ארכיון ישראל ואגן הים התיכון - Mitvim https://mitvim.org.il/areas_tax/ישראל-ואגן-הים-התיכון/ מתווים Wed, 08 Jan 2025 08:37:08 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.2 https://mitvim.org.il/wp-content/uploads/fav-300x300.png ארכיון ישראל ואגן הים התיכון - Mitvim https://mitvim.org.il/areas_tax/ישראל-ואגן-הים-התיכון/ 32 32 קריסת משטר אסד מייצרת גלי הדף אזוריים גם במפת האנרגיה במזה"ת https://mitvim.org.il/publication/%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8-%d7%90%d7%a1%d7%93-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%a8%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%93%d7%a3-%d7%90%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%92/ Wed, 08 Jan 2025 08:36:34 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=12328 המציאות החדשה בסוריה, אף שמצויה בעיצומו של עיצוב מחדש, מייצרת שורה של גלי הדף במגוון סוגיות. אחת מהן נוגעת למכלול האנרגיה במזרח הים-התיכון. אזור זה עבר תמורה מרתקת וחשובה בעשור האחרון, בעקבות גילויי הגז במימי הים, הן במישור האנרגטי והן בזה המדיני-אסטרטגי. מארג של שיתוף-פעולה אזורי נבנה, ובא לידי ביטוי ארגוני עם הקמתו של פורום הגז האזורי בינואר 2019. שחקנית מרכזית שנעדרה ממנו הינה, כזכור, טורקיה. קריסתו של משטר אסד בסוריה הציבה את טורקיה בעמדה אטרקטיבית, שיכולה להשפיע על דמותו של המשטר בדמשק, כמו גם על מפת יחסי הכוחות האזורית. אנקרה הפשילה שרוולים מייד עם כניסתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני וכוחותיו לדמשק. שר-החוץ הטורקי פידאן וראש המודיעין קאלין ביקרו בדמשק והמחישו את האווירה החמימה והקרובה השוררת בין שני הצדדים. אנקרה הביעה נכונות לסייע לייצוב התהליך הפוליטי הסבוך בסוריה, כמו גם במכלול התחומים האזרחיים, וכאמור גם בתחום האנרגיה. שר התחבורה הטורקי ציין (24.12) כי טורקיה מתכוונת לחתום על הסכם לתיחום המים הכלכליים בין שתי המדינות. עמיתו, שר האנרגיה הטורקי, הבהיר, שיש להמתין קודם להקמתה של "רשות שלטונית" בסוריה, אולם הסכם ימי בין שתי המדינות הינו לבטח על סדר היום. משלחת של בכירים ממגזר האנרגיה צפויה להגיע בימים הקרובים לדמשק לבחון כיצד ניתן לסייע למדינה בתחום האנרגיה. כאמור, מעבר לסיוע הרב שסוריה צריכה בתחום התשתיות, המציאות החדשה פותחת אופקים חדשים לטורקיה, להם עשויות להיות השלכות אזוריות לא מבוטלות. במה דברים אמורים? 1. הסכם לתיחום המים הכלכליים (EEZ) בין טורקיה וסוריה ישפיע באופן ישיר על שני שחקנים מרכזיים – יוון וקפריסין. מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה מתאפיינת אמנם בשנים האחרונות באווירה נינוחה יותר,

הפוסט קריסת משטר אסד מייצרת גלי הדף אזוריים גם במפת האנרגיה במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המציאות החדשה בסוריה, אף שמצויה בעיצומו של עיצוב מחדש, מייצרת שורה של גלי הדף במגוון סוגיות. אחת מהן נוגעת למכלול האנרגיה במזרח הים-התיכון. אזור זה עבר תמורה מרתקת וחשובה בעשור האחרון, בעקבות גילויי הגז במימי הים, הן במישור האנרגטי והן בזה המדיני-אסטרטגי. מארג של שיתוף-פעולה אזורי נבנה, ובא לידי ביטוי ארגוני עם הקמתו של פורום הגז האזורי בינואר 2019. שחקנית מרכזית שנעדרה ממנו הינה, כזכור, טורקיה.

קריסתו של משטר אסד בסוריה הציבה את טורקיה בעמדה אטרקטיבית, שיכולה להשפיע על דמותו של המשטר בדמשק, כמו גם על מפת יחסי הכוחות האזורית. אנקרה הפשילה שרוולים מייד עם כניסתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני וכוחותיו לדמשק.

שר-החוץ הטורקי פידאן וראש המודיעין קאלין ביקרו בדמשק והמחישו את האווירה החמימה והקרובה השוררת בין שני הצדדים. אנקרה הביעה נכונות לסייע לייצוב התהליך הפוליטי הסבוך בסוריה, כמו גם במכלול התחומים האזרחיים, וכאמור גם בתחום האנרגיה.

שר התחבורה הטורקי ציין (24.12) כי טורקיה מתכוונת לחתום על הסכם לתיחום המים הכלכליים בין שתי המדינות. עמיתו, שר האנרגיה הטורקי, הבהיר, שיש להמתין קודם להקמתה של "רשות שלטונית" בסוריה, אולם הסכם ימי בין שתי המדינות הינו לבטח על סדר היום.

משלחת של בכירים ממגזר האנרגיה צפויה להגיע בימים הקרובים לדמשק לבחון כיצד ניתן לסייע למדינה בתחום האנרגיה. כאמור, מעבר לסיוע הרב שסוריה צריכה בתחום התשתיות, המציאות החדשה פותחת אופקים חדשים לטורקיה, להם עשויות להיות השלכות אזוריות לא מבוטלות.

במה דברים אמורים?

1. הסכם לתיחום המים הכלכליים (EEZ) בין טורקיה וסוריה ישפיע באופן ישיר על שני שחקנים מרכזיים – יוון וקפריסין. מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה מתאפיינת אמנם בשנים האחרונות באווירה נינוחה יותר, אולם סוגיית המים הכלכליים ביניהן סבוכה ביותר, וטרם נפתרה.

הסכם טורקי-סורי ישליך מיידית על יוון, בדומה להסכם הטורקי-לובי ב-2019, וסביר שיעכיר את האווירה ביניהן. רה"מ היווני צוטט, שהסכם טורקי-סורי הינו "סיוט עבור ההלניזם" באזור. היוונים כבר העלו את הסוגייה במוסדות האיחוד האירופי בריסל, והאופוזיציה באתונה משתמשת כבר בכך כדי לעקוץ את הממשלה.

2. ההשלכות על קפריסין, והסכסוך הלא פתור באי בעל החשיבות האסטרטגית, ברורות וחריפות לא פחות. יש להניח, שהסכם סורי-טורקי יתייחס גם לחלק הטורקי בקפריסין מהלך זה, לפחות בראיה הטורקית, עשוי לחזק את מעמדה העצמאי של "הרפובליקה של צפון קפריסין", שכידוע לא מוכרת על ידי אף מדינה, למעט טורקיה.

3. הזווית הלבנונית רלוונטית וחשובה גם-כן. כזכור, מייד לאחר החתימה על ההסכם הימי בין ישראל ולבנון, פנתה זו האחרונה לסוריה בניסיון לקדם הסכם דומה עימה. משטר אסד דחה זאת על הסף.

הסכם סורי-טורקי עשוי לפתוח את הדלת, בעידוד טורקי כמובן, גם להסכם לבנוני-סורי, באופן שיפתח פתח למגוון אפשרויות לשיתוף-פעולה, היה ויימצא גז במים הכלכליים הלבנוניים.

זה לא בהכרח שלילי עבור לבנון, אולם כאמור יש לכך השלכות אזוריות לא מבוטלות. ראוי להזכיר, שהלבנונים נמנעו לאשרר בזמנו הסכם ימי שנחתם עם קפריסין, בעיקר בשל לחץ טורקי עליהם.

4. זווית מרתקת נוספת נוגעת לצינור הגז הערבי. מדובר בפרויקט אזורי מעניין וחשוב, שאמנם לא הגיע למיצוי מלא של הפוטנציאל שבו. צינור זה עובר בין מצרים, ירדן וסוריה, ובזמנו עלה לכותרות כאשר נעשה ניסיון לסייע אנרגטית ללבנון, באמצעות הזרמת גז אליה דרך צינור זה. זה לא הצליח, הן מסיבות טכניות, אולם בעיקר עקב הסנקציות על משטר אסד וההתנגדות האמריקאית להחריג מהלך זה מהן.

זירה סורית יציבה, אם וכאשר, עשויה, על פני הדברים, לאפשר את החייאתו של צינור זה, כולל חיבורו לטורקיה באופן שייתר פרויקטים יומרניים אחרים, כמו ה-East Med Pipeline (שאמנם נדחק כבר הצידה עוד קודם וללא קשר להתפתחויות הנוכחיות).

חשוב להבהיר שמדובר בצעדים, או הצהרת כוונות, ראשוניים, שהיתכנותם תלויה בגיבוש שלטון מרכזי בסוריה, תהליך מורכב וסבוך מאוד, כמו גם בהתנהלות טורקית מושכלת. אולם, מדובר לבטח בהזדמנות אסטרטגית שעשויה להציב את טורקיה בנקודה מרתקת, שיכולה לפתוח בפניה אפשרויות לחיזוק מעמדה האזורי. כזכור, טורקיה נעדרה בשנים האחרונות מן הארכיטקטורה האזורית שנבנתה, שבמידה לא מבוטלת נועדה להחליש את מעמדה ואת הקלפים בידיה מול מזרח הים-התיכון.

ומה באשר לישראל?

ובכן, ישראל השכילה לנצל את גילויי הגז הטבעי במימיה הכלכליים הן במישור האנרגטי – עבור המשק המקומי, כמו גם לייצוא – והן במישור האסטרטגי-אזורי. קריסת משטרו של בשאר אסד וההזדמנויות שנפתחו בפני אנקרה יחייבו את ישראל לבחון לעומק ובשום שכל את מערכת היחסים שלה עם טורקיה. בעינו יעמוד האתגר האם ניתן יהיה לקרב את "העניין המשותף" ביניהן ביחס לסוריה לכדי "אינטרס משותף".

חשוב לזכור, שבידי ישראל קלפים ראויים, ובראשם מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית, שנבנתה בשנים האחרונות, עם יוון וקפריסין. האופן בו תנוהל (תסתיים?) המלחמה בעזה, ובחזית הלבנונית, ישליך כמובן גם על הזירה הסורית.

המאמר פורסם ב-5.1.2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט קריסת משטר אסד מייצרת גלי הדף אזוריים גם במפת האנרגיה במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%9c%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%98%d7%92%d7%99-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%a8%d7%a6/ Thu, 08 Aug 2024 08:29:53 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11723 המלחמה בעזה מתקרבת במהרה לתום שנתה הראשונה, ועדיין לא נדונים כלל וכלל העקרונות של "היום שאחרי". סירובה של ישראל לגבש את התפיסה האסטרטגית הרצויה לה, נובע במידה רבה משיקולים פוליטיים הנוגעים ליציבותה של הממשלה. המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה. הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה. סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל. יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ. היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים: סיום המלחמה הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המלחמה בעזה מתקרבת במהרה לתום שנתה הראשונה, ועדיין לא נדונים כלל וכלל העקרונות של "היום שאחרי". סירובה של ישראל לגבש את התפיסה האסטרטגית הרצויה לה, נובע במידה רבה משיקולים פוליטיים הנוגעים ליציבותה של הממשלה.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הגידו כן למקרון: על ישראל לשתף פעולה עם צרפת להסדרת המצב בלבנון https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%92%d7%99%d7%93%d7%95-%d7%9b%d7%9f-%d7%9c%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%a9%d7%aa%d7%a3-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a2%d7%9d/ Sun, 04 Aug 2024 10:05:23 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11698 השיחות שקיים הנשיא עמנואל מקרון באמצע יולי עם מנהיגי מצרים וקטר, עשרה ימים לאחר ביקורו בפאריז של השליח האמריקני עמוס הוכשטיין, כמו גם שיחת הטלפון עם ראש הממשלה נתניהו בתחילת החודש, חושפות את עומק המעורבות של צרפת בלבנון. ההסלמה בגבול והחששות הגוברים בדבר מלחמה כוללת מול חזבאללה, מחייבים את ישראל לנקוט משנה רצינות ביחסיה עם השחקניות האחרות באיזור ומחוצה לו, כולל צרפת. אמנם פאריז לא יכולה לפתור לבדה את המצב בגבול הצפוני, אבל ככל שעובר הזמן מתברר התפקיד שהיא מסוגלת לשחק מול השחקנים השונים בלבנון. משכך, צרפת היא שחקנית משמעותית, ואולי אפילו הכרחית – יש לשתף עמה פעולה, ולהסתייע בה ובארה"ב כדי להביא לביטחון בצפון.

הפוסט הגידו כן למקרון: על ישראל לשתף פעולה עם צרפת להסדרת המצב בלבנון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
השיחות שקיים הנשיא עמנואל מקרון באמצע יולי עם מנהיגי מצרים וקטר, עשרה ימים לאחר ביקורו בפאריז של השליח האמריקני עמוס הוכשטיין, כמו גם שיחת הטלפון עם ראש הממשלה נתניהו בתחילת החודש, חושפות את עומק המעורבות של צרפת בלבנון. ההסלמה בגבול והחששות הגוברים בדבר מלחמה כוללת מול חזבאללה, מחייבים את ישראל לנקוט משנה רצינות ביחסיה עם השחקניות האחרות באיזור ומחוצה לו, כולל צרפת. אמנם פאריז לא יכולה לפתור לבדה את המצב בגבול הצפוני, אבל ככל שעובר הזמן מתברר התפקיד שהיא מסוגלת לשחק מול השחקנים השונים בלבנון. משכך, צרפת היא שחקנית משמעותית, ואולי אפילו הכרחית – יש לשתף עמה פעולה, ולהסתייע בה ובארה"ב כדי להביא לביטחון בצפון.

הפוסט הגידו כן למקרון: על ישראל לשתף פעולה עם צרפת להסדרת המצב בלבנון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
האור הדיפלומטי שבקצה ההילולה https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%98%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%a7%d7%a6%d7%94-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9c%d7%94/ Thu, 18 Jul 2024 10:58:50 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11628 ההילולות המתקיימות במרוקו לזכר הצדיקים היהודים שחיו ופעלו בה, ממשיכות גם בצל המלחמה למשוך עשרות ואף מאות מאמינים יהודים וישראלים, ובהם יוצאי מרוקו החיים בישראל ובתפוצות. אלה שבאים מן המרחקים עושים את דרכם כמעט בכל דרך אפשרית – בטיסות דרך יעדי ביניים ובנסיעות ארוכות בין ערים וכפרים מרוחקים שהגישה אליהם איננה עניין של מה בכך. בחירתם להגיע למרוקו בצל המלחמה היא מעשה של אמונה, הנטוע במסורת ארוכת שנים של ביקור בקברי צדיקים. גם במרוקו מבינים היטב שבעוד המצב הפוליטי במזרח התיכון רגיש, את האמונה והמסורת קשה הרבה יותר לערער, והן מתגלות כגשר יציב בין העמים במיוחד כשהרוחות הפוליטיות באזור סוערות. בין ההילולות שהתקיימו ניתן לציין את הילולת רבי יצחק אבוחצירה, שהתקיימה בינואר באזור טולאל בדרום מזרח מרוקו ומשכה אליה עשרות מבקרים. במאי התקיימה במכנאס "הילולת ההילולות" לכבוד עשרה צדיקים, ביניהם רבי דוד (דאוד) בוסידאן, המלאך רבי רפאל ברדוגו, רבי דוד חשין, רבי חיים משאש ואחרים. ביולי התקיימה במקביל גם במרוקו וגם בישראל הילולת הצדיק רבי דוד הלוי דראע. היו גם הילולות שלא יצאו לפועל כמו זו של הצדיק רבי דוד ומשה, שתוכננה להיערך באוקטובר, והילולת רבי דוד בן ברוך באזור תרודאנט. אך האמונה דחפה למציאת פתרונות חלופיים, וההילולות התקיימו במתכונת צנועה יותר בבתי הכנסת או בבתיהם של יהודי מרוקו שהתנדבו לארח את הבאים מרחוק. זו לא הפעם הראשונה שהמרכיב האמוני מתגלה כאחד מעמודי התווך בקשר שבין ישראל ומרוקו. עוד בשנות התשעים, לאחר ששתי המדינות כוננו לראשונה יחסים רשמיים, הציג המלך חסן השני טיעון דתי-אמוני כדי להסביר את מדיניות הדלת הפתוחה שמרוקו אפשרה לתיירות מישראל. בריאיון שהעניק לטלוויזיה הישראלית באוקטובר 1994

הפוסט האור הדיפלומטי שבקצה ההילולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ההילולות המתקיימות במרוקו לזכר הצדיקים היהודים שחיו ופעלו בה, ממשיכות גם בצל המלחמה למשוך עשרות ואף מאות מאמינים יהודים וישראלים, ובהם יוצאי מרוקו החיים בישראל ובתפוצות. אלה שבאים מן המרחקים עושים את דרכם כמעט בכל דרך אפשרית – בטיסות דרך יעדי ביניים ובנסיעות ארוכות בין ערים וכפרים מרוחקים שהגישה אליהם איננה עניין של מה בכך. בחירתם להגיע למרוקו בצל המלחמה היא מעשה של אמונה, הנטוע במסורת ארוכת שנים של ביקור בקברי צדיקים. גם במרוקו מבינים היטב שבעוד המצב הפוליטי במזרח התיכון רגיש, את האמונה והמסורת קשה הרבה יותר לערער, והן מתגלות כגשר יציב בין העמים במיוחד כשהרוחות הפוליטיות באזור סוערות.

בין ההילולות שהתקיימו ניתן לציין את הילולת רבי יצחק אבוחצירה, שהתקיימה בינואר באזור טולאל בדרום מזרח מרוקו ומשכה אליה עשרות מבקרים. במאי התקיימה במכנאס "הילולת ההילולות" לכבוד עשרה צדיקים, ביניהם רבי דוד (דאוד) בוסידאן, המלאך רבי רפאל ברדוגו, רבי דוד חשין, רבי חיים משאש ואחרים. ביולי התקיימה במקביל גם במרוקו וגם בישראל הילולת הצדיק רבי דוד הלוי דראע. היו גם הילולות שלא יצאו לפועל כמו זו של הצדיק רבי דוד ומשה, שתוכננה להיערך באוקטובר, והילולת רבי דוד בן ברוך באזור תרודאנט. אך האמונה דחפה למציאת פתרונות חלופיים, וההילולות התקיימו במתכונת צנועה יותר בבתי הכנסת או בבתיהם של יהודי מרוקו שהתנדבו לארח את הבאים מרחוק.

זו לא הפעם הראשונה שהמרכיב האמוני מתגלה כאחד מעמודי התווך בקשר שבין ישראל ומרוקו. עוד בשנות התשעים, לאחר ששתי המדינות כוננו לראשונה יחסים רשמיים, הציג המלך חסן השני טיעון דתי-אמוני כדי להסביר את מדיניות הדלת הפתוחה שמרוקו אפשרה לתיירות מישראל. בריאיון שהעניק לטלוויזיה הישראלית באוקטובר 1994 הסביר המלך חסן השני שמרוקו אינה מונעת "מאף אחד מלבקר את קברות אבותיו או את אחיו או דודו, ואנו תמיד פתחנו את דלתותינו לפני יוצאי מרוקו". חשיבות ערך אחדות המשפחה בדת האסלאם באה לידי ביטוי כשציין בהמשך דבריו ש"הקשר עם המשפחה הוא אחת החובות באסלאם ולא ייתכן שאקטע את הקשר המשפחתי בין אנשים, שכן הנביא עליו השלום ציווה על הקשר המשפחתי. והנביא הוא אדוני."

התרגום של מטרות ושל יעדים מדיניים לשפה של אמונה אינו דבר חדש במרוקו, וכך גם במקומות אחרים במזרח התיכון. בעשורים האחרונים אימצה מרוקו פרקטיקות של דיפלומטיה בין־דתית ודיפלומטיה מבוססת אמונה. הכוונה לדיפלומטיה הכוללת מעורבות של מנהיגים ושל סמלים דתיים, מוסדות ואידאולוגיות בפרקטיקה של יחסים בין־לאומיים. דרך התייחסות להיבטים הדתיים והתבססות על ערכים משותפים, פרקטיקה זו שואפת לפרק סטריאוטיפים, להפחית חיכוכים בין־קהילתיים וליצור חזית מאוחדת נגד אלימות וקיצוניות, וכך לבנות יחסים הרמוניים בין תרבויות ובין קבוצות דת שונות. דיפלומטיה מבוססת אמונה היא קטגוריית משנה של דיפלומטיה דתית, שמדגישה את תפקיד האמונה האישית והרוחניות בעשייה הדיפלומטית. דיפלומטיה זו מכירה בהשפעה העמוקה שיכולה להיות לאמונה בעיצוב ערכים, התנהגויות ויחסים, ושואפת לנצל השפעה זו כדי לגשר על פערים, לקדם פיוס ולעודד יציבות.

ההילולות בהקשר זה הן אמצעי אחד מיני רבים של דיפלומטיה בין־דתית המבוססת על אמונה. בהילולות השונות שנערכו נכחו נציגים מוסלמים בכירים מהמחוזות השונים, מהעיריות ומרשויות הביטחון. נוכחותם הייתה מחווה של כבוד לקהילות היהודיות ולמסורותיהן, שהן חלק בלתי־נפרד מהמורשת של מרוקו.

הביקור בקברי צדיקים איננו מסורת יהודית בלבד, אלא רווח גם אצל מוסלמים במרוקו ובצפון אפריקה, שם מנהג זה מכונה בשם "מוסם" או "זיארה", במשמעות של "עלייה לרגל" או "ביקור". בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו בדצמבר 2020, הפכו כמה מההילולות מאירוע יהודי סגור יחסית למפגש בין־דתי ורב־תרבותי, המקדם ערבות הדדית בין יהודים ומוסלמים. וכך, לצד הארוחה לכבוד הצדיק והדלקת הנרות בקברו, התקיימו גם כנסים, סיורים והרצאות שעסקו במורשת הצדיקים, בקהילה היהודית ובחיזוק הקשרים בין יהודים ומוסלמים באזור שבו הצדיק קבור.

מי שעיצב את החזון הבין־דתי והאמוני של מרוקו הוא המלך מוחמד השישי, שמאז עלה לשלטון ב־ 1999 קידם שורה של צעדים שהותירו את חותמם ברוח זו וממשיכים לעצב את עתידה של מרוקו. בין צעדים אלה ראוי לציין את ההכרה במרכיב העברי במורשת מרוקו שניתנה במסגרת התיקון לחוקה המרוקאית ביולי 2011, שיפוץ בתי הקברות היהודיים ובתי הכנסת ברחבי מרוקו שהם עד היום מוקדי משיכה ליהודי מרוקו החיים בתפוצות ובישראל, שילוב היהודים בספרי הלימוד בבתי הספר במרוקו, הקמת בית ד'כירה המספר את סיפור הקהילה היהודית של העיר אסווירה ועל אופייה הרב־תרבותי, פרויקט בהובלתו של יועץ המלך ובן העיר אנדרה אזולאי.

לרוב, כשמדברים על המזרח התיכון בהקשרים של דת ואמונה יש נטייה לראות בהן אתגר ומקור לסכסוכים, ואכן ההיסטוריה רצופה דוגמאות המבטאות זאת. אולם ההילולות שממשיכות להתקיים במרוקו כמו אז וכך תמיד הן נקודות של אור ותזכורת חשובה לכך שאמונה וקשר בין־דתי יכולים לשמש גם גשר בין העמים. לעיתים נראה כי האמונה מתקיימת בממד אחר מזה הפוליטי או המדיני ושהיא אינה מתנהגת בהכרח לפי אותם חוקים והנחות מקדימות. ככל שנלמד לדבר את "השפה האמונית" של המזרח התיכון, ודרך הניסיון שנצבר במרוקו ובמדינות אחרות נבין לעומק את רזי הדיפלומטיה הבין־דתית, כך נגדיל את הסיכוי לבסס סדר אזורי חדש המאופיין ביציבות, בהבנה הדדית וביחסי שלום יציבים.

המאמר פורסם ב-18ביולי באתר הפורום לחשיבה אזורית.

הפוסט האור הדיפלומטי שבקצה ההילולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
​‎שיתוף ​‎פעולה ​‎חוצה ​‎גבולות ​‎באזור ​‎הים ​‎התיכון ​‎ – ​‎הפוטנציאל ​‎לישראל ​‎ולשכנותיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a3-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%97%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%92%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa/ Mon, 01 May 2023 14:46:55 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9516 תכנית CBC-Medי (Cross-Border Cooperation in the Mediterranean Sea Basin) של האיחוד האירופי החלה לפעול ב-2007. אזור דרום הים התיכון סובל מחיבוריות וקישוריות נמוכה מאוד בהשוואה עולמית. הוא נמצא מתחת לפוטנציאל החיבורי האזורי בהקשר, למשל, של סחר, פיננסים, תשתיות, תחבורה ואנרגיה. מטרת התוכנית היא לשפר את החיבוריות והקישוריות האזורית, ובכך לסייע לפיתוח הכלכלי והחברתי של האזור, בדגש על פיתוח אנושי, השם דגש על תעסוקת צעירים ונשים, ועל פיתוח כלכלי בר-קיימא ירוק ודיגיטלי יותר, כולל טיפול באתגרים סביבתיים משותפים.

הפוסט ​‎שיתוף ​‎פעולה ​‎חוצה ​‎גבולות ​‎באזור ​‎הים ​‎התיכון ​‎ – ​‎הפוטנציאל ​‎לישראל ​‎ולשכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
תכנית CBC-Medי (Cross-Border Cooperation in the Mediterranean Sea Basin) של האיחוד האירופי החלה לפעול ב-2007. אזור דרום הים התיכון סובל מחיבוריות וקישוריות נמוכה מאוד בהשוואה עולמית. הוא נמצא מתחת לפוטנציאל החיבורי האזורי בהקשר, למשל, של סחר, פיננסים, תשתיות, תחבורה ואנרגיה. מטרת התוכנית היא לשפר את החיבוריות והקישוריות האזורית, ובכך לסייע לפיתוח הכלכלי והחברתי של האזור, בדגש על פיתוח אנושי, השם דגש על תעסוקת צעירים ונשים, ועל פיתוח כלכלי בר-קיימא ירוק ודיגיטלי יותר, כולל טיפול באתגרים סביבתיים משותפים.

הפוסט ​‎שיתוף ​‎פעולה ​‎חוצה ​‎גבולות ​‎באזור ​‎הים ​‎התיכון ​‎ – ​‎הפוטנציאל ​‎לישראל ​‎ולשכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
השלכת חימום היחסים בין ישראל ותורכיה על מדיניות ישראל באגן הים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a9%d7%9c%d7%9b%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9d-%d7%97%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%94-%d7%a2/ Wed, 29 Jun 2022 15:21:00 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7757 מסמך זה מתמקד באתגרים ובהזדמנויות שמציבה מגמת חימום היחסים בין ישראל ותורכיה בפני מדיניותה של ישראל באגן הים התיכון. המסמך מבוסס על עיקרי הדברים שעלו במפגש האחד עשר של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים בזום ב-24 במאי 2022, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. מסמך זה אינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים בדיון.

הפוסט השלכת חימום היחסים בין ישראל ותורכיה על מדיניות ישראל באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מסמך זה מתמקד באתגרים ובהזדמנויות שמציבה מגמת חימום היחסים בין ישראל ותורכיה בפני מדיניותה של ישראל באגן הים התיכון. המסמך מבוסס על עיקרי הדברים שעלו במפגש האחד עשר של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים בזום ב-24 במאי 2022, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. מסמך זה אינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים בדיון.

הפוסט השלכת חימום היחסים בין ישראל ותורכיה על מדיניות ישראל באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לקראת פעולה צבאית טורקית בצפון סוריה? https://mitvim.org.il/publication/%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a6%d7%91%d7%90%d7%99%d7%aa-%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94/ Tue, 07 Jun 2022 13:40:14 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7664 בימים האחרונים נשמעים קולות ברורים ומתגברים מאנקרה בדבר כוונה לפתוח בקרוב בפעולה צבאית בצפון סוריה. תכליתה תהיה לייצב "אזור בטחון" בעומק של 30 ק"מ, שיאפשר לטורקיה להתמודד באופן אפקטיבי יותר מבחינתה עם האתגר הכורדי. לא מדובר באיום חדש מבחינתה של טורקיה. למעשה, מאז 2016 טורקיה פעלה שלוש פעמים נגד הגורמים הכורדים באזור, בדגש על ה-YPG, ארגון המסונף לארגון ה–PKK הפועל במדינה ומוגדר כארגון טרור. אגב, בשבועות האחרונים דובר גם על תכנית טורקית להעביר חלק מהפליטים הסורים שנמצאים במדינה (דובר על כמיליון פליטים מתוך כארבעה מיליון או יותר, שנמצאים בטורקיה) לשטחה של סוריה. לא ברור אם זה נכלל בתוכנית הפעולה דלעיל, אולם דוברים טורקים שונים מחברים לעיתים בין השניים. חיוני להזכיר, שה–YPG נהנה מתמיכה אמריקאית לנוכח מלחמתו בדאע"ש בשנים בהן כוחות הקואליציה פעלו (ופועלים) נמרצות נגד הארגון. וושינגטון מוסיפה לראות ב–YPG גורם חיוני בבלימתם של ניסיונות מצד המדינה האסלאמית או גורמים בהשראתה, לחזק מחדש את מעמדם באזור. כאמור, מדובר בסוגיה שמונחת על המדוכה האזורית שנים לא מעטות, ומבחינת טורקיה מאיימת על אינטרסים לאומיים ראשונים במעלה. מה עומד, מכל מקום, מאחורי העיתוי הנוכחי המסתמן? מאליו ברור, שהנסיבות הנוכחיות נתפסות באנקרה כנוחות לפעולה מעין זו: 1. המלחמה באוקראינה הסיטה את תשומת הלב של הזירה הבינלאומית לעבר העימות שהתרחב והפך למאבק בין המערב לבין רוסיה. סביר שמדינות רבות במערב, בדגש על ארה"ב, יגנו פעולה מעין זו, אולם יתקשו לנקוט בצעדים תקיפים נגד טורקיה לנוכח חשיבותה מול מוסקבה. די להזכיר את הווטו הטורקי, שעדיין מרחף בחלל האוויר, ביחס להצטרפותן האפשרית של פינלנד ושבדיה לנאט"ו. 2. רוסיה ממוקדת באופן ברור בזירה האוקראינית, ואף מעבירה כוחות וגורמים שונים מהזירה הסורית

הפוסט לקראת פעולה צבאית טורקית בצפון סוריה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בימים האחרונים נשמעים קולות ברורים ומתגברים מאנקרה בדבר כוונה לפתוח בקרוב בפעולה צבאית בצפון סוריה. תכליתה תהיה לייצב "אזור בטחון" בעומק של 30 ק"מ, שיאפשר לטורקיה להתמודד באופן אפקטיבי יותר מבחינתה עם האתגר הכורדי.

לא מדובר באיום חדש מבחינתה של טורקיה. למעשה, מאז 2016 טורקיה פעלה שלוש פעמים נגד הגורמים הכורדים באזור, בדגש על ה-YPG, ארגון המסונף לארגון ה–PKK הפועל במדינה ומוגדר כארגון טרור.

אגב, בשבועות האחרונים דובר גם על תכנית טורקית להעביר חלק מהפליטים הסורים שנמצאים במדינה (דובר על כמיליון פליטים מתוך כארבעה מיליון או יותר, שנמצאים בטורקיה) לשטחה של סוריה. לא ברור אם זה נכלל בתוכנית הפעולה דלעיל, אולם דוברים טורקים שונים מחברים לעיתים בין השניים.

חיוני להזכיר, שה–YPG נהנה מתמיכה אמריקאית לנוכח מלחמתו בדאע"ש בשנים בהן כוחות הקואליציה פעלו (ופועלים) נמרצות נגד הארגון. וושינגטון מוסיפה לראות ב–YPG גורם חיוני בבלימתם של ניסיונות מצד המדינה האסלאמית או גורמים בהשראתה, לחזק מחדש את מעמדם באזור.

כאמור, מדובר בסוגיה שמונחת על המדוכה האזורית שנים לא מעטות, ומבחינת טורקיה מאיימת על אינטרסים לאומיים ראשונים במעלה. מה עומד, מכל מקום, מאחורי העיתוי הנוכחי המסתמן?

מאליו ברור, שהנסיבות הנוכחיות נתפסות באנקרה כנוחות לפעולה מעין זו:

1. המלחמה באוקראינה הסיטה את תשומת הלב של הזירה הבינלאומית לעבר העימות שהתרחב והפך למאבק בין המערב לבין רוסיה. סביר שמדינות רבות במערב, בדגש על ארה"ב, יגנו פעולה מעין זו, אולם יתקשו לנקוט בצעדים תקיפים נגד טורקיה לנוכח חשיבותה מול מוסקבה. די להזכיר את הווטו הטורקי, שעדיין מרחף בחלל האוויר, ביחס להצטרפותן האפשרית של פינלנד ושבדיה לנאט"ו.

2. רוסיה ממוקדת באופן ברור בזירה האוקראינית, ואף מעבירה כוחות וגורמים שונים מהזירה הסורית לאוקראינה. זאת ועוד, השרירים שאנקרה עושה מול המערב, או לכל הפחות סימנים של אי שביעות רצון טורקית מ(חוסר) התמיכה/הבנה המספקת ברגישויותיה, נתפסים בחיוב במוסקבה. זו האחרונה לא תשבע נחת, אולי, מפעולה טורקית בסוריה, אולם אין בה כדי לאתגר מדי את המשטר הסורי בדמשק, עליו היא פרשה את חסותה.

3. מהלך מעין זה, המופנה נגד האתגר הכורדי, יזכה בתמיכה גורפת בזירה הפנימית בטורקיה. אף גורמי האופוזיציה יתקשו למתוח ביקורת בהקשר זה על הממשלה. מצב דברים מעין זה לא יסולא אם-כן בפז ערב הבחירות לנשיאות בשנה הבאה.

אולם, אין להסיק מכך, שלא נכונו לטורקיה סיכונים ממהלך מעין זה, אם אכן יינקט.

4. ה–YPG נהנה, כאמור, מתמיכה אמריקאית, ולמרות סדר העדיפויות הברור, שממוקד במלחמה באוקראינה, מהלך טורקי מעין זה יתקבל בשלילה בוושינגטון.

מזכיר המדינה אנטוני בלינקן כבר הביע בפומבי את התנגדותה של ארה"ב לכך. הוא הבהיר אמנם, שמכירתם של מטוסי ה–F 16 לטורקיה איננה קשורה למחלוקת סביב הרחבת נאט"ו, אולם גם כך הקונגרס האמריקאי איננו נוטה חסד רב כעת לטורקיה (זכורים חילופי הדברים הקשים בין אנקרה ואתונה לאחר נאומו של רה"מ היווני בקונגרס).

פעולה נגד גורם הנלחם בארגון המדינה האסלאמית לא תתקבל בחיוב, בלשון המעטה, בוושינגטון. כך או כך, ברור שפעולה מעין זו תקשה עד מאד על מערכת היחסים הטורקית–אמריקאית, המתוחה ומותשת בלאו הכי.

5. פעולה צבאית מטבעה, אף אם יחסי הכוחות נוטים באופן ברור לטובת טורקיה, נוטה לעיתים קרובות מדי להסתבך. התבוססות טורקית בבוץ הצפון-סורי אינה אפשרות רחוקה מהמציאות, אף בנסיבות שנראות כמיטביות מבחינתה של אנקרה.

פעילות צבאית טורקית בעיראק מתקיימת באופן רציף למדי, ואין להוציא מכלל אפשרות גלישה, או חבירה, באופן זה או אחר של שתי הזירות, לפחות מבחינת השחקנים הכורדים הרלבנטיים. הסתבכות צבאית ערב בחירות אינה מתכון ראוי במיוחד.

6. המאמצים הטורקיים–ישראליים לשפר את מערכת היחסים בין שתי המדינות מתקיימים בחודשים האחרונים, ובאו לידי ביטוי מוחשי לאחרונה עם ביקורו של שר-החוץ הטורקי בישראל.

יש להניח, שפעולה טורקית בסוריה לא תטרפד את התהליך הזה, אולם מתיחות טורקית-אמריקאית מתגברת לא תקל על ישראל (שגם כך אוזנה קשבת, באופן מסורתי-היסטורי, לעבר הכורדים).

אם כן, האם כלה ונחרצה מבחינתו של הנשיא הטורקי לצאת לפעולה מעין זו?

קשה לדעת בבירור, אולם בה בעת קשה להימנע מן התחושה, שבראייה הטורקית מדובר ב"צומת של הזדמנויות" לפעול כעת נגד הכורדים בסוריה. ימים יגידו אם מדובר היה בהימור מוצלח, או להיפך.

מאמר הדעה פורסם ב״זמן״ ביוני 2022.

הפוסט לקראת פעולה צבאית טורקית בצפון סוריה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פסגת נאט״ו והווטו הטורקי להצטרפות פינלנד ושוודיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%a0%d7%90%d7%98%d7%b4%d7%95-%d7%95%d7%94%d7%95%d7%95%d7%98%d7%95-%d7%94%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%a6%d7%98%d7%a8%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a0/ Tue, 31 May 2022 21:44:29 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7940 אחת ההשלכות המיידיות והמשמעותיות של המלחמה באוקראינה מתבטאת בהחלטתן הדרמטית של פינלנד ושוודיה להצטרף לנאט"ו. השינוי החד בדעת הקהל בשתי המדינות, לפיו תוך מספר שבועות רוב הציבור, והזירה הפוליטית כמובן, תומכים בהצטרפות לברית – ממחיש את החשש העמוק שהפלישה הרוסית לאוקראינה גרמה בלא מעט בירות באירופה. הציפיה הייתה, כי לנוכח שעת החירום הזו, ההצטרפות תעבור באופן מהיר וחלק ותזכה לתמיכתן הסוחפת של כלל החברות בברית. על-כן, מה רבה הייתה ההפתעה כאשר טורקיה הודיעה בטרם שתי המדינות נענו, שיש לה הסתייגויות בנדון, וכי תמיכתה לא בהכרח מובטחת. במה מתמקדות ההסתייגויות הטורקיות? הדוברים הטורקים, מהנשיא רג'פ ארדואן ומטה, שבים ומדגישים, כי טורקיה תומכת נאמנה וותיקה בהרחבתה של ברית נאט"ו, כולל הצטרפותן של שתי המדינות הללו. בה בעת, לאנקרה יש חששות והשגות לנוכח מדיניותן של הלסינקי ושטוקהולם. למעשה בעיקר לנוכח זו האחרונה, התומכת בארגוני הטרור הכורדיים ובאיש הדת פתהוללה גולאן, שכזכור מואשם על-ידי הממשל באנקרה כי עמד מאחורי ניסיון ההפיכה לפני מספר שנים. אנקרה מצפה, אם-כן, לשינוי מוחשי במדיניותן, כולל הסרת אמברגו הנשק מצד שתי המדינות כלפיה בגין מעורבותה במלחמה בסוריה, בטרם תסיר את התנגדותה. ההנחה הייתה, כי מדובר במהלך מפתיע (שוב) מצד אנקרה, אך שלנוכח הנסיבות החריגות והדרמטיות של המלחמה באוקראינה יימצא פתרון להשגותיה במהרה. הנשיא ביידן התבטא ברוח זו עת אירח את מנהיגי פינלנד ושבדיה בוושינגטון. אולם, לפי שעה טרם נמצאה נוסחת הפשרה. מה עומד בבסיס ההתנגדות הטורקית? ראשית, חשוב להודות שמדובר בסוגיה, שמבחינתה של טורקיה נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר, זה הנוגע ל"בעיה הכורדית". הסוגיה הנוגעת לאיש הדת גולאן הצליחה כידוע לעורר מתח רב ביחסיה עם הזירה הבינלאומית, כולל ארה"ב. הטיעון

הפוסט פסגת נאט״ו והווטו הטורקי להצטרפות פינלנד ושוודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
אחת ההשלכות המיידיות והמשמעותיות של המלחמה באוקראינה מתבטאת בהחלטתן הדרמטית של פינלנד ושוודיה להצטרף לנאט"ו. השינוי החד בדעת הקהל בשתי המדינות, לפיו תוך מספר שבועות רוב הציבור, והזירה הפוליטית כמובן, תומכים בהצטרפות לברית – ממחיש את החשש העמוק שהפלישה הרוסית לאוקראינה גרמה בלא מעט בירות באירופה.

הציפיה הייתה, כי לנוכח שעת החירום הזו, ההצטרפות תעבור באופן מהיר וחלק ותזכה לתמיכתן הסוחפת של כלל החברות בברית. על-כן, מה רבה הייתה ההפתעה כאשר טורקיה הודיעה בטרם שתי המדינות נענו, שיש לה הסתייגויות בנדון, וכי תמיכתה לא בהכרח מובטחת.

במה מתמקדות ההסתייגויות הטורקיות? הדוברים הטורקים, מהנשיא רג'פ ארדואן ומטה, שבים ומדגישים, כי טורקיה תומכת נאמנה וותיקה בהרחבתה של ברית נאט"ו, כולל הצטרפותן של שתי המדינות הללו. בה בעת, לאנקרה יש חששות והשגות לנוכח מדיניותן של הלסינקי ושטוקהולם.

למעשה בעיקר לנוכח זו האחרונה, התומכת בארגוני הטרור הכורדיים ובאיש הדת פתהוללה גולאן, שכזכור מואשם על-ידי הממשל באנקרה כי עמד מאחורי ניסיון ההפיכה לפני מספר שנים.

אנקרה מצפה, אם-כן, לשינוי מוחשי במדיניותן, כולל הסרת אמברגו הנשק מצד שתי המדינות כלפיה בגין מעורבותה במלחמה בסוריה, בטרם תסיר את התנגדותה.

ההנחה הייתה, כי מדובר במהלך מפתיע (שוב) מצד אנקרה, אך שלנוכח הנסיבות החריגות והדרמטיות של המלחמה באוקראינה יימצא פתרון להשגותיה במהרה. הנשיא ביידן התבטא ברוח זו עת אירח את מנהיגי פינלנד ושבדיה בוושינגטון. אולם, לפי שעה טרם נמצאה נוסחת הפשרה.

מה עומד בבסיס ההתנגדות הטורקית?

ראשית, חשוב להודות שמדובר בסוגיה, שמבחינתה של טורקיה נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר, זה הנוגע ל"בעיה הכורדית". הסוגיה הנוגעת לאיש הדת גולאן הצליחה כידוע לעורר מתח רב ביחסיה עם הזירה הבינלאומית, כולל ארה"ב.

הטיעון הטורקי הינו, כי הברית חייבת להתייחס ברצינות לחששות של כל אחת מחברותיה, על אחת כמה וכמה לגבי אלו שמבקשות להצטרף, ובתהליך מזורז מאד. הטורקים מזכירים שתהליך הצטרפותה של מקדוניה נמשך כעשור, עד שנפתרה המחלוקת סביב שמה של המדינה, על פי הדרישה היוונית.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מן התחושה כי מדובר בשעת כושר, בראייה הטורקית, לשוב ולהבליט את חשיבותה ומרכזיותה, לצבור מספר הישגים במדיניות החוץ, ולא פחות חשוב מכך בזירת הפנים, לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה.

אין זה מפתיע, שלפי שעה האופוזיציה בטורקיה נוקטת בקו מרוסן ושקט בהקשר זה, שכן היא מבינה כי הממשלה צועדת על קרקע, אשר סביר כי זוכה לאהדה או תמיכה ציבורית.

זאת ועוד, טורקיה מכינה בימים האחרונים את הקרקע לפעולה נוספת מצידה בסוריה מול האזור בשליטה כורדית. לטענתה, המערב הותיר אותה לבד מול הזירה הסורית, ועליה אם-כן לשמור על האינטרסים שלה. סביר שבאנקרה חשים, כי לנוכח התמקדותה של המערכת הבינלאומית במלחמה באוקראינה, כולל רוסיה כמובן, מרחב התמרון שלה בסוריה גובר ונוח יותר.

מן העבר השני, בקרב חברות נאט"ו ובעיקר בוושינגטון, ההתנגדות הטורקית מתקבלת במורת-רוח ברורה. אם בתחילת הדרך ההערכה הייתה כי מדובר ב"משובה טורקית" ותו לא, הרי כעת גובר החשש שמא יהיה קשה להוריד את אנקרה מן העץ.

כמו תמיד, נראה שאין מנוס ממעורבות אמריקאית פרו-אקטיבית יותר על מנת ליישב את המחלוקת. יהא הכרח לקדם מספר מחוות שיענו לציפיותיה של טורקיה, בדגש אולי על מכירת מטוסי 16-F.

מכירת המטוסים נדמתה כצעד סגור ומוסכם, עד שנשמעו קולות הביקורת בקונגרס (וכמובן, נאומו של רה"מ היווני קיריאקוס מיצוטאקיס בקונגרס האמריקאי, שקרא למנוע את המכירה והעלה את חמתו של הנשיא הטורקי).

יש לצפות, שגם פינלנד ושוודיה ייענו, ולו במידה מסוימת, לדרישות הטורקיות מהן.

אלו לקחים יש ללמוד מכך, לפי שעה לפחות?

ראשית, שההפתעות לא פסו מן הזירה הבינלאומית, אף בעתות מלחמה.

טורקיה, יש לומר, "מקבעת" עוד יותר את מעמדה כבלתי-צפויה, ויש להודות שבנסיבות הנתונות אין מדובר בהכרח במחמאה, בין אם יש צדק בטיעוניה ובין אם לאו.

במוסקבה, יש להניח, מביעים סיפוק, אף אם ברור להם (או צריך להיות), שלמרות המבוכה – הצטרפותן של פינלנד ושוודיה, אף אם תתמהמה, בוא תבוא.

קשה להאמין, שלא ניתן יהיה למצוא פתרון משביע רצון להסתייגויות הטורקיות, אף אם הן מעוררות כעס ואכזבה במערב. כך או כך, הישגיות טורקית זו או אחרת תלווה בטעם פחות נעים. אולם, הימים לקראת ה–30 ביוני, מועד פסגת נאט"ו במדריד, מתקרבים ו"משחק הפוקר" מתחמם. יהיה מעניין, כבר אמרנו.

 

 

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-1 ביוני 2022

הפוסט פסגת נאט״ו והווטו הטורקי להצטרפות פינלנד ושוודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
שינוי האקלים: תחום חדש לשיתוף פעולה בין ישראל לטורקיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%97%d7%95%d7%9d-%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a3-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f/ Mon, 23 May 2022 21:33:29 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7936 ישראל וטורקיה עומדות בפני פרק חדש ביחסים ביניהן. ביקורו המוצלח של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה היה נקודת שיא בתהליך שיפור היחסים, שמתקדם בהדרגה מזה כשנה, וכעת נמצא הכדור במגרש הפוליטי. ביקור שרי החוץ והאנרגיה של טורקיה בישראל, אמור לסלול את הדרך להחזרת יחסי המדינות לדרג שגרירים ולמציאת מכנה משותף לשיתופי פעולה מוחשיים. חימום היחסים צפוי לכלול הגברה מחודשת של שיתופי פעולה בתחומים בהן המדינות עבדו יחד בעבר – דוגמת סחר, תיירות, ודיאלוג אסטרטגי. ואולם, לצד זאת, הוא גם מייצר הזדמנות לשיתופי פעולה בתחומים חדשים ובעלי חשיבות, ובראשם – תחום הסביבה והאקלים, שהופך לסוגיה מרכזית יותר בטורקיה ובישראל. הממונה על שגרירות ישראל באנקרה, אירית ליליאן, נתנה לכך ביטוי לאחרונה כשאמרה לסוכנות הידיעות הטורקית ששיתוף פעולה בתחומי קיימות יכול לשדרג קשרי כלכלה ומסחר בין שתי המדינות. שינוי האקלים כבר נותן את אותותיו בטורקיה, בצורה של שריפות, בצורת, הצפות וזיהום בים המרמרה. לפי התחזיות, המגמה תחריף בעשורים הקרובים, בהם תחווה טורקיה יותר אירועי קיצון אקלימיים לצד מגמות מתמשכות של התחממות, התייבשות ופגיעה במקורות מים, ועלייה במפלס הים. ואולם, נשיא טורקיה ארדואן לא שידר בשנים האחרונות דחיפות בנושא האקלים. בין היתר, הוא קידם את פרויקט התעלה החדשה באיסטנבול שנטען שיש לו השלכות סביבתיות שליליות, ונעדר מוועידת COP26 בגלזגו. עם זאת, ארדואן ייחד חלק נכבד מנאומו בעצרת האו"ם ב-2021 לשינוי האקלים, קרא לפעולה בינלאומית נמרצת והדגיש את מחויבות טורקיה לנושא. טורקיה אשררה לאחרונה (אוקטובר 2021) את ההצטרפות לאמנת פריז, והייתה למדינת ה-G-20 האחרונה לעשות כן. מאז האשרור, טורקיה הגיעה להסכם עם הבנק העולמי, צרפת וגרמניה על קבלת סיוע כספי ניכר שיסייע לה לעמוד בהתחייבויות הנגזרות

הפוסט שינוי האקלים: תחום חדש לשיתוף פעולה בין ישראל לטורקיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל וטורקיה עומדות בפני פרק חדש ביחסים ביניהן. ביקורו המוצלח של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה היה נקודת שיא בתהליך שיפור היחסים, שמתקדם בהדרגה מזה כשנה, וכעת נמצא הכדור במגרש הפוליטי. ביקור שרי החוץ והאנרגיה של טורקיה בישראל, אמור לסלול את הדרך להחזרת יחסי המדינות לדרג שגרירים ולמציאת מכנה משותף לשיתופי פעולה מוחשיים.

חימום היחסים צפוי לכלול הגברה מחודשת של שיתופי פעולה בתחומים בהן המדינות עבדו יחד בעבר – דוגמת סחר, תיירות, ודיאלוג אסטרטגי. ואולם, לצד זאת, הוא גם מייצר הזדמנות לשיתופי פעולה בתחומים חדשים ובעלי חשיבות, ובראשם – תחום הסביבה והאקלים, שהופך לסוגיה מרכזית יותר בטורקיה ובישראל. הממונה על שגרירות ישראל באנקרה, אירית ליליאן, נתנה לכך ביטוי לאחרונה כשאמרה לסוכנות הידיעות הטורקית ששיתוף פעולה בתחומי קיימות יכול לשדרג קשרי כלכלה ומסחר בין שתי המדינות.

שינוי האקלים כבר נותן את אותותיו בטורקיה, בצורה של שריפות, בצורת, הצפות וזיהום בים המרמרה. לפי התחזיות, המגמה תחריף בעשורים הקרובים, בהם תחווה טורקיה יותר אירועי קיצון אקלימיים לצד מגמות מתמשכות של התחממות, התייבשות ופגיעה במקורות מים, ועלייה במפלס הים. ואולם, נשיא טורקיה ארדואן לא שידר בשנים האחרונות דחיפות בנושא האקלים. בין היתר, הוא קידם את פרויקט התעלה החדשה באיסטנבול שנטען שיש לו השלכות סביבתיות שליליות, ונעדר מוועידת COP26 בגלזגו. עם זאת, ארדואן ייחד חלק נכבד מנאומו בעצרת האו"ם ב-2021 לשינוי האקלים, קרא לפעולה בינלאומית נמרצת והדגיש את מחויבות טורקיה לנושא.

טורקיה אשררה לאחרונה (אוקטובר 2021) את ההצטרפות לאמנת פריז, והייתה למדינת ה-G-20 האחרונה לעשות כן. מאז האשרור, טורקיה הגיעה להסכם עם הבנק העולמי, צרפת וגרמניה על קבלת סיוע כספי ניכר שיסייע לה לעמוד בהתחייבויות הנגזרות מההצטרפות לאמנה. טורקיה מתכננת להפחית את היקף הפליטות ב-21 אחוזים עד שנת 2030, ולהגיע לאפס פליטות עד שנת 2053. במקביל, פועלת בה – בתמיכת האיחוד האירופי – רשת ערים להתמודדות עם שינוי האקלים, ובחודש פברואר הוקמה בטורקיה מועצת אקלים, שקיימה מפגש ראשון בעיר קוניה, בתמיכה ממשלתית ועם נציגים מכל רחבי המדינה.

טורקיה גם אימצה בשלהי 2021 תכנית בשם “Green Development Revolution”, שמקדמת, בין היתר, שימוש באנרגיות מתחדשות, הרחבת מערך הרכבות והתחבורה הימית, העלאת היקף השימוש ברכבים חשמליים והיברידים, הגנה על יערות ומקורות מים, ושימוש גובר בחומרים ממוחזרים. נושא הסביבה צפוי להפוך מרכזי יותר במערכות הבחירות לפרלמנט ולנשיאות שמתוכננות בטורקיה ב-2023. זאת, כתוצאה מהשיח הגלובלי הגובר על הנושא, השפעות שינוי האקלים שמורגשות בטורקיה, הצעדים האחרונים שנקט ארדואן, וביקורת האופוזיציה עליו בנושא.

בינואר 2022 הפנה ראש האופוזיציה קיליצ'דאראולו מכתב לאזרחי טורקיה הצעירים, בו התחייב שהגוש הפוליטי בראשותו יוביל שינוי ממשי בתחום האקלים, ו"יפעל להציל את העתיד האקולוגי של טורקיה והעולם". במקביל, ארדואן מנסה למתג את עצמו מחדש בתחום האקלים, ממנהיג שספג ביקורת על התעלמות מהנושא לכזה שמוביל תכניות לאומיות חדשניות ושקורא לקהילה הבינלאומית לפעול בצורה צודקת ויעילה יותר. ככל שתתקרבנה הבחירות בטורקיה, צפוי להיות לו עניין להגביר את העיסוק בנושאי אקלים – גם עם שותפות בינלאומיות, דוגמת ישראל – ולזכות להכרה בפועלו.

החזון שמציג הנשיא הרצוג בדבר "מזרח תיכון מתחדש", פעילות פורום האקלים בראשותו, ודבריו – טרם ביקורו באנקרה – על הצורך בשותפות אזורית להתמודדות עם שינוי האקלים, מעוררים עניין בטורקיה. זאת, גם לאור העובדה שהמסגרות האזוריות בהן ישראל לוקחת חלק בים התיכון אינן כוללות כיום את טורקיה. מדובר על פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) ועל "יוזמת ממשלת קפריסין לתיאום פעולות בתחום שינוי האקלים במזרח אגן הים התיכון ובמזרח התיכון". בעיני טורקיה, יוזמות אלו מבודדות אותה במרחב האזורי ואין בהן כוונה אמיתית להכללתה. גם הצעה קפריסאית חדשה להקמת מסגרת אזורית להתמודדות עם שריפות הקיץ, הוצגה עד כה ליוון וישראל, ולא לטורקיה.

בישראל, מתקיים לאחרונה שיח על הפיכת ה-EMGF לפורום שיעסוק באנרגיות מתחדשות, או באנרגיה באופן כללי, ולא רק בגז הטבעי. זאת, על רקע הקשיים בשיתוף פעולה רווחי בתחום הגז הטבעי והעלייה בחשיבות האנרגיות המתחדשות. עד כה, ה-EMGF הניב אמנם תועלות מדיניות למדינות החברות בו והקל על שיתופי פעולה ביניהן, אך לא נשא פירות ממשיים בנוגע לייעודו המקורי – מקסום רווחים מתגליות הגז הטבעי.

ב-EMGF יש לכל מדינה חברה זכות וטו על צירוף חברים או משקיפים חדשים. כך, למשל, טרפדה הרשות הפלסטינית את בקשת איחוד האמירויות להתקבל כמשקיפה בפורום. טורקיה לא צופה אפשרות שיוון וקפריסין תסכמנה לצירופה. במידה פחותה, שוררת תפיסה דומה גם לגבי מצרים. גם אם הייתה נכונות הלנית לצירוף טורקיה, סביר שטורקיה הייתה דורשת הבטחת ייצוג בפורום גם לקפריסאים-טורקים, שכרגע מודרים ממנו, וזה תנאי שקפריסין ויוון לא צפויות להסכים לו.

לאור זאת, הרעיון לשדרג את ה-EMGF לכדי מסגרת אזורית מכלילה שעוסקת גם בנושא סביבה, אינו נראה ריאלי בשלב זה. מודל עם סיכויי הצלחה גבוהים יותר הוא הקמה של פורום חדש, שייבנה מלכתחילה כשותפות בין כלל המדינות במרחב, ושהקמתו לא תיתפס כמהלך ישיר או עקיף נגד גורם כלשהו. או אז, תוכלנה טורקיה וקפריסין להתגמש מבחינת התנאים הפוליטיים, כפי שעשו במסגרות אזוריות אחרות שקמו בהשתתפותן מההתחלה, דוגמת האיחוד למען הים התיכון (UfM).

דרך להתניע מהלך כזה הוא ליזום מפגש ישראלי-טורקי-מצרי בנושאי סביבה ואקלים. הניסיונות הזהירים של מצרים וטורקיה לשפר את יחסיהן, מייצרים כיום היתכנות לצעד מסוג זה, שעד לאחרונה היה נתפס כבלתי אפשרי. ישראל יכולה למלא תפקיד בקידומו, גם אם בשלב ראשון בדרג בלתי-רשמי ובמטרה לקדם שיח אזורי לקראת COP27 במצרים.

אפשרות חדשה נוספת לקדם שיתוף פעולה אזורי בנושא סביבה היא חימום היחסים המקביל בין ישראל לטורקיה ובין טורקיה לאיחוד האמירויות. בהיבט הכלכלי, כבר דווח שנבחנים פרויקטים משולשים, ויש ליזום גם מפגש ישראלי-טורקי-אמירתי בנושאי סביבה ואקלים. בשונה מהמקרה המצרי, כאן הרגישות פחותה יותר – בייחוד לאור ביקורו המוצלח של ארדואן באמירויות – וניתן יהיה כבר בשלב ראשון לקיים מפגש בין גורמים רשמיים משלוש המדינות.

חשוב לכלול את הנושא הפלסטיני בכל דיון בדבר שיתוף פעולה אזורי בתחום האקלים והסביבה. הנושא הפלסטיני חשוב לטורקיה, וכחלק מחימום יחסים עם ישראל – יהיה עניין טורקי לאתר דרכים חדשות לסייע לפלסטינים. לישראל, שגם לה יש אינטרס בקידום יחסים טובים יותר עם הפלסטינים, כדאי שהמעורבות הטורקית בנושא הפלסטיני תהיה בתחום חיובי ומועיל, דוגמת האקלים והסביבה, ולא בתחום שמעורר מתיחות ביחסי ישראל-טורקיה.

מלבד ההיבט האזורי, ישראל וטורקיה צריכות להשיק שיתוף פעולה בילטראלי בנושאי אקלים וסביבה, שיוכל לכלול: מפגש שנתי קבוע – בישראל ובטורקיה לסירוגין – בדרג שרים; קשר שוטף בין אנשי מקצוע רלבנטיים במשרדי ממשלה, לחילופי ידע, תיאום ועבודה משותפת; סיוע הדדי במקרה של אירועים אקלימיים חריגים (שריפות, הצפות וכד') והשקת קו חם אקלימי; תמיכה בארגוני חברה אזרחית משתי המדינות שמעוניינים לגבש פרויקטים סביבתיים ומהלכים משותפים; ועידוד שיתוף פעולה אקדמי בתחומי סביבה וקיימות, שיכלול כנסים, מחקר וחילופי סגל וסטודנטים.

שינוי האקלים מעצב מחדש את מפת שיתופי הפעולה בזירה הבינלאומית, ומייצר אינטרסים משותפים למדינות ששררה ביניהם בעבר מתיחות. גם יחסי ישראל-טורקיה יכולים לצאת נשכרים מכך, עת יחזרו היחסים לדרג שגרירים, ובשאיפה – גם המרחב הים תיכוני כולו.

 

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-24 במאי 2022

הפוסט שינוי האקלים: תחום חדש לשיתוף פעולה בין ישראל לטורקיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
את הרצון ״לחזור לעניינים״ צריך לקבל בברכה מוגבלת https://mitvim.org.il/publication/%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%9f-%d7%b4%d7%9c%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d%d7%b4-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a7%d7%91%d7%9c-%d7%91%d7%91/ Tue, 17 May 2022 21:05:39 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7930 ביקורו הצפוי של שר החוץ הטורקי מבלוט צ'אבושולו בישראל בשבוע הבא, אליו יצטרף ככל הנראה גם שר האנרגיה, הוא שלב נוסף בתהליך שיפור היחסים בין שתי המדינות. שורה של סוגיות יונחו על השולחן, ואחת מהן נוגעת לתחום האנרגיה, ובאופן ספציפי – לנעשה באגן המזרחי של הים התיכון. סוגיה זו עומדת על המדוכה האזורית ומעבר לה כבר יותר מעשור, בעקבות תגליות הגז במים הכלכליים של ישראל. הפלישה הרוסית לאוקראינה רק הוסיפה אטרקטיביות ודחיפות לצורך בדיון דו-צדדי. העניין הטורקי בייבוא גז טבעי מישראל ברור לגמרי ואף קיבל ביטוי פומבי בחודשים האחרונים מפיו של הנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן. יחד עם זאת, הן בירושלים והן באנקרה מבינים היטב כי בתחום זה יש שני מישורים הארוגים זה בזה: המישור הכלכלי-אנרגטי והמישור המדיני-אסטרטגי. טורקיה מייבאת את הרוב המוחלט של צרכי האנרגיה שלה מרוסיה, איראן, אזרבייג'אן, אלג'יריה ומדינות נוספות. תלותה ברוסיה בהקשר זה נעה סביב 50% ואף יותר. לנוכח הפלישה לאוקראינה והמאמץ של מדינות המערב לגמול עצמו בהדרגה מנפט וגז טבעי רוסי, רצונה של טורקיה לגוון את מקורות האנרגיה שלה מובן ומוצדק. במקביל, טורקיה מבקשת לשמור ואף לשפר את מיצובה הגיאו-פוליטי באמצעות חיזוק מעמדה כנתיב מרכזי לאספקת אנרגיה לאירופה. הגז הישראלי, בהקשר זה, נמצא ממש "בדלת ממול". הכדאיות המוגבלת, שהיתה אחד הגורמים לכישלון המשא ומתן שניהלו הטורקים בעבר לרכישת גז מישראל, עשויה להשתנות במציאות החדשה. נעבור למישור המדיני-אסטרטגי: שנות הצינה ביחסים נוצלו על-ידי ישראל ומדינות נוספות לגיבוש ארכיטקטורה אזורית מרשימה למדי, המדירה למעשה את טורקיה מ"המשחק האזורי". אנקרה הבינה זאת באיחור ניכר. לכן, היא מנהלת בחודשים האחרונים מאמץ דיפלומטי אינטנסיבי (והמוצלח למדי) לשיפור יחסיה עם ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים.

הפוסט את הרצון ״לחזור לעניינים״ צריך לקבל בברכה מוגבלת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ביקורו הצפוי של שר החוץ הטורקי מבלוט צ'אבושולו בישראל בשבוע הבא, אליו יצטרף ככל הנראה גם שר האנרגיה, הוא שלב נוסף בתהליך שיפור היחסים בין שתי המדינות. שורה של סוגיות יונחו על השולחן, ואחת מהן נוגעת לתחום האנרגיה, ובאופן ספציפי – לנעשה באגן המזרחי של הים התיכון. סוגיה זו עומדת על המדוכה האזורית ומעבר לה כבר יותר מעשור, בעקבות תגליות הגז במים הכלכליים של ישראל. הפלישה הרוסית לאוקראינה רק הוסיפה אטרקטיביות ודחיפות לצורך בדיון דו-צדדי.

העניין הטורקי בייבוא גז טבעי מישראל ברור לגמרי ואף קיבל ביטוי פומבי בחודשים האחרונים מפיו של הנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן. יחד עם זאת, הן בירושלים והן באנקרה מבינים היטב כי בתחום זה יש שני מישורים הארוגים זה בזה: המישור הכלכלי-אנרגטי והמישור המדיני-אסטרטגי.

טורקיה מייבאת את הרוב המוחלט של צרכי האנרגיה שלה מרוסיה, איראן, אזרבייג'אן, אלג'יריה ומדינות נוספות. תלותה ברוסיה בהקשר זה נעה סביב 50% ואף יותר. לנוכח הפלישה לאוקראינה והמאמץ של מדינות המערב לגמול עצמו בהדרגה מנפט וגז טבעי רוסי, רצונה של טורקיה לגוון את מקורות האנרגיה שלה מובן ומוצדק. במקביל, טורקיה מבקשת לשמור ואף לשפר את מיצובה הגיאו-פוליטי באמצעות חיזוק מעמדה כנתיב מרכזי לאספקת אנרגיה לאירופה. הגז הישראלי, בהקשר זה, נמצא ממש "בדלת ממול". הכדאיות המוגבלת, שהיתה אחד הגורמים לכישלון המשא ומתן שניהלו הטורקים בעבר לרכישת גז מישראל, עשויה להשתנות במציאות החדשה.

נעבור למישור המדיני-אסטרטגי: שנות הצינה ביחסים נוצלו על-ידי ישראל ומדינות נוספות לגיבוש ארכיטקטורה אזורית מרשימה למדי, המדירה למעשה את טורקיה מ"המשחק האזורי". אנקרה הבינה זאת באיחור ניכר. לכן, היא מנהלת בחודשים האחרונים מאמץ דיפלומטי אינטנסיבי (והמוצלח למדי) לשיפור יחסיה עם ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים. חזרתה של טורקיה ל"מרכז העניינים" נועדה כדי לשפר את מעמדה בשתי סוגיות העומדות במרכז האינטרס הלאומי הטורקי: מערכת היחסים עם יוון ובעיית קפריסין.

הפוסט את הרצון ״לחזור לעניינים״ צריך לקבל בברכה מוגבלת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
״עצמאות 2022 – רגע של נחת ביחסי טורקיה-ישראל ויתר הזירות האזוריות״ https://mitvim.org.il/publication/%d7%b4%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa-2022-%d7%a8%d7%92%d7%a2-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%97%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99-%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/ Thu, 05 May 2022 20:40:18 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7926 מצבה המדיני של ישראל בשנים האחרונות משופר לאין ערוך, ובה לידי ביטוי בשלל זירות. הפלירט המחודש בין ישראל וטורקיה בשבועות האחרונים מספק המחשה מרתקת למרחב התמרון הנוח יותר לו זוכה ישראל, ואף מאפשר מבט בהיר יותר למה שניתן לצפות ממקבלי ההחלטות בירושלים מול אתגרים ומשברים נוספים עימם אנו מתמודדים. הניסיון לאתחל מחדש את מערכת היחסים בין ישראל לטורקיה, שמתקיים בשבועות האחרונים, מראה סימני הצלחה זהירים. כזכור, שורה של מהלכים, מאחורי הקלעים ולפניהם, הכשירו את הקרקע לביקורו של הנשיא יצחק הרצוג באנקרה ב-9 במרץ. העניין הטורקי להאיץ את המגעים בין שתי המדינות נענה בזהירות מרובה בצד הישראלי, אולם נראה שבימים האחרונים ישראל "השתכנעה", כי הגיע הזמן לעבור לפסים מעשיים וקונקרטיים יותר. שר החוץ הטורקי הודיע, כי יגיע לביקור בישראל ב-24 לחודש, ככל הנראה מלווה בעמיתו שר האנרגיה. בבסיס העניין עומדים מספר צעדים. בראשם: התחושה ששתי המדינות הצליחו להכיל, כל אחת בדרכה, את הפיגועים האחרונים ובעיקר את המתח והאירועים בירושלים ובהר הבית. הנשיא הטורקי התקשר לעמיתו הישראלי ב-19 באפריל, על מנת להביע את "הדאגה והכאב" שלו לנוכח המתח בהר הבית. אולם בה בעת הובע סיפוק טורקי מהבהרתה של ישראל, כי בכוונתה לשמור על הסטטוס-קוו בהר הבית. נותר עדיין לעבור את הימים הקרובים, עיד אל-פיטר ויום העצמאות של ישראל, אך כאמור מתחזק הרושם ששני הצדדים אימצו גישה זהירה, בונה וחיובית. לכך חשוב להוסיף דיווחים שונים לפיהם טורקיה מנעה את חזרתם של מספר פעילי חמאס לתחומה, ומכל מקום הבהירה לארגון, כי פניה להפשרה עם ישראל. בכך, מילאה אנקרה את אחד הצעדים המרכזיים שהתבקשו מבחינת ישראל, כדי לבחון את כנותו של המהלך הטורקי. חיוני להבהיר, כי בצד הטורקי

הפוסט ״עצמאות 2022 – רגע של נחת ביחסי טורקיה-ישראל ויתר הזירות האזוריות״ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מצבה המדיני של ישראל בשנים האחרונות משופר לאין ערוך, ובה לידי ביטוי בשלל זירות. הפלירט המחודש בין ישראל וטורקיה בשבועות האחרונים מספק המחשה מרתקת למרחב התמרון הנוח יותר לו זוכה ישראל, ואף מאפשר מבט בהיר יותר למה שניתן לצפות ממקבלי ההחלטות בירושלים מול אתגרים ומשברים נוספים עימם אנו מתמודדים.

הניסיון לאתחל מחדש את מערכת היחסים בין ישראל לטורקיה, שמתקיים בשבועות האחרונים, מראה סימני הצלחה זהירים. כזכור, שורה של מהלכים, מאחורי הקלעים ולפניהם, הכשירו את הקרקע לביקורו של הנשיא יצחק הרצוג באנקרה ב-9 במרץ.

העניין הטורקי להאיץ את המגעים בין שתי המדינות נענה בזהירות מרובה בצד הישראלי, אולם נראה שבימים האחרונים ישראל "השתכנעה", כי הגיע הזמן לעבור לפסים מעשיים וקונקרטיים יותר.

שר החוץ הטורקי הודיע, כי יגיע לביקור בישראל ב-24 לחודש, ככל הנראה מלווה בעמיתו שר האנרגיה. בבסיס העניין עומדים מספר צעדים. בראשם: התחושה ששתי המדינות הצליחו להכיל, כל אחת בדרכה, את הפיגועים האחרונים ובעיקר את המתח והאירועים בירושלים ובהר הבית.

הנשיא הטורקי התקשר לעמיתו הישראלי ב-19 באפריל, על מנת להביע את "הדאגה והכאב" שלו לנוכח המתח בהר הבית. אולם בה בעת הובע סיפוק טורקי מהבהרתה של ישראל, כי בכוונתה לשמור על הסטטוס-קוו בהר הבית.

נותר עדיין לעבור את הימים הקרובים, עיד אל-פיטר ויום העצמאות של ישראל, אך כאמור מתחזק הרושם ששני הצדדים אימצו גישה זהירה, בונה וחיובית.

לכך חשוב להוסיף דיווחים שונים לפיהם טורקיה מנעה את חזרתם של מספר פעילי חמאס לתחומה, ומכל מקום הבהירה לארגון, כי פניה להפשרה עם ישראל. בכך, מילאה אנקרה את אחד הצעדים המרכזיים שהתבקשו מבחינת ישראל, כדי לבחון את כנותו של המהלך הטורקי.

חיוני להבהיר, כי בצד הטורקי הבינו, כך נראה, שיש לתאם ציפיות ביחס להתקדמות בתהליך שיפור היחסים, על מנת להימנע ממשברים מוקדמים. הנשיא ארדואן הבהיר, כי שיפור היחסים עם ישראל אמור לשרת גם את האינטרסים הפלסטיניים, ומכל מקום נמנע מהצבתם של קווים אדומים, או תנאים מוקדמים, שעלולים היו להקשות על התהליך הדיפלומטי מול ישראל.

אנקרה, כך נראה, מבינה גם את הזירה הפוליטית המורכבת בישראל, ואת מצבה השברירי של ממשלת בנט. היטיב לבטא את ההבנה המשופרת באנקרה Burhanettin Duran, אחד מבכירי החוקרים במכון המחקר הטורקי SETA, המקורב למפלגת AKP, מפלגת השלטון, במאמר מה-29 באפריל, שכותרתו "הנורמליזציה בין ישראל וטורקיה עוברת שורה של מבחנים".

הוא תיאר במאמר את התהליך הזהיר הננקט בין שתי המדינות, התייחס בחיוב ל"דיפלומטיית אל-אקצא", שנדרשה כדי להכיל את המתח בהר הבית, הדגיש את חשיבותו של הערוץ ארדואן–הרצוג, והביע הבנה לגישה הזהירה של רה"מ נפתלי בנט לנוכח התיקו ביחסי הכוחות בכנסת.

הוא קרא לנהל את התהליך בשקיפות, להתמקד באותם תחומים בהם ניתן לשתף פעולה, וכלשונו:

"התמקדות בתחומים לשיתוף-פעולה, הבנה לרגישויות של כל צד, ודיאלוג אינטנסיבי יסייעו לעבור בהצלחה את המבחנים (הניצבים בפני  שתי המדינות)".

כעת, צריך להתכונן לביקורו של שר-החוץ הטורקי, שיבקר גם ברמאללה, על מנת לשמור על המומנטום החיובי בין שתי המדינות. יש להניח, שבהיעדר משברים (חמורים) בשטח – בירושלים, בגדה או ברצועה – הטורקים יצליחו להבהיר לבני השיח ברשות הפלסטינית, כי מהלך הנרמול מול ישראל לא יבוא על חשבונם, ומכל מקום לא יותר מזה שנובע מהסכמי אברהם.

סביר גם שבשיחות עם ישראל יסוכם על השבת השגרירים. המלחמה באוקראינה תהווה, מן הסתם, נושא מרכזי, ויש להניח ששתי הממשלות "יחלקו את חוויותיהן" לגבי האופן (הדומה, יש לומר) בו הן מתמודדות עם משבר בסדר גודל מעין זה.

סוגיית האנרגיה, וליתר דיוק שיתוף-הפעולה האפשרי בין ישראל וטורקיה תתפוס, יש לצפות, מקום מרכזי. הדילמה הישראלית בהקשר זה מורכבת יותר. המלחמה באוקראינה הפנתה זרקור מחודש (ואטרקטיבי) לגז הטבעי במזרח הים-התיכון.

לא מדובר אמנם בכמויות שיכולות לשנות באופן משמעותי את רצונה של אירופה (וטורקיה) להשתחרר מן התלות באנרגיה שמקורה ברוסיה, וכמובן לא בטווח הזמן המיידי, אולם העניין הטורקי בגז מישראל ברור מאד.

ההיבט המדיני-אסטרטגי ממלא בו חלק חיוני, לא פחות מזה האנרגטי. נראה, שבשלב זה מתבקש להקים קבוצת-עבודה משותפת ישראלית–טורקית, שתבחן ברצינות את כיווני-הפעולה האפשריים, האנרגטיים והמדיניים כאחד, תוך שקלול המשמעויות, לבטח מבחינת ישראל, על מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית עם שותפותיה באזור.

אגב, בימים אלה דווח על כוונה לקיים מפגש מרובע ישראלי–יווני–קפריסאי–אמריקאי, באופן שישוב וידגיש את הארכיטקטורות המרתקות והחשובות שנבנו באזור בהיעדרה של טורקיה ממערכת היחסים האזורית.

השיח המדיני הישראלי-טורקי מלווה בימים האחרונים גם בשיתופי-פעולה שנרקמים, או מתחדשים, גם בתחום האקדמי והתרבותי. יש לצפות אם-כן לטנגו מדיני, לאו דווקא סוער וצמוד מדי, אך לבטח מרתק.

חשוב למקם את ההתפתחויות הללו בהקשר רחב, הנוגע למעמדה האסטרטגי המשופר של ישראל בעשור האחרון. הארכיטקטורה האזורית במזרח הים-התיכון, הסכמי אברהם, הניסיון לאתחל מחדש את היחסים בין ישראל וטורקיה, שלל קשרים שהן תוצאה ישירה של התהפוכות שהאזור עבר (ועובר), שנוצלו לחיוב על ידי ישראל – חייבים לנסוך יתר בטחון בקברניטים ומקבלי ההחלטות בירושלים, ובחברה הישראלית כאחד.

מדינת ישראל, ערב יום הולדתה ה–74, יכולה וצריכה להרשות לעצמה רגע (ואולי קצת יותר) של נחת. ואולי חשוב מכך: נקיטת עמדות ויוזמות שמביאות לידי ביטוי מתבקש, אמנם אמיץ, של תחושת ההישגיות והביטחון המשופרים. אם מול משברים בינלאומיים, כמלחמה באוקראינה, ועל אחת כמה וכמה מול אתגרים אזוריים – האתגר האיראני, הגרעיני והאזורי – וזה שבחצרה הקדמית של מדינת ישראל – הסוגייה הפלסטינית.

המעמד האסטרטגי המשופר נושא עימו הבטחות, אולם גם אחריות לנצלו בתבונה מול אתגרים סבוכים ומורכבים, שעדיין ניצבים לפתחנו.

 

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-5 במאי 2022

הפוסט ״עצמאות 2022 – רגע של נחת ביחסי טורקיה-ישראל ויתר הזירות האזוריות״ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המצב הגיאופוליטי מזמן הזדמנות מחודשת לגז הטבעי ממזרח הים-התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%9e%d7%a6%d7%91-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99-%d7%9e%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%93%d7%a9%d7%aa/ Thu, 31 Mar 2022 14:52:54 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7499 הפלישה הרוסית לאוקראינה שיבשה סדרי עולם מרובים, אחד המרכזיים נוגע לתחום האנרגיה. מעבר לכך, שמלחמה, עם פוטנציאל זליגה כה מסוכן, משפיעה באופן מידי על מחירי האנרגיה, הרי שמדובר ברוסיה – אחת מיצואניות האנרגיה הגדולות בעולם. ההשלכות הן מהירות ודרמטיות: ● ארה"ב מנסה לנתק את רוסיה משוק האנרגיה העולמי. מדובר באתגר בסדר גודל היסטורי, לנוכח העובדה שאירופה תלויה בגז הרוסי, כ-40 אחוז מיבוא הגז מקורו מרוסיה, וכאשר ברור כי לא ניתן להבטיח אלטרנטיבות בטווח הזמן המיידי-קרוב, ובמחיר סביר. ארה"ב האיצה אמנם את יצוא הגז המונזל (LNG), ופועלת מול מדינות המפרץ, ואף מול ונצואלה, המצויה תחת משטר סנקציות עוד מימיו של ממשל טראמפ, על מנת לשמור על רמת מחירים נסבלת. נכון לעכשיו, נתקלת באתגרים של ממש. ● גרמניה, שתלותה בגז הרוסי, בולטת במיוחד נרתמה למערכה, על אף ההשלכות על שוק האנרגיה המקומי. הביטוי הבולט והדרמטי נוגע לצינור הגז נורד סטרים 2, עת גרמניה עצרה את השלמתו. השינוי במדיניות הגרמנית דרמטי, גם מעבר לתחום האנרגיה, עת הקנצלר שולץ הודיע על הגדלת תקציב הבטחון, ועל "כניסה לעידן חדש, העולם הוא לא זה שהיה לפני המלחמה". ● האיחוד האירופי מנסה, באופן מאתגר במיוחד, לאחוז במקל משתי קצותיו – לצמצם את היבוא מרוסיה, ספקית האנרגיה הגדולה ביותר עבורו, מבלי לסטות מיעדי האקלים (השאפתניים) שהציב לעצמו. סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) פרסמה תוכנית בת עשרה סעיפים, שתכליתה להקטין את התלות האירופית בגז הרוסי. שלשת הסעיפים הראשונים קוראים להימנע מחתימה על חוזים חדשים עם רוסיה; להחליף את הגז הרוסי בגז ממקורות אחרים (למשל נורבגיה ואזרבייג'ן); והפחתתה של כמות הגז המינימלית במחסנים (ובכך, לאפשר הזרמת גז לשווקים באופן מידי). ●

הפוסט המצב הגיאופוליטי מזמן הזדמנות מחודשת לגז הטבעי ממזרח הים-התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הפלישה הרוסית לאוקראינה שיבשה סדרי עולם מרובים, אחד המרכזיים נוגע לתחום האנרגיה. מעבר לכך, שמלחמה, עם פוטנציאל זליגה כה מסוכן, משפיעה באופן מידי על מחירי האנרגיה, הרי שמדובר ברוסיה – אחת מיצואניות האנרגיה הגדולות בעולם. ההשלכות הן מהירות ודרמטיות:

● ארה"ב מנסה לנתק את רוסיה משוק האנרגיה העולמי. מדובר באתגר בסדר גודל היסטורי, לנוכח העובדה שאירופה תלויה בגז הרוסי, כ-40 אחוז מיבוא הגז מקורו מרוסיה, וכאשר ברור כי לא ניתן להבטיח אלטרנטיבות בטווח הזמן המיידי-קרוב, ובמחיר סביר. ארה"ב האיצה אמנם את יצוא הגז המונזל (LNG), ופועלת מול מדינות המפרץ, ואף מול ונצואלה, המצויה תחת משטר סנקציות עוד מימיו של ממשל טראמפ, על מנת לשמור על רמת מחירים נסבלת. נכון לעכשיו, נתקלת באתגרים של ממש.
● גרמניה, שתלותה בגז הרוסי, בולטת במיוחד נרתמה למערכה, על אף ההשלכות על שוק האנרגיה המקומי. הביטוי הבולט והדרמטי נוגע לצינור הגז נורד סטרים 2, עת גרמניה עצרה את השלמתו. השינוי במדיניות הגרמנית דרמטי, גם מעבר לתחום האנרגיה, עת הקנצלר שולץ הודיע על הגדלת תקציב הבטחון, ועל "כניסה לעידן חדש, העולם הוא לא זה שהיה לפני המלחמה".
● האיחוד האירופי מנסה, באופן מאתגר במיוחד, לאחוז במקל משתי קצותיו – לצמצם את היבוא מרוסיה, ספקית האנרגיה הגדולה ביותר עבורו, מבלי לסטות מיעדי האקלים (השאפתניים) שהציב לעצמו. סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) פרסמה תוכנית בת עשרה סעיפים, שתכליתה להקטין את התלות האירופית בגז הרוסי. שלשת הסעיפים הראשונים קוראים להימנע מחתימה על חוזים חדשים עם רוסיה; להחליף את הגז הרוסי בגז ממקורות אחרים (למשל נורבגיה ואזרבייג'ן); והפחתתה של כמות הגז המינימלית במחסנים (ובכך, לאפשר הזרמת גז לשווקים באופן מידי).
● מדינות המפרץ, בדגש על סעודיה ואיחוד האמירויות, אינן נענות לפי שעה ללחצים מוושינגטון. הן אינן שבעות רצון ממדיניותו של ממשל ביידן ביחס למורדים החות'ים בתימן, סביב הסכם הגרעין והוויתורים בראייתן לאיראן, ולדגש שהבית הלבן נותן לסוגיות הנוגעות לזכויות אדם. ביקורו של הנשיא אסד באיחוד האמירויות, לפני מספר ימים, מהווה מסר בוטה לוושינגטון בהקשר זה. יש לראות את הפסגה המשולשת בין נשיא מצרים, יורש העצר האמירתי ורה"מ בנט בהקשר זה. אגב, שר האנרגיה האמירתי הבהיר, שמקומה של רוסיה בארגון OPEC+ אינו ניתן לשינוי.

על רקע זה, אין פלא שהאטרקטיביות של מזרח הים-התיכון, כמקור פוטנציאלי נוסף לגז טבעי לאירופה, שבה ועולה. שרת האנרגיה אלהרר, ששבה ממפגש שרי אנרגיה בפריז, אף ציינה שאירופה אכן ביקשה להסתייע בגז הישראלי. אולם עדיין, התמונה מורכבת ביותר.

בטווח הזמן הקרוב נתיב היצוא המהיר הוא דרך מצרים, וליתר דיוק מתקני ההנזלה שלה. על פני הדברים, ניתן להגדיל את כמות הגז מישראל למצרים, ובמיוחד לאחר שדרוג הצינור בין שתי המדינות, שצפוי להיות מושלם בשנה הבאה. הקיבולת עדיין מוגבלת גם ביחס למתקני ההנזלה המצריים.

מקורות נוספים הם השדות במים הכלכליים של קפריסין: אפרודיטה-ישי (בהנחה ששתי המדינות יפסיקו לגרור רגליים ויפתרו את המחלוקת הנוגעת להיותו שדה משותף ישראלי-קפריסאי), כמו גם שדות נוספים בעלי פוטנציאל, שמחייב הוכחה אמנם, כ- Calypso ו-Glaucus. לא מדובר בדבר של מה בכך. על מנת להאיץ את ניצולם יש צורך בהיתכנות טכנית; בשלות כלכלית-פיננסית (רמת המחירים הנוכחית, הגבוהה מאד, לא תימשך לאורך זמן); ובתמיכה מדינית. זו האחרונה מאתגרת במיוחד לנוכח ניגודי האינטרסים בין חלק מהשחקנים הרלבנטיים, ובדגש על תורכיה (ובעיית קפריסין).

הזווית התורכית מפייסת מתמיד, הזווית הלבנונית מעניינת לא פחות

תהליך הפיוס המחודש בין ישראל ותורכיה העלה מחדש את הזווית התורכית. תורכיה מדגישה בימים האחרונים, וביתר שאת, את ענינה להעביר את הגז מישראל אליה ודרכה. שרי האנרגיה והחוץ ביקשו להגיע לישראל בימים הקרובים, אך נראה שהביקורים יתקיימו לאחר הרמדאן וחג הפסחא. הציפיות באנקרה הן גבוהות מדי, ומחייבות לדעתי תאום ציפיות מידי.

הזווית הלבנונית מעניינת לא פחות. מאליו ברור, שפשרה ישראלית – לבנונית סביב הקו הימי ביניהן חשובה ביותר, ותשגר מסר חיובי, כלכלי ומדיני, לזירה האזורית והבינלאומית, כמו גם לשווקים. עדיין, לא מדובר בעתודות מיידיות, בלשון המעטה.

התמונה, מבחינת ישראל ומזרח הימ"ת, עשויה להיות מבטיחה, אולם היא תלויה בשלוש נקודות עיקריות:
1. הובלה אמריקנית אסרטיבית ויצירתית כאחד, שתכליתה לרכוש מחדש את אמונן של השחקניות המז"תיות מחד גיסא (מדינות המפרץ), ולרתום את השחקנים באגן המזרחי של הימ"ת למדיניות אזורית קונסטרוקטיבית, ובדגש על אנקרה (שלוח הזמנים שלה לחוץ, לקראת הבחירות בשנה הבאה).
2. התנהלות ישראלית, שמפנימה את "גודל השעה" (או ההזדמנות), שתכליתה לתמרן, לחיוב, את כל הצדדים (הניצים) לארכיטקטורה אזורית, שמכניסה איכשהו את תורכיה גם-כן למשחק.
3. וכמובן, מניעת גלישתה של המלחמה באוקראינה לעימות רחב יותר, שיטרוף עוד יותר את הקלפים (הבעייתיים ממילא).

אתגרים כבדי משקל, אולם לשם שינוי עשויים להצביע על פוטנציאל מרתק וחיובי. פסגת הנגב המחישה, שבנסיבות הנוכחיות (כמעט) הכול אפשרי.

המאמר פורסם בגלובס במרץ 2022.

הפוסט המצב הגיאופוליטי מזמן הזדמנות מחודשת לגז הטבעי ממזרח הים-התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מפגש דיאלוג אסטרטגי של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה https://mitvim.org.il/event/%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%93%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%98%d7%92%d7%99-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9e/ Tue, 15 Mar 2022 09:08:13 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=7464 ב-15 למרץ מכון מיתווים, מכון דיוויס והמועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) ערכו דיאלוג אסטרטגי בנושא עתיד היחסים של תורכיה-ישראל לאור השינויים הגלובליים שמתרחשים בעת הזו ולאחר ביקורו של נשיא המדינה יצחק הרצוג בתורכיה. במסגרת הדיאלוג השתתפו מומחיות ומומחים ישראלים ותורכים: מוזמנות ומוזמנים לצפות בדיאלוג המלא:

הפוסט מפגש דיאלוג אסטרטגי של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ב-15 למרץ מכון מיתווים, מכון דיוויס והמועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) ערכו דיאלוג אסטרטגי בנושא עתיד היחסים של תורכיה-ישראל לאור השינויים הגלובליים שמתרחשים בעת הזו ולאחר ביקורו של נשיא המדינה יצחק הרצוג בתורכיה. במסגרת הדיאלוג השתתפו מומחיות ומומחים ישראלים ותורכים:

מוזמנות ומוזמנים לצפות בדיאלוג המלא:

הפוסט מפגש דיאלוג אסטרטגי של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מפגש של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה https://mitvim.org.il/%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%93%d7%99%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a1-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%9e/ Tue, 15 Mar 2022 07:42:53 +0000 https://mitvim.org.il/?p=7471 ב-15 למרץ מכון מיתווים, מכון דיוויס והמועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) ערכו דיאלוג אסטרטגי בנושא עתיד היחסים של תורכיה-ישראל לאור השינויים הגלובליים שמתרחשים בעת הזו ולאחר ביקורו של נשיא המדינה יצחק הרצוג בתורכיה. במסגרת הדיאלוג השתתפו מומחיות ומומחים ישראלים ותורכים:  

הפוסט מפגש של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ב-15 למרץ מכון מיתווים, מכון דיוויס והמועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) ערכו דיאלוג אסטרטגי בנושא עתיד היחסים של תורכיה-ישראל לאור השינויים הגלובליים שמתרחשים בעת הזו ולאחר ביקורו של נשיא המדינה יצחק הרצוג בתורכיה. במסגרת הדיאלוג השתתפו מומחיות ומומחים ישראלים ותורכים:

 

הפוסט מפגש של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
את ההליכה בין הטיפות, טורקיה עושה באסרטיביות גדולה מישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%a1%d7%a8%d7%98/ Wed, 09 Mar 2022 15:51:41 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7423 המלחמה באוקראינה מציבה בפני טורקיה אתגר לא מבוטל. מצד אחד, היא חברה מרכזית וחשובה בנאט"ו, ומצד שני – היא מקיימת מערכות יחסים קרובות, חיוניות אך שונות עם רוסיה ואוקראינה. מבחינה זו, טורקיה נדרשת למלאכת לוליינות אסטרטגית שבצדה, בראייתה, טמונות גם הזדמנויות לא מבוטלות. באופן מעניין, יש דמיון מסוים ומרתק למדי בין ההליכה של טורקיה בין הטיפות לבין זו של ישראל. שתיהן נדרשות לשקלל את האינטרסים שלהן מול רוסיה ומול המערב וכן את המסגרות האסטרטגיות שהן חברות בהן. טורקיה, כך נראה בינתיים, נוהגת באופן אסרטיבי יותר מישראל. חשיבותן היחסים עם מוסקבה ברורה לשלטון באנקרה. כמעט מחצית ממקורות האנרגיה של טורקיה (גז ונפט) מגיעים מרוסיה, הסחר עם רוסיה עמד ב-2021 על כ-35 מיליארד דולר והתיירות ממנה היא מקור הכנסה חשוב (כמעט חמישה מיליון תיירים רוסים בשנה). מעבר לכך, המצב בסוריה, ובמיוחד בזווית הכורדית שלו ובנעשה לאורך הגבול, הוא סוגייה ביטחונית מרכזית עבור טורקיה. בדומה לישראל, בעניין הסורי – התיאום עם הקרמלין חיוני ביותר עבורה. מערכת היחסים עם אוקראינה שונה בחשיבותה לטורקיה. לשתי המדינות קשר היסטורי, גיאוגרפי ותרבותי ארוך שנים, אך הסחר ביניהן הוא קטן לאין שיעור. ב-2014 הבהירה טורקיה באופן ברור וחד-משמעי לרוסיה שהיא אינה מכירה בכיבוש חצי האי קרים ואף מכרה נשק לקייב, כולל מל"טים בהם נעשה שימוש במלחמה הנוכחית. בכל הנוגע לפלישה הנוכחית, טורקיה גינתה את הפלישה הרוסית ונשיאה, רג'פ טאיפ ארדואן, אף מתח ביקורת על מה שהגדיר "חוסר התגובה" של נאט"ו. הצעת אנקרה לתווך בין הצדדים קודם לפרוץ הקרבות – נדחתה. מבחינות רבות טורקיה מצטיירת מבחינות רבות כמי שבחרה צד – אוקראינה. יחד עם זאת, נראה כי ההגדרה המדויקת

הפוסט את ההליכה בין הטיפות, טורקיה עושה באסרטיביות גדולה מישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המלחמה באוקראינה מציבה בפני טורקיה אתגר לא מבוטל. מצד אחד, היא חברה מרכזית וחשובה בנאט"ו, ומצד שני – היא מקיימת מערכות יחסים קרובות, חיוניות אך שונות עם רוסיה ואוקראינה. מבחינה זו, טורקיה נדרשת למלאכת לוליינות אסטרטגית שבצדה, בראייתה, טמונות גם הזדמנויות לא מבוטלות. באופן מעניין, יש דמיון מסוים ומרתק למדי בין ההליכה של טורקיה בין הטיפות לבין זו של ישראל. שתיהן נדרשות לשקלל את האינטרסים שלהן מול רוסיה ומול המערב וכן את המסגרות האסטרטגיות שהן חברות בהן. טורקיה, כך נראה בינתיים, נוהגת באופן אסרטיבי יותר מישראל.

חשיבותן היחסים עם מוסקבה ברורה לשלטון באנקרה. כמעט מחצית ממקורות האנרגיה של טורקיה (גז ונפט) מגיעים מרוסיה, הסחר עם רוסיה עמד ב-2021 על כ-35 מיליארד דולר והתיירות ממנה היא מקור הכנסה חשוב (כמעט חמישה מיליון תיירים רוסים בשנה). מעבר לכך, המצב בסוריה, ובמיוחד בזווית הכורדית שלו ובנעשה לאורך הגבול, הוא סוגייה ביטחונית מרכזית עבור טורקיה. בדומה לישראל, בעניין הסורי – התיאום עם הקרמלין חיוני ביותר עבורה.

מערכת היחסים עם אוקראינה שונה בחשיבותה לטורקיה. לשתי המדינות קשר היסטורי, גיאוגרפי ותרבותי ארוך שנים, אך הסחר ביניהן הוא קטן לאין שיעור. ב-2014 הבהירה טורקיה באופן ברור וחד-משמעי לרוסיה שהיא אינה מכירה בכיבוש חצי האי קרים ואף מכרה נשק לקייב, כולל מל"טים בהם נעשה שימוש במלחמה הנוכחית. בכל הנוגע לפלישה הנוכחית, טורקיה גינתה את הפלישה הרוסית ונשיאה, רג'פ טאיפ ארדואן, אף מתח ביקורת על מה שהגדיר "חוסר התגובה" של נאט"ו. הצעת אנקרה לתווך בין הצדדים קודם לפרוץ הקרבות – נדחתה.

מבחינות רבות טורקיה מצטיירת מבחינות רבות כמי שבחרה צד – אוקראינה. יחד עם זאת, נראה כי ההגדרה המדויקת יותר להתנהלותה, נכון לעכשיו, היא כיצד ניתן לסייע לאוקראינה (ולהניב פירות מול המערב) מבלי להקריב את מה שהושג בעמל רב מול רוסיה בשנים האחרונות. טורקיה נמנעה למשל בהצבעה שהתקיימה ב-25 בפברואר בדבר השעיית רוסיה ממועצת אירופה. יש להניח שמעבר למסר המדיני הטמון בכך, בטורקיה חששו ממהלכים הפוכים נגדה, למשל בכל הקשור לחוסר היענותה לפסקי דין של בית המשפט האירופי לזכויות אדם.

סוגייה מרכזית ביותר שהונחה לפתחה של טורקיה בימים האחרונים נוגעת לחופש השיט במצרי הבוספורוס והדרדנלים, המחברים בין הים השחור לים התיכון. טורקיה אחראית לשיט במצרים מכוח אמנת מונטריי (1936), הקובעת שורה של חוקים (מורכבים) בנוגע לאופן שבו יש לנהוג בעת שלום או מלחמה.

אוקראינה פנתה לטורקיה בבקשה למנוע מעבר של ספינות קרב רוסיות בהסתמך על סעיף 19 של האמנה. סעיף זה קובע שניתן למנוע מעבר של ספינות השייכות למדינות המשתתפות בפעולות מלחמתיות. שר החוץ הטורקי מסר בתגובה שהוא בוחן את המשמעות המשפטית, אולם להבנתו ניתן לאשר מעבר של כלי שיט צבאיים, אם הם שבים לנמלי הבית שלהם. מבחינה זו, נראה שלא ניתן למנוע מעבר ספינות רוסיות, אם הן שבות לנמלים שלהן בים השחור. כך או אחרת, סוגיית התעבורה הימית באזור ממחישה את הצורך של טורקיה להימנע ממהלכים שיתפרשו כעוינים ישירות כלפי רוסיה או כאלה שלא עולים בקנה אחד עם הפרשנות המשפטית.

