את הסערה האירופית החלה שיחת הטלפון שיזם דונלד טראמפ עם ולדימיר פוטין, ולאחריה מפגש שרי החוץ של ארצות הברית ורוסיה בריאד, כשאוקראינה ואירופה אינן בחדר. באופן בוטה וחסר בסיס, טראמפ האשים את אוקראינה בפריצת המלחמה, כינה את וולודימיר זלנסקי "דיקטטור" ואמר לו להגיב במהירות, אחרת לא תישאר לו מדינה.

במלאות שלוש שנים להתקפת רוסיה על אוקראינה (24 בפברואר), ניסתה ארצות הברית להעביר בעצרת הכללית של האו"ם נוסח החלטה שלא מזכיר את רוסיה כצד התוקף, ואין בו אזכור לאמנת האו"ם ועקרונותיה.

האירופים השיבו מלחמה שערה. הם הובילו יוזמה לשינוי הטקסט כך שישקף את עמדת המערב והצליחו לתקנו: רוסיה היא זו שתקפה את אוקראינה, ויש לקדם שלום צודק, מקיף ובר קיימא עבור אוקראינה. מה עשתה ישראל? הצביעה עם ארצות הברית, רוסיה, בלארוס והונגריה נגד התיקונים האירופיים.

קשה לדמיין את ישראל מצביעה אחרת מארצות הברית, שמגינה עליה באו"ם השכם והערב. אבל הצבעה זו חושפת את המחיר המדיני שייגבה אם הקרע הטראנס-אטלנטי יחריף. האם ישראל חייבת לבחור צד? ואם כן, איזה צד עליה לבחור?

שובה של גרמניה

בתגובה לצעדים של ממשל טראמפ, נשיא צרפת עמנואל מקרון גיבש הרכב של 19 מדינות, שמלבד ארצו כולל את האירופיות הגדולות – בריטניה, גרמניה, איטליה, פולין וספרד – ונוספות כמו הולנד ודנמרק, וכן את קנדה הלא-אירופית. ארה"ב לא נכללה כמובן בהרכב, וגם לא המדינות הפרו-רוסיות והסוררות – הונגריה, סלובקיה וטורקיה.

מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין ונשיא המועצה האירופית, אנטוניו קושטה, ישבו אל השולחן בפריז. אך ראשי הארגונים הללו מייצגים הרכב חסר, ומנדט חסר: נאט"ו מינוס ארה"ב, טורקיה והונגריה, האיחוד האירופי ללא חלק מחברותיו. כך אמנם אפשר לקבל החלטות משמעותיות יותר, אך לא לפעול דרך ארגונים אלו.

ניכר שאירופה מכינה את עצמה לריצוי טראמפ מצד אחד, למשל בכך שהיא שוקלת להעלות את שיעור ההוצאות הביטחוניות לשלושה אחוזים ויותר מהתמ"ג (עלייה נדרשת לבניית הגנה ביטחונית אירופית משמעותית יותר עם – ובטח בלי – ארצות הברית לצדה); ומצד שני מתכוננת למקרה שלא יהיה מנוס מעימות חזיתי עם טראמפ סביב אוקראינה.

הפוסט טראמפ ופוטין נגד אירופה: איפה ישראל בסדר העולמי החדש? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאמר זה פורסם בעדכן האסטרטגי של המכון למחקרי בטחון לאומי, גיליון 27 (4), נובמבר 2024.

הפוסט תגובת אירופה למלחמה בעזה: יכולותיה ושאלת היותה שחקנית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה בינתיים לומר היכן ייעצר התמרון הישראלי בדרום לבנון, ועד כמה ישפיע הלחץ של ממשל ביידן שמתנגד להתקדמות של צה"ל מעבר לנהר הליטני. מה שברור הוא, שאם ישראל תחליט שלא לכבוש לחלוטין את לבנון, צריך יהיה להגיע בסופו של יום (גם) להסדר עם חיזבאללה.

האמריקנים הובילו בחודשים האחרונים את הניסיונות הבינלאומיים לשכנע את חיזבאללה להסכים ליישום חלקי לפחות של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאמורה להרחיק את המחבלים מיישובי הגבול שלושים קילומטרים לפחות. הבעיה היא שבמסעות הדילוגים שלו באזור, השליח האמריקני עמוס הוכשטיין דיבר עם הממשלה בירושלים, דיבר עם הממשלה בביירות, אבל לא דיבר עם אנשי חיזבאללה. הסיבה לכך פשוטה. ארצות הברית הכניסה כבר לפני שנים את חיזבאללה לרשימת ארגוני הטרור, ומשום כך, אסור לשליחי הממשל לשאת ולתת עם נציגיו.

הפוסט בישראל מעדיפים להתעלם: הקשר של צרפת עם חיזבאללה יכול להשפיע על הבאת השקט לצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הגידו כן למקרון: על ישראל לשתף פעולה עם צרפת להסדרת המצב בלבנון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בצרפת למשל הצליחה "החזית העממית החדשה", גוש מפלגות השמאל בהובלת ז'אן-לוק מלנשון, להפתיע ולהפוך בן-לילה לגוש הגדול ביותר בצרפת, ולפי שעה נראה שהמרכז עם הימין המתון בולמים הקמת ממשלה בראשותו. מנגד, מפלגת "האיחוד הלאומי" (RN) הימנית-קיצונית בראשות ז'ורדן ברדלה ומרין לה-פן אמנם נחלה כישלון והגיעה למקום השלישי אחרי מפלגתו של עמנואל מקרון, אך הגדילה משמעותית את כוחה והציבה עצמה בסיבוב הבחירות הראשון כמפלגה הגדולה ביותר – אירוע שלא נראה בפוליטיקה הצרפתית מאז מלחמת העולם השנייה.

בגרמניה הצליחה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימנית-קיצונית להפוך גם היא למפלגה השנייה בגודלה בבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו ביוני, לפני מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של הקנצלר אולף שולץ. אמנם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), מפלגת ימין-מרכז מסורתית, הגיעה למקום הראשון ובפער, אך בפועל כל מפלגות המרכז בגרמניה מצויות בירידה. בספטמבר יתקיימו בחירות בשלוש מדינות-מחוז מזרח-גרמניות לשעבר. מפלגת AfD מובילה בכולן בסקרים וצופים שאף תרכיב ממשלת מדינת-מחוז. בשנת 2025 צפויות להתקיים בחירות כלליות בגרמניה, ויש חשש מהתחזקות ניכרת של הימין הקיצוני.

בבריטניה, אמנם מפלגת הלייבור זכתה בניצחון מוחץ, אך יש להכיר גם בהתחזקות משמעותית של מפלגת הימין הפופוליסטית בהובלת נייג'ל פרג': היא זכתה לתמיכה של כ-14 אחוזים מהבוחרים ונגסה בשמרנים. פרג', תומך נלהב של טראמפ ופוטין שדחף לברקזיט, ימשיך בניסיון למחיקת הימין-מרכז במדינה.

אנטישמים או פרו-חמאסים?

עבור יהודים החיים באירופה מדובר במציאות עגומה ומפחידה: שחיקת המרכז הליברלי, שעבורו הצביעו באופן מסורתי במשך שנים, מותירה אותם לבחור בין הגרוע לגרוע יותר: האם לתת את קולם למפלגות ימין קיצוניות, גזעניות, אנטי-ליברליות, התומכות ברוסיה של פוטין ובטיפוח קשרים עם איראן, בעלות שורשים אנטישמיים מובהקים – משום שלכאורה הן ניצבות כ"מגינות היהודים" מפני האיום המוסלמי הקיצוני? או שמא עליהם לבחור במפלגות שמאל קיצוני, שבהן שוררים רחשי האנטי-ציונות והאנטישמיות מהסוג ה"חדש", מפלגות שלאחר טבח 7 באוקטובר לא רק שלא גינו את הפשעים כלפי אזרחים ישראלים, אלא אף חברו ותמכו בפעילות פרו-פלסטינית וחמאסית נגד ישראל והיהודים?

מבחינת ישראל המגמה המסוכנת של מחיקת המרכז באירופה כרוכה בהתנגשות בעייתית במיוחד בין הדרג המקצועי לפוליטי. ההנהגה הנוכחית מכשירה נציגים רבים ממפלגות הימין הקיצוני באירופה. נזכיר כי למשרד החוץ יש זה שנים רבות "רשימה שחורה" ובה מפלגות שאין לנהל קשרים מדיניים עמן. אולם, בשנים האחרונות – להוציא תקופת ממשלת השינוי – רשימה זו פסקה מלהיות מצפן מדיני מוסרי לחלק מחברי הממשלה. אלה מנהלים כיום יחסי חוץ ענפים עם אותן מפלגות אנטישמיות שברשימה.

על ישראל להבין ולהפנים כי שנאת מוסלמים איננה בסיס מדיניות יציב ואיתן לביטחון מדינת ישראל. ונוכח קיטוב כה עז באירופה, עליה לנהוג בזהירות יתרה ולעצב יחסי חוץ באופן המאפשר עבודה מול ממשלות מרכז, בין שהן נוטות לימין ובין שלשמאל. ההשלכות של קשרים עם מפלגות ימין קיצוני באירופה עבור ישראל הן רעות, מאחר שמפלגות אלה אינן שותפות לאותו מצע דמוקרטי, ליברלי ופלורליסטי, הפועל נגד אנטישמיות, שעל פיו נוסדה מדינת ישראל לפני 76 שנה.

קשרים כאלו משדרים כי ישראל נוטשת כמה מערכיה הבסיסיים ביותר, שהם יסוד היחסים והשותפות עם מדינות אירופה, ומאמצת לחיקה מפלגות שבעברן תמכו בנאצים, ובחלקן חברים ניאו נאצים, החורטות על דגלן מאבק במהגרים ובמיעוטים.

אם הממשלה תמשיך לטפח קשרים פסולים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, המתפארות בהיותן לכאורה "מגינות היהודים", היא תפגע באופן יזום ופעיל בביטחון אזרחיה שלה, מאחר שכלל לא ברור שמפלגות אלה אכן יתייצבו לצד ישראל בשעת חירום ויפעלו להמשך קיומה כמדינת העם היהודי. בנוסף, בחירה באופן מובהק בימין הקיצוני, כאשר הפוליטיקה כיום נעה תנועת מטוטלת ועשויה לנוע לשמאל קיצוני, תהפוך את שיתוף הפעולה עם הצד השני לקשה במיוחד. יתרה מכך, קשרים מסוכנים אלה מטפחים עלייה בגזענות, באנטישמיות ובשנאת זרים ומזיקים הלכה למעשה גם ליהודים באירופה.

על כלל חברי הממשלה לדבוק באינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של מדינת ישראל, להקשיב לאנשי המקצוע במשרד החוץ ולגבש במהירות אסטרטגיית התמודדות ארוכת טווח אל מול התחזקות הקיצונים באירופה משני צדי המתרס. יש לחבור חזרה אל המרכז האירופי המתון, הפועל לטובת האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל והמשך קיומה כיהודית, דמוקרטית, ליברלית ובטוחה.

המאמר נכתב על-ידי מאיה שיאון-צדקיהו, ראש תחום ישראל-אירופה במכון מיתווים, ועדי קנטור, חוקרת אנטישמיות במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המאמר פורסם ב-25 ביולי באתר הארץ.

הפוסט יש לישראל אינטרס לחזק דווקא את מפלגות המרכז האירופיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בישראל חשבו שהבחירות לפרלמנט האירופי קריטיות בגלל שהן מבטאות את עלית הימין הקיצוני. אך זו לא הסיבה. אפקט הדומינו שלהן בצרפת הוא הדרמה הגדולה. הן חשובות כיוון שגרמו לעמנואל מקרון, נשיא צרפת, להכריז על בחירות בזק לאסיפה הלאומית במדינתו. אתמול התקיים הסבב הראשון שלהן ב-577 מחוזות בחירה, וביום ראשון הבא יתקיים הסבב השני שיכריע בין שני המועמדים המובילים בכל מחוז. אלו בחירות דרמטיות לא רק לצרפת אלא לאיחוד האירופי ולאירופה.

אחרי שמקרון מחק מפלגות שמאל וימין מתונות בבחירות הקודמות (2017, 2022), בבחירות אלו מפלגת המרכז שלו עצמו צפויה להתכווץ. הסקרים צופים שמפלגת הימין הקיצוני של לה פן תזכה בכ-260 מתוך 577 המושבים. במושבים רבים אחרים יזכה השמאל הקיצוני של מלנשון. במדינה בה אסור לסקור השתייכות דתית, מקרון מזהיר ממלחמת אזרחים בין שני הקצוות המקוטבים במדינת ה"חירות, (אי) שיוויון, (והעדר) אחווה".

תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי הראו החלשות פוליטית משמעותית גם לקואליציה של אולף שולץ, קאנצלר גרמניה. כך שבשקלול, הן מבטאות את ההיחלשות הדרמטית, כנראה הקריסה, של הציר הצרפתי-גרמני שהנהיג וקידם את תהליך האינטגרציה האירופית מאז 1950. ציר זה מקרטע כבר שנים, אבל כעת נראה שהחלק הצרפתי בו יקרוס, ושולץ, שיוותר להחזיק בו, כל כך אפור, כל כך מפחד מהעבר של מדינתו. ובטח שאינו רוצה לשתף פעולה עם ממשלת ימין קיצונית, ששורשיה ההיסטוריים במשטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה. וטוב שכך. אבל המשמעויות לאירופה חמורות.

קריסת המרכז בצרפת לימין הקיצוני מחד ולשמאל הקיצוני מאידך היא סכנה לעמידת אירופה מול פוטין, איראן וסין. היא סכנה להחזקת האיחוד האירופי רלוונטי ונאט"ו תפקודית. מקרון הוא מי שדגל באג'נדה הכי פרו איחוד-אירופי, לאחרונה גם הכי מיליטנטית מול רוסיה, וגם שיפר את היחסים הטראנס-אטלנטיים עם ארה"ב.

הבחירות הלאומיות בצרפת עלולות לשתק את מדיניות החוץ האירופית עוד יותר מהרגיל. אמנם המסורת ברפובליקה החמישית היא שהנשיא מוביל את מדיניות החוץ, אך מה יהיו עמדותיו של שר חוץ ממפלגת לה-פן אין לדעת, אם כי ניכרים נסיונות המיתון ונמחק המצע שיצא נגד נאט"ו. יש להזכיר גם כי צרפת מחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון.

כתוצאה מהחלשות צרפת וגרמניה, הממשלות החזקות באירופה יהיו איטליה בראשות מלוני ופולין בראשות טוסק. הוא ימין ליברלי. היא ימין אירוסקפטי, שאמנם מיישרת קו עם מדיניות החוץ של בריסל (תמורת מדיניות הגירה ימנית יותר), אבל מסיגה את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה הליברלית בבית (צמצום חופש עיתונות, זכויות להט"ב, חברה אזרחית וכד'). כיצד תראה ותתפקד אירופה שכזו?

בבריטניה אלו דווקא הלייבור שישובו לשלטון אחרי 14 שנים. השמרנים בצלילה חופשית, ונייג'ל פראג', הפופוליסט המסוכן, שהקים את מפלגת UKIP ("עצמאות לבריטניה"), וחולל לממלכה ולתושביה נזק כלכלי ופוליטי בלתי ישוער ביציאתה מהאיחוד האירופי, עומד לזרוע כאוס בשנית ולהכנס לבית הנבחרים עם אג'נדה פופוליסטית ופרו-רוסית. האם שוב אירופה המזדקנת תהיה תלויה בבריטניה (הפעם לצד גרמניה) להצלתה? אחרי ברקסיט בריטניה כה חלשה כלכלית, שזהו תסריט רע. לפחות היא עצמאית במדיניות החוץ שלה מהאיחוד האירופי. כשהבחירות בארה"ב בפתח, ובעימות עם טראמפ חולשת ביידן היתה ניכרת, נראה ש'המערב' במצב הקריטי ביותר בעיתוי הגרוע (ביותר?) לנוכח העליה בסיכונים הגלובלים מול רוסיה, איראן וסין.

הפעמונים המצלצלים באירופה צריכים לצלצל גם בישראל. הבחירות ברחבי אירופה חשובות לישראל. אירופה היא עדיין צבר המדינות הדמוקרטיות – ליברליות הגדול בעולם. היא אמנם מישנית בהשוואה לארה"ב  בחשיבותה האסטרטגית- בטחונית לישראל, אך כלכלית אירופה היא השותפה הגדולה שלנו. אם אירופה נחלשת עוד לפני ארה"ב, אלו סימנים מעודדים לשאיפות האימפריאליות של רוסיה, איראן וסין.

לנוכח זמנים אסטרטגיים עולמיים שכאלו, על ישראל להיערך אסטרטגית וטקטית ולבחור בברית ההגנה עם סעודיה וארה"ב כנגד איראן, עליה אירופה תברך. אלו ימי בחירות דרמטיים ביותר לאירופה, בקרוב לארה"ב, וישראל חייבת לבחור נכון. יש לדבר אמת לעם, לציבור, שיקרא את המפה העולמית והאזורית המבהילה. למקרון זה כבר לא יעזור. אך אין דרך אחרת. המרכז – מהימין לשמאל המתון – חייב להחזיק אל מול הקיצוניים המאגפים אותו.

המאמר פורסם ב-7.1.24, באתר מעריב.

הפוסט פעמוני האזעקה מצלצלים: אפקט הדומינו של הבחירות לפרלמנט הצרפתי ישפיע גם על ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנחה:
ד"ר מאיה שיאון-צדיקיהו – מנהלת תוכנית קשרי ישראל-אירופה, מיתווים; הפורום האירופי באוניברסיטה העברית; חברת הוועד המנהל של האגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית (IASEI)

פאנליסטים:
אסף אוני- כתב אירופה, עיתון גלובס
רינה בסיסט- ראש דסק ישראל, אל-מוניטור
מתיאס שיסלר – מנכ"ל ELNET-EU & NATO

לצפייה בפאנל

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי והשפעתן על ישראל – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

וושינגטון ופריז הכפילו בשבועות האחרונים את המאמצים הדיפלומטיים שלהן להביא לרגיעה בצפון. ישראל העדיפה לשמור על המגעים האלה חשאיים ככל האפשר, אבל בניגוד לארה"ב, הנשיא הצרפתי מקרון החליט להעמיד את עצמו אישית בראש החץ. ההודעה שלו ביום חמישי על הקמת פורום משולש ישראלי-צרפתי-אמריקאי כדי לעצור את ההסלמה בגבול לבנון, תפסה את ישראל לא מוכנה. עשרים וארבע שעות לאחר ההודעה של מקרון, הודיע גלנט שישראל לא תהיה שותפה לוועדה להסדרת המצב הביטחוני בגבול הצפון "אם צרפת תקח בה חלק", וגם האשים אותה בהתעלמות ממעשי הזוועה של חמאס.

ההתקפה הבלתי-שגרתית של גלנט היכתה גלים בפריז, אבל גם במשרד החוץ בירושלים, שניסה למזער נזקים, והזכיר את ההשתתפות של צרפת בסיכול מתקפת הטילים האיראנית באמצע אפריל. ההתערבות המהירה של השגריר הישראלי החדש בפאריז ג'וש זרקא גם היא הוכיחה את יעילותה. במקום לשבור את הכלים, מסר בכיר צרפתי כי למרות ההצהרה המפתיעה של גלנט, בפאריז נכונים להמשיך לעבוד עם כל השחקנים הרלוונטיים, לרבות ישראל וארה"ב, כדי להשיג רגיעה.

הבטן של גלנט ושל בכירים אחרים מלאה על מקרון, קודם כל בגלל עזה. בניגוד לוושינגטון, המכילה בינתיים את הפעולה הצבאית המוגבלת של ישראל ברפיח, פאריז גינתה מלכתחילה את ההחלטה להיכנס לשם. ההחלטה של מקרון לאסור על השתתפות חברות ישראליות ביריד הביטחוני אירוסאטורי שנפתח השבוע, הייתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל של הימין בישראל. ומי כמו גלנט מכיר את השטח אצלו בבית.

ישראל מעדיפה שהשליח האמריקני עמוס הוכשטיין יוביל את המגעים מול לבנון. אבל ככל שההסלמה בצפון מחריפה, ברור שאין לישראל את הלוקסוס להתעלם מהצרפתים, וממה שהם מסוגלים להביא לשולחן. מעבר לקשרים ההיסטוריים בין צרפת ללבנון, עם כל המטענים הנלווים, גם היום צרפת היא שחקנית פעילה בזירה הביטחונית, הפוליטית והכלכלית בארץ הארזים. היא התורמת העיקרית של חיילים לכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, וחייליה מהווים את עתודת פיקוד הכוח.

ביקוריו של מקרון לאחר הפיצוץ הקטלני בנמל בביירות ב-2020 סימנו עליית מדרגה במעורבות הצרפתית בפתרון הפוליטי למשבר הקריטי של לבנון, והעניקו לפאריז מקום רב יותר במדינה; ולשם כך, שמרה צרפת גם על קשריה עם הנציגים הפוליטיים של חיזבאללה, אשר בניגוד לחמאס, לא הוגדרו כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי.

קידומו של פתרון דיפלומטי לסכסוך עם לבנון הוא מורכב, והוא מצריך מעורבות של שורת גורמים. כל הסדר עתידי יצטרך להתייחס גם למצב הפנימי בלבנון, ולא רק לחילופי המהלומות בין חיזבאללה לישראל. ארה"ב תדע להביא איתה את הנכסים שלה, אבל בכל מה שנוגע להשפעה על הזירה הפנים-לבנונית – ספק אם יש שחקן חיצוני (שאינו איראן) בעל השפעה זהה לזו של צרפת. לכך יש להוסיף את העובדה, אותה מדגישים דיפלומטים ישראלים, שצרפת רואה עין בעין עם ישראל את האיום האסטרטגי מצד איראן והחשיבות שיש להעניק לו.

משכך, ישראל צריכה לאמץ את צרפת ולעבוד איתה בשיתוף פעולה, בכל הזירות, ולא להקריב את היחסים איתה על מזבח הפוליטיקה הפנימית של הליכוד או הלובי של התעשייה הביטחונית.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר מעריב. 

הפוסט גלנט, כל כך טוב בצפון שזאת ההתנהלות שלך מול צרפת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הודיע על כינוס חריג של מועצת הסכם האסוציאציה בינו ובין ישראל, כדי לדון ב"ציות" של ישראל לסעיפים הכלולים בו בנוגע לזכויות אדם והחוק הבינלאומי, בצעד המסמל הידרדרות ניכרת ביחסים בין הצדדים. ההסכם עומד בבסיס כל יחסי האיחוד וישראל, כולל סחר שנתי בשווי 47 מיליארד אירו, שיתופי-פעולה מחקריים ואקדמיים בשווי מיליארדי אירו, יוזמות תרבותיות וחברתיות ועוד. "ביטול ההסכם הוא נשק יום הדין של האיחוד האירופי נגד ישראל", אמרו מומחים ל"גלובס".

בעוד ביטול או השעיה של ההסכם עדיין אינם מסתמנים באופק, עצם ההיענות לדרישה ההולכת וגוברת מצד ציר מדינות בתוך האיחוד לבחון אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם היא צעד חדש ומדאיג. הצעד הוכרז ביום שני בלילה על ידי שרת החוץ של בלגיה, המדינה שמכהנת כעת כנשיאה הזמנית של האיחוד (תפקיד המתחלף מדי חצי שנה), וגם מובילה קו פרו-פלסטיני וביקורתי מאוד כלפי ישראל מאז פרוץ המלחמה.

"ביחד עם הממונה על יחסי החוץ של האיחוד, ג'וזפ בורל, ומועצת אירופה, החלטנו לכנס ישיבה של מועצת הסכם האסוציאציה של האיחוד האירופי וישראל, כדי להעריך את הציות להסכם האסוציאציה, הכולל התחייבות לכבד זכויות אדם", כתבה השרה, האדיה לאביב. "עלינו לוודא שהחוקים והערכים שלנו מכובדים על ידי כולם, ובמיוחד על ידי השותפים שלנו, כמו ישראל. האמינות שלנו תלויה בכך".

שינוי כיוון של האיחוד

כאמור, מדובר בשינוי כיוון מצד האיחוד, שעד כה סירב לדון בעניין. בלגיה, יחד עם אירלנד, ספרד, לוקסמבורג, סלובניה ומלטה, דורשות בחודשים האחרונים לדון בהסכם, בעוד שמדינות כמו גרמניה, אוסטריה וצ'כיה התנגדו לכך. המשמעות תהיה פגישה מיוחדת, ככל הנראה ברמת שרי החוץ של האיחוד, שאליה יוזמן שר החוץ הישראלי ישראל כ"ץ.

הסכם האסוציאציה הוא הבסיס לכל היחסים הכלכליים והמדיניים בין האיחוד האירופי לישראל. סעיף 2 בו מאפשר השעיה או ביטול שלו בשל "הפרת תנאי יסוד", כמו אלו שקובעים שישראל היא מדינה דמוקרטית המכבדת את החוק הבינלאומי ואת זכויות האדם. בחודשים האחרונים לחצה בלגיה במיוחד, בגיבוי של המדינות האחרות מהציר המוזכר, "לבחון מחדש" אם ישראל בכלל עומדת בתנאי זה, בשל הפעילות שלה בעזה. ראש הממשלה הבלגי, אלכסנדר דה-קרו, אמר בתחילת החודש כי הוא "עובד מאחורי הקלעים" כדי לפתוח את הסוגיה, והעריך כי היא תוכל לסלול את הדרך להטלת סנקציות על ישראל. "לא נוכל להמשיך ביחסי סחר כרגיל", אמר. בין היתר, הזכיר את האפשרות לאסור יבוא מוצרים מהתנחלויות ישראליות.

כעת, כך נראה, המאמץ של ציר המדינות השתלם, והאיחוד הודיע על הצעד הקרוב. סגנית ראש הממשלה הבלגית, פטרה דה-סוטר, מיהרה לכתוב ברשת החברתית X בתגובה להכרזה: "הזמן לסנקציות (נגד ישראל) הוא עכשיו".

שר החוץ האירי מייקל מרטין אמר לתקשורת בתום מפגש שרי החוץ של האיחוד, כי "בפעם הראשונה במפגש של האיחוד האירופי, באופן מעמיק, ראיתי דיון אמיתי על סנקציות (נגד ישראל)".

"זה שלב נוסף ומסוכן בהידרדרות היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי", אומרת ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תוכנית ישראל-אירופה במכון מתווים ומפורום אירופה באוניברסיטה העברית. לדבריה, משמעות ההכרזה היא "שהאיחוד בעצם מזמן את שר החוץ הישראלי לכינוס מועצת הסכם האסוציאציה, שתדון בכיבוד המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי על ידי ישראל".

לדבריה, מדובר בניצחון לציר המדינות המקדמות מדיניות ביקורתית כלפי ישראל, שהולך וגדל. "המדינות הללו דרשו לבחון במועצת שרי החוץ האירופית אם ישראל מפירה את סעיף 2, ולנקוט צעדים בהתאם. בזמנו, מועצת שרי החוץ דחתה את הדרישה שלהם. אבל עכשיו, בין היתר בגלל הפסיקות בביה"ד הבינ"ל לצדק (ICJ), בקשת צווי המעצר בבית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC), והאירוע רב-הנפגעים ברפיח, העמדה השתנתה".

"קשובים לדעת הקהל"

לדבריה, שרי החוץ האירופיים קשובים מאוד לדעת הקהל בארצם, הלוחצת בעניין הפעולה הישראלית בעזה והקורבנות האזרחיים, כמו גם לסיקור התקשורתי ולשיקולים פוליטיים. בעוד פחות משבועיים יתקיימו הבחירות לפרלמנט האירופי, ובבלגיה בחירות כלליות.

ד"ר שיאון-צדקיהו מעריכה כי בשלב זה, "הסכנה הגדולה של ביטול הסכם האסוציאציה עדיין לא נראית לעין. מדובר ב'נשק יום הדין' ביחסים בין האיחוד לישראל, ויש מדינות באיחוד האירופי שאינן סבורות שישראל הפרה את החוק הבינלאומי.

"על שר החוץ כ"ץ לבוא לבריסל, ולהסביר היטב את תוצאות הבדיקה של הפגיעות באזרחים, להביע צער על הטרגדיה, ולא להתנגח עם האיחוד האירופי", אומרת ד"ר שיאון-צדקיהו, "אחרת מדובר במדרון חלקלק".

הראיון התפרסם ב-28.5.24, בגלובס.

הפוסט ראיון עם ד"ר מאיה שיאון צדקיהו: האיחוד האירופי יבחן מחדש אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם איתו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבול המדינות המערביות שמכירות במדינה פלסטינית לא הגיח כרעם ביום בהיר. 143 מדינות כבר עשו זאת, רובן כאשר יאסר ערפאת הכריז על הקמתה באלגי'ר, 1988, ואחרות "טפטפו" לאורך הדרך, כמו שבדיה ב-2014. לפני חודשיים שרי החוץ של בריטניה וארה"ב הצהירו שממשלותיהם שוקלות זאת.

כעת, עם ההכרזה על הכרה קרובה במדינה פלסטינית מצד נורבגיה, אירלנד, ספרד וסלובניה (כשגם מלטה ובלגיה על הקו), הטפטוף מתחיל להראות כמו צונאמי. הסרבנות המדינית של נתניהו להצהיר על נכונות עתידית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת בכפוף לערבויות ביטחוניות בינ"ל מבודד ומחליש את ישראל ופוגע בה. התוצאה עלולה להיות הרסנית לישראל.

אחרי שלושה עשורים של דיונים רבים במליאות פרלמנטריות ברחבי העולם ובאספות שונות במסגרת האו"ם, הפלסטינים זכו למספר הישגים מרכזיים: העמקת קשריהם הדיפלומטיים והכלכליים עם אותן מדינות שהכירו בהם, וגם עם מדינות המערב האחרות, והכרזת הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2012. אולם עם ההכרה הזו הפלסטינים לא יכולים "ללכת לבנק" ולפדות מדינה. מדינה פלסטינית ממשית אין ולא תהיה ללא הסכמת ישראל. אם כן, מה המשמעות של הכרה במדינה פלסטינית מבחינת ישראל?

אם ההכרה במדינה פלסטינית תעצר באותן 4-5 מדינות אירופית, המהלך שלהן יהיה סימבולי בלבד, בדומה למהלך השבדי מ-2014. אך התסריט השני הוא שהכרה מצידן, במציאות בה העולם עומד לצד הפלסטינים, פותחת את הסכר בפני הכרה על-ידי 50 המדינות שטרם עשו זאת, ובהן "הרוב המוסרי" האירו-אטלנטי (צרפת, גרמניה, בריטניה ובראשן ארה"ב). בתסריט כזה ההשלכות לישראל עלולות להיות חמורות.

יש קונצנזוס בקרב החברות באיחוד האירופי ובארה"ב שצריכה לקום מדינה פלסטינית, שהפתרון היחידי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה בבטחון ובשלום (לכל הפחות ללא אלימות). זהו חזון ראוי. מה שהמדינות הנוכחיות שעומדות להכיר במדינה פלסטינית אינן מבינות, או אינן רוצות לראות הוא שהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית לא תביא למדינה פלסטינית דה-פקטו ולא תביא בטחון לפלסטינים או לישראלים. במציאות שבה הרשות הפלסטינית בשיא חולשתה וחמאס זוכה לפופולריות רבה ברחוב הפלסטיני, ההכרה החד צדדית במדינה פלסטינית של מדינות המערב עלולה להביא למדינת חמסטאן. הדבר נוגד את האינטרסים של אותן מדינות שמבקשות לקדם ביטחון, יציבות ושלום במזה"ת.

ממשל ביידן הבהיר כי לא יכיר במדינה פלסטינית וכי הכרה שכזו צריכה להיות במסגרת משא ומתן על הכרה ישראלית במדינה פלסטינית, ולא באופן חד-צדדי. באמצעות מהלך זה יהיה ניתן להעמיד דרישות לצד הפלסטיני, שיבטיחו ביטחון עבור ישראל: פירוז, דה-רדיקליזציה, מאבק בלתי מתפשר בטרור ותיאום בטחוני. עם זאת, משא ומתן שכזה אינו צפוי תחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ, שהמשיחיות הקיצונית שבה חסרת מדינאות.

נטישת המערכה המדינית על-ידי נתניהו במהלך המלחמה, זירזה את ממשלות נורבגיה, אירלנד וספרד להכיר במדינה פלסטינית, צעד שבמידה רבה טומן בחובו רווח פוליטי עקב התמיכה הרחבה בקרב מצביעיהן. יש מנהיגים שמחפשים מיצוב כדי לקבל תפקיד בינלאומי. תג המחיר שממשלת נתניהו מסוגלת לגבות ממדינות אלו אינו גבוה: החזרת שגרירינו לישראל מוריד מישראל כח דיפלומטי דווקא בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל, מאחר ופגישות רמות דרג רק שגרירים מסוגלים לקיים. בשעה כלכלית קשה זו לישראל, יהיה קשה ואף בלתי אחראי לפגוע במכירת נשק או העברת מודיעין הדדית.

יש לזכור כי התגובה האירופית ל-7/10 היתה תמיכה אדירה בישראל והתייצבות חסרת תקדים לצידה. ממשלת הימין הנוכחית הצליחה לעשות מחיקת ערך אדירה מול ממשלות ביקורתיות שעל ידי נקיטת מדינאות חיובית ניתן היה לקרבן במקום להרחיקן. המהלך של נורבגיה, אירלנד וספרד נעשה ברובו כנגד ממשלת נתניהו-סמוטריץ, מתוך רצון לראות שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.

אכן, הקמת מדינה פלסטינית היא מחשבה קשה לרוב הישראלים, אך במציאות שבין הירדן לים חיים 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, ההיפרדות מהפלסטינים על-ידי משא ומתן מדיני יאפשר לקבל ערבויות בינ"ל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ולתבוע מהם צעדים כמו דה-רדיקליזציה. זהו מהלך חיוני לאינטרס הלאומי שלנו כדי להישאר מדינה דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

על ישראל להתנער מכישלון חוסר המדינאות של נתניהו, שמובילה את מדינות המערב להכרה במדינה פלסטינית שעלולה להפוך לחמאסטן על אמת. ישראל, הפלסטינים, המדינות האזוריות והמערב מוכרחים להתחייב לתהליך של משא ומתן ממושך שיבטיח מחד את חיזוק המחנה המתון שרוצה בשלום ובביטחון, ויסכל מאידך את מאמצי חמאס, חיזבאללה ואיראן לערער את המזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-23.5.24 במעריב.

הפוסט הסרבנות המדינית של נתניהו מובילה להכרה חד צדדית במדינת "חמאסטן" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה".

למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה.

בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה.

היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה עשרות טונות של סיוע לתושבי עזה לנמל פורט סעיד שבמצרים, ומשם הועברה האספקה לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם המאמץ היה כרוך בקשיים מרובים. על פי דיווח אחד, האונייה המתינה בים כעשרה ימים עד שהושלמו הסידורים המלאים להעברת הסיוע.

מאז, ניכר כי המאמץ הבינלאומי לסיוע דרך הים התמקד דווקא בהעברתו לנמל אשדוד. לקראת סוף ינואר איפשרה ישראל את השטת האספקה לנמל אשדוד ומשם לתוך הרצועה. באמצע פברואר קראה בריטניה לישראל לאפשר את הגדלת הסיוע העובר בנתיב זה. פעילי ימין התנגדו למהלך וחסמו לפרקים מעבר של משאיות לרצועה. בתוך כך הפכה הסוגיה לפוליטית, משנטען כי המשטרה לא מונעת את חסימת העברת הסיוע כדי לרצות את השר הממונה, איתמר בן גביר.

באופן דומה ירדה מן הפרק, לפי שעה, האפשרות של הצבת ספינות בתי חולים אירופיות או אחרות לחופי עזה, כדי להושיט סיוע רפואי לתושבי הרצועה; הגם שהרעיון הועלה שוב על ידי גורמים ישראליים לקראת סוף פברואר, בהקשר של הקמת "רציף צף" לחופי הרצועה.

פה זה קרוב לאירופה

נראה, אם כך, שהים העזתי יישאר סגור. בה בעת, הרגע שבו בחנה ישראל את הרעיון של פתיחת הים מעלה כמה תובנות.

ראשית, נוכח המשבר בעזה, ישראל היתה מוכנה להסרה חלקית של הסגר הימי שהיא מטילה על הרצועה מ-2007. למרות שהפתיחה נועדה לאפשר בעיקר סיוע הומניטרי, התקדים יכול היה להיות חשוב; הוא עשוי היה לאותת כי הסגר מתחיל להתרופף גם לצרכים אחרים וכי יש בישראל נכונות לשנות חלק מהדפוסים שהתקבעו מול עזה ב-20 השנים האחרונות.

שנית, מסדרון הומניטרי מקפריסין יכול לסייע למצוקה ההולכת ומחריפה ברצועה. הצורך לספק שירותים בסיסיים לפליטים הרבים ילווה את עזה בשנים הקרובות; ראוי לייצר מנגנוני סיוע שמאפשרים גישה ישירה לאזורים מורכבים עם צרכים מסוימים, כמו אזור המואסי שבו מתגוררים בצפיפות רבה פליטים על רצועת החוף.

מסדרון הומניטרי דרך הים יוכל לספק ישירות לאזרחים מים ומזון, שירותי רפואה וציוד מחסה. אולי אף יועברו דרכו תשתיות off-grid דוגמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, מתקנים קטנים לטיפול בשפכים או מתקני התפלה מקומיים. בה בעת, מסדרון כזה מאפשר שילוב של שחקנים נוחים יחסית לישראל, כמו האירופאים.

שלישית, ובהמשך לנקודה הקודמת, המעורבות של מדינות אירופיות בפיתוח הרעיון מזכירה כי הגם שאנו ממוקדים בדינמיקה הישראלית-פלסטינית במרחב המיידי, אזור הקרבות קרוב מאוד לאירופה. קפריסין – החברה באיחוד האירופי, ובה גם נוכחות צבאית בריטית קבועה – שוכנת רק כ-370 קילומטר מצפון מערב לעזה.

כפי שהודגם במקרה הזה, הקירבה הגיאוגרפית תאפשר – אם הצדדים ירצו בכך – מעורבות אירופית מעשית ואינטנסיבית יותר בכל הסדרה ברצועה, בדומה לפקחי האיחוד האירופי שהוצבו לאחר ההתנתקות במעבר הגבול בין עזה לרפיח. המסגרת המנהלית שהיתה אחראית על פקחי הגבול עודנה פועלת, ועשויה ליצור אפשרות מהירה להרחבת דריסת רגל אירופית, אם יידרש הדבר.

רביעית, המחיר הפוליטי שגובה העברת הסיוע דרך אשדוד מהממשלה הנוכחית עשוי ליצור תמריץ, בעתיד הלא-רחוק, לשוב ולנסות להעביר אספקה בדרך הים ישירות לעזה. מעניין גם כי שר החוץ עד לאחרונה, אלי כהן, הסביר כי התמיכה של ישראל ביוזמה נובעת מן הרצון להתנתק לחלוטין מעזה; זאת בניגוד מוחלט לעמדת גורמי הימין בממשלה, החותרים לנוכחות ישראלית קבועה בשטח.

חלום על ימים אחרים

העלאת הרעיון של השטת סיוע לעזה מזכירה שוב כי לרצועה ממד שלם – התווך הימי – שלא בא לידי ביטוי במציאות הנוכחית. בהכללה, במרחב הים תיכוני ערי חוף היו במשך השנים מתונות יותר פוליטית, קוסמופוליטיות וממוקדות בפרגמטיזם של חיי המסחר. זאת בשונה מאנשי ההר, שהמסגרת הכלכלית והערכית שלהם כיוונה יותר לאתנוצנטריות ומחויבות דתית.

עזה, מנקודת מבט זו, היא אנומליה. היא שוכנת לחופי הים התיכון, אך היא סגורה ומסוגרת. זאת, גם נוכח ההתנהלות של שחקנים מחוצה לה, בייחוד ישראל, אך גם בשל הנהגתה המחויבת לחזון דתי שפונה פנימה. עזה של העבר, לעומת זאת, היתה משולבת ברשתות בינלאומיות של רעיונות ומסחר.

במאה ה-17 רעיונות יהודיים משיחיים נדדו מעזה ועד לבלקנים דרך השבתאי נתן העזתי, שגר כמה שנים בעיר בטרם נדד הלאה. חבישת הבד הרפואי הקרויה באנגלית גוז, מקורה, על פי חוקרים אחדים, בעיר עזה, שם נעשה בה שימוש לראשונה. עוד בשנות ה-70 קלט נמל עזה סחורות שיועדו לישראל ואף שירת אוניות ישראליות. שר החוץ הנוכחי, ישראל כץ, העלה כבר לפני שנים רבות – ושוב בשבועות האחרונים – את האפשרות של בניית נמל ימי לרצועה על אי מלאכותי מול חופיה.

קשה לראות זאת כעת, עת רועמים התותחים ותחת שלטון חמאס. אך בנסיבות אחרות, המציאות הגיאוגרפית של חבל ארץ הפרוש על רצועת חוף ים תיכוני יוצרת לכל הפחות אפשרות לעזה אחרת, פתוחה יותר, יציבה יותר וכזו המשולבת במרחב שלידה ולא מצויה בעימות מתמיד עמו.

ד"ר אהוד ערן הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים וראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"ם) באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-5 במרץ.

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השר כהן כשל מלהבין את המוטיבציות של גרמניה ביחס לישראל. לא התערבות, כי אם דאגה אמיתית, חוצת מפלגות ומחנות פוליטיים, לעתידה ולחוסנה של מדינת ישראל.

"המשפט 'ביטחונה של ישראל הוא חלק מהאתוס הלאומי הגרמני', מעולם לא היה פרפרזה ריקה ואסור לו להפוך לכזו. פירושו הוא שביטחון ישראל נחוץ לנו בתור מדינה", כך אמרה הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל בנאום בכנסת ב 2018.

אם השר כהן היה זקוק להסבר, חזר על המסר הזה גם סגן הקנצלר רוברט האבק, ממנהיגי מפלגת הירוקים שסיפק לו את ההסבר הברור והחד משמעי מכל, בסרטון שפרסם מספר שבועות לאחר פרוץ המלחמה.

לאורך החודשים האחרונים אנו זוכים לתזכורות רבות מספור למחויבות הגרמנית למדינת ישראל. השגריר זייברט, שהגיע לישראל לאחר למעלה מעשור כדובר הממשלה הפדרלית וכאחד מיועציה הקרובים ביותר של הקנצלרית מרקל, נמצא בכל מקום, מלווה את משפחות החטופות והחטופים, את המפונים, את החיילים הפצועים, מתעקש לחזור ולהעביר בעברית את המחויבות הגרמנית לישראל ולעתידה כולל בנאום מרגש בעברית בעצרת לשחרור החטופים.

מאז פרוץ המלחמה ביקרו בישראל שורה של מנהיגים גרמניים –  הנשיא פרנק ולטר שטיינמאייר, הקנצלר אולוף שולץ ממפלגת ה-SPD הסוציאל דמוקרטית, שרת החוץ אנאלטה ברבוק שערכה שורה של ביקורים, שותפה להנהגת הירוקים, סגן הקנצלר האבק ואחרים.

לאחרונה אירח השגריר בביתו את זוכי המענק על שם הנשיא התשיעי שמעון פרס לצעירים שמקדמים שיתוף פעולה ישראלי גרמני ברוח החזון של פרס. את הפרס יזם נשיא גרמניה שטינמאייר כשהיה שר חוץ בזמן שפרס נפטר, והוא מוענק מדי שנה על ידי משרד החוץ הגרמני בארגון "קרן העתיד" ליחסי ישראל גרמניה. השגריר גם דיבר באירוע של גבעת חביבה על החשיבות של יחסי יהודים ערבים לממשלת גרמניה.

התפיסה הגרמנית, לפיה ביטחון ישראל הוא חלק מהאתוס הלאומי הגרמני, קיבלה ביטוי גם במעשים. 79 שנים אחרי השואה, גרמניה חוזרת ומוכיחה עד כמה החוב המוסרי שלה כלפי העם היהודי ממשיך להוות חלק מוחשי ממדיניותה. ההצטרפות כצד שלישי לתביעה נגד ישראל בהאג, איסור פעילות חמאס במדינה, חיזוק הברית האסטרטגית הצבאית הכוללת אספקת צוללות ואמצעי לחימה אחרים ועוד.

אסור לנו שנקבל את התמיכה הגרמנית הזו כמובנת מאליה, כ"חוב" שלנצח ישולם. המשך הדשדוש בבוץ העזתי, התדרדרות המצב ההומניטרי בעזה, אחוז האזרחים הגבוה מבין הנפגעים, הסירוב לכל דיון על עתיד עזה ועל פתרון מדיני כולל, מקשים יותר ויותר על התמיכה בישראל. הממשלה הגרמנית מתמודדת אל מול חזיתות פנימיות וחיצוניות שלא הופכות את התמיכה בישראל לקלה.

מלחמת רוסיה אוקראינה, שהביאה לפסקת פעילות ה"נורד-סטרים", צינור הגז בין רוסיה לגרמניה, חייבה אותה בהיערכות אנרגטית מחודשת, חלקה מבוסס על מדינות המפרץ בהן קטאר. יש בגרמניה מיעוט מוסלמי גדול ומהצד השני, ימין קיצוני בהובלת מפלגת AFD שהולך וצובר תאוצה, חוצה בסקרים את רף ה-20%.

אסור לנו לשכוח כי גרמניה היא גם המדינה הגדולה והחשובה באיחוד האירופאי. ככל שישראל תמשיך ותתעלם מהקריאות לקידום עסקה, שתכלול את החזרת החטופים לצד הפסקת אש, ומהתמודדות עם עתיד רצועת עזה – תתקשה גרמניה להיות לעומתית למרבית חברותיה לאיחוד.

ידידות איננה חד צדדית, גרמניה עמדה ותעמוד לצידה של ישראל, אבל על ישראל לסייע לגרמניה לעשות זאת. הגרמנים למדו את שני הצדדים של לקח השואה – את החשיבות של מדינת ישראל חזקה שיכולה להגן על עצמה, אבל גם את חשיבות זכויות מיעוטים והסכנה שבקיצוניות לאומנית.

אם המדיניות הישראלית תמשיך לזלזל ברגישויות של גרמניה ותמשיך לצפות לתמיכה ללא ביקורת, בסופו של דבר גם ממשלת גרמניה תתקשה להמשיך ולתת אותה. המחויבות תהיה תמיד, המסוגלות פחות.

ֿהקיטוב הפנימי, הצרכים האנרגטיים והמדיניים, כולם עלולים לייצר מציאות בה הממשל הגרמני יהיה חייב לקחת צעד לאחור. אין סיבה שזה יקרה, הגרמנים לא רוצים בזה, הישראלים לא רוצים בזה, אבל כדי למנוע את זה, צריך ללמוד לא רק להטיף, אלא גם להקשיב.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-30 לינואר.

הפוסט אסור לקבל את התמיכה הגרמנית ואת מחויבותה לישראל כמובנת מאליה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

״לא, אתם לא מבינים", אמרו המשוררים, "הציוץ הוא משיר גוספל ידוע". "לא," אמרו אנשי הדת והרוח, "מה לאירלנד ולגוספל? זה פסוק מהברית החדשה". "לא," אמרו הדיפלומטים וחוקרות היחסים הבינלאומיים, "זו פשוט אירלנד". יממה לאחר הציוץ המביש פרסם ורדקר את נוסח הודעתו המלא. "ילדה קטנה שנחטפה מביתה והוחזקה בשבי כמעט שבעה שבועות" כתב, ואף הוסיף "מחשבתנו ותפילותינו עם כל השבויים בעזה". המילה "עזה" היתה הרמז היחידי לכך שנשבתה בידי חמאס, שביצע פשעי מלחמה אכזריים בישראל. המילה "חמאס" לא הוזכרה בהודעתו. גם לא "טרור" או "טרוריסטים".

בציבור האירי רבים מביטים על טרוריסטים כעל לוחמי חופש. ההסבר טמון בהיסטוריה שלהם. במשך מאות שנים האירים היו תחת כיבוש בריטי. הם זכו בעצמאות ב-1921 לאחר מלחמת גרילה, בה עמדו קטנים ומעטים מול צבא בריטי גדול ומחומש. רפובליקת אירלנד קמה על חלקו הדרומי של האי האירי, כשבצפון הבריטים המשיכו לשלוט. עד היום צפון אירלנד היא חלק מבריטניה הגדולה. ישראל נתפסת כהמשך של הקולוניאליזם הבריטי, וכיבוש השטחים במלחמת ששת הימים הפך את ישראל מדוד לגולית הכובש.

משנות ה-1960 גם בצפון אירלנד פרצו מהומות. ה-IRA, המחתרת האירית הקתולית, תקפה את הצבא הבריטי ואת ה"מתנחלים" הבריטים הפרוטסטנטים, שהתיישבו בה מהמאה ה-17. מטרתם היתה להיפרד מבריטניה ולהצטרף לאירלנד. הסכם יום שישי הטוב שנחתם ב-1998 הצליח להביא לרגיעה, וצפון אירלנד קיבלה אוטונומיה מסוימת בתוך המסגרת הבריטית. מי שבעיני הבריטים נחשבים לטרוריסטים מוצגים באירלנד כלוחמי חופש. זהו גם היחס לפלסטינים. מי שיבקר בבלפאסט, בירת צפון אירלנד, יראה דגלי פלסטין בצד הקתולי בעיר, בעוד הפרוטסטנטים בה פרו-ישראלים.

למורשת הגרילה האירית מתווסף אלמנט של פציפיזם. אירלנד היא מדינה ניטרלית. היא לא נלחמה במלחמת העולם השניה ושומרת על הניטרליות שלה מאז, ולכן אינה חברה בנאט"ו. צבא אירלנד מונה כעשרת אלפים איש בלבד.

זה יכול היה להיות יותר גרוע. מבין האפשרויות הפוליטיות באירלנד, הממשלה הנוכחית, שמורכבת ממפלגות מרכז (פיאנה פול), וימין-מרכז (פיאנה גייל) והירוקים, עדיפה לישראל. לו מפלגת השמאל, שין פיין, שיצאה מארגון לוחמי החופש/הטרור ה-IRA, היתה בשלטון, היינו מקבלים את הממשלה הכי פרו-פלסטינית (ואולי אף פרו-חמאס) שיכולה להיות. השין פיין, למשל, קוראים להחרים את ישראל.

למזלה של ישראל, אירלנד חברה באיחוד האירופי. יחסי הסחר של 27 המדינות החברות בו מוסדרים על ידיו, ואינם בסמכות הממשלות הלאומיות. לכן הקריאות לחרם על סחורות מישראל חסרות תוחלת. תהיה זו הפרה של חוק האיחוד האירופי שחל על אירלנד, והיא תהיה צפויה לעמוד למשפט בבית הדין האירופי לצדק ואף לקנסות. האיחוד האירופי, יש לציין, מאז ה-7 באוקטובר, עומד על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אך מדגיש כי עליה לעשות זאת לפי המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי.

הציוץ של ורדקר עורר גל תרעומת מוצדק בישראל. אך כדאי לעצור לרגע להרהר כיצד ישראל נתפסת באוקראינה ובעולם כשראשי ממשלתנו הוציאו הודעות שאינן מגנות את רוסיה, ואף אינן מזכירות אותה בשמה, אחרי שהתקיפה את אוקראינה ב-24 בפברואר 2022.

בואו נביט עוד קצת למראה הישראלית. סקר של מכון מיתווים שנערך ביולי 2022 וביולי 2023 שאל "מה צריכה להיות מדיניות ישראל ביחס למלחמה באוקראינה?" הסקר מצא כי רק 28% ו-33% בהתאמה מהנשאלים רצו לתמוך באופן מלא באוקראינה. 53% ו-44% בהתאמה רצו "ללכת בין הטיפות", כלומר שישראל תשמור על עמדה עמומה ולא תקח צד. כאשר אותה שאלה נשאלה בנובמבר, בעיצומה של המלחמה בעזה, התוצאה הראתה היפוך: רק 25% רצו להמשיך ללכת בין הטיפות, ואילו 50% רצו לתמוך באוקראינה.

גדלנו על "או"ם שמום" ועל כך שעם ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אולם אם לא נתחשב במדינות אחרות במצוקה, איך נצפה שהן יתחשבו בנו? לדיפלומטיה וליחסי החוץ של ישראל יש ערך רב ביצירת קואליציות לטובתה או במאבק בצמצום הקואליציות שנגדה. לכן חשוב ששגרירת ישראל באירלנד, דנה ארליך, ממשיכה להאבק להסביר את עמדת ישראל.

בהודעת שר החוץ האירי לאחר שחרור אמילי הנד, המילה "חמאס" אוזכרה בפסקה האחרונה "אני מודע לכך שכיום עדיין חטופים רבים נשארו בידי חמאס. אני חוזר על קריאתי לשחרור כל החטופים באופן מיידי וללא תנאי". זה לא מספיק, אבל זה עדיף מכלום.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-27.11.

הפוסט זה לא גוספל, זו אירלנד: שורשי הסלידה האירית מישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל מאבדת, אמנם לא באבחה, את אחד ממקורות העוצמה החשובים שלה: הדימוי של לאום קטן ונחוש שעשה את הבלתי ייאמן והקים מדינה יהודית ודמוקרטית – לא מושלמת אך לתפארת – בסביבה מורכבת ועוינת. על רקע זה ניתן להבין את הציפיה של רבים בקרב מתנגדי המהפכה להתערבות הקהילה הבינלאומית, קרי – להפעלת לחץ על הממשלה כדי שתשנה דרכה. ומובן שציפייה זו מופנית למחנה המערבי–דמוקרטי שאליו ישראל משתייכת, לפי שעה לפחות.

נכון לעכשיו נשמעת עיקר הביקורת, הדיסקרטית והפומבית כאחת, מצד ארה"ב. ממשל ביידן לא מסתיר את חוסר שביעות הרצון מהמתרחש בישראל ומהסדקים המעמיקים במסכת הערכים המשותפים. מדינות אירופה משמיעות אמנם מעת לעת ביקורת והודעות גינוי למהלכי הממשלה, אולם בקול ענות חלושה. רבים בישראל חשים אכזבה ממה שהם מגדירים כ"מעט מדי" מצידו של העולם הדמוקרטי ומקווים ללחץ משמעותי ואפקטיבי יותר על הממשלה. האם יש בסיס ריאלי לציפיות הללו?

יש לחלק את התשובה לשני מישורים וטווחי זמן. הראשון נוגע לנקודת המפגש בין ערכים ואינטרסים. אין חולק שמדינות המערב ובראשן ארה"ב תוהות מהי הדרך הראויה והאפקטיבית להשמיע את ביקורתן. קיים מתח בין עיקרון אי-ההתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית, לבין החובה (שהן חשות) להשמיע את קולן. ייקח זמן עד שנגיע לנקודת המפגש בין ההתרחקות מן הערכים המשותפים לבין פגיעה ממשית יותר, בראייתן, באינטרסים שלהן. במילים אחרות: רק כשמדינות המערב יחושו שההתפתחויות בישראל פוגעות באינטרסים ישירים שלהן, יש לצפות לביקורת ולחץ אסרטיביים יותר. פרשן הניו יורק טיימס תום פרידמן הסביר זאת בבהירות ביחס לארה"ב בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע.

המישור השני קשור לנזק המוחשי כתוצאה מהפגיעה בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ומצליחה. מדובר בתהליך ארוך, עד שהמשמעויות העמוקות מחלחלות לדעת הקהל בזירה הבינלאומית, ומשם לדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות. מצבה ומעמדה של ישראל בקרב קהלים לא מעטים איננו מזהיר, לשון המעטה. בקמפוסים, בחוגים ליברליים, במפלגה הדמוקרטית, בקהילה היהודית בעולם ואף בסקטורים מרובים באירופה (גרמניה), שבהם החלה להיפרם המחויבות המיוחדת לישראל.

מה התובנה העיקרית הנובעת מכך? מתנגדי המהפכה צריכים להבין שתהליכים אלו אורכים זמן, והישועה, בוודאי המיידית, לא תבוא בהכרח מהקהילה הבינלאומית חרף דאגתה הכנה. שומה על הציבור שחפץ לשמר את ישראל דמוקרטית וליברלית להתמיד בגילויי המחאה והביקורת, כדי לאפשר לקהילה הבינלאומית לתמוך בו באורח אפקטיבי. הכרחי להפנים שהסוגייה הפלסטינית והמשך הכיבוש הם חלק אינטגרלי במשוואה זו. ככלות הכול, זהו חלק מרכזי מאוד הנוגע לשאלה אם ישראל היא אכן מדינה דמוקרטית וליברלית.

המאמר פורסם ב-YNET ב-3 לאוגוסט.

הפוסט האם נמאסנו על המערב? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנגד, כך טוענים באיחוד האירופי, ממשיכה ישראל במדיניות הכיבוש וההתנחלויות – אשר מאיינת כל אפשרות של שדרוג היחסים בין בריסל לירושלים.

אי אפשר כמובן לשכוח את החלטתה של הממשלה לשלוח לקבלת הפנים של יום אירופה דווקא את השר איתמר בן-גביר, במה שנתפס בבריסל כפרובוקציה מכוונת. צעדים אחרים של ממשלת בנימין נתניהו הצליחו גם הם להרגיז את האירופים.

משרד החוץ הצרפתי הוציא ב-22 במאי גינוי חריף במיוחד להחלטת השר יואב גלנט לאפשר לישראלים להיכנס לתחומו של מאחז חומש. הגינוי הזה מצטרף לשורה של הודעות דומות בשבועות האחרונים מפריז, המגנות את מדיניותה של ממשלת נתניהו ומזהירות מפני ”צעדים חד צדדיים” של ישראל אשר יבטלו כל אפשרות לאופק מדיני עבור הפלסטינים.

הממשלה בירושלים הצליחה מאז הקמתה להרגיז את האירופאים (והאמריקאים) לא רק בנושא ההתנחלויות, אלא גם בתחום הרחב יותר של זכויות אדם. למשל, הניסיון של הליכוד להעביר בוועדת החקיקה בסוף מאי את “חוק העמותות” שנועד להגביל את האפשרות של עמותות וארגונים אזרחיים לקבל משאבים ממדינות זרות, זכה לקיתונות של רותחין מהאיחוד האירופי, צרפת, גרמניה, שבדיה, אירלנד, וגם מממשל ג’ו ביידן.

אבל לא רק פריז, ברלין ובריסל מבולבלות. גם ירושלים מבולבלת.

מאז הקמתה של ממשלת בנט-לפיד ביוני 2021, אימצו בבריסל גישה חדשה מול ירושלים. במקום הצהרות לעומתיות, האיחוד העדיף ומעדיף שלא לריב עם ישראל, או לפחות לצמצם את המריבות. אם בעבר הגיב ז’וזף בורל כמעט אוטומטית לכל יוזמה ישראלית בתחום ההתנחלויות ולכל תקרית ביטחונית בשטחים, בחר שר החוץ האירופי בחודשים האחרונים, ביותר מפעם אחת כזאת, פשוט לשתוק.

בבריסל אין כוונה לשיקום מלא שיכול להוביל לשדרוג משמעותי של היחסים עם ירושלים. שינוי דיסקט כזה לא צפוי להתרחש עד אשר ישראל תפתח במשא ומתן אמיתי מול הפלסטינים ותקפיא את מדיניות ההתנחלויות. עם זאת, במפתיע, החליטו בבריסל להמשיך במדיניות “צמצום המריבות” גם מול הממשלה המשיחית והקיצונית של בנימין נתניהו. יותר מכך, האיחוד האירופי מתרץ את מדיניות השקט ההצהרתי שלו, בכך שהם ”מגיבים למעשים”. בפועל, האיחוד איננו מעניש את ישראל, גם כאשר היא נוקטת בצעדים הנחשבים להפרה של החוק הבינלאומי.

בירושלים מתקשים להבין לאן בדיוק מוביל השינוי הטקטי של האיחוד האירופי. אחרי שנים של הפניית גב מפגינה עכשיו בריסל בפירוש רצון לשקם את יחסיה עם ירושלים, אבל במקביל מסרבת לעבוד עם הממשלה הישראלית הנבחרת.

כך למשל, שוודיה הייתה אחת המדינות שכן שלחו נציג מטעמן ל”כנס הנכבה” שארגנו הפלסטינים באו”ם בחמישה עשר במאי. הביקור המוצלח של כהן בשטוקהולם היה פתאום כלא היה, כך חשו במרירות במשרד החוץ בירושלים.

אם לסכם את הדברים, ממשלת ישראל רוצה קשר עם אירופה, אבל לא את עמדתה כלפי הפלסטינים והכיבוש, ולא את עמדתה כלפי הדמוקרטיה. אירופה רוצה קשר עם ישראל, אבל לא עם ממשלת נתניהו. התוצאה היא בליל של התנהגויות לא קוהרנטי, והצדדים עדיין מחפשים לנסח את המדיניות הנכונה זו כלפי זו.

איך אפשר להסביר את זה? נראה כי גם אירופה וגם ישראל מוצאות את עצמן בשנה האחרונה מחוץ לאזורי הנוחות הקודמים שלהן.

עבור אירופה, המלחמה באוקראינה חייבה אותה לאתחל מחדש את יחסיה עם שורה של מדינות, כולל ישראל. יחסיה של בריסל כלפי מדינות שמחוץ לאיחוד מתיישרים בהתאם לעמדתן על הפלישה הרוסית לאוקראינה. ”הלנו אתה אם לצרינו?” היא השאלה הקובעת. ישראל, עקרונית לפחות, נמצאת ב”מחנה של הטובים” – למרות שעדיין קיימת ציפייה שהיא תעשה יותר.

אירופה מוצאת את עצמה מעניקה מקום נרחב יותר לשיקולי ריאל-פוליטיק על פני מדיניות החוץ הנורמטיבית שקדמה בעבר. הסיוע הצבאי שטהרן מספקת למוסקבה, והמודיעין שישראל מספקת לאוקראינה ובעלות בריתה על המל”טים האיראנים, בונים קירבה מחודשת בין בריסל לירושלים. גם ההבנה באירופה שאבד הסיכוי להקים לתחייה את הסכם הגרעין עם איראן, ממקמת אותה קרוב יותר לעמדה הישראלית בהשוואה לשנים קודמות. וכך, מה שקובע עכשיו מבחינת האיחוד זה אוקראינה, לא הבעיה הפלסטינית, מצב שמשחק לידיה של הממשלה הישראלית.

מנגד, ממשלתו של נתניהו מוצאת את עצמה בבידוד בינלאומי, שמקורו בשותפיו של ראש הממשלה. דוגמה לכך היא ביקורו הפרטי כביכול של השר בצלאל סמוטריץ’ בפריז בחודש מרץ. סמוטריץ’ התעקש להגיע לעיר האורות למרות שבפריז חזרו ורמזו שהוא פרסונה נון גרטה. יותר מכך, סמוטריץ’ נשא בפריז נאום פרובוקטיבי במיוחד על “ארץ ישראל השלמה”.

בארמון האליזה התקשו להבין את ההתגרות המכוונת הזאת של ממשלת נתניהו, חודש אחד בלבד לאחר פגישתו בפריז של ראש הממשלה הישראלי עם הנשיא הצרפתי. ירושלים משוועת ללגיטימיות בינלאומית, אבל ההתנהגות שלה משדרת בדיוק את ההיפך. סמוטריץ’, מתכוון להגיע לפריז שוב בתחילת חודש יוני למפגש שרי האוצר של ה-OECD. גם הפעם הודיעו לו הצרפתים חד משמעית כי לא ייפגשו איתו.

בתוך חוסר הקוהרנטיות החדש הזה, הצביעות הישראלית כלפי הסוגיה הפלסטינית בולטת אף יותר, ואפילו באירופה כבר לא “בולעים” את הלוקש הישראלי של רצון כביכול לשפר את חיי הפלסטינים. בוודאי לא נוכח הקריאות “למחוק את חווארה”.

במשרד החוץ בירושלים מודעים לכך. הראיה – יום אחד בלבד לאחר הביקור של כהן בבריסל, בשלושה במאי, השתתף סמנכ”ל מזרח תיכון עודד יוסף, יחד עם מתאם הפעולות בשטחים, בכנס השנתי של המדינות התורמות לפלסטינים. ישראל משתתפת באופן קבוע בפורום הזה, שהוקם עם חתימת הסכמי אוסלו בהנהגתה של נורווגיה, ואשר מתכנס לעיתים בבריסל ולעיתים בניו יורק. מטרתו של הפורום הוא לתאם ולהגיש סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית – אינטרס לכאורה גם של מדינת ישראל. לאורך השנים נשלחו לכנסי המדינות התורמות נציגים ישראלים בדרגים שונים, כולל מתאמי הפעולות בשטחים לדורותיהם, השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי, והשר לפיתוח איזורי עיסאווי פריג’.

גם בתקופות המתוחות ביותר בין ישראל לפלסטינים, לא החרימה ישראל את הפורום. אבל ההשתתפות של נציג ישראל הפעם בפורום התורמות הייתה כנראה רק דרך לצאת ידי חובה. משרד החוץ הנמיך פרופיל. ירושלים אמנם שלחה למפגש פקידים בכירים, אבל עשתה כל שביכולתה כדי להעלים את הנסיעה הזאת מעיניה של התקשורת הישראלית.

יותר מכך, ממשלתו של נתניהו המשיכה לזלזל באירופאים, ובאותו השבוע של מפגש המדינות התורמות, החליטה להרוס בית ספר יסודי ליד בית לחם, שנבנה במימון האיחוד האירופי.

בבריסל התקשו להבין מדוע הפקידים הישראלים ששהו ממש באותו היום בבריסל לא הצליחו לעצור את הצעד הפרובוקטיבי הזה. גרמניה, בת בריתה המרכזית של ישראל באיחוד, הוציאה גינוי חריף במיוחד. מעבר לכך, יומיים לאחר ההריסה, הודיעו האיחוד האירופי ודנמרק על חניכתם של שלושה פרוייקטים חדשים של בתי ספר לילדים פלסטינים באיזור סי שבגדה, בעלות של 1,250,000 יורו. אצבע אירופית בעין הכיבוש של ירושלים.

כעת הבלבול שורה, ושני הצדדים בוחנים את ההתנהגות של כל צד ואת מנעד התגובות האפשרי, אבל בעולם בו הגבולות בין שני המחנות הופכים ליותר ויותר ברורים, הבלבול לא יכול להימשך.

בזמן הקרוב, שני הצדדים יאלצו להתכנס לגיבושה של אסטרטגיה ברורה והתנהלות אל מול הצד השני. אירופה תצטרך להכריע כיצד היא מתייחסת לממשלה שמקדמת סיפוח ופוגעת בדמוקרטיה, ובירושלים יצטרכו להכריע איזה מחיר ישראל מוכנה לשלם ביחסיה עם אירופה עבור החלומות המשיחיים של חברי הממשלה. זמן ההכרעה קרב. לא ישראל ולא אירופה יוכלו להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

הכתבה פורסמה ב"זמן ישראל", ב31 במאי.

הפוסט ישראל ואירופה לא תוכלנה להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שלשום (שלישי) שב שר החוץ, אלי כהן, מסדרת פגישות בבריסל. לא כל שרי הממשלה הנוכחית מבטלים את הישגי קודמיהם, וכהן, הפועל באופן ענייני ושקול, הביע בפני בכירי האיחוד את רצונו בפיתוח וקידום היחסים. החשש מהידרדרות בחזרה אל "העשור האבוד" תחת ממשלות נתניהו 2021-2009 התבדה עד כה, וטוב שכך. האיחוד האירופי הוא שותף ראשי של ישראל בשורה ארוכה מאוד של תחומים (סחר, מחקר, תעופה ועוד). עם זאת, שינוי המילים והטון שכהן והממשלה החדשה בישראל מביאים ליחסים אלו ניכר.

על הפרק עמד הניסיון לשכנע את בריסל להקשיח עמדות כלפי איראן. אם בשנים קודמות משימת השכנוע בעניין האיראני היתה קשה ביותר, בין היתר כיוון שאחד מהישגיו הבולטים של האיחוד במדיניות החוץ היה הסכם הגרעין (JCPOA) ב-2015, כעת נדמה כי "האסימון נפל" וזאת על רקע העובדה שנשק איראני משמש בחודשים האחרונים את רוסיה לתקוף באוקראינה. המטרה הדיפלומטית של ביקור כהן היתה פתיחת דף חדש עם ז'וזפ בורל, הנציג הגבוה למדיניות חוץ וביטחון של האיחוד האירופי. דף כזה אמנם כבר נפתח בתקופת כהונתו של יאיר לפיד במשרד החוץ, ובכל זאת – בורל ידוע בעמדתו הפרו-פלסטינית והביקורתית כלפי ישראל מאז נכנס לתפקידו בשלהי 2019. אמירותיו בנושא זה ובנושאים אחרים הכעיסו את לפיד וקודמיו.

ובחזרה לניסיון המהפכה המשטרית: כאשר בוחנים לעומק ומשווים בין תגובות הבאות מאירופה לבין התגובות שבאו מארה"ב, הפער ניכר. בייחוד כשמשווים זאת לאופן הטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעוד שארה"ב נוטה להעביר לישראל את המסרים הקשים בעניין זה בחדרי חדרים, האיחוד האירופי מפרסם את הביקורת הקשה שיש לו כלפי ישראל בריש גלי. והנה, בחודשים האחרונים, לנוכח ניסיון המהפכה, הממשל האמריקאי שינה מהרגלו ודיבר בקול רם ובוטה מחוץ לחדר, ואילו האיחוד האירופי ורוב מנהיגי המדינות החברות בו עברו לדבר בתוך החדר, כשמחוצה לו הם מסתפקים בשליחת איתותים על דאגתם ממהלכי הממשלה.

דברי נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ב-28 במארס היו חדים וברורים: כל עוד נתניהו לא יפסיק את המהפכה המשפטית-משטרית הוא פרסונה נון-גרטה בוושינגטון. לעומתו, המנהיגים האירופים דיברו רק כאשר נתניהו או בכירים ישראלים אחרים הגיעו לבקרם. מטרת הביקורים מצד הישראלים היתה בעיקר איראן, אך הם נוצלו על-ידי האירופים להעביר מסר לגבי המהלכים הפנימיים בישראל. ללא ביקורים אלו ייתכן שאותם מנהיגים היו שותקים.

נראה כי בורל נשמע לאזהרות המפורשות של כהן לבל יתערב בעניינים הפנימיים של ישראל, ומילא את פיו מים. הפעם היחידה בה התבטא בנושא המהפכה המשטרית היתה כשזומן על-ידי הפרלמנט האירופי לדיון על "המצב הדמוקרטי בישראל והשלכותיו על הפלסטינים". גם אז הריע (בסניטה לממשלה) לדמוקרטיה התוססת בישראל, ויצא ידי חובה כשחזר באופן רפוי/כפוי על האמירה "ערכים משותפים": דמוקרטיה, חברה פתוחה ושלטון חוק, והוסיף "אנו מצפים שזה ימשך". בכל הציוצים במהלך ובסיום ביקור כהן בבריסל לא הוזכרו המילה "דמוקרטיה" והביטוי "ערכים משותפים".

יש כמה הסברים לשתיקת האיחוד האירופי בנושא:

ראשית, עיני האיחוד מופנות למלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זהו האיום הביטחוני הראשי והקיומי לו נתונה תשומת לבו. השתיקה לגבי איום נסיגת הדמוקרטיה בישראל היא חלק מהתפנית למדיניות חוץ ריאל-פוליטיק שמוביל בורל. במשבר האנרגיה בו נמצא האיחוד, ישראל היא מקור חשוב לגז (דרך מצרים), מקור חשוב לרכש ביטחוני (למשל מערכת ה"חץ" לגרמניה) ומקור למודיעין על הנשק האיראני שהרוסים משתמשים בו על אדמת אירופה. בעתיד, האירופים אף מקווים שישראל תמכור לאוקראינה נשק הגנתי. אין הרבה קשב לנעשה בישראל פנימה.

שנית, התבטאות מצד האיחוד האירופי בסוגיית המהפכה המשטרית תהיה בבחינת "הרמה להנחתה", שכן בתוככי האיחוד יש כמה מדינות חברות, ובראשן הונגריה ופולין, שמהוות מודל לחיקוי עבור ממשלת ישראל. התבטאות בנושא אמנם תבטא את ערכי היסוד של האיחוד, המופיעים באמנה המכוננת שלו: דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומיעוטים, אך הנסיגה הדמוקרטית בחלק מחברותיו תצייר את ביקורתו על ישראל כצבועה, ותפנה בחזרה את אור הזרקורים לפינותיו החשוכות. כל עוד האיחוד לא מצליח להתמודד עם נסיגת הדמוקרטיה במדינות בתוכו, הטפות בנושא יכולות לבוא רק ממדינות חברות בהן (עוד) לא נפלה השלהבת, למשל גרמניה וצרפת. נוסף על כך, קשה לבריסל להשמיע ביקורת על ממשלת הימין הקיצוני שהרכיב נתניהו, כשבאירופה הצלחת מפלגות ימין קיצוני ניכרת בעשור האחרון.

