את הפיתוח הכלכלי רחב ההיקף של עזה ובד בבד השקעה רחבת היקף ביישובי העוטף. כל זאת במסגרת פתרון מדיני ארוך טווח.

אך לפני שאנחנו מפליגים בחלומות, ראוי לציין את המובן מאליו – מינוף נורמליזציה לשלום לא יוכל להתקדם עם הממשלה הנוכחית. קשה להאמין שמי שהתחייבה לזכות הבלעדית של העם היהודי על המרחב שבין הנהר לירדן, תוכל לספק ולוּ נימה של נכונות לתהליך מדיני. מדובר בממשלה שסירבה בימי שלום להציע אפילו מחוות סמליות בסוגייה הפלסטינית כדי לקדם את היחסים עם סעודיה; קשה אפוא להאמין שתימצא נכונות חדשה למהלך בקרבה ממשלת ה"ימין על מלא" בזמן מלחמה.

המאמר פורסם בתלם ב-14 בנובמבר.

הפוסט כך התנפצה אשליית השלום האזורי ללא הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפסגה הזאת תהיה רכיב ראשון בתהליך של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. היא תאפשר את מה שחמאס, איראן וגרורותיה ניסו למנוע ב-7 באוקטובר – נורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי, חידוש תהליך מדיני עם הכוחות המתונים בעם הפלסטיני המוכנים לחיות לצד ישראל, והקמת חזית אזורית רחבה נגד איראן בתמיכת ארצות הברית. תמונת הניצחון של המערכה הנוכחית היא תמונה של הכרעה מדינית.

הפוסט פסגת בארי: ישראל צריכה תמונת ניצחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחסי ירדן–חמאס מעולם לא היו חמים. בסוף 1999, זמן קצר לאחר שעלה עבדאללה לשלטון, חמאס הוצא מחוץ לחוק, הנהגתה גורשה מירדן ומשרדיה נסגרו בטענה שהארגון מתערב בענייני המדינה הפנימיים. אף שח'אלד משעל הגיע מאז לעמאן מספר פעמים בניסיון לחדש את פעילות הארגון במדינה,השלטון הירדני סירב. הוא חשש שפעילותו באופן רשמי תיתן רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים,שהוצאה אף היא מחוץ לחוק. גם כאשר שופרו היחסים בין חמאס לשלטון הירדני ונערך "פיוס" בין הצדדים ב-2017 הבהירו השלטונות כי משרדי חמאס לא יפתחו שוב בממלכה. מצב זה לא השתנה וחמאס עדיין מנוע מלפעול בירדן באופן חוקי.

למרות זאת, דעת הקהל הירדנית תומכת מאוד בחמאס. לפני כארבע שנים פורסם סקר דעת קהל ב-Washington Institute for Near East Policy שהצביע כי 57% מהציבור הירדני תומך בארגון.התמיכה בחמאס היא חלק מההזדהות של הציבור הירדני עם הפלסטינים בכלל. יש לזכור כי לפחות מחצית מהאוכלוסייה בירדן היא פלסטינית. ביטוי לפופולאריות הגבוהה שהארגון זוכה לו ניתן לראות בהפגנות שפרצו ברבת עמון ובמספר מוקדים נוספים מאז תחילת המלחמה. בהפגנות נשמעו קריאות בגנות ישראל וארצות הברית שעומדת לצד ישראל, קריאות להחזרת השגריר, ביטול הסכם השלום בין המדינות ועוד. באחת ההפגנות הספונטניות שהתרחשו ליד שגרירות ישראל בעמאן אף ניסו המפגינים לפרוץ לתוך מתחם השגרירות הריק ולהעלות אותה באש.

על רקע זה ניתן להבין את המאמצים שעושה המלך עבדאללה ושר החוץ שלו ספדי להפסיק את המלחמה. זה החל עם מסע ביקורים שערך במדינות מערב אירופה והמשיך עם ניסיון לכנס וועידת פסגה בעמאן עם הנשיא ביידן, נשיא מצרים א-סיסי ואבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית – וועידה שבוטלה בשל חשש ממהומות בעקבות הפרסום השקרי על מאות הרוגים בתקיפה ישראלית של בית חולים בעזה. נפגשו בעמאן שרי החוץ של ירדן, מצרים, איחוד האמירויות הערביות, סעודיה, קטר וכן בכיר אש"ף והרשות, חוסיין א-שייח', וזאת במטרה לשכנע את מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בדחיפות השגת אש למלחמה בעזה.

עבדאללה עקבי במדיניות שלו שהפתרון לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. כך הבהיר בהצהרות שלו שנישאו מאז פרוץ המלחמה ובשיחותיו עם מנהיגים ערביים ומערביים, לרבות הנשיא ביידן . פתרון שתי המדינות מבחינת ירדן הוא הערובה ליציבות פוליטית במזרח התיכון שתבטיח גם את עתידה ותסיר מסדר היום את הרעיון שירדן היא היא "המולדת החלופית" למדינה פלסטינית – תפיסה שישראל, לטענת גורמים ירדנים, מנסה לקדם.

אין זה אומר שירדן איננה מעוניינת שישראל תכריע את חמאס. נהפוך הוא, בדומה למצרים, האינטרס הירדני חופף לאינטרס הישראלי במלחמה והוא חיסול חמאס וחיזוק הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ואולי גם ברצועת עזה במקום חמאס. אולם, התמשכות המלחמה והחשש מפתיחת חזית נוספת עלולה להשפיע גם על ירדן. הצטרפות כוחות נוספים למלחמה כמו החות'ים בתימן או חזבאללה מלבנון או שלוחותיו מדרום סוריה, לא רק תעודד גם צעירים ירדנים להתנדב "למלחמה למען פלסטין" – קולות שמתחילות להישמע בירדן (כפי שהיה בעבר), אלא אף עלולה לגרור את ירדן לתוך שדה הקרב בלי שיש לה עניין בו.