המלחמה באוקראינה מבליטה את החשיבות והרלוונטיות הרבה של טורקיה לשני הצדדים, ולא פחות חשוב מכך – למערב. לטורקיה חשוב מאוד להמחיש את חשיבותה לנאט"ו ולארה"ב בפרט. במקביל, אפשר לצפות שהיא תעשה כמיטב יכולתה להימנע ממשבר עמוק מול מוסקבה, למרות העמדה הברורה בה נקטה כלפי הפלישה, וזאת בגלל החשש מתגובתה בסוריה או במישור הבילטרלי. בראיית הטורקים, ההתייצבות לצד אוקראינה היא מהלך מחושב, גם אם אינו נטול סיכונים, שעשוי לשרת אינטרסים חיוניים ורחבים יותר. ארה"ב כבר הביעה שביעות רצון מההתנהלות הטורקית עד כה. עבור אנקרה זו הזדמנות מרתקת "לכפר" על הפגיעה ביחסים עם ארה"ב בעקבות החלטתה לממש עסקת טילים עם רוסיה.

בעמדה הטורקית יש גם בכדי לשרת את ניסיונה לשפר את יחסיה עם שורה של מדינות באזור (מצרים, ישראל, מדינות המפרץ) ולהבליט את ערכיותה. על רקע ביקורו הצפוי של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה בהמשך השבוע, למרות חילוקי הדעות והיעדר האמון כלפי ארדואן, שתי המדינות יכולות לגשת כעת לשיפור האווירה ביניהן מתוך מרחב תמרון רחב יותר. ימים יגידו אם בעמדה הטורקית יש משום רצון לשפר את הדיאלוג המדיני עם ירושלים.

**המאמר פורסם בהארץ, 6 במרץ 2022

הפוסט את ההליכה בין הטיפות, טורקיה עושה באסרטיביות גדולה מישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פגישת הרצוג-ארדואן: מערכה חשובה ב"תיאטרון הרגשות" בין ישראל לטורקי https://mitvim.org.il/publication/%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%92-%d7%90%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%90%d7%9f-%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%99%d7%90%d7%98%d7%a8/ Tue, 08 Mar 2022 11:15:17 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7412 ה"דיפלומטיה של הרגשות" הפכה לפני עשור לאחד הכלים המשמעותיים בהבנה וניתוח מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים. במרכזו של השיח עומד הצורך להבין מנעד רגשי מסוים כדי לנתח באופן אפקטיבי יחסים בין מדינות, מנהיגים וארגונים בינלאומיים. בישראל נעשו בעבר יחסית מעט ניסיונות להשתמש בעדשה הזו וההתמקדות הייתה ברכיב "הכבוד", שהוא מרכזי בזירה המזרח תיכונית. במאמר זה אתמקד ביחסי ישראל-טורקיה, על רקע ביקורו מחר (רביעי) של הנשיא יצחק הרצוג באנקרה. אציג בקצרה מדוע חשוב לתכלל את "רגשות האמון" והמנעד השלילי שלהם — רגשות של אי-אמון — ביחסים עם טורקיה כשכבה נוספת שמשלימה או מאתגרת אינטרסים שנתפשים אצל רבים כ"רציונליים" בלבד. אתמקד בממדים הקולקטיביים והאישיים של רגשות אלו, וזאת במטרה לסייע להבנה טובה יותר של מערכת היחסים בין שתי המדינות. שלושה מנגנונים קולקטיביים ואישיים של רגשות משפיעים על התנהלותן של מדינות ומאפשרים לנו לתכלל אותן בבואנו להבין ולחקור התנהגות במדיניות החוץ: הראשון הוא המנגנון הקולקטיבי – המדינה. "הקבינט" או "משרד החוץ" הם למעשה קבוצות של אנשים, הפועלים ומבטאים דינמיקות בין-אישיות ומנגנונים רגשיים של האנשים המרכיבים אותן. החלטות של מדיניות חוץ בקרב קבוצות של אנשים מתקבלות בתוך מערכת יחסים אנושית הכוללת גם ממד רגשי. המנגנון השני – המנהיג/ה. המנהיגים מחזיקים בדעות ורגשות שמוחצנים במפגשים עם מנהיגים אחרים. לעתים, מנהיגים מבקשים לקלוע לרגשות הציבור בהחלטות במדיניות חוץ תוך התחשבות ברגשות קולקטיביים של אזרחי המדינה והאתוס הלאומי. אולם, במקרים אחרים מנהיגים פועלים תוך התעלמות מרגשות ציבוריים מסויימים. המנגנון השלישי הוא זה התרבותי. מנגנון זה מצביע על כך שמדיניות החוץ של מדינה צומחת מתוך מבנה מסוים של שיח תרבותי ומבנה חברתי, ובכללם מערכת של ערכים, הבניות חברתיות ורגשות. שלושת המנגנונים הללו מצביעים על כך

הפוסט פגישת הרצוג-ארדואן: מערכה חשובה ב"תיאטרון הרגשות" בין ישראל לטורקי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ה"דיפלומטיה של הרגשות" הפכה לפני עשור לאחד הכלים המשמעותיים בהבנה וניתוח מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים. במרכזו של השיח עומד הצורך להבין מנעד רגשי מסוים כדי לנתח באופן אפקטיבי יחסים בין מדינות, מנהיגים וארגונים בינלאומיים. בישראל נעשו בעבר יחסית מעט ניסיונות להשתמש בעדשה הזו וההתמקדות הייתה ברכיב "הכבוד", שהוא מרכזי בזירה המזרח תיכונית.

במאמר זה אתמקד ביחסי ישראל-טורקיה, על רקע ביקורו מחר (רביעי) של הנשיא יצחק הרצוג באנקרה. אציג בקצרה מדוע חשוב לתכלל את "רגשות האמון" והמנעד השלילי שלהם — רגשות של אי-אמון — ביחסים עם טורקיה כשכבה נוספת שמשלימה או מאתגרת אינטרסים שנתפשים אצל רבים כ"רציונליים" בלבד. אתמקד בממדים הקולקטיביים והאישיים של רגשות אלו, וזאת במטרה לסייע להבנה טובה יותר של מערכת היחסים בין שתי המדינות.

שלושה מנגנונים קולקטיביים ואישיים של רגשות משפיעים על התנהלותן של מדינות ומאפשרים לנו לתכלל אותן בבואנו להבין ולחקור התנהגות במדיניות החוץ: הראשון הוא המנגנון הקולקטיבי – המדינה. "הקבינט" או "משרד החוץ" הם למעשה קבוצות של אנשים, הפועלים ומבטאים דינמיקות בין-אישיות ומנגנונים רגשיים של האנשים המרכיבים אותן. החלטות של מדיניות חוץ בקרב קבוצות של אנשים מתקבלות בתוך מערכת יחסים אנושית הכוללת גם ממד רגשי.

המנגנון השני – המנהיג/ה. המנהיגים מחזיקים בדעות ורגשות שמוחצנים במפגשים עם מנהיגים אחרים. לעתים, מנהיגים מבקשים לקלוע לרגשות הציבור בהחלטות במדיניות חוץ תוך התחשבות ברגשות קולקטיביים של אזרחי המדינה והאתוס הלאומי. אולם, במקרים אחרים מנהיגים פועלים תוך התעלמות מרגשות ציבוריים מסויימים. המנגנון השלישי הוא זה התרבותי. מנגנון זה מצביע על כך שמדיניות החוץ של מדינה צומחת מתוך מבנה מסוים של שיח תרבותי ומבנה חברתי, ובכללם מערכת של ערכים, הבניות חברתיות ורגשות.

שלושת המנגנונים הללו מצביעים על כך שאנו מתייחסים למדינה לעתים כיצור פרסונלי שיש לו רגשות. לדוגמה, השפלה לאומית או כבוד לאומי. רגשות יכולים להלום ולהתאים לאינטרסים הרציונליים של המדינה או המנהיג. לעתים הצגתם על-ידי מנהיגים בשיח הציבורי נעשית מתוך שיקולים תועלתניים של גיוס הציבור או העלאת קרנם. רגשות אמון קולקטיבי ואינדיבידואלי הם דוגמה מצוינת להמחשת קיומו של מנעד רגשות במדיניות החוץ של ישראל, ואת האופן שבו ניתן להשתמש בהן להשגת יעדים ומטרות רציונליים ביחסי ישראל-טורקיה בעשור האחרון. אומנם זה לא המקום לדון בכך, אבל חשוב להדגיש כי לא מדובר בשני קטבים. אמון ואי אמון שזורים זה בזה במנעד רחב יחסית, וכפי שהדוגמאות הבאות ימחישו, יש תקופות בהן דגש ניתן על אי האמון בתקופה אחרת על בניית אמון.

היחסים בין ירושלים לאנקרה מבליטים רגשות מעורבים בקרב הציבור הישראלי: מצד אחד, חוסר אמון מוחלט. מצד שני, הזדהות, אמון ואפילו אהבה לחמימות הטורקית. אין כמעט ישראלי שלא מחזיק ברגש כלשהוא לגבי טורקיה. לא מעט ישראלים ביקרו בה ומצאו בה יעד תיירותי חמים, מפנק במחיר מוזל ובסך הכל ידידותי. אולם, הרגש הציבורי החיובי הזה, שהיה קיים מאז שנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים, נמהל בעשור וחצי האחרון ברגשות חוסר אמון קשים כלפי ראש ממשלת טורקיה ולאחר מכן נשיאה, רג'פ טאיפ ארדואן.

וכך, ישראלים לא מעטים מוצאים בטורקיה סוג של אויבת, מדינה מוסלמית עם זיקה ברורה לאיסלאם הפוליטי, למאבק הפלסטיני, וכמדינה לא בטוחה לישראלים. זאת ועוד, חלק משמעותי בציבור הישראלי רואה בטורקיה כמעין בָּבוּאָה של ארדואן. הנשיא הטורקי נתפש כמי שאינו מחזיק בעמדה הוגנת כלפי ישראל, תומך ללא סייג בעמדה הפלסטינית, במיוחד בחמאס ובטרור, וכמי שמתערב ללא הרף בנושא ריבונות ישראלית בגדה ובשאלת ירושלים. בניגוד לתפישה החד-ממדית הזו, ארדואן גם רואה בישראל בין היתר שותפה פוטנציאלית בתחום האנרגיה והסחר, מכיר ביכולתה לסייע ביחסיו עם ארה"ב ובחשיבותה כשחקנית מרכזית במזרח התיכון.

הקשר בין מנהיגי ישראל וטורקיה בשנים האחרונות ביטא את הממד הקולקטיבי של הרגשות החברתיים. לכן, הם עשו שימוש נרחב ברגשות אי-אמון אלו כדי לצבור הון פוליטי. היחסים המתוחים בין בנימין נתניהו לבין ארדואן לוו בעקיצות הדדיות בתקשורת, ברטוריקה של כעס ובהאשמות הדדיות, וביטאו אי-אמון שנתפש קודם כל כרגשי וקולקטיבי. זכורים למשל חילופי הדברים ביניהם בעקבות סערת הפוסט של רותם סלע, במהלכם כינה נתניהו את הנשיא הטורקי "דיקטטור" וארדואן טען שנתניהו הוא "רוצח ילדים". הרטוריקה הזו תמכה באינטרס הריאליסטי של כל אחד מהם – שניהם השתמשו ברגשות השליליים על מנת לגייס תמיכה פוליטית ציבורית נרחבת.

חשיבות הרגשות, הפעם בהקשר של רגשות חיוביים כמו סימפטיה ואמון, באה לידי ביטוי גם בתהליך הנרמול הזהיר ביחסי ישראל טורקיה. בחודשים האחרונים נבנה נתיב חיובי של קשר בין הרצוג לארדואן. ניכר כי האמון בין השניים הוא יותר רציונלי מרגשי. האמון הרציונלי מתרכז בהסברים קוגניטביים לנתינת אמון ושיתוף פעולה, למשל: עובדות או פעולות שניתן להוכיח. אמון רגשי בנוי יותר על חיבור אמוציונלי בין אדם לרעהו שלא ניתן לכימות או הוכחה, ולכן הוא לא מתבסס בהכרח על עובדות. הרצוג וארדואן מבינים היטב כי הדרך לממש את המטרות המדיניות היא דרך בניית מערכת רציונליות של רגשות אמון. מערכת זו מאופיינת קודם כל ביכולתם להתעלם מהרגשות הקולקטיביים השליליים שמלווים את היחסים בין המדינות בשנים האחרונות.

המפתח להתקדמות חיובית הוא בכך שהרצוג אינו מחזיק בתפקיד רשמי ברשות המבצעת ואינו אחראי על יחסי החוץ של ישראל. ניסיונו הפוליטי והבינלאומי, וגם הרקע הפוליטי שלו כמנהיג המחנה הציוני הליברלי לשעבר — מחזקת את תחושת האמון הרציונלי והקוגניטיבי עם ארדואן. הוא תופס את הרצוג כדמות מאוזנת ומנוסה. רקע זה מסייע לגשר על הפערים עם ההנהגה הקודמת ולהציע אלטרנטיבה שמשיגה מטרות שנחשבות רציונליות. אולם, יש לזכור כי הרגשות החיוביים בין הנשיאים באים לשרת רצון מדיני, ולא להיפך. הם ייפגשו כדי לקדם מטרות מדיניות ורציונליות לחלוטין, לא כדי לשתות קפה טורקי ביחד. ארדואן רוצה לחזק את הקשר עם ישראל ואת מעמדה ותפקידה של טורקיה במזרח הים התיכון; ישראל רוצה בין השאר לצבור כוח נוסף במאבק האזורי נגד איראן ולהחליש את תמיכת ארדואן בחמאס.

ובכל זאת, ביקור הרצוג בטורקיה הוא הזדמנות נוספת לצפות כיצד "תיאטרון הרגשות" יכול לשרת השגת מטרות רציונליות. ראשית, עצם ההזמנה עצמה של הרצוג לאנקרה, היא כבר הישג מדיני שנשען בין היתר על שימוש נכון בטיפוח האמון בין הנשיאים ויכולתם להפגין רגשות חיוביים מדודים בנוגע לביקור, גם כלפי הציבור שלהם. כדי להבין את ההתרחשויות במהלך הפגישה הצפויה, וגם כדי להשיג את היעדים המדיניים, כדאי לשים לב לאופן בניית האמון הרציונלי בבחירת המילים, במחוות, בשפת הגוף, בהקשרים היסטוריים שיינתנו, אפילו בטונים של הדיבור.

כדי שהריקוד הדיפלומטי של הרצוג יצליח, חשוב שהנשיא יתכלל את הרגשות הנוכחיים של הציבור הישראלי ביחס לטורקיה. ראשית, רצוי שהנשיא יתמקד בהמשך בניית האמון הרציונלי והפגנת נכונות לתהליך של התקרבות, לצד הבהרה כי ישראל אינה מוותרת על האינטרסים החשובים לה. שנית, על מנת להשיג את המשימה המדינית הזו, כדאי שהרצוג יעורר רגשות של כבוד, החשובים מאוד לטורקים, לצד הפגנה של איפוק, כובד ראש ורצינות שחשובים לציבור בישראל. מומלץ שההתנהלות של הרצוג בביקור תבטא זאת. למשל, מומלץ שילחץ את ידו של ארדואן בפורמליות תוך חיוך מאופק, אך לא בחמימות רבה מדי. לחיצת יד פורמלית תדגיש את האמון הרציונלי בין השניים ותדגים שהרצוג גם מתחשב ברגשות הקולקטיביים והספקנות הישראלית.

הרצוג יכול לעשות שימוש גם בהענקת המתנה המסורתית ככלי להפגנת רגשות. יש להתייחס לכך בכובד ראש. למשל, מתנה שתכבד את העבר העות'מאני של ירושלים עשויה להתפרש כמחווה של כבוד לארדואן והכרה במורשת הטורקית, אך בה בעת עשויה להתפרש כבעייתית על-ידי חלק מהציבור בישראל. לכן, גם כדי לחדש את בניית אמון קולקטיבי בצד הישראלי – מומלץ להימנע ממחווה שכזו.

לצד המחוות הגופניות וגינוני טקס שונים, גם לבחירת המילים יש משמעות רגשית. בשיחה בין השניים כדאי להרצוג להשתמש ברפרנס היסטורי חיובי שמעורר רגשות אמון רציונליים ונוסטלגיים ואף פורט על המיתר העות'מאני — נרמול היחסים בין ישראל וטורקיה ב-1992, אשר בו לקח חלק חשוב אביו של נשיא ישראל הנוכחי, והוביל לרומן הטורקי-ישראלי בשנים שלאחר מכן. רשמית, הביקור ההוא התקיים לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד.

כדי לעמוד במשימה מדינית, רגשות מסוימים צריכים להיות מוחצנים ומתוזמנים עד כמה שניתן. נכון שלא תמיד ניתן לצפות מראש כיצד מנהיגים מגיבים בסיטואציות דיפלומטיות, אך תכלול השימוש במנעד רגשות הוא מהותי בשלבי הניתוח והתכנון של המשך היחסים בין ישראל טורקיה. יהיה מרתק להתבונן ולנתח את מה שישתקף בפגישה, בהצהרות המשותפות והאינדיבידואליות ששני הנשיאים יעניקו, בראיונות לתקשורת, בציוצים בטוויטר ובעיתונים. כל אלה יספקו כר פורה לניתוח אם ניתן להגיע להישגים מדיניים ואם המפגש סייע בשיקום היחסים בין המדינות.

 

**המאמר פורסם בהארץ, 8 במרץ 2022

הפוסט פגישת הרצוג-ארדואן: מערכה חשובה ב"תיאטרון הרגשות" בין ישראל לטורקי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ארדואן, בין הפטיש לסדן https://mitvim.org.il/publication/%d7%90%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%90%d7%9f-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%a9-%d7%9c%d7%a1%d7%93%d7%9f/ Mon, 07 Mar 2022 15:56:40 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7425 בפתחו של שבוע חשוב ביחסי ישראל-טורקיה, בו יתקיים – לראשונה מזה 15 שנים – ביקור של נשיא המדינה באנקרה, מנסות שתי המדינות למלא תפקיד דומה ומפתיע בזירה הבינלאומית. טורקיה וישראל, ששמן נקשר לרוב בסכסוכים בהם הן מעורבות, מפשילות שרוולים ומנסות לקחת על עצמן תפקיד תיווך בין רוסיה לאוקראינה. בזמן שבנט ביקר את פוטין במוסקבה, התכונן ארדואן לשיחה משלו עם הנשיא הרוסי. ארדואן יקרא לפוטין "לסיים את המלחמה מיד, לתת הזדמנות להפסקת האש ולמשא ומתן, ולייצר מסדרון הומניטרי", אמר יועצו הבכיר של נשיא טורקיה, והדגיש שארדואן מעוניין לארח במדינתו מפגש בין מנהיגי אוקראינה ורוסיה. זאת, בעוד שר החוץ הטורקי צ'אבושולו מנסה לרקום פגישה בין שרי החוץ של רוסיה ואוקראינה, במסגרת פורום הדיפלומטיה של אנטליה, שיתכנס בשבוע הבא. כבר בביקורו באוקראינה בתחילת פברואר, כשברקע איומים בפלישה רוסית לאוקראינה, הציע ארדואן לשמש כמתווך. כך עשה גם בהמשך אותו החודש, כשהציע לארח פסגה בין המנהיגים וכשהזמין את פוטין לביקור בטורקיה. מאמצי התיווך הטורקים עולים בקנה אחד עם מדיניות שנקט ארדואן בשלהי העשור הראשון לשלטונו, עת כיהן תחתיו דאבוטולו כשר החוץ. השניים קידמו בזמנו את טורקיה כמדינה מתווכת, באזור ובעולם, והדגישו זאת כאחד מאבני היסוד של מדיניות-החוץ הטורקית החדשה. התיווך הטורקי אמנם לא הניב בזמנו פירות ממשיים רבים, אך נותר בארגז הכלים של הדיפלומטיה הטורקית. במשבר הנוכחי, השימוש בכלי זה משרת היטב את שאיפתה של טורקיה להלך בין הטיפות ולשמר את היחסים החשובים שיש לה עם רוסיה ועם אוקראינה כאחד. אמנם מאז הפלישה הרוסית, נוטה טורקיה יותר ויותר לצד האוקראיני ומגלה סימני התרחקות מרוסיה – כפי שהתבטא בהצהרות פומביות ובהגבלת מעבר אוניות מלחמה במיצרי הבוספורוס

הפוסט ארדואן, בין הפטיש לסדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בפתחו של שבוע חשוב ביחסי ישראל-טורקיה, בו יתקיים – לראשונה מזה 15 שנים – ביקור של נשיא המדינה באנקרה, מנסות שתי המדינות למלא תפקיד דומה ומפתיע בזירה הבינלאומית. טורקיה וישראל, ששמן נקשר לרוב בסכסוכים בהם הן מעורבות, מפשילות שרוולים ומנסות לקחת על עצמן תפקיד תיווך בין רוסיה לאוקראינה.

בזמן שבנט ביקר את פוטין במוסקבה, התכונן ארדואן לשיחה משלו עם הנשיא הרוסי. ארדואן יקרא לפוטין "לסיים את המלחמה מיד, לתת הזדמנות להפסקת האש ולמשא ומתן, ולייצר מסדרון הומניטרי", אמר יועצו הבכיר של נשיא טורקיה, והדגיש שארדואן מעוניין לארח במדינתו מפגש בין מנהיגי אוקראינה ורוסיה. זאת, בעוד שר החוץ הטורקי צ'אבושולו מנסה לרקום פגישה בין שרי החוץ של רוסיה ואוקראינה, במסגרת פורום הדיפלומטיה של אנטליה, שיתכנס בשבוע הבא. כבר בביקורו באוקראינה בתחילת פברואר, כשברקע איומים בפלישה רוסית לאוקראינה, הציע ארדואן לשמש כמתווך. כך עשה גם בהמשך אותו החודש, כשהציע לארח פסגה בין המנהיגים וכשהזמין את פוטין לביקור בטורקיה.

מאמצי התיווך הטורקים עולים בקנה אחד עם מדיניות שנקט ארדואן בשלהי העשור הראשון לשלטונו, עת כיהן תחתיו דאבוטולו כשר החוץ. השניים קידמו בזמנו את טורקיה כמדינה מתווכת, באזור ובעולם, והדגישו זאת כאחד מאבני היסוד של מדיניות-החוץ הטורקית החדשה. התיווך הטורקי אמנם לא הניב בזמנו פירות ממשיים רבים, אך נותר בארגז הכלים של הדיפלומטיה הטורקית. במשבר הנוכחי, השימוש בכלי זה משרת היטב את שאיפתה של טורקיה להלך בין הטיפות ולשמר את היחסים החשובים שיש לה עם רוסיה ועם אוקראינה כאחד. אמנם מאז הפלישה הרוסית, נוטה טורקיה יותר ויותר לצד האוקראיני ומגלה סימני התרחקות מרוסיה – כפי שהתבטא בהצהרות פומביות ובהגבלת מעבר אוניות מלחמה במיצרי הבוספורוס והדרדנלים – אבל, הדבר נעשה בזהירות, ולצד אמירות חוזרות של ארדואן שטורקיה לא מעוניינת לוותר על יחסיה עם רוסיה.

היחסים עם רוסיה רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת עבור טורקיה. כשהחליטו הרוסים להתערב משמעותית במלחמה בסוריה במחצית העשור הקודם, הדבר עורר חששות בטורקיה, ואף הוביל למשבר ממשי לאחר הפלת מטוס רוסי על ידי טורקיה. לשתי המדינות יש עמדות מנוגדות בסוגיות אזוריות מרכזיות, ובראשן סוריה ולוב, שעלולות בראייה טורקית להוביל למהלכים רוסיים שיסבו פגיעה ממשית בטורקיה – למשל, פעילות צבאית בחבל אידליב בסוריה שתוביל לגל פליטים מחודש לטורקיה. ערוץ השיחות שהתנהל באסטנה, בהשתתפות רוסיה, טורקיה ואירן, ניסה לייצר מסגרת לתיאום מדיני בנושא סוריה.

במקביל למחלוקות, מתקיימים שיתופי פעולה חשובים בין טורקיה לרוסיה. טורקיה מייבאת חלק ניכר מהגז הטבעי שלה מרוסיה, וכנ"ל לגבי חיטה. טורקיה גם מקיימת מגעים עם רוסיה בשנים האחרונות בנוגע לרכש ביטחוני (מערכת S-400), וזאת למרות חברותה בנאט"ו והתנגדות ארצות הברית. טורקיה נסמכת על התיירות הרוסית, שמהווה נתח משמעותי מהתיירות הנכנסת. לא מקרה הוא שאחד הנושאים בהם בחר לאיים שגריר רוסיה בקפריסין על מארחיו, בעקבות התנגדותם לפלישה הרוסית, היה התיירות. "הקיץ בפתח. אתם סגרתם את המרחב האווירי שלכם. איך יגיעו התיירים הרוסים לקפריסין? הם לא יגיעו. הם יילכו לטורקיה. הם יבזבזו שם את כספם. אתם יריתם לעצמכם ברגל", אמר השגריר. ב-2021 ביקרו בטורקיה למעלה מ-4 וחצי מיליון תיירים רוסים, וזהו נכס עליו טורקיה לא מעוניינת לוותר.

עם זאת, אוקראינה חשובה אף היא לטורקיה, שמיהרה להכיר בעצמאות האוקראינית בשנות ה-90. גם מאוקראינה מגיעים תיירים רבים לטורקיה (כשני מיליון ב-2021), וגם איתה עושה טורקיה עסקים – בין היתר, במכירת הכטב"מים מסוג באיראקטאר, שמככבים בימים אלו בתקיפות האוקראיניות על הרוסים. מאז הפלישה הרוסית, מביעה טורקיה תמיכה בשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, מספקת לה סיוע הומניטרי, וקוראת לנאט"ו ולמערב לשדרג את תמיכתם בה. שרי החוץ והביטחון של טורקיה ואוקראינה קיימו שיחות ביניהם, וטורקיה הגיבה לבסוף בחיוב לבקשה האוקראינית בנוגע לתנועה במיצרים. ואולם, במקביל, טורקיה מתנגדת להטלת סנקציות על רוסיה, בטענה שהדבר לא יועיל ורק ידחה את פתרון הבעיות האמיתיות בין הצדדים.

ארדואן נערך לשנת בחירות ב-2023, וזאת במצב פוליטי לא פשוט ובמקביל למשבר כלכלי במדינתו. משבר עם רוסיה, עלול להוביל לצעדי-נגד רוסיים שיפגעו בכלכלה הטורקית ויקשו על ארדואן. חרם התיירות הרוסי על טורקיה, לאחר הפלת המטוס הרוסי בסוריה, היה דוגמה לכך, וארדואן מעוניין להימנע מהישנות הדבר. אבל, ארדואן מעוניין גם להפגין נכסיות כלפי נאט"ו והמערב, ולחזור ולהציג הישגים בתחום מדיניות-החוץ, לאחר שנים קשות בתחום זה.

בהקשר זה, מאמצי התיווך שמפגינה טורקיה סביב הפלישה הרוסית לאוקראינה, עולים בקנה אחד עם מהלכים מדיניים אחרים שמוביל ארדואן באזור, שעיקרם קידום דיאלוג וחיפוש אחר אג'נדות חיוביות. זו גישה שונה מזו שהתרגלנו לראות מנשיא טורקיה, שנהג בשנים האחרונות להדגיש סוגיות שבמחלוקת ועורר מתחים עם המדינות סביבו. הגישה החדשה באה לידי ביטוי לאחרונה בביקור ארדואן באיחוד האמירויות, בדיאלוג הטורקי עם ערב הסעודית ועם מצרים, ובחימום היחסים עם ישראל. זהו מכלול חיובי, שיאפשר לישראל להפיק תועלות מגוונות יותר מבעבר משיקום יחסים עם טורקיה – גם ברמה הדו-צדדית, גם ברמה האזורית, ומי יודע – אולי גם בהפיכת ישראל וטורקיה למדינות שמקדמות את תהליכי השלום שלהן ושמתווכות בסכסוכים של אחרים.

**המאמר פורסם ב-7 במרץ 2022 באתר N12

הפוסט ארדואן, בין הפטיש לסדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לא הכול כלול: מה עומד מאחורי הניסיון של ארדואן לחמם את יחסי ישראל וטורקיה? https://mitvim.org.il/publication/%d7%9c%d7%90-%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%9c-%d7%9e%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c/ Mon, 07 Feb 2022 23:12:16 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7398 הנשיא יצחק הרצוג הוזמן לבקר בקרוב בטורקיה. כל הסימנים מעידים כי נשיא טורקיה ארדואן גמר אומר לחמם את יחסי ישראל-טורקיה. מה עומד מאחורי השינוי בעמדה הטורקית? טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שכוננה יחסים – ובגלוי – עם ישראל ב-1949. מאז ידעו היחסים עליות ומורדות. כך, למשל, ישראל וטורקיה חברו לאירן בסוף שנות ה-50 בהקמת ברית פריפריה, שנועדה להוות משקל נגד לחתירתה של מצרים להנהגת העולם הערבי בראשות עבד אל-נאצר. הייתה זו ברית חשאית שהיו בה חילופי מודיעין ושיתופי פעולה ביטחוניים. עם דעיכת האיום המצרי הצטננו היחסים, וזאת בשל הצורך הטורקי בקול הערבי באו"ם בעניין הסכסוך בקפריסין. שנות ה-80 היו "קרות" במיוחד, וזאת בעקבות החלטת ישראל לספח את ירושלים (1981), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והתלות הטורקית בנפט הערבי. סיומה של המלחמה הקרה, ועידת מדריד והסכמי אוסלו עם הפלסטינים יצרו תשתית מחודשת לחימום היחסים. בהקשר זה יש גם לראות את ביקורו של הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, בטורקיה ב-1992, לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד – שהוביל יהודים רבים להגר לאימפריה העות'מנית. באותן שנים, בד בבד עם פעילות דיפלומטית ערה, שיתוף הפעולה העיקרי התנהל בחשאי במישור הצבאי, והוא כלל חתימת שישה הסכמים צבאיים, אימונים משותפים של חילות האוויר ועוד. שנות ה-90 היו תור הזהב של יחסי ישראל-טורקיה. הוא התבטא גם בסחר כלכלי הולך וגדל (שהגיע לכמה מיליארדים של דולרים), חילופי תרבות ואקדמיה, וכמובן תנועת תיירות ערה שהתפרסמה בשל שיטת "הכול-כלול", שפיתתה ישראלים רבים להתארח במלונות בטורקיה. בשנות ה-2000 התרחשו כמה אירועים שהשפיעו אט-אט על יחסי ישראל-טורקיה לרעה: האירוע הראשון הוא האינתיפאדה הפלסטינית שהביאה לחיזוק הביקורת על ישראל, גם בקרב חוגים שתמכו בשיתוף

הפוסט לא הכול כלול: מה עומד מאחורי הניסיון של ארדואן לחמם את יחסי ישראל וטורקיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הנשיא יצחק הרצוג הוזמן לבקר בקרוב בטורקיה. כל הסימנים מעידים כי נשיא טורקיה ארדואן גמר אומר לחמם את יחסי ישראל-טורקיה. מה עומד מאחורי השינוי בעמדה הטורקית?

טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שכוננה יחסים – ובגלוי – עם ישראל ב-1949. מאז ידעו היחסים עליות ומורדות. כך, למשל, ישראל וטורקיה חברו לאירן בסוף שנות ה-50 בהקמת ברית פריפריה, שנועדה להוות משקל נגד לחתירתה של מצרים להנהגת העולם הערבי בראשות עבד אל-נאצר. הייתה זו ברית חשאית שהיו בה חילופי מודיעין ושיתופי פעולה ביטחוניים. עם דעיכת האיום המצרי הצטננו היחסים, וזאת בשל הצורך הטורקי בקול הערבי באו"ם בעניין הסכסוך בקפריסין. שנות ה-80 היו "קרות" במיוחד, וזאת בעקבות החלטת ישראל לספח את ירושלים (1981), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והתלות הטורקית בנפט הערבי.

סיומה של המלחמה הקרה, ועידת מדריד והסכמי אוסלו עם הפלסטינים יצרו תשתית מחודשת לחימום היחסים. בהקשר זה יש גם לראות את ביקורו של הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, בטורקיה ב-1992, לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד – שהוביל יהודים רבים להגר לאימפריה העות'מנית.

באותן שנים, בד בבד עם פעילות דיפלומטית ערה, שיתוף הפעולה העיקרי התנהל בחשאי במישור הצבאי, והוא כלל חתימת שישה הסכמים צבאיים, אימונים משותפים של חילות האוויר ועוד. שנות ה-90 היו תור הזהב של יחסי ישראל-טורקיה. הוא התבטא גם בסחר כלכלי הולך וגדל (שהגיע לכמה מיליארדים של דולרים), חילופי תרבות ואקדמיה, וכמובן תנועת תיירות ערה שהתפרסמה בשל שיטת "הכול-כלול", שפיתתה ישראלים רבים להתארח במלונות בטורקיה.

בשנות ה-2000 התרחשו כמה אירועים שהשפיעו אט-אט על יחסי ישראל-טורקיה לרעה: האירוע הראשון הוא האינתיפאדה הפלסטינית שהביאה לחיזוק הביקורת על ישראל, גם בקרב חוגים שתמכו בשיתוף הפעולה עמה, וזאת בשל רגישות דעת הקהל הטורקית לסוגיה הפלסטינית. אירוע נוסף שהשפיע על היחסים הוא עליית ארדואן ומפלגתו האסלאמית לשלטון ב-2002. לבסוף, השפעה נוספת על היחסים יצר כיבוש עירק על ידי ארצות הברית ב-2003.

עם זאת, שיתוף הפעולה הצבאי המשיך, הסחר ההדדי גדל והתיירות פרחה. לאחר השלמת הנסיגה הישראלית מעזה (2005) ארדואן הגיע לביקור בירושלים, ואילו פרס ואבו מאזן הופיעו לפני הפרלמנט הטורקי. ארדואן גם החל לתווך בין ישראל וסוריה, ואף כמעט הביא לפגישה בין אולמרט לבשאר אל-אסד ב-2007. מבצע "עופרת יצוקה" (סוף 2008) מצד אחד, תקרית משט המרמרה (מאי 2010) והאביב הערבי מצד שני, האיצו את תהליך ההתרחקות של טורקיה מישראל. אמנם פרשת המרמרה הסתיימה ב-2016 והשגרירים חזרו, אולם אלה הוחזרו שוב לאחר אירועים בעזה במאי 2018 והמתיחות סביב העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים.

השינוי הנוכחי בעמדה הטורקית הוא תולדה של שינוי באינטרסים, וזאת כתוצאה מבעיותיו של ארדואן בבית, באזור ובזירה העולמית. המצב הכלכלי הקשה שהוביל לעלייה באינפלציה ולפיחות גדול בלירה הטורקית, כמו גם הבחירות המתקרבות לנשיאות ולפרלמנט, יוצרות לחץ על ארדואן להשיג הישגים בזירה הפנימית.

בזירה האזורית ארדואן סבל מכישלונות רבים – תולדה של שיתוף הפעולה עם אירן, האחים המוסלמים וחמאס. מדיניות זו הובילה לבידודה של טורקיה באזור ולמתיחות עם ישראל, מצרים, מדינות המפרץ ועוד. כך, למשל, ההתקרבות של ישראל ליוון ולקפריסין – אויבותיה של טורקיה – והקמת פורום הגז ללא טורקיה, היוו אתגר גדול למדיניות האנרגיה שלה, וזאת משום שישראל חתמה על הסכם להובלת גז ישראלי לאירופה דרך השותפות בפורום הגז. בזירה העולמית, החלטתו של ארדואן ב-2019 לרכוש מערכת טילי הגנה מרוסיה במקום מארצות הברית, הובילה להידרדרות ביחסים עם ארצות הברית ועם חברות נאט"ו וכתוצאה מכך לאכיפת סנקציות על מכירת נשק לטורקיה.

ההתקרבות של טורקיה לישראל היא חלק ממכלול רחב יותר של שינוי במדיניות האזורית שלה, הכוללת גם התקרבות למצרים, וכן חתימה על הסכמים כלכליים בשווי של מיליארדי דולרים עם איחוד האמירויות הערביות. באופן ספציפי, המהלך הטורקי נועד להשיג כמה מטרות: ראשית, ישראל והלובי היהודי בארצות הברית נתפסים כגשר חיוני להשפעה על הממשל האמריקני. לגשר זה משמעות פוליטית, אך גם כלכלית, במיוחד בהינתן המצב הכלכלי הקשה בטורקיה.

במלים אחרות, הדרך להתקרבות טורקית-אמריקנית עוברת, בין השאר, גם בירושלים. אין בכך כדי להפתיע, שהרי גם מצרים, ירדן, האמירויות וגורמים נוספים במזרח התיכון חיפשו תדיר את ידידות ישראל – בגלוי או בחשאי – כדי להגיע לארצות הברית. שנית, החלטת ארצות הברית שלא לתמוך בצינור הגז מישראל לאירופה, דרך יוון וקפריסין, מייצרת לכאורה מחדש את ההזדמנות לחזור לאופציה הטורקית כמקפצה להובלת הגז מישראל. יתרה מזו, חתימת שורה של הסכמים עם האמירויות בנובמבר 2021 מאפשרת פיתוחו של משולש כלכלי ישראלי-טורקי-אמירתי.

עושה רושם שישראל מתלבטת כיצד להגיב. במונחי השש-בש, היא חוששת ממרס טורקי. ההתלבטות מובנת לאור שיתוף הפעולה של טורקיה עם אירן ואירוח מנהיגי האחים המוסלמים והחמאס בשטחה. התלבטות דומה, דרך אגב, הייתה למשרד החוץ הישראלי ב-2009, כאשר קטר ביקשה לחדש את היחסים הדיפלומטיים לאחר שביקשה מהשגריר הישראלי לצאת את המדינה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". במקרה הזה, ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן חשבו שאין להעניק מתנות חינם לקטרים. במבט לאחור, זו הייתה טעות.

ישראל צריכה לראות כיצד היא מנצלת את ההתפתחויות באזור לטובתה. מעבר לחשיבות של הסחר ההדדי (שנמשך ללא קשר למתיחות המדינית), חשיבותה של טורקיה במרקם האזורי אינה מוטלת בספק, וזאת מפאת גודלה, מיקומה הגאו-אסטרטגי, כוחה הצבאי, חברותה בנאט"ו, וגם עוצמותיה הרכות. שיתוף פעולה עמה עשוי לייצר לישראל הזדמנויות נוספות לקשרים במרחב ומעבר לו.

לישראל יש כמובן עניין להבטיח כי ארגוני טרור אסלאמיים לא יפעלו מטורקיה או יקבלו תמיכה ממנה, וכי השגריר יהיה אישיות שמקובלת על שני הצדדים. אולם, גם אם בהסדר הישראלי-טורקי המתגבש לא הכול יהיה כלול – כפי שהישראלים אוהבים – יש מקום להפגין מדינאות ולא סכינאות.

**המאמר פורסם בN12, פברואר 2022

הפוסט לא הכול כלול: מה עומד מאחורי הניסיון של ארדואן לחמם את יחסי ישראל וטורקיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל וטורקיה – האם הצינה בין שתי המדינות מפשירה? https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%95/ Sat, 29 Jan 2022 23:01:40 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7396 בימים האחרונים התגברו הסימנים להפשרה אפשרית במערכת היחסים בין ישראל וטורקיה. מדובר בניסיון טורקי, שמתקיים בחודשים האחרונים, כחלק ממאמץ לשפר את היחסים עם מספר מדינות באזור – מצרים, סעודיה, האמירויות וכאמור גם ישראל. דבריו של הנשיא ארדואן בדבר ביקור צפוי של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה בחודש הבא (שלא הוכחשו בישראל) מהווים את שיאה של המגמה בה חזינו בחודשים האחרונים. קדמו לכך, כזכור, סיומה המהיר של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה, שיחות הטלפון בין הנשיא ארדואן ועמיתו הישראלי הרצוג, ושיחת הטלפון הנדירה בין שרי החוץ (הטורקי דרש בשלומו של לפיד שחלה בקורונה). המהלכים הללו ממחישים את ההבנה באנקרה, כי עקב הבידוד הטורקי באזור, ולנוכח הארכיטקטורה האזורית המרשימה שנבנתה בעשור האחרון והקשיים מבית של ארדואן (כלכלית ופוליטית), מתבקש מאמץ לחמם את מערכות היחסים הקרירות עם מספר מדינות מפתח באזור. ההבהרה האמריקאית לפיה וושינגטון איננה תומכת בפרויקט השאפתני – East Med Pipeline –  נסכו עידוד באנקרה, שמא ניתן להסב לעברה (ודרכה) תוכניות יצוא של גז ממזרח הים התיכון. איך ישראל צריכה להגיב? האם להיענות לחיוכים המחלוקת מתמקדת בסכסוך הישראלי–פלסטיני ובהתנהלות הטורקית מול החמאס; במקומו של האסלאם הפוליטי באזור (וממשלו של ארדואן נושא אותו בגאון); ואל מול מערכת היחסים ההדוקה שהתבססה בשנים האחרונות בין ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, כולל סביב הקמתו של פורום הגז האזורי, שלמעשה ממחישים את "מידורה" של אנקרה ממערך הבריתות שנוצקו באזור. בנסיבות הנוכחיות שומה על ישראל להתנהל לאורם של מספר עקרונות: מצבה האסטרטגי של ישראל ומרחב התמרון המדיני שלה משופרים. מבחינה זו המקח וממכר מול אנקרה צריך להתנהל בנחת ובאורך רוח. חימום דו השיח המדיני עם אנקרה אסור שיבוא על

הפוסט ישראל וטורקיה – האם הצינה בין שתי המדינות מפשירה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בימים האחרונים התגברו הסימנים להפשרה אפשרית במערכת היחסים בין ישראל וטורקיה. מדובר בניסיון טורקי, שמתקיים בחודשים האחרונים, כחלק ממאמץ לשפר את היחסים עם מספר מדינות באזור – מצרים, סעודיה, האמירויות וכאמור גם ישראל.

דבריו של הנשיא ארדואן בדבר ביקור צפוי של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה בחודש הבא (שלא הוכחשו בישראל) מהווים את שיאה של המגמה בה חזינו בחודשים האחרונים.

קדמו לכך, כזכור, סיומה המהיר של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה, שיחות הטלפון בין הנשיא ארדואן ועמיתו הישראלי הרצוג, ושיחת הטלפון הנדירה בין שרי החוץ (הטורקי דרש בשלומו של לפיד שחלה בקורונה).

המהלכים הללו ממחישים את ההבנה באנקרה, כי עקב הבידוד הטורקי באזור, ולנוכח הארכיטקטורה האזורית המרשימה שנבנתה בעשור האחרון והקשיים מבית של ארדואן (כלכלית ופוליטית), מתבקש מאמץ לחמם את מערכות היחסים הקרירות עם מספר מדינות מפתח באזור.

ההבהרה האמריקאית לפיה וושינגטון איננה תומכת בפרויקט השאפתני – East Med Pipeline –  נסכו עידוד באנקרה, שמא ניתן להסב לעברה (ודרכה) תוכניות יצוא של גז ממזרח הים התיכון.

איך ישראל צריכה להגיב? האם להיענות לחיוכים

המחלוקת מתמקדת בסכסוך הישראלי–פלסטיני ובהתנהלות הטורקית מול החמאס; במקומו של האסלאם הפוליטי באזור (וממשלו של ארדואן נושא אותו בגאון); ואל מול מערכת היחסים ההדוקה שהתבססה בשנים האחרונות בין ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, כולל סביב הקמתו של פורום הגז האזורי, שלמעשה ממחישים את "מידורה" של אנקרה ממערך הבריתות שנוצקו באזור.

בנסיבות הנוכחיות שומה על ישראל להתנהל לאורם של מספר עקרונות:

מצבה האסטרטגי של ישראל ומרחב התמרון המדיני שלה משופרים. מבחינה זו המקח וממכר מול אנקרה צריך להתנהל בנחת ובאורך רוח.

חימום דו השיח המדיני עם אנקרה אסור שיבוא על חשבון מערכות היחסים הקרובות והאמון הרב שהושג עם יוון וקפריסין.

המחלוקת בסוגיה הפלסטינית תישאר בעינה, כולל האופן בו טורקיה רואה את החמאס. אולם, נוכחותם (הפעילה) של בכירי החמאס בטורקיה; הפעילות הטורקית המוגברת בירושלים; והרטוריקה החריפה (והפוגענית) כלפי ישראל (ובעיקר מצידו של הנשיא ארדואן) חייבים לקבל מענה ראוי, שישרת את האינטרסים הישראלים.

הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה ראוי (ובלתי נמנע) שיעלה על שולחן הדיונים בין המדינות. אולם מאליו ברור, שתנאי הכרחי לדיון מעשי בהקשר זה תלוי במידת האמון שנוצרת, או משתקמת, בין שתי המדינות, ומדובר בתהליך ממושך שלא נבנה במחי כף אחת.

בשורה התחתונה, חשוב לזכור, כי מדובר במדינה מרכזית באזור, עם רלוונטיות שלה לסוגיות מרובות, שנוגעות לאינטרסים ישראליים חיוניים. מבחינה זו, אם ניתן לגשר על הפערים והמחלוקות ראוי לעשות כן, ולו בכדי לבחון האם ועד כמה ניתן לאתר מחדש מפגשי אינטרסים בין ישראל וטורקיה, שבשנים האחרונות התמסמסו. חשוב גם לזכור את היקף הסחר העשיר בין המדינות ואת הקשרים האזרחיים, התרבותיים ואף ההיסטוריים.

ולמסרים? ואם כן, האם בתנאים מסוימים?

ובכן, עקרונית ערוצים פתוחים עדיפים על פני היעדר דיאלוג בין הדרגים המדיניים הבכירים בשתי המדינות, ובמיוחד לנוכח מעמדה ומשקלה של מדינה כטורקיה. אולם, בשנים האחרונות נקודות המחלוקת בין המדינות העמיקו עד מאד, ואף קיבלו, בעיקר מן הצד הטורקי, ביטויים פומביים חריפים.

ישראל מצויה, כפי שתיארנו, בצומת אסטרטגית נוחה, ומשום כך חיוני מאד לבחון בחיוב את האיתותים מאנקרה, אולם באופן שיענה על האינטרסים החיוניים שלה, ומערך היחסים המרשים שכוננה באזור בשנים האחרונות.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 30 בינואר 2022

הפוסט ישראל וטורקיה – האם הצינה בין שתי המדינות מפשירה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
טוס לטורקיה, כבוד הנשיא, ותחזור עם שגריר https://mitvim.org.il/publication/%d7%98%d7%95%d7%a1-%d7%9c%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%91%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%90-%d7%95%d7%aa%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a8/ Wed, 19 Jan 2022 22:50:44 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7394 מבחינתי, התגלית הגדולה של הביקור היא ההערכה העצומה לישראל והנכונות הטורקית לפתוח דף חדש בהיסטוריה של יחסי המדינות". כך אמר לפני 30 שנה הנשיא השישי חיים הרצוג, בסיום ביקור היסטורי באנקרה, שתרם רבות לכינון הברית בין המדינות בשנות ה-90. והנה כיום עומדת גם בפני בנו, הנשיא ה-11 יצחק הרצוג, הזדמנות למלא תפקיד משמעותי בכתיבת פרק חדש ביחסי ישראל-טורקיה. למעשה, הוא כבר התחיל לעשות זאת. מאז נבחר לנשיאות ביוני האחרון הוא הצליח לייצר ערוץ תקשורת חיובי ויעיל עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ונראה כי רכש את אמונו. אמון הדדי היה מצרך חסר ביחסי ישראל-טורקיה בשנים האחרונות, ובהיעדרו נרתעה ישראל בשנה האחרונה מלהיענות לרמיזות מאנקרה בדבר נכונות לשפר יחסים. בחודשים האחרונים, במקביל לקשר שנוצר בין הנשיאים, הרמיזות הפכו מפי ארדואן עצמו לאמירות ברורות. הסיום המוצלח של פרשת מעצר הזוג הישראלי נטלי ומורדי אוקנין באיסטנבול תרם לבנייה המחודשת של האמון. במהלך המשבר שיתפו פעולה אנשי מקצוע משתי המדינות, בסיוע דרגי ממשל בכירים, וסיפקו סיפור הצלחה. כתוצאה מכך נפתח ערוץ קשר חדש וחשוב בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין ארדואן. בנט "מעביר מסרים" ו"יש לו גישות חיוביות", אמר לאחרונה נשיא טורקיה. החמימות כלפי ישראל היא חלק ממהלך טורקי-אזורי לשיקום יחסים. גם עם איחוד האמירויות, מצרים, ארמניה, יוון וערב הסעודית מנסה טורקיה לנוע קדימה. עם איחוד האמירויות היא כבר חתמה על הסכמי ענק כלכליים, ואף נשמעו רמיזות על פרויקטים עתידיים משותפים לשתיהן עם ישראל. באנקרה טוענים שהמתיחויות עם מדינות האזור מהוות משקולת על מדיניות החוץ הטורקית, ושעל כן צפויים מאמצי הנורמליזציה השונים לצבור תאוצה ב-2022 (כך על פי מאמר שהתפרסם לאחרונה במכון הטורקי SETA

הפוסט טוס לטורקיה, כבוד הנשיא, ותחזור עם שגריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מבחינתי, התגלית הגדולה של הביקור היא ההערכה העצומה לישראל והנכונות הטורקית לפתוח דף חדש בהיסטוריה של יחסי המדינות". כך אמר לפני 30 שנה הנשיא השישי חיים הרצוג, בסיום ביקור היסטורי באנקרה, שתרם רבות לכינון הברית בין המדינות בשנות ה-90. והנה כיום עומדת גם בפני בנו, הנשיא ה-11 יצחק הרצוג, הזדמנות למלא תפקיד משמעותי בכתיבת פרק חדש ביחסי ישראל-טורקיה. למעשה, הוא כבר התחיל לעשות זאת. מאז נבחר לנשיאות ביוני האחרון הוא הצליח לייצר ערוץ תקשורת חיובי ויעיל עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ונראה כי רכש את אמונו.

אמון הדדי היה מצרך חסר ביחסי ישראל-טורקיה בשנים האחרונות, ובהיעדרו נרתעה ישראל בשנה האחרונה מלהיענות לרמיזות מאנקרה בדבר נכונות לשפר יחסים. בחודשים האחרונים, במקביל לקשר שנוצר בין הנשיאים, הרמיזות הפכו מפי ארדואן עצמו לאמירות ברורות.

הסיום המוצלח של פרשת מעצר הזוג הישראלי נטלי ומורדי אוקנין באיסטנבול תרם לבנייה המחודשת של האמון. במהלך המשבר שיתפו פעולה אנשי מקצוע משתי המדינות, בסיוע דרגי ממשל בכירים, וסיפקו סיפור הצלחה. כתוצאה מכך נפתח ערוץ קשר חדש וחשוב בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין ארדואן. בנט "מעביר מסרים" ו"יש לו גישות חיוביות", אמר לאחרונה נשיא טורקיה.
החמימות כלפי ישראל היא חלק ממהלך טורקי-אזורי לשיקום יחסים. גם עם איחוד האמירויות, מצרים, ארמניה, יוון וערב הסעודית מנסה טורקיה לנוע קדימה. עם איחוד האמירויות היא כבר חתמה על הסכמי ענק כלכליים, ואף נשמעו רמיזות על פרויקטים עתידיים משותפים לשתיהן עם ישראל.
באנקרה טוענים שהמתיחויות עם מדינות האזור מהוות משקולת על מדיניות החוץ הטורקית, ושעל כן צפויים מאמצי הנורמליזציה השונים לצבור תאוצה ב-2022 (כך על פי מאמר שהתפרסם לאחרונה במכון הטורקי SETA שמקורב לשלטון). עבור ישראל, מדובר בהזדמנות לחמם יחסים עם טורקיה תוך צמצום החשש מפני פגיעה בקשרים עם ידידותיה באזור.
הרי כל זמן שאיחוד האמירויות וטורקיה היו יריבות מרות, וכל זמן שהמתיחות בין טורקיה למצרים הייתה בשיאה – התקרבות ישראלי לא הייתה מתקבלת שם בעין יפה. לגבי יוון וקפריסין, ישראל הצליחה כבר ב-2016 להגיע להסכם עם טורקיה מבלי לערער על הקשר החשוב איתן, וניתן לחזור על כך גם הפעם.
ואולם, יש לשים לב לנראטיב שמתלווה לניסיונות חימום היחסים. ב-2016, כשבאופן רשמי הסתיים משבר משט המרמרה, המסר לציבור היה שהדבר נחוץ על מנת להעביר גז טבעי מישראל לטורקיה. כעת, לאחר הנסיגה האמריקנית מתמיכה בצינור הגז מישראל לאירופה דרך קפריסין ויוון, שבה טורקיה ומדגישה את אפשרות ייצוא הגז מישראל לאירופה דרכה. זה לא מסגור נוח לישראל מבחינת יחסיה עם המדינות ההלניות.
**המאמר פורסם בוויינט, 20 בינואר 2022

הפוסט טוס לטורקיה, כבוד הנשיא, ותחזור עם שגריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ניסיון תיווך טורקי מול המשבר באוקראינה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%95%d7%9a-%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%a0/ Mon, 03 Jan 2022 09:05:09 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7375 מערכת היחסים בין רוסיה וטורקיה מורכבת ביותר, למרות הקרבה המאפיינת את שתי המדינות בשנים האחרונות. על שולחנן נערמות שלל סוגיות, בין השאר: הזירה הסורית, התלות הטורקית ביבוא אנרגיה מרוסיה, רכישת טילי S-400 שסיבכה את מערכת היחסים עם ארצות הברית (יחסים מורכבים בפני עצמם). מערכת היחסים בין רוסיה וטורקיה מורכבת ביותר, למרות הקרבה המאפיינת את שתי המדינות בשנים האחרונות. על שולחנן נערמות שלל סוגיות. לרשימה זו יש להוסיף גם את הזווית האוקראינית. העמדה הטורקית ביחס לאוקראינה ברורה ומנוגדת לזו הרוסית. אנקרה הבהירה עוד בתחילת המשבר, שאיננה מכירה בסיפוחו של חצי האי קרים לרוסיה, והדגישה כבר לפני מספר שנים, שהיא תומכת בהצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו. זאת ועוד, טורקיה מספקת לאוקראינה מל"טים מתקדמים (Bayraktar TB-2). שכידוע הוכיחו את עצמם גם בעימות האחרון בין ארמניה ואזרבייג'ן. מבחינה זו מדובר בחדשות טובות עבור התעשייה הביטחונית הטורקית. מטבע הדברים, העמדות הללו אינן מתקבלות בחיוב במוסקבה. לאחר שיחת הטלפון בין הנשיא פוטין ועמיתו הטורקי בתחילת החודש (2.12) פורסם מצד הקרמלין, כי הנשיא הרוסי הגדיר את אספקת המל"טים הטורקיים כמי שתרמו למהלך "דסטרוקטיבי" מצד אוקראינה. ככלל, עם זאת, מוסקבה אינה מרבה לתת פומבי לחילוקי הדעות הללו עם אנקרה. שתי המדינות מצליחות לנהל את מערכת היחסים ביניהן למרות חילוקי הדעות, ולצד שיתוף פעולה בשלל סוגיות הכרחיות מבחינתן. בימים האחרונים טורקיה הביעה נכונות לתווך בין שני הצדדים. שר החוץ הטורקי קרא (26.12) למוסקבה לסגת מן "הדרישות החד צדדיות" שלה מנאט"ו, אם ברצונה שעמדותיה יתקבלו על הצד השני, והוסיף, כי אם רוסיה תרצה שטורקיה תפעל לצנן את המתח עם נאט"ו: "נשקול את זה בחיוב. מטרתנו ברורה…כולם יינזקו מסכסוך שעלול להתלקח באזור". התגובה

הפוסט ניסיון תיווך טורקי מול המשבר באוקראינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מערכת היחסים בין רוסיה וטורקיה מורכבת ביותר, למרות הקרבה המאפיינת את שתי המדינות בשנים האחרונות. על שולחנן נערמות שלל סוגיות, בין השאר: הזירה הסורית, התלות הטורקית ביבוא אנרגיה מרוסיה, רכישת טילי S-400 שסיבכה את מערכת היחסים עם ארצות הברית (יחסים מורכבים בפני עצמם).

מערכת היחסים בין רוסיה וטורקיה מורכבת ביותר, למרות הקרבה המאפיינת את שתי המדינות בשנים האחרונות. על שולחנן נערמות שלל סוגיות.

לרשימה זו יש להוסיף גם את הזווית האוקראינית. העמדה הטורקית ביחס לאוקראינה ברורה ומנוגדת לזו הרוסית. אנקרה הבהירה עוד בתחילת המשבר, שאיננה מכירה בסיפוחו של חצי האי קרים לרוסיה, והדגישה כבר לפני מספר שנים, שהיא תומכת בהצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו. זאת ועוד, טורקיה מספקת לאוקראינה מל"טים מתקדמים (Bayraktar TB-2). שכידוע הוכיחו את עצמם גם בעימות האחרון בין ארמניה ואזרבייג'ן. מבחינה זו מדובר בחדשות טובות עבור התעשייה הביטחונית הטורקית.

מטבע הדברים, העמדות הללו אינן מתקבלות בחיוב במוסקבה. לאחר שיחת הטלפון בין הנשיא פוטין ועמיתו הטורקי בתחילת החודש (2.12) פורסם מצד הקרמלין, כי הנשיא הרוסי הגדיר את אספקת המל"טים הטורקיים כמי שתרמו למהלך "דסטרוקטיבי" מצד אוקראינה. ככלל, עם זאת, מוסקבה אינה מרבה לתת פומבי לחילוקי הדעות הללו עם אנקרה. שתי המדינות מצליחות לנהל את מערכת היחסים ביניהן למרות חילוקי הדעות, ולצד שיתוף פעולה בשלל סוגיות הכרחיות מבחינתן.

בימים האחרונים טורקיה הביעה נכונות לתווך בין שני הצדדים. שר החוץ הטורקי קרא (26.12) למוסקבה לסגת מן "הדרישות החד צדדיות" שלה מנאט"ו, אם ברצונה שעמדותיה יתקבלו על הצד השני, והוסיף, כי אם רוסיה תרצה שטורקיה תפעל לצנן את המתח עם נאט"ו: "נשקול את זה בחיוב. מטרתנו ברורה…כולם יינזקו מסכסוך שעלול להתלקח באזור". התגובה הרוסית הייתה לקונית. דובר הקרמלין אמר, שהתיווך הטורקי "יתקבל בברכה" אם ישכנע את אוקראינה לקבל את הדרישות הרוסיות ביחס להסכמי מינסק.

מוסקבה אינה מרבה לתת פומבי לחילוקי הדעות עם אנקרה. שתי המדינות מצליחות לנהל את מערכת היחסים למרות המחלוקות ולצד שת"פ בסוגיות הכרחיות מבחינתן

מה עומד בבסיס הקרבה ההדוקה בין טורקיה ואוקראינה? ראשית, לא נפקד מקומה של הזווית ההיסטורית: חצי האי קרים, שנשלט על ידי האימפריה העותומאנית, עבר לידיה של קתרינה הגדולה כתוצאה מהמלחמה בין האימפריה העותומאנית ורוסיה במאה ה–18 (1768-74). בעינה נותרה גם הסולידריות הטורקית עם המיעוט הטטארי-מוסלמי בחצי האי, שכזכור דוכא באכזריות על ידי סטאלין.

אולם ברור לחלוטין, שארדואן מבין היטב את יחסי הכוחות הנוכחיים ואת מגבלות כוחו והשפעתו מול הנשיא הרוסי. מה עומד, אם כן, מאחורי ניסיון התיווך, הרטורי לפחות, מצידה של אנקרה?

מדובר בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר מן הזווית הרוסית–אוקראינית בלבד. טורקיה מבינה היטב את מרחב התמרון המאוד מורכב שלה מול הזירה הבינלאומית. מחד גיסא, התקרבה כאמור בשנים האחרונות לרוסיה לנוכח האינטרסים החיוניים שלה מול הזירה הסורית, ואף רכשה את סוללות הטילים הרוסיות, מה שסיבך עד מאוד את מערכת היחסים שלה עם המערב בכלל וארצות הברית בפרט. זו האחרונה ביטלה כזכור את השתתפותה של טורקיה בעסקת מטוסי ה–F 35. מאידך גיסא, טורקיה חברה מרכזית (אמנם בעייתית למדי) בנאט"ו ומבינה היטב את החשיבות הרבה, המדינית והכלכלית כאחד, של קרבתה למערב ולוושינגטון.

זאת ועוד, טוורקיה מגלה לאחרונה פעלתנות רבה בגזרת הים השחור. כזכור, דיווחה על גילויו של שדה גז משמעותי, ואנקרה פועלת במרץ לקדם את פיתוחו. זירת הים השחור מרכזית וחיונית ביותר עבור טורקיה, וקרבת היחסים שלה עם אוקראינה חשובה ביותר בהקשר זה. יש להניח, שאנקרה חוששת ממהלכיה של מוסקבה בזירה זו ועל כן מבקשת למצב את עצמה היטב מולה.

זירת הים השחור מרכזית וחיונית לטורקיה, וקרבתה לאוקראינה חשובה ביותר בהקשר זה. יש להניח, שאנקרה חוששת ממהלכי מוסקבה בזירה זו ולכן מבקשת למצב עצמה היטב מולה

מעמדה של טורקיה במזרח הים התיכון איננו נוח גם-כן, בלשון המעטה, אל מול הארכיטקטורה האזורית המרשימה שהתפתחה בו, שנתפסת, במידה רבה של צדק מבחינתה של אנקרה, כלעומתית.

אם כך, יש לראות את מהלכי התיווך הללו כניסיון נוסף לצבור קלפים בתהליך המקח וממכר שטורקיה מנהלת מול הזירה הבינלאומית. הנשיא ארדואן מבקש להמחיש, שוב ושוב, את חיוניותה של ארצו לשני המחנות, רוסיה וארצות הברית. מדובר בראייתו במהלך מתבקש והכרחי, שכן מדובר במדינה שחשיבותה האסטרטגית ברורה ומרכזית. הבעיה, לעיתים לא רחוקות, שמרוב תמרונים, מובנים אמנם ונחוצים, שני המחנות מביטים לעבר טורקיה בחשדנות לא מבוטלת, ולא תמיד קונסטרוקטיבית.

ומה ביחס לזווית הישראלית?

ובכן, בהקשר הנדון היא בהחלט עקיפה. כידוע, אנקרה מאותתת בחודשים האחרונים על עניינה בשיפור היחסים עם ישראל, כחלק מניסיון לשפר את מערכות היחסים עם מדינות נוספות באזור (מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה). איתותים מעין אלו קיבלו פומבי, ואולי גם דחיפה קלה, לאחר סיומה המוצלח של פרשת מעצרם של בני הזוג הישראלים.

מכל מקום, יש לראות את הפעילות בזווית הרוסית–אוקראינית, שמכוונת למעשה גם מול נאט"ו, כניסיון להבליט שוב את הנכסיות של טורקיה לשורה ארוכה של שחקנים, כולל ישראל. טרם ברור אם זה יסייע לחדש את הדיאלוג המדיני בין שתי המדינות, כאשר על המדוכה שורה של סוגיות שביחס אליהן חילוקי הדעות עודם משמעותיים.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 3 בינואר 2022

הפוסט ניסיון תיווך טורקי מול המשבר באוקראינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון: מבט לשנת 2022 https://mitvim.org.il/publication/looking-ahead-for-israels-2022-opportunities-and-challenges-december-2021/ Wed, 22 Dec 2021 11:48:04 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7240 סיכום מפגש מיוחד של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל ואגן הים התיכון, במסגרת אירועי יום הים התיכון לרגל יום הים התיכון הבינלאומי הראשון, שצוין ב-28 לנובמבר 2021, התכנסה קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון המשותפת למכון מיתווים, מכון דיוויס והמרכז לחקר הביטחון הלאומי, למפגש מיוחד על ההזדמנויות והאתגרים שניצבים בפני ישראל במזרח אגן הים התיכון לקראת שנת 2022. בשיחה הודגשה המורכבות של האזור, ומגוון תחומי העשייה והפעילות שאפשריים בו, ונידונו המטרות והיעדים הרצויים למדיניות הישראלית בשנה הקרובה. מסמך זה מציג את ההזדמנויות וההמלצות שעלו במפגש בתחומים שקשורים להרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור, הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים, קידום יחסי שלום ונורמליזציה, אימוץ ראייה אזורית נוכח פעילות המעצמות ומדינות זרות, ונקיטת מדיניות חוץ שחותרת ביעילות לשיתופי פעולה. א. הרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור בניית שלום חם עם מרוקו – השנה הראשונה של היחסים המחודשים בין ישראל ומרוקו התאפיינה בהנחת תשתית דיפלומטית והסכמית בתחומים המדיני, הביטחוני והאזרחי. הנציגויות הדיפלומטיות בשתי המדינות נפתחו ואוישו, הסכמי תעופה נחתמו וקווי טיסה ישירים החלו לפעול, שרים ובכירים קיימו ביקורים במרוקו וחתמו על הסכמים לשיתופי פעולה בתחומים רבים, בכללם חתם שר הביטחון על מזכר הבנות לשיתוף פעולה ביטחוני. על בסיס תשתית זו, המתווספת לקשר האזרחי-תרבותי הבלתי-פורמלי, יש לקדם בשנה הקרובה מערכת יחסים חמה המבוססת על קשרים אזרחיים, ולא רק על קשרי ביטחון ומדיניות בין האליטות. מגבלות הקורונה מקשות ויקשו על רקימת וחיזוק הקשרים הבינאישיים, אך התמודדות עם הנגיף מהווה נושא נוסף לשיתוף פעולה וחיזוק הקשר בין המדינות. הקשר של שתי המדינות עם האיחוד האירופי – והעובדה שהן נכללות במדיניות השכנות האירופית –

הפוסט מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון: מבט לשנת 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סיכום מפגש מיוחד של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל ואגן הים התיכון, במסגרת אירועי יום הים התיכון

לרגל יום הים התיכון הבינלאומי הראשון, שצוין ב-28 לנובמבר 2021, התכנסה קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון המשותפת למכון מיתווים, מכון דיוויס והמרכז לחקר הביטחון הלאומי, למפגש מיוחד על ההזדמנויות והאתגרים שניצבים בפני ישראל במזרח אגן הים התיכון לקראת שנת 2022. בשיחה הודגשה המורכבות של האזור, ומגוון תחומי העשייה והפעילות שאפשריים בו, ונידונו המטרות והיעדים הרצויים למדיניות הישראלית בשנה הקרובה. מסמך זה מציג את ההזדמנויות וההמלצות שעלו במפגש בתחומים שקשורים להרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור, הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים, קידום יחסי שלום ונורמליזציה, אימוץ ראייה אזורית נוכח פעילות המעצמות ומדינות זרות, ונקיטת מדיניות חוץ שחותרת ביעילות לשיתופי פעולה.

א. הרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור

בניית שלום חם עם מרוקו – השנה הראשונה של היחסים המחודשים בין ישראל ומרוקו התאפיינה בהנחת תשתית דיפלומטית והסכמית בתחומים המדיני, הביטחוני והאזרחי. הנציגויות הדיפלומטיות בשתי המדינות נפתחו ואוישו, הסכמי תעופה נחתמו וקווי טיסה ישירים החלו לפעול, שרים ובכירים קיימו ביקורים במרוקו וחתמו על הסכמים לשיתופי פעולה בתחומים רבים, בכללם חתם שר הביטחון על מזכר הבנות לשיתוף פעולה ביטחוני. על בסיס תשתית זו, המתווספת לקשר האזרחי-תרבותי הבלתי-פורמלי, יש לקדם בשנה הקרובה מערכת יחסים חמה המבוססת על קשרים אזרחיים, ולא רק על קשרי ביטחון ומדיניות בין האליטות. מגבלות הקורונה מקשות ויקשו על רקימת וחיזוק הקשרים הבינאישיים, אך התמודדות עם הנגיף מהווה נושא נוסף לשיתוף פעולה וחיזוק הקשר בין המדינות. הקשר של שתי המדינות עם האיחוד האירופי – והעובדה שהן נכללות במדיניות השכנות האירופית – יכול להוות אף הוא נושא לשיתופי פעולה ולמידה הדדית, ולאפשר פעילות משותפת במסגרת תכניות של האיחוד.

הידוק היחסים עם מצרים והרחבתם לתחום האזרחי – הקשר בין המנהיגים בישראל ובמצרים התהדק במהלך השנה האחרונה, וכך גם שיתופי הפעולה הכלכליים, בייחוד בתחום האנרגיה. נחנך קו טיסות חדש בין נתב"ג לקהיר, וישראל הפחיתה את רמת האיום באזהרת המסע למצרים. בפני ישראל עומדת ההזדמנות להרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני הטוב, אל תחומים אזרחיים וכלכליים נוספים, ולחמם את מערכת היחסים בין החברות. בפני השגת משימה זו עומדת הרתיעה המצרית מחימום היחסים האזרחיים, ועל ישראל לפעול לצמצום ההתנגדות המצרית למהלך שכזה. ככל שניתן להרחיב את הייבוא ממצרים לישראל, ולהקל על אנשי העסקים הישראלים והמצרים לנוע בחופשיות בין המדינות, יש לעשות זאת.

חיזוק היחסים עם תורכיה, וחיבורה לאזור – מאז 2018, היחסים בין ישראל ותורכיה התקררו ואינם מתקיימים עוד בדרג שגרירים. במהלך השנה החולפת, תורכיה אותתה כי היא מעוניינת בחימום היחסים, אך נתקלה באדישות ישראלית. מקרה המעצר של זוג ישראלי בתורכיה, ששוחרר במעורבותו של ארדואן, פתח הזדמנות לחיזוק הקשרים, הכוללת גם אפשרות להשבת השגרירים. על ישראל לזכור שתורכיה היא מדינה שהיתה ותהיה מרכזית מאוד באגן הים התיכון ובמזרח התיכון, גם בלי קשר לזהות העומד בראשה, ונכון לקדם עמה דיאלוג רציף ורם דרג ככל שניתן. שיפור היחסים עם תורכיה נושא בחובו תועלות כלכליות, מדיניות ואזרחיות, וניתן לעשות זאת גם בלי לערער את מערכות היחסים החשובות של ישראל באזור, עם מצרים, יוון וקפריסין.

ב. הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים

הרחבה והעמקה של תהליכי המיסוד האזוריים במזרח אגן הים התיכון – פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון פועל זה שלוש שנים, אך טרם יצר תפוקות משמעותיות. יש להרחיב את המנדט של פורום הגז לעיסוק באנרגיות מתחדשות, ולפעול להכללת החברה האזרחית כחלק ממנו לצד המגזר העסקי והמדיני. יש לקדם מוסדות אזוריים נוספים שיעסקו בין היתר בהתמודדות משותפת עם משבר האקלים, קידום שיתופי פעולה כלכליים, ושיתוף פעולה ביישוב סכסוכים, ולפעול כך שיכילו גם מדינות באזור שאינן חברות בפורום הגז (תורכיה ולבנון).

הגברת הקישוריות התשתיתית בין מדינות האזור – קישוריות תשתיתית בתחומי החשמל, הגז והמים מניחה גם תשתית לשיתופי פעולה מדיניים וכלכליים, תורמת ליציבות הפוליטית האזורית, ולביטחון האנרגטי של ישראל ושכנותיה, ומכאן גם ליחסי שלום. בתחום החשמל, ראוי לציין את ההסכם הישראלי-ירדני-אמירתי בדבר ייבוא אנרגיה סולארית מירדן בתמורה לאספקת מים מותפלים מישראל, קידום כבל החשמל בין ישראל ליוון וקפריסין (Euro-Asia Interconnector), ובחינת קישוריות חשמל למצרים. בתחום הגז הטבעי, מלבד בחינה של כמות ואופי חיבורי הגז למצרים, יש לקדם את חיבור הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה לאנרגיית הגז. בתחום המים, יש לקדם שיתופי פעולה מחקריים וטכנולוגיים אזוריים. יש לחבור למאמץ ולתוכניות של האיחוד האירופי לחיזוק הקישוריות באגן הים התיכון בתחומי התחבורה, האנרגיה, המים, הסביבה, הדיגיטציה, התעסוקה ועוד.

התמודדות אזורית עם משבר האקלים – משבר האקלים מהווה איום גדול על מזרח אגן הים התיכון והמזרח התיכון, אך גם הזדמנות לקידום שיתופי פעולה. תחום זה, אשר מייצר עתות משבר וחירום, מאפשר גם יצירה של בריתות אד-הוק לטיפול בנושא מסוים ובנייה של מסגרות אזוריות. משרד האנרגיה מוביל סקר אסטרטגי סביבתי לבחינת האפשרות לפתח אנרגיות מתחדשות ואגירת אנרגיה בים. יש להתקדם בבחינה של האפשרויות השונות, לשתף בידע את המדינות השכנות, ולגבש מדיניות והנחיות רגולטוריות למתן זכויות חדשות לניצול האנרגיה בים. אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני ישראל הוא התחזוקה והקידום של מערכת היחסים האזורית שהתגבשה סביב אנרגיית הגז, תוך כדי מעבר מהיר ככל הניתן להישענות על אנרגיות מתחדשות.

חיזוק מערכת היחסים המשולשת עם יוון וקפריסין – מערכת היחסים המשולשת עם יוון וקפריסין מהווה נכס אסטרטגי חשוב לישראל, ויש להמשיך לחזק, לפתח ולקדם את שיתופי הפעולה והקרבה בין המדינות. יש לפעול להרחבת מנעד שיתופי הפעולה אל מעבר לתחומי הביטחון והאנרגיה. תחומים נוספים בהם ניתן לחזק את הקשרים כוללים בין היתר את המוכנות והמענה לשעת חירום ומשבר, ההתמודדות עם הקורונה והשלכותיה הכלכליות והחברתיות, ופיתוח ושיקום ענף התיירות. שינוי האקלים הוא סוגיה מרכזית שדורשת התייחסות גם במסגרת המשולשת הזו. שיתוף הפעולה המשולש מעניק לישראל ממד התייחסות וערוץ קשר נוסף גם אל מול שחקנים נוספים כמו איחוד האמירויות, ארה"ב והאיחוד האירופי.

ג. קידום יחסי שלום ונורמליזציה

רתימת אגן הים התיכון לקידום שלום ישראלי-פלסטיני – בעוד תומכי-שלום מחפשים בתקופה זו את האפשרות והדרך לרתום את הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, יש לזכור ולהדגיש כי הזדמנויות רבות טמונות גם ביכולתם של ישראל והפלסטינים לרתום את אגן הים התיכון לטובת מטרה זו. תורכיה, קפריסין, האיחוד האירופי ומצרים יכולות לסייע בקידום פתרונות למשבר הקבוע בעזה, מרוקו רלבנטית להסדרה וניהול המרחב של ירושלים והמקומות הקדושים, הארגונים הרב-צדדיים שפועלים במרחב הים תיכוני יכולים לשמש כפלטפורמה טובה למפגשים וקידום שיתופי פעולה בין ישראל והפלסטינים, וככלל לשחקנים בים התיכון יש אינטרס בקידום יציבות ויחסי שלום. על ישראל לזהות את היכולות והמוטיבציות של שחקנים שונים באזור ואת הכלים שהאזור מציע, ולרתום אותם לטובת קידום יחסי שלום עם הפלסטינים.

הסכמה עם לבנון על הגבול הימי – ישראל ולבנון מנהלות משא ומתן על הגבול הימי ביניהן בתיווך אמריקאי. לשתי המדינות אינטרס לסיים בהצלחה את המשא ומתן ולהגיע להסכם שיאפשר להן, ובייחוד ללבנון הנמצאת במשבר כלכלי עמוק, לפתח ולנצל את המשאבים הטמונים במים הכלכליים שלהן. עצם קיום המשא ומתן הוא חשוב, והצלחה בו יכולה להניח תשתית מסוימת לקשר בין ישראל ללבנון לליבון סוגיות נוספות.

הרחבת מעגל הנורמליזציה אל צפון אפריקה – קרבתה של תוניסיה למרוקו ולאיחוד האירופי, המורשת היהודית, והתהליכים הדמוקרטיים במדינה הצפון אפריקאית, מאפשרים לראות בה מועמדת טובה להמשך תהליך הנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומדינות ערב, גם אם הדרך לכך עוד ארוכה. בנוסף, יש לבחון כיצד להיעזר ביחסים עם מרוקו לטובת קידום היחסים בין ישראל לבין המדינות והמוסדות באפריקה.

ד. אימוץ ראייה אזורית נוכח פעילות המעצמות ומדינות זרות

גיוס ארה"ב לקידום מהלכים באזור – ישראל צריכה לקדם ככל יכולתה את התפיסה האמריקאית הרואה באגן הים התיכון מרחב פעילות חשוב. על ארה"ב לראות את מהלכיה של ישראל במרחב – החיבור עם יוון וקפריסין ועם מצרים ומרוקו, חיזוק הקשרים עם אירופה, ואפילו ההתקרבות לתורכיה – כמהלכים שמשרתים את האינטרסים האמריקאיים, ולתמוך בהם ככל שהיא יכולה.

התמודדות אזורית עם חוסר יציבות באזור – הקריסה הכלכלית והמוסדית בלבנון, מלחמת האזרחים בסוריה והמעורבות הרוסית בה, המעורבות האיראנית בזירות רבות באזור, כמו גם זו הסינית, כולם תהליכים המציבים אתגר בפני המדיניות הישראלית. על ישראל לזכור שאתגרים אלה משותפים לשחקנים נוספים במערכת האזורית, ושייתכן שניתן להתמודד עמם בהצלחה יתרה דרך שיתופי פעולה אזוריים, ולא רק באופן עצמאי. על ישראל לזכור שהמעצמות הגדולות באגן הים התיכון, האחראיות על שלושה רבעים מהתוצר הלאומי הגולמי (GDP) הים-תיכוני הן ספרד, צרפת ואיטליה. לאור זאת, עליה להקדיש תשומת לב מיוחדת לחיזוק הקשר עמן, במקביל לחיזוק היחסים עם מדינות אחרות במזרח אגן הים התיכון, באירופה ובצפון אפריקה.

ה. נקיטת מדיניות חוץ שחותרת ביעילות לשיתופי פעולה

שמירה על צניעות ונכונות לשיתופי פעולה – ישראל צריכה לשמור על צניעות בפעולתה באזור. אל לה להיתפס כמעצמה אזורית שפועלת כראות עיניה, ובכך לעורר התנגדויות רבות. עליה להמשיך ולהתנהל כמדינה המעוניינת לקדם שיתופי פעולה, ונכונה לקחת בהם חלק ולתרום את חלקה.

חיזוק שיתופי הפעולה בין משרד האנרגיה ומשרד החוץ – סוגיות רבות במרחב אגן הים התיכון משלבות היבטים אנרגטיים ומדיניים כאחד – הגבול הימי עם לבנון, היחסים עם מצרים, יוון, קפריסין, תורכיה והאיחוד האירופי, פורום הגז האזורי, החיבוריות האנרגטית והביטחון האנרגטי, ומשבר האקלים. כדי להתמודד בהצלחה רבה יותר עם שלל האתגרים ולנצל היטב את ההזדמנויות, יש לקדם חשיבה משותפת ועבודה מתואמת בין משרד האנרגיה ומשרד החוץ. כמובן, היכן שיש צורך בכך, יש לשלב בחשיבה ובעשייה גם את המשרדים להגנת הסביבה, הכלכלה, החקלאות, ואחרים.

הפוסט מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון: מבט לשנת 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
האם פרשת "זוג המרגלים" יכולה לסייע בשיפור היחסים בין ישראל וטורקיה? https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%96%d7%95%d7%92-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%a1%d7%99%d7%99%d7%a2-%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%a4/ Wed, 24 Nov 2021 10:48:56 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7180 סיומה החיובי של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה העלתה את סוגיית ההזדמנות שאולי נפתחה לשיפור מערכת היחסים בין שתי המדינות. משני הצדדים נשמעו קולות, זהירים אמנם, שהביעו תקווה כי ניתן יהיה לנצל את האירוע כדי לשפר את היחסים. ראוי לתת על כך את הדעת לאחר חזרתם לארץ של בני הזוג, תוך ניסיון לפסוע על קרקע מוצקה ככל שניתן. חילוקי הדעות המדיניים בין שתי המדינות ידועים והם הובילו למעשה לנתק מדיני, אמנם לצד המשך יחסי הסחר ביניהן (תוך ירידה מסוימת). מערכת היחסים בין ישראל וטורקיה מורכבת מאד מקדמת דנא. טורקיה כוננה אמנם יחסים דיפלומטיים עם ישראל כבר במרץ 1949, והייתה המדינה המוסלמית היחידה שעשתה כך, לפחות עד הסכם השלום עם מצרים ב–1979. אולם מערכת היחסים ידעה עליות ומורדות לרוב, בדרך כלל בזיקה למערכת היחסים ורמת הקרבה בין אנקרה והמערב והטמפרטורה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות, ולמעשה מאז עלותו של ארדואן לשלטון והתבססותו, חל שינוי משמעותי בשני המישורים הללו. טורקיה מתרחקת מן המערב, והתהליך המדיני בין ישראל והפלסטינים לא נראה באופק תקופה ארוכה מאד. נוסף לכך, מרכיב האסלאם הפוליטי, הדומיננטי והאידיאולוגי מבחינת ארדואן, סיבך עוד יותר את מערכת היחסים עם ישראל. ובמיוחד אל מול ההתפתחויות הדרמטיות באזור סביב האביב הערבי. ישראל מצאה, מבחינות רבות, חלופה מוצלחת למערכת היחסים עם אנקרה, שבשיאה הייתה אינטימית וקרובה גם במישור הבטחוני. היחסים ההדוקים עם יוון וקפריסין, עם מצרים של סיסי ועם מדינות המפרץ, יצרו ארכיטקטורה אזורית מרתקת. השאלה הקונקרטית כעת: האם חלו שינויים בחודשים האחרונים שיכולים להביא את שני הצדדים להפשיל שרוולים על מנת לשפר ולו במעט את מערכת היחסים? וכאמור, האם סיומה החיובי של פרשת המעצר

הפוסט האם פרשת "זוג המרגלים" יכולה לסייע בשיפור היחסים בין ישראל וטורקיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סיומה החיובי של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה העלתה את סוגיית ההזדמנות שאולי נפתחה לשיפור מערכת היחסים בין שתי המדינות. משני הצדדים נשמעו קולות, זהירים אמנם, שהביעו תקווה כי ניתן יהיה לנצל את האירוע כדי לשפר את היחסים. ראוי לתת על כך את הדעת לאחר חזרתם לארץ של בני הזוג, תוך ניסיון לפסוע על קרקע מוצקה ככל שניתן.

חילוקי הדעות המדיניים בין שתי המדינות ידועים והם הובילו למעשה לנתק מדיני, אמנם לצד המשך יחסי הסחר ביניהן (תוך ירידה מסוימת). מערכת היחסים בין ישראל וטורקיה מורכבת מאד מקדמת דנא.

טורקיה כוננה אמנם יחסים דיפלומטיים עם ישראל כבר במרץ 1949, והייתה המדינה המוסלמית היחידה שעשתה כך, לפחות עד הסכם השלום עם מצרים ב–1979. אולם מערכת היחסים ידעה עליות ומורדות לרוב, בדרך כלל בזיקה למערכת היחסים ורמת הקרבה בין אנקרה והמערב והטמפרטורה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בשנים האחרונות, ולמעשה מאז עלותו של ארדואן לשלטון והתבססותו, חל שינוי משמעותי בשני המישורים הללו. טורקיה מתרחקת מן המערב, והתהליך המדיני בין ישראל והפלסטינים לא נראה באופק תקופה ארוכה מאד. נוסף לכך, מרכיב האסלאם הפוליטי, הדומיננטי והאידיאולוגי מבחינת ארדואן, סיבך עוד יותר את מערכת היחסים עם ישראל. ובמיוחד אל מול ההתפתחויות הדרמטיות באזור סביב האביב הערבי.

ישראל מצאה, מבחינות רבות, חלופה מוצלחת למערכת היחסים עם אנקרה, שבשיאה הייתה אינטימית וקרובה גם במישור הבטחוני. היחסים ההדוקים עם יוון וקפריסין, עם מצרים של סיסי ועם מדינות המפרץ, יצרו ארכיטקטורה אזורית מרתקת.

השאלה הקונקרטית כעת: האם חלו שינויים בחודשים האחרונים שיכולים להביא את שני הצדדים להפשיל שרוולים על מנת לשפר ולו במעט את מערכת היחסים? וכאמור, האם סיומה החיובי של פרשת המעצר יכול לספק טריגר לכך?

ובכן, חילוקי הדעות העמוקים נותרו בעינם. אולם מספר היבטים השתנו בחודשים האחרונים:

1. טורקיה הפנימה יותר את בידודה האזורי, ובמיוחד אל מול הארכיטקטורה שנבנתה כאמור באזור בשנים האחרונות.

2. הכלכלה הטורקית בכי רע.

3. מערכת היחסים עם ארה"ב, וקרבת האינטרסים בין טורקיה והמערב, למרות חברותה בנאט"ו, מציפים סימני שאלה מרובים.

לנוכח זאת, אנקרה ניסתה בחודשים האחרונים לאותת על עניינה בשיפור היחסים מול מספר מדינות, מצרים בראשן, מדינות המפרץ וגם ישראל. עד כה ללא הצלחה משמעותית.

הדיאלוג בין אנקרה וקהיר נמשך בשבועות האחרונים, ושני הצדדים בוחנים האם וכיצד ניתן לשפר את העניינים ביניהן. על המדוכה שורה של סוגיות, ואולי המיידית ביניהן היא מידת מעורבותה של טורקיה בלוב.

כאמור, אנקרה אותתה גם על עניינה בשיפור היחסים מול ישראל, אולם נתקלה בחשדנות (מובנת) בישראל.

מול מדינות המפרץ מתחולל בימים האחרונים שינוי מעניין. השבוע צפוי להתקיים באנקרה ביקור נדיר של יורש העצר האמירתי, מוחמד בן זאיד (MBZ). קדמו לו מספר מפגשים שהכינו את הקרקע לביקור זה.

מאחורי השינוי המעניין בגישתה של איחוד האמירויות עומדים כפי הנראה רצונה לבסס את מעמדה האזורי הפרואקטיבי, כולל מהבחינה הכלכלית (הזירה הטורקית בהחלט מבטיחה) אולי גם בתחרות מסוימת עם סעודיה. זה משתלב גם בפעלתנות מדינית אמירתית, בין השאר מול משטר אסד, שחווה תהליך נורמליזציה, מעין השלמה עם הישארותו בשלטון.

מבחינת טורקיה מדובר בביקור חשוב מאין כמותו ובתהליך רצוי. להזכיר, שמערכת היחסים בין ישראל ואיחוד האמירויות מתהדקת במהירות רבה מאז החתימה על הסכמי אברהם.

ישראל ניצבת בעמדה נוחה מול טורקיה. מערכת היחסים האזורית שביססה מול שורה של מדינות, גם על רקע גילויי הגז, מאפשרת לה לבחון בנחת ובזהירות את העניין הטורקי בשיפור היחסים.

ראוי לרתום את סיומה החיובי של פרשת מעצר הזוג הישראלי, אם ניתן, לחידושו של דיאלוג מדיני, בצעדים מדודים ומבלי לשלם במטבע קשה לשם כך. אין לקשור את הדברים למערכת היחסים ההדוקה והמוצלחת מאד עם מדינות כיוון, קפריסין ומצרים, או המסגרות האזוריות שנבנו בשנים האחרונות.

שיח מדיני משופר יכול לשרת את האינטרס הישראלי, למרות חילוקי הדעות העמוקים עם אנקרה. ככלות הכול, ישראל מקיימת מערכות יחסים מורכבות, ומוצלחות למדי, עם שורה של מדינות עימן קיימים חילוקי דעות. הצעד המיידי, שיכול לאותת על כיוון חיובי, הינו החזרת השגרירים לשתי הבירות, מה שיכול לסייע בקידומו של שיח מדיני מעין זה.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 24 בנובמבר 2021

הפוסט האם פרשת "זוג המרגלים" יכולה לסייע בשיפור היחסים בין ישראל וטורקיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מזרח אגן הים התיכון – סיכום עשור של התגבשות אזור שייכות משמעותי לישראל https://mitvim.org.il/publication/hebrew-a-decade-of-israel-activity-in-the-eastern-mediterranean-2010-2020-michael-harari/ Sat, 09 Oct 2021 22:37:53 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7286 מבוא מזרח אגן הים התיכון התגבש בעשור האחרון לתת-אזור העומד בפני עצמו מבחינת המדינות באזור ושחקנים נוספים מחוצה לו, והפך מבחינת ישראל לאזור שייכות מובחן ומשמעותי. מבחינות רבות מדובר באזור הזוכה לתשומות ודיבידנדים, מדיניים-אסטרטגיים, רבים וחשובים. גילויי הגז הטבעי בים התיכון, וניצול מהיר של השדות שהתגלו, בדגש על תמר ולוויתן, פתחו בפני ישראל מגוון אפשרויות אסטרטגיות מדיניות וכלכליות. בנוסף, התפתחויות אזוריות נוספות דוגמת אירועי "האביב הערבי" והשלכותיהם על המדינות באזור, והמשבר ביחסי ישראל-תורכיה, נוצלו על ידי ישראל לקידום מדיניות-חוץ יוזמת ושאפתנית, שתחילתה בהידוק היחסים עם יוון וקפריסין ובנייתה של מסגרת משולשת, והמשכה בגיבושה של ארכיטקטורה אזורית מרשימה ורב-ממדית. להלן נתאר את ההתרחשויות המרכזיות בעשור האחרון באזור זה ובכללן התגבשות הברית ההלנית, מערכת היחסים המורכבת בין ישראל ותורכיה, הידוק היחסים עם מצרים (שהושפע גם מתהליכים נוספים), והערוץ הנוסף שנפתח לישראל עם האיחוד האירופי. בהמשך נאפיין את מדיניות-החוץ הישראלית באזור זה בעשור האחרון, נצביע על התגבשותה של גישה חדשה לשיתופי פעולה רב-צדדיים, ולבסוף ננתח את האתגרים העומדים בפניה בשנים הקרובות. התגבשות מזרח אגן הים התיכון כאזור מובחן עבור ישראל מבחינת ישראל, בלב התגבשות אזור מזרח אגן הים התיכון עומדת הברית שהתגבשה בינה ובין יוון וקפריסין. התגבשות מערכת היחסים עם המדינות ההלניות (להלן הברית ההלנית) התאפשרה לנוכח גילויי הגז הטבעי וההסכם סביב תיחום המים הכלכליים עם קפריסין (דצמבר 2010), הצינה ביחסי ישראל-תורכיה שהחריפה לאחר תקרית משט המרמרה, המשבר הכלכלי החריף ביוון ובקפריסין, והיחלשותו של העולם הערבי לאחר אירועי "האביב הערבי". התפתחויות אלו הובילו להבנה בקרב יוון, קפריסין וישראל, שניצבת בפניהן הזדמנות ייחודית לעצב מערכת יחסים שלא התאפשרה בעבר. מערכת היחסים הדו-צדדית והמשולשת התפתחה

הפוסט מזרח אגן הים התיכון – <br> סיכום עשור של התגבשות אזור שייכות משמעותי לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מבוא

מזרח אגן הים התיכון התגבש בעשור האחרון לתת-אזור העומד בפני עצמו מבחינת המדינות באזור ושחקנים נוספים מחוצה לו, והפך מבחינת ישראל לאזור שייכות מובחן ומשמעותי. מבחינות רבות מדובר באזור הזוכה לתשומות ודיבידנדים, מדיניים-אסטרטגיים, רבים וחשובים. גילויי הגז הטבעי בים התיכון, וניצול מהיר של השדות שהתגלו, בדגש על תמר ולוויתן, פתחו בפני ישראל מגוון אפשרויות אסטרטגיות מדיניות וכלכליות. בנוסף, התפתחויות אזוריות נוספות דוגמת אירועי "האביב הערבי" והשלכותיהם על המדינות באזור, והמשבר ביחסי ישראל-תורכיה, נוצלו על ידי ישראל לקידום מדיניות-חוץ יוזמת ושאפתנית, שתחילתה בהידוק היחסים עם יוון וקפריסין ובנייתה של מסגרת משולשת, והמשכה בגיבושה של ארכיטקטורה אזורית מרשימה ורב-ממדית. להלן נתאר את ההתרחשויות המרכזיות בעשור האחרון באזור זה ובכללן התגבשות הברית ההלנית, מערכת היחסים המורכבת בין ישראל ותורכיה, הידוק היחסים עם מצרים (שהושפע גם מתהליכים נוספים), והערוץ הנוסף שנפתח לישראל עם האיחוד האירופי. בהמשך נאפיין את מדיניות-החוץ הישראלית באזור זה בעשור האחרון, נצביע על התגבשותה של גישה חדשה לשיתופי פעולה רב-צדדיים, ולבסוף ננתח את האתגרים העומדים בפניה בשנים הקרובות.

התגבשות מזרח אגן הים התיכון כאזור מובחן עבור ישראל

מבחינת ישראל, בלב התגבשות אזור מזרח אגן הים התיכון עומדת הברית שהתגבשה בינה ובין יוון וקפריסין. התגבשות מערכת היחסים עם המדינות ההלניות (להלן הברית ההלנית) התאפשרה לנוכח גילויי הגז הטבעי וההסכם סביב תיחום המים הכלכליים עם קפריסין (דצמבר 2010), הצינה ביחסי ישראל-תורכיה שהחריפה לאחר תקרית משט המרמרה, המשבר הכלכלי החריף ביוון ובקפריסין, והיחלשותו של העולם הערבי לאחר אירועי "האביב הערבי". התפתחויות אלו הובילו להבנה בקרב יוון, קפריסין וישראל, שניצבת בפניהן הזדמנות ייחודית לעצב מערכת יחסים שלא התאפשרה בעבר. מערכת היחסים הדו-צדדית והמשולשת התפתחה בקצב מסחרר למדי. מפגשי האינטרסים תורגמו להתקדמות מהירה ברקימת יחסים, כולל בדרגים הבכירים ביותר.

המפגשים רמי-הדרג בין ישראל ויוון החלו בדצמבר 2009 עת ראש הממשלה פפנדראו נפגש עם שר החוץ דאז ליברמן. בפברואר 2010 נפגשו פפנדראו וראש ממשלת ישראל דאז נתניהו במוסקבה, מפגש שסלל את הדרך ליחסים ההדוקים שיתפתחו בהמשך. ביולי 2010 ביקר ראש הממשלה היווני בישראל, ביקור ראשון מסוגו מזה שלשה עשורים, וחודש לאחר מכן קיים נתניהו ביקור היסטורי באתונה, ביקור ראשון אי-פעם של ראש ממשלה ישראלי ביוון. מתכונת דומה התקיימה גם בין ישראל וקפריסין. נתניהו ביקר בניקוסיה בפברואר 2011 לראשונה גם-כן ביחסי שתי המדינות. הנשיא פרס ביקר פעמיים, בנובמבר 2011 ובפברואר 2013. נשיא קפריסין דאז, כריסטופיאס שנמנה על המפלגה הקומוניסטית באי, ביקר בישראל במרץ 2011. מדובר במפלגה שנקטה לאורך השנים בקו ביקורתי ביותר כלפי ישראל, אך כאמור חשה שקפריסין ניצבת בפני הזדמנות חשובה מבחינתה, בעיקר סביב בעיית קפריסין והסכסוך המתמשך בצפון האי. ממשלו של הנשיא אנסטסיאדיס חש נינוחות רבה בקידום היחסים ובהעמקתם עד היום.

התחושה ששררה בשלש הבירות הייתה שיש להכות על הברזל בעודו חם, הן לנוכח מפגשי האינטרסים הממשיים, כמו גם מתוך חשש שחלון ההזדמנויות שנפתח, בשל הצינה ביחסי ישראל ותורכיה, עלול להיסגר. ישראל אמנם הבהירה כי מבחינתה לא מדובר בהכרח ב"משחק סכום-אפס", אולם לצדדים היה ברור שנוח יותר יהיה לפתח את מערכת היחסים ואת האמון בין שלש המדינות ללא "הנמר התורכי" ברקע.

מערכת היחסים בין שלש המדינות העמיקה במכלול תחומים: הביטחוני (תמרונים משותפים ועסקאות ביטחוניות); המדיני (מיסוד הקשר והארכיטקטורה האזורית במזרח אגן הים התיכון, קידום פרויקטים עם האיחוד האירופי, וכמובן ניהול הקשר עם וושינגטון); הכלכלי (שיתוף פעולה בתיירות, קידום חדשנות וטכנולוגיה); יחסים אזרחיים (אקדמיה, חינוך, זיכרון השואה, ומחנות המעפילים בקפריסין); וכמובן במישור האנרגטי (ששימש כנקודת הראשה של היחסים כאשר על הפרק עומדים פרויקטים שאפתניים בדמות כבל החשמל התת-ימי וצינור הגז לאירופה).