שלישית, להבדיל מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, בו לאיחוד האירופי יש מדיניות סדורה מאז 1980, אותה הוא ביטא בהצהרות פומביות רבות, כאן מדובר בעניין פנים-ישראלי, בו לא צפויה להתקבל מדיניות סדורה בעתיד הנראה לעין. גורמים חיצוניים אולי יביעו דאגתם ויזהירו מפני ההשלכות על היחסים (ודי בכך), אך לא ינסו להתערב בנעשה בישראל.

בחירת האיחוד האירופי שלא להתבטא היא ריאל-פוליטיק חכם, אך מאכזב עבור הציבור בישראל המאמין בערכי הדמוקרטיה. הפעם היחידה עד כה שהאיחוד אמר דברים ברורים בעניין, היה כאשר שגרירו בישראל, דימיטר טנצ'ב, התראיין יממה אחרי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. טנצ'ב הדגיש כי כשגריר אינו יכול לתת הוראות למדינה עצמאית וריבונית כיצד לפעול, אך חזר ואמר כי חשוב לאיחוד שישראל תישאר דמוקרטית ושהערכים המחברים בינינו – יישמרו. עוד הוסיף כי כיבוד עצמאות הרשות השופטת היא חלק מדמוקרטיה, שאינה הכרעת הרוב בלבד.

אם כן, האיחוד האירופי זהיר ומחושב, השמיע את קולו מאוחר, ונזהר שלא לדרוך על אצבעות ממשלת נתניהו השישית – ממשלת הימין הקיצונית ביותר שקמה בישראל, הכניסה להסכמים הקואליציוניים את זכותה של ישראל על כל הארץ ואת כוונותיה המפורשות לסיפוח (ה)שטחים. אין זה מפתיע שטובת אירופה קודמת, אך אי העמידה הנחרצת לצד ערכי הדמוקרטיה מאכזבת. ואולי בעצם הציפיות מהאיחוד לא היו ריאליות מלכתחילה?

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-4 במאי.

הפוסט בנוגע להפיכה המשטרית, האיחוד האירופי נוהג באופן מחושב וגם מאכזב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שר החוץ אלי כהן ביקר בקייב בחודש מרץ. בביקורו שם, הבטיח כהן לוולודימיר זלנסקי כי ישראל תסייע בפיתוח של מערכת התרעה נגד איומים אוויריים עבור אוקראינה, ותספק לה אותה תוך שלושה עד שישה חודשים.

אומת הסטראט-אפ בדרך כלל מתגאה בפיתוח מהיר של מערכות, אבל לא הפעם. משרד החוץ הישראלי לא הצליח אפילו לפרסם צפי מעט מדוייק יותר על תאריך סיפוק המערכת, אולי בגלל שבירושלים לא ממש מזדרזים לספק לקייב סיוע שחורג מהמשבצת ההומניטרית. חרב האיומים של מוסקבה, כך טוענים הפוליטיקאים, מתנדנדת הרי תמיד מעל ראשינו.

ההתנהלות הזאת מול אוקראינה איננה חדשה. ראשי הממשלה הקודמים – נפתלי בנט ויאיר לפיד – אימצו, כל אחד בזמנו, קו זהה, כשהם מסרבים לסייע לאוקראינה צבאית. על אחת כמה וכמה ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר בקדנציות קודמות השקיע לא מעט מאמצים בהתקרבות לנשיא ולדימיר פוטין.

שלושת ראשי הממשלה טענו (וטוענים) כי פרובוקציה מול מוסקבה עלולה לפגוע בתיאום הצבאי בין צה"ל לצבא הרוסי בסוריה. עם זאת, לנוכח האינטרס המשותף של שתי המדינות לשמור על קווי התקשורת הצבאיים פתוחים, לא באמת ברור עד כמה האיום הזה רציני.

הרתיעה הישראלית מסיוע צבאי לאוקראינה איננה מפתיעה, למרות שהיא פוגעת באמינות הדיפלומטיה הישראלית, ובהבטחות לעמוד "בצד הנכון של ההיסטוריה". מה שכן מפתיע, זאת ההחלטה של ירושלים, יום אחד בלבד לאחר הצטרפותה של פינלנד לנאט"ו, לספק להלסינקי את מערכת ההגנה הישראלית קלע דוד שמיועדת להגנה מפני טילים לטווח בינוני עד ארוך.

מאז הפלישה לאוקראינה ביקש זלנסקי חזור ובקש שישראל תספק לארצו מערכות הגנה נגד טילים ורקטות. יממה לאחר המפגש שלו עם כהן בקייב, התייחס זלנסקי ישירות למערכת ההגנה קלע דוד: ״אין לנו אלטרנטיבה מאשר להביס את גוליית שבא להרוס את חיינו. כולנו בעולם הדמוקרטי דוד. אין לנו עדיין את המקלע של דוד מישראל, אבל אני בטוח שזה זמני". אמר זלנסקי בוועידת הביטחון במינכן ב-17 בפברואר.

עבור רפאל, העסקה עם פינלנד מבטיחה במיוחד – משרד ההגנה הפיני מסר כי עלות רכישת המערכת תעמוד על 345 מיליון דולר. הפינים גם שוקלים רכישה נוספת של המערכת בעתיד הלא רחוק, בהיקף של עוד 236 מיליון דולר. כל זאת כמובן באישורם של האמריקאים, שהיו שותפים בתהליך פיתוחו של קלע דוד.

תהיה זאת הפעם הראשונה שישראל תייצא את המערכת. שר ההגנה הפיני אנטי קאיקונן לא הסתיר את המוטיבציה של הלסינקי מאחורי העסקה שנרקמה עם רפאל. הוא אמר שהרכישה הזאת תעניק לצבא שלהם יכולות חדשות ליירוט יעדים בגובה רב – יכולות קריטיות במצב הנוכחי של "סביבה ביטחונית חדשה", קרי המלחמה המתמשכת באוקראינה.

לא נאט"ו ולא פינלנד נמצאות במצב של עימות פתוח מול רוסיה. ובכל זאת, ההצטרפות של פינלנד לברית הצפון אטלנטית נתפסה במוסקבה כמעט כהכרזת מלחמה. הגבול של פינלנד עם רוסיה הרבה יותר ארוך מהגבול של רוסיה עם אוקראינה – 1300 קילומטרים. הכלכלה הפינית חזקה עשרות מונים מהכלכלה האוקראינית. יותר מזה, פינלנד היא חברה באיחוד האירופי. אוקראינה לא. ויש כמובן את הקרבה של פינלנד לקוטב.

מבחינה אסטרטגית, ההצטרפות של פינלנד לנאט"ו עשויה להכאיב לרוסיה כמעט כמו ההתקרבות של אוקראינה למערב. בטווח הארוך, היא עשויה להכאיב לה אפילו יותר. התפיסה הזאת של הרוסים את ההצטרפות של פינלנד לנאט"ו כאיום אסטרטגי מחדדת את השאלה, מדוע מסרבת ישראל לסייע לאוקראינה צבאית, אבל רצה לסייע לפינלנד?

עיתוי העסקה עם פינלנד קשור ללא ספק בהחלטת ההצטרפות לנאט"ו, אבל קיים גם קונטקסט רחב יותר. ירושלים נמצאת כעת בדיונים עם נאט"ו על הסכם חדש לשיתוף פעולה.

ההסכם הישן, שקבע מסגרת בת שנתיים, יוחלף בקרוב בהסכם רחב הרבה יותר, שיתווה מסגרת בת ארבע שנים לשיתופי פעולה בין ישראל לברית הצפון אטלנטית, בקשת רחבה של נושאים, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות.

מדובר בעליית מדרגה משמעותית, שתשקף את המאמצים הכבירים של משרד החוץ והמשלחת הישראלית בבריסל בשנים האחרונות להעמיק את הקשר עם נאט"ו, ולהפוך את ישראל ל"ספקית ביטחון" של הברית.

ההחלטה של ירושלים למכור להלסינקי מערכת הגנה אווירית משתלבת יפה במהלכים הללו מול נאט"ו, של הפיכת ישראל לספקית נשק וטכנולוגיות מתקדמות. כך גם קידום עסקת המכירה של מערכת חץ 3 לגרמניה, שמאפשרת הגנה מטילים בליסטיים, אחד מהנושאים המרכזיים בביקורו של נתניהו בברלין בחודש האחרון. עסקת הענק של חץ 3, בסכום שיא של שלושה מיליארד אירו, תהווה חלק ממדיניות ההגנה החדשה של גרמניה בעידן של אחרי המלחמה באוקראינה – של הגנה קולקטיבית אירופית מפני האיום הרוסי.

מבחינתה של ישראל, עסקת הנשק עם פינלנד משרתת כמה מטרות במקביל. קודם כל כלכלית – בעידן של תחרותיות גוברת בין ספקיות הנשק העולמיות, רפאל מייצבת את עצמה כשווה בין שוות. המטרה השנייה היא התקרבות ישראל לנאט"ו. התהליך הזה אמור לחזק את מעמדה של ישראל מול חברות נאט"ו, ולסמן את ישראל כחלק מהעולם המערבי וכמדינה מובילה טכנולוגית. במקביל, עסקת הנשק עם פינלנד תאפשר אולי לירושלים להוריד מעליה לפחות חלק מהלחץ לסייע צבאית לאוקראינה.

ייתכן שישראל מקווה שאספקת מערכת הגנה אווירית לפינלנד תאפשר לה ללכת עם ולהרגיש בלי – כלומר לתמוך בקואליציית המערב נגד הפלישה הרוסית, מבלי להיכנס לעימות דיפלומטי ישיר עם מוסקבה.

קל יותר לירושלים לספק מערכת הגנה להלסינקי, מאשר לספק את אותה המערכת לקייב. לא רוסיה ולא אוקראינה הגיבו בינתיים לעסקה הנרקמת בין פינלנד לרפאל. הדעת נותנת, כי ירושלים לא הייתה נותנת לרפאל אור ירוק לו חששה מהתגובה הרוסית. ישראל מקווה שרוסיה פשוט תתעלם מהעסקה עם פינלנד ותיתן לה לעבור. מדוע אין לישראל את אותה התקווה כאשר מדובר באוקראינה?

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-2 במאי.

הפוסט לאוקראינה לא, לפינלנד כן – "קלע דוד" לטובת חיזוק היחסים עם נאט"ו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג חוקר בימים אלה אם חיילים ומקבלי החלטות בישראל ביצעו פשעי מלחמה, בדגש על מבצע "צוק איתן" ב-2014. לצד הראיות הנוגעות להתנהגות צה"ל והדרג המדיני, על התובע (ובית הדין) לבחון שיקולים נוספים. הבולט שבהם מתייחס ל"עקרון המשלימות" (Complementarity Principle) על-פי סעיף 17 לחוקת בית הדין. על-פי עקרון זה, בית הדין אינו מיועד להחליף את רשויות החקירה ובתי המשפט המדינתיים אלא "להשלים" את פעילותם. בית הדין אינו מפעיל את סמכות שיפוטו כאשר רשויות המדינה חוקרות בצורה אפקטיבית אם בוצעו פשעים בינלאומיים ואם החשודים מועמדים לדין בפני מערכת משפט עצמאית ויעילה.

מימוש המהפכה המתוכננת יחליש את יכולתם של בתי המשפט בישראל לבדוק בצורה אפקטיבית ועצמאית אם בוצעו פשעים בינלאומיים, והדבר אמור במיוחד במקרים המשלבים ציות לדיני המלחמה ומחלוקות פוליטיות. הגבלת סמכויותיהם של בתי המשפט ושחיקת עצמאותם אל מול הדרג המדיני צפויים להחליש את האמון שרוחשים גופים בינלאומיים (כולל בית הדין בהאג) כלפי מערכת המשפט הישראלית, ולהגביר את ההסתברות של ניהול הליכים שכאלה בבית הדין הפלילי הבינלאומי.

2. בתי משפט מדינתיים זרים כבר התבקשו להעמיד לדין חיילים ואנשי ממשל ישראלים בגין פעולות צה"ל. כך, לדוגמה, בבריטניה ובספרד דנו בבקשות לעצור ולחקור חיילים ומדינאים ישראלים בטענה שביצעו פשעי מלחמה. על-פי כללי המשפט הבינלאומי בעניין "סמכות שיפוט אוניברסלית", רשויות החקירה ובתי משפט של מדינות זרות רשאים לחקור ולהעמיד לדין חשודים בביצוע פשעים בינלאומיים, גם כאשר הפשעים התבצעו בשטחים של מדינות אחרות. בעבר הרחוק, "עקרון המשלימות" לא היווה חלק מהכללים של סמכות שיפוט אוניברסלית. עם זאת, ב-20 השנים האחרונות יש מגמה ברורה בקרב מדינות זרות להחיל אותו (או עקרון דומה הנקרא Subsidiarity) גם בהקשר של החלת סמכות שיפוט אוניברסלית.

כך, למשל, אחד הנימוקים הבולטים של בית המשפט בספרד להפסיק ב-2009 את ההליכים נגד בכירים בצה"ל בקשר לחיסול ראש הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה, סלאח שחאדה, במהלך האינתיפאדה השנייה, התמקד בחקירות עצמאיות של גופים בישראל ועצמאות מערכת המשפט הישראלית. גם החלטת התובע הפדרלי הכללי של גרמניה ב-2005 שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד בכירים בממשל האמריקאי בנוגע לחשד לביצוע עינויים התבססה על "עקרון המשלימות". החלשת עצמאותם של בתי המשפט בישראל תפגע בתדמיתם של בתי משפט אלה כגופים עצמאיים מהדרג המדיני והפוליטי, ותגביר את ההסתברות שבתי משפט מדינתיים בחו"ל יעמידו לדין חיילים ומדינאים ישראל בשל החשד לביצוע פשעים בינלאומיים.

3. השלמת ההפיכה המשפטית תגביר גם את ההסתברות להפרת כללי המשפט הבינלאומי. כללים אלה נקלטים במקרים רבים לתוך המשפט הישראלי. זה קורה בצורה ישירה (למשל, כאשר החוק ישראלי קולט אמנה בינלאומית) ובצורה עקיפה (למשל, כאשר יועצים משפטיים ובתי משפט מפרשים את הדין הישראלי על-פי כללי המשפט הבינלאומי). עם זאת, כאשר חוק ברור ומפורש של הכנסת סותר את כללי המשפט הבינלאומי – יש להעדיף את החוק הישראלי. על יועצים משפטיים בשירות המדינה להתריע בפני הדרג המדיני שצעדי מדיניות מסוימים סותרים את כללי המשפט הבינלאומי (שנקלטו בדין הישראלי), ועל בתי המשפט לפסול הפרות כאלה. כך למשל פסק בית המשפט העליון בפרשת ית"ד (2002) שילדים בעלי צרכים מיוחדים זכאים לחינוך מיוחד חינם, גם כאשר שולבו במסגרת החינוך הרגיל. החלטה זו התבססה גם על פרשנות החוק הישראלי על-פי כללי המשפט הבינלאומי.

כללים רבים של המשפט הבינלאומי יכולים להתפרש במספר דרכים. מקבלי החלטות בישראל יכולים בדרך כלל לקבל חוות דעת משפטית המאמצת פרשנות המצביעה על כך שהמדיניות בה הם רוצים ללכת, עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי. עם זאת, תגובת הקהילה הבינלאומית לפעולות שנוקטת המדינה תלויה במידה רבה בדעה הרווחת בקהילה הבינלאומית באשר לפרשנות הנכונה של כללי המשפט הרלבנטיים. כאשר הפרשנות המקובלת על-ידי מרבית המדינות או המומחים בעולם מצביעה על כך שהתנהגות המדינה סותרת את כללי המשפט הבינלאומי, יש חשש שחוות הדעת המוצגות למקבלי ההחלטות אינן מבליטות את הפרשנות הרווחת בקהילה הבינלאומית.

במקרים רבים, גם כאשר המדינאים מודעים לסתירה שבין צעדי המדיניות לבין הפרשנות המקובלת במערכת הבינלאומית, הם אינם נוטים לפרסם בציבור עובדה זו. במקרים שכאלה, יועצים משפטיים עצמאיים בשירות המדינה נוטים יותר להצביע על הסתירה שבין הצעדים המתוכננים לבין הפרשנות המקובלת. וכך גם באשר לבתי המשפט – כאשר אלה סבורים שיש סתירה בין פעולת הדרג המדיני לבין כללי המשפט הישראלי (הקולטים את הדין הבינלאומי), בתי משפט עצמאיים עשויים יותר להכריז שצעדי המדיניות אינם עולים בקנה אחד עם הדין הבינלאומי (והדין הישראלי). קיומם של יועצים משפטיים ובתי משפט עצמאיים אינו מבטיח כלל שאלה תמיד יכריזו בפומבי על הסתירה שבין צעדי המדיניות לפרשנות המקובלת בקהילה הבינלאומית ויפסקו שצעדים אלה אינם חוקיים, אך ההסתברות שהציבור הרחב יידע על הפרות שכאלה עולה, ובהתאם קטנה ההסתברות שישראל תישא בתוצאות של ההפרות.

4. לסיכום, תפקוד עצמאי של בתי משפט ויועצים משפטיים בשירות המדינה (ובמיוחד כלפי הדרג המדיני) חיוני לא רק לאיזון נאות בין שלושת הרשויות, אלא גם למעמדה של ישראל במערכת המשפט הבינלאומי. הגבלת סמכותם והחלשת עצמאותם של בתי המשפט ושל היועצים המשפטיים מגדילה את ההסתברות שבית הדין הפלילי הבינלאומי ובתי משפט מדינתיים זרים יעמידו לדין חיילים ישראלים, ושרשויות המדינה יפרו יותר את כללי המשפט הבינלאומי. הפרות שכאלה עלולות לפגוע במעמדה של ישראל בזירת המשפט הבינלאומי ולגרום נזקים שונים לגופי המדינה ותושביה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-27 באפריל.

הפוסט ההפיכה המשטרית תדחק את ישראל אל הקיר במשפט הבינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמת ממשלת ישראל ה-37, היסודות הליברליים-דמוקרטיים של ישראל נמצאים תחת מתקפה מתמדת. ההפיכה המשפטית המתוכננת מאיימת לפגוע בעצמאות הרשות השופטת, להחליש את יכולת הפיקוח שלה על הרשות המבצעת והמחוקקת, וכל זאת תוך העצמת כוחה של קואליציה לאומנית-משיחית. בנוסף, הממשלה ממשיכה לתקוף את התקשורת, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית. מציאות חדשה זו טומנת בחובה השלכות מכריעות לזהותה, כלכלתה, ביטחונה, מעמדה הבינלאומי ויחסיה של ישראל עם המדינות הדמוקרטיות-ליברליות.

תהליכי הנסיגה הדמוקרטית בישראל מזמינים השוואות רבות לתהליכים דומים שהתרחשו בהונגריה, פולין וטורקיה. עם זאת, קיימות מספר מדינות שהתמודדו עם אותם אתגרים ואף הצליחו לשמור על אופי המשטר הליברלי-דמוקרטי. המקרה הצ'כי הוא דוגמא מצוינת לחברה אזרחית נחושה שהצליחה לעצור את תהליכים של נסיגה דמוקרטית בתחומה.

הפאנל, בו ישתתפו אנשי מחקר צ'כים מרקעים שונים, ינתח את סיפור ההצלחה הצ'כי ומה ניתן ללמוד ממנו, בדגש על התרומה של יוזמת "Million Moments for Democracy" וארגוני חברה אזרחית נוספים. במסגרת הפאנל יתקיים סשן של שאלות ותשובות.

מתי?: יום שני, 3.4, 17:00-18:30

קישור להרשמה

הפוסט כיצד להיאבק בנסיגה דמוקרטית ולהצליח: לקחים מהחברה האזרחית הצ'כית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם כדי להסביר מדוע בחר ראש הממשלה דווקא בצרפת כיעד ראשון למסעותיו בעולם בקדנציה הזו, נדמה כי נדרשת הערכה פסיכולוגית. בעיצומה של סערה הולכת וגוברת בזירת הפנים בנוגע למהותה של המדינה והמשך קיומם של מאפייניה הדמוקרטיים בעתיד, ובעודו נישא על אדי שיכרון חושים של קואליציה המצמקת את המושג "דמוקרטיה" לרודנות הרוב, נסע בנימין נתניהו לפריז ובבהילות בלתי מוסברת. צרפת היא הרי מולדת זכויות האדם, ומי שטוענת – ולא תמיד בצדק – למעמד של מודל לחיקוי בכל הנוגע לערכי הדמוקרטיה במובן הרחב ביותר של המושג, כולל כל "הרעות החולות" הליברליות בעיני נתניהו ושותפיו.

לפני שהתייצב בחצר ארמון האליזה, בין שורות של חיילי המשמר הרפובליקאי עם חרבות שלופות ונוצצות, ביקשה לשכת רה"מ להבטיח שמארחו לא יביך אותו בנושא הכאוב הזה של הרפורמה המשטרית שהולכת ומתרקמת תחת עינו הפקוחה. הנשיא, עמנואל מקרון, אכן עמד בכך בכל הנוגע להצהרות פומביות, ודוברו הסתפק בהודעה יבשושית בדבר הצורך למנוע נשק גרעיני מאיראן ולשמור על יציבות אזורית. המחיר היה שלא פורסמה הודעה משותפת ולא נערכה מסיבת עיתונאים, כי מקרון מוכן אולי לשמור על כבוד אורחיו, אבל הוא לא מוכן לשקר עבורם לעיני כל.

בתוך החדר, סביב שולחן ארוחת הערב, כך הודלף לעיתון "לה-מונד", נאמרו דברים הרבה יותר ברורים: אם הרפורמה המשפטית תעבור כמות שהיא, פריז תצטרך להסיק מכך שישראל מסתלקת מתפיסת המושג דמוקרטיה שהיתה עד כה משותפת לשתי המדינות. עם הפרסום, שהעיב על הצילומים המחויכים, מיהרו בסביבתו של נתניהו להסביר בנימה מעט מזלזלת, שמקרון "לא בקי בפרטי הרפורמה".

לרשות נשיאי צרפת לדורותיהם עומד גוף בשם "התא הדיפלומטי" (La Cellule Diplomatique), מעין משרד חוץ פרטי, אין-האוס, המורכב מטובי הדיפלומטים בהתאם להתמחותם הגיאוגרפית. לצרפת יש גם שגרירות גדולה ומקצועית לעילא בתל-אביב, כך שאפשר בהחלט לצאת מתוך הנחה שחברי התא דווקא ידעו להכין את נשיאם היטב לפגישה, גם בנושא הרפורמה המשפטית. מצד שני, אין להוציא מכלל אפשרות שאילו מקרון היה מכיר עוד יותר פרטים של הרפורמה, התגובה שלו היתה חריפה עוד יותר.

אולי פסיכולוג יידע לקבוע אם התייצבותו של נתניהו אצל נשיא צרפת כדי לקבל תעודת כשרות לרפורמה המשפטית שלו מ"הבד"ץ של זכויות האדם", היתה תוצאה של חישוב מפוכח או שהתת-מודע שלו היתל בו. שאלה דומה יכולה להישאל בנוגע לניסיון המעט פתטי להפגיש אותו עם בכירי המגזר העסקי של צרפת, הכלכלה השביעית בעולם, בניסיון שקוף לסתור את תחזיות ג'יי. פי מורגן ומיטב כלכלני ישראל בדבר הסכנה האורבת לכלכלה שלנו בשל הרפורמה. גם אילו חפצה הצמרת העסקית בצרפת להתייצב ולהצהיר נאמנות לסטארט-אפ ניישן, האופן החפוז והחובבני שבו אורגן המפגש הזה הפך אותו לחסר סיכוי. כמה מהמשתתפים סיפרו שבחדר נכחו אולי עשרה אנשי עסקים בדרג בינוני-גבוה וכל השאר היו מעולם העסקים הקטנים היהודי. כלומר, גם הניסיון הזה לקבל לגיטימציה הפך לירייה ברגל שאילצה את לשכת רה"מ להסתיר את רשימת הנוכחים וכל תיעוד אחר, ולהסתפק בהפרכת מספרי מיליארדים שאין להם שחר.

כך או כך, לא רק שנתניהו יצא בידיים ריקות, אלא שאחרי ביקור שר החוץ האמריקאי בלינקן בירושלים, כבר די ברור שלתפריט הנושאים לדיון בין ראש הממשלה לעמיתיו, ראשי המדינות הדמוקרטיות הליברליות, נוסף סעיף חדש והוא עתיד להיות קבוע ומעיק במיוחד: אופי המשטר של ישראל. מאמציו של מקרון לקדם הקמת "קהילה אירופית פוליטית" (European Political Community) אשר תבחן את השותפות עם שכנותיה של אירופה, בין השאר, על-פי מחויבותן לערכים ליברלים-דמוקרטיים היא דוגמה טובה, גם אם לעתים בלתי עקבית, לפרמטר החדש הזה.

יש לומר, ישראל תמיד היתה תחת עינו הפקוחה של העולם, אפשר אפילו לומר שבצורה לא מידתית. אבל העין הזאת, לפחות מצד חברותיה למועדון הדמוקרטיות, עסקה במעשיה ולא במהותה. בעידן של קיטוב גלובלי הולך ומעמיק בין ליברלים לאנטי-ליברלים, ולאור המלחמה באוקראינה, עינה של קהילת המדינות הליברליות-דמוקטיות פקוחה וביקורתית יותר מתמיד.

עמיתיי לשעבר, שגרירי ישראל ברחבי העולם לדורותיהם, הבינו שהחברות במועדון הדמוקרטיות הליברליות היא נכס יקר. לא רק מבחינה תדמיתית, אלא מבחינה אסטרטגית ממש. זהו מועדון קטן, רק שלושים ומשהו מדינות מתוך כמעט מאתיים חברות באו"ם, אבל כוחו הכלכלי, המדיני והצבאי עצום. בעיני מדינות רבות שלא משתייכות אליו, יש לו גם מעמד של מצפן מוסרי ומודל לחיקוי. ישראל הצליחה לחסות בצילו של המועדון האקסקלוסיבי הזה בזכות לידתה כדמוקרטיה על-פי מגילת העצמאות ויכולתה לשמר את סממניה למרות מלחמות, כיבוש, טרור ועוד. היא בהחלט לא חברה אופיינית במועדון, אבל חברותיה העלימו עין. ואולם, אם תהיה פגיעה של ממש באושיות הדמוקרטיה וישראל תאמץ את המודל ההונגרי, היא צפויה לשלם על כך מחיר יקר. הונגריה (וגם פולין) נדחקה לשולי המועדון בדיוק בגלל אותן רפורמות שמתוכננות בישראל, והיא חווה לחצים כבדים מצד חברותיה לאיחוד האירופי. אלמלא הסרבול של האיחוד והצורך בקונצנזוס על כמעט כל החלטה, היא היתה כבר מוצאת עצמה תחת סנקציות כבדות או אפילו מושעית.

ישראל לא חברה באיחוד האירופי, אבל היא נהנית מרבים מהמנעמים שלו וכדאי שתיקח בחשבון שלא לעולם חוסן. במובנים רבים אנחנו הרבה יותר פגיעים מהונגריה ופולין משום שאנו מדינה קטנה במצב של סכסוך מתמשך וזקוקים לשותפים אסטרטגיים, למטריה דיפלומטית ולשותפים כלכליים כמו אוויר לנשימה. רוב רובה של המטריה הזאת נמצא במחנה הדמוקרטי. עוד בקדנציה הקודמת העדיף נתניהו לא פעם את חברתם של המנהיגים הפופוליסטים האי-ליברלים משום שהיא היתה ללא תנאי. הם לא בלבלו לו את המוח עם זכויות אדם ופתרון שתי המדינות. אלא שוולדימיר פוטין הוא כבר לא מישהו שנעים להיראות איתו בחברה מהוגנת, ז'איר בולסונארו ברח לפלורידה לאחר שהפסיד בבחירות בברזיל, וגם עתידו של תושב פלורידה אחר, דונלד טראמפ, לוט בערפל סמיך.

יריב לוין ושמחה רוטמן צריכים להבין שלרפורמה המשפטית שהם רוקחים יהיו השלכות הרבה מעבר למעמד בג"ץ או עתידו הפוליטי של אריה דרעי. על הכף מונח מקומה של ישראל בקהילת העמים. טוב יהיה שחסידי ה"עם לבדד ישכון" ייזהרו מפני מה שהם מייחלים לו. הגבול בין חברות במועדון הכי יוקרתי למוקצה מחמת מיאוס הרבה יותר דק משחושבים. ראש הממשלה עצמו צריך להבין שהצ'ק הפתוח שהוא נתן לשר המשפטים שלו ויו"ר ועדת החוקה בכנסת עתיד להפוך את התנהלותו הבינלאומית להרבה יותר קשה מבעבר ושארוחת הערב עם מקרון היתה רק ארוחת טעימות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-9 בפברואר 2023.

הפוסט לתפריט של נתניהו ועמיתיו במערב נוסף סעיף חדש: אופי המשטר בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בדיון לחצו כאן.

הפוסט שולחן עגול בנושא ערכים ליברלים-דמוקרטים ויחסי ישראל-אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפרסום גרר גל של תגובות מתלהמות, הנראות כחלק מקמפיין מתוזמר ומתמשך בהובלת הימין והמתנחלים, כחלק מ"המערכה על שטחי C". השרה אורית סטרוק טענה שזוהי "תוכנית חתרנית להקמת מדינה פלסטינית בניגוד להסכמים ובניגוד לחוק". השר בצלאל סמוטריץ' גרס שהאיחוד האירופי מסייע להקים "מדינת טרור ערבית בלב ארץ ישראל, באופן חד-צדדי". יו"ר מועצת יש"ע, שלמה נאמן, אמר ש"ההשתלטות על שטחי C היא האיום האסטרטגי הכי גדול באזורנו". ח"כים ושרים מהימין התאגדו וניסחו מכתב, בו תבעו מהאיחוד "לחדול לאלתר מבנייה בלתי חוקית בשטח ריבוני ישראלי", ומ"מימון ארגוני דה-לגיטימציה, המקדמים תעמולה אנטישמית נגד מדינת ישראל".

שטחי C מהווים 60% מכלל שטחי הגדה המערבית. בניגוד לטענות הימין, שטחים אלה אינם בריבונות ישראל מכיוון שישראל מעולם לא סיפחה אותם. על-פי הסכם הביניים מ-1995, שטחים אלה, שנכבשו עם כל הגדה המערבית ב-1967, מצויים בשליטה ישראלית "זמנית". למעט האזורים שנותרו למו"מ על הסדר הקבע, עיקר שטחי C אמורים היו לעבור לידי הפלסטינים. אלא שהצדדים, כידוע, לא הגיעו להסכמות והמשך המאבק גרר קיפאון מדיני מתמשך המשליך לרעה על הנעשה בשטחי C. הרשות הפלסטינית, למשל, אינה יכולה לממש את הסמכויות הפונקציונליות שניתנו לה במסגרת הסכם הביניים, כיוון שהשליטה בתנועה, בתכנון ובתשתיות נותרה בידי ישראל.

בהיעדר דיאלוג בונה בין הצדדים, שטחי C הפכו ל'אזורי מריבה". בצד אלימות, טרור ופשיעה, מתרחשת בהם פגיעה אנושה בטבע ובסביבה, ישראל מטרפדת פרויקטי בנייה הכרחיים למחייה פלסטינית, אוכלוסיות פלסטיניות מגורשות לעתים מבתיהן ונזקקות לסיוע הומניטרי בינלאומי. היעדר תיאום ונקיטה בגישה של "משחק סכום אפס" מונעים בנייה ופיתוח בראייה מרחבית ארוכת טווח, כפי שמציעה בריסל.

בחינת ההצעה של נציגות האיחוד האירופי ממחישה עד כמה הטענות הישראליות מופרכות ומונעות מאג'נדה פוליטית. "חזון" האיחוד לא השתנה במאומה. האירופים תומכים זה מכבר בהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, ומנסים שנים רבות לסייע הומניטרית לאוכלוסייה הפלסטינית המבודדת בשטחי C. החזון הזה תואם למעשה את האינטרס ארוך הטווח שלנו – לקדם את "פתרון שתי המדינות" כדי להבטיח את ישראל כמדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית. הפער העמוק הוא ביחס לאג'נדת הימין הקיצוני, המעוניין לתחם ולבודד ערים פלסטיניות, לספח את מרבית שטחי C לישראל, ולהנציח סכסוך דמים בין העמים. זאת, מבלי לנהל דיון ציבורי על ההשלכות והמחירים הכבדים.

בניגוד לטענות הימין, המסמך האירופי דבק בהסכמי אוסלו ובדין הבינלאומי, ואף ממליץ להימנע מצעדים חד-צדדיים ולנקוט בגישה לא מתעמתת מול ישראל ("Do No Harm"). גישה קונסטרוקטיבית זו נופלת על אוזניים ערלות של פוליטיקאים בממשלת הימין הנוכחית, הרואים כיום ברשות הפלסטינית ובקהילה הבינלאומית "אויבי ישראל", הפועלים יחדיו נגדה "ממניעים אנטישמיים". המסמך גם מתבסס על גישה מקצועית של תכנון מרחבי ושל קיימות סביבתית (Green Energy & Green Economy). במקום שישראל תאמץ את הגישה לקידום משותף של פיתוח ובנייה במימון אירופי, היא נוקטת מהלכים חד-צדדיים מפצלים, מרחיבה ללא סייג את ההתנחלות בעומק השטח, ומתחמת "אזורים צבאיים" נרחבים על חשבון שטחי מחייה פלסטינים. כך הופך השטח לנחלתם של גורמים המשתלטים על קרקעות לא להם ופוגעים בשטח ובאוכלוסייה.

ניכוס טיעוני הפלסטינים בידי הימין הקיצוני, בדבר השתלטותם "הבלתי חוקית" של שטחים "שלנו"; האשמתם בניסיון להתוות את גבולות מדינתם כמעשה גניבה ומרמה מידי מדינת ישראל מעורר השתאות. האשמת הפלסטינים באקטיביזם "התנחלותי" היא כגיבן שאינו רואה את החטוטרת העצומה שעל גבו. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית (כשלושה מיליון תושבים) מתגוררת בצפיפות באזורי A ו-B. באין אישור מצד ישראל, הרשות אינה יכולה להרחיב את שטחי המגורים. בקשות הרשות להיתרי בנייה בשטחי C מסורבות ברוב המקרים. רק חצי אחוז מהן זוכות לאישור מצד המינהל האזרחי. כך, הפלסטינים אינם מסוגלים להתמודד עם הריבוי הטבעי ללא בניה "בלתי חוקית". מאז 1967 עברו לגור בשטחים (לא כולל מרחב ירושלים) יותר מ-460 אלף יהודים. התרחבות ההתנחלויות בקצב מסחרר גוררת סבל לכ-260 אלף הפלסטינים המתגוררים בשטחי C, להרס מבנים ומתקנים, ולגירוש והחרמת רכוש, תוך שישראל היא זו שמפרה את הדין הבינלאומי.

הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה האיחוד האירופי, מספקים, על חשבונם, באישור ישראל, ובהתאם להסכמים, סיוע הומניטרי וכלכלי לפיתוח שטחים המצויים עדיין תחת כיבוש. הימין נרתע מלהסית נגד גורמים אחרים (UN-Habitat, USAID) הפועלים אף הם בשטח, תחת עקרונות דומים. הוא נטפל לאיחוד האירופי כשעיר לעזאזל. בניגוד לרוח זעקת "הקוזאק הנגזל", מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי טרם קיבלה החלטה המאמצת את המסמך בדבר פיתוח אזורי C כהחלטה רשמית. כדי שהיא תעבור, היא חייבת להתקבל פה אחד במועצה, בה יושבים נציגי 27 המדינות החברות, לצד שירות החוץ האירופי. עד שתתקבל, מדובר בהצעה ולא ב"תוכנית פעולה".

הדלפת המסמך שחררה מחדש את שד ההסתה נגד האיחוד האירופי מהבקבוק הימני הקיצוני. הסתה מתלהמת נגד האיחוד אינה דבר חדש בקרב פוליטיקאים מהימין, ועל אחת כמה וכמה מהימין הקיצוני. אולם עוצמתה והתלקחותה המהירה מצביעים על שפל מדרגה חדש אליו עלולים להידרדר היחסים בין ישראל לאיחוד תחת ממשלת נתניהו השישית. זאת, לאחר שיקום היחסים בעמל ניכר בתקופת "ממשלת השינוי". שני ההסכמים שקידמה ממשלת בנט-לפיד – Creative Europe וההסכם המשטרתי-מבצעי עם Europol – כבר נתקעו, וסביר שלא יקודמו. אתמול (רביעי) נודע כי האיחוד מחדש את תביעתו לפיצוי כספי מישראל על הרס מבנים ואובדן כספי משלם המסים האירופי.

מתן סמכויות יתר לשרים סמוטריץ' ובן-גביר בניהול פעילות ביטחונית ובניהול כלל הפעילות האזרחית בגדה המערבית, מבהירים את שצפוי לנו – פרובוקציות אלימות, היתר להחמרת פגיעה בפלסטינים, בפרט בשטחי C, ופעולות לקידום סיפוח השטח לישראל. קשה אם כן לצפות לשינוי חיובי בגישת ממשלת ה"ימין על מלא". מנגד, "פתיחת חזית" מול האיחוד האירופי דווקא בעת הנוכחית עלולה לפגוע באינטרס הישראלי ולבסס "קואליציית נגד" רחבה מול ישראל. זאת, דווקא בזמן בו האיחוד מעוניין בהגברת השותפות עם ישראל על רקע מלחמת רוסיה-אוקראינה, ולנוכח הנכסיות הישראלית בתחומי האנרגיה והביטחון.

לפיכך, על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ, אלי כהן, מוטלת אחריות למנוע את הפיכת שטחי C למוקד חדש של הסלמה ופגיעה נוספת ביכולת ההישרדות של הרשות הפלסטינית, ובה בעת לשמר את היחסים עם האירופים על כנם. לנוכח הרכב הקואליציה הנוכחית, בעמידה על יעדים בסיסיים אלו צפוי להם קרב בלימה קשה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-12 בינואר 2023

הפוסט הימין מסית נגד האיחוד האירופי עם חטוטרת עצומה על גבו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל ונאט״ו: פיתוח תפיסה אסטרטגית חדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם מסגרת מסוג Partnership Priorities עם האיחוד האירופי – מה (אם בכלל) ישראל מפסידה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התוצאה הייתה שאוקראינה שוב חזרה לכותרות ולמסכים שלנו, לאחר שלרבים היה נדמה שאם המלחמה לא משודרת – היא גם לא קיימת. "מה, המלחמה שוב התחדשה שם?", נשאלתי שוב ושוב באחד הריאיונות במהלך השבוע.

האמת המרה היא שהמלחמה באוקראינה לא פסקה לרגע. אזרחים אוקראינים נהרגים על ידי הטילים הרוסיים והכטב"מים האיראניים, גם כאשר הכוחות האוקראינים מתקדמים ומצליחים להחזיר לשליטתם את הערים שנכבשו על ידי רוסיה בתחילת המלחמה, וגם כאשר בחזית לא קורה שום דבר מעניין. רגע לפני הפיצוץ בגשר קרים, שגם הוא משך הרבה תשומת לב, אחרי המתקפה הרוסית על העיר ז'פורוז'יה בה נהרגו 17 אזרחים, ביניהם 6 ילדים. הטיל הגיע באישון לילה, בלי שום התרעה, כמו רוצח שדוקר את הקורבן שלו עם סכין בגב בגלי שיש לו יכולת להתגונן או לברוח.

ובכל זאת, המתקפה על מספר ערי אוקראינה, שמוסגרה על ידי הצד הרוסי כ"נקמה על הפיצוץ בגשר קרים" הייתה חריגה ומשכה תשומת לב עולמית. גם בישראל, ראש הממשלה יאיר לפיד גינה בחריפות את המתקפה על אזרחים תמימים והביע הזדהות עם העם האוקראיני. מדובר בהתבטאות ראשונה מן הסוג הזה של ראש ממשלת ישראל מאז ה-24 בפברואר, יום שבו רוסיה תקפה את ערי אוקראינה ללא הכרזת מלחמה. ישראל ניסתה להתעלם, אולי בתקווה שהכול ייגמר מהר ולא יהיה צורך לגבש מדיניות, ניתן יהיה להמשיך ולהתהלך בין הטיפות, כלומר בין שתי המעצמות – ארצות הברית ורוסיה. ראש האופוזיציה בנימין נתניהו שכלל את היכולת הזאת והפך אותה לאומנות: עם הנשיא אובמה הוא פתח ריב גלוי ופומבי ששירת אותו בבית וגם במחנה הרפובליקני, ולטראמפ הידידות שלו עם פוטין לא הפריעה.

אך בשנת 2022 המצב נראה אחרת לגמרי: עם פלישתה לאוקראינה, רוסיה בודדה את עצמה מהעולם המערבי והידידות עימה אינה מתקבלת יותר על הדעת. המערב, בראשות הנשיא הדמוקרט ג'ו ביידן, איתן בדעתו – רוסיה מסוכנת לא רק לאוקראינה, אלא לסדר העולמי כולו. מדינות המערב מספקות לאוקראינה נשק מתקדם, הדרכה לחייליה, סיוע הומניטרי וכספי. ברור לכל שאם אוקראינה תיפול, זה רק יגרה את מי שכבר, למעשה, השתלט על בלארוס, ולוטש עיניים למולדובה ולמדינות הבלטיות.

ישראל, בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, מתגאה בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. היא תמיד זועקת על כך שמדינות העולם לא תומכות בה מספיק ולא מביעות סולידריות בכל פעם שפצמ"ר או קסאם נורה על שטחה, אך פתאום השתתקה לנוכח טילי שיוט שמחקו ערים שלמות ובורות הריגה שהפכו לקברי אחים: ילדים, נשים ושבויים עם ידיים קשורות מאחורי הגב.

טוב שראש הממשלה יאיר לפיד שבר שתיקה מבישה בעניין מה שקורה באוקראינה. אצלו מדובר בקו עקבי, כיוון שהתבטא בעניין זה גם בהיותו שר חוץ.

אינני ממעיטה בערך של מילים. אחרי הכול, גם ישראל, במקרים רבים, מבקשת ממדינות העולם לגנות את ארגוני הטרור הנלחמים מולה ולהביע סלידה ממעשיהם. המילים חשובות, אך הן לא יעזרו לאוקראינים להתגונן מפני הטילים הרוסיים בפעם הבאה ולא יצילו את הילדים שלהם. מאז תחילת המלחמה, אוקראינה מבקשת מישראל למכור לה את מערכות ההגנה האווירית שפותחו כאן על מנת להגן ולהציל חיי אדם. עד כה, השיקולים של ישראל התבססו על העליונות הרוסית בסוריה. ובכן, גם המצב בסוריה משתנה במהירות, וגם ההערות לגבי היכולות הצבאיות של רוסיה הולכות ומתחדדות במהלך המלחמה באוקראינה.

האמירה של לפיד חשובה מאוד, כי היא עלולה לסמן כיוון חדש של מדיניות ישראל ביחס לאוקראינה – לא עוד שתיקה מבישה, אלא הזדהות ואמפתיה. בשפת המדיניות מבטאים את האמפתיה דרך סיוע – הגברה של סיוע הומניטרי ומתן סיוע צבאי. ישראל יכולה לסייע בהצלה של חיי אדם רבים ברחבי המדינה המדממת, שנמצאת כעת בחזית המאבק בין דמוקרטיה לאוטוריטריזם. מדובר בחובה מוסרית וגם באינטרס ישראלי אסטרטגי: ההיסטוריה של העולם כולו נכתבת בימים אלה באוקראינה. אסור שישראל תמצא את עצמה בצד החשוך והלא נכון של ההיסטוריה.

רק שלושה שבועות נותרו עד הבחירות בישראל. קשה להאמין שנתניהו, אם ייבחר, יעשה את הדבר הנכון. עד היום הוא בקושי התייחס למלחמה באוקראינה. כאשר אזר אומץ ומלמל כמה מילים במהלך פגישתו עם הרב אוסמן (הרב הראשי של אוקראינה), נתניהו לא התייחס לגורם שמחולל באוקראינה את הטרגדיה הנוראית שאליה התייחס ולא נקב בשמה של רוסיה.

מי שיכול להציל את כבודה של ישראל ולקבל את ההחלטה ההכרחית הוא ראש הממשלה יאיר לפיד. הצעד הזה יבדל אותו מנתניהו, איש ה"ליגה אחרת" שרק לפני זמן קצר התפאר בידידותו הקרובה עם פוטין, וגם יקרב את ישראל אל המחנה הדמוקרטי-מערבי שאליו היא שייכת באופן טבעי.

המאמר פורסם ב״N12״, ב-14 באוקטובר 2022

הפוסט ישראל צריכה להפסיק להתלבט: האמת המרה לגבי המלחמה באוקראינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם מבצעי בין יורופול למשטרת ישראל: עלית מדרגה בשיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי במאבק בפשיעה ובטרור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

העשור האחרון התאפיין במגמה גלובלית של נסיגה דמוקרטית. מגוון גורמים ומנהיגים פופוליסטים וא-ליברלים הטילו ספק במוסדות מרכזיים של הדמוקרטיה הליברלית, כגון מערכת משפט עצמאית וחירויות אזרח. במדינות מסוימות, מוסדות אלו עברו פירוק של ממש. הסדר הליברלי הבינלאומי נתון תחת מתקפה, לא רק מצד אלה המבקשים לשנות את מוסדות השלטון והחוקים שלו ולהתאימם למאזן כוחות עולמי משתנה, אלא גם מצד אלה המערערים על עצם היסודות שלו, ובבסיסם החוק הבינלאומי והרב-צדדיות.

המגמה הזו לא חסה על אירופה וישראל: הפופוליזם הימני השתרש, ערכי הדמוקרטיה הליברלית עורערו, השיח הלאומי-אתני והביטחוני צברו תמיכה רחבה, והיסטוריוגרפיה רשמית עברה פוליטיזציה למטרות עיצוב זהות וחיזוק ריבונות וביטחון. הנסיגה הזו גבתה מחיר גם מיחסי ישראל-אירופה. בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה נוצרו בריתות בין מנהיגים פופוליסטים ממפלגות א-ליברליות ימניות ישראליות ואירופיות. זאת, מתוך אינטרס משותף בהחלשת האיחוד האירופי ובהגברת הפיצול בין המדינות החברות בו.

ישראלים ואירופאים פרו-דמוקרטים – אשר חלקם הגיעו לתפקידי ממשל במהלך השנתיים האחרונות – מנסים להתמודד עם מגמה זו, אך עושים זאת עד כה באופן מוגבל למדי ואד-הוקי. זאת, על אף שאיום הנסיגה הדמוקרטית לא מוגר כלל: ישראל ניצבת בפני סבב בחירות נוסף שעלול להעלות לשלטון קואליציה ימנית בהשתתפות גורמים קיצוניים ביותר. ובאירופה, למלחמה באוקראינה ולסנקציות שהוטלו על רוסיה צפויות להיות השלכות חברתיות-כלכליות הרסניות, שעלולות להחמיר סכסוכים חברתיים ולחזק כוחות פופוליסטים.

על כן, על ישראל ואירופה לאחד כוחות ולפעול במשותף לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ולעצירת מגמות הנסיגה הדמוקרטית. בהקשר זה, על האירופאים – כחלק מרצונם לחזק יחסים עם ישראל – להדגיש את החשיבות שבחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, ולא להתעלם מהתפתחויות פנימיות שמובילות לכיוון ההפוך. עליהם להתערב במקרה שממשלת ישראל תקדם (דה-יורה או דה-פקטו) סיפוח שטחים או חקיקה אנטי-דמוקרטית, ולתמוך באופן פעיל בצעדים פרו-דמוקרטים כשאלה ננקטים על-ידי ההנהגה הישראלית. על האיחוד האירופי להציג את היתרונות הטמונים בחיזוק הדמוקרטיה ואת ההשלכות השליליות של שחיקה דמוקרטית. במקביל, הממשלה, חברי כנסת ונציגי החברה האזרחית בישראל צריכים לאמץ תפיסת מדיניות חוץ שמבוססת על ערכים ולא רק על אינטרסים ויחסי תן וקח, להדגיש את רצונם בחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ברחבי אירופה ולהתנער מגורמים א-ליברלים ביבשת.

בבואם לתמוך בדמוקרטיה הישראלית, על האירופאים להדגיש את יחסי הגומלין בין חיזוק הדמוקרטיה, קידום שלום ועידוד חברה משותפת – שהרי ללא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני וללא שוויון בין יהודים לערבים בתוך ישראל, יוסיף להירשם גירעון דמוקרטי בישראל. אירופה יכולה למלא תפקיד פעיל ויעיל יותר במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, לא כל שכן כאמצעי להבטחת עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. גם כאשר ניצבים קשיים גוברים והולכים לפתרון שתי המדינות, וכאשר נושאים דחופים יותר שולטים בסדר היום האירופי, על האירופאים להגביר את מעורבותם בקידום השלום, תוך התגברות על מחלוקות פנים אירופיות, מתן מענה על הצרכים האמיתיים של שני הצדדים לסכסוך, ושיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים נוספים. ישראל, מצדה, צריכה לעודד מעורבות שכזאת.

על האירופאים גם לבחון את הפוטנציאל הגלום ב"הסכמי אברהם" להשגת התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני ולתמוך בצעדים חיוביים בכיוון זה. במקביל, עליהם לנסות למתן תופעות לוואי שליליות של הנורמליזציה הישראלית-ערבית, דוגמת מכירת טכנולוגיות מעקב ישראליות למשטרים ערביים. ולבסוף, על מנת להיות בעמדת השפעה טובה יותר לסיוע בקידום שלום, על האיחוד האירופי לפעול כדי לשפר את תדמיתו בישראל, בין היתר דרך השקעת מאמצים רבים יותר בדיפלומטיה ציבורית ובהבהרת עמדותיו בפני הציבור הישראלי.

בכירים אירופאים צריכים להיפגש באופן קבוע עם גורמים פרו-דמוקרטים – מהפוליטיקה והחברה האזרחית – כאשר הם מבקרים בישראל, ולא לקחת אותם כידידים מובנים מאליהם. נוסף על כך, עליהם לנסות לתת נראות גבוהה לפועלם של גורמים אלה – להזמין אותם לנאום בכנסים בפרלמנט האירופי, להזכיר את עבודתם בנאומים וברשתות החברתיות, ולשמש כמליצי יושר שלהם באירופה. רוח גבית מסוג זה חשובה לארגונים ולפוליטיקאים ישראלים, במיוחד אלה השוחים נגד הזרם. פורום קבוע, המכנס בכירים באיחוד האירופי עם גורמים פרו-דמוקרטים ישראלים יוכל לשמש כלי נוסף להעצמה ופיתוח שותפויות בינלאומיות.

לארגוני חברה אזרחית בישראל הפועלים לקידום ערכי הדמוקרטיה הליברלית חסרות על-פי רוב יכולות ארגוניות לחולל את השינוי שהם שואפים אליו. הם זקוקים למשאבים נוספים ולתמיכה כספית. אירופה – בהיותה תורמת מרכזית בנושאי דמוקרטיה – יכולה להרחיב ולגוון את תוכניות המימון שהיא מציעה בהקשר זה. המימון האירופי צריך להיות נגיש יותר ליוזמות חדשות, קטנות וחדשניות, במקביל להמשך התמיכה בארגונים מבוססים המקדמים ביעילות שינוי חיובי ארוך טווח. כיוון שארגונים המקדמים חברה משותפת, שלום ישראלי-פלסטיני וזכויות אדם, היו נתונים במשך שנים תחת לחץ מצד הימין האידאולוגי, על האיחוד האירופי וחברותיו לתת להם גם גיבוי פוליטי וחופש פעולה. במקביל, הגורמים הפרו-דמוקרטים בישראל צריכים לסייע בחיזוק עמיתיהם באירופה, במיוחד אלה שמתמודדים עם נטיות א-ליברליות בארצותיהם או פועלים להחליף מנהיגים פופוליסטים.

אירופאים וישראלים יכולים לשתף פעולה על-מנת לחזק את הבסיס הדמוקרטי-ליברלי של יחסי ישראל-אירופה באמצעות קביעת סדר יום חדש. במארס 2022, האיחוד האירופי החליט להאריך את תוכנית הפעולה שלו עם ישראל לשלוש שנים נוספות, כדי "לתת לצדדים הזדמנות לקדם את שיתוף הפעולה שלהם לשנים הקרובות, בין היתר באמצעות משא ומתן אפשרי על סדרי עדיפויות לשותפות ביניהם". יש למנף צעד זה, כמו גם את המדיניות החדשה שאימץ האיחוד האירופי ביחס לאגן הים התיכון בשנה שעברה ואת הנכונות האירופית לכינוס מחדש של "מועצת האסוציאציה" עם ישראל, כדי לשרטט נתיבים חדשים לשיתוף פעולה בין ירושלים לבריסל, שיתבססו על עמודי תווך של דמוקרטיה ושלום.

בתוך כך, יש גם למנוע מהנושא הביטחוני לתפוס את המקום המרכזי ביחסי ישראל-אירופה. בעוד שהיקף שיתוף הפעולה הביטחוני עשוי לגדול על רקע המלחמה באוקראינה, חשוב לוודא שהדבר נעשה תוך חיזוק של ערכים דמוקרטים ליברלים, ולא על חשבונם. יש לתעדף שיתוף פעולה ישראלי-אירופי בתחומי המדע, החינוך, הסביבה, התיירות והתרבות ולמקסם את הקשרים האזרחיים באמצעות תוכניות אירופיות כגון Erasmus plus, Horizon Europe ו-Creative Europe. הסכמים ותוכניות אלו כוללים סעיפים טריטוריאליים שמבטיחים שכספים אירופים לא יגיעו להתנחלויות, ועל ישראל להמשיך ולהסכים לכך.

בתקופה בה ישראל והאיחוד האירופי פועלים במשותף להעמקת היחסים ביניהם, מאמץ ישראלי-אירופאי לשים את הדמוקרטיה הליברלית בלב מערכת היחסים בין הצדדים ולחזק גורמים פרו-דמוקרטים הוא דרך פעולה מועדפת לחיזוק היחסים.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-8 בספטמבר 2022

הפוסט בלב יחסי ישראל-אירופה צריכים לעמוד הערכים הדמוקרטיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל והאיחוד האירופי תחת הנשיאות הצ'כית של האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לקריאה מוצגים כאן הדו״ח המלא ועוד שלושה תקצירים: האחד על דמוקרטיה ויחסי החוץ של ישראל, השני על אי-ליברליות בישראל ובאיחוד האירופי והשלישי על הברית הבינלאומית עם השמאל הישראלי.

הממצאים של מחקר זה הוצגו בכנס בינלאומי בבריסל ב-12 ביולי ויוצגו גם בעתיד בירושלים.
מכון מיתווים מודה ל-Pax for Peace – Netherlands ול-SWP על שיתוף הפעולה המתמשך והעבודה המשותפת המשמעותית הזו.

הפוסט נסיגה דמוקרטית וביטחוניזציה: אתגרים לישראל, האיחוד האירופי ויחסי ישראל-אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקובץ ״נסיגה דמוקרטית וביטחוניזציה: אתגרים לישראל, האיחוד האירופי ויחסי ישראל-אירופה״ מנתח את המגמות הא-ליברליות והנסיגה הדמוקרטית שמתרחשות בשנים האחרונות בישראל ובאירופה. מומחים ממיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, המכון לנושאים בינלאומיים וביטחון (SWP), ומגופים נוספים ניתחו בקובץ זה את השפעותיהן של מגמות אלו. המחברים מציגים המלצות ותובנות רלבנטיות עבור על מי שמתעניין ביחסי ישראל-האיחוד האירופי, בתהליכי נסיגה דמוקרטית ובמדיניות שנובעת מביטחוניזציה. המחקר שם דגש מיוחד על היחסים של ישראל עם האיחוד האירופי וכיצד אלו השתנו והותאמו לאור מגמות א-ליברליות. זאת, על רקע הקיפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני והעדר החזון לפתרון המאבק הפלסטיני. ואולם, חשיבותו של מחקר זה חורגת מהיחסים הספציפיים בין ישראל והאיחוד האירופי. הוא מצביע גם על מגמות גלובליות, ומציג את השפעת הנסיגה הדמוקרטית על פגיעה בערכים ליברלים. על כן, קובץ זה אינו רק מחקר, אלא גם קריאה לפעולה לעצירת המגמות השליליות ולהגנה על החירויות שברשותנו. המסמך נערך על ידי נשיא המכון ד״ר נמרוד גורן ומיוריאל אסבורג.

לקריאה מוצגים כאן הדו״ח המלא ועוד שלושה תקצירים: האחד על דמוקרטיה ויחסי החוץ של ישראל, השני על אי-ליברליות בישראל ובאיחוד האירופי והשלישי על הברית הבינלאומית עם השמאל הישראלי.

הממצאים של מחקר זה הוצגו בכנס בינלאומי בבריסל ב-12 ביולי ויוצגו גם בעתיד בירושלים.
מכון מיתווים מודה ל-Pax for Peace – Netherlands ול-SWP על שיתוף הפעולה המתמשך והעבודה המשותפת המשמעותית הזו.

הפוסט נסיגה דמוקרטית וביטחוניזציה: אתגרים לישראל, האיחוד האירופי ויחסי ישראל-אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט משמעות כינוסה של מועצת ההתאגדות (אסוציאציה) בין ישראל לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטרת המועצה היא לקיים מדי שנה דיאלוג רם־דרג בין שר החוץ של ישראל לבין "שר החוץ" של האיחוד האירופי, שבו ילובנו נושאים מדיניים וידונו על הרחבת הקשרים בין הצדדים והעמקתם.

בעוד ארה"ב היא השותף הביטחוני הראשון במעלה של ישראל, האיחוד האירופי הוא השותף הכלכלי והמסחרי הראשי, והשותף האסטרטגי שלנו בתחומי מדע וחדשנות, תעופה ותיירות, חינוך ותרבות. הקשרים עם האיחוד משפיעים על שוק התעסוקה, על הורדת יוקר המחיה, על השמיים הפתוחים והמוזלים, ועוד.

לכן, כאשר מועצת ההתאגדות לא התכנסה מאז 2012, הפגיעה ביחסים עם האיחוד האירופי היתה בעיקר מדינית, אבל גם פרקטית. בעוד שכנותינו באזור חתמו במהלך עשור זה על 3-2 הסכמי שת"פ, שבהם קבעו את סדרי העדיפויות לקידום היחסים, ישראל נותרה מאחור עם הסכם ישן ולא מעודכן משנת 2004. יש שיאמרו שהיה די בהסכם מפורט זה כבסיס שיאפשר לקדם את היחסים, ושעדיין יש בו סעיפים רבים שלא מוצו. אכן, גם ללא כינוס מועצת ההתאגדות, היחסים הכלכליים והפרקטיים עם האיחוד האירופי פרחו ושגשגו. עם זאת, קשה להוכיח את המחיר של אי־קידום שיתוף פעולה מהיר או רחב ועמוק מספיק בגלל הידרדרות היחסים המדיניים, שאי־כינוס המועצה שיקף.

עם כניסת יאיר לפיד לתפקיד שר החוץ, הוצב שיקום היחסים עם האיחוד כיעד ראשי. הדיפלומטים הישראלים בבריסל עמלו על כך במהלך השנה והביאו הישג לשר החוץ, שהיום מכהן כבר כרה"מ.

נראה שבאיחוד האירופי הבינו סוף־סוף כי זו הממשלה הכי פרו־אירופית שהיתה בישראל מאז 2009, וכדאי לשקם את היחסים המדיניים באמצעות כינוס המועצה טרם הבחירות בישראל. לראשונה יש בישראל ראש ממשלה שאינו חושש לומר כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות, והאיחוד האירופי והקהילה הבינלאומית מאמינים לו.

אם לא יהיו הפתעות בדרך, כינוס מועצת ההתאגדות צפוי להתרחש באוקטובר, לאחר שמועצת שרי החוץ של האיחוד תאמץ עמדה משותפת בנושא. ודאי שהמסמך ימתח ביקורת על התנהלות ישראל בשטחים, וישוב ויקרא לפתרון שתי המדינות. עם זאת, האיחוד גם ישוב ויברך על הסכמי אברהם ועל הנורמליזציה עם מרוקו, ויזמין את ישראל לקיים שיתופי פעולה "משולשים" בין ישראל, האיחוד האירופי ומדינה ערבית שעימה יש לישראל יחסים. האיחוד האירופי יכול להוות כלי להעמקת היחסים של ישראל גם עם מצרים וירדן ואף עם הרשות הפלשתינית.

יש לברך את ראש הממשלה ושר החוץ לפיד על ההישג מדיני, שהיה ויתורגם להעמקת שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי, יתרום לשגשוגה ולחוסנה של מדינת ישראל.

המאמר פורסם ב״ישראל היום״, ב-26 ביולי 2022

הפוסט באיחוד האירופי מרוצים מלפיד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין לפיד ועמנואל מקרון שוררת קרבה אידיאולוגיות, כשותפים לתפיסת המרכז הפוליטי. השניים מיודדים, ומקרון אף קיבל את לפיד בארמונו ימים ספורים לפני בחירות 2019, כמענה לשורת המפגשים הבינלאומיים שקיים אז נתניהו כחלק מקמפיין הבחירות שלו (רובם מפגשים עם מנהיגים פופוליסטים או סמכותניים). לפיד נפגש עם מקרון בפריז גם כשר חוץ בשלהי 2021 וכחלק ממאמץ לשפר את יחסי ישראל-אירופה, לבסס מחדש בריתות עם המחנה הדמוקרטי-ליברלי, ולקדם את עמדת הממשלה בנושא האיראני.

לפיד מכנה את מקרון "ידיד ישראל", וזו הגדרה שמקרון מסכים עמה. ואכן, מאז יציאתו של נתניהו מלשכת ראש הממשלה והקמת ממשלת בנט-לפיד – כולל במהלך כהונת צרפת כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, עד לסוף חודש יוני השנה – ניכר שינוי בגישה הצרפתית כלפי ישראל.

ספציפית, צרפת הביעה נכונות, לאחר שנים של התנגדות, לתמוך בכינוס מחדש של מועצת האסוציאציה ישראל-האיחוד האירופי, המסגרת הרשמית לדיאלוג רם-דרג בין הצדדים שכונסה לאחרונה לפני כעשור.

הביקור בצרפת, כמו גם ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בשבוע הבא, יסייעו ללפיד גם פוליטית, במיצובו כמנהיג ראוי ובעל יכולת פעולה והשפעה בזירה הבינלאומית. סביר שנראה בחודשים הקרובים מפגשים נוספים בין לפיד למנהיגים אזוריים ובינלאומיים. מפגשים כאלה התקיימו עת כיהן לפיד כשר החוץ, וימשיכו ביתר שאת עד לבחירות, גם לאור הרצון של ידידי ישראל בעולם לסייע להמשך כהונת הנהגה פרו-דמוקרטית בישראל.

אל לפיד התלוו לפריז גם יועציו הביטחוניים. ואכן, הכוונה המוצהרת הייתה לעסוק בביקור בנושא האיראני, כולל באיומים שמציב חזבאללה. הקשיים במשא ומתן בין המעצמות לאיראן בדבר חידוש הסכם הגרעין, והביקורת שהשמיעה צרפת לאחרונה על הקשחת התנאים האיראניים, מייצרים מרחב נוח יותר לדיאלוג ואולי אף ליותר הסכמות מאשר בעבר, למרות חילוקי הדעות הבסיסיים.

אולם יש נושאים נוספים שלפיד ומקרון יוכלו לשוחח עליהם בפגישותיהם הבאות, שיקדמו אינטרסים ישראלים ויסייעו לקידום מהלכים מדיניים.

נושא אחד הוא לבנון. לאחרונה ניכרת התקדמות במגעים שמקיים השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין בין ישראל ללבנון בעניין סימון הגבול הימי. במקביל, צינור הגז הערבי ממצרים ללבנון אמור להעביר גם גז שמקורו בישראל, כדי להקל על הבעיות האנרגטיות של לבנון.

ניכר שבישראל יש הכרה שמצב כלכלי משופר בלבנון יסייע ליציבות ולביטחון. לצרפת יש יחסים מיוחדים עם לבנון מאז ומתמיד וגם כיום, אותם הדגיש מקרון בפגישתו עם לפיד, וישראל יכולה לרתום אותה כשותפה למגעים העקיפים עם שכנתנו מצפון ולקידום הגעה להסכמות.

צרפת היא שחקן משמעותי גם בצפון אפריקה. כשמרוקו וישראל מחממות ביניהן יחסים, וצפויות לשדרג באופן פורמלי את הנציגויות שלהן לדרג שגרירויות בהמשך הקיץ, ישנו מרחב לשיתופי פעולה משולשים – ישראלים-מרוקאים-צרפתים, ודרך זה גם עם האיחוד האירופי כולו. הדבר עולה בקנה אחד עם המדיניות החדשה שפרסם האיחוד האירופי בשנה שעברה בנוגע לאגן הים התיכון, גם במטרה לחבר את הסכמי הנורמליזציה לשיתופי פעולה עם אירופה.

צרפת היא אחת המדינות האירופיות שמחויבות לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, והיא אף הובילה יוזמה בינלאומית בנושא לפני מספר שנים. הדבר בא לידי ביטוי גם בדברים שאמר מקרון ללפיד השבוע, לפיהם "אין אלטרנטיבה למשא ומתן עם הפלסטינים".

לפיד יכול להיעזר במקרון לשדרוג המגעים עם הרשות הפלסטינית, כולל פגישה משותפת עם אבו מאזן (אפשרות שלפיד התייחס אליה, ולא פסל, במהלך ביקורו בפריז), ולגיבוש דרכים בהן יוכלו מדינות אירופה לסייע באופן משמעותי יותר לקידום שלום.

מקרון, מצדו, יכול לדרוש ביתר שאת מלפיד לקדם מהלכים משותפים עם הפלסטינים, שייצרו תשתית טובה יותר לתהליך שלום עתידי, ובכל מקרה – להימנע ממהלכים שיקשו עוד יותר על השגת פתרון שתי-המדינות.

ולבסוף, לאחרונה הציג מקרון חזון להקמת קהילה פוליטית אירופית חדשה, שתאפשר למדינות דמוקרטיות אירופיות – חברות ושאינן חברות באיחוד האירופי – לפעול ביחד ולקדם מטרות משותפות. כחלק מחיזוק יחסי ישראל-אירופה ועיגון ישראל במשפחה הדמוקרטית-ליברלית, יכול לפיד להציע למקרון השתתפות ישראלית כלשהי במיזם שאפתני זה.

מקרון מצדו, יוכל לבקש מלפיד שישראל תעלה את דרג הייצוג שלה בארגון האיחוד למען הים התיכון (UfM), אותו הגה נשיא צרפתי אחר, סרקוזי, ושתצטרף ל-Alliance for Multilateralism, אותה הקימו צרפת וגרמניה לפני מספר שנים, ושלפעילותה הצליחו לרתום מספר רב של מדינות.

ישראל וצרפת הן בעלות ברית ותיקות. בימי נתניהו, הן ידעו מתיחויות רבות. ואולם, כעת – כשהן מובלות על ידי מנהיגים שמחויבים לערכי הדמוקרטיה הליברלית ובתקופה של שינויים מדיניים אזוריים מפליגים – נפתחות הזדמנויות חדשות. ביקור לפיד בפריז, והחיבוק החם שקיבל ממקרון, היה צעד בדרך למימושן האפשרי.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-6 ביולי 2022

ֿ

הפוסט ביקור לפיד בפריז השאיר טעם של עוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיפלומטיה תרבותית בין ישראל לאירופה: הפוטנציאל הטמון בתכנית קריאטיב יורופ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבחינת ישראל, ההתפתחויות בנאט"ו בשנתיים האחרונות ומאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בפרט, חשובות משתי סיבות: הראשונה היא ההכרה הגוברת בירושלים בדבר חשיבות הקשר הישיר בין הברית הצפון אטלנטית לישראל. החדשנות הישראלית, היכולות שלה בתחומי הסייבר, מודיעין, ממשקים אזרחים/צבאיים והמעטפת הישראלית שמאפשרת להיי-טק לפרוח בכל הרבדים, מעניינים מאוד את נאט"ו. ישראל מצדה מעוניינת בשיתופי פעולה עם הברית גם לטובת מערכות הביטחון וגם לטובת המגזר הפרטי. הסיבה השנייה היא ההכרה כי נאט"ו היא למעשה פלטפורמה דיפלומטית. הברית היא זירה, בעלת פוטנציאל גובר והולך, דרכה ישראל מחזקת קשרים עם המדינות הדמוקרטיות ועם מדינות הים התיכון, כולל טורקיה.

פסגת נאט"ו מתמקדת כמובן באוקראינה, אבל לא רק בראייה צבאית נקודתית. חברות הברית מרכזות את מאמציהן בהתאמתה למציאות האסטרטגית החדשה גם בטווח הארוך. הביקורים של מנהיגים, שרי חוץ ושרי הגנה בקייב בארבעת החודשים האחרונים, ובמיוחד הביקור המשותף של מנהיגי צרפת, גרמניה ואיטליה לפני כשבועיים, מדגישים את השינוי החד שחל בנושא זה. רק לפני שלוש שנים הזהיר נשיא צרפת, עמונאל מקרון, ש"נאט"ו חווה מוות מוחי ואירופה כבר לא יכולה לסמוך על ארה"ב שתגן על בעלות בריתה". כיום התחושה באירופה שונה לגמרי. אוקראינה אמנם איננה חברה בברית, אבל נאט"ו בהחלט מהווה כעת צד בסכסוך.

על פניו, אפשר לחשוב כי האתחול מחדש של מטרות נאט"ו יפגע במאמצים שהקדישה הברית לשיח עם מדינות אגן הים התיכון, ובאופן ספציפי – במאמציה של ירושלים לחזק את קשריה עם הברית. דיפלומטים ישראלים טוענים כי ההיפך הוא הנכון וקוראים לנצל את חלון ההזדמנויות כדי להעמיק ולהרחיב את שיתוף הפעולה.

ישראל מקיימת יחסים מיוחדים עם נאט"ו כבר מעל שלושה עשורים, וב-1989 היתה למדינה השלישית שזכתה למעמד של בעלת ברית עיקרית של הארגון. לאחר הסכמי אוסלו, יצרה נאט"ו את "פורום הדיאלוג הים-תיכוני" שנועד לשמש כמסגרת של שיתוף פעולה אזורי למען השלום, ולהשלים מאמצים בינלאומיים אחרים, כמו תהליך ברצלונה של האיחוד האירופי או היוזמה הים תיכונית של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE). ישראל – יחד עם אלג'יריה, תוניסיה, מצרים, ירדן ומרוקו – הוזמנה להשתתף במפגש הראשון של הפורום ב-1995.

בשני העשורים שלאחר מכן, התמקדו יחסי ישראל-נאט"ו בעיקר במסגרת הדיאלוג הים תיכוני. בחמש השנים האחרונות, במקביל לשינויים העמוקים שעברה ועוברת הברית, גם ירושלים החלה לשנות כיוון. היא איננה נוטשת את הדיאלוג הים תיכוני, אשר מעניק לה הזדמנויות למפגשים בלתי אמצעיים עם מדינות שעמן אין לה בהכרח קשרים מדיניים, אך מאמינה שהערך המוסף שלה לברית איננו טמון רק בתפיסה שלה כחלק ממרחב גיאוגרפי שכן לאירופה. העיסוק בנעשה באוקראינה יכול לכאורה להיות הרסני מבחינת שאיפותיה של ישראל לחזק את קשריה עם נאט"ו. אולם, בפועל, מדובר דווקא בהזדמנות עבורה להשתלב בברית (מבחוץ כמובן) באופן אחר. חשיבותה הגיאוגרפית של ישראל עבור נאט"ו פחתה, אבל יכולתה של ישראל לתרום למאמצי נאט"ו ואירופה בתחומי המודיעין, הסייבר והטכנולוגיה, הופכת אותה מצרכן של ביטחון, לספק של ביטחון בפוטנציה.