לפי פרסומים שונים, תגבר הצבא האמריקאי לאחרונה את נוכחותו בממלכה ונערך לפריסת מערכות הגנה נגד טילים ("פטריוט"), שעלולים לפגוע בירדן, כדי להגביר את תחושת הביטחון בממלכה. יתר על כן, ירדן חוששת מגל פליטים פלסטינים כתוצאה מהמלחמה. אמנם, אם אכן תיווצר בעיה כזאת, הפליטים יגיעו לתוך סיני ולא לירדן, אך החשש שהדבר יהווה תקדים מסוכן, שכן במקרה של מלחמה נוספת בגדה המערבית, אם תתעורר בעיית פליטים הם יגיעו אז לתוך ירדן.

לכן, הצעד של ירדן בהחזרת השגריר מישראל אינו צריך להתפרש כתמיכה בחמאס, אלא כצעד מתבקש כהיענות לדעת הקהל הירדני. ירדן מצדה תמשיך לקיים קשרים צבאיים ומודיעיניים עם מדינת ישראל בחשאי, כאילו אין כלל מלחמה. ירדן זקוקה לישראל כמדינה יציבה וחזקה באזור, שכן  ישראל, כפי שהוכח כבר בעבר, היא הערובה היחידה, לצד ארצות הברית, לביטחונה של הממלכה.

הפוסט השגריר הירדני הוחזר, אבל ישראל וירדן עדיין חולקות אינטרסים משותפים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשבוע הראשון למלחמה הזעזוע של מנהיגי אירופה מזוועות פשעי חמאס נגד האנושות היה אדיר ותמיכתם בישראל ובזכותה להגן על עצמה היתה חד–משמעית וגורפת. בשבוע השני נשמעו קולות ביקורת על עמדות פרו-ישראליות מידי של נשיאת הנציבות האירופית. בסוף השבוע השלישי הויכוח בין מנהיגי 27 המדינות החברות באיחוד האירופי כבר נסוב סביב נוסח הפסקת האש/השהיה/השהיות הומניטריות. גרמניה, אוסטריה וצ'כיה התנגדו לקריאה להפסקת אש הומניטרית, מכיוון שזו תיצור לחץ מדיני על ישראל, ותמכו בהשהיה הומניטרית בלבד. אירלנד וספרד קראו להפסקת אש. ההחלטה הדגישה חשיבות הגנה על חיי האוכלוסיה האזרחית ולאפשר סיוע הומניטרי רציף לרצועה. אלו סימנים שמתחילים להעיד על שחיקת התמיכה האירופית. 

בסבבי הלחימה הקודמים נגד חמאס ב-2008 ו-2014 ישראל למדה שהתמיכה האירופית נוטה להתהפך. מה שמתחיל כתמיכה בישראל עבר תוך כשבועיים לקריאה להפסקת אש ובהמשך אף לגינוי ישראל על חוסר המידתיות בין הנזק וההרג שעשו טילי הקסאם בישראל לעומת הנזק וההרג שגרמו הפצצות חיל האויר ברצועת עזה. כיצד ישראל יכולה להימנע מהתהפכות אירופית ולשמר תמיכה מדינית רחבה ומתמשכת ככל שניתן, שתאפשר לה מרחב תמרון צבאי בלחימה בחמאס?

לשם כך יש להבין איפה מתקפת חמאס "פוגשת" את אירופה, כלומר מהי מפת הרגישויות והאינטרסים האירופים.

מקור ההתהפכות של אירופה נמצא בהמשך למשפט שלישראל הזכות להגן על עצמה: עליה לעשות זאת לפי המשפט הבינלאומי (משב"ל) והמשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו חלק מערכי הסדר העולמי הבינלאומי שארה"ב ומערב אירופה ייסדו לאחר 1945, מתוך שאיפה להגביל את זוועות המלחמה.

מעל שנה וחצי האירופים מאשימים את פוטין בהפרה שיטתית של המשב"ל באוקראינה. אם ישראל תפעל לאור המשב"ל, טענות פוטין שהאירופים מפעילים סטנדרט כפול לרוסיה ולישראל יהיו חסרות בסיס. צה"ל אכן מקפיד לנהוג על–פי המשב"ל ולתקשר זאת לבעלי בריתנו ולעולם. גם הסיוע ההומניטרי לאוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה מתרחב. פעולות הומניטריות אלו מבדילות בין ישראל הדמוקרטית לבין ארגון הטרור חמאס.

שימור הסדר הבינלאומי כנגד הציר האוטוקרטי הקורא תגר: רוסיה, איראן וגרורותיה הוא אינטרס אירופי ואמריקאי מובהק. כיום יותר מתמיד הוא גם ישראלי.

במערב אירופה מודאגים מבטחון פנים. הפגנות פרו-פלסטיניות על רקע התמונות מרצועת עזה מפרות את הסדר הציבורי. האנטישמיות בעליה והקהילות היהודיות בסכנה. התראות פיגועי טרור אסלאם פונדמנטליסטי עלו בחלק מהמדינות לדרגה המקסימלית. כדאי שישראל תזכיר לאירופים ששיתוף הפעולה המודיעיני מצידה מנע פיגועים באירופה. אנו באותו צד של המתרס.