לצד התגבשות הברית עם יוון וקפריסין, התקררה מערכת היחסים בין ישראל ותורכיה. יחסים אלו מורכבים וידעו לאורך כל השנים עליות ומורדות, מרובים למדי. ישראל ותורכיה, כמדינות לא ערביות באזור, הבינו את פוטנציאל האינטרסים המשותפים ביניהן, אולם תחת ממשלו של ארדואן, מפגשי האינטרסים פחתו עד מאד. האסלאם הפוליטי, העומד בבסיס האג'נדה של ארדואן, תמיכתו בעמדות הלאומיות הפלסטיניות, התמיכה בחמאס ותקרית המרמרה, ניצבו במוקד החיכוכים והמחלוקות בין שתי המדינות בעשור האחרון. בנוסף, ההתרחקות האמריקנית מעיסוק ישיר באזור לא תרמה להתקרבות הנדרשת בין ירושלים ואנקרה. למרות ניסיונות להשיב את היחסים למתכונת קורקטית, כולל החזרת שגרירים, ולקדם שיתופי פעולה בתחום הגז הטבעי, ההטבה ביחסים לא החזיקה מעמד זמן רב. סבבי העימותים בין ישראל והפלסטינים, התעלמותה של תורכיה מקיומה של תשתית צבאית של חמאס בשטחה, בחירתה של תורכיה לחבור למחנה האזורי המבליט את האסלאם הפוליטי ולצאת נגד המדינות עימן ישראל הידקה את מערכת היחסים, בדגש על מצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ, קיררו במהירות את היחסים מחדש.

הברית ההלנית, וביתר שאת המערך האזורי המרשים, שבא לידי ביטוי בין היתר גם בדמות התמסדות פורום הגז האזורי, מיקמו את ישראל ותורכיה משני צידי המתרס. תורכיה חשה מבודדת. אמנם, לקראת סוף העשור, לקראת כניסתו של ממשל ביידן ונוכח הבידוד האזורי, עשתה תורכיה מאמצים מסוימים לשקם את מערכת היחסים המדינית שלה עם שאר המדינות באזור, כולל ישראל, אך הצינה ביחסים מוסיפה לשרור בין שתי המדינות. האמת ניתנת להיאמר, שבירושלים לא שוררת בשנים האחרונות תחושת דחיפות, בלשון המעטה, לעשות מאמץ מול אנקרה, וניכרת "נינוחות מרובה" לנוכח המארג האזורי שהתגבש בעשור האחרון.

בניגוד ליחסים עם תורכיה, שיתוף הפעולה עם מצרים עלה מדרגה משמעותית מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון. שתי המדינות חולקות אינטרסים ברורים לנוכח ההתפתחויות באזור – היחלשותן של מדינות ערביות (כולל מצרים עצמה) והמדיניות האסרטיבית מצידה של איראן, הרצון המשותף לבלום את האסלאם הפוליטי, המצב ברצועת עזה, והביטחון האנרגטי. קהיר מבקשת לקבע את מעמדה כמרכז אנרגיה אזורי, וישראל חשה בנוח עם זה, כולל סביב חלופות היצוא האפשריות של הגז הישראלי. הקמתו של פורום הגז האזורי, וקביעת מטהו בקהיר, ממחישים במידה רבה את מרכזיותה של קהיר. מערכת היחסים ההדוקה בין שני הממשלים, שאמנם אינה מחלחלת למישור הציבורי, סייעה עד מאד לגיבושו של המארג האזורי המרשים. יצוין, שבמקביל למערכת המשולשת בין ישראל והמדינות ההלניות, אלו האחרונות קיבעו בהצלחה משולש דומה עם מצרים.

גילויי הגז הטבעי במזרח הים התיכון הוסיפו נדבך חשוב למדיניות החוץ הישראלית גם בזירה נוספת – הקשר לאירופה. פוטנציאל הייצוא של הגז ממזרח אגן הים התיכון לאירופה הניע פרויקטים יומרניים כצינור הגז (East-Med), אשר יישומם אמנם מוטל בספק, אך הם שימשו כבסיס איתן לבניית שיתופי פעולה מדיניים וכלכליים אחרים. המארג האזורי שהתגבש חיזק את חשיבותו של מזרח אגן הים התיכון מבחינתה של אירופה (איטליה היא חברה מייסדת של פורום הגז האזורי ומהווה צד לפרויקטים השאפתניים של הובלת אנרגיה מהאזור לאירופה, האיחוד האירופי הצטרף רשמית כמשקיף לפורום הגז האזורי, וצרפת חברה מלאה), לצד ובנוסף לחשש מהתגברות המתח באזור, בעיקר מצידה של תורכיה, והשלכות מלחמת האזרחים בסוריה. מבחינת ישראל, מדובר בהעשרת השיח עם בריסל מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף אם מרכזיותו בכינון היחסים בין ישראל ואירופה פחתה בעשור האחרון.

מדיניות-חוץ ישראלית מכוונת שיתופי פעולה, רב-צדדיות ורווח הדדי

מבחינות רבות ניתן להצביע על מעין התבגרות של מדיניות-החוץ האזורית. המארג המזרח ים-תיכוני מציג את גיבושה של אסטרטגיה מדינית לא-אקסקלוסיבית. ישראל הבהירה במהלך השנים לבעלות בריתה באזור, כי מבחינתה לא מדובר בהכרח ב"משחק סכום-אפס" בו יחסים עם מדינה אחת באים על חשבונם של יחסים עם מדינות אחרות. למען ההגינות יש להבהיר, כי המסגרות שהתגבשו, על בסיס מפגשי האינטרסים הברורים, חייבו במידה רבה לצופף שורות מול מדינות לעומתיות, ותורכיה בראשן. בה בעת, ישראל הייתה נכונה, בראייתה לפחות, להשיב את מערכת היחסים עם אנקרה למתכונת שתאפשר דו-שיח מדיני, כמובן עם פחות נכונות להתגמש בהשוואה לעבר. החידוש, אם תרצו, נעוץ בתחושה בירושלים שיש ביכולתה של ישראל לתמרן בין מערכות יחסים סותרות ומנוגדות לעיתים, מבלי לפגוע בהכרח בבעלות בריתה.

הפוטנציאל לשיתופי פעולה אזוריים, רב-צדדיים, התחזק באורח משמעותי בעשור האחרון. מסגרת פורום הגז האזורי מבטאת ניסיון אותנטי בהובלה של שחקנים אזוריים, אשר בין היתר מצליח לשלב את ישראל במסגרת שיתוף פעולה עם שחקנים ערביים, מבלי ליצור זיקה בינו לבין התקדמות בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (שאמנם רצויה וחיונית בכל מקרה). טרם ברור אלו תוכניות או מיזמים אזוריים יקרמו עור וגידים, אולם הגישה הבסיסית של שיתופי פעולה רב-צדדיים היא עקרון המקובל על הצדדים, וחשוב מכך מלווה בגישה חיובית דומה מצד רוב השחקנים האזוריים. הקמתו של פורום הגז האזורי מהווה ביטוי מעשי לתהליכים של בניית אמון בין השחקנים באזור שהיוו בסיס להתגבשותה של מסגרת רב-צדדית זו. מבחינת ישראל מדובר במשב רוח רענן שמכניס את ישראל למעגל עשיה רב-צדדי באופן ובהיקף פעילות שטרם התנסתה בו.

בעינה עומדת השאלה האם אנו בפתחו של תהליך התמסדות של המארג האזורי. ניכר שלפחות לפי שעה מרבית המדינות הנוגעות בדבר מעוניינות למסד את התהליך האזורי שתיארנו לעיל. בנסיבות הנתונות נראה שמגמה זו עולה יפה, גם לנוכח העובדה שלא ניכרת תחרות, או יריבות משמעותית, בין המדינות השונות. מצרים זוכה להכרה בבכירותה, או מרכזיותה, לנוכח העובדה ששימור מעמד זה עונה על האינטרסים של מרבית השחקנים, כולל ישראל. מבחינת ישראל מתן הבכורה למצרים משרת מספר אינטרסים חיוניים, ביניהם חיזוקו של הסכם השלום ויציקת תוכן מעשי נוסף למפגשי האינטרסים בין שתי המדינות בשנים האחרונות, ואף תרומה לחזרתה של מצרים למעמד הנהגה אזורי, באופן שתורם ליציבות באזור.

במקביל חיוני להפנות תשומת לב גוברת לשני שחקנים נוספים, החברים בפורום הגז האזורי – ירדן והרשות הפלסטינית. מערכת היחסים עם ירדן בשנים האחרונות לוותה במתיחויות ובמשברים רבים. המרחב הים תיכוני פותח הזדמנויות לחיזוק הקשר בין שתי המדינות גם בהקשר האזורי המזרח ים-תיכוני. קיומו של המשולש היווני-קפריסאי-ירדני ממחיש את ערכה של הארכיטקטורה המשולשת, וראוי שישראל תפעל לשתף פעולה עם ירדן גם במרחב זה. הזווית הפלסטינית מורכבת יותר, אולם גם בהקשר זה הזווית הרב-צדדית המזרח ים-תיכונית המוצלחת יכולה וצריכה לתרום לשילובם של הפלסטינים בעשייה מדינית שכה נעדרת בעשור האחרון. הדברים אמורים הן ביחס לזווית האנרגטית (שדה הגז מול חופי עזה) והן כזרז לפעילות מדינית, דווקא בתקופה בה מערכת הציפיות מתהליך מדיני מול הפלסטינים מצויה בשפל.

הברית ההלנית, והמערך האזורי שתיארנו לעיל, אינם נטולי אתגרים. מרכזי ביניהם הוא נסיגתה של ארה"ב מהאזור, שהחלה עם ממשל אובמה, נמשכה ביתר שאת תחת ממשל טראמפ, ומאפיינת גם את ממשל ביידן. למרות המסר המרכזי ש"אמריקה חזרה", נסיגתה בפועל אינה מסייעת לשחקנים האזוריים הנוגעים בדבר, וישראל בראשן. החברות  בארכיטקטורה האזורית מעדיפות בבירור מדיניות אמריקנית פרואקטיבית יותר מול האזור, ולבטח נוכח הדומיננטיות הגוברת של רוסיה. זו האחרונה, מגבירה את נוכחותה והשפעתה באזור, החל ממעורבותה האסרטיבית בסוריה מ-2015, עבור במעורבותה בזירה הלובית, וכמובן נוכחותה הצבאית הימית שהתחזקה בשנים האחרונות. רוסיה מחזרת באופן פעיל אחר מדינות רבות באזור, שמבינות כי יש הכרח בדיאלוג שונה מן העבר עם מוסקבה. ישראל השכילה לקיים דיאלוג קונסטרוקטיבי ברובו עם מוסקבה סביב הזירה הסורית, אולם כאמור איננה שבעת רצון מהפחת בעניינה הישיר של ארה"ב באזור. השינויים במעמדן ובמידת מעורבותן של המעצמות באזור אמנם איננה משרתת את האינטרס של ישראל, אולם זו השכילה כאמור לפתח מערכות יחסים אזוריות תומכות וחשובות. חיוני לפתח, גם בהקשר זה, את מערכת היחסים האסטרטגית עם אירופה, על מנת לרתום אותה כשותף משמעותי יותר באזור, שככלות הכול נמצא בחצר הקדמית שלה.

המתח התורכי-יווני, הפעילות התורכית האסרטיבית בלוב למורת רוחן של מצרים ומדינות נוספות, החדירות המתמשכות למים הכלכליים של קפריסין, והמתח המדיני סביב הסוגייה הפלסטינית מול ישראל, מציבים אתגר ממשי נוסף לשחקנים באזור. אנקרה מנסה בפעולותיה להבהיר, כי לא ניתן להתעלם ממנה, לנוכח ארכיטקטורה אזורית שבראייתה מכוונת נגדה, אולם היא איננה מסייעת למצוא מכנים משותפים שיפיגו את המתח, או לאתר נוסחה יצירתית לשילובה. מדובר כידוע במחלוקות וסוגיות מורכבות מאד, שלא בנקל יהיה לגשר עליהן, ועל כן נחוצה כאמור דיפלומטיה אמריקנית פרואקטיבית ואסרטיבית, כמו גם אירופית.

אתגר נוסף צומח סביב לבנון. המשבר חסר התקדים עימו היא מתמודדת, שמאיים על יציבותה, מחייב את מדינות האזור, כולל ישראל, לתור אחר דרכים אפקטיביות לייצב את מוסדות המדינה המורכבת והמסוכסכת. לכך, יש להוסיף את המחלוקת הישראלית-לבנונית בנוגע לגבול הימי ביניהן. בנסיבות מסוימות הסוגייה עלולה להוביל להסלמה. יחד עם זאת חשוב לציין, שבשנים האחרונות מתקיים משא ומתן ישראלי-לבנוני, בתיווך אמריקני, בניסיון להגיע לפשרה מוסכמת. המשבר הכלכלי חסר התקדים בלבנון אמור, לכאורה, לייצר מוטיבציה לבנונית להתקדם במימוש פוטנציאל האנרגיה במימיהם הכלכליים, אולם ריבוי השחקנים בזירה הלבנונית, מרכזיותו של החיזבאללה בניהול המדינה, ומעורבותה העמוקה של איראן במתרחש, מקשים עד מאד להגיע להסכמה פרגמטית משותפת.

כרקע לשיתוף הפעולה האזורי המרשים עומד כאמור מכלול האנרגיה. גילויי הגז הטבעי חיזקו בקרב חלק מהמדינות, ובתוכן ישראל, את העצמאות האנרגטית, ופתחו הזדמנות ראשונה לייצוא אנרגיה מהאזור. האמת ניתנת להיאמר, שההתחממות הגלובלית והמגמה המואצת לכיוון אנרגיה ירוקה, ובאופן מובהק מאד באירופה, מציבים סימני שאלה סביב פוטנציאל הייצוא מהאזור, לבטח לעבר השוק האירופי. זה איננו מושך את השטיח מתחת למרכיבי שיתוף הפעולה שנוצרו, אולם יש בו כדי להציב אתגרים לאן פניו של שיתוף הפעולה האזורי. ככלל, שינויי האקלים והמקום הגבוה שסוגיה זו זוכה לו מצד ממשל ביידן, ובזכות כך שאר השחקנים בקהילה הבינלאומית, חייב לתפוס מקום מרכזי יותר בסדר היום המדיני של ישראל ובמאמציה להרחיב את שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון. מדובר באתגר, שמחייב שיתוף פעולה אזורי, לו אנו עדים גם מעת לעת סביב גלי השרפות שפוקד את מדינות האזור. מדובר בפעולה משותפת מחויבת המציאות, שיכולה וצריכה לייצר מנגנונים משותפים לתועלת המדינות כולן, בתחומים מגוונים כאנרגיה מתחדשת, מים, בטחון מזון ועוד.

סיכום

העשור האחרון מהווה מבחינות רבות סיפור הצלחה מבחינת מדיניות-החוץ הישראלית במזרח אגן הים התיכון. ישראל זיהתה נכונה את ההזדמנויות שבגילויי הגז הטבעי, ואת השינויים במעמדם של שחקנים בולטים באזור, כדי "לשנות כיוון" ביחסיה עם יוון וקפריסין, להפנות משאבים ותשומת לב לחיזוק הקשר ובניית ברית רחבה ועמוקה יותר. המשבר הכלכלי אצל יוון וקפריסין, לצד המתיחות ביחסי ישראל-תורכיה, התווספו לגילויי הגז ותמכו בהפניית הקשב והמשאבים לערוץ זה. לזכותם של שלש המדינות ייאמר, כי זיהו נכוחה את צומת הדרכים המבטיחה וצעדו בה במהירות ראויה לציון. הרחבת היריעה המשולשת למנגנון אזורי רחב יותר מהווה הישג לא מבוטל. מדיניות-החוץ הישראלית הוכיחה כי יש ביכולתה לנצל לחיוב מרחב תמרון שנפתח בפניה, ובמידה לא מבוטלת מדובר באות של בגרות. השאלה המאתגרת שאין לה מענה לפי שעה, היא האם ישראל תשכיל לרתום את יכולת התמרון שרכשה באגן הים התיכון לטובת אתגרים אחרים עמם היא מתמודדת כמו הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, חיזוק הקשר לאירופה וביסוס שייכותה למזרח התיכון. התהליכים שתיארנו, והארכיטקטורה האזורית שנבנתה, יכולים לספק לישראל סביבה תומכת וכלים משופרים לשיפור מצבה האסטרטגי, לא רק במישורים הגיאו-פוליטיים, אלא גם בסוגיות אזרחיות, בניצול הזדמנויות כלכליות, במאבק במשבר האקלים וברקימת יחסים חברתיים. ימים יגידו אם ישראל תצליח לנצל את ההצלחה במרחב הים-תיכוני באופן המיטבי.

הפוסט מזרח אגן הים התיכון – <br> סיכום עשור של התגבשות אזור שייכות משמעותי לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
צינור הגז הערבי: מסדרון אנרגיה, עוקף איראן, לסיוע ללבנון? https://mitvim.org.il/publication/%d7%a6%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%92%d7%96-%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%a0%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%a7%d7%a3-%d7%90%d7%99%d7%a8/ Sat, 18 Sep 2021 08:20:16 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7034 המשבר המחריף בלבנון מטריד עד מאד את הזירה האזורית, כמו גם הבינלאומית, ומייצר ניסיונות מרתקים שנועדו לסייע ללבנון, ובה בעת למנוע את חיזוק ההשפעה האיראנית במדינה. בשבוע שעבר התקיים ברבת-עמון מפגש, נדיר יש לומר, בין שרי האנרגיה של מצרים, ירדן, לבנון וסוריה. במסגרתו הוסכם על מפת-דרכים שאפתנית ויצירתית, שתכליתה לספק ללבנון גז על מנת לייצר 450 מגאווט חשמל. הגז אמור להגיע ממצרים, דרך צינור הגז הערבי, והמימון ככל הנראה באמצעות הבנק העולמי. ובכן, במה דברים אמורים? הרציונל בבסיס המהלך הנדון מתמקד באינטרס הברור למנוע אספקת נפט איראני, באמצעות מיכליות שיגיעו לחופי סוריה, ובכך יקרינו הישגיות לאיראן והחזבאללה, בזירה הפנים-לבנונית והאזורית. המהלך ניזום ונתמך על ידי וושינגטון, במעורבותו של סעד חרירי, ראש הממשלה הלבנוני לשעבר, שלא הצליח כזכור בניסיונו להקים ממשלה בביירות בחודשים האחרונים. הנתיב המסתמן: גז טבעי יוזרם ממצרים ללבנון (לטריפולי) דרך צינור הגז הערבי. צינור הגז המדובר הינו צינור יבשתי (חלקו הקטן תת-ימי), באורך כולל של 1200 ק"מ, שנועד ליצוא גז טבעי ממצרים לירדן, לסוריה ולבנון. המגעים להנחת הצינור לעקבה בירדן החלו ב–1998 והושלמו ב–2003. מדובר במקטע שיוצא מאל עריש לטאבה, ומשם בצינור תת-ימי, באורך של 15 ק"מ, לעקבה. המקטע השני, מעקבה לאל רחאב, דרומית לגבול הסורי, הושלם ב–2005. המקטע השלישי חיבר את הצינור לתחנת חשמל ליד חומס בסוריה, וחלקו האחרון התחבר לטריפולי בצפון לבנון. יש לומר, שהצינור לא פעל מעולם בתפוקה מלאה, הן מסיבות אנרגטיות (מגזר האנרגיה במצרים היה שרוי שנים לא מעטות במשבר חמור), והן מסיבות מדיניות-ביטחוניות, עקב פיגועים שבוצעו במקטעים שלו, בעיקר בסיני. האתגרים העומדים בפני המתווה המסתמן לא מבוטלים: מדינית: הזווית הסורית מהווה מכשול משמעותי. מהלך

הפוסט צינור הגז הערבי: מסדרון אנרגיה, עוקף איראן, לסיוע ללבנון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המשבר המחריף בלבנון מטריד עד מאד את הזירה האזורית, כמו גם הבינלאומית, ומייצר ניסיונות מרתקים שנועדו לסייע ללבנון, ובה בעת למנוע את חיזוק ההשפעה האיראנית במדינה.

בשבוע שעבר התקיים ברבת-עמון מפגש, נדיר יש לומר, בין שרי האנרגיה של מצרים, ירדן, לבנון וסוריה. במסגרתו הוסכם על מפת-דרכים שאפתנית ויצירתית, שתכליתה לספק ללבנון גז על מנת לייצר 450 מגאווט חשמל. הגז אמור להגיע ממצרים, דרך צינור הגז הערבי, והמימון ככל הנראה באמצעות הבנק העולמי.

ובכן, במה דברים אמורים?

הרציונל בבסיס המהלך הנדון מתמקד באינטרס הברור למנוע אספקת נפט איראני, באמצעות מיכליות שיגיעו לחופי סוריה, ובכך יקרינו הישגיות לאיראן והחזבאללה, בזירה הפנים-לבנונית והאזורית. המהלך ניזום ונתמך על ידי וושינגטון, במעורבותו של סעד חרירי, ראש הממשלה הלבנוני לשעבר, שלא הצליח כזכור בניסיונו להקים ממשלה בביירות בחודשים האחרונים.

הנתיב המסתמן: גז טבעי יוזרם ממצרים ללבנון (לטריפולי) דרך צינור הגז הערבי. צינור הגז המדובר הינו צינור יבשתי (חלקו הקטן תת-ימי), באורך כולל של 1200 ק"מ, שנועד ליצוא גז טבעי ממצרים לירדן, לסוריה ולבנון.

המגעים להנחת הצינור לעקבה בירדן החלו ב–1998 והושלמו ב–2003. מדובר במקטע שיוצא מאל עריש לטאבה, ומשם בצינור תת-ימי, באורך של 15 ק"מ, לעקבה. המקטע השני, מעקבה לאל רחאב, דרומית לגבול הסורי, הושלם ב–2005. המקטע השלישי חיבר את הצינור לתחנת חשמל ליד חומס בסוריה, וחלקו האחרון התחבר לטריפולי בצפון לבנון.

יש לומר, שהצינור לא פעל מעולם בתפוקה מלאה, הן מסיבות אנרגטיות (מגזר האנרגיה במצרים היה שרוי שנים לא מעטות במשבר חמור), והן מסיבות מדיניות-ביטחוניות, עקב פיגועים שבוצעו במקטעים שלו, בעיקר בסיני.

האתגרים העומדים בפני המתווה המסתמן לא מבוטלים:

  • מדינית: הזווית הסורית מהווה מכשול משמעותי. מהלך מעין זה יעניק, ככלות הכול, לגיטימציה למשטר הסורי, תהליך שאמנם כבר מתרחש בחודשים האחרונים. זאת ועוד, הסנקציות האמריקאיות לא מאפשרות לממן פרויקט בו המשטר הסורי מעורב.
  • כלכלית: עלות הפרויקט, יש להניח, לא תהא מבוטלת, כמו גם חוסר יכולתה של ממשלת לבנון לשלם על הסיוע המדובר. על כן מדובר באפשרות שהבנק העולמי יממן את המיזם. בכך ניתן יהיה גם לעקוף איכשהו את הסנקציות האמריקניות על משטר אסד (ככלות הכול, הזווית הסורית הכרחית לצורך הסיוע ללבנון במתכונת הנדונה).
  • טכנית: סביר, שצינור הנפט הערבי איננו כשיר בחלקים שונים שלו, ויהיה צורך לבצע עבודות ובדיקות מתאימות.
  • ביטחונית: יש להניח, שגורמים שונים ינסו לפגוע בצינור בניסיון לסכל את המיזם השאפתני, וחשוב מאד יהיה להבטיח את שלמותו של הצינור לאורך נתיב ארוך ומורכב.

למרות זאת, מדובר במתווה שמבחינות רבות הינו בגדר Win Win לכל המדינות המעורבות, ובראש ובראשונה לנוכח האינטרס המשותף לבלום את מדיניות החוץ האיראנית האסרטיבית באזור. זאת ועוד, לכול אחד מהשחקנים הנוגעים בדבר אינטרסים משלימים:

מצרים:

מצרים מקבעת את מעמדה כמרכז אנרגיה אזורי, מעמד שהתחזק עם הקמת פורום הגז האזורי, ויקבל כעת ביטוי מדיני-אסטרטגי-כלכלי מוחשי (אף אם לא מדובר בעסקה כלכלית מאד משמעותית), אם אכן ימומש.

ירדן:

המלך עבדאללה העלה את הרעיון בפני הנשיא ביידן, כך על-פי דיווחים שונים, בביקורו האחרון בוושינגטון. מיקומה האסטרטגי של ירדן בהקשר זה ימחיש את מרכזיותה, בנסיבות נחוצות מתמיד לבית המלוכה ההאשמי.

סוריה:

סוריה רואה בכך הזדמנות פז לחזק את הלגיטימיות של משטר אסד מבחינת הזירה האזורית והבינלאומית. כך גם מול הזירה הלבנונית. זה עלול אמנם ליצור לדמשק מבוכה מסוימת מול טהראן, אולם לא מדובר באתגר שלא תוכל לעמוד בו.

לבנון:

מבלי להיכנס מדי לשלל השחקנים הלבנוניים (למרות שמדובר בזווית בהחלט רלוונטית) מדובר במהלך אזורי–בינלאומי, שנועד לסייע למדינה, וממחיש את עניינה של הקהילה הבינלאומית בנעשה בלבנון. השחקנים החיצוניים המעורבים, כמפורט לעיל, אמורים לסייע לממשלה לצלוח את מגוון הקשיים והמכשולים.

ארה"ב:

מאליו ברור עניינה למנוע הישג איראני, כמו גם של חזבאללה, כולל האפשרות לרתום שורה של מדינות ערביות למהלך מדיני-כלכלי, שיכולות להיות לו השלכות חשובות גם בהמשך הדרך.

רוסיה:

אמנם סביר שלא תתלהב מהצלחתו של מהלך ביוזמה אמריקאית, אולם המסר הטמון בכך לחיזוק משטר אסד מפצה על כך. יש להניח, שגם מבחינתה בלימה מסוימת של מדיניות החוץ האיראנית באזור רצויה.

ומה מבחינת ישראל?

מדובר ביוזמה מדינית-אנרגטית מרתקת, שראוי לבחון אותה משתי זוויות עיקריות:

המאבק מול איראן: מפגש אינטרסים, שמקבץ שורה של שחקנים כפי שמנינו לעיל, מהווה חדשות טובות מבחינת ישראל, ובמיוחד אם יתרום לבלימה, אף אם מוגבלת, של השפעתה בלבנון. מהלך מעין זה ימנע מן החזבאללה לחזק דימוי של "המושיע הלבנוני" וגם זה איננו מבוטל.

הזווית האנרגטית: מוקדם (מאד) להעריך אמנם את ההשלכות של הפעלתו, או השימוש שייעשה בצינור הגז הערבי, על ישראל והאזור. אולם, יכול להיות בכך פוטנציאל מרתק לחלופות אפשריות נוספות של "מפת האנרגיה האזורית". אין להיחפז בהסקת מסקנות, אולם פוטנציאל יצירתי לכשעצמו איננו דבר של מה בכך.

לסיכום, מדובר בראשיתו של ניסיון שאפתני ויצירתי, בעל השלכות מדיניות וגם אנרגטיות לא מבוטלות. הקשיים והמכשולים מרובים, וסיכויי ההצלחה אינם ברורים כלל ועיקר. אולם כדאי "להתרווח במושב" ולצפות בהתפתחויות האפשריות. נשוב ונעדכן.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 18 בספטמבר 2021

הפוסט צינור הגז הערבי: מסדרון אנרגיה, עוקף איראן, לסיוע ללבנון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הברית ההלנית היא סיפור הצלחה, אך יש לאן להתקדם https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%97%d7%94-%d7%90%d7%9a-%d7%99%d7%a9-%d7%9c%d7%90%d7%9f/ Wed, 01 Sep 2021 09:01:23 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7038 מזרח אגן הים התיכון התגבש בעשור האחרון לתת-אזור העומד בפני עצמו ביחסי החוץ של ישראל. שלוש התפתחויות אסטרטגיות הניעו את מדינות האזור, וישראל בתוכן, לגבש מתכונת ייחודית של שיתוף פעולה: 1. "האביב הערבי" והשלכותיו הדרמטיות על המזרח התיכון; 2. גילויי הגז הטבעי בים התיכון. 3. המשבר ביחסי ישראל-טורקיה. ישראל מצאה את עצמה בצומת אסטרטגי מרתק והתקדמה ממנו לבניית מערך אזורי מרשים. עתה עליה לנצל את ההצלחה על מנת לקדם את שיתוף הפעולה האזורי, כולל עם הפלסטינים, להעשיר את הדיאלוג עם מדינות אירופה, ולהגביר מעורבותה במאבק הגלובלי נגד משבר האקלים. בלב הארכיטקטורה האזורית עומדת מערכת היחסים ההדוקה שהתגבשה בין ישראל, יוון וקפריסין. שלושתן זיהו נכונה ובמהירות ראויה לציון את שעת הכושר שנפתחה בפניהן. ואכן, מערכות היחסים הדו-צדדיות והמשולשות התפתחו בקצב מסחרר למדי. מפגשי האינטרסים תורגמו ליחסים בדרגים הבכירים ביותר. בשלוש הבירות הבינו שיש להכות בברזל בעודו חם ולא להסתכן באפשרות שחלון ההזדמנויות ייסגר. מערכת היחסים בין ישראל, יוון וקפריסין העמיקה במכלול תחומים: המדיני – התאפשר לקדם את הקשר מול האיחוד האירופי ומול ארה"ב; הביטחוני – תמרונים משותפים ועסקות ביטחוניות; הכלכלי – פיתוח תיירות, טכנולוגיה וחדשנות; האנרגטי – פיתוח מאגרי הגז, רעיון צינור הגז לאירופה, ורעיון חיבור רשתות החשמל; ולא פחות חשוב, התחום האזרחי – חינוך, מחקר, זיכרון השואה, מחנות המעפילים ועוד. הברית ההלנית פתחה פתח לשותפויות משולשות נוספות: יוון-קפריסין-מצרים, ויוון-קפריסין-ירדן. בינואר 2019 היא היוותה זרז להקמת פורום אזורי בתחום האנרגיה – פורום הגז של מזרח הים-התיכון – המבטא ניסיון אותנטי של חברותיו לכונן מסגרת לשיתוף פעולה אזורי. הפורום מונה שמונה חברות: ישראל, יוון, קפריסין, מצרים, ירדן, איטליה, הרשות הפלסטינית וצרפת, ושתי משקיפות

הפוסט הברית ההלנית היא סיפור הצלחה, אך יש לאן להתקדם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מזרח אגן הים התיכון התגבש בעשור האחרון לתת-אזור העומד בפני עצמו ביחסי החוץ של ישראל. שלוש התפתחויות אסטרטגיות הניעו את מדינות האזור, וישראל בתוכן, לגבש מתכונת ייחודית של שיתוף פעולה: 1. "האביב הערבי" והשלכותיו הדרמטיות על המזרח התיכון; 2. גילויי הגז הטבעי בים התיכון. 3. המשבר ביחסי ישראל-טורקיה. ישראל מצאה את עצמה בצומת אסטרטגי מרתק והתקדמה ממנו לבניית מערך אזורי מרשים. עתה עליה לנצל את ההצלחה על מנת לקדם את שיתוף הפעולה האזורי, כולל עם הפלסטינים, להעשיר את הדיאלוג עם מדינות אירופה, ולהגביר מעורבותה במאבק הגלובלי נגד משבר האקלים.

בלב הארכיטקטורה האזורית עומדת מערכת היחסים ההדוקה שהתגבשה בין ישראל, יוון וקפריסין. שלושתן זיהו נכונה ובמהירות ראויה לציון את שעת הכושר שנפתחה בפניהן. ואכן, מערכות היחסים הדו-צדדיות והמשולשות התפתחו בקצב מסחרר למדי. מפגשי האינטרסים תורגמו ליחסים בדרגים הבכירים ביותר. בשלוש הבירות הבינו שיש להכות בברזל בעודו חם ולא להסתכן באפשרות שחלון ההזדמנויות ייסגר. מערכת היחסים בין ישראל, יוון וקפריסין העמיקה במכלול תחומים: המדיני – התאפשר לקדם את הקשר מול האיחוד האירופי ומול ארה"ב; הביטחוני – תמרונים משותפים ועסקות ביטחוניות; הכלכלי – פיתוח תיירות, טכנולוגיה וחדשנות; האנרגטי – פיתוח מאגרי הגז, רעיון צינור הגז לאירופה, ורעיון חיבור רשתות החשמל; ולא פחות חשוב, התחום האזרחי – חינוך, מחקר, זיכרון השואה, מחנות המעפילים ועוד.

הברית ההלנית פתחה פתח לשותפויות משולשות נוספות: יוון-קפריסין-מצרים, ויוון-קפריסין-ירדן. בינואר 2019 היא היוותה זרז להקמת פורום אזורי בתחום האנרגיה – פורום הגז של מזרח הים-התיכון – המבטא ניסיון אותנטי של חברותיו לכונן מסגרת לשיתוף פעולה אזורי. הפורום מונה שמונה חברות: ישראל, יוון, קפריסין, מצרים, ירדן, איטליה, הרשות הפלסטינית וצרפת, ושתי משקיפות – ארה"ב והאיחוד האירופי. הסיבה המרכזית להקמתו היתה כמובן הפוטנציאל לשיתוף פעולה אנרגטי, אולם נראה שיחסי האמון הכניסו את ישראל למסגרת יוצאת דופן ביחסיה הבינלאומים – מסגרת עשייה אזורית רב-צדדית, אשר אינה נמצאת בזיקה ישירה עם ההתרחשויות בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מבט למתרחש במזרח אגן הים התיכון מחייב התייחסות גם להידוק ביחסי ישראל-מצרים. מפגשי האינטרסים האסטרטגיים עם קהיר יצרו שיתוף פעולה מרשים בדרגים הבכירים ביותר, שהתרחב מהמישור הביטחוני המסורתי גם אל התחום הכלכלי. ישראל תמכה במאמצי מצרים לבסס את מעמדה הבכיר בפורום הגז האזורי ומקפידה על המשך שיתוף הפעולה והקשר המתמיד עמה גם בניהול המרחב העזתי. יחד עם זאת, חשוב להזכיר ששיתוף הפעולה המדיני-כלכלי עם מצרים אינו מחלחל בשלב זה לרמה הציבורית-פומבית.

אחד המאפיינים העיקריים של המתרחש במזרח אגן הים התיכון הוא הצינה המתמשכת בין ישראל לטורקיה. אמנם, היחסים הכלכליים עם אנקרה לא נפגעו, אולם במישור המדיני שורר נתק בין הדרגים הבכירים, והשגרירויות בשתי הבירות מאוישות בדרג של ממונה בלבד. הברית בין ישראל, יוון וקפריסין והארכיטקטורה האזורית של פורום הגז נתפשים בטורקיה כמסגרת לעומתית שנועדה לבודד אותה. טורקיה עשתה אמנם מאמץ מסוים, לקראת כניסת ממשל ביידן לבית הלבן, לשפר את היחסים עם ישראל, אך נכשלה בעיקר מכיוון ששתי המדינות – טורקיה וישראל – לא הפגינו עניין של ממש לגשר על חילוקי הדעות ביניהן. בשנים האחרונות חלה שחיקה משמעותית במרחבי האינטרסים המשותפים שהתקיימו בעבר בין השתיים, וישראל חשה כי במציאות הנוכחית היא אינה חייבת להשקיע מאמצים רבים בחיזוק הקשר הזה.

להשלמת התמונה, חיוני גם להפנות מבט לעבר ירדן והרשות הפלסטינית. מערכת היחסים עם הממלכה ההאשמית ידעה בשנים אחרונות מתיחויות ומשברים רבים. ניכר שהממשלה החדשה בישראל מתאמצת לפתוח דף חדש במערכת היחסים עם עמאן, וטוב שכך. המסגרת הים-תיכונית יכולה להוות נדבך נוסף להכללתה של ירדן בארכיטקטורה אזורית נוחה, כולל לאור ההסכם לייצוא גז טבעי לירדן שעלה כבר על פסים מעשיים. בהקשר הפלסטיני, פורום הגז האזורי הוא מסגרת שיתוף פעולה רב-צדדית וניתן לנצלו.

מבחינות רבות, העשור האחרון במזרח אגן הים התיכון הוא סיפור הצלחה למדיניות החוץ הישראלית. עם זאת, חשוב לזהות גם את האתגרים העומדים בפני ישראל:

1. המתח בין טורקיה לשאר המדינות. המארג האזורי החדש התקבל במורת רוח ברורה באנקרה. טורקיה חשה מבודדת ובתגובה אימצה מדיניות אסרטיבית ואף אגרסיבית, שבאה לידי ביטוי בעיקר ביחסיה מול יוון וקפריסין ומעורבותה בלוב. למרות שנראה כי אין אינטרס לצדדים להגיע להסלמה, הרי שהפוטנציאל קיים. חיוני לתור אחר דרכים לשלב את טורקיה, באופן כלשהו, במערך האזורי. ככלות הכול, מדובר בשחקן משמעותי ביותר במזרח הים התיכון ואף מעבר לו. האתגר הזה מונח לפתחן של ארה"ב והאיחוד האירופי, לא פחות מאשר לירושלים.

2. משבר האקלים. מזרח אגן הים התיכון מוגדר כ"נקודה חמה" ברמה הגלובלית להשלכות ההתחממות. גלי השריפות שפקדו את האזור לאחרונה הן רק המחשה לאתגרים שמשבר האקלים יזמן לתושבי האזור, לצד מחסור במים, ירידה בדגה, אי-יציבות פוליטית, גלי הגירה, מינים פולשים ועוד. לצד האתגר, משבר האקלים הוא גם נושא מרכזי לביסוסם של שיתופי פעולה הכרחיים בין מדינות האזור. האיחוד האירופי וארה"ב מציבים את המאבק במשבר במקום גבוה ביותר בסדר היום העולמי. מתבקש להציב את הסוגייה במקום דומה גם על המדוכה האזורית, כולל מיקוד מתבקש באנרגיות מתחדשות.

3. אי-יציבות בלבנון. המשבר החריף וחסר התקדים בשכנתנו הקטנה מצפון נתפש כבלתי פתיר, ושהדרך לקריסתה מעבר לפינה. מעורבותם של שחקנים חיצוניים, איראן בראשם, מקשה עד מאוד ליישב את הפלונטר הפנימי. המשא ומתן הישראלי-לבנוני סביב קו הגבול הימי של המים הכלכליים יכול היה, אולי, להקרין לחיוב על הכלכלה הלבנונית, אולם די ברור שהנסיבות הנוכחיות לא מאפשרות להגיע לפשרה. ראוי לישראל לבחון ניסיון להסתייע במערך האזורי שנבנה, תוך הצנעתה של המעורבות הישראלית, כדי לתמוך בצעדים לחיזוק יציבות לבנון.

4. חיזוק הדיאלוג עם האיחוד האירופי. גילויי הגז הטבעי והתגבשותו של מזרח אגן הים התיכון כאזור מובחן, העשירו את הדיאלוג מול אירופה. לא ברור אם ייצוא גז לאירופה אכן ייושם בסופו של דבר, אולם קיים פוטנציאל ברור לחזק את השיח ושיתוף הפעולה הישראלי-אירופי במכלול סוגיות כלכליות ואזרחיות. בנוסף לכך, חשוב לנצל את הפוטנציאל האזורי החדש על מנת לשפר את הדימוי של האיחוד האירופי בישראל, כמו גם של ישראל בדעת הקהל באירופה.

**המאמר פורסם בהארץ, 1 בספטמבר 2021.

 

הפוסט הברית ההלנית היא סיפור הצלחה, אך יש לאן להתקדם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
האם טורקיה משנה פרדיגמה ביחס לבעיית קפריסין? https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%92%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%a1-%d7%9c%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%a7%d7%a4/ Sun, 08 Aug 2021 20:03:09 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=7048 ביקורו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בצפון קפריסין, בחלק הנשלט על ידי טורקיה, ב–19-20 ביולי, זכה לתשומת לב אזורית ובינלאומית רבה. אין זה הביקור הראשון מסוגו באי. למעשה, הביקור הוא חלק מציון שגרתי של יום השנה (ה–47) לפלישה הטורקית לאי ב–1974. אולם הצהרתו של ארדואן, לצד המנהיג הטורקי-קפריסאי ארסין טטאר, כי בכוונתו לפתוח חלק מהעיירה ורושה, המוגדרת כיום כשטח צבאי, לשימוש אזרחי, זכתה לגינויים מקיר לקיר מהצד היווני-קפריסאי. כמו גם לגינויים בינלאומיים נרחבים – מהאיחוד האירופי וארה"ב – כולל הודעת גינוי מצד מועצת הבטחון, שהתקבלה בהסכמה מלאה, כולל של רוסיה וסין. גם ישראל הביעה "דאגה עמוקה מן המהלכים הפרובוקטיביים של טורקיה בקפריסין", מפיו של שר החוץ יאיר לפיד במהלך ביקורו של עמיתו הקפריסאי בישראל. בריו של ארדואן מצטרפים לקריאות הנשמעות מן הצד הטורקי בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז בחירתו של טטאר כ"נשיא", בדבר מתווה הפתרון הרצוי מבחינתם – שתי מדינות. שינוי מהנוסחה הפדרטיבית שהיוותה את הבסיס למו"מ לאורך שנים לעבר מסגרת של שתי ישויות מדיניות עצמאיות. מה עומד בבסיס השינוי המסתמן בעמדה הטורקית? ניתן להצביע על שלושה גורמים עיקריים: חוסר שביעות רצון, ואף תסכול מצד טורקיה, מן המבוי הסתום במו"מ, המתנהל שנים רבות סביב עתיד האי. כזכור, המאמץ האחרון להגיע להסכם היה ב–2017 וגם זה נכשל. מאז לא מתקיים למעשה מו"מ של ממש בין שני הצדדים. חוסר הנחת באנקרה לנוכח הארכיטקטורה האזורית שהתגבשה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון, שבראייתה נועדה לבודד אותה, ולפגוע באינטרסים חיוניים שלה. הפניית תשומת הלב לעבר בעיית קפריסין, ויכולת טורקית להחריף את האווירה סביבה, מהווים מעין מסר אסרטיבי אל מול הניסיונות להצר את צעדיה. הבחירות הצפויות להתקיים בטורקיה ב–2023 מחייבות,

הפוסט האם טורקיה משנה פרדיגמה ביחס לבעיית קפריסין? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ביקורו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בצפון קפריסין, בחלק הנשלט על ידי טורקיה, ב–19-20 ביולי, זכה לתשומת לב אזורית ובינלאומית רבה. אין זה הביקור הראשון מסוגו באי. למעשה, הביקור הוא חלק מציון שגרתי של יום השנה (ה–47) לפלישה הטורקית לאי ב–1974.

אולם הצהרתו של ארדואן, לצד המנהיג הטורקי-קפריסאי ארסין טטאר, כי בכוונתו לפתוח חלק מהעיירה ורושה, המוגדרת כיום כשטח צבאי, לשימוש אזרחי, זכתה לגינויים מקיר לקיר מהצד היווני-קפריסאי. כמו גם לגינויים בינלאומיים נרחבים – מהאיחוד האירופי וארה"ב – כולל הודעת גינוי מצד מועצת הבטחון, שהתקבלה בהסכמה מלאה, כולל של רוסיה וסין.

גם ישראל הביעה "דאגה עמוקה מן המהלכים הפרובוקטיביים של טורקיה בקפריסין", מפיו של שר החוץ יאיר לפיד במהלך ביקורו של עמיתו הקפריסאי בישראל.

בריו של ארדואן מצטרפים לקריאות הנשמעות מן הצד הטורקי בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז בחירתו של טטאר כ"נשיא", בדבר מתווה הפתרון הרצוי מבחינתם – שתי מדינות. שינוי מהנוסחה הפדרטיבית שהיוותה את הבסיס למו"מ לאורך שנים לעבר מסגרת של שתי ישויות מדיניות עצמאיות.

מה עומד בבסיס השינוי המסתמן בעמדה הטורקית? ניתן להצביע על שלושה גורמים עיקריים:

  1. חוסר שביעות רצון, ואף תסכול מצד טורקיה, מן המבוי הסתום במו"מ, המתנהל שנים רבות סביב עתיד האי. כזכור, המאמץ האחרון להגיע להסכם היה ב–2017 וגם זה נכשל. מאז לא מתקיים למעשה מו"מ של ממש בין שני הצדדים.
  2. חוסר הנחת באנקרה לנוכח הארכיטקטורה האזורית שהתגבשה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון, שבראייתה נועדה לבודד אותה, ולפגוע באינטרסים חיוניים שלה. הפניית תשומת הלב לעבר בעיית קפריסין, ויכולת טורקית להחריף את האווירה סביבה, מהווים מעין מסר אסרטיבי אל מול הניסיונות להצר את צעדיה.
  3. הבחירות הצפויות להתקיים בטורקיה ב–2023 מחייבות, בראייתו של ארדואן, להחיות דעת קהל טורקית לאומית סביב סוגיה שלמעשה חוצה מפלגות ומחנות פוליטיים בטורקיה. ככלות הכול, המצב הכלכלי המתדרדר בטורקיה מאתגר עד מאד את יכולתו להיבחר שוב.

האם אכן מדובר בשינוי פרדיגמה מבחינת אנקרה?

הדעת נותנת, ששלל ההצהרות בחודשים האחרונים, כמו גם בחירתו של ארסין טטאר כמנהיג הטורקי-קפריסאי, בתמיכה טורקית אגרסיבית, מצביעים על כך שארדואן נואש מהסיכוי להגיע להסכם פדרטיבי מתקבל על הדעת. יש גם שיאמרו, כי חלופת שתי המדינות הייתה העדפתו האסטרטגית לאורך כל הדרך.

מבלי להיכנס לעובי הקורה בין הגרסאות והנרטיבים בין הצדדים הנוגעים בדבר, ברור שמדובר בשינוי כיוון מסתמן, שיש לו השלכות גם על האינטרסים הישראלים.

כידוע, ישראל הידקה בעשר השנים האחרונות באורח מרשים את מערכת היחסים עם קפריסין ויוון, במכלול תחומים – מדיני, בטחוני, כלכלי, אנרגטי. זאת ועוד, בשנתיים האחרונות התגבשה מערכת יחסים אזורית, שביטויה הפורמלי הוא פורום הגז האזורי.

מסגרת זו ממחישה מעשית את מפגשי האינטרסים שהעמיקו בשנים האחרונות בין המדינות הללו, בדגש על ישראל, יוון וקפריסין, כמו גם מצרים, אליהן הצטרפו חלק ממדינות המפרץ סביב הסכמי אברהם. מערכת יחסים זו משרתת היטב את האינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל.

ישראל, יש להזכיר, ניסתה להימנע לאורך כל השנים מלהיגרר לסכסוך הקפריסאי–יווני–טורקי סביב בעיית קפריסין. מאליו ברור, שהידוק היחסים עם המדינות ההלניות הציב את ישראל בצד ההלני, גם בצמתים בהן ישראל נמנעה מהצהרות מדיניות ברורות לצד זה או אחר. מערכת היחסים הזו נסכה גם בטחון רב בצד ההלני, אל מול הצעדים האסרטיביים, אף הפרובוקטיביים, מצד טורקיה, כולל במים הכלכליים של קפריסין (בעיקר) ויוון.

יתרה מכך, בנייתו של בסיס צבאי טורקי בצפון האי, לכלי טייס לא מאוישים, והכוונה לבנות גם בסיס ימי, אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

שינוי הכיוון המסתמן מצד טורקיה ביחס לקפריסין מחייב על-כן תשומת לב גוברת מצד ישראל. העמקתו, והצעדים המתוכננים בשטח, יחייבו את ישראל "לבחור צד", אם לא בחרה כבר. האם מצב דברים זה סותם את הגולל על דיאלוג ישראלי-טורקי משופר? לא בהכרח. מפגשי האינטרסים בין שתי המדינות נשחקו אמנם בשנים האחרונות, אך בעינו עומד הצורך ללבן את חילוקי הדעות ביניהן. אולם ישראל תצטרך לחדד עוד יותר את ראייתה ביחס לאינטרסים הלאומיים שלה באזור בכלל, ובמזרח הים התיכון בפרט.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 8 באוגוסט 2021

הפוסט האם טורקיה משנה פרדיגמה ביחס לבעיית קפריסין? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הסכם תורכי–פלסטיני לתיחם הגבול הימי ברוח "המודל הלובי"? https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a1%d7%9b%d7%9d-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99-%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%9c%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a8/ Sat, 05 Jun 2021 22:12:05 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6947 הפעילות הטורקית במזרח הים התיכון מהווה בשנים האחרונות מוקד לדאגה בקרב מרבית השחקנים באזור, כמו גם מצד ישראל. ההסכם שנחתם בין אנקרה לממשלת ההסכמה הלאומית בלוב בנובמבר 2019 ביחס לגבול הימי ביניהן התקבל בזמנו בהפתעה וכצעד, אמנם פרובוקטיבי, שנועד לסכל את פרויקט הצינור ממזרח הימ"ת לאירופה (ה–EAST MED), ולהוסיף קלפי מיקוח לטורקיה במאבק הגאו-אסטרטגי המתנהל במלוא עוזו באזור. הפעילות הטורקית במזרח הים התיכון מהווה בשנים האחרונות מוקד לדאגה בקרב מרבית השחקנים באזור, כמו גם מצד ישראל. ההסכם בין אנקרה ללוב ב-2019 ביחס לגבול הימי ביניהן התקבל בהפתעה הזווית הפלסטינית, וליתר דיוק האפשרות שטורקיה תקדם הסכם דומה בינה ובין הרשות הפלסטינית, עולה מעת לעת, אולם לפי שעה ללא צעדים מעשיים. אשתקד, ביוני 2020, השגריר הפלסטיני באנקרה הצליח לייצר כותרת מעניינת לפיה "הרשות הפלסטינית מוכנה ללכת בעקבות ההסכם הלובי–טורקי ולחתום על הסכם גבולות ימי פלסטיני-טורקי". ההצהרה עוררה עניין, אולם לא מעבר לכך. אמנם מספר דוברים פלסטיניים לא דחו אפשרות מעין זו על הסף, אך הרשות הפלסטינית לא קידמה את המהלך, גם בעקבות לחץ אסרטיבי מצידה של מצרים. סביר שזה היה מעין בלון ניסוי טורקי, שנועד לבחון את התגובות. קולות דומים נשמעים כעת, סביב סבב הלחימה האחרון בין ישראל וחמאס. העיתון הטורקי Yeni Safak דיווח בעמודו הראשי, כי טורקיה עשויה ליישם את "המודל הלובי" באמצעות הסכם בינה לבין שלטון חמאס בעזה. אסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, אמר בראיון לערוץ טלוויזיה טורקי ב-25 במאי, כי "כל צעד שהמדינה הפלסטינית תעשה יחד עם טורקיה יהיה לטובתם של שני הצדדים". הנייה התייחס גם בחיוב רב לניסיונות הפיוס בין טורקיה למצרים וסעודיה. במקביל, האדמירל הטורקי בדימוס, הפרופ' CIHAT

הפוסט הסכם תורכי–פלסטיני לתיחם הגבול הימי ברוח "המודל הלובי"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הפעילות הטורקית במזרח הים התיכון מהווה בשנים האחרונות מוקד לדאגה בקרב מרבית השחקנים באזור, כמו גם מצד ישראל. ההסכם שנחתם בין אנקרה לממשלת ההסכמה הלאומית בלוב בנובמבר 2019 ביחס לגבול הימי ביניהן התקבל בזמנו בהפתעה וכצעד, אמנם פרובוקטיבי, שנועד לסכל את פרויקט הצינור ממזרח הימ"ת לאירופה (ה–EAST MED), ולהוסיף קלפי מיקוח לטורקיה במאבק הגאו-אסטרטגי המתנהל במלוא עוזו באזור.

הפעילות הטורקית במזרח הים התיכון מהווה בשנים האחרונות מוקד לדאגה בקרב מרבית השחקנים באזור, כמו גם מצד ישראל. ההסכם בין אנקרה ללוב ב-2019 ביחס לגבול הימי ביניהן התקבל בהפתעה

הזווית הפלסטינית, וליתר דיוק האפשרות שטורקיה תקדם הסכם דומה בינה ובין הרשות הפלסטינית, עולה מעת לעת, אולם לפי שעה ללא צעדים מעשיים. אשתקד, ביוני 2020, השגריר הפלסטיני באנקרה הצליח לייצר כותרת מעניינת לפיה "הרשות הפלסטינית מוכנה ללכת בעקבות ההסכם הלובי–טורקי ולחתום על הסכם גבולות ימי פלסטיני-טורקי". ההצהרה עוררה עניין, אולם לא מעבר לכך. אמנם מספר דוברים פלסטיניים לא דחו אפשרות מעין זו על הסף, אך הרשות הפלסטינית לא קידמה את המהלך, גם בעקבות לחץ אסרטיבי מצידה של מצרים. סביר שזה היה מעין בלון ניסוי טורקי, שנועד לבחון את התגובות.

קולות דומים נשמעים כעת, סביב סבב הלחימה האחרון בין ישראל וחמאס. העיתון הטורקי Yeni Safak דיווח בעמודו הראשי, כי טורקיה עשויה ליישם את "המודל הלובי" באמצעות הסכם בינה לבין שלטון חמאס בעזה. אסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, אמר בראיון לערוץ טלוויזיה טורקי ב-25 במאי, כי "כל צעד שהמדינה הפלסטינית תעשה יחד עם טורקיה יהיה לטובתם של שני הצדדים". הנייה התייחס גם בחיוב רב לניסיונות הפיוס בין טורקיה למצרים וסעודיה.

במקביל, האדמירל הטורקי בדימוס, הפרופ' CIHAT YAYCI הדגיש, בראיון לאותו עיתון ב–17 למאי, כי מהלך מעין זה יחזק את הצד הפלסטיני מול ישראל, ויעביר לשליטתם כעשרת אלפים קמ"ר של מים כלכליים. האדמירל, שנחשב לאחד האדריכלים של התפיסה האסטרטגית המכונה "המולדת הכחולה" – BLUE HOMELAND – הוסיף, כי זה גם יגביר את ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית. הוא הזכיר, כי טורקיה חתמה על הסכם דומה ב–2011 עם צפון קפריסין (ישות מדינית המוכרת אך ורק על ידי טורקיה). לדבריו, ישראל לא תוכל להוות מכשול, שכן:

"אם פלסטין יכולה להיות חברה בפורום הגז האזורי, היא יכולה (אם כן) לחתום גם על הסכם איתנו. חברותה של פלסטין בפורום הינה אינדיקציה לכך שהיא ישות בינלאומית עם חוף לים התיכון. מהלך מעין זה יכול להסיט את המשחק הנוכחי במזרח הים התיכון לטובתנו. זה יכול להיות מהלך שחמט אסטרטגי עבורנו".

הדברים הללו לא זכו לתגובות מרובות. יצוין עם זאת, כי דיווחים תקשורתיים ביוון טענו שביקורו של שר החוץ היווני בישראל במהלך מבצע "שומר החומות" נועד, בין השאר, לסכל מהלך מעין זה. אגב, מצד הרשות הפלסטינית לא נשמעה תגובה כלשהי.

האדמירל הטורקי בדימוס, פרופ' ג'יהאט יאיג'י הדגיש, כי ישום המודל הלובי יחזק את הצד הפלסטיני מול ישראל, יעביר לשליטתם כעשרת אלפים קמ"ר של מים כלכליים, ויגביר את ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית

מדובר, לכל הדעות, במהלך שיכול לסבך את העניינים באזור. המניעים הטורקיים ברורים: יש בכך כדי להוסיף קלף יצירתי, בנוסח זה הלובי, למאבק המתנהל באזור בשנים האחרונות, בו טורקיה חשה כי היא נמצאת בבידוד בולט. זאת ועוד, צעד שיתפרש כמחזק את הפלסטינים, ובמיוחד לאחר סבב הלחימה האחרון בעזה, יציג את טורקיה כמדינה היחידה כמעט שנחלצת לעמוד לצידם (לצד קטר, בת בריתה, שתומכת פיננסית בשלטון החמאס).

בה בעת, מדובר במהלך שאינו נטול סיכונים, ובמיוחד כעת, כאשר ארדואן מנסה לשפר את היחסים עם קהיר וריאד, ועושה מאמץ רב להופיע באור קונסטרוקטיבי וחיובי יותר לקראת פגישתו הצפויה עם הנשיא ביידן בעוד כשבועיים.

האם קיימת היתכנות למהלך מעין זה?

דומה, כי לפחות בטווח הזמן המיידי, התשובה שלילית. כאמור, זה עלול לחבל במאמצים הטורקיים לצאת מן הבידוד בו היא נמצאת, ובעיקר מול ממשל ביידן. הסכם כזה יחייב את הסכמתה של הרשות הפלסטינית, וזו תביט בחשש רב על כל צעד שיכול לחזק את חמאס ברצועת עזה. ברור גם, שמצרים תפעל באסרטיביות רבה, כפי שעשתה בעבר, כדי למנוע את זה.

מבחינת ישראל ברור לחלוטין, כי מדובר יהיה בצעד שלילי, שיסבך עד מאד את המצב בשטח, אף אם מדובר יהיה במהלך שיהיה במהותו הצהרתי. ככלות הכול, ניסיון טורקי לפעול בשטח, על בסיס הסכם כזה, ברוח פעולותיה במימיה הכלכליים של קפריסין, או במים היוונים, יש בו פוטנציאל ברור להסלמה.

המניעים הטורקיים למהלך ברורים, אך הוא אינו נטול סיכונים. במיוחד כעת, כשארדואן מנסה לשפר יחסים עם קהיר וריאד, ועושה מאמץ רב להופיע באור קונסטרוקטיבי וחיובי יותר לקראת פגישתו הצפויה עם ביידן בקרוב

חיוני לעקוב אחר הפעילות בהקשר זה, שכן אין להוציא מכלל אפשרות, כי בנסיבות בהן טורקיה תרגיש, שאין מנוס מצעד מתריס מול יריבותיה, היא תיזום מהלך, ולו הצהרתי בעיקרו, אף בינה ובין חמאס בלבד.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 6 ביוני 2021

הפוסט הסכם תורכי–פלסטיני לתיחם הגבול הימי ברוח "המודל הלובי"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל וקפריסין: ידידות עם פוטנציאל לגדול https://mitvim.org.il/publication/hebrew-israel-and-cyprus-mitvim-davis-haifa-un-may-2021/ Sat, 22 May 2021 20:13:13 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6816 סיכום מפגש קבוצת המחקר והמדיניות: "ישראל באגן הים התיכון" מסמך זה מתמקד ביחסים בין ישראל וקפריסין ובמדיניות ישראל הרצויה ביחס אליהם. הוא מבוסס על המפגש התשיעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-17 במרץ 2021, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מציג בקצרה את התגבשות היחסים בין המדינות, את ההזדמנויות והאתגרים הניצבים לפתחם, ואת הכיוונים אליהם כדאי לקח את היחסים. המסמך אינו מציג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש. א. יחסי ישראל-קפריסין מבחינות רבות, מדינת ישראל וקפריסין דומות זו לזו – שתיהן מחזיקות מאפיינים של אי (גיאוגרפי או מנטלי), בבעלותן מאגרי גז טבעי, ובקרבן מתחולל סכסוך לאומי מורכב ומתמשך. שתי המדינות מקיימות ביניהן יחסים הדדיים, ושותפות בנוסף למסגרות ובריתות רב-צדדיות באגן הים התיכון, אשר הבולטות שבהן הן הברית המשולשת בין ישראל, יוון וקפריסין, ופורום הגז של מזרח אגן הים התיכון שמושבו בקהיר. ישראל וקפריסין משתפות פעולה בתחומים רבים ומגוונים, דוגמת ביטחון, צבא, תיירות, אנרגיה ונישואין אזרחיים. ליחסיהן יש השלכה ישירה על יכולתה של ישראל להבטיח את האינטרסים שלה באגן הים התיכון ולהגשים את מטרותיה כמו ביסוס יציבות מדינית וביטחונית באזור, קידום שיתוף פעולה אנרגטי, עידוד ושיקום ענף התיירות, התמודדות עם השלכות הקורונה, התמודדות עם משבר האקלים, התמודדות עם התעבורה הימית הגוברת בנתיבי השייט, ועוד. התפתחויות בשלוש זירות שונות הביאו לחיזוק הקשרים בין ישראל וקפריסין בעשור האחרון. ראשית, גילוי מאגרי הגז בשטחן ובמזרח אגן הים התיכון, וההבנה ששיתופי פעולה יועילו לשני הצדדים, הביאו את ישראל וקפריסין לחתום על הסכם לסימון המים הכלכליים שלהן בדצמבר 2011 ולהמשיך לפעול יחד

הפוסט ישראל וקפריסין: ידידות עם פוטנציאל לגדול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סיכום מפגש קבוצת המחקר והמדיניות: "ישראל באגן הים התיכון"

מסמך זה מתמקד ביחסים בין ישראל וקפריסין ובמדיניות ישראל הרצויה ביחס אליהם. הוא מבוסס על המפגש התשיעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-17 במרץ 2021, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מציג בקצרה את התגבשות היחסים בין המדינות, את ההזדמנויות והאתגרים הניצבים לפתחם, ואת הכיוונים אליהם כדאי לקח את היחסים. המסמך אינו מציג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש.

א. יחסי ישראל-קפריסין

מבחינות רבות, מדינת ישראל וקפריסין דומות זו לזו – שתיהן מחזיקות מאפיינים של אי (גיאוגרפי או מנטלי), בבעלותן מאגרי גז טבעי, ובקרבן מתחולל סכסוך לאומי מורכב ומתמשך. שתי המדינות מקיימות ביניהן יחסים הדדיים, ושותפות בנוסף למסגרות ובריתות רב-צדדיות באגן הים התיכון, אשר הבולטות שבהן הן הברית המשולשת בין ישראל, יוון וקפריסין, ופורום הגז של מזרח אגן הים התיכון שמושבו בקהיר. ישראל וקפריסין משתפות פעולה בתחומים רבים ומגוונים, דוגמת ביטחון, צבא, תיירות, אנרגיה ונישואין אזרחיים. ליחסיהן יש השלכה ישירה על יכולתה של ישראל להבטיח את האינטרסים שלה באגן הים התיכון ולהגשים את מטרותיה כמו ביסוס יציבות מדינית וביטחונית באזור, קידום שיתוף פעולה אנרגטי, עידוד ושיקום ענף התיירות, התמודדות עם השלכות הקורונה, התמודדות עם משבר האקלים, התמודדות עם התעבורה הימית הגוברת בנתיבי השייט, ועוד.

התפתחויות בשלוש זירות שונות הביאו לחיזוק הקשרים בין ישראל וקפריסין בעשור האחרון. ראשית, גילוי מאגרי הגז בשטחן ובמזרח אגן הים התיכון, וההבנה ששיתופי פעולה יועילו לשני הצדדים, הביאו את ישראל וקפריסין לחתום על הסכם לסימון המים הכלכליים שלהן בדצמבר 2011 ולהמשיך לפעול יחד בתחום האנרגיה. שנית, הדעיכה והקרירות שהתפתחו ביחסים בין ישראל ותורכיה, בייחוד בעשור האחרון בעקבות תקרית המשט לעזה, והמתיחות בין קפריסין ותורכיה שגברה לאחר כשלון המשא ומתן לפתרון הסכסוך בצפון האי ב-2017, אפשרו ועודדו את ישראל וקפריסין לקדם את היחסים ביניהן. ושלישית, חוסר היציבות האזורי שנבע מהאביב הערבי הביא את ישראל וקפריסין לחפש שיתופי פעולה שיתרמו ליציבות האזורית.

תהליך הידוק היחסים בין המדינות, בא לידי ביטוי בחתימה מהירה על הסכמים, יצירת הסדרים והסכמות על רגולציה משותפת. נוכח ההכרה הגוברת בקרב שתי המדינות בדבר הצורך והחשיבות שבקשרים אלו, הן ניצלו את ההתפתחויות האזוריות לטובת המשימה. על אף שנשיא קפריסין בזמנו קריסטופיאס (כיהן בין 2008-2013), לא היה נלהב במיוחד מקידום היחסים עם ישראל ואף נטה לצדד בצד הפלסטיני בהתאם לעמדה המסורתית של קפריסין, הוא הבין שהאינטרס של קפריסין הוא בהידוק היחסים עם ישראל ופנה להגשים זאת. מהצד הישראלי, נתניהו היה ראש הממשלה הראשון לבקר באי השכן, כאשר הגיע לקפריסין בפברואר 2012. על בסיס היחסים ההדדיים שנרקמו, צמח גם משולש היחסים עם יוון בשנת 2016 עת החליטו מנהיגי המדינות למסד את הקשרים בצורה של ברית אסטרטגית.

ב. אינטרסים ואתגרים ביחסי ישראל-קפריסין

לישראל מספר אינטרסים מרכזיים ביחסים עם קפריסין, אשר נובעים בין היתר ממיקומה האסטרטגי  של קפריסין ומחברותה באיחוד האירופי. המדינות רואות זו בזו עורף ביטחוני אסטרטגי מסוים, ומקדמות שיתופי פעולה צבאיים בין המדינות, תוך הקפדה הדגשה ישראלית כי שיתוף הפועלה בתחום זה אינו פונה נגד גורם שלישי. ישראל מבינה ששיתוף פעולה עם קפריסין הכרחי כדי לנצל את מאגרי הגז הטבעי, בכל הקשור להפקה של הגז ובייצוא שלו. קפריסין היא לבנה חשובה ברצון של ישראל לחזק את היציבות במזרח אגן הים התיכון דרך הגברה של שיתופי פעולה אזוריים. בנוסף, מנקודת המבט הישראלית, חברותה של קפריסין באיחוד האירופי יכולה לסייע לישראל להשפיע על החלטות האיחוד ביחס לישראל או לפחות למנוע החלטות לא רצויות מבחינתה. לצד האינטרסים הפוליטיים, האנרגטיים, הביטחוניים והכלכליים המשותפים לישראל ולקפריסין, נמצאים אינטרסים אזרחיים רבים המובילים לשיתופי פעולה בתחומים של תיירות, תקשורת, סביבה, תרבות ועוד, ושותפות בערכים הדמוקרטים.

האינטרסים של ישראל הביאו אותה לבחור בחיזוק הקשר ושיתופי הפעולה עם קפריסין, אך יש לזכור שלפתחם של יחסים אלו עומדים גם אתגרים. התקרבות מחודשת בין ישראל ותורכיה עשויה לעורר מתחים עם קפריסין. התלקחות אלימה של הסכסוך בצפון קפריסין או בין קפריסין ותורכיה על הגבול הימי או בין ישראל והפלסטינים, יכולים אף הם להשפיע לרעה על היחסים בין המדינות, אשר משתדלות מאוד בינתיים לעקוף את סוגיית הסכסוכים הלאומיים בהם הן מעורבות. אתגרים לא פשוטים יכולים לצמוח גם מלב ליבו של שדה שיתוף הפעולה העיקרי – האנרגיה. הפוטנציאל האנרגטי והציפייה המשותפת לגזור רווחים הדדיים בתחום זה, עשויים להתברר כאתגר ליחסים ככל שהמימוש בפועל לא יגשים את הציפיות הגבוהות. כבר כעת, עולים קולות ספקניים בנוגע להיתכנות חלק מהתוכניות המשותפות להפקה וייצוא הגז הטבעי לאירופה על ידי ישראל וקפריסין, ובראשן תכנית צינור הגז, ועל המדינות לבחון חלופות נוספות. שינויים גיאופוליטיים, אפילו חיוביים דוגמת התקרבות בין ישראל ומדינות המפרץ, עשויים לאתגר את הקשר עם קפריסין, ככל שהם יבואו על חשבון הברית בין המדינות אם בכל הקשור להפניית משאבים פנויים מחיזוק הקשר לקפריסין לטובת חיזוק הקשר עם מדינות אחרות, ואם כתוצאה ממחויבות ישראלית לשחקנים נוספים אשר יכולים להחזיק בסוגיות מסוימות באינטרסים שונים או מנוגדים.

ג. הזדמנויות ביחסי ישראל-קפריסין

במידה מסוימת, תמונת ההזדמנויות ביחסי ישראל-קפריסין, שהן רבות, משמעותיות ומגוונות, היא תמונת מראה של האתגרים אשר ניתן להפוך אותם להזדמנויות. על ישראל וקפריסין לנצל את היחסים הטובים ביניהן על מנת להעמיק את השורשים ולהרחיב את מניפת שיתופי הפעולה ככל שניתן בכל תחום ולתחומים נוספים, וזאת כדי לייצר יחסים בעלי חוסן רב יותר נוכח שינויים תכופים.

בכל הקשור לתחום האנרגיה, ההזדמנויות הן מגוונות וכוללות העמקה של שיתופי הפעולה מעבר לתחום הגז הטבעי, גם לפרויקטים של חיבוריות אנרגטית כמו פרויקט הכבל החשמלי אירו-אסיה, ופיתוח תחום האנרגיות המתחדשות. פורום הגז האזורי יכול להוות כר נוח למיסוד שיתופי הפעולה גם בתחומי האנרגיה המתחדשת ואף להתרחב יותר אל עבר תחומים נוספים כמו מסחר ורגולציה ימית. ישראל וקפריסין יכולות לשתף פעולה יחד עם שאר החברות בפורום בהרחבת המנדט שלו.

מארג שיתופי הפעולה באזור אמנם עשוי להוות אתגר ככל ששחקנים שונים מחזיקים באינטרסים שונים, אך גם פותח הזדמנויות רבות. הכנסת שחקנים נוספים ומשמעותיים וצירופם למגוון שיתופי הפעולה האזוריים בין ישראל וקפריסין, עשויים דווקא לחזק ולהעניק משקל רב יותר ליחסים בין המדינות, ולהגביר את סיכויי ההצלחה כמו גם סיכויי ההשפעה של שיתופי הפעולה. צירוף איחוד האמירויות לפרויקטים של אנרגיה, או צירוף מרוקו לפרויקטים של התמודדות עם שינויי האקלים או חקלאות ימית, מהווים הזדמנות טובה גם לקידום הפרויקטים עצמם וגם לחיזוק הקשרים ושיתופי הפעולה באזור. חימום היחסים בין ישראל ומרוקו, עשוי לפתוח הזדמנות עבור ישראל להעמיק את השתתפותה בארגונים האזוריים בים התיכון בהם לוקחת חלק גם קפריסין. כאשר מצרפים את האיחוד האירופי לתמונה, ומחויבותו לקידום אנרגיה וכלכלה ירוקה, ואת ארה"ב, הפוטנציאל האזורי לשיתופי פעולה אף גובר. החיבור הפוליטי לאירופה דרך קפריסין הוא משמעותי, וניתן לנצל אותו לא רק לסיוע של קפריסין במניעת החלטות לא נוחות לממשלת ישראל של האיחוד, אלא גם להגברת שיתופי פעולה. השקתה של התכנית האירופית החדשה לשכונה הדרומית, המבקשת בין היתר לקדם שיתופי פעולה חוצי גבולות באזור אגן הים התיכון מהווה הזדמנות אחת שכזו.

אמנם ישראל וקפריסין נמנעות מלעסוק באופן ישיר בסכסוכים בהם הן מעורבות, אולם גם הם מהווים זירות בהן המדינות יכולות לתרום אחת לשנייה. ישראל וקפריסין יכולות לסייע אחת לשנייה להתקדם ליישוב סכסוכים ושלום, בסיוע למימוש צעדים ופתרונות מעשיים בשטח, בתמיכה פוליטית נחוצה בתהליך השלום, ובלמידה הדדית מתהליכי השלום בכל אחת מהמדינות.

הפוסט ישראל וקפריסין: ידידות עם פוטנציאל לגדול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לבנון ופורום הגז האזורי – הילכו השניים יחדיו? https://mitvim.org.il/publication/lebanon-and-the-regional-gas-forum/ Tue, 11 May 2021 13:15:21 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6717 ההתפתחויות במישור הלבנוני–ישראלי, הנוגעות למחלוקת סביב הגבול הימי, אינן מרפות לרגע. ההחלטה הלבנונית החד-צדדית להרחיב את השטח הימי לא אושרה על-ידי הנשיא הלבנוני, שאף הבהיר, כי לבנון מעוניינת בחידוש התיווך האמריקאי/ ראוי על כן, במקביל לניסיון לחדש את מלאכת התיווך האמריקאית שתחילתה היום (4.5.21) – לבחון נתיבים נוספים, שעשויים לעודד את לבנון לעלות על מסלול קונסטרוקטיבי יותר. ההחלטה הלבנונית החד-צדדית להרחבת השטח הימי לא אושרה ע"י הנשיא הלבנוני, שהבהיר, כי לבנון מעוניינת בחידוש התיווך האמריקאי. במקביל לניסיון לחדשו, ראוי לבחון נתיבים נוספים, קונסטרוקטיבים יותר ללבנון. פורום הגז האזורי, שהוקם בינואר 2019, כלל עם הקמתו שבע חברות – ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן, יוון, קפריסין ואיטליה. ברבות הזמן הצטרפה צרפת כחברה מלאה, בעוד שארה"ב והאיחוד האירופי נותרו כמשקיפות. לבנון הוזמנה להצטרף למסגרת החדשה כבר בימים הראשונים, אולם הבהירה, כולל בפומבי, כי אין ברצונה (או ביכולתה) להצטרף לנוכח חברותה של ישראל. לבנון, יש להזכיר, נהנית מפוטנציאל גז במימיה הכלכליים, ואף הצליחה לעניין, בסבב המכרזים שפרסמה, חברות בינלאומיות מן הגדולות בשוק האנרגיה העולמי. מכל מקום, סירובה של לבנון להצטרף התקבל בהבנה, ובעיקר לנוכח הזווית הישראלית. במקביל, המשא ומתן בין לבנון וישראל מתנהל עם עליות וירידות, וכאשר נדמה שניתן להתקדם, לבנון בועטת בדלי. האם ניתן לחשוב בעת הזאת על מהלך יצירתי, שעשוי לקרוץ לביירות, ולהיות בה בעת מעשי, ומשרת את האינטרס הישראלי? תכליתו תהיה לשלב את לבנון בארכיטקטורה האזורית שנבנתה בשנים האחרונות, באופן שיתרום לחיוב ליציבות האזורית. על כן: האם הצטרפות לבנונית במעמד של משקיף לפורום הגז האזורי מעשית ורצויה? הדעת נותנת, כי התשובה המיידית והקלה יותר, שלילית. כיצד תוכל לבנון, בנסיבות הפוליטיות עימן היא

הפוסט לבנון ופורום הגז האזורי – הילכו השניים יחדיו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ההתפתחויות במישור הלבנוני–ישראלי, הנוגעות למחלוקת סביב הגבול הימי, אינן מרפות לרגע. ההחלטה הלבנונית החד-צדדית להרחיב את השטח הימי לא אושרה על-ידי הנשיא הלבנוני, שאף הבהיר, כי לבנון מעוניינת בחידוש התיווך האמריקאי/ ראוי על כן, במקביל לניסיון לחדש את מלאכת התיווך האמריקאית שתחילתה היום (4.5.21) – לבחון נתיבים נוספים, שעשויים לעודד את לבנון לעלות על מסלול קונסטרוקטיבי יותר.

ההחלטה הלבנונית החד-צדדית להרחבת השטח הימי לא אושרה ע"י הנשיא הלבנוני, שהבהיר, כי לבנון מעוניינת בחידוש התיווך האמריקאי. במקביל לניסיון לחדשו, ראוי לבחון נתיבים נוספים, קונסטרוקטיבים יותר ללבנון.

פורום הגז האזורי, שהוקם בינואר 2019, כלל עם הקמתו שבע חברות – ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן, יוון, קפריסין ואיטליה. ברבות הזמן הצטרפה צרפת כחברה מלאה, בעוד שארה"ב והאיחוד האירופי נותרו כמשקיפות. לבנון הוזמנה להצטרף למסגרת החדשה כבר בימים הראשונים, אולם הבהירה, כולל בפומבי, כי אין ברצונה (או ביכולתה) להצטרף לנוכח חברותה של ישראל.

לבנון, יש להזכיר, נהנית מפוטנציאל גז במימיה הכלכליים, ואף הצליחה לעניין, בסבב המכרזים שפרסמה, חברות בינלאומיות מן הגדולות בשוק האנרגיה העולמי. מכל מקום, סירובה של לבנון להצטרף התקבל בהבנה, ובעיקר לנוכח הזווית הישראלית.

במקביל, המשא ומתן בין לבנון וישראל מתנהל עם עליות וירידות, וכאשר נדמה שניתן להתקדם, לבנון בועטת בדלי. האם ניתן לחשוב בעת הזאת על מהלך יצירתי, שעשוי לקרוץ לביירות, ולהיות בה בעת מעשי, ומשרת את האינטרס הישראלי? תכליתו תהיה לשלב את לבנון בארכיטקטורה האזורית שנבנתה בשנים האחרונות, באופן שיתרום לחיוב ליציבות האזורית. על כן: האם הצטרפות לבנונית במעמד של משקיף לפורום הגז האזורי מעשית ורצויה?

הדעת נותנת, כי התשובה המיידית והקלה יותר, שלילית. כיצד תוכל לבנון, בנסיבות הפוליטיות עימן היא מתמודדת כעת וביתר שאת, לקבל החלטה מעין זו. ריבוי השחקנים, הפנימיים והחיצוניים, שרובם חולקים אינטרסים סותרים, אינו יכול לאפשר למקבלי ההחלטות (המרובים) לצעוד בנתיב זה. מאידך, מעמד של משקיף מאפשר מרחק נאות מחברות מלאה בפורום בו חברה גם ישראל, ובה בעת יספק ללבנונים יכולת להשפיע ולהפיק תועלת מן המסגרת האזורית, שצוברת חשיבות ורלוונטיות לא מבוטלים.

המו"מ בין לבנון וישראל מתנהל עם עליות וירידות, וכשנדמה שניתן להתקדם, לבנון בועטת בדלי. האם ניתן לחשוב על מהלך יצירתי, שעשוי לקרוץ לביירות, להיות מעשי, ולשרת את האינטרס הישראלי?

האם זה טוב לישראל?

בצד החיוב, יהיה בכך כדי לחבר את לבנון למסגרת אזורית ראויה ורלוונטית. אפשר, שבכך "תישאב" לעשיה קונסטרוקטיבית, שחיונית לאזור בכלל, ולישראל. ככלות הכול, עתודות הגז (והנפט) הלבנוניות, אם יתגלו, יתווספו לאלו שכבר מופקים, יתרמו לפוטנציאל האזורי, ויסייעו לשיקומה של לבנון. יהיה בכך גם תוספת, עקיפה וחלקית בלבד, ל"גל הנורמליזציה" שיצרו הסכמי אברהם, אף שראוי יהיה לעמעמה, לנוכח קשיי העיכול המרובים שיהיו מנת חלקם של הלבנונים.

בצד השלילה, עומדת השאלה האם לא יהא בכך מעין "הכנסת עז פוליטית" לפורום שמצליח, לפחות בשנתיים האחרונות, לתפקד כמעט ללא מוקשים פוליטיים, למעט הווטו שהפלסטינים הטילו על הצטרפותה של איחוד האמירויות כמשקיפה (וסביר, כי תימצא הדרך, בעיקר באמצעות לחץ מצרי על הפלסטינים, לנטרל אותו בעתיד הקרוב).

השאלה העיקרית נוגעת למעשיותו של מהלך מעין זה, ולא פחות חשוב: האם יהא בו כדי להזיק לניסיונות התיווך האמריקניים בין ישראל ולבנון. ובכן, לנוכח העובדה שלבנון איננה סוגרת לחלוטין את הדלת בפני הניסיון לחדש את המשא ומתן בינה ובין ישראל, ועניינה לנצל את הפוטנציאל במימיה הכלכליים, אפשר שהזמנתה להצטרף כמשקיפה תיתפס כמהלך שמשרת את האינטרס הלבנוני. סביר, שחלק מן השחקנים בלבנון ינסו לסכל את המהלך, אולם אפשר שאלו המעוניינים להתקדם יראו בו תנא דמסייע, דווקא בנסיבות הנתונות.

מכל מקום, נדרשת מלאכה דיפלומטית רגישה ומורכבת, שעיקרה מאחורי הקלעים. וושינגטון הינה השחקן, שיכול להעלות בדיסקרטיות חלופה זו. ניתן לקשור אותה לפשרה מתבקשת סביב הגבול הימי, לאו דווקא כמקל או גזר, אלא כמהלך משלים, המשרת את האינטרס הלבנוני. במקביל, מצרים, צרפת לה השפעה גדולה על לבנון, ואולי גם קפריסין יכולות לתרום, כל אחת מהזווית שלה, למלאכה הדיפלומטית המורכבת.

נדרשת מלאכה דיפלומטית רגישה ומורכבת, שעיקרה מאחורי הקלעים. וושינגטון היא השחקן, שיכול להעלות בדיסקרטיות חלופה זו. ניתן לקשרה לפשרה סביב הגבול הימי, לאו דווקא כמקל או גזר, אלא כמהלך משלים.

ומבחינת ישראל, היתרונות האפשריים הגלומים בכך עולים על החסרונות. ישראל צריכה לתמוך בכך, כאמור באופן מובלע ודיסקרטי. יש להניח, שיהיה קשה ללבנונים להרים את הכפפה. אולם מי יודע, אולי דווקא יפתיעו.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 4 במאי 2021

הפוסט לבנון ופורום הגז האזורי – הילכו השניים יחדיו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל ואגן הים התיכון: מרחב חדש לשייכות אזורית סיכום דיוני קבוצת מחקר ומדיניות https://mitvim.org.il/publication/hebrew-israel-and-the-mediterranean-a-new-space-for-regional-belonging-may-2021/ Sun, 09 May 2021 10:50:37 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6681 הקדמה בשנים האחרונות מושך אליו אגן הים התיכון תשומת לב גוברת מצד מעצמות ומדינות באזור. הזדמנויות כלכליות חדשות והתפתחויות גאו-פוליטיות אזוריות תורמות למגמה זאת והופכות את האזור למרכזי יותר גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית. לצד הבריתות המדיניות והיחסים הבילטרליים שמקדמת ישראל באגן הים התיכון, ניכר שגם הציבור הישראלי החל מתייחס לאזור זה כמרחב חדש לשייכות אזורית. במדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 של מכון מיתווים, 25 אחוזים מהנשאלים ציינו שישראל שייכת בראש וראשונה לאזור הים התיכון (לעומת 29 אחוזים שציינו את המזרח התיכון, ו-24 אחוזים שציינו את אירופה). אגן הים התיכון עמד פעמים רבות לאורך ההיסטוריה בליבם של תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים עולמיים. הוא עובר לאחרונה תהליכים ושינויים מרחיקי לכת, אשר חוזרים ומעמידים אותו כאזור מובחן ומרכזי בזירה הבינלאומית. סוגיות סביבתיות, תנועת פליטים, מאבקים בין מעצמות על שליטה בנתיבי מסחר, סכסוכים פוליטיים בתוך המדינות וביניהן, שיתופי פעולה כלכליים, התגבשותן של קהילות ביטחון, וגילוי מצבורי גז טבעי – כולם תהליכים הקושרים את השחקנים השותפים לאזור הגיאוגרפי של הים התיכון. לסוגיות חדשות אלו ניתן וצריך לצרף גם סוגיות ותיקות המאפיינות את האזור – היסטוריה משותפת, אקלים דומה, תפוצות, שותפות בערכים, ותרבות ים-תיכונית. מדינת ישראל פעילה ודומיננטית באזור הים התיכון, בייחוד בחלקו המזרחי של האגן. מדיניותה של ישראל באזור הים התיכון מאופיינת בגיוון של יחסים, ובגישה לא-טיפוסית של מדיניות לא-אקסקלוסיבית. ישראל שואפת, ובהצלחה לא מבוטלת גם מצליחה, לקיים ולקדם יחסים עם מדינות שונות המחזיקות באינטרסים שונים או מנוגדים, מבלי שהיחסים עם אחת יבואו בהכרח על חשבון היחסים עם השנייה. היא שותפה לבריתות אזוריות (כגון הברית ההלנית עם יוון וקפריסין ופורום הגז של מזרח אגן הים

הפוסט ישראל ואגן הים התיכון: מרחב חדש לשייכות אזורית <br> סיכום דיוני קבוצת מחקר ומדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הקדמה

בשנים האחרונות מושך אליו אגן הים התיכון תשומת לב גוברת מצד מעצמות ומדינות באזור. הזדמנויות כלכליות חדשות והתפתחויות גאו-פוליטיות אזוריות תורמות למגמה זאת והופכות את האזור למרכזי יותר גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית. לצד הבריתות המדיניות והיחסים הבילטרליים שמקדמת ישראל באגן הים התיכון, ניכר שגם הציבור הישראלי החל מתייחס לאזור זה כמרחב חדש לשייכות אזורית. במדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 של מכון מיתווים, 25 אחוזים מהנשאלים ציינו שישראל שייכת בראש וראשונה לאזור הים התיכון (לעומת 29 אחוזים שציינו את המזרח התיכון, ו-24 אחוזים שציינו את אירופה).

אגן הים התיכון עמד פעמים רבות לאורך ההיסטוריה בליבם של תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים עולמיים. הוא עובר לאחרונה תהליכים ושינויים מרחיקי לכת, אשר חוזרים ומעמידים אותו כאזור מובחן ומרכזי בזירה הבינלאומית. סוגיות סביבתיות, תנועת פליטים, מאבקים בין מעצמות על שליטה בנתיבי מסחר, סכסוכים פוליטיים בתוך המדינות וביניהן, שיתופי פעולה כלכליים, התגבשותן של קהילות ביטחון, וגילוי מצבורי גז טבעי – כולם תהליכים הקושרים את השחקנים השותפים לאזור הגיאוגרפי של הים התיכון. לסוגיות חדשות אלו ניתן וצריך לצרף גם סוגיות ותיקות המאפיינות את האזור – היסטוריה משותפת, אקלים דומה, תפוצות, שותפות בערכים, ותרבות ים-תיכונית.

מדינת ישראל פעילה ודומיננטית באזור הים התיכון, בייחוד בחלקו המזרחי של האגן. מדיניותה של ישראל באזור הים התיכון מאופיינת בגיוון של יחסים, ובגישה לא-טיפוסית של מדיניות לא-אקסקלוסיבית. ישראל שואפת, ובהצלחה לא מבוטלת גם מצליחה, לקיים ולקדם יחסים עם מדינות שונות המחזיקות באינטרסים שונים או מנוגדים, מבלי שהיחסים עם אחת יבואו בהכרח על חשבון היחסים עם השנייה. היא שותפה לבריתות אזוריות (כגון הברית ההלנית עם יוון וקפריסין ופורום הגז של מזרח אגן הים התיכון – EMGF) , מקיימת יחסים בילטרליים עם מדינות רבות באופן גלוי ופורמלי, ומנהלת קשרים בלתי פורמליים עם מדינות אחרות. גילוי מצבורי הגז הטבעי במים הכלכליים של ישראל, מעניקים לה עוצמה כלכלית ופוליטית באזור ומאפשרים לה מנעד רחב יותר לפעילות פוליטית. יחד עם זאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכלל זה הנעשה ברצועת עזה שלחופי הים התיכון, מגביל את יכולתה למצות את הפוטנציאל שטומן עבורה אזור זה.

התהליכים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים באגן הים התיכון הם תהליכים מתמשכים ומתהווים. תהליך התגבשותו של האזור מלווה במאבק ובשיתופי פעולה על מאפייניו הרצויים, על המקום והעוצמה הפוליטית של השותפים השונים, על הערכים המכוננים אותו, על המוסדות האזוריים שניתן להקים בו, ואפילו על גבולותיו הגיאוגרפיים. תהליך התגבשותו של אזור הים התיכון כולל הזדמנויות רבות עבור ישראל, כמו גם אתגרים לא מבוטלים.

על מנת להעריך את ההתפתחויות האפשריות, לזהות את ההזדמנויות והאתגרים ומכאן גם את הצעדים המדיניים הרצויים, יש צורך להבין את הזירה, לזהות את המגמות והתהליכים, את הסוגיות השונות והשחקנים הפעילים על האינטרסים השונים שלהם. לשם כך הקימו בשנת 2019 מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה קבוצת מחקר ומדיניות שמתמקדת בהבנת הזירה הים-תיכונית ומקומה של ישראל בתוכה, בגיבוש עקרונות והמלצות למדיניות, וקידום דיאלוג מדיני עם גורמים שונים באזור.

מסמך זה מסכם את סדרת הפגישות הראשונה של קבוצת המחקר והמדיניות, שהתקיימה בשנים 2020-2019, ומציג את התובנות המרכזיות שעלו במהלכה. סדרת הפגישות התמקדה בפעילותם של השחקנים האזוריים, פעילות המעצמות, סוגיות של אנרגיה וסביבה, השפעת מגיפת הקורונה, סכסוכים ושיתופי פעולה, ושאלות של זהות ונורמות. סיכומי הדיונים המאוגדים במסמך זה מציגים תמונת מצב עכשווית של המתרחש במזרח אגן הים התיכון בתחומים אלו, את ההזדמנויות והאתגרים העומדים בפני ישראל, כמו גם התייחסות לעקרונות המנחים וכיווני פעולה רצויים עבור מדיניות החוץ הישראלית.

הפוסט ישראל ואגן הים התיכון: מרחב חדש לשייכות אזורית <br> סיכום דיוני קבוצת מחקר ומדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
יוון, קפריסין ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני https://mitvim.org.il/publication/hebrew-gabriel-mitchell-greece-cyprus-and-the-israeli-palestinian-peace-process/ Fri, 23 Apr 2021 03:35:05 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6646 במשך עשרות שנים, ארה"ב שימשה כמתווכת העיקרית בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. אולם, בעקבות המבוי הסתום המתמשך אליו נקלע המשא ומתן ולאור הגישה המולטילטרלית של ממשל ביידן כלפי מגוון נושאי מדיניות-חוץ, יש להניח כי ניסיונות עתידיים להשכין שלום יתבצעו במסגרת שתערב עוד מדינות וגורמים בינלאומיים שביכולתם לתמוך בהיבטים ספציפיים של קידום שלום ושיפעלו במשותף לקרב בין ישראל לפלסטינים. מאמר זה בוחן את האופן שבו יוון וקפריסין, שתי מדינות אזוריות שהיחסים האסטרטגיים שלהן עם ישראל התחזקו במהלך העשור החולף, יוכלו לסייע לקידום תהליך השלום. חרף היותן שחקניות משנה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתי מדינות אלה יוכלו לתרום באופן ממשי להגברת שיתוף פעולה ודיאלוג, במידה שהצדדים לסכסוך יהיו מעוניינים בכך ויזמינו אותן לעשות כן. א. רקע היסטורי יחסיה של ישראל עם יוון וקפריסין נעו במשך רוב שנות המדינה בין מצב רדום למתוח. ישראל אמנם מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם שתיהן, אולם התמיכה היוונית והקפריסאית בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים ושיתוף הפעולה בין ישראל לתורכיה היוו מכשול לאורך השנים לפיתוח קשרים משמעותיים. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ממשלות יוון וקפריסין אירחו לעתים קרובות את מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. בשנת 1988, קפריסין הכירה באופן רשמי במדינה פלסטינית. תמיכה באש"פ הייתה בזמנו קו אדום עבור ישראל, שנקטה מהלכים נגד ערפאת ולסיכול פעילות הארגון שלו. בו בזמן, יוון וקפריסין ראו את שיתוף הפעולה האסטרטגי של ישראל עם אנקרה מבעד לעדשת הסכסוך שלהן עם תורכיה. במהלך שנות ה-90, בעקבות הסכמי הביניים בין ישראל לפלסטינים (1995-1993) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994), החלו עמדות אלה להתרכך.[1] אולם, גם אז נראה היה כי השותפות המתמשכת בין ישראל לתורכיה בשנות ה-90 ובשנים הראשונות

הפוסט יוון, קפריסין ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
במשך עשרות שנים, ארה"ב שימשה כמתווכת העיקרית בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. אולם, בעקבות המבוי הסתום המתמשך אליו נקלע המשא ומתן ולאור הגישה המולטילטרלית של ממשל ביידן כלפי מגוון נושאי מדיניות-חוץ, יש להניח כי ניסיונות עתידיים להשכין שלום יתבצעו במסגרת שתערב עוד מדינות וגורמים בינלאומיים שביכולתם לתמוך בהיבטים ספציפיים של קידום שלום ושיפעלו במשותף לקרב בין ישראל לפלסטינים. מאמר זה בוחן את האופן שבו יוון וקפריסין, שתי מדינות אזוריות שהיחסים האסטרטגיים שלהן עם ישראל התחזקו במהלך העשור החולף, יוכלו לסייע לקידום תהליך השלום. חרף היותן שחקניות משנה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתי מדינות אלה יוכלו לתרום באופן ממשי להגברת שיתוף פעולה ודיאלוג, במידה שהצדדים לסכסוך יהיו מעוניינים בכך ויזמינו אותן לעשות כן.

א. רקע היסטורי

יחסיה של ישראל עם יוון וקפריסין נעו במשך רוב שנות המדינה בין מצב רדום למתוח. ישראל אמנם מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם שתיהן, אולם התמיכה היוונית והקפריסאית בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים ושיתוף הפעולה בין ישראל לתורכיה היוו מכשול לאורך השנים לפיתוח קשרים משמעותיים. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ממשלות יוון וקפריסין אירחו לעתים קרובות את מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. בשנת 1988, קפריסין הכירה באופן רשמי במדינה פלסטינית. תמיכה באש"פ הייתה בזמנו קו אדום עבור ישראל, שנקטה מהלכים נגד ערפאת ולסיכול פעילות הארגון שלו. בו בזמן, יוון וקפריסין ראו את שיתוף הפעולה האסטרטגי של ישראל עם אנקרה מבעד לעדשת הסכסוך שלהן עם תורכיה. במהלך שנות ה-90, בעקבות הסכמי הביניים בין ישראל לפלסטינים (1995-1993) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994), החלו עמדות אלה להתרכך.[1] אולם, גם אז נראה היה כי השותפות המתמשכת בין ישראל לתורכיה בשנות ה-90 ובשנים הראשונות של האלף הנוכחית היוו מכשול בלתי עביר.

חלון הזדמנויות לשיפור היחסים בין שלוש המדינות נפתח רק ב-2009, בעקבות התמוטטות הכלכלה היוונית, אירועי האביב הערבי, והמשבר ביחסי ישראל-תורכיה. בתקופה זו גם התגלו מאגרי גז טבעי במים הטריטוריאליים של ישראל וקפריסין, וגם התפתחות זו עודדה שיתוף פעולה בין ירושלים, אתונה וניקוסיה. ברית משולשת זו מהווה כיום את אחת השותפויות האסטרטגיות המשמעותיות ביותר של ישראל במזרח אגן הים התיכון.

הרשות הפלסטינית (רש"פ), שהנהגתה נהנתה מיחסים חיוביים עם קפריסין ויוון במשך עשרות שנים, לא קיבלה בברכה את השינוי. הסכסוך הפנים-פלסטיני בין תנועות פתח לחמאס החליש את הלגיטימציה של הרש"פ והפחית מאד את השפעתה על הממשלות באתונה וניקוסיה, שכבר נטו בשלב זה לטובת ישראל. פגישות רמות-דרג בין נציגים פלסטינים ומקביליהם היוונים והקפריסאים אמנם נמשכו, אולם ב-2015 נמנע הפרלמנט היווני מהכרה מלאה במדינה פלסטינית.[2]

ב. המדיניות הנוכחית של יוון וקפריסין בנושא הישראלי-פלסטיני

המדיניות הנוכחית של יוון וקפריסין בנושא הישראלי-פלסטיני היא מטבע הדברים רב-ממדית. שתי המדינות נמצאות בקשר שוטף עם הרש"פ, ומחויבות לעמדות הרשמיות של האיחוד האירופי בקשר לסכסוך (תמיכה בפתרון שתי-המדינות בגבולות 1967 והתנגדות למהלכים ישראליים חד-צדדיים כגון בניית התנחלויות וסיפוח שטחים). מדיניות זו משקפת תמיכה ציבורית ביישוב הסכסוך ואהדה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. אולם, אף אחת מהמדינות אינה משמיעה קול בולט באיחוד האירופי בסוגיה זו וישראל נעזרה בכל אחת מהן, כמו גם במדינות קבוצת וישגראד, לריכוך (ולפעמים לבלימת) תגובות אירופיות למדיניותה בגדה המערבית ורצועת עזה. כך, למשל, ב-2015 יוון התנגדה למדיניות האיחוד בנוגע לסימון מוצרים המיוצרים מעבר לקווי 1967.[3] חרף מאמציה של הרש"פ לשכנע את יוון לנקוט עמדה רשמית נגד כוונות הסיפוח של ישראל בחודשי הקיץ של 2020, ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטקיס לא העלה את הנושא בפומבי במהלך ביקורו בישראל במחצית יוני, ובחר להתמקד בהיבטים אחרים של היחסים הבילטרליים.[4] דווח כי שר החוץ גבי אשכנזי השקיע מאמצים בסוגיה זו מול מקבילו בניקוסיה.[5]

יוון וקפריסין אינן זקוקות לעידוד מצד ישראל על מנת לשמור מרחק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן עצמן מעורבות בסכסוך מתמשך עם תורכיה במזרח הים התיכון ובקפריסין המחולקת, ומעדיפות שמערכת היחסים שלהן עם ישראל לא תכלול מרכיב של התערבות בעניינים הפנימיים של כל אחת מהמדינות. אין לראות בגישה זאת חוסר עניין מצדן בסכסוך. באופן רשמי, יוון וקפריסין מצדדות בקידום שלום ישראלי-פלסטיני. הכנסייה היוונית אורתודוקסית היא בעלת קרקעות בישראל ובשטחים הפלסטיניים ועדיין נחשבת מוסד דתי מרכזי באזור.[6] יוון וקפריסין גם מנהלות קשרי מסחר איתנים ויחסים אסטרטגיים עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי. על אף הים המפריד ביניהן לישראל, הסכסוך הישראלי-פלסטיני תמיד נוכח בקשרים ביניהן במידה כלשהי.