השינוי המתהווה של אופי השותפות בין ישראל לנאט"ו נובע מכמה תהליכים: ראשית, התהליך שנאט"ו עצמה עוברת בשנים האחרונות, בעיקר מאז הביקורת הקשה והפומבית של מקרון. בפברואר 2021 פרסמה מזכירות נאט"ו מסמך מכונן עבור הארגון, אשר הציע מפת דרכים לשורה של רפורמות עד 2030. המסמך כולל את הצורך להתמודד עם איומים טכנולוגיים מתעוררים, כמו סייבר ובינה מלאכותית, את חשיבות ההיערכות של העורף האזרחי לנשק לא קונבנציונלי, את התמודדות עם תפוצתו של טרור עולמי ועוד. תובנה חשובה נוספת היתה ההבנה שכל העיסוק בחדשנות בתחומי הביטחון, בייצור כלים חדשים ובהבנת האתגרים הטכנולוגיים, מחייב שיתוף פעולה הרבה יותר פורה עם המגזר הפרטי. כלומר לא רק עם תעשיות ביטחוניות פר אקסלנס, אלא בנייה של דיאלוג עם ענקיות תוכנה ורשתות חברתיות ועם חברות שמייצרות טכנולוגיות דו-שימושיות. לישראל יש מומחיות וניסיון במגוון תחומים אלו.

התהליך השני הוא ההכרה המתגברת בישראל בדבר הערך המוסף של שותפות עם נאט"ו. ישראל המוסדית, ובעיקר המערכת הביטחונית, יודעת לעבוד מצוין עם החברות הביטחוניות הישראליות, ומתורגלת לעבוד באופן פרטני מול ארה"ב, גרמניה ובריטניה. שיתופי פעולה טרילטרליים ומולטילטרליים ועבודה מערכתית מול גורמי חוץ כמו נאט"ו (Interoperability), אינם הצד החזק שלה. ובכל זאת, ישראל זיהתה את השינוי האסטרטגי שנאט"ו עוברת כבר מתחילתו, ואת הפוטנציאל שטמון בו מבחינה מדינית, פרקטית (התעשיות הביטחוניות) ואסטרטגית רחבה.

המרכיב השלישי הוא חימום היחסים עם טורקיה. הידרדרות היחסים הבילטרליים בין ירושלים לאנקרה, בעיקר מאז פרשת המרמרה ב-2010, מצאה את ביטויה גם במסגרת נאט"ו. לאחר המשט, הטילה טורקיה וטו על המשך השתתפות ישראל בפעילות הברית. רק לאחר התנצלותו של בנימין נתניהו, הוזמנה ישראל להשתתף בתרגיל הצבאי המולטילטרלי "הר שחור". בשנה שלאחר מכן הסכימה טורקיה שישראל תפתח משרד במטה נאט"ו. שיפור היחסים בציר אנקרה-ירושלים בשנה וחצי האחרונות משתקפת גם ביחסים בין שתי המשלחות בנאט"ו. יותר מכך, דיפלומטים ישראלים מעידים שמטה נאט"ו מהווה בשנים האחרונות זירה משמעותית להעברת מסרים בין שתי הבירות.

התועלת המדינית של השתלבות ישראל בגוף בינלאומי/ביטחוני ברורה, בעיקר לנוכח העובדה שממשל ביידן מכיר בחשיבות הגיאו-פוליטית של נאט"ו. התועלת הפרקטית טמונה כאמור בהכרה של נאט"ו בצורך לבנות שיתופי פעולה עם המגזר הפרטי. הדגש בהקשר זה אינו רק בתחומים שמניתי קודם לכן, אלא גם בהתמודדות עם אתגרי אקלים. הנטייה האינסטנקטיבית של נאט"ו היא לפנות לחברות טכנולוגיה מהמדינות החברות, אבל לאט-לאט צומחת ההכרה שהארגון זקוק גם ליכולות של מדינות שותפות מתקדמות, כמו שווייץ, יפן, אוסטריה וישראל.

התועלת האסטרטגית טמונה בהרחבת מעגל שיתוף החומרים המודיעניים. נושא הטרור האיראני ושלוחיו מעניין את נאט"ו מאוד. באופן כללי, ישראל חולקת עם ארה"ב באופן אינטימי מידע מודיעיני ויש לה גם שיתוף פעולה ממוסד עם כמה מדינות אירופאיות מרכזיות, אבל היא חולקת רק מעט מידע עם חברות נאט"ו אחרות. הרחבת המעגל משמעותו הכללה של הערכות ישראליות בניירות הערכה של הארגון. ניירות אלה מוצאים את עצמם בסופו של דבר במשרדי ההגנה של כל המדינות החברות. זוהי דרך מצוינת עבור ישראל להציף את הנושאים האסטרטגיים החשובים לה.

זאת ועוד, ישראל מעריכה כי נאט"ו נמצאת בתחילתו של תהליך, בו מבנה השותפויות הגיאוגרפי הופך למערכת המושתתת על בסיס ערכי ועל בסיס של מסוגלות. בשני הרבדים האלה, כך חשים בירושלים, ישראל קרובה לשותפות נאט"ו אחרות – כמו אוסטריה, אוסטרליה וניו זילנד למשל – יותר מאשר לצפון אפריקה. לפתחה של ישראל התגלגלה הזדמנות לחיזוק שייכותה לעולם המערבי-דמוקרטי, ובכך גם לחיזוק ביטחונה ושגשוגה. גם בעת זו של משבר פוליטי פנימי, יש להפנות את המשאבים הנחוצים כדי לנצלה, ולא לפספסה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-29 ביוני 2022

הפוסט מצרכן ביטחון לספק ביטחון: ההזדמנות של ישראל מול נאט״ו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההצעה הנוכחית של מקרון צנועה הרבה יותר. במקום חיזוק האיחוד פנימה, היא שמה יהבה על חיזוק הקשר עם דמוקרטיות המצויות מחוצה לו. אם קהילה זו תקום, היא תשמש מעין "מועדון" למדינות שאמנם אינן חברות באיחוד האירופי, אך חולקות איתו את ערכיו: דמוקרטיה, שלטון חוק, שמירה על זכויות אדם. ערכים אלו קובעים כיום את קו השבר האירופי בקונפליקט עם רוסיה.

על פניו, ההצעה מתייחסת ל-12 מדינות בסך הכל: שמונה המדינות שרוצות להצטרף לאיחוד האירופי (חמש מדינות במערב הבלקן, אוקראינה, מולדובה וגיאורגיה), לשלוש מדינות שלא מעוניינות בכך (שווייץ, נורווגיה, איסלנד) ולזו שעזבה אותו (בריטניה, יש שיכללו גם את גרינלנד). טורקיה, שכבר אינה מועמדת להצטרף לאיחוד, לא הוזכרה בהצעה. המועצה האירופית, ובה ראשי המדינות החברות באיחוד האירופי, תתכנס מחר (חמישי) לדון בהצעת מקרון. הצרפתים לוחצים להחלטה בעניין עד סוף השנה.

עבור המועמדות, הקהילה הפוליטית שמציע מקרון אמורה להיות מעין "חדר המתנה" טרום כניסתן לאיחוד האירופי. זאת, הואיל ותהליך ההצטרפות לאיחוד הוא ארוך, ממושך וקשה. מקרון העריך שיקח לאוקראינה שנים רבות ואף עשרות שנים להשלימו. בינתיים, הקהילה הזו תאפשר למדינות החברות בה ליהנות ממעמד משודרג וממסגרת פוליטית שתוכל לתאם עמדות באופן פורמלי ולהגיב לצרכי מדינות, כמו אוקראינה, עד להצטרפותן. עבור הנשארות מחוץ לאיחוד, הקהילה תאפשר להדק יחסים וליהנות מחלק מיתרונות הגודל של האיחוד האירופי מבלי לוותר על אוטונומיה לאומית. לפי ההצעה, מנהיגי הקהילה יפגשו מספר פעמים בשנה (בדרגים שונים) ויוכלו לקבל החלטות. מקרון ציין שהקהילה תעסוק בשיתוף פעולה פוליטי, ביטחוני (לא במובן ההגנתי), בתחומי אנרגיה, תחבורה, השקעות, תשתיות ותנועת אנשים, בדגש על צעירים.

מה תהיינה השלכות הקמת הקהילה הפוליטית האירופית על ישראל? האם ישראל תוכל להצטרף אליה? מנאום מקרון עולים שני תנאים להצטרפות: מדינה אירופית שהינה דמוקרטיה-ליברלית.

ישראל היא דמוקרטיה ליברלית השותפה לערכי האיחוד כשמדובר בנעשה בתוך קוי 67'. אולם מחוץ לקווים האלו, היא מפרה את המשפט הבינלאומי, למשל בבניית ההתנחלויות והעברת אוכלוסייה לשטח כבוש. קריטריון זה מרחיק אותה מהשתייכותה הערכית לקהילה זו, שאם תוקם, תבקש להיות חיץ ברור מול רוסיה. אומנם, בהסכמים בין ישראל והאיחוד האירופי נמצאו נוסחות שיאפשרו לגשר על הפער בין ישראל בגבולות 67' ומעבר להם, אך כשמדובר בבניית פורום ערכי, מדיניותיה של ישראל בתחום הפלסטיני מהווה מכשול.

לגבי מידת זהותה האירופית של ישראל – הדעות חלוקות. הרוב יצדדו בגישה הגיאוגרפית לפיה ישראל אינה חלק מאירופה. הצעת מקרון מתייחסת ל"שכונה המזרחית" של האיחוד, בה נמצאת גיאורגיה למשל, השוכנת ממזרח לים השחור. הצעתו לא מתייחסת ל"שכונה הדרומית", מדרום וממזרח לים התיכון, אליה משייך האיחוד האירופי את ישראל. מיעוט יצדדו בגישה זהותית-תרבותית, לפיה ניתן להגדיר את ישראל, לפחות חלקית, כמדינה אירופית. בהקשר זה יש לציין כי חלקים נכבדים של ה-DNA של מדינת ישראל ואזרחיה עשויים מרכיבים אירופים אנושיים, תרבותיים, מסורתיים, תפיסתיים, ממשליים ואף ערכיים ונורמטיביים. מתוקף קשרי זהות אלו כ-55% מהישראלים זכאים לדרכון אירופי.

לאיחוד האירופי מעגלים שונים של קשרים סביבו. אלו לא מעגלים סדורים, אחד בתוך השני, אלא "גיאומטריה משתנה" וסבוכה (ראו שרטוט) שבה יש מעגלים קרובים יותר לאיחוד ויש רחוקים. המעגל הקרוב ביותר הוא "האזור הכלכלי האירופי" בו משתתפות נורווגיה, איסלנד וליכטנשטיין. שווייץ, שחתומה על מערכת סבוכה של כ-140-120 הסכמים עם האיחוד, המאמצים גם חלק מחקיקת האיחוד האירופי, באה אחריהן. המעגל החיצוני יותר שמור ל"מדיניות השכנות האירופית", ובו 16 מדינות – ממרוקו, דרך ישראל ועד גיאורגיה, אוקראינה ובלארוס. מבין השכנות הללו, ובניכוי המדינות המועמדות להיכנס לאיחוד, לישראל מספר ההסכמים ורמת הקשרים המעשיים העמוקה ביותר איתו.

בין ישראל לאיחוד האירופי מתקיימים קשרים ענפים בתחומי הכלכלה, המחקר והחדשנות, התעופה והתיירות, החקלאות, המשפט ותקינה ועוד. גם תחום האנרגיה קודם לרשימת התחומים הללו עם חתימת מזכר ההבנות בנושא ייצוא הגז מישראל דרך מצרים אל האיחוד בשבוע שעבר. בהקשר זה נדונה גם הנחת כבל חשמל שיחבר בין ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה. בשבוע שעבר קיבלה הממשלה החלטה פה אחד בעד הצטרפות ישראל לתוכנית Creative Europe בתחום התרבות והצטרפות לתוכניות נוספות עומדת על הפרק. במעגל אירופי רחב יותר, חתמה ישראל לאחרונה גם על הצטרפותה לאמנת מועצת אירופה למניעת סחר בבני אדם, והפכה למדינה הלא-אירופית הראשונה, שאינה חברה במועצת אירופה, לעשות כן.

בשבועות האחרונים הגיעו לירושלים כמה מבכירי האיחוד האירופי (ומאירופה) והדבר מבטא את חשיבותה בעיני האירופים. התור האירופי לבקר בישראל ארוך, ומפאת העומס נאלץ משרד החוץ לדחות את חלקם. החל את "השיירה האווירית" הנציב לענייני השכנות, אוליבר ורהלי. אחריו הגיעה נשיאת הפרלמנט האירופי, רוברטה מטסולה, לביקור ראשון מחוץ לאירופה מאז שנבחרה. הגיע גם נשיא הבנק האירופי להשקעות. גולת הכותרת היה ביקורה של נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, שחתם עשור מאז שנשיא או נשיאת הנציבות ביקר בישראל. ממתינים בתור פרנס טימרמנס, סגן הנשיאה והנציב לענייני ה-Green Deal ושינויי האקלים, ומרגריטיס שינאס, הנציב לענייני "דרך החיים האירופית" (כולל פיקוח על שלטון החוק, הגירה וביטחון פנים).

אם הצעתו של מקרון תתקבל, האם כדאי שישראל תבקש מהאירופים להיכלל בו, או שעדיף לה להסתפק במעמד של משקיפה? סטטוס פורמלי בקהילה זו יהווה עיגון נורמטיבי חשוב ואמירה חד-משמעית בדבר השתייכותה של ישראל לקהילת הדמוקרטיות הליברליות ויבטא ערכים שישראל שואפת לשקף. יחד עם זאת, לא סביר שישראל תגיש בקשה זו כיוון שהצטרפות לקהילה הפוליטית תיתן לאיחוד אפשרות מסוימת ללחוץ עליה בקשר לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או לאופן ניהולו. במצב העניינים הפוליטי המורכב כרגע, לא ברור אם נמצא בישראל כיום מנהיג אמיץ או משמעותי מספיק כדי להוביל מהלך שכזה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-22 ביוני 2022

הפוסט מקרון מציע ״מועדון אירופי״ חדש. האם לישראל יש בו מקום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשיבותו, כמו תמיד, הינה כלכלית-אנרגטית ומדינית-אסטרטגית. האיחוד האירופי, והמערב בכלל, ממחישים בכך את כוונותיהם לגוון את מקורות האנרגיה שלהם, באופן שיקטין, אמנם בהדרגה ולאורך השנים, את התלות באנרגיה מרוסיה.

מרבית הפרשנויות הדגישו, ובצדק, את הכמות הקטנה יחסית שמזרח הים התיכון בכלל, וישראל בפרט, יכולים לייצא כעת לאירופה. הכמויות אכן מועטות. די אם נזכיר, שכלל יצוא הגז הישראלי השנתי, המופנה כעת למצרים (וממנה) ולירדן, שנע בין 8-11 bcm, בהנחה (תיאורטית, כמובן) שיופנה כולו לאירופה, יכסה פחות מעשרה אחוז מהכמות השנתית שאירופה רוכשת מרוסיה. אולם המשמעויות הכלכליות והמדיניות רחבות הרבה יותר בטווח השנים הקרובות.

מה משמעויותיו הכלכליות של מזכר ההבנה שנחתם?

מבחינה אנרגטית, האיחוד האירופי מבקש במהלך זה להבטיח את חלקו בכלל הגז המיוצא מישראל. יש להניח, שבתקופה הקרובה הצדדים יקיימו משא ומתן פרטני ביחס לכמויות שאירופה תבקש ותוכל לקבל.

הגדלתו של היקף היצוא תלויה כמובן בהגדלת ההיצע. הן מהמקורות הקיימים (הישראליים), והן ממקורות נוספים שיש לגלות. ההסכם יבקש לעודד האצה והשקעה בחלופות השינוע (עוד טרם ההסכם דובר על הגדלת הכמות המיוצאת למצרים באמצעות הרחבת הצינור הקיים/ בנייתו של צינור נוסף). חשוב מכך, מדובר בעידוד השקעות נוספות (חברות אירופיות) להשתתף במכרזים החדשים לחיפוש גז במזרח הימ"ת. כזכור, שרת האנרגיה הודיעה לפני כשבועיים על סבב רביעי לחיפושי גז במים הכלכליים של ישראל.

מה ביחס למישור המדיני-אסטרטגי?

מדובר במהלך מדיני, המתווסף לשלל מהלכים נוספים של המערב, שתכליתם להתנתק, כאמור בהדרגה, ממקורות האנרגיה הרוסיים. אין להפחית מחשיבותו של המסר המדיני, הטמון בכך, אף אם יישומו והשפעתו הן לטווח הזמן המתקדם.

האיחוד האירופי מביע בכך את עניינו הברור בגז ממזרח הימ"ת, אזור שבעשור האחרון קיבל חשיבות מדינית-אסטרטגית גוברת, כולל מסגרות מגוונות של שיתוף-פעולה אזורי (ופורום הגז האזורי, שבמסגרתו נחתם מזכר ההבנה, ממחיש זאת באופן מרתק).

מבחינת ישראל מדובר בהעשרתה של מערכת היחסים הענפה והמורכבת בינה ובין האיחוד האירופי. ביקורה של נשיאת הנציבות האירופית בישראל, והמסרים שהיא השמיעה במהלך הביקור, ממחישים את עניינה של אירופה בגיוון היחסים, אף אם אינם מטשטשים את חילוקי הדעות הידועים בהקשר הפלסטיני (סוגיית סימון המוצרים מן ההתנחלויות ממחישה זאת מעת לעת).

מזכר ההבנות המשולש טומן בחובו התפתחויות והזדמנויות מעניינות ביותר

אפשרויות יצוא הגז: גילויים נוספים של גז במזרח הימ"ת, או הרחבתו של נפח היצוא כעת, מעלים את השאלה ביחס לחלופות היצוא. האם החלופה המצרית תצליח לתת מענה מספיק, גם אם ניתן יהיה לשדרג את יכולתם של מתקני ההנזלה במצרים? אם לאו, או אולי אף במקביל, האם זה ישיב לקדמת הבמה את הדיון סביב צינור הגז דרך קפריסין ויוון לאירופה (ה–East Med)?

ישראל וטורקיה: מה תהיינה ההשלכות של ההסכם על ניסיונן של שתי המדינות לשפר את היחסים ביניהן, ועל עניינה הברור של טורקיה בשיתוף-פעולה בתחום האנרגיה? עקרונית, ההסכם דלעיל איננו מייתר, או סותר, שיתוף פעולה אפשרי ישראלי-טורקי, בהינתן שיקום האמון והאינטרסים המשותפים ביניהן, ובהינתן מציאתן של כמויות גז נוספות בשנים הקרובות.

שדה הגז אפרודיטה-ישי: מדובר בשדה משותף ישראלי-קפריסאי (אמנם רובו בצד הקפריסאי של הגבול הימי), ששתי המדינות לא הצליחו עדיין ליישב את המחלוקת ביניהן לגביו (מחלוקת שכיחה מאד בשוק האנרגיה העולמי). מדובר בכמויות גז מסחריות, שממתינות לפיתוח מידי, יחד עם הגז הישראלי שכבר זורם לישראל ומחוצה לה, והנסיבות הנוכחיות יותר ממזמינות פתרון מידי שיוסיף כמויות גז נוספות לאירופה. ואירופה, כאמור, משוועת לגוון את מקורות האנרגיה שלה.

המו"מ הישראלי–לבנוני סביב תיחום הגבול הימי: העניין הברור של אירופה בגז מן הימ"ת אמור, על פני הדברים, להאיץ בשני הצדדים, ובעיקר בצד הלבנוני, את המאמצים להגיע לפשרה ולהסכם. לבנון יכולה וצריכה להשתלב במרוץ המערבי להפחתת התלות באנרגיה מרוסיה. האם תשכיל לנצל את ההזדמנות? ניסיון העבר מעלה שהתשובה בדרך כלל שלילית, אולם האם אפשר שארה"ב, מדינות אירופה ואולי גם מדינות המפרץ תצלחנה הפעם? כיוון אפשרי יתבהר, יש להניח, בשבועות הקרובים.

גז פלסטיני: העניין בגז מן האזור שב ומפנה זרקור (מסוים) לשדה הגז מול רצועת עזה. בעבר נעשו מספר ניסיונות לקדם את פיתוח השדה, שיכול לתרום רבות לשוק האנרגיה הפלסטיני והמצב הכלכלי-הומניטרי בכלל, ובדגש על רצועת עזה. אין להקל ראש (בלשון המעטה!), במכשולים המדיניים בין ישראל לפלסטינים ובין הרשות ברמאללה לחמאס ברצועה, אולם האם ניתן לצפות שהעניין הרב בגז ימ"תי, ומעורבות/הובלה מצרית (ומפרצית) יצליחו להניע את העגלה בהקשר זה?

מעורבות אירופית במזרח הימ"ת: האזור כידוע מתאפיין, מעבר לפוטנציאל האנרגיה (המוכח), בסבך אינטרסים מנוגדים וסכסוכים, שאף מאיימים מעת לעת להתדרדר לעימותים פחות דיפלומטיים – בין יוון לטורקיה, וסביב בעיית קפריסין. העניין האירופי הגובר באזור יכול להוות הזדמנות לפעלתנות דיפלומטית אינטנסיבית ויצירתית, שתכליתה לכל הפחות הרגעת הרוחות ופתרונות אד-הוק, שאולי אף יובילו בהמשך הדרך להישגים יותר שאפתניים. המלחמה באוקראינה, למרות הטרגדיה בשטח וחידושה של המלחמה הקרה בין שני הגושים, המערב ורוסיה, עשויה להוות הזדמנות להרגעה באזורים אחרים.

לסיכום, מדובר במזכר הבנות, שמחייב עדיין גיבוש הסכמות קונקרטיות יותר, ובעיקר ביחס לכמויות הגז שיובטחו לאירופה במסגרתו. בה בעת, יש בו אמירה מדינית חשובה ביותר, ובעיקר פוטנציאל, ממשי ומעשי יותר, להעמקת שיתוף הפעולה בין האיחוד האירופי ומזרח הימ"ת בכלל, וישראל בפרט.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״, ב-19 ביוני 2022

הפוסט מזכר ההבנות למכירת גז לאירופה: משמעויות והשלכות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכינוס השתתפו אנשי מכון מיתווים, ונציגים מהמכון האוקראיני ללימודי המזרח התיכון, המועצה האוקראינית למדיניות "פריזמה", וארגון הידידים הישראלים של אוקראינה.

הדיון נפתח בברכות של שגריר אוקראינה בישראל, יבגני קורנייצ'וק, ושגרירי ישראל ברוסיה בעבר – ארקדי מילמן וצבי מגן. לאחר מכן התקיימו כמה סבבים של דיונים על מדיניות, כלכלה ותקשורת. המשתתפים דנו בסוגיות הביטחון התזונתי, בשאלות הנוגעות לעיצומים נגד רוסיה ובציפיות והתדמיות הקיימות בכל צד.

הפוסט לראשונה – שולחן עגול עם מכוני מחקר אוקראינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכינוס השתתפו אנשי מכון מיתווים, ונציגים מהמכון האוקראיני ללימודי המזרח התיכון, המועצה האוקראינית למדיניות "פריזמה", וארגון הידידים הישראלים של אוקראינה.

הדיון נפתח בברכות של שגריר אוקראינה בישראל, יבגני קורנייצ'וק, ושגרירי ישראל ברוסיה בעבר – ארקדי מילמן וצבי מגן. לאחר מכן התקיימו כמה סבבים של דיונים על מדיניות, כלכלה ותקשורת. המשתתפים דנו בסוגיות הביטחון התזונתי, בשאלות הנוגעות לעיצומים נגד רוסיה ובציפיות והתדמיות הקיימות בכל צד.

הפוסט לראשונה – שולחן עגול עם מכוני מחקר אוקראינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הציפיה הייתה, כי לנוכח שעת החירום הזו, ההצטרפות תעבור באופן מהיר וחלק ותזכה לתמיכתן הסוחפת של כלל החברות בברית. על-כן, מה רבה הייתה ההפתעה כאשר טורקיה הודיעה בטרם שתי המדינות נענו, שיש לה הסתייגויות בנדון, וכי תמיכתה לא בהכרח מובטחת.

במה מתמקדות ההסתייגויות הטורקיות? הדוברים הטורקים, מהנשיא רג'פ ארדואן ומטה, שבים ומדגישים, כי טורקיה תומכת נאמנה וותיקה בהרחבתה של ברית נאט"ו, כולל הצטרפותן של שתי המדינות הללו. בה בעת, לאנקרה יש חששות והשגות לנוכח מדיניותן של הלסינקי ושטוקהולם.

למעשה בעיקר לנוכח זו האחרונה, התומכת בארגוני הטרור הכורדיים ובאיש הדת פתהוללה גולאן, שכזכור מואשם על-ידי הממשל באנקרה כי עמד מאחורי ניסיון ההפיכה לפני מספר שנים.

אנקרה מצפה, אם-כן, לשינוי מוחשי במדיניותן, כולל הסרת אמברגו הנשק מצד שתי המדינות כלפיה בגין מעורבותה במלחמה בסוריה, בטרם תסיר את התנגדותה.

ההנחה הייתה, כי מדובר במהלך מפתיע (שוב) מצד אנקרה, אך שלנוכח הנסיבות החריגות והדרמטיות של המלחמה באוקראינה יימצא פתרון להשגותיה במהרה. הנשיא ביידן התבטא ברוח זו עת אירח את מנהיגי פינלנד ושבדיה בוושינגטון. אולם, לפי שעה טרם נמצאה נוסחת הפשרה.

מה עומד בבסיס ההתנגדות הטורקית?

ראשית, חשוב להודות שמדובר בסוגיה, שמבחינתה של טורקיה נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר, זה הנוגע ל"בעיה הכורדית". הסוגיה הנוגעת לאיש הדת גולאן הצליחה כידוע לעורר מתח רב ביחסיה עם הזירה הבינלאומית, כולל ארה"ב.

הטיעון הטורקי הינו, כי הברית חייבת להתייחס ברצינות לחששות של כל אחת מחברותיה, על אחת כמה וכמה לגבי אלו שמבקשות להצטרף, ובתהליך מזורז מאד. הטורקים מזכירים שתהליך הצטרפותה של מקדוניה נמשך כעשור, עד שנפתרה המחלוקת סביב שמה של המדינה, על פי הדרישה היוונית.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מן התחושה כי מדובר בשעת כושר, בראייה הטורקית, לשוב ולהבליט את חשיבותה ומרכזיותה, לצבור מספר הישגים במדיניות החוץ, ולא פחות חשוב מכך בזירת הפנים, לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה.

אין זה מפתיע, שלפי שעה האופוזיציה בטורקיה נוקטת בקו מרוסן ושקט בהקשר זה, שכן היא מבינה כי הממשלה צועדת על קרקע, אשר סביר כי זוכה לאהדה או תמיכה ציבורית.

זאת ועוד, טורקיה מכינה בימים האחרונים את הקרקע לפעולה נוספת מצידה בסוריה מול האזור בשליטה כורדית. לטענתה, המערב הותיר אותה לבד מול הזירה הסורית, ועליה אם-כן לשמור על האינטרסים שלה. סביר שבאנקרה חשים, כי לנוכח התמקדותה של המערכת הבינלאומית במלחמה באוקראינה, כולל רוסיה כמובן, מרחב התמרון שלה בסוריה גובר ונוח יותר.

מן העבר השני, בקרב חברות נאט"ו ובעיקר בוושינגטון, ההתנגדות הטורקית מתקבלת במורת-רוח ברורה. אם בתחילת הדרך ההערכה הייתה כי מדובר ב"משובה טורקית" ותו לא, הרי כעת גובר החשש שמא יהיה קשה להוריד את אנקרה מן העץ.

כמו תמיד, נראה שאין מנוס ממעורבות אמריקאית פרו-אקטיבית יותר על מנת ליישב את המחלוקת. יהא הכרח לקדם מספר מחוות שיענו לציפיותיה של טורקיה, בדגש אולי על מכירת מטוסי 16-F.

מכירת המטוסים נדמתה כצעד סגור ומוסכם, עד שנשמעו קולות הביקורת בקונגרס (וכמובן, נאומו של רה"מ היווני קיריאקוס מיצוטאקיס בקונגרס האמריקאי, שקרא למנוע את המכירה והעלה את חמתו של הנשיא הטורקי).

יש לצפות, שגם פינלנד ושוודיה ייענו, ולו במידה מסוימת, לדרישות הטורקיות מהן.

אלו לקחים יש ללמוד מכך, לפי שעה לפחות?

ראשית, שההפתעות לא פסו מן הזירה הבינלאומית, אף בעתות מלחמה.

טורקיה, יש לומר, "מקבעת" עוד יותר את מעמדה כבלתי-צפויה, ויש להודות שבנסיבות הנתונות אין מדובר בהכרח במחמאה, בין אם יש צדק בטיעוניה ובין אם לאו.

במוסקבה, יש להניח, מביעים סיפוק, אף אם ברור להם (או צריך להיות), שלמרות המבוכה – הצטרפותן של פינלנד ושוודיה, אף אם תתמהמה, בוא תבוא.

קשה להאמין, שלא ניתן יהיה למצוא פתרון משביע רצון להסתייגויות הטורקיות, אף אם הן מעוררות כעס ואכזבה במערב. כך או כך, הישגיות טורקית זו או אחרת תלווה בטעם פחות נעים. אולם, הימים לקראת ה–30 ביוני, מועד פסגת נאט"ו במדריד, מתקרבים ו"משחק הפוקר" מתחמם. יהיה מעניין, כבר אמרנו.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-1 ביוני 2022

הפוסט פסגת נאט״ו והווטו הטורקי להצטרפות פינלנד ושוודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים:

פותחת האירוע:

ד״ר טל שדה, מנהלת תכנית האיחוד האירופי באוניברסיטת תל אביב, נשיאה שותפה באגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית.

נאומים:

שגריר צרפת בישראל אריק דנון.

שגריר האיחוד האירופי בישראל דימיטר טזאנצ'ב.

פאנל ראשון:

שטין מולס, מנהל מחלקה- מדיניות ביטחון והגנה, (European External Action Service (EEAS.

ד״ר ברונו טרטרה, סגן מנהל, Fondation pour la recherche stratégique (FRS).

השגריר מישל דוקלו, יועץ מיוחד ל-Institut Montaigne, לשעבר שגריר צרפת ב-PSC בבריסל, בסוריה ובשוויץ.

טרה ורמה, חוקרת מדיניות בכירה, European Council on Foreign Relations (ECFR).

ד״ר מרסין טרליקובסקי, ראש התכנית לביטחון בין לאומי, Polish Institute of InternationalAffairs (PISM).

ראש הפאנל- ד״ר טובי גרין, אוניברסיטת בר-אילן.

פאנל שני:

השגריר אהרון לשנו-יער, שגריר ישראל לשעבר באיחוד האירופי.

עליזה בן-נון, סמנכ״לית אירופה במשרד החוץ, ישראל.

ערן עציון, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מנכ״ל רייז איט.

השגריר ג׳רמי יששכרוף, שגריר ישראל לשעבר בגרמניה.

ראש הפאנל- ד״ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה, מכון מיתווים.

דברי סיכום:

ד״ר גיל מורסיאנו, מנכ״ל מיתווים.

הפוסט מהו עתיד הביטחון האירופי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים:

פותחת האירוע:

ד״ר טל שדה, מנהלת תכנית האיחוד האירופי באוניברסיטת תל אביב, נשיאה שותפה באגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית.

נאומים:

שגריר צרפת בישראל אריק דנון.

שגריר האיחוד האירופי בישראל דימיטר טזאנצ'ב.

פאנל ראשון:

שטין מולס, מנהל מחלקה- מדיניות ביטחון והגנה, (European External Action Service (EEAS.

ד״ר ברונו טרטרה, סגן מנהל, Fondation pour la recherche stratégique (FRS).

השגריר מישל דוקלו, יועץ מיוחד ל-Institut Montaigne, לשעבר שגריר צרפת ב-PSC בבריסל, בסוריה ובשוויץ.

טרה ורמה, חוקרת מדיניות בכירה, European Council on Foreign Relations (ECFR).

ד״ר מרסין טרליקובסקי, ראש התכנית לביטחון בין לאומי, Polish Institute of InternationalAffairs (PISM).

ראש הפאנל- ד״ר טובי גרין, אוניברסיטת בר-אילן.

פאנל שני:

השגריר אהרון לשנו-יער, שגריר ישראל לשעבר באיחוד האירופי.

עליזה בן-נון, סמנכ״לית אירופה במשרד החוץ, ישראל.

ערן עציון, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מנכ״ל רייז איט.

השגריר ג׳רמי יששכרוף, שגריר ישראל לשעבר בגרמניה.

ראש הפאנל- ד״ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה, מכון מיתווים.

דברי סיכום:

ד״ר גיל מורסיאנו, מנכ״ל מיתווים.

הפוסט מהו עתיד הביטחון האירופי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זו ההזדמנות השלישית שמקבלת משפחת לה-פן להתמודד בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות צרפת. האב, ז'אן-מארי, עורר סנסציה ב-2002 כשעלה בדוחק לסיבוב השני, שם פגש את ז'אק שיראק, שידע לגייס סביבו קואליציה מקיר לקיר כדי לנצחו בנוק-אאוט מהדהד (82%-18%). חלפו 15 שנה והיורשת, מארין, הצליחה להתברג לסיבוב השני מול עמנואל מקרון הצעיר. חרדת הימין הקיצוני בשילוב עם עימות טלוויזיוני קטסטרופלי עבור לה-פן החזירו לקלפי את מה שהצרפתים מכנים "החזית הרפובליקאית", זו שקמה, משמאל ומימין, להגן על ערכי הרפובליקה. הניצחון היה שוב משכנע, אבל הפער הצטמצם באופן ניכר (66%-34%).

את חמש השנים האחרונות הקדישה לה-פן לבניית תדמית מתונה, נגישה ואימהית יותר. היא נהנתה מרוח גבית מכיוונים לא צפויים, כמו גל ההפגנות של "האפודים הצהובים", שביטאו את חוסר שביעות הרצון של חלקים נרחבים בחברה הצרפתית שמרגישים שקופים, בעיקר לנוכח נשיא שהצטייר כאליטיסט. היא רכבה היטב גם על כל המורכבויות הכלכליות והחברתיות שהביאה עמה מגפת הקורונה, וכמובן על גלי הפליטים המוסלמים לאירופה מהמזה"ת ומאפריקה.

לפני כמה חודשים הופיע על המגרש הפוליטי אריק זמור, יהודי מאלג'יריה שבאופן חד-צדדי הכריז על עצמו כמגן הגאווה הלאומית והמורשת הנוצרית של צרפת. כוכבו דעך באותה מהירות שהוא דרך, ומאיום של ממש על מנהיגותה של לה-פן במחנה הימין הלאומני הוא הפך לקוריוז שסיים הרחק מאחוריה. בדרך הלכו התבטאויותיו והקצינו, מה ששירת היטב את מאמציה להצטייר כמתונה יותר, ולמשוך אליה עוד ועוד מאוכזבים מכל הקשת הפוליטית.

בשבוע הבא תעלה לה-פן לקרב גומלין מול מקרון על נשיאות צרפת. הפעם, גם אם סיכוייו של הנשיא המכהן עדיין נראים טובים יותר, יש לו (וגם לנו) סיבות לדאגה. שני נתונים מיטיבים לספר את סיפור הסיבוב הראשון של בחירות 2022 בצרפת: כ-55% מהבוחרים נתנו את קולם למפלגות קיצון מימין ומשמאל, כלומר לשלוש מפלגות ימין קיצוני ולזו משמאל של ז'אן-לוק מלאנשון. מצד שני, שתי המפלגות המסורתיות, "הגדולות", אלה שחלקו ביניהן את הישיבה בארמון האליזה מאז יסד שארל דה-גול את הרפובליקה החמישית – מפלגת הימין המתון הקרויה כיום "הרפובליקאים" והמפלגה הסוציאליסטית – זכו ביחד רק בכ-6.5% מהקולות.

מקרון אחראי במידה רבה לשני הנתונים האלה. בשעה שהוא כבש בסערה את הבימה הפוליטית הצרפתית ב-2017, הוא גרם לרעידת אדמה של ממש, שהפכה את מפלגות המיינסטרים המסורתיות לעיי חורבות. מאז, שתי המפלגות המפוארות האלה מלקקות את פצעיהן והולכות מדחי אל דחי. הוסיפו לכך בחירה לא מוצלחת של מועמדים לנשיאות ואת המגמה הכלל-עולמית של ערעור מעמדן של מפלגות ממסד ותיקות, והרי לכם התוצאה. מקרון עצמו יצא מהסיבוב הראשון בשן ועין. נוכח תחזיות על קרב צמוד עד כדי שוויון מול לה-פן, פער של כמעט 5% נחשב הישג. לא כל 9,784,985 הצרפתים שבחרו בו מאוהבים בו. רחוק מזה. אבל נוכח התרסקות הזירה הפוליטית המוכרת ועלייתם המטאורית של מועמדי הקצוות, הם סתמו את האף וראו בו ברירת מחדל הכרחית על מנת לשמור על ארצם כפי שהם מכירים אותה.

את האסטרטגיה שלו לסיבוב השני ביסס מקרון בדיוק על התחושה הזאת, בשילוב עם ניסיון להחיות את אותה "חזית רפובליקאית", שהפכה לחמקמקה הרבה יותר. הוא קיבל את תמיכתן של רוב המפלגות שאינן ימין קיצוני כבר בליל הסיבוב הראשון, אבל מכולן, תמיכתו המרומזת של מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי וכוכב הסיבוב הראשון, שבינו לבין הסיבוב השני היה כפסע, כתובה על קרח. הנואם המבריק הזה, נצר למפלגה הסוציאליסטית, שפרש ממנה כדי להקים את השמאל של השמאל, הלך והקצין בדעותיו וכיום הוא תובע רפורמה בחוקה והקמתה של רפובליקה שישית המושתתת, בין השאר, על חלוקה מחדש של משאבי המדינה, שוויון חברתי, עידוד מגוון אתני והתרחקות מהאיחוד האירופי ומנאט"ו.

מלאנשון הוא פוליטיקאי כועס ועל כן הוא מושך אליו כמו מגנט בוחרים כועסים, וכאלה יש רבים. יש הרבה מן המשותף בין בוחרי לה-פן וזמור לבין בוחרי מלאנשון, לפחות אותו הנתח שלא מגיע אליהם מטעמים אידאולוגיים מובהקים. מסתבר שההפרדה בין שני המחנות האלה היא לא חומה בצורה, אלא יותר מסננת שמאפשרת מעבר מצד לצד. החשש של מקרון הוא שיותר ממחצית מבוחרי מלאנשון, שזכה ב-22% מהקולות, עלולים לפנות ללה-פן בסיבוב השני, או לא להצביע כלל. האסטרטגיה של לה-פן מכוונת במיוחד אל קהל זה. בוחרי הימין הקשה כבר נמצאים בכיסה, על כן הקו המנחה שלה יהיה "מאוכזבי מקרון התאחדו" והקמפיין שלה ינסה לפתות את אלה שמשמאל דווקא.

כישראלי וכיהודי אני לא יכול שלא להקדיש כמה שורות לתופעה של ההצבעה היהודית לזמור. השם לה-פן הצליח להרתיע כל השנים בוחרים יהודים בעלי דעות ימניות מאוד מלהצביע עבור האב או הבת, למעט מספרים שוליים. והנה הגיע מועמד בעל דעות זהות שאינו מוכתם בשם המאוס הזה ובתור בונוס – הוא אפילו יהודי! בעיני יהודים רבים, שנאתו למוסלמים מחפה על הגנתו התמוהה על משטר וישי או על דבריו מעוררי הקבס על קורבנות הפיגוע בטולוז, שכביכול לא נועדו להיות צרפתים אמיתיים משום שבחרו להיקבר בישראל. אין נתונים על דפוסי ההצבעה של יהודי צרפת, אבל מי שהיה קשוב לשיח שהתנהל ברשתות החברתיות מבין את גודל הבושה. בישראל הוא זכה לרוב מוחלט, לא פחות, בקרב מיעוט העולים שהלכו להצביע. הם אמנם רחוקים מלייצג את הקהילה היהודית בכללותה, אבל הכיוון ברור. האם עכשיו יאזרו אומץ ויעבירו את קולם ללה-פן? נחיה ונראה.

צרפת היא בעלת ברית חשובה לישראל, עם שותפויות בכמעט כל תחום בחיינו. משפחת לה-פן היתה תמיד מוחרמת על-ידי הממסד הישראלי, וטוב שכך. החרם הזה יעמוד בפני מבחן קשה אם לה-פן תיבחר. השאלה אם ישראל יכולה להחרים נשיאה של מעצמה כמו צרפת, כפי שעשתה עם יורג היידר האוסטרי בזמנו, מציבה דילמה דיפלומטית קשה ביותר, מה עוד שכדרכן של מפלגות ימין קיצוני במדינות אחרות ביבשת, גם זו של לה-פן מחזיקה בעמדות נוחות לישראל בסוגיות מסוימות. לשר החוץ, יאיר לפיד, נותר כרגע רק לייחל לניצחונו של ידידו מקרון, מה שיחסוך את הדילמה.

הימים שנותרו עד לסיבוב השני מבטיחים קרב סוער וצמוד. אני מקווה שאני לא שוגה באופטימיות יתרה אם אומר שאני מאמין שבסוף הסדר הקיים ימשך ומקרון יזכה בקדנציה נוספת. אבל אם חמש השנים הבאות לא יחזירו את מפלגות המיינסטרים למסלול של לידה מחדש, אז בבחירות הבאות ארמון האליזה ייפתח בפני נשיאה או נשיא ממפלגה קיצונית.

הפוסט צרפת ברגע הכרעה: לסתום שוב את האף או סדר פוליטי חדש? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זכור לנו במיוחד חרם הנפט שהוטל בעקבות מלחמת יום-כיפור ב–1973, וההשלכות שלו על ישראל, כמו גם על הזירה העולמית בכלל.

מתבקש על-כן להציב כמה סימני שאלה (ואולי גם מעט תשובות) סביב מספר נקודות מרכזיות בהקשר זה כעת. הן מתייחסות הן לצד הרוכש, או התלוי, באספקת אנרגיה – ולענייננו אירופה – כמו גם לצד המוכר, או הספק, קרי – רוסיה. מספר הערות מתבקשות גם על מוכרים נוספים (ספוילר: מדינות המפרץ).

1. האיחוד האירופי

הבה נתחיל עם האיחוד האירופי. התלות האירופית בגז הרוסי ברורה ומובהקת. בין חברותיו – גרמניה בולטת בתלותה בגז הרוסי (ובאופן שונה מדינות במזרח אירופה).

החשש היה, שתלות זו תמנע מבריסל, ומברלין בפרט, להתנגד או לפעול אסרטיבית, מול הפלישה לאוקראינה, ולהימנע מצעדי עונשין משמעותיים. חשש זה שרר בוושינגטון שנים לא מעטות, והיה בבסיס המדיניות האמריקאית להפחית את התלות האירופית בגז הרוסי, ולגוון את מקורותיו.

ובכן, ראו זה פלא, התגובה האירופית הייתה מהירה ומרשימה, הגם שאותותיה צפויים להתממש בטווח הזמן הקרוב של מספר שנים. גרמניה הודיעה על הקפאתו של צינור הגז נורד-סטרים 2 (טרם ברור מה גורלו בהמשך), והאיחוד האירופי על שורה של צעדים לאיתור מקורות חלופיים לגז הרוסי, תוך ניסיון (יומרני, אולי) לא לסטות מהמדיניות שאימץ ביחס למעבר לאנרגיות מתחדשות.

האם ניתן לומר, שאירופה חצתה את הרוביקון בהתנהלותה מול מוסקבה, לפחות בהקשר זה? במידה לא מבוטלת התשובה חיובית. אולם נחיה ונראה. לפי שעה, התגובה כאמור מיידית ומרשימה.

2. רוסיה

נעבור כעת לצד המוכר – רוסיה. הנסיקה במחירי הגז והנפט מועילה כמובן למוסקבה, אולם מדובר בטווח הקצר בלבד. קשה להניח שרמת המחירים הגבוהה תישמר לאורך זמן.

אולם השאלה שעולה בהקשר זה שונה: מדוע מוסקבה לא השתמשה ב"נשק האנרגיה" כדי "להוריד את אירופה" על הברכיים? מדוע לא הפסיקה, או הפחיתה באופן דרמטי, את אספקת הגז לאירופה, עדיין בחודשי החורף, על מנת למנוע ממנה לנקוט, או להצטרף, לסנקציות נגדה?

מאליו ברור, שמוכרות יודעות כי מהלך מעין זה דוחף את הקונות למצוא חלופות במהירות. מאידך, דווקא לנוכח מה שמסתמן כחוסר הצלחה באוקראינה, האם לא ניתן היה לצפות למהלך רוסי אסרטיבי במיוחד מעין זה? האם זה עדיין אפשרי? שוב, נחיה ונראה. לפי שעה, מכל מקום, זה לא קרה.

3. מדינות המפרץ

ארה"ב פועלת, מאז תחילתה של הפלישה הרוסית, להבטיח אספקת גז מונזל נוסף לאירופה, כמו גם לוחצת על מדינות המפרץ להגביר את תפוקתן.

סעודיה ואיחוד האמירויות מגלות לפי שעה התנגדות, ממגוון שיקולים מדיניים שנוגעים לחוסר שביעות רצונן מן המדיניות האמריקאית. קטר, לעומת זאת, הגיבה בחיוב לפנייה הגרמנית להגביר את אספקת הגז המונזל.

סביר, שבוושינגטון מבינים שהתוצאות בשטח יבואו לידי ביטוי בשנים הקרובות, אולם מבחינתה המסר, המדיני והכלכלי (לשווקים), חשוב ביותר. גם הקיץ, שמתקרב ובא, אמור לסייע.

4. דעת הקהל במערב

גורם נוסף, שחשוב לא להתעלם ממנו, נוגע לציבור הרחב, דעת הקהל במערב. הפלישה הרוסית התקבלה בהפתעה ובהלם במערב באופן, ששב והזכיר את ימי המלחמה הקרה.

זה מסביר, במידה רבה, את התמיכה הציבורית המסיבית בממשלות ובצעדים המהירים נגד רוסיה, ולצד אוקראינה (כולל בנכונות לקלוט פליטים ביד רחבה).

לענייננו, תמיכה זו נתונה גם לנוכח החשש מהשלכותיה על מחירי האנרגיה (מחיר החשמל מטפס), בטווח הזמן המיידי, שצפוי כי יימשך תקופה לא מבוטלת עד אשר ההיערכות לאלטרנטיבות מעשיות תורגש בשווקים ובשטח.

מוקדם עדיין להסיק מסקנות חקוקות בסלע. הרבה מאד יהיה תלוי בהתפתחויות בשטח באוקראינה, ובמיוחד אם המערכה תתרחב (או להיפך). מכל מקום, נקודות חשובות למחשבה ולמעקב, שעשויות להשליך על מרחב התמרון המדיני-אסטרטגי של מדינות המערב מול הפלישה הרוסית.

המאמר פורסם בזמן במרץ 2022.

הפוסט "נשק האנרגיה" – תובנות ותהיות עדכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כשהדיפלומטיה לא עובדת מול בריון, צריך מקל חזק. מאז שנות התשעים חברות האיחוד האירופי לא ממש חיזקו את צבאותיהן ולא פעלו לתרגם את יתרון הגודל הכלכלי שלהן לזירה הצבאית. הן לא בנו צבא אירופי משותף והמשיכו לחיות בשלווה ובנחת באזור "השלום הנצחי" שיצרו. בשנים האחרונות, כשנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הבריון השכונתי, נשך ונגס בשכנותיו (צ'צניה, גיאורגיה, אוקראינה) ושלח את חייליו להתאמן בסוריה ובלוב, האיחוד האירופי כעס ובעיקר נבח. הוא לא ממש נשך. כיבוש חצי האי קרים ב-2014 בא אחרי חתימת אוקראינה על הסכם סחר עם האיחוד האירופי, שפוטין התנגד לו.

האם כעת, לנוכח הפלישה הרוסית, זוהי "שעתה של אירופה"? האיחוד האירופי עומד על כיבוד ריבונותה של אוקראינה כמדינה עצמאית, על זכותה להחליט על דרכה בעולם, על מדיניות החוץ שלה ועל חברותה בארגונים בינלאומיים, כולל בנאט"ו ואולי אף מתישהו באיחוד האירופי. יחד עם זאת, לאיחוד האירופי עדיין אין כוח צבאי שיוכל להפעיל. הכוח הצבאי המשותף נמצא בנאט"ו, תחת הובלת ארה"ב.

והנה, לראשונה מאז התמוטטה בריה"מ וסוף המלחמה הקרה הגיע, מנהיגים אירופאים רבים, ובהם קאנצלר גרמניה אולף שולץ, מסכימים כי יש להגדיל את הוצאות הביטחון, שהסדר העולמי השתנה, וכי עידן המלחמות האימפריאליסטיות של סוף המאה ה-19 חזר והופיע ביבשת. לאחר שנים בהן גררה אנגלה מרקל רגליים, שולץ הודיע השבוע על הגדלת תקציב הביטחון של גרמניה ל-2% מהתמ"ג. ההוצאות ישמשו להגדלת כוח האדם ולרכש צבאי מתקדם (זו בוודאי שעתה של התעשייה הביטחונית, כולל הישראלית). שולץ גם נשמע לכאורה מיישר קו עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, השואף שלבריסל תהיה אוטונומיה אסטרטגית. כלומר, יכולת פעולה עצמאית בנפרד מנאט"ו.

שעתה של אירופה לא תבוא בשנים הקרובות מהצד הצבאי. כרגע, כאמור, היא ממשיכה לחסות תחת המטריה הצבאית האמריקאית בנאט"ו. אוטונומיה אסטרטגית זהו יעד, שגם אם תושג לגביו הסכמה לגביו בקרב 27 חברות האיחוד, יקח שנים לממשו. אך אם פוטין ידחף את חברות האיחוד לקבל לגביו הסכמה, זו תתווסף לשינוי הסדר העולמי המתרחש בימים האחרונים. האיחוד האירופי, שנראה צולע בעשור וחצי האחרון ממשבר למשבר, שמדיניות החוץ שלו הייתה רחוקה מאחדות, מתגבש לנגד עינינו כגוף משמעותי, המסוגל לקבל החלטות מדיניות הפוגעות גם בחברותיו.

שרי החוץ וראשי המדינות החברות באיחוד האירופי גיבשו מערך סנקציות שהולך ומחמיר ככל שהמלחמה באוקראינה מעמיקה. עם זאת, סנקציות פיננסיות הן חרב פיפיות. הן יפגעו ברוסיה, אך יפגעו גם במדינות חברות באיחוד האירופי עצמו. הוצאת בנקים רוסיים ממערכת הסליקה הבינלאומית SWIFT, למשל, משמעה שלצד האירופי יהיה קושי לשלם על גז ודלק רוסי. מחירי האנרגיה, הגבוהים כבר עכשיו באירופה, יאמירו, והממשלות (זו בגרמניה לפחות) כבר הודיעה כי תסבסד את מחירי חשבונות החשמל והגז למעוטי יכולת.

מאז התפרקות בריה"מ, חיינו בעולם בו הסיסמה המנצחת הייתה זו שטבע ביל קלינטון במערכת הבחירות שלו מול ג'ורג' בוש האב: "זו הכלכלה, טיפש". זו סיסמה המתאימה בעיקר למקומות בעולם שעברו לחיות בשלום, כמו האיחוד האירופי. נראה שגם סין קיבלה אותה לתקופת מה, כשנתנה לכלכלה שלה להפוך לכלכלת שוק חופשי (תחת עינו הפקוחה של הממשל). ישראל, לעומת זאת, אינה חיה ולא יכולה לחיות רק לפי סיסמה זו, אך גם בישראל ברור לכל שללא כלכלה חזקה וצומחת – יהיה קושי רב להחזיק צבא חזק ומתקדם. כעת, גם מנהיגים באירופה מבינים שכלכלה חזקה אינה מספיקה. צריך גם צבא.

מאז סוף המלחמה הקרה התגבר באופן משמעותי הסחר הבינלאומי בסחורות ושירותים, והשקעות זרות המפוזרות ברחבי הגלובוס. תלות הגומלין בין מדינות גברה באופן משמעותי. לפי חוקרים מסוימים ליחסים בינלאומיים, ככל שתלות הגומלין הזו גדלה (באופן הדדי), כך הסבירות שהצדדים יצאו למלחמה קטנה. רוסיה אינה תלויה כלכלית באוקראינה, להיפך. פוטין ציפה להשתלט עליה כפי שעשה לבלארוס. אך פוטין לא העריך נכונה את האיחוד האירופי, שבחברותיו הוא כן תלוי כלכלית, להשתמש בתלות גומלין זו כנגדו. חלק מאוד משמעותי מייצוא הסחורות של רוסיה מתבסס על מדינות האיחוד האירופי, הרוכשות ממנה מקורות אנרגיה, וגרמניה בראשן.

פוטין הימר שמדינות האיחוד האירופי התלויות בגז ובנפט הרוסי ישבו וישתקו בעודו "בולע" את הפרוסה האוקראינית, כפי שעשו (באופן יחסי) לגבי חצי האי קרים. הוא טעה וחרב הפיפיות הזו מתהפכת כעת לרעתו. גם צבא רוסיה צועד על קיבתו ועל היכולת הכלכלית לחדש את התחמושת והציוד שלו, וכדי שפוטין יוכל להחזיק צבא משמעותי – הוא צריך כלכלה מניבה. האיחוד האירופי מצדו לא שולח את חייליו, אך מוכן לשלם מחיר כלכלי לטובת אוקראינה. הוא מתאם את הסנקציות הכלכליות והפיננסיות על רוסיה עם ארה"ב, מוביל אותן ולא נגרר אחרי וושינגטון. פוטין, שבמשך יותר מעשור פעל לפלג את המערב, לסכסך בין ארה"ב לאיחוד האירופי, לתקוע טריז בתוך האיחוד ולחרחר ריב בין חברות נאט"ו, הפך לגורם המאחד.

אז כיצד זו "שעתה של אירופה"? אל מול נסיגת הדמוקרטיה בעולם בשני העשורים האחרונים, לאיחוד האירופי עדיין יש תפקיד אזורי שיכול להיות משמעותי. באמצע שנות השבעים והשמונים הוא עזר ליוון, ספרד ופורטוגל לייצב את הדמוקרטיות השבריריות שלהן, כיוון שהתנה את הצטרפותן אליו בהתייצבות זו. הוא סייע כך גם למדינות מרכז ומזרח אירופה בהמשך הדרך. עמידתו לצד אוקראינה היא עמידה לצד חופש הבחירה של מדינה לבחור צד ולבחור במודל הדמוקרטי-ליברלי. הפלישה לאוקראינה דורכת ברגל גסה על העקרונות שהאיחוד מוקיר ומנסה להפיץ: שלום, דמוקרטיה וכיבוד שלטון החוק, כולל המשפט הבינלאומי.

כאן נכנסת לתמונה התיאוריה היחידה ביחסים הבינלאומיים שמצליחה לעמוד במבחן המציאות שוב ושוב: תיאורית השלום הדמוקרטי. עיקרה הוא שדמוקרטיות לא נלחמות זו בזו. במשתמע, ככל שיותר ויותר מדינות יהיו דמוקרטיות (בייחוד אם הן סמוכות זו לזו), המלחמות בעולם יפחתו. אולם חוקרים גם מצאו כי השלב הכי לא יציב – פנימית וחיצונית – הוא שלב המעבר לדמוקרטיה. זה השלב בו נמצאת אוקראינה בשנים האחרונות. הסיוע מטעם האיחוד לאוקראינה הוא סיוע להפצת הדמוקרטיה למדינה שרוצה ובחרה בכך. זאת, להבדיל ממדינות באזורנו שלא מעוניינות בהתערבות אירופית שכזו. ואכן, בעקבות "האביב הערבי", האג'נדה הדמוקרטית של האיחוד באזורנו ירדה ואג'נדת היציבות והממשל הטוב עלתה. כעת, זוהי שעה לפעולה מולטילטרלית מתואמת בין הדמוקרטיות שוחרות השלום בעולם.

הפוסט פוטין עוזר לאירופה להבין: מול בריון, צריך מקל חזק ועצמאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדר העולמי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, והחזיק גם בימי המלחמה הקרה, מתבסס על רעיונות ליברליים – בין היתר, על מוסדות בינלאומיים שפועלים לקדם את השלום ושיתופי פעולה, על רעיון זכויות האדם והאזרח, על חוק בינלאומי, על מדע, על חופש השייט ועל האיסור לכבוש שטח ואוכלוסייה לא לך.

זהו סדר עולמי שעל בסיסו אפשר בכלל לדמיין פעולה משותפת של עמי העולם אל מול אתגרים משותפים כמו מגפות או משבר האקלים. וכל זה עומד למבחן עם הפלישה של פוטין לאוקראינה.

נכון, זה לא האתגר הראשון לסדר העולמי הזה. תמיד הוא עמד בפני אתגרים – מלחמות, מאבקים, פגיעה בזכויות אדם, מדינות כובשות (כן, גם הכיבוש שלנו הוא אתגר לסדר העולמי). אולם לאחרונה נדמה שלקחי מלחמת העולם השנייה נשכחו ואנו עדים להתגברות האיומים על הסדר בדמות התחזקותם של שליטים אוטוריטריים ופופוליסטיים הניזונים משנאת זרים, פוגעים בדמוקרטיה, יוצאים נגד הרעיון של החוק, מטפחים לאומנות, ומקדמים "עובדות אלטרנטיביות".

המאבק על הסדר העולמי אינו מתנהל בין מדינות שונות, אלא בין תפיסות עולם שונות. הפלישה של פוטין לאוקראינה היא צעד מרכזי במאבק הזה, שתוצאותיו יכולות להשליך על העולם בו נחיה בשנים הקרובות והחוקים לפיהם הוא ואנחנו נתנהל.

הפלישה של פוטין לאוקראינה יכולה להיות מסוג הרגעים הללו שאנשים ישאלו את חבריהם בעוד שנים: "איפה אתה היית כשפוטין פלש לאוקראינה?". זו שאלה פשוטה שיכולה לתמצת במילה את הזהות שלך ומיקומך בעולם. הפעולות והעמדות שמציגים ברגעים מכוננים מקבלים משמעות רבה, ומלווים אותך לתקופה ארוכה.

למדינות יש זיכרון היסטורי. מדינות זוכרות מי עמד לצדן בעת צרה והושיט יד (תשאלו את הטורקים שזוכרים עד היום כיצד ישראל סייעה להם ב-1999 בעקבות רעידת אדמה); בישראל זוכרים עד היום מי הצביע איך בתכנית החלוקה של 1947, וישראלים רבים עדיין גוזרים את יחסם למדינות רבות בהתאם להתנהגותן בזמן השואה (לא כך?).

אז איפה ישראל היתה כשפוטין פלש לאוקראינה?

בינתיים, ישראל מנהלת פנקס חשבונות.

בטרם הפלישה, היא ניסתה להוריד פרופיל ולא להידרש לתגובה זו או אחרת. כשלא יכלה להתעלם עוד, הבהירה כי היא תומכת בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה מבלי להזכיר כלל את רוסיה.

לאחר הפלישה שר החוץ לפיד הוציא הודעה ברורה יותר, אך במקביל שמר ראש הממשלה בנט על העמימות ככל שיכול היה. להזמנה של ארה"ב למדינות העולם לתמוך בהצעת הגינוי שלה את רוסיה במועצת הביטחון, ישראל לא הצטרפה.

שיקולים רבים יש לישראל – חופש הפעולה בשמי סוריה, היחסים עם רוסיה ואוקראינה, ביטחון הקהילות היהודיות במדינות אלו, מערכת הבריתות מול מדינות המערב, ההשלכות הכלכליות האפשריות, ועוד כהנה וכהנה שיקולים.

אחד השיקולים בעלי המשקל הרב הוא שמירה על היכולת של ישראל להיענות לבקשת אוקראינה ולתווך בינה לבין רוסיה (ככל שזה נשמע מופרך, זו אולי הסיבה היחידה לשמור על עמימות).

החשבונות הקטנים והטקטיים אכן מורכבים, ויש להם חשיבות – אבל דווקא התמונה הגדולה היא פשוטה. ולפעמים, כמו הפעם, כל מה שצריך זה לגזור ממנה את הפעילות הרצויה, כי במצב שכזה להחלטה כיצד לנהוג יש השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח.

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכות ארוכות טווח על יחסיה עם ארה"ב ואירופה, שמהוות הלכה למעשה הידידות הגדולות של ישראל, ואלו שמעניקות לה את העורף הביטחוני, הכלכלי והזהותי המשמעותי ביותר לקיומה. גם הן שואלות עכשיו, איפה ישראל עומדת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מעמדה המוסרי-נורמטיבי בעולם ועל עוצמתה הרכה. ישראל, שקמה על חורבות השואה, מיצבה עצמה לאורך שנים כמי שמובילה את המאבק על הטמעת הלקחים ממלחמת העולם השנייה, כ"דמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון, כמדינה מערבית-ליברלית מפותחת. האם מדינת ישראל רוצה להמשיך ולטפח את זהותה המוסרית לאור ערכים אלו?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מערכות היחסים ההדדיות עם מדינות אחרות. ברגעים מכוננים מזדקקות ובאות לידי ביטוי התכונות העיקריות של כל מדינה. מלבד ארה"ב ואירופה, אוקראינה ורוסיה, גם קפריסין ויוון, מצרים וירדן, טורקיה ואיחוד האמירויות – מסתכלות על ישראל, ולומדות מתגובתה היכן היא נמצאת ביחס לסדר העולמי. האם היא מדינה שניתן לסמוך עליה בעת צרה? מה הקווים האדומים שלה? לאיזה מחנה היא שייכת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה גם על זהותה פנימה. גם האזרחים של ישראל מסתכלים על ההתנהגות, על סולם הערכים וההעדפות שבאים לידי ביטוי בהתנהגות של המדינה, ומבינים איפה הם חיים. ההחלטות של ממשלת ישראל בהקשר של פלישת פוטין לאוקראינה, הן החלטות שמעצבות זהות – האם הן יחזקו את הדמוקרטיה הישראלית השברירית, או ידחפו אותה קרוב יותר אל עבר המחנה השני?

כן, חישובים ושיקולים טקטיים רבים יש לישראל – כמו לכל מדינה שמקבלת החלטה. כך זה תמיד. אבל לפעמים יש לקבל הכרעות אסטרטגיות ברורות. נדמה שכאן, גם עם קורה גדולה בין העיניים (הכיבוש "שלנו"), על ישראל לאמץ עמדה אסטרטגית ולהכריע – באיזה צד היא במאבק על הסדר העולמי? בצד שטוען כי כל ד'אלים גבר, או בצד שמקדם שלום ושיתופי פעולה?

גם מוסרית וגם משיקולי ריאל-פוליטיק, על ישראל להתייצב באופן ברור והחלטי לצד אוקראינה, לצד אירופה וארה"ב, לצד הרוסים המתנגדים למלחמה, לצד הפולנים שמסייעים לפליטים, לצד השלום.

המאמר פורסמם בזמן בפברואר 2022.

הפוסט פוטין מאיים להכרית את הסדר העולמי שאנו מכירים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למהלכי ישראל מול ההפרה החריגה והדרמטית של ריבונות מדינה בכוח צבאי יש השלכה מהותית לגבי האופן שבו היא תיתפש במערכת הבינלאומית בהמשך הדרך. צריך לבחון את הנעשה באוקראינה כ"סיפתח" בהתפתחות גלובלית שתעצב את המערכת הבינלאומית בשנים הבאות – מציאות של חיכוך גובר בין המחנה הליברלי לבין קוראות תגר א-ליברליות, ובראשן רוסיה וסין. זוהי שעת מבחן למדינות המערב והיא דורשת מהן לאשש את השתייכותן למחנה, גם אם תוך תשלום מחיר. מול פאסיביות הרסנית באירועים קודמים, בולטת נכונות העולם הליברלי להתייצב באופן ברור נגד הצעד הרוסי, גם בקרב אלו שישלמו מחירים כבדים כמו גרמניה ובריטניה.

העימות תופס את ישראל כמותג המצוי בשחיקה מתמשכת בעולם הליברלי – תוצר מדיניות ממשלות נתניהו ושינויים פנימיים בעולם המערבי. מדיניות ישראל בשנים האחרונות הבליטה את הפער בין ערכי ישראל לערכי המחנה הליברלי. חוק הלאום שיצר תעדוף של הזהות היהודית לפני הזהות הדמוקרטית של ישראל, המשך מפעל ההתנחלות, ומעל הכול – התמיכה בממשל טראמפ ובבעלות בריתו הא-ליברליות פגעו במעמד ישראל בקרב בעלות בריתה המסורתיות של ירושלים בארה"ב ובאירופה.

נוסף על כך, המלחמה באוקראינה תופס את המחנה הליברלי בעימות פנימי כלפי ישראל בין המיינסטרים המסורתי – ממשל ביידן וממשלות אירופה – שרואה בישראל בעלת ברית חשובה על אף מגרעותיה, לבין החלק הרדיקלי – הכולל חלק מהמחנה הפרוגרסיבי בארה"ב וגורמים בולטים בקהילת ארגוני זכויות האדם – המטיל ספק במוסריות המודל הפוליטי הישראלי. בנסיבות אלה, התייצבות ישראלית ברורה בצד הליברלי היא הזדמנות לישראל לאשש מחדש את הברית המחודשת עם ידידותיה במחנה זה.

הצורך בעמדה ברורה נובע גם מהכרה במעמדה המתגבר של ישראל כמעצמה אזורית בעלת השפעה גלובלית. יכולתה של מדינה לשלב ערכים במדיניותה היא פועל יוצא ממרחב התמרון שלה, קרי ממעמדה ועוצמתה. האינסטינקט הישראלי ברור: לישראל אין פריבילגיה להתחשב בערכים. היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים שחייבת להתמקד מעל הכל בהישרדות. הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה של יחסי החוץ שלנו – הקשרים עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות השבעים – באו בימי הבידוד הדיפלומטי שאחרי מלחמת יום כיפור. ישראל עודנה קטנה ואויבים סביב לה, אך מעמדה שונה לחלוטין מאותם ימים קשים. כיום, היא ציר מרכזי באגן הים התיכון, חברה בקואליציית מדינות האזור מול האיום האיראני ומערכות המעקב מתוצרתה משפיעות על המציאות הפוליטית במדינות קרובות ורחוקות. ישראל, בטובתה או שלא, היא שחקנית ברמה הגלובלית. לכן, ההתלבטות הממשלתית כיצד להגיב לפלישה באוקראינה נובעת מהעובדה שבניגוד לעבר – יש לנו ברירה לבחור מוסרית.

עמדה ישראלית ברורה נגד הפלישה הרוסית אינה בבחינת הקרבת האינטרסים על מזבח הערכים. היא בחירה רציונלית להבטחת האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. ראשית, מול תפישת "ירח הדבש" הישראלי-רוסי בסוריה, חשוב להפריד בין שותפויות ערכיות אסטרטגיות ארוכות שנים לבין שותפות אינטרסים צרה. התיאום הישראלי-רוסי המבורך בסוריה הוא נכס זמני התלוי באינטרסים משתנים וקצרי מועד. הוא לא יכול לשמש תחליף אסטרטגי לשותפות המהותית עם ארה"ב. דווקא מול תפישה שארה"ב נסוגה מאזורנו, חשוב שישראל תפעל  להבטיח את המשך קיום הנכסים האמריקאיים בזירה בכל תסריט – התמיכה בשותפויות באגן הים התיכון, נוכחותה הצבאית בסוריה והתמיכה בתהליך הנורמליזציה עם מדינות האזור.

שנית, אל לישראל להצטייר כחוליה החלשה במחנה הליברלי. כבר ראינו באזורים אחרים (לדוגמה המדינות הבלטיות) שחלק מהאסטרטגיה הרוסית היא לחץ על מתלבטים במחנה שמנגד. דווקא אמביוולנטיות ישראלית עלולה להזמין לחץ נוסף. סיורים אוויריים רוסים-סורים בקרבת קו הפסקת האש והתרגיל הימי-אווירי הנרחב שקיימו הרוסים בחוף הסורי הם איתותים ברורים בכיוון זה.

באימרתו "לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד" פספס הנרי קיסינג'ר אמת אחת גדולה: כל מדיניות חוץ סופה לעצב גם מדיניות פנים. הערכים שאנו בוחרים להקרין לעולם – ממדיניות נתניהו ועד אישור יצוא תוכנות ריגול כמו "פגסוס" – משפיעים מהותית על הערכים שאנו מהדהדים פנימה אל הציבור ונורמות ההתנהלות שלנו. העמדה הישראלית בנקודת מבחן גלובלית זו היא הצהרה פנימית חשובה על זהותנו, במיוחד לאור אתגרים לזהות זו מבית ומחוץ. "לעולם אל תחקור לדעת עבור מי צלצולי הפעמון: לך הוא מצלצל".

הפוסט הזמנים השתנו, במלחמה הזו לישראל יש ברירה מוסרית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנת 1999, כאשר היה ראש הממשלה וכבר התכונן לעשות את הצעד הגדול ולהיבחר לנשיאות, ענה פוטין בראיון ללארי קינג: "הדרך שלנו היא דרך של התפתחות דמוקרטית. רוסיה מדינה מגוונת מאוד, ויחד עם זאת – אנחנו חלק מהתרבות המערב־אירופית. בכך הערך שלנו. לא משנה היכן האנשים שלנו מתגוררים – במזרח הרחוק או בדרום – אנחנו אירופים".

מה קרה ברוסיה בין 1999 ל־2022, השנה שתיכנס לספרי היסטוריה כשנת הזעזוע הגדול ביבשת אירופה, שנה שבה רוסיה תקפה את ערי אוקראינה בטילים והזרימה לשטחה את הטנקים שלה? כיצד האיש שנשא עימו הבטחה ליציבות ולצמיחה כלכלית פתח במלחמה נגד המערב והביא לסנקציות הכי קשות אי־פעם כלפי רוסיה?

מבקריו ואויביו ברוסיה ובמערב יאמרו שפוטין מעולם לא היה מישהו אחר: קצין קג"ב ששירת במזרח גרמניה ונחרד מההתפרקות של האימפריה הסובייטית שזנחה אותו ואת חבריו מאחור, חלק מהממסד הביטחוני האדיר שהחליט לקחת את העניינים ברוסיה לידיו כאשר המפלגה הקומוניסטית התפרקה והאוליגרכים שהשתלטו על בנקים ואוצרות טבע הפכו לאדוני הארץ.

כשנתיים לאחר שעלה לשלטון, פוטין וחבריו מימי הנעורים בסנט פטרבורג (לנינגרד בעידן הסובייטי) החלו לתקוף את האוליגרכים ואת החברות האדירות שהם הקימו. במקביל עיתונאים ועורכים החלו להרגיש את נחת זרועו של הנשיא החדש.

יריית הפתיחה ניתנה בוועידת מינכן לביטחון ב־2007 כאשר פוטין לראשונה אתגר את המערב והזהיר מפני התרחבות של ברית נאט"ו לכיוון גבול רוסיה. "נאט"ו מיקמו את הכוחות הקדמיים שלהם בגבולות שלנו. אנחנו כעת לא מגיבים כלל לפעילות הזאת", הזהיר הנשיא הרוסי, שבעיניו המלחמה הקרה טרם הגיעה לסיומה.

כעבור שמונה שנים, באוקראינה הסמוכה התקיימו הפגנות ענק שבמהלכן הודח ויקטור ינוקוביץ', נשיא פרו־רוסי שנמלט לרוסיה. פוטין, שניסה למנוע את הפלתו, הוכה בהלם ותדהמה.

הוא ראה במהלך האוקראיני מזימה אנטי־רוסית של המערב. התקשורת הרוסית התמלאה בהסתה אנטי־אוקראינית, ערוצי התעמולה שידרו מהבוקר עד הלילה איומים נגד אוקראינה, שבבת אחת הפכה ל"מעוז הניאו־נאציזם והאנטישמיות", ונגד המערב הבוגדני.

הרטוריקה האנטי־מערבית הלכה והחריפה במהלך שמונה שנים שחלפו מאז הסיפוח של קרים, המצעדים הצבאיים הפכו ליותר ראוותניים והרדיפה של מתנגדים ליותר עזה.

חבריי במוסקבה ששוחחתי איתם בשבועות שקדמו למלחמה לא האמינו שזה מה שיקרה. הם כל כך התרגלו לתעמולה האלימה שנשפכה מהערוצים הממלכתיים, עד שכבר לא ראו אותה ולא היו רגישים אליה. הם, וגם רבים באוקראינה, שגם היו מורגלים לקיתונות הרעל היומיים, לא האמינו שפוטין יחצה את הרוביקון.