האיחוד האירופי ובייחוד חברותיו במזרח מודאגות שהסלמת המלחמה לחזבאללה בצפון תסיט את תשומת הלב העולמית, משאבים ואמצעי לחימה אמריקאים ואולי אירופים מהמלחמה באוקראינה. הרצון הוא לשמר את המיקוד והמשאבים לטובת אוקראינה.

הסלמה בצפון תערער את לבנון. אירופה חוששת מחידוש זרם פליטים לכיוון סוריה, טורקיה ואליה.

טרור, הגירה, אסלאמופוביה ואנטישמיות הם גורמים מוכרים לעלית ימין (ולעיתים גם שמאל) פופוליסטי וקיצוני באירופה. באופן מובן, מנהיגים מהמרכז פועלים מתוך דאגה לעתידם הפוליטי.

אלו חלק מהרגישויות שיש לקחת בחשבון כדי לשמר את תמיכת האירופים, לצד ציפיה לעמידה אירופית איתנה על הערכים שיקרים להם נגד חמאס, ובהמשך נגד איראן.

בטווח הרחוק, ישראל תצטרך לחשוב על "היום שאחרי" המלחמה בחמאס. לא מספיק לפעול לפי המשב"ל בעזה. צריך לפעול לפיו גם בגדה המערבית. פתרון מדיני שיפריד אותנו מהפלסטינים ישמור על ישראל יהודית ודמוקרטית, ויסייע לנו לגבש חזית אמריקאית – אירופית שתתמקד בהגנה מפני איראן.

הפוסט מה לעשות כדי שאירופה תמשיך לתמוך בישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לדימוי שהממלכה מנסה לשדר, העסקים ממש לא כרגיל. המלחמה שיבשה כבר חלק מהיוזמות המדיניות של הממלכה, והיא עלולה לחבל גם בתוכניות הכלכליות. לא יהיה זה מופרז להעריך כי המלחמה מבחינת הסעודים הייתה סוג של מגה־פיגוע.

המאמר המלא פורסם ב-2 בנובמבר בגלובס.

הפוסט מבחינת סעודיה, מתקפת חמאס על ישראל הייתה מגה־פיגוע נגדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קטאר – כפי שהיה ברור מאז ימי מזוודות הכסף ועד למרכזיותה בתיווך בשחרור החטופים בשבוע שעבר – היא תומכת חמאס. היא מארחת קבועה של מנהיגי התנועה בבירתה ולאורך השנים העבירה לה סיוע כלכלי במיליארדי דולרים. כבר ביום השני למלחמה, עוד בטרם התבררו ממדי הטבח, היא מיהרה להכריז שישראל היא "האחראית היחידה" לפרוץ העימות.

דמות מפתח בקשר בין דוחא לבין חמאס הוא מוחמד אל–עמאדי, שבזמנו היה נושא מזוודות הכסף לרצועה. אלא שהוא מוגדר כשגריר הקטארי "לטריטוריות הפלסטיניות", מה שממחיש שמדינתו לא מגבילה עצמה רק לחמאס ולרצועת עזה. אותו אל–עמאדי היה זה שהכריז בראשית 2021 על הסכם הבנות בין קטאר, הרשות הפלסטינית וחברת החשמל העזתית, למיזם משותף בהיקף של 60 מיליון דולר לאספקת גז טבעי שיועבר דרך ישראל. הייתה זו דוגמה אחת מני רבות לתמיכה הכלכלית המסיבית של דוחא ברשות.

למעשה, במקרים מסוימים התמיכה בעזה הייתה אפילו פחותה מהתמיכה הכלכלית שהועברה לרמאללה. כשקטאר הודיעה במאי 2019 על סיוע כספי לפלסטינים בסך 480 מיליון דולר – חלק הארי (300 מיליון דולר) הוקדש למיזמים של הרשות והיתר עבר לשלטון בעזה.

תמיכה זו לוותה בקשרים מדיניים ענפים. אל–עמאדי נפגש לא פעם עם בכירי אש"ף כמו חוסין א–שיח' ואבו מאזן. יו"ר הרשות עצמו ביקר בדוחא את האמיר במקביל לנוכחות בכירי חמאס שם, ומפגינים פרו–פלסטיניים במונדיאל שאירחה קטאר לפני שנה הקפידו להדגיש תודה מיוחדת על "תרומה חסרת תקדים לקידום הסוגייה הפלסטינית".

לכן אין הפתעה בכך שבראיונות לתקשורת הבינלאומית בתקופה האחרונה הצהיר ראש ממשלת קטאר שביום שאחרי המלחמה צריכה להתגבש יחידה מדינית אחת שתכלול את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, "בשליטת מי שיבחרו הפלסטינים". אלו לא בהכרח מילים ריקות וכבר היו דברים מעולם. ראש ממשלת קטאר לשעבר, חמד בן ג'אסם אלת'אני, סיפר בעבר בראיון שמדינתו היא ששכנעה את חמאס להשתתף בבחירות ברשות ב-2006 – אלה שבעקבותיהן עלתה התנועה לשלטון. המדיניות הזאת נשמרה גם לקראת הבחירות שהיו אמורות להתקיים ברשות ב-2021, אז ביקש אבו מאזן מהאמיר להפעיל את השפעתו על חמאס על מנת שתסכים להתמודד.