עם זאת, חשיבות היחסים האסטרטגיים עם ישראל והרצון להדיר את תורכיה ממערך השותפויות האזורי, הובילו את יוון וקפריסין להוריד פרופיל בנוגע לסוגיה הישראלית-פלסטינית. הסחר בין יוון וקפריסין לפלסטינים, שמעולם לא היה משמעותי, פחת בשני העשורים האחרונים.[7] פקידים פלסטינים מדברים כיום על יחסיהם המשגשגים עם אתונה וניקוסיה בלשון עבר.[8] לשחקנים אזוריים אחרים, כגון מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, תורכיה וקטר יש תפקיד יותר מרכזי מאשר ליוון וקפריסין בפוליטיקה הפנים-פלסטינית ובהעברת מסרים בין פלגים פלסטינים שונים לישראל. ליוון וקפריסין אין תמריץ משמעותי לגלות מעורבות ביחסי ישראל והפלסטינים וסביר להניח שהן יחכו עד ששחקנים בינלאומיים אחרים, או הישראלים והפלסטינים עצמם, יפעלו לחידוש המשא ומתן ויזמינו אותן לתרום לתהליך השלום.

ג. מה יכולות יוון וקפריסין לתרום לקידום תהליך השלום?

ליוון וקפריסין יכולות מוגבלות ועניין מועט יחסית למלא תפקיד מרכזי בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים. אולם, הן יוכלו לתמוך במרכיבים מסוימים בתהליך בהינתן התנאים המתאימים לכך. ראשית, קפריסין תוכל לתמוך בפתיחתה של רצועת עזה. הרצועה נתונה תחת סגר ישראלי ומצרי הדוק והמצב ההומניטרי שם קשה. האיסור הישראלי על יבוא ויצוא מוצרים רבים מעזה ואליה מגביל את צמיחתה הכלכלית של הרצועה ומעורר ביקורת בינלאומית על ישראל. עם זאת, מסתמן כי ישראל מבקשת לשנות את המצב. בפברואר 2021, קטר הודיעה כי יחד עם הקוורטט הגיעה להסכמה עם ישראל וקבוצת דלק על הנחת צינור בין אחד ממאגרי הגז שלה לרצועה. כעבור ימים אחדים, הודיעה מצרים כי הסכימה לפתח את מצבור הגז הטבעי השוכן לחופי הרצועה (Gaza Marine). שתי ההתפתחויות מצביעות על כך שישנם תחומים ממשיים בהם מדינות אזוריות יכולות לתרום לשיפור המצב בשטח.

ישראל וקפריסין דנו בעבר, לאחרונה ב-2018, בהקמת רציף צף בלימסול לפיקוח על סחורות המיועדות לעזה והעברתן לרצועה. הרעיון היה יצירתי אולם לא מומש בשל התנאים שהציבה ישראל לחמאס – השבה לישראל של האזרחים אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד, ושל גופות שני החיילים הישראלים (אורון שאול והדר גולדין) שנהרגו במבצע "צוק איתן" ב-2014. כמו כן, לא היה ברור אם  היוזמה להקמת הרציף בקפריסין הייתה רצינית או שמא תרגיל יחסי ציבור שנועד לכרסם במעמדו של חמאס ברצועה.[9] קפריסין הסתייגה מהיוזמה, גם בגלל חוסר רצון להתערב ביחסים בין ישראל לפלסטינים. אולם, המצב הכלכלי וההומניטרי ברצועת עזה נותר כפי שהיה (ואולי אף הידרדר) וההודעות שמסרו באחרונה קטר ומצרים מעידות שאולי כדאי לשקול את הפרויקט פעם נוספת. כפי שהסביר זאת השגריר בדימוס מיכאל הררי, פתרון הנמל בקפריסין יועיל לכל הצדדים וראוי לשקול אותו במנותק מהתהליך המדיני הרחב עם הפלסטינים.[10] הדבר יחייב תיאום משמעותי בין ישראל, קפריסין והרש"פ, כמו גם עם שחקנים בינלאומיים נוספים כגון מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב. במידה שממשל ביידן והנהגת האיחוד האירופי יחליטו להחיות את הפרויקט, תהיה זו דרך מעשית להקל את בידודה של הרצועה, וזאת בעלות נמוכה יחסית.

הדיווחים באחרונה על יוזמות לשיפור המצב ברצועת עזה נוגעים גם לזירה השנייה בה יוכלו יוון וקפריסין למלא תפקיד מועיל ביחסי ישראל והפלסטינים: שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה והשתתפות פלסטינית בפורום הגז של מזרח הים התיכון (Eastern Mediterranean Gas Forum). הפורום הוקם באופן רשמי ב-2020, וחברות בו גם ישראל וגם הרש"פ, תופעה נדירה בהתחשב בשפל ביחסי הצדדים. ביטחון אנרגטי הוא סוגיה חשובה לפלסטינים, במיוחד בעזה הסובלת ממחסור בחשמל. יוזמות לשיפור אספקת אנרגיה במחירים השווים לכל כיס יסייעו בייצוב הכלכלה הפלסטינית ובהעלאת רמת החיים. הואיל וקיים כבר מומנטום אזורי בתחום האנרגיה, לא יהיה זה מהלך נועז מצד יוון וקפריסין להציע לפלסטינים את שירותיהן בסוגיות אנרגיה שעולות בפורום הגז. זאת, למשל, על ידי עידוד חברות זרות לבחון אפשרות לפיתוח שדה הגז לחופי עזה וסיוע בהשמעת הקול הפלסטיני. המשימה הנוכחית של הפורום מתמקדת אך ורק בסוגיות אנרגיה, אולם אפשר שזו תתרחב בהמשך. עם הזמן, מתברר כי מדינות מזרח הים התיכון חייבות לנהל ביניהן דיאלוג על שורה ארוכה של נושאים, גם בתחום הכלכלה ואיכות הסביבה, ויוון וקפריסין יוכלו להבטיח נוכחות פלסטינית בשיחות אלו.

כחברות באיחוד האירופי ובאיחוד מדינות הים התיכון ,(Union for the Mediterranean) ליוון וקפריסין יש תפקיד בגיבוש ויישום מדיניות השכנות של האיחוד האירופי, כולל ביחס לישראל ולרש"פ. במסגרת זו, יוון וקפריסין יכולות ליטול יוזמה ולזהות פרויקטים אזוריים שיאפשרו שיתוף פעולה ישראל-פלסטיני תוך הגברת הקשר החיובי בין הצדדים, כמו גם להשתתף ביוזמות לעידוד הסחר, להשקעה אירופית בכלכלה הפלסטינית ולחילופים אקדמיים. תמיכתן של יוון וקפריסין בעמדות ישראל במסגרת האיחוד האירופי אמנם זוכות לשבחים בירושלים, אולם גישה ניטראלית מצדן לסוגיה הישראלית-פלסטינית עשויה להבטיח מערכת יחסים עמידה יותר ולאורך זמן.

קפריסין שימשה בעבר מקום מפגש לארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. תכניות דיאלוג בין סטודנטים הפגישו שם ישראלים ופלסטינים, לעתים יחד עם קפריסאים יוונים ותורכים, להכרת הנרטיב האחד של השני וללמידה הדדית על הסכסוכים ועל הדרכים ליישב אותם. בדצמבר 2020, אישר הקונגרס האמריקאי להשקיע סכום נרחב בפעילות ארגוני שלום ישראלים ופלסטינים בשנים הקרובות, ובכך נפתחה הזדמנות לחדש גם פרויקטים שיאפשרו לצדדים חיצוניים לסכסוך לתרום את חלקם. הדבר יאפשר לקפריסין לשוב ולארח, כמקום ניטראלי, מפגשי דיאלוג ישראלי-פלסטיני, ולהביא לידי ביטוי את הידע המקצועי שנצבר בקרב אנשי המקצוע בתחום יישוב הסכסוכים שפועלים בקפריסין.[11]

לבסוף, במידה שייעשה מאמץ בינלאומי כן להשיב את ישראל והפלסטינים לשולחן המשא ומתן, יוון וקפריסין יוכלו לתמוך בתהליכים אלה כגורמים ניטראליים, יחסית, תוך ידיעה כי ישראל סומכת עליהן שישמרו על האינטרסים שלה, לאור הברית המתהדקת בין המדינות בעשור האחרון. אין זה דבר של מה בכך. במהלך משאים ומתנים מתעורר לא אחת חשש כי שחקנים בינלאומיים מנסים לכפות פתרון שאינו תואם את האינטרסים של אחד או שני הצדדים המסוכסכים. מעורבותן ותמיכתן של מדינות ידידותיות יכולה להפיג את החששות באופן ניכר.

היחס של יוון וקפריסין אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני השתנה בשנים האחרונות, אולם יש ביכולתן למלא תפקיד בונה בשיפור התנאים בשטחים הפלסטינים כמו גם בתמיכה ביוזמות אזוריות ובינלאומיות. יישוב הסכסוך אינו נוגע רק לסוגיות של הסדר קבע. ישנן סוגיות רבות שנוגעות לעתיד יחסי ישראל והפלסטינים שטרם יושבו ושמעורבות חיצונית עשויה להיטיב עמם. יוון וקפריסין ימתינו כנראה עד שישראל והפלסטינים יפגינו מוכנות לחידוש המשא ומתן, אולם על מתווכים עתידיים לכלול את שתי המדינות הללו במניין הגורמים הבינלאומיים שביכולתם למלא תפקיד צנוע בקידום השלום.

* גבריאל מיטשל הוא מנהל קשרי החוץ של מכון מיתווים ודוקטורנט באוניברסיטת וירג'יניה טק, ארה"ב. מסמך זה הוא חלק מיוזמה במימון ממשלת בריטניה, אך הדעות המוצגות בו אינן משקפות בהכרח את דעותיה. תודה מיוחדת לג'נה קפלן על הסיוע המחקרי בהכנת המסמך.

[1] Gallia Lindenstrauss and Polykarpos Gavrielides, “A Decade of Close Greece-Israel Relations: An Assessment,” INSS, April 2019.

[2] Raphael Ahren, “Greece officially starts using term 'Palestine’,” Times of Israel, June 8, 2015 and Representative Office of the Republic of Cyprus to the State of Palestine, Republic of Cyprus Ministry of Foreign Affairs, accessed on March 15, 2021 and Greek-Palestinian Relations, Hellenic Republic Ministry of Foreign Affairs, accessed on March 15, 2021.

[3] Raphael Ahren, “Greece to defy EU order on labeling settlement goods,” Times of Israel, November 30, 2015.

[4]Palestine urges Greece to oppose Israel's West Bank annexation plan,” Middle East Monitor, June 19, 2020 and “PM Netanyahu's remarks at the joint statements with Greek PM Mitsotakis 16 June 2020,” Israel Ministry of Foreign Affairs, accessed on March 14, 2021.

[5]Israel seeks Cypriot help in softening EU opposition to annexation,” Times of Israel, June 23, 2020.

[6]  הכנסייה היוונית אורתודוקסית היא מוסד חשוב בנוף הדתי בירושלים. לאור הסכמי אברהם, ניתן לדמיין תרחיש שבו האינטרס של יוון באיזון בין-דתי בירושלים יוביל לתפקיד פעיל יותר של יוון לצד מדינות המפרץ.

[7]Greece (GRC) and Palestine (PSE) Trade | OEC,” and “Cyprus (CYP) and Palestine (PSE) Trade | OEC,” The Observatory of Economic Complexity, accessed on March 13, 2021.

[8] Nabil Sha’ath, “Will Greece betray the Palestinians?Ha’aretz, January 27, 2016 and “Greece has historical ties of friendship and solidarity with the Palestinian people, Ambassador Toubassi says,” ANA-MPN News, April 7, 2019.

[9] Stuart Winer, “Israel reportedly agrees to set up seaport for Gaza in Cyprus,” Times of Israel, June 25, 2018 and “Cyprus mulling Israeli request for port to send goods to Gaza,” Times of Israel, June 26, 2018.

[10] Michael Harari, “A port in Cyprus for Gaza’s humanitarian crises,” Jerusalem Post, August 14, 2018.

[11] Jake Epstein, “Israeli-Palestinian peacebuilders prepare for $250m US government injection,” Times of Israel, March 11, 2021.

הפוסט יוון, קפריסין ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לבנון "מעלה את ההימור" מול ישראל סביב הגבול הימי ביניהן https://mitvim.org.il/publication/hebrew-lebanon-ups-ante-on-maritime-border-with-israel/ Wed, 21 Apr 2021 15:39:24 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6727 ההחלטה הלבנונית מ-11.4.21 להרחיב, במהלך חד-צדדי, את גבולה הימי מול ישראל ב-1,430 קמ"ר מהווה מהלך מפתיע, שמסבך עוד יותר את המשא ומתן המורכב ממילא בין ישראל ולבנון. כזכור, בחודש אוקטובר האחרון חודש המשא ומתן בין שתי המדינות, כולל באמצעות מפגשים ישירים ביניהן. הוא לא הוביל לפריצת דרך, ובמובנים מסוימים אף הוביל לנסיגה. שני הצדדים, אמנם בהובלה לבנונית, נקטו בעמדות מקסימליסטיות, שחרגו מאלו שננקטו בעבר, אולי על מנת לשפר את עמדות המיקוח שלהן. לבנון, כידוע, מתמודדת עם משבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים. השחקנים הפוליטיים אינם מצליחים להרכיב ממשלה חדשה, לנוכח מערך סבוך של אינטרסים וכיפופי ידיים בו מעורבים גם (כמו תמיד בלבנון) שחקנים חיצוניים. מה הוביל, אם כן, להחלטה הלבנונית לסבך עוד יותר את העניינים? לבנון מתמודדת עם משבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים. השחקנים הפוליטיים אינם מצליחים להרכיב ממשלה חדשה, לנוכח מערך אינטרסים וכיפופי ידיים סבוך, במעורבות שחקנים חיצוניים. מה הוביל, אם כן, להחלטה הלבנונית לסבך עוד יותר את העניינים עם ישראל? ראוי להצביע על מספר גורמים אפשריים. סבך האינטרסים של השחקנים השונים, כולל (או במיוחד) אלו של החזבאללה, מחייב את לבנון להציג עמדה ניצית וקשוחה מול ישראל, אף אם היא עומדת בסתירה לעמדות העבר. כך, בין השאר, ג'בראן בסיל, חתנו של הנשיא מישל עון ומי שכיהן בעבר כשר אנרגיה וגם חוץ, בולם, בתמיכת חזבאללה, פשרה שתוביל להקמת ממשלה. בהקשר האנרגטי, יש להניח שלא יאפשר לשחקנים אחרים לקטוף את פירותיה של הסכמה עם ישראל, שעשויה לאפשר לפתוח את שוק האנרגיה ולשגר בכך מסר חיובי לכלכלה הלבנונית (אף אם ייקח עוד שנים לקטיפת הדיבידנדים הכלכליים). אין להוציא מכלל אפשרות גם את איראן, שבעיתוי

הפוסט לבנון "מעלה את ההימור" מול ישראל סביב הגבול הימי ביניהן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ההחלטה הלבנונית מ-11.4.21 להרחיב, במהלך חד-צדדי, את גבולה הימי מול ישראל ב-1,430 קמ"ר מהווה מהלך מפתיע, שמסבך עוד יותר את המשא ומתן המורכב ממילא בין ישראל ולבנון. כזכור, בחודש אוקטובר האחרון חודש המשא ומתן בין שתי המדינות, כולל באמצעות מפגשים ישירים ביניהן. הוא לא הוביל לפריצת דרך, ובמובנים מסוימים אף הוביל לנסיגה.

שני הצדדים, אמנם בהובלה לבנונית, נקטו בעמדות מקסימליסטיות, שחרגו מאלו שננקטו בעבר, אולי על מנת לשפר את עמדות המיקוח שלהן. לבנון, כידוע, מתמודדת עם משבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים. השחקנים הפוליטיים אינם מצליחים להרכיב ממשלה חדשה, לנוכח מערך סבוך של אינטרסים וכיפופי ידיים בו מעורבים גם (כמו תמיד בלבנון) שחקנים חיצוניים. מה הוביל, אם כן, להחלטה הלבנונית לסבך עוד יותר את העניינים?

לבנון מתמודדת עם משבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים. השחקנים הפוליטיים אינם מצליחים להרכיב ממשלה חדשה, לנוכח מערך אינטרסים וכיפופי ידיים סבוך, במעורבות שחקנים חיצוניים. מה הוביל, אם כן, להחלטה הלבנונית לסבך עוד יותר את העניינים עם ישראל?

ראוי להצביע על מספר גורמים אפשריים. סבך האינטרסים של השחקנים השונים, כולל (או במיוחד) אלו של החזבאללה, מחייב את לבנון להציג עמדה ניצית וקשוחה מול ישראל, אף אם היא עומדת בסתירה לעמדות העבר. כך, בין השאר, ג'בראן בסיל, חתנו של הנשיא מישל עון ומי שכיהן בעבר כשר אנרגיה וגם חוץ, בולם, בתמיכת חזבאללה, פשרה שתוביל להקמת ממשלה.

בהקשר האנרגטי, יש להניח שלא יאפשר לשחקנים אחרים לקטוף את פירותיה של הסכמה עם ישראל, שעשויה לאפשר לפתוח את שוק האנרגיה ולשגר בכך מסר חיובי לכלכלה הלבנונית (אף אם ייקח עוד שנים לקטיפת הדיבידנדים הכלכליים).

אין להוציא מכלל אפשרות גם את איראן, שבעיתוי הנוכחי, בו נעשה ניסיון לשוב להסכם הגרעין וערב בחירות לנשיאות ביוני, התקדמות במשא ומתן הלבנוני-ישראלי איננה נחשקת בעיניה.

זאת ועוד, בשבועות האחרונים התפתחה לה, ולא כל כך בשקט, מחלוקת בין סוריה ולבנון סביב הגבול הימי ביניהן. מדובר אמנם במחלוקת שאיננה חדשה, כולל אגרות משני הצדדים לאו"ם סביב פרשנותן לגבול הימי. אולם לאחרונה סוגיה זו החריפה על רקע אישור סורי לחברה רוסית לבצע פעולות סקר באזור, שלפי הלבנונים הינו חלק מהמים הכלכליים שלהם. בלבנון נשמעו קולות ביקורת נגד סוריה, ושר החוץ הלבנוני הבהיר כי יש לקיים משא ומתן עם דמשק בסוגיה זו. נמסר גם, כי הנשיא הסורי בשאר אסד התקשר לפני כשבועיים לנשיא הלבנוני מישל עון, וקבל על הביקורת הנשמעת בלבנון כלפי סוריה.

בנסיבות הנתונות, נוח יותר ללבנון לנקוט בעמדה "פטריוטית וקשוחה" מול ישראל מאשר מול סוריה, ובמיוחד כאשר מדובר גם ברוסיה, שלמעשה השתלטה בשנים האחרונות על הזכויות האנרגטיות במים הכלכליים הסוריים (וגם ביבשה).

בנסיבות הנתונות, נוח יותר ללבנון לנקוט בעמדה "פטריוטית וקשוחה" מול ישראל מאשר מול סוריה, ובמיוחד כאשר מדובר גם ברוסיה, שלמעשה השתלטה בשנים האחרונות על הזכויות האנרגטיות במים הכלכליים הסוריים

לאן הולכים מכאן, ביחס למשא ומתן בין לבנון וישראל? האם נסתם הגולל על הסכמות כלשהן?

ובכן, לא בהכרח. חיוניותו של הסכם עומדת בעינה, ובעיקר עבור לבנון. ככלות הכול, ישראל כבר נהנית מפירותיו של הגז הטבעי במימיה, כלכלית ומדינית, ולבנון מתמודדת עם משבר חמור במיוחד. המהלך האחרון, יהא חריף אשר יהא, מסבך כאמור את העניינים, אולם בראיה הלבנונית מרחיב, אולי, את מרחב התמרון שלה ב"משחק הפוקר הפרוע" עם ישראל.

כעת, יותר מתמיד, יש הכרח בחידוש התיווך האמריקני, על מנת להשיב את שני הצדדים למסגרת קונסטרוקטיבית יותר. ממשל ביידן כבר התמקם בבית הלבן, ושינה באחת את התפיסה ביחס למדיניות-החוץ האמריקנית, מחוסר עניין והתמקדות פנימה, ל"חזרתה של אמריקה לזירה הבינלאומית".

חשוב מאד לחדש את הדילוגים הדיפלומטיים האמריקניים בין ירושלים וביירות, ראשית כדי למנוע גלישה לניתוק מגע והחרפת המתח, וכמובן לחידוש השיח, אמנם בנסיבות נוחות פחות, ומאתגרות יותר. אולם, זהו סוד קסמו של משא ומתן, האם לא כך?

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 21 באפריל 2021

הפוסט לבנון "מעלה את ההימור" מול ישראל סביב הגבול הימי ביניהן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
שתי מדינות שכדאי לקחת בחשבון בתיווך בין ישראל לפלסטינים https://mitvim.org.il/publication/%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9b%d7%93%d7%90%d7%99-%d7%9c%d7%a7%d7%97%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%95%d7%9a-%d7%91%d7%99/ Wed, 07 Apr 2021 06:26:04 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6613 פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון קיים בחודש שעבר בקהיר, מפגש ראשון מאז הפיכתו לארגון בינלאומי מוכר. המשתתפות: קפריסין, יוון, ישראל, הרשות הפלסטינית, איטליה, מצרים וירדן. הפורום, שפועל ליצירת משק אנרגיה אזורי משותף, הוא מסגרת יוצאת דופן שמאפשרת לישראל ולרשות הפלסטינית לשתף פעולה בזירה הבינלאומית, וזאת יחד עם מדינות אירופיות וערביות. ואולם, גם בזירה זו הסכסוך הישראלי-פלסטיני נותן את אותותיו. כשנערכה הצבעה על בקשת איחוד האמירויות לקבל מעמד של משקיפה בפורום – כמו ארה"ב והאיחוד האירופי – הטילו הפלסטינים וטו, במחאה על החלטת אבו-דאבי לנרמל את היחסים עם ישראל. יוון וקפריסין ממלאות תפקיד מרכזי בפורום הגז, ובעשור החולף נוצרה בין שתיהן לבין ישראל ברית אסטרטגית. יכולתן לתרום לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני טרם נבדקה באופן מעמיק. חרף היותן שחקניות משנה בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניכר שיש באפשרותן לסייע באופן ממשי להגברת שיתוף פעולה ודיאלוג בין הצדדים. הדבר הופך רלוונטי בעקבות הגישה המולטי-לטרלית שצפוי ממשל ביידן לנקוט בנושאי מדיניות חוץ, ובכלל זה בנוגע לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנמצא בקיפאון מתמשך. ניסיונות אמריקאיים עתידיים להשכין שלום צפויים להתבצע במסגרת שתערב עוד מדינות וגורמים בינלאומיים שביכולתם לתמוך בהיבטים ספציפיים. מה צריך להיות מקומן של יוון וקפריסין בכך? המדיניות הנוכחית של אתונה וניקוסיה בנושא הישראלי-פלסטיני היא רב-ממדית. שתי המדינות נמצאות בקשר שוטף עם הרשות הפלסטינית ומחויבות לעמדות הרשמיות של האיחוד האירופי בקשר לסכסוך (תמיכה בפתרון שתי המדינות בגבולות 1967 והתנגדות למהלכים ישראליים חד-צדדיים, כגון בניית התנחלויות וסיפוח שטחים). אולם, אף אחת מהן אינה משמיעה קול בולט באיחוד האירופי בסוגיה זו וישראל נעזרה בהן לריכוך (ולפעמים לבלימת) תגובות אירופיות למדיניותה בגדה המערבית ורצועת עזה. כך, למשל, ב-2015 התנגדה

הפוסט שתי מדינות שכדאי לקחת בחשבון בתיווך בין ישראל לפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון קיים בחודש שעבר בקהיר, מפגש ראשון מאז הפיכתו לארגון בינלאומי מוכר. המשתתפות: קפריסין, יוון, ישראל, הרשות הפלסטינית, איטליה, מצרים וירדן. הפורום, שפועל ליצירת משק אנרגיה אזורי משותף, הוא מסגרת יוצאת דופן שמאפשרת לישראל ולרשות הפלסטינית לשתף פעולה בזירה הבינלאומית, וזאת יחד עם מדינות אירופיות וערביות. ואולם, גם בזירה זו הסכסוך הישראלי-פלסטיני נותן את אותותיו. כשנערכה הצבעה על בקשת איחוד האמירויות לקבל מעמד של משקיפה בפורום – כמו ארה"ב והאיחוד האירופי – הטילו הפלסטינים וטו, במחאה על החלטת אבו-דאבי לנרמל את היחסים עם ישראל.

יוון וקפריסין ממלאות תפקיד מרכזי בפורום הגז, ובעשור החולף נוצרה בין שתיהן לבין ישראל ברית אסטרטגית. יכולתן לתרום לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני טרם נבדקה באופן מעמיק. חרף היותן שחקניות משנה בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניכר שיש באפשרותן לסייע באופן ממשי להגברת שיתוף פעולה ודיאלוג בין הצדדים. הדבר הופך רלוונטי בעקבות הגישה המולטי-לטרלית שצפוי ממשל ביידן לנקוט בנושאי מדיניות חוץ, ובכלל זה בנוגע לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנמצא בקיפאון מתמשך. ניסיונות אמריקאיים עתידיים להשכין שלום צפויים להתבצע במסגרת שתערב עוד מדינות וגורמים בינלאומיים שביכולתם לתמוך בהיבטים ספציפיים. מה צריך להיות מקומן של יוון וקפריסין בכך?

המדיניות הנוכחית של אתונה וניקוסיה בנושא הישראלי-פלסטיני היא רב-ממדית. שתי המדינות נמצאות בקשר שוטף עם הרשות הפלסטינית ומחויבות לעמדות הרשמיות של האיחוד האירופי בקשר לסכסוך (תמיכה בפתרון שתי המדינות בגבולות 1967 והתנגדות למהלכים ישראליים חד-צדדיים, כגון בניית התנחלויות וסיפוח שטחים). אולם, אף אחת מהן אינה משמיעה קול בולט באיחוד האירופי בסוגיה זו וישראל נעזרה בהן לריכוך (ולפעמים לבלימת) תגובות אירופיות למדיניותה בגדה המערבית ורצועת עזה. כך, למשל, ב-2015 התנגדה יוון למדיניות האיחוד בנוגע לסימון מוצרים המיוצרים מעבר לקו הירוק. חרף מאמצי הרשות הפלסטינית לשכנע אותה לנקוט עמדה רשמית נגד כוונות הסיפוח של ישראל ב-2020, לא העלה ראש הממשלה קיריקאוס מיצוטקיס את הנושא בפומבי במהלך ביקורו בישראל במחצית יוני, ובחר להתמקד בהיבטים אחרים של היחסים הבי-לטרליים.

יוון וקפריסין אינן זקוקות לעידוד מצד ישראל על-מנת לשמור מרחק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן עצמן מעורבות בסכסוך מתמשך עם טורקיה במזרח הים התיכון, ומעדיפות שמערכת היחסים שלהן עם ישראל לא תתערב בעניינים הפנימיים שלהן. אין לראות בגישה זאת חוסר עניין מצדן בסכסוך. באופן רשמי, שתיהן מצדדות בקידום שלום ישראלי-פלסטיני. הכנסייה היוונית אורתודוקסית היא בעלת קרקעות בישראל ובשטחים הפלסטיניים ועדיין נחשבת מוסד דתי מרכזי באזור. שתיהן גם מנהלות קשרי מסחר איתנים ויחסים אסטרטגיים עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי.

עם זאת, חשיבות היחסים האסטרטגיים עם ישראל והרצון להדיר את טורקיה ממערך השותפויות האזורי, הובילו את יוון וקפריסין להוריד פרופיל בנוגע לסוגיה הישראלית-פלסטינית. הסחר בין יוון וקפריסין לפלסטינים, שמעולם לא היה משמעותי, פחת בשני העשורים האחרונים. פקידים פלסטינים מדברים כיום על יחסיהם המשגשגים עם אתונה וניקוסיה בלשון עבר. לשחקנים אזוריים אחרים – כגון מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, טורקיה וקטאר – יש תפקיד יותר מרכזי מאשר ליוון וקפריסין בפוליטיקה הפנים-פלסטינית ובהעברת מסרים בין פלגים פלסטינים שונים לישראל.

מעבר לכך, ליוון וקפריסין יכולות מוגבלות ועניין מועט יחסית למלא תפקיד מרכזי בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים. אולם, הן יוכלו לתמוך במרכיבים מסוימים בתהליך בהינתן התנאים המתאימים לכך. קפריסין תוכל לתמוך בפתיחת רצועת עזה. הרצועה נתונה תחת סגר ישראלי ומצרי והמצב ההומניטרי שם קשה. האיסור הישראלי על יבוא ויצוא מוצרים רבים מעזה ואליה מגביל את צמיחתה הכלכלית של הרצועה ומעורר ביקורת בינלאומית על ישראל. עם זאת, מסתמן כי ישראל מבקשת לשנות את המצב. בפברואר הודיעה קטאר כי יחד עם הקוורטט הגיעה להסכמה עם ישראל ו"קבוצת דלק" על הנחת צינור בין אחד ממאגרי הגז שלה לרצועה. כעבור ימים אחדים, הודיעה מצרים כי הסכימה לפתח את מצבור הגז הטבעי השוכן לחופי הרצועה.

ישראל וקפריסין דנו בעבר, לאחרונה ב-2018, בהקמת רציף צף בלימסול לפיקוח על סחורות המיועדות לעזה והעברתן לרצועה. הרעיון היה יצירתי אולם לא מומש בשל התנאים שהציבה ישראל לחמאס. בנוסף, קפריסין הסתייגה מהיוזמה בגלל חוסר רצון להתערב ביחסים בין ישראל לפלסטינים. ואולם, המצב הכלכלי וההומניטרי ברצועת עזה נותר כפי שהיה (ואולי אף הידרדר) וההודעות שמסרו באחרונה קטאר ומצרים מעידות שאולי כדאי לשקול את הפרויקט פעם נוספת. הדבר יחייב תיאום משמעותי בין ישראל, קפריסין והרשות הפלסטינית, כמו גם עם שחקנים בינלאומיים נוספים כגון מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב. במידה שממשל ביידן והנהגת האיחוד האירופי יחליטו להחיות את הפרויקט, תהיה זו דרך מעשית להקל את בידודה של הרצועה, וזאת בעלות נמוכה יחסית.

הדיווחים האחרונים על יוזמות לשיפור המצב ברצועת עזה נוגעים גם לזירה השנייה בה יוכלו יוון וקפריסין להועיל ליחסי ישראל והפלסטינים: שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה והשתתפות פלסטינית בפורום הגז של מזרח הים התיכון. ביטחון אנרגטי הוא סוגיה חשובה לפלסטינים, במיוחד בעזה הסובלת ממחסור בחשמל. יוזמות לשיפור אספקת אנרגיה במחירים השווים לכל כיס יסייעו בייצוב הכלכלה הפלסטינית ובהעלאת רמת החיים. הואיל וקיים כבר מומנטום אזורי בתחום האנרגיה, לא יהיה זה מהלך נועז מצד יוון וקפריסין להציע לפלסטינים את שירותיהן בסוגיות אנרגיה שעולות בפורום הגז. זאת, למשל, על-ידי עידוד חברות זרות לבחון אפשרות לפיתוח שדה הגז לחופי עזה. המשימה הנוכחית של הפורום מתמקדת אך ורק באנרגיה, אולם אפשר שזו תתרחב בהמשך.

עם הזמן, מתברר כי מדינות מזרח הים התיכון חייבות לנהל ביניהן דיאלוג על שורה ארוכה של נושאים, כולל תחום הכלכלה ואיכות הסביבה. יוון וקפריסין יוכלו להבטיח נוכחות פלסטינית בשיחות אלו. כחברות באיחוד האירופי ובאיחוד מדינות הים התיכון, ליוון וקפריסין יש גם תפקיד בגיבוש ויישום מדיניות השכנות של האיחוד האירופי, כולל ביחס לישראל ולרשות הפלסטינית. במסגרת זו, הן יכולות ליטול יוזמה ולזהות פרויקטים אזוריים שיאפשרו שיתוף פעולה ישראל-פלסטיני תוך הגברת הקשר החיובי בין הצדדים, כמו גם להשתתף ביוזמות לעידוד הסחר, להשקעה אירופית בכלכלה הפלסטינית ולחילופים אקדמיים. תמיכתן של השתיים בעמדות ישראל במסגרת האיחוד האירופי אמנם זוכות לשבחים בירושלים, אולם גישה נייטרלית מצדן כלפי הסכסוך עשויה להבטיח מערכת יחסים עמידה יותר ולאורך זמן.

קפריסין שימשה בעבר מקום מפגש לארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. תוכניות דיאלוג בין סטודנטים הפגישו שם ישראלים ופלסטינים, לעתים יחד עם קפריסאים יוונים וטורקים, להכרת הנרטיב האחד של השני וללמידה הדדית על הסכסוכים ועל הדרכים ליישב אותם. בדצמבר 2020, אישר הקונגרס האמריקאי להשקיע סכום נרחב בפעילות ארגוני שלום ישראלים ופלסטינים בשנים הקרובות, ובכך נפתחה הזדמנות לחדש גם פרויקטים שיאפשרו לצדדים חיצוניים לסכסוך לתרום את חלקם. הדבר יאפשר לקפריסין לשוב ולארח, כמקום נייטרלי, מפגשי דיאלוג ישראלי-פלסטיני, ולהביא לידי ביטוי את הידע המקצועי שנצבר בקרב אנשי המקצוע הפועלים בקפריסין בתחום יישוב הסכסוכים.

יוון וקפריסין לא תהיינה המדינות המרכזיות שיסייעו לפתור את סוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם יש ביכולתן למלא תפקיד בונה בשיפור התנאים בשטחים הפלסטינים ולתמוך ביוזמות אזוריות ובינלאומיות. מתווכים עתידיים בתהליך השלום צריכים לקחת את יוון וקפריסין בחשבון, ולכלול אותן במניין הגורמים הבינלאומיים שביכולתם למלא תפקיד צנוע בקידום השלום.

**פורסם בהארץ, 7 באפריל 2021

הפוסט שתי מדינות שכדאי לקחת בחשבון בתיווך בין ישראל לפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פורום הגז האזורי התבסס כארגון מדיני ייחודי באזור https://mitvim.org.il/publication/%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%96-%d7%94%d7%90%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%a1%d7%a1-%d7%9b%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%99%d7%99/ Sun, 14 Mar 2021 11:10:12 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6532 מאמר דעה מאת השגריר לשעבר מיכאל הררי באתר זמן ישראל

הפוסט פורום הגז האזורי התבסס כארגון מדיני ייחודי באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מפגש פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) התקיים בשבוע שעבר (9 במרץ) על רקע נסיבות מרתקות: ממשל ביידן נכנס בשרוולים מופשלים לעבודה לבית הלבן, מתמקד אמנם בזירה הפנימית סביב משבר הקורונה, אולם כבר מאותת על קווי הפעולה הצפויים במדיניות החוץ, כולל הרצון להחזיר את הסכם הגרעין עם איראן על כנו;

חברות ה-EMGF אישרו לאחרונה את חוקת הפורום שהפך לארגון מדיני ראשון מסוגו באזור, ואילו טורקיה, שאינה חברה בפורום, מאמצת מסרים פרגמטיים (לפי שעה ללא תוצאות מוחשיות), שיעדיהם מגוונים – וושינגטון, בריסל, קהיר ואף ירושלים; ושוק האנרגיה העולמי מראה אמנם סימני התאוששות, אך מוקדם עדיין להעריך לאן הם מובילים, במיוחד לנוכח הדגש הרב שניתן כעת לאנרגיה ירוקה.

קודם לכן, ביקורו של שר האנרגיה המצרי בישראל (ב-21 בפברואר) היה אירוע מעניין במיוחד, לנוכח זאת שגילויי נורמליזציה, ובמיוחד ביקורים של שרים מצריים בישראל, נדירים למדי. השר המצרי ביקר גם ברמאללה ונועד שם עם בכירי הרשות הפלסטינית. אגב, קדמו לו ביקוריהם בישראל של ראש הממשלה היווני ונשיא קפריסין.

שתי תוצאות קונקרטיות נרשמו במהלך ביקורו של השר המצרי:

1. האחת, הסכמה ישראלית-מצרית לחבר את שדה הגז לוויתן למתקני ההנזלה במצרים, באמצעות צינור תת-ימי, לצורך יצוא הגז מישראל.
2. והשנייה, הסכמה מצרית-פלסטינית לפיתוח שדה הגז "מרין" שנמצא מול חופי רצועת עזה.

לכל הדעות, יבול מרשים למדי. ברור ששתי ההסכמות הללו מחייבות עדיין עבודה רבה, ולא ברור האם, מתי וכיצד ייצאו לפועל, אולם הן מצביעות על פעלתנות מצרית מרשימה, במסגרת הארכיטקטורה האזורית שהתבססה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון.

מה הביא לביקורו של השר המצרי ומהן ההשלכות האפשריות של ההתרחשויות האחרונות על שאר השחקנים באזור?

מצרים

קהיר פועלת להבטיח את מרכזיותה במערך האנרגיה האזורי, כ"האב" אנרגיה אזורי, באמצעות שני מתקני ההנזלה הקיימים במדינה. חיבורו של שדה הגז לוויתן למצרים מיישב, לכאורה, את השאלה המרכזית הנוגעת לחלופת היצוא המועדפת על ישראל. החלופה המצרית מייתרת הן את צינור ה-East Med ואת החלופה הטורקית, הגם שזו אינה על הפרק כעת. ההסכם הנוגע לשדה הפלסטיני “מרין” נועד למנוע את כניסתם של שחקנים אחרים, ובראשן טורקיה.

זכורים המגעים שהתקיימו לפני מספר שנים ביחס להסכם טורקי-פלסטיני סביב המים הכלכליים ביניהן. המצרים חשו בזמנו להעמיד את הפלסטינים במקומם, והתרגיל הטורקי נדחק הצידה. עם זאת, החשש המצרי מפני העלאתו מחדש בעינו עומד. הפיצול הפלסטיני, ההכרח להבטיח הסכמה מצד החמאס, והזווית הישראלית המורכבת בפני עצמה, מעידים שמדובר בהסכם, שהמסר העיקרי שלו בשלב זה הינו מדיני.

יוזכר הפרויקט שנועד להזרים גז לרצועה, במימון הקוורטט וקטר, באמצעות צינור לרצועה, שישראל אישרה. הפוטנציאל של שדה הגז "מרין" בעינו עומד, אולם לא באורח מיידי. ככלל, מצרים עוקבת מקרוב, ואולי אף בדאגה מסוימת, אחר שלל המגעים בין ישראל ואיחוד האמירויות ואחר ההתקדמות המהירה ביישום ההסכם ביניהן, מתוך חשש שמעמדה המרכזי במזרח אגן הים התיכון ייפגע, כולל השלכות אפשריות על תעלת סואץ.

יוון וקפריסין

בין השורות ניתן לחוש בדאגה מסוימת בניקוסיה ואתונה. אלו רואות אמנם במצרים מרכיב חשוב ביותר במערך שיתוף הפעולה האזורי המרשים. אולם, בעינה עומדת התהיה מה יהיה בגורלן של החלופות האחרות הנוגעות אליהן, ובעיקר צינור ה-East Med. יוון קיימה מפגש ראשון מזה זמן רב עם טורקיה במסגרת ה-Exploratory Talks, שנועדו לצנן את המתח באזור, אולם אינה תולה תקוות רבות מדי בערוץ זה.

צינור הגז לאירופה, האמור לעבור דרכה, מהווה מבחינת יוון חלופה מרכזית, על אף סימני השאלה המרובים סביבו. על רקע זה, מעניינים הדיווחים על מגעים מצריים-יווניים, שכללו לכאורה הסכמות בדבר שינוי בנתיבו של צינור ה-East Med, כך שייצא ממתקני ההנזלה במצרים לעבר כרתים ומשם ליוון ואירופה.

קפריסין

קפריסין מצויה בצומת מאתגרת ולא נוחה. המשא ומתן סביב בעיית קפריסין צפוי להתחדש בניו יורק בסוף אפריל בחסותו של מזכ"ל האו"ם, אולם הנסיבות הנוכחיות אינן פשוטות. אנקרה מבהירה שמבחינתה החלופה העדכנית הינה שתי מדינות באי. כזכור, בצפון האי נבחר לאחרונה מנהיג טורקי-קפריסאי שחרת על דגלו את פתרון שתי-המדינות כחלופה האפשרית היחידה.

בניקוסיה גם שורר חשש מפני שחיקה במידת מחויבותה והתגייסותה של יוון לצידה. החיבור האפשרי של לוויתן למצרים "עוקף" חלופות אחרות, ומותיר את קפריסין לכאורה קירחת מכל הצדדים. דא עקא, היא אינה יכולה לצאת נגד מצרים.

על פניו, ניתן לקדם את חיבורו של שדה הגז אפרודיטה למצרים, ויש להניח שהתפתחויות הללו עמדו, בין השאר, בבסיס ההסכמה אליה הגיעו שתי הממשלות במהלך ביקורו של שר האנרגיה בקפריסין בשבוע שעבר (8 במרץ) – הנחיה שניתנה לחברות הנוגעות בדבר לפתור את המחלוקות ביניהן במסגרת זמן מוגדרת. אפרודיטה, כידוע, הינו שדה משותף ישראלי–קפריסאי, שפיתוחו מחייב הסכמות בין החברות ביחס לחלק המדויק של כל אחת מהן.

במהלך הביקור גם נחתם הסכם בין ישראל, קפריסין ויוון סביב כבל החשמל התת-ימי. פרויקט חשוב לכל הדעות, שסיכויי התממשותו לא מבוטלים. אולם סימני השאלה בקפריסין ביחס ל"מדיניות האנרגיה" של הממשלה רבים, וכאמור אלו קשורים, כמו תמיד, לבעיית קפריסין.

טורקיה

אנקרה החלה בשבועות האחרונים בתמרון דיפלומטי פרגמטי, שנועד למצב אותה בעמדה נוחה יותר מול ממשל ביידן. במסגרת זו, היא שיגרה איתותים חיוביים כלפי ישראל (שלא נענו בהתלהבות רבה), ומצרים (וגם בקהיר לא חשו לפי שעה להגיב). ההסכם המצרי-ישראלי וזה הפלסטיני משמעם, שקלף האנרגיה חונה כעת ביתר שאת במגרש המצרי. לאחרונה עלה רעיון לכנס ועידה רב-צדדית של מדינות הים התיכון, כדי לעקוף את הדרתה של אנקרה מפורום הגז האזורי, ובניסיון לצנן את המתח באזור. לא ברור לפי שעה האם הרעיון יקרום עור וגידים.

ישראל

מערכת היחסים בין קהיר וירושלים חשובה במיוחד, ונהנית כאמור ממפגש אינטרסים אסטרטגי בשורה של נושאים מרכזיים. לא ברור אם ההחלטה עליה נמסר במהלך ביקורו של השר המצרי בארץ, לחבר את לוויתן למתקנים המצריים, הייתה לאחר דיונים מעמיקים, כולל עם החברות הנוגעות בדבר (בדגש על שברון ודלק), והאם אכן מדובר בהכרעה ישראלית ביחס לחלופת היצוא המועדפת. יש היגיון מוצק, מדיני וכלכלי, לחבר את לוויתן למצרים, אף שבעינם עומדים סימני השאלה ביחס ליצוא לאירופה, הן לנוכח המחירים הנמוכים, והן על רקע החתירה האירופית הברורה לאנרגיה ירוקה. ימים יגידו אם מדובר בהצהרת כוונות מדינית, חשובה בפני עצמה, או בהחלטה ישראלית קונקרטית שהכריעה בעד חלופת היצוא דרך מצרים.

פורום הגז האזורי

פורום הגז האזורי נתפס בירושלים, ובצדק, כהישג מדיני-אסטרטגי. אישור חוקת הארגון על ידי חברותיו, הצטרפותה של צרפת כחברה, ושל ארה"ב כמשקיפה (דווח, שהפלסטינים הטילו ווטו על הצטרפותה של איחוד האמירויות כמשקיפה), והתרעומת הטורקית על הדרתה מהארכיטקטורה האזורית המתעצבת, מעידים על הצלחתו.

מרחב התמרון הישראלי מול חברותיו, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, משרת את האינטרסים המדיניים, כמו גם האנרגטיים, הישראליים. נראה, עם זאת, שאנו קרבים לשלב בו ישראל תצטרך לבחור מבין חלופות יצוא האנרגיה הרצויות לה (האם אכן הכיוון הוא מצרימה?), ולהחליט כיצד להתייחס לאתגר הטורקי, שמאותת על כך שאנקרה אינה מוכנה להישאר מחוץ למשחק. שר האנרגיה שטייניץ צוטט בניקוסיה עת הביע תקווה, שטורקיה תשנה את גישתה, ואולי תוכל להיות חלק משיתוף הפעולה באזור. נראה, שמדובר בטון מפויס יותר, אך לא מעבר לכך.

ישראל גילתה בשנים האחרונות יכולת תמרון מדינית מוצלחת למדי, אך הנסיבות הפוליטיות, ערב בחירות, אינן מאפשרות לה כיום מרחב תמרון וקשב מדיניים מרובים. מצד שני, ניתן לנצל את השבועות הקרובים לדו שיח קרוב ומעמיק עם בנות הברית של ישראל באזור, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, על מנת לגבש עקרונות אפשריים, גמישים ויצירתיים, למתכונת רחבה יותר של שיתוף פעולה אזורי.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 14 במרץ 2021.

הפוסט פורום הגז האזורי התבסס כארגון מדיני ייחודי באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית, נובמבר 2020 https://mitvim.org.il/publication/hebrew-assessing-israels-regional-foreign-policies-summary-of-the-mitvim-institutes-4th-annual-conference-november-2020/ Wed, 11 Nov 2020 13:59:44 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6025 סיכום הכנס השנתי הרביעי של מכון מיתווים

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית, נובמבר 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ב-28 באוקטובר 2020 נערך הכנס השנתי הרביעי של מכון מיתווים, בשיתוף קרן פרידריך אברט. הכנס הציג הערכת מצב שנתית בנוגע למדיניות-החוץ האזורית של ישראל, והשתתפו בו מומחים, נציגי ממשלה וחברי כנסת. במושב הראשון, על יחסי ישראל עם האזורים הסמוכים לה (המזרח התיכון, אירופה והים התיכון), השתתפו פרופ' אלי פודה, ד"ר מורן זגה, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, גבריאל מיטשל וד"ר רועי קיבריק (מנחה); במושב השני, על הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב והאסלאם, השתתפו חיים רגב, ח"כ לשעבר קסניה וסבטלובה, ד"ר אהוד ערן, יעל רביע-צדוק וד"ר נמרוד גורן (מנחה). בכנס נשאו דברים גם השרה אורית פרקש-הכהן, ח"כ ניצן הורוביץ, ח"כ עפר שלח וח"כ עאידה תומא סלימאן. מסמך זה מסכם את עיקרי הדברים שנאמרו בכנס. ניתן לצפות בכנס במלואו בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

א. דברי פתיחה

מירב כהנא-דגן, סגנית ראש מכון מיתווים

שנת 2020 תיזכר כשנה מיוחדת. שנה שבה העולם כולו הושפע מנגיף הקורונה. מצד אחד, לעיתים היה נראה כאילו הכול נעצר וקפא במקום; מצד שני, הייתה זו שנה של שינויים והתפתחויות, הן ברמה הגלובלית והן ברמה האזורית. למרות ולצד כל האתגרים, המשכנו לפעול השנה במכון מיתווים לקדם תיקון במדיניות-החוץ האזורית של ישראל. בחלק מהנושאים אנחנו רואים התקדמות והתפתחויות חיוביות, ובחלק – עדיין לא. הצלחנו לקדם עבודה משותפת עם שרים, חברי כנסת, ומשרדי ממשלה לשיפור מדיניות-החוץ הישראלית ולחיזוק מערך החוץ הישראלי. קיימנו דיאלוגים מדיניים אזוריים עם מכונים ומומחים מירדן, הרשות הפלסטינית, איחוד האמירויות ותורכיה. פעלנו להדגיש את חשיבות היחסים עם האיחוד האירופי וסייענו למהלכים ישראלים לשיפור יחסים אלו. מוקדם יותר החודש פרסמנו את מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 של מכון מיתווים, סקר שנתי שמתבצע זו השנה השמינית ברציפות על ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, ושמספק מידע ותבונות על עמדות הציבור בישראל ביחס למגוון סוגיות חוץ.

ד"ר פאול פאש, מנהל קרן אברט ישראל

מכןן מיתווים וקרן אברט הם שותפים אסטרטגיים מיום הקמת המכון בשנת 2011. אנחנו גאים במיוחד בכך שמיתווים הוא בין המכונים הבודדים בישראל שעדין מקיים דיאלוגים מדיניים עם מגוון שותפים מהאזור – תורכים, פלסטינים, ירדנים, וכן עם מכוני מחקר וארגונים שמעורבים בשיח אודות אגן הים התיכון. מכון מיתווים, עם משאביו הצנועים, מדורג במקום גבוה ומכובד במדד מכוני המחקר העולמי שמפרסמת אוניברסיטת פנסילבניה, וזה בהחלט מקור לגאווה. למכון מיתווים יש תפקיד חשוב בשימור ושיפור הקשרים בין ישראל ומוסדות שונים באיחוד האירופי. כיום נראה שיש הזדמנות לחדש ולחזק את הקשר המשמעותי הזה, שנפגע בשנים האחרונות. בחודשים האחרונים, על רקע חתימת ההסכמים בין ישראל, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, מכון מיתווים מסייע לנו לראות מעבר לתחושת האופוריה הציבורית, ולהבין את התהליך הזה בפרספקטיבה המתאימה.

ב. יחסי ישראל עם האזורים סביב לה: המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון

ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים של מכון מיתווים

קשה לשייך את ישראל למערכת אזורית אחת בלבד. מדינת ישראל היא מדינת ביניים מבחינה אזורית – היא נמצאת בין לבין, וגם – בתוך וליד, ולעתים גם מחוץ לכמה אזורים. לא לחינם, מדי שנה בסקר השנתי של מכון מיתווים, כאשר הציבור הישראלי מתבקש להכריע לאן ישראל שייכת בראש וראשונה, הקולות מתחלקים כמעט שווה בשווה בין המזרח התיכון, אגן הים התיכון ואירופה. ישראל פועלת בכל האזורים האלו כחלק מהמארג האזורי וממאזן הכוחות כדי לקדם את האינטרסים שלה. יש לזכור שהאזורים אינם מנותקים זה מזה, ועל כן מדיניות ישראל באגן הים התיכון אינה מנותקת מהמתרחש במזרח התיכון ובאירופה, ולהיפך. בשנה החולפת התרחשו התפתחויות משמעותיות רבות, חלקן מפתיעות, חלקן ביוזמה ישראלית, חלקן בהובלת שחקנים אחרים, וחלקן תולדה של נסיבות חיצוניות. התפתחויות אלו מציבות בפני ישראל אתגרים רבים אך גם הזדמנויות רבות. ישראל כבר אינה "אי" מבודד מוקף אויבים, כפי שהיא תפסה את עצמה לאורך שנים רבות. ישראל מגלה כי היא יכולה להרוויח רבות משיתופי פעולה ויכולה לנהל קשרים עם מדינות שונות, אפילו כאשר הן נמצאות במחלוקת בינן לבין עצמן או עם ישראל. ישראל אימצה מדיניות-חוץ אזורית מורכבת ורגישה יותר מבעבר. אמנם, נדמה שהנסיבות היו אלו שהביאו את ישראל לאמץ גישה זו, ולא החלטה מודעת ומושכלת, אבל ישראל עשויה להרוויח רבות אם תדע לשכלל את מדיניות-החוץ שלה בהתאם לכך, אם תדע להתאים את הכלים, ואם תשכיל לבנות מערך חוץ יעיל, מתואם, עם משאבים הולמים, המהווה חלק משמעותי מתהליכי קבלת ההחלטות בישראל.

פרופ' אלי פודה, חבר הועד המנהל במכון מיתווים

השנה האחרונה הייתה קשה, אבל היו לה גם היבטים טובים. מצד אחד, כבר למעלה מחצי שנה שאנו פועלים בצל הקורונה, ומצד שני, בחודשים האחרונים נחתמו שלושה הסכמי שלום. אם מישהו היה אומר זאת לפני שנה, היה ניתן להגיד שמדובר בחלום ר)ע(טוב; הקורונה זה רע, והשלומות זה טוב. הסכמי השלום האחרונים סותרים במידה מסוימת את התזה המקובלת, על פיה לא ניתן להתקדם ביחסים עם שכנותינו ללא התקדמות בנושא הישראלי-פלסטיני. יתכן שלא זיהינו נכונה את התפנית בחלק מהעולם הערבי, את מידת המיאוס מהעניין הפלסטיני, מידת הנחישות האמריקאית ואת השלכות הקורונה.

השינוי הגדול ביותר שנובע מההסכמים שנחתמו הוא שיפור עצום במצבה האסטרטגי של ישראל מול אויביה. השינוי המשמעותי השני הוא שישראל שיפרה את יכולותיה מבחינה כלכלית. בנוסף, חל שיפור בדימוי של ישראל בתקשורת ובחברה האזרחית בחלק ממדינות האזור. לא חל פה שינוי דרמטי ומיידי, אלא מדובר בתהליך הדרגתי. האופן שבו מתייחסים לישראל בתקשורת הערבית הוא שלילי מיסודו, אבל האופן שבו ישראל נראית דרך המשקפיים של מדינות במפרץ השתנה והשתפר. חל שינוי גם בדימוי הערבי כלפי המונח נורמליזציה. השלום עם איחוד האמירויות ובחריין הוא שלום אחר. הוא שונה במהותו מהשלום עם ירדן ומצרים, שנחתם בעיקר מול השלטונות באותן מדינות. עם האמירויות ובחריין, השינוי מגיע גם מלמטה ולא רק מלמעלה. זהו שלום אחר וזהו שלום "עם האחר", מה שלא קרה עם ירדן ומצרים.

ואולם, חשוב לא להיגרר לאופוריה, כפי שקרה בעבר. ההישגים הם מאוד יפים, אבל הם בפריפריה של המזרח התיכון והם לא בהכרח משפיעים באופן דרמטי על חלק מהסכסוכים והבעיות שיש באזור. בסופו של דבר, הסוגייה הפלסטינית היא לב הסכסוך ואנחנו לא יכולים להסיט את תשומת הלב לפריפריה ולהניח שזה יקדם את יישוב הסכסוך. יתכן שאף הרחקנו את הפתרון. שינוי פוליטי בארה"ב עשוי להוביל לשינוי מיוחל שיוביל להצבת הנושא הפלסטיני במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות האמריקאי.

ד"ר מורן זגה, עמיתת מדיניות במכון מיתווים

ההסכם בין ישראל ואיחוד האמירויות הוא אירוע מכונן בתוך תהליך רחב. בשנים האחרונות, איחוד האמירויות ממצבת עצמה כמעצמה אזורית תוך כדי פעילות במישור האזורי והבינלאומי. הנורמליזציה עם ישראל מסמנת אבן דרך נוספת בחתירה להשפעה ולהפיכתה למדינה שנוקטת צעדים אמיצים ומשני-מציאות. בתהליך זה, יש לאמירתים מניעים אסטרטגיים ואידיאולוגיים. למדינת ישראל, מצדה, יש אינטרס לאפשר ולסייע לאיחוד האמירויות למלא תפקיד משמעותי במזרח התיכון, משום שאיחוד האמירויות משקפת תפיסות עולם אזוריות דומות לשלנו ויש לה יכולות להשפיע במקומות שבהם לישראל אין, למשל בסוריה או עיראק.

ישראל השקיעה משאבים רבים בפיתוח הקשרים עם האמירויות, באמצעות גורמי ממשל וחברה אזרחית. השינוי שיקרה בשטח בחסות ההסכם יכול לבוא לידי ביטוי לא רק בפומביות היחסים אלא גם בהיקפים, יכולות ומגוון רחב יותר של תחומי שיתוף פעולה – מחקר, תרבות, תיירות ודיפלומטיה. ישנם עוד תחומים בהם לשתי המדינות אינטרסים משותפים ופוטנציאל לשיתוף פעולה, כמו למשל משבר האקלים, ביטחון תזונתי, אנרגיה, טכנולוגיה, ביטחון אזורי והאיום האיראני. הפלטפורמות המשותפות שאנו רואים שנבנות עכשיו, שכוללות משרדי ממשלה, צוותים יעודיים, פורומים אזרחיים ומסמכי הבנות, מהווים סימן מעודד לבניית תשתית בעלת פוטנציאל והמשכיות.

חשוב להמשיך ולשמור על הקשר המיוחד שנרקם בין ישראל והאמירויות וחשוב להרחיב את החיבורים שנוצרו בקרב השכבה הצרה של מקבלי ההחלטות לחיבורים עם גורמים נוספים. מכיוון שאיחוד האמירויות היא מדינה פדרטיבית, כדאי לנסות לחבר מנהיגים שונים ומקומיים לתהליך. חלק מהאמירים באמירויות עוד לא התבטאו כלל בנושא הנורמליזציה, וחשוב לעקוב ולבחון את התייחסותם. איחוד האמירויות זקוקה כיום ללגיטימציה למהלך שביצעה, ולכן היא מקווה ופועלת שגורמים נוספים יצטרפו אליה. מסיבה זו, הקשרים שהיא שואפת לבסס כעת עם ישראל הם אזוריים ולא רק דו-צדדיים. יש בכך אינטרס הדדי – חיזוק המהלך האמירתי ביחס לישראל והרחבת רשת הקשרים של ישראל במזרח התיכון.

ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה במכון מיתווים

היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי בשנת 2020 נפתחו בסימן תכנית טראמפ, הדרדרו לאיומים מצד האיחוד האירופי אם נתניהו יממש תכנית סיפוח חד-צדדית, והשתפרו משמעותית תחת אשכנזי כשר חוץ.

האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשי של ישראל והוא יכול להשתמש בזה כ"מקל", אך גם אם יפעיל מקלות קלים יותר, הם בעלי נזק פוטנציאלי רב לישראל (למשל, האפשרות שהועלתה לאי-חידוש הסכם המחקר והחדשנות עם ישראל לשנים 2027-2021). הקפאת תכנית הסיפוח יצרה פתח לחימום היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, ואשכנזי זוכה לחיבוק והערכה באירופה, גם על רקע הסלידה האירופית מנתניהו והבידול של אשכנזי ממנו. במשרדי החוץ בירושלים, ברלין ובריסל מנסים למנף את הנסיגה מכוונת הסיפוח כדי לשוב ולכנס את מועצת האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל, שמוקפאת מאז 2012 ולכינוסה מחדש מתנגדות בשנים האחרונות מדינות אירופיות מסוימות.

הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב מחייבת את האיחוד האירופי לחשוב מחדש על הדרך לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים, לאור שינוי הפרדיגמה שהם מציגים: אי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר לא מהווה מחסום לנורמליזציה עם כל מדינות ערב. בנוסף, כדי שתהיה אוזן קשבת יותר בישראל לאיחוד האירופי, כדאי שהאיחוד ישקול להסיר את מדיניות הזיקה בין אי-התקדמות בתהליך השלום לאי-התקדמות ביחסים עם ישראל, שלא הובילה עד כה להישגים.

על ממשלת ישראל להפסיק להשמיע דברי הסתה נגד האיחוד האירופי, המציירים אותו כיריב ולא כידיד ומעודדים גישה שלילית כלפי האיחוד בדעת הקהל הישראלית, שאינה מוצדקת ומבוססת, ושפוגעת ביחסים. על ממשלת ישראל להושיט יד ולקדם את היחסים עם האיחוד האירופי, שהוא שותף אסטרטגי של מדינת ישראל. עלינו לבסס את היחסים הללו על דיאלוג, גם אם ביקורתי, ולדעת לשוב להפריד בין הפוליטיקה לבין הכלכלה.

גבריאל מיטשל, מנהל קשרי החוץ של מכון מיתווים

השילוב בין היכולות הכלכליות והאסטרטגיות של מדינת ישראל יצר הזדמנויות רבות במזרח אגן הים התיכון. גילוי הגז הטבעי מאפשר לישראל לקיים דיאלוג עם שכנותיה והקשרים עמן התרחבו גם לנושאים אחרים. בשנה האחרונה, ישראל חתמה על האמנה המעגנת רשמית את מעמד פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון כארגון בינלאומי, חתמה על הסכם עם ממשלות יוון וקפריסין על יצוא גז דרך צינור ה- East Medהמתוכנן, ופעלה בשיתוף פעולה עם יוון וקפריסין נגד התפשטות הקורונה ושמירה על שמיים פתוחים לתיירות. ישראל גם הציעה ללבנון סיוע הומניטרי ורפואי לאחר הפיצוץ בנמל ביירות, מינתה את אמירה אורון לשגרירת ישראל במצרים, שמרה על ערוצי דיאלוג ושיתוף פעולה עם תורכיה, ופעלה בתיאום עם מצרים, קטר, האו"ם ושחקנים בינלאומיים אחרים כדי לאפשר הכנסת סחורה לעזה ולמנוע את שחיקת הסטטוס קוו.

בפני ישראל עומדים כיום שלושה אתגרים משמעותיים באזור: היא לא יכולה עוד להסתמך באופן בלעדי על ארה"ב, שנמצאת בתהליך נסיגה מהאזור, ועל כן עליה לדאוג בעצמה לאינטרסים האסטרטגיים שלה ולמצוא דרכים נוספות לקדם את מטרותיה באזור; קריסת מחירי הגז העולמי והקפאת חיפושי הגז באגן הים התיכון לאור משבר הקורונה; וההתמודדות עם מדיניות תורכיה, המאתגרת את הסדר האזורי כשהיא פועלת להרחבת השפעתה באמצעות מדיניות עצמאית ואגרסיבית.

על מנת לקדם את האינטרסים שלה באגן הים התיכון, ישראל יכולה לחזק את קשריה עם שותפותיה בפורום הגז, ולהרחיב את שיתוף הפעולה עמן בתחומים מגוונים כמו איכות הסביבה, אנרגיה מתחדשת, תיירות, סייבר וביטחון ימי. ישראל יכולה לחזק את קשריה עם מדינות אירופה המושקעות בעתיד האזור, לעודד את ארה"ב להיות מעורבת בפורום הגז ולהרחיב פרויקטים מחקריים ישראלים-אמריקאיים להשתתפות מדינות נוספות, להציג רצון לפתרון סוגיית הגבול הימי עם לבנון ולמצוא פתרון למשבר האנרגיה בעזה, ולשמר ערוץ תקשורת פתוח עם תורכיה.

ג. מושב שני: הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב והאסלאם

ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים

בשנים האחרונות נפתחות בפני ישראל הזדמנויות חדשות במרחב המזרח תיכוני. מערכות יחסים עם מדינות בעולם הערבי משתנות, ושיתופי פעולה חדשים מתאפשרים. אין מדובר עוד רק בקשרים חשאיים וביטחוניים כבעבר, אלא יותר ויותר ביחסים גלויים, שכוללים גם היבטים אזרחיים, כלכליים ומדיניים. הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל מזהים זאת, ומתייחסים אל המזרח התיכון יותר ויותר כאל זירה בה ישראל יכולה לשתף פעולה עם שכנים ולא רק להתגונן מפניהם. מימוש הפוטנציאל ביחסים של ישראל עם מדינות המזרח התיכון מחייב התקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. הדבר נכון אפילו בתקופה בה ישנן מדינות ערב שמוכנות לנורמליזציה עם ישראל בעבור עצירת סיפוח בשטחים, ללא התקדמות ממשית לעבר שלום. אבל, יש גם גורמים נוספים שמעכבים מימוש פוטנציאל ביחסים עם האזור, ועיקרם – דרך ניהול היחסים עם מדינות האזור על ידי גורמי ממשל בישראל.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם השנה הצביע על בעיה במערך החוץ הישראלי. מלבד משרד החוץ, שהוחלש משמעותית בשנים האחרונות, פועלים בתחומי חוץ יותר מ-30 גורמי ממשלה שונים, ללא תיאום ביניהם וללא גוף מרכזי שמתכלל את העשייה שלהם. הדבר בא לידי ביטוי גם בניהול הקשרים עם מדינות ערב, ודוגמאות לכך כבר נראו בחודשיים האחרונים, מאז ההצהרה על נרמול היחסים עם איחוד האמירויות. ההיבטים הבולטים בכך הם: המתח בין הדרג הביטחוני לדרג הדיפלומטי, והדומיננטיות של מערכת הביטחון גם בנושאי חוץ; היריבות וחוסר שיתוף הפעולה בין משרדי ממשלה שונים שפועלים במקביל אל מול מדינות האזור; המחסור בפיקוח יעיל מצד הכנסת, ובעיקר ועדת החוץ והביטחון, על פעילות הממשלה בתחומי חוץ; הצורך בייעול הממשק בין הגורמים הרשמיים בממשלה לגורמים הלא-רשמיים במגזר העסקי ובחברה האזרחית.

בתקופה בה יש לישראל הזדמנויות חדשות וקשרים חדשים באזור, יש צורך לייצר יותר סינרגיה בין הגורמים השונים שמעורבים ביחסי ישראל-ערב ולהפחית את הלעומתיות והיריבות ביניהם; ולהבטיח שניהול הקשרים המתפתחים עם שכנינו יופקד בידיים המקצועיות המתאימות ביותר לכך, עם תפקיד מוביל למשרד החוץ ולדיפלומטים. התקופה החדשה במזרח התיכון יוצרת חלון הזדמנויות לבחינה מחודשת של התנהלות הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב והאסלאם.

ד"ר אהוד (אודי) ערן, חבר הועד המנהל במכון מיתווים

הסכמי אברהם נבעו בעיקר מאינטרסים ביטחוניים-אסטרטגיים, דוגמת ההיערכות מול איראן והתפיסה כי מחויבותה של ארה"ב לאזור מצטמצמת. לפיכך, גורמי ביטחון ישראלים מילאו תפקיד משמעותי בהתקדמות לקראת ההסכמים, ועשו זאת תוך שיח וקשרים עם צמרות השלטון במדינות המפרץ או עם גורמי ביטחון מקבילים שם. בעבר הרחוק, המאמץ המדיני מול מדינות ערב (למשל, סביב הקמת המדינה) נוהל על ידי הגוף שקדם למשרד החוץ – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שניהלה גם פעילות מודיעינית-איסופית במזרח התיכון. בהמשך, המגעים עם מדינות ערב הפכו לשאלה צבאית (למשל, פגישות של ועדות שביתות הנשק) או חשאית (למשל, הברחת יהודים ממדינות צפון אפריקה) והדבר הוביל ל"ביטחוניזציה" של ההתנהלות הישראלית בנושא. יש כאן גם ממד דורי-מרחבי. ראשוני משרד החוץ שעסקו בנושא הערבי (כמו אליהו אילת ואליהו ששון) עוצבו במרחב מזרח תיכוני פתוח שנסגר לאחר הקמת המדינה.

השלום עם מצרים וירדן והתהליכים המדיניים שהתרחשו בשנות התשעים החזירו במידת מה, לפחות אז, את משרד החוץ למרחב המזרח תיכוני, עם פתיחת נציגויות במספר מדינות באזור. כלומר, סוג האינטראקציה בין ישראל למדינות ערב משפיעה על זהות הגורם במערכת הישראלית שמוביל את היחסים. אתגר מבני נוסף הוא הערעור על מרכזיותם של משרדי חוץ בניהול יחסי חוץ, אצלנו אך גם במדינות אחרות.

כיום, נוצרה הזדמנות להרחבת פעילות משרד החוץ בקשר עם מדינות ערב. בעבר, עם חתימת ההסכמים עם מצרים וירדן, הייתה תקווה ליחסים אזרחיים עמן, אך זו לא התממשה והביטחון נותן את הטון. ואולם, בקשרים המתהווים עם מדינות במפרץ יש סיכוי גדול יותר להצלחה: בין המדינות כבר יש היסטוריה של שיתוף פעולה אזרחי שניתן למנף, מדינות המפרץ רחוקות מליבת הסכסוך הישראלי-ערבי, וסדר העדיפות הכללי שלהן מדגיש פתיחות רבה יותר לעולם. דוגמה לחשיבות של משרד החוץ בקשרים המחודשים עם העולם הערבי באה לידי ביטוי בהיבטים מולטילטראליים, דוגמת הנציגות הישראלית הפורמלית לסוכנות האו"ם לאנרגיה מתחדשת באבו דאבי, והחברות הישראלית בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון בקהיר.

חיים רגב, סמנכ"ל מזה"ת במשרד החוץ

משרד החוץ, כיום עם שר חוץ במשרה מלאה, נמצא במקום אחר וטוב בהרבה מאשר היה לפני כחצי שנה, וזה כולל שותפות בקבלת החלטות, תקציב משמעותי, הגדלת תחומי אחריות ועוד. כאשר בוחנים את פעילות משרד החוץ במזרח התיכון, צריך לקחת בחשבון מי הם בני השיח של ישראל במדינות ערב. פעמים רבות, מדובר בגורמי ביטחון ומודיעין שמקורבים לשליטים באותן מדינות, ולכן באופן טבעי השותפים המקבילים שלהם בארץ הם גורמי ביטחון. קשר עם משרד החוץ נתפס לעתים במדינות ערב כשלב האחרון לפני נרמול היחסים. עם זאת, מאז שנות ה-90, יש למשרד החוץ קשרים ענפים במזרח התיכון עם גורמים רלבנטיים, ובמיוחד במדינות המפרץ. ההישג הגדול ביותר של המשרד הוא אפקט "ההרגלה" – להרגיל את מדינות ערב לנוכחות ישראלית בשטחן. מאז 2016, יש נציגות של ישראל לאבו דאבי במסגרת סוכנות האו"ם לאנרגיה מתחדשת. במסגרת פעילות הסוכנות, התאפשרה כניסת נציגי משרד החוץ למדינה בדרכון דיפלומטי ישראלי, וזה מייצר את תשתית להרחבת היחסים.

הקשרים עם מדינות המפרץ נעו עד היום סביב ארבעה מישורים: מדיני – דיאלוגים עם בכירים במעגל מצומצם; כלכלי – פעילות ענפה של אנשי עסקים במדינות המפרץ, שללא משרד החוץ לא היתה מתאפשרת; עם לעם – הכשרת לבבות וחיבור בין גורמי חברה אזרחית; מדיה חברתית – המשרד משקיע רבות בפעילות ברשתות החברתיות בערבית, ובכך הוא יצר בסיס ציבורי ליחסים שיתפתחו לאחר הכרזה על הסכמים רשמיים. משרד החוץ הפיק לקחים מתהליכי השלום עם מצרים וירדן, שם לא נעשתה הכנה והרגלה מספיקה של השטח והעם. יש כיום הרבה הזדמנויות שמשרד החוץ יכול לקדם לאור פריצת הדרך עם מדינות המפרץ – בעסקים, בתיירות, בתרבות ועוד.

הירדנים והפלסטינים קשובים אלה לאלה ולמציאות האזורית. הם מתחילים להפנים שחל שינוי ביחסי ישראל-ערב ושככל שהם ימשיכו להשתרך מאחור הם יוסיפו להפסיד. עכשיו, כשסוגיית הסיפוח נדחתה, ולאור העובדה שאיחוד האמירויות היא בעלת ברית חשובה של ירדן – אולי תתעורר חשיבה מחדש בקרב ירדן והפלסטינים. חשוב לזכור כי לשלום עם ירדן חשיבות אסטרטגית גדולה עבור ישראל.

קסניה סבטלובה, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-המזרח התיכון במכון מיתווים

בחודשיים האחרונים, לאור ההסכמים וההתפתחויות עם מדינות המפרץ, חולשת הכנסת ובמיוחד ועדת החוץ והביטחון בולטת במיוחד. לכנסת יש את הסמכות לפקח על עבודת הממשלה, אך היא לא עושה זאת. בוועדת החוץ והביטחון כמעט שלא התקיימו דיונים על התהליכים האזוריים שהבשילו בשנים האחרונות. גם כאשר חברי כנסת רצו לעסוק בנושאים האלו, המידע לא היה זמין. ח"כים שהגישו שאילתות על כך, לא קיבלו מענה ונדחו על הסף מטעמי ביטחון. מזה שנים, הדומיננטיות של הנושאים הביטחוניים ניכרת אף היא בדיוני הועדה. תת הוועדה לענייני חוץ מתכנסת לעיתים רחוקות מאוד.

לאחרונה פרסמנו במכון מיתווים מחקר על ההתנהלות הממשלתית בנוגע לשיתופי פעולה עם מדינות ערב. הדבר המרכזי שעלה במחקר הוא היעדר גוף שיתכלל בין כל הגופים השונים שעובדים עם האזור. יש לשאוף להקמה של גוף שכזה, שיהיה אחראי על הקשרים עם מדינות המזרח התיכון ויתווה אסטרטגיה לאומית-מדינית. צריך לתכנן כיצד פועלים ביחס לכל מדינה באזור, ולהימנע ממצב בו גופים שונים חוזרים על אותן פעילויות, ללא תיאום ביניהם. יש צורך בכתובת אחת לצורך חשיבה וקידום שיתופי הפעולה, וחשוב לנהל ולשתף בכל המידע שקיים בקרב הגופים והמערכות השונות. סמכויות משרד החוץ פוזרו בנדיבות בין מספר גורמי ממשל, בעוד מערכת הביטחון נהנית מעליונות ובולטות בתהליכי קבלת החלטות. בחצי השנה האחרונה חל שיפור במעמד המשרד וניתן לראות יותר השתתפות והובלה שלו. משרד החוץ צריך להיות הגוף שמוביל את היחסים המדיניים והדיפלומטיים בכלל, ועם מדינות ערב בפרט.

אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך חשוב בו מדינת ישראל הופכת, אחרי שנים רבות, לבת-בית במזרח התיכון. לצד היתרונות הברורים וההזדמנויות הרבות, יש גם אתגרים לא פשוטים, שההתמודדות עמן מחייבת שיתופי פעולה בין מגוון הגורמים הממשלתיים בישראל. העובדה שנחתמים הסכמים היסטוריים מבלי שאף עין בכנסת רואה אותם קודם, היא לא תקינה ויש לשנות זאת.

יעל רביע-צדוק, סמנכ"ל כלכלה במשרד החוץ

הדיפלומטיה הכלכלית היא מנוע הצמיחה של משרד החוץ. משבר הקורונה שיקף את חיוניותו של המשרד, ברכש ציוד רפואי, הסדרת התעופה ועוד. המשרד פועל למינוף החדשנות והיכולות הישראליות במענה לצרכים של מדינות, מחזק את נכסיותה המדינית של ישראל ומזהה הזדמנויות עסקיות חדשות עבור החברות הישראליות. בשנתיים האחרונות, סייעו נציגויות ישראל לקידום עסקאות של חברות ישראליות בסך של 7.6 מיליארד דולר. המשמעות היא יצירת למעלה מ-65 אלף משרות חדשות במשק. בכך תורם משרד החוץ לא רק לביטחון האסטרטגי והמדיני של מדינת ישראל, אלא גם לביטחון הכלכלי.

משרד החוץ חווה עדנה. שר החוץ מוביל סדר יום דיפלומטי עשיר והגדיל תקציבים. נוכחות הדיפלומטים בשטח היא נכס. הם מייצרים את החיבור בין צורך מקומי ליכולת ישראלית (וההיפך) ומחזקים את הקשרים למול אותה מדינה. הצורך סולל את הדרך לביצוע: ב-2011 זיהינו את הצורך שנוצר בירדן בעקבות חסימת נתיבים בסוריה ויצרנו נתיב חלופי ליצוא סחורות. משרד החוץ יזם והוביל את הפיכתה של ישראל לגשר יבשתי לתנועת סחורות מירדן ואליה, ובכך שדרג את מעמדה האזורי של ישראל ונכסיותה למול ירדן.

המימד הכלכלי הוא ציר מרכזי לקידום הקשרים באזור. הסכם ה-QIZ עם מצרים הגדיל את היצוא המצרי וייצר 300 אלף מקומות עבודה. חישבו על העובדה שמאות אלפי משקי בית מתפרנסים שם מפירות השלום עם ישראל. אין זה עניין של מה בכך. תגליות הגז שינו את מעמדה של ישראל באזור והפכו אותה ליצואנית גז לשכנותיה. דיפלומטיית האנרגיה כוללת מהלכים שהבשילו את הקמת ה-EMGF, פורום הגז של מזרח הים התיכון שהוקם השנה בקהיר, ביוזמת שרי האנרגיה של מצרים וישראל.

הסכמי אברהם, הם אירוע היסטורי המקרין על האזור. הקרן המשולשת עליה הכריזו האמריקאים תהווה כלי מימון חשוב לקידום פרויקטים כלכליים משותפים. ההסכמים שנחתמו (בתחומי התעופה, האשרות ועידוד והגנה על השקעות) מניחים תשתית ובונים אמון. נחתור לקדם פרויקטים של סחר, חדשנות, אנרגיות מתחדשות ותשתיות. המבט הישראלי אל המרחב  חותר לבסס את השותפויות החדשות לטובת האזור ומעבר לו. השמיים הם הגבול.

ד. נקודות מבט פוליטיות

השרה אורית פרקש-הכהן, השרה לעניינים אסטרטגיים ושרת התיירות

במסגרת הטיפול בנושאים אסטרטגיים, חשוב לשים דגש על המערכה התודעתית המתנהלת כיום ברשתות החברתיות. זהו מאבק יומיומי והוא איננו מאבק על תדמית, אלא מאבק על האמת. זהו קרב על התודעה ועל שמה הטוב של ישראל. המניפולציה של התודעה יוצרת מראית עין של שיח שלילי ברשתות החברתיו נגד ישראל, מתוך רצון להשפיע על סדר היום הציבורי באופן השולל את קיומה של ישראל, את הלגיטימיות שלה ואת האינטרסים שלה. המשרד לנושאים אסטרטגיים פועל גם ביחס לשיח השנאה ברשת. לאחרונה חנכתי מרכז תקשורת חדש עם ראש מועצת ג'וליס ורשות השירות הלאומי והאזרחי, והשנה שש בנות העדה הדרוזית יתפעלו חדר תקשורת דיגיטלית בשפה הערבית.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, סודאן אירחה את ועידת ח'רטום הידועה לשמצה, בה מדינות ערב שללו את ישראל ואמרו "לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום". היום אנחנו רואים את המגמה ההפוכה – מגמת ההכרה. כן לדיאלוג, כן לחיבור ולא לחרמות.

תיירות בין מדינות היא הביטוי הטוב ביותר של שלום בין עמים. לא סתם מנחם בגין הדגיש את חשיבות התיירות כבונה גשרים לשלום בנאום התשובה שלו בעת ביקורו של סאדאת בכנסת. ממשלות הן אלה שחותמות על הסכמים ואמנות, אבל את השלום האמיתי בונים האנשים שפוגשים זה את זה. מדינת ישראל וגם אני מצפים לתיירים ממדינות ערב וממדינות האסלאם. כך ניצוק תוכן של שלום בר-קיימא בין המדינות, ונמשיך לחזק את מעמדה של ישראל באזור ובעולם ואת הלגיטימיות שלה.

ח"כ עפר שלח, יש עתיד-תל"ם

התהום הפעורה בלב המזרח התיכון היום היא בין המדינות שואפות היציבות לבין האסלאם הרדיקלי. מצב זה מייצר הזדמנות עבור ישראל לחזק ולשפר את מעמדה באזור. במשך עשורים, ישראל לא הייתה שותפה לתהליכים אזוריים ונושאים מהותיים (למשל המצב בסוריה וסוגיית הגרעין האיראני) הוכרעו ללא ייצוג של האינטרס הישראלי ושל האינטרסים המשותפים לישראל ושכנותיה. פוטין אולי מזמין את נתניהו להצטלם, אבל על המצב בסוריה הוא מדבר עם רוחאני וארדואן. הם שחקנים בזירה ואנחנו לא. זה מתחבר גם ליציאה האמריקאית מהמזרח התיכון. עסקת המאה האמיתית תהיה להציע לארה"ב מזרח תיכון שמובל על ידי בנות בריתה – ישראל והמדינות שואפות היציבות.

בעקבות הסכמי הנורמליזציה, נתניהו אולי חוגג כיום את ניצחון הטענה שלו שניתן לשפר את מעמדנו באזור בלי לשים את הקלף הפלסטיני על השולחן, אבל היפרדות מהפלסטינים היא אינטרס עליון לישראל במידה שברצונה להישאר יהודית ודמוקרטית. ההתפתחות החיובית היא שהפלסטינים משלמים מחיר על הסרבנות שלהם. אם אנחנו לא נמצה את התנופה של המהלך עם מדינות המפרץ להיפרדות מהפלסטינים, אז גם מהלך הנורמליזציה יישאר בגדר עסקה שנעשתה לטובת שיפור מצבם של משטרים מסוימים במזרח התיכון, שפוחדים מאיבוד קשר עם ארה"ב כשטראמפ יתחלף.

אני לא רואה שינוי במעמד משרד החוץ בתקופה האחרונה, וזאת בדומה לעמדות שהביע הציבור בסקר מכון מיתווים. החלשת משרד החוץ וחלוקת התפקידים שלו למשרדים אחרים ממניעים פוליטיים הם תהליכים שהתחילו מזמן. הדבר הזה גורם נזק לישראל. זו לא רק סוגיה טכנית שקשורה לשאלת הימצאותו או היעדרו של משרד החוץ מצמתי קבלת החלטות. מדובר בהיעדר פעולה מתואמת של מערך החוץ והיעדר גיבוי עבורו לקדם אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל.

נתניהו רואה ביהדות ארה"ב גורם שיעלם מהמפה, שרובו מתבולל ומאבד קשר עם ישראל. יש צורך להתמודד עם הקרע הזאת, ולחבר מחדש את הקהילה היהודית בארה"ב לישראל. את זה צריך לעשות משרד החוץ.

ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ

ההסכמים החדשים עם מדינות המפרץ הם חשובים ויש לתמוך בהם. יחד עם זאת, הטענה של הממשלה ושל הימין הישראלי שההסכמים הללו מבטלים את הסוגייה הפלסטינית היא שקרית ומזיקה לאינטרסים של ישראל. התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים היא אינטרס ישראלי, כדי שנוכל לחיות כאן בשלום ובביטחון. ההסכמים החדשים הם אמצעי שיכול לסייע לקידום משא ומתן עם הפלסטינים ולהגעה לפתרון שתי-המדינות.

בשנים האחרונות, אנחנו עדים לעליה של משטרים ומנהיגים ריאקציונרים, אנטי-דמוקרטים ואנטי-ליברלים, ודווקא איתם ישראל קושרת ומעמיקה את היחסים. זה נעשה על חשבון היחסים עם מדינות דמוקרטיות וליברליות. בכל קשור לאירופה, ישראל צריכה להשקיע משאבים ולשמר את הקשר עם המדינות הדמוקרטיות שהיו ונותרו בעלות הברית שלנו. צריך גם לעצור את הרעיון והאמירות על כך שהאיחוד האירופי הוא עוין ואנטי-ישראלי. זהו רעיון פסול וקלוקל מיסודו.

המהות הדמוקרטית של ישראל לא מאפשרת לנו להתרחק ממדינות דמוקרטיות ליברליות כמו גרמניה וצרפת ומארגון כמו האיחוד האירופי. מקומה של ישראל בעולם הוא בין העמים הנאורים והדמוקרטים, שמגינים על זכויות אדם ומנסים לפתור סכסוכים בדרכי שלום. הממשלה הנוכחית בישראל לא תשנה אמנם את מדיניותה לכיוון זה, אבל אפילו בה יש מספיק שרים שאמורים להבין את השייכות והקרבה שלנו לעולם הדמוקרטי והליברלי.

שינוי פוליטי בארה"ב עשוי לגרום לחשיבה מחודשת בירושלים על הכיוונים של מדיניות-החוץ שלנו. ישראל תמיד הייתה סוגיה שבקונצנזוס דו-מפלגתי בארה"ב. בשנים האחרונות זה נשבר ולנתניהו ולממשלת ישראל היה חלק מרכזי בעניין הזה. הקהילה היהודית בארה"ב מצביעה ברובה הגדול למפלגה הדמוקרטית, וזה לא חדש. בקשר עם הקהילה היהודית, ממשלת ישראל צריכה להדגיש את הערכים והאינטרסים המשותפים, ולהבין איזו טעות זו הייתה לשבור את היחסים עם המפלגה דמוקרטית ולהסתמך על טראמפ והרפובליקאים.

ח"כ עאידה תומא סלימאן, הרשימה המשותפת

על פניה, התקופה הנוכחית היא המוצלחת ביותר עבור ישראל מבחינת הפוליטיקה האזורית – כאשר כל כמה ימים מגיעה הכרזה על הסכם שלום-כביכול חדש. אבל, המדינות עמן ישראל מגיעה להסכמים מתאימות לתיאורים של מדינות ומשטרים שמדכאים את העמים שלהן. זה קורה באירופה, באפריקה וגם במדינות המפרץ והעולם הערבי. למרות הרושם הכללי של הצלחת המדיניות האזורית של ממשלת נתניהו, בפועל אנחנו בשפל ומדרדרים לעבר מקום מסובך יותר. הסכמי הסחר הכלכליים הם הסחת דעת מהניסיון האמיתי לפתור את המצב שהביא אותנו מלכתחילה לסכסוך שבו ישראל נמצאת. ישראל כובשת עם אחר ומדיניות נתניהו נותנת אליבי להמשך הכיבוש. תכנית טראמפ אינה תכנית שלום ואינה מקדמת הקמה של מדינה פלסטינית. למעשה, זוהי תכנית של מגה-סיפוח וסיכול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית. ההסכם עם איחוד האמירויות הוא חלק מתכנית טראמפ.

ההסכמים עם מדינות המפרץ מרחיקים אותנו מהשלום. אם ההסכמים האלה משרתים את המטרה של בידוד הפלסטינים, ונועדו להכניע אותם, הם לא יכולים להיחשב הסכמי שלום. האם ההסכמים האלה משרתים את האינטרסים של העמים? בעיניי לא, למרות הפוטנציאל הכלכלי. מי שירוויח מכך יהיו בעלי ההון. נתניהו וממשלתו פתחו במרוץ חימוש מסוכן באזור. מאז שנחתמו ההסכמים, שומעים רק על התכוננות למלחמה והצטיידות במטוסים. זאת לא אווירה של תחילת יחסי שלום. מי שחושב שאפשר לקיים פוליטיקה אזורית בה ישראל מנהלת יחסים אזוריים תוך כיבוש של העם הפלסטיני, משאיר לנו ירושה מאד כבדה שעלולה להתפוצץ. גם לאחר שטראמפ ונתניהו יעזבו את תפקידם, נצטרך להתמודד עם החסמים בדרך לשלום עתידי שהם הצליחו לנטוע. השאלה שאנחנו, ובעיקר הרוב היהודי בישראל, צריכים לשאול היא איזה סוג של עתיד ומדינה אנו רוצים. נתניהו בונה את מדינת האפרטהייד, והצעדים שלו לא עוזרים לנו לבנות דמוקרטיה אמיתית ולסיים את הכיבוש. ההצלחה-כביכול שנרשמת כיום ביחסים עם האזור מסמלת למעשה הדרדרות מדאיגה.

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית, נובמבר 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הזדמנויות, אתגרים ושאלות להכרעה: מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%a2%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99/ Sun, 25 Oct 2020 15:02:08 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6228  נייר מדיניות בעקבות מפגש קבוצת המחקר והמדיניות: "ישראל באגן הים התיכון" מסמך זה מציג תובנות והמלצות שגובשו במפגש השמיני של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון, שמובילים מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המפגש, שהתקיים ב-19 בנובמבר 2020, התמקד במתן מענה לשאלות מרכזיות העומדות בפני ישראל במזרח אגן הים התיכון, בתחומי מדיניות, כלכלה, אנרגיה, סביבה וזהות. השתתפו בו חוקרים ומומחים, ונציגים של משרדי ממשלה וארגוני חברה אזרחית. המסמך אינו מייצג הסכמות בין כלל משתתפי המפגש. אגן הים התיכון הפך בשנים האחרונות לאחת הזירות המרכזיות במדיניות-החוץ האזורית של ישראל. ההתפתחויות באזור זה מעמידות בפני גורמי ממשל בישראל סוגיות ושאלות להכרעה, בתחומים המדיני, הכלכלי, האנרגטי, הסביבתי והזהותי. ההפרדה וההבחנה בין התחום הללו היא מלאכותית במידה רבה, הואיל והתחומים שלובים זה בזה, והמדיניות בכל תחום נגזרת מתוך ומשליכה על הפעילות בתחומים האחרים. מסמך זה מציג המלצות ותובנות בעקבות דיון שהתקיים סביב שאלות ספציפיות בתחומים השונים, אשר מעסיקות או צריכות להעסיק את מעצבי המדיניות בישראל. בתחום המדיני, התמקד הדיון בשאלות כיצד שומרים על ערוצים פתוחים בין ישראל ותורכיה, כיצד מרחיבים את הברית עם יוון וקפריסין מעבר לתחום האנרגיה, וכיצד ניתן לסייע למשא ומתן עם לבנון להצליח; בתחום הכלכלי, התמקד הדיון בשאלות כיצד ניתן לרתום את הנורמליזציה עם מדינות במפרץ לחיזוק היחסים עם מצרים וירדן, וכיצד ניתן לרתום את אגן הים התיכון לחיזוק הכלכלה המעגלית בישראל. בתחום האנרגטי, השאלות התמקדו ביתרונות ובחסרונות של חיבור ישראל לרשתות חשמל אזוריות, ובחלופות לניצול וייצוא הגז הטבעי של ישראל; בתחום הסביבתי, השאלות נסובו סביב היכולת של ישראל להיעזר בקהילה

הפוסט הזדמנויות, אתגרים ושאלות להכרעה: מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
 נייר מדיניות בעקבות מפגש קבוצת המחקר והמדיניות: "ישראל באגן הים התיכון"

מסמך זה מציג תובנות והמלצות שגובשו במפגש השמיני של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון, שמובילים מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המפגש, שהתקיים ב-19 בנובמבר 2020, התמקד במתן מענה לשאלות מרכזיות העומדות בפני ישראל במזרח אגן הים התיכון, בתחומי מדיניות, כלכלה, אנרגיה, סביבה וזהות. השתתפו בו חוקרים ומומחים, ונציגים של משרדי ממשלה וארגוני חברה אזרחית. המסמך אינו מייצג הסכמות בין כלל משתתפי המפגש.

אגן הים התיכון הפך בשנים האחרונות לאחת הזירות המרכזיות במדיניות-החוץ האזורית של ישראל. ההתפתחויות באזור זה מעמידות בפני גורמי ממשל בישראל סוגיות ושאלות להכרעה, בתחומים המדיני, הכלכלי, האנרגטי, הסביבתי והזהותי. ההפרדה וההבחנה בין התחום הללו היא מלאכותית במידה רבה, הואיל והתחומים שלובים זה בזה, והמדיניות בכל תחום נגזרת מתוך ומשליכה על הפעילות בתחומים האחרים. מסמך זה מציג המלצות ותובנות בעקבות דיון שהתקיים סביב שאלות ספציפיות בתחומים השונים, אשר מעסיקות או צריכות להעסיק את מעצבי המדיניות בישראל.

בתחום המדיני, התמקד הדיון בשאלות כיצד שומרים על ערוצים פתוחים בין ישראל ותורכיה, כיצד מרחיבים את הברית עם יוון וקפריסין מעבר לתחום האנרגיה, וכיצד ניתן לסייע למשא ומתן עם לבנון להצליח; בתחום הכלכלי, התמקד הדיון בשאלות כיצד ניתן לרתום את הנורמליזציה עם מדינות במפרץ לחיזוק היחסים עם מצרים וירדן, וכיצד ניתן לרתום את אגן הים התיכון לחיזוק הכלכלה המעגלית בישראל. בתחום האנרגטי, השאלות התמקדו ביתרונות ובחסרונות של חיבור ישראל לרשתות חשמל אזוריות, ובחלופות לניצול וייצוא הגז הטבעי של ישראל; בתחום הסביבתי, השאלות נסובו סביב היכולת של ישראל להיעזר בקהילה הבינלאומית ובמדינות האזור להתמודדות עם משבר האקלים, ובתרומתו של אגן הים התיכון לביסוס משק ישראלי מאופס פליטות; ובתחום הזהותי, הדיון נסוב סביב תרומתה האפשרית של גיבוש זהות ים תיכונית למערכות היחסים באזור.

א. סוגיות מדיניות

1. כיצד שומרים על ערוצים פתוחים בין ישראל ותורכיה?

דיונים קודמים של הקבוצה הדגישו את החשיבות שבשמירת ערוצים פתוחים לתורכיה, למרות המתיחות המדינית בין המדינות. הצורך הופך חשוב יותר נוכח השיח הגובר בישראל הרואה את תורכיה כמדינה עוינת.

מערכת היחסים הקיימת בין ישראל ותורכיה נתפסת כמשרתת בשלב זה את שני הצדדים, וככזו שיכולה להימשך ללא שינויים דרמטיים. אמנם ישראל שותפה לציר העומד נגד תורכיה בים התיכון, אבל מרכיבים רבים ביחסי ישראל-תורכיה ממשיכים לעבוד בצורה סבירה, וישראל אינה נאלצת בדרך כלל לבחור בין הברית שלה עם יוון וקפריסין לבין היחסים עם תורכיה. גם תורכיה אינה משלמת מחיר על המתח ביחסים עם ישראל, ועל אף שהורידה באופן מעשי את דרג היחסים הדיפלומטיים, יש עלייה בסחר בין המדינות, התיירות ב-2019 שגשגה למרות המתיחות הפוליטית, התקיימו מופעי תרבות ישראליים בתורכיה, והביקורת שהיא מפנה כלפי ישראל מסייעת לדימוי שלה במזרח התיכון.

אף על פי כן, כמה גורמים עשויים לתרום לרצונה של תורכיה לחמם מחדש את היחסים עם ישראל: בידודה של תורכיה במזרח אגן הים התיכון גורר עמו מחיר כבד עבורה, ומבין מדינות האזור, ישראל היא זו שהכי קל יהיה לתורכיה לשקם עמה יחסים; קיימת אפשרות שאיחוד האמירויות תהפוך למרכז תיירות חלופי עבור הישראלים ונקודה לטיסות ההמשך שיפגעו בחברת התעופה התורכית; ורצונה של תורכיה לקחת חלק פעיל בסוגייה הישראלית-פלסטינית תחת מאמציו של ממשל ביידן, שצפוי לנקוט גישה מולטילטרלית. ביידן, שמילא תפקיד משמעותי במהלכי הפיוס בין ישראל ותורכיה ב-2016, יכול לשוב ולתרום להתחממות היחסים.

ישנם אינטרסים משותפים לישראל ולתורכיה בזירות שונות אותם ישראל יכולה לרתום לטובת קידום היחסים. למשל, התנגדות משותפת להחלטה של הולנד, בלגיה ודנמרק לאסור על ברית מילה לקטינים, יכולה להוות בסיס לשיתוף פעולה במוסדות רב-לאומיים רלבנטיים. אנשי העסקים מהתפוצה התורכית באירופה מחפשים אפיקי השקעה ושותפות עם ישראל. בחסות הקורונה והזום האינטראקציה בין מכוני מחקר ומדיניות משתי המדינות הולכת וגוברת. על ישראל להמשיך ולשדר כי הברית שלה עם יוון וקפריסין אינה באה על חשבון אפשרות שיקום היחסים עם תורכיה. העוצמה הפוליטית של שני המנהיגים – נתניהו וארדואן – מאפשרת להם להחליט על שיקום היחסים, מבלי שישלמו על כך מחיר ציבורי גבוה או שיעוררו אופוזיציה פנימית למהלך.

2. כיצד מרחיבים את הברית עם יוון וקפריסין מעבר לתחום האנרגיה?

יש בהיסטוריה הישראלית דוגמאות ליחסים עם מדינות שהחלו ב"ירח דבש", אך נגמרו לבסוף בהתקררות משמעותית או פיצוץ. על ישראל לוודא כי היא בונה את הברית שלה עם יוון וקפריסין על יסודות איתנים, אשר יעמדו בפני זעזועים ואתגרים, וימשיכו לשרת את היציבות והאינטרס הישראלי לאורך שנים.