האם היו אלה הישיבה הממושכת על כיסא הנשיאות, החוג הקרוב שסיפק מידע חד־צדדי או שינוי אישיותי שהביאו את פוטין להורות על פלישה לאוקראינה ואף לאיים בשימוש בנשק הגרעיני? ייתכן שלעולם לא נדע.

אך מה שאפשר לומר בוודאות הוא שבמהלך שנים רבות מדי המערב התעלם מרוסיה של פוטין ומהתהליכים הפנימיים שהתרחשו שם. העתיד כבר לא ייראה כמו העבר. הזעזוע הנוכחי שובר תאוריות וקונספציות ישנות שזמנן עבר. סדר עולמי חדש נוצר ברגעים אלה ממש.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-27 לפברואר 2022.

הפוסט חידת פוטין: המערב נכשל בהבנת הנשיא הרוסי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במהלך השנה האחרונה, רוסיה, שלא התרגשה יותר מדי מהסנקציות הנוספות, ביצעה שלושה תרגילים צבאיים נרחבים בסמיכות לגבול האוקראיני. האחרון שבהם נמשך גם ברגעים אלה – בין 130 אלף ל-150 אלף חיילים רוסים "מתאמנים" בגבולות של אוקראינה ומקיפים את המדינה משלושה כיוונים שונים.

במערב הצעד הזה נתפש כאיום פלישה ממשי (כמה פעמים נזרקו תאריכים ואף שעות מדויקות לפלישה הרוסית). המענה לאיום הזה היה אותו המענה – חבילת סנקציות כלכליות נרחבות שהיו אמורות לחנוק את הכלכלה הרוסית המדשדשת. איום בשימוש בכוח הזרוע נענה בשימוש בכוח כלכלי, כאילו שהכוחות הללו היו שווי ערך. גם לאחר שפוטין הכיר פורמלית בבדלנים והכריז על מתן סיוע צבאי, כלומר נוכחות רוסית צבאית באזורים הללו, התגובה המערבית נותרה ללא שינוי.

האם הסנקציות המערביות בפורמט הנוכחי שלהן עלולות לפגוע ברוסיה ו"להעניש" את המשטר? רוסיה היא מדינה מלאה בסתירות כרימון. מבחינת השטח היא המדינה הגדולה ביותר, בעוד שאוכלוסייתה אינה עולה בהרבה על זאת של מצרים ואתיופיה. יש בשטחה אוצרות טבע רבים ובשפע, החל מנפט וכלה ביהלומים, אך הכלכלה שלה אינה עולה על זאת של ספרד. יש לה נשק גרעיני, אך כפרים רבים במדינה עדיין לא מחוברים לחשמל.

בגלל החולשה הכלכלית הזאת רבים במערב – וגם בישראל – פקפקו בכך שרוסיה בעידן של פוסט-מלחמה קרה יכולה להיות שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית. בבסיסו של העידן הזה, שהחל בשנת 1991, מיד לאחר שהתפרקה ברית המועצות, עמדו שתי תובנות מרכזיות: המדינה החשובה והמשפיעה ביותר שמגדירה את הסדר העולמי היא ארצות הברית שעיצבה את עולם המערבי בדמותה לאחר מלחמת העולם השנייה, והכוח המשפיע והחשוב ביותר הוא הכוח הכלכלי. כעבור שלושה עשורים התברר שלכלכלה לא תמיד יש מענה, בוודאי לא לסוגיות הביטחוניות, ובמקרה של אירופה – גם לא לסוגיות פוליטיות וחברתיות. הרובל הרוסי נמצא כעת בצניחה חדה, אך לא נראה שזה מה שישבור את גב הגמל שם.

האם המערב מסוגל לספק מענה אחר מלבד הסנקציות? בעידן החדש, בו ארצות הברית נקרעת על ידי בעיות פנים ואינה רוצה עוד למלא את התפקיד של השוטר העולמי, שחקניות חדשות מאתגרות ביתר שאת על הסדר העולמי, שהולך ומתפורר. התחרות בין הכוחות הגדולים – GREAT POWERS – עומדת לגבור באופן משמעותי בתקופה הקרובה, וזה לא רק התחרות על שווקים, אלא על אזורי השפעה ודומיננטיות בזירה הבינלאומית. גם הסבירות למלחמות בין המעצמות הגדולות הולכת וגדלה. נכון שהכוח הכלכלי של רוסיה אינו משתווה לזה של ארצות הברית וגם לזה של גרמניה, אך כמו לברית המועצות בעבר יש לה כוח צבאי רציני מאוד והשפעה רחבה בזירה הבינלאומית. המשטר הרוסי אינו יכול או רוצה להיות חלק מהסדר העולמי שעליו דיבר לאחרונה בוועידת מינכן מזכ"ל נאט"ו, המבוסס על ערכים ליברליים ודמוקרטיים. מה לפוטין ולסדר עולמי כזה?

בדרך למלחמת התשה

נחזור לסוגיית אוקראינה. המדינה הזאת חשובה לרוסיה לא רק בגלל הסנטימנט הנוסטלגי של האימפריה הסובייטית או המורשת הסלאבית העתיקה עליהן דיבר פוטין בהרחבה בעת נאומו הארוך. פוטין רואה אותה כמקרה בוחן בניסיון לאתגר את המערב ואת הסדר העולמי הקיים. כאשר הוא מאיים על קייב, המקסימום שמציע המערב זה הסנקציות הכלכליות. דולר מול טיל גרעיני, בנקאי מול איש צבא.

סביר להניח שגם לפני חודשיים ולפני שמונה חודשים הנשיא הרוסי ידע שמלחמה באוקראינה עלולה לעלות לו ביוקר. אלא שפוטין מעוניין לא בבליצקריג במטרה לצרף אליו את כל אוקראינה או חלק ממנה; הוא מתכונן למלחמת התשה נגד המערב, כאשר "האלה הגרעינית" כל הזמן אצלו ביד, בעוד שהמערב מנופף בסנקציות כלכליות. הוא בונה על זה שהפילוג ששורר בארצות הברית ובאירופה לא באמת יאפשר למערב לעצב סדר עולמי אחר, והוואקום שנוצר יתמלא על ידיו ועל ידי השחקניות האחרות, כמו סין. בשלב הנוכחי הוא בחר במתכון של "דלת פתוחה למלחמה" באוקראינה. בעיני רבים במערב ובאוקראינה, ההכרה בבדלנים הייתה צפויה והנוכחות הרוסית באזורים הללו אפילו לא מוגדרת בעיני רבים כפלישה. אך גם אם פוטין יסתפק בכך בשלב הנוכחי, הוא ישתמש בתנאים שנוצרו בשטח כדי להמשיך לערער את אוקראינה ובאמצעותה – גם את המערב.

כך נראה העידן של פוסט-מלחמה קרה. הוא מלא באי-ודאות, פייק-ניוז ומניפולציות. מבחינתו של פוטין, הוא כבר השיג כמה מהמטרות שלו – הוא סיפק "תמונת ניצחון" לבייס שלו בלי להסתכן בסנקציות הרחבות והכואבות באמת והשאיר פתח גם להסדרה וגם למלחמה. הסיפור באוקראינה לא ייגמר בקרוב והוא גם לא יהיה האחרון, ייתכן שהמזרח התיכון היא הזירה הבאה לפעילות החתרנית של מדינה ששואפת להיות שוב אימפריה. כדאי שמדינות המערב, ובתוכן ישראל, ידעו להיערך למצב המשתנה הזה בו הסבירות למלחמה בין המעצמות הגדולות כל הזמן גוברת.

**המאמר פורסם בתאריך 22 בפברואר 2022 באתר N12

הפוסט איום הפלישה לאוקראינה הוא רק סימפטום של עידן עולמי חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההחלטה הזאת סימלה שביחסי רוסיה והמערב החל עידן חדש. כמה חודשים לאחר שפרימקוב הביע את מורת רוחו מההתנהלות של נאט"ו ביוגוסלביה, במוסקווה עלה לשלטון נשיא צעיר ונמרץ בשם ולדימיר פוטין שביכה את התפרקותה של ברית המועצות וחלם להחזיר לרוסיה השפעה וכוח.

בעת נאומו בוועידת מינכן, בשנת 2007, הוא ביטא את כוונותיו באופן הכי ישיר ובוטה, והדהים את המשתתפים רמי הדרג. "עבור העולם המודרני, מודל חד-קוטבי הוא לא רק בלתי מקובל, אלא בדרך כלל בלתי אפשרי", אמר פוטין. לאחר מכן הוא הוסיף משפט שמתמצת בתוכו את כל מה שקרה במרחב הפוסט-סובייטי בשני העשורים האחרונים. "נאט"ו דוחפת את כוחותיה הקדמיים לגבולות מדינתנו, אנחנו מקפידים על האמנה ולא מגיבים בשום צורה לפעולות אלה. מה קרה להבטחות שנתנו השותפים המערביים לאחר פירוק ברית ורשה?", תהה הנשיא הרוסי.

בשנת 2022, לאף אחד כבר לא נותר ספק: העידן שבו ארצות הברית הייתה הכוח הגלובלי היחיד נגמר. שחקניות רבות מאתגרות היום את ארצות הברית, רוסיה של פוטין היא אחת מהן. רוסיה איננה ברית המועצות, יש לה כלכלה בגודל בינוני עם פגמים מערכתיים רבים. עם זאת, היא עדיין מדינה גרעינית שחולשת על שטח עצום, עם צבא חזק ומיומן בקרבות בסוריה ובאוקראינה בשמונה השנים האחרונות. היא רוצה לקחת את מה שבעיני רוחה מגיע לה, בדיפלומטיה, באיומים או בכוח. מאז שרוסיה התאוששה מהמשבר הכלכלי שליווה את התפרקות ברית המועצות, העמדות שלה נותרו ללא שינוי:

1. רוסיה הינה כוח גלובלי שיש להתחשב בו.

2. לא תהיה התרחבות של ברית נאט"ו על חשבון המדינות הפוסט-סובייטיות, שבהן פוטין רואה את מגרש המשחקים הטבעי שלו.

ייתכן שהמערכה הנוכחית באוקראינה החלה מתוך ניסיון להשיג את התוצאה הדרושה על ידי מניפולציה – להציב כוחות (כמו שכבר קרה בעבר), לאיים ולנסות לסחוט מהמערב ויתורים מפליגים, לסמן גבולות של השפעה ולאותת למדינות הפוסט-סובייטיות האחרות – דיר-באלכום.

פוטין יודע שביידן ממוקד בסין, שהוא סובל מחולשה פנימית ועדיין מתאושש מהיציאה הכאוטית מאפגניסטן. אין לו באמת רצון לשלוט על קייב באמצעות כוח הזרוע, מכיוון שתסריט כזה יגבה מחיר כבד מנשוא בזירה החיצונית (סנקציות חונקות) ובזירה הפנימית (חיילים הרוגים). הוא היה מעדיף לקדם את המטרות המדיניות שלו על ידי טקטיקה מתוחכמת שמשלבת איום בהפעלת כוח, לוחמה פסיכולוגית ומלחמת המידע.

בניגוד לתחזית הרוסית, המערב לא התקפל והחל במרץ להתכונן למלחמה האפשרית באוקראינה, למרות קולות חלושים של התנגדות שיצאו דווקא מקייב. בבירה האוקראינית מבינים היטב שלמרות שפוטין לאו דווקא מעוניין לנגוס בשטח שלהם, הרי את השטח הזה אחרי הכול צריך לנהל ולתחזק שליטה בו (דבר לא קל, כפי שיודעים במזרח התיכון), אך הם אלה שישלמו את מחיר ההתנגשות בין רוסיה למערב.

גם בעבר, הסיכוי שאוקראינה תתקבל כחברה בברית נאט"ו היה קלוש. מקרה בוחן במקרה הזה היא גיאורגיה, שכבר שנים רבות נחשבת ל"מועמדת", אך העניין הזה מתקדם בדיוק כמו המועמדות של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי. עכשיו הסיכויים של אוקראינה להצטרף לברית הצפון-אטלנטית שואפים לאפס. המערב לא ישלח את צבאו להציל את אוקראינה, לא יפרוס את חייליו על אדמתה, לא יצרף אותה לנאט"ו או לאיחוד האירופי. כאשר מדינות המערב הורו לפנות את השגרירויות שלהם ולהפסיק את הטיסות לקייב, הכלכלה האוקראינית ספגה מכה אנושה.

במובן הזה פוטין כבר ניצח, כי כל מדינה במרחב הפוסט-סובייטית שתקרוץ למערב תדע שכאשר הדוב הרוסי ירדוף אותה, אף אחד לא יבוא להושיע עם נבוט ביד.

הנשיא פוטין מסוגל למשוך את המתיחות הזאת, שכל כך משתלמת לו, עוד שבועות רבים. מאידך, להחליט על הרחבת הפעולות במזרח אוקראינה, שם המלחמה נמשכת כבר 8 שנים. ביום למחרת, הוא יבחר בתסריט שיותר משתלם לו באותו הרגע. ייתכן שבטווח קצר הוא יספוג סנקציות קשות ואישיות, אך יחד עם זאת קשה להאמין שכל האירופים ישתפו פעולה לאורך זמן עם ארצות הברית ויחסמו את השכנה הצפונית שלהם לגמרי. כל השיח הזה על סנקציות כאלה ואחרות אינו רלוונטי כלל בקונטקסט הרחב, שהרבה יותר משמעותי מאשר הספקולציות לגבי היום בו תפרוץ המלחמה באוקראינה.

העולם החד-קוטבי עליו דיבר הנשיא הרוסי בשנת 2007 איננו עוד, והקרב על אזורי השפעה רק הולך ומתחמם. אין מנוס מכך שהאירועים הדרמטיים באוקראינה ישפיעו גם על מזרח התיכון. רוסיה, סין ואפילו אירן עומדות לאתגר את ארצות הברית, שממילא איבדה עניין ונמצאת בנסיגה מהאזור. ההשלכות על הביטחון של ישראל עלולות להיות קשות ומסוכנות.

**המאמר פורסם ב-15 בפברואר 2022 באתר N12

הפוסט פוטין כבר ניצח במבחן ההרתעה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נקודת ציון שתיחשב להישג מדיני שלו היא כינוס מועצת האסוציאציה עם האיחוד. זו הדלת הראשית לפיתוח ושדרוג היחסים עימו. על אף שהסכם האסוציאציה קובע שעל המועצה להתכנס אחת לשנה, הפעם האחרונה שהיא התכנסה הייתה ב-2012. זו אחת מ"ירושות" מדיניות החוץ הלעומתית של בנימין נתניהו כלפי האיחוד, שלפיד מעוניין לשנות. כינוס המועצה יהווה הישג מדיני בפני עצמו. נוסף על כך, ביכולתו להוביל לשדרוג היחסים, ובראש ובראשונה לאפשר פתיחת שיחות לגיבוש מסמך Partnership Priorities, כדוגמת אלו שסוכמו לפני שנים אחדות עם שכנות אחרות של האיחוד במרחב הים התיכון.

לפיד, בהמשך לקודמו גבי אשכנזי, הצליח להטות את השיח האירופי על ישראל לכיוון חיובי יותר. אשכנזי שם דגש על "הסכמי אברהם" – הרחבת מעגל השלום בין ישראל למדינות ערב – והורדת הסיפוח מסדר היום. לפיד הוסיף על אלו את חזרתה של ישראל, תחת הממשלה החדשה, לערכים הליברל-דמוקרטיים אותם היא חולקת עם האיחוד האירופי. בדברו על זכויות אדם, עיתונות חופשית, מערכת משפט עצמאית, האמירה בין השורות של לפיד הייתה העברת משקל הכובד במערך הבריתות הלא-רשמיות של ישראל במרחב האירופי ומיקודו במדינות ליברליות. בין השורות של ממשלה שהתחייבה להפסיק את שיח ההסתה והשיסוי הפופוליסטי הייתה גם הבטחה להפסיק לעשות שימוש באיחוד האירופי כשעיר לעזאזל נוח בשיח הפוליטי בישראל.

לכאורה, נשיאות מועצת האיחוד האירופי, שעברה לידי צרפת בינואר עד סוף יוני, מהווה הזדמנות ללפיד לנצל את יחסי הקירבה והידידות שלו עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לשם כך. זה היה אחד מנושאי שיחתם של השניים לפני כשבועיים. אולם על-אף מאמצי לפיד, ועל-אף הצלחת הדיפלומטיה הישראלית תחת הנהגתו לשפר את השיח האירופי לגבי ישראל, נראה שהסיכויים לכינוס מועצת האסוציאציה בחודשים הקרובים נמוכים ביותר. יתכן אף שמצב "לימבו" זה – שיפור השיח והיחסים מחד, אך היעדר התקדמות מדינית סימבולית ופורמלית ביחסים מאידך – ימשך לאורך כהונת הממשלה הזו.

מדוע זו הערכת המצב, והאם לנוכח הערכה זו על שר החוץ לשנות טקטיקה ולהציב מטרות ברות השגה?

הערכת מצב זו נסמכת, ראשית, על המבנה המוסדי של האיחוד האירופי: כדי לכנס מועצת אסוציאציה, שרי החוץ של 27 המדינות החברות יידרשו להגיע ל"עמדה מוסכמת" (Agreed Position) בקונצנזוס. לא מדובר על כמה פסקאות, אלא על מסמך ארוך, הכולל התייחסות לכל נקודות המחלוקת (ירושלים כבירת ישראל, מתחם הר הבית, התנחלויות, שטחי C, וכדומה). נקודת הפתיחה לעמדה המוסכמת של האיחוד היא ההחלטות הקודמות שאימץ. ב-2012 מועצת שרי החוץ האירופית קיבלה את החלטת הזיקה, הקושרת את שדרוג יחסי ישראל והאיחוד לקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ממשלת בנט-לפיד עושה מאמצים לשיפור המצב ההומניטרי ולקידום צעדים כלכליים שייטיבו את חיי הפלסטינים, אך מצהירה כי לא יתקיים תחתיה תהליך מדיני. לכן, בהעדר קונצנזוס אירופי לשנות את החלטת הזיקה או לוותר עליה, כינוס המועצה תקוע.

שנית, המחנה הביקורתי לישראל באיחוד אמנם מיתן את דרישותיו, ומרבית חברותיו, כולל צרפת, מביעות נכונות לכנס את המועצה עם ישראל ללא תנאים מוקדמים, אך תסמונת "השוטר הטוב והשוטר הרע" המאפיינת את האיחוד באה לידי ביטוי. מדינות רבות נמנעות מלסכן את מסגרת היחסים הבילטרלית עם ישראל ומעדיפות להשתמש בערוץ המדיניות החוץ-אירופי כדי להביע דרכו ביקורת על מדיניותה ולהציב לה תנאים. כפי שציין שר החוץ האירי במהלך ביקורו האחרון בישראל: "הבעיה אינה בנו, אנו תומכים בקיום מועצת אסוציאציה. הבעיה היא בבריסל, בהיעדר היכולת להגיע להסכמה ולקונצנזוס בין 27 המדינות החברות". כך משחקים להם במחנה הביקורתי את משחק השוטר הטוב, ומפילים על בריסל את תפקיד השוטר הרע: "זה לא אנחנו, זה הם".

שלישית, המזרח התיכון בכלל והנושא הישראלי-פלסטיני בפרט כבר אינם גבוהים על סדר היום האירופי. תשומת הלב של האיחוד בכלל ושל צרפת בפרט מוקדשת לנושאים בוערים הרבה יותר, כמו החשש מפלישת רוסיה לאוקראינה, התחרות מול סין, ומבט פנימה לגיבוש ריבונות/אוטונומיה אסטרטגית. סדר היום של מקרון מתרכז בניסיון לגבש לכידות אירופית פנימית, כאשר נושאי המזה"ת או הקשר עם השכנות הדרומית זוכים לעדיפות נמוכה.

דבר לצד דבר

יש חשיבות בקיום מועצת האסוציאציה כצעד סימבולי ומהותי, שכן אי-קיומה מגביל את יכולת ישראל לשדרג את היחסים עם האיחוד. אך לנוכח מגבלות הממשלה הנוכחית, יתכן שנדרש מבט ריאלי ומפוקח. עקב מגבלות אלו, מה יכולה להיות מדיניות ישראל?

ישראל צריכה להמשיך ולנסות לקדם את כינוס המועצה, אך לא לתלות בה את כל מדיניותה. עליה לנצל הזדמנויות במישורי פעולה פרקטיים/פונקציונליים ביחסים עם האיחוד שאינם תלויים בכינוס המועצה. לכאורה אין סתירה בין הדברים, אפשר לקדם את היחסים תחת ההנחה שלא תתקיים מועצת אסוציאציה, ובו זמנית לפעול למען קיומה. עם זאת, נדרש תעדוף משימות בתוכנית העבודה של משרד החוץ לשם מיקוד וניצול מיטבי של הקשב המוגבל באיחוד האירופי.

בתוכנית מדיניות החוץ לממשלה ה-36 שפרסם "מכון מיתווים", אנו מצביעים על שני מישורי פעולה קונקרטיים שיכולים לתרום לשדרוג היחסים באמצעות התקדמות פרקטית: ראשית, על ישראל להתקדם ולהצטרף לתוכניות אירופיות לפי פרוטוקול התוכניות הקהילתיות המוצעות לשכנות (תכנית קריאייטיב יורופ, וכדומה). על הממשלה להגדיר אילו תוכניות מתוך ההיצע האירופי רצויות לישראל. שנית, על ישראל לפעול לשלב את האיחוד בשיתופי פעולה רב-צדדיים במזרח התיכון במסגרת מדיניות השכנות. בהיעדר הובלה אירופית בתחום, ישראל יכולה להיות זו שמציעה ויוזמת.

הסכמי אברהם פתחו אפשרויות מול מרוקו, וחימום היחסים תחת הממשלה הנוכחית עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית יכול גם הוא להניב פרויקטים מעניינים שיענו על מטרות כל הצדדים. ישראל יכולה, למשל, לפתח עם שכנותיה ויחד עם האיחוד האירופי מענים בהקשר לשינויי אקלים שיתרמו ליציבות האזור (מים, אנרגיה), למהפכת הדיגיטציה ולתחומים נוספים. תחום נוסף אפשרי הוא מאבק בגזענות ובקיצוניות, ופעולה משותפת למען סובלנות בין-דתית.

אחת התכונות המאפיינות ישראלים – לטובה ולרעה – היא חוצפה/תעוזה. אם הדלת הראשית סגורה, נכנסים דרך החלון. לפיד אמנם לא יזכה לתמונת הניצחון המדינית שכינוס מועצת האסוציאציה יעניק לו, אך ישיג את פיתוח היחסים הפונקציונלי לטובת ולרווחת שני הצדדים. כמו כן, באמצעות שיתופי פעולה טרילטרליים ניתן לחזק את מדינות השלום המתונות באזור, דבר המתכתב עם חזונו ועם סדר היום של האיחוד האירופי. זו טקטיקה שיכולת הישגיה מוגבלת, אך היא תתרום להמשך שינוי השיח האירופי כלפי ישראל לחיובי יותר. אולי בהמשך זה יעזור לישראל לפתוח את הדלת האירופית מבפנים.

**המאמר פורסם בהארץ, 19 בינואר 2022

הפוסט אם הדלת לאיחוד לא נפתחת, לפיד צריך לבוא מהחלון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשי של ישראל, הן בייצוא וביתר שאת בייבוא. הוא מקור המימון הממשלתי השני בגודלו לאחר הממשלה למחקר, חדשנות ופיתוח פורצי דרך, הוא היעד לכ-70 אחוזים מהטיסות היוצאות מישראל, ולרוב התוצרת החקלאית המיוצאת.

על אף מרכזיותו של האיחוד האירופי הידע אודותיו ועל ההסכמים ושיתופי הפעולה בין ישראל לבינו מצוי במוקדים מצומצמים בלבד בממשלה ובאקדמיה. אסופת פרסומים זו, הנוגעת במימדים מרכזיים שונים של מרחב שיתוף הפעולה בין ישראל ובין האיחוד האירופי, באה על מנת להנגיש מידע וידע, לצד המלצות כיצד ניתן לקדם את היחסים לנוכח האתגרים המדיניים הקיימים.

אסופת הפרסומים נכתבה בהובלתה של ד"ר מאיה שיאון צדקיהו, ראש התכנית ליחסי ישראל-אירופה במכון מיתווים.

הפוסט יחסי ישראל והאיחוד האירופי – תמונת מצב, הזדמנויות ואתגרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי (להלן האיחוד) הוא השותף בעל החשיבות השניה אחרי ארה"ב לישראל, ובתחומים כלכליים ומדעיים שיתוף הפעולה של ישראל איתו אף עולה בהיקפיו ובחשיבותו על זה עם ארה"ב. אולם להבדיל מהיחסים הטובים והיציבים בין ישראל לארה"ב, יחסי ישראל והאיחוד מאופיינים בקוטביות ובתנודתיות פוליטית, עמוסי מטען היסטורי רגשי קשה שמעיב על היחסים (אך גם רותם מדינות כמו גרמניה לצד ישראל), ומציב ציפיות נורמטיביות הדדיות גבוהות. כגודל הציפיות, לעיתים כך גודל האכזבות והביקורת.

עשור זה שבין 2010-2020 מאופיין בהידרדרות מדינית משמעותית בין הצדדים. מנקודת שיא ב-2008, בה סוכם על שדרוג ניכר של היחסים, שכלל אפשרות כניסת ישראל לשוק המשותף ולתוכניות שונות שלו, העשור האחרון מאופיין בהקפאת שידרוג זה בשל החלטת ה"זיקה" (linkage) של האיחוד, הקושרת ומתנה את שדרוג היחסים בהתקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים, שקרטע עד אפריל 2014 ואז נפסק כליל. ההידרדרות צברה תאוצה בשל מדיניות הבידול בה האיחוד נקט, שהפרידה בין ישראל לבין השטחים (מסמך ההנחיות מ-2013 וסימון מוצרי התנחלויות מ-2015). מדיניות בידול זו נענתה מצד ישראל במדיניות "הפרד וסכל", שניסתה למנוע החלטות ביקורתיות של האיחוד לגביה. במקביל, ישראל עשתה מאמץ לחיזוק היחסים הבילטרליים עם מדינות חברות באיחוד. חיזוק היחסים הבילטרליים כלל גם חיזוק קשרים עם מדינות בהן ממשלות פופוליסטיות, אירו-סקפטיות (ביקורתיות כלפי האיחוד האירופי), הדוגלות בערכים לא דמוקרטיים וא-ליברליים, שאף נגועות באנטישמיות. מאפיין נוסף של עשור זה הוא הפער בין היחסים המסחריים הטובים בין הצדדים לבין המצב המדיני, המוביל לאי-מיצוי ההזדמנויות הכלכליות האפשריות העומדות לפתחם של שני הצדדים בענפי משק שונים. מבחינה זו מדובר בעשור שברובו הוא בבחינת עשור "אבוד".

עשור זה ינותח תוך דגש על מדיניות ישראל כלפי האיחוד, אירועים בולטים, נקודות מפנה ומגמות עיקריות שאפיינו את היחסים בשנים אלו. מטרת המאמר היא לנסות ולהעריך מה היו יעדי המדיניות של ישראל, דרכי פעולתה ותוצאותיהן. בעשור זה מדינת ישראל הובלה בידי אותו ראש ממשלה, אשר במחצית מהזמן כיהן גם כשר החוץ. הנייר יבחן האם ועד כמה הצליחה ישראל להשיג את יעדיה מול השותף השני בחשיבותו עבורה וידגיש את ההצלחות לצד הכישלונות. סיכום המאמר יציג מבט אל עתיד היחסים, בפתחו של העשור החדש.[1]

[1]  בשל קוצר היריעה, לא אתייחס כמעט למשברי האיחוד האירופי (משבר החובות, האביב הערבי, משבר הפליטים/המהגרים, פלישת רוסיה לאוקראינה וברקזיט) והשפעתם על מדיניותו כלפי ישראל. גם למשבר הקורונה שהחל ב-2020 השפעה על היחסים.

הפוסט העשור האבוד: יחסי ישראל והאיחוד האירופי 2010-2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל ותכנית המחקר והחדשנות של האיחוד האירופי "הורייזון אירופה" 2021 – 2027: הזדמנויות ואתגרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם שמיים פתוחים בין ישראל לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הדף החדש ביחסים עם האיחוד האירופי – כלי אפקטיבי נגד יוקר המחיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות עסקו נתניהו, שרי הליכוד ושותפיו בימין בדה-לגיטימציה של האיחוד האירופי. הם השתלחו בו, הציגו אותו בתור עוין לישראל, החרימו נציגים בכירים שלו, נזפו בשגרירים, זלזלו במאמצי אירופה לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, עודדו פיצול פנימי בין חברות האיחוד כדי למנוע החלטות קולקטיביות בנושא, וכרתו בריתות עם מנהיגים אירופיים שיוצאים נגד האיחוד, מחלישים את הדמוקרטיה במדינותיהם, נגועים בפופוליזם, לאומנות ולעתים אף אנטישמיות.

כך, נוצר פער אדיר בין המרכזיות של האיחוד האירופי עבור ישראל ושיתוף הפעולה ההדוק עמו בתחומי המדינאות, הביטחון, הכלכלה, המחקר והפיתוח, התרבות והספורט, התיירות ועוד, לבין השיח הפוליטי הישראלי כלפי האיחוד. השיחה הזה חלחל גם לדעת הקהל והוביל לתפישה הרווחת לפיה האיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. לכך יש להוסיף את חוסר האמון של מנהיגים מרכזיים באירופה (בראשם אנגלה מרקל ועמנואל מקרון) בנתניהו. ההתנגדות התקיפה שלהם לכוונות הסיפוח ולמדיניותו של ראש הממשלה לשעבר כלפי הפלסטינים, יצרה שבר ביחסים.

כניסתו של גבי אשכנזי לתפקיד שר החוץ במאי 2020 סימלה תחילת השינוי. כבר ביומו הראשון בתפקיד הדגיש אשכנזי את חשיבות האיחוד האירופי עבור ישראל ואת הצורך לשפר יחסים עמו. הוא השקיע בקיום פגישות עם שורה ארוכה של שרי חוץ אירופיים, יצר מערכת יחסים חיובית עם שר החוץ של האיחוד ז'וזפ בורל, והוזמן למפגש לא-רשמי של שרי החוץ האירופיים. כהונתה של גרמניה כנשיאה התורנית של האיחוד במחצית השנייה של 2020 תרמה אף היא לשיפור האווירה והובילה לבחינת האפשרות לחידוש הדיאלוג המדיני רם הדרג ("מועצת האסוציאציה") בין הצדדים. הפעם האחרונה שהמועצה הזו התכנסה הייתה ב-2012.

ואולם, תקרת הזכוכית של אשכנזי הייתה נמוכה למדי. בכל זאת, לא זו בלבד שכהונתו הייתה קצובה בזמן על-פי ההסכמים הקואליציוניים, הוא גם שירת תחת נתניהו. על כן, מעבר לחיבוק האישי שיקבל מעמיתיו האירופים – גם כדי להדגיש את חוסר הנחת שלהם מנתניהו – כל תמורה ממשית הייתה מוצגת על-ידי נתניהו כהישג שלו. את זה לא היו מעוניינים באירופה לראות. נתניהו, מצדו, הגביל את יכולתו של אשכנזי לחולל שינוי של ממש במערך החוץ הישראלי, גם בכך שעיכב במשך כחצי שנה את מינויים של כ-35 שגרירים וקונסולים כלליים, ובהם השגריר הישראלי המיועד לאיחוד האירופי חיים רגב.

לפיד המשיך מהנקודה שבה עצר אשכנזי, אך בתנאים טובים בהרבה. בשונה מאשכנזי, שהנושא האירופי היה חדש לו עם כניסתו לתפקיד, לפיד פועל במרחב האירופי כבר זמן רב. גישתו המדינית, שליוותה אותו בשנותיו באופוזיציה עת בנה עצמו כמועמד טבעי לשר חוץ, הייתה של דיאלוג ושיח, גם עם גורמים בינלאומיים ביקורתיים. נתניהו, לעומת זאת, נהג בגישה אגרסיבית של חרמות וגידופים כלפי גורמים אלה. לפיד נפגש תדיר עם שגרירים, אורחים ושליחים מיוחדים מאירופה. הוא עורך עמם תדרוכים, פגישות וסיורים ומקיים קשר רציף, גם כשיש אי הסכמות.

בנוסף לכך, בניגוד ליחסים החמים שטיפח נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה למשל, לפיד הדגיש גם לאחר כניסתו לתפקיד את חשיבות הקשר עם המדינות הדמוקרטיות והליברליות באירופה ואת שותפות הערכים בין ירושלים לבריסל. "אני רוצה לבסס את היחסים בינינו על משהו נוסף, שבדרך כלל לא מדברים עליו בדיפלומטיה בינלאומית: על אופטימיות. על כך שאני מאמין בכוח החיים של הדמוקרטיות הליברליות. בכוח הכלכלי שלהן. בכוח הרעיונות שלהן ליצור עולם טוב יותר".

לקראת הביקור בבריסל, הראה לפיד שהוא והממשלה מוכנים גם לקבל על עצמם את כללי המשחק בנוגע להתייחסות לשטחים הפלסטיניים. הנכונות הישראלית להיכנס לתוכנית התרבות האירופית (Creative Europe) תוך הסכמה לסעיף שמחריג את ההתנחלויות מהתוכנית היא טובה ונכונה. ישראל צריכה להיות חלק מתוכניות אירופיות רבות ככל שניתן, הואיל והדבר מניב תועלות ממשיות למגזרים שונים בחברה ולמדינה בכללותה. ממשלות נתניהו זגזגו בעניין זה – לרוב הן הסכימו לסעיף הטריטוריאלי שדרשו האירופים ולעתים התנגדו לו – ובכך החמיצה ישראל הזדמנויות רבות במרחב האירופי. לפיד יכול לפעול למשל בעניין ההשתתפות הישראלית בתוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון", שיוצאת השנה לדרך חדשה.

החלטת לפיד לקיים את ביקורו האירופי הראשון בבריסל – ולא בברלין, פריז או לונדון – משדרת גם היא מסר של שינוי. ממשלות ישראליות קודמות העדיפו לקדם יחסים בילטראליים עם מדינות אירופאיות ספציפיות, ולדחוק הצדה ככל שניתן את האיחוד. ביקורי בכירים ישראלים בבריסל היו דבר נדיר לאורך השנים. על אף שלפיד מכיר בחשיבות היחסים עם בעלות הברית של ישראל ביבשת, ועם כמה משרי החוץ שלהן הוא נפגש בנפרד במהלך הביקור בבריסל, החלטתו מעידה על שדרוג החשיבות של האיחוד במדיניות החוץ הישראלית.

טוב יעשה לפיד אם יזמין כעת את בורל לביקור גומלין בישראל. ניסיונותיו של שר החוץ האירופי לקיים ביקור שכזה נדחו תחת ממשלת נתניהו, וגם זה מצריך שינוי. בנוסף לכך, עליו לפעול לחידוש דיוני מועצת האסוציאציה במהלך כהונתה של צרפת כנשיאה התורנית במחצית הראשונה של 2022, וזאת לאור יחסיו הטובים עם מקרון, לעודד את האיחוד האירופי לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים ולקידום פתרון שתי המדינות, ובכלל זה הבעת גישה ישראלית חיובית להצעה האירופית מ-2013 לכונן שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל והרשות הפלסטינית בעת שלום, עליה ישראל טרם הגיבה רשמית.

לפיד יכול גם לנסות ולרתום את יחסי ישראל-אירופה גם לטובת זירות אחרות שחשובות לישראל – אגן הים התיכון, המפרץ, צפון אפריקה והים האדום. האיחוד האירופי פרסם לאחרונה עדכון למדיניות שלו ביחס לשכנותיו בים התיכון, שכולל אפשרות לשותפות אירופית בפרויקטים מולטילטראליים שכוללים את ישראל ואת מדינות הנורמליזציה. האיחוד משמש גם כמשקיף בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF), בו חברות ישראל והרשות הפלסטינית, והוא גם ממלא תפקיד מרכזי בארגון איחוד הים התיכון (UfM), בו ישראל זכאית לתפקיד בכיר, שנותר בשנים האחרונות בלתי מאויש בגלל סדרי עדיפויות מדיניים ומגבלות תקציביות של משרד החוץ.

ממשלת בנט מגלה פעלתנות מדינית רבה בשבועות הראשונים לכהונתה. בין היתר, הדבר כולל שיפור משמעותי במערכות יחסים שנפגעו במהלך כהונת נתניהו – עם הדמוקרטים בארה"ב, עם ירדן ועכשיו גם עם האיחוד האירופי. ביקור לפיד בבריסל מהווה נקודת פתיחה מצוינת לשיפור משמעותי של הקשר עם שותף אסטרטגי חשוב לישראל. בתחום זה הממשלה מאותתת בינתיים שבכוונתה לספק את הסחורה.

**המאמר פורסם בהארץ, 14 ביולי 2021

הפוסט לפיד ממשיך בשיפור היחס לאיחוד האירופי, ובתנאים טובים בהרבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

* מרק לובן עובד באגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר. הוא אחראי על הקשרים עם ארגון ה-OECD, קרן המטבע הבין-לאומית (IMF) ונציבות האיחוד האירופי (EU Commission), ומתמקד בהסרת חסמים בפני סחר בשירותים. הנייר מבטא את דעתו האישית בלבד.

הפוסט שיפור הגישה לשוק השירותים של האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מהי תכנית ארסמוס?

תכנית לחיזוק ההשכלה הגבוהה והכשרת עובדים. תכנית ארסמוס החלה לפעול ב-1987,^[1] כאמצעי משלים לשוק המשותף של הקהילה האירופית, שבו חופש תנועת סחורות, שירותים, הון ואנשים. לתכנית ארסמוס פוטנציאל לעודד את כל חירויות התנועה הללו, ולמנף את יתרון הגודל, התחרותיות והסינרגטיות של האיחוד האירופי בשוק ההשכלה הגבוהה והכשרת עובדים, כמנוע צמיחה, תעסוקה, תחרותיות, חדשנות ולכידות חברתית.

במסגרת התכנית אוניברסיטאות ברחבי האיחוד האירופי חתמו ביניהן על הסכמי חילופי סטודנטים בכל תחומי הלימוד, והמימון לניידותם הגיע מתקציב האיחוד. הסטודנטים והסטודנטיות בתכנית לומדים באוניברסיטה אירופית אחרת, וקורסים אלו נחשבים להם כחלק מהתואר. הלימודים נמשכים בין 3 ל-12 חודשים (סמסטר אחד עד שלושה). הסטודנטים ממשיכים לשלם את שכר הלימוד במוסד האם, ופטורים משכר לימוד במוסד המארח. לסטודנט אירופי משולמים דמי הנסיעה.

בשנת 2009 השיק האיחוד האירופי את התכנית "ארסמוס מונדוס", שיועדה לחילופי סטודנטים וסגל אקדמי עם מדינות מחוץ לאיחוד האירופי. החילופים הם דו-כיוונים: אל האיחוד האירופי וממנו למדינות המשתתפות בתכנית. המשתתפים מקבלים בנוסף לדמי נסיעה גם מלגת מחייה.

ארסמוס הפכה לתכנית חסרת תקדים בהיקפיה ובמימונה. רוב תכניות חילופי הסטודנטים בעולם נעשות על ידי קרנות ייעודיות, במימון הדדי בין שני מוסדות אקדמיים, או בהסכמים בין שתי מדינות. תכנית ארסמוס מאידך היא תכנית רב-לאומית הפועלת כיום מול כל מדינות העולם בסדרי גודל משמעותיים, ולרוב במימון האיחוד האירופי בלבד. בשנים האחרונות התכנית התרחבה וכוללת מלבד השכלה גבוהה גם הכשרה מקצועית (vocational training), התמחויות (traineeships), ואף חילופי נוער, ספורטאים ועוד.

ארסמוס כמרכיב בעוצמה הרכה של אירופה. האיחוד האירופי מייחס לתכנית חשיבות רבה. ניתן לומר כי היא חלק מאמצעי "העוצמה הרכה" (soft power, או 'דיפלומטיה רכה') שעומדים לרשות האיחוד בניסיונותיו להשפיע על שכנותיו ועל שאר מדינות העולם, לקרב אליו, לערכיו, לדרך החיים האירופית, לשיטות ההוראה והעבודה שלו. ההנחה היא שמי שלמד באיחוד האירופי יכיר אותו, יראה אותו באופן חיובי ואולי אף יושפע מתפיסותיו. חלק מהפירות העקיפים של השקעה אדירה זו היא שבוגרי התכנית יהפכו למעין "שגרירי" אירופה/האיחוד האירופי. אינדיקציה לחשיבות התכנית ניתן לראות בהכפלת תקציבה לשנים הקרובות (ראו בהמשך).

תכנית ארסמוס+. בשנת 2014 איגד האיחוד האירופי מספר תוכניות שונות בתחומי ההשכלה והניידות, ושינה את שם התכנית לארסמוס+. התכנית החדשה נבנתה עד שנת 2020 במסגרת התקציב הרב-שנתי של האיחוד האירופי המתוכנן לשבע שנים.

מיליוני א.נשים לקחו חלק בתכנית עד כה. בין 1987 ל-2014 כ-2 מיליון א.נשים השתתפו בה. בין 2014-2020 סדר הגודל הוכפל וכ-4 מיליון א.נשים נוספים השתתפו בתכנית. הם נחלקו לשני מיליון סטודנטים לתואר ראשון, 200 אלף לתואר שני, 800 אלף א.נשי סגל, 650 אלף מתמחים ו-500 אלף בני נוער. בתכנית לקחו חלק 125 אלף מוסדות השכלה, ארגוני הכשרה, נוער ויזמות. בשנת 2019 לבדה התכנית כללה 25 אלף פרויקטים. התכנית לשנים 2021-2027 מתוכננת לשלש את קודמתה ולהגיע ל-12 מיליון א.נשים.

הזדמנויות משופרות לניעות חברתית. תכנית ארסמוס+ שמה דגש על השכלה והכשרה כמקור לתעסוקה, צמיחה וחדשנות. בתגובה לביקורת ומתוך רצון להציג תכנית יותר מכלילה, הוצב יעד שאפתני נוסף המתמקד בהענקת הזדמנות לצעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. דגשים אלו מהווים מענה משופר לאתגרים הכלכליים והחברתיים מולם ניצב האיחוד בכלל ובתקופת מגיפת הקורונה בפרט.

תקציב ארסמוס+ לשנים 2014-20 עמד על כ-16.45 מיליארד אירו (עליה של 40 אחוזים בהשוואה לתקציב של 2007-2013). 2/3 מהתקציב יועד לניידות סטודנטים וסגל ו-1/3 לשותפויות ורפורמות במערכת ההשכלה הגבוהה ונוער.

תקציב לשיתופי פעולה מחוץ לאיחוד. 17 אחוזים מתקציב ארסמוס+ יועד לשיתוף פעולה עם מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי. הצפי למוביליות בינלאומית היה לכ-135 אלף מלגות במשך 6 שנים. עדיפות ניתנה למדינות השכנות במסגרת ה-European Neighbourhood Policy, הכוללת, מלבד ישראל, עוד תשע מדינות לאורך חופי דרום הים התיכון בהן מרוקו, תוניס, אלג'יריה, לוב, מצרים, הרשות הפלסטינית, ירדן, לבנון וסוריה, וכן שש מדינות במזרח אירופה, וביניהן אוקראינה ובלארוס. בשנים 2018-2020 מדינות דרום הים-התיכון ניצלו 21 אחוזים מהכספים למדינות שאינן חברות באיחוד האירופי (לעומת 17 אחוזים על ידי מדינות הבלקנים המערביים, 16 אחוזים על ידי מדינות מזרח אירופה, ו-10 אחוזים בלבד על ידי רוסיה).

ב. חשיבות תכנית ארסמוס+ לישראל

להשתתפות ישראל בתכנית ארסמוס+ של האיחוד האירופי ישנם יתרונות ישירים רבים בתחומי ההשכלה והתעסוקה. התכנית פותחת הזדמנויות רבות עבור סטודנטים, סגל אקדמי, נוער וספורטאים, עבור מוסדות השכלה גבוהה והכשרה, ועבור מדינת ישראל בכללותה. חשיבותה רבה להשתלבות ישראל בתחומים אלו מבחינה בינלאומית. בנוסף, יתרונות עקיפים נובעים מהקשרים הבין-אישיים המתפתחים בעקבות השתתפות בתכנית. ארסמוס+ מאפשרת פרויקטים המפגישים בין אנשים (P2P), בין מוסדות השכלה גבוהה ובין גופי ממשל (G2G) מישראל ואירופה. אינטראקציה בין ישראלים לאירופים יכולה להביא לשבירת סטראוטיפים ולשינוי תפיסת האחר, מתוך הבנה ששני הצדדים חולקים אורח חיים דומה, המבוסס על ערכים משותפים, דמוקרטיה, ושותפים לשאיפות דומות.

טיוב ההכשרה המקצועית. שוק התעסוקה בארץ ובעולם עובר תהפוכה מואצת בשל דיגיטציה, אוטומציה וכניסת בינה מלאכותית. לישראל יש מערכת השכלה גבוהה מהטובות בעולם. אולם בתחום ההכשרה המקצועית (שנמצא תחת משרד הכלכלה והתעשיה) ישראל יכולה ללמוד רבות ממדינות שונות באיחוד האירופי כמו גרמניה ואוסטריה המובילות בתחום, ותכנית ארסמוס+ מספקת הזדמנות לטייב את המערכת הקיימת ואמצעי לפתח מערכות חדשות, מקצועיות, הרואות את צרכי העובד.ת והמשק במאה ה-21 ומסוגלות לעמוד באתגרי השעה. מאז 2018 תכנית ארסמוס+ נועדה לסייע גם בכך. על מוסדות השכלה והכשרה בישראל לעשות כל שביכולתם לנצל את ההזדמנויות שבתכנית ההכשרה במלואן.

העצמת הסטודנטים. המשתתפים בארסמוס+ חווים חווית חיים במדינה בעלת שפה, היסטוריה ותרבות אחרת, ומשפרים מיומנות שליטה בשפה האנגלית ו/או בשפות זרות. מלבד הלימודים הם מרחיבים אופקים גם בדרכים א-פורמליות. בעידן הגלובלי הכרת התרבות במדינות שונות היא ערך מוסף בעולם התעסוקה. הלימוד והחיים עם סטודנטים ממדינות שונות מפתחים מיומנויות וכישורי עבודה בסביבה רב-תרבותית (כישורים רכים ורוחביים). בנוסף, המשתתפים בה יוצרים רשת קשרים חוצת מדינות ואף יבשות.

עידוד תעסוקה. מחקר אימפקט הראה שהשתתפות בתכנית ארסמוס צפויה לשפר את הפרופיל התעסוקתי ואת הסיכוי למצוא עבודה. שיעור האבטלה בקרב משתתפי ארסמוס היה נמוך ב-23 אחוזים ממקביליהם שלא למדו במדינה אחרת חמש שנים לאחר סיום לימודיהם. סקר מעסיקים הראה כי שני שליש מהמעסיקים/ות חושבים כי ניסיון בינלאומי הוא נכס משמעותי למועמדים/ות, ומוביל לאחריות מקצועית רבה יותר.

קידום המחקר והקשרים האקדמיים הבינלאומיים. הסגל האקדמי המשתתף בניידות יכול לנצל את שהותו במדינה האחרת לקדם הוראה ומחקר משותפים, ושיתופי פעולה רחבים ועמוקים מעבר לתכנית ארסמוס+.

חיזוק מוסדות ההשכלה הגבוהה. מוסדות השכלה גבוהה בישראל מקיימים במסגרת תכנית ארסמוס+ שיתופי פעולה עם כ-360 מוסדות מקבילים באירופה, משפרים את היקף, מגוון ואיכות הפעילות הבינלאומית שלהם, יכולים לשפר את שיטות ההוראה ולקדם רפורמות, וכך להעלות גם את האטרקטיביות שלהם בעיני נרשמים. כמו כן, תכנית זו תומכת במאמצי האוניברסיטאות לחזק את הממד והזהות הבינלאומיים שלהן, המהווים חלק מדירוג המוסד.

שיפור ההוראה. בעוד שרמת המחקר בישראל היא מהגבוהות בעולם, יש מקום רב ללמידה מאירופה כיצד לשפר את תפיסת ההוראה ודרכי הלמידה. השיטה האירופית מעמידה את הסטודנט במרכז, מפתחת דרכי הוראה חדשניות, ושמה דגש על הכשרת הסטודנט לעולם התעסוקה. חלק מתכנית ארסמוס+ מוקדש לפרויקטים העוסקים בפיתוח ויישום אסטרטגיות מוסדיות, והקמת מרכזים לפיתוח חדשנות בשיטות ההוראה.

ג. השתתפות ישראל בארסמוס+: נתונים

שיעור ההשתתפות של מוסדות, סטודנטים וסגל היוצאים מישראל לאירופה ובאים לישראל ממנה הוא הגבוה ביותר מבין מדינות האזור. כ-90 אחוזים מהמוסדות להשכלה גבוהה באיחוד האירופי משתתפים בארסמוס+. זהו גם שיעור ההשתתפות של מוסדות השכלה גבוהה בישראל בתכנית. נתונים אלו אינם מפתיעים בהתחשב ברמת הפיתוח הגבוהה של ישראל. בין 2015-2018 כ-9,500 אלף סטודנטים וכ-5000 א.נשי סגל ישראלים ואירופים לקחו בה חלק. מתוכם, כ-8,000 ישראלים נסעו לאירופה וכ-6,500 אירופים הגיעו לישראל.

פרויקטים. משנת 2008 (אז ישראל הצטרפה לתכנית טמפוס^[2]), ועד סוף 2014 זכו 18 פרויקטים, הכוללים 32 מוסדות בישראל, בקולות הקוראים של האיחוד. הפרויקטים היו עם 20 מדינות חברות באיחוד האירופי וכן מדינות לא חברות. עלותם היתה מעל 10 מיליון אירו, והמימון הגיע במלואו מתקציב האיחוד האירופי. בין 2014-2020, תחת תכנית ארסמוס+, האיחוד האירופי מימן יישום של 25 תכניות אסטרטגיות ל-14 מרכזים מוסדיים, ו-170 קורסים בעשרה תחומים אקדמיים ב-37 מוסדות בישראל.

תקציב. אינדיקציה נוספת לבולטות ישראל עולה מהחלוקה התקציבית. בין 2015-2019 25 אחוזים מהמימון למדינות דרום הים התיכון הגיע לישראל, 17 אחוזים למרוקו, 15 אחוזים לתוניסיה, רק 10 אחוזים למצרים ו-9 אחוזים לירדן. השווי הכולל של חילופים ותכניות אלו בין 2014-2020 מבחינת ישראל עמד על כ-50 מיליון אירו.

ד. הצטרפות ישראל לתכנית ארסמוס+ לשנים 2021-2027: שנת מעבר

בחירת מעמד החברות. בפני ישראל ישנן שתי אפשרויות להשתתפות בתכנית ארסמוס+ החדשה שנפתחת ב-2021. האחת, במעמד "מדינה שותפה" (partner country), שמשמעו השתתפות מוגבלת בחלקים של התכנית, אך ללא תשלום מצידה. השניה, השתתפות במעמד של "מדינת תכנית" (program country), שמשמעה שכל האפשרויות בתכנית פתוחות בפניה, ובתשלום חלקה היחסי לתקציב התכנית. במעמד זה של "מדינת תכנית" נמצאות 6 מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי, ובינהן נורבגיה, איסלנד וטורקיה.^[3] ישראל בחרה להצטרף במעמד "מדינה שותפה". נכון לדצמבר 2020, ישנן 23 מדינות שותפות בארסמוס+, בינהן שוויץ, רוסיה וכל שאר 15 מדינות השכנות. להבדיל משאר המדינות במדיניות השכנות של האיחוד, רמת ההשכלה הגבוהה בישראל מפותחת, וחלק ממוסדותיה זוכים לדירוג עולמי גבוה. לכן עלתה השאלה האם כדאי לישראל לשנות את סטטוס השתתפותה בתכנית ממעמד של "מדינה שותפה" ל"מדינת תכנית". שינוי כזה יפתח בפניה את כל חלקי התכנית ויעניק יותר הזדמנויות, אך יצריך תשלום ניכר. בחינת כדאיות שנעשתה לפני מספר שנים העלתה כי עדיף לישראל להשאר במעמד "מדינה שותפה".

תהליך ההצטרפות לתכנית החדשה במהלך 2021. שנת 2021 היא שנת מעבר/גישור בין התכנית הישנה לחדשה. הנציבות האירופית מעבירה טיוטת הסכם הצטרפות למשרד ארסמוס+ בישראל. לאחר סקירת המחלקה המשפטית במשרד החוץ וגורמים נוספים הנוגעים בדבר, בהעדר סעיפים פוליטיים חריגים, ההסכם החדש יחתם על ידי המועצה להשכלה גבוהה, הגוף בתוכו פועל משרד ארסמוס+ בישראל, המנהל את התכנית בארץ. כאמור, ישראל צפויה לשמור על הסטטוס של "מדינה שותפה".

הכפלת התקציב. במסגרת תקציב האיחוד האירופי לשנים 2021-2027, תקציב ארסמוס+ כמעט הוכפל ל-26 מיליארד אירו, במטרה לשלש את מספר המשתתפים בו, כך שיגיע ל-12 מיליון א.נשים.

ה. השתתפות ישראל בתכנית ארסמוס+: אתגרים

מדיניות הבידול. כחלק ממדיניות הבידול בה נוקט האיחוד האירופי, הוא מפריד בין מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק לבין השטחים. מאז 2013 הוכנס לכל ההסכמים בין האיחוד לישראל סעיף טריטוריאלי מפורש הקובע כי ההסכם חל רק בגבולות הקו הירוק. לכן תכנית ארסמוס+ לא כוללת את המוסדות האקדמיים ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורמת הגולן: אוניברסיטת אריאל, מכללת "אורות" באלקנה, מכללת "הרצוג" בהר-עציון ומכללת אוהלו בקצרין (כ-20,000 סטודנטים הלומדים בהן וסגל המרצים בהן מנועים מהשתתפות בתכנית).

התכנית רגישה להתפתחויות פוליטיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר ממשלת נתניהו העלתה בראשית 2020 את תכנית הסיפוח, מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי הורתה לשירות החוץ האירופי להכין רשימת צעדים בהם יוכלו לנקוט מול ישראל היה ותספח שטחים. הכנת הרשימה לא הושלמה, אך דיווחים עיתונאיים העלו שתי תכניות שיכלו להכנס לרשימה. אחת מהן היתה תכנית ארסמוס+ (השניה היתה תכנית המחקר והחדשנות "הורייזון אירופה") במסגרת התקציבית לשנים 2021-2027. אם החלטה כזו היתה מתקבלת, הגזר ממנו נהנית ישראל היה נלקח ממנה והופך למקל.

הזדמנויות לא ממוצות במלואן. התכנית מעמידה הזדמנויות רבות למוסדות השכלה והכשרה בישראל, אך הן אינן תמיד מנוצלות במלואן. למוסדות רבים אין את היכולת ללמד באנגלית ולתת את המענה ההיקפי לו זקוקים סטודנטים זרים. התמריצים שבתכנית מהווים זרז להקמת ושיפור המערכים שיאפשרו השתתפות מלאה יותר, וזו הזדמנות שעל המוסדות לנצל ככל שאפשר. התכנית לשנים הקרובות מאפשרת להגדיל את מספר המשתתפים ועל המוסדות להגדיל את יכולת הקליטה והטיפול שלהם בסטודנטים זרים בהתאם.

יחסי ציבור ומיתוג לתכנית. האיחוד האירופי סובל מתדמית שלילית בקרב חלקים גדולים בציבור בישראל, הנובעת מיחסו הפוליטי הביקורתי כלפי ישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומהשימוש שפוליטיקאים מסוימים בישראל עושים בו כשק חבטות וכ"שעיר לעזאזל". תכנית ארסמוס+, על כל יתרונותיה הרבים, אינה מוכרת דיה לציבור הישראלי בכלל ואף לא בקרב סטודנטים (לעיתים אף לא אלו שנוסעים דרך האוניברסיטה במסגרת התכנית). על האיחוד האירופי ומשרד ארסמוס+ בישראל ליצור מוניטין ומיתוג ברור יותר לתכנית זו ולתועלות שישראל והמשתתפים בה נהנים מהן במימונו המלא. מיתוג אפקטיבי יגדיל את הערך המוסף העקיף הנובע מהסטודנטים והסגל המשתתפים בתכנית כשגרירי האיחוד האירופי.

יציאת בריטניה מהתכנית. בשל הברקזיט (יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי בינואר 2021), בריטניה נשאה ונתנה עם האיחוד האירופי על הצטרפות לתכנית ארסמוס+, אך בסוף דצמבר 2020 הודיעה במפתיע שלא תשתתף בה יותר, וכי תפתח תכנית משלה שתקרא ע"ש המדען אלן טיורינג. עלותה נאמדת בכ-100 מיליון פאונד (128 מיליון אירו) לשנה האקדמית 2021-2022. מטרתה לאפשר ל-35 אלף סטודנטים וצעירים בריטים ללמוד ולהתמחות מחוץ לבריטניה. כלומר, היא מיועדת לתת לסטודנטים ולצעירים בריטים את יתרונות הלמידה וההתנסות הבינלאומית ולא תומכת בניידות סטודנטים אל בריטניה (בה יש כיום 150 אלף סטודנטים זרים). כמו כן, אין בה מרכיב הוראה של סגל אקדמי. התכנית אינה שמה דגש על הקשר עם אירופה, אלא פתוחה לכל העולם. עבור ישראל ואירופה זהו הפסד של מדינה בעלת אוניברסיטאות מובילות במחקר, בהוראה ובהכשרה. בשל הפרישה המפתיעה מצידה, בריטניה לא עשתה עבודת הכנה מקדימה מול מוסדות הלימוד בה, באירופה ובעולם. לכן שנת 2021, ואולי אף מעבר לכך, צפויה להיות שנת מעבר עד למימוש תכנית טיורינג.

ו. סיכום: תכנית ארסמוס+ 2021-2027 כהזדמנות שיש לנצל

תכנית זו מעמידה שלל הזדמנויות יקרות ערך לישראל לפיתוח ההון האנושי, להידוק יחסי המחקר, המדע, הכלכלה, הסחר, ככלי ליצירת רשת קשרים ולשינוי תדמיתה, וכן כמנוף לחיזוק השתייכותה לאירופה מבחינת זהות והזדהות תרבותית, ערכית, דמוקרטית ונורמטיבית.

מבחינת ישראל, יש הבנה לערך הישיר של פיתוח ההון האנושי שנוצר עקב השתתפות בתכנית, ותורם לתעסוקה ולצמיחה בעולם הגלובלי התחרותי. התכנית מאפשרת להגביר ניידות סטודנטים וחוקרים ישראלים באירופה ואירופים בישראל. היא מאפשרת שלל הזדמנויות לשיפור ההון האנושי, ולהשתלבות ישראל בשוק ההשכלה הגבוהה, ההכשרה המקצועית והתעסוקה הגלובלי בכלל והאירופי בפרט. כמו כן, יש הבנה לערך המוסף של יצירת רשת קשרים בין אנשים ומוסדות ממדינות שונות, וכן להשלכות רחבות יותר הנובעות מפוטנציאל החיברות ושינוי התפיסה של ישראל בעיני אירופים. תכנית ארסמוס+ של האיחוד האירופי מאפשרת לקדם יחסים בין אנשים ועמים ולקרב ביניהם. יש לעודד באמצעותה מפגשים בין ארגונים וגופים שונים.

על ישראל למצות את הפוטנציאל שבתכנית ארסמוס+. יש לעודד מוסדות השכלה והכשרה ישראלים לגשת לקולות הקוראים במסגרת התכנית במאמץ לזכות במימון פרויקטים לשיפור ולטיוב מערכת ההוראה וההכשרה בישראל. בנוסף, יש להשקיע יותר במיתוג ופרסום תכנית זו, וכן לנצל את האפשרויות שבה להחזרת מוחות לישראל. מומלץ לבדוק אפשרות להרחיב את התכנית כך שתכלול גם הכשרות והתנדבות של ישראלים באירופה ואף חילופי מתנדבים מקצועיים.

[1] התכנית נקראת Erasmus על שם הפילוסוף וההוגה ההולנדי שלמד ולימד במקומות שונים ברחבי אירופה. אלו גם ראשי תיבות: EuRopean Community Action Scheme for the Mobility of University Students.

[2] בשנת 1990 האיחוד האירופי החל בתכנית "טמפוס" (Tempus), המאפשרת למוסדות השכלה גבוהה להשתתף בפרויקטים למודרניזציה, שיפור הוראה ובינלאומיות. בשנת 2014 טמפוס הפכה חלק מתכנית ארסמוס+

[3] שלוש משש מדינות אלו, נורבגיה, איסלנד וליכטנשטיין, הן מדינות "האזור הכלכלי האירופי" (European Economic Area), שלהן מעמד ייחודי בשוק המשותף של האיחוד האירופי. שלוש האחרות, טורקיה, סרביה והרפובליקה של צפון מקדוניה מועמדות להצטרפות לאיחוד האירופי (אם כי טורקיה לא צפויה להצטרף לאיחוד בעתיד הנראה לעין). עד 2013 שוויץ היתה מדינת תכנית. מ-2014 הפכה למדינה שותפה.

הפוסט הפוטנציאל הטמון בתכנית ארסמוס+ לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-9 בפברואר פרסמה הנציבות האירופית מסמך בשם "שותפות מחודשת לשכנות הדרומיות: סדר יום חדש לים התיכון". מדיניות זו כוללת לצד ישראל גם את הרשות הפלסטינית, ירדן, לבנון וסוריה ומשתרעת ממצרים עד מרוקו – עשר מדינות/ישויות בסך הכל. המסמך אושר באפריל על-ידי מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי. ישראל בוחנת את אפשרויותיה בהקשר זה. מבחינתה, משפט מרכזי במסמך הוא כי "האיחוד האירופי יהיה מוכן לבחון שיתופי-פעולה אזוריים, בין-אזוריים וטרילטרליים ויוזמות משותפות בין מדינות… כולל לאור הסכמי הנורמליזציה האחרונים בין ישראל ומספר מדינות ערביות". בנוסף לכך, לראשונה בפרסומי האיחוד האירופי, המסמך מזכיר את "המפרץ" (הפרסי) ואת הים האדום בהקשר לפרויקטים בין-אזוריים.

המסמך מונה חמישה אתגרים אזוריים: הצורך בפיתוח הון אנושי, ממשל טוב יותר, שלטון חוק, ובהצנע דמוקרטיה וזכויות אדם; חיזוק החוסן הכלכלי, בדגש על שילוב צעירים ונשים בשוק העבודה, וכן פיתוח דיגיטלי; שלום וביטחון; הגירה, ושינויים אקלימיים-סביבתיים. מגפת הקורונה, ממנה מדינות ערב טרם יצאו, החריפה את כולם. כמו כן, כוח המשיכה של האיחוד האירופי ללכת בדרכו ועל-פי עקרונותיו נמצא בתחרות גוברת מול סין ורוסיה. לישראל, החולקת עם האיחוד האירופי את ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק, יש אינטרס משותף לקדם שכונה יציבה ומשגשגת.

השאיפה של האיחוד האירופי שמדינות אלו יטייבו את מערכת הממשל שלהן, יקיימו זכויות אדם, שלטון חוק ואולי אף יקדמו תהליכי דמוקרטיזציה לא ממש נראית מעבר לאופק. ובכל זאת, בראייה ישראלית, התוכנית טומנת הזדמנויות ריאליות שעליה לנצלן. לישראל יש אינטרס לתרום לקידום יעדי מדיניות השכנות של האיחוד האירופי כדי ליצור שכונה יציבה, בטוחה, צומחת ומשגשגת, שמדינותיה מטפלות יחד באתגרי שינויי האקלים, מקדמות מהפך ירוק וכלכלה מעגלית, ועוברות טרנספורמציה דיגיטלית. האיחוד גם מציע כלים לקדם התמודדות עם אתגרים אלו. למשל, כללי צבירת מקור אירו-ים תיכוניים שיקלו על ייצור ועיבוד מוצרים חוצי-גבולות ויהפכו זאת לכדאי יותר מבחינת פטור ממכס בכניסה לשוק האירופי.

לרשות תוכנית השכנות הדרומית של האיחוד עומד תקציב נכבד בסך שבעה מיליארד אירו לשבע שנים (2027-2021). חלק הארי של תקציב זה מיועד בילטרלית לתכניות בתוך המדינות המתפתחות, ולכן ישראל כמדינה מפותחת לא תהנה ממנו. החלק הנותר נועד לקדם שיתופי פעולה אזוריים המטפלים באתגרים שצויינו במסמך. חידוש אחד בהקשר זה הוא שאיפת הנציבות האירופית לגייס משקיעים פיננסיים כמו הבנק האירופי להשקעות, הבנק האירופי לשיקום ופיתוח, ומשקיעים פרטיים בסך כולל של עוד כ-30 מיליארד אירו לתקופה זו. גם גופים מוסדיים ואנשי עסקים ישראלים מוזמנים לקחת בכך חלק.

השכנות מוזמנות להציע לאיחוד האירופי פרויקטים משותפים. יש כאן הזדמנות להיעזר בבריסל לפיתוח היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, מרוקו, ירדן ומצרים. אחד הלקחים המרכזיים מסבב הלחימה האחרון מול חמאס הוא הצורך לחזק את הרשות הפלסטינית, ואולי ניתן במסגרת התוכנית לפעול גם בכיוון זה. לכן, רצוי שישראל תחשוב יחד עם שכנותיה הקרובות והרחוקות כיצד לרתום את האיחוד האירופי ומשקיעים מוסדיים ופרטיים לפרויקטים משותפים שכאלו. ישראל (ממשלה, מגזר שלישי ופרטי) יכולה בין היתר לרתום את היתרונות היחסיים שלה בתחומי טכנולוגיות מים, דיגיטציה, מידבור, חקלאות, אנרגיה סולרית, הכשרת צוותי רפואה, התמודדות עם מצבי חירום, העצמת נשים עסקית ועוד. התוכנית של האיחוד מאפשרת גם קידום יוזמות מסוג עם-לעם וקידום תיירות, כולל לאתרים קדושים לשלוש הדתות.

לשם מימוש ההזדמנויות הללו רצוי שיתקיים ערוץ פוליטי רם-דרג וממוסד בין ממשלת ישראל לאיחוד האירופי. יחסים אלו היו במצב קשה ביותר בשנים האחרונות בשל קיפאון תהליך השלום, וגם בגלל גישה לעומתית עד עוינת שאימצו ממשלות נתניהו הקודמות, ובריתות עם משטרים אירופאים א-ליברליים שקראו תיגר על הפרויקט האירופאי. בעקבות הסכמי הנורמליזציה ונטישת ישראל את כוונת הסיפוח, משרד החוץ הצליח לשפר משמעותית את היחסים עם האיחוד, אולם המפגש בדרג שרים במסגרת מועצת האסוציאציה טרם חודש (המועצה האחרונה התכנסה ב-2012). אי-קיום תהליך שלום לצד סבבי הסלמה עתיים מקשים על מימוש הפוטנציאל לישראל שגלום בתוכנית השכנות ובכלל.

תוכנית השכנות המחודשת אמורה להיבנות על "רשימת עדיפויות" (Partnership Priorities) שתגובש השנה עם מדינות האזור. הרשימה מזהה מספר נושאים בראש סדר העדיפויות בין המדינה הדרום-ים תיכונית לבין האיחוד האירופי. האיחוד סיכם לפני מספר שנים "רשימת עדיפויות" עם מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, מצרים, ירדן ולבנון, ונדרש לעדכן אותה השנה. לישראל (ולפלסטינים) אין רשימה שכזו. כאשר ישראל החלה במגעים לגביה 2016-2015, היו מספר מדינות באיחוד שהביאו לעצירתם בהסתמך על מדיניות הזיקה עליה החליט האיחוד ב-2009, הקושרת בין אי-קיום תהליך שלום עם הפלסטינים לבין אי-שדרוג היחסים עם ישראל.

מסמך השכנות המחודשת מאפשר לבנות שיתופי פעולה גם על בסיס "מסמכי מדיניות מקבילים". יש לישראל מסמכים כאלו (האחרון מ-2005), אך הם ישנים ולא מעודכנים. מפגש אסוציאציה יכול לסייע להתניע הליך גיבוש של "רשימת עדיפויות" בילטרלית, המבטאת את הפוטנציאל העדכני ביחסים עבור שני הצדדים (או לחתום עליה) ויעזור לישראל ולאיחוד האירופי לממש את מלוא הפוטנציאל בתוכנית השכנות המחודשת שלו. כאשר הרוחות מסבב ההסלמה האחרון תירגענה, יהיה נכון ששר החוץ שלנו יבקר בבריסל ויגיע להסכמה עם עמיתיו על כך.

גם בהעדר מועצת אסוציאציה ו"רשימת עדיפויות" עם האיחוד, על הממשלה ליזום הליך חשיבה בין-משרדי מסודר בהובלת משרד החוץ, לשתף בו בעלי עניין כמו המגזר השלישי והמגזר הפרטי, לנהל דיאלוג על כך עם שכנותינו ולרתום את האיחוד האירופי לפרויקטים משותפים שיסייעו לבנות שכונה טובה, יציבה, משגשגת ובטוחה יותר. הנציבות האירופית מזהה את הסכמי הנורמליזציה כ"הזדמנות גדולה", וכתהליך שהאיחוד רוצה לעזור לו ולסייע בצעדים בוני אמון בין ישראל למדינות ערב, כדברי נציב השכנות, אוליבר ורהלי. למדינת ישראל יש אינטרס בשלום, יציבות, העלאת הרווחה האזורית, בהתמודדות עם אתגרי שינוי אקלים ופיתוח דיגיטלי, שייצרו עתיד אזורי טוב יותר לכלל תושבי ותושבות האזור.

*המאמר פורסם בהארץ, 26 במאי 2021

הפוסט האיחוד האירופי, ישראל ומדינות הים התיכון – צ'אנס לשכנות טובה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת שינוי, אם תוקם כזו, תצטרך להשקיע יותר בשיפור עם האיחוד האירופי. היחסים עם האיחוד הם נכס אסטרטגי ומרכיב מרכזי עבור מדינת ישראל. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה של ישראל, מקור הזדהות נורמטיבי וערכי, מקור לתמיכה מדינית וביטחונית, שותפת מימון המחקר והחדשנות הראשית של ישראל, וכן שותפה ליצירה תרבותית. צוות חשיבה של מכון מיתווים פרסם לקראת אפשרות כינונה של ממשלה חדשה המלצות לשיפור ההתנהלות הישראלית כלפי האיחוד האירופי:

א. להכיר בנכסיות היחסים עם האיחוד האירופי עבור ישראל. ישראל שואפת להשתייך לחוג המדינות הדמוקרטיות והליברליות המפותחות, שמקפידות על שלטון חוק ושומרות על זכויות האדם. אירופה היא גם האזור הקרוב והמשמעותי ביותר לישראל מבחינת עומק וגיוון הקשרים עמה. מסחרית וכלכלית, האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשי של ישראל, ובעשורים האחרונים היקף הסחר בציר הזה עלה משמעותית. הקשר עם האיחוד האירופי מניב לישראל גם יתרונות כלכליים נוספים, דוגמת השתתפות ישראל בתוכנית המחקר והחדשנות של האיחוד האירופי. תוכנית זו היא המקור הראשי למימון מחקר וחדשנות בישראל אחרי המימון הממשלתי. כמו כן, הסכם "שמיים פתוחים" שנחתם עם האיחוד האירופי ב-2013 השפיע באופן ניכר על משק התיירות בישראל. תוך שנתיים מיישומו חלה ירידה של יותר מ-30% במחירי הטיסות למערב אירופה.

ב. להגביר את ההיכרות עם האיחוד האירופי ולאמץ שיח חיובי יותר כלפיו. בישראל משתמשים פעמים רבות באיחוד האירופי כ"שק חבטות" ובתקיפתו כמכשיר לגיוס תמיכה פוליטית ופופוליסטית. השיח הישראלי הלעומתי כלפי האיחוד האירופי, שצבר תאוצה בשנים האחרונות, פוגע ביחסים. יש לאמץ במקומו שיח חיובי, שיש בו מקום לביקורת הדדית עניינית. אנשי ציבור ישראלים צריכים להגביר את ההיכרות שלהם עם אירופה והאיחוד האירופי, כישות ייחודית בזירה הבינלאומית, ולהבין שהדבר יסייע להם במגרש הפוליטי ובזירה הציבורית. עליהם גם להתבטא בפומבי על חשיבות הקשר עם אירופה, להדגיש לציבור את הרווחים שהיחסים האלה מניבים לשני הצדדים ואת החשיבות האסטרטגית של הקשרים וההסכמים עם האיחוד האירופי לכלכלתה, ביטחונה, חדשנותה ושגשוגה של ישראל. חשוב, למשל, שיותר ישראלים יידעו שההוזלה הניכרת בעלות הטיסות לאירופה נובעת משותפות עם האיחוד האירופי.