את המציאות הזאת צריכה ישראל לראות נכוחה: חמאס והרשות, ביחד ולחוד, הן שני צירים שבאמצעותם מבקשת קטאר להשיג מטרה זהה – הגדלת מעורבותה בסוגייה הפלסטינית. לכן, כל מתווה שיישקל לגבי עתידה של רצועת עזה ידרוש מממשלת ישראל התייחסות רצינית לזווית הקטארית.

עד כה השתמשה ישראל בקטאר לשם מענים נקודתיים מבלי לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח. כעת עליה להחליט אם היא מוכנה להשלים עם מעורבותה של מדינה שתומכת במוצהר בארגון טרור עוין. בשלב השני ישראל צריכה להיות ערוכה להפעלת מדיניות חוץ מתוחכמת. ההנחה שהקטארים הם גורם צדדי שאפשר להיעזר בו בצורה אגבית למטרות נקודתיות הופרכה במחיר כבד מדי.

המאמר פורסם ב-ynet ב-4.12

הפוסט גם אם חמאס יופל, קטאר תישאר כאן. וזו סיבה לדאגה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגישה המוצעת בנייר זה היא של שילוב "תכנית זינוק כלכלי" עם הסדרה מדינתית, במסגרת של שיתוף פעולה כלכלי אזורי, על פי היסודות הבאים: (1) סיום המלחמה בעזה במצב בו משטר חמאס אינו קיים יותר. הוא מוחלף במערכת שלטונית יציבה, אשר תשלב בין הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית למעורבות בינלאומית ואזורית עמוקה, (2) תכנית כלכלית דו-שלבית מקיפה עבור עזה: בשלב הראשון "תכנית מענה מידי ושיקום מהיר", אך במקביל תכנית "זינוק כלכלי" שתציב את רצועת עזה על מסלול של צמיחה כלכלית מהירה ויציבה לטווח ארוך, (3) תכנית הזינוק הכלכלי של רצועת עזה, תהיה חלק מתכנית רחבה יותר להזנקה כלכלית של הרשות הפלסטינית. התכנית הכלכלית תשתלב ותתמוך במהלך ההסדרה המדינית וייצוב המערכת הישראלית-פלסטינית.

הזנקת הכלכלה של עזה, והכלכלה הפלסטינית באופן כללי, תושג על ידי שילוב של כמה מרכיבים. החשובים שבהם: (1) סט של פרויקטים "משני משחק" ברצועת עזה ובגדה המערבית, (2) המשך הקשר העמוק עם הכלכלה הישראלית ושילוב כלכלי בין עזה לגדה המערבית, (3) פיתוח קשרים כלכליים עם גוש מדינות המפרץ, כשותף כלכלי חזק נוסף, לצד ישראל, (4) שילוב עזה והגדה המערבית בתהליכים הרחבים יותר של שיתוף הפעולה הכלכלי המתרחשים באזור, ובפרויקטים אזוריים גדולים, (5) קפיצת מדרגה בהיקף ההשקעות בתוך הכלכלה הפלסטינית, כחלק מהתהליכים הנ"ל.

המרכיב הכלכלי חיוני לתמיכה במרכיב המדיני, וכך גם להיפך. סיום המלחמה בעזה ללא פתרון על פי הקווים המנחים המוצגים בנייר זה, משמעותו הפקרה מחדש של עזה לכוחות הרדיקליים בחברה הפלסטינית וחזרה לנקודת המוצא של ערב ה-7 באוקטובר – אי יציבות בעזה ומצב של ניהול הסכסוך ברמות משתנות של אלימות. המחיר הגבוה של מדיניות זאת כבר ידוע.

* מסמך זה הוא חלק מסדרה של ניירות מדיניות במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון לחשיבה על היום שאחרי המלחמה.

הפוסט בניית תשתית כלכלית-מדינתית בעזה כחלק מהסדר ישראלי- פלסטיני בהקשר של שיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פתרון ביניים למשילות ברצועת עזה, שמירה על ביטחון ישראל ומניעת התקפות נוספות עליה הוא פריסת כוח שלום רב-לאומי גדול עם מנדט ברור והוראות מפורשות לפתיחה באש. מבחינת משימתו, היקפו, המנדט שיוטל עליו והוראות הפתיחה באש של הכוח הרב-לאומי, אלה צריכים להיות דומים למודל של הכוח הרב-לאומי בקוסובו והכוח במזרח טימור יותר מאשר לכוח UNIFIL חסר התועלת הפרוס בדרום לבנון, שלא הצליח להרחיק את כוחות חיזבאללה מגבול ישראל.

על מנת להבטיח את יעילותו של כוח זה, יש להטיל עליו שלוש משימות השלובות זו בזו.

ביטחון: עדיין לא ברור כיצד יסתיים המבצע הצבאי ברצועת עזה. אם צה"ל ייסוג מבלי לחסל את כוחו הצבאי של חמאס ושל ארגונים קיצוניים נוספים בעזה, ייתכן והכוח הרב-לאומי יידרש לאכיפת שלום. על-פי פרק שבע במגילת האו"ם, ניתן להסמיך שומרי שלום לפגוע בשחקנים מסוימים, לפרק גורמים לוחמים, לפרוק מהם את נשקם, ולתמוך בהעברת שליטה טריטוריאלית מידי ארגונים חוץ-מדינתיים חמושים לידי רשויות לגיטימיות. הכוח הרב-לאומי יוכל לקבל על עצמו אחריות הדרגתית על חלקים מרצועת עזה שמהם ישראל תיסוג בשלבים. חיוני להבטיח לשם כך תיאום זהיר בין צה"ל לכוח שמירת השלום.