המוקשים העיקריים העומדים בפני הברית הם הסכסוך בין המדינות ההלניות לתורכיה, וצינור הגז לאירופה. הסכסוך בין המדינות יוון וקפריסין לתורכיה מסכן מעצם טבעו את המדיניות הלא-אקסקלוסיבית של ישראל באגן הים התיכון, ומאתגר את יכולתה לשמור על קשרים טובים עם שני הצדדים. קיים חשש כי הסלמה בסכסוך תחייב את ישראל לנקוט עמדה מובהקת יותר אשר תשפיע על היחסים עם מי מהצדדים. היתכנותו של פרויקט צינור הגז לאירופה, אשר היווה ומהווה בהצלחה כלי פוליטי ומדיני לחיזוק הקשרים בין המדינות המעורבות, מוטלת בספק, וקיימת סכנה כי התנפצות הציפיות מפרויקט זה עשויה לפגוע בטיב היחסים. יש למנוע כבר כעת פער ציפיות אשר עשוי להביא בהמשך הדרך לנסיגה בקשרים ומתיחויות מיותרות.

על מנת להתמודד עם האתגרים הללו, ולנצל את ההזדמנויות הטמונות בחיזוק הקשר עם יוון וקפריסין, על ישראל להמשיך ולצקת תוכן ממשי ומגוון לברית, החורג מתחומי הביטחון והכלכלה. מדינת ישראל פעלה נכון כאשר הובילה לאיגום משאבים ממשלתי לטובת בניית שיתופי פעולה עם יוון וקפריסין. טוב עשתה שלקחה על עצמה את ההובלה והעלויות של קידום תחום החדשנות ביחסים עם מדינות אלו. כבר כעת ישנם שיתופי פעולה בין לשכות המסחר, בתחומי איכות הסביבה, התיירות, והתקשורת. ישנן גם יוזמות אזרחיות רבות, פגישות, עבודה שמובילה הסוכנות היהודית בקרב התפוצות, ועוד. מגיפת הקורונה אמנם עצרה רבים מהפרויקטים ושיתופי הפעולה, אך היא בעצמה מהווה נושא לשיתופי פעולה בין המדינות. ישראל יכולה וצריכה לנצל את היותן של קפריסין ויוון מדינות אירופיות, ולקדם שיתופי פעולה עמן דרך מסגרות ותכניות של האיחוד האירופי, למשל בתחום המחקר והפיתוח. הדגשת האופי הדמוקרטי של שלוש המדינות, כפי שנעשה בתחילת גיבושם של היחסים החמים, היא דבר טוב שיש לעודד, כחלק מחיזוק המרכיב הדמוקרטי במדיניות-החוץ הישראלית.

קפריסין מעוניינת להקים בשטחה מזכירות למערכות היחסים המשולשות שיש לה וליוון עם מדינות באזור. זה מתקדם בקצב איטי, אבל לקפריסאים זה חשוב, זה משדרג את חשיבותה במרחב, והם לוחצים להתקדמות. שגריר ישראל בקפריסין מונה להיות הנציג הישראלי למזכירות, ואליו נוספה מתאמת מדינית ממטה משרד החוץ. על ישראל לתמוך במהלך ולחזקו. מהלך משלים נוסף שעל ישראל לקדם, לאור ההסכמים החדשים שלה עם מדינות המפרץ, הוא שילוב הזירה המפרצית והזירה ההלנית לטובת סינרגיה שתעצים שיתופי פעולה, מבלי שהזירה המפרצית תבוא על חשבון תשומת הלב לזירה ההלנית.

3. כיצד אפשר לסייע למשא ומתן הימי עם לבנון להצליח?

יש חשיבות לקיום המשא ומתן בין ישראל ולבנון על סימון הגבול הימי ביניהן, ולעובדה שהוא מתקדם מסבב לסבב גם אם טרם התרחשה פריצת דרך בשיחות. זה מרגיל את המדינות לקיומה של הידברות ביניהן, לאחר שנים רבות, ומייצר מודל שיכול להקרין גם על מדינות אחרות באגן הים התיכון שמסוכסכות אלו עם אלו. ייתכן לבסוף, שהתועלת שבשיחות תבוא לידי ביטוי בכלל בתחום אחר, ולאו דווקא בהסכמה על הגבול הימי.

כלקחים משיחות קודמות עם לבנון, חשוב להנמיך פרופיל וציפיות. כדאי לדבר רק על ההיבטים הטכניים שלשמם מתנהל המשא ומתן, ולהימנע מהצהרות מדיניות ראוותניות על שלום ונורמליזציה, שצפויות לפגוע במהלך. משרד החוץ חייב להיות מעורב במשא ומתן, כדי לתת מעטפת מדינית, בצניעות, לצד הובלה של משרד האנרגיה כדי להרגיע חששות לבנוניים שישראל חושבת על  המהלך כמשא ומתן מדיני.

ממשל אובמה ואחריו ממשל טראמפ היו מושקעים בניסיון לקדם הסכמה ישראלית-לבנונית, וממשל טראמפ הצליח לבסוף להביא לתחילת המשא ומתן. חשוב שישראל תעביר מסר לממשל ביידן שהיא מעוניינת בהמשך השקעה אמריקאית במלאכת התיווך ושיש לכך ערך. חשוב שממשל ביידן לא יחשוב שזה נושא פוליטי, שצריך לעשות בו ההיפך ממה שעשה טראמפ, אלא יבין שמדובר בנושא מקצועי ומדיני חשוב, שיש להמשיך בו.

ב. סוגיות כלכליות

1. כיצד ניתן לרתום את הנורמליזציה עם מדינות מפרץ לחיזוק היחסים הכלכליים עם מצרים וירדן?

באיחוד האמירויות, ובייחוד בדובאי, קיימת התמחות בולטת בקישוריות אווירית-ימית וביכולת לוגיסטית הטומנת בחובה אפשרויות מרחיקות לכת עבור שרשרת האספקה והסחר הישראלית, כמו גם עבור תחום התיירות האזורית. היכולת והעוצמה הלוגיסטית של איחוד האמירויות יכולה לפתח ולהעצים נתיבי תנועה אזוריים משותפים. נתיב ימי המשותף גם לישראל ולמצרים, ונתיב יבשתי בו לירדן תפקיד משמעותי. מיצוי הפוטנציאל של הנתיב דרך ירדן בתחבורה יבשתית ואווירית, תלוי במידה רבה בשיתוף הפעולה של ערב הסעודית. פיתוח נתיב זה עשוי להעניק לירדן מקור הכנסה ותעסוקה משמעותי וקריטי, בייחוד כאשר חשיבותו של נמל עקבה יורדת נוכח הקושי של אוניות גדולות מאוד להיכנס אליו. השלמת הנתיב היבשתי וחיבור הרכבת בין ישראל לירדן יתרמו רבות לפיתוח הנתיב. בכל הקשור לפיתוח הקשר והתנועה בין המפרץ לים התיכון דרך ישראל, חשוב לישראל לוודא כי מצרים אינה נפגעת, וכי התנועה בנתיבים החלופיים לא פוגעת בהכנסותיה מהמעבר בתעלת סואץ.

ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין פותחים הזדמנות לקידום פרויקטים כלכליים משמעותיים. נכון לישראל לקדם פרויקטים יחד עם איחוד האמירויות ומדינות שלישיות, אשר יש אינטרס פוליטי לחזק את יציבותן, ואינטרס כלכלי ליהנות מתרומתן לפרויקט המשותף. הנכסים שישראל יכולה להביא לשותפויות אזוריות כאלו מתמקדים ביכולת הטכנולוגית, ובתחומי ההתמודדות עם אתגרי המדבור, הבריאות, המים, בטחון המזון, החקלאות, פיננסיים, ועוד. יש לשקול לקדם פרויקטים ישראלים-אמירתיים במצרים, ירדן ואף דרומה בסודן. בנוסף, תחום האנרגיה עומד בפני עצמו, כתחום המעודד שיתופי פעולה בין איחוד האמירויות, ישראל, מצרים וירדן (ואולי אף הרשות הפלסטינית, למשל במסגרת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון), ושיתופי פעולה רב-אזוריים בין המפרץ, אגן הים התיכון ואגן הים האדום.

2. כיצד ישראל יכולה לרתום את אגן הים התיכון לקידום כלכלה מעגלית?

כלכלה מעגלית שחותרת לסיים את ההישענות על אנרגיה פוסילית, ומבוססת על ההבנה כי פסולת היא משאב שיש לשוב ולנצל, הופכת מרכזית יותר ויותר במדינות מפותחות בעלות מודעות סביבתית גבוהה. בסביבתה של ישראל, הפוטנציאל לקדם שיתופי פעולה בתחום הכלכלה המעגלית נמצא באירופה ובאיחוד האמירויות. ישראל מחזיקה בנכסים של טכנולוגיה וחדשנות, ואותם היא צריכה להביא לשותפות עם מדינות אחרות לקידום כלכלה מעגלית. יש בישראל פרויקטים של כלכלה מעגלית המקודמים על ידי משרד הכלכלה, איחוד והתאחדות התעשיינים, והמשרד להגנת הסביבה. ישראל צריכה גם לפעול להתחבר לתכנית הסביבתית של האיחוד האירופי – ה-Green Deal. העצמת הכלכלה המעגלית ושיתופי הפעולה האזוריים במסגרתה, יכולים להביא להוזלה משמעותית בעלויות. עם זאת, נושא הכלכלה המעגלית עדיין חדש במרחב. מצרים וירדן עדיין רחוקות מאוד ממנו, וגם ישראל עדיין לא עושה מספיק לגביו.

ג. סוגיות אנרגטיות

1. האם ישראל צריכה לקדם חיבור של רשת החשמל שלה לירדן, למפרץ ולאירופה?

אחד האתגרים במעבר מאנרגיות פוסיליות לאנרגיות מתחדשות הוא השמירה על יציבות וביטחון אנרגטי. חיבור אזורי של רשתות החשמל תורם ליציבות אנרגטית, ומאפשר סחר יומיומי בחשמל. ככל שיהיו לישראל יותר חיבורים – לירדן, למצרים, לאירופה ולמפרץ – ברשתות נפרדות ובלתי-תלויות, כך הביטחון האנרגטי שלה יגבר. תרומת החיבורים יכולה להיות משמעותית, אך היא אין בהם די לבדם כדי להבטיח יציבות אנרגטית. האיחוד האירופי שמקדם מעבר לאנרגיות מתחדשות מעודד חיבוריות שכזו, ושם לעצמו למטרה לחבר גם את קפריסין, ובהמשך את המזרח התיכון. לאור זאת, יש לאיחוד אינטרס לקדם חיבור גם בין ישראל וקפריסין, והוא עשוי להיות מוכן לקחת על עצמו חלק מהמימון שלו, כאשר ביתר ההוצאות יישאו הממשלות המקומיות. בנוסף, חיבור לרשת חשמל אזורית יאפשר לישראל למכור את עודפי ייצור האנרגיה שלה, גם אם במחיר נמוך, כל עוד לא קיים פתרון מוצלח לאגירת אנרגיה. מבחינה אסטרטגית, עדיין חשוב לישראל לשמור על עצמאות אנרגטית, בייחוד בעתות משבר, ולא להיות תלויה במקור אנרגיה חיצוני. לצד השיקולים האנרגטיים והכלכליים, לחיבור רשתות החשמל יש גם שיקולים מדיניים נלווים. למשל, בירדן יש עודף חשמל מאנרגיות מתחדשות, אולם כאשר בירדן יש עודף אנרגטי, כך גם בישראל. ייבוא אנרגיה מתחדשת מירדן, כמו גם הרעיון לשלב זאת עם התפלת מים עבור ירדן, יכול להיות צעד מדיני שתומך בחיזוק הקשרים עם ירדן ובשמירה על הסכם ייצוא הגז עמה, לו מתנגדת האופוזיציה בירדן. ההחלטה להרחיב את חיבור החשמל בין ירדן ליריחו היא צעד פוליטי חיובי.

2. מהי חלופת ייצוא הגז המועדפת עבור ישראל, אם בכלל?

קיים פרק זמן של כמה שנים בו העולם יעבור מאנרגיות פוסיליות לאנרגיות מתחדשות. אורכו של פרק הזמן הזה, שככל הנראה יימשך בין 15 ל-30 שנה, תלוי בהתפתחויות הטכנולוגיות, כמו גם במוטיבציה הכלכלית והפוליטית להניע את המעבר במהירות רבה יותר. בפרק זמן זה, יהיה על ישראל להפיק במהירות האפשרית את הגז ולנצל אותו במקום שימוש בדלקים פוסיליים מזהמים יותר. זאת, על מנת למקסם את הרווחים הכלכליים לטובת אזרחי המדינה, ועל מנת לנצל את הגז לטובת יצירת חיבורים אזוריים. חיבורים אפשריים לייצוא הגז כוללים בין היתר שיתוף פעולה עם מצרים במתקני ההנזלה שלחופיה, הקמת מתקני הנזלה ימיים, וצינור הגז מישראל לקפריסין ויוון, שהאפשרות להקמתו משמשת כלי דיפלומטי חשוב שיש להמשיך ולדון בו. חיבור אפשרי נוסף הוא ייצוא הגז לערב הסעודית, שם יש ביקוש לגז טבעי. בתנאים פוליטיים מסוימים, ניתן יהיה לייצא גז לערב הסעודית בקלות יחסית בצינור דרך ירדן.

ד. סוגיות סביבתיות

1. כיצד ניתן להיעזר בקהילה הבינלאומית לצמצום השלכות משבר האקלים על האזור?

האיחוד האירופי הוא הגורם המרכזי עמו נכון וכדאי לישראל לשתף פעולה בתחום זה. הוא חלק מהאזור, הוא קרוב, הוא מעורה ומכוון לנושא הזה, והוא מקדם מדיניות סביבתית מגובשת ובצידה תקציבים רבים. תחת ממשל ביידן, ארה"ב צפויה להיות הרבה יותר מעורבת במאבק במשבר האקלים, וייתכן שהיא תהיה מעוניינת להתערב יותר בנושאים אלו גם באגן הים התיכון. גם מוסדות האו"ם רלבנטיים לכך, ואילו סין ורוסיה פחות. שתי פלטפורמות חשובות שניתן לבחון האם וכיצד ניתן לרתום אותן לפעולה משותפת הן אמנת ברצלונה והאיחוד למען הים התיכון (UfM). נכון יהיה לבנות את שיתופי הפעולה האזוריים והבינלאומיים סביב פעילויות ממשיות – למשל, תרגילי חירום משותפים של מדינות אגן הים התיכון בשותפות המעצמות למניעת זיהום ים, או איסוף מידע מגולם כדי לקבל תמונה מלאה לגבי עליית גובה פני הים (בישראל אין נתונים שנאספים באופן שיטתי, רשמי ומספק).

2. כיצד ניתן להיעזר באגן הים התיכון כדי להגיע ליעד של משק מאופס פליטות?

משק מאופס פליטות הוא יעיל מבחינה אנרגטית, נשען בעיקר על אנרגיות מתחדשות, ויודע כיצד לספוח פליטות קיימות באמצעים מכניים ואחרים. לישראל יש קושי להגיע ליעד של משק מאופס פליטות בכוחות עצמה בלבד. ישראל היא אי אנרגטי, ואין לה די מקורות מגוונים של אנרגיות מתחדשות (דוגמת רוח ומים), למעט השמש. השטח של ישראל הוא קטן, ומקשה על שימוש בקרקע לטובת הפקת אנרגיית שמש. אחת ההזדמנויות עבור ישראל להגיע למשק מאופס פליטות עוברת בשיתוף פעולה אזורי, ברכישת אנרגיה ירוקה מהמדינות בסביבה, באמצעות הכבל החשמלי לאירופה, ובהמשך כאשר מדינות המפרץ תהפוכנה ליצרניות של אנרגיה סולרית, אז גם דרך שיתוף פעולה עמן.

ה. סוגיות זהות

1. כיצד ניתן לרתום את הזהות הים-תיכונית לטובת מדיניות-החוץ הישראלית?

הזהות הים תיכונית נשענת על מרחב גיאוגרפי וטופוגרפי התומך בהיווצרותה, וכוללת מרכיבים ומאפיינים משותפים בתחומי התרבות הפופולרית, המוסיקה, האוכל, החקלאות ועוד. אולם, מגוון הדתות, השפות והלאומים, לצד קיומם של סכסוכים פוליטיים, מקשים ומאתגרים את גיבושה. יש המוצאים במגוון זה דווקא מרכיב שניתן לבנות עליו זהות מגוונת ההולמת את האזור. לקיומה של זהות משותפת, או לפחות מרכיבי זהות משותפים ותחושת קרבה, יש השפעה מרחיקה לכת על היכולת לקדם שיתופי פעולה בתחומים שונים באגן הים התיכון. לאורך השנים, בוצעו פרויקטים רבים בניסיון לקדם בניית זהות ים תיכונית שתצמח מרמת החברה ותשפיע על דרג מקבלי ההחלטות.

ניתן וצריך לפעול גם בצורה הפוכה, ולהשקיע משאבים בבניית זהות ים תיכונית מלמעלה למטה, בהובלה והנחייה של מקבלי ההחלטות, כמהלך משלים והכרחי לביסוסם של שיתוף פעולה ואינטגרציה אזורית. יש בישראל יחס חיובי למדיי כלפי רעיון הזהות הים תיכונית. היא פחות קשורה לשסעים קיימים בחברה הישראלית, בהשוואה לזהות האירופית או המזרח תיכונית. כאשר פועלים לגבש זהות ים תיכונית, יש לקחת בחשבון את מכלול הזהויות במרחב, ולהכיר בכך שהאיחוד האירופי עשוי לראות בכך תחרות עם תהליכי בניית הזהות האירופית שהוא מנסה לקדם. בתהליך זה של בניית זהות, ניתן בהחלט לחשוב גם על אפשרות מצומצמת יותר, אשר אינה מקיפה את כלל הים התיכון, אלא מתמקדת בתת האזור של מזרח אגן הים התיכון.

הפוסט הזדמנויות, אתגרים ושאלות להכרעה: מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 https://mitvim.org.il/report/hebrew-report-2020-israeli-foreign-policy-index-of-the-mitvim-institute/ Wed, 14 Oct 2020 03:02:17 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=report&p=5843 מדד מדיניות-החוץ 2020

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סקר דעת הקהל השנתי השמיני של מכון מיתווים על מדיניות-החוץ הישראלית נערך בספטמבר 2020 . הסקר בוצע על- ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (700 איש ואישה, יהודים וערבים) ועם טעות דגימה של 3.5%. הדו"ח המלא מציג את ממצאי הסקר, בחלוקה לארבעה תחומים: מערך החוץ הישראלי, יחסי החוץ של ישראל, ישראל והאזורים סביב לה וישראל והפלסטינים.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המשא ומתן על הגבול הימי בין ישראל ולבנון: אופטימיות זהירה, ללא פעמוני שלום https://mitvim.org.il/publication/michael-harari-israel-lebanon-maritime-border-negotiations/ Tue, 13 Oct 2020 22:09:09 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5987 השגריר לשעבר מיכאל הררי, מאמר דעה ב"גלובס"

הפוסט המשא ומתן על הגבול הימי בין ישראל ולבנון: אופטימיות זהירה, ללא פעמוני שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>

מגעים בין שתי המדינות כבר התקיימו בשנים האחרונות בתיווך אמריקני, ולפני כשנה אף שררה אופטימיות, שהתבדתה, כי יובילו להסכמות בנושא הגבול הימי. כעת, לנוכח המשבר החריף בו מצויה לבנון, שאף טרם הצליחה להקים ממשלה חדשה בעקבות הפיצוץ בביירות, הבינו כלל גורמי הכוח הרלוונטיים, כולל החיזבאללה, כי אין מנוס מחידוש המשא ומתן ונקיטה במאמץ אינטנסיבי בניסיון להגיע להסכמות.

בכך ניתן יהיה לשגר מסר חיוני וחיובי לנוכח הכלכלה הקורסת, למרות שברור, שיעברו עוד שנים לא מעטות עד שהדיבידנדים המיוחלים ממצבורי הגז יבצבצו באופק. משבר הקורונה והשפעותיו השליליות על שוק האנרגיה העולמי מקשים על השקעות מידיות בחיפושי גז באזור.

המכשול העיקרי בפני הסכם ישראלי-לבנוני היה נעוץ כמעט תמיד בזירה הפוליטית הסבוכה בלבנון, מרובת השחקנים הפנימיים והחיצוניים, שמנעה את קבלת ההחלטות המתבקשות.

ואולם, הלבנונים הבינו כי על מנת להתקדם למימוש פוטנציאל האנרגיה שנמצא במים הכלכליים שלהם, חשוב שינטרלו את המחלוקת עם ישראל. כך יוכלו חברות האנרגיה הבינלאומיות, הפועלות במדינה, וקונקרטית בבלוק 9 הנושק לאזור המחלוקת, להתקדם במלאכת חיפושי הגז.

כעת, לנוכח המשבר החריף בלבנון, ואף בטרם הורכבה ממשלה חדשה, בשלו התנאים להגעה להחלטה המתבקשת. סביר גם שהחתימה על חוקת פורום הגז של מזרח הים התיכון בחודש ספטמבר המחישה שוב ללבנון – שאינה חברה בפורום – עד כמה היא מצויה בפיגור ניכר אחר שאר המדינות באזור, והגבירה את הנכונות להתקדם. הגורם הלבנוני שמוביל את המשא ומתן בנדון הוא יושב ראש הפרלמנט נביה ברי, המקובל על כלל השחקנים, בדגש על החיזבאללה.

חשוב להזכיר, שהצעה אמריקנית, לא פורמאלית, לפתרון סוגית הגבול הימי הונחה בפני שני הצדדים בעבר, וישראל ניאותה לקבלה. הלבנונים בזמנו לא הגיבו להצעה. על פי דיווחים שונים ההצעה נטתה לכיוון הלבנונים, וקבעה שקצת יותר מ-50% מהשטח שבמחלוקת יוכר כשייך להם.

חשיבותו של הסכם מבחינת ישראל, אף אם תידרש לפשרה גדולה יותר במשא ומתן הנוכחי, ברורה. יהיה בכך כדי לנטרל מוקש נפיץ ביחסים עם השכנה מצפון, והדבר ישדר מסר חיובי לשותפות האחרות של ישראל במזרח אגן הים התיכון, אף שאין לצפות להצטרפות מידית של לבנון לפורום הגז האזורי, גם במידה שיושג הסכם.

גם כעת, לאור הדיווחים על פתיחת המשא ומתן, עדיין מוקדם לברך על המוגמר. טבעו של משא ומתן להסתבך, אף אם התנאים הנוכחיים נראים מבטיחים. זאת ועוד, מדובר בלבנון, מדינה שבה מקבלי ההחלטות רבים, ומעורבותם של שחקנים חיצוניים רבה מדי ושלילית.

עם זאת, התיווך האמריקני פרואקטיבי, וכולל גם את מזכיר המדינה פומפאו, וניתן לשאוב מכך עידוד. השקת משא ומתן ישראלי-לבנוני ייזקף לזכות ממשל טראמפ בעיתוי נוח, ערב הבחירות לנשיאות. על אחת כמה וכמה אם תחול בו התקדמות משמעותית בחודש הקרוב. לבנון דרשה לאורך השנים מעורבות של האו"ם בתיווך, בעוד ישראל רצתה תיווך אמריקני בלבד. נראה שההחלטה על עצם קיומו של המשא ומתן בבסיס האו"ם בנאקורה, מספקת את שני הצדדים.

בנקודת הזמן הנוכחית, חיוני להבהיר כי מדובר במשא ומתן לפתרון סוגיית הגבול הימי בין שתי המדינות, ותו לא. אין הכוונה לדון בנקודות המחלוקת הנוגעות לגבול היבשתי או בסוגיות נוספות. בנוסף, לא מדובר במגעים הקשורים להסכמים שנחתמו לא מכבר עם איחוד האמירויות ובחריין, ולא כל שכן אין מדובר בהסכם שלום בין ישראל ולבנון. אל לישראל להרבות בהצהרות ברוח זו, שרק יסבכו את הנפשות הפועלות בלבנון, ויגבירו את הלחצים, הפנימיים והחיצוניים, להימנע מהסכמים עם "הישות הציונית".

ההתפתחויות הללו אינן קשורות במישרין למתח הגובר במזרח הים התיכון בתקופה האחרונה. כאמור, האינטרס הלבנוני (והישראלי) לפתור את סוגיית הגבול הימי היה מאז ומתמיד על השולחן, והמתין לנסיבות נוחות יותר, כפי שיש כעת. ובכל זאת, סביר שהתקדמות במישור הישראלי-לבנוני, אם תושג, תשפיע לחיוב על האווירה באזור ועשויה לסייע במאמצים הננקטים כעת להרגיע את הרוחות בין תורכיה ויוון. יש להניח, שתורכיה עוקבת מקרוב מאד אחר "רוחות הפיוס" הללו, גם על רקע מעורבותה הגוברת בלבנון בשנים האחרונות, ובוחנת את ההשלכות האפשריות על האינטרסים שלה.

אם כן, אין צורך להפריח יותר מדי יונות שלום, אולם חשוב להשלים את המשא ומתן בהצלחה. לשם כך, ראוי שישראל תתמקד בשיג ושיח מקצועי עם לבנון שיתמקד במישור האנרגטי, בו ניתן להגיע להסכמות, ותימנע מניסיון לתת למשא ומתן נופך מדיני נרחב מדי, כפי שגורמים פוליטיים מסוימים אולי מעוניינים לעשות.

**המאמר פורסם ב"גלובס", 14 באוקטובר 2020

הפוסט המשא ומתן על הגבול הימי בין ישראל ולבנון: אופטימיות זהירה, ללא פעמוני שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מתיחות גוברת במזרח הים התיכון – האם ניתן להכילה? https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%aa%d7%9f/ Sat, 03 Oct 2020 11:12:56 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6091 מאמר דעה מאת השגריר לשעבר מיכאל הררי באתר זמן ישראל

הפוסט מתיחות גוברת במזרח הים התיכון – האם ניתן להכילה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בחודשים האחרונים גברה המתיחות באגן הים התיכון ובעיקר בין טורקיה ויוון. מתיחות זו באה לידי ביטוי במכלול צעדים:

* רטוריקה חריפה משני הצדדים.

* תמרונים ימיים.

* שיגור ספינות קידוח תורכיות למים הכלכליים של יוון וקפריסין (ביחס לזו האחרונה מדובר בפעילות מתמשכת).

החשש מפני התדרדרות האיץ ניסיונות לבלום את ההסלמה ולהושיב את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן. גרמניה, המשמשת כעת כנשיאת האיחוד האירופי, מובילה את המאמץ לייצר הרגעה. ארה"ב פועלת גם היא, ומזכיר המדינה פומפאו ביקר באזור, וצפוי לשוב השבוע לאתונה.

מתיחות זו הינה שלב נוסף במאבק המתנהל באזור לנוכח השינויים האסטרטגיים והבריתות האזוריות, כמו גם לנוכח גילויי הגז הטבעי במימי הים התיכון בשנים האחרונות. להלן נבחן את האינטרסים והמהלכים של השחקנים המרכזיים, בניסיון להעריך לאן פני הדברים.

1. טורקיה איננה מרוצה, בלשון המעטה, מהידוק שיתוף הפעולה האזורי במזרח אגן הים התיכון וחשה מבודדת מולו. פורום הגז האזורי, שהוקם בינואר 2019 ושהחוקה שלו נחתמה החודש, ממחיש אולי יותר מכל את הקואליציה האנטי-תורכית שמתייצבת מולה. פורום זה נתמך על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, וצרפת אף ביקשה להצטרף אליו כחברה מלאה.

המהלכים התורכיים בחודשים האחרונים – המעורבות האסרטיבית בלוב והחתימה איתה על הסכם המים הכלכליים, שיגור ספינות קידוח והאיום לעשות כן במים הכלכליים היווניים ליד כרתים וכאמור המשך הפעילות במים הכלכליים הקפריסאיים – נועדו לייצר לחץ ולהעביר מסר בוטה וברור כי לא ניתן להתעלם מהאינטרסים התורכיים.

אנקרה מבהירה אמנם כי היא מוכנה לדיאלוג עם יוון, אולם להבנתה יש ללוות את המסר המדיני בצעדים תקיפים בשטח. חשוב לקחת בחשבון גם את המצב הכלכלי הקשה בטורקיה לנוכח משבר הקורונה, שמגביר את הלחץ על הנשיא ארדואן.

2. יוון מנהלת בחודשים האחרונים מדיניות-חוץ פרו-אקטיבית ואסרטיבית יותר, שלא אפיינה ממשלים קודמים. ניכר, כי היא חשה בטחון עצמי רב יותר לנוכח מערכת היחסים שהשכילה לטוות עם שורה של שחקני מפתח באזור (בדגש על ישראל ומצרים), ועל רקע השיח המתהדק בינה לבין וושינגטון.

הסכם המים הכלכליים שחתמה לא מכבר עם מצרים (אף כי מדובר בהסכם חלקי) נועד לאותת לאנקרה שיש בידיה אמצעים אפקטיביים מולה, ולמעשה מוסיף קלף נוסף לארגז הכלים היווני, אם וכאשר יתקיים משא ומתן ממשי בין השתיים.

אתונה, חשוב להדגיש, מבהירה כי היא מעוניינת בדיאלוג עם טורקיה, שמבוסס על החוק הבינלאומי, ואם זה לא יצלח – היא מוכנה ללכת לבית הדין הבינלאומי בהאג.

3. ארה"ב מגלה פעילות משמעותית במזרח אגן הים התיכון, למרות הפחת במעמדה ובהשפעתה בשנים האחרונות. מדובר באזור רגיש, בו פועלות גם חברות אנרגיה אמריקניות גדולות (כניסתה של שברון לישראל היא משתנה "משנה משחק"), בשתי חברות נאט"ו המתקוטטות האחת עם השנייה, ובחשש מפני ניצול המצב על ידי רוסיה. מערכת היחסים שלה עם יוון וטורקיה היא מורכבת, אולם ניכר כי ארה"ב מנסה להותיר את העימות במישור המדיני-דיפלומטי.

4. רוסיה נוקטת, לפי שעה, איפוק בקשר למתיחות בים התיכון, במקביל לביסוס מעורבותה הגוברת באזור, כולל בזירה הלובית. סביר, כי היא שבעת רצון מן המחלוקת בתוך נאט"ו, בין השאר לנוכח מערכת היחסים שלה עם אנקרה. בביקורו האחרון של שר החוץ הרוסי לברוב בניקוסיה, הוא הביע נכונות לתווך בין הצדדים, אולם סביר שהרוסים מבינים שהצדדים מתמקדים במתווכים אחרים, מה שמותיר להם אפשרות להמשיך בחיזוק מעמדם באזור.

5. גרמניה הפשילה שרוולים בניסיון לתווך בין יוון וטורקיה, הצליחה לייצר מספר מפגשי בכירים בהשתתפות שני הצדדים, ומנסה להביא לפתיחתו של משא ומתן, שלכל הפחות יוביל לרגיעה. ניכר שטורקיה חשה נינוחות מול התיווך הגרמני, ויוון קצת פחות.

6. צרפת, בראשות הנשיא מקרון, חשה כי ניקרתה בפניה הזדמנות לבסס תפקיד צרפתי באזור, ובעיקר לנוכח הוואקום האמריקני. הפעילות האינטנסיבית בלבנון בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות, המעורבות האסרטיבית בלוב, והעמדה האנטי-תורכית החריפה בה נוקט מקרון מסייעים למצב את פריז בעמדה אקטיבית, ומחזקים את הבטחון העצמי היווני. לאחרונה נעשה ניסיון לצנן במעט את האווירה בין פריז ואנקרה, כששני המנהיגים שוחחו בטלפון והחליפו ציוצים רגועים יותר בטוויטר.

7. קפריסין שבעת רצון כמובן מהידוק שיתוף הפעולה האזורי, ומהתפקיד המרכזי שהיא ממלאת במסגרתו. אולם, בין השורות ניכר חשש מסוים בניקוסיה שדיאלוג תורכי-יווני עלול לבוא, במידה זו או אחרת, על חשבונם. על כן, קפריסין מנסה להבטיח תאום מוחלט עם יוון, ופועלת במרץ מול ארה"ב (וביקורו של פומפאו באי היה חשוב), האיחוד האירופי ורוסיה.

8. נאט"ו נמצאת כעת אל מול עימות בין שתי מדינות שחברות בברית, והדבר מעלה את השאלה האם היא יכולה למלא תפקיד מסייע או מפשר. דומה כי בנסיבות הנתונות התפקיד האפשרי של נאט"ו הוא מוגבל למדי, וטכני בעיקרו. הנציגים הצבאיים של יוון וטורקיה נפגשו בבריסל כבר מספר פעמים, ויש בכך חשיבות, לפחות במניעת אי-הבנות בשטח שעלולות להוביל להסלמה.

9. ישראל מרוצה מפירות מערכות היחסים המוצלחות שטוותה בשנים האחרונות עם שורה של שחקנים באזור, ובדגש על מצרים, יוון וקפריסין, וכמובן מהתבססותו של פורום הגז האזורי. ישראל הבהירה את תמיכתה בבעלות בריתה המרכזיות במזרח אגן הים התיכון, אולם ברור שעימות מחריף באזור בינן לבין טורקיה איננו משרת את האינטרסים שלה. שיח בילטרלי או אזורי עם אנקרה רצוי מבחינת ישראל, אולם יש קושי לקיים אותו לנוכח חילוקי הדעות העמוקים עם ממשל ארדואן בשורה של סוגיות מרכזיות.

ובכן, האם פנינו להסלמה באגן הים התיכון? שני הצדדים הניצים – יוון וטורקיה – מאותתים כי הם מעוניינים בשיח מדיני, אף אם אין ציפיות גבוהות שהוא יוביל לפריצת דרך מיידית. ניכר, כי כל אחת מן המדינות מנסה לצבור קלפי מיקוח למשא ומתן עתידי – טורקיה באמצעות ההסכם הימי עם לוב והפעילות הפרו-אקטיבית (או הפרובוקטיבית) באזור, ויוון בעזרת ההסכם הימי עם מצרים ומערך שיתוף הפעולה האזורי הנרחב בו היא משולבת. נראה על כן, כי יש לצפות לתחילתו של דיאלוג בין שתי המדינות, שידחה לפי שעה, אם לא יחול שינוי בלתי צפוי, את "קולות המלחמה", עד לסיבוב הבא.

ומה ביחס לישראל? נראה שהנסיבות הנתונות, ומערך היחסים שנבנו בשנים האחרונות הן במזרח אגן הים התיכון והן מול מדינות במפרץ ומצרים, נוחים ומשרתים היטב את האינטרסים שלה. נסיבות אלו מגבילות את מרחב התמרון של ישראל ביצירת דיאלוג עם טורקיה, ויש להודות כי זו האחרונה איננה מקלה על ניסיון לייצר דו שיח ממשי בינה לבין ישראל. מומלץ שישראל תוסיף להדק את יחסיה עם מדינות האזור ככל שניתן, באופן שיעלה את ערכה בהמשך הדרך, ויאפשר לה למלא תפקיד מרכזי בהרחבת שיתוף הפעולה האזורי.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 03 באוקטובר 2020.

הפוסט מתיחות גוברת במזרח הים התיכון – האם ניתן להכילה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
רוסיה אל מול אגן הים התיכון – אינטרסים ואתגרים לישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%a8%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%95/ Wed, 16 Sep 2020 12:39:32 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6085 מאמר דעה מאת השגריר לשעבר מיכאל הררי באתר זמן ישראל

הפוסט רוסיה אל מול אגן הים התיכון – אינטרסים ואתגרים לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
רוסיה עוקבת בעניין רב אחר המתיחות הגואה בחודשים האחרונים במזרח הים התיכון בין תורכיה ויוון וסביב הזירה הלובית, ולמעשה ממלאת בה תפקיד פעיל. לפני ימים אחדים, שר החוץ הרוסי לברוב שביקר בניקוסיה אף הביע נכונות לתווך בין יוון ותורכיה, אם תחפוצנה בכך.

חשיבותו של המזרח התיכון עבור רוסיה רבה וארוכת שנים, ומבוססת על אינטרסים מרכזיים וחשובים ביותר: קרבה גיאוגרפית והחשש מפני זליגה של אסלאם קיצוני לשטחה, משאבי האנרגיה העצומים באזור, תחרות מעצמתית מול ארה"ב ושוק נרחב למכירות נשק.

מעמדה באזור של בריה"מ, כיום רוסיה, ידע תהפוכות לא מעטות במשך השנים. הסכם השלום בין ישראל ומצרים, והתבססותה של ארה"ב כמעצמה המובילה באזור (ובזירה הבינלאומית בכלל) דחקו במידה לא מבוטלת את מוסקבה מהמזרח התיכון.

אולם החל בשנים 2004-2003, במהלכן ארה"ב הייתה עסוקה בעיראק, רוסיה זיהתה חלון הזדמנויות לשוב ולהעמיק את מעמדה באזור. בעשור האחרון, בעקבות אירועי האביב הערבי והשינויים במדיניותה של ארה"ב, שהפנתה את מוקד עניינה לעבר אסיה והזירה הביתית שלה, רוסיה מחזקת את מעמדה די בהצלחה. מאליו מובן, שיש לכך רלבנטיות וחשיבות רבים לאינטרסים הישראליים, והדבר מחייב קשב ושיח בהתאם.

המלחמה בסוריה היוותה למעשה את "דלת הכניסה" הראשית עבור רוסיה; היא התייצבה לצד בן-בריתה, משטר אסד בסוריה, ניצלה את הפחת במעורבותה והשפעתה של ארה"ב, והשכילה לתמרן מול שני השחקנים הרלבנטיים מחוץ לסוריה – איראן ותורכיה – על מנת להתייצב כשחקן המשפיע והדומיננטי ביחס למצב בסוריה. מהלך זה הוסיף נדבך משמעותי ביותר למערכת היחסים שלה עם תורכיה, שהיא חברה בנאט"ו ושותפת סחר מרכזית.

מזרח הים התיכון היווה אזור בעל עניין רב עבור מוסקבה, בעיקר לנוכח מיקומו האסטרטגי (קפריסין, תעלת סואץ), וכמובן בשנים האחרונות בעקבות גילויי הגז הטבעי. יודגש, כי הנוכחות הפוליטית, הצבאית והכלכלית של רוסיה באגן מזרח הים התיכון חיונית ביותר עבורה מן הפריזמה המעצמתית, מול ארה"ב וברית נאט"ו.

מבחינת חיזוק מעמדה הבינלאומי של רוסיה באזור, ניתן למנות לפי שעה מספר הישגים ראויים לציון:

* הצלתו של משטר אסד והעמקת השפעתה במדינה, כולל תקיעת יתד בנמל טרטוס
* עסקאות נשק לא מעטות כולל טכנולוגיות גרעיניות להקמת כורים אזרחיים
* חיזוק התדמית המעצמתית ("רוסיה חוזרת לאזור")
* תקיעת טריז בברית נאט"ו באמצעות הידוק היחסים עם תורכיה
* מערכת יחסים משופרת עם שורה של מדינות באזור (כולל מצרים, שאף חתמה על עסקאות נשק עם רוסיה, אף שנותרה כמובן במחנה האמריקני)
* שמירה על מערכת יחסים קרובה עם איראן, במיוחד על רקע פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין וחידוש הלחץ הכלכלי על טהראן.

מוסקבה אף עוקבת מקרוב ובעניין רב אחר מערכת היחסים הבילטרלית והאזורית המרשימה שישראל טוותה בשנים האחרונות עם "העולם ההלני" (יוון וקפריסין), מצרים תחת א-סיסי, ופורום הגז של מזרח אגם הים התיכון שמגלם פוטנציאל לשיתוף פעולה אזורי, לא רק בתחום האנרגיה, ושזוכה לתמיכה אמריקנית ואירופית.

גילויי הגז הטבעי בים התיכון בשנים האחרונות הגבירו כאמור את עניינה של רוסיה באזור. מדיניות האנרגיה של רוסיה תופסת כידוע מקום מרכזי וחשוב ביותר במדיניות החוץ שלה. ההכנסות מאנרגיה, עליהן מבוססת במידה רבה הכלכלה הרוסית, מכתיבות מתן עדיפות גבוהה מאד למכלול האנרגיה.

האפשרות של יצוא הגז ממזרח אגן הים התיכון מהווה מבחינת אירופה חלופה אפשרית לגז הרוסי ואפשרות לגוון מקורות אנרגיה. בין החלופות נמנית בין היתר העברת צינור ה-EastMed שאמור להוביל גז משדות בים התיכון דרך קפריסין, יוון ואיטליה לשווקים האירופיים, ובכך להקטין, ולו במעט, את התלות האירופית בגז הרוסי. חלופה אולי ריאלית יותר היא שימוש במתקני ההנזלה שבמצרים. כך או כך, אף שלפי שעה סימני שאלה מרובים מקיפים את חלופות היצוא השונות, ולא כל שכן בנסיבות הנוכחיות של משבר הקורונה, העניין והאינטרס הרוסיים בפוטנציאל הקיים ברורים מאליהם.

במישור האנרגטי, הנוגע לגילויי הגז במזרח הים התיכון, רוסיה מתנהלת בזהירות. חברות רוסיות מעורבות אמנם במכרזים לקידוחים במים הכלכליים של מספר מדינות באזור – לבנון, קפריסין ומצרים – אולם לפי שעה מבלי שזה מלווה במהלכים מדיניים או כלכליים אסרטיביים מדי. יחד עם זאת, חיזוק מעמדה באזור מציב את רוסיה בעמדת השפעה ראויה לציון. לבנון אמנם רחוקה עדיין ממיצוי פוטנציאל האנרגיה שלה, וכך כמובן גם סוריה. אולם הדומיננטיות הרוסית בסוריה, ממשק היחסים המורכב מול תורכיה, כמו גם המעורבות המשמעותית בקפריסין, מהווים גורמים בעלי משמעות רבה בהקשר זה. אף הדיאלוג הקונסטרוקטיבי שלה עם ישראל, מוסיף נקודות זכות מבחינת מוסקבה.

ההשלכות של מעורבות רוסיה באגן הים התיכון על ישראל לא מבוטלות משלש בחינות עיקריות:

1. ראשית, מדובר בשחקן מעצמתי חשוב, ששואף לחדש ימיו כקדם באזור, ובהצלחה ממשית.
2. שנית, המעורבות האמריקנית ומשקלה אינם כתמול שלשום, זאת על אף שבים התיכון היא עדיין מגלה עניין ופעלתנות, לנוכח מעורבותן של חברות אנרגיה אמריקניות, ועל רקע רצונה להפחית את התלות האירופית בגז הרוסי.
3. ושלישית, רוסיה היא שחקן מפתח דומיננטי בשוק האנרגיה, שמבקש לשמור על מעמדו המרכזי.

חשוב להבהיר, שגילויי האנרגיה במזרח הים התיכון אינם מהווים לפי שעה סיכון ממשי לאינטרסים האנרגטיים הרוסיים. הכמויות אינן מהוות כיום גורם משנה-משחק, כמו גם מחירי האנרגיה הנמוכים לנוכח המשבר החריף בגין נגיף הקורונה. יצוין, שחברות רוסיות התעניינו בעבר בהשקעה בשדות הגז הישראליים, אך ללא הצלחה או תוצאות מעשיות.

לסיכום, האינטרסים של ישראל ורוסיה – המדיניים והאנרגטיים – אינם בסימן התנגשות, לפחות לפי שעה. שתי המדינות מקיימות דו-שיח רציף בנוגע למתרחש בסוריה, בעיקר סביב הנוכחות האיראנית במדינה, ודומה שהצליחו לבסס הבנות, או קווים אדומים, שמונעים התדרדרות לא רצויה. אולם, לנוכח החשיבות העצומה של נושא האנרגיה עבור הכלכלה הרוסית, ומדיניות החוץ שלה, והשפעתה הגוברת באזור, ראוי אולי להרחיב את השיח עם מוסקבה גם לסוגיות נוספות – אזוריות (לבנון, לוב, תורכיה) כמו גם אנרגטיות.

מערכת היחסים הייחודית עם ארה"ב תוסיף להוות את המשענת האסטרטגית מבחינת ישראל. אולם, בשנים האחרונות הצליחה ישראל לתמרן בין שחקנים שונים, באופן ששירת את האינטרסים שלה. מומלץ על כן לבחון למשל תשומות רוסיות אפשריות מול לבנון סביב המחלוקת על הגבול הימי, או אף מול תורכיה, לנוכח היעדרו של דיאלוג ממשי בין ירושלים ואנקרה.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 16 בספטמבר 2020.

הפוסט רוסיה אל מול אגן הים התיכון – אינטרסים ואתגרים לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2019 https://mitvim.org.il/report/%d7%9e%d7%93%d7%93-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-2019/ Tue, 08 Sep 2020 08:44:07 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=report&p=5662 מדד מדיניות-החוץ 2019

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2019 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סקר דעת הקהל השנתי השביעי של מכון מיתווים על מדיניות-החוץ הישראלית נערך בספטמבר 2019 . הסקר בוצע על- ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (700 איש ואישה, יהודים וערבים) ועם טעות דגימה של 3.5%. מסמך זה מציג את ממצאי הסקר, בחלוקה לארבעה תחומים: יחסי החוץ של ישראל, מערך החוץ הישראלי, ישראל והאזורים סביב לה וישראל והפלסטינים.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2019 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל והסכסוכים במזרח אגן הים התיכון https://mitvim.org.il/publication/israel-and-conflicts-in-the-eastern-mediterranean/ Wed, 26 Aug 2020 11:05:03 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5599 סיכום מפגש קבוצת המחקר והמדיניות: "ישראל באגן הים התיכון"

הפוסט ישראל והסכסוכים במזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סיכום מפגש קבוצת המחקר והמדיניות: "ישראל באגן הים התיכון", אוגוסט 2020

מסמך זה מתמקד בסכסוכים הקיימים במזרח אגן הים התיכון ובמדיניות ישראל הרצויה ביחס אליהם. הוא מבוסס על המפגש השביעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-28 ביולי 2020, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מציג בקצרה את מאפייני הסכסוכים במזרח אגן הים התיכון, ובוחן את האינטרסים והמדיניות של ישראל כלפיהם, שעיקרן שאיפה ליציבות, למימוש רווחים ממצבורי הגז, ולשיתוף פעולה אזורי בים התיכון. המסמך אינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש.

א. מאפייני הסכסוכים במזרח אגן הים התיכון

ריבוי סכסוכים וריבוי שחקנים – לצד שיתופי פעולה רבים הצומחים באגן הים התיכון, מתנהלים  באזור גם סכסוכים רבים – חלקם מתמשכים, חלקם חדשים באופן יחסי, חלקם אלימים וחלקם דיפלומטים-כלכליים. הסכסוכים הבולטים הם אלה שבין תורכיה ויוון וקפריסין, הישראלים והפלסטינים, תורכיה ומצרים, ישראל ולבנון, מלחמת האזרחים בסוריה, והמלחמה מרובת השחקנים בלוב. נוסף על ריבוי הסכסוכים קיימת זיקה וזליגה בין הסכסוכים השונים (לוחמים, נשק, אינטרסים ובריתות). אחד המאפיינים המרכזיים של סכסוכים אלו הוא ריבוי השחקנים שלוקחים בהם חלק. מלבד הצדדים הישירים שנמצאים במחלוקת, מעורבים בהם גם קבוצות מקומיות, מדינות אחרות מהאזור, המעצמות העולמיות וחברות אנרגיה גלובליות.

תורכיה מול האזור – תורכיה מצאה עצמה מבודדת במידה רבה במזרח אגן הים התיכון. יש לה סכסוכים עם יוון על סימון קווי הגבול הימיים, וסכסוך עם קפריסין על סימון המים הכלכליים כמו גם הסכסוך המתמשך בצפון קפריסין. היא מסוכסכת עם מצרים על רקע אידיאולוגי ומתחרה בה כמרכז אנרגיה אזורי, והמתיחות עם ישראל הלכה וגברה ככל שהסיכוי לקידום צינור הולכת גז מישראל לתורכיה ירד, ויחסי ישראל עם מצרים, קפריסין ויוון הלכו והתחזקו. בנוסף, תורכיה התערבה במלחמת האזרחים בסוריה, שם היא נאבקת בעיקר בכוחות הכורדים, והתערבה במלחמת האזרחים בלוב, שם היא נלחמת לצידו של משטר סראג' בטריפולי. היא אף חתמה עמו על הסכם סימון גבולות ימיים המבטל את תביעת זכויות המים הכלכליים של יוון, ועוררה בכך התנגדות רבה מצד שאר המדינות באזור. בידודה בא לידי ביטוי גם בהיעדרה מפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF). על מנת לצאת מהבידוד ולחזק את מעמדה האזורי, מפעילה תורכיה מדיניות אסרטיבית, תחת אסטרטגיה בשם "המולדת הכחולה", ומנצלת את עוצמתה הימית ונכונותה להפעיל כוח צבאי על מנת לאלץ את השחקנים האחרים להתייחס לקיומה ולהתחשב באינטרסים שלה באזור. במצב עניינים שכזה, נדמה שפתיחה מחדש של תהליך השלום בצפון קפריסין אינה עומדת על הפרק בזמן הקרוב.

סוריה ולבנון – מדינות אלו הן מוקד של אי-יציבות אזורית, ומהוות מרחב השפעה של איראן. סוריה כשלה לתוך מלחמת אזרחים בה לוקחות חלק גם איראן, רוסיה ותורכיה, לצד כוחות נוספים מהאזור. תנועת הפליטים הפנימית והאזורית בעקבות המלחמה מערערת את היציבות מעבר לגבולותיה. בלבנון, נדמה שארגון החזבאללה פועל לשרת את האינטרסים של איראן, יותר מאשר את אלו של לבנון. ככלל, איראן משקיעה מאמצים רבים להפוך את שטחי סוריה ולבנון לגשר יבשתי בינה ובין הים התיכון. ללבנון סכסוכי גבול יבשתי וימי עם ישראל.

האנרגיה כמקור לשיתופי פעולה ולסכסוכים – מרכיב חשוב בשיתופי הפעולה בין ישראל, מצרים, קפריסין ויוון הוא הגז הטבעי שהתגלה במימי הים התיכון. בעבר הלא רחוק, גם שיפור היחסים בין ישראל ותורכיה נשען על הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה. דוגמה בולטת לתרומת האנרגיה לקידום שיתופי פעולה ניתן לזהות בהקמת ה-EMGF בקהיר בתחילת 2019. דוגמה נוספת היא הסכמי ייצוא הגז שנחתמו בין ישראל ומצרים, ובין ישראל וירדן. יחד עם זאת, המרכיב האנרגטי נמצא גם בליבם של סכסוכים רבים. הוא מרכיב מרכזי בסכסוכים בין תורכיה ויוון וקפריסין על סימון הגבולות הימיים, הוא מרכיב נוסף בתחרות בין תורכיה ומצרים על הפיכתן למרכז אנרגיה אזורי, והוא מרכזי מאוד בסכסוך בלוב, שם שחקנים מקומיים, אזוריים ומעצמות רבים על גישה למקורות הנפט במדינה.

מאזן הכוחות והמאבק הגלובלי באים לידי ביטוי במזרח הים התיכוןבחירתה של ארה"ב לצמצם את נוכחותה באזור אגן הים התיכון, אשר מתבטאת בין היתר בצמצום הנוכחות של הצי השישי, מייצרת ואקום אליו נכנסים שחקנים אחרים. רוסיה נהנית מנסיגתה של ארה"ב ומרחיבה את פעילותה והשפעתה באזור, וכך גם הצי התורכי שזוכה לחופש פעולה רב יותר. נסיגתה של ארה"ב מהאזור, מלווה בהתרחקות בין ארה"ב ותורכיה, מתיחות מתמשכת וגדלה בין תורכיה ונאט"ו, והתקרבות בין תורכיה ורוסיה. הדבר בולט בעסקאות נשק שמקדמת תורכיה ובשאלת המעורבות שלה בפרויקטים ביטחוניים של נאט"ו. בלוב, מאידך, תורכיה ורוסיה נמצאות משני עבריו השונים של המתרס. הסכסוכים באגן הים התיכון מאתגרים את הקונצנזוס האירופי. למדינות אירופיות שונות יש אינטרסים שונים בנוגע לסכסוכים באגן הים התיכון. צרפת, למשל, מחזיקה באינטרסים המנוגדים לאיטליה בזירה הלובית ומול תורכיה. לעומת זאת, גרמניה, לאור מרכזיותה באיחוד האירופי וקשריה עם תורכיה, מובילה מהלכים של גישור בין תורכיה ויוון וקפריסין.

ב. האינטרסים והמדיניות של ישראל ביחס לסכסוכים באזור

ישראל כמדינה מייצבת באגן הים התיכון – האינטרס הישראלי הוא שמזרח אגן הים התיכון יתבסס כאזור יציב של שיתופי פעולה. לכן, היכן שישראל יכולה לסייע ביישוב סכסוכים ובתיווך בין ניצים, עליה לעשות זאת תוך הישענות על הניסיון שצברה מהסכסוכים בהם היא עצמה מעורבת. עליה לגוון את מערכות היחסים שלה באור, לייצר קשרים עם כמה שיותר שחקנים ולהרחיב את תחומי שיתופי הפעולה. על ישראל גם לשתף פעולה עם ארגונים ומוסדות אזוריים – ברמה הממשלתית והחברה האזרחית – לסייע בקידומם ולעודד את הפיכתם לכמה שיותר מכלילים.

ישראל לא מהאו"ם ועליה לעמוד לצד בעלות בריתה הקרובות יותר – בניהול המערכה מול מלחמת האזרחים בסוריה, התבססות איראן במרחב ואי-היציבות בלבנון, אחד הנכסים של ישראל הוא היכולת לקיים שיח ודיאלוג עם הרוסים ועם הסינים, אשר מעמיקים את מעורבותם במדינות אלו ושמהווים גורמים שעל ישראל לגייס לטובת שמירה על האינטרסים שלה. על ישראל לשאוף ולשפר גם את יחסיה עם תורכיה, וזאת מבלי לפגוע באינטרסים של בנות בריתה העיקריות באזור – קפריסין, יוון ומצרים. כך, לצד הרצון לשמור על מדיניות לא-אקסקלוסיבית ולהתרחק מהסכסוכים ככל שהיא יכולה, על ישראל לעמוד לצד בעלות בריתה הקרובות, ולדאוג לאינטרסים שלה בסבך הסכסוכים. עליה לתמוך במצרים אשר חשובה לה מבחינה אסטרטגית, ולתמוך ביוון וקפריסין עמן היא מתחזקת ומפתחת מערכת יחסים קרובה. אסור לישראל לקבל את המהלך התורכי לסימון גבול ימי משותף עם לוב.

המשך ניצול מרכיב האנרגיה לקידום שיתוף פעולה אזורי – הפוטנציאל הגלום במצבורי הגז הטבעי שבמימיה הכלכליים של ישראל הולך ופוחת נוכח משבר האנרגיה, תנאי השוק והחלופות הקיימות. ישראל נמצאת היום בעודף כושר הפקה לשוק המקומי, וכניסתם של מאגרי תנין וכריש לשוק, שנדחתה כרגע לרבעון האחרון של 2021, מטילים ספק נוסף בנוגע לכדאיות הכלכלית של הקידוחים. בה בעת, הדבר מעניק הזדמנויות נוספות לייצוא הגז. גם סימני השאלה סביב כדאיות צינור הולכת הגז מישראל לאירופה (צינור EastMed) הולכים ומצטברים. אולם, בינתיים על ישראל להמשיך ולהחזיק ברעיון צינור הגז, כערוץ אשר מחזק את הקשרים עם קפריסין ויוון, וייתכן שגם איטליה. ה-EMGF סובל אף הוא ממשבר הקורונה ומשבר האנרגיה הנלווה לו, אך הוא ממשיך להחזיק בפוטנציאל גדול לחיזוק שיתופי הפעולה האזוריים. על ישראל לפעול שהפורום יתרחב ויכלול גם את שרי החוץ של המדינות המשתתפות, ולא רק את שרי האנרגיה שלהן, ויעסוק בכלל נושאי האנרגיה (ולא רק בגז טבעי), תוך דגש על אנרגיה מתחדשת. ובכל מקרה, על ישראל להיערך למעבר לאנרגיה מתחדשת ולנצל את מאגרי הגז שלה לטובת ייצוא של מוצרים מתקדמים (למשל, מימן).

גיוס כוחות מייצבים מחוץ לאזור – אחד הנכסים המרכזיים שעומד לרשותה של ישראל הוא היחסים המיוחדים שלה עם ארה"ב. יחסים אלה מעצימים את כוחה האזורי של ישראל, והיא יכולה בעזרתם לסייע לבעלות בריתה באזור. על ישראל לעודד את ארה"ב להישאר נוכחת באזור. לשם כך, עליה לטפח את הקשר הדו-מפלגתי עם ארה"ב, ולקחת בחשבון כי ייתכן שבינואר 2021 יכנס לבית הלבן נשיא דמוקרטי. שחקניות נוספות עמן צריכה ישראל לעבוד בשיתוף פעולה באזור הן צרפת, אשר עומדת לצידן של יוון וקפריסין מול תורכיה, וגרמניה שמסוגלת להוביל לדיאלוג אזורי ולהביא להסכמות. ניתן ורצוי לשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים נוספים שפועלים לייצב את האזור, או שיש להם פוטנציאל לעשות כן.

הפוסט ישראל והסכסוכים במזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סולידריות היא לא רק רגש, אלא צעד פוליטי-מדיני חכם https://mitvim.org.il/publication/%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%9c%d7%90-%d7%a8%d7%a7-%d7%a8%d7%92%d7%a9-%d7%90%d7%9c%d7%90-%d7%a6%d7%a2%d7%93-%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99-2/ Wed, 26 Aug 2020 06:59:40 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5746 מאמר דעה, ד"ר רועי קיבריק, הארץ, אוגוסט 2020

הפוסט סולידריות היא לא רק רגש, אלא צעד פוליטי-מדיני חכם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
אסון נוראי פקד את לבנון. עשרות הרוגים, אלפי פצועים והרס רב. שר הביטחון גנץ ושר החוץ אשכנזי הציעו את עזרת ישראל בציוד ובקליטת פצועים, ראש הממשלה נתניהו בדק עם שליח האו"ם מלדנוב כיצד ניתן לסייע, ונשיא המדינה ריבלין הודיע כי ישראל מושיטה יד לעזרה. הרחק מעיני התקשורת, ממשיכים לפעול ארגונים אזרחיים כמו Israel Flying Aid לגייס כספים במטרה להעביר מזון ותרופות לנזקקים בלבנון, וראש עיריית תל אביב-יפו חולדאי בחר להביע סולידריות על ידי הקרנת דגל לבנון על בניין העירייה. כלי תקשורת בינלאומיים וערביים דיווחו על מחווה זו בחיוב רב, ואפילו מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בירך על צעד זה. אין זו הפעם הראשונה בה מוארת עיריית תל אביב בצבעי דגלים זרים. דגל מצרים התנוסס עליה לאחר פיגוע של דעא"ש, כמו גם דגלי צרפת, רוסיה, ארה"ב, סרי-לנקה, ספרד ובריטניה לאחר שנפגעו מפעולות טרור. דגלי מדינות נוספות התנוססו כאות לסולידריות במאבקן בקורונה – איטליה, סין, ארה"ב. דגל העדה הדרוזית התנוסס כאות לסולידריות עם מאבקה בחוק הלאום, ודגל הגאווה כאות לסולידריות עם דרישות השוויון של קהילת הלהט"ב.

לחרדתנו, נוכח האסון בלבנון היו דמויות פוליטיות בימין דוגמת חבר הכנסת לשעבר מהליכוד פייגלין, אשר הביעו שמחה לאיד הלבנונים. לחרדתנו, הפעם, המחווה של חולדאי, עוררה התנגדויות בקרב פוליטיקאים ימנים אחרים. חבר הכנסת סמוטריץ' קרא לא לרחם על הלבנונים, ח"כ איילת שקד טענה שהקרנת דגל לבנון שהיא מדינת אויב מבטאת "עולם הפוך", והשר פרץ טען שזה צעד שמבטא "בלבול מוסרי". הם לא היו היחידים שהתבטאו ברוח זו. נדמה שחל בלבול מוסרי וליקוי מאורות דווקא בקרבם.

הסולידריות היא רגש ופעולה המבטאים יחסים חברתיים הקושרים אנשים זה לזה. הסולידריות נשענת על תפיסה של דומות – העובדה שבסופו של דבר כולנו בני אנוש, ועל תפיסה של תלות הדדית – ההבנה שקיומה של החברה האנושית תלוי באמונות משותפות בדבר הטוב והראוי. תחושת הסולידריות היא שמאפשרת לנו לפעול יחד למען מטרות משותפות.

נוכח אסונות טבע או אסונות ידי אדם, אנשים מכל העולם מתגייסים לעזור לנזקקים ולאלו שנפגעו. כי הם דומים להם, ורגש האמפתיה מתעורר באופן טבעי. כי אנשים מבינים שגם הם היו יכולים להיות בצד הנזקק, ואולי יום אחד יצטרכו עזרה. וגם, כי קיימת אמונה משותפת שזה הדבר הראוי והנכון לעשות – להושיט יד לנזקק, להציל חיים, לתקן עולם.

לעיתים, הסולידריות באה לידי ביטוי בפעולה ממשית – משלחות חילוץ, משלוחי מזון ותרופות, בניית בתי חולים, הצטרפות להפגנות, ואפילו לחימה מול כוחות שחור דכאניים. פעמים רבות, הבעת הסולידריות באה לידי ביטוי במחוות אחרות – בהצהרות לתקשורת, במיצגי אמנות, בהפגנות תמיכה ברחוב, בשימוש ציבורי בסמלים (דוגמת כריעת הברך או האגרוף המורם, או שימוש בדגלים), ובהקשר זה לאחרונה אנו עדים רבות להארת מבני ציבור מרכזיים בדגלה של המדינה או הקהילה שנפגעה.

היסטוריית יחסי החוץ של ישראל שזורה בהפגנת סולידריות עם נזקקים. ישראל הוציאה עשרות משלחות סיוע הומניטרי לכל רחבי העולם, כמעט מיום הקמתה. משלחות רשמיות אשר יצאו לסייע לנפגעי שטפונות, מלחמות, רעידות אדמה או שריפות באלבניה, אתיופיה, ברזיל, נפאל, האיטי, הודו, הפיליפינים, ירדן, מקסיקו, ועוד ועוד.

הבעת הסולידריות של ישראל אינה מוגבלת רק למדינות ידידות והופנתה גם כלפי מדינות עמן יש מתח מדיני או אפילו מדינות אויב. ישראל סייעה לפליטים סורים, הביעה סולידריות עם איראן ועיראק בעקבות רעידת אדמה, והציעה עזרה לתורכיה לאחר רעידות אדמה גם בתקופות של משבר עמוק ביחסים.

לא רק הגופים הרשמיים של המדינה מביעים סולידריות עם נזקקים ברחבי העולם. עשרות גופים, ארגונים ואף אזרחים ישראלים פרטיים פועלים כך לאורך השנים; מאייבי נתן והתנועה הקיבוצית, דרך תנועות הנוער, ארגוני סטודנטים ומועצות אזוריות, עבור בארגוני זכויות אדם וכלה באנשים פרטיים שפשוט אכפת להם. וגם הם, לא מסתפקים במדינות רחוקות, ומסייעים לפליטים סורים בירדן, מקימים בתי ספר באי לסבוס, מנתחים ילדים מעיראק, ועוד, ועוד.

הבעת הסולידריות מופנית כלפי שלושה קהלים מרכזיים. ראשית, כלפי הנפגעים, כדי שידעו שהם לא לבד בעולם. יש מי שחושב עליהם, יש מי שדואג להם, יש מי שרוצה בטובתם, יש מי שמזדהה עם כאבם וצרתם, יש מי שמוכן לעזור. להבעת סולידריות על ידי עזרה ממשית, ישנה כמובן חשיבות מעשית לשיפור ההתמודדות עם הפגיעה, אך גם משמעות בהדגשת עוצמתה של הסולידריות.

קהל היעד השני של הפגנת הסולידריות הוא אנחנו. כלומר, מי שמביע סולידריות עם האחר. הבעת סולידריות נעשית ממקום של עוצמה כלפי מי שמקופח או נפגע. אם גם אתה נפגעת אז לא מדובר בסולידריות, אלא בשותפות גורל. הבעת הסולידריות היא מחווה של אחווה מצד מי שאינו חלק מהמשוואה ולא נפגע או מקופח. לכן, היכולת להביע סולידריות היא אישוש למצבך הטוב. היא מעידה במידה רבה על היכולת והעוצמה שיש לך. יותר מכך, הבעת הסולידריות, מחזקת את תפיסת העצמי הראוי – ומעמידה את מי שמביע סולידריות בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד של "הטובים".

קהל היעד השלישי הוא הקהילה הבינלאומית. הנורמות הבינלאומיות שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה, באות לידי ביטוי בשורה ארוכה של מוסדות בינלאומיים, חקיקה, אמנות, פעולות משותפות המכוונות להגברת שיתופי פעולה, והענקת סיוע לנזקקים. במסגרת הנורמות הבינלאומיות הבעת סולידריות עם כאב או צרה של אחרים נתפסת כהתנהגות ראויה להערכה. הבעת סולידריות עם מישהו שנפגע מעניקה נקודות אשראי למי שעושה זאת אשר תורמות לתדמית ולמוניטין, ומתדלקות את העוצמה הרכה של המדינה.

משכך, הבעת הסולידריות של ישראל עם אסונם של אחרים אינה צריכה להיות דילמה – היא צעד מוסרי מתבקש, והיא צעד פוליטי-מדיני חכם. לא אחת בדיאלוגים שמכון מיתווים מקיים בשנים האחרונות עם תורכיה, חוזר ועולה בקרב התורכים זיכרון הסיוע המשמעותי שישראל העניקה לתורכיה לאחר רעידת האדמה ב-1999. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, אותו צעד אותנטי של סולידריות עדיין משחק תפקיד משמעותי ביחסים בין המדינות, עדיין מהווה מרכיב בתפיסה של ישראל ובמוניטין שלה. כך משחקות תפקיד גם תמונות בית החולים הישראלי שנפרש בהאיטי או בנפאל, כמו התמונות מכל מקום אליו הגיעה משלחת ישראלית שביקשה לעשות טוב ולעזור. הרווח כאן הוא כפול ומשולש.

נכון הדבר, שלא כל הבעת סולידריות מתקבלת ברצון על ידי הנפגע. הבעת סולידריות על ידי מי שנתפס כשותף לפוגעים או כמי שבהזדמנות אחרת בעצמו פוגע, אינה נתפסת כנאמנה ואמינה. במידה מסוימת כך ניתן להסביר תגובות צוננות של לבנונים למחוות הסולידריות הישראלית. אולם, גם תגובות אלו אין בהן כדי למנוע את הבעת הסולידריות ככל שהיא אמיתית וכנה. הבעת הסולידריות משרתת היטב את שאר קהלי היעד ומהווה הזדמנות להתחיל ולשנות את התמונה גם בקרב הלבנונים. זה יהיה נכון בעיקר אם אל המחווה הסמלית יצטרפו גם צעדים מעשיים ומתמשכים לאורך זמן – כמו טיפול בפצועים, העברת ציוד, והכשרת צוותים רפואיים – אשר הסיכויים לממשם דרך החברה האזרחית גבוהים יותר מאשר דרך הממשלה. זה יהיה נכון אם ישראל תשכיל לבצע את ההבחנה בין העם הלבנוני לבין ארגון החיזבאללה, כפי שהיא עושה זאת היטב בנוגע לעם האיראני ולמשטר האייתולות. בביטוי האחווה האנושית אנו זוכים בפנים האנושיות, וזורעים טוב.

 

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-26 באוגוסט 2020

הפוסט סולידריות היא לא רק רגש, אלא צעד פוליטי-מדיני חכם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מגמות חצי שנתיות במדיניות-החוץ הישראלית: ינואר – יוני 2020 https://mitvim.org.il/report/hebrew_-_trends_in_israels_regional_foreign_policies_5_-_january-june_2020/ Mon, 20 Jul 2020 11:43:50 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=report&p=5383 גיליון מספר 5 עורכים: ד"ר רועי קיבריק וד"ר נמרוד גורן מדיניות-החוץ הישראלית הושפעה בחצי השנה האחרונה משתי סוגיות מרכזיות: משבר הקורונה – שהוביל לשיתופי פעולה אזוריים ובינלאומיים חדשים, והצהרות על כוונות סיפוח – שעוררו התנגדות בינלאומית ואזהרות מפני פגיעה ביחסים עם אירופה והמזרח התיכון. זאת, לצד כניסתו לתפקיד של שר חוץ חדש, שמדגיש את רצונו לשקם את משרד החוץ ולהיות שחקן מדיני משמעותי. 1. ישראל מגיבה בחיוב לתכנית טראמפ אך לא פועלת לממש אותה – תכנית טראמפ, שפורסמה בינואר 2020 תוך כדי מערכת הבחירות בישראל, תוארה על ידי המועמדים המובילים נתניהו וגנץ כהזדמנות גדולה. אולם, התכנית נתמכת רק על ידי ישראל והממשל האמריקאי שקרנו ועוצמתו בעולם בירידה משמעותית תחת הנשיא טראמפ. ארה"ב מצויה ב שנת בחירות ותחת משבר הקורונה והקשב שלה לנושא יורד. ישראל לא ביצעה צעדים מעשיים לקידום התכנית, למעט רצונו של נתניהו לנצל אותה כדי לקדם סיפוח, ואילו הפלסטינים מתנגדים לה נמרצות. עבודת המטה היחידה נעשית על ידי צוות ישראלי- אמריקאי )ללא פלסטינים( לשרטוט גבולות בהתאם לתכנית. 2. ישראל מצהירה על כוונות סיפוח ונענית בהתנגדות בינלאומית נרחבת – פרסום תכנית טראמפ העניק רוח גבית לקידום רעיון הסיפוח, שנתניהו התחייב לו והציב בלב השיח הפוליטי והמדיני בישראל. גנץ, אשר לא הביע התנגדות עקרונית לסיפוח, התנה אותו בהסכמה אזורית ובינלאומית ובשמירה על הסכמי השלום. הצהרות הסיפוח גררו התנגדויות בינלאומית חריפות, בין היתר מצד האיחוד האירופי ומדינות מרכזיות באירופה, ירדן, מדינות המפרץ, הדמוקרטים בארה"ב, האו"ם, רוסיה, וכמובן הפלסטינים. טיעוני המתנגדים היו שסיפוח מנוגד לחוק הבינלאומי, יערער את היציבות האזורית, יפגע ביחסים הבילטראליים עם ישראל, וירחיק את סיכויי השלום. 3. ישראל והפלסטינים

הפוסט מגמות חצי שנתיות במדיניות-החוץ הישראלית: ינואר – יוני 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
גיליון מספר 5

עורכים: ד"ר רועי קיבריק וד"ר נמרוד גורן
מדיניות-החוץ הישראלית הושפעה בחצי השנה האחרונה משתי סוגיות מרכזיות: משבר הקורונה – שהוביל לשיתופי פעולה אזוריים ובינלאומיים חדשים, והצהרות על כוונות סיפוח – שעוררו התנגדות בינלאומית ואזהרות מפני פגיעה ביחסים עם אירופה והמזרח התיכון. זאת, לצד כניסתו לתפקיד של שר חוץ חדש, שמדגיש את רצונו לשקם את משרד החוץ ולהיות שחקן מדיני משמעותי.

1. ישראל מגיבה בחיוב לתכנית טראמפ אך לא פועלת לממש אותה – תכנית טראמפ, שפורסמה בינואר 2020 תוך כדי מערכת הבחירות בישראל, תוארה על ידי המועמדים המובילים נתניהו וגנץ כהזדמנות גדולה. אולם, התכנית נתמכת רק על ידי ישראל והממשל האמריקאי שקרנו ועוצמתו בעולם בירידה משמעותית תחת הנשיא טראמפ. ארה"ב מצויה ב שנת בחירות ותחת משבר הקורונה והקשב שלה לנושא יורד. ישראל לא ביצעה צעדים מעשיים לקידום התכנית, למעט רצונו של נתניהו לנצל אותה כדי לקדם סיפוח, ואילו הפלסטינים מתנגדים לה נמרצות. עבודת המטה היחידה נעשית על ידי צוות ישראלי- אמריקאי )ללא פלסטינים( לשרטוט גבולות בהתאם לתכנית.

2. ישראל מצהירה על כוונות סיפוח ונענית בהתנגדות בינלאומית נרחבת – פרסום תכנית טראמפ העניק רוח גבית לקידום רעיון הסיפוח, שנתניהו התחייב לו והציב בלב השיח הפוליטי והמדיני בישראל. גנץ, אשר לא הביע התנגדות עקרונית לסיפוח, התנה אותו בהסכמה אזורית ובינלאומית ובשמירה על הסכמי השלום. הצהרות הסיפוח גררו התנגדויות בינלאומית חריפות, בין היתר מצד האיחוד האירופי ומדינות מרכזיות באירופה, ירדן, מדינות המפרץ, הדמוקרטים בארה"ב, האו"ם, רוסיה, וכמובן הפלסטינים. טיעוני המתנגדים היו שסיפוח מנוגד לחוק הבינלאומי, יערער את היציבות האזורית, יפגע ביחסים הבילטראליים עם ישראל, וירחיק את סיכויי השלום.

3. ישראל והפלסטינים משתפים פעולה נגד הקורונה, ונאבקים סביב תכנית הסיפוח – תחילת משבר הקורונה הביא את ישראל לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ואף עם גורמים בעזה בהכשרת צוותים רפואיים, העברת ציוד וחומרים רפואיים, שיתוף בידע, ותיאום התנועה במרחב כדי להתמודד עם הוירוס. ההצהרות על כוונת הסיפוח הביאו לנתק עם הרשות הפלסטינית, אשר הפסיקה בתגובה את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל. לצד זאת, המשיכה ישראל לפעול למען הבטחת התמיכה הכספית הקטרית בעזה, על מנת למנוע הסלמה ואסון הומניטרי, וניסתה לקדם עסקת שבויים עם החמאס.

4. המשבר עם ירדן ממשיך להעמיק – משבר האמון והנתק בין מנהיגי ישראל וירדן נמשך. על פי הדיווחים, המלך עבדאללה סירב לשוחח עם ראש הממשלה נתניהו, אך הסכים להיפגש עם ראש המוסד. שטחי צופר הוחזרו סופית לירדן לאחר שנכשל הניסיון להשאירם להמשך עיבוד של החקלאים הישראלים. ירדן הפכה לקול מוביל בהתנגדות לסיפוח. היא הזהירה את ישראל מפני השלכות שליליות של סיפוח על יחסי השלום, ופעלה בערוצים שונים כדי לרתום גורמים בזירה הבינלאומית – בייחוד באירופה ובארה"ב – לפעול למניעת סיפוח.

5. איחוד האמירויות מקדמת את יחסיה עם ישראל ומזהירה מפני הסיפוח – איחוד האמירויות נקטה צעדים חיובי ים ביחס לישראל ולקשר עמה. שיתוף פעולה בין המדינות התקיים במסגרת ההכנות לתערוכת אקספו 2020 בדובאי, אשר נדחתה לבסוף לשנה הבאה, ובהתמודדות עם הקורונה. איחוד האמירויות סייעה לישראל בציוד נחוץ, ושלחה מטוסים עם ציוד רפואי לפלסטיני ם שנחתו בגלוי בנמל התעופה בן גוריון. איחוד האמירויות גם הפגינה יחס חם ותומך לקהילה היהודית במדינה, ודוברים בכירים מטעמה העניקו לגיטימציה ליחסים עם ישראל, גם על רקע מחלוקות בנושא הפלסטיני. גורמים רשמיים מאיחוד האמירויות פנו באופן ישיר לציבור בישראל, והפצירו לרדת מרעיון הסיפוח, אשר יפגע בהתחממות היחסים בין המדינות וימנע נורמליזציה.

6. מאמץ מדיני והסלמה במאבק נגד איראן וגרורותיה – ישראל פעלה מול מדינות באירופה כדי שתצטרפנה לסנקציות האמריקאיות נגד איראן ושתפעלנה להוציא את החיזבאללה מחוץ לחוק, כפי שאכן פעלו בגרמניה ובאוסטריה. ישראל המשיכה לתקוף יעדים איראניים בסוריה ויעדים של חיזבאללה בסוריה ולבנון, והמאבק הצבאי הסלים נוכח תקיפות סייבר הדדיות ודיווחים על פעילות ישראלית באיראן נגד תכנית הגרעין. הנושא האיראני נידון תדיר בין בכירים בישראל ובארה"ב, וישראל הפנתה גם תשומת לב לאיומים אפשריים מצד לבנון, שמצויה במשבר כלכלי חריף.

7. ניצני שינוי חיובי בקשר עם אירופה על אף עננת הסיפוח – שר החוץ החדש אשכנזי בחר להוביל גישה חיובית יותר כלפי האיחוד האירופי, והדגיש במספר הזדמנויות לאחר כניסתו לתפקיד את חשיבות הקשרים של ישראל עם אירופה. הוא קיים שיחות עם שרי חוץ אירופיים ועם הנציג האירופי העליון לענייני חוץ בורל, והשניים סיכמו להיפגש בבריסל כשהתנאים יאפשרו זאת. אשכנזי גם התנער מנוסח הודעת תמיכה של הונגריה בישראל שכללה התייחסות ל"ערכים פטריוטיים משותפים", המנוגדים לשיח האירופי. ואולם, הצהרות הסיפוח, להן האיחוד האירופי מתנגד נחרצות, מעיבות על הניסיונות לפתוח דף חדש ביחסים.

8. הברית עם יוון וקפריסין מתרחבת ומעמיקה – ישראל קצרה את הפירות של הרחבת שיתופי הפעולה שלה עם יוון וקפריסין אל מעבר לתחום האנרגיה. משבר הקורונה, שהוביל לירידה במחירי הגז בעולם, פגע ביכולת של המדינות להפיק רווח כלכלי מהגז הטבעי שבים התיכון. ואולם, לאור זאת, בלטה התשתית האזרחית ליחסים שבנו ישראל, יוון וקפריסין, והן שיתפו פעולה אל מול האתגרים החדשים בתחומי הבריאות, הטכנולוגיה, הביטחו ן והתיירות. ישראל הייתה יעד הביקור הראשון של ראש הממשלה היווני ושר החוץ הקפריסאי עם תום הגל הראשון של הקורונה.

9. ישראל מתמרנת בין שיתופי פעולה וסכסוכים מחריפים באגן הים התיכון – מצבורי הגז הטבעי בים התיכון הובילו להחרפת הסכסוכים בין תורכיה ליוון וקפריסין בנושא גבולות ימיים וזכויות קידוח. בנוסף, מלחמת האזרחים בלוב גררה אליה שחקנים בינלאומיים, והגבירה גם היא את המתיחות באגן הים התיכון. ישראל ניסתה להימנע ממעורבות בסכסוכים אלו ומאימוץ עמדה אנטי-תורכית חד-משמעית, ופעלה לשמר ערוצי שיח פתוחים עם השחקנים השונים. פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון )EMGF ) המשיך להתמסד לקראת הפיכתו לארגון בינלאומי מוכר, אך איבד מרכזיות לאור שינוי המוקד האזורי משיתוף פעולה אנרגטי-כלכלי למאבקים גיאו-פוליטיים.

10. שיתוף פעולה בינלאומי ואזורי נוכח מגיפת הקורונה – ישראל פעלה יחד עם המוסדות הבינלאומיים ועם מדינות אחרות בהתמודדותה עם הקורונה והשלכותיה. היא הסתייעה במדינות אחרות כדי להשיב את אזרחיה לארץ, להשיג ציוד רפואי ותרופות, שיתפה במידע, וניסתה לפעול יחד עם מדינות נוספות לפתיחה מבוקרת של הכלכלה ותנועת האזרחים, טרם נרשמה העלייה המשמעותית המחודשת בתחלואה בישראל. במכלול מאמצים אלה, מילא משרד החוץ תפקיד משמעותי והפגין את נכסיותו.

11. שר החוץ אשכנזי מנסה לשקם את משרד החוץ – כניסתו של השר החדש אשכנזי הפיחה רוח חדשה במשרד החוץ. הוא הצליח לגייס תקציב פעילות למשרד, הכיר בחשיבות הדיפלומטיה ככלי מדיני מרכזי , קידם מינויים מקצועיים ובראשם המנכ"ל החדש אלון אושפיז, וגילה נכונות להסתייע בניסיון הקיים בין כותלי המשרד ואצל דיפלומטים בדימוס. עם הקמת הממשלה החדשה נשארו סמכויות משרד החוץ מפוזרות בין מספר משרדים, ומערך החוץ עדיין אינו מרוכז ומתואם בצורה יעילה.

* ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים של מכון מיתווים; ד"ר נמרוד גורן הוא ראש מכון מיתווים. מסמך זה מבוסס על ששת הגיליונות
האחרונים של הדו"ח הדיפלומטי שמפרסם מכון מיתווים ושסוקר מדי חודש את יחסי ישראל והפלסטינים, יחסי ישראל עם המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ותפקוד מערך החוץ. המסמך מתפרסם בשיתוף קרן פרידריך אברט.

הפוסט מגמות חצי שנתיות במדיניות-החוץ הישראלית: ינואר – יוני 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
תורכיה ורוסיה מתקוטטות בלוב, וישראל תקועה עם הסיפוח https://mitvim.org.il/publication/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%91-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%a7/ Wed, 08 Jul 2020 07:14:34 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5748 מאמר דעה, השגריר בדימוס מיכאל הררי, הארץ, יולי 2020

הפוסט תורכיה ורוסיה מתקוטטות בלוב, וישראל תקועה עם הסיפוח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המתח באגן הים התיכון עולה בשבועות האחרונים, ועימו גובר החשש להסלמה לא רצויה, לנוכח שיקול דעת שגוי של אחד השחקנים המעורבים. הסלמה אפשרית רלבנטית לישראל לנוכח מעורבותה הרבה במזרח אגן הים התיכון בשנים האחרונות ושיתוף הפעולה האזורי שהצליחה לרקום שם בהצלחה. המעורבות החיצונית הגוברת בנעשה בלוב עומדת במוקד הדאגה, וכפועל יוצא מכך הפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית לאחרונה.

"דיפלומטיית הכוח" (Power Diplomacy) שהפעילו תורכיה ורוסיה בלוב, משני צידי המתרס, עמדה במרכז ההתפתחויות במדינה זו. שתי המדינות משתמשות בשלוחות חיצוניות (Proxies) על מנת לקדם את האינטרסים שלהן בלוב. תורכיה באמצעות לוחמים ממיליציות אסלאמיות מגוונות, כולל כאלו שנלחמו בסוריה, ורוסיה באמצעות "כוח ואגנר" (מיליציה צבאית המופעלת באופן עקיף על ידי הממשל הרוסי) לצד מעורבות ישירה יותר. המעורבות התורכית, הצבאית והמדינית, הצליחה, לפי שעה לפחות, לשנות את יחסי הכוחות בשטח לטובת ממשלת ההסכמה הלאומית בראשות א-סראג' על פני יריבה הגנרל ח'פתר. המעורבות הרוסית מקנה לה גישה גוברת בזירה הלובית, מבחינה צבאית, כלכלית ואסטרטגית, למרות הפגיעה (הזמנית?) בהישגיו של בן חסותה הגנרל ח'פתר.

בתגובה להתחזקות מעמדה של ממשלת ההסכמה הלאומית, הנתמכת בעיקר על ידי תורכיה וקטר, ניסו הגורמים התומכים בגנרל ח'פתר, ובראשם מצרים, לקדם הפסקת אש וחזרה לתהליך פוליטי. הסיכויים לכך נראים נמוכים, בעיקר לנוכח תחושת ההצלחה בצד התורכי וההערכה באנקרה שניתן עדיין לשפר את קלפי המיקוח שבידיה. שורה ארוכה של גורמים בינלאומיים – האו"ם, ארה"ב, מצרים, צרפת, איטליה, יוון ועוד – מעורבים במאמצים דיפלומטיים למנוע הדרדרות בשטח, בעוד צרפת מובילה גם קו אנטי-תורכי חריף, שהשלכותיו ניכרות בנאט"ו.

ההסלמה בזירה הלובית מצטרפת לפעילות התורכית הנמשכת במים הכלכליים הקפריסאיים, הפרות אוויריות תורכיות של המרחב האווירי היווני (אמנם זה כמעט מעשה שבשגרה בין שתי המדינות), ורטוריקה חריפה בין תורכיה ויוון. בימים האחרונים נעשה ניסיון לצנן מעט את הרוחות בין אתונה ואנקרה, עת שני המנהיגים קיימו שיחה טלפונית, בניסיון להקרין כי מתקיים בכל זאת דו-שיח ברמות הבכירות ביותר.

הפעילות התורכית האסרטיבית נועדה לשפר את מעמדה מול שיתוף הפעולה המרשים למדי במזרח הים התיכון (בעיקר בין ישראל, מצרים, יוון וקפריסין), ממנו תורכיה מודרת ושאיננו לרוחה כמובן, ומול הזירה הסורית (תוך איתות עיקרי למוסקבה). תורכיה גם מנסה לקדם אינטרסים כלכליים ואנרגטיים חשובים עבורה מול הזירה הלובית בפרט ומזרח הים התיכון בכלל. מחירי האנרגיה הנמוכים עקב משבר הקורונה דוחים קידוחים מתוכננים באזור, כמו גם פרויקטים אסטרטגיים, אף אם תיאורטיים בנסיבות הנוכחיות, כצינור ה-East Med. אולם, הנסיבות הללו נתפסות באנקרה כנוחות לשיפור יכולת המיקוח העתידית שלה.

רוסיה, מצידה, מנסה גם כן בשנים האחרונות להדק את אחיזתה במזרח הים התיכון, וגם עבורה לוב מהווה זירה משמעותית, לבטח לנוכח הוואקום האמריקני. רוסיה ותורכיה מקפידות שלא להחריף יתר על המידה את התנהלותן, למרות תמיכתן בצדדים יריבים בלוב והמחלוקות ביניהן בסוריה.

ארה"ב אמנם האיצה, במידה מסוימת, את פעילותה הדיפלומטית, כולל איתות כי היא מוכנה לשגר כוח מסוים לתוניסיה בניסיון להקרין פעלתנות, אולם עדיין נראה שאין לה אינטרס להתערב באופן משמעותי בזירה זו. עם זאת, ביחס למשולש הישראלי-יווני-קפריסאי, וושינגטון מוסיפה לגלות עניין ומעורבות, כדי למנוע הסלמה, להתייצב לצד בעלות בריתה ולדאוג לאינטרסים של עברות אנרגיה אמריקאיות.

לאן כל זה מוביל?

על פני הדברים, כל אחד מן השחקנים המעורבים בלוב איננו מעוניין להחריף יתר על המידה את המצב בשטח, או לאבד שליטה. תורכיה חשה, וכאמור במידה של צדק, שביעות רצון מתוצאות מעורבותה האסרטיבית לאחרונה בלוב, שעשויה לפתוח בפניה אפשרויות כלכליות שלנוכח משבר הקורונה הופכות חשובות ביותר. זאת, כמובן בתנאי שהעניינים יישארו בשליטה ובכיוון הנכון מבחינתה.

מאידך, תחושת ההישגיות הזו, ריבוי השחקנים המעורבים והיעדרו של "מבוגר אחראי" מגבירים את החשש מחישוב מוטעה שיערער את היציבות באזור. אחת האפשרויות המדאיגות היא התערבות מצרית ישירה יותר בלוב, על מנת לבלום את אנקרה ואת ההצלחות בשטח של ממשלת א-סראג'. קהיר הציבה קו אדום מול אנקרה ובני בריתה, וניכר שהיא מבכרת תהליך מדיני על פני מעורבות צבאית, אולם עדיין קיימת האפשרות שהיא תיגרר למעורבות מעין זו.

מה זה אומר מבחינתה של ישראל?

לפי שעה, לוב עדיין איננה קרובה מדי לאינטרסים ישראליים ישירים, ועל כן איננה מחייבת מהלכים קונקרטיים. ביקוריהם של ראש הממשלה היווני ושר החוץ הקפריסאי בחודש שעבר בישראל שבו והמחישו את מערכת היחסים ההדוקה בין המדינות בשנים האחרונות, והעבירו מסר לאנקרה. הדאגה בקהיר מההתפתחויות בלוב, כמו גם מהסכר שבונה אתיופיה על הנילוס (שמצרים רואה בו איום אסטרטגי), מטרידות גם את ישראל. ככלות הכול, היציבות במצרים ומעמדה האזורי חיוניים לישראל. הוואקום האמריקני הפך לעובדה, ודומה שבירושלים הסכינו עם המציאות של השנים האחרונות לפיה לא ניתן לרוץ לוושינגטון עם כל "משבר פעוט" באזור, אף אם זו האחרונה איננה שבעת רצון מהגברת מעורבותה של מוסקבה במזרח התיכון.

זאת ועוד, סוגיית הסיפוח, שעומדת על הפרק, מכבידה מאד על ישראל אל מול הזירה הבינלאומית, ואיננה מאפשרת תיאם עמדות של ממש, אף בסוגיות חיוניות שאינן קשורות לסיפוח כזה או אחר. יוון וקפריסין, שניצבות איתן עם ישראל, מתנגדות למהלך של סיפוח, הן לנוכח הזיקה הבעייתית לבעיית קפריסין (כיבוש צפון קפריסין בידי תורכיה) והן לנוכח עמדתן העקרונית, כחלק מן הקהילה הבינלאומית (והאיחוד האירופי) נגד צעדים חד צדדיים ובעד משא ומתן ופתרון שתי-המדינות. על כן, יש לצפות שיתקשו לענות על הציפיה בירושלים כי תפעלנה במרץ לרכך צעדים אירופיים כלפי ישראל בתגובה לסיפוח.

כוונות הסיפוח גם אינן מאפשרות לישראל לחשוב על "רעיונות יצירתיים" לשיפור יחסים עם אנקרה, שכן תורכיה צפויה להגיב בשצף קצף לכל מהלך של סיפוח, סמלי או נרחב יותר. גם מצרים, ירדן ומדינות המפרץ, החולקות אינטרסים עם ישראל בשנים האחרונות, כולל במזרח הים התיכון, תתקשינה מאד לפעול עם ישראל כאשר סוגיית הסיפוח מרחפת באוויר, או על אחת כמה וכמה מיושמת בפועל.

ההתפתחויות בעשור האחרון במזרח התיכון ובאגן מזרח הים התיכון הציבו את ישראל בעמדה אסטרטגית נוחה, שישראל השכילה להפיק ממנה תועלת. ואולם, סוגיית הסיפוח מונעת מישראל למצות את היתרונות המדיניים הללו, אל מול הסלמה אפשרית, תוך קידום האינטרסים החיוניים לה. סיפוח עלול לתרום לאווירה חריפה יותר באזור, שתפגע באינטרסים של בנות בריתה של ישראל, וכמובן שלה עצמה. דווקא בנסיבות אלו, ראוי היה שישראל תאמץ מדיניות-חוץ אזורית, יצירתית ופרו-אקטיבית יותר, שתתרום להגברת היציבות. ישראל יכולה, למשל, לנסות לרתום את השחקנים שאינם מעורבים בשיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון (תורכיה? לבנון?) למסגרת של דיאלוג, ולמנף את הארכיטקטורה האזורית המבטיחה לקידום דיאלוג ישיר ומועיל יותר עם הרשות הפלסטינית.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-8 ביולי 2020

הפוסט תורכיה ורוסיה מתקוטטות בלוב, וישראל תקועה עם הסיפוח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2018 https://mitvim.org.il/report/%d7%9e%d7%93%d7%93-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%aa-2018-%d7%9e%d7%9e%d7%a6%d7%90%d7%99/ Sat, 27 Jun 2020 22:12:40 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=report&p=4608 מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2018

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2018 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2018, ממצאי סקר מכון מיתווים

סקר דעת הקהל השנתי השישי של מכון מיתווים על מדיניות-החוץ הישראלית נערך בספטמבר 2018. הסקר בוצע על-ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (700 איש ואישה, יהודים וערבים) ועם טעות דגימה של 3.5%. מסמך זה מציג את ממצאי הסקר, בחלוקה לארבעה תחומים: יחסי החוץ של ישראל, מערך החוץ הישראלי, ישראל והאזורים סביב לה וישראל והפלסטינים.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2018 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הקורונה פגעה בחלומות הגז הטבעי במזרח הים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%92%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%96-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2%d7%99-%d7%91%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%94/ Wed, 17 Jun 2020 08:11:22 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5262 גבריאל מיטשל, הארץ, 17 ביוני 2020

הפוסט הקורונה פגעה בחלומות הגז הטבעי במזרח הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ראש ממשלת יוון ונשיא קפריסין יקיימו החודש, בנפרד, ביקורים בישראל על מנת לדון עם ראש הממשלה נתניהו בחידוש קשרי התיירות בין המדינות ובהתפתחויות אזוריות שקשורות למצבורי הגז הטבעי בים התיכון. אלו הם שני תחומים שהושפעו באופן דרמטי ממשבר הקורונה.

תגליות הגז הטבעי במזרח אגן הים התיכון הוביל לעשייה מדינית משמעותית מהלך העשור האחרון. בתקווה למקסם את עושרו של הים, ממשלות באזור ניסו לקדם פרויקטים שאפתניים להובלת גז טבעי לאירופה באמצעות צינורות תת-ימיים. בראשית 2019 ,הן גם יצרו, בעידוד אמריקאי, מסגרת ראשונית לשיתוף פעולה אזורי – פורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF), בו חברות מצרים, קפריסין, יוון, ישראל, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית. ואולם, הקורונה עצרה את התנופה. השפעתה על שוק האנרגיה העולמי גנזה את הסיכויים שמדינות האזור יפיקו בקרוב רווחים משמעותיים מיצוא גז, והובילה לחשיבה מחודשת אודות השימוש העתידי במצבורי הגז.

האכזבה שניכרת מכך במדינות האזור, בולטת אולי יותר מכל בישראל. בהעדר משאבי טבע אחרים, ישראל ראתה בשדות הגז תמר ולוויתן (שהתגלו לפני כעשור) פוטנציאל רב. ממשלת נתניהו סברה כי יצוא הגז  ספק לישראל יתרון אסטרטגי משמעותי, וקידמה בנחישות שותפויות עם יוון וקפריסין, כמו גם עסקות יצוא עם ירדן ומצרים. שר האנרגיה שטייניץ קידם בשנים האחרונות פרויקט להנחת צינור תת-ימי לאורך 1,900 ק"מ להובלת גז מישראל דרך יוון וקפריסין לאיטליה.

אולם, הפרויקט היה פגום מיסודו. הוא עורר שאלות גאופוליטיות וטכניות מטרידות, ונתפס בעיקר כמיזם פוליטי משותף לישראל, קפריסין ויוון. מרבית המומחים שללו את היתכנות הצינור התת-ימי נוכח עלותו המשוערת (כ-7 מיליארד דולר). קריסת מחירי הנפט בעקבות הקורונה קברה את רעיון הצינור והעמידה את ישראל בפני בעיה. ישראל מחויבת חוזית לבעלי שדות תמר ולוויתן ומשלמת עבור הגז שהם מפיקים פי שלושה מהמחיר העולמי הממוצע. פער המחירים הוא כה עצום עד כי חברת החשמל קונה גז נוזלי מיובא במחצית המחיר. אין פלא שבפתח כהונתו השנייה כשר האנרגיה, הצהיר שטייניץ כי ישראל תאיץ הקמת תשתית להפקת אנרגיה סולרית.

ישראל אינה בודדה במערכה. גם יוון וקפריסין מוטרדות מאובדן הרלבנטיות של פרויקט צינור הגז לאירופה, בו הן שותפות. קפריסין קיוותה לחבר את תגליות הגז הצנועות שבשטחה לצינור, ויוון ייחלה לשמש תחנת מעבר של גז לאירופה. בתחילת מאי, חברת ENI האיטלקית וחברת אקסון מוביל הכריזו כי הן עוצרות למשך שנה את קידוחי הגז במים הקפריסאיים, ואין כל ודאות שמקץ שנה הן יחזרו לקדוח באזור, ובאותה מידת התלהבות כבעבר. האפשרויות האחרות ליצוא גז, זולת הצינור, יקרות גם הן.

ירדן ומצרים, שתיהן יבואניות של גז ישראלי, מתמודדות עם תהיות דומות. הסכם האנרגיה בין ירדן לישראל (ליבוא 45 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי בשווי כ-10 מיליארד דולר על פני 15 שנה) זוכה לקיתונות של ביקורת בירדן, שם רואים בו עדות לנורמליזציה עם ישראל שמצטיירת כתוקפנית וכובשת. נוכח השפל ההיסטורי במחירי הגז בעולם, בירדן יש לחץ לאתר תחליפים יותר זולים. במידה שישראל אכן תבצע סיפוח חלקי בגדה המערבית, ירדן עלולה להקריב את עסקת הגז כאקט סמלי של ביקורת, חרף העובדה שהסיבות האמתיות לכך הן כלכליות במהותן. ירדן תוכל לסמוך על כך שארה"ב, שנתנה ערבויות לעסקה, תכסה את חובותיה לישראל.