ג. להבין את ההתנהלות הפוליטית הפנים-אירופית ולהתמודד במתינות עם ביקורת. מדינות רבות באיחוד האירופי מעדיפות ששירות החוץ של האיחוד יהיה זה שישמש כ"שוטר הרע" מול ישראל, ולא הן עצמן. את הביקורת שלהן על מדיניות ישראל הן מבטאות דרך המסגרת הכלל-אירופית, בעוד שביחסים הבילטראליים עם ישראל הן שומרות בדרך כלל על רוח חיובית. ואולם, מדיניות החוץ של האיחוד האירופי נגזרת ישירות מהחלטות שמתקבלות בקונצנזוס על-ידי שרי החוץ של המדינות החברות בו. חשוב שבישראל יבינו את ההתנהלות הפוליטית הזאת, וישקפו שעמדת האיחוד האירופי מייצגת את עמדת המדינות החברות, ולא עמדה נפרדת. ישראל צריכה להתמודד עם הביקורת האירופית מבלי להגזים בהתייחסות אליה. בין ידידים ושותפים החולקים אותה מערכת ערכים יש מקום לביקורת. גם בזמני מחלוקת, ישראל צריכה לשמור על הקוד הדיפלומטי ועל שיח מכבד ולא מתלהם. אין לצייר כל ביקורת אירופית כעמדה השוללת את קיומה של ישראל או רוצה ברעתה. לא כל ביקורת היא אנטישמיות או קריאה לחרם.

ד. להדגיש בפני האירופים את הנכסיות הישראלית ולהכווין לשיח מועיל יותר כלפי ישראל. ישראל צריכה לבסס דיאלוג חם, ידידותי ומכבד עם האיחוד האירופי, באופן שנשען על שותפות ערכים ואינטרסים. עליה להדגיש לאירופים את הנכסיות הישראלית עבורם, תוך שימוש בטרמינולוגיה שמתאימה לאיחוד האירופי, ולהבהיר שישראל יכולה לשמש מקור ידע ואף מודל לחיקוי בתחומים שונים. יש להכווין את השותפים האירופים לאמץ שיח מועיל יותר כלפי ישראל. התמקדות שלהם בביקורת על ישראל מעוררת תגובת נגד בארץ. לצד השמעת ביקורת, חשוב שמנהיגים אירופים ימשיכו להביע מחויבות להיותה של ישראל מדינה בה ממומשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, וידגישו בפני הציבור בישראל את המשך מחויבותם לביטחון המדינה (גם לצד הקמת מדינה פלסטינית) ואת נכונותם להכרה בירושלים (המערבית) כבירת ישראל, בכפוף להסכם עם הפלסטינים.

ה. לגבש חזון ליחסים עם האיחוד האירופי ולשפר את עבודת המטה הממשלתית בנושא. יש להקים מערך תכלול ממשלתי מסודר שינחה את ההתנהלות הכללית של ישראל ביחס לאירופה. רצוי שבראשו יעמדו נציגי משרד החוץ המחזיקים בתמונה הכללית, ושהמערך יגבש חזון אסטרטגי לישראל שיבטא את חשיבות הקשר עם האיחוד האירופי, יגדיר את מסגרת היחסים הרצויה עמו ויתווה דרך לפיתוח היחסים. לאור זאת, הקבינט, הכנסת, ועדותיה והמטה לביטחון לאומי (מל"ל) יידרשו לקיים דיונים קבועים על היחסים עם אירופה ועל הדרכים המעשיות לקדם אותם.

**פורסם בהארץ, 31 במרץ 2021

הפוסט שבע המלצות ל"ממשלת שינוי" כיצד לשפר היחסים עם האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עקרונות והמלצות למדיניות ישראל כלפי האיחוד האירופי – <br> המלצות צוות חשיבה של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תנאי הפתיחה היו קשים. השתלשלות העניינים בעשור האחרון ביחסי ישראל-האיחוד האירופי כוללת החלטות מצד בריסל בשנים 2009-2008 שיוצרות זיקה בין התקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לשדרוג היחסים עם ישראל לבין אי-כינוס מועצת האסוציאציה מאז 2013 ומדיניות בידול וסימון מוצרים מהשטחים. בנוסף, 1 ביולי, מועד תחילת הכהונה הגרמנית, סומן על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו כיום שבו תוכנית הסיפוח יכולה לצאת לפועל.

האיחוד האירופי ולצדו כחצי מהמדינות החברות בו – כולל גרמניה – עסקו במחצית הראשונה של השנה בקמפיין דיפלומטי לבלום את הסיפוח. חלקן – לא כולל גרמניה – השמיעו איומים על שימוש ב"מקלות" והורו לשירות החוץ האירופי להכין רשימת צעדים אפשריים כלפי ישראל. בעוד גרמניה מזהירה את ישראל מפני השלכות שיהיו לסיפוח על היחסים עם אירופה, ממשלת ישראל סמכה על גרמניה (ואחרות) שתבלום את הצעדים הקשים יותר כלפי ישראל.

התפנית החלה ב-13 באוגוסט, אז הכריז נתניהו כי הסיפוח ידחה ובמקומו ייחתם הסכם שלום עם איחוד האמירויות. שינוי זה, מכוונות סיפוח להסכמי נורמליזציה, הפתיעה את בריסל. האיחוד האירופי, ב-DNA שלו, מעודד תהליכי שלום אזוריים. אולם תהליך השלום שהאיחוד שואף לראות בהקשר הישראלי הוא בראש ובראשונה עם הפלסטינים, ועל בסיס קוי 1967, לא על בסיס תוכנית טראמפ.

אמירות מצד ראש הממשלה בתקשורת הישראלית כי הסיפוח לא בוטל אלא רק נדחה, הותירו את החשדנות של חלק מהמדינות האירופיות כלפי ממשלת נתניהו על כנה. ואכן, בנובמבר, לפני השבעת ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב, באה הכרזת הממשלה על הפשרת 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס, אותה ארה"ב והאיחוד האירופי ניסו למנוע בשש השנים האחרונות. זאת, מתוך הנחה שבנייה כזו תרחיק את פתרון שתי-המדינות ותהווה סיפוח דה-פקטו.

רוב הציבור הישראלי תופס את האיחוד האירופי כיריב ולא כידיד; כגוף ביקורתי כלפי ישראל, המצדד בפלסטינים. הביקורת המדינית שבאה מבריסל בנושא הסכסוך עם הפלסטינים מקבלת את קידמת הבמה התקשורתית ומאפילה על שיתופי הפעולה הכלכליים, המחקריים, והאזרחיים הרבים שמתקיימים בין הצדדים. אך נבחרי ונבחרות ציבור יודעי דבר מכירים בכך שבתחומים רבים האיחוד האירופי הוא שותף מרכזי ואסטרטגי עבור ישראל, אף יותר מאשר ארה"ב (למשל בהיקף הייצוא ובהיקף המימון למחקר וחדשנות, שמניעים צמיחה במשק). לצד התסכול המדיני הרב השורר בישראל מהביקורת האירופית, מצויה בקרב אנשי המקצוע הבנה לגבי חשיבותו המרכזית של האיחוד לישראל מבחינת כלכלה (ייצוא וייבוא סחורות ושירותים, השקעות, קביעת רגולציה ועוד), מחקר וחדשנות (מימון ושיתופי פעולה), השכלה גבוהה, תיירות, תרבות, חקלאות, ביטחון, ועוד. חזרה לדיאלוג רשמי רם-דרג עם האיחוד חשובה לפתיחת הדרך לשדרוג היחסים.

אחת ל-13 שנים וחצי זוכה מדינה חברה באיחוד האירופי לעמדת השפעה צנועה. במשך חצי שנה היא מכהנת כנשיאת מועצת האיחוד ומנהלת את כינוסי מועצות השרים (שרי הכלכלה, הסביבה, חקלאות, תחרות, ענייני פנים ומשפט ועוד). הנשיאה יכולה אמנם לקבוע את סדר היום של ישיבות המועצה, אך מצופה ממנה לתווך ולפשר באופן הוגן וניטרלי בין המדינות החברות במטרה לקדם קבלת החלטות. מאז אישרור אמנת ליסבון (2009), הנשיאה התורנית אינה מנהלת את מועצת שרי החוץ, אותה מנהל הנציב הגבוה למדיניות חוץ ובטחון (כיום ג'וזף בורל) וסדר יומה נקבע בשירות החוץ של האיחוד האירופי.

לגרמניה מעמד מרכזי ומוביל באיחוד האירופי, ומוטת ההשפעה שלה בו רבה מאוד. על אף מאמציה הכנים, גם לה יש מגבלות בכל הנוגע לקידום יחסי ישראל עם האיחוד האירופי, התקועים מדינית. מגבלות אלו מובנות בדרך פעולת האיחוד בתחום מדיניות החוץ. החלטה במועצת שרי החוץ מתקבלת בקונצנזוס. כל מדינה יכולה להטיל וטו, וקולן של לוקסמבורג, אירלנד או שבדיה שקול לקולה של גרמניה, אוסטריה או צ'כיה.

על היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה התווספו היחסים החמים שנרקמו בין שר החוץ, הייקו מאאס, לבין שר החוץ גבי אשכנזי. במהלך נשיאותה, גרמניה עשתה שירות מצוין לישראל בכך שהזמינה את אשכנזי למפגש לא-רשמי של שרי החוץ של האיחוד (מפגש הידוע בכינוי ג'ימניץ' ואינו יכול לקבל החלטות רשמיות). אשכנזי היה שר החוץ הלא-אירופי היחיד שהוזמן. המפגש ופעולות נוספות בחודשים שלפניו ואחריו הצליחו לחולל שינוי בטון היחסים. בין אשכנזי לבין שרי חוץ רבים באיחוד האירופי, כולל ג'וזף בורל, התפתחה מערכת יחסים טובה.

שיפור ניכר זה ביחסים הבין-אישיים לא התרגם להחלטה רשמית של האיחוד על שינוי מדיניות כלפי ישראל ולא הביאו לתוצאה המיוחלת – אור ירוק לכינוס מועצת האסוציאציה ואופציה לקידום ושדרוג היחסים. למשרד החוץ מגיע כל הקרדיט על הניסיון לשנות את מגמת היחסים הפוליטית-מדינית העכורה עם האיחוד האירופי. נעשו מהלכים חשובים ומשמעותיים שהניחו תשתית חיובית הרבה יותר ליחסים. אולם שינוי מהותי לא קרה.

סדר היום של מועצת שרי החוץ תמיד עמוס, ויש קושי להעלות נושא שאינו בוער ולא זוכה לקונצנזוס. תזמון ההשתתפות של אשכנזי היה מאתגר. מפגש שרי החוץ התקיים ב-27-28 באוגוסט, רק שבועיים לאחר ההכרזה על ההסכם עם איחוד האמירויות. גם דבר ההסכם עם שלוש המדינות שהגיעו לאחר מכן – בחריין, סודאן ומרוקו – לא הועיל לשינוי פורמלי ביחסים. בין היתר, המידור של אשכנזי (וראש הממשלה החליפי בני גנץ) בכל הנוגע להסכמי הנורמליזציה, הקשה על משרד החוץ לתרגם את שינוי המגמה ההיסטורי באזור להישגים נוספים בזירה המדינית האירופית. האיחוד הוא אגוז קשה לפיצוח, מסורבל ואיטי הדבק בעקרונותיו ובמדיניותו – תהליך שלום עם הפלסטינים.

"מקל" הנשיאות ב"מירוץ השליחים" האירופי עובר כעת לידי פורטוגל, שתיכנס לתפקיד הנשיאה החדשה בינואר, ולאחריה סלובניה ביולי 2021. השר אשכנזי ביקש כי פורטוגל תפעל לכינוס מועצת האסוציאציה עם ישראל ללא התניות ואמר: "אנו מזהים צורך אמיתי באימוץ גישה חדשה ומודל אחר לשותפות שבין ישראל לגופי האיחוד ובטוחים כי פורטוגל, בתפקידה כנשיאת האיחוד, תפעל לעשות כן". הכדור הועבר לליסבון, אך גם נמצא במגרש הישראלי. בהינתן הבחירות, שינוי מהותי ביחסי ישראל והאיחוד האירופי לא צפוי לקרות עד המחצית השנייה של 2021. מחיקת מחנה השלום מהמפה הפוליטית בישראל, לפחות נכון לעכשיו, מעיד כי גם לקראת סוף הנשיאות הפורטוגזית לא צפויה לקום כאן ממשלה חדשה שתבשר טובות בהקשר זה.

הזדמנויות חדשות נפתחות כעת באיחוד האירופי. בשבועות האחרונים הוא העביר את תקציבו הגדול ביותר אי פעם (1.8 טריליון אירו) לשנים 2021-2027. זהו תקציב שכמעט והכפיל את עצמו ומטרתו לסייע למשק האירופי להיחלץ מהר יותר ממשבר הקורונה. ההזדמנויות הקיימות בתקציב האיחוד לישראל עדיין לא כולן ברורות, והן ממופות כעת במשרדי הממשלה השונים. כדי לממש הזדמנויות אלו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תמשיך במגמה החיובית שיזם אשכנזי ותרחיב גאותה לכדי מדיניות ממשלתית מתכללת.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 30 בדצמבר 2020

הפוסט הסכמי הנורמליזציה לא הועילו לשינוי ביחסים עם האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. דברי פתיחה

מירב כהנא-דגן, סגנית ראש מכון מיתווים

שנת 2020 תיזכר כשנה מיוחדת. שנה שבה העולם כולו הושפע מנגיף הקורונה. מצד אחד, לעיתים היה נראה כאילו הכול נעצר וקפא במקום; מצד שני, הייתה זו שנה של שינויים והתפתחויות, הן ברמה הגלובלית והן ברמה האזורית. למרות ולצד כל האתגרים, המשכנו לפעול השנה במכון מיתווים לקדם תיקון במדיניות-החוץ האזורית של ישראל. בחלק מהנושאים אנחנו רואים התקדמות והתפתחויות חיוביות, ובחלק – עדיין לא. הצלחנו לקדם עבודה משותפת עם שרים, חברי כנסת, ומשרדי ממשלה לשיפור מדיניות-החוץ הישראלית ולחיזוק מערך החוץ הישראלי. קיימנו דיאלוגים מדיניים אזוריים עם מכונים ומומחים מירדן, הרשות הפלסטינית, איחוד האמירויות ותורכיה. פעלנו להדגיש את חשיבות היחסים עם האיחוד האירופי וסייענו למהלכים ישראלים לשיפור יחסים אלו. מוקדם יותר החודש פרסמנו את מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 של מכון מיתווים, סקר שנתי שמתבצע זו השנה השמינית ברציפות על ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, ושמספק מידע ותבונות על עמדות הציבור בישראל ביחס למגוון סוגיות חוץ.

ד"ר פאול פאש, מנהל קרן אברט ישראל

מכןן מיתווים וקרן אברט הם שותפים אסטרטגיים מיום הקמת המכון בשנת 2011. אנחנו גאים במיוחד בכך שמיתווים הוא בין המכונים הבודדים בישראל שעדין מקיים דיאלוגים מדיניים עם מגוון שותפים מהאזור – תורכים, פלסטינים, ירדנים, וכן עם מכוני מחקר וארגונים שמעורבים בשיח אודות אגן הים התיכון. מכון מיתווים, עם משאביו הצנועים, מדורג במקום גבוה ומכובד במדד מכוני המחקר העולמי שמפרסמת אוניברסיטת פנסילבניה, וזה בהחלט מקור לגאווה. למכון מיתווים יש תפקיד חשוב בשימור ושיפור הקשרים בין ישראל ומוסדות שונים באיחוד האירופי. כיום נראה שיש הזדמנות לחדש ולחזק את הקשר המשמעותי הזה, שנפגע בשנים האחרונות. בחודשים האחרונים, על רקע חתימת ההסכמים בין ישראל, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, מכון מיתווים מסייע לנו לראות מעבר לתחושת האופוריה הציבורית, ולהבין את התהליך הזה בפרספקטיבה המתאימה.

ב. יחסי ישראל עם האזורים סביב לה: המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון

ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים של מכון מיתווים

קשה לשייך את ישראל למערכת אזורית אחת בלבד. מדינת ישראל היא מדינת ביניים מבחינה אזורית – היא נמצאת בין לבין, וגם – בתוך וליד, ולעתים גם מחוץ לכמה אזורים. לא לחינם, מדי שנה בסקר השנתי של מכון מיתווים, כאשר הציבור הישראלי מתבקש להכריע לאן ישראל שייכת בראש וראשונה, הקולות מתחלקים כמעט שווה בשווה בין המזרח התיכון, אגן הים התיכון ואירופה. ישראל פועלת בכל האזורים האלו כחלק מהמארג האזורי וממאזן הכוחות כדי לקדם את האינטרסים שלה. יש לזכור שהאזורים אינם מנותקים זה מזה, ועל כן מדיניות ישראל באגן הים התיכון אינה מנותקת מהמתרחש במזרח התיכון ובאירופה, ולהיפך. בשנה החולפת התרחשו התפתחויות משמעותיות רבות, חלקן מפתיעות, חלקן ביוזמה ישראלית, חלקן בהובלת שחקנים אחרים, וחלקן תולדה של נסיבות חיצוניות. התפתחויות אלו מציבות בפני ישראל אתגרים רבים אך גם הזדמנויות רבות. ישראל כבר אינה "אי" מבודד מוקף אויבים, כפי שהיא תפסה את עצמה לאורך שנים רבות. ישראל מגלה כי היא יכולה להרוויח רבות משיתופי פעולה ויכולה לנהל קשרים עם מדינות שונות, אפילו כאשר הן נמצאות במחלוקת בינן לבין עצמן או עם ישראל. ישראל אימצה מדיניות-חוץ אזורית מורכבת ורגישה יותר מבעבר. אמנם, נדמה שהנסיבות היו אלו שהביאו את ישראל לאמץ גישה זו, ולא החלטה מודעת ומושכלת, אבל ישראל עשויה להרוויח רבות אם תדע לשכלל את מדיניות-החוץ שלה בהתאם לכך, אם תדע להתאים את הכלים, ואם תשכיל לבנות מערך חוץ יעיל, מתואם, עם משאבים הולמים, המהווה חלק משמעותי מתהליכי קבלת ההחלטות בישראל.

פרופ' אלי פודה, חבר הועד המנהל במכון מיתווים

השנה האחרונה הייתה קשה, אבל היו לה גם היבטים טובים. מצד אחד, כבר למעלה מחצי שנה שאנו פועלים בצל הקורונה, ומצד שני, בחודשים האחרונים נחתמו שלושה הסכמי שלום. אם מישהו היה אומר זאת לפני שנה, היה ניתן להגיד שמדובר בחלום ר)ע(טוב; הקורונה זה רע, והשלומות זה טוב. הסכמי השלום האחרונים סותרים במידה מסוימת את התזה המקובלת, על פיה לא ניתן להתקדם ביחסים עם שכנותינו ללא התקדמות בנושא הישראלי-פלסטיני. יתכן שלא זיהינו נכונה את התפנית בחלק מהעולם הערבי, את מידת המיאוס מהעניין הפלסטיני, מידת הנחישות האמריקאית ואת השלכות הקורונה.

השינוי הגדול ביותר שנובע מההסכמים שנחתמו הוא שיפור עצום במצבה האסטרטגי של ישראל מול אויביה. השינוי המשמעותי השני הוא שישראל שיפרה את יכולותיה מבחינה כלכלית. בנוסף, חל שיפור בדימוי של ישראל בתקשורת ובחברה האזרחית בחלק ממדינות האזור. לא חל פה שינוי דרמטי ומיידי, אלא מדובר בתהליך הדרגתי. האופן שבו מתייחסים לישראל בתקשורת הערבית הוא שלילי מיסודו, אבל האופן שבו ישראל נראית דרך המשקפיים של מדינות במפרץ השתנה והשתפר. חל שינוי גם בדימוי הערבי כלפי המונח נורמליזציה. השלום עם איחוד האמירויות ובחריין הוא שלום אחר. הוא שונה במהותו מהשלום עם ירדן ומצרים, שנחתם בעיקר מול השלטונות באותן מדינות. עם האמירויות ובחריין, השינוי מגיע גם מלמטה ולא רק מלמעלה. זהו שלום אחר וזהו שלום "עם האחר", מה שלא קרה עם ירדן ומצרים.

ואולם, חשוב לא להיגרר לאופוריה, כפי שקרה בעבר. ההישגים הם מאוד יפים, אבל הם בפריפריה של המזרח התיכון והם לא בהכרח משפיעים באופן דרמטי על חלק מהסכסוכים והבעיות שיש באזור. בסופו של דבר, הסוגייה הפלסטינית היא לב הסכסוך ואנחנו לא יכולים להסיט את תשומת הלב לפריפריה ולהניח שזה יקדם את יישוב הסכסוך. יתכן שאף הרחקנו את הפתרון. שינוי פוליטי בארה"ב עשוי להוביל לשינוי מיוחל שיוביל להצבת הנושא הפלסטיני במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות האמריקאי.

ד"ר מורן זגה, עמיתת מדיניות במכון מיתווים

ההסכם בין ישראל ואיחוד האמירויות הוא אירוע מכונן בתוך תהליך רחב. בשנים האחרונות, איחוד האמירויות ממצבת עצמה כמעצמה אזורית תוך כדי פעילות במישור האזורי והבינלאומי. הנורמליזציה עם ישראל מסמנת אבן דרך נוספת בחתירה להשפעה ולהפיכתה למדינה שנוקטת צעדים אמיצים ומשני-מציאות. בתהליך זה, יש לאמירתים מניעים אסטרטגיים ואידיאולוגיים. למדינת ישראל, מצדה, יש אינטרס לאפשר ולסייע לאיחוד האמירויות למלא תפקיד משמעותי במזרח התיכון, משום שאיחוד האמירויות משקפת תפיסות עולם אזוריות דומות לשלנו ויש לה יכולות להשפיע במקומות שבהם לישראל אין, למשל בסוריה או עיראק.

ישראל השקיעה משאבים רבים בפיתוח הקשרים עם האמירויות, באמצעות גורמי ממשל וחברה אזרחית. השינוי שיקרה בשטח בחסות ההסכם יכול לבוא לידי ביטוי לא רק בפומביות היחסים אלא גם בהיקפים, יכולות ומגוון רחב יותר של תחומי שיתוף פעולה – מחקר, תרבות, תיירות ודיפלומטיה. ישנם עוד תחומים בהם לשתי המדינות אינטרסים משותפים ופוטנציאל לשיתוף פעולה, כמו למשל משבר האקלים, ביטחון תזונתי, אנרגיה, טכנולוגיה, ביטחון אזורי והאיום האיראני. הפלטפורמות המשותפות שאנו רואים שנבנות עכשיו, שכוללות משרדי ממשלה, צוותים יעודיים, פורומים אזרחיים ומסמכי הבנות, מהווים סימן מעודד לבניית תשתית בעלת פוטנציאל והמשכיות.

חשוב להמשיך ולשמור על הקשר המיוחד שנרקם בין ישראל והאמירויות וחשוב להרחיב את החיבורים שנוצרו בקרב השכבה הצרה של מקבלי ההחלטות לחיבורים עם גורמים נוספים. מכיוון שאיחוד האמירויות היא מדינה פדרטיבית, כדאי לנסות לחבר מנהיגים שונים ומקומיים לתהליך. חלק מהאמירים באמירויות עוד לא התבטאו כלל בנושא הנורמליזציה, וחשוב לעקוב ולבחון את התייחסותם. איחוד האמירויות זקוקה כיום ללגיטימציה למהלך שביצעה, ולכן היא מקווה ופועלת שגורמים נוספים יצטרפו אליה. מסיבה זו, הקשרים שהיא שואפת לבסס כעת עם ישראל הם אזוריים ולא רק דו-צדדיים. יש בכך אינטרס הדדי – חיזוק המהלך האמירתי ביחס לישראל והרחבת רשת הקשרים של ישראל במזרח התיכון.

ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה במכון מיתווים

היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי בשנת 2020 נפתחו בסימן תכנית טראמפ, הדרדרו לאיומים מצד האיחוד האירופי אם נתניהו יממש תכנית סיפוח חד-צדדית, והשתפרו משמעותית תחת אשכנזי כשר חוץ.

האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשי של ישראל והוא יכול להשתמש בזה כ"מקל", אך גם אם יפעיל מקלות קלים יותר, הם בעלי נזק פוטנציאלי רב לישראל (למשל, האפשרות שהועלתה לאי-חידוש הסכם המחקר והחדשנות עם ישראל לשנים 2027-2021). הקפאת תכנית הסיפוח יצרה פתח לחימום היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, ואשכנזי זוכה לחיבוק והערכה באירופה, גם על רקע הסלידה האירופית מנתניהו והבידול של אשכנזי ממנו. במשרדי החוץ בירושלים, ברלין ובריסל מנסים למנף את הנסיגה מכוונת הסיפוח כדי לשוב ולכנס את מועצת האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל, שמוקפאת מאז 2012 ולכינוסה מחדש מתנגדות בשנים האחרונות מדינות אירופיות מסוימות.

הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב מחייבת את האיחוד האירופי לחשוב מחדש על הדרך לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים, לאור שינוי הפרדיגמה שהם מציגים: אי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר לא מהווה מחסום לנורמליזציה עם כל מדינות ערב. בנוסף, כדי שתהיה אוזן קשבת יותר בישראל לאיחוד האירופי, כדאי שהאיחוד ישקול להסיר את מדיניות הזיקה בין אי-התקדמות בתהליך השלום לאי-התקדמות ביחסים עם ישראל, שלא הובילה עד כה להישגים.

על ממשלת ישראל להפסיק להשמיע דברי הסתה נגד האיחוד האירופי, המציירים אותו כיריב ולא כידיד ומעודדים גישה שלילית כלפי האיחוד בדעת הקהל הישראלית, שאינה מוצדקת ומבוססת, ושפוגעת ביחסים. על ממשלת ישראל להושיט יד ולקדם את היחסים עם האיחוד האירופי, שהוא שותף אסטרטגי של מדינת ישראל. עלינו לבסס את היחסים הללו על דיאלוג, גם אם ביקורתי, ולדעת לשוב להפריד בין הפוליטיקה לבין הכלכלה.

גבריאל מיטשל, מנהל קשרי החוץ של מכון מיתווים

השילוב בין היכולות הכלכליות והאסטרטגיות של מדינת ישראל יצר הזדמנויות רבות במזרח אגן הים התיכון. גילוי הגז הטבעי מאפשר לישראל לקיים דיאלוג עם שכנותיה והקשרים עמן התרחבו גם לנושאים אחרים. בשנה האחרונה, ישראל חתמה על האמנה המעגנת רשמית את מעמד פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון כארגון בינלאומי, חתמה על הסכם עם ממשלות יוון וקפריסין על יצוא גז דרך צינור ה- East Medהמתוכנן, ופעלה בשיתוף פעולה עם יוון וקפריסין נגד התפשטות הקורונה ושמירה על שמיים פתוחים לתיירות. ישראל גם הציעה ללבנון סיוע הומניטרי ורפואי לאחר הפיצוץ בנמל ביירות, מינתה את אמירה אורון לשגרירת ישראל במצרים, שמרה על ערוצי דיאלוג ושיתוף פעולה עם תורכיה, ופעלה בתיאום עם מצרים, קטר, האו"ם ושחקנים בינלאומיים אחרים כדי לאפשר הכנסת סחורה לעזה ולמנוע את שחיקת הסטטוס קוו.

בפני ישראל עומדים כיום שלושה אתגרים משמעותיים באזור: היא לא יכולה עוד להסתמך באופן בלעדי על ארה"ב, שנמצאת בתהליך נסיגה מהאזור, ועל כן עליה לדאוג בעצמה לאינטרסים האסטרטגיים שלה ולמצוא דרכים נוספות לקדם את מטרותיה באזור; קריסת מחירי הגז העולמי והקפאת חיפושי הגז באגן הים התיכון לאור משבר הקורונה; וההתמודדות עם מדיניות תורכיה, המאתגרת את הסדר האזורי כשהיא פועלת להרחבת השפעתה באמצעות מדיניות עצמאית ואגרסיבית.

על מנת לקדם את האינטרסים שלה באגן הים התיכון, ישראל יכולה לחזק את קשריה עם שותפותיה בפורום הגז, ולהרחיב את שיתוף הפעולה עמן בתחומים מגוונים כמו איכות הסביבה, אנרגיה מתחדשת, תיירות, סייבר וביטחון ימי. ישראל יכולה לחזק את קשריה עם מדינות אירופה המושקעות בעתיד האזור, לעודד את ארה"ב להיות מעורבת בפורום הגז ולהרחיב פרויקטים מחקריים ישראלים-אמריקאיים להשתתפות מדינות נוספות, להציג רצון לפתרון סוגיית הגבול הימי עם לבנון ולמצוא פתרון למשבר האנרגיה בעזה, ולשמר ערוץ תקשורת פתוח עם תורכיה.

ג. מושב שני: הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב והאסלאם

ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים

בשנים האחרונות נפתחות בפני ישראל הזדמנויות חדשות במרחב המזרח תיכוני. מערכות יחסים עם מדינות בעולם הערבי משתנות, ושיתופי פעולה חדשים מתאפשרים. אין מדובר עוד רק בקשרים חשאיים וביטחוניים כבעבר, אלא יותר ויותר ביחסים גלויים, שכוללים גם היבטים אזרחיים, כלכליים ומדיניים. הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל מזהים זאת, ומתייחסים אל המזרח התיכון יותר ויותר כאל זירה בה ישראל יכולה לשתף פעולה עם שכנים ולא רק להתגונן מפניהם. מימוש הפוטנציאל ביחסים של ישראל עם מדינות המזרח התיכון מחייב התקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. הדבר נכון אפילו בתקופה בה ישנן מדינות ערב שמוכנות לנורמליזציה עם ישראל בעבור עצירת סיפוח בשטחים, ללא התקדמות ממשית לעבר שלום. אבל, יש גם גורמים נוספים שמעכבים מימוש פוטנציאל ביחסים עם האזור, ועיקרם – דרך ניהול היחסים עם מדינות האזור על ידי גורמי ממשל בישראל.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם השנה הצביע על בעיה במערך החוץ הישראלי. מלבד משרד החוץ, שהוחלש משמעותית בשנים האחרונות, פועלים בתחומי חוץ יותר מ-30 גורמי ממשלה שונים, ללא תיאום ביניהם וללא גוף מרכזי שמתכלל את העשייה שלהם. הדבר בא לידי ביטוי גם בניהול הקשרים עם מדינות ערב, ודוגמאות לכך כבר נראו בחודשיים האחרונים, מאז ההצהרה על נרמול היחסים עם איחוד האמירויות. ההיבטים הבולטים בכך הם: המתח בין הדרג הביטחוני לדרג הדיפלומטי, והדומיננטיות של מערכת הביטחון גם בנושאי חוץ; היריבות וחוסר שיתוף הפעולה בין משרדי ממשלה שונים שפועלים במקביל אל מול מדינות האזור; המחסור בפיקוח יעיל מצד הכנסת, ובעיקר ועדת החוץ והביטחון, על פעילות הממשלה בתחומי חוץ; הצורך בייעול הממשק בין הגורמים הרשמיים בממשלה לגורמים הלא-רשמיים במגזר העסקי ובחברה האזרחית.

בתקופה בה יש לישראל הזדמנויות חדשות וקשרים חדשים באזור, יש צורך לייצר יותר סינרגיה בין הגורמים השונים שמעורבים ביחסי ישראל-ערב ולהפחית את הלעומתיות והיריבות ביניהם; ולהבטיח שניהול הקשרים המתפתחים עם שכנינו יופקד בידיים המקצועיות המתאימות ביותר לכך, עם תפקיד מוביל למשרד החוץ ולדיפלומטים. התקופה החדשה במזרח התיכון יוצרת חלון הזדמנויות לבחינה מחודשת של התנהלות הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב והאסלאם.

ד"ר אהוד (אודי) ערן, חבר הועד המנהל במכון מיתווים

הסכמי אברהם נבעו בעיקר מאינטרסים ביטחוניים-אסטרטגיים, דוגמת ההיערכות מול איראן והתפיסה כי מחויבותה של ארה"ב לאזור מצטמצמת. לפיכך, גורמי ביטחון ישראלים מילאו תפקיד משמעותי בהתקדמות לקראת ההסכמים, ועשו זאת תוך שיח וקשרים עם צמרות השלטון במדינות המפרץ או עם גורמי ביטחון מקבילים שם. בעבר הרחוק, המאמץ המדיני מול מדינות ערב (למשל, סביב הקמת המדינה) נוהל על ידי הגוף שקדם למשרד החוץ – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שניהלה גם פעילות מודיעינית-איסופית במזרח התיכון. בהמשך, המגעים עם מדינות ערב הפכו לשאלה צבאית (למשל, פגישות של ועדות שביתות הנשק) או חשאית (למשל, הברחת יהודים ממדינות צפון אפריקה) והדבר הוביל ל"ביטחוניזציה" של ההתנהלות הישראלית בנושא. יש כאן גם ממד דורי-מרחבי. ראשוני משרד החוץ שעסקו בנושא הערבי (כמו אליהו אילת ואליהו ששון) עוצבו במרחב מזרח תיכוני פתוח שנסגר לאחר הקמת המדינה.

השלום עם מצרים וירדן והתהליכים המדיניים שהתרחשו בשנות התשעים החזירו במידת מה, לפחות אז, את משרד החוץ למרחב המזרח תיכוני, עם פתיחת נציגויות במספר מדינות באזור. כלומר, סוג האינטראקציה בין ישראל למדינות ערב משפיעה על זהות הגורם במערכת הישראלית שמוביל את היחסים. אתגר מבני נוסף הוא הערעור על מרכזיותם של משרדי חוץ בניהול יחסי חוץ, אצלנו אך גם במדינות אחרות.

כיום, נוצרה הזדמנות להרחבת פעילות משרד החוץ בקשר עם מדינות ערב. בעבר, עם חתימת ההסכמים עם מצרים וירדן, הייתה תקווה ליחסים אזרחיים עמן, אך זו לא התממשה והביטחון נותן את הטון. ואולם, בקשרים המתהווים עם מדינות במפרץ יש סיכוי גדול יותר להצלחה: בין המדינות כבר יש היסטוריה של שיתוף פעולה אזרחי שניתן למנף, מדינות המפרץ רחוקות מליבת הסכסוך הישראלי-ערבי, וסדר העדיפות הכללי שלהן מדגיש פתיחות רבה יותר לעולם. דוגמה לחשיבות של משרד החוץ בקשרים המחודשים עם העולם הערבי באה לידי ביטוי בהיבטים מולטילטראליים, דוגמת הנציגות הישראלית הפורמלית לסוכנות האו"ם לאנרגיה מתחדשת באבו דאבי, והחברות הישראלית בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון בקהיר.

חיים רגב, סמנכ"ל מזה"ת במשרד החוץ

משרד החוץ, כיום עם שר חוץ במשרה מלאה, נמצא במקום אחר וטוב בהרבה מאשר היה לפני כחצי שנה, וזה כולל שותפות בקבלת החלטות, תקציב משמעותי, הגדלת תחומי אחריות ועוד. כאשר בוחנים את פעילות משרד החוץ במזרח התיכון, צריך לקחת בחשבון מי הם בני השיח של ישראל במדינות ערב. פעמים רבות, מדובר בגורמי ביטחון ומודיעין שמקורבים לשליטים באותן מדינות, ולכן באופן טבעי השותפים המקבילים שלהם בארץ הם גורמי ביטחון. קשר עם משרד החוץ נתפס לעתים במדינות ערב כשלב האחרון לפני נרמול היחסים. עם זאת, מאז שנות ה-90, יש למשרד החוץ קשרים ענפים במזרח התיכון עם גורמים רלבנטיים, ובמיוחד במדינות המפרץ. ההישג הגדול ביותר של המשרד הוא אפקט "ההרגלה" – להרגיל את מדינות ערב לנוכחות ישראלית בשטחן. מאז 2016, יש נציגות של ישראל לאבו דאבי במסגרת סוכנות האו"ם לאנרגיה מתחדשת. במסגרת פעילות הסוכנות, התאפשרה כניסת נציגי משרד החוץ למדינה בדרכון דיפלומטי ישראלי, וזה מייצר את תשתית להרחבת היחסים.

הקשרים עם מדינות המפרץ נעו עד היום סביב ארבעה מישורים: מדיני – דיאלוגים עם בכירים במעגל מצומצם; כלכלי – פעילות ענפה של אנשי עסקים במדינות המפרץ, שללא משרד החוץ לא היתה מתאפשרת; עם לעם – הכשרת לבבות וחיבור בין גורמי חברה אזרחית; מדיה חברתית – המשרד משקיע רבות בפעילות ברשתות החברתיות בערבית, ובכך הוא יצר בסיס ציבורי ליחסים שיתפתחו לאחר הכרזה על הסכמים רשמיים. משרד החוץ הפיק לקחים מתהליכי השלום עם מצרים וירדן, שם לא נעשתה הכנה והרגלה מספיקה של השטח והעם. יש כיום הרבה הזדמנויות שמשרד החוץ יכול לקדם לאור פריצת הדרך עם מדינות המפרץ – בעסקים, בתיירות, בתרבות ועוד.

הירדנים והפלסטינים קשובים אלה לאלה ולמציאות האזורית. הם מתחילים להפנים שחל שינוי ביחסי ישראל-ערב ושככל שהם ימשיכו להשתרך מאחור הם יוסיפו להפסיד. עכשיו, כשסוגיית הסיפוח נדחתה, ולאור העובדה שאיחוד האמירויות היא בעלת ברית חשובה של ירדן – אולי תתעורר חשיבה מחדש בקרב ירדן והפלסטינים. חשוב לזכור כי לשלום עם ירדן חשיבות אסטרטגית גדולה עבור ישראל.

קסניה סבטלובה, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-המזרח התיכון במכון מיתווים

בחודשיים האחרונים, לאור ההסכמים וההתפתחויות עם מדינות המפרץ, חולשת הכנסת ובמיוחד ועדת החוץ והביטחון בולטת במיוחד. לכנסת יש את הסמכות לפקח על עבודת הממשלה, אך היא לא עושה זאת. בוועדת החוץ והביטחון כמעט שלא התקיימו דיונים על התהליכים האזוריים שהבשילו בשנים האחרונות. גם כאשר חברי כנסת רצו לעסוק בנושאים האלו, המידע לא היה זמין. ח"כים שהגישו שאילתות על כך, לא קיבלו מענה ונדחו על הסף מטעמי ביטחון. מזה שנים, הדומיננטיות של הנושאים הביטחוניים ניכרת אף היא בדיוני הועדה. תת הוועדה לענייני חוץ מתכנסת לעיתים רחוקות מאוד.

לאחרונה פרסמנו במכון מיתווים מחקר על ההתנהלות הממשלתית בנוגע לשיתופי פעולה עם מדינות ערב. הדבר המרכזי שעלה במחקר הוא היעדר גוף שיתכלל בין כל הגופים השונים שעובדים עם האזור. יש לשאוף להקמה של גוף שכזה, שיהיה אחראי על הקשרים עם מדינות המזרח התיכון ויתווה אסטרטגיה לאומית-מדינית. צריך לתכנן כיצד פועלים ביחס לכל מדינה באזור, ולהימנע ממצב בו גופים שונים חוזרים על אותן פעילויות, ללא תיאום ביניהם. יש צורך בכתובת אחת לצורך חשיבה וקידום שיתופי הפעולה, וחשוב לנהל ולשתף בכל המידע שקיים בקרב הגופים והמערכות השונות. סמכויות משרד החוץ פוזרו בנדיבות בין מספר גורמי ממשל, בעוד מערכת הביטחון נהנית מעליונות ובולטות בתהליכי קבלת החלטות. בחצי השנה האחרונה חל שיפור במעמד המשרד וניתן לראות יותר השתתפות והובלה שלו. משרד החוץ צריך להיות הגוף שמוביל את היחסים המדיניים והדיפלומטיים בכלל, ועם מדינות ערב בפרט.

אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך חשוב בו מדינת ישראל הופכת, אחרי שנים רבות, לבת-בית במזרח התיכון. לצד היתרונות הברורים וההזדמנויות הרבות, יש גם אתגרים לא פשוטים, שההתמודדות עמן מחייבת שיתופי פעולה בין מגוון הגורמים הממשלתיים בישראל. העובדה שנחתמים הסכמים היסטוריים מבלי שאף עין בכנסת רואה אותם קודם, היא לא תקינה ויש לשנות זאת.

יעל רביע-צדוק, סמנכ"ל כלכלה במשרד החוץ

הדיפלומטיה הכלכלית היא מנוע הצמיחה של משרד החוץ. משבר הקורונה שיקף את חיוניותו של המשרד, ברכש ציוד רפואי, הסדרת התעופה ועוד. המשרד פועל למינוף החדשנות והיכולות הישראליות במענה לצרכים של מדינות, מחזק את נכסיותה המדינית של ישראל ומזהה הזדמנויות עסקיות חדשות עבור החברות הישראליות. בשנתיים האחרונות, סייעו נציגויות ישראל לקידום עסקאות של חברות ישראליות בסך של 7.6 מיליארד דולר. המשמעות היא יצירת למעלה מ-65 אלף משרות חדשות במשק. בכך תורם משרד החוץ לא רק לביטחון האסטרטגי והמדיני של מדינת ישראל, אלא גם לביטחון הכלכלי.

משרד החוץ חווה עדנה. שר החוץ מוביל סדר יום דיפלומטי עשיר והגדיל תקציבים. נוכחות הדיפלומטים בשטח היא נכס. הם מייצרים את החיבור בין צורך מקומי ליכולת ישראלית (וההיפך) ומחזקים את הקשרים למול אותה מדינה. הצורך סולל את הדרך לביצוע: ב-2011 זיהינו את הצורך שנוצר בירדן בעקבות חסימת נתיבים בסוריה ויצרנו נתיב חלופי ליצוא סחורות. משרד החוץ יזם והוביל את הפיכתה של ישראל לגשר יבשתי לתנועת סחורות מירדן ואליה, ובכך שדרג את מעמדה האזורי של ישראל ונכסיותה למול ירדן.

המימד הכלכלי הוא ציר מרכזי לקידום הקשרים באזור. הסכם ה-QIZ עם מצרים הגדיל את היצוא המצרי וייצר 300 אלף מקומות עבודה. חישבו על העובדה שמאות אלפי משקי בית מתפרנסים שם מפירות השלום עם ישראל. אין זה עניין של מה בכך. תגליות הגז שינו את מעמדה של ישראל באזור והפכו אותה ליצואנית גז לשכנותיה. דיפלומטיית האנרגיה כוללת מהלכים שהבשילו את הקמת ה-EMGF, פורום הגז של מזרח הים התיכון שהוקם השנה בקהיר, ביוזמת שרי האנרגיה של מצרים וישראל.

הסכמי אברהם, הם אירוע היסטורי המקרין על האזור. הקרן המשולשת עליה הכריזו האמריקאים תהווה כלי מימון חשוב לקידום פרויקטים כלכליים משותפים. ההסכמים שנחתמו (בתחומי התעופה, האשרות ועידוד והגנה על השקעות) מניחים תשתית ובונים אמון. נחתור לקדם פרויקטים של סחר, חדשנות, אנרגיות מתחדשות ותשתיות. המבט הישראלי אל המרחב  חותר לבסס את השותפויות החדשות לטובת האזור ומעבר לו. השמיים הם הגבול.

ד. נקודות מבט פוליטיות

השרה אורית פרקש-הכהן, השרה לעניינים אסטרטגיים ושרת התיירות

במסגרת הטיפול בנושאים אסטרטגיים, חשוב לשים דגש על המערכה התודעתית המתנהלת כיום ברשתות החברתיות. זהו מאבק יומיומי והוא איננו מאבק על תדמית, אלא מאבק על האמת. זהו קרב על התודעה ועל שמה הטוב של ישראל. המניפולציה של התודעה יוצרת מראית עין של שיח שלילי ברשתות החברתיו נגד ישראל, מתוך רצון להשפיע על סדר היום הציבורי באופן השולל את קיומה של ישראל, את הלגיטימיות שלה ואת האינטרסים שלה. המשרד לנושאים אסטרטגיים פועל גם ביחס לשיח השנאה ברשת. לאחרונה חנכתי מרכז תקשורת חדש עם ראש מועצת ג'וליס ורשות השירות הלאומי והאזרחי, והשנה שש בנות העדה הדרוזית יתפעלו חדר תקשורת דיגיטלית בשפה הערבית.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, סודאן אירחה את ועידת ח'רטום הידועה לשמצה, בה מדינות ערב שללו את ישראל ואמרו "לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום". היום אנחנו רואים את המגמה ההפוכה – מגמת ההכרה. כן לדיאלוג, כן לחיבור ולא לחרמות.

תיירות בין מדינות היא הביטוי הטוב ביותר של שלום בין עמים. לא סתם מנחם בגין הדגיש את חשיבות התיירות כבונה גשרים לשלום בנאום התשובה שלו בעת ביקורו של סאדאת בכנסת. ממשלות הן אלה שחותמות על הסכמים ואמנות, אבל את השלום האמיתי בונים האנשים שפוגשים זה את זה. מדינת ישראל וגם אני מצפים לתיירים ממדינות ערב וממדינות האסלאם. כך ניצוק תוכן של שלום בר-קיימא בין המדינות, ונמשיך לחזק את מעמדה של ישראל באזור ובעולם ואת הלגיטימיות שלה.

ח"כ עפר שלח, יש עתיד-תל"ם

התהום הפעורה בלב המזרח התיכון היום היא בין המדינות שואפות היציבות לבין האסלאם הרדיקלי. מצב זה מייצר הזדמנות עבור ישראל לחזק ולשפר את מעמדה באזור. במשך עשורים, ישראל לא הייתה שותפה לתהליכים אזוריים ונושאים מהותיים (למשל המצב בסוריה וסוגיית הגרעין האיראני) הוכרעו ללא ייצוג של האינטרס הישראלי ושל האינטרסים המשותפים לישראל ושכנותיה. פוטין אולי מזמין את נתניהו להצטלם, אבל על המצב בסוריה הוא מדבר עם רוחאני וארדואן. הם שחקנים בזירה ואנחנו לא. זה מתחבר גם ליציאה האמריקאית מהמזרח התיכון. עסקת המאה האמיתית תהיה להציע לארה"ב מזרח תיכון שמובל על ידי בנות בריתה – ישראל והמדינות שואפות היציבות.

בעקבות הסכמי הנורמליזציה, נתניהו אולי חוגג כיום את ניצחון הטענה שלו שניתן לשפר את מעמדנו באזור בלי לשים את הקלף הפלסטיני על השולחן, אבל היפרדות מהפלסטינים היא אינטרס עליון לישראל במידה שברצונה להישאר יהודית ודמוקרטית. ההתפתחות החיובית היא שהפלסטינים משלמים מחיר על הסרבנות שלהם. אם אנחנו לא נמצה את התנופה של המהלך עם מדינות המפרץ להיפרדות מהפלסטינים, אז גם מהלך הנורמליזציה יישאר בגדר עסקה שנעשתה לטובת שיפור מצבם של משטרים מסוימים במזרח התיכון, שפוחדים מאיבוד קשר עם ארה"ב כשטראמפ יתחלף.

אני לא רואה שינוי במעמד משרד החוץ בתקופה האחרונה, וזאת בדומה לעמדות שהביע הציבור בסקר מכון מיתווים. החלשת משרד החוץ וחלוקת התפקידים שלו למשרדים אחרים ממניעים פוליטיים הם תהליכים שהתחילו מזמן. הדבר הזה גורם נזק לישראל. זו לא רק סוגיה טכנית שקשורה לשאלת הימצאותו או היעדרו של משרד החוץ מצמתי קבלת החלטות. מדובר בהיעדר פעולה מתואמת של מערך החוץ והיעדר גיבוי עבורו לקדם אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל.

נתניהו רואה ביהדות ארה"ב גורם שיעלם מהמפה, שרובו מתבולל ומאבד קשר עם ישראל. יש צורך להתמודד עם הקרע הזאת, ולחבר מחדש את הקהילה היהודית בארה"ב לישראל. את זה צריך לעשות משרד החוץ.

ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ

ההסכמים החדשים עם מדינות המפרץ הם חשובים ויש לתמוך בהם. יחד עם זאת, הטענה של הממשלה ושל הימין הישראלי שההסכמים הללו מבטלים את הסוגייה הפלסטינית היא שקרית ומזיקה לאינטרסים של ישראל. התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים היא אינטרס ישראלי, כדי שנוכל לחיות כאן בשלום ובביטחון. ההסכמים החדשים הם אמצעי שיכול לסייע לקידום משא ומתן עם הפלסטינים ולהגעה לפתרון שתי-המדינות.

בשנים האחרונות, אנחנו עדים לעליה של משטרים ומנהיגים ריאקציונרים, אנטי-דמוקרטים ואנטי-ליברלים, ודווקא איתם ישראל קושרת ומעמיקה את היחסים. זה נעשה על חשבון היחסים עם מדינות דמוקרטיות וליברליות. בכל קשור לאירופה, ישראל צריכה להשקיע משאבים ולשמר את הקשר עם המדינות הדמוקרטיות שהיו ונותרו בעלות הברית שלנו. צריך גם לעצור את הרעיון והאמירות על כך שהאיחוד האירופי הוא עוין ואנטי-ישראלי. זהו רעיון פסול וקלוקל מיסודו.

המהות הדמוקרטית של ישראל לא מאפשרת לנו להתרחק ממדינות דמוקרטיות ליברליות כמו גרמניה וצרפת ומארגון כמו האיחוד האירופי. מקומה של ישראל בעולם הוא בין העמים הנאורים והדמוקרטים, שמגינים על זכויות אדם ומנסים לפתור סכסוכים בדרכי שלום. הממשלה הנוכחית בישראל לא תשנה אמנם את מדיניותה לכיוון זה, אבל אפילו בה יש מספיק שרים שאמורים להבין את השייכות והקרבה שלנו לעולם הדמוקרטי והליברלי.

שינוי פוליטי בארה"ב עשוי לגרום לחשיבה מחודשת בירושלים על הכיוונים של מדיניות-החוץ שלנו. ישראל תמיד הייתה סוגיה שבקונצנזוס דו-מפלגתי בארה"ב. בשנים האחרונות זה נשבר ולנתניהו ולממשלת ישראל היה חלק מרכזי בעניין הזה. הקהילה היהודית בארה"ב מצביעה ברובה הגדול למפלגה הדמוקרטית, וזה לא חדש. בקשר עם הקהילה היהודית, ממשלת ישראל צריכה להדגיש את הערכים והאינטרסים המשותפים, ולהבין איזו טעות זו הייתה לשבור את היחסים עם המפלגה דמוקרטית ולהסתמך על טראמפ והרפובליקאים.

ח"כ עאידה תומא סלימאן, הרשימה המשותפת

על פניה, התקופה הנוכחית היא המוצלחת ביותר עבור ישראל מבחינת הפוליטיקה האזורית – כאשר כל כמה ימים מגיעה הכרזה על הסכם שלום-כביכול חדש. אבל, המדינות עמן ישראל מגיעה להסכמים מתאימות לתיאורים של מדינות ומשטרים שמדכאים את העמים שלהן. זה קורה באירופה, באפריקה וגם במדינות המפרץ והעולם הערבי. למרות הרושם הכללי של הצלחת המדיניות האזורית של ממשלת נתניהו, בפועל אנחנו בשפל ומדרדרים לעבר מקום מסובך יותר. הסכמי הסחר הכלכליים הם הסחת דעת מהניסיון האמיתי לפתור את המצב שהביא אותנו מלכתחילה לסכסוך שבו ישראל נמצאת. ישראל כובשת עם אחר ומדיניות נתניהו נותנת אליבי להמשך הכיבוש. תכנית טראמפ אינה תכנית שלום ואינה מקדמת הקמה של מדינה פלסטינית. למעשה, זוהי תכנית של מגה-סיפוח וסיכול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית. ההסכם עם איחוד האמירויות הוא חלק מתכנית טראמפ.

ההסכמים עם מדינות המפרץ מרחיקים אותנו מהשלום. אם ההסכמים האלה משרתים את המטרה של בידוד הפלסטינים, ונועדו להכניע אותם, הם לא יכולים להיחשב הסכמי שלום. האם ההסכמים האלה משרתים את האינטרסים של העמים? בעיניי לא, למרות הפוטנציאל הכלכלי. מי שירוויח מכך יהיו בעלי ההון. נתניהו וממשלתו פתחו במרוץ חימוש מסוכן באזור. מאז שנחתמו ההסכמים, שומעים רק על התכוננות למלחמה והצטיידות במטוסים. זאת לא אווירה של תחילת יחסי שלום. מי שחושב שאפשר לקיים פוליטיקה אזורית בה ישראל מנהלת יחסים אזוריים תוך כיבוש של העם הפלסטיני, משאיר לנו ירושה מאד כבדה שעלולה להתפוצץ. גם לאחר שטראמפ ונתניהו יעזבו את תפקידם, נצטרך להתמודד עם החסמים בדרך לשלום עתידי שהם הצליחו לנטוע. השאלה שאנחנו, ובעיקר הרוב היהודי בישראל, צריכים לשאול היא איזה סוג של עתיד ומדינה אנו רוצים. נתניהו בונה את מדינת האפרטהייד, והצעדים שלו לא עוזרים לנו לבנות דמוקרטיה אמיתית ולסיים את הכיבוש. ההצלחה-כביכול שנרשמת כיום ביחסים עם האזור מסמלת למעשה הדרדרות מדאיגה.

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית, נובמבר 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך עשרות שנים, מאז אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, נבנתה בין ישראל והאיחוד האירופי מערכת יחסים מיוחדת ואסטרטגית. האיחוד האירופי הוא הביטוי המוצלח ביותר לשאיפות השלום והשגשוג של עמי אירופה אחרי מאות שנות מלחמה, אחרי שתי מלחמות העולם, עשרות מיליוני ההרוגים והחורבן שהמיטו ברחבי היבשת. האיחוד האירופי הזה, על 450 מיליון תושביו, איננו רק שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, איננו רק המסייע הגדול והנדיב ביותר לרשות הפלסטינית (סיוע שהפסקתו תאלץ את ישראל להקצות משאבים כלכליים רבים מתקציבה כדי לקיים את הרשות ומחויבויותיה). אירופה זו, היא אולי, ראשית לכל, כור מחצבתו של חלק גדול מעם ישראל, כאן בארץ ובתפוצות. ערכי המוסר, התרבות והמערכות הפוליטיות ביבשת הם המצפן אליו רבים בישראל שואפים להתכוונן. במקביל, רואים רבים באירופה את ישראל והישראלים כמי ששייכים למשפחה האירופית. במסגרת היחסים המיוחדים שהתפתחו בין ישראל לבין האיחוד האירופי, נחתמו לאורך השנים הסכמים בעלי חשיבות עליונה לישראל במגוון תחומים (כלכלה, מסחר, מדע ועוד).

אולם, מזה כשני עשורים, בעצם מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וההתרחקות מהסכמי אוסלו, נמצאים יחסים מיוחדים אלה במה שנראה כמסלול התנגשות, בשל פערים מדיניים הולכים וגדלים באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אירופה ניצבת כמי שמחויבת לקיום האופציה של משא ומתן מדיני ופתרון מוסכם של שתי-מדינות. לעיתים, כך נראה, ניצבת אירופה כמעט בודדה בנושא (מלבד מס שפתיים של שחקנים אחרים). היא מתאמצת לשמר את מעמדה כערבה (guardian) של הסכמי אוסלו, ומתייחסת ברצינות להיותה המחסום האחרון בפני מה שבעיניה נראה כמאמץ ישראלי מתמשך לשחוק ואף לבטל את האפשרות לפתרון מדיני המבוסס על שתי-מדינות, ישראל ופלסטין, החיות בשלום זו לצד זו.

הסבר נוסף, אותו שמעתי פעמים לא מעטות בשיחותי עם גורמים שונים בבריסל, לדבר מחויבותה של אירופה להקמת מדינה פלסטינית, עניינו במוסר והמצפון האירופאים. לדברי אותם בני שיח, המחויבות האירופאית להקמת מדינה פלסטינית נובעת מאותו רגש אשמה אירופאי, הדומה לרגש האשמה ההיסטורי כלפי העם היהודי. דהיינו, בראייתם של אלה, התמיכה בהקמת מדינת ישראל לאחר השואה, כתיקון חלקי של העוול שנגרם לעם היהודי, הביאה לגרימת עוול קשה מצד אירופה כלפי הפלסטינים. כעת אירופה נדרשת לתקן גם עוול זה ולפעול להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. תפיסת עולם זו קשה לעיכול בישראל. יש שרואים בה תפיסה מעוותת ואף אנטישמית, שמגבירה את הניכור והחיכוך בין ישראל לאירופה.

מול זה, ממשלת ישראל מתנהלת בין הצורך לשפר או למצער לשמר הישגים כלכליים ושיתופי פעולה עם אירופה לבין חששה מכל מעורבות מדינית של האיחוד האירופי בניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים (או במאמצים ליישבו). ישראל פעלה לבדל בין תומכות למתנגדות לישראל בקרב מדינות האיחוד, והצליחה (במידה רבה), בעזרת הידידותיות שביניהן, למנוע החלטות ביקורתיות כלפי מדיניותה במועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי (שם דרוש קונצנזוס) ולעיתים גם בפרלמנט האירופי. מאידך, המדינות הביקורתיות כלפי ישראל מפעילות גם הן את אותו אמצעי הקונצנזוס על מנת למנוע הישגים ושיפורים בהסכמים עם ישראל, אלא כתוצאה מקידום תהליך השלום. למשל, מאז 2012 לא כונסה מועצת האסוציאציה ישראל-האיחוד האירופי, מפגש ההנהגה הבכירה של שני הצדדים בדרג שרי חוץ. תכליתו של מפגש זה היא הנעת קבוצות עבודה, שתעסוקנה בשיפורים ליחסים אותם הצדדים מבקשים. צירופה של קבוצת מדינות מרכז ומזרח אירופיות לאיחוד האירופי בשנת 2004, אשר עוררה בישראל תקוות לשינוי חיובי מבחינתה במאזן הכוחות הפנים אירופי, סייעה אך במעט לבלימת מגמת ההתנגשות. נוסף על כך, חולשת השמאל-מרכז הליברלי בעולם, כולל באירופה, מזה למעלה מעשור, תרמה לעליית כוחו של השמאל הקיצוני ביבשת על עמדותיו האנטי-ישראליות.

לצערנו, דרך הפעולה של ישראל מול האיחוד האירופי היא טקטית בעיקרה ונועדה להתמודד עם אתגרים של כאן ועכשיו. ליחסים המורכבים עם האיחוד מוקדשת מעט מדי תשומת לב מצד הקברניטים, ואילו הציבור הישראלי כמעט שאינו מודע לחשיבות האסטרטגית של קשרי ישראל-אירופה ולפוטנציאל (הנזק או התועלת) הטמון בהתנהלות הישראלית ביחס לאיחוד האירופי. העובדה שראש ממשלת ישראל האחרון לבקר בבריסל היה יצחק רבין ז"ל בשנת 1995, מעידה כאלף עדים על רצונה של ישראל להמעיט ככל הניתן בקשרים מדיניים הדוקים מידי עם האיחוד האירופי ומוסדותיו. ראש הממשלה נתניהו נפגש אומנם בבריסל עם מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, במסגרת ביקור בפריז ובריסל בדצמבר 2017 על רקע החלטת הנשיא האמריקאי טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, אך לא היה זה "ביקור בבריסל", במוסדות האיחוד האירופי.

המאבק שמנהלת ישראל להרחקת אירופה מהשפעה מדינית באזור משתלב היטב במאבקים גלובליים ואזוריים אחרים, אשר קולעים את אירופה לעמדת חולשה בינלאומית ולמאבק על מעמדו של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית. בין הגורמים הללו ניתן למנות את הניסיונות לצאת מהמשבר הכלכלי של 2008, האביב הערבי וירידת חשיבות הנושא הפלסטיני בעיני מדינות ערב מרכזיות, עליית דאע"ש והמאבק בו, ירידת מחירי הנפט וירידת חשיבות הנפט המזרח תיכוני עבור אירופה, עליית כוחה של סין, משבר המהגרים לאירופה, בחירת טראמפ לנשיא ויחסו המעליב למנהיגי היבשת האירופית ונאט"ו, הברקזיט, ולאחרונה גם משבר הקורונה. כל אלו, דורשים מהמנהיגים באירופה את מיטב המאמצים, הזמן, והאנרגיה המדינית שלהם. נוכח שלל אתגרים אלו מולם ניצב האיחוד, ישראל מעריכה כי ניתן להמשיך ולהנות מדובשה של היבשת מבלי להסתכן יתר על המידה בעקיצתה. התחזקות מעמדה של גרמניה בתוך הגוש האירופי וחולשת האחרות (בעיקר צרפת) נתפסת כמסייעת לישראל במאמץ זה.

חשוב לציין כי במדיניות הבידול שמנהיגה ישראל כלפי חברות האיחוד האירופי וזיהוי ידידות מביניהן, חוברת ישראל לעיתים למדינות "סוררות" כהונגריה ופולין וכן לקבוצות ומפלגות של ימין קיצוני. אלו מעניקות לישראל תמיכה והכרה ברעיון ארץ ישראל השלמה והסיפוח, בתמורה ללגיטימציה שמעניקה להן ישראל על אף שהן מחזיקות עמדות אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אירופיות, גזעניות ואפילו אנטישמיות. לא כך המצב, כמובן, בחבירת ישראל ליוון וקפריסין. כאן, המשבר הקשה ביחסים שבין ישראל ותורכיה וגילוי מצבורי הגז בישראל הם הגורמים המרכזיים לפתיחות ושיתוף הפעולה של מדינות אלו עם ישראל, והערכים הדמוקרטים המשותפים לשלוש המדינות מוצגים כאחד מהבסיסים לשיתוף הפעולה. ואולם, מה שנראה, נתפס, ומוצג באירופה כהתרחקות ממשלות ישראל תחת נתניהו מחזון שתי-המדינות, מוביל בהכרח להרחבת הפער המדיני והעמקת חוסר האמון והיעדר הסימפטיה כלפי ישראל בקרב חלק מחברות האיחוד האירופי, בעיקר המערביות שבהן.

ב. זו המציאות! – האמנם?

זו "המציאות" אותה פגשתי עם הגעתי לבריסל באוגוסט 2012, לאחר מינויי לתפקיד שגריר ישראל למוסדות האיחוד האירופי ולנאט"ו. היא משקפת את הפריזמה המקובלת, דרכה רואים רוב הפוליטיקאים הישראלים גם הבכירים ביותר, את האיחוד האירופי. לצערי, שותפים לה גם רבים מן הדיפלומטים הישראלים (רובם, מיומם הראשון במשרד החוץ כצוערים, מודרכים ומעוצבים כ"אמריקנולוגים") ומאנשי הממסד הביטחוני הישראלי. בעיניהם, אירופה (האיחוד האירופי, "בריסל") היא גוף אנטי-ישראלי, שעדיף להרחיקו מכל מוקד השפעה ביחס לישראל ושיש לאפשר לו את מרחב הפעולה המדיני והאזרחי המינימלי שנדרש כדי להפיק את המירב מהיחסים עימו (חברות בקוורטט, העלמת עין מחלק מהפרויקטים של סיוע לפלסטינים בשטחי C שנעשים ללא תיאום עם ישראל כנדרש, ועוד). זוהי, לצערי, פריזמה צרה מאד אשר אינה מאפשרת בחינה יסודית של מכלול יחסינו עם אירופה, התועלות העצומות שהניבו לישראל בשנים הטובות (הסכם האסוציאציה 1995 בזמן תהליך אוסלו), והאפשרויות הגלומות בפנינו במידה ונחליט לחמם את היחסים עם האיחוד האירופי ולא רק עם מדינות מסוימות בקרבו.

כמו רבים מקודמיי בבריסל, כך גם אני העברתי למטה משרד החוץ את הערכותיי לפיהן לא מעטים מבני שיחנו בנציבות האירופית, בפרלמנט האירופי ובקרב השגרירויות בבריסל של רבות מהמדינות החברות באיחוד, הם ידידי אמת של ישראל, המוכנים לפעול למען שיפור וקידום היחסים עמנו. כך גם בשירות החוץ האירופי, למרות תדמיתו השלילית ב"מחוזותינו". קשרינו עם בכירי השירות, בשגרת היומיום ובמיוחד סביב נושאים רגישים כמו המשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן, אותו הובילה שרת החוץ האירופי הראשונה אשטון וסיכמה יורשתה מוגריני.

בכל ארבע שנות שירותי בבריסל, הוזמנתי באופן שוטף, מספר פעמים בשנה, למפגשי "קבוצות  אזוריות", דוגמת קבוצת מדינות וישיגרד וקבוצת הנורדיות. קבוצות אלו נפגשות תדיר והנגישות שלנו למפגשים כאלה מאפשרת לנציגים הישראליים להבין מה "מתבשל" בנושאים המעניינים אותנו או להביא לידיעת ידידינו את עמדותינו ובקשותינו לקראת כינוס חודשי של מועצת שרי החוץ, למשל. המפגשים מאפשרים למשלחות הידידותיות לשלוח הביתה לבירותיהן את הערכותינו ובקשותינו, ומאפשרות לתדרך את שרי החוץ שלהן טרם הגעתם למפגשים בבריסל. לעיתים, כשהנושא רגיש או חשוב דיו, מתקיים השיח הזה ברמת שרי החוץ או אפילו ברמת ראשי המדינות.

התדמית השלילית של האיחוד האירופי בישראל מכתיבה חוסר עניין ורצון להשקיע ביחסים עמו מצד מקבלי ההחלטות בישראל. לראייה, מעטים מדי הם השרים וחברי הכנסת המבקרים במוסדות האיחוד האירופי. אל מול חוסר עניין זה, הרי שבשנים האחרונות אנו עדים למאמצים של חברי פרלמנט אירופי מהימין הקיצוני לערוך מפגשים וסמינרים בנושא התמיכה בישראל. למפגשים אלה מוזמנים בעיקר נציגים מן ההתנחלויות (ממועצת יש"ע) והם עוסקים רובם ב"זכותנו על כל ארץ ישראל". הנוכחות במפגשים הללו היא לרוב מקרב חברי אותן קבוצות בפרלמנט האירופי וכן מצד תומכים מובהקים של הפלסטינים שמגיעים להתריס בפני הדוברים. לצערי, אולי בשל החלשות מפלגות העבודה ומרצ, כמעט שלא מתקיימים מפגשים בינן לבין הגוש הסוציאל דמוקרטי בפרלמנט האירופי. ניסיונות אין ספור מצד השגרירות בבריסל לקדם שיח בין נציגי הליכוד לבין נציגי הרוב של הימין-מרכז בפרלמנט האירופי, זכו להצלחה מועטה ביותר.

אביגדור ליברמן, אשר כיהן כשר החוץ בממשלת נתניהו מאפריל 2009 עד דצמבר 2012, ומנובמבר 2013 עד מאי 2015, זיהה נכון את מוקדי הביקורת כלפי ישראל בבריסל (ושטרסבורג). ליברמן מינה אותי לתפקידי למרות ואולי בגלל שעמדותיי הפוליטיות היו ידועות לו. כהונתי כראש המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ  חייבה פגישות לא מעטות עם השר, כולל פגישות "אחד על אחד". בשיחת פרידה שקיימנו טרם יציאתי לשליחות, אמר שבראייתו האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו נמצא בפרלמנט האירופי. באישורו, נענה משרד החוץ לבקשתנו וחיזק משמעותית את המחלקה בשגרירות העוסקת בקשר עם הפרלמנט. לצערנו, הקיצוצים בתקציב המדינה ב-2019 הביאו לקיצוץ התקן הנוסף ולפגיעה בתקציב הפעולה של השגרירות בבריסל, כולל מול הפרלמנט האירופי (המשלחת הישראלית לאיחוד האירופי פיתחה כבר בשנות השמונים מודל עבודה מעניין מול הפרלמנט, שבמרכזה תגבור צוות השגרירות בכל כינוס מליאה של הפרלמנט על ידי דיפלומטים שמוצבים מ-28 השגרירויות בבירות האיחוד האירופי).

ג. הצורך בהרחבת הפריזמה וניסוח מדיניות אסטרטגית כלפי אירופה

בתחילת שנת 1994, לקראת פסגת אסן של האיחוד האירופי בראשות הנשיאה התורנית אז גרמניה, שאל הקאנצלר הלמוט קוהל את שגריר ישראל בגרמניה אבי פרימור, "מה אתם רוצים?" הקאנצלר, ידיד ישראל, רצה לנצל את האווירה החיובית באזור, ואמר לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל "אני מוכן להיות המנוע לקידום יחסי ישראל עם אירופה. תגידו לי מה אתם רוצים". ממשלת ישראל התקשתה מאוד לתת תשובה לשאלה איזה עומק של יחסים וקרבה לאיחוד אנו מבקשים. האם נרצה בחברות מלאה באיחוד האירופי (כנראה שבלתי אפשרית)? האם נרצה מודל הדומה ליחסי האיחוד עם שוויץ? עם (מה שהיה) גוש מדינות אפט"א (גוש  מדינות שכלל בזמנו את  אוסטריה, נורבגיה, פינלנד, שבדיה, שוויץ איסלנד וליכטנשטין)? או מודל משלנו?

אין זו הפעם היחידה שהשאלה הונחה לפתחה של ממשלה ישראלית. שר החוץ הגרמני יושקה פישר אמר בפגישה עם שר החוץ פרס, ספק בבדיחות ספק ברצינות, "תעשו שלום ונקבל אתכם והפלסטינים לאיחוד האירופי". ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני העלה הצעה לקבל את ישראל לאיחוד בלי לקשור את הפלסטינים למהלך. בישראל, הן בחוגי הממשל והן בתקשורת ובציבור, עוררו ההצעות הללו מעט מאד עניין ודיון. לצערנו, הציבור בישראל נחשף לנושא יחסינו עם האיחוד האירופי, בעיקר דרך תגובות שליליות לתקשורת של פוליטיקאים ישראליים שמגיבים באופן נקודתי להתייחסויות מצד גורם אירופי כזה או אחר לביקורת אירופית על ישראל, בנושא הקשור להתנחלויות, פגיעה בזכויות הפלסטינים או לאחרונה, בנושא הסיפוח.

לדעתי, אותה גם הבעתי פעמים רבות בפני בכירים בבריסל, הן האיחוד האירופי והן הממסד בישראל אינם עושים די כדי להביא לידיעת הציבור בארץ את הפוטנציאל הטמון בשיפור היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי. הסכמי הסחר עם הקהיליה האירופית מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 ואחר כך הסכם אזור הסחר החופשי מ-1975 תרמו תרומה עצומה למעבר של ישראל מחברה וכלכלה אגררית למדינה תעשייתית מתקדמת. הסכמי המחקר והמדע עם האיחוד האירופי מאפשרים קבלת מיליארדי אירו מהקופה המשותפת (לה תורמת גם ישראל, כמובן) לטובת המחקר והפיתוח בישראל. הסכם "השמיים הפתוחים" תרם משמעותית לפיתוח ענפי התיירות הנכנסת והיוצאת מישראל, ועוד. הציבור הרחב יודע על כך מעט מאד.

בדצמבר 2013, הציעה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי לישראל, לשדרג את היחסים בין ישראל לאיחוד לרמה של שותפות מועדפת מיוחדת, לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. הצעה דומה הוצגה גם לפלסטינים. האיחוד האירופי חזר על הצעתו גם בראשית 2016. ההצעה לא סייעה כמובן להשיג הסכם, אך לעניין מאמר זה חשוב לציין כי ישראל נמנעה מלהגיב עליה והציבור בארץ, ברובו הגדול, כלל אינו מודע לכך שההצעה הונחה על שולחננו. ההצעה האירופית עוררה שיח מוגבל ביותר בדרג הפוליטי בישראל. נשיא המדינה דאז שמעון פרס ז"ל התייחס בפומבי באופן חיובי להצעה, אך ממטה משרד החוץ לא באה הנחיה לבריסל (כמו גם לשגרירויות בבירות האיחוד האירופי השונות) לברר עם בני שיחנו עד כמה רצינית ההצעה ומה נכלל בה. זאת עשינו ביוזמתנו "ובאופן לא רשמי". אכן המועצה שגתה בפרסום הצעה כללית מדי וסתומה משהו, אולם מה שהניע את מקבלי ההחלטות בישראל היה החשש מפני הזיקה שיוצרת ההצעה להתחייבות ישראלית להגעה להסכם שלום.