משילות: על הכוח הרב-לאומי למנוע ואקום משילות בעזה. לשם כך יהיה עליו להבטיח את חזרתם לפעילות ותפקודם של רשויות אזרחיות ושירותים חיוניים, את אכלוסם הזמני של פליטים שנעקרו מבתיהם ובסופו של דבר את חזרתם לבתיהם. הקהילה הבינלאומית תמנה נציב עליון שעליו תוטל הובלת הפעילות האזרחית של הכוח הרב-לאומי, וסלילת הדרך להעברה מדורגת של רצועת עזה לשליטה פלסטינית.

שיקום: כבר היום, ממדי ההרס ברצועת עזה חסרי תקדים. לכוח הרב-לאומי מיועד תפקיד מרכזי במאמצי השיקום הראשוניים, בהבטחת אספקה מהירה של חשמל ומים ובמזעור סכנה מנפלי תחמושת, מנהרות חמאס, דליפות ביוב, וכיו"ב.

פריסת כוח רב-לאומי בעזה תעביר מסר ברור וחד לפלסטינים, לישראלים ולשאר האזור שלא תהיה חזרה לסטטוס קוו של "ניהול הסכסוך". משימת שמירת שלום בעזה תהווה שלב ביניים, שישתלב בעתיד בהסדר דיפלומטי רחב בהשתתפות ישראלים, פלסטינים, שחקני מפתח אזוריים והקהילה הבינלאומית.

* נייר זה נכתב במסגרת פרויקט משותף של מכון מתווים וקרן ברל כצנלסון – המציע ניתוחים ביטחוניים, מדיניים ואזוריים ופתרונות מדיניות ליום שאחרי המלחמה ובתמיכת הקרן החדשה לישראל.

הפוסט פריסת כוח רב-לאומי בעזה: ההזדמנויות, האתגרים והתנאים להצלחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הימנעות ארצות הברית מהתערבות פיזית במלחמות ישראל עלתה בקנה אחד עם הדוקטרינה הצבאית הישראלית. ממשלות ישראל התעקשו לאורך השנים שהכוח היחיד שיגן על מדינת ישראל הם חיילי צה״ל. התעקשות זו עמדה במבחן קשה ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. אז, בעקבות ירי טילים על ישראל מעיראק, נאלצה ישראל לסמוך על עזרתה הצבאית המעשית של ארצות הברית. חיילים אמריקאיים התייצבו בישראל עם סוללות פטריוט, מתוך כוונה ליירט את הטילים העיראקיים. כוחות הקואליציה ניהלו עבור ישראל גם מהלך צבאי מבצעי כאשר מטוסים אמריקאיים וכוחות קומנדו בריטיים תקפו יעדים במדבר המערבי ופעלו שם במטרה לחסל את המשגרים העירקיים. שני המהלכים, האווירי והיבשתי, לא העלו דבר, אך גם כאן, עצם פעולתם של כוחות זרים להשגת מטרות צבאיות ישראליות הטרידה את ממשלת ישראל.

אירועי מלחמת המפרץ הובילו להידוק היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות. מאז, המערכות הצבאיות והאסטרטגיות של שתי המדינות מסונכרנות היטב. זה הרקע הרחב של ההתערבות האמריקאית במשבר הנוכחי. ארצות הברית רואה את המהלך הישראלי הנוכחי כנגד החמאס כפי שרואה אותו ישראל: לא עוד מבצע מוגבל, שישמר את הסטטוס-קוו שהיה מבוסס על בנייתו והתעצמותו של החמאס על מנת שיהווה משקל נגד לרשות הפלסטינית, וזאת במטרה לבסס את השליטה הישראלית בגדה המערבית. למעשה,  ארצות הברית רואה דמיון במהלך הישראלי  לזה של ארצות הברית לאחר ה-11 בספטמבר, 2001. במלים אחרות, ההתקפה של חמאס על ישראל נתפסת על ידי ישראל וגם על ידי ארצות הברית כמהלך הזהה בעוצמתו ובמשמעותו להתקפה של אל-קעאדה על ארצות הברית, ושבעקבותיה יצאה ארצות הברית למלחמה הרחק מעבר לגבולותיה. זה היה גם הרציונל שהביא את ארצות הברית לנהל מאבק בלתי מתפשר במדינה האסלאמית. התפיסה הייתה שהמאבק הוא נגד ארגון רצחני שיעדו הוא מוחלט, חיסול הציביליזציה המערבית ולכן  המהלך הצבאי נועד לחסל אותו. במקרה של החמאס, הארגון נתפס כעת כמי שחותר, לא להשגת היעד המוגבל של מאבק להקמתה של מדינת פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא כמי שמבקש להשמיד את מדינת ישראל ואת תושביה, נשים, ילדים, קשישים ואזרחים.