מצרים קיוותה כי תגליות הגז במימיה יהפכו אותה למרכז אנרגיה אזורי שבו יונזל הגז מישראל וקפריסין במתקנים ייעודיים באידקו ודמיאט, ומשם ישונע לאירופה. כיום, היא מתקשה למצוא קונים לגז שהיא מפיקה והפעילות באחד ממתקני הגז הנוזלי שבשטחה הוקפאה. השוק המצרי אמנם מגוון דיו כדי לקלוט כמות מסוימת של גז מישראל, אולם זה אינו ההסדר ארוך הטווח שאותו חזו שתי המדינות אך לפני 16 חודש, כשחתמו על ההסכם.

לבנון, השקועה בחובות עתק, התבשרה לצערה בסוף אפריל כי קידוחים ראשוניים לא איתרו שדה גז משמעותי במימיה. בה בעת, תורכיה ממשיכה לשגר ספינות קידוח לחיפוש גז במזרח הים התיכון, אם כי מטרתה פוליטית יותר ממסחרית, אחרי שלא שותפה בפורום הגז האזורי, ולנוכח העדר פתרון באופק בסוגיית קפריסין. המעורבות של תורכיה במלחמת האזרחים בלוב נובעת בחלקה מרצונה לפרוץ את המחסום שלדעתה העמידו שכניה נגדה.

תמונת האנרגיה במזרח הים התיכון היא אם כן עגומה. המחיר הנמוך של הגז הנוזלי עלול להתקבע לטווח ארוך. פרויקטים בינלאומיים הזקוקים לתשתית יקרה יתקשו להתחרות עם ספקי גז נוזלי קיימים ועם תעשייה מתפתחת של אנרגיה חלופית. ואולם, ייתכן שמשבר הקורונה דווקא הציל את מדינות האזור מהשקעות קצרות ראי בתחום האנרגיה, בו לא היו מצליחות לגרוף את הרווחים להם ציפו. הנגיף העניק לקובעי המדיניות במדינות האזור הזדמנות שנייה, נדירה, לבחון מחדש את התחזיות והנחות המוצא שלהם. כעת, יהיה עליהם לתעדף פיתוח שוק גז מקומי על פני קידום יצוא. עבור מדינות מזרח הים התיכון מדובר באתגר: יהיה עליהן לגוון את תשתיות האנרגיה והכלכלה על מנת להגביר שימוש בגז טבעי. הדבר רלוונטי במיוחד עבור מצרים, שם הצריכה המקומית תמשיך להאמיר בשל הריבוי הטבעי הגבוה.

במהלך העשור שחלף, הפכו ממצאי הגז הטבעי בים התיכון מקור לעימותים כמו גם תמריץ לשיתוף פעולה. עתה, משברור כי הגז לא יניב את הבוננזה הכלכלית הנכספת, ראוי שמדינות האזור ישימו בצד את המחלוקות שלהן בנושא ויפגינו מחויבות מחודשת לקידום מהלכים מדיניים ויישוב סכסוכים. ניתוק בין שאיפות מנוגדות בתחום האנרגיה – שמאבדות כעת מחשיבותן – לבין האינטרס המשותף ביצירת מרחב אזורי מתפקד ויציב במזרח הים התיכון, עשוי לייצר הזדמנויות לקדם פתרון למשברים אזוריים דוגמת מלחמת האזרחים הנמשכת בלוב והסכסוכים הימיים בין תורכיה ליוון.

לפורום הגז האזורי יכול להיות בכך תפקיד. הוא אמנם נועד במקור לעסוק בסוגיות הנוגעות לגז טבעי, אולם בעקבות משבר הקורונה ניתן יהיה להשתמש בו גם לקידום סוגיות אחרות, ובהן תיירות, הגנת הסביבה, בלימת מגפות, פיתוח מקורות אנרגיה חלופיים וביטחון. משבר הקורונה הראה עד כמה שכנים מתמודדים עם אתגרים משותפים, בלא קשר לגבולות ולטיב היחסים ביניהם. מדינות מזרח הים התיכון צריכות למצוא דרך לתמוך אלו באלו מול אתגרים שכאלו.

ארה"ב צריכה למלא תפקיד מרכזי בתהליך שכזה. היא מתווכת מועדפת בסכסוכים רבים באזור (במיוחד אלה הנוגעים למדינות נאט"ו), ובנוסף קיימת בוושינגטון תמיכה דו-מפלגתית נדירה – עוד מימי ממשל אובמה וגם תחת ממשל טראמפ – בפיתוח הגז הטבעי וקידום שיתוף פעולה במזרח הים התיכון. המשך מעורבות באזור יאפשר לארה"ב לסייע לשותפיה במזרח הים התיכון להתקדם לעבר עתיד של שיתוף פעולה, לבלום את השפעת רוסיה וסין, ולמנוע הסלמה בסכסוכים באזור.

הציפייה הרווחת בעשור האחרון, לפיה תחום האנרגיה יחולל שינוי של ממש במזרח הים התיכון, הולכת ומתבדה בעקבות משבר הקורונה. ואולם, המשבר מייצר הזדמנות לאימוץ כיוון חדש מצד מדינות האזור ובתמיכת ארה"ב: התרחקות מתקוות שווא בתחום הגז הטבעי, וחתירה לעבר עתיד משותף שמדגיש את הצורך בגיוון מקורות אנרגיה, בשיתוף פעולה רב-לאומי וביישוב סכסוכים.

המאמר פורסם בהארץ, 18 ביוני 2020.

הפוסט הקורונה פגעה בחלומות הגז הטבעי במזרח הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות באזור כדי לקדם את פתרון הסכסוך https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a0%d7%a3-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%aa%d7%97%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%95%d7%91%d7%99/ Sun, 14 Jun 2020 11:59:02 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6098 מאמר דעה מאת ד"ר נמרוד גורן באתר מעריב

הפוסט ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות באזור כדי לקדם את פתרון הסכסוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
אזרחי ישראל התרגלו עם השנים להתייחס לסביבתם כעוינת. המציאות המשתנה בין ישראל למדינות ערב, שכוללת יותר קבלה של ישראל ויותר שיתופי פעולה גלויים עמה, הביאה לשינוי מסוים בתפיסה זאת. ואולם, כשהפציע מזרח אגן הים התיכון כתת־אזור מובחן, שבו ישראל יכולה לא רק לקבל לגיטימציה אלא גם למלא תפקיד מרכזי, זה התקבל בזרועות פתוחות על ידי מקבלי ההחלטות בישראל. דיונים רמי־דרג שמקיימות ביניהן בתקופת הקורונה ישראל, יוון וקפריסין לגבי כינון “אזור בטוח” לתיירות בקיץ הקרוב, הם עדות טובה לכך.

הדגש המדיני הגובר ששמה ישראל על מזרח אגן הים התיכון בעשור האחרון נשען על תגליות הגז הטבעי במימי ישראל ונעשה על רקע מתיחות מתמשכת עם טורקיה. ישראל שיתפה פעולה עם יוון וקפריסין כדי להקים ברית משולשת חדשה, במודל דומה לבריתות משולשות אחרות שהמדינות ההלניות פיתחו (למשל, עם מצרים). ברית זו זכתה לנראות ציבורית ולמיתוג, בעיקר דרך מפגשי פסגה חוזרים ונשנים של מנהיגי שלוש המדינות. האיחוד האירופי נרתם והביע נכונות לסייע במימון מחקר היתכנות של פרויקט צינור גז שאפתני מישראל, דרך המדינות ההלניות, לאירופה. בתחילת 2019 הוקם בקהיר פורום הגז המזרח ים־תיכוני (EMGF), שכיום מתמסד לקראת הפיכתו לארגון בינלאומי מוכר.

מלבד ישראל, חברות בו כיום הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן, איטליה, קפריסין ויוון. גם צרפת ביקשה להצטרף כחברה, בעוד ארצות הברית, האיחוד האירופי והבנק העולמי משמשים משקיפים. ישראל תוכל עקרונית להרוויח משיתופי פעולה מכלילים יותר במזרח אגן הים התיכון ומהצטרפות טורקיה ולבנון ל־EMGF (שתייצר אפשרויות דיאלוג חדשות עמן), אך זה לא צפוי בקרוב.

בשנים האחרונות הדגישה ישראל שהבריתות המתהוות שלה במזרח אגן הים התיכון אינן מכוונות נגד מדינה אחרת. כשישראל חתמה על הסכם פיוס עם טורקיה ב־2016 (שלא החזיק זמן רב מעמד), היא הצליחה לעשות זאת במקביל לקידום יחסים עם מצרים ועם המדינות ההלניות, שלהן סכסוכים עמוקים עם טורקיה. באחרונה החלה ישראל לקחת צד במתיחויות הגיאופוליטיות באזור, והביעה תמיכה ביוון וקפריסין אל מול הפעולות והשאיפות של טורקיה באזור. ואולם, לישראל יש גם אינטרס גיאופוליטי בשיפור יחסיה עם טורקיה. בעניין לבנון, ניסיונותיה של ארצות הברית לתווך בינה לבין ישראל על מנת לפתור את סכסוך הגבול הימי ביניהן טרם נחלו הצלחה.

בראש ובראשונה, ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות במזרח אגן הים התיכון כדי לקדם את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. התנעה מחדש של תהליך השלום – ולא מהלכי סיפוח בגדה המערבית – צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה החדשה. מעבר לתיירות בצל הקורונה, הזווית הים־תיכונית יכולה להביא לחשיבה חדשה ורעיונות רעננים לשיפור המצב ההומניטרי בעזה, לקידום שלום ושיתוף פעולה אזורי ולסייע ביישוב סכסוכים אחרים.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 14 ביוני 2020.

הפוסט ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות באזור כדי לקדם את פתרון הסכסוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לוב – זירה נפיצה עם שחקנים חיצוניים לרוב https://mitvim.org.il/publication/%d7%9c%d7%95%d7%91-%d7%96%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%97%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a8%d7%95%d7%91/ Tue, 09 Jun 2020 15:56:44 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6101 מאמר דעה מאת השגריר לשעבר מיכאל הררי באתר זמן ישראל

הפוסט לוב – זירה נפיצה עם שחקנים חיצוניים לרוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מלחמת האזרחים הנמשכת בלוב במלוא עוזה – ראשיתה בהתקוממות של 2011, כחלק מן "האביב הערבי", שהביאה להפלתו של מעמר קדאפי. מאז, ולמעט פרקי זמן קצר ביותר, מתקיימת מלחמה מתמשכת בין שני צדדים עיקריים: ממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) המכהנת מאז 2015 בהנהגתו של פאיז אל-סראג' ונסמכת על גורמי אסלאם פוליטי, מול הגנרל ח'ליפה ח'פתר תחת דגל "הצבא הלאומי הלובי" (LNA), הקורא עליה תגר ונסמך על תמיכתם של שורה ארוכה של מדינות מחוץ ללוב.

מאז ראשיתה התאפיינה הלחימה בלוב במעורבותם של גורמים חיצוניים רבים. בחודשים האחרונים נראה שהזירה הלובית הפכה, בדומה לזו הסורית, לזירת יריבות אזורית חריפה, המחזקת את החשש מפני הסלמה לא מבוקרת.

ראשית, חשוב למנות את השחקנים החיצוניים הניצבים מאחורי כל אחד משני הצדדים הניצים. ממשלת ההסכמה הלאומית, הנהנית באופן עקרוני מהכרתה של הקהילה הבינלאומית, נתמכת על ידי תורכיה וקטר בעיקר. מנגד, הגנרל ח'פתר נסמך על תמיכתן של מצרים, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, רוסיה וצרפת. כל אחד מן השחקנים החיצוניים מספק תמיכה מדינית וצבאית למרות האמברגו שהוטל על ידי האו"ם האוסר על אספקת נשק לצדדים הלוחמים.

כאמור, בחודשים האחרונים הוחרפו עד מאד העימותים הצבאיים בין שני הצדדים, כאשר כל אחד מן ה"ספונסרים" החיצוניים תורם את חלקו, והופך בכך את הזירה הלובית למאבק על עמדות שליטה והשפעה באגן הים התיכון בכלל.

במי מדובר, אם כן?
1. מצרים:
חולקת גבול ארוך ופרוץ להברחות נשק וטרור, וטרודה עד מאד ביחס לגורל השלטון בלוב, לחוסר היציבות הנמשך והמחריף במדינה, כמו גם להתחזקותם של הגורמים האסלאמיים – השלכות ישירות על יציבותה של מצרים. קהיר תומכת כאמור בגנרל ח'פתר ומנסה לגבש תמיכה בינלאומית רחבה במאמציה. הביטוי האחרון לכך הינה ההודעה המשותפת שפורסמה ב–11 במאי השנה, שכללה את מצרים, צרפת, יוון, קפריסין ומאע"מ. זו יצאה נגד המעורבות הצבאית הגוברת של תורכיה בלוב, כולל ההסכם להתוויית הגבול הימי בין שתי המדינות מנובמבר אשתקד.

2. תורכיה:
משתפת פעולה עם קטר בתמיכתה, המדינית והצבאית, בממשלת ההסכמה הלאומית בראשות סראג'. הביטוי המוחשי העדכני לכך היה בשני ההסכמים שנחתמו בין תורכיה והממשלה בטריפולי בנובמבר 2019, שעסקו בסיוע צבאי ללוב ובהתוויית הגבול הימי בין שתי המדינות (הסכם מעורר מחלוקת בפני עצמו).

3. רוסיה:
תומכת בגנרל ח'פתר, אף שמנסה להסתיר את מהלכיה באמצעות גורמים שונים מטעמה (מיליציית ואגנר), ובמקביל מנסה להניע את התהליך הפוליטי בין הצדדים הניצים בלוב. מבחינתה, הזירה הלובית מהווה הזדמנות ראויה מאד, בנוסף לזו הסורית, לחזק את תהליך חזרתה לאזור על חשבונה של ארה"ב, כולל הידוק נוכחותה במזרח הים התיכון, אסטרטגית ואנרגטית.

4. האיחוד האירופי:
בעל ענין ישיר בהתפתחויות בלוב, אך איננו מצליח לגבש עמדה קוהרנטית פרט למאמץ משותף להכשיר את משמר החופים הלובי בכדי למנוע הגירה לאירופה. בסוף מרץ השנה האיחוד החליט גם על מבצע ימי מתמשך בשם "איריני", בהובלתו של "הכוח הימי האירופי", שנועד לאכוף את החלטות האו"ם ביחס לאמברגו על אספקת נשק לצדדים הלוחמים. מדובר בניסיון לבלום אספקת נשק מתורכיה דרך הים, אך ספק אם הדבר יצלח. סביר, שאספקת נשק דרך היבשה ממצרים לכוחותיו של ח'פתר תימשך. צרפת מובילה עמדה התומכת בח'פתר ואילו איטליה נטתה לתמוך בממשלה בטריפולי, לנוכח דאגתה הרבה מהגירה לתחומיה.

5. ארה"ב:
נעדרת במידה ממשית מן התהליך כפי שזה קורה בזירות נוספות, בדגש על זו הסורית.

מהן ההשלכות לישראל?

לזירה הלובית אמנם אין השפעות ישירות על ישראל. אולם, לנוכח ההחרפה בלחימה, ובעיקר מעורבותם של שחקנים חיצוניים רבים, נראה שלוב הופכת לזירת יריבות אזורית, ואף מעצמתית (עם היעדרה של וושינגטון). לכך עשויות להיות השלכות, ולו בעקיפין, על אינטרסים ישראליים חיוניים.

מדובר למעשה בשלושה מישורים עיקריים:

* השלכות ההתפתחויות בלוב על יציבותה של מצרים
* הפיכתה של הזירה הלובית למקלט לארגונים אסלאמיים עם פוטנציאל של זליגה מעבר לגבולות המדינה
* חיזוק השפעתה של תורכיה באופן שמשליך ישירות על האינטרסים הישראליים במזרח הים התיכון, הן המדיניים והן האנרגטיים.

מה ישראל צריכה לעשות?

מדובר למעשה ביישור קו עם בעלות בריתה הברורות כעת – מצרים, יוון וקפריסין, כמו גם עם סעודיה ואיחוד האמירויות במעגל השני – ביחס להתפתחויות באגן המזרחי של הים התיכון. במילים אחרות: ראוי שישראל תגבה את בנות בריתה אל מול ההסלמה בזירה הלובית, מבלי להיכנס לפירוט ביחס לאופי הפתרון הפוליטי הרצוי בלוב. בסופו של יום, ההשלכות השליליות כלפי יציבותה של מצרים, כמו גם חיזוק מעמדה של אנקרה באזור משליכים ישירות על אינטרסים ישראליים חיוניים.

ראוי שעמדה ישראלית ברוח זו תובהר באופן ברור, גם אם לאו דווקא בקול רם ופומבי מדי, בבירות הרלבנטיות, בדגש על וושינגטון, בריסל ומוסקבה כמו גם כמובן מול בנות בריתה. אין לישראל אינטרס בשעה זו להצטייר כמי ש"בוחנת בנחת" את הקלפים בידיה, כפי שמספר דיווחים ניסו לטעון לאחרונה תוך קישור הסוגייה לדיאלוג אפשרי ישראלי–תורכי. חידוש הדיאלוג המדיני עם אנקרה רצוי אמנם, אולם ראוי שיהא מבוסס על מפגש אינטרסים אמיתי, אולי סביב הזירה הסורית, אולם בשעה זו מאתגר מאד לגבש אותו (גם לנוכח השיח סביב הסיפוח).

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 09 ביוני 2020.

הפוסט לוב – זירה נפיצה עם שחקנים חיצוניים לרוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל, אגן הים התיכון והקורונה https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94/ Mon, 01 Jun 2020 14:29:01 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5223 סיכום מפגש קבוצת "ישראל ואגן הים התיכון", יוני 2020

הפוסט ישראל, אגן הים התיכון והקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מסמך זה מתמקד בהשפעות נגיף הקורונה על יחסי ישראל ואגן הים התיכון. הוא מבוסס על עיקרי הדברים שעלו במפגש השישי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-14 במאי 2020, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מפנה זרקור לתובנות המרכזיות העולות מתוך ההתמודדות במזרח אגן הים התיכון עם הקורונה, ובהן חשיבות שיתוף הפעולה האזורי עבור החוסן הלאומי, התחזקות הברית של ישראל עם יוון וקפריסין, המרכזיות הכלכלית של אגן הים התיכון עבור ישראל, משבר האנרגיה והשלכותיו, והקשרים עם מדינות ערב שבאזור הים התיכון. המסמך אינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש.

א. שיתופי פעולה אזוריים כמרכיב מרכזי בחוסן הלאומי

עם תחילתו של משבר הקורונה, הגבולות המדיניים הפכו לקשיחים וסגורים יותר והאינטרס הלאומי המקומי התבטא בשליטה רבה על הכניסה והיציאה של אנשים וחומרים מהמדינות. שיתופי הפעולה בין מדינות עסקו בעיקר בהחלפת ידע ובבקרה על מעבר הגבולות. המעורבות של האיחוד האירופי במשבר בתוך המדינות החברות בו לא הייתה משביעת רצון, אם כי השתפרה עם הזמן, זאת לצד המעורבות הנמוכה של ארה"ב בניהול המשבר בזירה הבינלאומית. מדינת ישראל בנתה תרחישי התמודדות עם מגוון רחב של מצבי קיצון, כאשר התפשטות מגיפה היה אחד מהם. יחד עם זאת, התמודדותה עם נגיף הקורונה חשפה את הכשלים במוכנות ובניהול המשבר. דווקא בנקודה זו בלטה החשיבות של שיתוף הפעולה האזורי ותרומתו לחוסן הלאומי של ישראל. שיתוף פעולה זה סייע לישראל לנהל את בקרת הגבולות, ללמוד על הקורונה מניסיון של אחרים, להסתייע בהשגת חומרים וציוד דרוש, ולשמר רמה גבוהה יחסית של סחר ופעילות כלכלית. מדינת ישראל היא קטנה וצריכה לבסס את החיבור שלה לעולם ולאזור. יש להדגיש נקודה זו בבואה של ישראל לעצב מדיניות אזורית בשעת שגרה, וכחלק ממוכנותה להתמודדות עם מצבי חירום ומשברים עתידיים.

ב. הברית עם יוון וקפריסין מעמיקה עוד יותר בתקופת הקורונה

הברית המשולשת של ישראל עם יוון וקפריסין היא בעלת אופי וקצב ייחודי, ושיתופי פעולה רבים המשיכו במסגרתה על אף ובגין משבר הקורונה. המשבר הביא את שלוש המדינות לשים דגש על נושאים של תיירות, בריאות ויזמות. ישראל שמרה על קשרים קרובים עם המדינות ההלניות במהלך ניסיונותיה להתמודד עם אתגרי הקורונה, שבהם ניכר שיתוף הפעולה ההדוק עם קפריסין בהחלפת מידע ובדאגה לתרופות וציוד. ראש הממשלה הישראלי והנשיא הקפריסאי היו בקשר צמוד במהלך התקופה וישראל אף דאגה למשלוח חומרי גלם מהודו למפעלים בקפריסין שייצרו תרופות עבור ישראל כחלק ממאמציה נגד הנגיף. מוצרים חיוניים שהיו חסרים בישראל, כמו מטושים שיאפשרו את הבדיקות ואת החזרת הפעילות למשק, הגיעו מקפריסין. כמו כן נמשך שיתוף הפעולה המחקרי, כאשר תשומת הלב הופנתה למאמצים למציאת חיסון. בהמשך, החלו המדינות לנסות לכונן ביניהן שיתוף פעולה שייצור אזור בטוח לתיירות בחודשי הקיץ.

ג. החשיבות של אגן הים התיכון לכלכלת ישראל

למדינות הים התיכון חשיבות מרכזית עבור הכלכלה הישראלית. התעשייה הישראלית נפגעה פחות ממשבר הקורונה, אולם הירידה בביקושים נוכח המשבר פוגעת בענפי הייצוא של המשק. המדינה החשובה ביותר באגן הים התיכון מבחינה מסחרית עבור ישראל היא תורכיה, גם בייבוא וגם בייצוא. כאשר משווים בין חודשי ינואר-מרץ 2019 לינואר-מרץ 2020, לא רואים השפעה גדולה של המשבר על היקף הסחר בין המדינות, א ך ייתכן כי מדדי הפגיעה האובייקטיבים עוד יבואו לידי ביטוי בחודשים הבאים. לצד תורכיה, מדינות הסחר החשובות עבור ישראל באגן הים התיכון הן איטליה, ספרד וצרפת.

עבור מדינות כמו יוון, ספרד, איטליה וצרפת התיירות היא משאב אדיר. עצירת התיירות היא פגיעה כלכלית משמעותית גם עבור ישראל, אבל הכלכלה הישראלית תלויה פחות בענף התיירות מאשר קפריסין ויוון. תחום זה מאפשר לישראל להציג את נכסיותה לשותפותיה באזור, לקדם שיתוף פעולה ואף להציג טכנולוגיות שיאפשרו לתיירות לחזור ולהתפתח. משרד החוץ קידם שיתוף פעולה בתחום התיירות, כחלק מהתארגנות של מדינות המאופיינות בתחלואה נמוכה באופן יחסי. קפריסין ויוון, הנמצאות בקבוצה זו, פועלות במרץ רב להחזיר את התיירות אליהן בתחילת הקיץ, וישראל ששה לשתף פעולה.

ד. משבר האנרגיה מאלץ לבחון הסכמים מחדש

משבר הקורונה פגע בצורה קשה מאוד בשוק האנרגיה. הירידות בביקוש הביאו לקריסה של שוק הנפט, לירידה במחירים ולקשיים באחסון ובאספקה. במקביל, חלה ירידה משמעותית גם במחירי הגז הטבעי ברחבי העולם – לקוחות ביטלו את הזמנותיהם והמחיר העולמי של הגז הטבעי ירד לאזור 2 דולר ליחידת חום (כאשר בישראל משלמים עדיין 6.3 דולר ליחידת חום בגין מתווה הגז). הצפי הכללי הוא של תנודתיות רבה במחירי האנרגיה לפחות בשנה וחצי הקרובות.

המשבר העולמי לא פסח על אגן הים התיכון. חברות האנרגיה דחו עבודות מתוכננות במים של קפריסין; לבנון, שנמצאת על סף קריסה כלכלית, קיבלה בשורות רעות מחברת טוטאל שהודיעה שלא מצאה גז בסבב החיפושים האחרון במימיה של המדינה; ויש ירידה משמעותית בצריכת הגז במצרים והפסקת פעילות של מתקני ה-LNG במצרים שהגז הישראלי היה אמור להפעיל. המצרים מנסים למכור את הגז שלהם והורידו את המחיר ל-5 דולר ליחידת חום אך הם לא מצליחים למצוא קונים; ישראל עדיין כבולה לחוזים עם חברות נובל ודלק ומשלמת 6.3 דולר ליחידת חום. גם חברות האנרגיה עצמן נקלעו לקשיים, כאשר נובל אנרג'י פיטרה אלפי עובדים ברחבי העולם, וקבוצת דלק של יצחק תשובה נקלעה לקשיים.

משבר האנרגיה העולמי והאזורי, מטיל עננה על שיתופי הפעולה האזוריים הקיימים והפוטנציאליים. מדינות האזור וישראל צריכות להיות כנות בנוגע להיתכנות הנמוכה של ייצוא גז דרך צינור לאירופה, ולקדם דיאלוג לפתרון המחלוקות וניגודי האינטרסים ביניהן. פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) מחזיק בפוטנציאל לקידום דיאלוג שכזה. הוא יכול לספק במה לשחקנים האזורים לדון בצורה רצינית באופן ניצול הגז ברמה האזורית, כחלופה או בנוסף לדיונים על ייצוא גז לאירופה או לאסיה. הממשלות של המדינות המעורבות בפורום צריכות להבין כיצד לשנות את הכלכלה הפנימית שלהן כדי למצוא דרכים לשיתוף פעולה אזורי.

צניחת המחירים העולמית הבליטה את מחירו הגבוה של הגז לצרכן הישראלי, אך גם ערערה את ההסכמים ארוכי הטווח שנחתמו בין ישראל לירדן ומצרים, במסגרתם הן נדרשות לשלם עבור הגז מחיר גבוה באופן משמעותי ממחיר השוק. התעוררו שאלות לגבי רצונן של המדינות להמשיך ולשמור על ההסכמים הללו, ועל ישראל לבחון האם היא מעוניינת להיכנס למשא ומתן מחודש עם חברות הגז כדי להביא לשינוי במחירים.

סוגית האנרגיה קשורה גם להתפתחויות פוליטיות אזוריות. ההתפתחויות בזירה הפלסטינית, ורעיון הסיפוח שממשלת ישראל הצהירה שתפעל לקדם בהקשר זה, עשויים להשפיע גם על הזירה האזורית. סיפוח עשוי לגרום לירדן ולמצרים לפת וח מחדש את הסכמי הגז שחתמו עם ישראל, כצעד תגובה פוליטי, המשרת גם את האינטרס הכלכלי שלהן. ביטול ההסכמים, כצעד תגובה לסיפוח שאינו מחייב את ניתוק היחסים המדיניים, הוא אפשרי. בהסכם הישראלי-ירדני יש סעיפים שמאפשרים לירדן לצאת בקלות מההסכם, ושקובעים שבמקרה כזה תהיה זו ארה"ב שתשלם את מה שנשאר מההתחייבות הירדנית.

ה. שיתופי פעולה עם מדינות ערב

שיתופי הפעולה בין ישראל למדינות האזור לא הוגבלו רק לקשרים עם המדינות ההלניות. שיתופי פעולה רבים נרקמו גם עם מדינות ערב, כולל אלו שמרחב הים תיכוני. מהבחינה הזו שיתוף הפעולה העיקרי והחשוב בין ישראל ומדינות ערב נשען על חילופי מידע ושיתוף בידע. בנוסף, דווח על כך שמדינת ישראל ייבאה מוצרים דרך מדינות ערביות כולל כאלה שאין לישראל קשרים דיפלומטיים עמן. לישראל יש אינטרסים חיוניים ביחסים עם מצרים וירדן, והקשרים בין המדינות יכולים להיות בעלי תפקיד משמעותי בבלימה או צמצום התפשטות גל התחלואה הבא. כמובן ששיתוף הפעולה עם הפלסטינים הוא הכרחי להתמודדות מוצלחת עם הקורונה. התרומה הכלכלית של ישראל לירדן בלטה במיוחד במהלך המשבר. עם סגירת הגבולות בין ישראל לירדן, נעצרה אספקת הסחורות מחו"ל לירדן דרך נמל חיפה. בנוסף, התיירות הישראלית לעקבה בוטלה (וכך גם התיירות הבינלאומית הנרחבת לה ציפו הירדנים באביב), והעלייה לרגל של ערבים אזרחי ישראל לערב הסעודית דרך ירדן נבלמה אף היא. אלו הם שני מקורות תיירות ישראלית שמכניסים סכומים גדולים לקופה הירדנית. ירדן נמצאת במשבר כלכלי משמעותי וזקוקה – גם לשם שימור יציבות המשטר – לסיוע דרך שיתופי פעולה דו-צדדיים ומסגרות רב-לאומיות.

הפוסט ישראל, אגן הים התיכון והקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל וסביבה באגן הים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f/ Mon, 01 Jun 2020 14:20:06 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5220 סיכום מפגש קבוצת "ישראל ואגן הים התיכון", יוני 2020

הפוסט ישראל וסביבה באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מסמך זה מתמקד באתגרים ובהזדמנויות שמציב ההיבט הסביבתי במזרח אגן הים התיכון המאופיין על ידי משבר האקלים בפני ישראל. המסמך מבוסס על עיקרי הדברים שעלו במפגש החמישי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-13 בפברואר 2020 בבית הספר לקיימות ש במרכז הבינתחומי בהרצליה, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מפנה זרקור להשלכות המרכזיות של המרכיב הסביבתי במזרח אגן הים התיכון על מערכת שיתופי הפעולה האזוריים וההזדמנויות הנפתחות בפני ישראל. הוא מציג את רגישותו של אזור מזרח אגן הים התיכון למשבר האקלים, את האתגרים המרכזיים שהוא מציב בתחומי החיים השונים באזור, וכן מציג את ההזדמנויות הטמונות בהתמודדות עם המשבר עבור מדינת ישראל ועבור שיתופי הפעולה האזוריים. המסמך מבוסס על המצגות והדיון שנערכו במפגש, ואינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים.

א. מזרח אגן הים התיכון כ"נקודה חמה" במשבר האקלים

משבר האקלים והשלכותיו כוללים מגוון רחב של תופעות סביבתיות – התחממות והתייבשות, אירועי מזג אוויר קיצוניים, פגיעה בדגה ובמגוון המינים, עליית פני הים ועוד – אך יש לזכור שתופעות סביבתיות אלו אינן מנותקות מפעילותו של האדם בעולם, להיפך. פעילות האדם בעולם תורמת את תרומתה המשמעותית להתגבשותו של המשבר, ובתורו משפיע המשבר הסביבתי על החיים האנושיים.

אזור מזרח אגן הים התיכון נחשב ל"נקודה חמה" במשבר האקלים, הואיל והוא מתחמם בקצב גבוה יותר מהממוצע בעולם. לפי השירות המטאורולוגי הישראלי, הטמפרטורה הממוצעת בישראל כבר עלתה בעשורים האחרונים ב-1.4 מעלות. זה נכון ככל הנראה גם למרחב הפלסטיני, ללבנון וסוריה. על אף שלא מדובר במדינות תעשייה כבדות, גם ישראל ומדינות האזור תורמות למשבר האקלים, למרות שבאופן יחסי למדינות אחרות בעולם, תרומתן להחרפת המשבר היא קטנה. האזור עדיין נשען על מקורות אנרגיה בלתי-מתחדשים, שימוש נרחב במשאבי טבע וניצול רב של חומרי גלם, פיתוח חופי נרחב, דייג יתר, תיירות לא-מקיימת, ופעילויות נוספות המפעילות עומס על המערכות האקולוגיות. כל אלו צפויים להביא לפגיעה בחקלאות ובייצור המזון, ולירידה של כ-50 אחוזים מכמות המים לנפש עד 2050, יחד עם גידול באוכלוסייה ובצפיפות.

בנוסף, משבר האקלים אינו עומד לבדו, אלא מתפתח באינטראקציה עם תהליכים נוספים המעמיסים על המערכת האזורית במזרח אגן הים התיכון והמזרח התיכון – תהליך ריבוי האוכלוסייה, אזורים של משילות נמוכה ושינויים חברתיים. כמו כן, מחקרים מראים כיצד שינויי האקלים מביאים להתגברות הסכסוכים האלימים במדינות המזרח התיכון, ולערעור היציבות הפוליטית. משבר האקלים משמש כזרז וכמגבר עבור איומים ואתגרים קיימים, שעוצמתם והשפעתם גוברים עם הזמן.

ההתחממות הגלובלית וההשלכות הפיסיות שלה על מקומות רחוקים מאגן הים התיכון משפיעה אף היא באופן ישיר על המתרחש באזור. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחירים של מוצרי יסוד מיובאים (למשל, אורז) ובשינויים בנתיבי המסחר שישפיעו על מקורות ההכנסה האזוריים באופן ניכר. כך, למשל, פתיחת נתיב הסחר הצפוני לאירופה באוקיינוס הצפוני בעקבות המסת הקרחונים עשוי להחליף את נתיב הסחר דרך תעלת סואץ ולהביא לירידה משמעותית בהכנסות שהוא מספק למצרים ולאזור.

ב. אתגרי משבר האקלים וההזדמנויות

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני האזור כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם השלכות משבר האקלים הוא היכולת של הגורמים השונים בו לשתף פעולה ביניהם. סכסוכים פוליטיים רבים מגבילים זאת, במגוון רחב של תחומים. במובן זה, טומן משבר האקלים הזדמנות, כאשר עליית הנושא הסביבתי, המחייב במהותו שיתופי פעולה חוצי-גבולות ומבט גלובלי ולא לאומי, מניח בסיס טוב יותר ליצירת שיתופי פעולה אזוריים. אף מדינה לא תוכל לפתח עמידות וחוסן לבדה. הבנה של מרכיב זה מעצימה את החשיבות בביסוס שיתוף פעולה אזורי. כבר כעת ניתן לראות ניצנים של יוזמות לשיתוף פעולה אזורי המתמקדות במשבר האקלים. ממשלת קפריסין מובילה מהלך של בניית תכנית אזורית להתמודדות עם משבר האקלים, ובמקביל מתגבשת – בהובלת מכון קפריסין – קבוצה של ארגוני חברה אזרחית מהאזור, לקידום שיתוף פעולה אזורי במניעה והתמודדות עם משבר האקלים.

משבר האקלים מאתגר את הכלכלה הקיימת אשר נשענת במידה רבה על ניצול משאבים ופיתוח מקסימלי, מבלי להתחשב בהשלכות ארוכות הטווח. במידה מסוימת, משיב הטבע מלחמה שערה, ומקשה על המשך ניצול המשאבים בצורה זו. זאת, לצד מודעות הולכת וג וברת של הצרכנים והמדינות כי לא ניתן יהיה להמשיך ולבסס את הכלכלה על העקרונות הללו, כי כבר בעתיד הקרוב היא לא תוכל לענות על כל הצרכים האנושיים. אחת ההזדמנויות הטמונות באגן הים התיכון במישור הכלכלי, הוא המעבר לכלכלה כחולה, שנובעת מהים ונשענת על הים. היא מכילה מרכיבים של תעבורה ימית, תחנות כוח, נמלים, הפקת אנרגיה מתחדשת ובלתי-מתחדשת, מסחר (90 אחוזים מהסחר מתבצע דרך הים), דייג בר-קיימא ושירותים כמו תיירות ותרבות פנאי. בנוסף, הים גם יכול לספק חלבון, תרופות ומזון צמחי. הכלכלה הכחולה מגדירה את ההתנהלות בצורה מקיימת במרחב הימי. נכון לעכשיו, האזור אינו מתנהל בהתאם לקווים המנחים של הכלכלה הכחולה, וזאת על אף שיש בו פוטנציאל גדול לכך. למשל, צמצום פעילות הדייג בים וצמצום פעילות האנרגיה הפוסילית, יפנו את המרחב הימי לטובת פעילויות מזון ואנרגיה חליפיות. גידול אצות יכול לספק מזון ולהבטיח ביטחון תזונתי, ולהוות מקור אנרגטי נוסף בדמות הביואתנול המיוצר מהאצות. זו דוגמה למרכיב של כלכלה כחולה אשר מחייב בה בעת שיתוף פעולה אזורי נרחב על מנת להפוך לכדאי מבחינה כלכלית.

אחד האתגרים המרכזיים ביותר שמשבר האקלים מביא עמו הוא הבטחת כמות ואיכות המים. אתגר זה משמעותי ביותר בייחוד לאזור היבש והמדברי שנמצא בחלקו הגדול של אגן הים התיכון. כבר כעת ניתן לזהות באזור תהליכים של התייבשות משמעותית. אחד הפתרונות הזמינים להתמודדות עם בעיה זו הוא התפלת מים. ישראל פתרה במידה לא מבוטלת של הצלחה את מחסור המים שלה בעזרת התפלה, ובעתיד עוד ועוד מדינות יצטרכו להתפיל. התפלה היא פתרון טוב, אך אין הוא נעדר סיכונים ובעיות, ובהם: (1) תהליך ההתפלה כולל השבת מלחים לים המשפיעים על בתי הגידול; (2) המים המותפלים חסרים מרכיבים חיוניים כמו מגנזיום, שחסרונם מעלה את הסיכון לבעיות לב, ולכן מייצר עלו יות בריאות ארוכות-טווח למדינות השונות.

משבר האקלים מציב מגוון אתגרים נוספים באגן הים התיכון – חד ירתם של מינים פולשים (מדוזות למשל), הגברת התדירות והעוצמה של שיטפונות, סחף חול, עליית מפלס הים, סערות תכופות וכרסום מדף החוף . כל אלה פוגעים בתשתיות הפיזיות גם ביבשה וגם לאורך החופים. ישנם רעיונות להתמודדות מוצלחת עם איומים אלה, דוגמת הגדרת שמורות ימיות לעידוד אוכלוסיית הדגים המקומיים, אימוץ סטנדרט פיתוח ובינוי המתחשב באקוויפרים ובאגני ההיקוות והזרימה, והגנה על תשתיות חשובות בים וביבשה.

ג. עקרונות מנחים למדיניות סביבתית של ישראל באגן הים התיכון

המרחב הימי של ישראל כולל את המים הריבוניים ואת המים הכלכליים, והוא גדול יותר מאשר המרחב היבשתי של המדינה. נדרשת הסדרה והגדרה של הפעילויות והשימושים בו. האיחוד האירופי קבע שעד מרץ 2021 על כל מדינות אירופה להציג מסמכי מדיניות לגבי ניהול מרחב הימי שלהן. במסגרת זו, מנהל התכנון הישראלי שיתף פעולה עם האיחוד האירופי והוביל מהלך להצגת תכנית מסודרת למרחב הימי של ישראל. מתוך מסמך המדיניות של מנהל התכנון ומתוך הדיון שהתקיים בפגישה, ניתן להדגיש מספר עקרונות שצריכים להנחות את מדיניות ישראל להתמודדות עם משבר האקלים באגן הים התיכון.

  1. איזון בין צרכי האדם והסביבה הטבעית, תוך שמירה על גמישות – המדיניות צריכה להתבסס על הסדרת הפעילות האנושית במרחב הימי בדרך שתבטיח מערכת טבעית בריאה ומגוונת. ייתכן כי תעשיית הגז הטבעי והאנרגיה אינה כה רגישה לפגיעה במערכת הטבעית האקולוגית, אך תחום התיירות ואפשרויות ההתפלה רגישות מאוד לכך. כל שינוי (תגלית גז, אינטרסים חדשים, ידע חדש) מוביל לתמורות בהסדרים ובהתנהלות הנדרשת מישראל במרחב, ועל כן יש צורך בבניית תכנית שתאפשר התאמות תוך כדי תנועה.
  2. דירוג הגנה משתנה לתתי אזורים במרחב הימי – מחקרים מראים כי יש קושי לנהל שטחים ימיים נרחבים בצורה מיטבית, הכוללת ניטור ואכיפה יעילים. לכן, יש לקבוע מדרג ברור של שטחים, לזהות את אלו הרגישים יותר ולספק להם מעטפת הגנה מקיפה יותר. ניתן לעשות זאת על ידי הגדרת שמורות טבע לאומיות וגנים לאומיים, שטחים אשר יוגבל בהם הדייג ופעילויות כלכליות נוספות, שטחים סגורים בשל צרכי ביטחון, ושטחים המאפשרים פעילויות מגוונות תוך שמירה על כללים מוגדרים. בתכנית שהכין מנהל התכנון, מתוך כ-4,000 קמ"ר, מוצע להגן על כ-21 אחוזים (876 קמ"ר) כשטחים מוגנים בכל רמות ההגנה, ומתוכם 8.6 אחוזים ברמת הגנה גבוהה.
  3. שיתוף פעולה אזורי – אין מדינה שתוכל להתמודד עם משבר האקלים והשלכותיו לבדה. יש להושיט יד למכלול הגורמים הפועלים באזור, ולבנות עמם מסגרות של שיתוף פעולה, בכל אחת מהרמות – הממשלתית, העסקית והאזרחית – ובין הרמות השונות. זאת, במטרה להתמודד עם השלכות המשבר. מדינת ישראל צריכה להכיר את ההשלכות של המשבר על שכנותיה – ירדן, מצרים, הפלסטינים, קפריסין, לבנון – ולשתף פעולה עמן ככל שניתן כדי לסייע לתושבי האזור.
  4. פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשת – ישראל נשענת במידה רבה על ניצול מקורות האנרגיה הבלתי-מתחדשת, כמו הגז הטבעי. נושא הגז הטבעי השתלט על השיח הישראלי בנושא, והפך למעין תרופת פלאים לצרות הכלכליות והפוליטיות של ישראל. אולם, לנוכח תגובת המשק הגלובלי והחברה העולמית לאיומי האקלים, מחויבות ישראל לאמנות בינלאומיות שמתגבשות, וההשלכות הסביבתיות המקומיות, על ישראל לפעול באופן ממוקד לפיתוח טכנולוגיות להפקה ואגירה של אנרגיה מתחדשת.
  5. ביצוע הערכת שירותי המערכת הימית – כדי לקבל החלטות בצורה מושכלת ומבוססת יש להציג תמונה מפורטת שמציגה את מכלול שירותי המערכת האקולוגית הימית ושמעריכה מה התועלות שאנחנו בני האדם מקבלים ממנה – אספקת מזון, ויסות אקלימי, נופש ופנאי, משאבים רפואיים ועוד. לכל מרכיב ומרכיב ניתן להעניק ערך כלכלי. יש להעריך את המחיר והתועלות של שימוש במשאבים, כמו גם של אי-שימוש בהם. הערכת שירותי המערכת הימית תאפשר למקבלי ההחלטות לדעת אילו משאבים קיימים בים, היכן הם נמצאים, אלו כדאי לפתח ואלו כדאי לשמר.
  6. פיתוח וקידום טכנולוגיות חדשניות – לישראל יש את היכולת לפתח ולהוביל הטמעה של טכנולוגיות חדשניות לטיפול במפגעי סביבה, צמצום פגיעה בסביבה, והתמודדות טובה יותר עם השלכות משבר האקלים. למשל, טכנולוגיות של טיהור וטיפול בשפכים. ישראל יכולה וצריכה לעשות כן, ולשווק את הטכנולוגיות הללו ברחבי העולם כחלק מהמאמץ הכללי להתמודדות עם משבר האקלים. לישראל יש גם הרבה מה לתרום לפיתוח הכלכלה הכחולה באזור – לפתח ידע רלבנטי, טכנולוגיות, וליצור שיתופי פעולה.
  7. מיצוב ישראל כמנהיגה סביבתית – מיצוב ישראל כמדינה מובילה במאמץ העולמי, ולא אחת שנגררת, הוא בעל ערך מהותי, נורמטיבי ופוליטי . הדבר יתמוך במעמדה של ישראל בעולם, כולל בקרב הקהילה העסקית, ויעניק לה משאב נוסף בזירה הבינלאומית. לשם כך, על ישראל להוביל בניית מוסדות אזוריים להתמודדות עם השלכות משבר האקלים, לקחת חלק פעיל בהתארגנויות אזוריות קיימות, ולשתף פעולה עם מי שניתן וככל שניתן.
  8. השקעה במחקר וידע – רבים הדברים שהאנושות עוד לא יודעת בכל הקשור למשבר האקלים והשלכותיו. זה נכון גם לאזור אגן הים התיכון. יש להרחיב את בסיס הידע המצומצם שקיים בנוגע לים העמוק, לשפר ולייעל מקורות אנרגיה מתחדשת, לפתח טכנולוגיה לניטור וטיפול בזיהום, ולמצוא חלופות מזון ומשאבים לא-מתכלים. ישראל צריכה להיות מרכז ידע אזורי תוסס המוביל שיתופי פעולה מחקריים באזור לטובת כולם.

הפוסט ישראל וסביבה באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
שיתופי פעולה בין ישראל ומדינות ערב בשנת 2019 https://mitvim.org.il/publication/%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%91%d7%a9%d7%a0/ Fri, 01 May 2020 13:27:38 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5205 מחקר, מאי 2020

הפוסט שיתופי פעולה בין ישראל ומדינות ערב בשנת 2019 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
חוברת מאמרים מאת מומחי מכון מיתווים המציגה את שיתופי הפעולה בין ישראל ומדינות ערב נבחרות בשנת 2019.

כותבי המאמרים: יצחק גל, ד"ר חיים קורן, ד"ר מורן זגה, עינת לוי וד"ר רונן זיידל.

הפוסט שיתופי פעולה בין ישראל ומדינות ערב בשנת 2019 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו ב-2019: התחממות מלמטה למעלה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%91-2019-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9e%d7%9e/ Sun, 01 Mar 2020 06:35:19 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5188 נייר מדיניות, עינת לוי, מרץ 2020

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו ב-2019: התחממות מלמטה למעלה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
א. מבוא

במחקר "יחסי ישראל ומרוקו: שיתוף פעולה עם שורשים" שנכתב בשנת 2018 במסגרת פרויקט של מכון מיתווים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב, תואר כיצד שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו הוא רחב היקף ומתבסס על שני יסודות מרכזיים: האחד, הקשר היהודי-מרוקאי שנמשך יותר מאלפיים שנה ושמאפשר קשרי תרבות המבוססים על זהות וערכים מרוקאים משותפים; והשני, שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני בין המדינות, שהחל בסוף שנות ה-50' ונמשך עד עצם היום הזה. השילוב בין שני יסודות אלה מאפשר אמון הדדי וקרבה בין העמים. למרות זאת, מאז כישלון פסגת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, ישראל ומרוקו אינן מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רשמיים. ואולם, שיתוף הפעולה ביניהן, ובעיקר הקשרים החמים שבין העמים, ממשיך להעמיק, אם כי באופן מוגבל לאור המבוי הסתום ביחסי ישראל עם הפלסטינים.

מאמר זה בוחן את שיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל למרוקו, ואת השינויים שחלו בהם במהלך שנת 2019. הוא מתייחס לתחומים המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי, ומתאר בקצרה את ההתפתחויות בכל אחד מהם, במטרה למצוא מכנה משותף ולהצביע על מגמות. מטבע הדברים, שיתופי הפעולה בין המדינות בתחום  הביטחוני-מודיעיני, על אף מרכזיותם, לא יזכו לתשומת לב רבה בנייר עקב אופיים החשאי.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

התחום המדיני

ההתרחשויות המדיניות במהלך גיבושה של תכנית טראמפ ולקראת פרסומה השפיעו גם על מרוקו ועל אפשרות שדרוג היחסים שלה עם ישראל. מרוקו לקחה חלק בסדנה בבחריין, שהתקיימה ביוני 2019 ושבה הוצג החלק הכלכלי של תכנית טראמפ, אך שלחה נציגים בדרג בינוני בלבד. כך עשו גם מרבית מדינות ערב האחרות שהוזמנו לסדנה, וניכר כי הדבר מעיד על רצון לצאת ידי חובה. בנוסף, מרוקו סומנה על ידי הממשל האמריקאי וממשלת ישראל כאחת מכמה מדינות מפתח בעולם הערבי שעמן יש עניין לקדם הסכמי אי-לוחמה. ואולם, גם במקרה זה נותרה מרוקו מסויגת וזהירה כהרגלה.

במרץ 2019, סמוך לבחירות לכנסת, דווח בתקשורת כי נתניהו צפוי לבקר במרוקו, אולם ממשלת מרוקו הכחישה את העניין. אילו היה מתממש ביקור כזה, נתניהו היה זוכה בהישג מדיני משמעותי ומרוקו הייתה נתפסת כמי שסייעה לו בכך. מצב כזה היה מעורר ביקורת חריפה כלפי מרוקו מבית ומחוץ. בסופו של דבר, נתניהו לא ביקר במרוקו, אך האפשרות לביקור רשמי בממלכה עלתה פעם נוספת בדצמבר 2019. נתניהו נועד עם מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו בפורטוגל רגע לפני שהאחרון המשיך לפגישה עם מלך מרוקו ברבאט. על פי הדיווחים בתקשורת הישראלית, סדר היום של הפגישה ברבאט היה אמור לכלול נושאים כמו האיום האיראני וקידום יחסים רשמיים בין ישראל למרוקו. בסופו של דבר, קיצר פומפאו את ביקורו במרוקו ופגישתו עם המלך בוטלה ברגע האחרון. עד כה לא דווח מדוע כך קרה והאם התחממות ביחסי המדינות אכן עמדה על הפרק. התגובה הרשמית היחידה בנושא הייתה הכחשה מצד בכירים אמריקאים, שאף האשימו את התקשורת הישראלית בהדלפה שעניינה אינטרסים פנים-ישראלים ותו לא.

התחום הכלכלי

שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למרוקו המשיך להתקיים באופן לא רשמי ודרך גורמים שלישיים (דוגמת חברות בינלאומיות). שיתוף הפעולה שמתקיים בתחום החקלאות, הגם שהמשיך להיות מועט בהיקפו, הוא רב-חשיבות לאור מרכזיות הענף בכלכלה המרוקאית. שיתוף פעולה זה כולל יזמי חקלאות ישראלים המקימים חוות פרטיות במרוקו, משמשים כיועצים לחקלאים שם או מייצאים למרוקו ציוד חקלאי מתקדם. מרוקו המשיכה לייצא לישראל מוצרי מזון כמו סרדינים, זיתים, ארגן ומוצרים מעובדים כמו קוסקוס.

תחום התיירות המשיך להיות הבולט מבין ענפי הכלכלה, כאשר מספר התיירים הישראלים אשר ביקרו במרוקו נע בין 30,000 ל-45,000 בכל שנה. בשנת 2019 התפתח גם ענף התיירות העצמאית מישראל למרוקו (FIT – Frequent Independent Traveler). אם בעבר המטייל הישראלי ביקר במרוקו בעיקר במסגרת טיולים מאורגנים, כיום ישראלים רבים נוסעים למרוקו גם באופן עצמאי. חלופה זו מאפשרת למי שמתכונת הטיול המאורגן פחות מתאימה לו, לטייל במרוקו בדרך עצמאית. היא מעודדת מפגש בלתי אמצעי עם החברה והתרבות המרוקאית. כמו כן, על רקע העלייה המתמדת במספר התיירים הישראלים המבקרים במרוקו, התפרסמו במהלך השנה האחרונה מספר דיווחים בתקשורת לפיהם חברות התעופה "אל על" ו"השטיח המעופף" מתכוונות להפעיל קו תעופה ישיר בין ישראל ומרוקו. פרסומים אלה מוטלים בספק כיוון שהודעה בדבר הטיסות הישירות בין המדינות, אשר אין ביניהן יחסים דיפלומטיים רשמיים, הגיעו מטעם חברות התעופה ואמצעי התקשורת, ולא נתמכו בהתייחסות של גורם מדיני רשמי או בהסכמים.

מבחינת התיירות ממרוקו לישראל המצב נותר עגום למדי, שכן מספר התיירים שהגיעו בכיוון זה במהלך שנת 2019 היה כ-3,000 בלבד. מספר זה דומה למספר התיירים המרוקאים שביקרו בישראל בשנים 2017 ו – 2018. המספר הזעום של התיירים המרוקאים המגיעים לישראל נובע גם משורת החסמים הבירוקרטיים והכלכליים העומדים בפניהם. ההליך הנדרש מהם מסובך, מורכב, יקר ולעיתים מצריך מספר נסיעות מחוץ למרוקו לשם הסדרת ויזה לישראל.

התחום האזרחי והתרבותי

ברמה האזרחית היחסים המשיכו להיות חמים ולהעמיק על אף היעדר יחסים רשמיים בין המדינות. מדובר ביחסים שמבוססים לפני הכול על ערכים, זהות ותרבות מרוקאית משותפ ת. שיתופי פעולה אזרחיים מתקיימים בעקביות ובהתמדה בתחומים כמו מורשת יהודית מרוקאית, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט, חינוך ומחקר. חלק זה יסקור בקצרה את האירועים הבולטים , מיני רבים, שהתרחשו במהלך שנת 2019.

היחסים האזרחיים הענפים מתאפשרים בשני מרחבים: האחד, הפיזי שכולל את מרוקו, ישראל והתפוצות המרוקאיות ברחבי העולם. יהודים ומוסלמים ממוצא מרוקאי נפגשים ופועלים יחד בזכות הניידות הגבוהה המאפיינת את תקופתנו, אשר הופכת את העולם לקטן מתמיד. לכך תורמים קשרי התיירות המאפשרים תנועה אנושית עקבית בין ישראל ומרוקו, בין אם בקבוצות או כמטיילים עצמאיים. לצד המרחב הפיזי, קיים מרחב נוסף מקביל – המרחב הווירטואלי – המעודד קשרים חדשים, תחזוק קשרים קיימים, שיח משותף ונראות. קבוצות וקהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות יחד את יוצאי מרוקו סביב געגוע משותף. דוגמה לכך הן קהילות התי עוד הו וירטואליות, הפועלות למען תיעוד ושימור המורשת היהודית של ערים וכפרים במרוקו. בולטת במיוחד פעילותה של קהילת יוצאי העיירה דמנאת, אשר ביקרו יחד בעיר דמנאת פעמיים, ובמהלך ביקורם נפגשו עם ראש העיר ובכירים נוספים, התוו יחד תכניות לשיקום בית הקברות היהודי ולקיום כנס בינלאומי ליוצאי העיר, אשר יתקיים בחודש ספטמבר בדמנאת עצמה. השימוש במרחב הווירטואלי מאפשר לאחד קהילה שהתפזרה וקצת נשכחה במרחב אלטרנטיבי, המאפשר לעבור מגעגוע נוסטלגי לאחריות קהילתית ולפעולה משותפת.

הקהילה היהודית שנותרה במרוקו מקיימת חיים יהודיים מלאים ועשירים מבחינה תרבותית ומהווה את אחד מיסודות הקשר האזרחי עם ישראל. על אף מספר היהודים שהולך וקטן עם הזמן (כיום נותרו במרוקו כ-2,500 יהודים בלבד), במהלך השנה החולפת נרשמו בקרב הקהילה היהודית מספר אירועים שזכו לתהודה ציבורית ושמעידים על התעוררות: באפריל 2019, מונה הרב יאשיהו פינטו כאב בתי הדין הרבניים במרוקו, מינוי השקול למינוי רב ראשי. באותו חודש, פרסם מלך מרוקו החלטה לפיה יש לערוך בחירות למוסדות הקהילה היהודית. בחירות אלה לא התקיימו מזה 50 שנה והן אמורות לספק מענה לבעיית הריכוזיות של מוסדות הקהילה היהודית ולעורר בה התחדשות חשובה. כמו כן, אירועים בעלי אופי יהודי קיבלו השנה במה ממלכתית, באמצעות סיקור נרחב בתקשורת ובנוכחות מצד גורמים רשמיים. כך, בדצמבר 2019 אורגן על ידי חב"ד טקס הדלקת נרות חנוכה מפואר בקזבלנקה, שבו לקחו חלק יותר מ -700 משתתפים. האירוע המיוחד סוקר בתקשורת המרוקאית, לרבות בערוץ הטלוויזיה הממלכתי "2M". כמו כן, באותו חודש נפטר ד"ר ארמנד גיגי, נשיא הקהילה היהודית של הערים פאס, אוג'דה וצפרו. הלווייתו שודרה בשידור ישיר בטלוויזיה המרוקאית ונכחו בה גורמים רשמיים רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.

אירוע בין-דתי נוסף התרחש במרץ 2019, עם הגעת האפיפיור פרנציסקוס לביקור היסטורי במרוקו. המלך והאפיפיור נועדו בארמון ברבאט, וחתמו יחד על "קריאת אל-קודס", במטרה לקדם את אופייה וזהותה הייחודי ים של ירושלים כעיר רב-תרבותית ובין-דתית. הביקור נועד כדי לחזק את מעמדו של מחמד השישי כאלטרנטיבה מתונה למנהיגות אסלאמית ובמקביל לשדר מסר של פיוס לתושבי אירופה הנוצרים והמוסלמים. ואולם, הקריאה החשובה לסובלנות בין-דתית נעשתה בהיעדר נציג יהודי.

בזירת הקולנוע, נרשמו בתקופה האחרונה שני אירועים מרכזיים שעלו לכותרות: הראשון אירע על רקע פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שבתכניתו שולבו שלושה סרטים ממרוקו: "ראזיה" של הבמאי נביל עיוש, "סופיה" של הבימאית מרים בנמבארק, ו"ללא בית" של הבימאית נרג'יס נג'אר. כשבוע לפי תחילת הפסטיבל החלו להישמע מצד תנועות החרם במרוקו קולות מחאה נגד השתתפות הסרטים. כתוצאה מהמחאה, בוטלה הקרנת "ללא בית", אך שני הסרטים האחרים הוקרנו כמתוכנן והאולמות היו מלאים עד אפס מקום. במקרה של הסרט "ראזיה" נמצא מענה יצירתי למחאה, כשלפני ההקרנה הוצג סרט קצר בנושא פלסטיני-ישראלי. בנובמבר 2019, הוקרן בבכורה חגיגית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במראקש הסרט "בעינייך אני רואה את המדינה שלי" של הבמאי כמאל השקאר. הסרט מתעד את מסע השורשים מירושלים למרוקו של נטע אלקיים ועמית חי הכהן, שני יוצרים ומוזיקאים צעירים מישראל. סרט זה הצליח לעורר שיח על סיפור העקירה והגעגוע של יהודי מרוקו למולדתם וכיצד עקירתם השפיעה על המוסלמים שנותרו במרוקו. הסרט זכה לסיקור נרחב בתקשורת המרוקאית ותואר כיצירה קולנועית שמרחיבה את גווני התרבות המרוקאית ומנכיחה בה את הקול היהודי. לצד הסיקור החיובי הועלתה ביקורת מצד תנועות החרם ותומכיהן, שהציגו את הסרט כביטוי לנורמליזציה תרבותית עם ישראל, אך זו נותרה שולית. בסופו של יום, זירת הקולנוע נותרה מרחב המאפשר מפגש ושיח בין ישראלים למרוקאים סביב ערכים וזהות מרוקאית משותפת.

מוזיקאים ויוצרים ישראלים ומרוקאים הופיעו יחד על אותן במות במסגרת אירועים ופסטיבלים במרוקו, בישראל וברחבי העולם. כך, באוקטובר 2019 התקיים בעיר אסווירה הפסטיבל האנדלוסי ה-16, שבמסגרתו הופיעו יחד יוצרים, אמנים ומוזיקאים יהודים ומוסלמים. טקס הפתיחה נערך בארבע שפות שאחת מהן הייתה עברית. כשבועיים לאחר מכן, בנובמבר 2019 ,הופיעה בישראל להקת "נשות טטוואן" ) Les Femmes De T'touan) במסגרת אירועי פסטיבל מדטרנה ומופעי Judeo-Araab באשדוד. הלהקה מטטוואן אף התראיינה בתכנית הרדיו "קפה גיברלטר" המשודרת בתאגיד "כאן". לא חלף זמן רב, ובראשית דצמבר 2019 הופיעה התזמורת האנדלוסית הישראלית מאשדוד בקזבלנקה, במסגרת אירועי פסטיבל "אנדלוסייאת", וזאת על אף מחאות שקראו לביטול המופע. להבדיל ממוזיקאים ישראלים המופיעים במרוקו באופן עצמאי ואינם מייצגים את מדינת ישראל, התזמורת האנדלוסית הישראלית של אשדוד זכתה ב-2017 למעמד של תזמורת לאומית לצדה של התזמורת האנדלוסית.

בנובמבר 2019, לאור סבב הסלמה ישראלי-פלסטיני בעזה בעקבות חיסול אבו אל-עטא, בוטלה הופעתו של מרוואן חאג'י, זמר אנדלוסי מפורסם ממרוקו שהיה אמור להופיע לצדו של הפייטן חיים לוק במסגרת פסטיבל העוד בירושלים. הפרסומים במרוקו בדבר ההופעה המשותפת המתוכננת גררו ביקורת כלפי הזמר בטענה שבזמן שעזה מותקפת הוא רואה לנכון להופיע בירושלים. בסופו של דבר, ההופעה בוטלה והזמר אף הכחיש כל כוונה להופיע בישראל.

מרוקו, בניגוד למדינות אחרות באזור כמו תוניסיה ואלג'יריה, בחרה לקבל את התנאים שהציבו איגודי הספורט הבינלאומיים, שלפיהם עליהן לאפשר למתחרים הישראלים להתחרות עם דגל ישראל על בגדיהם. בתמורה להסכמה זו מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים ונהנית מהיתרונות המתלווים לכך כמו הכרה בינלאומית, הכנסות מתיירות ספורט ומיתוגה כמדינה מארחת. בתחום הג'ודו ניתן לציין את תחרות הג'ודו גראנד פרי שהתקיימה במראקש במרץ 2019 ובה התחרו עשרה ספורטאים מישראל. מעבר לכך שהתחרו עם דגל ישראל על בגדיהם, תמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליית ארד ובמעמד הענקת המדליות התנוססו דגלי ישראל לעיני כל.

ג. סיכום

בנקודת הזמן הנוכחית, אין ככל הנראה היתכנות לקידום יחסים רשמיים בין ישראל למרוקו. זאת, בעיקר בגלל המשך המבוי הסתום ביחסים עם הפלסטינים וחוסר הוודאות הפוליטית בישראל. ואולם, למרות זאת, חלה בשנת 2019 עלייה בשיח המדיני והתקשורתי על האפשרות שכך יקרה ועל הנכונות האמריקאית לפעול לקדם זאת. התגובה המסויגת והזהירה של מרוקו ליוזמות האמריקאיות (כולל תכנית טרמפ) מלמדת שמרוקו אינה רוצה להצטייר כמי שעורקת מהמאמץ האמריקאי אך שהיא גם מודעת היטב למגבלותיו ולהשלכותיו עליה.

לצד הגבולות הצרים של שיתוף הפעולה בתחום המדיני, ממשיך לבלוט בעומקו שיתוף הפעולה התרבותי והאזרחי בין העמים, המקיימים ביניהם קשרי תפוצות. קשרים אלה מבוססים על תרבות, זהות, וערכים מרוקאים משותפים ומתאפשרים הודות לקשר היהודי, לתנועה האנושית העקבית של תיירים ישראלים המבקרים במרוקו ולשיח המשותף במרחב הווירטואלי. יחד עם זאת, לאור המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותנודותיו, קשרים אלה ממשיכים להיות מוגבלים ביכולתם להעמיק ולהתרחב.

תהליך מדיני משמעותי מול הפלסטינים יאפשר ויקל על היחסים בין המדינות להפוך לרשמיים ולקשרים בכל התחומים לממש את הפוטנציאל שלהם. בשנות ה-90', במקביל לתהליך השלום, פתחו המדינות נציגויות זו אצל זו, והדבר יכול לקרות שוב. חשוב לזכור שלמרות שבמרוקו מולך מלך, החלטותיו אינן מנותקות מעמו והן במידה רבה משקפות את דעת הקהל המרוקאית ברוב הנושאים שנמצאים על סדר היום. הציבור במרוקו תומך בהקמת מדינה פלסטינית וקשה לו לקבל בברכה קשרים מדיניים פומביים עם ישראל. חידוש תהליך השלום יקל על הסרת חסם זה, ויאפשר לישראל ומרוקו לקדם תשתית מוסדית ורשמית לשיתופי הפעולה ביניהן.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו ב-2019: התחממות מלמטה למעלה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים ב-2019: התחממות אסטרטגית וריחוק אזרחי? https://mitvim.org.il/publication/%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91-2019-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9e%d7%9e/ Sat, 01 Feb 2020 14:28:33 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5169 נייר מדיניות, ד"ר חיים קורן, פברואר 2020

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים ב-2019: התחממות אסטרטגית וריחוק אזרחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
א. מבוא

מאז עליית א-סיסי לשלטון ב-2014, מתאפיינים יחסי ישראל ומצרים בשיתוף פעולה ביטחוני-אסטרטגי. בבסיס שיתוף הפעולה עומדת תפיסת איראן וארגוני הטרור האסלאמיים הרדיקליים כאיום משותף, לצד עניין משותף בניהול הסוגיה הפלסטינית בכלל והמרחב של עזה בפרט. במתח הקבוע שבין אידיאולוגיה לאינטרסים, ממשיכה מצרים לחתור להשגת הסדר בין ישראל לפלסטינים (עם הפתח, החמאס ושאר הארגונים הפלסטינים) ומעוניינת להביא לפני כן לפיוס פנים-פלסטיני (בין ההנהגות ברמאללה ובעזה). מעמדה כמתווכת החשובה בין החמאס לישראל ב"הסדרות" השונות הוא חיוני, ובאמצעותו היא זוכה ליוקרה בינלאומית כמובילת מהלכים אזוריים חשובים.

תפקידה של מצרים כמתווכת שמקובלת על כל הצדדים הרלבנטיים, מאפשר לה לדאוג שההסדרים אליהם היא מסייעת לצדדים להגיע ישרתו גם את האינטרסים שלה, ובהם רצונה להמשיך בשיתוף הפעולה עם ישראל ואף לחתור להתקדמות אסטרטגית עמה בתחומים כגון ביטחון ואנרגיה. שגריר מצרים בישראל ח'אלד עזמי ביטא בדבריו בכנס הרצליה שנערך ב-2019 את האינטרס המרכזי של מצרים לשמור על יציבותה כמדינת לאום, לנוכח האתגרים האזוריים והשאיפות של מיליוני הצעירים במזרח התיכון (אזור בו 60 אחוזים מתושביו הם מתחת לגיל 30).

בתפיסה הישראלית, השלום הישראלי-מצרי הוא נכס רב חשיבות. ארבעה עשורים של שלום הוכיחו שהוא עמיד בפני תמורות וזעזועים. הוא גם בעל פוטנציאל להתפתח לכדי שיתוף פעולה אסטרטגי. ליחסים בין ישראל למצרים נצרב דימוי של "שלום קר". דימוי זה נשען על מציאות בה כל עוד לא נפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, קשה למצרים להתקדם לנורמליזציה מלאה עם ישראל, ככל שהאינטרסים המשותפים יהיו חיוניים. על אף שעמדה זו התעמעמה מעט לאור שיתוף הפעולה הביטחוני-אסטרטגי הגובר בין ישראל והמדינות הסוניות באזור, היא עדיין מכתיבה את אופי והיקף היחסים.

מחקר שבחן את הפוטנציאל ושיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל ומצרים ופורסם ב-2018, הצביע על השותפות האסטרטגית בין המדינות, לצד הריחוק האזרחי. בהמשך לכך, מאמר זה בוחן את ההתפתחויות שחלו בשנת 2019 ומצביע על המאפיינים המרכזיים ביחסים בין המדינות בשנה החולפת.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

הקשר הישראלי-מצרי הוא נכס למדינות האזור, במיוחד אלה השייכות לציר הערבי-מוסלמי סוני, כמו גם לארה"ב ולמעצמות אחרות (רוסיה, האיחוד האירופי, סין והודו). בעיניהן, מדובר בחיזוק ליציבות האזורית שחווה זעזועים רבים. במהלך 2019, הייתה מצרים ציר מרכזי בקשר בין ישראל לפלסטינים, כאשר כל ניסיונות ההסדרה מול החמאס נעשו בתיאום הדוק עם המצרים, כמו גם בתיווך האו"ם ובסיוע כספי של קטר. ישראל ומצרים פעלו שתיהן לצמצם את נוכחותה של איראן במזרח התיכון, לקדם באמצעים דיפלומטיים את הגברת את הסנקציות הבינלאומיות עליה, ולהיאבק בגרורותיה השונות. ישראל ומצרים גם פעלו, כל אחת ממקומה, להגביל את פעילותה של תורכיה במזרח אגן הים התיכון דרך קידום בריתות באזור. הן גם פעלו יחד נגד ארגוני הטרור, תוך תפיסה משותפת של מהות האיום שנשקף מהן ושל הצעדים הנדרשים. גם הראייה שלהם לגבי תפקיד ארה"ב במזרח התיכון היא דומה, והביאה לתיאום ישראלי-מצרי בתחומים רבים.

שיתוף הפעולה המדיני בין ישראל למרצים והאמון שנבנה ביניהן הביאו את מצרים לפנות לישראל במהלך 2018 בבקשה שתתווך בינה ובין אתיופיה בסוגיית סכר הרנסנס (ה"נהדה"), שיש לה חשיבות אסטרטגית עבור מצרים. ישראל אכן ניסתה להירתם לטובת העניין, והעלתה את הסוגייה בשיחותיה עם ממשלת אתיופיה. זאת, לאחר שנים בהן נהגו במצרים להאשים את ישראל חדשות לבקרים בגניבת מימי הנילוס. לצד שיתוף הפעולה המדיני, נמשך ב-2019 שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למצרים, שמאפיין את יחסי המדינות בשנים האחרונות. שנת 2019 נפתחה בהצהרה של הנשיא א-סיסי לרשת הטלוויזיה CBS על שיתוף הפעולה הביטחוני חסר התקדים בין המדינות ועל סיועה של ישראל לכוחות המצריים בסיני במאבקם בטרור.

השנה ציינו 40 שנה להסכם השלום בין המדינות. לנוכח התיאור לעיל נדמה היה כי המדינות תחגוגנה את ההסכם בפרופיל גבוה. אולם, בעוד בישראל התקיימו כנסים אקדמיים ואירועים שונים, והנשיא ריבלין הוביל טקס יחד עם שגריר מצרים בישראל עזמי, במצרים לא התקיימו טקסים ואירועים מקבילים. השגרירות האמריקאית בקהיר ערכה את האירוע היחידי שהתקיים במצרים לציון המאורע, בהשתתפות שגריר ישראל גוברין. שגריר מצרים בארה"ב השתתף, יחד עם מקבילו הישראלי, בטקס לציון 40 שנה להסכם השלום שערכה מחלקת המדינה בוושינגטון. השגריר גוברין סיים את תפקידו בסוף יולי 2019, וכיוון שמינוי השגרירה אשר נבחרה על ידי משרד החוץ עוד באוקטובר 2018 לא הובא לאישור הממשלה, אין לישראל כיום שגריר במצרים.

תחום האנרגיה הוא הבולט ביותר בשיתוף הפעולה בין ישראל למצרים בשנת 2019, והוא מבוסס על אינטרסים מסחריים-כלכליים לצד מדיניים-אסטרטגיים. צעדים משמעותיים ננקטו השנה לקדם שיתוף פעולה שיאפשר למצרים, ישראל, קפריסין ויוון (ואולי בעתיד גם לבנון) להוות מוקד אזורי להפקת גז טבעי, כבסיס לייצוא לאירופה. בינואר 2019 הושק בקהיר פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) בהשתתפות שבע מדינות מהמזרח התיכון ומאירופה, ובהן ישראל והרשות הפלסטינית (אך ללא השתתפות תורכיה ולבנון). שר האנרגיה הישראלי שטייניץ נפגש עם עמיתו המצרי אל-מולא במהלך התכנסות הפורום לפגישות מצולמות ופומביות. שנה לאחר מכן, בכינוס של שרי ה-EMGF שנערך בינואר 2020 בקהיר כבר הוחלט לשדרג את מעמד הפורום לארגון בינלאומי מוכר, אליו ביקשה גם צרפת להצטרף, ובו ישמשו ארה"ב, האיחוד האירופי והבנק העולמי כמשקיפים. חיזוק שיתוף הפעולה הרב-צדדי בין מדינות מזרח אגן הים התיכון סייע גם לחיזוק הקשרים הדו-צדדיים בין ישראל למצרים.

בספטמבר 2019 ,חתמה החברה הממשלתית הישראלית קצא"א על חוזה עם בעלי צינור הגז המצרי EMG שיאפשר הזרמת גז טבעי מהמאגרים לוויתן ותמר למצרים. העסקה צפויה להניב לקצא"א עמלה של 200 מיליון ש"ח לשנה. בנוסף, הושגה פשרה בין ממשלת מצרים וחברת החשמל בישראל. על פי הפשרה, המצרים ישלמו לחברת החשמל רק 500 מיליון דולר מתוך 1.76 מיליארד דולר שנפסקו לטובתה בפסק הבוררות הבינלאומי שניתן בעקבות אי-אספקת הגז כמוסכם על ידי מצרים לישראל לפני שנים אחדות. מדובר על "תספורת" של כ-70 אחוזים בגובה התשלום של מצרים. בכך, הוסרו המכשולים האחרונים לאספקת הגז מישראל למצרים, ובינואר 2020 החלה הזרמת הגז ממאגר לוויתן למצרים. משנת 2021 צפויות השותפות תמר ולוויתן לייצא למצרים כ-6.4 מיליארד מ"ק גז בכל שנה. כל זאת לא היה מתאפשר לולא המגעים האינטנסיביים בין ממשלות ישראל ומצרים וללא המטריה המדינית שניתנה לביצוע העסקות.

מלבד תחום האנרגיה, לא חלו בשנת 2019 שינויים נרחבים בשיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למצרים. מיזם אזורי התעשייה המשותפים (ה-QIZ) המשיך לפעול במתכונת הקיימת, וכך גם הקשרים בתחום החקלאי. למצער, לא היו מיזמים חדשים בתחום האנרגיה הסולארית, התפלת מים או טכנולוגיות ירוקות שהיו עשויים לסייע מאוד למשק המצרי.

בתחום האזרחי, לא חלה התקדמות בשיתופי פעולה בתחומי המדע, הרפואה, הטכנולוגיה או האקדמיה. המרכז האקדמי הישראלי בקהיר ממשיך לתפקד במקום משכנו ברובע מעאדי וסטודנטים ומרצים מצריים ממשיכים לפקוד אותו. עם זאת, טרם חודשו בו סדרות ההרצאות של מרצים, סופרים ואנשי רוח ישראליים בפני הקהל הפוקד את המרכז. דווקא בתחום התיירות חלה עלייה של תיירים ישראלים המבקרים במצרים, כאשר בסיני ביקרו מאות אלפי ישראלים ובמצרים גופא כמה אלפים. גם בכיוון ההפוך חלה התפתחות חיובית – גידול במספר הצליינים הקופטים המצרים העולים לרגל לישראל, בעיקר ל"שבת האור" ולחג הפסחא. בשנת 2015 הגיעו כ-5,000 צליינים ובשנת 2019 עמד מספרם על כ-7,000. בדצמבר 2019, התכנס פורום הצעירים העולמי (WYF) בחסות נשיא מצרים, בשארם א-שייח'. זו יוזמה של א-סיסי להידוק שיתופי פעולה, גם בין מדינות הים התיכון, בתחומים כגון אקלים, מדע, הגירה בלתי חוקית ומאבק בטרור. השתתפות ישראלית בפורום יכולה להיות אפיק נוסף לחיזוק הקשרים האזרחיים בין ישראל ומצרים.

כחלק ממאמצה של מצרים להפגין עמדות ליברליות וסובלניות, בעיקר כלפי מיעוטים דתיים ובהם יהודים וקופטים, חלה התקדמות במחויבות המשטר המצרי לטיפול באתרי מורשת יהודית במצרים. ב-2017 הצהיר א-סיסי שממשלת מצרים תשפץ מתחמים ומוסדות דת יהודיים. שיפוץ נבי דניאל באלכסנדריה החל בשנת 2018 ונחנך בטקס מרשים בינואר 2020, ומתחם בסאתין בקהיר שופץ במהלך 2019 על חשבון ממשלת מצרים. המצרים התנערו מהצורך בשיפוץ לאורך שנים רבות, אך כיום הם דואגים לקדם זאת ואף הקצו לטובת העניין תקציב ממשלתי (ולא מקרנות של מורשת עולמית או קהילות יהודיות ברחבי העולם). מועצת העתיקות במצרים אישרה לרשום 13 חפצים, כולל ספרי תורה, פמוטים ופנסים השייכים לבתי כנסת באלכסנדריה ובערים אחרות במצרים, כהכנה לרישומם תחת חוק הגנת העתיקות. ראש המחלקה המרכזית לעתיקות מחמד מהראן אמר שהצעד לאישור רישום היצירות הוא הראשון מסוגו. יש לציין שלטקס המרשים שהתקיים בבית הכנסת נבי דניאל באלכסנדריה, הוזמנו שגרירים ממדינות רבות אך שגריר ישראל לא הוזמן. האירוע נתפס בעיני המצרים כאירוע יהודי ולא כישראלי.

לצד המפנה החיובי של מצרים בנושא היהודי וההתקדמות בנושאים כמו ביטחון ואנרגיה, ממשיכים ללוות את יחסי ישראל-מצרים מאפייני "השלום הקר". מכשול בולט ביחסי שתי המדינות מוסיף להיות ההימנעות המצרית משיתוף פעולה תרבותי. ייתכן שהזהות הים תיכונית המתחילה לקנות לה אחיזה בחוגים מסוימים במצרים ובישראל, תוכל לעורר דיאלוג שיניב במרוצת הזמן יחסי תרבות פתוחים יותר. הרשתות החברתיות, שמאפשרות שיח ישיר ונרחב עם פלחים לא מבוטלים של האוכלוסייה המצרית, שהיא ברובה צעירה ומתעניינת בהוויות העולם, מהווה זירה נוספת בה ישראל פועלת ושיש בה פוטנציאל להתקרבות אזרחית. תגובות של גולשים מצרים לעמודי הרשתות החברתיות שמפעיל משרד החוץ בערבית מביעות עניין בנעשה בישראל, בתרבותה, בתפקיד המדע והטכנולוגיה במרקם החיים שלה ובאורחות החיים בה. יחד עם זאת, בוודאי בהשוואה לפעילות דומה כלפי עיראק ומדינות המפרץ, התגובות במצרים הן עדיין שליליות ברובן. קידום התחום התרבותי ביחסים, בשילוב הפוטנציאל הקיים ברשתות החברתיות , הוא כר פעולה להתקרבות נוספת בין ישראל למצרים ומחייב עבודה עקבית וסבלנית.

ג. סיכום

למעלה מארבעה עשורים של יחסי ישראל-מצרים מצביעים על המשכיות ותמורה. שיתוף האינטרסים בין שתי המדינות הוא היסוד לשלום ביניהן, חרף כשלים, אי-הסכמות וחילוקי דעות לאורך השנים. המציאות האזורית והבינלאומית המתגבשת (בעיקר מאז עליית א-סיסי לשלטון) הגבירה את שיתופי הפעולה, אך לא הצליחה להעלים את "הקור" המצרי כלפי יחסי השלום. "השלום הקר" עודנו נוכח בתחומים כגון תרבות, מדע, רפואה, חקלאות ותעשייה. עם זאת, הקואליציה האזורית שמזהה את איראן כאיום ואת ארגוני האסלאם הרדיקלי כטרוריסטים שיש להילחם בהם, מוסיפה לקשר הישראלי-מצרי נדבך משמעותי נוסף. שיתוף הפעולה הביטחוני הוא יסוד חשוב וחיוני ביחסי ישראל-מצרים. אליו נוסף בשנת 2019 גם שיתוף פעולה חשוב בתחום האנרגיה – דו-צדדי ואזורי – שיש לו חשיבות אסטרטגית, מדינית וכלכלית. לכך יש להוסיף את הסוגייה הפלסטינית, ואת שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי לגביה, בייחוד ביחס למציאות בעזה בה יש למצרים תפקיד מרכזי. חשובה גם העובדה שמצרים ביקשה את תיווך ישראל בינה לבין אתיופיה בנושא חיוני למצרים כסכר הרנסנס. והטיפול של ממשלת מצרים בשיפוץ ושימור אתרים יהודיים הוא תופעה מבורכת. ייתכן שהדיון (אמנם עדיין לא בחוגים רחבים) בישראל ובמצרים על השתייכותן לתרבות הים תיכונית, יקדם בעתיד גם שיתוף פעולה אזרחי נרחב יותר ותחושת שותפות אזורית. אלה יכולים להתפתח גם דרך ערוצי קשר חדשים שמספקות הרשתות החברתיות. חשוב כי ישראל תמנה במהירות שגריר קבוע חדש למצרים, שיוכל לתמוך ולהוביל את מאמצי חיזוק הקשר בין המדינות וניצול ההזדמנויות הקיימות לחימום היחסים.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים ב-2019: התחממות אסטרטגית וריחוק אזרחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל ואנרגיה באגן הים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f/ Sat, 01 Feb 2020 13:28:18 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5160 סיכום מפגש קבוצת "ישראל באגן הים התיכון", פברואר 2020

הפוסט ישראל ואנרגיה באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מסמך זה מתמקד באתגרים ובהזדמנויות שמציב ההיבט האנרגטי במזרח אגן הים התיכון בפני ישראל. המסמך מבוסס על עיקרי הדברים שעלו במפגש הרביעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-1 בדצמבר 2019 באוניברסיטה העברית בירושלים, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מפנה זרקור להשלכות המרכזיות של המרכיב האנרגטי במזרח אגן הים התיכון על מערכת שיתופי הפעולה האזוריים וההזדמנויות הנפתחות בפני ישראל. הוא מציג את הקשר בין השיקולים המדיניים והכלכליים, ואת החלופות האנרגטיות המתפתחות בבואה של ישראל לנסח מדיניות ולהוציאה לפועל. המסמך מבוסס על המצגות והדיון שנערכו במפגש, ואינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים.

א. אנרגיה וגיאופוליטיקה

ישראל בונה באגן הים התיכון שכונה אלטרנטיבית למזרח התיכון, הבנויה על אסדות גז. זו אמנם קהילה שלא מספקת לישראל תשובה לעוגנים הביטחוניים שהיא צריכה במזרח התיכון, אך מאפשרת לקדם קשרים אזרחיים וכלכליים. הפניית תשומת הלב ממדינות המזרח התיכון בהיבטים אלו נשען על הנחה כי לא צפוי בזמן הקרוב הסדר שלום בין ישראל והפלסטינים, ולכן לא ניתן יהיה להשיג הרבה ממדינות אלו בתחומים הללו. יתרה מכך, באגן הים התיכון נפתחות עבור ישראל הזדמנויות לקדם קשרים גם עם מדינות ערב שפועלות שם – מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית ואפילו לבנון. מזרח אגן הים התיכון, בו חברות גם קפריסין, יוון ואיטליה, מספק חיבורים חשובים לאירופה, אשר מחפשת לגוון את מקורות האנרגיה שלה. הדבר משרת את האינטרס של ישראל לחזק קשרים עם אירופה.

השכונה החדשה, שמרכזה בברית המתפתחת בין ישראל קפריסין ויוון, נשענת וצומחת במידה רבה מתוך העניין המשותף בתחום האנרגיה בכלל והגז הטבעי בפרט. כדי לחזק את הברית הזו, פעלה ישראל, מעבר למפגשים התקופתיים בין המנהיגים וקידום שיתופי פעולה בתחומים שונים, לבנות תמיכה ומעטפת בינלאומית. לכן, מעודדת ישראל את ארה"ב לתמוך בברית המתהווה, אשר משרתת את האינטרס האמריקאי
ביציבות אזורית.

המרכיב האנרגטי אשר נתפס כסוגיה מרכזית על ידי השחקנים האזוריים, מביא עמו שיקולים גיאו-אסטרטגיים חשובים מבחינת ישראל. אחד מהם קשור ליציבותה של מצרים כעוגן ליציבות אזורית. שיקול זה מנחה את מדיניות ישראל כלפי מצרים ומשטרו של א-סיסי. לכן, חלק מההחלטות של ממשלת ישראל ביחס למצרים בתחום האנרגטי אינן מוסברות רק על ידי השיקולים הכלכליים, אלא דווקא דרך הפריזמה המדינית. ישראל צריכה לאזן בין חיזוק מצרים ותמיכה ביוזמות המדיניות והאנרגטיות של א-סיסי, לבין חוסר רצונה לבנות בסופו של יום תלות של ישראל במצרים. איזון זה צריך להנחות את ישראל בהתנהלותה אל מול רצונה של מצרים להפוך למרכז אנרגיה אזורי. שיקול מדיני נוסף נקשר למאבק של ישראל בתנועת החרם. הצלחתה של ישראל לייצא גז, בייחוד למדינות ערביות כמו מצרים וירדן, פוגעת בטיעוני התנועה.

מערך שיקולים נוסף הקשור למרכיב האנרגטי הוא מערכת הקשרים עם מדינות אויבות או כאלו עמן יש לישראל מתחים. למשל, הגז הטבעי מהווה סוגיה מרכזית גם ביחסי ישראל-לבנון. לבנון מקדמת את פיתוח מאגרי הגז בתחומה, והנושא הביא אותה לקיים משא ומתן על גבולות ימיים עם ישראל בסיוע ותיווך אמריקאי. ישראל ולבנון יכולות למצוא עצמן גם מתחרות על קשרים עם חברות האנרגיה הבינלאומיות. אמנם לכאורה הגז מציג סוגיה נוספת בעלת פוטנציאל לסכסוך ותחרות, אך גם למשא ומתן וערוצי קשר חדשים, הסדרים הדדיים, ואולי בעתיד אף שיתוף פעולה.

דוגמא נוספת ואף מרכזית יותר היא היחסים עם תורכיה. בשנים האחרונות ויתרו ישראל ותורכיה זו על זו ונמצאות בעיצומה של מתיחות מדינית. ולכן, על אף שלתורכיה יש אינטרס בגז שמדרומה, שהיא עשויה להיות שותפה רלבנטית לישראל בתחום האנרגיה, ושמשא ומתן בין המדינות על ייצוא גז כבר התנהל בשנים האחרונות, חלופה זו נזנחה מטעמים פוליטי ים בעיקרם. האפשרות לשיתוף פעולה בין ישראל ותורכיה התרחקה, כאשר במקביל חיזקה ישראל את הברית עם יוון וקפריסין, והידקה את הקשרים עם מצרים, בהתבסס על אינטרס משותף בגז ובייצואו.

אמנם מירב העבודה המדינית בתחום האנרגיה נשענת כעת על הגז הטבעי, אך גם לאנרגיות המתחדשות עשויה להיות תרומה מדינית חשובה. עולם האנרגיות הירוקות מייצר שפע של הזדמנויות לחיבור של ישראל עם שחקנים חשובים לה מבחינה מדינית, כלכלית וטכנולוגית. על משרד האנרגיה להוביל את שיח ההזדמנויות בנושא זה ולהסתכל לטווח רחוק.

יש לנתח את משק האנרגיה האזורי וההזדמנויות לישראל לא רק אל מול המציאות הקיימת בהיעדרו של תהליך שלום, אלא גם לנוכח ההזדמנויות והאפשרויות של משק האנרגיה לתמוך בתהליך שלום, ועבור ישראל לעת שלום. פיתוח שדה הגז הטבעי שלחופי עזה, וחיבורים עתידיים למדינות נוספות כמו לוב ואלגי'ריה, ואף מדינות המפרץ שמגלות עניין באזור המתהווה, יוכלו להיות מרכיבים נוספים במפת שיתופי הפעולה האנרגטיים האזוריים.

ב. איזון בין שיקולים מדיניים וכלכליים

בניגוד לנפט, לגז הטבעי אין מחיר עולמי, ומשא ומתן על מחירו מתקיים בכל מקרה ומקרה. עובדה זו מעניקה גמישות כלכלית, לצד גמישות פוליטית ומדינית, בניהול משק האנרגיה הנשען על גז. היא מעוררת בישראל שני ויכוחים הכרוכים זה בזה – ויכוח המתמקד בעיצוב יחסי החוץ, שמבקש למצוא איזון נכון בין המהלך המדיני והכלכלי כך ששניהם ישרתו ויתמכו באינטרסים של ישראל, וויכוח פנימי חריף המעמיד את הרווחים האפשריים בזירת החוץ אל מול הרווחים האפשריים בזירת הפנים. יש הטוענים כי נכון "לוותר" על הרווחים הכלכליים מהם יכולים ליהנות אזרחי ישראל, בתמורה להשגת רווחים מדיניים – לדוגמה, ייצוא גז במחירים נמוכים יחסית על מנת לחזק קשרים עם מדינות אחרות ואף על מנת לחזק משטרים שכנים (בראש וראשונה מצרים וירדן). מאידך, יש המבקרים גישה זו, ומבקשים לנצל את הגז הטבעי בראש ובראשונה לטובת רווחתם הכלכלית של אזרחי המדינה, הורדת מחירי החשמל ויוקר המחיה והגדלת ההכנסות של המדינה. לתוך ויכוח זה נכנסות גם חברות האנרגיה הבינלאומיות, כשחקן נוסף בעל אינטרסים שונים אשר משפיע על יכולת המדינה לקבוע את מחירי הגז, ועצמאותה בניסוח המדיניות המיטבית.

חשוב שישראל תאזן בין השיקולים הכלכליים למדיניים. תמחור מנופח או לחילופין זול באופן חריג של גז לייצוא, יפגעו גם במהלך המדיני. יש גבול כלכלי של תמחור סביר אשר מעבר לו חוסר הסבירות הכלכלי יפגע במעשה המדיני בסופו של יום. יש לזכור כי משק האנרגיה מתפתח, ובתמחור הגז לירדן או מצרים יש לקחת בחשבון כי גם אם כעת אין להן חלופות טובות יותר, ייתכן שבעתיד תהיינה להן כאלה.

הפיצוצים שהתרחשו בצינור הגז המצרי ושהביאו להפסקת ייצוא הגז ממצרים לישראל ב-2011-12, הם דוגמא להתערבבות הכלכלה והפוליטיקה. ייצוא הגז לישראל זכה אז לביקורות רבות במצרים, שהייתה בתקופת קריסה כלכלית ומדינית, ולטענת המבקרים מחיר הייצוא לא היה כדאי. הפסקת ייצוא הגז לישראל הלמה את האינטרס המצרי באותה עת, והיא עלתה למשק הישראלי 9-8 מיליארד ש"ח. לאחר פסיקה לטובת ישראל בבוררות בינלאומית על הנושא, ויתרה למעשה ישראל על מלוא התשלום ממצרים אשר אמור היה לפצות את הצרכן הישראלי הפרטי . במקום זאת, פנתה ישראל לחתום עם מצרים על עסקאות גז חדשות בכיוון ההפוך – מישראל למצרים, מהן נהנות בינתיים חברות האנרגיה, ושתומכות במאמץ המדיני להביא ליציבות במצרים.

יחסן של חברות האנרגיה הרב-לאומיות לישראל הינו דוגמה נוספת לערבוב בין גיאופוליטיקה וכלכלה. מצד אחד, חברות רבות עדיין חוששות לעבוד עם ישראל ונמנעות מלשתף פעולה ולעשות עסקים עם המדינה כל עוד הסכסוך האזורי נמשך. מצד שני, חברות רב לאומיות שיזהו אינטרסים כלכליים מרכזיים בשיתוף פעולה עם ישראל ושפועלות גם בעולם הערבי, יכולות להוות גשר חשוב ביצירת קשרים אזוריים. ניתן לראות המחשה לכך בדרך בה מוצג בירדן הסכם רכישת הגז שנעשה עם השותפות במאגר לוויתן, כהסכם אשר נחתם עם חברת נובל אנרג'י האמריקאית, ולא עם ישראל.

ג. מגוון מקורות אנרגיה: מפחם לגז, ומגז לשמש

קיימת בעולם תנועה לעבר שימוש גובר באנרגיה ירוקה, וצמצום השימוש בדלקים פוסיליים. לפי נתוני האו"ם, 26 אחוזים מהחשמל כבר מיוצר ממקורות אנרגיה מתחדשת – לרוב הידרואלקטרית, ואחריה אנרגיה סולרית ורוח. קיימת גם חלופה של שימוש במימן, ובאנרגיה אטומית. אנרגיה סולרית מציגה עלויות זולות אף יותר מאשר ייצור הדלקים הפוסיליים, בעוד העלות השולית של ייצור הגז הינה גבוהה יותר. הבעיה של אנרגיה סולרית היא שעדיין לא יודעים כיצד לאגור מספיק חשמל לשימוש כאשר השמש שוקעת. מעבר של משק התחבורה לחשמל, ושיפור יכולת האחסון של האנרגיה, יתמכו במגמה זו לאורך השנים. החלטת האיחוד האירופי ללכת בכיוון של אנרגיה ירוקה, החלטות של ערים לבטל מתקני גז טבעי, ושל תאגידים וקרנות פנסיה להימנע מהשקעות בדלקים פוסיליים, מסמנים מגמה שיש לקחת בחשבון.

הציבור בישראל לא יכול לשלם הן על תחנות גז והן על תחנות פחם. האנרגיה הסולרית הפכה להיות זולה הרבה יותר, אך היא עדיין לא יכולה להחליף את הדלקים הפוסיליים כמקור האנרגיה העיקרי של ישראל. הטכנולוגיות לניצול האנרגיה הימית או ניצול הרוחות, והתשתיות היכולות לתמוך בכך, אינן מפותחות דיין בישראל. לכן, יש לראות בגז הטבעי את מקור האנרגיה העיקרי של ישראל בשנים הקרובות, ולצמצם בכך את פליטות הפחמן של המדינה, ולקדם במהירות את תחום האנרגיות המתחדשות שיחליף בהמשך את הגז (שיישאר כמלאי אסטרטגי). יש להתאים את הרגולציה הישראלית כך שתתמוך בבניית הפתרונות המקומיים וקידום האנרגיות המתחדשות.

מגמת המעבר לאנרגיה מתחדשת פותחת הזדמנויות עסקיות ומדיניות לניצול הידע הישראלי והחדשנות בתחומים אלו. משרד החוץ פועל למשוך חברות ושחקנים דרך הטכנולוגיה הישראלית ויש לו הצלחות בנושא הזה. יש למעלה מ-200 חברות בישראל שמפתחות אנרגיות חדשניות ואפשר למנף את זה. צריך לפתוח שווקים בעולם, במיוחד במרחבים מתחדשים כמו אפריקה.

התפתחותם של מתקני אנרגיה אטומית באזור צריכה להילקח בחשבון גם כן. הרוסים מקדמים בניית כורים גרעיניים אזרחיים במצרים, ואף פיתחו כורים גרעיניים צפים. בתכנון המדיניות האנרגטית האזורית, על ישראל להכניס מרכיב זה גם כן למפה התכנונית והמדינית, כמו גם להתחשב בהשלכות הביטחוניות והסביבתיות של כורים אלו.

בעשור הבא, לאחר זניחה מוחלטת של שריפת פחם ומעבר של כלי התחבורה לשימוש בגז טבעי, ישראל תהיה מבוססת על אנרגיית גז טבעי מקומית ועצמאית. המעבר לאנרגיות מתחדשות עשוי אף הוא לחזק מגמה זו ולבנות משק אנרגיה מבוזר ומקומי, כאשר ייצור האנרגיה מתבצע במקום הצריכה, ואינו מחובר לרשת גדולה. מאידך, דווקא חיבורים לרשתות של הובלה ואחסון אנרגיה יכולים לספק כלים להתמודדות טובה יותר עם חסרונות האנרגיה המתחדשת. כך, חיבור לרשת חשמל רחבה מבחינה גיאוגרפית, יכול לספק כלי לניהול נכון של עודפים וחוסרים באנרגיה – למשל, להעביר חשמל ממקום בו השמש טרם שקעה למקום בו לילה, או ניצול נכון יותר של משטר הרוחות. קידום הפרויקט של הקמת המגשר יורו-אסיה – כבל החשמל התת-ימי בין ישראל-קפריסין-יוון אשר הוסכם בין המדינות ומקטעיו הראשונים כבר הונחו – הינו צעד בכיוון הזה.

ד. פורום הגז האזורי כמסד לשיתוף פעולה

מרכזיותו של הגז הטבעי כמרכיב בביטחון הלאומי של מדינות מזרח אגן הים התיכון הביא אותן להקים פורום אזורי משותף (EMGF), בהובלת מצרים. פורום זה מצטרף לבריתות האזוריות הרב-צדדיות שצמחו באזור בשנים האחרונות, ומניח תשתית מוסדית-ארגונית לצמיחתו של אזור מזרח אגן הים התיכון כתת אזור מובחן. רבים בוחנים את התנהלותו של פורום הגז האזורי כמקרה בוחן לפיתוחם של פורומים אזוריים נוספים בתחומים שונים – מים והתפלתם, שינויי אקלים, אסטרטגיה ימית ועוד.