ד. סיכום, או מה עושים עכשיו?

בשל רצף אירועים הנמשך מזה למעלה מעשור, נמצאת אירופה במשבר עליו היא נאבקת להתגבר. לאירועים אלה צריך להוסיף את מגפת הקורונה והתגובה הרפה של בריסל לאתגר בתחילת הדרך, כאשר כל מדינה נאלצה להתמודד לבדה עם המגיפה, תוך תיאום מועט ביותר ברמה האירופית. התנהלות זו הגבירה עוד יותר את הניכור והכעס של רבים מהאירופים כלפי בריסל. גם פרישתה הצפויה של הקאנצלרית מרקל, חולשתה של צרפת וחוסר ההצלחה עד כה לחתום על הסכם שמסדיר היחסים עם בריטניה לאחר הברקזיט, מקשים על אירופה למלא תפקיד מוביל בזירה הגלובלית. יחד עם זאת, מדובר עדיין בגוש הכלכלי הגדול במערב, בו חיים 450 מיליון תושבים, שנוכח משבר הקורונה אף פנה לראשונה לגייס הון משותף כצעד משמעותי בדרך להעמקת האינטגרציה. האיחוד האירופי הוא שכן קרוב, נגיש ומוכר לישראל ולישראלים.

כדי להשתייך למשפחה האירופית, או למצער להפחית את עוצמת החיכוך עם אירופה, ממשלת ישראל צריכה להקדיש זמן ומשאבים ולנסות להבין את ה-DNA האירופי. צריך שתהיה לנו תשובה (או לפחות דעה) לשאלה "מי זו האירופה הזו"? האם מדובר בגרמניה, הולנד, צרפת והסקנדינביות, או שמא בהונגריה ופולין? ויותר מכך, מה אנו רוצים מאירופה? אילו יחסים אנו רוצים לייצר עמה? וכנגזרת מכך, לאיזה קבוצה באיחוד האירופי נרצה לחבור, והאם ניתן לסמוך על תמיכת מדינות סוררות וקבוצות ימין קיצוני לאורך זמן?

צריך שנזכור כי אירופה, בשל עברה הקולוניאלי ארוך השנים במזרח התיכון וקרבתה הפיזית לאזור, מכירה את אזורנו ובעיותיו טוב יותר מרוב השחקנים הבינלאומיים האחרים. צריך שנבחין כי ביחסיה עם ישראל מתנהלת אירופה בזהירות רבה. היא מביעה אי-נחת קולני נוכח התנהלותנו מול הפלסטינים, אך אינה מעוניינת "לשבור את הכלים". אירופה אכן מעכבת שדרוג היחסים, מוציאה המלצות בדבר סימון מוצרי ההתנחלויות, מפרסמת גינויים להתנהלות ישראלית פסולה בראייתה, אך לא נוקטת בסנקציות או צעדים ממשיים הפוגעים משמעותית בקשריה של ישראל ליבשת. במצב יחסים זה, גם סנקציות אירופיות בתגובה לסיפוח אפשרי הן יותר משאלת לב של חלקים מהציבור מאשר אפשרות ריאלית. המציאות במזרח התיכון, שיתופי האינטרסים והפעולה בין ישראל ומדינות ערב מרכזיות, ירידת מחירי הנפט, איומי טרור אסלאמי והשתייכותנו למשפחה האירופית, מייצרים אפשרויות להמשך פיתוח היחסים עם אירופה. לבסוף, צריך להביא את אירופה ועמדותיה לדיון ציבורי בישראל. ויותר מכך, צריך שממשלת ישראל תהיה מוכנה לדבר עם האיחוד ולהקשיב לעמדותיו (בלי להתחייב לקבלן כמובן) ולא לנכר את בריסל ולהצמיד לה תווית של "אנטי-ישראליות".

הפוסט ישראל והאיחוד האירופי: שונאים, סיפור אהבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף שהרוב המכריע בין מנהיגי ומנהיגות האיחוד האירופי, על 27 המדינות החברות בו, באים ממפלגות ימין-מרכז, כמעט כולם (להוציא למשל את ויקטור אורבן בהונגריה) מייחלים – גם אם אינם מצהירים על כך בפומבי – לבחירת ביידן, המייצג עמדות מרכז-שמאל. אין זה פלא. כהונת טראמפ הכניסה את היחסים הטראנס-אטלנטיים למצב טראומטי ובמהלכה הפך הממשל האמריקאי מהתומך הגדול והחזק ביותר באיחוד האירופי, ללעומתי ואגרסיבי.

טראמפ תמך פומבית בברקזיט, ביטל את המשא ומתן על הסכם הסחר (TTIP) שניהל ברק אובמה עם בריסל, פתח במלחמות סחר נגדו והוציא את ארה"ב מהסכם פריז למאבק בשינויי האקלים. טראמפ גם והחליש משמעותית את ברית נאט"ו, עד למצב בו קבע נשיא צרפת מקרון שהברית נמצאת ב"מוות מוחי". לעומת זאת, יחסו לרוסיה – הגורם מולו קמה בעבר הברית – ולעומד בראשה, ולדימיר פוטין, נע בין ידידותי למתרפס. הסדר והערכים הליברליים, שכה יקרים לאירופאים, נפגעו קשות.

כהונה שנייה של טראמפ צפויה להתאפיין בהמשך היעדר הדיאלוג והתיאום עם אירופה, כולל בסוגיות המזרח התיכון – איראן, ישראל והפלסטינים. תחת טראמפ, המגמה המתמשכת של ירידת ארה"ב מכס ההגמון העולמי הואצה. כשארה"ב מתכנסת פנימה, היציבות האזורית ממשיכה להתערער ובייחוד באזור אגן הים התיכון: רוסיה נכנסת לסוריה, טורקיה ללוב, איראן מעמיקה שלוחותיה באזור. תהליכים אלה אינם לטובתנו. יתר על כן, המשך כהונת טראמפ עלולה להביא לשיתוק או קריסת ברית נאט"ו, שתגביר את חוסר היציבות האזורית. לישראל יש אינטרס שנאט"ו תהיה ברית חזקה ומשמעותית. לאירופה אין יכולת ביטחונית שתוכל למלא את הוואקום האמריקאי שייווצר, ולא תהיה לה יכולת כזו בעתיד הנראה לעין.

ממשלת נתניהו נהנתה מהמשבר הטראנס-אטלנטי ומתמיכתו החד-צדדית של טראמפ בעמדותיה (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, "עסקת המאה" שסוטה מקווי 67' כנקודת המוצא לשיחות בין ישראל לפלסטינים, והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן). בחירת ביידן אמנם לא תחזיר את השגרירות האמריקאית לתל-אביב, אך תשיב את העמדה האמריקאית המסורתית של תמיכה בפתרון שתי-המדינות על כנה. ארה"ב ואירופה, יש להניח, יחדשו את הדיאלוג ביניהן בנושא, אם כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר אינו מצוי במקום גבוה בסדר העדיפויות של שתיהן. ההתמודדות עם מגפת הקורונה והצורך הדחוף בשיקום הכלכלה מסיטים מחד את המבט פנימה, ומאידך מחדדים אותו לעבר איומים גוברים מבחוץ, למשל סין.

סין היא מוקד הדאגה האמריקאי בתחרות הגלובלית. אמנם טראמפ נהג באירופה כפיל בחנות חרסינה, אך מדיניותו שיקפה תמונת אינטרסים אמריקאית שתישאר גם אם ביידן יבחר, ובה בייג'ין מסומנת כאתגר המרכזי להגמוניה האמריקאית הדועכת. לכן, על אף שכניסה אפשרית של ביידן לבית הלבן משמעה חזרת היחסים הטראנס-אטלנטיים למתכונתם הישנה של שיתוף פעולה, האג'נדה של יחסים אלו תהיה שונה. אירופה תידרש להחליט אם לצדד בגישת הבלימה האמריקאית כלפי סין או לנסות ליהנות מהטוב שבסחר והשקעות הדדיות עמה.

ישראל היא פיון קטן במשחק גלובלי זה. הרגולציה של ישראל נוטה לעקוב יותר אחר זו של האיחוד האירופי, כיוון שזהו השוק הישראלי המרכזי לייצוא וייבוא. לכן, ארה"ב צפויה להמשיך ללחוץ על ישראל ואירופה נגד פעילות והשקעות אסטרטגיות של חברות סיניות בהן. אם אירופה תאחד כוחות עם ארה"ב מול סין – דבר שסביר יותר שיקרה תחת ביידן מאשר תחת טראמפ – ישראל מן הסתם תיישר עמן קו. ואולם, במידה שאירופה תציג גישה שונה משל ארה"ב, ייתכן שישראל תאלץ לבחור בחירות פוליטיות שאינן נוחות לה כלכלית.

נשוב לאזורנו. גישת ביידן לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסורתית. הוא מתנגד להתנחלויות ולסיפוח חד-צדדי, תומך בביטחון מלא לישראל, קורא להכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויוצא נגד טרור, הסתה והאדרת אלימות מצד מנהיגים פלסטינים. מבחינת ביידן, פתרון שתי-המדינות חיוני לקיומה של ישראל. אצלו, כמו אצל האירופים, לא ניכרת חשיבה לגבי פתרונות חדשים או חלופיים.

אולם, גם כאן טראמפ משאיר מציאות המחייבת בחירה בין שתי גישות שלא תהיה קלה עבור האירופים. הסכם הנורמליזציה המבורך בין ישראל לאיחוד האמירויות וההסכם עם בחריין מייצגים פרדיגמה שונה לגבי תהליך השלום האזורי. לפיה, פתרון הסכסוך בין ישראל למדינות ערב אינו מותנה בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סדר הדברים מתהפך: נורמליזציה תחילה, שלום עם הפלסטינים (אולי) בהמשך. למרות שמרבית מדינות ערב אינן שותפות לאופן בו איחוד האמירויות ובחריין מממשות תפיסה זו, ביידן יצטרך לשקול אם להמשיך בדרך זו, לחזור לנתיב הקודם – שלום בין ישראל לפלסטינים תחילה, נורמליזציה בהמשך, או לשלב בין השתיים. גם האירופים ידרשו לבחון אם לשנות דיסקט, או האם להישאר תקועים ב"לוגיקת אוסלו". מתוך האיחוד האירופי עצמו עולה יותר ויותר ביקורת על תקיעותו בסוגיה, כשהתנאים שהבשילו לוגיקה זו כבר מזמן אינם מתקיימים בשטח.

בהקשר זה, ירידת טראמפ אמנם תסיר חלק מהרוח הפופוליסטית הרעה המנשבת מארה"ב דרך מרכז-מזרח אירופה למערבה – רוח שנתניהו עצמו היה חלק מרכזי ממנה וסייע לקדם בהידוק הקשרים עם אותן מדינות א-ליברליות כהונגריה ופולין, אך בחירת ביידן לא תסייע רבות לחיזוק מדיניות החוץ האירופית, המאופיינת בשנים האחרונות בחולשה פנימית רבה. חולשה זו נובעת מהפיצול הפנים-אירופי שתוקע מקלות בגלגלי כל החלטה מהותית שלה (מלבד חידוש הסנקציות על רוסיה מידי חצי שנה מאז כיבוש חצי האי קרים). חולשה מבנית פנימית זו לא צפויה להיעלם גם אם ביידן יבחר.

אמנם נשיאת הנציבות אורסולה פון דר ליין והנציג העליון לענייני חוץ וביטחון ג'וזפ בורל העלו לאחרונה שוב את רעיון ביטול הקונצנזוס בהיבטים מסוימים של החלטות מדיניות חוץ – מהלך שיאפשר לאיחוד להעביר החלטות בנושא הישראלי-פלסטיני, דבר שהוא אינו מצליח לעשות מאז 2016, אך קשה לראות מהלך כזה מתרחש בקרוב. לכן, גם כאשר הכוחות הפופוליסטיים והביקורתיים כלפי האיחוד האירופי ביבשת כבר לא יקבלו רוח גבית אמריקאית, וגם כשהיחסים הטראנס-אטלנטיים ישובו על כנם, הצפי הוא שמדיניות החוץ של אירופה תישאר תגובתית, מפוצלת וחלשה מסיבותיה הפנימיות. האם זה טוב לישראל? כשותף נכסי ואסטרטגי לישראל, חוזק יכולותיו חשוב, גם אם בסוגית הסכסוך הוא נתפס כשותף ביקורתי.

היה והאיחוד האירופי רוצה שקולו יישמע טוב יותר בסוגיות אלו גם בחלונות הגבוהים בירושלים, לקראת השינוי שממשל ביידן עשוי להביא במדיניות החוץ האמריקאית, יש לכנס מחדש את "מועצת האסוציאציה" בינו לבין ישראל, שלא התכנסה מאז 2012. שר החוץ, גבי אשכנזי, כבר פועל עם עמיתו הגרמני לקידום העניין וניצחון של ביידן יוכל לסייע לכך. חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד האירופי יהווה שיפור ביחסים, וייתן לאירופאים כלי להשפיע דרכו על תהליכים שיתרחשו באזור. אחרת, האיחוד האירופי צפוי להישאר צופה מהצד.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים ב"הארץ", 21 באוקטובר 2020.

הפוסט בין המשך קיפאון לאופק חדש, אירופה מביטה אל הקלפיות בארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לסיכום האירוע (באנגלית) לחצו כאן.

לצפיה בכנס:

הפוסט דיפלומטיה אירופית והסכסוך הישראלי-ערבי: כיצד יכול האיחוד האירופי לקדם ביעילות שלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2019 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל הקודמת עסקה בניגוח האיחוד, בהצגתו כעוין לישראל, ובעידוד הפיצול בין המדינות החברות בו, כדי למנוע החלטות ביקורתיות נגד ישראל. זאת, למרות שיתוף הפעולה הנרחב שמתקיים בין ישראל לאיחוד, כמעט בכל תחומי החיים.

השיח הממשלתי לווה גם במעשים, דוגמת השתתפות ישראל בפסגת מדינות וישגרד, שבה השמיע נתניהו ביקורת נוקבת נגד האיחוד, ובדוחות שפרסמה ממשלת ישראל שהאשימו גורמים אירופיים במימון ארגונים תומכי חרם וטרור. המסר חלחל לציבור הישראלי, שעל פי הסקרים חושב שהאיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד.

כוונות הסיפוח איימו לדרדר את היחסים עם האיחוד האירופי עוד יותר. מנהיגים אירופים השמיעו אזהרות מפני הסיפוח. הם קראו לישראל להימנע ממהלך שיפגע ביציבות האזורית, בסיכויי השלום, בחוק הבינלאומי, בזכויות הפלסטינים, ביחסי ישראל-אירופה, ובקשרים המתפתחים של ישראל עם מדינות ערב.

אירופה אומנם לא הצביעה על השלכות קונקרטיות שתהיינה לסיפוח, אך נרמז על פגיעה אפשרית בהשתתפות ישראל בתוכניות אירופיות, ובהן תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון".

שינוי הגישה של אשכנזי

מאז כניסתו לתפקיד, חזר והצהיר אשכנזי על חשיבות הקשר עם אירופה ועל כוונתו לפעול לחיזוק היחסים עמה. לאחר השהיית הסיפוח, זה נהיה יותר אפשרי. אשכנזי קיים פגישות ושיחות עם שרי חוץ אירופים, כולל עם ג'וזף בורל, הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי.

בורל, שעם כניסתו לתפקיד הובע חשש שיאמץ גישה עוינת כלפי ישראל, דווקא הביע לאחרונה תמיכה בחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד ("מועצת האסוציאציה") שמוקפא מאז 2012.

ליחסים בין ישראל לאיחוד האירופי יש פוטנציאל רב. שני הצדדים יכולים להרוויח משיתוף הפעולה ומהידוק החיבור המוסדי של ישראל לאיחוד. ואולם, שדרוג היחסים קשור להתרחשויות עם הפלסטינים. ממשלות ישראל האחרונות ניסו למחות על כך, ואולם הזיקה בין הדברים בהחלט קיימת.

גם אם ישראל לא מספחת לבסוף שטחים, ככל שהיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות ולהרחיק את פתרון שתי-המדינות – הדבר משפיע לרעה על היחסים עם אירופה. נכון, הפיצול בין המדינות החברות באיחוד מונע בשנים האחרונות הודעות ביקורת משותפות לכלל המדינות נגד ישראל. אך, גם שדרוג לא קורה.

האיחוד האירופי דווקא הציע ב-2013 לישראל (ולמדינה הפלסטינית העתידית) לכונן "שותפות מועדפת מיוחדת" לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. ההצעה אומנם נותרה עמומה, ובכך נפגעה היעילות שלה, אך ישראל נמנעה עד היום מלהגיב אליה.

באירופה גם הדגישו שהביקורת על ישראל בנושא הבנייה בשטחים, כולל הדרישה לסימון מוצרי התנחלויות, אינה קריאה לחרם על ישראל, כפי שנטען על ידי גורמי ימין, וכי שדרוג יחסים יתאפשר ברגע שתשנה ישראל את מדיניותה.

השהיית הסיפוח יצרה תנאים להתקדמות, בדמות ההזמנה לאשכנזי לפגוש את שרי החוץ האירופים והנכונות באיחוד לבחון את כינוסה של מועצת האסוציאציה. הדיאלוג הישראלי-אירופי התמקד בשנים האחרונות בעיקר בסוגיות ביטחוניות כמו איראן וחיזבאללה, אבל חשוב שהגלגול החדש של הדיאלוג יעסוק גם בחיזוק יחסי ישראל-אירופה ובדרכים בהם יכול האיחוד לקדם שלום ישראלי-פלסטיני ושיתוף פעולה אזורי.

בימים אלו, ישראל והאיחוד האירופי מגלים מחדש האחד את השני מבחינה פוליטית ומדינית. אם בעבר שמענו את שר האנרגיה הישראלי אומר לאיחוד האירופי "שילכו לאלף אלפי עזאזל", הרי שכיום אומר שר החוץ ש"אירופה היא שחקן מרכזי בעולם והיא חשובה לישראל".

זו התפתחות חיובית, גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית וגם עבור השאיפה לקרב מחדש את ישראל למועדון המדינות הדמוקרטיות הליברליות. יש לעודד אותה, ולהבטיח שלא תהיה קצרת-מועד.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 07 בספטמבר 2020.

הפוסט חלון הזדמנויות ביחסי ישראל-אירופה נפתח, האם נדע לנצל זאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל הקודמת עסקה בניגוח האיחוד, בהצגתו כעוין לישראל, ובעידוד הפיצול בין המדינות החברות בו, כדי למנוע החלטות ביקורתיות נגד ישראל. זאת, למרות שיתוף הפעולה הנרחב שמתקיים בין ישראל לאיחוד, כמעט בכל תחומי החיים.

השיח הממשלתי לווה גם במעשים, דוגמת השתתפות ישראל בפסגת מדינות וישגרד, שבה השמיע נתניהו ביקורת נוקבת נגד האיחוד, ובדוחות שפרסמה ממשלת ישראל שהאשימו גורמים אירופיים במימון ארגונים תומכי חרם וטרור. המסר חלחל לציבור הישראלי, שעל פי הסקרים חושב שהאיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד.

כוונות הסיפוח איימו לדרדר את היחסים עם האיחוד האירופי עוד יותר. מנהיגים אירופים השמיעו אזהרות מפני הסיפוח. הם קראו לישראל להימנע ממהלך שיפגע ביציבות האזורית, בסיכויי השלום, בחוק הבינלאומי, בזכויות הפלסטינים, ביחסי ישראל-אירופה, ובקשרים המתפתחים של ישראל עם מדינות ערב.

אירופה אומנם לא הצביעה על השלכות קונקרטיות שתהיינה לסיפוח, אך נרמז על פגיעה אפשרית בהשתתפות ישראל בתוכניות אירופיות, ובהן תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון".

שינוי הגישה של אשכנזי

מאז כניסתו לתפקיד, חזר והצהיר אשכנזי על חשיבות הקשר עם אירופה ועל כוונתו לפעול לחיזוק היחסים עמה. לאחר השהיית הסיפוח, זה נהיה יותר אפשרי. אשכנזי קיים פגישות ושיחות עם שרי חוץ אירופים, כולל עם ג'וזף בורל, הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי.

בורל, שעם כניסתו לתפקיד הובע חשש שיאמץ גישה עוינת כלפי ישראל, דווקא הביע לאחרונה תמיכה בחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד ("מועצת האסוציאציה") שמוקפא מאז 2012.

ליחסים בין ישראל לאיחוד האירופי יש פוטנציאל רב. שני הצדדים יכולים להרוויח משיתוף הפעולה ומהידוק החיבור המוסדי של ישראל לאיחוד. ואולם, שדרוג היחסים קשור להתרחשויות עם הפלסטינים. ממשלות ישראל האחרונות ניסו למחות על כך, ואולם הזיקה בין הדברים בהחלט קיימת.

גם אם ישראל לא מספחת לבסוף שטחים, ככל שהיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות ולהרחיק את פתרון שתי-המדינות – הדבר משפיע לרעה על היחסים עם אירופה. נכון, הפיצול בין המדינות החברות באיחוד מונע בשנים האחרונות הודעות ביקורת משותפות לכלל המדינות נגד ישראל. אך, גם שדרוג לא קורה.

האיחוד האירופי דווקא הציע ב-2013 לישראל (ולמדינה הפלסטינית העתידית) לכונן "שותפות מועדפת מיוחדת" לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. ההצעה אומנם נותרה עמומה, ובכך נפגעה היעילות שלה, אך ישראל נמנעה עד היום מלהגיב אליה.

באירופה גם הדגישו שהביקורת על ישראל בנושא הבנייה בשטחים, כולל הדרישה לסימון מוצרי התנחלויות, אינה קריאה לחרם על ישראל, כפי שנטען על ידי גורמי ימין, וכי שדרוג יחסים יתאפשר ברגע שתשנה ישראל את מדיניותה.

השהיית הסיפוח יצרה תנאים להתקדמות, בדמות ההזמנה לאשכנזי לפגוש את שרי החוץ האירופים והנכונות באיחוד לבחון את כינוסה של מועצת האסוציאציה. הדיאלוג הישראלי-אירופי התמקד בשנים האחרונות בעיקר בסוגיות ביטחוניות כמו איראן וחיזבאללה, אבל חשוב שהגלגול החדש של הדיאלוג יעסוק גם בחיזוק יחסי ישראל-אירופה ובדרכים בהם יכול האיחוד לקדם שלום ישראלי-פלסטיני ושיתוף פעולה אזורי.

בימים אלו, ישראל והאיחוד האירופי מגלים מחדש האחד את השני מבחינה פוליטית ומדינית. אם בעבר שמענו את שר האנרגיה הישראלי אומר לאיחוד האירופי "שילכו לאלף אלפי עזאזל", הרי שכיום אומר שר החוץ ש"אירופה היא שחקן מרכזי בעולם והיא חשובה לישראל".

זו התפתחות חיובית, גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית וגם עבור השאיפה לקרב מחדש את ישראל למועדון המדינות הדמוקרטיות הליברליות. יש לעודד אותה, ולהבטיח שלא תהיה קצרת-מועד.

המאמר פורסם ב"גלובס", ב-7 בספטמבר 2020

הפוסט חלון הזדמנויות ביחסי ישראל-אירופה נפתח, האם נדע לנצל זאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך עשרות שנים, מאז אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, נבנתה בין ישראל והאיחוד האירופי מערכת יחסים מיוחדת ואסטרטגית. האיחוד האירופי הוא הביטוי המוצלח ביותר לשאיפות השלום והשגשוג של עמי אירופה אחרי מאות שנות מלחמה, אחרי שתי מלחמות העולם, עשרות מיליוני ההרוגים והחורבן שהמיטו ברחבי היבשת. האיחוד האירופי הזה, על 450 מיליון תושביו, איננו רק שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, איננו רק המסייע הגדול והנדיב ביותר לרשות הפלסטינית (סיוע שהפסקתו תאלץ את ישראל להקצות משאבים כלכליים רבים מתקציבה כדי לקיים את הרשות ומחויבויותיה). אירופה זו, היא אולי, ראשית לכל, כור מחצבתו של חלק גדול מעם ישראל, כאן בארץ ובתפוצות. ערכי המוסר, התרבות והמערכות הפוליטיות ביבשת הם המצפן אליו רבים בישראל שואפים להתכוונן. במקביל, רואים רבים באירופה את ישראל והישראלים כמי ששייכים למשפחה האירופית. במסגרת היחסים המיוחדים שהתפתחו בין ישראל לבין האיחוד האירופי, נחתמו לאורך השנים הסכמים בעלי חשיבות עליונה לישראל במגוון תחומים (כלכלה, מסחר, מדע ועוד).

אולם, מזה כשני עשורים, בעצם מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וההתרחקות מהסכמי אוסלו, נמצאים יחסים מיוחדים אלה במה שנראה כמסלול התנגשות, בשל פערים מדיניים הולכים וגדלים באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אירופה ניצבת כמי שמחויבת לקיום האופציה של משא ומתן מדיני ופתרון מוסכם של שתי-מדינות. לעיתים, כך נראה, ניצבת אירופה כמעט בודדה בנושא (מלבד מס שפתיים של שחקנים אחרים). היא מתאמצת לשמר את מעמדה כערבה (guardian) של הסכמי אוסלו, ומתייחסת ברצינות להיותה המחסום האחרון בפני מה שבעיניה נראה כמאמץ ישראלי מתמשך לשחוק ואף לבטל את האפשרות לפתרון מדיני המבוסס על שתי-מדינות, ישראל ופלסטין, החיות בשלום זו לצד זו.

הסבר נוסף, אותו שמעתי פעמים לא מעטות בשיחותי עם גורמים שונים בבריסל, לדבר מחויבותה של אירופה להקמת מדינה פלסטינית, עניינו במוסר והמצפון האירופאים. לדברי אותם בני שיח, המחויבות האירופאית להקמת מדינה פלסטינית נובעת מאותו רגש אשמה אירופאי, הדומה לרגש האשמה ההיסטורי כלפי העם היהודי. דהיינו, בראייתם של אלה, התמיכה בהקמת מדינת ישראל לאחר השואה, כתיקון חלקי של העוול שנגרם לעם היהודי, הביאה לגרימת עוול קשה מצד אירופה כלפי הפלסטינים. כעת אירופה נדרשת לתקן גם עוול זה ולפעול להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. תפיסת עולם זו קשה לעיכול בישראל. יש שרואים בה תפיסה מעוותת ואף אנטישמית, שמגבירה את הניכור והחיכוך בין ישראל לאירופה.

מול זה, ממשלת ישראל מתנהלת בין הצורך לשפר או למצער לשמר הישגים כלכליים ושיתופי פעולה עם אירופה לבין חששה מכל מעורבות מדינית של האיחוד האירופי בניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים (או במאמצים ליישבו). ישראל פעלה לבדל בין תומכות למתנגדות לישראל בקרב מדינות האיחוד, והצליחה (במידה רבה), בעזרת הידידותיות שביניהן, למנוע החלטות ביקורתיות כלפי מדיניותה במועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי (שם דרוש קונצנזוס) ולעיתים גם בפרלמנט האירופי. מאידך, המדינות הביקורתיות כלפי ישראל מפעילות גם הן את אותו אמצעי הקונצנזוס על מנת למנוע הישגים ושיפורים בהסכמים עם ישראל, אלא כתוצאה מקידום תהליך השלום. למשל, מאז 2012 לא כונסה מועצת האסוציאציה ישראל-האיחוד האירופי, מפגש ההנהגה הבכירה של שני הצדדים בדרג שרי חוץ. תכליתו של מפגש זה היא הנעת קבוצות עבודה, שתעסוקנה בשיפורים ליחסים אותם הצדדים מבקשים. צירופה של קבוצת מדינות מרכז ומזרח אירופיות לאיחוד האירופי בשנת 2004, אשר עוררה בישראל תקוות לשינוי חיובי מבחינתה במאזן הכוחות הפנים אירופי, סייעה אך במעט לבלימת מגמת ההתנגשות. נוסף על כך, חולשת השמאל-מרכז הליברלי בעולם, כולל באירופה, מזה למעלה מעשור, תרמה לעליית כוחו של השמאל הקיצוני ביבשת על עמדותיו האנטי-ישראליות.

לצערנו, דרך הפעולה של ישראל מול האיחוד האירופי היא טקטית בעיקרה ונועדה להתמודד עם אתגרים של כאן ועכשיו. ליחסים המורכבים עם האיחוד מוקדשת מעט מדי תשומת לב מצד הקברניטים, ואילו הציבור הישראלי כמעט שאינו מודע לחשיבות האסטרטגית של קשרי ישראל-אירופה ולפוטנציאל (הנזק או התועלת) הטמון בהתנהלות הישראלית ביחס לאיחוד האירופי. העובדה שראש ממשלת ישראל האחרון לבקר בבריסל היה יצחק רבין ז"ל בשנת 1995, מעידה כאלף עדים על רצונה של ישראל להמעיט ככל הניתן בקשרים מדיניים הדוקים מידי עם האיחוד האירופי ומוסדותיו. ראש הממשלה נתניהו נפגש אומנם בבריסל עם מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, במסגרת ביקור בפריז ובריסל בדצמבר 2017 על רקע החלטת הנשיא האמריקאי טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, אך לא היה זה "ביקור בבריסל", במוסדות האיחוד האירופי.

המאבק שמנהלת ישראל להרחקת אירופה מהשפעה מדינית באזור משתלב היטב במאבקים גלובליים ואזוריים אחרים, אשר קולעים את אירופה לעמדת חולשה בינלאומית ולמאבק על מעמדו של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית. בין הגורמים הללו ניתן למנות את הניסיונות לצאת מהמשבר הכלכלי של 2008, האביב הערבי וירידת חשיבות הנושא הפלסטיני בעיני מדינות ערב מרכזיות, עליית דאע"ש והמאבק בו, ירידת מחירי הנפט וירידת חשיבות הנפט המזרח תיכוני עבור אירופה, עליית כוחה של סין, משבר המהגרים לאירופה, בחירת טראמפ לנשיא ויחסו המעליב למנהיגי היבשת האירופית ונאט"ו, הברקזיט, ולאחרונה גם משבר הקורונה. כל אלו, דורשים מהמנהיגים באירופה את מיטב המאמצים, הזמן, והאנרגיה המדינית שלהם. נוכח שלל אתגרים אלו מולם ניצב האיחוד, ישראל מעריכה כי ניתן להמשיך ולהנות מדובשה של היבשת מבלי להסתכן יתר על המידה בעקיצתה. התחזקות מעמדה של גרמניה בתוך הגוש האירופי וחולשת האחרות (בעיקר צרפת) נתפסת כמסייעת לישראל במאמץ זה.

חשוב לציין כי במדיניות הבידול שמנהיגה ישראל כלפי חברות האיחוד האירופי וזיהוי ידידות מביניהן, חוברת ישראל לעיתים למדינות "סוררות" כהונגריה ופולין וכן לקבוצות ומפלגות של ימין קיצוני. אלו מעניקות לישראל תמיכה והכרה ברעיון ארץ ישראל השלמה והסיפוח, בתמורה ללגיטימציה שמעניקה להן ישראל על אף שהן מחזיקות עמדות אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אירופיות, גזעניות ואפילו אנטישמיות. לא כך המצב, כמובן, בחבירת ישראל ליוון וקפריסין. כאן, המשבר הקשה ביחסים שבין ישראל ותורכיה וגילוי מצבורי הגז בישראל הם הגורמים המרכזיים לפתיחות ושיתוף הפעולה של מדינות אלו עם ישראל, והערכים הדמוקרטים המשותפים לשלוש המדינות מוצגים כאחד מהבסיסים לשיתוף הפעולה. ואולם, מה שנראה, נתפס, ומוצג באירופה כהתרחקות ממשלות ישראל תחת נתניהו מחזון שתי-המדינות, מוביל בהכרח להרחבת הפער המדיני והעמקת חוסר האמון והיעדר הסימפטיה כלפי ישראל בקרב חלק מחברות האיחוד האירופי, בעיקר המערביות שבהן.

ב. זו המציאות! – האמנם?

זו "המציאות" אותה פגשתי עם הגעתי לבריסל באוגוסט 2012, לאחר מינויי לתפקיד שגריר ישראל למוסדות האיחוד האירופי ולנאט"ו. היא משקפת את הפריזמה המקובלת, דרכה רואים רוב הפוליטיקאים הישראלים גם הבכירים ביותר, את האיחוד האירופי. לצערי, שותפים לה גם רבים מן הדיפלומטים הישראלים (רובם, מיומם הראשון במשרד החוץ כצוערים, מודרכים ומעוצבים כ"אמריקנולוגים") ומאנשי הממסד הביטחוני הישראלי. בעיניהם, אירופה (האיחוד האירופי, "בריסל") היא גוף אנטי-ישראלי, שעדיף להרחיקו מכל מוקד השפעה ביחס לישראל ושיש לאפשר לו את מרחב הפעולה המדיני והאזרחי המינימלי שנדרש כדי להפיק את המירב מהיחסים עימו (חברות בקוורטט, העלמת עין מחלק מהפרויקטים של סיוע לפלסטינים בשטחי C שנעשים ללא תיאום עם ישראל כנדרש, ועוד). זוהי, לצערי, פריזמה צרה מאד אשר אינה מאפשרת בחינה יסודית של מכלול יחסינו עם אירופה, התועלות העצומות שהניבו לישראל בשנים הטובות (הסכם האסוציאציה 1995 בזמן תהליך אוסלו), והאפשרויות הגלומות בפנינו במידה ונחליט לחמם את היחסים עם האיחוד האירופי ולא רק עם מדינות מסוימות בקרבו.

כמו רבים מקודמיי בבריסל, כך גם אני העברתי למטה משרד החוץ את הערכותיי לפיהן לא מעטים מבני שיחנו בנציבות האירופית, בפרלמנט האירופי ובקרב השגרירויות בבריסל של רבות מהמדינות החברות באיחוד, הם ידידי אמת של ישראל, המוכנים לפעול למען שיפור וקידום היחסים עמנו. כך גם בשירות החוץ האירופי, למרות תדמיתו השלילית ב"מחוזותינו". לא יסולאו בפז קשרינו עם בכירי השירות, בשגרת היומיום ובמיוחד סביב נושאים רגישים כמו המשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן, אותו הובילה שרת החוץ האירופי הראשונה אשטון וסיכמה יורשתה מוגריני.

בכל ארבע שנות שירותי בבריסל, הוזמנתי באופן שוטף, מספר פעמים בשנה, למפגשי "קבוצות  אזוריות", דוגמת קבוצת מדינות וישיגרד וקבוצת הנורדיות. קבוצות אלו נפגשות תדיר והנגישות שלנו למפגשים כאלה מאפשרת לנציגים הישראליים להבין מה "מתבשל" בנושאים המעניינים אותנו או להביא לידיעת ידידינו את עמדותינו ובקשותינו לקראת כינוס חודשי של מועצת שרי החוץ, למשל. המפגשים מאפשרים למשלחות הידידותיות לשלוח הביתה לבירותיהן את הערכותינו ובקשותינו, ומאפשרות לתדרך את שרי החוץ שלהן טרם הגעתם למפגשים בבריסל. לעיתים, כשהנושא רגיש או חשוב דיו, מתקיים השיח הזה ברמת שרי החוץ או אפילו ברמת ראשי המדינות.

התדמית השלילית של האיחוד האירופי בישראל מכתיבה חוסר עניין ורצון להשקיע ביחסים עמו מצד מקבלי ההחלטות בישראל. לראייה, מעטים מדי הם השרים וחברי הכנסת המבקרים במוסדות האיחוד האירופי. אל מול חוסר עניין זה, הרי שבשנים האחרונות אנו עדים למאמצים של חברי פרלמנט אירופי מהימין הקיצוני לערוך מפגשים וסמינרים בנושא התמיכה בישראל. למפגשים אלה מוזמנים בעיקר נציגים מן ההתנחלויות (ממועצת יש"ע) והם עוסקים רובם ב"זכותנו על כל ארץ ישראל". הנוכחות במפגשים הללו היא לרוב מקרב חברי אותן קבוצות בפרלמנט האירופי וכן מצד תומכים מובהקים של הפלסטינים שמגיעים להתריס בפני הדוברים. לצערי, אולי בשל החלשות מפלגות העבודה ומרצ, כמעט שלא מתקיימים מפגשים בינן לבין הגוש הסוציאל דמוקרטי בפרלמנט האירופי. ניסיונות אין ספור מצד השגרירות בבריסל לקדם שיח בין נציגי הליכוד לבין נציגי הרוב של הימין-מרכז בפרלמנט האירופי, זכו להצלחה מועטה ביותר.

אביגדור ליברמן, אשר כיהן כשר החוץ בממשלת נתניהו מאפריל 2009 עד דצמבר 2012, ומנובמבר 2013 עד מאי 2015, זיהה נכון את מוקדי הביקורת כלפי ישראל בבריסל (ושטרסבורג). ליברמן מינה אותי לתפקידי למרות ואולי בגלל שעמדותיי הפוליטיות היו ידועות לו. כהונתי כראש המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ  חייבה פגישות לא מעטות עם השר, כולל פגישות "אחד על אחד". בשיחת פרידה שקיימנו טרם יציאתי לשליחות, אמר שבראייתו האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו נמצא בפרלמנט האירופי. באישורו, נענה משרד החוץ לבקשתנו וחיזק משמעותית את המחלקה בשגרירות העוסקת בקשר עם הפרלמנט. לצערנו, הקיצוצים בתקציב המדינה ב-2019 הביאו לקיצוץ התקן הנוסף ולפגיעה בתקציב הפעולה של השגרירות בבריסל, כולל מול הפרלמנט האירופי (המשלחת הישראלית לאיחוד האירופי פיתחה כבר בשנות השמונים מודל עבודה מעניין מול הפרלמנט, שבמרכזה תגבור צוות השגרירות בכל כינוס מליאה של הפרלמנט על ידי דיפלומטים שמוצבים מ-28 השגרירויות בבירות האיחוד האירופי).

ג. הצורך בהרחבת הפריזמה וניסוח מדיניות אסטרטגית כלפי אירופה

בתחילת שנת 1994, לקראת פסגת אסן של האיחוד האירופי בראשות הנשיאה התורנית אז גרמניה, שאל הקאנצלר הלמוט קוהל את שגריר ישראל בגרמניה אבי פרימור, "מה אתם רוצים?" הקאנצלר, ידיד ישראל, רצה לנצל את האווירה החיובית באזור, ואמר לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל "אני מוכן להיות המנוע לקידום יחסי ישראל עם אירופה. תגידו לי מה אתם רוצים". ממשלת ישראל התקשתה מאוד לתת תשובה לשאלה איזה עומק של יחסים וקרבה לאיחוד אנו מבקשים. האם נרצה בחברות מלאה באיחוד האירופי (כנראה שבלתי אפשרית)? האם נרצה מודל הדומה ליחסי האיחוד עם שוויץ? עם (מה שהיה) גוש מדינות אפט"א (גוש  מדינות שכלל בזמנו את  אוסטריה, נורבגיה, פינלנד, שבדיה, שוויץ איסלנד וליכטנשטין)? או מודל משלנו?

אין זו הפעם היחידה שהשאלה הונחה לפתחה של ממשלה ישראלית. שר החוץ הגרמני יושקה פישר אמר בפגישה עם שר החוץ פרס, ספק בבדיחות ספק ברצינות, "תעשו שלום ונקבל אתכם והפלסטינים לאיחוד האירופי". ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני העלה הצעה לקבל את ישראל לאיחוד בלי לקשור את הפלסטינים למהלך. בישראל, הן בחוגי הממשל והן בתקשורת ובציבור, עוררו ההצעות הללו מעט מאד עניין ודיון. לצערנו, הציבור בישראל נחשף לנושא יחסינו עם האיחוד האירופי, בעיקר דרך תגובות שליליות לתקשורת של פוליטיקאים ישראליים שמגיבים באופן נקודתי להתייחסויות מצד גורם אירופי כזה או אחר לביקורת אירופית על ישראל, בנושא הקשור להתנחלויות, פגיעה בזכויות הפלסטינים או לאחרונה, בנושא הסיפוח.

לדעתי, אותה גם הבעתי פעמים רבות בפני בכירים בבריסל, הן האיחוד האירופי והן הממסד בישראל אינם עושים די כדי להביא לידיעת הציבור בארץ את הפוטנציאל הטמון בשיפור היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי. הסכמי הסחר עם הקהיליה האירופית מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 ואחר כך הסכם אזור הסחר החופשי מ-1975 תרמו תרומה עצומה למעבר של ישראל מחברה וכלכלה אגררית למדינה תעשייתית מתקדמת. הסכמי המחקר והמדע עם האיחוד האירופי מאפשרים קבלת מיליארדי אירו מהקופה המשותפת (לה תורמת גם ישראל, כמובן) לטובת המחקר והפיתוח בישראל. הסכם "השמיים הפתוחים" תרם משמעותית לפיתוח ענפי התיירות הנכנסת והיוצאת מישראל, ועוד. הציבור הרחב יודע על כך מעט מאד.

בדצמבר 2013, הציעה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי לישראל, לשדרג את היחסים בין ישראל לאיחוד לרמה של שותפות מועדפת מיוחדת, לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. הצעה דומה הוצגה גם לפלסטינים. האיחוד האירופי חזר על הצעתו גם בראשית 2016. ההצעה לא סייעה כמובן להשיג הסכם, אך לעניין מאמר זה חשוב לציין כי ישראל נמנעה מלהגיב עליה והציבור בארץ, ברובו הגדול, כלל אינו מודע לכך שההצעה הונחה על שולחננו. ההצעה האירופית עוררה שיח מוגבל ביותר בדרג הפוליטי בישראל. נשיא המדינה דאז שמעון פרס ז"ל התייחס בפומבי באופן חיובי להצעה, אך ממטה משרד החוץ לא באה הנחיה לבריסל (כמו גם לשגרירויות בבירות האיחוד האירופי השונות) לברר עם בני שיחנו עד כמה רצינית ההצעה ומה נכלל בה. זאת עשינו ביוזמתנו "ובאופן לא רשמי". אכן המועצה שגתה בפרסום הצעה כללית מדי וסתומה משהו, אולם מה שהניע את מקבלי ההחלטות בישראל היה החשש מפני הזיקה שיוצרת ההצעה להתחייבות ישראלית להגעה להסכם שלום.

ד. סיכום, או מה עושים עכשיו?

בשל רצף אירועים הנמשך מזה למעלה מעשור, נמצאת אירופה במשבר עליו היא נאבקת להתגבר. לאירועים אלה צריך להוסיף את מגפת הקורונה והתגובה הרפה של בריסל לאתגר בתחילת הדרך, כאשר כל מדינה נאלצה להתמודד לבדה עם המגיפה, תוך תיאום מועט ביותר ברמה האירופית. התנהלות זו הגבירה עוד יותר את הניכור והכעס של רבים מהאירופים כלפי בריסל. גם פרישתה הצפויה של הקאנצלרית מרקל, חולשתה של צרפת וחוסר ההצלחה עד כה לחתום על הסכם שמסדיר היחסים עם בריטניה לאחר הברקזיט, מקשים על אירופה למלא תפקיד מוביל בזירה הגלובלית. יחד עם זאת, מדובר עדיין בגוש הכלכלי הגדול במערב, בו חיים 450 מיליון תושבים, שנוכח משבר הקורונה אף פנה לראשונה לגייס הון משותף כצעד משמעותי בדרך להעמקת האינטגרציה. האיחוד האירופי הוא שכן קרוב, נגיש ומוכר לישראל ולישראלים.

כדי להשתייך למשפחה האירופית, או למצער להפחית את עוצמת החיכוך עם אירופה, ממשלת ישראל צריכה להקדיש זמן ומשאבים ולנסות להבין את ה-DNA האירופי. צריך שתהיה לנו תשובה (או לפחות דעה) לשאלה "מי זו האירופה הזו"? האם מדובר בגרמניה, הולנד, צרפת והסקנדינביות, או שמא בהונגריה ופולין? ויותר מכך, מה אנו רוצים מאירופה? אילו יחסים אנו רוצים לייצר עמה? וכנגזרת מכך, לאיזה קבוצה באיחוד האירופי נרצה לחבור, והאם ניתן לסמוך על תמיכת מדינות סוררות וקבוצות ימין קיצוני לאורך זמן?

צריך שנזכור כי אירופה, בשל עברה הקולוניאלי ארוך השנים במזרח התיכון וקרבתה הפיזית לאזור, מכירה את אזורנו ובעיותיו טוב יותר מרוב השחקנים הבינלאומיים האחרים. צריך שנבחין כי ביחסיה עם ישראל מתנהלת אירופה בזהירות רבה. היא מביעה אי-נחת קולני נוכח התנהלותנו מול הפלסטינים, אך אינה מעוניינת "לשבור את הכלים". אירופה אכן מעכבת שדרוג היחסים, מוציאה המלצות בדבר סימון מוצרי ההתנחלויות, מפרסמת גינויים להתנהלות ישראלית פסולה בראייתה, אך לא נוקטת בסנקציות או צעדים ממשיים הפוגעים משמעותית בקשריה של ישראל ליבשת. במצב יחסים זה, גם סנקציות אירופיות בתגובה לסיפוח אפשרי הן יותר משאלת לב של חלקים מהציבור מאשר אפשרות ריאלית. המציאות במזרח התיכון, שיתופי האינטרסים והפעולה בין ישראל ומדינות ערב מרכזיות, ירידת מחירי הנפט, איומי טרור אסלאמי והשתייכותנו למשפחה האירופית, מייצרים אפשרויות להמשך פיתוח היחסים עם אירופה. לבסוף, צריך להביא את אירופה ועמדותיה לדיון ציבורי בישראל. ויותר מכך, צריך שממשלת ישראל תהיה מוכנה לדבר עם האיחוד ולהקשיב לעמדותיו (בלי להתחייב לקבלן כמובן) ולא לנכר את בריסל ולהצמיד לה תווית של "אנטי-ישראליות".

הפוסט ישראל והאיחוד האירופי: שונאים, סיפור אהבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אופן המאבק של ממשלת ישראל באיום הטקטי של ה-BDS בשנים האחרונות העמיק את ההתרחקות של קהלים ליברלים ופרוגרסיביים מישראל, התרחקות שהיא אתגר אסטרטגי משמעותי בשל הפגיעה האנושה בעתיד הקשר שלנו עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, עם רוב הקהילה היהודית אמריקאית ועם רוב מדינות אירופה. האתגר הזה מועצם בשל המדיניות של קידום חקיקה נגד חופש הביטוי והביקורת, שנחשבים כקדושים לליברלים.

התגובה האינסטינקטיבית של ממשלות ישראל לאתגר ה-BDS, כמו לרוב האתגרים שניצבים בפנינו, היא לראות בתנועה איום קיומי, לחפש פתרונות בעלי אופי צבאי-ביטחוני, ולייצר זהות בינה לבין תופעת האנטישמיות.

זאת, בעוד האיום המקורי שתנועת ה-BDS הציבה לביטחונה ולשגשוגה הכלכלי של ישראל היה שולי ואילו הקישור בינה לבין האנטישמיות מזיק – הן להתמודדות עם האנטישמיות והן להתמודדות עם ה-BDS.

אנחנו רגילים להשתמש בכלים סמי צבאיים לסיכול אתגרים – בבחינת "מי שיש לו פטיש ביד רואה בכל בעיה מסמר", אך הכלים הללו אינם מתאימים לאתגר הזה והם רק מזיקים.

התגובה הישראלית הכוחנית הפכה עבור תנועת ה-BDS לסיוע מבורך ומעצים, משום שהפכנו תנועה שולית יחסית לגדולה ומאיימת. תגובת ישראל דחפה לשורות התנועה (שמעטים מבין חבריה אכן רוצים בחיסולה של מדינת ישראל) רבים אחרים שמתנגדים לפעולות למניעת חופש ביטוי, ולשימוש בקורבנות יהודית כדי להתמודד עם ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלתנו.

תנועת ה-BDS מנסה להשתמש בכלים שהפעילו בזמנו ארגוני חברה אזרחית במערב נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כדי להפעיל לחץ לא-אלים על ישראל. תומכי ה-BDS במערב הם כמעט כולם מהצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית, ורבים מהם יהודים שמתנגדים למדיניות הכיבוש וההתנחלויות של ישראל ומאמינים שרק לחץ חיצוני יביא שינוי.

האנטישמיות מקורה דווקא בצד השני והימני של המפה הפוליטית, כמו כל התנועות של שנאת זרים וגזענות. החיבור בין תנועת ה-BDS לאנטישמים מזיק, גם מכיוון שכאשר טועים בדיאגנוזה קשה לפתח פרוגנוזה, וגם מכיוון שהדבר מעניק לגיטימציה לאנטישמיות בקרב צעירים רבים, שמבינים את המסר כאומר – אם ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, אז כנראה שאנטישמיות היא לגיטימית.

השימוש במיתוג ה-BDS כאנטישמיות נתפס כצבוע מכיוון שאנו חוברים למנהיגים שמרנים פופוליסטים – טראמפ בארה"ב, אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל ועוד, שהם במקור אנטישמים מוסווים, אבל אוהבים כיום את ישראל משום שהם רואים בנו שותף לסנטימנטים הקסנופובים ובעיקר האנטי-מוסלמים שלהם. כדי להילחם ב-BDS, עלינו להגביר דווקא את הקשר עם חוגים ליברלים ופרוגרסיביים ואת הדיאלוג עמם, גם אם הם ביקורתיים כלפי היבטים במדיניות שלנו.

באשר לאנטישמיות, הדרך להתמודד עמה היא בבריתות עם מיעוטים אחרים ויצירת קואליציה רחבה נגד גזענות ושנאת זרים, ולא על ידי שימוש במושג אנטישמיות נגד כל מי שיש לו בעיה עם ישראל או עם הציונות. ההתעקשות שלנו לבדל את השואה ממקרים אחרים של רצח עם ולנסות למנוע אנטישמיות בזמן שאנחנו לגמרי אדישים או אפילו מעודדים אסלאמופוביה, למשל, אינה מוסרית ונדונה לכישלון.

בדיון בוועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה בראשות ח"כ עפר שלח (ב-28 ביולי) בו נכחתי כנציג מכון מתווים, התרשמתי מהמצגת של מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים רונן מנליס, שישנה גישה חדשה ומועילה לאתגר. עודדה אותי גם ההבנה שהציג מנליס, שמשרד החוץ חייב להיות שחקן מרכזי בהתמודדות עם ה-BDS, בשל הידע והמיקום הייחודי של נציגיו בקרב קהלי היעד. יש לקוות שאכן נפתח עידן חדש גם בהיבט הזה של מדיניות החוץ, לצד הרוח החדשה שמורגשת במשרד החוץ.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-4 באוגוסט 2020

הפוסט על BDS, אנטישמיות ומה שביניהם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה בכל זאת ההסבר לחום המופגן כלפי ישראל והאם יש לקבל זאת בברכה או להתייחס לכך בחשדנות? ניתן למצוא רמז ברור לתשובה בשיחה שקיים שיירטו בחודש מאי עם מקבילו הישראלי החדש גבי אשכנזי. משרדו של שיירטו טען כי השניים שוחחו על "עמדה משותפת" בנוגע ל"הכרה בחשיבות הריבונות” ו”התנגדות להגירה בלתי חוקית". אשכנזי הביע הסתייגות מההצהרה של שיירטו, ששיקפה את התקרבותה של ממשלת נתניהו לתנועה בינלאומית של לאומנות פופוליסטית, שאורבן נמנה עם מוביליה.

סדר היום המרכזי של הימין הקיצוני באירופה ובארה"ב הוא שימורה של מה שהוא מגדיר זהות ותרבות מקומית. הימין באירופה טוען כי שחיקת הריבונות, במיוחד בכל הנוגע לגבולות והגירה, מחבלת בעקרונות אלה. הוא מאשים את הסכם שנגן של האיחוד האירופי בהכתבת גבולות פתוחים והגירה בלתי מבוקרת, לרבות מהמזרח התיכון. בראייה יותר רחבה, האיחוד האירופי מסמל עבורם "גלובליות" מתועבת שאותה הם מאשימים בהעברת הריבונות מידיהן של קהילות לאומיות לידיו של משטר ליברלי הנשלט על ידי מוסדות בינלאומיים.

ככל שמספרם של המוסלמים באירופה גדל, כך גוברת הטענה של הימין הרדיקלי כי הגירה מוסלמית, במיוחד, מהווה איום על הזהות האירופית. בהקשר זה, הוא קושר באורח גובר בין ערכים אירופיים לבין מקורות נוצריים, בניגוד מפורש להסכמי האיחוד האירופי שמגדירים את ערכי הארגון במונחים של הכללה, חילוניות וליברליזם. האג'נדה הזאת לא נועדה להחיות את האמונה הדתית אלא למסגר את ערכי אירופה באופן שמדיר תרבויות "לא מקומיות", במיוחד את האסלאם.

באותו הזמן, בעוד הימין הרדיקלי טוען כי האסלאם מאיים על היבשת, הוא שואף להרחיק עצמו מאנטישמיות. גישה זו מאפיינת גם מפלגות ותיקות כגון החזית הלאומית בצרפת ומפלגת החירות באוסטריה, שלשתיהן היסטוריה של אנטישמיות וכיום הן טוענות שהן מגנות על יהודים מפני אלה שאותם הן מכנות האנטישמים "האמתיים" באירופה, הלא הם המוסלמים.

עד לאחרונה, חוגי הימין הרדיקלי באירופה בדרך כלל התייחסו לישראל בתיעוב, כמי שמייצגת עוצמה יהודית ואמריקאית מזיקה. כיום, הם מחבקים את ישראל כמודל אתנו-לאומי וכחזית של אירופה נגד האסלאם הקיצוני. אכן, בלהטם להסיר מעצמם כל חשד של אנטישמיות, ולהדגיש כי האסלאם אינו עולה בקנה אחד עם התרבות המערבית, מפלגות ימין רדיקלי מתייחסות כיום לא אחת לערכים אירופיים כערכי המסורת "היהודית-נוצרית".

קהילות יהודיות באירופה אינן מתרשמות. הן חוששות שהימין הקיצוני יקעקע את ה"טאבו" נגד חוסר סובלנות ומצביעות על דוגמאות לכך שהאנטישמיות חיה ובועטת בקרב רבים מפעילי המפלגות הללו. יש בכל אלה די כדי למנוע מישראל חבירה למפלגות שלהן עבר אנטישמי ברור.

אולם עבור נתניהו, הימין הרדיקלי באירופה (כמו גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ) מהווה פיתוי – תנועה פוליטית שדוחה את התעקשות האיחוד האירופי להגן על זכויות אדם, שרואה באסלאם איום, ושביכולתה להקהות את הלחץ של האיחוד בעניין הפלסטינים. מה עוד צריך?

אינטלקטואלים ופעילים ישראלים מהימין מתחברים יותר ויותר לדמויות מהימין הקיצוני באירופה וארה"ב. התיאורטיקן הפוליטי יורם חזוני מוביל כנסים על "שמרנות לאומית" שבהם משתתפים דומיהם של אורבן וסלביני. בספרו האחרון הוא טוען שלאומנות היא מפתח לסדר עולמי, בניגוד לגלובליזם שאותו מיישם האיחוד האירופי ה"אימפריאליסטי".

דומה כי יאיר נתניהו אימץ את הגרסאות הקיצוניות ביותר של השקפת עולם זו. באחרונה צייץ בגנות "הארגון הגלובלי הרשע", הלא הוא האיחוד האירופי, "אויבם של כל המדינות הנוצריות באירופה" וזכה לעידוד נלהב של יואכים קוס ממפלגת הימין הרדיקלי "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) ומאחד מנציגיה לפרלמנט האירופי.

לא ידוע אם ראש הממשלה מסכים עם השקפות אלו במלואן, אולם סדר היום הא-ליברלי שהוא מוביל בישראל הוא דומה לזה של מקביליו בימין הרדיקלי באירופה, והוא משתעשע בחדוה בפוליטיקה של זהויות. בבואו להלין על האיחוד האירופי באוזני אורבן ומנהיגים אחרים ממזרח אירופה, נתניהו אמר כי "מזרחית לישראל, אין עוד אירופה. אין לנו ידידים טובים יותר מהנוצרים".

רבים, בהם הנשיא ריבלין, הודפים את החיבורים הללו גם באופן עקרוני וגם מתוך דאגה ליהדות התפוצות.

במכתב למנהיגים יהודים באוסטריה, ציטט ריבלין מנאום שנשא ביום השואה, שבו אמר: "שום אינטרס או שיקולים של ריאל פוליטיק, לא יצדיקו ברית קלון עם קבוצות וגורמים גזעניים […] שחזונם הוא לשחזר פשעים כאלה נגד כל זר, פליט או מהגר שמעז, בראייתם, 'לזהם' את אזור מחייתם".

אולם גם אם נניח בצד את הסוגיות הללו, ספק אם פוליטיקה זו משרתת את האינטרסים של ישראל. תחילה, הטענה כי האיחוד האירופי עוין את ישראל היא בדיה. לישראל גישה מצוינת לשווקים ולמוסדות באירופה וכלכלתה נתרמת מכך רבות, מה עוד שתחושות האחריות והידידות שליברלים מערביים חשים כלפי ישראל מבוססות על ההיסטוריה היהודית ועל ערכים דמוקרטיים משותפים.

זאת בניגוד ללאומנים פופוליסטים שדוחים מחויבויות בינלאומיות שאינן מבוססות על אינטרסים צרים. הם גם הודפים השתתפות בנטל הביטחון הבינלאומי ובכך מותירים ריק שאליו נכנסים כוחות אחרים – דוגמת תורכיה, רוסיה ואיראן שתפסו את מקומה של ארה"ב בסוריה בעקבות החלטתו של טראמפ לסגת משם.

בו בזמן, קשריה עם הימין הרדיקלי עלולים להפוך את ישראל לסלע מחלוקת באירופה, בדומה למה שמתרחש בארה"ב, לאור ההזדהות של נתניהו עם טראמפ. הואיל ואין לנבא את התנודות הפוליטיות במערב, ייתכן שמדיניות שתזכה בתמיכה אירופית רחבה תשרת את האינטרס הישראלי טוב יותר.

פירוש הדבר כי יש לדבוק במחויבות לדמוקרטיה ליברלית, ולא לסתום את הגולל על אפשרות לשלום עם הפלסטינים. פירוש הדבר הוא גם לא לנכר את הזרם המרכזי בפוליטיקה האירופית – ובמיוחד את צרפת וגרמניה – שדוחה ביטויי אתנו-לאומנות ומטפח את האיחוד האירופי כערובה המרכזית לביטחון ולפריחה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-22 ביולי 2020

הפוסט לשנות גישה ביחסי ישראל והימין הקיצוני באירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עורכים: ד"ר רועי קיבריק וד"ר נמרוד גורן
מדיניות-החוץ הישראלית הושפעה בחצי השנה האחרונה משתי סוגיות מרכזיות: משבר הקורונה – שהוביל לשיתופי פעולה אזוריים ובינלאומיים חדשים, והצהרות על כוונות סיפוח – שעוררו התנגדות בינלאומית ואזהרות מפני פגיעה ביחסים עם אירופה והמזרח התיכון. זאת, לצד כניסתו לתפקיד של שר חוץ חדש, שמדגיש את רצונו לשקם את משרד החוץ ולהיות שחקן מדיני משמעותי.

1. ישראל מגיבה בחיוב לתכנית טראמפ אך לא פועלת לממש אותה – תכנית טראמפ, שפורסמה בינואר 2020 תוך כדי מערכת הבחירות בישראל, תוארה על ידי המועמדים המובילים נתניהו וגנץ כהזדמנות גדולה. אולם, התכנית נתמכת רק על ידי ישראל והממשל האמריקאי שקרנו ועוצמתו בעולם בירידה משמעותית תחת הנשיא טראמפ. ארה"ב מצויה ב שנת בחירות ותחת משבר הקורונה והקשב שלה לנושא יורד. ישראל לא ביצעה צעדים מעשיים לקידום התכנית, למעט רצונו של נתניהו לנצל אותה כדי לקדם סיפוח, ואילו הפלסטינים מתנגדים לה נמרצות. עבודת המטה היחידה נעשית על ידי צוות ישראלי- אמריקאי )ללא פלסטינים( לשרטוט גבולות בהתאם לתכנית.

2. ישראל מצהירה על כוונות סיפוח ונענית בהתנגדות בינלאומית נרחבת – פרסום תכנית טראמפ העניק רוח גבית לקידום רעיון הסיפוח, שנתניהו התחייב לו והציב בלב השיח הפוליטי והמדיני בישראל. גנץ, אשר לא הביע התנגדות עקרונית לסיפוח, התנה אותו בהסכמה אזורית ובינלאומית ובשמירה על הסכמי השלום. הצהרות הסיפוח גררו התנגדויות בינלאומית חריפות, בין היתר מצד האיחוד האירופי ומדינות מרכזיות באירופה, ירדן, מדינות המפרץ, הדמוקרטים בארה"ב, האו"ם, רוסיה, וכמובן הפלסטינים. טיעוני המתנגדים היו שסיפוח מנוגד לחוק הבינלאומי, יערער את היציבות האזורית, יפגע ביחסים הבילטראליים עם ישראל, וירחיק את סיכויי השלום.

3. ישראל והפלסטינים משתפים פעולה נגד הקורונה, ונאבקים סביב תכנית הסיפוח – תחילת משבר הקורונה הביא את ישראל לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ואף עם גורמים בעזה בהכשרת צוותים רפואיים, העברת ציוד וחומרים רפואיים, שיתוף בידע, ותיאום התנועה במרחב כדי להתמודד עם הוירוס. ההצהרות על כוונת הסיפוח הביאו לנתק עם הרשות הפלסטינית, אשר הפסיקה בתגובה את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל. לצד זאת, המשיכה ישראל לפעול למען הבטחת התמיכה הכספית הקטרית בעזה, על מנת למנוע הסלמה ואסון הומניטרי, וניסתה לקדם עסקת שבויים עם החמאס.

4. המשבר עם ירדן ממשיך להעמיק – משבר האמון והנתק בין מנהיגי ישראל וירדן נמשך. על פי הדיווחים, המלך עבדאללה סירב לשוחח עם ראש הממשלה נתניהו, אך הסכים להיפגש עם ראש המוסד. שטחי צופר הוחזרו סופית לירדן לאחר שנכשל הניסיון להשאירם להמשך עיבוד של החקלאים הישראלים. ירדן הפכה לקול מוביל בהתנגדות לסיפוח. היא הזהירה את ישראל מפני השלכות שליליות של סיפוח על יחסי השלום, ופעלה בערוצים שונים כדי לרתום גורמים בזירה הבינלאומית – בייחוד באירופה ובארה"ב – לפעול למניעת סיפוח.

5. איחוד האמירויות מקדמת את יחסיה עם ישראל ומזהירה מפני הסיפוח – איחוד האמירויות נקטה צעדים חיובי ים ביחס לישראל ולקשר עמה. שיתוף פעולה בין המדינות התקיים במסגרת ההכנות לתערוכת אקספו 2020 בדובאי, אשר נדחתה לבסוף לשנה הבאה, ובהתמודדות עם הקורונה. איחוד האמירויות סייעה לישראל בציוד נחוץ, ושלחה מטוסים עם ציוד רפואי לפלסטיני ם שנחתו בגלוי בנמל התעופה בן גוריון. איחוד האמירויות גם הפגינה יחס חם ותומך לקהילה היהודית במדינה, ודוברים בכירים מטעמה העניקו לגיטימציה ליחסים עם ישראל, גם על רקע מחלוקות בנושא הפלסטיני. גורמים רשמיים מאיחוד האמירויות פנו באופן ישיר לציבור בישראל, והפצירו לרדת מרעיון הסיפוח, אשר יפגע בהתחממות היחסים בין המדינות וימנע נורמליזציה.

6. מאמץ מדיני והסלמה במאבק נגד איראן וגרורותיה – ישראל פעלה מול מדינות באירופה כדי שתצטרפנה לסנקציות האמריקאיות נגד איראן ושתפעלנה להוציא את החיזבאללה מחוץ לחוק, כפי שאכן פעלו בגרמניה ובאוסטריה. ישראל המשיכה לתקוף יעדים איראניים בסוריה ויעדים של חיזבאללה בסוריה ולבנון, והמאבק הצבאי הסלים נוכח תקיפות סייבר הדדיות ודיווחים על פעילות ישראלית באיראן נגד תכנית הגרעין. הנושא האיראני נידון תדיר בין בכירים בישראל ובארה"ב, וישראל הפנתה גם תשומת לב לאיומים אפשריים מצד לבנון, שמצויה במשבר כלכלי חריף.

7. ניצני שינוי חיובי בקשר עם אירופה על אף עננת הסיפוח – שר החוץ החדש אשכנזי בחר להוביל גישה חיובית יותר כלפי האיחוד האירופי, והדגיש במספר הזדמנויות לאחר כניסתו לתפקיד את חשיבות הקשרים של ישראל עם אירופה. הוא קיים שיחות עם שרי חוץ אירופיים ועם הנציג האירופי העליון לענייני חוץ בורל, והשניים סיכמו להיפגש בבריסל כשהתנאים יאפשרו זאת. אשכנזי גם התנער מנוסח הודעת תמיכה של הונגריה בישראל שכללה התייחסות ל"ערכים פטריוטיים משותפים", המנוגדים לשיח האירופי. ואולם, הצהרות הסיפוח, להן האיחוד האירופי מתנגד נחרצות, מעיבות על הניסיונות לפתוח דף חדש ביחסים.

8. הברית עם יוון וקפריסין מתרחבת ומעמיקה – ישראל קצרה את הפירות של הרחבת שיתופי הפעולה שלה עם יוון וקפריסין אל מעבר לתחום האנרגיה. משבר הקורונה, שהוביל לירידה במחירי הגז בעולם, פגע ביכולת של המדינות להפיק רווח כלכלי מהגז הטבעי שבים התיכון. ואולם, לאור זאת, בלטה התשתית האזרחית ליחסים שבנו ישראל, יוון וקפריסין, והן שיתפו פעולה אל מול האתגרים החדשים בתחומי הבריאות, הטכנולוגיה, הביטחו ן והתיירות. ישראל הייתה יעד הביקור הראשון של ראש הממשלה היווני ושר החוץ הקפריסאי עם תום הגל הראשון של הקורונה.

9. ישראל מתמרנת בין שיתופי פעולה וסכסוכים מחריפים באגן הים התיכון – מצבורי הגז הטבעי בים התיכון הובילו להחרפת הסכסוכים בין תורכיה ליוון וקפריסין בנושא גבולות ימיים וזכויות קידוח. בנוסף, מלחמת האזרחים בלוב גררה אליה שחקנים בינלאומיים, והגבירה גם היא את המתיחות באגן הים התיכון. ישראל ניסתה להימנע ממעורבות בסכסוכים אלו ומאימוץ עמדה אנטי-תורכית חד-משמעית, ופעלה לשמר ערוצי שיח פתוחים עם השחקנים השונים. פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון )EMGF ) המשיך להתמסד לקראת הפיכתו לארגון בינלאומי מוכר, אך איבד מרכזיות לאור שינוי המוקד האזורי משיתוף פעולה אנרגטי-כלכלי למאבקים גיאו-פוליטיים.

10. שיתוף פעולה בינלאומי ואזורי נוכח מגיפת הקורונה – ישראל פעלה יחד עם המוסדות הבינלאומיים ועם מדינות אחרות בהתמודדותה עם הקורונה והשלכותיה. היא הסתייעה במדינות אחרות כדי להשיב את אזרחיה לארץ, להשיג ציוד רפואי ותרופות, שיתפה במידע, וניסתה לפעול יחד עם מדינות נוספות לפתיחה מבוקרת של הכלכלה ותנועת האזרחים, טרם נרשמה העלייה המשמעותית המחודשת בתחלואה בישראל. במכלול מאמצים אלה, מילא משרד החוץ תפקיד משמעותי והפגין את נכסיותו.

11. שר החוץ אשכנזי מנסה לשקם את משרד החוץ – כניסתו של השר החדש אשכנזי הפיחה רוח חדשה במשרד החוץ. הוא הצליח לגייס תקציב פעילות למשרד, הכיר בחשיבות הדיפלומטיה ככלי מדיני מרכזי , קידם מינויים מקצועיים ובראשם המנכ"ל החדש אלון אושפיז, וגילה נכונות להסתייע בניסיון הקיים בין כותלי המשרד ואצל דיפלומטים בדימוס. עם הקמת הממשלה החדשה נשארו סמכויות משרד החוץ מפוזרות בין מספר משרדים, ומערך החוץ עדיין אינו מרוכז ומתואם בצורה יעילה.

* ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים של מכון מיתווים; ד"ר נמרוד גורן הוא ראש מכון מיתווים. מסמך זה מבוסס על ששת הגיליונות
האחרונים של הדו"ח הדיפלומטי שמפרסם מכון מיתווים ושסוקר מדי חודש את יחסי ישראל והפלסטינים, יחסי ישראל עם המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ותפקוד מערך החוץ. המסמך מתפרסם בשיתוף קרן פרידריך אברט.

הפוסט מגמות חצי שנתיות במדיניות-החוץ הישראלית: ינואר – יוני 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש המשלחת של הפרלמנט האירופי לישראל, אנטוניו לופז, יזם את המכתב. בשפה דיפלומטית, המכתב מוחה על היחס שישראל מקבלת מהאיחוד האירופי, שממשיך לקיים מפגשי אסוציאציה עם מדינות שכנות לא-דמוקרטיות כגון מצרים, ירדן ומרוקו, ואף חותם איתן על הסכמים חדשים, בעוד שמועצת האסוציאציה האחרונה עם ישראל התכנסה ביולי 2012.

ב-2013, הייתה זו ישראל שביטלה את כינוס המועצה, בשל פרסום הנחיות מצד האיחוד שיצרו בידול בין ישראל הריבונית בקווי 1967 – בהן הסכמים בין ישראל לאיחוד יחולו, לבין השטחים – בהם הסכמים אלו לא יחולו.

מאז, הובילה פדריקה מוגריני, שרת החוץ לשעבר של האיחוד האירופי, כמה ניסיונות לכנס את מועצת האסוציאציה. ניסיונותיה לא צלחו בשל הסתייגויות מצד מדינות מסוימות באיחוד, על רקע הקפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ומתיחויות ביחסי ישראל-האיחוד. מועצת האסוציאציה לא שבה להתכנס, והדיאלוג הפוליטי רם-הדרג הסדור נפסק.

ב-1995 חתמו ישראל והאיחוד האירופי על הסכם אסוציאציה. במסגרתו מוסד דיאלוג פוליטי: כינוס מועצת אסוציאציה אחת לשנה, בהשתתפות שרי החוץ של המדינות החברות באיחוד והשר/ה הישראלי/ת המקביל/ה. מטרת הכינוס היא להעלות סוגיות חשובות לשני הצדדים ולהעביר מסרים באופן משופר, מדויק ואפקטיבי יותר מאשר ב"דיפלומטיית המגפונים" הקיימת (העברת מסרים בתקשורת הגלויה נוטה, כאשר מצב היחסים מתוח, להיות תוקפנית ולעומתית).

קיום מפגש בדרג גבוה מאפשר לשני הצדדים לבחון את מצב היחסים ואת קידומם. הכנה של מפגש כזה מחייבת את הפקידות במשרדי ממשלה שונים בישראל ובאיחוד להיערך חודשים מראש, כדי להפיק תועלת מירבית מהמפגש.

רמת שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד האירופי היא מהגבוהות בעולם. הדבר נכון בכלכלה (הסכם סחר חופשי בסחורות ואף בחקלאות), במדע, בחדשנות ופיתוח (הסכם "הורייזון"), בהשכלה גבוהה (תכנית ארסמוס+), בתעופה (הסכם שמים פתוחים) ועוד. אולם, לצד היחסים הכלכליים הפורחים, היחסים הפוליטיים הדרדרו בתקופת ממשלות נתניהו האחרונות לשפל. גם על רקע מדיניות "הפרד ומשול" שהוביל נתניהו בתוך האיחוד לסיכול החלטות הנוגעות לישראל.

ייתכן שממשלת האחדות בה שותפה כחול-לבן ובה מכהן גבי אשכנזי כשר החוץ, יכולה להביא לשיפור טיב היחסים ולאפשר את חידוש הדיאלוג המדיני המועיל בין הצדדים. חילופי המסרים החיוביים הראשונים בין אשכנזי לבורל העידו על כך.