כל אלה מסבירים את התמיכה האמריקאית העמוקה במהלכיה של ישראל ובמשלוח כמעט מידי של תחמושת ונשק. אך אין בהם כדי להסביר מדוע ממשל ביידן שיגר אל מזרח הים התיכון שתי נושאות מטוסים. הסיבה למשלוח נושאות המטוסים היא החשש האמריקאי שעוצמת ההתקפה הישראלית על החמאס, שיעדה הוא חיסול החמאס כארגון צבאי, על אנשיו ויכולותיו, תביא את החיזבאללה להתערב בקרבות ולפתוח בחזית שניה כנגד ישראל. מהלך כזה יפגע באינטרסים האמריקאיים המבוססים על בניית מערך בריתות וקשרים אזוריים המכוונים כנגד איראן. איראן נתפסת כיד המושכת בחוטים של החמאס, היזבאללה ועוד גורמים באזור. אמנם, אין ראיות לכך שאיראן הייתה מעורבת במתקפת החמאס, אך הממשל חושש שהתקפה של החיזבאללה והפגיעה בישראל שתניב פגיעה קשה ביותר בלבנון, תערער את היציבות במזרח התיכון באופן שיאפשר לאיראן לקדם את האינטרסים שלה באזור, תוך פגיעה בבעלות הברית של ארצות הברית ובראשן ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. האם, ביום פקודה, יפעלו מטוסים אמריקאים כנגד החיזבאללה? קשה לומר. הנשיא ביידן, מן הסתם, מקווה שעצם נוכחותן של נושאות המטוסים תמנע את הצורך בשיגור המטוסים. מבחינת ישראל, עצם המעורבות האמריקאית במשבר, ולו גם הפסיבית, מהווה מהלך נוסף בדרך למעורבות אמריקאית ישירה בהגנה על ישראל.

הפוסט האם חיילים אמריקאיים יגנו על ישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, בהקשר רחב יותר, העיתוי של המתקפה הרצחנית הוא תולדה של כמה סיבות, כמו למשל ניצול מה שנתפס כחולשה ישראלית הנובעת מפילוג פנימי, וכן קידום מעמדה של חמאס בזירה הפלסטינית על רקע החולשה של הרשות בראשות אבו מאזן. במאמר זה ברצוני להרחיב על סיבה נוספת, והיא כוונת חמאס – ומאחוריו איראן – לטרפד את הנורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית שהתקרבה מהר יותר ממה שכל אחד שיער. נשיא ארצות ברית ביידן אמר בהקשר זה כי "ערב הסעודית רצתה להכיר בישראל. זו אחת הסיבות שחמאס תקף". עוד קודם להצהרת ביידן, הודה דובר חמאס בלבנון כי מטרות המלחמה היו להרוס את ישראל, לשחרר את פלסטין ולהטיל מהלומה על הנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב. חמאס לא הצליח, כמובן, במימוש שתי המטרות הראשונות, אולם נכון לזמן כתיבת דברים אלו, נראה כי מטרתו השלישית הושגה, משום שערב הסעודית הודיעה כי היא מקפיאה את המשא ומתן לנורמליזציה עם ישראל.

מדוע היה כה חשוב לאיראן ולחמאס לטרפד את הנורמליזציה? ציר "ההתנגדות" בהובלת איראן ראה בנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית בהובלת ארצות הברית מהלך אסטרטגי שנועד לשנות את מאזן הכוחות האזורי, משום שהוא היה משיג שלוש מטרות: ראשית, קשירת ערב הסעודית בברית הגנה עם ארצות הברית; שנית, חיזוק מעמדה של ישראל במזרח התיכון. בהקשר זה יש לזכור כי מקומה המיוחד של ערב הסעודית כשומרת המקומות הקדושים לאסלאם (מכה ומדינה) הופך אותה לשחקנית מרכזית בעולם הערבי והאסלאמי, דבר שיכול להשפיע על עמדתן של מדינות ערביות ואסלאמיות נוספות. במובנים אלה, נורמליזציה ישראלית-סעודית יכולה להוות מהלך "משנה משחק" במזרח התיכון. שלישית, הסכם הנורמליזציה היה אמור להביא הישג כלשהו לרשות הפלסטינית, דבר שעלול היה לפגוע בפופולריות ובלגיטימיות של המתחרה חמאס. כל ההישגים הללו איימו, כמובן, לפגוע בהשפעתה של איראן ובמטרותיה באזור.

לחמאס יש היסטוריה של מעשי טרור שנועדו, בין השאר, לפגוע במהלכים מדיניים. כך, למשל, הפיגועים בשנים 1995-1994 נועדו לפוצץ את תהליך אוסלו בין ישראל והפלסטינים. אף שתהליך זה השתבש מסיבות רבות, אין ספק כי פיגועי חמאס היו גורם מרכזי. הפעם השנייה שחמאס פעל לחבל בתהליך מדיני היה, כאשר ביצע את הפיגוע הקשה במלון "פארק" בנתניה בו נרצחו 29 ישראלים ונפצעו מאות. בדומה לעכשיו, גם אז בחר חמאס מועד חג – ערב פסח – אולם מועד זה נועד גם לטרפד את יוזמת השלום הערבית שאושרה בפסגה הערבית בביירות ביום למחרת (28 במרץ 2002). ארבעה ימים מאוחר יותר חמאס ביצע פיגוע תופת נוסף בחיפה, בו נרצחו 15 איש ונפצעו רבים. בעקבות פיגועים אלה ישראל פתחה במבצע צבאי "חומת מגן". מיותר לציין, כי ממשלת ישראל לא הייתה מוכנה לדון ביוזמת השלום הערבית בעקבות הפיגועים הללו.

בהנחה שאכן יש קו מקשר בין כל האירועים הללו, הדבר מלמד על חשיבה אסטרטגית של כל הגורמים המעורבים בתכנון הפיגועים הללו. מה שמשותף לכל המקרים הללו הוא שהם השיגו את מטרתם, גם אם היו סיבות אחרות לכישלון המדיני. צריך להבטיח כי בתום המלחמה ייעשה מאמץ עליון לחדש את המשא ומתן לחתימת הסכם נורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית בתיווך אמריקני. מה שברור הוא, כעת, כי הסכם כזה יצטרך לכלול רכיב פלסטיני משמעותי, אשר יוכל לייצר אופק מדיני לפלסטינים. הסכם הנורמליזציה הוא חשוב כשלעצמו, אולם כעת הוא חשוב שבעתיים, וזאת כדי להוכיח כי איראן ובנות בריתה כשלו במאמציהן לטרפדו.