פורום הגז האזורי מניח תשתית לשיתוף פעולה במזרח אגן הים התיכון, ולחיבורים בין מדינות אשר זקוקות לפורום אזורי כדי לתקשר זו עם זו. הצלחתו של הפורום לצרף בעתיד מדינות נוספות, כמו לבנון ותורכיה, יכולה לתרום לחיזוק היציבות האזורית. חשוב שהדלת להשתתפותן לא תיסגר. גופים לא-מדינתיים ופרטיים פועלים לחבור אל הפורום האזורי מתוך הכרה בחשיבותו. מדינות מחוץ לאזור, דוגמת צרפת וארה"ב פועלות להתחבר אף הן לפורום – בין אם כחברה קבועה (צרפת) או משקיפה (ארה"ב). יש מקום למנף את מפגשי הפורום גם דרך קידום מפגשי-צד של גורמים מהחברה האזרחית ומהמגזר העסקי במדינות החברות.

כבר בשלב ראשוני זה של התגבשות, ובמקביל להחלטה על מיסוד הפורום לארגון בינלאומי מוכר, מהווה הפורום מרכיב בחיזוק הקשרים בין ישראל ומדינות אחרות באירופה ובעולם הערבי. כמו כן, הפורום מהווה מסגרת ייחודית לה שותפות גם ישראל וגם הרשות הפלסטינית, וככזה הוא יוכל לתרום בעתיד גם לקידום תהליך שלום ביניהן. לאור זאת, הפורום מהווה גם הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק הזדמנות כלכלית. על ישראל ללמוד כיצד להתנהל בתוך הפורום האזורי, בצורה שמשתפת פעולה ומקדמת את האינטרסים האזוריים שלה ליציבות, ביטחון אנרגטי, סביבה מקיימת וקידום השלום, ובצורה שמפיקה לקחים מהקשיים בהתנהלותה בארגונים בינלאומיים אחרים.

הפוסט ישראל ואנרגיה באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%96-%d7%94%d7%90%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%9c/ Tue, 28 Jan 2020 08:48:51 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=3127 מאמר דעה, ד"ר נמרוד גורן, דה מרקר, 28 בינואר 2020

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ב-15 בינואר נולד ארגון בינלאומי חדש בים התיכון. במקביל להודעת שרי האנרגיה של ישראל ומצרים על תחילת ייצוא גז מישראל למצרים, נפגשו בקהיר נציגי ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן, מצרים, איטליה, יוון וקפריסין . הם החליטו למסד את הפורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF) – אשר הוקם לפני שנה – ולהפוך אותו לארגון בינלאומי של ממש. גם צרפת הגישה בקשה להצטרף.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל https://mitvim.org.il/publication/10-%d7%9e%d7%92%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%a6%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%a8/ Tue, 21 Jan 2020 09:19:00 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2970 מאמר דעה, ד"ר נמרוד גורן וד"ר רועי קיבריק, הארץ, 21 בינואר 2020

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדי חצי שנה סוקר מכון מיתווים מגמות מרכזיות במדיניות החוץ האזורית של ישראל, בהתבסס על הדו"ח הדיפלומטי החודשי שסוקר את יחסי ישראל והפלסטינים, יחסי ישראל עם המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ותפקוד מערך החוץ. להלן פירוט המגמות:

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%aa%d7%a9%d7%9b%d7%97%d7%95-%d7%9e%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a8-%d7%99%d7%a9-%d7%9c%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%92/ Wed, 15 Jan 2020 09:06:33 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2967 מאמר דעה, ד"ר עלי דיריוז וד"ר רועי קיבריק, ynet, ינואר 2020

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
זה שלוש שנים שישראל, קפריסין, יוון ואיטליה מקדמות את רעיון הנחתו של צינור ארוך לייצוא גז טבעי מישראל וקפריסין לאירופה. ישנו היגיון בניצול הביקוש העכשווי באירופה לגיוון מקורות אנרגיה, ואכן האיחוד האירופי השקיע כ-50 מיליון יורו בשנה שעברה בבדיקת היתכנות להקמתו של צינור זה. כמו כן, עצם הדיון בפרויקט לבדו משמש להידוק היחסים בין ארבע המדינות ומניח תשתית לבנייתה של ברית מגוונת וחזקה. בהתאם, ראש הממשלה ושר האנרגיה הישראלים מציגים זאת לציבור כפרויקט כביר שישנה את מצבה האסטרטגי של המדינה.

אולם האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך? גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין בתחילה. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון כי יש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד את השימוש במתקני הנזלה של גז טבעי. הבה ונסביר מדוע.

ראשית כל, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. כיום, תכנית הצינור מדירה את תורכיה ומגבירה את המתחים בין תורכיה לבין קפריסין, יוון וישראל. אלו מצטרפים למתחים בין תורכיה ומצרים המונעים את השתתפותה של תורכיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, שמושבו בקהיר. כתוצאה, אנקרה אמצה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדים נגדיים. אחד האחרונים הינו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) בינה לבין ממשלת לוב (זו המוכרת על ידי האו"ם). לפי הסכם זה מסלולו המתוכנן של תוואי צינור הגז יחצה מים כלכליים תורכים , ותידרש הסכמתה לכך. בנוסף, תורכיה הציגה מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון. ניתן לראות בדוגמאות אלו כיצד תורם הצינור להסלמת המתחים הפוליטיים באזור.

לעומת זאת, המספר ההולך וגדל של מתקני הנזלת גז טבעי קטנים, המאפשר אחסון ושינוע ישיר לשווקים שונים, ללא אקסקלוסיביות יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם. המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה המשלימים את המערך, כגון אסדות שעליהן ניתן להפוך גז נוזלי חזרה למצבו הטבעי ולאחסן אותו, הופכים יותר נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות, שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות. היכולת לשנע גז נוזלי במסלולים מגוונים תוכל לדחות לעת עתה את הצורך להתמודד עם הסכם הגבולות הכלכליים הימיים שנחתם בין תורכיה ולוב, אשר מסבך את בנייתו של צינור הגז במזרח הים התיכון.

הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה, גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון ותורכיה (TAP+TANAP) מדגימים זאת היטב. על מנת לקדם את הרעיון שהסחר בגז יתמוך בשיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה להקמת קהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיוותה את הבסיס לצמיחתם של המוסדות האירופיים ושיתופי הפעולה בין מדינות שהיו רק זה מכבר אויבות בנפש.

אל לישראל להקריב את היחסים עם תורכיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום אמנם שוררים חילוקי דעות עם תורכיה, והיא חשה מבודדת במזרח הים התיכון, אבל המצב עשוי להשתנות מחר. ייתכן ובעתיד, ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית. אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה שאינה אקסקלוסיבית במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה.

אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכ-7 מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות? חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר – בדומה לאדם המתקן את מכוניתו הישנה המתקלקלת שוב ושוב במקום לקנות מכונית חדשה רק משום שכבר השקיע בה כל כך הרבה כסף.

יתרונות כלכליים ומגמות גלובליות תומכים בחלופת מתקני הנזלת הגז, אשר הופכת ליותר ויותר תחרותית . מתוך 3.943 מיליארד מטרים מעוקבים של גז שנסחרו בעולם ב-2018 ,431 (שהם 7.45%) היו גז נוזלי. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, חלקו של הגז הטבעי בסחר הגלובלי הוכפל בין השנים 2000 ל-2018, מה שמצביע על המשך מגמת הצמיחה.

בנוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים; לכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר אמנם נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אולם מדובר בקנה מידה מצומצם יותר. אולם, השיקול החשוב יותר בהיבט זה נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים. שלא כמו צינור הגז התת ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית, את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.

המגמות הגלובליות מחייבות בחינה רצינית של חלופת הנזלת הגז על פני צינור הגז. פריסת מתקני הנזלת גז קטנים ואסדות רה-גזיפיקציה תסייע בהפיכת הגז הטבעי לסחורה במקום למשאב גאופוליטי, ובכך תשרת את האזור בצורה טובה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וסביבתית. מתקני הנזלת גז קטנים יאפשרו קידום עסקאות בין חברות ישראליות, תורכיות, יווניות, קפריסאיות ומצריות. מסגרת בין-ממשלתית שתאפשר
לחברות פרטיות לבצע עסקאות תסייע אף היא למאמצים לקרב בין מדינות האזור. בסופו של דבר, היחסים הכלכליים בין ישראל, תורכיה ויוון ממשיכים לצמוח על אף המתחים בין הממשלות גם כעת. כך, למשל, פועל איגוד לשכות הסחר התורכי (TOBB) להקמת אזור תעשייה פלסטיני בג'נין במסגרת מיזם בשם "תעשייה למען שלום".

ממשלות יכולות לקבוע מסגרת ידידותית יותר לשוק מאשר הנחת צינור הגז השאפתני על ידי פיתוח מתקני הנזלת גז קטנים באופן יחסי. אל להן לחברות אנושיות להיות מוגבלות על ידי מיתווים (של צינורות) שאותם הניחו ממשלות עבר שבחרו להסלים בעיות עתידיות במקום לפנות לחלופות חיוביות יותר כגון פיתוח חלופת מתקני הנזלת הגז ומקורות אנרגיה מתחדשים. ברצוננו להזמין את כל הממשלות לבחון חלופות שיעודדו מעורבות חיובית באזור כהחלטה שלהן לשנת 2020 החדשה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-15 ביואר 2020.

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a1%d7%9b%d7%9d-%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%96-%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%99-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a3-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%a6%d7%93-%d7%aa%d7%a7/ Thu, 02 Jan 2020 08:51:05 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2965 מאמר דעה, גבריאל מיטשל, הארץ, 2 בינואר 2020

הפוסט הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יטוס היום (חמישי) לאתונה כדי לחתום על הסכם יצוא גז טבעי לאירופה באמצעות הצינור EastMed שאמור לעבור דרך קפריסין ויוון. מטרת ההסכם, שעליו יחתמו גם ראש ממשלת יוון מיטסוטקיס ונשיא קפריסין אנסטסיאדס, היא לחזק את מחויבות שלוש המדינות להזכיר לטורקיה שהיא אינה שותפה לתוכניות האנרגיה השאפתניות באגן המזרחי של הים התיכון. החתימה לא צפויה לתרום לפתרון המחלוקות הימיות שמטילות צל גדל והולך על התקווה לשיתוף פעולה אזורי. כדי לממש את הפוטנציאל הגלום באוצרות הימיים שלה, על ישראל לבחון מחדש את מכלול מדיניות החוץ והאנרגיה שלה באזור.

מדיניות חוץ היא פריזמה חיונית להערכת הפוטנציאל והסיכונים שגלומים בפיתוח אנרגטי, וקובעי המדיניות והציבור בישראל חייבים להקדיש לנושא דיון רציני יותר. חסידי תוכניות נתניהו ליצוא גז טבעי מדגישים את היתרונות האסטרטגיים הטמונים בשיתוף פעולה עם השכנות, ואילו המתנגדים מדגישים את ההשלכות הפנימיות של תוכניות הממשלה, ובמיוחד – ההשפעה השולית על מחירי החשמל, המשך המונופול של חברות מעטות על שוק האנרגיה, וההשלכות הסביבתיות של קידוחים ימיים. אף צד אינו מתמודד ישירות עם הטיעונים של היריב, ולכן הדיון על אסטרטגיית יצוא האנרגיה תקוע בניוטרל.

אכן, לישראל יש עתה הזדמנות לתרום לבנייתה של ארכיטקטורה חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, אולם אסור שהדבר יבוא על חשבון צרכים ואינטרסים מבית. שיתוף פעולה אנרגטי מצריך תכנון ארוך טווח, ומחויבות לבנייתן והרחבתן של מערכות היחסים עם השכנים. משמעות הדבר היא פיתוח אסטרטגיה שחורגת מהטווח המוגבל של צינורות גז. על מנת לשרטט את מסלול הטוב ביותר קדימה, ישראל זקוקה לשיח כן על הסיכוי למנף את משאביה האנרגטיים לכדי שינוי מהותי ברמה האזורית.

שיתוף פעולה אנרגטי בין מדינות אינו מוביל בהכרח ליחסים מדיניים משמעותיים יותר. קשרי האנרגיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים מוכיחים זאת, למרות שהוא הניב עבור כולן שטף אנרגיה מקומית במחיר משתלם. ניהול משאבים ותחומי שיפוט נותרו סוגיות רגישות עבור הפלסטינים, השואפים לצמצם את תלותם בישראל; ההסכם שנחתם ב-2014 בין השותפים בשדה הנפט תמר לבין החברות הירדניות Arab Potash ו-Jordan Bromine נתקל בהתנגדות ציבורית בעמאן וחברי פרלמנט שם דורשים לא אחת מהממשלה לסגת ממנו; גם הקולות האופטימיים ביותר בקהיר לא יטענו כי צינור גז עם ישראל ישפיע על יחס הציבור כלפי ישראל.

אין בכל אלה כדי לפסול מאמצים לחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים באמצעות שיתוף פעולה אנרגטי. אולם, על הציבור בישראל לראות נכוחה את הסיכוי המוגבל לנורמליזציה עם שכנותיו הערביות כל עוד הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. אמנם הסיכוי לשיתוף פעולה גדל, אולם תקרת הזכוכית נותרה גבוהה. יש להתייחס באותה מידה של פיכחות לשותפויות אנרגטיות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.

עוד ב-2016 התייחסו פקידים ישראלים וטורקים לאפשרות שיתוף פעולה אנרגטי בין המדינות כסיבה עיקרית לפתרון מחלוקות. שנמוך היחסים ב-2010 נבע מפרשת המרמרה, אולם האופטימיות שפיוס יסלול את הדרך לחוזי גז טבעי עתידיים העניקה מוטיבציה לשני הצדדים. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא סביר שישראל וטורקיה ישקלו שותפות מעין זו, והדבר ממחיש את טיבן הבלתי צפוי של הרוחות הגיאו-פוליטיות באזורנו. השחקנים מתחרים בינם לבין עצמם על כיוון זרימת משאבי האנרגיה שלהם.

חיזוק הקשרים בין ישראל, קפריסין ויוון הוא תוצר לוואי של מערכת היחסים העכורה בין ישראל לטורקיה בעשור האחרון. אחר פרשת המרמרה קיוו בירושלים שאפשר יהיה להחליף את הערך האסטרטגי של אנקרה בשותפים אזוריים אחרים. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שנוצרה כתוצאה מכך וזכתה לכינוי "משולש האנרגיה", מהווה הישג משמעותי עבור הדיפלומטיה הישראלית. עם זאת, בניקוסיה ובאתונה חוששים שיום יבוא ואנקרה תושיט עלה זית לישראל. האם ייפגעו מאמציהם במידה שטורקיה תציע לישראל הצעה שהיא לא תוכל לסרב לה? כיצד ישראל תאזן בין הרצון לבנות מחדש את קשריה עם טורקיה לבין המחויבויות שלה לשותפיה ההלניים?

העובדה שאין כרגע היתכנות טכנית ומסחרית להקמת פרויקט דגל שבו תומכות ישראל, יוון וקפריסין – צינור הגז באגן המזרחי של הים התיכון – מדאיגה אף היא. בעוד האיחוד האירופי בוחן את היתכנות הצינור, הירידה במחירי הגז הטבעי בעולם והזמינות של אנרגיה זולה יותר עבור השוק האירופי, מציבים סימני שאלה רציניים בנוגע למיזם זה. בהתבסס על הנתונים הקיימים, ספק אם מחיר הגז הטבעי שישראל תייצא לאירופה יהיה תחרותי, בהינתן העלויות הכרוכות בהעברתו בצינור לאיטליה או לנקודה אחרת באיחוד. חרף התמיכה הפוליטית בפרויקט, רבים בתעשיית האנרגיה מביעים ספקות באשר למימושו.

התפתחויות אלה מטרידות את קובעי המדיניות בישראל. טורקיה מנסה לשוב ולהפוך רלוונטית נוכח הקמתו לפני כשנה של פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) – גוף שתפקידו לתאם בין האינטרסים האזוריים לטובת שיתוף פעולה אנרגטי ויצירת שוק גז אזורי. במהלך הקיץ, הציבה טורקיה ספינות קידוח בנקודות אסטרטגיות בים כדי לסמן את האזורים סביב קפריסין שהיא טוענת לבעלות עליהם. ב-29 בנובמבר הודיעה טורקיה כי הגיעה להסכם על גבולותיה הימיים עם ממשלת לוב (זו הנתמכת על ידי האו"ם), ובכך תקעה טריז סמלי שמאתגר את התביעות הימיות של יוון וקפריסין. המהלך גם טמן פוטנציאל לסיכון הביטחון הימי האזורי.

ישראל טוענת במשך שנים כי שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה לא נועד לדחוק את רגליהן של מדינות אחרות. אולם ככל שמהלכיה של טורקיה הפרו יותר ויותר קווים אדומים שיוון וקפריסין שרטטו, כך ישראל הצטרפה לביקורת שמתחו מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב על אנקרה. כעת נותר לראות אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת לקבוע אסטרטגיה שתכלול את טורקיה בנעשה או תדיר אותה. אם לשפוט לפי השתתפותו המתוכננת של נתניהו בפסגה השבוע, המתיחות האזורית רחוקה מסיום.

האם ישראל מקדמת מדיניות בתחום האנרגיה על מנת לממש יעדי מדיניות חוץ, או להיפך? האם על ממשלות עתידיות לשנות את המדיניות הזו בתקווה למקסם את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה אזורי או מתוך דאגה מכך שהיא מתעלמת מאינטרסים מבית? על הישראלים לשאול עצמם אם ממשלתם צריכה להמשיך להשקיע בתהליכים אזוריים אלה למען ביטחונה הלאומי של המדינה, גם אם הם לא ישפיעו לטובה על יוקר המחיה בארץ בקרוב (או אי פעם) וגם אם אין ערובה לכך שיניבו הטבות אסטרטגיות נוספות.

לנוכח החקירות המשטרתיות והמהלכים המשפטיים שננקטים באחרונה נגד דמויות מפתח באליטה הפוליטית והביטחונית, לישראלים יש סיבה טובה לספקנות בנוגע למוטיבציות של נבחריהם בתחום האנרגיה. הדרישה לשקיפות רבה יותר בקבלת החלטות בתחום זה – הכרחית. על דמוקרטיות בריאות לקדם מדיניות חוץ שמטרתה לממש את האינטרס הציבורי. ניהול שיח ציבורי פתוח, שמביא בחשבון גם את ההשלכות הפנימיות וגם את אלה החיצוניות של מדיניות האנרגיה הישראלית, יהיה צעד חשוב בדרך לכך.

המאמר פורסם בהארץ ב-2 בינואר 2020.

הפוסט הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
תורכיה ולוב מאתגרות את בעלות בריתה של ישראל בים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%91-%d7%9e%d7%90%d7%aa%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%99/ Wed, 18 Dec 2019 08:33:02 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2957 מאמר דעה, השגריר לשעבר מיכאל הררי, 18 בדצמבר 2019

הפוסט תורכיה ולוב מאתגרות את בעלות בריתה של ישראל בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
גילויי הגז הטבעי בים התיכון והשלכות האביב הערבי הובילו בשנים האחרונות להתפתחויות משמעותיות בארכיטקטורה האזורית במזרח אגן הים התיכון. במרכזן, משולש היחסים ההדוק בין ישראל, יוון וקפריסין, ופורום הגז האזורי שהושק בתחילת השנה בקהיר בהשתתפות שבע חברות מהמזרח התיכון ואירופה (ובהן גם ישראל והרשות הפלסטינית), ובתמיכה אמריקנית ואירופית. תורכיה אינה משתתפת במכלול ההתחברויות
האלו. בראייתה, המסגרות שנוצרות בים התיכון מיועדות לבודד אותה לאור הנסיבות באזור.

תורכיה נקטה לאחרונה מהלך-נגד מרתק. ב-27 בנובמבר היא חתמה עם ממשלתו של א-סראג' בלוב על שני הסכמים – הסכם לשיתוף פעולה צבאי והסכם לסימון הגבולות הכלכליים הימיים בין שתי המדינות. ההסכם הימי עורר עניין אזורי ובינלאומי רב, וגרר גינויים משורה של מדינות. תורכיה אינה חתומה על אמנת הים, ויש לה פרשנות שונה ביחס לסימון גבולות המים הכלכליים בין המדינות לחופי הים התיכון. היא מערערת על זכותם של קפריסין והאיים היוונים, ובהם כרתים, למים כלכליים משלהם, ועל כן טוענת שההסכם בינה לבין לוב ראוי ועומד בכללי המשפט הבינלאומי.

יוון וקפריסין מובילות את ההתנגדות הבינלאומית להסכם. יוון אף שלחה שתי אגרות לאו"ם, בהן היא דוחה על הסף את ההסכם וקוראת למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון לדון בנושא. גם האיחוד האירופי גינה את ההסכם וגיבה את שתי המדינות ההלניות החברות בו בהתנגדותן לו. ישראל, מצדה, הביעה תמיכה ברורה ופומבית בעמדתה של יוון. רוסיה בחרה להגיב בעיקר להסכם שיתוף הפעולה הצבאי, שיש בו – לפי דוברת משרד החוץ במוסקבה –"הפרה בוטה של אמברגו הנשק על לוב".

יש להזכיר, כי לוב מפוצלת למעשה לשניים: ממשלה בראשותו של א-סראג', שמוכרת הלכה למעשה על ידי הקהילה הבינלאומית ושיושבת בטריפולי, וממשלה בהנהגת הגנרל ח'פתר, שזוכה לתמיכתן של מצרים ואיחוד האמירויות הערביות (אך "מפלרטטת" עם גורמים ומדינות נוספות, כולל רוסיה) ושיושבת בטוברוק. אין תימה על כן, ששורר חשש בינלאומי מפני החרפה נוספת במאבק הפנימי בלוב, גם לנוכח מעורבותם של
שחקנים חיצוניים לרוב.

תכליתו של המהלך התורכי והאתגרים שהוא מציב

שני ההסכמים בין תורכיה ללוב, ובעיקר זה הנוגע להתוויית הגבולות הימיים, נועדו לאתגר את מה שנתפס בתורכיה כמארג אנטי-תורכי המתהדק באזור בשנים האחרונות ושכולל כיום שיתוף פעולה מוחשי בתחום האנרגיה. תורכיה, כפי שהנשיא ארדואן אמר במפורש, רוצה להבהיר באמצעות ההסכמים כי היא תעמוד על זכויותיה באזור. את המסר הזה תורכיה מנסה להעביר גם באמצעות הקידוחים הימיים שהיא מבצעת במים הכלכליים של קפריסין (שכאמור, תורכיה אינה מכירה בהם). "הנמענים העיקריים" של המהלכים התורכיים האחרונים הם יוון וקפריסין (סביב הפרשנות ביחס למים הכלכליים הימיים), אך גם מצרים. מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון, שוררת בין מצרים לתורכיה יריבות רחבת-יריעה ועמוקה. המהלך הלובי של תורכיה מעורר כעס רב בקהיר. בתגובה, מצרים צפויה לנקוט מהלכים אינטנסיביים מול הזירה הלובית, אולי אף כדי להביא לביטול ההסכמים (אלו מוגדרים, בעגה המשפטית-מדינית, כ"מזכרי הבנה", והדבר גרר שלל פרשנויות ביחס למעמדם החוקי).

גם מבחינתה של ישראל מדובר בצעד מתריס, כפי שהתבטא בהצהרת ארדואן לפיה ישראל, יוון, קפריסין ומצרים לא יוכלו כעת לעשות דבר במזרח אגן הים התיכון מבלי לקבל את אישורה של תורכיה. המהלך התורכי מציב אתגר נוסף בפני התכנית להנחת צינור גז מישראל לאירופה, שעכשיו יצטרך לעבור דרך מים טריטוריאליים (כלכליים) שתורכיה טוענת שהם בשליטתה. על כן, בחרה ישראל להתייצב מיידית לצדה של יוון. אולם, חשוב להבהיר שישראל מצויה, לפחות בשלב זה, במה שניתן לכנות "המעגל השני" של הנמענים. כאמור, תהליך סימון המים הכלכליים בין תורכיה ולוב מתנגש חזיתית עם הפרשנות והעמדה היוונית-קפריסאית. הוא מאתגר באופן יצירתי, יש לומר, את הארכיטקטורה האזורית החדשה בים התיכון, שישראל נמצאת במידה רבה במרכזה ושמבודדת את אנקרה (גם אם ישראל מדגישה כי הבריתות שלה באזור אינן מכוונות נגד מדינה כלשהי). אולם, התקרית בין ספינת המחקר הישראלית וספינה תורכית, כמו גם זימונו של הממונה הישראלי באנקרה למשרד החוץ התורכי סביב ההסכם התורכי-לובי, מעלים את הזווית הישראלית מדרגה, ויאלצו את ישראל לשקול תגובה ישירה יותר אל מול אנקרה.

מכל מקום, בתקופה הקרובה אנו צפויים להיות עדים לפעילות דיפלומטית ענפה, שתכליתה להבטיח שהסכמים בין תורכיה ללוב לא יחריפו מדי את היחסים בין מדינות האזור – שממילא נמצאים תחת סכנת הסלמה – ואת המצב בשטח בלוב. מעניין במיוחד יהיה לעקוב אחרי המהלכים שתנקוטנה רוסיה (אליה הזדרז ארדואן כבר לפנות) – שנמצאת בקשר מורכב וסותר-לעיתים עם שני הצדדים בלוב, למרות שמבחינתה הזירה
הסורית (בה יש לה קשר קרוב עם תורכיה) היא חשובה יותר; ומצרים – שממלאת תפקיד מרכזי ביותר בארכיטקטורה החדשה במזרח אגן הים התיכון, ושהזירה הלובית מרכזית עבורה.

מבחינתה של ישראל, ראוי לה לדבוק במערכת היחסים האזורית, שנבנתה בעמל רב בשנים האחרונות, ובהצלחה לא מבוטלת, ובתמיכה בעמדותיהן של בנות בריתה במזרח אגן הים התיכון. הארכיטקטורה הנוכחית משרתת היטב את האינטרסים הישראליים. הימנעותה של ישראל מרטוריקה ישירה בינה לבין אנקרה עומדת כעת למבחן, לנוכח המסרים התורכיים הישירים והאסרטיביים יותר. על פניו, מתבקש כעת חידוד רב יותר של העמדה הישראלית, תוך דגש על מערך הבריתות האזורי ומבלי להחריף יתר על המידה את האווירה, המורכבת ומתוחה ממילא, במזרח אגן הים התיכון.

הפוסט תורכיה ולוב מאתגרות את בעלות בריתה של ישראל בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%94%d7%90%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%9b%d7%aa-%d7%9e%d7%a6/ Sun, 01 Dec 2019 11:09:15 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=4791 סיכום הכנס השנתי השלישי של מכון מיתווים, דצמבר 2019

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ב-14 בנובמבר 2019 נערך בתל אביב הכנס השנתי השלישי של מכון מיתווים, בשיתוף קרן פרידריך אברט. הכנס הציג הערכת מצב שנתית בנוגע למדיניות-החוץ האזורית של ישראל. הוא כלל שני רבי שיח: הראשון, על יחסי ישראל עם האזורים הסמוכים לה (המזרח התיכון, אירופה והים התיכון), בהשתתפות השגריר בדימוס מיכאל הררי, ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, ד"ר עידו זלקוביץ ודן קטריבס, ובהנחיית ד"ר נמרוד גורן; השני, על מקומה של החתירה לשלום במדינאות הישראלית, בהשתתפות ד"ר ליאור להרס, ד"ר דליה שיינדלין, כמאל עלי-חסאן ונדב תמיר, ובהנחיית יעל פתיר. ח"כ יאיר לפיד ממפלגת כחול לבן ונציגת האיחוד האירופי לתהליך השלום סוזנה טרסטל נשאו נאומים מרכזיים. מסמך זה מסכם את עיקרי הדברים שנאמרו בכנס. ניתן לצפות בכנס במלואו בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים. 

א. דברי פתיחה

ד"ר רועי קיבריק, מכון מיתווים

הסבב האלים שזה עתה הסתיים בעזה הדגים שוב כי אין תוחלת לכלים הצבאיים ללא מהלך מדיני משמעותי. למצער, כפי שמראה הסקר השנתי של מכון מיתווים, מרבית אזרחי ישראל חושבים שמלחמה בעזה היא בלתי נמנעת או שהיא יכולה להימנע רק על ידי אמצעים צבאיים וחיזוק ההרתעה הישראלית. רק שליש מהאזרחים חושבים שניתן למנוע את המלחמה באמצעים דיפלומטים, וזאת למרות שבשנים האחרונות דווקא המדינאות היא שהצליחה למנוע הסלמות ולהגיע להבנות. עזה אינה האתגר היחידי בזירת יחסי החוץ של ישראל. השייכות של ישראל למרחב המזרח התיכון אינה מובנת מאליה. מדינת ישראל אינה מקיימת יחסים נורמליים עם המדינות סביבה – אפילו לא עם מצרים וירדן עמן יש לה הסכמי שלום. פרוייקט מקיף שערכנו במיתווים בשנתיים האחרונות מראה שנורמליזציה עם מדינות ערב תתאפשר רק לאחר התקדמות משמעותית בתהליך השלום עם הפלסטינים. גם השייכות של ישראל לאירופה אינה חפה מאתגרים. על פי הסקר של מיתווים רוב בציבור תופס את האיחוד האירופי כיריב של ישראל, ולא כידיד. הקשר עם ארה"ב נתפס בציבור ככזה שמצבו טוב, אך הבחירה לאמץ בחום חסר תקדים את המפלגה הרפובליקאית ואת טראמפ, פוגעת בתמיכה האמריקאית הדו-מפלגתית בישראל. זהו אבדן נכס מרכזי ששימש את ישראל ביחסיה עם מדינות אחרות לאורך השנים. וישנם עוד אתגרים רבים – הובלת מערך הבריתות באגן הים התיכון באופן שיקדם שיתופי פעולה ויצמצם סכסוכים, ניהול מערכת היחסים עם רוסיה בזירה הסורית, ניהול מושכל של ההשקעות הסיניות בישראל, שינוי כיוון ביחסים עם תורכיה, התמודדות עם מגמות אנטישמיות ומשטרים לא-ליברלים בעולם מבלי לוותר על הערכים והנורמות הדמוקרטיות-ליברליות שלנו, התמודדות במוסדות הבינלאומיים על מקומה של ישראל בין האומות ועוד. על כל האתגרים הללו, ועל ההזדמנויות שבצדן, נוסף אתגר משמעותי והוא מצבו של מערך החוץ הישראלי הסובל מפיצול סמכויות, היעדר תקציב, תדמית מעורערת, ריחוק משולחן מקבלי ההחלטות, וסכסוכי עבודה.


השגרירה בדימוס קולט אביטל, מכון מיתווים ולשעבר חברת כנסת

הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני עמד תמיד בבסיס מדיניות-החוץ ויחסי החוץ של ישראל. ואכן, זהו הנושא שצריך להעסיק אותנו בעדיפות ראשונה. רק בעת האחרונה ניתן להצביע על שני כישלונות של ישראל בגין הימנעותה מהתקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים – המשבר ביחסים עם ירדן והכישלון להקים ברית אסטרטגית מול איראן. משבר היחסים עם ירדן יכול היה להימנע בהתנהלות אחרת של ישראל וארה"ב. ההתייחסות המזלזלת בירדן ובמלך, הכרזת ראש הממשלה על רצונות לספח את בקעת הירדן, מעצרם המנהלי של שני אזרחים ירדנים, ומעל לכל, היעדר התקדמות בתהליך השלום מול הפלסטינים, יצרו משבר ביחסי ישראל-ירדן. ההתעלמות האמריקאית ממלך ירדן בעת גיבוש תכנית השלום, תרמה אף היא למשבר. גם בהקשר של הקמת ברית אסטרטגית אזורית אל מול איראן, כשלה ישראל במדיניותה. ביטול הסכם הגרעין עם איראן בלחץ ישראvלי, אפשר לאיראן להתעלם מההסכם ולהתעצם ולהתקדם בתהליך הגרעיני. ההתקפה של איראן על שדות הנפט בערב הסעודית, אשר לא זכתה למענה אמריקאי הולם, רק חיזקה את התעוזה של איראן לפעול באזור, והעלתה סימני שאלה בקרב שאר מדינות ערב בכל הקשור לגיבוי לו תזכנה מארה"ב לעת צורך. לכך יש להוסיף כי כינונה של ברית אזורית נגד איראן לא אפשרית כל עוד לא מתקדמים בנושא הפלסטיני. יוזמת השלום הערבית שעדיין מונחת על השולחן ושמבקשת התקדמות בתהליך השלום בתמורה לנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב, היתה יכולה להוות בסיס טוב להקמת ברית שכזו, אך בהיעדר תהליך שלום, נעדרת גם הברית האסטרטגית. אין להתפלא אם כן שלנוכח תהליכים אלו, מתקיימים היום גישושים בין ערב הסעודית ומדינות מפרץ אחרות להידברות עם איראן. זוהי עדות לזניחה אפשרית מצדן של רעיון הברית האסטרטגית האזורית נגד איראן. ישראל צריכה לשקול ולבחור מהי הסכנה הגדולה יותר שבפניה היא ניצבת: איראן או מדינה פלסטינית?

ד"ר פאול פאש, מנהל קרן פרידריך אברט בישראל

מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית הוא מכון עצמאי למחקר ומדיניות שפועל לעצב מחדש את יחסי ישראל במזרח התיכון, אירופה והים התיכון. שיטות העבודה של המכון כוללות גיבוש פרדיגמות חדשות למדיניות-החוץ הישראלית, הגברת השייכות האזורית של ישראל וקידום שלום ישראלי-ערבי. קרן פרידריך אברט נהנית משותפות אסטרטגית עם מיתווים מאז הקמת המכון במאי 2011. אנו גאים בשותפות זאת ומודים לצוות המכון על שיתוף הפעולה הפורה. בדירוג העולמי השנתי של מכוני מחקר ומדיניות שמפרסמת אוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב, דורג השנה מיתווים בין המכונים המובילים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובין המכונים המובילים בעולם בקטגוריות: מרכזים ללימודים אזוריים, מכונים עם הצעות מדיניות חדשניות ומכונים שיש לשים אליהם לב ב-2019. מיתווים מקדם שינוי פרדיגמה במדיניות-החוץ הישראלית. מדד מדיניות-החוץ הישראלית, שמפרסם המכון מדי שנה מאז 2013, הוא כלי חשוב מאוד בהקשר זה. פעילות המכון למען קידום השייכות האזורית של ישראל כוללת, בין היתר, מפגשי דיאלוג מדיני קבועים עם שותפים מתורכיה וירדן. מיתווים מקדם את פתרון שתי-המדינות ותומך בהשגת שלום ישראלי-ערבי. במהלך השנתיים האחרונות, מומחי המכון חקרו את היחסים המשתנים בין ישראל למדינות מרכזיות בעולם הערבי – מצרים, ירדן, ערב הסעודית, מרוקו, איחוד האמירויות הערביות ועיראק. בם בחנו את היסטורית היחסים בין ישראל לכל אחת ממדינות אלה; את הרמה הנוכחית של שיתוף הפעולה המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי עמן; את הפוטנציאל לשיתוף פעולה עתידי; ואת ההשפעה שיש לסכסוך הישראלי-פלסטיני על הקשרים של ישראל במזרח התיכון. בנוסף, קבוצת מומחים ישראלית-פלסטינית שמוביל המכון מפתחת בימים אלו הצעה לחבילה תמריצים בינלאומית לשלום. בתוך זמן קצר, זכה מיתווים להכרה כגוף מדיני פרוגרסיבי מייעץ, ונהנה מדימוי טוב ואמין בישראל, באזור, באירופה ובארה"ב.

ב. יחסי ישראל עם האזורים סביב לה: המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון

ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, מכון מיתווים והמכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי

ישראל צועדת קדימה מבחינת ההשתלבות במזרח התיכון וישנן התפתחויות חיוביות. ביקורים של ראש הממשלה ושריו במדינות האזור, שיתופי פעולה בתחומי הביטחון, הספורט והתרבות, משלחות מישראל מבקרות במדינות ערב, ואפילו משלחות ממדינות ערב מגיעות לישראל, תחת איפול כמובן. עם זאת, אי אפשר להתכחש לכך שהנושא הפלסטיני עודנו מרכזי ומגביל את היחסים. בני השיח מעבר לגבול, כולל במצרים וירדן, מדגישים זאת שוב ושוב. ללא התקדמות רצינית במשא ומתן לשלום עם הפלסטינים, לא נגיע ליחסים נורמליים עם מדינות ערב. בינתיים, על ממשלת ישראל להשקיע אסטרטגית בחיזוק היחסים עם מצרים וירדן. יש להגדיל את הסגל הדיפלומטי הישראלי במדינות אלו ולהעניק למשרד החוץ יותר סמכויות. כבר יותר משנה לא אושר בממשלה מינויה של השגרירה הנבחרת למצרים, ואין לנו שגריר שם. יש להתאים את התנהלות המערכת הממשלתית למציאות שהשתנתה באזור ולהוציא לפועל פרויקטים שכבר התחייבנו להם בפני שכנינו. יש לתת מקום של כבוד ליחסים עם מדינות השלום ברמה הציבורית וההצהרתית כאחד. לפני שבונים "מסילות לשלום" עם מדינות המפרץ וערב הסעודית, בואו נוודא שניתן להגיע לירדן בטיסה שעולה פחות מ-700 דולר. הסכם השלום עם ירדן הוא אסטרטגי ופורץ דרך, אך גם הוא מושפע מהיעדר תהליך שלום עם הפלסטינים. במסגרת הדיאלוג המדיני שקיים לאחרונה מכון מיתווים בירדן, שמענו מהצד הירדני אכזבה מרה ממצב השלום, וזאת על אף תמיכה גורפת של גורמים שונים, כולל באופוזיציה, בעצם קיומו. למעט הסוגיה הפלסטינית, אין סכסוכי עומק וסוגיות משמעותיות שבמחלוקת בין ישראל וירדן. ניתן בקלות די רבה לאתחל את מערכת היחסים בינינו. עמידתה האיתנה של ירדן על החזרת השטחים בצופר ונהריים לריבונותה אינה הדבר המרכזי בבסיס היחסים, אם כי ביטוי למצבם הרעוע בימים אלו. בזכות השלום, ישראל זכתה בביטחון אותו ביקשה לעצמה, אולם ירדן טרם זכתה בפיתוח בו היא מעוניינת. אפשר וצריך לבנות שלום שלא מבוסס רק על מפגשים בין אנשי המדים, אלא שלום הכולל יחסים דיפלומטיים ממשמעותיים יותר לצד קשרים אזרחיים מפותחים בתחומי הכלכלה והחברה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי, מכון מיתווים ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין

שלושה גורמים עיקריים התניעו את תהליך התגבשותו של אזור אגן הים התיכון בכלל, ושל הברית של ישראל עם המדינות ההלניות – יוון וקפריסין – בפרט: גילוי הגז הטבעי, ההתפתחויות סביב האביב הערבי והמשבר בין ישראל ותורכיה. ישראל, יוון וקפריסין זיהו את הפוטנציאל שנרקם והחלו לממשו ולבנות את משולש היחסים. במקביל להצלחת הברית הזו, קידמו יוון וקפריסין בריתות משולשות נוספות באזור, בראש וראשונה עם מצרים. התגבשות פורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר בהובלת מצרים, היא ביטוי נוסף לתהליכי ההתגבשות שעובר מזרח אגן הים התיכון כאזור מובחן. זהו שיתוף פעולה אזורי שנולד מתוך האזור, לא מבחוץ, על בסיס אינטרסים מוחשיים, ומהווה במידה רבה מודל לחיקוי וגורם משיכה למדינות נוספות וארגונים נוספים המעוניינים להצטרף ולקחת חלק במתרחש. הברית הזאת אינה כוללת את תורכיה, אך אינה מכוונת, מבחינת ישראל, נגדה. בשנים האחרונות הלכו והתמעטו מפגשי האינטרסים בין ישראל ותורכיה, כמעט בכל נושא, הטונים החריפו והיריבות גברה. אך עם זאת, על שתי המדינות למצוא או ליצור נקודות מפגש שכאלו. הבסיס האזרחי והכלכלי ליחסים נשמר, הדיפלומטים ומערך החוץ מסייעים בינתיים בהצלחה לשמר אותם על אף חילוקי הדעות הפוליטיים, וכעת זוהי משימתו של הדרג הפוליטי לפעול ככל שניתן לטיהור האווירה, גם תחת מחלוקות מדיניות מתמשכות. ממשלת ישראל צריכה לזכור כי מצבה האסטרטגי של ישראל אינו רע וכי היא יכולה להעז יותר בניסיון לנצל הזדמנויות ולהתמודד עם אתגרים. ישראל לא צריכה להתנהל מתוך חשש ופחד. האינטרס הישראלי מחייב גם להחזיר את התהליך המדיני עם הפלסטינים למרכז השיח. גם אם הצלחת התהליך בנסיבות הקיימות קלושה, קידום תהליך מדיני משרתת את האינטרס הישראלי ומשמרת את האפשרות להתקדמות בעתיד.

דן קטריבס, יו"ר לשכת הסחר ישראל-האיחוד האירופי

בין ישראל ואירופה יש מתחים פוליטיים סביב הכיבוש, התנחלויות והיעדר תהליך שלום. ישראל משליכה את הביקורת והמתחים על מוסדות האיחוד האירופי ומתעדפת יחסים עם מדינות ספציפיות שחברות באיחוד. מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להבין עד כמה אירופה חשובה ומשמעותית לישראל. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל ויש עמה רובד עשיר של הסכמים בילטרליים – דוגמת תכנית המחקר
והפיתוח הורייזון 2020 ותכניות בהן מומחים אירופיים מסייעים למשרדי ממשלה ישראלים. תכנית "שמיים פתוחים" האירופית חיברה בין ישראל ואירופה באופן חסר תקדים, וקידמה את התיירות. כל זה קורה בלי הרבה רעש וחשיפה, ואולי חבל שכך. ישראל עומדת בפני הכרעה ערכית ומעשית – כיצד היא מתנהלת בתוך המשבר האירופי המורכב, אשר בא לידי ביטוי בעליית גורמים לא-ליברלים ופופוליסטים. הברקזיט הוא ביטוי מרכזי לכך, אך גם תהליכים במדינות אירופיות אחרות בהן מתחזק הימין הפופוליסטי. מבחינה מעשית, האיחוד האירופי הוא פרויקט מוצלח שהביא לשלום ולשגשוג כלכלי, וישראל צריכה לשאוף להתחבר אליו ואל ההתנהלות והשווקים הפתוחים שלו. מבחינה ערכית, אסור למדינת ישראל לחבור לכוחות האפלים באירופה מתוך ראייה קצרת טווח ואופורטוניזם טהור ואסור לה לעמוד מנגד נוכח פגיעה בזכויות אדם. ישראל צריכה לקדם את הערכים הדמוקרטים ליברלים ולחבור לגורמים באירופה שעושים כך. זה נכון גם לפוליטיקה הישראלית בה צומחים עשבים שוטים, אשר קושרים קשרים עם עשבים שוטים במדינות אחרות בעולם. על הממשלה הבאה לפתוח דף חדש עם אירופה. יש נציבות אירופית חדשה שנבחרה לעמוד בראש האיחוד, יש פוטנציאל אדיר להמשך שיתוף הפעולה ויש לנסות ולבנות שיח חדש. ניתן וצריך גם לקדם את שיתוף הפעולה הביטחוני עם אירופה, כי הדבר מעורר עניין באיחוד, גם לאור בחינת הקמתו של ארגון ביטחוני משותף באירופה. יש לישראל ולאירופה אינטרסים ואתגרים משותפים רבים, למשל מול הסינים וכיצד מתמודדים מול עולם חדש שנוצר, וזאת ניתן ורצוי לעשות יחד, כמי שחולקים ערכים משותפים.

ד"ר עידו זלקוביץ, מכון מיתווים וראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל

ללא פתרון של הסכסוך הפנים-פלסטיני בין פת"ח לחמאס, אין התכנות להתקדמות משמעותית במסלול הישראלי-פלסטיני. אי-היציבות הקיימת ברשות הפלסטינית פוגעת ביכולת לגייס לגיטימציה ברחוב הפלסטיני לתהליך שלום עם ישראל. בעוד אבו מאזן מוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני בדרכי שלום ודיפלומטיה, ופועל להשיג הכרה בינלאומית במדינת פלסטין, שלטון החמאס בעזה הופך בחסות האלימות לגורם עמו מנהלת ישראל משא ומתן. ככל שחמאס יהפוך לשחקן מדיני לגיטימי באזור וככל שיתמקד בבניית מוסדותיה של מדינה פלסטינית עתידית ובקידום הנושא הפלסטיני בזירה הבינלאומית, הוא יאיים על תפקידו של אש"ף ויאלץ את הנהגת הרשות הפלסטינית לבחון מחדש את מקומה. סבבי האלימות בעזה מוכיחים שוב כי הסוגיה הפלסטינית היא מרכזית בזירה האזורית. במצרים, הסוגיה הפלסטינית עדיין חיה ובועטת בשיח הציבורי, ומשפיעה רבות על התפיסה ביחס לישראל. אולם, במדינות המפרץ, הולכת ומתקבעת גישה יותר פרגמטית, אשר כבר אינה מחויבת כל כך לסוגיה הפלסטינית. למדינות המפרץ נמאס לתמוך פיננסית ברשות הפלסטינית. תמיכת מדינות ערב היא קריטית עבור הרשות הפלסטינית, והתנתקות רגשית מהפלסטינים של מדינות המפרץ, ובעיקר של התקשורת והדור הצעיר במפרץ, מאלץ אותה לבצע חשיבה מחודשת. סוגיה זו קריטית אף יותר על רקע הפיצול בין רצועת עזה והגדה המערבית ועל רקע העברת הכספים הישירה מהמפרץ לעזה – ללא מעורבות הרשות ולא תחת שליטתה. לעומת זאת, הפלסטינים שואבים אופטימיות מתהליכים המעידים על כך שהשתלבותה של ישראל במרחב הערבי עודנה מוגבלת לאור חוסר ההתקדמות בתהליך השלום. על ממשלת ישראל הבאה, על מנהיגיה, לעשות את המרחק הקצר בין ירושלים לרמאללה ולהתניע דיאלוג מחודש עם ההנהגה הפלסטינית. יש לעבור מפוליטיקה של פחד לפוליטיקה מלאה בתקווה.

ג. החתירה לשלום ישראלי-פלסטיני ומקומה במדינאות הישראלית

ד"ר ליאור להרס, מכון מיתווים והאוניברסיטה העברית

בישראל יש התנגדות לתיווך בינלאומי שאינו אמריקאי, על אף התועלת שמביא התיווך של האו"ם ומצרים במניעת הסלמות בעזה ובהגעה להבנות עם החמאס. שליח האו"ם מלדנוב מצליח לתווך היטב בין ישראל והחמאס, בעוד שליחי טראמפ עשו כמעט כל טעות אפשרית, ואיבדו את הקשר עם הצד הפלסטיני ואת היכולת לתווך. למרות זאת, התפיסה הרווחת בישראל היא שהמתווך הלגיטימי היחידי הוא הממשל האמריקאי. לאחר למעלה משנתיים של ציפייה לפרסום תכנית טראמפ, ניתן כבר להתקדם הלאה. הפלסטינים החלו לחפש מסגרת תיווך בינלאומית חדשה. הסקר השנתי של מכון מיתווים מראה שהציבור בישראל מוכן לשלב את מדינות ערב כגורם מתווך בתהליך השלום. האיחוד האירופי נמנע כיום מתיווך והתערבות בסכסוך, אבל השתלבות שלו ושל מדינות חברות בו במסגרת בינלאומית חדשה – דוגמת זו שגיבשה את הסכם הגרעין עם איראן – יכולה להיות מועילה. חשוב שממשלת ישראל הבאה תיצור מיד ערוץ ישיר עם רמאללה. המשבר הנוכחי בין ישראל וירדן מעיד עד כמה משפיע קיומו או היעדרו של ערוץ תקשורת ישיר בין המנהיגים. למנהיגים יש יכולת לשנות את השיח ולהעניק לגיטימציה לתהליך השלום. זה נעשה בעבר, וניתן וצריך לעשות זאת שוב. ניסיון העבר מראה כי לא ניתן להתקדם לשלום תוך התעלמות מחלקים נרחבים – כולל קיצונים – בשני הציבורים, ולכן יהיה צורך לבצע התאמות באופן ניהול תהליך עתידי. בשנים האחרונות, דווקא ממשלות הימין הכי קיצוניות הן אלו שקיימו משא ומתן עם החמאס. אולם, לא לשם קידום שלום אלא מתוך אינטרס משותף לנהל את הסכסוך. ממשלת נתניהו רוצה בשימור הפיצול בין עזה והגדה ולא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שכולל ויתורים ופגיעה בהתנחלויות, ואילו החמאס מעוניין בעיקר לשמר את כוחו ומעמדו. משא ומתן זה נשאר חסוי, והצדדים לא סיפקו לגביו דין וחשבון לציבור. ואולם, עצם הידיעה על מגעים שכאלה מכשירה את דעת הקהל לקיומו של משא ומתן מדיני עם גורמים כאלו בעתיד. הפיצול הפנים-פלסטיני מציב גם הוא מכשול משמעותי בדרך לפתרון שתי המדינות, שיש לעשות מאמץ להסירו מהדרך לשלום עתידי.

ד"ר דליה שיינדלין, מכון מיתווים, סוקרת דעת קהל ומגזין 972+

רוב יציב בציבור תומך עקרונית בשלום ובפתרון שתי המדינות, אך לא מאמין שיש סיכוי גבוה להצלחה. מתוך הייאוש, נדחקת חשיבות הנושא הישראלי-פלסטיני מהשיח הציבורי. הציבור מעדיף להתרגל למצב הקיים, שאינו נתפס כגרוע כל כך עבור ישראל. התחושה היא שהכלכלה משגשגת ויחסי החוץ מוצלחים. תחושת הביטחון הכללית, מחוץ לעוטף עזה, היא בסך הכל בסדר ולכן אין תחושת דחיפות לשנות את המצב הקיים. אולם, המציאות בשטח משתנה ואין שמירה על הסטטוס קו. תוך כדי ניהול הסכסוך, ישראל מקדמת סיפוח זוחל, והדבר זוכה לתמיכה לא מבוטלת בציבור. תגובת הקהילה הבינלאומית לכך היא מדודה, אולם ככל שתהליך הסיפוח יקבל יותר פומביות ויתרחש בצורה מוחשית יותר, כך גם הקהילה הבינלאומית תדרש להגיב בצורה חריפה יותר. מעבר לסיפוח גלוי ורשמי טומן בחובו הזדמנות גם למי שתומך בקיומה של מדינה אחת שוויונית, דו-לאומית, בין הים לנהר. סיפוח יוצר יחידה פוליטית אחת, ובעקבותיו – כפי שמראים סכסוכים אחרים – יורד הלחץ הבינלאומי לביסוסן של שתי מדינות והשיח עובר להתמקד בהבטחת זכויות אדם ואזרח. הדרישה לזכויות אלו מביאה בדרך כלל את הקהילה הבינלאומית למעורבות רבה יותר, ועל כן הלחץ על ישראל צפוי להתגבר. אולם, רוב הישראלים והפלסטינים לא מעוניינים במדינה אחת. המחקר ההשוואתי מראה כי סיפוח זוחל לא מביא להתנגדות בינלאומית יעילה. לכן, מי שמעוניין לעצור את הסיפוח, אל לו לתלות תקוות בקהילה הבינלאומית, אלא לפעול מתוך החברה הישראלית. למנהיגות יש יכולת לבסס לגיטימציה לתהליך השלום. הציבור הוא רציונלי והוא גם יכול לשנות את עמדתו. ניתן להקל את המצב בעזה, לאפשר לפלסטינים בגדה לחיות בצורה חופשית יותר, לתמוך בחברה הפלסטינית המתגבשת ולחזק את הכוחות הפוליטיים המתונים. אלו הם חלק מהצעדים שישראל יכולה לבצע בשיתוף עם הפלסטינים, כדי לחזק את הדמוקרטיה הפלסטינית, כמרכיב חשוב ביחסים שישררו בין המדינות לעת שלום.

כמאל עלי-חסאן, מכון מיתווים והאוניברסיטה הפתוחה

לא ניתן לנתק בין מה שקורה בתוך המדינה, לבין מערכת יחסי החוץ שלה. התנהלות מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים – היעדר השוויון והדמוקרטיה, אי-השוויון והאפליה, משתקפים בהתנהלותה בזירה הבינלאומית, וזו אחת ההחמצות הגדולות ביותר של מדינת ישראל. הערבים בישראל נדחקים החוצה וחוק הלאום הגביר זאת. גם בימים אלו מתקיים מסע דה-לגיטימציה נרחב כלפי הציבור הערבי. ואולם, האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הוכיחה לאורך השנים את נאמנותה למדינה, וכיום הרשימה המשותפת – במהלך היסטורי – מושיטה יד ומבקשת להיות שותפה מלאה. בינתיים, אין בממשלת ישראל מי שמושיט יד בחזרה, להיפך. יש לשנות זאת, ולהתחיל קודם כל במישור החינוכי – לבסס מערכת ערכים משותפת ומערכת חינוך ממלכתית משותפת, במקום המשך קיומן של מערכות נפרדות לערבים, לדתיים, לחרדים ולחילוניים, שרק יוצרות ריחוק בין האוכלוסיות. המרכיב ההכרחי השני הוא מנהיגות ישראלית אמיצה החותרת לשלום עם הפלסטינים. הענקת שוויון וזכויות דמוקרטיות מלאות למיעוט הערבי, יאפשרו לערבים בישראל למלא תפקיד משמעותי יותר בתוך המדינה, אבל גם בעיצוב יחסיה עם האזור ובקידום שלום. חלק מהזהות הערבית-ישראלית הוא החיים המשותפים עם היהודים, במדינה שהרוב בה הוא יהודי. אזרחי ישראל הערבים יודעים לפעול במקביל במסגרת ההזדהות שלהם עם עמם הפלסטיני ובמסגרת המדינה וחוקיה. ראשית שנות ה-90' הן דוגמא לאופן בו תחת מנהיג שחתר לשלום, חל שינוי מהותי במעמדם ובתפיסתם של הערבים בישראל, ונוצרה ההזדמנות עבורם למלא תפקיד מרכזי בשיח המשותף בתוך מדינת ישראל ובינה לבין סביבתה. על הממשלה הבאה לפעול לקידום הערבים הישראלים במדינתם. בתורם, יוכלו אזרחי ישראל הערבים למלא תפקיד בפיתוח ובניית שותפויות ייחודיות וחשובות בין מדינתם ישראל לבין הפלסטינים ובין ישראל למדינות האזור, ואף לסייע למדינות אחרות בקידום תהליכי שלום אזוריים על רקע ניסיונם וחווייתם המשותפת במדינת ישראל.

נדב תמיר, מכון מיתווים ולשעבר דיפלומט והיועץ המדיני לנשיא פרס

בישראל קיים פער בלתי נסבל בין אנשי המקצוע המבינים כי נושא השלום והדיפלומטיה המדינית הם שצריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות והשיח הציבורי, לבין דעת הקהל הרואה בזה נושא זניח. הפוליטיקאים נגררים אחר דעת הקהל במקום להראות מנהיגות, ומתרחקים מהעיסוק בנושא. ישראל, למרות היותה מעצמה אזורית, מתנהגת כמדינה במאבק הישרדותי. בעוד האתגרים המרכזיים של המדינה נמצאים בתחום הדיפלומטיה והעוצמה הרכה, הפוליטיקאים מציגים את האתגרים בעיקר דרך הפריזמה הצבאית, וזאת כאשר אין פתרון צבאי לבעיות היסוד עמן מתמודדת ישראל. הפוליטיקאים בישראל משתמשים בהפחדה כדי לצבור עוצמה פוליטית, במקום לעורר חזון ותקווה, והם כושלים גם בדחיקת הקשר עם יהדות התפוצות. שיקולים פוליטיים זוכים לבולטות גבוהה יותר על חשבון הקשר עם יהדות התפוצות. בכך, חוטאת ישראל לתפקידה כמדינת העם היהודי. מדינת ישראל לא צריכה לראות ביהדות התפוצות רק כספומט, לובי פוליטי ומאגר עולים. זו לא הדרך לתקשר עם מי שהמדינה רואה כחלק אינטגרלי מהפרויקט הלאומי שלה. יש להזמין ולשמוח על מעורבותם והתעניינותם של יהודים מהתפוצות בישראל. הפוליטיקאים הישראלים מתרחקים מערכי הדמוקרטיות הליברליות, שהם גם הערכים שמאפיינים את רוב יהדות התפוצות, ומעדיפים בריתות עם מנהיגים פופוליסטים בשל שיקולים קצרי טווח. בכך הם חוטאים לערכים שניסחו מקימי המדינה במגילת העצמאות, וגם לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי. הדיון על הקשר עם יהודי ארה"ב שזור בדיון הפנימי על מקומו של המיעוט הערבי בישראל. עבור יהדות ארה"ב, התביעה לשוויון זכויות של הערבים בישראל היא תביעה בסיסית, והיא מקבילה לדרישה לשוויון הזכויות שהם מבקשים לראות בארה"ב עצמה. יש משהו צבוע בביקורת המופנית בישראל כלפי אזרחי ישראל הערבים על הזדהותם עם אחיהם הפלסטינים, לצד הבקשה של ישראל מהיהודים בארה"ב להזדהות עם ישראל. למרות הכל, יש מקום לאופטימיות. יש מרכיבים רבים המאפשרים את קידום פתרון שתי המדינות לשני עמים, דוגמת יוזמת השלום הערבית, ומה שדרוש זה שינוי מנהיגותי. מנהיג חדש יוכל להוביל את ישראל, ואת הפלסטינים, אל עבר נתיב חדש, שגם יציל את החזון הציוני ליברלי.

ד. נאומים מרכזיים

ח"כ יאיר לפיד, כחול לבן ויו"ר יש עתיד

בישראל אין כיום הסכמה בנוגע לסיפור ההיסטורי שלנו ופרשנותו, כמו גם בנוגע לעובדות הפשוטות של מציאות החיים כאן. זה מונע את קיומו של דיון כלכלי, חברתי או מדיני אמיתי. אנשים מתנגדים לקבל עובדות שאינן תואמות את עמדתם הפוליטית. המודל של המידע והתקשורת האובייקטיבים, מתפורר. לכן, העוצמה הפוליטית היום היא לא לשלוט על האמת, אלא לשלוט גם על השקר. תהליך זה מתפשט גם לזירת יחסי החוץ. הממשלה היוצאת ויתרה למעשה על קשרים עם גורמים שאינם תומכים במדיניותה – דוגמת האיחוד האירופי, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והמוסדות הבינלאומיים – ופנתה לחזק קשרים רק עם מי שנתפס בצד שלה. ריסוק משרד החוץ מבטא גם הוא את התהליך הזה. היעדר ההסכמה על העובדות והעדר הדיון על מה צריך לקרות, פוגע בסופו של דבר בביטחון הלאומי. למשל, לא התקיים דיון בשאלה האם ניתן להפריד את הבעיה האיראנית מהבעיה הפלסטינית. אם המטרה היא למנוע מאיראן יכולת גרעינית והגמוניה אזורית, ויש להביא לחילופי שלטון באיראן, אין ספק שזה עובר דרך הקמת קואליציה אזורית רחבה – המפעילה לחץ כלכלי, מדיני וצבאי מתמיד על איראן. האם ניתן בתנאים הנוכחיים לגייס לשם כך את הרחוב הסעודי, הקונגרס האמריקאי, יהדות ארה"ב, האיחוד האירופי הכסף של מדינות המפרץ והמוסדות הבינלאומיים? ראש הממשלה היוצא נתניהו אומר שכן. אני אומר שלא. רוב גורמי הביטחון אומרים שלא. נתניהו נמנע ממשא ומתן עם הפלסטינים ומעמיד פנים שאין קשר בין הדברים, אבל פריצת הדרך בנושא האיראני תלויה בעניין הפלסטיני. צריך לפעול לקידום הסדר המדיני עם הפלסטינים, אבל רק כחלק מדיון אזורי. כרגע, הדיון הזה בכלל לא מתקיים. ישראל פועלת היום בלי שהגדירה לעצמה מטרות ובלי לשאול איפה היא רוצה להיות בעוד חמש שנים או עשר שנים. בשביל להגדיר מטרות, צריך לעשות דברים לא נעימים. להודות בטעויות של העבר. להכיר בקיומן של בעיות בהווה. להסביר לאנשים מה יידרש מהם. לא רק להבטיח להם דברים, להגיד להם שהם יצטרכו לעשות מאמץ, להציג את המורכבות, ולבנות סדר עדיפויות שככל הנראה לא כולם יאהבו.

סוזנה טרסטל, הנציגה המיוחדת של האיחוד האירופי לתהליך השלום

שלום ישראלי-פלסטיני הוא הכרחי, וגם אפשרי. האיחוד האירופי ממשיך להיות מחוייב לביטחון ישראל, לקידום סיום הסכסוך ולתמיכה בהסכם שלום. התקדמות במאמצי השלום תוביל לביטחון רב יותר, ואסטרטגיית ניהול הסכסוך אינה מספיקה לשם כך. ישראל ואירופה הן שותפות סחר חשובות, ואירופה משקיעה במקביל רבות בבניית תשתית למדינה פלסטינית דמוקרטית, שומרת חוק, חותרת לשלום, יציבה ובת קיימא שתתקיים לצד מדינת ישראל. אם לא ניתן להקים מדינה שכזו, אז גם פתרון שתי המדינות קורס. רוב הציבור הישראלי והפלסטיני תומכים בפתרון זה. התמיכה האירופית מונעת את קריסת הרשות ואת המשבר ההומניטרי בעזה, מצמצמת את האלימות ומשאירה את פתרון שתי המדינות בחיים. האיחוד האירופי הניח כבר ב-2013 הצעה לישראל ולפלסטינים לכונן שותפות מועדפת מיוחדת שתגביר לעת שלום את הגישה לשווקים ואת שיתוף הפעולה בשלל תחומי החיים. זהו תמריץ להתקדם להסדר קבע, והוא עדיין מונח על השולחן. בכל הקשור לתיווך לשלום, נכון לרגע זה ממתין האיחוד האירופי להנחת ההצעה האמריקאית לתהליך השלום, ומדגיש כי כל הצעה שכזו צריכה להיות מעוגנת בהחלטות מועצת הביטחון והדין הבינלאומי. בית המשפט האירופי אישר את המדיניות הקיימת של האיחוד האירופי בנוגע לסימון מוצרים מההתנחלויות. מבחינת האיחוד האירופי, ישראל מתקיימת בגבולות 1967 וההתנחלויות הן במעמד שונה. ההסכמים בין ישראל והאיחוד לא חלים על מוצרים שמגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית המשפט אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה של ישראל, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פעילות המדינות האזוריות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b/ Sun, 01 Dec 2019 07:53:30 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=5134 נייר מדיניות בעקבות מפגש קבוצת "ישראל באגן הים התיכון", דצמבר 2019

הפוסט פעילות המדינות האזוריות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מסמך זה מציג את פעילותן של יוון, קפריסין, תורכיה ומצרים באגן הים התיכון – את האינטרסים השונים והמתחרים, נקודות המפגש ושיתוף הפעולה, וההזדמנויות והאתגרים עבור ישראל. המסמך מבוסס על עיקרי הדברים שעלו במפגש השלישי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-22 בספטמבר 2019 במשרדי פרידריך קרן אברט בהרצליה, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מפנה זרקור על מרכיבים מרכזיים ביחסים האזוריים ועל פעילויות משמעותיות המתרחשות באגן הים התיכון, שישראל צריכה לקחת בחשבון בבואה לנסח מדיניות ולהוציאה לפועל. הוא מבוסס על המצגות והדיון שנערכו במפגש, ואינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים.

א. קפריסין

הפעילות הקפריסאית באגן הים התיכון מושפעת מפערי הגודל והעוצמה בינה ובין שאר השחקניות האזוריות, ובייחוד אל מול האיום התורכי המהווה חוויה מעצבת של חוסר ודאות, חולשה ודאגה קיומית בקפריסין. נקודת מוצא זו מביאה את קפריסין לחפש בעלות ברית רבות שיערבו לביטחונה – בקרב המעצמות והמדינות האזוריות כאחד. היותה של קפריסין מעין "מגרש משחקים" עבור המעצמות, משרתת את האינטרס הקפריסאי. לצד הפעילות האמריקאית באי, עדיין פועל בו גם בסיס צבאי בריטי, קפריסין ממשיכה לטפח את היחסים המיוחדים עם רוסיה ואת ההשקעות הרוסיות, ושמחה על חברותה באיחוד האירופי.

הצורך והרצון לשמור על דלתות פתוחות עם גורמים בינלאומיים שונים, מוביל את קפריסין לפתח קשרי חוץ לא רק עם המעצמות אלא גם עם מדינות ושחקנים אחרים באזור, בצורה שאינה בלעדית. כך למשל, קפריסין פועלת לשמר קשרים חיוביים גם עם איראן וגם עם ישראל, גם עם רוסיה וגם עם ארה"ב. כל זאת, לצד ובהלימה לבחירה האסטרטגית של קפריסין להתחבר ולהישען קודם כל על המערב. גילויי הגז במים הכלכליים של קפריסין ובאזור אגן הים התיכון, מהווים עבור קפריסין הזדמנות לצמיחה כלכלית, ומעמידים אותה בעמדה גאו-פוליטית מרכזית, בה היא יכולה לשמש גורם אזורי מרכזי ומשמעותי יותר. הדבר מאפשר לקפריסין גם להשתחרר מהתלות שלה בגז הרוסי, ובכך להרחיב את יכולת התמרון הפוליטי שלה.

הקשר עם ישראל – הקשר עם ישראל חשוב לקפריסין, שרואה בישראל מעצמה אזורית. לאחר המשבר בין ישראל ותורכיה לאחר משט המאווי מרמרה, נוכחה קפריסין כי ישראל יכולה ואינה חוששת לעמוד מול תורכיה. זאת, לצד התפיסה הרווחת בה כי ישראל יכולה לשמש גשר לממשל האמריקאי. מרכיבים אלו, כמו גם האפשרויות לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה, תמכו בבחירתה של קפריסין להתקרב לישראל. היחסים הבילטרליים בין ישראל וקפריסין הולכים ומתחזקים. הסחר נמצא במגמת עלייה, וכך גם התיירות. בעונת התיירות מדובר על שיא של כ-14 טיסות שבועיות, אך עם רגישות שנוגעת לביקור תיירים מישראל בחלקו הצפוני של האי, עליה פועלים נציגי שני הצדדים לגשר.

האינטרסים של ישראל – לישראל יש אינטרס לחזק את החיבור עם קפריסין. קפריסין היא מדינה דמוקרטית-ליברלית וחברה באיחוד האירופי, שהקשרים עמה טומנים הזדמנויות כלכליות משמעותיות ביותר, בייחוד בתחום האנרגיה. למרות הקשרים המתחזקים בין ישראל וקפריסין, דפוס ההצבעות של קפריסין במוסדות האו"ם עדיין מנוגד במובהק לעמדה הישראלית וישראל מצפה ומעוניינת לשנות אותו. וכמובן, קפריסין אינה מגיעה לבדה, ואת הקשרים בינה לבין ישראל יש להבין נכוחה תוך התייחסות למקומה של יוון ולהיווצרותו של משולש יחסים בין המדינות, המהווה מכפלת ערך אסטרטגי.

ב. יוון

יוון חוותה משבר כלכלי חריף בשנת 2009, ולאור זה היא מעמידה את מצבה הכלכלי בראש סדר מעייניה. יוון מעוניינת לקדם השקעות בחדשנות ולהצעיד את המשק היווני למאה ה-21. היא שואפת להחזיר הביתה את הצעירים שברחו ממנה בעת המשבר, ולשם כך עליה ליצור מקומות עבודה רבים. בעוד קפריסין חשה עצמה תחת איום קיומי מצדה של תורכיה, מבחינת יוון – פעילות תורכיה באגן הים התיכון הן דבר שיש צורך להכיל, בלית ברירה. יוון שואפת להתחבר למדינות דומות לה מבחינה תרבותית ופוליטית, ולכן החיבור עם קפריסין הוא עמוק וזהותי, והחיבור עם ישראל מתאפשר בקלות. ליוון יש אינטרס משמעותי בחיזוק הקשר לארה"ב, והיא רואה בקשר עם ישראל גם ערוץ אל ליבו של הממשל האמריקאי. יוון שמחה לקדם שיתוף פעולה ביטחוני רך עם ישראל, ולקדם פיתוח משותף של תשתיות אנרגיה לייצוא. מבחינת ישראל, הקשר עם יוון – מדינה חשובה באיחוד האירופי ובאגן הים התיכון – הוא חיובי וכזה שיש להשקיע בפיתוחו וחיזוקו.

הקשר עם ישראל – לאורך שנים, דעת הקהל, התקשורת והמערכת הפוליטית ביוון היו מגויסות נגד ישראל, ותמכו בעמדות הערביות והפלסטיניות. בשנים האחרונות חל שינוי אסטרטגי בכיוון, וניתן לזהות יותר כתבות אוהדות לישראל בתקשורת היוונית, יותר שיתופי פעולה, ויותר פרויקטים בעלי נראות ציבורית גבוהה שתורמים להתקרבות בין העמים ולהשפעה על דעת הקהל. ואכן, על אף הנוכחות הנמשכת במרחב הציבורי ביוון של עמדות ואירועים אנטישמיים, יש שינוי איטי בדעת הקהל שהופכת להיות יותר חיובית כלפי ישראל. היחסים הדיפלומטיים, שהחלו בצורה צוננת מאוד, התחממו מאוד בעשור האחרון. ביקור ראשון של ראש ממשלה יווני בישראל התקיים ביולי 2010, ולאחריו הגיע ביקור גומלין של ראש הממשלה נתניהו ביוון. מאז נפגשו ראשי המדינות עוד מספר פעמים, הממשלות מקיימות קשרים ביניהן ושיתופי הפעולה מתרחבים.

ג. המשולש ישראל-קפריסין-יוון

יוון וקפריסין מנהלות אסטרטגיה של בריתות משולשות ברחבי אגן הים התיכון. מול ישראל זהו המשולש האינטימי והמפותח ביותר. מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית מקרין על המשקל שמייחסים לו. היותה של ישראל דמוקרטיה ליברלית מקלה על יצירת חיבורים, והמדינות מדגישות את המרכיב הדמוקרטי בשיווק הציבורי של היחסים ביניהן. הרצון של יוון וקפריסין להתקרב לארה"ב יחד עם התפיסה כי ישראל יכולה לשמש גשר אל הממשל האמריקאי, מעניקים מוטיבציה נוספת לשתי מדינות לקדם ולחזק את היחסים במשולש.

יוון וקפריסין אמנם התרחקו מעט מהעולם הערבי, אך ישראל אינה תחליף עבורם, ולא תוכל להיות כזו בעתיד. יוון וקפריסין מקדמות בריתות משולשות נוספות באזור כמהלך אסטרטגי – עם הלבנונים, הפלסטינים, הירדנים והמצרים. המשולש עם מצרים, שהיא כוח אזורי מרכזי, המחזיק בעתודות ומתקני גז משמעותיים, מהווה תחרות מסוימת למשולש הישראלי. בדומה לישראל, גם קפריסין ויוון רואות בחיוב את התגבשותו של פורום הגז המזרח ים תיכוני שמובילה מצרים, ומשתפות פעולה עם היוזמה. וגם הן עושות זאת בזהירות תוך התלבטות עד כמה נכון לבנות פורום מבוזר או מוסד מחייב יותר, אך רואות במהלך הזדמנות חיובית לתמיכה בשיתופי פעולה אזוריים ולקידום אינטרסים כלכליים.

היחסים של ישראל עם המדינות ההלניות (יוון וקפריסין) אינם נשארים רק ברמה המדינית-דיפלומטית ורק סביב סוגיית האנרגיה והגז. שיתופי פעולה חשובים מתקיימים בין המדינות גם בתחומי ביטחון, תקשורת, סביבה, מצבי חירום ועוד. כאשר מנהיגי המדינות נפגשים ביניהם, בפסגות שמתקיימות באופן רציף, מתקיימות במקביל פגישות של אנשי עסקים. שיתוף הפעולה הפרלמנטרי מתרחב. חיזוק קשרי התפוצות מתפתח. איגוד לשכות המסחר של ישראל חתם על הסכמים עם האיגודים המקבילים. חברות המשולש מסייעות זו לזו גם בכיבוי שריפות גדולות, ולדבר יש השפעה תודעתית על הציבור בישראל, בקפריסין וביוון.

את היווצרות הברית המשולשת מלווים הזדמנויות ואתגרים. המדינות מתלבטות עד כמה למסד את הברית, גם לאור הרצון הקפריסאי להקים בניקוסיה מזכירות משותפת )לצד מזכירויות דומות גם לבריתות המשולשות האחרות שקפריסין היא חלק מהן(. שלוש המדינות פעלו לערב את ארה"ב ביחסים ביניהן, ועשו זאת בהצלחה. מטרתן הייתה אומנם לחזק את הברית, אך הדבר גם עשוי לאיים עליה, אם ארה"ב תתפוס מקום מרכזי מדי בה. על שלוש המדינות לראות כיצד הן מנווטות את היחסים כך שהפורומים המשותפים עם ארה"ב לא יפגעו במבנה היחסים המשולש, וכיצד המבנה המשולש לא יפגע במערכות היחסים הבילטראליות. ישראל, יוון וקפריסין מקפידות להדגיש את אופייה האזרחי של הברית ולבנות בהתאם לכך את סדר היום המשותף שלהן. בעיצוב עתיד היחסים ביניהן, עליהן להוסיף ולהיזהר שלא להיגרר אחר המקום הדומיננטי שתופסות מערכות הביטחון. האיחוד האירופי אמנם לא מתייחס באופן ישיר לברית המשולשת, אך הוא שותף למהלכים של ישראל, יוון וקפריסין לבחינת ההיתכנות של פיתוח צינור גז מישראל לאירופה; זאת, לצד ביקורת על האופן בו ישראל מנסה לנצל קשרים עם מדינות חברות באיחוד האירופי – ובהן המדינות ההלניות – כדי לטרפד הצהרות והחלטות ביקורתיות כלפי מדיניות ממשלת ישראל במוסדות האיחוד האירופי. אחד האתגרים המרכזיים שמלווים את הברית הוא המתח מול תורכיה, והשאלה כיצד יכולה ישראל לקדם ולחזק את היחסים במשולש ישראל-יוון-קפריסין מבלי לסגור את הדלת בפני תורכיה.

האינטרסים של ישראל מול יוון וקפריסין – יוון וקפריסין יכולות להוות קרש קפיצה ודלת כניסה לאיחוד האירופי. על אף השיח הישראלי הממעיט בחשיבותו של האיחוד, הרי שהאיחוד האירופי הוא שחקן מרכזי עבור ישראל, שיכולה להיעזר בקשר עם יוון וקפריסין על מנת לחזק יחסים עמו. ישראל יכולה, למשל, להתעניין בפיתוח הייצוא הביטחוני לאירופה דרך יוון, וקפריסין יכולה להיות מרכז לקשרים במרחב של מזרח הים התיכון, לקיומן של פגישות חשאיות וכמיקומם של מוסדות אזוריים. הברית המשולשת יכולה לשמש בסיס לצמיחתו של מרחב שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, אותו יקדם האיחוד האירופי, כפי שהוא עושה במסגרת ה-5+5 במערב האגן. לישראל יש אינטרס לקדם את התבססותם של מוסדות שיעודדו שיתופי פעולה אזוריים, ולהיות קול מרכזי ומשפיע בעיצובם. לישראל יש גם אינטרסים ביטחוניים גרידא ביחסים עם יוון וקפריסין. מבחינה גאו-אסטרטגית, קפריסין חשובה מיוון – בעיקר כעורף ועומק אסטרטגי, לאור האפשרות של ישראל להשתמש בתשתיות קפריסאיות כפלטפורמות אוויריות ויבשתיות במקרה של מלחמה.

הנושא הסביבתי גם הוא בעל פוטנציאל רב לעידוד שיתופי פעולה בין המדינות. ישראל יכולה לשווק את עצמה כשער לדלתא של הנילוס, לסכר אסואן ולתעלת סואץ בהיבטים סביבתיים (משקעים, זנים פולשים וכו'). יש בישראל ידע רב שנצבר על הסביבה החופית, ותופעות שאנו מתמודדים איתם בישראל יגיעו בעוד מספר שנים גם לחלק הצפוני של אגן הים התיכון. המומחיות הישראלית בכל הנוגע לתחום התפלת המים היא כלי נוסף בו ישראל יכולה לתרום לשותפותיה באזור. בנוסף, גם תכניות חילופי סטודנטים ושיתופי פעולה אקדמיים הן בעלות פוטנציאל גדול לתרום לשינוי ארוך טווח בתפיסות ההדדיות ולביסוס הברית בין המדינות לעתיד. על ישראל להשקיע ולעודד תכניות שכאלו, ואת הגעתם של סטודנטים מיוון ומקפריסין ללימודים בארץ. משרד החוץ מוביל פעילות של קידום יחסים בתחום התרבות, הכלכלה והטכנולוגיה, כולל סמינרים והנחייה בפרויקטים אזוריים של חדשנות והיי-טק. יש להרחיב ולפתח תחומים אלו כבסיס איתן לקשר ארוך שנים ועמיד בפני שינויים בנסיבות ומשברים פוליטיים אפשריים. כמו כן, יש מקום לגורמים תומכי-שלום במדינות השונות לסייע אלו לאלו בניסיונות ליישב את סכסוכים האזוריים בהן מעורבות מדינות האזור, ושפוגעים באפשרות לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה באגן הים התיכון.

ד. תורכיה

האינטרס המנחה את פעילות תורכיה באגן הים התיכון הוא ביטחוני-אסטרטגי. בנושא זה יש הסכמה רחבה למדיי בין האופוזיציה והקואליציה בתורכיה (אם כי לכורדים יש עמדה שונה). תורכיה חוששת מבידוד מדיני, לאור הבריתות המשולשות שמקדמות יוון וקפריסין באגן הים התיכון, והמעורבות האמריקאית הגוברת לצדן של מדינות אלו. לתורכיה יש מחלוקות קשות עם יוון וקפריסין על סימון גבולות ימיים – סביב חופי קפריסין ובים האגאי – ועל כן היא מסרבת לחתום על אמנות בינלאומיות שרלבנטיות לעניין. תורכיה רואה עצמה כאחראית לתורכים בצפון קפריסין, וכמי שמעניקה להם חסות והגנה בזירה הבינלאומית. על אף הכישלונות החוזרים ונשנים, יש בתורכיה רצון שהמשא ומתן לשלום בקפריסין יחודש, אם כי אין בהכרח נכונות להסכים לפשרות הנדרשות לשם השגת פתרון של ממש לסכסוך.

מבחינת תורכיה, נושא האנרגיה באגן הים התיכון הוא בראש ובראשונה סוגיה בעלת משמעות גאו-פוליטית ואסטרטגית, ופחות סוגיה כלכלית. התורכים מתעניינים פחות בגז הטבעי לתצרוכת עצמית, ויותר בצמצום התלות שלהם בגז הרוסי ובמיצוב של תורכיה כמרכז מעבר והפצה של גז טבעי לאירופה. הניסיונות של מצרים להפוך למרכז שכזה, מייצרים תחרות בין שתי המדינות, לצד יריבויות פוליטיות ואידיאולוגיות חריפות שקיימות ממילא. גם את פעילות הקידוחים התורכית סביב חופי קפריסין יש להבין בעיקר בהקשר הפוליטי.

כדי שייקחו את האינטרסים שלה בחשבון, תורכיה פועלת להקשות על שיתוף הפעולה האזורי באגן הים התיכון ומנסה לתקוע טריז בין מדינות האזור. בעת האחרונה, פעולותיה מערערות את היציבות במרחב. בעבר, תורכיה דווקא השכילה לקדם שיתופי פעולה באגן הים התיכון – תמכה בניסיונות הפיוס בקפריסין במסגרת תכנית אנאן וחתמה על הסכם להסדרת היחסים עם ישראל בעקבות משבר משט המאווי מרמרמה. תורכיה לא מהססת להשתמש בכוחות הביטחון שלה, ככלי להפגנת עוצמה פוליטית. היא מתערבת בנעשה בלוב, עושה תרגילים ימיים משמעותיים, מנצלת את הצי המפותח שלה כדי להפגין נוכחות באגן הים התיכון, ופועלת בצפון סוריה. לצד זאת, יחסי תורכיה-ארה"ב רצופי קשיים, והדבר משפיע על התנהלות תורכיה במרחב ועל יחסיה עם ישראל. התורכים מבינים כי מעורבות המעצמות באגן הים התיכון מייצרת מציאות אזורית רב-קוטבית, ושיש באפשרותם להרוויח מכך. ואולם, הניסיונות התורכים לקדם עסקאות נשק מקבילות עם רוסיה ועם ארה"ב או ללחוץ על ארה"ב בנוגע לבסיס האמריקאי באינג'ירליק, לא עולים עד כה יפה.

הקשר עם ישראל – היחס הישראלי כלפי תורכיה השתנה בשנים האחרונות. פוליטיקאים מרכזיים החלו נוקטים גישה לעומתית עד עוינת כלפי תורכיה, ואף נשמעו קריאות בישראל להוציא אותה מנאט"ו. ישראל הפסיקה להכיל התקפות מילוליות תורכיות, ועונה להן בתקיפות. נדמה שהציבור הישראלי לא מאמין שניתן לשפר יחסים עם תורכיה כל זמן שארדואן בשלטון. גישה כזו שררה גם לפני החתימה על הסכם הפיוס הישראלי-תורכי של 2016, אבל כישלון ההסכם הוביל להחרפתה. התחזקות הברית בין ישראל, יוון וקפריסין, נתפסת בתורכיה כאיום או לפחות כצעד שבא כנגד תורכיה, על אף שלאורך השנים הקפידה ישראל לציין כי התקרבותה למדינות ההלניות אינה מכוונת נגד תורכיה. ישראל הביעה תמיכה בעמדת קפריסין בנושא קידוחי הגז השנויים במחלוקת עם תורכיה, אך עושה זאת תוך אימוץ קו זהיר יחסית, כדי לא להחריף את הסכסוך עם התורכים. ישראל צריכה להימנע מלהפוך לשחקן בסכסוך היווני/קפריסאי-תורכי, ולחתור לשיתופי פעולה מכלילים ככל שניתן באגן הים התיכון.

אחד הקשיים בפני הפחתת המתיחות בין ישראל ותורכיה הוא העובדה שארה"ב לא פועלת היום לשיפור היחסים בין המדינות, כפי שעשתה בתקופת אובמה. הקשיים ביחסי תורכיה-ארה"ב אינה מסייעת, ולזה יש להוסיף את תמיכתה של ארה"ב בהתגבשות הברית המשולשת ישראל-יוון-קפריסין. בישראל יש חשש שתורכיה תהפוך ממדינה יריבה למדינה אויבת של ממש, ויש צורך לנקוט צעדים כדי למנוע תרחיש כזה (בין
היתר, על ידי הפחתת תחושת האיום שתורכיה חשה מצד פעולות ישראל באזור). שינויי הנהגה בישראל יכולים לייצר הזדמנות לבחון אם ומה ניתן לשפר ביחסים עם תורכיה. הרמטכ"לים לשעבר ממפלגת כחול לבן מגיעים מהאליטה הצבאית שמכירה בערך האסטרטגי של היחסים עם תורכיה. שינוי מדיניות ישראלי חיובי בנושא הפלסטיני וחידוש תהליך שלום צפויים לסייע באופן מובהק לשיפור היחסים עם תורכיה. ואם ישראל תבחר לפעול להפשיר את המתחים עם תורכיה, היא יכולה להסתייע לא רק בארה"ב אלא גם במדינות כמו רוסיה, קטר ואזרבייג'אן.

לתורכיה יש עניין במתרחש בעזה ובירושלים. היא תומכת בחמאס, אך גם פועלת עם אבו מאזן, ונעה בין שני הצדדים הפלסטינים לאורך זמן ועל פי צורך והתפתחויות. החלטת ישראל לגרש את הקונסול התורכי מירושלים, בתגובה לצעדים התורכים נגד נציגי ישראל בתורכיה, היא משמעותית עבור תורכיה, לנוכח החשיבות הרבה שמעניקים התורכים לירושלים. בעת האחרונה, תורכיה מוגבלת יותר בעשייה אזורית בנושא ירושלים, הואיל והובלת ארגון המדינות המוסלמיות (ה-OIC) לא נמצאת עוד בידם, אלא עברה לערב הסעודית (לפני כן, ארדואן היה מכנס דיוני חירום וממצב עצמו כמנהיג אזורי דרך סוגיית ירושלים). ישראל מודאגת מפעילות תורכיה במזרח ירושלים ומגבילה אותה, אך גם מאפשרת לה לקרות, וייתכן שיש ערך בפעילות זו וניתן לנצל אותה גם לחיזוק הקשרים )למשל, בתחום התיירות( וגם כדי לדחוק מירושלים שחקנים קיצוניים יותר. כדאי להעריך מדוע הסכם הפיוס עם תורכיה לא הצליח. לא נתנו מספיק משקל לסוגיות המחלוקות העיקריות – ירושלים ועזה – ולא השכילו לייצר מנגנונים יעילים שיכילו משברים שהיה צפוי שיפרצו ברגע שיהיו קשיים מול הפלסטינים במקומות אלו. בנוסף, בישראל מגזימים לעתים בראיית הקשר התורכי-איראני כברית. יש ביניהן שיתופי פעולה קרובים – למשל, בנושאי סוריה וקטר – אך הן יריבות אזוריות עם מחלוקות הגמוניאליות ואידיאולוגיות בולטות וארוכות-שנים. בין היתר, תורכיה קיבלה את התכתיב האמריקאי לגבי עצירת הסחר עם איראן, לאחר שפגה התקופה בה ארה"ב הרשתה לה לסחור עמה.

יחסי ישראל-תורכיה אינם מושתתים רק על המאבקים הפוליטיים בזירה הפלסטינית ובאגן הים התיכון. יש להם גם ממד אזרחי, בו ניתן למצוא נקודות אור. הסחר בין המדינות הוא בהיקף גבוה מאוד, וזה חשוב לכלכלה התורכית שנמצאת במשבר. גם התיירות מתקיימת ואף נמצאת במגמת עליה, וכך גם בכל הקשור לקשרי תרבות. מומחי מדיניות ואקדמיה וארגוני חברה אזרחית פועלים גם הם לנסות ולשפר את היחסים.

ה. מצרים

מצרים שואפת למנף את עוצמתה, יוקרתה ומעמדה על מנת להנהיג ולהוביל תהליכים באגן הים התיכון ובעולם הערבי כמעצמה אזורית. היא עושה שימוש במיקום הגאו-פוליטי שלה כדי להפוך לגורם מתווך, ולמרכז כלכלי, פוליטי ותרבותי אזורי. א-סיסי הבין כי לצד השיפור ההכרחי במצב הכלכלי עליו לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי של מצרים. הוא הגדיר מטרות לאומיות חדשות, שכוללות לוחמה בטרור כיעד מרכזי, התמודדות עם איראן, והגדרה מחודשת של יריבים וידידים באזור.

מצרים פועלת באגן הים התיכון במטרה לייצב את המשק המצרי ולשפר את כלכלת המדינה, ועושה זאת בעיקר דרך תחום האנרגיה ותוך נכונות לייבא גז ממדינות שונות. מצרים זקוקה לסיוע טכנולוגי ושיתופי פעולה חיצוניים על מנת לפתח את שוק האנרגיה שלה. זהו אינטרס אסטרטגי מוצהר של המדינה, ולמען מימושו מסתייעת מצרים בערב הסעודית, איחוד האמירויות ורוסיה. זאת, אל מול היריבות שלה עם תורכיה, שיש לה גם ממד כלכלי משמעותי. מעבר לתחום האנרגיה, מצרים פועלת לקדם פרויקטים גדולים – בתעלת סואץ ובאגן הים התיכון – אשר יספקו תעסוקה לאזרחיה ושיעשירו את קופת המדינה. לשם כך, פועלת מצרים לחיזוק היחסים עם המעצמות השונות. היא מחזקת קשרים עם רוסיה, לצד שימור ופיתוח הקשרים עם ארה"ב ורוכשת ציוד צבאי ונשק מתקדם מצרפת וגרמניה. מצרים מחפשת להיכנס לנישות כלכליות חדשות, בהתבסס על תעלת סואץ, ולחזק את קשריה עם סין והודו. סין, שהפכה גורם משמעותי באפריקה בכלל ולאורך הים האדום בפרט, משקיעה בפרויקטים רבים וזולים במצרים, כדי לחזק את אחיזתה בסביבת התעלה סואץ.

הסוגיה הפלסטינית מרכזית עבור מצרים, והיא מעוניינת למלא בו תפקיד מוביל של מתווכת, נותנת-חסות ומשפיעה. בהיעדר משא ומתן בין ישראל והרשות הפלסטינית בו תוכל מצרים לתווך, סוגית עזה נמצאת במקום גבוה על סדר היום האסטרטגי המשותף של ישראל ומצרים. בממשל המצרי יש גישה שלילית כלפי תנועת החמאס, שמואשמת בשותפות עם תנועת האחים המוסלמים. מצרים מערימה קשיים כלכליים על שלטון החמאס ברצועת עזה, ומעבירה את האחריות לפתרון הבעיות שם לפתחה של ישראל. מצרים מגלה נכונות לסייע לתושבי רצועת עזה, כל עוד האחריות לא נופלת עליה, ולכן הסכימה לכנס בקהיר ועידה לטובת כלכלת עזה. כמו כן, מצרים מנסה לשמר את מקומה המרכזי בסוגיה הפלסטינית, על ידי קידום המשא ומתן הפנים-פלסטיני בין החמאס והפת"ח ומתן חסות לשיחות שמתרחשות ברובן במצרים. זאת, לצד מעורבות חוזרת ונשנית בניסיונות לתווך בין ישראל והחמאס, למניעת הסלמה באלימות ביניהן.

הקשר עם ישראל – היחסים בין ישראל ומצרים נשמרים באמצעות מאמצים יומיומיים שמתנהלים ברובם מתחת לפני השטח. א-סיסי מבין ששינוי היחס הציבורי במצרים כלפי ישראל הוא תהליך ארוך, אבל ששיתופי הפעולה המתמשכים תורמים לכך. הקשר עם ישראל הוא מהותי בעיניו לשם חיזוק הביטחון הלאומי המצרי. בחלק מהתמרונים השנתיים שמבצע צבא מצרים, ישראל מוגדרת בתרגילים בתור האויב, והדבר בעייתי. לעומת זאת, א-סיסי לא משסה את התקשורת המצרית בישראל, לא מתגרה בישראל ומקפיד להדגיש את הצורך בהמשך שיתוף פעולה עמה. נושא האנרגיה, שמוגדר כאסטרטגי מבחינת מצרים, מהווה בסיס לשיתוף פעולה כלכלי בין המדינות, וגם מאפשר ביקורים של שר האנרגיה הישראלי לקהיר, למפגשי פורום הגז המזרח ים תיכוני. עם זאת, בתחומים כלכליים אחרים ובתחומים האזרחיים קשה עד מאוד לייצר שיתופי פעולה בין גורמים שונים משתי המדינות. השיח המצרי ששולל כל נורמליזציה עם ישראל מהווה מכשול משמעותי, וכך גם הדגש המועט יחסית ששמה ישראל על פיתוח קשרים עם מצרים בתחומים שאינם ביטחוניים.

האינטרסים של ישראל – ישראל מעוניינת שמצרים תהיה יציבה ומפותחת, בעלת שלטון עמו ניתן לקדם אינטרסים ביטחוניים משותפים. אולם, ככל שמצרים תישלט יותר על ידי גורמי צבא, כך יקשה על ישראל לממש את רצונה בנורמליזציה אזרחית. יש הבדל בין המשטר והעם במצרים מבחינת היחס לישראל. בעוד השלטון המצרי נכון יותר היום לשתף פעולה עם ישראל, הציבור מוסיף להתנגד לכך. התמיכה הגלויה והמשמעותית של ממשלות ישראל בשלטון א-סיסי עוררה אנטגוניזם נוסף כלפיה ברחוב המצרי. ישראל צריכה להימנע מלהתערב במתח הפנים-מצרי בין הרחוב והמשטר, ועליה לעמול על פתיחת ערוצי קשר לחלקים מגוונים בחברה המצרית (מבלי לפגוע במשטר הקיים). לאור מרכזיות הנושא הפלסטיני עבור מצרים, החלטה של ממשלת ישראל להתקדם בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני צפויה להשפיע לטובה על יחסי ישראל-מצרים, ולהעניק למצרים תפקיד חשוב בליווי התהליך ובסיוע לו.

בינתיים, ישראל ומצרים מתמודדות עם האתגרים המגיעים מכיוונה של רצועת עזה. שתי המדינות אינן מעוניינות לנהל את עזה, אולם מבחינת העולם, ישראל היא זו שעדיין נתפסת כאחראית על הרצועה. יחד עם זאת, מה שקורה בעזה משפיע גם על מצרים – איומים סביבתיים לנוכח הביוב הזורם לים התיכון, איומי ביטחון בדמות טרור והברחות בסיני, ותביעות פוליטיות מצד שחקנים אזוריים לנוכח העובדה שבכל זאת יש למצרים מעברים לעזה. ישראל ומצרים חולקות אינטרס משותף לשפר את איכות החיים בעזה ולמנוע משבר הומניטרי עמוק יותר, אשר תהיינה לו השלכות על כל הסביבה. מצרים היא שותפה לדיונים ולפתרונות בסוגיות רלבנטיות, כמו בנושא החשמל ובדיונים על הקמת תשתיות אנרגיה נוספות עבור עזה. לישראל יש אינטרס שהמעורבות המצרית תימשך.

האינטרסים של ישראל ומצרים נפגשים גם בנוגע לקשר עם המעצמות. מבחינת מצרים, ישראל מהווה מליצת יושר חשובה במסדרונות הממשל האמריקאי. לאורך השנים, ישראל אכן סייעה בידי מצרים בוושינגטון, ועליה לוודא כי קשריה עם הממשל ימשיכו להיתרגם ליכולת השפעה על המדיניות האמריקאית באזור. לשם כך, יש הכרח בשיפור מהיר ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית והשבת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. בהקשר הסיני, מתמודדות שתי המדינות עם השלכות המתח הבין-מעצמתי בין ארה"ב וסין, ונאלצות לתמרן בין הרצון לזכות בהשקעות סיניות בכלכלה ובתשתיות לבין הלחץ האמריקאי להימנע מכך. יתרה מכך, ברמת המאקרו, סין עומלת לפתוח שני נתיבי סחר עולמיים גדולים – האחד דרך הים האדום ותעלת סואץ, והשני דרך התעלה הארקטית באוקיינוס הצפוני. יש אינטרס מצרי וישראלי משותף שסין תמשיך להשקיע בפיתוח הנתיב דרך תעלת סואץ. עוד בעניין נתיבי סחר, תכנית "מסילות לשלום" של שר החוץ כ"ץ עלולה לייצר ניגוד אינטרסים עם מצרים, שמעוניינת לשלוט בנתיב הסחר המרכזי באזור. כאשר ישראל מקדמת תכנית זו ופועלת לממש את הפוטנציאל האזורי הגלום בה, עליה להתחשב גם באינטרס המצרי, ולחתור לשלב את מצרים בפרויקט.

בנוגע ליחסים האזרחיים בין ישראל ומצרים, על ישראל ליזום, להשקיע וללוות תהליכים בכדי לשנות את היעדר שיתופי הפעולה בתחום זה. במצרים יש עניין בקידום המדע והחינוך, וזהו תחום שגורמים ישראלים יכולים לסייע בו. ואולם, אין בנמצא מי שיוכל לקשר בין גורמים אזרחיים רלבנטיים לכך בישראל ובמצרים, על מנת לבדוק מה בכל זאת ניתן לעשות ביחד למרות המגבלות הפוליטיות הקיימות ביחסי שתי המדינות. כפי ששיתוף הפעולה עם ישראל בנושא הגז התקבל בהבנה במצרים, יש לשאוף לכך שהקשרים הטובים בין המדינות בהיבטים הביטחוני והאנרגטי, יחלחלו גם למישור האזרחי. ישראל ומצרים יכולות, למשל, לשתף פעולה בנושא הסביבתי – פיתוח אנרגיה סולרית, מזון מן הים, והתפלת מים – ולהתמודד במשותף עם אתגרי משבר האקלים. ואולם, יש עדיין פער גדול בין הפוטנציאל לבין המימוש שלו.

ישראל לא משקיעה כיום מספיק בפיתוח היחסים האזרחיים עם מצרים, וממשלת ישראל טרם אישרה אפילו את מינוי השגרירה שנבחרה על ידי משרד החוץ – לפני למעלה משנה – לכהן בקהיר. בינתיים, לישראל אין שגריר במצרים, ואת זה צריך לתקן במהירות.