בנסיבות אלו, לופז וחברי פרלמנט נוספים שחתומים על המכתב (שרבים מהם חברים ב-European People's Party, הקבוצה הגדולה בפרלמנט האירופי, בעלת עמדות מרכז-ימין ושבה יש תומכים רבים לישראל), סבורים כי ניתן לפתוח דף חדש ביחסים.

אך היוזמה הזו כפופה לצו השעה. היה וממשלת ישראל תבצע סיפוח, ולו הקטן ביותר, בשטחים, לא ניתן יהיה לכנס את מועצת האסוציאציה בזמן הנראה לעין. מבחינת האירופים, כל סיפוח שכזה משמעו ויתור על פתרון שתי-המדינות, והפרה של זכויות הפלסטינים והחוק הבינלאומי. זוהי שבירת כלים. כ-1,000 חברי פרלמנט אירופים מ-25 מדינות חתמו לאחרונה על מכתב נגד סיפוח.

האם ההכרעה בדבר קיום מועצת אסוציאציה בהכרח צריכה להיות תלויה בסיפוח? הדרישה מהאיחוד האירופי לכנס את המועצה היא מהותית. מאז 2014 האיחוד האירופי (ובייחוד כמה מדינות בו) נוקט יחס מפלה כלפי ישראל באי כינוס מועצת האסוציאציה.

אם האיחוד תומך בקיום דיאלוג עם מדינות העולם השונות, מהדמוקרטיות ביותר ללא-דמוקרטיות כלל, ממפירות זכויות אדם מחרידות לנושאות הדגל בשמירתן, אין לאיחוד האירופי סיבה מוצדקת להתנות את התכנסות המועצה עם ישראל בתנאים מקדימים. בעיקר כשהוא לא עושה זאת עם מדינות אחרות באזור, שאינן שומרות זכויות אדם ואינן דמוקרטיה דגולות.

ממשלת ישראל ומועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי התרגלו זמן רב מידי להעדרו של דיאלוג מדיני מסודר וממוסד. דיאלוג כזה יכול להיות קשה, נוקב וביקורתי, אך רצוי שיתקיים. כדאי שגם שר החוץ אשכנזי, שכבר הביע נכונות לבקר בבריסל ולפגוש שם את מקבילו האירופי בורל, יקדם זאת.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-6 ביולי 2020

הפוסט לחדש את הדיאלוג הפוליטי רם הדרג בין ישראל לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט התגובות מאירופה לכוונות הסיפוח: מהצהרות למעשים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סקר דעת הקהל השנתי השישי של מכון מיתווים על מדיניות-החוץ הישראלית נערך בספטמבר 2018. הסקר בוצע על-ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (700 איש ואישה, יהודים וערבים) ועם טעות דגימה של 3.5%. מסמך זה מציג את ממצאי הסקר, בחלוקה לארבעה תחומים: יחסי החוץ של ישראל, מערך החוץ הישראלי, ישראל והאזורים סביב לה וישראל והפלסטינים.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2018 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

• האיחוד האירופי מפלה את ישראל לרעה: בסכסוכים טריטוריאליים אחרים, דוגמת סהרה הספרדית וצפון קפריסין, לא השקיעו מדינות אירופה ושלוחיהן בבריסל אנרגיה, זמן ומחשבה דומים לאלה שהושקעו במדיניות הבידול נגד מוצרי ההתנחלויות.

• האיחוד איננו עקבי כאשר זה נוח לו: לפחות במקרה אחד, הסכם התעופה הקרוי "שמים פתוחים" נמנעו הגורמים האירופים מהגישה האידאולוגית-דווקנית כלפי ישראל בניסוח ההסכם, מתוך הבנה שהוא טומן בחובו יתרונות כלכליים ניכרים עבורם.

• הכותבות מתארות נכונה את תהליך הרחבת הבידול תוך איזכור תמרורי זמן מרכזיים, אולם הן נמנעות מלברר את מניעיו של תהליך זה. זה בירור שחשוב לעשותו שכן בראייתי ההסבר נעוץ לאו דווקא ברצון לכבד את המשפט הבינלאומי אלא בעיקר בהתגברות השפעתה של השדלנות העוינת לישראל בצמתים פוליטיים במערב אירופה ובכלל זה בבריסל. זו פעילות המובלת בעיקר על ידי שמאל רדיקלי, לעתים קרובות בשיתוף פעולה עם גורמים אסלאמיים (שמשקלם הפוליטי עולה בהתאם למשקלם באוכלוסייה). ה-BDS הוא הביטוי הבולט לכך. במלים אחרות, הבידול וה-BDS הם אומנם שני מסלולים המכוונים פורמלית ליעדים שונים, אולם קיים תהליך מתמשך של חלחול המסרים הקיצוניים של השני אל הראשון באופן ה"מזהם" אותו ומקרב ביניהם.

• עצם העיסוק בנושא הבידול, באופן פומבי, מתמשך ופעמים רבות גם בפרופיל תקשורתי גבוה, של גורמים במערב אירופה ובפרט באיחוד האירופי, מהווה תמריץ שלילי ליבואנים ביבשת מלקשור יחסי מסחר עם ישראל בכלל ולא רק עם יצרנים שמעבר לקו הירוק. זאת ועוד: בניגוד לקביעת הכותבות לפיה הבידול מתבטא רק בגביית מכסים ו"ייצוא מהשטחים יכול להימשך באין מפריע" , קיימים מקרים בהם במסגרתו הושמו מחסומים בירוקרטיים משמעותיים בפני יצרנים ישראלים. כך, למשל, האיחוד האירופי מסרב לקבל בקרת איכות או תקינה ישראליות על מוצרים מסוימים המיוצרים מעבר לקו הירוק. על רקע זה קל להבין שמציאות כזו עלולה בסבירות גבוהה לקדם אווירה והלוך רוח של "למה לנו כאב הראש הזה" בקרב יבואנים אירופאים שיעדיפו לחפש חלופות במדינות אחרות. בניסוח אחר , יש סיכוי סביר שבידול יתגלגל לפגיעה ביצוא הישראלי בכללו ובכך תושג מטרה מוצהרת של ה-BDS הבידול עלול גם לפגוע כלכלית באוכלוסייה הפלסטינית שפעילות היצרנים הישראלים מעבר לקו הירוק מהווה מקור פרנסה משמעותי ללא מעטים בקרבה. דוגמה לכך היא המקרה של חברת "סודה סטרים" , שהחליטה להזיז את המפעל שלה כמה קילומטרים אל תוך הקו הירוק וכתוצאה מכך קופחה פרנסתם של כמה מאות עובדים פלסטינים. הבידול מעדיף אפוא גישה פורמליסטית צרה על פני פרגמטיזם שעשוי בסופו של דבר לסייע לשני הצדדים. זו עוד דוגמה לדמיון בינו לבין תנועת ה-BDS , שבראש סדר העדיפויות שלה להרע לישראל גם אם המשמעות היא גרימת "נזק משני" (collateral damage) לפלסטינים.

מובן שאין אפשרות להקיף את מכלול יחסי ישראל והאיחוד האירופי במאמר אחד, אבל יש לראות את נושא הבידול גם בהקשר הרחב יותר של מדיניות האיחוד האירופי בנושא הישראלי-פלסטיני. זו נוטה לבהירות ונחרצות בכל הקשור לממד הטריטוריאלי, לגביו האיחוד האירופי מיישר קו עם העמדה הפלסטינית. אבל, כאשר מדובר בעמדות ישראליות, גם כאלה שהאיחוד האירופי אינו שולל עקרונית, נכונותו לבהירות ונחרצות דומות פחותה בהרבה. כך, למשל, קשה עד בלתי אפשרי לחלץ מבריסל אמירה חד משמעית על זכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי ואין פסילה בקול רם של "זכות השיבה". מנגד, ניכר רפיון בבקרת הסיוע האירופי לפלסטינים, לגביו נציג האיחוד האירופי ברמאללה חזר בו לאחרונה מהתנייתו באי- מעורבות מוחלטת בפעילות טרור. אלה רק שתי דוגמאות ויש רבות נוספות. רוצה לומר: נושא הבידול הוא חלק ממכלול רחב יותר המתאפיין בחד צדדיות של האיחוד האירופי באשר להיבטים מרכזיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זאת, בלי להרחיב את הדיון על ההיסטוריה של יחסי ישראל והיבשת הישנה כמו, רק לדוגמה, סירוב מדינות אירופה לנחיתת מטוסי הרכבת האווירית מארה"ב במלחמת יום כיפור, אפיזודה שמטילה גם היום צל על מחויבותה של אירופה לביטחון ישראל.

לסיכום, מדיניות הבידול איננה עומדת בפני עצמה, אלא מהווה חלק ממכלול שלילי רחב יותר, שאינו נעדר גם נפח היסטורי. מדינות אירופה, באמצעות האיחוד האירופי, יכלו בנקל לשמור על מדיניותן המוצהרת באשר לקווי 1967 גם ללא הזדקקות לבידול ובוודאי ללא תהליך מתמשך של החרפתו. גם אם יש ל"כיבוד המשפט הבינלאומי" ול"הגנת הצרכן" קשר למניעיה של מדיניות הבידול המחריף, אסור להתעלם, כפי שעשו הכותבות, מ"הפיל שבחדר" – העובדה שמדיניות זו מושפעת לא מעט מלחץ פוליטי מתמשך של גורמים קיצוניים ובכללם תנועת ה-BDS.

ולבסוף, הערה באשר למשפט הבינלאומי. הכותבות מציינות כי העמדה האירופית לפיה השטחים שמעבר לקו הירוק הם כבושים וההתנחלויות אינן חוקיות "תואמת את המשפט הבינלאומי". הן היו מדייקות יותר אם היו כותבות שהעמדה האירופית "תואמת את הפרשנות הנפוצה של המשפט הבינלאומי", שכן כידוע יש גם פרשנות אחרת לפיה השטחים אינם כבושים וההתנחלויות אינן בלתי חוקיות. בהווה זו אכן פרשנות מיעוט אבל היא קיימת ויש לזכור שפרשנויות בכלל, ובמשפט הבינלאומי בפרט, צריכות להיבחן בין השאר באמצעות הפריזמה של האינטרסים המניעים את הפרשנים, במקרה זה מדינות.

*השגריר רפאל שוץ הוא דיפלומט שכיהן בין השאר כסמנכ"ל, ראש אגף אירופה במשרד החוץ וכשגריר בספרד ונורבגיה.
תוכן המאמר מייצג את דעת הכותב, ולא את עמדת מכון מיתווים.

הפוסט חרם מול בידול: עד כמה מהותי השוני? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מהי תכנית "הורייזון"?

• תכנית המחקר והחדשנות של האיחוד האירופי "הורייזון" היא הגדולה ביותר בעולם מבחינת תקציב ומספר המדינות המשתתפות. התכנית נפרסת על פני שבע שנים. בתכנית "הורייזון 2020", שהחלה ב-2014 ותסתיים ב-2020, חולקו מענקים בהיקף שקרוב ל-80 מיליארד אירו. בתכנית הבאה, "הורייזון אירופה", המתוכננת לשנים 2027-2021, היקף המענקים צפוי להיות כ-100 מיליארד אירו.
• בתכנית הורייזון משתתפות 27 המדינות החברות באיחוד האירופי, בריטניה ו עוד 16 מדינות (בהן ישראל, שוויץ, נורבגיה, תורכיה, גאורגיה, אוקראינה ועוד). ישראל הייתה המדינה הלא-אירופית הראשונה לקחת חלק בתכניות אלו מאז 1996 (תכנית המו"פ האירופית הראשונה הושקה ב-1984).
• לשם קבלת מענק מטעם התכנית, מוסדות מחקר ופיתוח ממספר מדינות מקימים מאגדים (consortiums)משותפים, ומגישים הצעות מחקר בהתאם לקולות הקוראים שמפרסמת התכנית. ההצעות נבחנות על ידי מומחים ומומחיות מובילים בתחום, והמענקים מחולקים על פי החלטתם המקצועית.

ב. מה החשיבות של השתתפות ישראל בתכנית?

• השתתפות ישראל בתכנית "הורייזון" הוגדרה לאורך השנים על ידי גורמי ממשל ומקצוע שונים כבעלת חשיבות אסטרטגית למדינה. השתתפות זו מחזקת ומממנת קידום יוזמות מחקר, פיתוח וחדשנות. היא מאפשרת לייצר שיתופי פעולה בין גופי מחקר, תעשיה, היי-טק ואקדמיה ממדינות שונות בכל תחומי המחקר המובילים משלב המחקר הבסיסי, דרך המחקר היישומי, עד לשלב פיתוח ושיפור המוצר.
• שיעור הזכייה של מוסדות מישראל במענקים מטעם תכנית "הורייזון 2020" עמד עד סוף 2019 על 13.5 אחוזים מכלל ההצעות שהגישו. זהו שיעור גבוה יותר מהממוצע האירו פי (11 אחוזים), ומעיד כלפי פנים וחוץ על המצוינות וההובלה של ישראל בתחומי המחקר והפיתוח.
• המדינות המשתתפות בתכניות המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי נדרשות לכסות חלק מתקציב התכנית, אך זוכות בכספים בחזרה דרך מענקי המחקר. במסגרת תכנית FP7 (שקדמה ל"הורייזון 2020), "מדינת ישראל שילמה 535 מיליון אירו לשנים 2013-2007 וזכתה חזרה במענקים בסך 875 מיליון אירו. בתכנית "הורייזון 2020" השקיעה ישראל כ-1 מיליארד אירו, וזכתה עד כה במענקים בסך כ-1.2 מיליארד אירו (הסכום עשוי לגדול עד למועד סיום התכנית).
• השתתפות בתכנית "הורייזון" משתלמת לישראל גם בשל תועלות לא-מדידות: (1) פיתוח שיתופי פעולה בינלאומיים משמעותיים וחיזוק יכולות המחקר בישראל, בניית ידע וטכנולוגיות מתקדמים; (2) פיתוח קשרים כלכליים ונוכחות עסקית באירופה, שותפת הסחר הראשית של ישראל ושותפת המחקר הטבעית שלה; (3) זכיה במענק מחקר מהאיחוד האירופי היא הבעת אמון חשובה בפרויקט, ויכולה לסייע במשיכת השקעות זרות נוספות; (4) גיבוש הצעות המחקר והוצאתן לפועל מייצרת מקומות עבודה, צמיחה וחדשנות במשק, וזהו חלק מחיזוק התחרותיות של מדינה, המשפיעים בתורם על ביצועי המשק והכלכלה.

ג. מהן ההשלכות של פגיעה בהשתתפות ישראל ב תכנית?

• מניעת השתתפות ישראל בתכנית המחקר והחדשנות, "הורייזון אירופה", לשבע השנים הבאות הוא מהלך שאינו דורש קונצנזוס של כל מדינות האיחוד האירופי. ביכולתו לעקוף את הוטו שמטילות מדינות מסוימות באיחוד האירופי על מהלכים ביקורתיים נגד מדיניות ממשלת ישראל, שדורשים את הסכמת כל מדינות האיחוד. על כן הוא נשקל כצעד תגובה למהלך סיפוח ישראלי בגדה המערבית.
• מניעת השתתפות ישראל בשלב הבא של תכנית "הורייזון", או צמצום היקף ההשתתפות שלה, תייצר פגיעה חמורה במחקר, בתעשייה ובאקדמיה. הדבר יפגע בשיתופי פעולה חוצי-גבולות, בנגישות לתשתיות מחקר (מעבדות ומתקנים) וביכולת לעשות שימוש במאגרי מידע מחקריים. מעבר לכך, תהיה בכך נסיגה משמעותית בהיקף היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי.
• בשנת 2013, לקראת השקת תכנית "הורייזון 2020", האיחוד האירופי קבע שמענקים במסגרת התכנית לא יוכלו להתקבל על ידי מוסדות שנמצאים מעבר לגבולות 1967 או לשמש אותם. הייתה סכנה שישראל לא תיקח חלק בתכנית עקב התנגדותה להנחיות אלו. בתגובה, קמה בישראל סערה ומחאה חריפה מצד גופים אקדמיים ומחקריים, שהובילה את ממשלת ישראל להבין את גודל ההפסד והסיכון, ולאחר משא ומתן הצטרפה לתכנית.

הפוסט סיפוח יסכן את השתתפות ישראל בתכנית המחקר האירופית: מהי תכנית "הורייזון" ומה חשיבותה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הוא שותף אסטרטגי של ישראל – במסחר וכלכלה, בדיפלומטיה וביטחון, בטכנולוגיה ותיירות, במחקר ובתרבות. הביקורת שהוא משמיע כלפי ישראל מכוונת למדיניותה כלפי הפלסטינים, ואינה אנטי-ישראלית מיסודה כפי שיש שמציגים זאת. האיחוד מתנגד להתנחלויות ולכוונות הסיפוח, הוא מעודד הבחנה בין השטחים לבין ישראל, אך בשום אופן אינו קורא לחרם על ישראל.

בשנים האחרונות סובל האיחוד האירופי מפיצול גובר בין המדינות החברות בו, שמונע קונצנזוס במגוון סוגיות של מדיניות-חוץ, ובכללן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תומכי בנימין נתניהו באירופה, ובראשם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן – שמרחיק את מדינתו מהדמוקרטיה, פועלים לסכל ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים. מאז מחצית 2016 לא קיבלה מועצת שרי החוץ של האיחוד החלטות משותפות ביחס לישראל. העובדה שאירופה מתמודדת עם אתגרים חשובים יותר מבחינתה – פליטים, ברקזיט, ועכשיו הקורונה – תרמה לכך גם היא.

ואולם, באירופה לא מוכנים להבליג על כוונות הסיפוח. ראשי האיחוד ומדינות מרכזיות בו מוצאים דרכים לעקוף את הפיצול על מנת להביע מחאה, התנגדות ואזהרות בפני ממשלת ישראל: אמירות תקיפות של שר החוץ האירופי החדש ג'וזף בורל, הצהרות משותפות של מדינות שחברות במועצת הביטחון של האו"ם, מחאות מתואמות בפני משרד החוץ הישראלי מצד שגרירים אירופים ושיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים אחרים – דוגמת הליגה הערבית – שמתנגדים גם הם לסיפוח.

בשבועות האחרונים עשו נציגי האיחוד שימוש בכל הכלים האלה. הם הביעו התנגדות חד-משמעית לסיפוח, הדגישו שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, המליצו לישראל להימנע מכך, וחלקם הזהירו מפני פגיעה ביחסים והשלכות משפטיות. יחד עם זאת, ניכר שבאירופה מעדיפים קודם כל לראות איזה סוג והיקף של מהלך סיפוח יחליט נתניהו לקדם, בטרם יציגו צעדי תגובה קונקרטיים ותג מחיר ממשי.

הבדלי הגישות בין מדינות אירופה בולטים בניסוחי ההצהרות שלהן. צרפת, אירלנד ושבדיה, למשל, מתבטאות באופן החריף ביותר. גם שר החוץ האירופי בורל מגיב בבוטות, אך העובדה שאינו מייצג עמדה אחידה של כלל מדינות האיחוד מחלישה בשלב זה את משמעות דבריו. במקביל הוא מקפיד לחזק את הקשר בין האיחוד לבין ירדן.

בישראל התרגלו לראות באירופה גורם מוחלש בזירה הבינלאומית, שאין צורך לקחת ברצינות את מחאותיו. אולם הדבר עלול להתגלות כשגוי במידה שיוחלט על סיפוח, שמשנה בעיניים אירופיות את כללי המשחק. מנהיגים בולטים ביבשת עלולים להוביל מהלכים – בתוך מוסדות האיחוד ומחוצה להם – שיגבו מחיר מישראל.

ואולם, מעבר לאיום ב"מקלות", האיחוד גם מציע "גזרים" במידה שתבחר ישראל להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות. בפני ישראל עומדת מאז 2013 הצעה אירופית לשדרוג משמעותי של היחסים למעמד של שותפות מועדפת מיוחדת. את ההצעה הזאת – שלה ישראל טרם ענתה – הגיע הזמן לבחון בחיוב.

"יום אירופה" שמצוין השבוע ביבשת, הוא הזדמנות טובה לשר החוץ המיועד גבי אשכנזי לשדר בימיו הראשונים בתפקיד מסר חדש של שותפות וידידות, מחויבות לערכים דמוקרטיים, מוכנות לדיאלוג ופתיחות לביקורת. זאת במקביל לפעילות מצדו למניעת סיפוח – לא רק בגלל ההתנגדות האירופית, אלא בראש ובראשונה מתוך דאגה לאינטרסים האזוריים של ישראל, לאופייה כמדינה ולסיכויי השלום.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 במאי 2020.

הפוסט לפני הסיפוח, מוטב שאשכנזי יתקשר לאירופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות הבידול (דיפרנציאציה, Differentiation policy), אותה מוביל האיחוד האירופי, מתמקדת בהבחנה בין מדינת ישראל הריבונית בתוך גבולות 1967 לבין השטחים הכבושים. לעומת זאת, תנועת החרם ומשיכת סנקציות, חרם מהלכי מובילה(BDS – Boycott, Divestment and Sanctions Movement) השקעות שנוגעים לכל מדינת ישראל. השיח הציבורי בישראל נוטה לעתים קרובות לבלבל בין השתיים – שלא בכוונה עקב חוסר ידע, או במתכוון עקב השקפת עולם פוליטית – למרות שהן שונות זו מזו באופן מהותי. מטרת נייר זה היא לשרטט הבחנה מבוססת בין השתיים, מתוך הנחה שהבנת ההבדל ביניהן יאפשר לישראל לנהל שיח חיובי יותר ומתלהם פחות עם האיחוד האירופי, לצד מאבק בלתי מתפשר בתנועת החרם.

מדיניות הבידול של האיחוד האירופי מבקשת להמשיך לקיים את הסכמי הסחר ושיתוף הפעולה עם מדינת ישראל בגבולות 1967, תוך שמירה על החוק הבינלאומי ועל תקנות פנים-אירופיות להגנת הצרכן, זאת לעומת תנועת החרם שפועלת להטלת חרם וסנקציות על כל מדינת ישראל. מדיניות הבידול שואפת לתמרץ את ישראל להגיע לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים, מתוך הכרה הדדית בערך היחסים שבין ישראל לאיחוד. לעומת זאת, תנועת החרם מציבה מטרות שהיה ותתממשנה במלואן (למשל, זכות השיבה וביטול חוק השבות) משמען סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. במדיניות הבידול יש אלמנט של גינוי נורמטיבי, אך אין בה דה-לגיטימציה של מדינת ישראל כולה, כפי שמובילה תנועת החרם. בעוד מדיניות הבידול מיישמת את המשפט הבינלאומי הקיים, תנועת החרם מנסה להוביל לשינוי בתודעה הבינלאומית כלפי ישראל שבגבולות 1967.

ההשלכות הכלכליות של מדיניות הבידול ושל תנועת החרם זניחות כיום. אולם לטווח הבינוני והרחוק, הסכנה בפעילות תנועת החרם גבוהה מזו של מדיניות הבידול, היות והיא לא מוגבלת רק להתנחלויות. לאחרונה, פרסם האו"ם רשימת עסקים שפועלים בהתנחלויות, ובעתיד יכולה הרשימה להוות אמצעי להחרמת ההתנחלויות ולגרום נזק לחברות גדולות שממלאות תפקיד משמעותי בכלכלת ישראל. האיחוד האירופי לא רואה במדיניות הבידול בה הוא נוקט כל קשר לתנועת החרם, לה מתנגדות חלק ממדינות אירופה.

הפוסט מדיניות הבידול בין ישראל הריבונית לשטחים שונה מהותית מתנועת החרם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. רקע

מאז שנות ה-70 הקהילה האירופית שואפת למדיניות-חוץ מתואמת. אחת ההצלחות שלה בתחום זה היתה גיבוש עמדה מוסכמת לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כבר ב-1980 קיבלו המדינות החברות בקהילה את "הצהרת ונציה" המתווה את עקרונות האיחוד האירופי לפתרון הסכסוך. הקהילה הכירה בזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה, קראה לפתרון שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 1967 ולסיום הכיבוש. החלטות אלו התבססו על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338, ועל כיבוד המשפט הבינלאומי, כחלק מהסדר הליברלי שקם אחרי מלחמת העולם השניה.

בשנות ה-90, בשיאו של תהליך השלום, האיחוד האירופי הידק את יחסיו ההסכמיים עם ישראל וב-1995 חתם על הסכם האסוציאציה עמה, עליו מבוססים היחסים עד היום. הסכם זה הביא לסחר חופשי, ללא מכסים ולשגשוג כלכלי משמעותי. השתתפות ישראל מאז 1996 בתכניות המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי תרמה לחדשנות ולמחקר, ומוגדרת כיום כאסטרטגית בחשיבותה למדינת ישראל. על אף ביקורתיות האיחוד האירופי כלפי ישראל לגבי כיבוש השטחים, הבניה בהתנחלויות והפרת זכויות אדם, כל עוד תהליך השלום נמשך בקצב כזה או אחר, הוא נמנע מנקיטת צעדים ממשיים נגדה.

ב-2005, האיחוד החליט להבחין בין מוצרים המיוצאי ם אליו מישראל הריבונית בקווי 1967, שנהנו מאפס מכס הודות להסכם האסוציאציה, לבין מוצרים מההתנחלויות עליהם החל לגבות מכס. מאז 2009, האיחוד האירופי עצר את שדרוג היחסים עם ישראל, והתנה אותם בקידום תהליך שלום עם הפלסטינים. ב-2013 האיחוד נקט במדיניות בידול המפרידה משפטית וכלכלית בין ישראל הריבונית בקווי 1967 לבין השטחים. באותה שנה, הוא גם הציע לישראל ולפלסטינים לשדרג את יחסי האיחוד האירופי עמם למעמד של "שותפות מועדפת מיוחדת" לאחר שיגיעו להסכם שלום. ב-2015 האיחוד המליץ לחברותיו לסמן מוצרי התנחלויות כמיוצרים בהתנחלות בשטחים כבושים ולא בישראל. מדיניות זו הובלה על ידי מדינות בעלות עמדה פרו-פלסטינית מובהקת כגון שבדיה, אירלנד ולוקסמבורג.

החרפת הצעדים והביקורת מצד האיחוד האירופי כלפי ישראל – שאישורם דורש קונצנזוס בין מדינות האיחוד – נעצרו מאז 2016 בשל הטלות וטו, כל פעם מצד מדינה תורנית אחרת. יוון היתה הראשונה, הונגריה היא השכיחה שבהן, כשלסירוגין גם פולין, צ'כיה, אוסטריה, רומניה, בולגריה, קפריסין, והמדינות הבלטיות באות לעזרת נתניהו. הוטו מצד המדינות הללו נובע מהמשברים הרבים הפוקדים את האיחוד האירופי: משבר האירו מ-2009, משבר הפליטים/מהגרים ב-2015, ברקזיט מ-2016 ועלית ממשלות פופוליסטיות, ובהן הונגריה ופולין, שנוקטות צעדים להחלשת הדמוקרטיה ומוסדות שלטון החוק בהן. מדינה שנמצאת בעיצומו של ויכוח וסכסוך עם "בריסל" ויש לה אינטרס בהידוק היחסים עם ישראל, תיטה יותר לנגח את האיחוד בהטלת וטו שכזה או לדלל ולרכך את עמדת האיחוד.

במצב השורר מאז 2016, בו מדיניות החוץ של האיחוד האירופי כלפי ישראל מסוגלת בעיקר לחזור על החלטות העבר, לא ברור מה תהיה יכולת התגובה שלו לסיפוח מצד ממשלת ישראל החדשה. נראה כי האפשרות של האיחוד האירופי כגוש אחד לנקוט בצעדים מעשיים משמעותיים, ולא רק הצהרתיים, קטנה. אך היה ותסריט זה יתממש, עוצמת הפגיעה עלולה להיות קשה.

ב. עמדת הנציג האירופי הגבוה למדיניות-חוץ ובטחון

בתגובה להסכם הקואליציוני בין נתניהו לגנץ, ג'וזף בורל, הנציג הגבוה של האיחוד האירופי למדיניות-חוץ שנכנס לתפקידו בשלהי שנת 2019, הוציא הודעה מטעמו (ב-23 באפריל 2020) כי סיפוח יהווה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי, והזהיר כי "האיחוד ימשיך לעקוב ולנטר מקרוב אחר המצב והשלכותיו הרחבות יותר, ויפעל בהתאם". הודעתו באה אחרי הודעה קודמת בנושא, מה-4 בפברואר 2020, שיצאה כשבוע לאחר פרסום תכנית טראמפ ולשונה היתה חריפה אף יותר: " צעדי סיפוח, אם ייושמו, לא יעברו ללא תגובה," הזהיר.

באפריל בורל חזר על העמדה המסורתית של האיחוד, המחויבת לפתרון של שלום לסכסוך; פתרון שתי מדינות מתוך משא ומתן המבוסס על קווי 1967, בחילופי שטחים מקבילים, כפי שיוסכם בין הצדדים – בין מדינת ישראל לבין מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית, בעלת רצף טריטוריאלי, ריבונית ובת-קיימא, החיה צד לצד ישראל בשלום, בטחון והכרה הדדית, כפי שמפורט בהחלטת מועצת הבטחון מיולי 2014. בורל קבע שתכנית טראמפ סוטה מעקרונות בינלאומיים מוסכמים אלו, ושכדי לבנות שלום בר קיימא, הפתרון צריך להיות מוסכם באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים, כולל בנושאים הקשורים לגבולות, מעמד ירושלים, בטחון ושאלת הפליטים. בורל קרא לצדדים להימנע מפעולות חד-צדדיות המנוגדות למשפט הבינלאומי.

זו הפעם השנייה מאז כניסתו לתפקיד שהצהרות בורל בנושא הישראלי-פלסטיני יוצאות בשמו בלבד, ולא כהצהרה משותפת המביעה את הסכמת 27 החברות באיחוד. מדיניות-החוץ של האיחוד האירופי מתקבלת בקונצנזוס. מספיקה מדינה אחת שתטיל וטו כדי להפיל החלטה. לעומת זאת, הימנעות של עד שליש מהחברות לא מפילה החלטה. נטען כי שמונה מדינות, ובהן הונגריה ואוסטריה, התנגדו להצהרת בורל מאפריל. זהו מספר גבוה יותר מאשר כל החלטה קודמת נגד ישראל, אך ההתנגדות היתה כנראה בעיקר לתזמון ההצהרה מתוך רצון של חלקן לחכות להשבעת הממשלה. כמו כן, נטען כי בורל דיבר בעד הטלת סנקציות על ישראל, בדומה לסנקציות שהאיחוד הטיל על רוסיה מאז פלישתה לחצי האי קרים ופעולותיה במזרח אוקראינה.

ב-15 במאי, התכנסה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי. במסיבת העיתונאים שקיים בורל לאחר הישיבה, ובהצהרה כתובה שפרסם בהמשך בשמו, נאמר כי האיחוד האירופי לא יכיר בשינויי סטטוס ריבונות וגבולות אלא אם סוכמו במשא ומתן בין הצדדים. בתשובה לשאלות, ענה בורל כי נעשית עבודת הכנה של רשימת צעדי תגובה היה וישראל תנקוט בצעד חד-צדדי. ההצהרה שפורסמה לא כללה איום מפורש בסנקציות בשל חוסר הסכמה לכך מצד הונגריה ואוסטריה, אולם בין אפשרויות התגובה שהאיחוד מכין ישנם צעדים שאינם תלויים בקונצנזוס של כל המדינות החברות בו (כמו אי -חידוש הסכם המחקר והחדשנות לשנים 2027-2021 או השעיית הסכם "ארסמוס +" בתחום ההשכלה הגבוהה). יתכן שהרשימה תכלול גם המלצה לצעדים בעלי אופי בילטרלי (על ידי מדינה חברה שתבחר לנקוט בכך מול ישראל), שוטו של מדינה חברה לא יוכל למנוע.

היה וממשלת ישראל החדשה תפעל לסיפוח, אין ספק כי בורל, שעמדתו הביקורתית כלפי ישראל ידועה, יפעל לדחוף את 27 המדינות החברות לנקוט בצעד תקיף ומשמעותי. במצב הפיצול הפנימי הנוכחי בתוך האיחוד בכלל, ובסוגית ישראל בפרט, ובהינתן יכולת הוטו של כל חברה באיחוד על כל הצהרה וצעד במדיניות החוץ של האיחוד האירופי, "נביחתו" של האיחוד כגוף משותף צפויה להיות חזקה מ"הנשיכה", ויתכן שגם "הנביחה" – או שלא תהיה חזקה, או שלא תהיה בשם 27 החברות, אלא בשם מועדון מצומצם יותר. אך היה ותהיה "נשיכה" שאינה תלויה בקונצנזוס, ההשלכות לישראל עלולות להיות כבדות.

ג. עמדות המדינות החברות באיחוד האירופי בנוגע לסיפוח

מדינות שהשמיעו ביקורת חריפה

ב-30 באפריל הגישו 12 שגרירים אירופים – מצרפת, גרמניה, איטליה, אירלנד, הולנד, ספרד, שבדיה, בלגיה, דנמרק, פינלנד וכן האיחוד האירופי עצמו ובריטניה (שבינואר השנה יצאה מהאיחוד) – מחאה רשמית למשרד החוץ הישראלי לגבי סעיף הסיפוח שבהסכם הקואליציוני, והביעו דאגה מצעד כזה. לפי דיווחים בתקשורת, השגרירים הבהירו לסמנכ"לית אירופה במשרד החוץ, אנה אזארי, כי לצעדים כאלו יהיו "השלכות חמורות על היציבות האזורית ועל מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית" . לא צוינו צעדים שינקטו נגד ישראל, ככל הנראה בשל רצון להמתין ולראות איזה סוג והיקף של מהלך סיפוח הממשלה תקדם.

כיוון שבורל הוציא הודעה בשמו, חלק מההודעות מטעם המדינות החברות יישרו קו עם הודעתו מבחינת הניסוח וחלקן פחות, והדבר יכול לשקף את עמדתן באופן מדויק יותר. רוב המדינות שהוציאו הודעה בחרו לעשות זאת דרך המשלחת שלהן באו"ם, לעתים בשם השגריר שלהן לאו"ם.

צרפת הוציאה הודעה חריפה. המסר שהעביר שגרירה באו"ם הזהיר כי אם ייושמו צעדי סיפוח "הם לא יעברו בשתיקה/יקראו עליהם תיגר ולא נתעלם מכך ביחסינו עם ישראל". לא ברור בדיוק מה טומן בחובו האיום לשנות את איכות הקשר עם ישראל. נראה שצרפת מובילה את המחנה התקיף, ומעוניינת לאיים על ישראל בתגובה חריפה הכוללת צעדים כלכליים בניסיון לעצור סיפוח. מאז מלחמת ששת הימים, בשלהי כהונת דה גול, צרפת נוקטת בעמדה ביקורתית כלפי ישראל. צרפת רואה עצמה כמעצמה אזורית בעלת אינטרסים רבים באזור ויחסים מיוחדים עם מדינות ערביות ומוסלמיות כגון לבנון, מרוקו, תוניסיה ו אלג'יריה. לאי-יציבות באזור יש השלכות שליליות עליה, כגון טרור והגירה. מבחינה פנימית, יש בה מיעוט מוסלמי גדול שהנושא חשוב לו, והתקשורת הצרפתית מסקרת את הסכסוך בהרחבה. לכן, במידה שלא יהיה קונצנזוס לכך באיחוד האירופי, יתכן שצרפת תנקוט בצעדים עצמאיים משלה, ואף תגבש קבוצת מדינות שתצטרף אליה.

בלגיה "ייעצה בתוקף" נגד צעדי סיפוח חד צדדיים. גם שר החוץ של לוקסמבורג, ז'אן אסלבורן, אימץ את דברי בורל מאפריל. בפברואר, בעקבות פרסום תכנית טראמפ, אסלבורן הוביל מפגש בין שמונה שרי חוץ באיחוד בניסיון להביא הצעה למועצת שרי החוץ של האיחוד להכיר חד-צדדית במדינה פלסטינית, או לחלופין הכרה בידי גוש מדינות חברות באיחוד. המפגש לא הבשיל למעשים, אך היוזמה נותרה על השולחן, וסיפוח בהחלט יכול ואף צפוי להוות זרז לצעד שכזה מצד צרפת, לוקסמבורג, בלגיה, אירלנד וספרד. ב-2014 ממשלת שבדיה הכירה במדינה פלסטינית. באותה תקופה היה גל של הכרה במדינה פלסטינית מצד הפרלמנטים בספרד, בריטניה, אירלנד, צרפת והפרלמנט האירופי. אמנם הכרה מטעם ממשלה היא בעלת תוקף רב יותר מאשר הכרה סמלית מצד פרלמנט, אך בסופו של דבר זהו אקט הצהרתי בעיקר המביע תמיכה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה, ולא משפיע על קביעת הגבולות של המדינה הפלסטינית.

שר החוץ של אירלנד, סימון קובני, הצטרף לאזהרות לממשלה החדשה שתקום בישראל, אך נמנע מלתמוך בהצעת החוק האירית לגבי השטחים הכבושים, שתטיל חרם על סחר של מוצרים ושירותים מההתנחלויות (הצעת חוק זו מ-2018 אושרה בסנאט האירי על אף התנגדות הממשלה, אך לא אושרה סופית). מדיניות הסחר היא אחד מתחומי המדיניות הבודדים שהסמכות לקביעת מדיניות בהם עברה במלואה מרמת המדינות החברות לרמת האיחוד האירופי. לכן, לדברי קובני, הצעת חוק זו סותרת את מדיניות הסחר הנוכחית של האיחוד האירופי ובשל כך אמורה להיפסל כלא חוקית.

מדינות שהשמיעו ביקורת מתונה

גרמניה הוציאה הודעה מתונה, שאמנם הביעה חשש מהשלכות של סיפוח ומגנה את ישראל, אך נכון לעכשיו אינה מאיימת בצעדים כלשהם. בהודעתה, גרמניה ייעצה בתוקף נגד הסיפוח, בטענה שתהיינה לו השלכות שליליות רציניות על היתכנות פתרון שתי המדינות, תהליך השלום כולו, היציבות האזורית ומעמד ישראל בקהילה הבינלאומית. נוסח ההודעה המתון יחסית ומסירתה כהודעה מטעם שגרירות גרמניה לאו"ם ולא על ידי השגריר ניתנים לפירוש כאיתות לממשלת ישראל בדבר בחירתה של גרמניה שלא להיכנס לעובי הקורה. 75 שנים מסוף מלחמת העולם השניה והשואה, צל העבר ביחסים בין ישראל לגרמניה מציב אותה בדילמה שלא מאפשרת לה להוביל את הצעדים החריפים שהמדינות הפרו-פלסטיניות ינסו לקדם. מנגד, כמדינה המכבדת ושואפת לשמר את המשפט הבינלאומי ואת שלטון החוק, גרמניה צפויה להגיב ולהוקיע סיפוח. נותר לראות האם תהווה כח מאזן וממתן הצעות לצעדים מעשיים קשים נגד ישראל.

במסיבת העיתונאים שקיים בורל ב-15 במאי הוא נתן הד להבחנה שעלתה בדיון מועצת שרי החוץ ב ין סיפוח קרים על ידי רוסיה – סיפוח שטח שעד 2014 היה חלק מהטריטוריה הרשמית והמוכרת של אוקראינה, מדינה ריבונית חברה באו"ם – לבין סיפוח (ה)שטחים ביהודה ושומרון. הבחנה זו חשובה כי היא יוצאת נגד הדרישה של מדינות, כמו לוקסמבורג ואירלנד, להטיל על ישראל סנקציות בדומה לאלו שהוטלו על רוסיה לאחר כיבוש וסיפוח חצי האי קרים. על אף חזרה על האזהרה פן ישראל תפר את המשפט הבינלאומי, שר החוץ הגרמני, הייקו מאאס, תמך בהבחנה זו. חשיבות הצהרתו נובעת לא רק מעמדתה וחוזקה של גרמניה באיחוד, אלא גם מכך שמה-1 ביולי ועד סוף דצמבר 2020, תחזיק גרמניה בנשיאות מועצת האיחוד האירופי. זו דוגמה לאיזון ממתן מצד גרמניה.

בסוף ינואר יצאה בריטניה רשמית מהאיחוד האירופי, ולכן כבר אינה חלק ממנגנון קבלת ההחלטות במדיניות- החוץ שלו. שגריר בריטניה באו"ם הביע התנגדות ברורה לסיפוח, וחזר על העקרונות הידועים לפתרון הסכסוך, מבלי לאיים או לרמוז על צעדים בהם בריטניה תנקוט במידה שיהיה סיפוח. להבדיל, 130 חברי פרלמנט בריטיים בהווה ובעבר משתי המפלגות הגדולות – השמרנים והלייבור – חתמו על מכתב הקורא לראש הממשלה בוריס ג'ונסון להטיל סנקציות כלכליות על ישראל, בדומה לסנקציות שהטילה על רוסיה עקב כיבוש חצי האי קרים, היה ותספח שטחים בגדה המערבית. לא סביר שממשלת ג'ונסון תנקוט בצעד שכזה. ב-2019 בריטניה היתה יעד הייצוא השלישי של ישראל )7.4 מיליארד דולר( אחרי האיחוד האירופי וארה"ב, ולפני סין. באופן מסורתי מדיניות-החוץ של בריטניה נוטה לראות עין בעין עם זו של ארה"ב. תחת ממשל טראמפ, עמדת ארה"ב עברה שינויים ניכרים, ובריטניה נסוגה חלקית מהמדיניות האטלנטית שלה. היה וממשל טראמפ יכיר בסיפוח, בריטניה תמצא עצמה מהצד השני של המתרס, בעודה מנהלת עם ארה"ב משא ומתן על הסכם סחר ליום אחרי ברקזיט, בו בריטניה תסיים את תקופת המעבר ותצא בפועל מהאיחוד. איטליה הצטרפה למחאה שהובעה מול משרד החוץ הישראלי, אך לא הוציאה הודעה רשמית בשמה.

מדינות שנמנעו מהשמעת ביקורת

אסטוניה, שכחברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם נכנסה למושב נשיאות המועצה למשך חודש מאי, ברכה על שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית במאבק בנגיף הקורונה, וקראה לצדדים "לחדש את המשא ומתן בהתאם למשפט הבינלאומי והחלטות האו"ם". המילה סיפוח לא הוזכרה בהודעתה. הונגריה, צ'כיה, בולגריה, רומניה ואוסטריה – שנוקטות גישה ידידותית כלפי ישראל – שתקו ונמנעו מהצהרות בגנות כוונות הסיפוח. בעבר הן נמנעו מלהצטרף לביקורת ולצעדים נגד ישראל, ואף פעלו באופן אקטיבי כדי למנוע ולטרפד הצהרות כאלו. על אף שסיפוח נחשב כהפרה בוטה וחמורה של המשפט הבינלאומי, יתכן שחלקן גם כאן יטיל וטו או לכל הפחות ירכך ואף ימסמס את ההצעות החריפות מצד מדינות כמו צרפת, שבדיה ואירלנד, על מנת שהאיחוד ישיג קונצנזוס. יוון, קפריסין ופולין נחשבות לידידות ישראל, וכך גם סלובקיה, קרואטיה, לטביה, ליטא ואסטוניה, אך לא ברור איזו עמדה ינקטו בבוא היום – האם יצטרפו לגינוי ישראל על סיפוח, והאם יתיישרו ויאפשרו צעדים חריפים יותר נגדה.

הפיצול הפנים-אירופי הפנימי הנוכחי בסוגית ישראל, ובהינתן יכולת הוטו של כל חברה באיחוד על כל הצהרה וצעד במדיניות-החוץ של האיחוד האירופי, "נביחתו" של האיחוד כגוף משותף תהיה כנראה חזקה מ"נשיכתו", ויתכן שגם "הנביחה" – או שלא תהיה חזקה, או שלא תהיה בשם 27 החברות, אלא בשם מועדון מצומצם יותר. צרפת היא המובילה את הקו התקיף, ואף מנסה לקדם צעדי תגובה כלכליים נגד ישראל. כשותף הסחר הראשי של ישראל, צעד כזה צריך להטריד את מנוחת הממשלה. בישראל התרגלו לראות באירופה גורם מוחלש בזירה הבינלאומית, שאין צורך לקחת ברצינות את מחאותיו. ואולם, הדבר עלול להתגלות כשגוי במידה שתחליט ישראל לנקוט מהלך רשמי של סיפוח, שמשנה בעיניים אירופיות את כללי המשחק. מנהיגים אירופיים בולטים עשויים להוביל מהלכים – בתוך מוסדות האיחוד ומחוצה להם – שיגבו מחיר מישראל.

הפוסט התגובות מאירופה לכוונות הסיפוח של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה 40 שנה שאירופה מחפשת דרכים לסייע בקידום שלום ישראלי-פלסטיני, מאז החתימה על הסכם השלום הישראלי-מצרי ב-1979 (אשר התייחס לבעיה הפלסטינית אך לא פתר אותה( והצהרת ונציה של הקהילה האירופית ב-1980. המשימה לא הייתה קלה, בעיקר בשל הדומיננטיות האמריקאית בתהליכי המשא ומתן לשלום והגישה השלילית של ישראל כלפי אירופה כמתווכת. וכך, האירופאים אמנם היו גורם מפתח בעיצוב השפה הבינלאומית ביחס לסכסוך ולדרכי פתרונו, אולם שימשו בתפקיד משני בלבד בכל הנוגע לעיצוב המציאות בשטח. המשימה נעשתה אף קשה יותר עבור האירופאים מאז קריסתה ב-2014 של יוזמת מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי לקידום תהליך השלום. ההתפתחויות מאז, כגון ממשלות ימין בישראל שאינן מעוניינות בקידום תהליך שלום ומרחיבות את הבנייה בהתנחלויות, כמו גם הפיצול הפנים-פלסטיני וכשלי משילות ברשות הפלסטינית, הקשו עוד יותר על השגת פתרון שתי-המדינות. במקביל, ההנהגה בישראל פעלה להחליש ולפלג את האיחוד האירופי כדי להגביל את מעורבותו בסוגיה. במאמציה אלה, ישראל הרוויחה מהשוני בין האינטרסים והעדיפויות בקרב המדינות החברות באיחוד, כפי שבא לידי ביטוי בשנים האחרונות בדיונים ובתהליכי קבלת החלטות באירופה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מגמות אלה הוחרפו בשנים האחרונות, ומטרתו של פרסום זה לנתח אותן, להעריך את השלכותיהן על היכולות וקווי המדיניות האירופיים, ולגבש המלצות במטרה להתמודד עמן ואולי אף להפוך את כיוונן. הפרסום מכיל שלושה פרקי ניתוח המתמקדים בדינמיקות הפנים-אירופיות, במדיניות-החוץ של ישראל כלפי האיחוד האירופי, ובמדיניות האיחוד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בפרק הראשון, "האיחוד האירופי מתבונן פנימה: אתגרים מבניים בפני מדיניות-חוץ וביטחון אירופית יעילה יותר", מנתח החוקר ד"ר ניקולאי וון אונדרזה מגמות קצרות ובינוניות-טווח המאתגרות את יכולות האיחוד לגבש מדיניות-חוץ פרו-אקטיבית ועקבית, שתציב בקדמת הבמה את משקלן הכלכלי והמדיני של האיחוד והמדינות החברות בו. המהמורה הראשונה טמונה במבנה המוסדי של האיחוד, שבו מדיניות-חוץ וביטחון משותפת (CFSP) ומדיניות ביטחון והגנה משותפת (CSDP) מחייבות קבלת כל החלטה בהסכמה (למעט יוצאים מהכלל בודדים). מבנה זה מעניק לכל מדינה זכות וטו ובכך מכוון בהכרח את תהליך קבלת ההחלטות למכנה המשותף הנמוך ביותר. באופן פרדוקסלי, גורם מרכזי נוסף שמגביל את יכולותיו של האיחוד כשחקן יעיל בתחום מדיניות-החוץ והביטחון הוא הדיון שמתקיים בו על "אוטונומיה אסטרטגית", או "ריבונות אירופית". שיח זה יוצר חיכוך בין גרמניה, צרפת ופולין, בין השאר, ובכך מחליש את העקביות בעמדות האיחוד במקום לחזק אותן. ההתמקדות האירופית כיום היא גם בשיתופי פעולה בתחום היכולות הצבאיות, שאותם ייקח שנים ואולי עשרות שנים לממש. האתגר השלישי שעומד בפני מדיניות-החוץ והביטחון האירופית הוא עתיד שיתוף הפעולה עם בריטניה לאחר פרישתה מהאיחוד. תהליך הברקזיט כבר הסיט את תשומת הלב הבריטית מסוגיות מדיניות-חוץ ויסבך אף יותר שיתוף פעולה עתידי. בריטניה לא תסב עוד לשולחן כאשר האיחוד יקבל בעתיד החלטות על מדיניות-חוץ וביטחון. האתגר הרביעי למדיניות-החוץ של האיחוד טמון בהשלכות הבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו במאי 2019 .בתקופת המעבר בין ההנהגות, בעקבות הבחירות, תגבר חשיבותן של המדינות הגדולות – גרמניה וצרפת, במיוחד – בקביעת מדיניות-החוץ האירופית.

ממשלת ישראל היוצאת כבר אישרה ברבים את היעד ששמה לעצמה, ושעליו נמנעה להצהיר במשך תקופה לא קצרה – לתקן מה שהיא רואה כגישה בלתי מאוזנת של האיחוד כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל כיוונה את מאמציה במיוחד לניסיונות להגביל את יכולתו של האיחוד לממש את "כוחו הנורמטיבי" על מנת להפעיל לחץ על ישראל. בפרק השני, "מדיניות מפלגת: מדיניות-החוץ של ישראל כלפי האיחוד והמדינות החברות בו", ד"ר אייל רונן וד"ר נמרוד גורן מתארים את הגורמים להתקרבות בין ישראל לגושי מדינות שונים באיחוד ולמדינות ספציפיות במזרח ומרכז אירופה שחברות בו. גורמים אלה כוללים, בין השאר, קרבה אידיאולוגית ופוליטית, תפישה דומה באשר לאיומים פנימיים וחיצוניים, וחילוקי דעות תכופים עם מוסדות האיחוד בנוגע לסוגיות מדיניות. מספר ניכר של מדינות באיחוד, שאינן מסתירות את הערכתן כלפי עצמתה הצבאית של ישראל והחדשנות שמניעה את כלכלתה, מבקשות לפיכך להגביר את שיתוף הפעולה עמה בתחומי הביטחון, ההגנה, האנרגיה ועוד. לבסוף, מפלגות ימין מסוימות באירופה, חלקן מפלגות שלטון או שותפות בממשלה, שואפות להוכיח את המחויבות שלהן למאבק באנטישמיות ולכן מגוננות על מעשיה של ישראל מפני ביקורת בתמורה ללגיטימציה ציבורית רבה יותר מבית. ישראל ביקשה את תמיכתם של שותפים אלה כדי להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות באיחוד באופן שיגביל או יבלום יוזמות הנתפשות כמזיקות לה. ישראל גם שואפת לעמעמם את הזיקה שהאיחוד עושה בין תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לבין מצב יחסי ישראל-אירופה. כמו כן, הממשלה שואפת להפחית את הביקורת המתמדת של האיחוד על מדיניותה כלפי הפלסטינים, לשפר את מעמדה הבינלאומי ולסכל כל תמיכה בעצמאות פלסטינית. ברוח זו, ממשלת ישראל מינפה את היחסים עם מדינות באיחוד כדי לצמצם את הבידול בין אנטישמיות לביקורת על מדיניות ישראל. לאיחוד האירופי ולמדינות החברות בו הייתה בעבר עמדה מוגדרת היטב, מפורטת ועקבית בנוגע לתהליך השלום. האיחוד גם היה חלוץ בעיצוב השפה הבינלאומית בנוגע לסכסוך. עם זאת, למרות שהאירופאים רשמו הצלחות בסוגיות מסוימות, הם לא הצליחו לעצור תהליכים שהתרחשו בשטח בשנים האחרונות. להיפך, המצב בין ישראל לפלסטינים מידרדר, וקיים איום בהסלמה, אלימות, קריסת הרשות הפלסטינית וסתימת הגולל על פתרון שתי-המדינות.

בפרק השלישי, "שיתוק פוליטי: השפעת המחלוקות באיחוד האירופי על תפקידו בסכסוך הישראלי-פלסטיני", ד"ר מיוריאל אסבורג מסבירה מדוע האירופאים אינם מצליחים למלא תפקיד בולט יותר בתהליך השלום. ראשית, המדינות החברות באיחוד נמנעו לאורך השנים מלאתגר את מעמדו של הממשל האמריקאי כמתווך הראשי בסכסוך. שנית, מדינות האיחוד הסתתרו מאחורי גבו של האיחוד במקום לקדם באופן פעיל עמדות מוסכמות. שלישית, ואולי חשוב מכל, לא הושג קונצנזוס אירופי באשר להמשך הדרך. גישתו של ממשל טראמפ, כמו גם מדיניות ישראל לפלג עוד יותר את מדינות האיחוד, העמיקה את המחלוקות בקרב האירופאים. אסבורג טוענת כי גם אם סדר היום האירופי כיום אינו מעניק עדיפות גבוהה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, על האירופאים להתייחס ברצינות לאיומים הנובעים ממנו. לנוכח ההתפתחויות המהירות בשטח, אין די להמתין בחיבוק ידיים לסוף כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ ו/או לתלות תקוות בממשלת ישראל הבאה. על רקע המחלוקות בקרב מדינות האיחוד, תתאפשר התקדמות רק בקואליציות בלתי רשמיות של מדינות אירופיות מסוימות. בו בזמן, יש חשיבות עליונה לשמירת הקונצנזוס בקרב כלל מדינות האיחוד האירופי (רצוי גם בצירוף בריטניה) ביחס לחוקים ועקרונות היסוד שנוגעים לסכסוכים ופתרונם.

פרק הסיכום מציע שורת המלצות המכוונות לאיחוד האירופי, למדינות החברות בו, ולממשלת ישראל. הוא מציג גם עקרונות שאמורים לעמוד בבסיס כל יוזמה אירופית, ושכוללים נכונות לשמר אופציה ממשית ליישוב הסכסוך על בסיס הגדרה עצמית וזכויות אדם; מניעת קריסתם של מנגנוני משילות פלסטיניים לגיטימיים ובנייתם מחדש; הגדלת המרחב לדיאלוג מדיני ולדברור יעיל של המדיניות והגישות האירופיות כלפי פתרון הסכסוך; ותמיכה בדו-שיח ישראלי-פלסטיני וסיוע תשתיתי להשכנת שלום בעתיד. המחברים קוראים בפרק זה לממשלת ישראל לאמץ גישה מדינית וציבורית חיובית כלפי האיחוד והמדינות החברות בו; לחזק את היחסים בין האליטות המדיניות בישראל ובאיחוד; ליישם מדיניות-חוץ תומכת שלום, שמכירה בתפקיד האירופי בקידום שלום ושמפגינה מחויבות לערכים ליברליים ודמוקרטיים גם בעת קידום אינטרסים לאומיים.

פרסום זה הוא תוצר של פרויקט מחקר בביצועו של מכון מיתווים והמכון הגרמני ליחסים בינלאומיים וביטחון (SWP), בשיתוף עם ארגון PAX. אנו מודים לארגון על תמיכתו ועל תרומתם של פיטר דרונקרס, יאן יאפ ואן אוסטרזי ותומאס ואן גאול. במסגרת תהליך המחקר נערכו שתי סדנאות בישראל ובגרמניה שבהן מומחים מובילים ישראלים ואירופים הגיבו לטיוטות שהוצגו וסייעו בניסוח ההמלצות המסכמות. אנו מודים לצוותים של מיתווים ושל SWP על ארגון הסדנאות, במיוחד למירב כהנא-דגן, ד"ר רועי קיבריק, לוקה מייה וברברה הקף ולמומחים הישראלים והאירופים שנטלו בהן חלק. תודות גם לרותי סיני שסייעה בתרגום ועריכת המסמך ולשירה הירש שסייעה בהכנתו לפרסום.

הפוסט מפלגים ומפולגים: אירופה, ישראל וקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי בנוי על שוק משותף, המבוסס על הורדת חסמי הגבולות הכלכליים הלאומיים. יש בו חופש תנועה של סחורות, שירותים, הון ואנשים. משבר הקורונה הביא לסגירת גבולות לאומית לא מתואמת ולא מסונכרנת, שהקשתה על מעבר סחורות ואנשים, והביאה להסגת ליבת האינטגרציה לאחור. משאיות עמוסות סחורה נתקעו במעברי גבול במשך שעות ארוכות ואף יממה, עד שהאיחוד הסדיר את ה"פס הירוק" למעבר מהיר עד 15 דקות בגבול. סגירת הגבולות מנעה ממיליון וחצי העובדים היוממיים החוצים גבול בדרך לעבודה ובחזרה ממנה להגיע למקום עבודתם, כולל עובדים חיוניים ובהם עובדי רפואה (דוגמה יוצאת דופן היא לוקסמבורג, שם עובדים יוממיים מהווים 46% מכוח העבודה ו-62% מכו ח האדם הרפואי מתגורר במדינות שכנות). ביבשת בה מזה שלושה עשורים אפשר היה לנסוע מליסבון שבפורטוגל עד ריגה באסטוניה בלי לעצור באף מעבר גבול, מאות אלפי אירופים שרצו לשוב הביתה נתקעו גם הם במעברי גבול במזרח היבשת.

האם משבר הקורונה הוא ה"קש" האחרון עבור איחוד, שממילא נראה בשנים האחרונות כעומד על כרעי תרנגולת? לאחר משבר החובות (2009), משבר המהגרים (2015) וברקסיט (2016), שהאיחוד עדיין מתמודד עם השלכותיהם, האם משבר הקורונה הוא זה שיביא להסגת או פירוק פרויקט האינטגרציה האירופית? השבועות הראשונים של המשבר לא פעלו לטובת האיחוד, והביקורת עליו היתה רבה. ואמנם, האיחוד האירופי היה איטי להגיב והואשם בכשלים רבים. אולם, הציפיות ממנו לא היו מבוססות על היכולות של האיחוד בתחום הבריאות ובניהול משבר מסוג זה. שוב האיחוד האירופי היווה שק חבטות נוח, בייחוד עבור מי שאינם מבינים ואינם יודעים עד כמה מוגבלות סמכויותיו בתחום. מדיניות הבריאות נתונה בידי המדינות החברות, לא בידי בריסל. יש לאיחוד מרכז גדול לניטור מגיפות, אך אין לו סמכויות לפעול, רק להתריע ולהמליץ. ככל הנראה, מרכז הניטור – כמו מרכזים דומים לו במדינות אחרות – כשל בהתראה על חומרת הסכנה מהקורונה, וכשכן השמיע קולו, המדינות החברות באיחוד לא תמיד הקשיבו לו.

הציפיה או השאיפה שברגעי הכאוס והבהלה מהמגיפה האיחוד האיטי והמסורבל יצליח לתאם מדיניות חירום של 27 מדינות, להן יכולת פעולה ותגובה מהירה, לא היתה ריאלית. לשם כך, האיחוד יצטרך לקבל האצלת סמכויות מהחברות בו ולבנות מערך ניהול משברים מתאים. ניסיונות התיאום ההתחלתיים שנעשו מצד בריסל כשלו, וכל מדינה הגיבה בתזמון ובאסטרטגיה משלה – מצורת הסגר ועד להחלטה האם בכלל להטיל סגר (ראו לדוגמה שבדיה), או לגבי תזמון ואופן היציאה מהסגר. וכאן טמונה נקודת רועץ מרכזית של האיחוד – חוסר התיאום מצד המדינות ובעיקר חוסר הסולידריות ההתחלתי שניכר, למשל, בעצירת ייצוא ממדינות אירופה של ציוד רפואי אותו ביקשה איטליה.

כאשר באיטליה בתי החולים קרסו מהעומס ונזקקו בדחיפות לציוד מגן מציל חיים, גרמניה, צרפת ומדינות נוספות בהן המגיפה כלל עוד לא התפשטה לממדים נרחבים, עצרו ייצוא של ציוד זה. הסולידריות האירופית בין מייסדות פרויקט האינטגרציה התגלתה כסיסמה ריקה, המעוגנת אמנם באמנת ליסבון אך לא בלבבות. האינסטינקט הלאומי היה זה שגבר. גם אם בריסל חשבה "אירופאית", המדינות החברות חשבו כל אחת לעצמה, והסמכויות, כאמור, היו בידיהן.

האינטרסים הלאומיים גברו. התיאום לא התקיים, או במקרה הטוב קרטע. רק לאחר כמה שבועות החלו גילויי סולידריות קלים, כמו העברת חולים מונשמים מצפון איטליה לבתי חולים בגרמניה (שאף הודיעה כי תשלם את חשבון הטיפול בהם). אך הרושם הראשוני נצרב בקרב מיליוני האיטלקים ששיוועו לסיוע ולא קיבלו אותו. להעדר הסולידריות הבריאותית התווסף גם העדר סולידריות כלכלית. איטליה ומדינות דרום אירופיות נוספות ביקשו משרי האוצר של גוש האירו לאשר הנפקת "אג"ח קורונה", שמשמעו הנפקת חוב משותף הרשום על שמן של 19 המדינות באיחוד המטבע. סירובן של הולנד וגרמניה להיות שותפות לחובות של מדינות הדרום עורר כעס רב, מרמור ואכזבה באיטליה (וכן בספרד ובמדינות נוספות).

בשנים האחרונות, רבים מהאיטלקים התפכחו מחלום הפדרציה האירופית. כתוצאה ממשבר החובות ובייחוד ממשבר המהגרים, הביקורת על האיחוד עלתה וגברה. במובן זה העדר הסולידריות האירופית כלפי איטליה בעיצומו של משבר הקורונה, שגבה מחיר כבד מכל כך הרבה משפחות באיטליה, הוא שפיכת שמן על המדורה ביחסה לאיחוד. האם זו נקודת מפנה קריטית? רק הזמן יגיד. בחודש אפריל, התנצלה נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין בשם האירופים כלפי האיטלקים על אי הגשת סיוע כאשר מערכת הבריאות במדינה קרסה – צעד יוצא דופן. מעט מידי, מאוחר מידי? עוד לא ברור.

באפריל, נראה שהאיחוד האירופי הצליח לצמצם הפסדים ואף לצבור כמה הישגים. ההתעשתות של האיחוד והמעבר לפתרונות חדשים ויצירתיים היו מהירים למדיי עבור ארגון כל כך מורכב, סבוך ואיטי, ומול משבר שמרכיב חוסר הידע ואי הודאות בו כה גבוה. נראה שבאירופה למדו את לקחי המשברים הקודמים. תוך זמן קצר מאוד, הבנק האירופי המרכזי העמיד אשראי של 750 מיליארד אירו, והנציבות ניתבה מחדש 37 מיליארד אירו מתקציב האיחוד (המסתכם בכ-165 מיליארד אירו ל-2020) למאבק בהשלכות הקורונה. "כוח הארנק" הופעל בעוצמה רבה. כשמחברים את חבילות הסיוע של 27 המדינות החברות, בהן 450 מיליון אזרחי האיחוד, מגיעים לסכום כולל של כ-4 מיליארד אירו (לשם השוואה, בארה"ב בת 330 מיליון איש, טראמפ הכריז על תכנית חילוץ בת 2 טריליו ן דולר בלבד).

הנציבות האירופית הובילה הסכם רכש משותף לציוד רפואי עבור המדינות חברות. הסכם זה חזר לנצל את יתרון הגודל האירופי. הוא הבטיח אספקה מספקת של ציוד רפואי ומנע תחרות בין מדינות האיחוד (והעלאת מחירים שהייתה מתרחשת בעקבות תחרות שכזו). האיחוד נוקט גם צעדים להקים מחסני ציוד רפואי משותף במימונו. בנוסף, האיחוד הקצה 140 מיליון אירו למחקר נגיף הקורונה ולמציאת חיסון ופתרונות ביניים. כמו כן, מדיניות וחקיקה שאסרה והגבילה סיוע מדינתי (פרק בדיני תחרות העוסק למשל במתן סובסידיות לעסקים לאומיים) הושעתה, וניתן אור ירוק לממשלות אירופיות (בפיקוח הנציבות) להגדיל את גרעונן כדי לסייע לעסקים ולאזרחים.

משבר הקורונה אינו משבר בריאותי בלבד. הוא מגה-משבר המגלם בתוכו ריבוי משברים בתחומים שונים, ובראשם המשבר הכלכלי החריף הנובע מהשבתת המשק. למשבר זה השלכות פיסקליות מרחיקות לכת. מאז משבר החובות, שיעורי הצמיחה היו נמוכים ברוב אירופה ושיעורי החוב הלאומי היו גבוהים. לא ברור כיצד האיחוד יצא מהמשבר הכלכלי הכרוך במגיפת הקורונה, והסכנה ממשיכה לרחף מעל ראשו. בנוסף, מתלווה משבר מממשלי ודמוקרטי. שינוי אורחות חיים מביא לשינוי תפיסות, רעיונות וזהות. המגיפה מעמידה שוב את הסקפטיים והביקורתיים כלפי פרויקט האינטגרציה האירופית מול התומכים בו, מחזקת את הפופוליסטים ובעיקר את הלאומנים.

משבר הקורונה חשף ביתר שאת חולשה פנימית של האיחוד לטפל במדינות חברות הנסוגות מעקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק. ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן העביר בכסות הקורונה חוק חירום, המאפשר לו ולממשלתו לפעול ולחוקק ללא ביקורת הפרלמנט. החוק, שאינו מוגבל בזמן, משול להשעיית הדמוקרטיה בהונגריה. הגם שמשבר הקורונה מלווה בפגיעה בפרטיות, עקב הפעלת אמצעי מעקב אחר אזרחים על ידי מדינות רבות, אף מדינה דמוקרטית אחרת באיחוד האירופי ומחוצה לו לא נקטה בצעדים משטריים כה חריפים. האיחוד האירופי מבוסס על ערכי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האזרח והאדם, זהו "חלק מה-DNA שלו". המהלך הבעייתי של אורבן זכה לתגובה רפה בלבד מצד האיחוד האירופי וראשי המדינות החברות בו. הדברים אינם חדשים. אתגר זה מלווה את האיחוד כבר כמה שנים ודורש פעולה נוקבת. פעולה רפה מחבלת מבפנים באיחוד האירופי, ומעידה על חולשותיו המוסדיות והנורמטיביות.

האתגר הכלכלי העצום ישפיע על כוחה של אירופה גם במדיניות-חוץ. האיחוד האירופי נעדר "כוח חרב" בדמות גייסות העומדות לפקודתו. לרשותו עומד בעיקר "כוח ארנק" ו"כוח נורמטיבי", שערכו הולך ויורד בעולם בו הליברליזם בירידה ופוליטיקת האינטרס העצמי, הכ וח והחתרנות עולה. מה ההשלכות של משבר הקורונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי ועל מאזן הכוח וההשפעה מול ארה"ב וסין? ומה לגבי ישראל?

סין, בה פרצה המגיפה, הגיבה בחוזקה ובלמה אותה במהירות יחסית וביעילות. בשיא המשבר באיטליה, באותם שבועות הרי גורל שהשכנות שלה אסרו ייצוא ציוד רפואי מהן, סין שלחה לאיטליה סיוע של עשרות טונות ציוד רפואי וכן אנשי צוות רפואי (גם רוסיה ותורכיה שלחו לה סיוע). התקשורת התריעה על יחסי הציבור והמיצוב שסין עושה לעצמה בדעת הקהל האיטלקית, בעוד האיחוד האירופי מאבד נקודות. לעומת זאת, שליחת ציוד רפואי לסין על ידי אירופה בתחילת המשבר לא כוסתה בהרחבה בתקשורת. במבט רחב יותר, אירופה הנמצאת בירידה כלכלית, מפסידה נקודות לסין בתחרות הגלובלית. הפעילות הכלכלית בסין חזרה לרמה דומה לזו שלפני המשבר, ואילו באירופה המגיפה הכתה קשה יותר וייקח זמן רב עד ליציאה מהסגר והנעה מחדש של גלגלי הכלכלה באופן מלא. הנזק מבחינת יחסי החוץ האירופיים הוא לא רק בשחיקת דימוי החוזק והיכולת לפעולה משותפת, אלא גם ב"כוח הארנק".

ומה לגבי ישראל? קולו של האיחוד האירופי ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני נחלש בשנים האחרונות. מ-2016 נתניהו מפעיל "תורנות בריסל" – מציאת ראש ממשלה תורן בין ידידיו האופורטוניסטיים שמעוניינים לנגח את בריסל, שיורה לשר החוץ שלו לעצור החלטות ביקורתיות של מועצת שרי החוץ האירופיים כלפי ישראל. האיחוד מסתפק בחזרה על החלטות קודמות שהתקבלו בקונצנזוס. בממשלה שמקימים נתניהו וגנץ, צפוי שרוב השרים יתמכו בסיפוח חלקים מהשטחים הפלסטיניים. גם בנושא זה, כאשר מספר המתים מקורונה באירופה מרקיע שחקים, " תותחי" מדיניות-החוץ נחלשים. משבר הקורונה שמחליש את אירופה ומסיט את תשומת הלב העולמית, יחד עם שנת בחירות בארה"ב, עלול להצטייר בירושלים כ"הזדמנות" ושעת כושר להכריז על מהלכי סיפוח חד-צדדיים, כחלק מיישום תכנית טראמפ ובציפייה שאירופה לא תגיב בחריפות.

תמונת המצב הנוכחית באירופה היא עגומה. עד כה אירופה נפגעה הכי קשה מנגיף הקורונה מבחינת מספר הנדבקים ומספר המתים (מעל 100 אלף מתוך 180 אלף נפטרי הקורונה בעולם עד כה הם אזרחי האיחוד). נדרש בדק בית יסודי. אמנם נכון לימים אלו לא נראה שהאיחוד האירופי יהיה אחד מקורבנות המגיפה, אולם יש בו מערכות שהאמון הציבורי בהן נפגע באופן מהותי, וחלק מ"מחלות הרקע" שלו התפרצו והתעצמו.

האיחוד האירופי נחלש מבחינה פנימית וחיצונית כאחד, אך הוא משיב מלחמה והמילה האחרונה בפרויקט האינטגרציה האירופי רחוקה מלהיאמר. אל מול הרגשות הלאומיים העולים, אל לנו לשכוח ולוותר על הצורך במערכת בינלאומית מתפקדת. נגיף הקורונה חוצה גבולות ואינו מבדיל בין גזע וצבע. רק במאבק משותף יצליחו מדינות העולם למגר את הנגיף. כדי להתגבר על הנגיף באירופה, נדרש שיתוף פעולה ותיאום בין מדינות האיחוד. לאחר גמגום וחוסר תיאום בין המדינות, האיחוד האירופי הראה יכולת התעשתות ותגובה מהירה יותר ממשברים קודמים. ואולם, השאלה המכרעת בעקבות המשבר היא האם בעיני מנהיגי ואזרחי אירופה האיחוד הוא פרויקט פוליטי או פרויקט כלכלי פונקציונלי בלבד. בהקשר זה, עדיין מוקדם מדי לשרטט את מאזן ההפסדים והניצחונות של האיחוד האירופי במשבר הקורונה.

הפוסט האיחוד האירופי בימי הקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כץ אמר: "בורל הוא לא הפריץ ואנחנו לא יהודי הגלות שמרכינים ראש. סגנונו אינו ראוי. חלפו הימים שמישהו מאיים על יהודים ועל מדינת היהודים. נמשיך לבנות ולפתח את מדינת ישראל על כל חלקיה ואזוריה ואת ירושלים בירתה".

הפוסל במומו פוסל. האם "דיפלומטיית המגפונים" הזו, שבמסגרתה הצדדים מחליפים מהלומות מילוליות דרך התקשורת, מסייעת ליחסים הטעונים ממילא בין ישראל לאיחוד האירופי? כיצד ההשתלחות משרתת את ישראל?

הרי עמדת האיחוד האירופי – יהא שר החוץ שלו אשר יהא – ברורה וידועה מזה ארבעה עשורים. כבר ב-1980 אימצה הקהילה האירופית דאז פתרון שבזמנו נחשב מהפכני: שתי מדינות לשני עמים, לאחר משא ומתן שיבוסס על קווי 1967. היה ובמשא ומתן הצדדים יסכימו על חלוקת שטחים שונה (כולל חילופי שטחים), הקהילה (שבינתיים הפכה לאיחוד האירופי) תברך על המוגמר.

תוכנית המאה של טראמפ סוטה מהעקרונות שהתווה האיחוד האירופי ושהפכו מקובלים על הקהילה הבינלאומית (כולל ארה"ב) – החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. לכן, תגובת בורל לשיח הסיפוח של ממשלת נתניהו אינה מפתיעה ואינה מחדשת דבר.