הפוסט אחת ממטרות חמאס במלחמה הייתה לטרפד את הנורמליזציה עם סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה שלא השתנה עד כה זו החלוקה המוכרת בין הגושים: מצד אחד, ציר "ההתנגדות", הכולל בראש ובראשונה את חמאס, ויחד עמו איראן, חיזבאללה, סוריה, החותים בתימן וכן ארגונים בעיראק. גורמים אלה מנסים ללבות את האש באמצעות חימום גזרות אחרות (לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, ישראל גופא) ו"הרעשה" תקשורתית בכל האמצעים הכתובים והאלקטרוניים, ובעיקר ברשתות החברתיות, על פשעי הציונות ומדינת ישראל בעזה ובכלל. פומבית, פוטיןמנסה לאמץ עמדה ניטרלית – כזו שתאפשר לו למלא תפקיד מתווך – אולם העובדה שכלי נשק רבים מתוצרת רוסיהמצויים בידי מחנה זה, כמו גם קשרי רוסיה עם איראן וסוריה, מעמידים אותו למעשה בציר זה, או בקרבה רבה אליו.

מהצד השני של המתרס מצויות כל המדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל, אשר נמצאות בקשר הדוק עם ארצות הברית ועם המערב בכלל. האינטרס של מדינות אלה הוא לפגוע, אם לא להכחיד, את ארגון חמאס אולם הן מתקשות לבטא פומבית עמדה זו בשל דעת הקהל. אי לכך, אנו עדים להצהרות המגנות בעיקר את ישראל מבלי להידרש לטבח של אזרחים על ידי חמאס.

איחוד האמירויות הערביות ומרוקו השמיעו הצהרות מאוזנות יותר, אולם ככלל העמדות הפומביות של מה שאפשר לכנות "מדינות השלום והנורמליזציה" היו אנטי–ישראליות. מאכזבת במיוחד מבחינת ישראל הייתה עמדת סעודיה, שלא רק שלא גינתה את מעשי הטרור בישראל, אלא גם השעתה את המגעים עמה לנורמליזציה. 

השינוי המשמעותי ביותר נוגע למעורבות הפעילה של ארצות הברית. בניגוד לכל התחזיות שדיברו על נסיגתה מהמזרח התיכון, מסתבר כי גם אם הייתה רוצה להינתק מהמזרח התיכון, היא אינה יכולה. נאומו התקיף של ביידן, שליחת שתי נושאות מטוסים לים התיכון בקרבת ישראל, שליחת סיוע צבאי מאסיבי, מסעות דילוגים של מזכירהמדינה בלינקן לישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית, מצרים, קטר וסעודיה, והשיא – ביקורו של ביידן בישראל – כל אלה מצביעים לא רק על מחויבות אמריקנית עמוקה לביטחון ישראל, אלא גם על הרלוונטיות של המזרח התיכון לביטחון הלאומי של ארצות הברית. מעולם לא הייתה מעורבות כה עמוקה של ארצות הברית, גם לא במלחמת יום הכיפורים.

בין מדינות האזור, ניתן לזהות שלוש הממלאות תפקיד מרכזי: האחת היא קטר שקשריה כמעט עם כל השחקניותהמעורבות בסכסוך – במיוחד עם חמאס שראשיה יושבים בשטחה – מעניקים לה עוצמה רכה המשמעותית יותר מגודלה. למרות שקטר יצאה בהאשמות חריפות רק נגד ישראל, ואילו תחנת אל–ג'זירה ממשיכה בשידורי תעמולה לטובת חמאס, מאחורי הקלעים קטר ממשיכה למלא תפקידי תיווך בין ארצות הברית לאיראן, ויש להניח גם בין ישראל לחמאס.

השנייה היא סעודיה, שהפכה בשנים האחרונות בהנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמן למדינה הערבית החשובהביותר. העובדה שסעודיה ממש לאחרונה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן מאפשרת גם לה לתווך ביןהמערב לאיראן. כך, למשל, דווח כי בן סלמן שוחח בטלפון עם נשיא איראן. הוא שוחח גם עם נשיא טורקיה ארדואן, שגם הוא – בדומה לקטר פרסם הצהרות אנטי–ישראליות – אם כי הציע עצמו מיד כמתווך.

המדינה השלישית היא מצרים, הסמוכה מבחינה גיאוגרפית לעזה. מצד אחד, מצרים אינה מוכנה לקלוט פליטים פלסטינים שיברחו מעזה, אך מצד שני חשוב לה להפגין את תפקידה ההיסטורי לטובת הפלסטינים. פתיחת מעבר רפיח המצרי לטובת כניסת סיוע הומניטרי לעזה הייתה הישג חשוב ראשון למדיניות המצרית. עתה סיסי מנסה לארגן ביום שבת הקרוב וועידה בינלאומית שתעסוק בבעיה הפלסטינית וזאת במטרה, בין השאר, להעניק רוח גבית להתנגדות המצרית לקליטת פלסטינים בשטחה. 