הפוסט פעילות המדינות האזוריות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ד"ר רועי קיבריק בסדנת האקלים של מזרח אגן הים התיכון https://mitvim.org.il/event/%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%aa-%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%99%d7%9d-%d7%94/ Sun, 01 Dec 2019 07:13:35 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3555 קפריסין, דצמבר 2019

הפוסט ד"ר רועי קיבריק בסדנת האקלים של מזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ד"ר רועי קיבריק ממכון מיתווים השתתף בפתיחת הסדנה אשר עוסקת בשינויים אקלימיים ובגישור.

קפריסין, דצמבר 2019.

הפוסט ד"ר רועי קיבריק בסדנת האקלים של מזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
אירוע הבחירות של מכון מיתווים בנושא מדיניות-החוץ של ישראל https://mitvim.org.il/event/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%90-%d7%9e%d7%93/ Mon, 09 Sep 2019 08:30:46 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3589 תל אביב, ספטמבר 2019

הפוסט אירוע הבחירות של מכון מיתווים בנושא מדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לקראת הבחירות לכנסת ה-22, קיים מכון מיתווים אירוע על מדיניות-החוץ הישראלית. באירוע נשאו דברים פוליטיקאים בכירים משש מפלגות. הם נשאלו על תהליך השלום/ הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחסי ישראל עם המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, והמשבר במצבו של משרד החוץ.

תל אביב, 9 בספטמבר 2019; לצפיה בתמונות לחצו כאן.

הפוסט אירוע הבחירות של מכון מיתווים בנושא מדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדיניות-החוץ הישראלית לקראת הבחירות לכנסת ה-22 https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c/ Mon, 09 Sep 2019 07:20:18 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=4772 סיכום כנס הבחירות של מכון מיתווים, ספטמבר 2019

הפוסט מדיניות-החוץ הישראלית לקראת הבחירות לכנסת ה-22 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לקראת הבחירות לכנסת ה-22 ,קיים מכון מיתווים ב-9 בספטמבר 2019 אירוע בחירות על מדיניות-החוץ הישראלית. האירוע התמקד בהערכת מדיניות-החוץ הישראלית הנוכחית ובהצגת מטרות וכיווני פעולה לעתיד, בדגש על קידום שלום עם הפלסטינים; העמקת השייכות האזורית במזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון; וחיזוק מערך החוץ והדיפלומטיה. באירוע השתתפו פוליטיקאים בכירים משש מפלגות: השר יובל שטייניץ מהליכוד; ח"כ עפר שלח מכחול לבן; ח"כ מרב מיכאלי מהעבודה-גשר; ח"כ אלי אבידר מישראל ביתנו; ניצן הורוביץ, יו"ר המחנה הדמוקרטי; ועופר כסיף מהרשימה המשותפת. הם קיימו ראיונות אישיים עם ערד ניר, עורך חדשות החוץ בחדשות 12 .ד"ר נמרוד גורן ומירב כהנא-דגן ממכון מיתווים הציגו בפתח האירוע מגמות אחרונות במדיניות-החוץ הישראלית וממצאים מסקר מיוחד שערך מכון מיתווים לקראת הבחירות. מסמך זה מסכם את עיקרי הדברים שנשאו נציגי המפלגות השונות.


השר יובל שטייניץ, הליכוד

העשור האחרון הוא העשור הטוב ביותר של מדינת ישראל מבחינה כלכלית, ביטחונית ומדינית. לראש הממשלה יש יכולת מדינאות יוצאת דופן, שמניבה הישגים אדירים.

בעשור האחרון ישראל מנהלת מאבק אדיר מול איראן, שרובו נעשה הרחק מעיני הציבור. בעקבות זאת, לאיראן אין פצצת אטום והיא לא הצליחה להתבסס צבאית בסוריה. אומרים על נתניהו שיש לו שיגעון ואובססיה לנושא האיראני, וזה השיגעון הכי חשוב והכי מועיל בתולדות מדינת ישראל. בזכות זאת, הוטלו על איראן סנקציות והיא נבלמה. חשיפת ארכיון הגרעין האיראני חשפה החלטה איראנית לפתח יכולת שתאפשר ייצור של עשר פצצות אטום. היא גם פגעה בביטחון העצמי האיראני בדבר היכולת שלהם להגן על סודותיהם. כעת, ישראל צריכה לעבור לשלב הבא במאבק על איראן – לא רק לעצור את כוונותיה, אלא להצעיד אותה אחורה. יש מקום לדאגה מתוכן פגישה אפשרית בין טראמפ ורוחאני.

ישראל מאוד מעריכה את ידידותו של טראמפ לישראל ואת המהלכים ההיסטוריים שעשה, דוגמת העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. זה מהלך שנשיאים קודמים התחייבו לו, אך לא עשו לבסוף. העברת השגרירות וההכרה בירושלים כבירתו של העם היהודי הם דברים בעלי חשיבות עצומה למדינת ישראל, אחרי 70 שנה בהן מחינו על החרמת ירושלים על ידי הקהילה הבינלאומית. מדינות כמו גואטמלה והונדורס כבר הולכות בעקבות האמריקאים, ויש עוד נוספות בדרך. זהו צעד היסטורי, שאפילו האופוזיציה בישראל לא מזלזלת בו.

משרד החוץ הוא משרד חשוב, ואני שמח שנמצא פתרון שישקם את מעמדו. בעבר, גם בשיאו של משבר כלכלי עולמי, משרד החוץ קיבל את התקציב שנדרש לו כדי לפעול, וכך צריך להיות גם היום. עם זאת, ב-15 השנים האחרונות חלו שינויים בעולם המדיני, וראשי מדינות ממלאים תפקיד הרבה יותר דומיננטי בתחום יחסי החוץ. הדבר בולט בדיוני עצרת האו"ם, שם נאמו בעבר שרי חוץ, והיום עושים זאת בעיקר ראשי מדינות.

אין פתרון בית ספר לסכסוך עם הפלסטינים. ממשלות שונות מימין ושמאל לא הצליחו להגיע לפתרון, ולא בכדי. אחרי הסכמי אוסלו, במקום שלום וביטחון קיבלנו הסתה, טרור וניסיון להקים מיליציות פלסטיניות חמושות שיאיימו עלינו. כשאהוד ברק ניסה להגיע לפתרון כראש ממשלה, זה הוביל לאינתיפאדה ואוטובוסים מתפוצצים בכל הארץ, לא לשלום. ההתנתקות מעזה הייתה מוצדקת, למרות ששילמנו עליה מחיר. אלמלא הטרור והטילים שהגיעו בהמשך מעזה, לא היינו צריכים להטיל סגר על הרצועה והיא הייתה נשארת פתוחה. ביהודה ושומרון המצב שונה לחלוטין. מדובר בארץ אבותינו ובלב הפועם של ארץ ישראל, יש שם התיישבות יהודית גדולה, ויש לאזור חשיבות ביטחונית ממעלה ראשונה. נתניהו דיבר על סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים, לא על כלל השטח. גם בתכנית אלון דיברו על סיפוח, אז ייתכן שההבדלים בין ימין ושמאל בנושא זה אינם כל כך גדולים כפי שנדמה.

ישראל לא ביטלה את התיאום הביטחוני עם אבו מאזן ולא ביטלה פרויקטים כלכליים עם הרשות הפלסטינית. כיום, כשאנחנו מתכננים תשתיות חשמל וגז, אנחנו עושים זאת גם תוך מחשבה על טובת הפלסטינים. אבל, מאחר שאבו מאזן אינו מתנהג כפרטנר ואינו מפסיק את ההסתה הנוראית נגד ישראל במערכת החינוך הפלסטינית, ישראל שינתה אסטרטגיה והחלה לחזק – בגלוי ובחשאיות – קשרים עם העולם הערבי, שמבין כיום שאנחנו נכס עבורו, גם מבחינה מודיעינית.

הגז הטבעי מאפשר לייצר לראשונה שיתוף פעולה כלכלי, אנרגטי ואסטרטגי רחב היקף בציר השלום ישראל- מצרים-ירדן. בדצמבר יתחילו לזרום עודפי הגז למצרים וירדן, בעקבות חתימה על חוזים בהיקף של 26 מיליארד דולר, וזו רק ההתחלה. מצרים החליטה לקדם את שיתוף הפעולה הזה, ולתת לו חשיפה ציבורית. היא יזמה יחד עם ישראל את הקמת פורום הגז הים תיכוני בקהיר, ומאפשרת השתתפות גלויה של ישראל בכינוסי הפורום בקהיר. ישראל גם חתמה על הסכם ראשוני בעניין צינור גז לאירופה עם איטליה, יוון וקפריסין, שאושר על ידי האיחוד האירופי. יש עיכוב קל בחתימה עליו בגלל המשבר הפוליטי באיטליה, אך ישראל מקווה שזה יקרה בעוד כמה חודשים. הקמת הצינור היא פרויקט של שנים ארוכות, וחלק מהגז לא יעבור לאירופה דרך הצינור, אלא דרך מתקני ההנזלה שבמצרים.

ח"כ עפר שלח, כחול לבן

מצב צילומי החוץ – לא יחסי החוץ – של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. בתחום של הצילומים, אנחנו לא מתיימרים להתחרות עם נתניהו. אם לא ניפרד מהפלסטינים, אנו מסכנים את מעמדנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. בנוסף, ללא התקדמות עם הפלסטינים, ההזדמנות ההיסטורית שקיימת כיום ביחסים עם מדינות ערב לאור שותפות האינטרסים האזורית, לא תהפוך למהלך מדיני אמיתי ואת המחיר נשלם בסוריה ובעזה. המצרים והסעודים אומרים זאת במפורש. ההזדמנות ההיסטורית היא לא בין נתניהו לבן סלמאן, אלא בין המדינות. היא לא נובעת מחיבה, וגם הקביעה שמדובר במדינות ערב מתונות אינה כל כך מדויקת. למדינות באזור יש אינטרס הישרדותי. ערב הסעודית למשל נמצאת בעיצומה של מלחמה חמה עם איראן. זה יוצר שותפות אינטרסים, אבל חלון ההזדמנויות לא יישאר פתוח לנצח. נתניהו מייצר תחושה ששיתוף הפעולה הביטחוני-מודיעיני עם מדינות ערב והחלטת הליגה הערבית להכיר בחזבאללה כארגון טרור הם טובים מספיק, אבל אין זה כך. מפגש בין טראמפ ורוחאני, אם יקרה, יוכל להביא להתפתחות שתצנן את המתיחות בין מדינות ערב ואיראן, וזה יצנן גם את השותפות בין ישראל ומדינות ערב. במקרה כזה, וללא התקדמות עם הפלסטינים, חלון ההזדמנויות האזורי שלנו צפוי יהיה להיסגר.

נתניהו נמנע מכל יוזמה אזורית. עסקת המאה האמיתית תהיה אם ישראל והשותפות שלה לאינטרסים במזרח התיכון תבואנה כולן לוושינגטון, ויצליחו להחזיר את האמריקאים למעורבות במזרח התיכון כמשקל-נגד לרוסיה. הדבר חיוני על מנת להחזיר את האינטרסים הישראלים לקדמת הבמה. כיום, אנחנו מתמודדים עם איראן רק באמצעים צבאיים, וזו בעיה. מאז ספטמבר 2015 ,הרוסים יושבים על הגבול שלנו. נתניהו נוסע שוב ושוב למוסקבה, אך כל השיח עם פוטין הוא מבצעי – איך למנוע תאונות אוויריות – ולא מדיני. את התיאום המדיני פוטין מקיים עם רוחאני וארדואן, לא אתנו. זה מטריד שישראל – המדינה הכי חזקה באזור ברדיוס של 500,1 ק"מ – נותנת בסופו של דבר למציאות ולארגוני טרור קטנים להכתיב לה מה קורה. זה נובע מכך שנתניהו לא רוצה לנצל את השותפות עם ארה"ב ליצירת תנופה מדינית שתחלץ אותנו מהמבוי הסתום עם הפלסטינים ועם האזור. יש לקחת יוזמה, ליצור תהליך מדיני, להביא את השחקנים הרלבנטיים לוושינגטון, להתקדם עם הפלסטינים, ואולי גם לכנס ועידה אזורית. בשביל התהליך האזורי צריכה להיות גם מעטפת בינלאומית אמיתית.

השותף הטבעי, המובהק והאסטרטגי של ישראל היא ארה"ב. מאוד שמחתי שארה"ב העבירה את השגרירות שלה לירושלים. יש חשיבות למחוות ולדברים סמליים כאלה. אבל, נתניהו גרם נזק ליחסים עם המערכת הפוליטית האמריקאית ועם יהדות ארה"ב.

אירופה היא שותפת הסחר הגדולה של ישראל, יותר מארה"ב. אבל, נתניהו מצטרף למנהגים הכי שונאי זרים ביבשת, שהם חלק מהגל העכור של הפוליטיקה הלאומנית העולמית, ושמזוהים עם ערכים שלא צריכים להיות של מדינת ישראל. ישראל צריכה מדיניות-חוץ מאוזנת. היא לא צריכה לנתק יחסים עם מדינות כמו הונגריה ופולין, אבל היא כן צריכה לשקם את היחסים עם בעלות בריתנו במערב אירופה ולהעמיד אותם על פסים הרבה יותר מעשיים. אין כאן דיכוטומיה.

ועדת החוץ והביטחון היא המקום היחיד בו מתקיימים דיוני עומק, בהשתתפות כל הגורמים הרלבנטיים. זה לא קורה בקבינט ולא במטה לביטחון לאומי (מל"ל) שנתניהו סירס. עיקרה של הוועדה הוא בפיקוח ובהשפעה על השיח, ולא בתחום המעשי. אבל, לוועדה יש כוח ביצועי תקציבי שהיא לא מיישמת. הוועדה גם לא עוסקת כמעט כלל בנושאי חוץ. היא בעצם "ועדת הביטחון, הביטחון, הביטחון והחוץ". פיצול לוועדות נפרדות לחוץ ולביטחון הוא לא פתרון פרקטי לכך.

הפריזמה דרכה רואים בישראל את הזירה הבינלאומית והאזורית היא פריזמת הביטחון. זה לא צריך להיות כך. יש זלזול מתמשך במשרד החוץ, שהביא הלכה למעשה לביטול משרד החוץ. אין למשרד כסף, כי הממשלה לא נותנת לו כסף, ולכן אין לו יכולת לפעול. ראש הממשלה רואה את עצמו כשר החוץ, ולא מתייחס אל משרד החוץ כמערכת חשובה שצריך לשמר ולטפח. במשרד החוץ יש אנשים נהדרים וחדורי שליחות. אני פוגש אותם בכל משלחת לחו"ל ושומע מהם על התנאים הקשים ועל העזיבות במשרד. מדובר בעוול רב-שנים. הגשתי לכנסת הצעת חוק שתעגן את מעמד משרד החוץ, אותה גיבש רונן הופמן, אך הקואליציה מפילה את ההצעה הזו שוב ושוב.

ממצאי סקר טרום-הבחירות של מכון מיתווים מעידים שלציבור לא ממש אכפת ממשרד החוץ, וזה לא במקרה. זו בעיה שיצרה הממשלה. במשך ארבע שנים לא היה שר חוץ ואת סמכויות המשרד מחלקים כמו סלאמי למשרדים שונים. הציבור רואה זאת, וחושב שאם למנהיגים המשרד לא חשוב, אז אולי זה באמת לא חשוב. נתניהו הופך באופן שיטתי את גופי המטה ואת הגופים שאמורים לטייב את תהליך העבודה וקבלת ההחלטות לשליחים של ראש הממשלה. ראש המל"ל הפך לשליח אישי של נתניהו, וזה סותר את מהות עבודת המל"ל. אותו דבר קורה עם משרד החוץ. זה פוגע במערך החוץ, שאמור לעשות עבודה בשביל עם ישראל. אנחנו נחזיר את משרד החוץ למעמדו הראוי, שלא היה לו מאז ימי אבא אבן.

ח"כ מרב מיכאלי, העבודה-גשר

שני הדברים החשובים ביותר בתחום מדיניות-החוץ הם הנושא הפלסטיני והיחסים עם ארה"ב.

מפלגת העבודה מתמקדת אמנם בקמפיין חברתי-כלכלי. אבל, היא אומרת בבהירות שעמדתה בנושא הפלסטיני והמדיני-ביטחוני לא השתנתה. מפלגת העבודה היא המפלגה העקבית ביותר באמירה הברורה שלה בזכות הסכם עם שכנינו הפלסטינים. אנחנו לא מסתירים ולא זונחים את הנושא המדיני. יש להפסיק את השליטה על העם הפלסטיני. אפשר להגיע להסכם איתם, אבל צריך להפסיק את השליטה על הפלסטינים, גם אם לא מצליחים להשיג הסכם איתם. צריך שיהיה למדינת ישראל גבול, ולמפלגת העבודה יש תכנית עבודה סדורה בנושא. ב-50 השנים האחרונות התמכרנו למשא ומתן פנימי בינינו על הנושא הפלסטיני. אחרי עשור של דרדור היחסים עם הפלסטינים, היחסים הם קשים. אם רוצים לסיים את הסכסוך, אפשר לייצר שותף בצד השני. יש דרכים לסיים את הסכסוך במתכונתו הנוכחית, אבל חסרה הנהגה פוליטית עם רצון לעשות זאת.

נתניהו לא מרוצה מהאפשרות שתתקיים פגישה בין טראמפ לרוחאני. האפשרות הזאת מייצרת היסטריה, ומראה שאי אפשר לנהל את טראמפ. נתניהו הימר על האינטרס הישראלי ושם את כל יהבו על טראמפ, ששנוא על ידי רבים בארה"ב ונתפס כבלתי-לגיטימי. החיבור המוחלט בין נתניהו לטראמפ מדביק אותנו בטראמפיזם. האם העברת השגרירות לירושלים קידמה את הביטחון שלנו? האם היא שינתה במשהו את מציאות חיינו? טראמפ לא נקף אצבע להרחיק את האיראנים מהגבול הצפוני שלנו. זה קורה במשמרת של נתניהו, שלא הצליח לשכנע גם את פוטין נתניהו לעשות משהו בסוריה לטובת האינטרסים הישראלים.

הברית עם ארה"ב היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, אך נתניהו מנכר מישראל חלקים גדולים מהציבור האמריקאי ומהקהילה היהודית. עוד לפני עידן טראמפ, ישראל שילמה מחיר בארה"ב על התנהלות נתניהו. היום זה נכון הרבה יותר. הנזק שנתניהו גורם ליחסים עם הדמוקרטים בארה"ב הוא עמוק, ויוצר אצלם סלידה. נתניהו יורק בפרצוף של ציבורים רחבים בבת הברית החשובה ביותר שלנו. זה מתבטא בקושי לדבר על ציונות בקמפוסים. ארגון הסטודנטים של ג'יי סטריט נותר אחד הבודדים שעוד מסוגל לעשות זאת.

הערכים שהאיחוד האירופי מבוסס עליהם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל ושל יהדות העולם. נתניהו מתעלם מתופעות אנטישמיות תמורת אפשרות לקבל גיבוי ממנהיגים פופוליסטיים באירופה למדיניות השערורייתית שלו מול הפלסטינים, וזה דיל מאוד מסוכן.

האינטרסים המדיניים שלנו מוזנחים. הקמפיין שמנהל נתניהו סביב נושאי חוץ הוא קמפיין לטובתו של נתניהו, לא לטובת ישראל. נתניהו הזניח מערכות ממשל רבות, אך את משרד החוץ הוא החריב בכוונה. הוא לא יכול לשאת את העובדה שמדובר במשרד של אנשי עולם, אינטלקטואלים, עם תפיסות עולם מגובשות ועם חשיבה ביקורתית. לכן, הוא חיסל בכוונה את משרד החוץ. האינטרס של נתניהו הוא לא בהכרח האינטרס הישראלי. המערכות הממשלתיות עוברות הפרטה ומשרתות את האינטרסים של נתניהו ולא של המדינה, וזה מסוכן.

ח"כ אלי אבידר, ישראל ביתנו

נתניהו בוחר לפרסם מידע על איראן בעיתוי הנוכחי כי הוא לא רוצה שנשים לב שאנשים לא יכולים לישון בשדרות בלילה. האיראנים עובדים על כל העולם, לא רק עלינו, אבל צריך לפרסם דברים בציבור כשיש לזה משמעות אמיתית.

בסוריה יש לישראל מאבק קשה, שלצערי אנחנו לא מנצחים בו. האיראנים יודעים להכיל את ההתקפות שלנו. האינטרס שלהם הוא להשתלט על סוריה כמו שהם עשו בלבנון. הפרסום על תקרית הרחפנים לא סייעה לנו. זה גרר תגובות מעזה ומהחזבאללה. בחזבאללה יכולים להגיב בעוצמה הרבה יותר גדולה מאשר בירי טיל על ידי חוליה. הם עשו זאת כדי לצאת ידי חובה, וכדי שהמאבק עם ישראל לא יפריע לאיראן במשימה העיקרית של ההשתלטות על סוריה.

למזרח התיכון יש קצב משלו ומדיניות משלו, ואנחנו לא מבינים את השטח. צריך להתנהל נכון, על פי שני עקרונות: טרור ייענה בטרור, ותמיד צריך לייצר דיאלוג עם גורמים מהצד השני. אסור להפוך את העניין הפלסטיני למכשול בקשר עם העולם הערבי. צריך להתייחס יותר למה שיהיה מעבר לגבול שייקבע עם הפלסטינים ולא רק לשאלה איפה יעבור הגבול. בכל אזור שאין בו טרור, צריך לאפשר לפלסטינים חיים טובים, וצריך לאפשר להם גם לבנות. זוהי שיטת המקל והגזר.

העולם הערבי רוצה לדבר אתנו, אבל לא כמו שאנחנו רוצים – לא רוצים שם שלום מוחלט וסוף הסכסוך, כמו שבישראל מייחלים. את זה אי אפשר. נצטרך להסתפק בהסדרים מדיניים, גם עם הפלסטינים וגם עם מדינות ערב. יש לתחזק את הקשים עם מצרים וירדן, ולקדם דיאלוג אסטרטגי עם מדינות המפרץ שיש להן אינטרס מובהק לדבר אתנו.

נתניהו רצה לבקר בהודו לפני הבחירות כדי לטוס מעל ערב הסעודית ולהציג זאת כגימיק. הוא רצה למכור שקר שאוטוטו חברת אל על תטוס מעל ערב הסעודית. כשהבין שזה לא יקרה, ביטל את הנסיעה. וזה לא קורה גם בגלל הנסיעה של נתניהו לעומאן לפני הבחירות הקודמות.

הנסיעה לעומאן הייתה אומללה וגרמה רק נזק. עומאן היא בת ברית של איראן, כולל עם החות'ים נגד הסעודים. אנשי קשר שלי במפרץ אמרו לי ש"אחרי הביקור המבייש של נתניהו בעומאן, הוא יכול לחצות את ערב הסעודית רק ברגל. מטוס שלו לא יעבור מעל ערב הסעודית". נתניהו נתן לגיטימציה מיותרת לעומאן. זה מביש לאור המעורבות של עומאן בתימן ובסוריה. בשנת 2000 ,עומאן זרקה את הנציג הישראלי משטחה בבושת פנים ובהתראה של שבוע. ישראל צריך להגיב בהתאם ולשמור על הכבוד הלאומי. במקום לבקר אצלם, היה צריך לגרור את הסולטאן שלהם לביקור בירושלים. בכל מקרה, נתניהו לא היה צריך לקחת אתו את ראש המוסד לעומאן. הוא עשה זאת רק כדי להראות לציבור שזה ביקור חשוב לכאורה. ראש המוסד לא צריך את נתניהו כדי להגיע לעומאן. יש לישראל זהות אינטרסים עם מדינות במפרץ, גם בנושא האיראני. אבל, מאבדים את היכולת למנף את זה כשעושים שטויות כמו הנסיעה של נתניהו לעומאן. זה גרם גם לכישלון הועדה הכלכלית בבחריין, בה לא הייתה נציגות ישראלית רשמית. אחרי הביקור בעומאן, שהרתיח אותם, הבחריינים לא הסכימו להגעת נציגים ישראלים לוועידה. את נתניהו לא עניין כיצד הביקור בעומאן השפיע, היה לו חשוב רק להראות טוב. נתניהו עושה לעצמו קמפיין במיליוני שקלים. הוא נסע ללונדון בשביל חצי שעה של פגישה עם בוריס ג'ונסון. בשביל הזדמנות צילום, לחיצת יד, וסרטון יוטיוב. זה לא רציני.

מדינה שלמה נכנסה לחרדות מתגובה אפשרית של חזבאללה לפעילות שלנו בלבנון. ככה לא מתנהגת מדינה שיש לה יכולות. אנחנו נדאג שתהיה פחות בהלה ושתהיה ממשלה שמקבלת החלטות. נדאג גם לרפורמה בעבודת הקבינט. ראש המל"ל מאיר בן שבת ממלא תפקיד מרכזי בקמפיין הליכוד. הוא ממדר לחלוטין את אנשי משרד החוץ, שלא יודעים איזה ביקורים הוא מארגן לטובת הזדמנויות צילום לראש הממשלה.

משרד החוץ נמחק. אין משרד חוץ ואין מדיניות-חוץ. כשליברמן היה שר חוץ הייתה חלוקה ברורה בינו לבין נתניהו. ליברמן הוא המנהיג הישראלי שנפגש הכי הרבה עם מנהיגי מדינות ערב, יותר מנתניהו ומכל שריו ביחד. ליברמן מעולם לא פרסם את הפגישות שלו עם בכירים במדינות ערב. ב-2016 הוא נפגש עם הקטרים לבקשת ראש הממשלה, ולשכת נתניהו – שידעה שקטר הולכת לממן משכורות של החמאס – הדליפה זאת. ליברמן היה גם שר החוץ שעשה הכי הרבה למען הקשרים עם אפריקה, והתקבל בכבוד מלכים במדינות היבשת. ליברמן עשה, אבל נתניהו לקח קרדיט על מה שליברמן השיג, דוגמת התמיכה של רואנדה בישראל במועצת הביטחון.

ניצן הורוביץ, יו"ר המחנה הדמוקרטי

למחנה הדמוקרטי יש תכנית מדינית אמיתית. אני הייתי הפוליטיקאי היחיד חוץ מנתניהו שביקר בחברון, חברי רשימה שלנו נפגשו עם אבו מאזן, וברק מדבר על הנושא המדיני כל הזמן. הנושא הפלסטיני חשוב ביותר, גם כי נתניהו רוצה לספח את השטחים אחרי הבחירות. הוא אומר זאת במפורש, והוא מתכנן להכניס מיליוני פלסטינים נטולי זכויות תחת שלטון ישראלי. זה נקרא אפרטהייד וזה מסוכן מאוד. צריך לנהל משא
ומתן עם הפלסטינים למען פתרון שתי-המדינות. אין לזה חלופה ואין פתרון אחר. המפה של יוזמת ז'נבה די מקובלת עליי – מדינה פלסטינית ברוב שטחי הגדה המערבית, לצד מדינת ישראל. הגושים הגדולים יכללו בישראל, וההתנחלויות המבודדות והמאחזים – שתוקעים מקלות בגלגלים – יצטרכו להתפנות. לפלסטינים תהיה ריבונות, ושתי המדינות ישתפו פעולה זו עם זו.

המדיניות של נתניהו היא להחליש את הרשות הפלסטינית במקום לדבר איתה, וזו פשוט איוולת. צה"ל, השב"כ ורשות המים – כולם מקיימים קשרים עם הרשות הפלסטינית. נתניהו משמר את שלטון החמאס ברצועת עזה, מזרים לו כסף ומעמיק את הפיצול בין עזה לגדה המערבית. הוא מנסה לקדם טענה שאין בעצם בעיה דמוגרפית בגלל הפיצול בין הרצועה לגדה, ושבגלל זה אפשר לספח. תושבי עוטף עזה משלמים על כך את המחיר, וכך גם תושבי רצועת עזה. יש רצף מתמשך של עוד סבב, ועוד דם ועוד כסף. זה פשוט טירוף.

בעולם יש כיום גל אנטי-דמוקרטי, שאי אפשר להתכחש לו. ישראל היא חלק מהתהליך הזה. החברים הטובים של נתניהו בעולם עומדים בראש מדינות שמתרחקות מהדמוקרטיה, דוגמת הונגריה וברזיל. במדינות האלה, מכנים את היריבים הפוליטיים "בוגדים", דורסים את התקשורת החופשית ופוגעים בבית המשפט העליון. זה דומה למה שנתניהו עושה בישראל. נתניהו גורר את ישראל למחוזות הימין הקיצוני והלאומנות, לציר העולמי החשוך. הוא יוצר קשרים עם מנהיגים כאלה, בניגוד לאינטרסים של הקהילות היהודיות באותן מדינות.

הדוגמה הקיצונית ביותר היא ביחסים עם ארה"ב. נוצר קרע של ממש בין ישראל והקהילה היהודית שם, שברובה היא ליברלית ופרוגרסיבית. ישראל הייתה צריכה להיות הראשונה להגן על יהודי ארה"ב, לאחר התבטאות טראמפ נגד אלה מהם שמצביעים לדמוקרטים. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים, ורוב יהודי ארה"ב מצביעים להם. אבל לנתניהו לא אכפת מהם. הוא חובר לטראמפ בכל מחיר ולא מגלה סולידריות עם היהודים בארה"ב. זה התחיל עוד לפני טראמפ. ההתייחסות השלילית של נתניהו לאובמה הייתה טעות. הוא היה פרו-ישראלי, כמו כל נשיאי ארה"ב. למה היה צריך לירוק לו בפרצוף ולהילחם בו? אפשר וצריך לנהל מדיניות-חוץ יותר מאוזנת.

תחום מדיניות-החוץ הוא הכי מופקר בכנסת. אין פיקוח פרלמנטרי על מדיניות-החוץ ונושאי חוץ כמעט שלא עולים לדיון בכנסת. ועדת החוץ והביטחון עוסקת כמעט אך ורק בענייני ביטחון, ולא בענייני החוץ. אנו אחת המדינות הפרלמנטריות היחידות בעולם שאין בה ועדה ייעודית לענייני חוץ. גם משרד החוץ הוא חלש. חושבים בארץ שמה שקובע זה הצבא והביטחון, ושהמדינאות היא מטרד.

אפשר לתקן את מדיניות-החוץ הישראלית. זה עניין של בחירה, כי מדיניות-החוץ היא נגזרת של מצב פוליטי. נתניהו הולך בכיוון ברור של ימין קיצוני, אבל גם הוא משלם מחיר, כפי שבא לידי ביטוי בהתפתחות בין טראמפ לרוחאני. בעיני הימין, כל מי שחושב שצריך לפנות התנחלויות הוא אנטישמי ונגד ישראל. זה לא המצב, ואת התפיסה הזאת צריך לשנות. נתניהו מוביל דרך מדינית מאוד מסוימת, שמובילה לקיפאון מדיני, חבירה לגורמים אנטי-דמוקרטיים בעולם וקרע עם יהדות ארה"ב.

ח"כ עופר כסיף, הרשימה המשותפת

המאבק בכיבוש הוא המרכזי והחשוב ביותר. כולנו ברשימה המשותפת מסכימים שצריכה לקום מדינה פלסטינית עצמאית, לצד מדינת ישראל, בכל השטחים שנכבשו ב-1967 .אנחנו גם רוצים שישראל תהיה מדינה דמוקרטית, אבל תחת נתניהו היא אתנוקרטית ושייכת רק ליהודים. את זה אנחנו לא יכולים לקבל.

אנחנו לא נשב בקואליציה בה לא יתקיימו התנאים הבסיסיים שאיימן עודה הצהיר עליהם. אף מפלגה לא נכנסת לממשלה בלי לקבל משהו. המפלגה הקומוניסטית קיימת כבר מאה שנה. היא תמיד לקחה חלק בתהליכים, גם בתקופת הישוב היהודי. אנחנו – יחד עם שלוש המפלגות השותפות שלנו – כאן כדי להשפיע. לא היינו מעולם בקואליציה משום שלא רצו אותנו שם. אפילו רבין, שנהנה מתמיכת המפלגות הערביות, לא התכוון להכניס אותן לקואליציה.

ישראל תמכה בעבר במשטרים החשוכים ביותר, והיא צריכה מדיניות-חוץ מוסרית. היא חייבת להתנהל כמדינה מתוקנת גם כלפי חוץ. לא לתמוך ברצח העם במיאנמר או באוגנדה, ולא לתמוך בניאו-נאצים או במשטרים רצחניים וגזעניים שמשתמשים בנשק ישראלי. ביחס לגודלה, ישראל היא מספר אחת בעולם בהיקף הייצוא של אמצעי לחימה והסחר בהם.

ישראל צריכה להתנגד לאימפריאליזם שמובל על ידי ארה"ב, אבל עליה גם לפסול שותפות עם משטרים ראקציונרים וחשוכים, כמו של ערב הסעודית. זה בעייתי שהסעודים, על פי הפרסומים, עקבו אחרי העיתונאי שנרצח (חשוקג'י) תוך שימוש באמצעי מעקב ישראלים. המשטר הסעודי הוא אחד החשוכים בהיסטוריה.

יש בעייתיות עם ערבים שמשרתים כדיפלומטים במשרד החוץ, משום שהם נדרשים לייצג מדיניות מסוימת שבציבור הערבי לא מסכימים לה. יש טעם לפגם בכך שאדם מופלה, שאינו נחשב שווה ערך במדינת ישראל ושמתייחסים אליו בה כאזרח סוג ג', הולך ומייצג את המדינה. זה מזכיר את הדיון שהתקיים בארה"ב בימי ההפרדה הגזעית, בשאלה האם ספורטאים שחורים צריכים לייצג את ארה"ב, והאם חיילים שחורים צריכים להתגייס למלחמה בווייטנאם.

זה שמישהו ערבי לא הופך אותו אוטומטית לכזה שיכול לשמש גשר למדינות אזור. יש ערבים בעלי עמדות שונות. מה שחשוב זה ההשקפות של האדם ולא מוצאו. זה עניין של ערכים. נשאלת גם השאלה למה אנחנו מתכוונים ב"גשר"? אם הכוונה שהערבים ישמשו גשר כשהם חלק מהעוצמה הישראלית, ולא כמי ששוללים מהם את העוצמה הזאת, אז זה בסדר שישמשו כגשר. אבל, לצערי אנחנו לא נמצאים היום במצב הזה.

אנחנו עובדים קשה להעלות את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. בבחירות הקרובות הקול הערבי יוכל להכריע מי יהיה בשלטון. גם אם הציבור הערבי לא יהיה מיוצג בממשלה, ביכולתו להשפיע על מי שישלוט במדינה. אחוז הצבעה גבוה של הערבים יסייע להשאיר את הרשימה הכהניסטית מחוץ לכנסת.

 

 

הפוסט מדיניות-החוץ הישראלית לקראת הבחירות לכנסת ה-22 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
שמו ברקס: הסכם הפיוס עם טורקיה קריטי לקרב הבלימה נגד איראן https://mitvim.org.il/publication/%d7%a9%d7%9e%d7%95-%d7%91%d7%a8%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%a1%d7%9b%d7%9d-%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%a1-%d7%a2%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%99-%d7%9c%d7%a7%d7%a8/ Sun, 04 Aug 2019 18:53:21 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1722 מאמר דעה, ח'דר סואעד, וואלה, 29 ביוני 2016

הפוסט שמו ברקס: הסכם הפיוס עם טורקיה קריטי לקרב הבלימה נגד איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לאחר שש שנים של מתיחות ונתק ביחסים בין ישראל לטורקיה, הכריזו ראשי הממשלות של שתי המדינות על ההגעה להסכם ששם קץ למתיחות והנתק ביניהן. ישראל ותורכיה אינן ומעולם לא היו מדינות אויבות, אלא שתי ידידות שנקלעו למשבר חריף ביחסים ביניהן. הפיוס ושיקום היחסים יחזיר את שיתופי הפעולה הביטחוניים, המודיעיניים, האסטרטגיים, המדיניים והכלכליים. אך מעבר לחידוש שיתופי הפעולה הבילטרליים, חשוב להכיר ולהבין את ההשלכות האזוריות של ההסכם, במיוחד אלו הקשורות למדינה שלישית ודומיננטית במיוחד באזור- איראן.

הפיוס הישראלי-טורקי יחזק את החזית האזורית אל מול ההתפשטות האיראנית במזה"ת. המעורבות האיראנית במדינות האזור מהווה אתגר ביטחוני ואסטרטגי עבור ישראל, טורקיה וערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס, האחראי לפעילות 'משמרות המהפכה' מחוץ לגבולות איראן – הפך לדמות מאיימת על היציבות הפנימית בכמה מדינות ויש לו השפעה רבה על ההתרחשויות בסוריה, עיראק ותימן. לישראל, טורקיה וערב הסעודית יש אינטרס משותף לבלום את ההתחזקות האיראנית ולמנוע את הפיכתן של סוריה, עיראק ותימן תחת שליטה איראנית בלעדית. בהקשר של סוריה שיש לה גבולות עם ישראל וטורקיה, דבר כזה עלול להיות מכה אסטרטגית עבורן. נפילת סוריה תחת שליטה איראנית תחזק עוד יותר את חיזבאללה בלבנון, מה שעלול להיות מכה נוספת עבור ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-29 ביוני 2016

הפוסט שמו ברקס: הסכם הפיוס עם טורקיה קריטי לקרב הבלימה נגד איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פעילות המעצמות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99/ Sun, 21 Jul 2019 08:00:34 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=4776 נייר מדיניות בעקבות מפגש קבוצת "ישראל באגן הים התיכון", אוקטובר 2019

הפוסט פעילות המעצמות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מסמך זה פורש את תמונת האינטרסים והמטרות של המעצמות (ארה"ב, רוסיה, סין, האיחוד האירופי) באגן הים התיכון, ואת היעדים והצעדים שהן נוקטות על מנת לממש ולהגשים אותם. המסמך מציג גם את מדיניות ישראל אל מול פעילות המעצמות באזור זה, ומצביע על העקרונות שצריכים להנחות מדיניות זו ביחס לכל אחת מהן. המסמך מבוסס על מפגש שקיימה קבוצת מחקר ומדיניות על ישראל באגן הים התיכון ב-21 ביולי 2019 באוניברסיטה העברית, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה.

א. מבוא
אגן הים התיכון היווה לאורך ההיסטוריה זירת פעילות מרכזית עבור המעצמות העולמיות, וכך גם עתה. לאורך מרבית העת החדשה היה אגן הים התיכון מרחב השפעה בריטי. ההתמודדות בין המעצמות נסובה סביב עובדה זו, ובאה לידי ביטוי, למשל, במאבק על השליטה בתעלת סואץ. המציאות השתנתה לאחר מלחמת העולם השנייה והתפתחותה של המלחמה הקרה, כאשר האזור הפך לזירת קרב ומאבק של שליטה בין ארה"ב וברה"מ. עם סיום המלחמה הקרה, נותרה ארה"ב כהגמון במערכת הבינלאומית, וחשיבותו של אגן הים התיכון עבורה פחתה.

בתקופה האחרונה חוזר אגן הים התיכון לצבור משמעות אסטרטגית עבור המעצמות, ומתגבשת בו תמונה חדשה של פעילות ומאבק. אל המעצמות הוותיקות – רוסיה, ארה"ב ואירופה – שפעלו באזור בעשרות השנים האחרונות, הצטרפה מעצמה חדשה – סין. כניסתה של סין למרחב משפיעה על תפיסת האינטרסים והפעילות של המעצמות האחרות, ובייחוד מביאה את ארה"ב לשקול מחדש את נטייתה לצמצם את מעורבותה באזור.

האינטרסים השונים של המעצמות, והמאבק ביניהן על שליטה ועוצמה באזור, משפיעים במידה ניכרת על פעילותם של השחקנים השונים באגן הים התיכון. מלחמת האזרחים בסוריה, נכונותו של ארדואן לפעול בניגוד למדיניות הרצויה והאינטרסים של ארה"ב, תפקידה הגובר של קפריסין, כולם מושפעים מהמאבק בין המעצמות, וניתן להבינם כדבעי רק כאשר משקללים גם את המרכיב הזה. כלומר, על מנת להבין את אגן הים התיכון, את ההתרחשויות השונות, התהליכים המתמשכים, והלחצים המופעלים, יש הכרח להבין את תמונת פעילותן של המעצמות. הבנה זו הכרחית לשם חשיבה, ניתוח והוצאה לפועל של מדיניות ישראלית שקולה כלפי האזור.

מסמך זה יציג בחלקו הראשון את האינטרסים השונים של המעצמות המרכזיות שפועלות היום באגן הים התיכון – ארה"ב, סין, רוסיה והאיחוד האירופי – ואת הצעדים הקונקרטיים שהן נוקטות על מנת להגשים אותם. בחלקו השני יציג המסמך את מדיניות ישראל והאינטרסים שלה כלפי כל אחת ואחת מהמעצמות, ויצביע על הצעדים שכדאי לישראל לנקוט ביחס אליהן.

 

הפוסט פעילות המעצמות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מסר מעודד מאיסטנבול לאופוזיציה בישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%a1%d7%a8-%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%93-%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90/ Wed, 26 Jun 2019 07:53:52 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1958 מאמר דעה, גבריאל מיטשל, הארץ, 26 ביוני 2019

הפוסט מסר מעודד מאיסטנבול לאופוזיציה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
תחת הנהגת בני גנץ ויאיר לפיד הזהירה כחול-לבן פעמים רבות מפני "ארדואניזציה" של ישראל תחת בנימין נתניהו. שאסור לתת למה שקרה בטורקיה בתקופת שלטונו של רג'פ טייפ ארדואן להתרחש גם כאן. קשה להעריך באיזו מידה הצליח הטיעון הזה לשכנע בוחרים אך הוא נותר מרכיב מרכזי ברטוריקה של כחול-לבן, כמו בזו גם של אחרים באופוזיציה לפני בחירות אפריל ואחריהן. ואולם, ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות בטורקיה מציעות מודל שונה. אם האופוזיציה בישראל רצינית בכוונותיה לשים קץ לכהונתו ארוכת השנים של נתניהו – טוב תעשה אם תאמץ אותו.

בבחירות החוזרות הראשונות מסוגן שהתקיימו השבוע לראשות העיר איסטנבול ניצח מועמד האופוזיציה אכרם אימאמאולו את בינאלי יילדרים, ראש הממשלה לשעבר ומועמד מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) אשר זכה לתמיכה חזקה מצד ארדואן. אימאמאולו, מועמד מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) הפתיע רבים כשניצח ברוב זעום (13 אלף קולות) בבחירות שהתקיימו במארס, אך נדרש לעשות זאת שוב אחרי ש-AKP הביאה לביטול התוצאות. ניצחונו השבוע היה סוחף (770 אלף קולות), סגר את הדיון בדבר המנהיגות באיסטנבול ופתח במקביל דיון חדש על הסיכויים לחילופי שלטון גם ברמה הלאומית.

המאמר פורסם בהארץ ב-26 ביוני 2019

הפוסט מסר מעודד מאיסטנבול לאופוזיציה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
השתתפות בכנס האגודה הישראלית ללימודי האסלאם והמזרח התיכון https://mitvim.org.il/event/%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%94%d7%90%d7%92%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%99/ Thu, 30 May 2019 10:34:19 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3609 כנס, אוניברסיטת בן גוריון, מאי 2019

הפוסט השתתפות בכנס האגודה הישראלית ללימודי האסלאם והמזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בכנס השנתי של האגודה הישראלית ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, הוביל מכון מיתווים מושב שעסק במזרח אגן הים התיכון כמרחב חדש לשיתוף פעולה ישראלי-ערבי. במושב לקחו חלק ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, השגריר בדימוס מיכאל הררי, וד"ר יעל טף-סקר. הדוברים התמקדו ביחסי ישראל-מצרים, בפורום הגז האזורי שהוקם השנה, ובשיתופי פעולה בתחום הסביבה.

אוניברסיטת בן-גוריון, 30 במאי 2019.

הפוסט השתתפות בכנס האגודה הישראלית ללימודי האסלאם והמזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
השקת קבוצת המחקר "בנושא ישראל באגן הים התיכון" https://mitvim.org.il/event/%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%a8-%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%90-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d/ Wed, 01 May 2019 10:39:25 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3610 קבוצת מחקר, מאי 2019

הפוסט השקת קבוצת המחקר "בנושא ישראל באגן הים התיכון" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
קבוצת המחקר והמדיניות של מיתווים, מכון דיוויס באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, בהשתתפות דיפלומטים, חוקרים ומומחים.

הקבוצה הושקה במאי 2019; לקראית נייר מדיניות שהתפרסם בנושא לחצו כאן; לתמונות מהמפגש לחצו כאן.

הפוסט השקת קבוצת המחקר "בנושא ישראל באגן הים התיכון" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
אולי מכאן יצמח יריב לארדואן https://mitvim.org.il/publication/%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%99%d7%a6%d7%9e%d7%97-%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%91-%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%90%d7%9f/ Mon, 01 Apr 2019 14:13:34 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1144 מאמר דעה, ד"ר נמרוד גורן, וואיינט, 1 באפריל 2019

הפוסט אולי מכאן יצמח יריב לארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ההפסד בבחירות באנקרה והקרב הצמוד באיסטנבול לא מחלישים דרמטית את נשיא טורקיה, אבל הסדקים הראשונים בשלטונו נותנים תקווה לאופוזיציה.

שבע פעמים פקדו אזרחי טורקיה את הקלפיות בחמש השנים האחרונות: הם הצביעו בבחירות לנשיאות, בבחירות לפרלמנט, בבחירות לרשויות המקומיות ובמשאלי עם. פעם אחר פעם הייתה ידם של רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגתו על העליונה. כך היה, למעשה, בכל מערכות הבחירות שהתקיימו בטורקיה מאז עלתה מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) של ארדואן לשלטון בנובמבר 2002.

ממערכת בחירות אחת לשנייה נאלצה האופוזיציה בטורקיה להתמודד עם יריבים פוליטיים המבצרים את שלטונם ואת אחיזתם, וגם עם מגבלות הולכות וגדלות לנוכח השלטון הריכוזי שביסס ארדואן. במערכות הבחירות האחרונות נסדקה בקרב קבוצות מרכזיות בטורקיה האמונה בטוהר הבחירות ובהיתכנות של מהפך פוליטי.

ועדיין, הציבור הטורקי לא איבד את אמונו בהליך הדמוקרטי, ויותר מ-80 אחוזים מאזרחי טורקיה הגיעו אתמול לקלפיות כדי להצביע בבחירות המקומיות, ולפי התוצאות שהתפרסמו לפנות בוקר – הפעם ראו מתנגדי ארדואן שאפשר גם להשיג ניצחונות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-1 באפריל, 2019

הפוסט אולי מכאן יצמח יריב לארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
עקרונות מנחים למדיניות-חוץ ישראלית כלפי מזרח אגן הים התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%a2%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a0%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%9c/ Mon, 18 Mar 2019 20:41:39 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1058 המלצות צוות חשיבה של מכון מיתווים. מרץ, 2019

הפוסט עקרונות מנחים למדיניות-חוץ ישראלית כלפי מזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מזרח אגן הים התיכון מהווה בשנים האחרונות את אחד ממוקדי העניין הבולטים מצד מעצמות, מדינות באזור ומחוצה לו, וחברות בינלאומיות .התפתחויות גאו-פוליטיות אזוריות, כמו גם הזדמנויות כלכליות סביב גילויי הגז הטבעי בים התיכון בשנים האחרונות, תורמות למגמה זו והפכו את מזרח אגן הים התיכון לתת-אזור מובחן הנתפס כבעל מאפיינים ייחודיים. לישראל תפקיד מרכזי בהתפתחות זו. הדיפלומטיה הישראלית זיהתה נכוחה מגמות אלו, והיא פעילה ודומיננטית באזור בהצלחה לא מבוטלת. גילוי הגז הטבעי במים הכלכליים של ישראל מעניק לה מנעד רחב יותר לפעילות מדינית, וישראל פועלת לקדם יחסים עם מגוון מדינות באזור, כולל כאלה שמסוכסכות זו עם זו. הציבור הישראלי רואה בים התיכון מרחב זהותי מרכזי, כפי שבא לידי ביטוי במדד מדיניות-החוץ הישראלית של מכון מיתווים לשנת 2018, בו 22 אחוזים  שציינו את מהנשאלים ציינו שישראל שייכת בראש ובראשונה לאזור זה (לעומת 28 אחוזים שציינו את המזרח התיכון, ו-23 אחוזים שציינו את אירופה).

הפוסט עקרונות מנחים למדיניות-חוץ ישראלית כלפי מזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הגשר התוניסאי https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%92%d7%a9%d7%a8-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%90%d7%99/ Tue, 26 Feb 2019 16:50:14 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1222 מאמר דעה, ד"ר עדינה פרידמן, דבר ראשון, 26 בפברואר 2019

הפוסט הגשר התוניסאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לא במדינות המפרץ – דווקא בתוניסיה ובמרוקו טמון הסיכוי לקשר. מינויו של שר יהודי לממשלת תוניסיה מציפה שוב את חוזק הקשר ההיסטורי והתרבותי בין מדינה זו לבין הקהילה היהודית שלה, ממש כמו מרוקו | אלה הקשרים שעל ישראל לחזק אם היא חפצה בנורמליזציה עם העולם הערבי.

בשנות תהליך אוסלו חוותה ישראל תקופה של פתיחות מסחרית ודיפלומטית עם רבות ממדינות ערב. בימים אלו יש הממהרים לתאר את היחסים הביטחוניים החשאיים עם מדינות המפרץ כפריצת דרך מדינית רבת חשיבות, שתאפשר לישראל להפוך סוף סוף לחלק ממרחב המזרח התיכון הערבי. אמנם, אין להמעיט בחשיבות קשרים אלה, אך חשוב לזכור כי מעבר ובנוסף אליהם קיימת כבר תשתית של קשרים עמוקים ו"אורגניים" יותר שעליה רצוי לישראל לבנות את יחסיה עם מדינות ערב – התשתית התרבותית-זהותית.

מינויו ב-4 בנובמבר 2018 של רנה (רוני) טראבלסי, איש עסקים יהודי מג'רבה, לתפקיד שר התיירות בתוניסיה זכה לתשומת לב בינלאומית רבה ובה בעת עורר מחלוקות בחוגים פוליטיים, תקשורתיים וחברתיים מקומיים. לתוניסיה אין כיום יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל, על אף תקדימים ליחסים חיוביים בעבר. קיימים בה גורמים המתנגדים בתוקף לנרמול יחסים עם ישראל ותומכים באופן רשמי בתנועת ה-BDS, שקוראת לסנקציות וחרם על ישראל. לאור הלך רוח זה, מינויו של טראבלסי, יהודי בעל סוכנות נסיעות שבמשך שנים אירח ישראלים בתוניסיה, ושבעצמו ביקר מספר פעמים בישראל ותומך בשלום עם ישראל, לתפקיד רשמי בו הוא יכול לממש את השקפותיו ולהפכן למדיניות, מעורר תמיהה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-26 בפברואר, 2019

הפוסט הגשר התוניסאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פורום הגז האזורי: עידן חדש במזרח אגן הים התיכון? https://mitvim.org.il/publication/%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%96-%d7%94%d7%90%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%91%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d/ Mon, 11 Feb 2019 17:21:10 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1234 מאמר דעה, השגריר לשעבר מיכאל הררי. פברואר 2019

הפוסט פורום הגז האזורי: עידן חדש במזרח אגן הים התיכון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
פורום הגז האזורי, שהושק במחצית ינואר בקהיר, מהווה התפתחות בעלת חשיבות מדינית והוא תוצאה ישירה של גילויי הגז הטבעי במזרח אגן הים התיכון בשנים האחרונות. המסגרת החדשה כוללת שבע חברות – מצרים, ישראל, יוון, קפריסין, ירדן, איטליה והרשות הפלסטינית – ומבוססת על שורת עקרונות שינחו את פעילותן של המדינות החברות/מייסדות. בין היתר, הן מתחייבות לכבד את זכויות המדינות החברות ביחס למשאביהן הטבעיים ובהתאם לחוק הבינלאומי, להעמיק את שיתוף הפעולה ביניהן כדי לגבש מדיניות משותפת לפיתוח שוק אזורי, לשמור על הסביבה ועוד.

בקהיר נקבע גם כי הפורום פתוח למדינות נוספות, במידה שתקבלנה את הכללים והעקרונות לאורם הוא פועל. המסר מופנה, כמובן לשתי הנעדרות הראשיות מהפורום – תורכיה ולבנון: תורכיה, שמביטה על ההתארגנות החדשה, ובצדק מסוים, כמסגרת לעומתית (לאור החברות בה של מדינות עמן תורכיה מסוכסכת ברמות שונות); ולבנון, שניתן לשער כי לא יכלה להרשות לעצמה לנכוח באותה מסגרת בה נמצאת ישראל, למרות שגם במימיה הכלכליים יש פוטנציאל למציאת גז טבעי (ואולי גם נפט). נוכחותו של סגן שר האנרגיה האמריקני במפגש בקהיר היתה חשובה, שכן היא יכולה להתפרש כתמיכה אמריקנית במסגרת החדשה, ובשיתוף הפעולה שהולך ונרקם במזרח אגן הים התיכון.

הפוסט פורום הגז האזורי: עידן חדש במזרח אגן הים התיכון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סדנת מומחים אודות השפעת המחלוקות בין חברות האיחוד האירופי על תפקוד האיחוד כגורם משמעותי בקידום שלום ישראלי-פלסטיני https://mitvim.org.il/event/%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%a4%d7%a2%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%97/ Fri, 01 Feb 2019 11:28:20 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3632 סדנה, ישראל נובמבר 2018; ברלין, פברואר 2019

הפוסט סדנת מומחים אודות השפעת המחלוקות בין חברות האיחוד האירופי על תפקוד האיחוד כגורם משמעותי בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מכון מיתווים יחד עם SWP ו-PAX ביצעו מחקר ב-2018 בנושא שהוצג באירוע בבריסל, ב-European External Action Service ובסדנת זכויות אדם של ארגונים מאזור הים-התיכון. לאחר מכן התקיימו מספר דיונים אודות מסקנות המחקר.

ישראל, נובמבר 2018, וברלין, פברואר 2019.

הפוסט סדנת מומחים אודות השפעת המחלוקות בין חברות האיחוד האירופי על תפקוד האיחוד כגורם משמעותי בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
היחסים הסוערים בין ישראל לתורכיה מאז הסכם הפיוס של 2016 https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a2%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%96-%d7%94/ Sun, 20 Jan 2019 12:27:37 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2193 מאמר דעה, גבריאל מיטשל, 20 בינואר 2019

הפוסט היחסים הסוערים בין ישראל לתורכיה מאז הסכם הפיוס של 2016 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ביוני 2016, הודיעו נושאים ונותנים מטעם ישראל ותורכיה כי הגיעו להסכם פיוס שיסיים שש שנות משבר ביחסים בין שתי המדינות. ההסכם קבע כי ישראל תפצה את בני משפחותיהם של קורבנות משט המאווי מרמרה בסכום של 20 מיליון דולר, ותאפשר לתורכיה לבצע פרויקטים לשיקום ובניית תשתיות בעזה דרך נמל אשדוד (תורכיה ויתרה על תביעה קודמת שישראל תסיר את המצור מעל רצועת עזה). תורכיה התחייבה בתמורה להעביר חוק שימנע נקיטת מהלכים משפטיים נגד חיילי צה"ל שהיו מעורבים בפשיטה על הספינה התורכית ב-2010, הבטיחה שתמנע מחמאס לבצע פעילות צבאית או פיגועי טרור נגד ישראל משטחה ושתפעל להשבתם של שני אזרחים ישראלים ושתי גופות של חיילים שמוחזקים בידי חמאס. לסיכום, הצדדים החליטו על הליך שיאפשר נורמליזציה מלאה ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות וחילופי שגרירים.

בחודשים שלאחר מכן, ובהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם, נראה היה כי בשטח חלה התקדמות בנרמול היחסים. מבחינת ישראל, הסכמתה של תורכיה להסיר את הווטו שהטילה על השתתפות ישראלית בנאט"ו, לרבות פתיחת משרדי קבע בבריסל, הייתה אחד מתוצרי הלוואי המשמעותיים ביותר של הפיוס. באותה עת גם התקיימה שורה של מפגשים בילטרליים ברמת שרים בין הצדדים, חל גידול בתיירים ישראלים ותורכים, נערך משא ומתן על שיתוף פעולה אפשרי בתחום האנרגיה, ונשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן העניק ראיון לעיתונאי ישראלי.

הפוסט היחסים הסוערים בין ישראל לתורכיה מאז הסכם הפיוס של 2016 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סיכום הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי לשנת 2018 של מכון מיתווים https://mitvim.org.il/publication/%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99-%d7%9c%d7%a9-2/ Thu, 20 Dec 2018 12:43:57 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2201 סיכום נקודות עיקריות שהעלו בני שיח תורכים שונים במהלך הדיאלוג המדיני, דצמבר 2018

הפוסט סיכום הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי לשנת 2018 של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי השנתי של מכון מיתווים התקיים באוקטובר 2018 באיסטנבול, זו השנה השביעית ברציפות. במסגרת הדיאלוג, שנערך בשיתוף קרן פרידריך אברט, קיימו מומחים ממכון מיתווים סדרת פגישות עם מקבילים תורכים – דיפלומטים לשעבר, אנשי אקדמיה ונציגי חברה אזרחית. הדיאלוג התמקד ביחסי ישראל-תורכיה לנוכח המשבר ביניהן, במטרה לבחון דרכים לסייע למדינות לנהל מחלוקות באופן יעיל יותר, בייחוד סביב סוגיות ירושלים ועזה. הדיאלוג עסק גם במדיניות התורכית במזרח התיכון.

בדיאלוג ניכרה תחושה שהחזרת שגרירים בין ישראל לתורכיה היא אפשרות ריאלית, אם כי ללא ציפייה לפריצת דרך ביחסים עצמם. הייתה תקווה אצל בני השיח התורכים שנושא הגז הטבעי יחזור לסדר היום ביחסי המדינות, הם הציגו חשש מתמיכה ישראלית בכורדים בצפון סוריה, והדגישו שאין לראות את תורכיה ואיראן כבנות ברית אלא כמדינות שמשתפות פעולה מתוקף אינטרסים משותפים ובמקביל ליריבות. כמו כן, הדגישו בני השיח התורכים את תפקידה וחשיבותה של הקהילה היהודית בארה"ב, כמי שמשפיעה על השיח האמריקאי כלפי תורכיה, על מעורבותה של ארה"ב במזרח התיכון ואף על מדיניות ישראל.

מסמך זה מסכם נקודות עיקריות שהעלו בני שיח תורכים שונים במהלך הדיאלוג המדיני.

הפוסט סיכום הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי לשנת 2018 של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
אביב ערבי ביחסי ישראל עם שכנותיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94/ Mon, 10 Dec 2018 17:00:49 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1311 מאמר דעה, פרופ' אלי פודה, דבר ראשון, 8 בדצמבר 2018

הפוסט אביב ערבי ביחסי ישראל עם שכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בימים האחרונים דומה כי מדינות ערביות ומוסלמיות מתחרות זו בזו בניסיונות החיזור אחר ישראל. בעקבות הפרסומים על קשרים מודיעיניים מאחורי הקלעים שישראל מקיימת עם ערב הסעודית, הוזמן ראש הממשלה נתניהו לביקור מתוקשר בעומאן. לאחר מכן הגיע נשיא צ'אד לישראל, ובמהלך הביקור גילה נתניהו כי מגעים מתקיימים גם עם סודן ובחריין. לצופה מהצד קשה לעקוב אחר ההתפתחויות המהירות ולהבין את הקשר, אם קיים, בין ההתפתחויות המתרחשות בזירות שונות של המזרח התיכון ואפריקה.

למעשה, המתרחש לנגד עינינו הוא מימושו של תהליך שהחל לפני למעלה מעשור, בתקופתו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון הורה לראש המוסד דאז מאיר דגן לחפש דרכים להדק קשרים עם מדינות ערב הסוניות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת במטרה ליצור חזית משותפת מול איראן השיעית, החותרת לפתח נשק גרעיני. העובדה שארה"ב כבשה את עיראק באפריל 2003, הפילה את משטרו של צדאם חוסיין והעלתה משטר שיעי חדש לשלטון, טרפה את מאזן הכוחות במפרץ לטובת איראן ולרעת מדינות המפרץ. השינוי האזורי בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כאשר ירדן ומצרים, מדינות ערב הסוניות במפרץ, תקפו את ארגון החזבאללה השיעי שנתמך ע"י איראן – ובכך עמדו באופן לא פורמלי לצדה של ישראל במלחמה.

המאמר פורסם באתר "דבר ראשון" ב-10 בדצמבר 2018

הפוסט אביב ערבי ביחסי ישראל עם שכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המתיחות בעזה והמשבר הישראלי-תורכי https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%96%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99/ Sun, 25 Nov 2018 17:21:12 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1320 מאמר דעה, ד"ר נמרוד גורן, מעריב. 25 בנובמבר 2018

הפוסט המתיחות בעזה והמשבר הישראלי-תורכי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סבב ההסלמה האחרון בעזה הבליט שוב את המשבר הישראלי־טורקי. חילופי ציוצים בטוויטר בין דוברו של ארדואן לבין דובר משרד החוץ הישראלי העידו לא רק על חילוקי דעות מדיניים, אלא גם על סגנון שיח שלילי ולעומתי. חצי שנה חלפה מאז שנדדו דיפלומטים מישראל ומטורקיה חזרה לארצותיהם, כתוצאה ממחאת ארדואן על צעדי ישראל בעזה, ועדיין לא ניכרת מגמת שיפור. על רקע זה, התקיים לאחרונה הדיאלוג המדיני הישראלי־טורקי השנתי של מכון מיתווים.

סדרת דיונים עם בני שיח טורקים הדגישה כי גם בשיאה של המתיחות בין ישראל לטורקיה לפני כמה חודשים נמנעו שתי המדינות מהכרזה על הורדה פורמלית של דרג היחסים, וכי עובדה זו תקל על פתרון המשבר בהינתן רצון פוליטי בכך. ניתן יהיה להציג את החזרת השגרירים כמהלך טכני בעיקרו, ולא ככזה שמבשר על שלב חדש ביחסים. שימו לב, אמרו לנו באיסטנבול, שארדואן נמנע לאחרונה מלתקוף בחריפות את ישראל. זה אינו אופייני לו, ויכול להשתנות במהרה, אך כך נהג בעבר בתקופות של מגעים שקטים בין המדינות או של רצון לשקם אמון עם ישראל ו/או ארצות הברית.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-25 בנובמבר 2018

הפוסט המתיחות בעזה והמשבר הישראלי-תורכי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לימודי שואה במרוקו? https://mitvim.org.il/publication/%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95/ Thu, 11 Oct 2018 08:22:57 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1344 מאמר דעה, עינת לוי, וואיינט, 11 באוקטובר 2019

הפוסט לימודי שואה במרוקו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בשבוע האחרון פורסם בתקשורת על החלטה שהתקבלה במרוקו לשלב לימודי שואה במערכת החינוך שלה, אבל לא בטוח שכך אכן פני הדברים. הסיבה לבלבול נובעת ככל הנראה משגיאת תרגום של הצהרות שהושמעו מצד מרוקו בוועידת אונסק"ו שהתקיימה במהלך כינוס עצרת האו"ם בניו יורק בסוף ספטמבר. אל דוכן הוועידה ניגש סעד א-דין אל-עת'מאני, ראש ממשלת מרוקו ומי שמוביל את מפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית. הוא הקריא בשלווה וברוגע דברים ששלח המלך – מסר של מתינות, סובלנות וגאווה במודל היחסים המיוחד שנרקם במרוקו בין יהודים ומוסלמים.

"ההיסטוריה שאותה אנו מלמדים את ילדינו צריכה להכיל מגוון פלורליסטי של דעות וסיפורים, ולהציג את הרגעים הגדולים ביותר של האנושות, כמו גם את הרגעים האפלים ביותר", אמר.

עם סיום נאומו הוא ניגש אל מזכ"לית אונסק"ו אודרי אזולאי ולחץ את ידה. אין ספק שהיא הבינה למה התכוון עות'מאני בנאומו. שם משפחתה הרי מרמז על הקשר שלה למרוקו, ואודרי היא בתו של אנדרה אזולאי, יועצם היהודי של מלכי מרוקו חסן השני ומחמד השישי. לאור הדימוי החיובי שיש למרוקו כמדינה מוסלמית שוחרת שלום המכירה ביהדות כחלק ממורשתה, נשמעה ההודעה כביכול על לימודי שואה כהגיונית למדי, ולא משהו מופרך שאינו יכול להתקיים במציאות.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-11 באוקטובר 2018

הפוסט לימודי שואה במרוקו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ד"ר נמרוד גורן באירוע של פורום החברה האזרחית ישראל-תורכיה https://mitvim.org.il/event/%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2-%d7%a9%d7%9c-%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%96%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%aa/ Mon, 01 Oct 2018 11:00:21 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3799 פורום החברה האזרחית ישראל-תורכיה, אוקטובר 2018

הפוסט ד"ר נמרוד גורן באירוע של פורום החברה האזרחית ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים נשא דברים באירוע באיסטנבול של פורום החברה האזרחית ישראל-תורכיה, בשיתוף הקונסוליה הישראלית וקרן פרידריך נאומן, בנושא תפקידם של גורמים לא-רשמיים בקידום יחסי ישראל-תורכיה.

אוקטובר 2018; לסיכום האירוע לחצו כאן.

הפוסט ד"ר נמרוד גורן באירוע של פורום החברה האזרחית ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הדיאלוג הישראלי-תורכי של מכון מיתווים https://mitvim.org.il/event/%d7%94%d7%93%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-2/ Mon, 01 Oct 2018 10:57:05 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3796 הדיאלוג הישראלי-תורכי, איסטנבול, אוקטובר 2018

הפוסט הדיאלוג הישראלי-תורכי של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
במסגרת הדיאלוג, שנערך בשיתוף קרן פרידריך אברט, קיימו מומחים ממכון מיתווים סדרת פגישות עם מקבילים תורכים – דיפלומטים לשעבר, אנשי אקדמיה ונציגי חברה אזרחית. הדיאלוג התמקד ביחסי ישראל-תורכיה לנוכח המשבר ביניהן, במטרה לבחון דרכים לסייע למדינות לנהל מחלוקות באופן יעיל יותר, בייחוד סביב סוגיות ירושלים ועזה. הדיאלוג עסק גם במדיניות התורכית במזרח התיכון.

איסטנבול, אוקטובר 2018.

הפוסט הדיאלוג הישראלי-תורכי של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
נמל ימי בקפריסין יכול לסייע לפתרון המשבר ההומניטרי בעזה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a0%d7%9e%d7%9c-%d7%99%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a7%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%9c%d7%a1%d7%99%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%a9/ Wed, 01 Aug 2018 13:59:04 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1387 מאמר דעה, השגריר לשעבר מיכאל הררי, מעריב, 1 באוגוסט 2018

הפוסט נמל ימי בקפריסין יכול לסייע לפתרון המשבר ההומניטרי בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
האתגר שמציבה רצועת עזה לישראל, ובמיוחד המצב ההומניטרי הרעוע שם, נמצא על שולחן מקבלי ההחלטות הישראלים מזה תקופה ארוכה, ובעיקר מאז השתלטות החמאס ב-2007 .הטמפרטורה המתלהטת בדרום בשבועות האחרונים מחייבת מענה דחוף למשבר ההומניטרי.

מדובר באינטרס ישראלי ברור, הואיל והמצב בעזה מעודד אלימות, משפיע על החיים בתוך ישראל, מוביל לביקורת בינלאומית על ישראל, ועומד בניגוד לערכי מוסר יהודיים ואנושיים.

על הפרק עומדות שלל הצעות להקלה על המשבר ההומניטרי, ובהן הקמת נמל באזור אל-עריש שבמצרים, בניית מתקני תשתית על אי מלאכותי מול חופי עזה, פיתוח שדה הגז שנמצא מול רצועת עזה לטובת פרויקטים חיוניים בתחום ייצור חשמל והתפלת מים, והקמת נמל בקפריסין.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-1 באוגוסט 2018

הפוסט נמל ימי בקפריסין יכול לסייע לפתרון המשבר ההומניטרי בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל: התפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%92%d7%95%d7%93%d7%9c%d7%94-%d7%91/ Fri, 27 Jul 2018 14:08:15 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1392 מאמר דעה, עינת לוי, וואיינט. 27 ביולי 2018

הפוסט ישראל: התפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
יציע האוהדים של נבחרת מרוקו זכה לעניין רב במשחק הכדורגל בין מרוקו לפורטוגל במונדיאל האחרון. לקראת סוף המשחק נראו במצלמות הטלוויזיה אוהדים מרוקאים מושכים בדגל ישראל, והאירוע הוצג כאירוע אלים נגד האוהדים הישראלים. אלא שבדיעבד התברר שקפטן נבחרת מרוקו מהדי בן עטיה זרק את חולצתו אל היציע, זו נפלה סמוך לדגלי ישראל – ואוהדי מרוקו משכו בדגל הישראלי בניסיון לאחוז בה. סיפור התקרית הפך לוויראלי, והרשתות החברתיות הוצפו בתמונות של אוהדים מחובקים לצד דגלי מרוקו וישראל.

ההסבר לתמונות החיבוקים המפתיעות קשור לתפיסה המרוקאית שלפיה היהודים המרוקאים החיים בישראל הם למעשה חלק מהתפוצה המרוקאית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במרץ 2016 בדו"ח רשמי מטעם משרד התפוצות של מרוקו, שבו הוזכרה ישראל כתפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת, עם כ-800,000 יוצאי מרוקו. הקשר עם יוצאי מרוקו בישראל עלה לשיח הציבורי במרוקו גם על רקע השאלה אם לתפוצות המרוקאיות מגיעה זכות בחירה לפרלמנט המרוקאי, ואם כן – אם זכות זו תקפה גם למרוקאים החיים בישראל. כדאי לזכור גם שאזרח ישראלי ממוצא מרוקאי המעוניין להוציא אזרחות מרוקאית יכול לעשות זאת, מכיוון שהזכאות לאזרחות מרוקאית נשמרת ארבעה דורות קדימה. אם לא די בכך, ביולי 2011 הוכנס תיקון לחוקת מרוקו ובמסגרתו הוזכרה היהדות כחלק מהמורשת המרוקאית. היכן עוד ניתן למצוא מדינה כדוגמת מרוקו – מדינה מוסלמית הרואה בישראל כאחת מתפוצותיה, מכירה ביהדות כחלק ממורשתה ואף מציעה אזרחות מרוקאית לישראלים?

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-27 ביולי 2018

הפוסט ישראל: התפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d/ Fri, 20 Jul 2018 13:50:46 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2224 מאמר במסגרת סדרת פרסומים על יחסי ישראל עם מדינות ערב: הפוטנציאל הלא ממומש, עינת לוי, יולי 2018

הפוסט ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
כמיליון יהודים מרוקאים חיים היום בישראל ועשרות אלפי ישראלים מבקרים במרוקו בכל שנה לצרכי תיירות, עסקים, או ביקור משפחתי. לאור מציאות ייחודית זו, יש ציפייה כי מערכת היחסים בין ישראל למרוקו תהייה חמימה ומיוחדת. והאמת, שהיא אכן כזו, ויש אינספור דוגמאות מפתיעות לשיתופי פעולה שאי אפשר למצוא כדוגמתם ביחסי ישראל עם מדינות ערב והאסלאם האחרות. ובכל זאת, שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו עדיין רחוק מלממש את הפוטנציאל הגלום בו. הוא מוגבל תחת תקרת הזכוכית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומושפע מפעילותן של תנועות החרם במרוקו.

מערכת היחסים בין ישראל למרוקו לא נחקרה כראוי מאז אוקטובר 2000, עת נותקו היחסים הרשמיים בין המדינות, ומאמר זה בא לתרום ולו במעט לבירור תמונת היחסים הקיימת והאפשרית. במאמר זה אבקש להאיר מחדש את מערכת היחסים שבין ישראל למרוקו, היסודות המרכיבים אותה והאופן שבו המשיכה להתפתח על אף ניתוק היחסים. המאמר כולל ארבעה חלקים: החלק הראשון כולל רקע היסטורי, חברתי ופוליטי על מרוקו והידידות הישראלית-מרוקאית כפי שהתגבשה לאורך השנים; החלק השני עוסק באינטרסים ובמאפיינים של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות וניתוח הפוטנציאל העתידי, תוך התייחסות לתחום המדיני, הביטחוני, הכלכלי-עסקי והאזרחי; החלק השלישי כולל מיפוי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל למרוקו; והחלק האחרון עוסק בהשפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על יחסי המדינות.

הפוסט ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הים האדום כמרקחה: מאבקי הכוחות והאינטרסים של ישראל באגן ים סוף https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%97%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7%d7%99-%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%a8/ Fri, 20 Jul 2018 13:39:13 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2217 מחקר, ד"ר משה טרדימן, יולי 2018

הפוסט הים האדום כמרקחה: מאבקי הכוחות והאינטרסים של ישראל באגן ים סוף הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
אגן ים סוף, הנמצא לדרומה של מדינת ישראל, ומהווה נתיב מסחר ותנועה נוסף עבור המדינה, עובר לאחרונה תהפוכות רבות, הכוללות אתגרים, סכנות והזדמנויות רבות. אגן ים סוף הפך בשנים האחרונות לזירת מאבק פוליטית, מדינית וצבאית, שמכילה בה בעת תחרות בין מעצמות, מאבקים אזוריים וסכסוכים מקומיים. בנוסף, מהווה אגן ים סוף כר נרחב לפעילות ולתחרות כלכלית, שכוללת
הקמת תשתיות, פרויקטים של פיתוח, פרויקטים סביבתיים, ופעילות מסחר ענפה. מבחינת ישראל, המתרחש באגן ים סוף הוא בעל חשיבות לאינטרסים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של המדינה.

מאמר זה מתאר את המתחולל בזירת אגן ים סוף, סוקר את ההתפתחויות האחרונות בתחומים השונים, מצביע על האינטרסים של מדינת ישראל, וקורא בסופו לנצל את שעת הכושר הקיימת, ולבחון כיצד ישראל יכולה להשתלב יותר במרחב זה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית.

הפוסט הים האדום כמרקחה: מאבקי הכוחות והאינטרסים של ישראל באגן ים סוף הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
יחסי ישראל-מרוקו: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה https://mitvim.org.il/publication/%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%aa/ Wed, 18 Jul 2018 13:57:32 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=2229 סיכום סדנת מומחים בנושא יחסי ישראל-מרוקו, יולי 2019

הפוסט יחסי ישראל-מרוקו: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ב-18 ביולי 2018, קיים מכון מיתווים סדנת מומחים בנושא יחסי ישראל-מרוקו, בהתבסס על מחקר שכתבה עינת לוי במסגרת צוות חשיבה של המכון. בסדנה השתתפו נציגי חברה אזרחית ומשרד החוץ, חוקרים, אנשי עסקים, ואנשי תרבות ומורשת. בפתח הסדנה הציגה עינת לוי את עיקרי מחקרה, ולאחר מכן התקיים דיון בו הוצגו שיתופי פעולה אזרחיים מגוונים עם מרוקו, וזוהו מפתחות להצלחה וחסמים שמונעים את מימוש פוטנציאל היחסים. מסמך זה מסכם את עיקרי הדיון.

הפוסט יחסי ישראל-מרוקו: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הפוטנציאל הלא ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב https://mitvim.org.il/event/%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%a0%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%a9-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%a2%d7%9d-%d7%9e%d7%93/ Tue, 29 May 2018 07:38:38 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=699 כנס משותף למכון מיתווים ולמכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס, 29.5.18

הפוסט הפוטנציאל הלא ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
ב-29 במאי קיימו מכון מיתווים ומכון דיוויס כנס משותף באוניברסיטה העברית בירושלים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב. הכנס התמקד במיפוי שיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל למדינות ערב, זיהוי הפוטנציאל העתידי שביחסים, וניתוח הזיקה בין היחסים האזוריים של ישראל למצב היחסים עם הפלסטינים. הכנס כלל הרצאה מרכזית מאת ח"כ יצחק הרצוג, יו"ר האופוזיציה, המחנה הציוני, ומושבים שעסקו בשיתופי פעולה אזרחיים, כלכליים ומדיניים בין ישראל למדינות ערב. הכנס נערך במסגרת פרויקט של מכון מיתווים בנושא, והוצגו בו מסקנות ותובנות ממחקרים שכתבו חברי צוות חשיבה במסגרת הפרויקט.

 

 

 

הפוסט הפוטנציאל הלא ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המשבר הישראלי-טורקי: דיפלומטיה שקטה תסייע להרגעת המצב https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99-%d7%93%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a7%d7%98%d7%94-%d7%aa%d7%a1/ Mon, 14 May 2018 07:27:00 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=528 במאי 2018

הפוסט המשבר הישראלי-טורקי: דיפלומטיה שקטה תסייע להרגעת המצב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
משבר חדש פרץ בין ישראל לטורקיה. המרכיבים מוכרים לנו מסבבים קודמים – חילוקי דעות בנושא ירושלים, נפגעים פלסטיניים רבים בעזה, ומערכת בחירות מתקרבת בטורקיה. גם את הזליגה של המשבר מהזירה המדינית לזו התקשורתית והפוליטית ראינו בעבר – השפלות של דיפלומטים לעיני מצלמות ויוזמות חקיקה לוחמניות בשני הפרלמנטים.

בלהט האירועים, לצד קידוש הגאווה הלאומית, הכעס על האחר, והרצון להחזיר מהלומות ולהסלים, נשכחת חשיבות היחסים בין המדינות. יחסים שמתקיימים ברציפות, למרות כל הקשיים, מאז שנת 1949, ושהניבו לישראל ולטורקיה לאורך השנים תועלות ביטחוניות, מדיניות, כלכליות, ואזרחיות.

לא בכדי החליטו נתניהו וארדואן, למרות הדם הרע שזורם ביניהם ולמרות הביקורת הציבורית, להגיע ב-2016 להסכם לשיקום היחסים. זה לא מובן מאליו עבור ישראל לקיים יחסים דיפלומטים מלאים – גם אם בעייתיים – עם מדינה אזורית חשובה בעלת אוכלוסיה מוסלמית. אין לוותר על היחסים הללו כבדרך אגב. בתקופה הקרובה יש לפעול להכיל את המשבר הישראלי-טורקי ולמנוע הידרדרות נוספת, שתוביל להורדה פורמלית של דרג היחסים אותה יקח זמן לתקן. צריך לעשות זאת באמצעות דיפלומטיה שקטה, מקצועית ויעילה ולהימנע ממהלכים מתסיסים שמטרתם לרצות את הקהל בבית.

ישנם רבים בישראל ובטורקיה – ובהם אנשי עסקים, מחקר, מדיניות ותרבות – שהיחסים בין המדינות חשובים להם, ושיהיו מוכנים להירתם ולסייע כפי שעשו בתקופות משבר בעבר. אפשר גם לנסות לרתום את ארה"ב לטובת המהלך. גם היא צד לסיפור, לאחר שטורקיה החזירה את שגרירה בוושינגטון להתייעצות על רקע העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. ויש גם לקח רחב יותר עבור ישראל, שהמשך הקיפאון בתהליך השלום וההסלמה מול הפלסטינים מקשים על ניהול יחסים דיפלומטים תקינים עם מדינות האזור.

המאמר פורסם ב"מעריב", 21 במאי 2018.

הפוסט המשבר הישראלי-טורקי: דיפלומטיה שקטה תסייע להרגעת המצב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מזרח אגן הים התיכון: דינמיקות חדשות והזדמנויות לשיתוף פעולה https://mitvim.org.il/event/%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%90%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%96/ Wed, 25 Apr 2018 12:09:53 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=event&p=3863 פאנל ציבורי בינלאומי, ירושלים, אפריל 2018

הפוסט מזרח אגן הים התיכון: דינמיקות חדשות והזדמנויות לשיתוף פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מכון מיתווים ורשת EuroMeSCo קיימו פאנל ציבורי בינלאומי בירושלים, בו הוצגו מחקרים שכתבו חברי קבוצת מחקר בינלאומית העוסקת בדינמיקות חדשות והזדמנויות לשיתוף פעולה במזרח אגן הים התיכון. נדונו נושאים שונים הקשורים למזרח אגן הים התיכון: השלכות המלחמה בסוריה, השפעת ממצאי הגז הטבעי, ואפשרויות למסגרות ביטחון אזוריות חדשות.

ירושלים, 25 באפריל 2018.

הפוסט מזרח אגן הים התיכון: דינמיקות חדשות והזדמנויות לשיתוף פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
חג שמח? לא במזרח התיכון https://mitvim.org.il/publication/%d7%97%d7%92-%d7%a9%d7%9e%d7%97-%d7%9c%d7%90-%d7%91%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f/ Tue, 19 Sep 2017 10:17:28 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1508 מאמר דעה, פרופ' אלי פודה, הארץ. 19 בספטמבר 2017

הפוסט חג שמח? לא במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המזרח התיכון ערב ראש השנה תשע"ח לכאורה שונה מהמזרח התיכון לפני שנה; לפחות שמונה שינויים חשובים התרחשו בו.

ראשית, ארגון המדינה האסלאמית עומד להיעלם מבחינה טריטוריאלית. הארגון איבד את מרבית מאחזיו בעיראק, ועתה הוא עומד בפני תבוסה בסוריה. שנית, לאחר שש שנים של מלחמת אזרחים, נראה כי אסד הצליח להטות את כף המאזנים לטובתו מול המורדים. שלישית, שחרורה של מוצול מהווה זריקת עידוד לישות העיראקית, אשר מגלה מחדש את זהותה הלאומית. אמנם הבעיה הכורדית ממשיכה לפצל את המדינה, אולם אין בה כדי לאיים על עצם קיומה של עיראק. רביעית, רוסיה של פוטין הצליחה למקם את עצמה מחדש לא רק כפטרונית של סוריה, אלא גם כגורם משמעותי בפוליטיקה המזרח תיכונית. חמישית, עליית ממשל טראמפ בארה"ב בישרה, כי הירידה במעורבות במזרח התיכון בתקופת אובמה לא הייתה מקרית או זמנית, אלא תופעה מתמשכת. ששית, איראן ממשיכה להקרין דימוי של עוצמה אזורית באמצעות שליחיה – אסד, חזבאללה, ארגונים שיעים בעיראק והחותים בתימן. שביעית, ערב הסעודית הפכה למנהיגת העולם הסוני במאבקו מול איראן ובעלות בריתה, כאשר היא מובילה את המלחמה נגד החותים בתימן והסנקציות נגד קטאר. ולבסוף, מצרים חזרה למלא תפקיד בעולם הערבי, הן בזירה הסורית והן מול החמאס בעזה.

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" בתאריך-19 בספטמבר 2017

הפוסט חג שמח? לא במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a0%d7%a1%d7%a4%d7%97-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%98%d7%99-%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa%d7%95/ Thu, 31 Aug 2017 14:53:09 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1540 טור חודשי, ד"ר רועי קיבריק, אוגוסט 2017

הפוסט הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
זו הפעם השישית שנתניהו נפגש עם פוטין בשנתיים האחרונות. מלבד פגישותיהם, המנהיגים קיימו מספר רב של שיחות טלפון, וצוותים ביטחוניים ישראליים ורוסיים נפגשו פעמים רבות. נדמה כאילו הקשרים בין ישראל ורוסיה מעולם לא היו חזקים יותר. אז למה בפגישתם האחרונה של המנהיגים בחודש אוגוסט בסוצ'י, כפי שמדווחים בעיתונות, דחה פוטין והתעלם מהבקשות של ישראל, הקשורות לאינטרסים ביטחוניים חיוניים שלה? ולמה, כפי שמדווחת התקשורת הישראלית, פעלה רוסיה מאחורי הקלעים להגן על החזבאללה במסדרונות האו"ם?

ההתקרבות בין ישראל לרוסיה בשנתיים האחרונות איננה מאחז עיניים. אכן, על בסיס של אינטרסים משותפים וצורך משותף, השכילו בישראל וברוסיה להתקרב, לשתף פעולה וליצור מערך של תקשורת ותיאום. לרוסיה אינטרסים רבים באזור המזרח התיכון, כולל בקשר שלה עם איראן, בקשר עם תורכיה ומלחמת האזרחים בסוריה. לישראל, בוודאי, יש אינטרסים רבים במזרח התיכון. מעורבותה ההולכת וגדלה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה הביאה את ישראל ורוסיה להבין כי עליהן לעמוד בקשר רציף לתיאום, ואף לשתף פעולה היכן שהאינטרסים חופפים. ישראל הצליחה להגיע להסכמות עם רוסיה בנוגע לפעילות חיל האוויר וכוחות הביטחון הישראליים בסוריה, והמדינות הגדירו מנגנוני תיאום וקווים אדומים. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אף הצהיר כי רוסיה תעשה הכל כדי להתחשב באינטרסים הביטחוניים הישראליים ברוסיה. ובעקבות פגישות קודמות בין נתניהו לפוטין, הצליחה ישראל אף לעכב משלוחי נשק מסוימים מרוסיה לסוריה שכללו טילי S-300 להגנה אווירית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לשמור על הסכם הגרעין עם איראן https://mitvim.org.il/publication/%d7%9c%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%9b%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%9f/ Wed, 16 Aug 2017 15:01:47 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1543 מאמר דעה, רבקה בורנשטיין, מעריב. 16 באוגוסט 2017

הפוסט לשמור על הסכם הגרעין עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
לארה"ב ולאיראן יש סוגיות רבות במחלוקת, ובהן סוריה, תימן, המפרץ ומימון טרור. ואולם, פרויקט הגרעין האיראני הוא האיום המרכזי מנקודת מבטה של ארה"ב. הסכם הגרעין עם איראן שינה את השיח הביטחוני בנושא, בארה"ב ובישראל כאחד. לא עוד דיונים על הפצצות צבאיות והשלכותיהן, אלא הכרה בכך שההסכם הפחית את הסכנה הגרעינית מאיראן. ארה"ב והועדה לאנרגיה אטומית אישרו מספר פעמים מאז נחתם ההסכם כי איראן ממלאת אחר תנאיו. ואולם, לאחרונה הציב טראמפ סימני שאלה לגבי עתיד ההסכם והמחויבות האמריקאית כלפיו.

שמירה איראנית על תנאי ההסכם משרתת את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב, אירופה וישראל. יישום ההסכם תורם ליציבות העולמית, על ידי העצמת מנגנוני בקרת הנשק והרחקת מדינות אחרות ממרוץ חימוש גרעיני. ההסכם מאריך באופן משמעותי את "זמן הפריצה" של איראן להשגת פצצה גרעינית, ומגביר משמעותית את היכולת לפקח אחר פרויקט הגרעין שלה. ההסכם גם מאפשר לארה"ב ולשותפותיה לתת מענה בינלאומי מתואם לכל הפרה איראנית משמעותית.

המאמר התפרסם במעריב בתאריך ה-16 באוגוסט 2017

הפוסט לשמור על הסכם הגרעין עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מזרח תיכון חדש https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%97%d7%93%d7%a9/ Sat, 01 Jul 2017 10:27:39 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1578 מאמר דעה, פרופ' אלי פודה, יולי 2017

הפוסט מזרח תיכון חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בשנה האחרונה אנו עדים לעיצובו של מזרח תיכון חדש, שבו ישראל ממלאת תפקיד לא שולי. המונח, כזכור, נטבע על ידי שמעון פרס, לאחר חתימת הסכמי אוסלו עם הפלסטינים בשנות ה-90 ;הוא ראה בחזונו עידן חדש שבו העולם הערבי, ישראל, ואולי גם תורכיה, משתפים פעולה במגוון של תחומים אזרחיים. העולם הערבי ראה בשלילה את המונח, אשר נתפס כניסיון ישראלי לרכוש הגמוניה באזור בדרכים שאינן צבאיות, אולם בתקופה זו זכתה הדיפלומטיה הישראלית להישגים רבים באזור.

בניגוד לעבר, המזרח התיכון החדש הנוכחי נוצר מבלי שישראל תרמה דבר להיווצרותו; הוא תולדה של כמה תהליכים, הכוללים את כיבושה של עיראק על ידי ארה"ב ב-2003 ,צמיחתה של איראן כמעצמה אזורית החותרת להגמוניה ולנשק גרעיני, ולגל מהפכות "האביב הערבי" שיצרו כאוס בכמה מדינות מרכזיות (מצרים, סוריה) ושוליות (לוב, תימן, תוניסיה, בחריין). התפרקותו של העולם הערבי חייבה את חלק מרכיביו לחפש בעלי ברית מחוצה לו, כדי להיאבק בסכנות הנמצאות בתוכו ובאזור. תהליכים אלו יצרו ארכיטקטורה חדשה של בריתות וקואליציות המבוססות על אינטרסים.

הפוסט מזרח תיכון חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2017 https://mitvim.org.il/report/%d7%9e%d7%93%d7%93-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%aa-2019-%d7%9e%d7%9e%d7%a6%d7%90%d7%99/ Wed, 28 Jun 2017 07:55:08 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=report&p=4671 מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2017

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2017 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
סקר דעת הקהל השנתי של מכון מיתווים בנושא מדיניות-החוץ הישראלית נערך, זו השנה החמישית ברציפות, על-ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט. הסקר בוצע במחצית ספטמבר 2017, בקרב 600 איש ואישה, יהודים וערבים, כמדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת, ועם טעות דגימה של 4%. מסמך זה מציג את ממצאי הסקר, בחלוקה לחמישה תחומים: מצב מדיניות-החוץ ומשרד החוץ, ישראל במשפחת העמים, סדרי עדיפויות מדיניים ויחסים בילטראליים, שיתוף פעולה אזורי, ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

 

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2017 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
האזרחים שמשקמים את יחסי ישראל-תורכיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%90%d7%96%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%94/ Thu, 08 Jun 2017 10:45:34 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1588 מאמר דעה, אריק סגל, Ynet. יוני 2017

הפוסט האזרחים שמשקמים את יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בסוף חודש מאי ציינו שבע שנים לתקרית המרמרה, אירוע שסימל את שיאה של הידרדרות היחסים בין ישראל לבין טורקיה שהחלה לאחר מבצע "עופרת יצוקה" ב-2008. הרבה מים זרמו בבוספורוס מאז אותה תקרית קשה שבה נהרגו תשעה נוספים וכמה עשרות נפצעו, ולפני כשנה חתמו שתי המדינות על הסכם הפיוס הרשמי ביניהן שכלל את החזרת השגרירים לאנקרה ולתל אביב וכן תשלום פיצויים מצד ישראל.

האינטרסים הגיאו-פוליטיים (סוריה), והכלכליים (הגז) גברו על שיקולי הפוליטיקה הפנימית והזהותית. אבל ההתנהלות ברמה הרשמית היא רק חלק מהסיפור. יש סיפור נוסף המתנהל ברמת החברה האזרחית – והוא מושפע ומשפיע על מה שמתנהל ברמה הרשמית. לקיומם של קשרים ברמת החברה האזרחית יש השלכה עצומה על אופי הקשרים הדיפלומטיים, וגם על היכולת של המנהיגים "לגייס" את דעת הקהל לטובת האינטרסים הפוליטיים שלהם. היכן שיש קשרים ענפים של חברה אזרחית, לא קל למנהיגים לתקוע טריז בין המדינות ולהוביל לאורך זמן מהלכים כנגד המדינה השנייה. קשרים אזרחיים מפותחים מהווים מעטפת תומכת גם למישור העסקי ולפיתוח הקשרים הכלכליים, וכמובן שמסייעים ליחס אותן מקבלות הקהילות הלאומיות הנמצאות במדינה השנייה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet בתאריך ה-8 ביוני 2017

הפוסט האזרחים שמשקמים את יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
המשבר התורכי-אירופי וחשיבותה של הדמוקרטיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%95%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7/ Mon, 03 Apr 2017 06:03:35 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1614 מאמר דעה, ד"ר נמרוד גורן, אפריל 2017

הפוסט המשבר התורכי-אירופי וחשיבותה של הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הדרך למשאל העם בתורכיה הייתה רצופה משברים בין תורכיה לאיחוד האירופי. חלקם נבעו משיקולים אלקטורליים וחלקם מחילוקי דעות מהותיים ועמוקים שהולכים ונפערים בין הצדדים בשנים האחרונות.

היחסים בין ארדואן לאירופה לא תמיד היו שליליים. בשנים הראשונות לאחר שעלתה מפלגתו של ארדואן לשלטון ב-2002 ,הכריזה הממשלה התורכית שההצטרפות לאיחוד האירופי היא הפרויקט הלאומי החשוב ביותר מאז הקמת הרפובליקה ב-1923 ,ותהווה את השלמת מורשת אתאתורכ. ארדואן הוביל בזמנו רפורמות דמוקרטיות, שקירבו את תורכיה לאיחוד האירופי יותר משעשה כל מנהיג תורכי אחר.

ואולם, עם השנים המגמה התהפכה. ההתנגדות באירופה להצטרפות תורכיה לאיחוד הלכה והתחזקה. מדיניות-החוץ התורכית פנתה לבניית קשרים והרחבת השפעה באזורים אחרים, בהם המזרח התיכון. ארדואן החל נוקט מדיניות ריכוזית יותר ויותר, שהגבילה את מרחב הפעולה של האופוזיציה והדליקה נורות אזהרה באירופה.

הפוסט המשבר התורכי-אירופי וחשיבותה של הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
טורקיה נגד אירופה – ולהיפך https://mitvim.org.il/publication/%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%a4%d7%9a/ Mon, 13 Mar 2017 12:42:56 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1631 מאמר דעה, ד"ר נמרוד גורן, Ynet, במרץ 2013

הפוסט טורקיה נגד אירופה – ולהיפך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
קולות המצביעים הטורקים במדינות אירופה לא יהיו אלו שיכריעו את גורל משאל העם על שינוי החוקה שיתקיים בטורקיה ב-16 באפריל. ואולם, מצביעים אלו עומדים במרכז מתיחות חריפה בין טורקיה לאירופה, על רקע רצונם של ראשי מפלגת השלטון הטורקית לקיים עצרות בחירות במדינות אירופיות מרכזיות, דוגמת גרמניה, הולנד, ואוסטריה. מתיחות זו צפויה בטווח הקצר לפעול לטובת נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בכל הנוגע לתוצאות משאל העם, אך יהיו לה השלכות ארוכות-טווח שליליות על יחסי טורקיה-אירופה, ואולי אף יובילו להתגברות העוינות כלפי מוסלמים באירופה.

החל ב-2012 יכולים אזרחים טורקים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע ממקום מושבם לבחירות בטורקיה. בבחירות 2015 מדובר היה על קרוב ל-3 מיליון בעלי זכות בחירה. בעוד שבטורקיה עצמה ההשתתפות במערכות בחירות היא גבוהה, ועומדת באופן מתמשך על כ-80 אחוזי הצבעה, הרי שהטורקים בחו"ל לא הראו עד כה להט פוליטי גדול במיוחד. רק כשליש מהם מימשו את זכות ההצבעה שלהם ב-2015, ובבחירות לנשיאות טורקיה שנה קודם לכן – השיעור היה אפילו נמוך יותר, ובאופן משמעותי. לקראת הבחירות לפרלמנט ב-2015, ארדואן עצמו ביקר בגרמניה וקיים עצרת בפני אזרחים טורקים שם. כבר אז ניכר היה שהדבר יוצר מתיחות עם ההנהגה הגרמנית, אך בהיקף זניח לעומת המשבר לו אנו עדים בימים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-13 במרץ 2017

הפוסט טורקיה נגד אירופה – ולהיפך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
עבדו על הכימיה. השיעור הקפריסאי לישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%a2%d7%91%d7%93%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9b%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a7%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%90%d7%99-%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/ Thu, 12 Jan 2017 13:59:12 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1655 מאמר דעה, ד"ר דליה שיינדלין, Ynet. ינואר 2017

הפוסט עבדו על הכימיה. השיעור הקפריסאי לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מה משותף לקוסובו, קולומביה וקפריסין? מעבר לעובדה ששלושן מתחילות באות ק', כולן ניצלו את השנים האחרונות כדי להתקדם בדרך המייסרת של יישוב הסכסוכים ארוכי השנים שבהם הן מעורבות.

ב-2013 חתמו קוסובו וסרביה על הסכם עקרונות להמשך המשא ומתן לקראת נורמליזציה. גם בקוסובו ובסרביה, יריבות מרות, המילה שלום לא משקפת את השיח המקובל. ב-2016 חתמו ממשלת קולומביה וארגון המורדים FARC על הסכם שלום. כמה חודשים לאחר שהופל במשאל עם, השכילה הממשלה בבוגוטה לעקוף את משאל העם ולאשר את ההסכם. ובז'נבה נפגשים בימים אלה הצדדים הנצים בקפריסין כדי לנסות ולהגיע לפתרון הסכסוך שמחלק את האי הקסום זה יותר מארבעה עשורים, בין קפריסאים-יוונים בדרום לבין קפריסאים-טורקים בצפון.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-12 בינואר 2017

הפוסט עבדו על הכימיה. השיעור הקפריסאי לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>