ראוי לציין גם את תפקידו של עבדאללה השני, מלך ירדן, אשר יצא לבירות אירופה המערבית, וזאת מתוך מטרה לקושש תמיכה למען הפסקת המלחמה. הוא היה גם אמור לארח וועידת פסגה מרובעת עם ביידן, סיסי ואבו מאזן, כדילתאם עמדות וציפיות, אולם הוועידה בוטלה כנראה בגלל חששות ביטחוניים. המלך מוטרד קשות מהאפשרות שלהפגנות ומחאות לטובת הפלסטינים שיופנו כלפי המשטר, הוא אסר על התקהלויות לאורך הגבול ובבקעת הירדן.

חשוב להדגיש כי מדינות האזור לא תמיד פועלות בהתאם לאינטרסים הצרופים שלהן, אלא כמענה לצורך שלהן להרגיע את דעת הקהל. וכך, דעת הקהל הופכת לשחקן לא פחות חשוב במערכה.

המלחמה בין ישראל וחמאס יצאה מהר מאוד מגבולות הסכסוך הישראלי–פלסטיני; היא חידדה את קווי השסעהמוכרים באזור, אך גם יצרה בקיעים בציר של מדינות השלום והנורמליזציה. תוצאותיה עלולות להביא להידרדרות יחסיה של ישראל עם כמה ממדינות ערב, אך בה בעת הן יכולות גם לזמן הזדמנות לשינוי במערך הכוחות האזורי, שיכללו את הנורמליזציה עם סעודיה, אך גם יביאו לשינוי ביחסיה של ישראל עם הפלסטינים.

המאמר פורסם במעריב ב-19.10.

הפוסט ישראל תיקח את זה בחשבון? המדינות השכנות חוששות מהפיכה בעקבות המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לסעודיה ולישראל אינטרסים משותפים רבים, ובראשם המאבק באסלאם הקיצוני מבית היוצר של איראן, דאעש והאחים המוסלמים. נושא זה תואם את הרצון של הממלכה להמשיך בשיפור וחיזוק תדמיתה כמדינה ידידותית לתיירות, השקעות ועסקים. עד כה היא כמעט ולא הייתה מעורבת במאמצי התיווך הנוגעים המלחמה. כמו ישראל, היא חשבה שניתן להמשיך לחיות לצד חמאס. אלא שהאירועים מקרינים באופן שלילי על כל המדינות במרחב, והסיכון למלחמה אזורית ולג'יהאד גלובאלי גדל.

כעת ישנה הזדמנות היסטורית לישראל לחבור למדינות המחנה הערבי המתון נגד יריבותיהן המושבעות המשותפות ובראשן איראן (לצד קטאר וטורקיה, התומכות גם הן בחמאס). המכשול העיקרי נעוץ בהתנגדות ממשלת ישראל לקידום פתרון שתי המדינות. ככל שהיא תאותת שפניה לשליטה ברצועת עזה ולהמשך החלשת הרשות, כך תתרחק האפשרות לגייס את סעודיה. מנגד, אימוץ היוזמה הסעודית מ-2002 כהשראה לחידוש המו"מ, תשרת את שיקולי הביטחון הלאומי האמריקניים (והישראליים) לקרב מחדש את סעודיה ולהרחיקה מהציר הסיני–רוסי–איראני.

תושבי מדינות ערב אמנם לא זוכים לחופש ביטוי מלא, אך אין זה אומר שהנהגותיהן לא מתחשבות בדעת הקהל בציבור. האינטרס העליון של יורש העצר הסעודי הוא שמירה וביסוס של המשך שלטונו, ולשם כך יש לו צורך בתמיכה ציבורית. הנושא הזה נמצא בראש מעייניו והוא אינו מעוניין לסכן זאת בגלל מראות קשים של פגיעה בבלתי מעורבים, גם אם מדובר בחלק בלתי נפרד מכל מלחמה. דעת הקהל בממלכה תתקשה לקבל חבירה לישראל ללא קידום פתרון שתי המדינות.

בשורה התחתונה, הסבירות לגיוס ערב הסעודית ושותפות ערביות אחרות למאבק משותף באסלאם הקיצוני תקטן ככל שישראל תסרב לפתרון שתי המדינות. בחירה במרכיבי פתרון המדינה האחת – כגון כיבוש הרצועה, שליטה בה והמשך החלשת הרשות הפלסטינית – עלולה להוביל לניתוק היחסים עם מדינות הסכמי אברהם (שכבר עתה נאלצות להדוף ביקורות חריפות נגד הנורמליזציה), תוביל לפגיעה קשה בלגיטימציה הבינלאומית שישראל זוכה לה, ובשל כך תקצר את שעון החול המדיני ללחימה, ותפספס הזדמנות היסטורית לגיבוש ארכיטקטורה אזורית נגד איראן וגרורותיה.

המאמר פורסם ב– ynet ב-19.10

הפוסט כדי לגייס את סעודיה, יש להימנע מפתרון המדינה האחת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מקור אחד של המימון הוא הסיוע של קטאר. בניגוד לפרסומים בתקשורת, אין זה מרכיב המימון החשוב ביותר. בעבר הוא הועבר במזוודות מזומנים דרך ישראל, אך כיום דרך בנקים בפיקוח האו"ם ובאישור ישראל. היקפו הכולל מוערך בכ-400 מיליון דולר בשנה. מקור זה מממן תשלומי רווחה, חלק מהמשכורות של המנגנון האזרחי והצבאי של חמאס, וכן הוצאות אזרחיות כמו דלק לתחנת הכוח של עזה. כסף זה, ככל הידוע, כמעט ואינו משמש להצטיידות צבאית.

המאמר פורסם ב-19.10 ב-N12.

הפוסט מימון חמאס – בסיוע הרשות הפלסטינית ובהסכמת ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.