קשה לראות מצב שבו האיחוד האירופי, שהטיל סנקציות על רוסיה עקב כיבוש חצי האי קרים, יוכל לעבור בשתיקה על סיפוח ישראלי חד-צדדי של שטחים שעל פי המשפט הבינלאומי מוגדרים כבושים. קשה לישראליות ולישראלים להבין את הראש האירופי, זה המכבד את המשפט הבינלאומי, זה הקורא לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, לכיבוד זכויות אדם וזכויות מיעוטים. ולאירופים קשה להבין את המציאות הישראלית החיה על חרבה וכיפת הברזל שלה. אולם האיחוד האירופי הוא עדיין שותף חשוב של ישראל במובנים רבים, וכך יש להתייחס אליו.

בורל, שנכנס לתפקידו בדצמבר, לא היה חשוד מלכתחילה באהדה יתרה לישראל. כשר החוץ של ספרד הוא ניסה להוביל אותה להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית. כשר החוץ של האיחוד האירופי, יש לו שותפים למהלך כזה בלוקסמבורג וכנראה גם בבירות נוספות. אולם, על אף שאיפותיו, כניסתו לתפקיד לא חוללה עד כה שינוי. בין מדינות האיחוד שוררות מחלוקות במגוון סוגיות חוץ, כולל בנושא הישראלי-פלסטיני, שמונעות קבלת החלטות בקונצנזוס הנדרש. ממשלת ישראל, באמצעות משרד החוץ, פועלת לסכל החלטות אירופיות ביקורתיות כלפיה. בהעדר קונצנזוס בקרב כל 27 המדינות החברות באיחוד, בורל נאלץ להסתפק בהבעת דעתו שלו בנושא.

המדיניות שבה נוקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בארבע השנים האחרונות לנטרל את האיחוד ממעורבות בנושא הפלסטיני ולמנוע החרפת צעדים – נושאת פרי. מאז ינואר 2016 בלמו חברות שונות באיחוד החלטות נגד מדיניות ישראל. על פי הדיווחים, הונגריה, צ'כיה, איטליה, ומדינות נוספות סרבו להצטרף לאזהרות בורל בנושא הסיפוח, ולכן הצהרתו יצאה בשמו בלבד ולא בשם האיחוד האירופי.

בשנים האחרונות נוטים שרים בממשלת ישראל להגיב בחריפות יתרה אל מול האיחוד האירופי ולהפוך אותו מטרה לשיסוי. השר יובל שטייניץ, למשל, אמר לאיחוד "ללכת לאלף אלפי עזאזל". האמנם יש מקום להגיב באגרסיביות לדברים כה צפויים? האם אכן התגובות הן לאוזניו של בורל או לאוזני בוחרי הימין בישראל?

כך או כך, כדאי לשר החוץ כץ לחדול מתגובותיו האגרסיביות והמשסות כלפי האיחוד, שהוא שותף חשוב של ישראל – כלכלית, מדעית, ואף ערכית – ולשמור את הפטישים הכבדים להמשך דרך החתחתים המסוכנת היה ויסופחו שטחים. כרגע דיפלומטיה אגרסיבית אולי משרתת תקופת בחירות, אך לא ברור שהיא משרתת את האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 15 בפברואר 2020.

הפוסט לתקוף את האיחוד האירופי בשביל מנדטים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באושוויץ, המחנה הגדול ביותר שהוקם על אדמת פולין, פעלה מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר של הצורר הנאצי. היו שם מחנות עבודה ומחנות השמדה. לשם הובלו לא רק יהודים, כי אם גם רומא (צוענים), הומוסקסואלים, חולים ונכים, כל אלה שאיימו על שלמות וטוהר הגזע הארי. 75 שנה לאחר תום המלחמה הנוראה, מגיעים לראשונה ליד ושם בירושלים נציגיהן של 48 מדינות העולם החופשי ביניהם מלכים, נסיכים, ראשי ממשלה ושרים, לזכור ולהרכין ראש לששת המיליונים ששכל העם היהודי.

אף כי בהיסטוריה האנושית התרחשו מעשי רצח עם רבים מספור, אין ספק כי שואת העם היהודי היא ללא תקדים בתולדות האנושות כולה: שכן מדובר במקרה היחידי בו אחת האומות הנאורות ביותר באירופה, שהולידה הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית, החליטה למחוק מעל פני האדמה עם שלם, עד אחרון היהודים, ולהשמיד כל זכר לתרבותו, לקיומו ולתרומתו לאנושות.

אמנם רדיפת העם היהודי אינה מעשה חדש בהיסטוריה ומבחינה זו השואה הייתה שיאו של תהליך ארוך שנים מאז הוגלה העם מארצו: השנאה וההסתה של הכנסייה הקתולית, הגזרות, האינקוויזיציה, הגירושים והפוגרומים – כל אלה גבו עשרות אלפי קורבנות. אך הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה פותחה תורת הגזע לממדים כאלה ושהיא שימשה בסיס רעיוני למעשה טוטאלי, מוחלט, "הפתרון הסופי", מחיקתו של האדם, השמדת אזרחי אותה המדינה, מחיקתו של עם שלם.

נציגי העולם אשר מגיעים במיוחד לטקס ביד ושם הם עדות חיה לכך שהעולם זוכר את השואה ואת השנאה והגזענות שהובילו אליה. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחה ההרסני של האנטישמיות. האו"ם קבע יום זיכרון בינלאומי בו מקיימים ממשלות ופרלמנטים ברחבי העולם טקסים ממלכתיים, ומתחייבים להיאבק נגד הגזענות ונגד שנאת הזר. חרף זאת, אנו עדים לגל גובר של תקריות אנטישמיות באירופה ובארה"ב.

אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר העולם גילה ותעד את הזוועות, היינו סבורים שאיש לא ירצה עוד להביע או להפיץ דעות אנטישמיות, או להיות שותף לתנועות ניאו-נאציות. חשבנו שהאנטישמיות פסה מן העולם. אך התעוררנו למציאות שונה: היום היהודים באירופה משמשים שוב כמטרה, בגלל שהם יהודים, ובתי התפילה, בתי העלמין והעסקים שלהם מותקפים. אלפי צעירים צועדים ברחובות הערים, במועל יד, וצועקים שוב "מוות
ליהודים". בכמה מדינות במזרח אירופה נעשים מאמצים עקביים לעוות ולשכתב את ההיסטוריה כדי לפטור את עמי המקום מכל אחריות.

במסורת היהודית, הזיכרון הוא ערך מכונן. "והגדת לבניך" זהו הצו שקיבלנו. לספר לבנים, להעביר את המסורת לדורות הבאים. בישראל אנו זוכרים. והפרדוקס הוא שככל שהאירועים הטרגיים מתרחקים בזמן ובמקום, כך גדל הצל שלהם. דורות ההמשך, הדור השני והשלישי, צמאים לדעת ולהבין. יותר ו יותר אומנים, סופרים, ציירים, מלחינים ואנשי קולנוע ילידי הארץ מקדישים את יצירותיהם לשואה על כל היבטיה ומורכבותה. כי את אושוויץ אי אפשר להסביר, אפשר רק לספר.

אבל אנחנו, בני הדור הזה שחווה את השואה, שואלים מה יזכור העולם אחרי שאחרון ניצולי השואה כבר לא יהיה בינינו. מה יזכרו הילדים בעוד 50 או 100 שנה? האם תהפוך השואה לעוד פרק בהיסטוריה אותו ילמדו תלמידים משועממים לפני שיעברו לפרק הבא? עלינו מוטלת החובה לעצב את זיכרון השואה. עלינו להעביר הלאה לא רק את זכר סבלם של המיליונים, לחזור על סטטיסטיקות יבשות, אלא לספר על מאבקם היומיומי של אותם הקורבנות שכבודם חולל ושניסו לשמור על צלם אנוש. עלינו לספר גם על מעשי החסד והאהבה הקטנים, ועל גבורתם של אלה שלקחו נשק לידיהם והתנגדו. כי המסורת היהודית מקדשת את החיים. ועל מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית להיאבק נגד מגמות הכחשת השואה, עיוות ושכתוב ההיסטוריה, גם אם יעיב הדבר על יחסיה הטובים עם מדינה זו או אחרת.

בחודש אפריל 2002 קיימו ניצולי השואה כנס בינלאומי ביד ושם. במנשר אותו הם פרסמו לאחר הכנס, נכתב בין היתר: "היום כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזיכרון לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר".

המאמר פורסם במעריב ב-22 בינואר 2020.

הפוסט 75 שנה לשחרור המחנות: המאבק בהכחשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עבור מדינת ישראל, מאבק זה אינו מאבק היסטוריוגרפי אלא מאבק פוליטי מרכזי – על מקומה בעולם, על עוצמתה, על זהותה ועל זכות קיומה. השאלות בנוגע למה שקרה בזמן השואה אינן תיאורטיות, ולתשובות הניתנות יש השלכות פוליטיות ובינלאומיות מרחיקות לכת.

מדינת ישראל קמה מתוך ועל חורבות השואה, וההיגיון הבסיסי בעזרתו מצדיקה ישראל את קיומה כבית לאומי ליהודים נשען במידה רבה עליה ועל לקחיה. לאורך השנים, הצליחה ישראל למקם עצמה בעולם כקול המוסרי המוביל את המאבק באנטישמיות. לצערי, פעמים רבות מדי הדבר נעשה רק בנוגע לאנטישמיות ולא כקול היוצא באופן נחרץ מול כל תופעה של גזענות ושנאת זרים, אולם כך או כך, הפך מרכיב זה לחלק מעוצמתה הרכה של ישראל.

פטירתם בשיבה טובה של הניצולים ששרדו את התופת, של החיילים ששחררו את המחנות ושל הפולנים והגרמנים המבוגרים שהיו עדים ושותפים למתרחש, מסייעת לגורמים פוליטיים לפעול לשינוי הסיפור ההיסטורי בנוגע למה שקרה בשואה. בנוסף, נחלש והתעמעם הקונצנזוס סביב הסיפור שהובילה ישראל. מאבק חריף נפתח על הזיכרון ההיסטורי כדי להצדיק פעילות פוליטית עכשווית.

לישראל לקח זמן לזהות את התהליכים. בתחילה למשל, הייתה המדינה סלחנית כלפי ממשלת פולין וניסיונותיה להוביל לעיצוב נרטיב אחר בנוגע לשואה ולתפקיד הפולנים בה, היות והאחרונים סייעו לממשלת ישראל למנוע מהאיחוד האירופי לקבל החלטות המגנות את ישראל בגין הכיבוש וההתנחלויות. לכן נתניהו קידם משא ומתן עם הפולנים בנוגע לחוק המבקש לקדם את הנרטיב שלהם, וחתם עם ראש הממשלה הפולני על הצהרה משותפת אשר משרתת את הנרטיב הפולני. ביקורת רצינית מבית, לצד משברים בין המדינות סביב הנושא, הביאו את ישראל להבין כי עליה למתוח קו ברור. בשנה האחרונה חלה התרחקות בין ישראל ופולין גם על רקע נושא זה.

לא פשוט לישראל להציב קו מוסרי ברור אשר יתמוך בנרטיב שלה, יצדיק את קיומה של המדינה כפועל יוצא של מאורעות השואה ויהלום את המסרים האוניברסליים להם שותפים היהודים בתפוצות, המוסדות הבינלאומיים, מדינות המערב והכוחות הדמוקרטים-ליברלים ברחבי העולם. לא פשוט לעשות זאת בזמן שישראל עצמה מתחזקת כיבוש מתמשך של הפלסטינים בשטחים. יכולתה של המדינה לטעון למוסריות אוניברסלית נפגעת, כמו גם עוצמתה הרכה, חוזק טיעוניה בנוגע לזיכרון השואה ויכולתה להיאבק באנטישמיות.

לא פשוט לישראל כי היא בעצמה פועלת בימים אלה לשנות את הנרטיב ההיסטורי והקונצנזוס הבינלאומי אותו היא עצמה חתרה לייצר. במהלך השנים האחרונות ראינו כיצד ממשלת ישראל מנסה להתמודד עם הביקורת הבינלאומית על הכיבוש בעזרת קידום הגדרה חדשה של אנטישמיות, שקובעת כי גם ביקורת על ישראל ומדיניותה היא סוג חדש של אנטישמיות. הגדרה זו זוכה לביקורת רבה מצד יהודים, היות והיא מעקרת ומסלפת את המסרים האוניברסליים שהיוו חלק חשוב מהלקחים שצמחו לאחר השואה, ומעצימה דווקא את המרכיבים הלאומיים.

המאבק על הסיפור ההיסטורי נמשך: בטקסים המתרחשים על אדמת אירופה, אשר לצערי ישראל נעדרה לאחרונה מחלקם והשאירה את הבמה לפולנים; במאמצי חקיקה של ממשלים במזרח אירופה; ובפעילותם של מכחישי שואה ושל אנטישמים ברחבי העולם.

על ישראל לקחת חלק פעיל ודומיננטי במאבק זה. קיומו של הטקס ביד ושם הוא חלק מפעילות זו, וטוב שהוא מתרחש. נכון יהיה להשאיר את הבמה בטקס לחוקרים, לניצולים ולנציגי המשחררים של המחנה, שיציגו את הלקחים האוניברסליים שצמחו מתוך הפלנטה של אושוויץ ושמחייבים אותנו לוודא ש"לעולם לא עוד". כבר עייפנו מפוליטיקאים, בישראל או בפולין, שמנצלים ניצול ציני את השואה כדי לקדם רעיונות לאומניים ומעוררים ספק האם למדנו היטב את השיעור ההיסטורי.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 ביואר 2020.

הפוסט פוליטיקאים, הסירו ידיכם מהשואה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך? גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין בתחילה. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון כי יש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד את השימוש במתקני הנזלה של גז טבעי. הבה ונסביר מדוע.

ראשית כל, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. כיום, תכנית הצינור מדירה את תורכיה ומגבירה את המתחים בין תורכיה לבין קפריסין, יוון וישראל. אלו מצטרפים למתחים בין תורכיה ומצרים המונעים את השתתפותה של תורכיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, שמושבו בקהיר. כתוצאה, אנקרה אמצה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדים נגדיים. אחד האחרונים הינו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) בינה לבין ממשלת לוב (זו המוכרת על ידי האו"ם). לפי הסכם זה מסלולו המתוכנן של תוואי צינור הגז יחצה מים כלכליים תורכים , ותידרש הסכמתה לכך. בנוסף, תורכיה הציגה מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון. ניתן לראות בדוגמאות אלו כיצד תורם הצינור להסלמת המתחים הפוליטיים באזור.

לעומת זאת, המספר ההולך וגדל של מתקני הנזלת גז טבעי קטנים, המאפשר אחסון ושינוע ישיר לשווקים שונים, ללא אקסקלוסיביות יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם. המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה המשלימים את המערך, כגון אסדות שעליהן ניתן להפוך גז נוזלי חזרה למצבו הטבעי ולאחסן אותו, הופכים יותר נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות, שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות. היכולת לשנע גז נוזלי במסלולים מגוונים תוכל לדחות לעת עתה את הצורך להתמודד עם הסכם הגבולות הכלכליים הימיים שנחתם בין תורכיה ולוב, אשר מסבך את בנייתו של צינור הגז במזרח הים התיכון.

הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה, גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון ותורכיה (TAP+TANAP) מדגימים זאת היטב. על מנת לקדם את הרעיון שהסחר בגז יתמוך בשיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה להקמת קהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיוותה את הבסיס לצמיחתם של המוסדות האירופיים ושיתופי הפעולה בין מדינות שהיו רק זה מכבר אויבות בנפש.

אל לישראל להקריב את היחסים עם תורכיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום אמנם שוררים חילוקי דעות עם תורכיה, והיא חשה מבודדת במזרח הים התיכון, אבל המצב עשוי להשתנות מחר. ייתכן ובעתיד, ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית. אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה שאינה אקסקלוסיבית במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה.

אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכ-7 מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות? חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר – בדומה לאדם המתקן את מכוניתו הישנה המתקלקלת שוב ושוב במקום לקנות מכונית חדשה רק משום שכבר השקיע בה כל כך הרבה כסף.

יתרונות כלכליים ומגמות גלובליות תומכים בחלופת מתקני הנזלת הגז, אשר הופכת ליותר ויותר תחרותית . מתוך 3.943 מיליארד מטרים מעוקבים של גז שנסחרו בעולם ב-2018 ,431 (שהם 7.45%) היו גז נוזלי. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, חלקו של הגז הטבעי בסחר הגלובלי הוכפל בין השנים 2000 ל-2018, מה שמצביע על המשך מגמת הצמיחה.

בנוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים; לכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר אמנם נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אולם מדובר בקנה מידה מצומצם יותר. אולם, השיקול החשוב יותר בהיבט זה נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים. שלא כמו צינור הגז התת ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית, את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.

המגמות הגלובליות מחייבות בחינה רצינית של חלופת הנזלת הגז על פני צינור הגז. פריסת מתקני הנזלת גז קטנים ואסדות רה-גזיפיקציה תסייע בהפיכת הגז הטבעי לסחורה במקום למשאב גאופוליטי, ובכך תשרת את האזור בצורה טובה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וסביבתית. מתקני הנזלת גז קטנים יאפשרו קידום עסקאות בין חברות ישראליות, תורכיות, יווניות, קפריסאיות ומצריות. מסגרת בין-ממשלתית שתאפשר
לחברות פרטיות לבצע עסקאות תסייע אף היא למאמצים לקרב בין מדינות האזור. בסופו של דבר, היחסים הכלכליים בין ישראל, תורכיה ויוון ממשיכים לצמוח על אף המתחים בין הממשלות גם כעת. כך, למשל, פועל איגוד לשכות הסחר התורכי (TOBB) להקמת אזור תעשייה פלסטיני בג'נין במסגרת מיזם בשם "תעשייה למען שלום".

ממשלות יכולות לקבוע מסגרת ידידותית יותר לשוק מאשר הנחת צינור הגז השאפתני על ידי פיתוח מתקני הנזלת גז קטנים באופן יחסי. אל להן לחברות אנושיות להיות מוגבלות על ידי מיתווים (של צינורות) שאותם הניחו ממשלות עבר שבחרו להסלים בעיות עתידיות במקום לפנות לחלופות חיוביות יותר כגון פיתוח חלופת מתקני הנזלת הגז ומקורות אנרגיה מתחדשים. ברצוננו להזמין את כל הממשלות לבחון חלופות שיעודדו מעורבות חיובית באזור כהחלטה שלהן לשנת 2020 החדשה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-15 ביואר 2020.

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התקפות הרקטות על ישראל מתרחשות שוב ושוב, והשלכותיהן פוגעות גם בתושבי עזה במעין ריקוד קטלני אינסופי. לא מתקבל על הדעת שאזרחים ישראלים חיים בפחד ולא מתקבל על הדעת שאנשים (לרבות נשים וילדים) בעזה נפצעים או נהרגים. ילדים ישראלים הפסידו ימי לימודים חשובים ורבים העבירו את זמנם במקלטים. האלימות חייבת להיפסק. עלינו להיות מעשיים כמו גם מוסריים.

האיחוד האירופי פעל מיד עם פרוץ הסבב האחרון ועמדותיו ברורות. אנו מוקיעים מתקפות טרור מצד ארגוני טרור כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ירי הטילים חייב להיפסק וחובה להגן על אזרחים. הפתרון היחיד עבור עזה הוא מדיני, ועל מנת לקדם השגת שלום בעתיד – על כל השחקנים לחפש דרכים להתקדמות. התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני תסייע למאמצים לפתור משברים אחרים באזור ולמניעת סבבי אלימות נוספים בעזה. אין די בניהול הסכסוך ובחיפוש אחר ניצחונות טקטיים. הרי כל תקרית קטנה יכולה, שלא בכוונה, להוביל להסלמה ואף למלחמה נוספת. אף אחד אינו רוצה לחזור לתסריט שהוביל למבצע "צוק איתן". הפתרון היחיד שיהיה בר-קיימא מצוי בגיבוש חזון משותף לעתיד, גם לישראל ולפלסטינים וגם לאזור כולו.

אנחנו נשאלים לעתים קרובות למה קידום סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה עניינו של האיחוד האירופי. אנו מייחסים לכך חשיבות משום שאנחנו שכנים. ההתרחשויות באזור משפיעות גם עלינו. אולם מעבר לכך, האיחוד האירופי הוא שותף קרוב הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית. בין ישראל לאיחוד יש שיתוף פעולה יוצא דופן במחקר וחדשנות. האיחוד הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל וב-2018 הוא הסתכם מ-34 מיליארד אירו. ישראל תמיד היתה עבורנו מדינה חשובה, ולא שכחנו גם את הקשרים ההיסטוריים בינינו. בו בזמן, אנחנו המשקיעים הגדולים ביותר בבניית תשתית למדינה פלסטינית, על מנת שיתקיימו כאן, זו לצד זו, שתי מדינות שלוות, בטוחות ודמוקרטיות. אני עדיין משוכנעת כי סיום הסכסוך על בסיס החוק הבינלאומי ורצונם של שני הצדדים הוא הפתרון המעשי היחיד. חשוב להבטיח את ביטחונם של הישראלים והפלסטינים לטווח הארוך. יש לאפשר לישראל ליהנות משאיפותיה והישגיה עבור כל אזרחיה, ולהיות חלק מהאזור.

קיים פוטנציאל עצום בהעמקה נוספת של יחסי ישראל והאיחוד האירופי. במהלך הסבב האחרון של המשא ומתן לשלום, ב-2013, האיחוד הציע לישראל ולפלסטין מעמד של שותפות מועדפת מיוחדת לאחר שישיגו הסכם שלום ביניהם, באופן שיגביר משמעותית את שיתופי הפעולה עם אירופה, את הנגישות לשווקים האירופים ואת ההזדמנויות העסקיות. הצענו בכך לשני הצדדים אפשרות לדיאלוג מדיני מוגבר עם האיחוד ושיתוף פעולה ביטחוני גדול יותר עמו. ההצעה נועדה לעודד את שני הצדדים לפעול לקידום הסדר קבע, והמרכיבים הספציפיים של השותפות המועדפת המיוחדת יהיו תלויים ברצונותיהם של הצדדים עצמם.

האיחוד האירופי תרם בעשור האחרון למעלה מעשרה מיליארד אירו לטובת קידום השלום. תמיכתו הכלכלית בבניית מדינה פלסטינית מטיב עם הישראלים והפלסטינים כאחד. פתרון שתי המדינות לא יוכל להתקיים בלא מדינה פלסטינית, ואנו פועלים גם להבטיח שהמדינה הפלסטינית העתידית תהיה יציבה, דמוקרטית ושותפה לשלום. התמיכה הכלכלית של האיחוד קשורה במאמצים להשגת פתרון שתי המדינות. בהיעדר תמיכה מהאיחוד האירופי, ייתכנו קריסה של הרשות הפלסטינית, אסון הומניטרי בעזה, ובסופו של דבר חוסר ביטחון וסבל נוספים עבור הישראלים והפלסטינים גם יחד.

במידה שהאפשרות להשגת פתרון שתי המדינות תיעלם, או כבר לא תיראה מעשית או בת-קיימא, על האיחוד יהיה לבחון מחדש את גישתו מן היסוד. ואולם, אני רוצה לשאול את אלה שאינם מאמינים בפתרון שתי המדינות או שכבר אינם מאמינים בו, מה החזון שלהם. כיצד הם רואים את ארצם בעוד 50 שנה. צעדים חד-צדדיים לא יניבו יציבות רבה יותר. משא ומתן והסכמות הדדיות הם מרכיבים מרכזיים. הדבר לא יהיה קל, אולם זהו חזון שאליו יש לשאוף. אני מאמינה כי ניתן להשיג שלום בין ישראלים לפלסטינים. בחינה מדוקדקת של סקרים שנערכו בישראל ובפלסטין מראה כי אופציית שתי המדינות עדיין זוכה לתמיכתו של רוב הציבור (אם כי רוב קטן) בשני הצדדים.

האיחוד האירופי אינו מתכוון להחליף את הצדדים ולהגות הצעות חדשות או פתרונות במסגרת תהליך השלום, אולם אנו נכונים לעזור בכל מקום שנוכל. האיחוד גם מוכן להיות מעורב בתוכנית השלום – או חזון השלום – של ארה"ב, כאשר תוצג. הפרמטרים שצריכים לדעת האיחוד האירופי להנחות את פתרון הסכסוך ידועים לכל. אנו מאמינים שתוכנית שלום שלא תהיה מעוגנת באופן איתן בעקרונות החוק הבינלאומי, תיכשל בסופו של דבר.

בהקשר זה ניתן להבין גם את פסיקתו האחרונה של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי לגבי סימון מוצרי התנחלויות. נראה שבישראל יש אי-הבנה גדולה לגבי זה. בית הדין אישרר למעשה את המדיניות הקיימת ולא קבע תקנות חדשות. הוא לא דרש להוסיף עוד סימון של מוצרים, אלא דרש שהסימון – כשהוא נעשה, מתוקף חוק או בצורה התנדבותית – יהיה מדויק. האיחוד האירופי אינו מכיר בשינויים בגבולות 1967 אלא אם כן הסכימו על כך הצדדים, והסכם הסחר בין האיחוד האירופי לישראל אינו מעניק מעמד מכסי מועדף למוצרים המגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית הדין אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. בית הדין שקיבל את ההחלטה הוא מכובד ורציני מאוד, וההחלטה התקבלה על ידי 13 שופטים מ-13 מדינות שונות באיחוד.

מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. אני מאמינה שהדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים מסוגלים לחיות בשלום וביטחון, וברצוני לקרוא לצדדים לשוב למשא ומתן משמעותי. אני יודעת כי בלב לבם, זה מה שאנשים בשני הצדדים באמת רוצים. זו משימה אדירה, אולם בסופו של דבר אין אופציה אחרת להתקדמות בתהליך השלום. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

המאמר פורסם בהארץ ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט אשרור התקנות האירופיות לסימון מוצרים מהתנחלויות אינו BDS הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, הקשרים של ישראל עם אירופה הם לא רק ברמת הסחר, אלא מקיפים תחומי חיים רבים. מועצת ההתאגדות ישראל-האיחוד האירופי – המסגרת הרשמית לדיאלוג רם דרג בין הצדדים – לא התכנסה אמנם מאז 2012, אך היחסים רחבי יריעה בכל זאת. הם מתנהלים על פי תוכנית הפעולה המשותפת שהגדירו ישראל והאיחוד האירופי ובהתאם לשורת הסכמים בתחומים שונים. למשל, תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון 2020" שישראל חברה בה ומרוויחה ממנה רבות. הברקזיט צפוי להשפיע לרעה על תנאי תוכנית ההמשך להורייזון 2020, אך מערכות הקשרים שנטוו בשנים האחרונות הודות לתוכנית זאת – בין הממסד האקדמי והכלכלי בארץ לזה האירופי – הן מדהימות.

קיימות עשרות תוכניות הכשרה אירופיות בהן מומחים אירופים מלמדים את הישראלים כיצד להתנהל בתחומי ממשל שונים, או תוכניות בהן מומחים אירופיים מוצבים למשך תקופה של יותר משנה במשרדי ממשלה בישראל, על מנת לקדם הטמעת תוכניות אירופיות בהם. תוכנית "שמיים פתוחים" חיברה בין ישראל ואירופה באופן חסר תקדים והגדילה את היקף התיירות בשני הכיוונים. כל זה קורה בלי הרבה הד ציבורי וחשיפה תקשורתית, ואולי חבל שכך, כי בסקר של מיתווים ציינו רבים כי מתן יותר מידע על שיתופי פעולה קיימים בין ישראל לאיחוד האירופי יוכלו לשפר את דימוי האיחוד בישראל.

המתחים בין ישראל ואירופה הם פוליטיים בעיקרם, ונסובים סביב חילוקי דעות בנוגע לכיבוש, להתנחלויות ולהיעדר תהליך שלום. ישראל, כפי שעושות מדינות אירופאיות אחרות בנושאים שונים, משליכה את הביקורת והמתחים על בריסל, על מוסדות האיחוד האירופי, ומשקיעה את מאמציה בפיתוח קשרים ישירים עם החברות באיחוד, ולא אם האיחוד בכללותו. ההחלטה לצייר את האיחוד באופן שלילי היא החלטה פוליטית, ומקבלי ההחלטות בישראל צריכים להפנים עד כמה היא מוטעית ועד כמה אירופה חשובה ומשמעותית לישראל.

אירופה חווה בשנים האחרונות משבר פנימי, שמביא לפתחה של ישראל הכרעה ערכית ומעשית לגבי לדרך ההתנהלות לאורו. המשבר האירופי הוא רב-ממדי ומתבטא במידה רבה בתהליכים א-ליברלים ופופוליסטים. הברקזיט הוא ביטוי מרכזי לכך, אך גם התהליכים במדינות וישגרד – בעיקר בהונגריה ובפולין – ובמדינות נוספות בהן יש עלייה של הימין הפופוליסטי. אל מול האתגר הזה, יש לזכור כי האיחוד האירופי הוא פרויקט מוצלח שקם במטרה למנוע מלחמה נוספת באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ועושה זאת בהצלחה רבה.

למרות הקשיים, האיחוד האירופי עודנו חזק, והכוחות הליברלים והדמוקרטים הם עדיין אלה שמובילים אותו. מבחינה כלכלית, הפרויקט האירופי משמש עדיין מודל לחיקוי, ואליו צריכה ישראל לשאוף ולהתחבר. איחוד אירופי חזק הוא טוב למדינת ישראל, בראש ובראשונה מבחינה כלכלית, הואיל וכל משבר באירופה משפיע מיד על הכלכלה הישראלית. ישראל היא מדינה קטנה שתלויה בסחר חוץ. היא זקוקה לשווקים הפתוחים שכה מאפיינים את אירופה, ולא לסגירות ולמגמות האנטי-גלובליזציה שהולכות וצוברות תאוצה בימים אלו בארה"ב וברוסיה. לצד שיתוף הפעולה המדיני והכלכלי, ניתן וצריך גם לקדם את השיח הביטחוני בין ישראל והאיחוד האירופי, לאור הצעדים שעושה אירופה לקראת הקמת ארגון ביטחוני אירופי משותף. בתחום זה יש לישראל מקום להשתלב, לתרום מניסיונה ולשתף פעולה עם האיחוד.

מעבר לכך, יש לזכור שפוליטיקה אינה רק אינטרסים, אלא מהותה הוא גם קידום של ערכים. לישראל, כמדינת העם היהודי, אסור להתעלם מתפקידה במישור זה. אסור לישראל להתחבר לכוחות האפלים באירופה מתוך ראיית קצרת טווח ואופורטוניזם טהור. אסור לה לחבק את השליטים הפופוליסטיים או לעמוד מנגד לנוכח תהליכים המתרחשים היום בהונגריה, למשל, ומזכירים במידה רבה את אלו שלפני מלחמת העולם השנייה. אסור לישראל לעמוד מנגד לנוכח פגיעה או הפרה של זכויות אדם. ישראל היא שחקן ריבוני בעל עוצמה, אשר יכול וחייב להשמיע את קולו בסוגיות אלו, להחזיק מצפן מוסרי ולקדם את ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אנו לא רק רוצים לחיות, יש גם סיבה לחיות, ואלו הם הערכים, ויש להביא גם אותם לשיח המדיני. זה נכון גם לפוליטיקה הישראלית, בה צומחים עשבים שוטים שקושרים קשרים עם עשבים שוטים במדינות אחרות בעולם. אי אפשר להאשים את כל העולם בגזענות ואנטישמיות, מבלי להסתכל בראי ולבחון כיצד אנו מתנהגים פנימה.

הסדר העולמי החדש מייצר לישראל ואירופה אינטרסים ואתגרים משותפים רבים, למשל בנושא תפקידה של סין. ישראל והאיחוד האירופי יכולים להתמודד עם זה ביחד, כמי שחולקים ערכים משותפים. בתקופה זאת, נכנסת לתפקידה נציבות אירופית חדשה שנבחרה לעמוד בראש האיחוד. יש פוטנציאל אדיר לקדם שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד האירופי, וחילופי הנהגות מייצרים הזדמנות לשיח חדש וחיובי יותר. על הממשלה הבאה לפתוח דף חדש עם אירופה.

המאמר פורסם בהארץ ב-4 בדצמבר 2019.

הפוסט אסור לישראל להתחבר לכוחות אפלים באירופה בגלל אופורטוניזם טהור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. דברי פתיחה

ד"ר רועי קיבריק, מכון מיתווים

הסבב האלים שזה עתה הסתיים בעזה הדגים שוב כי אין תוחלת לכלים הצבאיים ללא מהלך מדיני משמעותי. למצער, כפי שמראה הסקר השנתי של מכון מיתווים, מרבית אזרחי ישראל חושבים שמלחמה בעזה היא בלתי נמנעת או שהיא יכולה להימנע רק על ידי אמצעים צבאיים וחיזוק ההרתעה הישראלית. רק שליש מהאזרחים חושבים שניתן למנוע את המלחמה באמצעים דיפלומטים, וזאת למרות שבשנים האחרונות דווקא המדינאות היא שהצליחה למנוע הסלמות ולהגיע להבנות. עזה אינה האתגר היחידי בזירת יחסי החוץ של ישראל. השייכות של ישראל למרחב המזרח התיכון אינה מובנת מאליה. מדינת ישראל אינה מקיימת יחסים נורמליים עם המדינות סביבה – אפילו לא עם מצרים וירדן עמן יש לה הסכמי שלום. פרוייקט מקיף שערכנו במיתווים בשנתיים האחרונות מראה שנורמליזציה עם מדינות ערב תתאפשר רק לאחר התקדמות משמעותית בתהליך השלום עם הפלסטינים. גם השייכות של ישראל לאירופה אינה חפה מאתגרים. על פי הסקר של מיתווים רוב בציבור תופס את האיחוד האירופי כיריב של ישראל, ולא כידיד. הקשר עם ארה"ב נתפס בציבור ככזה שמצבו טוב, אך הבחירה לאמץ בחום חסר תקדים את המפלגה הרפובליקאית ואת טראמפ, פוגעת בתמיכה האמריקאית הדו-מפלגתית בישראל. זהו אבדן נכס מרכזי ששימש את ישראל ביחסיה עם מדינות אחרות לאורך השנים. וישנם עוד אתגרים רבים – הובלת מערך הבריתות באגן הים התיכון באופן שיקדם שיתופי פעולה ויצמצם סכסוכים, ניהול מערכת היחסים עם רוסיה בזירה הסורית, ניהול מושכל של ההשקעות הסיניות בישראל, שינוי כיוון ביחסים עם תורכיה, התמודדות עם מגמות אנטישמיות ומשטרים לא-ליברלים בעולם מבלי לוותר על הערכים והנורמות הדמוקרטיות-ליברליות שלנו, התמודדות במוסדות הבינלאומיים על מקומה של ישראל בין האומות ועוד. על כל האתגרים הללו, ועל ההזדמנויות שבצדן, נוסף אתגר משמעותי והוא מצבו של מערך החוץ הישראלי הסובל מפיצול סמכויות, היעדר תקציב, תדמית מעורערת, ריחוק משולחן מקבלי ההחלטות, וסכסוכי עבודה.

השגרירה בדימוס קולט אביטל, מכון מיתווים ולשעבר חברת כנסת

הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני עמד תמיד בבסיס מדיניות-החוץ ויחסי החוץ של ישראל. ואכן, זהו הנושא שצריך להעסיק אותנו בעדיפות ראשונה. רק בעת האחרונה ניתן להצביע על שני כישלונות של ישראל בגין הימנעותה מהתקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים – המשבר ביחסים עם ירדן והכישלון להקים ברית אסטרטגית מול איראן. משבר היחסים עם ירדן יכול היה להימנע בהתנהלות אחרת של ישראל וארה"ב. ההתייחסות המזלזלת בירדן ובמלך, הכרזת ראש הממשלה על רצונות לספח את בקעת הירדן, מעצרם המנהלי של שני אזרחים ירדנים, ומעל לכל, היעדר התקדמות בתהליך השלום מול הפלסטינים, יצרו משבר ביחסי ישראל-ירדן. ההתעלמות האמריקאית ממלך ירדן בעת גיבוש תכנית השלום, תרמה אף היא למשבר. גם בהקשר של הקמת ברית אסטרטגית אזורית אל מול איראן, כשלה ישראל במדיניותה. ביטול הסכם הגרעין עם איראן בלחץ ישראvלי, אפשר לאיראן להתעלם מההסכם ולהתעצם ולהתקדם בתהליך הגרעיני. ההתקפה של איראן על שדות הנפט בערב הסעודית, אשר לא זכתה למענה אמריקאי הולם, רק חיזקה את התעוזה של איראן לפעול באזור, והעלתה סימני שאלה בקרב שאר מדינות ערב בכל הקשור לגיבוי לו תזכנה מארה"ב לעת צורך. לכך יש להוסיף כי כינונה של ברית אזורית נגד איראן לא אפשרית כל עוד לא מתקדמים בנושא הפלסטיני. יוזמת השלום הערבית שעדיין מונחת על השולחן ושמבקשת התקדמות בתהליך השלום בתמורה לנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב, היתה יכולה להוות בסיס טוב להקמת ברית שכזו, אך בהיעדר תהליך שלום, נעדרת גם הברית האסטרטגית. אין להתפלא אם כן שלנוכח תהליכים אלו, מתקיימים היום גישושים בין ערב הסעודית ומדינות מפרץ אחרות להידברות עם איראן. זוהי עדות לזניחה אפשרית מצדן של רעיון הברית האסטרטגית האזורית נגד איראן. ישראל צריכה לשקול ולבחור מהי הסכנה הגדולה יותר שבפניה היא ניצבת: איראן או מדינה פלסטינית?

ד"ר פאול פאש, מנהל קרן פרידריך אברט בישראל

מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית הוא מכון עצמאי למחקר ומדיניות שפועל לעצב מחדש את יחסי ישראל במזרח התיכון, אירופה והים התיכון. שיטות העבודה של המכון כוללות גיבוש פרדיגמות חדשות למדיניות-החוץ הישראלית, הגברת השייכות האזורית של ישראל וקידום שלום ישראלי-ערבי. קרן פרידריך אברט נהנית משותפות אסטרטגית עם מיתווים מאז הקמת המכון במאי 2011. אנו גאים בשותפות זאת ומודים לצוות המכון על שיתוף הפעולה הפורה. בדירוג העולמי השנתי של מכוני מחקר ומדיניות שמפרסמת אוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב, דורג השנה מיתווים בין המכונים המובילים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובין המכונים המובילים בעולם בקטגוריות: מרכזים ללימודים אזוריים, מכונים עם הצעות מדיניות חדשניות ומכונים שיש לשים אליהם לב ב-2019. מיתווים מקדם שינוי פרדיגמה במדיניות-החוץ הישראלית. מדד מדיניות-החוץ הישראלית, שמפרסם המכון מדי שנה מאז 2013, הוא כלי חשוב מאוד בהקשר זה. פעילות המכון למען קידום השייכות האזורית של ישראל כוללת, בין היתר, מפגשי דיאלוג מדיני קבועים עם שותפים מתורכיה וירדן. מיתווים מקדם את פתרון שתי-המדינות ותומך בהשגת שלום ישראלי-ערבי. במהלך השנתיים האחרונות, מומחי המכון חקרו את היחסים המשתנים בין ישראל למדינות מרכזיות בעולם הערבי – מצרים, ירדן, ערב הסעודית, מרוקו, איחוד האמירויות הערביות ועיראק. בם בחנו את היסטורית היחסים בין ישראל לכל אחת ממדינות אלה; את הרמה הנוכחית של שיתוף הפעולה המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי עמן; את הפוטנציאל לשיתוף פעולה עתידי; ואת ההשפעה שיש לסכסוך הישראלי-פלסטיני על הקשרים של ישראל במזרח התיכון. בנוסף, קבוצת מומחים ישראלית-פלסטינית שמוביל המכון מפתחת בימים אלו הצעה לחבילה תמריצים בינלאומית לשלום. בתוך זמן קצר, זכה מיתווים להכרה כגוף מדיני פרוגרסיבי מייעץ, ונהנה מדימוי טוב ואמין בישראל, באזור, באירופה ובארה"ב.

ב. יחסי ישראל עם האזורים סביב לה: המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון

ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, מכון מיתווים והמכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי

ישראל צועדת קדימה מבחינת ההשתלבות במזרח התיכון וישנן התפתחויות חיוביות. ביקורים של ראש הממשלה ושריו במדינות האזור, שיתופי פעולה בתחומי הביטחון, הספורט והתרבות, משלחות מישראל מבקרות במדינות ערב, ואפילו משלחות ממדינות ערב מגיעות לישראל, תחת איפול כמובן. עם זאת, אי אפשר להתכחש לכך שהנושא הפלסטיני עודנו מרכזי ומגביל את היחסים. בני השיח מעבר לגבול, כולל במצרים וירדן, מדגישים זאת שוב ושוב. ללא התקדמות רצינית במשא ומתן לשלום עם הפלסטינים, לא נגיע ליחסים נורמליים עם מדינות ערב. בינתיים, על ממשלת ישראל להשקיע אסטרטגית בחיזוק היחסים עם מצרים וירדן. יש להגדיל את הסגל הדיפלומטי הישראלי במדינות אלו ולהעניק למשרד החוץ יותר סמכויות. כבר יותר משנה לא אושר בממשלה מינויה של השגרירה הנבחרת למצרים, ואין לנו שגריר שם. יש להתאים את התנהלות המערכת הממשלתית למציאות שהשתנתה באזור ולהוציא לפועל פרויקטים שכבר התחייבנו להם בפני שכנינו. יש לתת מקום של כבוד ליחסים עם מדינות השלום ברמה הציבורית וההצהרתית כאחד. לפני שבונים "מסילות לשלום" עם מדינות המפרץ וערב הסעודית, בואו נוודא שניתן להגיע לירדן בטיסה שעולה פחות מ-700 דולר. הסכם השלום עם ירדן הוא אסטרטגי ופורץ דרך, אך גם הוא מושפע מהיעדר תהליך שלום עם הפלסטינים. במסגרת הדיאלוג המדיני שקיים לאחרונה מכון מיתווים בירדן, שמענו מהצד הירדני אכזבה מרה ממצב השלום, וזאת על אף תמיכה גורפת של גורמים שונים, כולל באופוזיציה, בעצם קיומו. למעט הסוגיה הפלסטינית, אין סכסוכי עומק וסוגיות משמעותיות שבמחלוקת בין ישראל וירדן. ניתן בקלות די רבה לאתחל את מערכת היחסים בינינו. עמידתה האיתנה של ירדן על החזרת השטחים בצופר ונהריים לריבונותה אינה הדבר המרכזי בבסיס היחסים, אם כי ביטוי למצבם הרעוע בימים אלו. בזכות השלום, ישראל זכתה בביטחון אותו ביקשה לעצמה, אולם ירדן טרם זכתה בפיתוח בו היא מעוניינת. אפשר וצריך לבנות שלום שלא מבוסס רק על מפגשים בין אנשי המדים, אלא שלום הכולל יחסים דיפלומטיים ממשמעותיים יותר לצד קשרים אזרחיים מפותחים בתחומי הכלכלה והחברה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי, מכון מיתווים ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין

שלושה גורמים עיקריים התניעו את תהליך התגבשותו של אזור אגן הים התיכון בכלל, ושל הברית של ישראל עם המדינות ההלניות – יוון וקפריסין – בפרט: גילוי הגז הטבעי, ההתפתחויות סביב האביב הערבי והמשבר בין ישראל ותורכיה. ישראל, יוון וקפריסין זיהו את הפוטנציאל שנרקם והחלו לממשו ולבנות את משולש היחסים. במקביל להצלחת הברית הזו, קידמו יוון וקפריסין בריתות משולשות נוספות באזור, בראש וראשונה עם מצרים. התגבשות פורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר בהובלת מצרים, היא ביטוי נוסף לתהליכי ההתגבשות שעובר מזרח אגן הים התיכון כאזור מובחן. זהו שיתוף פעולה אזורי שנולד מתוך האזור, לא מבחוץ, על בסיס אינטרסים מוחשיים, ומהווה במידה רבה מודל לחיקוי וגורם משיכה למדינות נוספות וארגונים נוספים המעוניינים להצטרף ולקחת חלק במתרחש. הברית הזאת אינה כוללת את תורכיה, אך אינה מכוונת, מבחינת ישראל, נגדה. בשנים האחרונות הלכו והתמעטו מפגשי האינטרסים בין ישראל ותורכיה, כמעט בכל נושא, הטונים החריפו והיריבות גברה. אך עם זאת, על שתי המדינות למצוא או ליצור נקודות מפגש שכאלו. הבסיס האזרחי והכלכלי ליחסים נשמר, הדיפלומטים ומערך החוץ מסייעים בינתיים בהצלחה לשמר אותם על אף חילוקי הדעות הפוליטיים, וכעת זוהי משימתו של הדרג הפוליטי לפעול ככל שניתן לטיהור האווירה, גם תחת מחלוקות מדיניות מתמשכות. ממשלת ישראל צריכה לזכור כי מצבה האסטרטגי של ישראל אינו רע וכי היא יכולה להעז יותר בניסיון לנצל הזדמנויות ולהתמודד עם אתגרים. ישראל לא צריכה להתנהל מתוך חשש ופחד. האינטרס הישראלי מחייב גם להחזיר את התהליך המדיני עם הפלסטינים למרכז השיח. גם אם הצלחת התהליך בנסיבות הקיימות קלושה, קידום תהליך מדיני משרתת את האינטרס הישראלי ומשמרת את האפשרות להתקדמות בעתיד.

דן קטריבס, יו"ר לשכת הסחר ישראל-האיחוד האירופי

בין ישראל ואירופה יש מתחים פוליטיים סביב הכיבוש, התנחלויות והיעדר תהליך שלום. ישראל משליכה את הביקורת והמתחים על מוסדות האיחוד האירופי ומתעדפת יחסים עם מדינות ספציפיות שחברות באיחוד. מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להבין עד כמה אירופה חשובה ומשמעותית לישראל. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל ויש עמה רובד עשיר של הסכמים בילטרליים – דוגמת תכנית המחקר
והפיתוח הורייזון 2020 ותכניות בהן מומחים אירופיים מסייעים למשרדי ממשלה ישראלים. תכנית "שמיים פתוחים" האירופית חיברה בין ישראל ואירופה באופן חסר תקדים, וקידמה את התיירות. כל זה קורה בלי הרבה רעש וחשיפה, ואולי חבל שכך. ישראל עומדת בפני הכרעה ערכית ומעשית – כיצד היא מתנהלת בתוך המשבר האירופי המורכב, אשר בא לידי ביטוי בעליית גורמים לא-ליברלים ופופוליסטים. הברקזיט הוא ביטוי מרכזי לכך, אך גם תהליכים במדינות אירופיות אחרות בהן מתחזק הימין הפופוליסטי. מבחינה מעשית, האיחוד האירופי הוא פרויקט מוצלח שהביא לשלום ולשגשוג כלכלי, וישראל צריכה לשאוף להתחבר אליו ואל ההתנהלות והשווקים הפתוחים שלו. מבחינה ערכית, אסור למדינת ישראל לחבור לכוחות האפלים באירופה מתוך ראייה קצרת טווח ואופורטוניזם טהור ואסור לה לעמוד מנגד נוכח פגיעה בזכויות אדם. ישראל צריכה לקדם את הערכים הדמוקרטים ליברלים ולחבור לגורמים באירופה שעושים כך. זה נכון גם לפוליטיקה הישראלית בה צומחים עשבים שוטים, אשר קושרים קשרים עם עשבים שוטים במדינות אחרות בעולם. על הממשלה הבאה לפתוח דף חדש עם אירופה. יש נציבות אירופית חדשה שנבחרה לעמוד בראש האיחוד, יש פוטנציאל אדיר להמשך שיתוף הפעולה ויש לנסות ולבנות שיח חדש. ניתן וצריך גם לקדם את שיתוף הפעולה הביטחוני עם אירופה, כי הדבר מעורר עניין באיחוד, גם לאור בחינת הקמתו של ארגון ביטחוני משותף באירופה. יש לישראל ולאירופה אינטרסים ואתגרים משותפים רבים, למשל מול הסינים וכיצד מתמודדים מול עולם חדש שנוצר, וזאת ניתן ורצוי לעשות יחד, כמי שחולקים ערכים משותפים.

ד"ר עידו זלקוביץ, מכון מיתווים וראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל

ללא פתרון של הסכסוך הפנים-פלסטיני בין פת"ח לחמאס, אין התכנות להתקדמות משמעותית במסלול הישראלי-פלסטיני. אי-היציבות הקיימת ברשות הפלסטינית פוגעת ביכולת לגייס לגיטימציה ברחוב הפלסטיני לתהליך שלום עם ישראל. בעוד אבו מאזן מוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני בדרכי שלום ודיפלומטיה, ופועל להשיג הכרה בינלאומית במדינת פלסטין, שלטון החמאס בעזה הופך בחסות האלימות לגורם עמו מנהלת ישראל משא ומתן. ככל שחמאס יהפוך לשחקן מדיני לגיטימי באזור וככל שיתמקד בבניית מוסדותיה של מדינה פלסטינית עתידית ובקידום הנושא הפלסטיני בזירה הבינלאומית, הוא יאיים על תפקידו של אש"ף ויאלץ את הנהגת הרשות הפלסטינית לבחון מחדש את מקומה. סבבי האלימות בעזה מוכיחים שוב כי הסוגיה הפלסטינית היא מרכזית בזירה האזורית. במצרים, הסוגיה הפלסטינית עדיין חיה ובועטת בשיח הציבורי, ומשפיעה רבות על התפיסה ביחס לישראל. אולם, במדינות המפרץ, הולכת ומתקבעת גישה יותר פרגמטית, אשר כבר אינה מחויבת כל כך לסוגיה הפלסטינית. למדינות המפרץ נמאס לתמוך פיננסית ברשות הפלסטינית. תמיכת מדינות ערב היא קריטית עבור הרשות הפלסטינית, והתנתקות רגשית מהפלסטינים של מדינות המפרץ, ובעיקר של התקשורת והדור הצעיר במפרץ, מאלץ אותה לבצע חשיבה מחודשת. סוגיה זו קריטית אף יותר על רקע הפיצול בין רצועת עזה והגדה המערבית ועל רקע העברת הכספים הישירה מהמפרץ לעזה – ללא מעורבות הרשות ולא תחת שליטתה. לעומת זאת, הפלסטינים שואבים אופטימיות מתהליכים המעידים על כך שהשתלבותה של ישראל במרחב הערבי עודנה מוגבלת לאור חוסר ההתקדמות בתהליך השלום. על ממשלת ישראל הבאה, על מנהיגיה, לעשות את המרחק הקצר בין ירושלים לרמאללה ולהתניע דיאלוג מחודש עם ההנהגה הפלסטינית. יש לעבור מפוליטיקה של פחד לפוליטיקה מלאה בתקווה.

ג. החתירה לשלום ישראלי-פלסטיני ומקומה במדינאות הישראלית

ד"ר ליאור להרס, מכון מיתווים והאוניברסיטה העברית

בישראל יש התנגדות לתיווך בינלאומי שאינו אמריקאי, על אף התועלת שמביא התיווך של האו"ם ומצרים במניעת הסלמות בעזה ובהגעה להבנות עם החמאס. שליח האו"ם מלדנוב מצליח לתווך היטב בין ישראל והחמאס, בעוד שליחי טראמפ עשו כמעט כל טעות אפשרית, ואיבדו את הקשר עם הצד הפלסטיני ואת היכולת לתווך. למרות זאת, התפיסה הרווחת בישראל היא שהמתווך הלגיטימי היחידי הוא הממשל האמריקאי. לאחר למעלה משנתיים של ציפייה לפרסום תכנית טראמפ, ניתן כבר להתקדם הלאה. הפלסטינים החלו לחפש מסגרת תיווך בינלאומית חדשה. הסקר השנתי של מכון מיתווים מראה שהציבור בישראל מוכן לשלב את מדינות ערב כגורם מתווך בתהליך השלום. האיחוד האירופי נמנע כיום מתיווך והתערבות בסכסוך, אבל השתלבות שלו ושל מדינות חברות בו במסגרת בינלאומית חדשה – דוגמת זו שגיבשה את הסכם הגרעין עם איראן – יכולה להיות מועילה. חשוב שממשלת ישראל הבאה תיצור מיד ערוץ ישיר עם רמאללה. המשבר הנוכחי בין ישראל וירדן מעיד עד כמה משפיע קיומו או היעדרו של ערוץ תקשורת ישיר בין המנהיגים. למנהיגים יש יכולת לשנות את השיח ולהעניק לגיטימציה לתהליך השלום. זה נעשה בעבר, וניתן וצריך לעשות זאת שוב. ניסיון העבר מראה כי לא ניתן להתקדם לשלום תוך התעלמות מחלקים נרחבים – כולל קיצונים – בשני הציבורים, ולכן יהיה צורך לבצע התאמות באופן ניהול תהליך עתידי. בשנים האחרונות, דווקא ממשלות הימין הכי קיצוניות הן אלו שקיימו משא ומתן עם החמאס. אולם, לא לשם קידום שלום אלא מתוך אינטרס משותף לנהל את הסכסוך. ממשלת נתניהו רוצה בשימור הפיצול בין עזה והגדה ולא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שכולל ויתורים ופגיעה בהתנחלויות, ואילו החמאס מעוניין בעיקר לשמר את כוחו ומעמדו. משא ומתן זה נשאר חסוי, והצדדים לא סיפקו לגביו דין וחשבון לציבור. ואולם, עצם הידיעה על מגעים שכאלה מכשירה את דעת הקהל לקיומו של משא ומתן מדיני עם גורמים כאלו בעתיד. הפיצול הפנים-פלסטיני מציב גם הוא מכשול משמעותי בדרך לפתרון שתי המדינות, שיש לעשות מאמץ להסירו מהדרך לשלום עתידי.

ד"ר דליה שיינדלין, מכון מיתווים, סוקרת דעת קהל ומגזין 972+

רוב יציב בציבור תומך עקרונית בשלום ובפתרון שתי המדינות, אך לא מאמין שיש סיכוי גבוה להצלחה. מתוך הייאוש, נדחקת חשיבות הנושא הישראלי-פלסטיני מהשיח הציבורי. הציבור מעדיף להתרגל למצב הקיים, שאינו נתפס כגרוע כל כך עבור ישראל. התחושה היא שהכלכלה משגשגת ויחסי החוץ מוצלחים. תחושת הביטחון הכללית, מחוץ לעוטף עזה, היא בסך הכל בסדר ולכן אין תחושת דחיפות לשנות את המצב הקיים. אולם, המציאות בשטח משתנה ואין שמירה על הסטטוס קו. תוך כדי ניהול הסכסוך, ישראל מקדמת סיפוח זוחל, והדבר זוכה לתמיכה לא מבוטלת בציבור. תגובת הקהילה הבינלאומית לכך היא מדודה, אולם ככל שתהליך הסיפוח יקבל יותר פומביות ויתרחש בצורה מוחשית יותר, כך גם הקהילה הבינלאומית תדרש להגיב בצורה חריפה יותר. מעבר לסיפוח גלוי ורשמי טומן בחובו הזדמנות גם למי שתומך בקיומה של מדינה אחת שוויונית, דו-לאומית, בין הים לנהר. סיפוח יוצר יחידה פוליטית אחת, ובעקבותיו – כפי שמראים סכסוכים אחרים – יורד הלחץ הבינלאומי לביסוסן של שתי מדינות והשיח עובר להתמקד בהבטחת זכויות אדם ואזרח. הדרישה לזכויות אלו מביאה בדרך כלל את הקהילה הבינלאומית למעורבות רבה יותר, ועל כן הלחץ על ישראל צפוי להתגבר. אולם, רוב הישראלים והפלסטינים לא מעוניינים במדינה אחת. המחקר ההשוואתי מראה כי סיפוח זוחל לא מביא להתנגדות בינלאומית יעילה. לכן, מי שמעוניין לעצור את הסיפוח, אל לו לתלות תקוות בקהילה הבינלאומית, אלא לפעול מתוך החברה הישראלית. למנהיגות יש יכולת לבסס לגיטימציה לתהליך השלום. הציבור הוא רציונלי והוא גם יכול לשנות את עמדתו. ניתן להקל את המצב בעזה, לאפשר לפלסטינים בגדה לחיות בצורה חופשית יותר, לתמוך בחברה הפלסטינית המתגבשת ולחזק את הכוחות הפוליטיים המתונים. אלו הם חלק מהצעדים שישראל יכולה לבצע בשיתוף עם הפלסטינים, כדי לחזק את הדמוקרטיה הפלסטינית, כמרכיב חשוב ביחסים שישררו בין המדינות לעת שלום.

כמאל עלי-חסאן, מכון מיתווים והאוניברסיטה הפתוחה

לא ניתן לנתק בין מה שקורה בתוך המדינה, לבין מערכת יחסי החוץ שלה. התנהלות מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים – היעדר השוויון והדמוקרטיה, אי-השוויון והאפליה, משתקפים בהתנהלותה בזירה הבינלאומית, וזו אחת ההחמצות הגדולות ביותר של מדינת ישראל. הערבים בישראל נדחקים החוצה וחוק הלאום הגביר זאת. גם בימים אלו מתקיים מסע דה-לגיטימציה נרחב כלפי הציבור הערבי. ואולם, האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הוכיחה לאורך השנים את נאמנותה למדינה, וכיום הרשימה המשותפת – במהלך היסטורי – מושיטה יד ומבקשת להיות שותפה מלאה. בינתיים, אין בממשלת ישראל מי שמושיט יד בחזרה, להיפך. יש לשנות זאת, ולהתחיל קודם כל במישור החינוכי – לבסס מערכת ערכים משותפת ומערכת חינוך ממלכתית משותפת, במקום המשך קיומן של מערכות נפרדות לערבים, לדתיים, לחרדים ולחילוניים, שרק יוצרות ריחוק בין האוכלוסיות. המרכיב ההכרחי השני הוא מנהיגות ישראלית אמיצה החותרת לשלום עם הפלסטינים. הענקת שוויון וזכויות דמוקרטיות מלאות למיעוט הערבי, יאפשרו לערבים בישראל למלא תפקיד משמעותי יותר בתוך המדינה, אבל גם בעיצוב יחסיה עם האזור ובקידום שלום. חלק מהזהות הערבית-ישראלית הוא החיים המשותפים עם היהודים, במדינה שהרוב בה הוא יהודי. אזרחי ישראל הערבים יודעים לפעול במקביל במסגרת ההזדהות שלהם עם עמם הפלסטיני ובמסגרת המדינה וחוקיה. ראשית שנות ה-90' הן דוגמא לאופן בו תחת מנהיג שחתר לשלום, חל שינוי מהותי במעמדם ובתפיסתם של הערבים בישראל, ונוצרה ההזדמנות עבורם למלא תפקיד מרכזי בשיח המשותף בתוך מדינת ישראל ובינה לבין סביבתה. על הממשלה הבאה לפעול לקידום הערבים הישראלים במדינתם. בתורם, יוכלו אזרחי ישראל הערבים למלא תפקיד בפיתוח ובניית שותפויות ייחודיות וחשובות בין מדינתם ישראל לבין הפלסטינים ובין ישראל למדינות האזור, ואף לסייע למדינות אחרות בקידום תהליכי שלום אזוריים על רקע ניסיונם וחווייתם המשותפת במדינת ישראל.

נדב תמיר, מכון מיתווים ולשעבר דיפלומט והיועץ המדיני לנשיא פרס

בישראל קיים פער בלתי נסבל בין אנשי המקצוע המבינים כי נושא השלום והדיפלומטיה המדינית הם שצריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות והשיח הציבורי, לבין דעת הקהל הרואה בזה נושא זניח. הפוליטיקאים נגררים אחר דעת הקהל במקום להראות מנהיגות, ומתרחקים מהעיסוק בנושא. ישראל, למרות היותה מעצמה אזורית, מתנהגת כמדינה במאבק הישרדותי. בעוד האתגרים המרכזיים של המדינה נמצאים בתחום הדיפלומטיה והעוצמה הרכה, הפוליטיקאים מציגים את האתגרים בעיקר דרך הפריזמה הצבאית, וזאת כאשר אין פתרון צבאי לבעיות היסוד עמן מתמודדת ישראל. הפוליטיקאים בישראל משתמשים בהפחדה כדי לצבור עוצמה פוליטית, במקום לעורר חזון ותקווה, והם כושלים גם בדחיקת הקשר עם יהדות התפוצות. שיקולים פוליטיים זוכים לבולטות גבוהה יותר על חשבון הקשר עם יהדות התפוצות. בכך, חוטאת ישראל לתפקידה כמדינת העם היהודי. מדינת ישראל לא צריכה לראות ביהדות התפוצות רק כספומט, לובי פוליטי ומאגר עולים. זו לא הדרך לתקשר עם מי שהמדינה רואה כחלק אינטגרלי מהפרויקט הלאומי שלה. יש להזמין ולשמוח על מעורבותם והתעניינותם של יהודים מהתפוצות בישראל. הפוליטיקאים הישראלים מתרחקים מערכי הדמוקרטיות הליברליות, שהם גם הערכים שמאפיינים את רוב יהדות התפוצות, ומעדיפים בריתות עם מנהיגים פופוליסטים בשל שיקולים קצרי טווח. בכך הם חוטאים לערכים שניסחו מקימי המדינה במגילת העצמאות, וגם לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי. הדיון על הקשר עם יהודי ארה"ב שזור בדיון הפנימי על מקומו של המיעוט הערבי בישראל. עבור יהדות ארה"ב, התביעה לשוויון זכויות של הערבים בישראל היא תביעה בסיסית, והיא מקבילה לדרישה לשוויון הזכויות שהם מבקשים לראות בארה"ב עצמה. יש משהו צבוע בביקורת המופנית בישראל כלפי אזרחי ישראל הערבים על הזדהותם עם אחיהם הפלסטינים, לצד הבקשה של ישראל מהיהודים בארה"ב להזדהות עם ישראל. למרות הכל, יש מקום לאופטימיות. יש מרכיבים רבים המאפשרים את קידום פתרון שתי המדינות לשני עמים, דוגמת יוזמת השלום הערבית, ומה שדרוש זה שינוי מנהיגותי. מנהיג חדש יוכל להוביל את ישראל, ואת הפלסטינים, אל עבר נתיב חדש, שגם יציל את החזון הציוני ליברלי.

ד. נאומים מרכזיים

ח"כ יאיר לפיד, כחול לבן ויו"ר יש עתיד

בישראל אין כיום הסכמה בנוגע לסיפור ההיסטורי שלנו ופרשנותו, כמו גם בנוגע לעובדות הפשוטות של מציאות החיים כאן. זה מונע את קיומו של דיון כלכלי, חברתי או מדיני אמיתי. אנשים מתנגדים לקבל עובדות שאינן תואמות את עמדתם הפוליטית. המודל של המידע והתקשורת האובייקטיבים, מתפורר. לכן, העוצמה הפוליטית היום היא לא לשלוט על האמת, אלא לשלוט גם על השקר. תהליך זה מתפשט גם לזירת יחסי החוץ. הממשלה היוצאת ויתרה למעשה על קשרים עם גורמים שאינם תומכים במדיניותה – דוגמת האיחוד האירופי, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והמוסדות הבינלאומיים – ופנתה לחזק קשרים רק עם מי שנתפס בצד שלה. ריסוק משרד החוץ מבטא גם הוא את התהליך הזה. היעדר ההסכמה על העובדות והעדר הדיון על מה צריך לקרות, פוגע בסופו של דבר בביטחון הלאומי. למשל, לא התקיים דיון בשאלה האם ניתן להפריד את הבעיה האיראנית מהבעיה הפלסטינית. אם המטרה היא למנוע מאיראן יכולת גרעינית והגמוניה אזורית, ויש להביא לחילופי שלטון באיראן, אין ספק שזה עובר דרך הקמת קואליציה אזורית רחבה – המפעילה לחץ כלכלי, מדיני וצבאי מתמיד על איראן. האם ניתן בתנאים הנוכחיים לגייס לשם כך את הרחוב הסעודי, הקונגרס האמריקאי, יהדות ארה"ב, האיחוד האירופי הכסף של מדינות המפרץ והמוסדות הבינלאומיים? ראש הממשלה היוצא נתניהו אומר שכן. אני אומר שלא. רוב גורמי הביטחון אומרים שלא. נתניהו נמנע ממשא ומתן עם הפלסטינים ומעמיד פנים שאין קשר בין הדברים, אבל פריצת הדרך בנושא האיראני תלויה בעניין הפלסטיני. צריך לפעול לקידום הסדר המדיני עם הפלסטינים, אבל רק כחלק מדיון אזורי. כרגע, הדיון הזה בכלל לא מתקיים. ישראל פועלת היום בלי שהגדירה לעצמה מטרות ובלי לשאול איפה היא רוצה להיות בעוד חמש שנים או עשר שנים. בשביל להגדיר מטרות, צריך לעשות דברים לא נעימים. להודות בטעויות של העבר. להכיר בקיומן של בעיות בהווה. להסביר לאנשים מה יידרש מהם. לא רק להבטיח להם דברים, להגיד להם שהם יצטרכו לעשות מאמץ, להציג את המורכבות, ולבנות סדר עדיפויות שככל הנראה לא כולם יאהבו.

סוזנה טרסטל, הנציגה המיוחדת של האיחוד האירופי לתהליך השלום

שלום ישראלי-פלסטיני הוא הכרחי, וגם אפשרי. האיחוד האירופי ממשיך להיות מחוייב לביטחון ישראל, לקידום סיום הסכסוך ולתמיכה בהסכם שלום. התקדמות במאמצי השלום תוביל לביטחון רב יותר, ואסטרטגיית ניהול הסכסוך אינה מספיקה לשם כך. ישראל ואירופה הן שותפות סחר חשובות, ואירופה משקיעה במקביל רבות בבניית תשתית למדינה פלסטינית דמוקרטית, שומרת חוק, חותרת לשלום, יציבה ובת קיימא שתתקיים לצד מדינת ישראל. אם לא ניתן להקים מדינה שכזו, אז גם פתרון שתי המדינות קורס. רוב הציבור הישראלי והפלסטיני תומכים בפתרון זה. התמיכה האירופית מונעת את קריסת הרשות ואת המשבר ההומניטרי בעזה, מצמצמת את האלימות ומשאירה את פתרון שתי המדינות בחיים. האיחוד האירופי הניח כבר ב-2013 הצעה לישראל ולפלסטינים לכונן שותפות מועדפת מיוחדת שתגביר לעת שלום את הגישה לשווקים ואת שיתוף הפעולה בשלל תחומי החיים. זהו תמריץ להתקדם להסדר קבע, והוא עדיין מונח על השולחן. בכל הקשור לתיווך לשלום, נכון לרגע זה ממתין האיחוד האירופי להנחת ההצעה האמריקאית לתהליך השלום, ומדגיש כי כל הצעה שכזו צריכה להיות מעוגנת בהחלטות מועצת הביטחון והדין הבינלאומי. בית המשפט האירופי אישר את המדיניות הקיימת של האיחוד האירופי בנוגע לסימון מוצרים מההתנחלויות. מבחינת האיחוד האירופי, ישראל מתקיימת בגבולות 1967 וההתנחלויות הן במעמד שונה. ההסכמים בין ישראל והאיחוד לא חלים על מוצרים שמגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית המשפט אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה של ישראל, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רומא, איטליה, דצמבר 2019.

הפוסט פרופ' אלי פודה בכנס Rome Med 2019 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דצמבר 2019; לתמונות נוספות לחצו כאן.

הפוסט הצגת ממצאים בפני פורום בכירי משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדינות אירופה שנקלעו למשברים דומים בשנים האחרונות, אימצו לעצמן מודל להקמת ממשלות מומחים טכנוקרטים, שאינם מזוהים פוליטית עם שום מפלגה, ששמו להן למטרה לייצב את המערכות הפוליטיות, להעביר תקציבים ולטפל באתגרים מיידיים. כעבור תקופה מוסכמת, חזרו המפלגות אל הריבון — העם — וביקשו את אמונו המחודש.

כך, למשל, אירע באיטליה כשהוקמה ממשלת מריו מונטי ב–2011, לשם חילוץ המדינה ממשבר חובות שנקלעה אליו בעת כהונת ממשלת סילביו ברלוסקוני. מונטי, כלכלן בהשכלתו, שכיהן כנציב השוק האחיד באיחוד האירופי, כונן ממשלת מומחים עצמאיים, שמטרתה לאחד את איטליה המפולגת וליישם צעדי צנע ורפורמות כלכליות.

כך גם ביוון. הבנקאי לוקאס פפדמוס נקרא אל הדגל ב–2011 על רקע המשבר הכלכלי וקריסת מפלגת השלטון פאסוק, להקמת ממשלת מומחים טכנוקרטים. ממשלתו כיהנה כחצי שנה, והוחלפה בסופו של דבר בממשלת ימין, עם התפטרות אלקסיס ציפראס מראשות הממשלה. ממשלה דומה הוקמה ב–2015 כממשלת מעבר לתקופה קצרה, בראשות ואסיליקי תאנו־כריסטופילו, שופטת שהיתה בעבר נשיאה של אחד משלושת בתי המשפט העליונים. הממשלה הכינה את הקרקע לבחירות חדשות.

באוסטריה, מיד לאחר נפילת הממשלה של סבסטיאן קורץ והיינץ כריסטיאן שטראכה — לאחר פרשת השחיתות שבה היה מעורב סגן הקנצלר שטראכה — הוקמה ביוני 2019 ממשלת מומחים טכנוקרטים בראשות בירגיטה בירליין, שלפני כן כיהנה כנשיאת בית המשפט החוקתי של אוסטריה. הממשלה מכהנת זה כחמישה חודשים, וייצבה את מערכת השלטון עד הבחירות האחרונות. אלה התקיימו בספטמבר, קורץ ניצח בהן בשנית, והוא מנסה כעת להרכיב את ממשלתו החדשה.

נראה, כי בעתות משבר יש לממשלת ביורוקרטים יכולות ייחודיות להרגעת המערכת הפוליטית, לייצוב המערכות הדמוקרטיות, להעברת תקציבים שנתיים הנדרשים כל כך לתפקוד התקין של המדינה ולהכנת המערכות הפוליטיות לקראת מערכת בחירות חדשה.

טוב תעשה הכנסת, אם במקום לבזבז את זמנה לריק בשבועות הבאים בניסיונות כושלים למשא ומתן שלא בתום לב להרכבת ממשלה חדשה, תפעל לשינויי החקיקה הנדרשים להקמת ממשלת ביורוקרטים חדשה למדינת ישראל.

הכנסת תוכל להגביל בחקיקה נדרשת את תקופת הכהונה של ממשלת הביורוקרטים; למשל, לשנה אחת. במהלך השנה תוכל הכנסת להטיל על ממשלה זו משימות הכרחיות, כדוגמת העברת תקציב מדינה דו־שנתי לשְנוֹת התקציב 2020–2021, מינוי בעלי תפקידים נדרשים במשרות מפתח בשירותי הביטחון ובשירות המדינה, כדוגמת מפכ"ל משטרה חדש, מנכ"לי משרדי ממשלה ורשויות שונות, חקיקת חוקים מיידיים הנדרשים בתחום הרווחה, הבריאות, הכלכלה והביטחון, הצלת משרד החוץ וייצוב מדיניות החוץ הישראלית, שהוזנחה כל כך בשנים האחרונות, וסיום סאגת תאגיד השידור הציבורי "כאן".

בעתות משבר פוליטי נדרשת חשיבה יצירתית פורצת גבולות, במקום תככנות ונכלוליות פוליטית. טוב תעשה הכנסת, אם בשבועות הבאים תשקוד על הקמת ממשלה זמנית, למועד קצוב, במודל האירופי, ותפעל להתרת הפלונטר הפוליטי — תוך כדי הקמת ממשלת מומחים טכנוקרטים לייצוב המערכת הפוליטית והמדינתית בישראל.

המאמר פורסם בהארץ ב-28 בנובמבר 2019.

הפוסט ממשלת מומחים טכנוקרטים עכשיו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משרד החוץ מסר כי מטרת ההחלטה היא "יישום סטנדרט כפול כלפי ישראל וייחודה לרעה. קיימים כ-200 סכסוכים טריטוריאליים שונים ברחבי העולם, אשר בעניין סימון מוצריהם לא פסק בית הדין ואליהם אף לא התייחס. זוהי החלטה פוליטית מפלה".

אבל הטענות על יחס ייחודי ומפלה אינן נכונות. יתרה מכך, הן חלולות. הקהילה הבינלאומית לא מתעלמת ממקרים דומים בעולם וההחלטה לא סותרת את המדיניות האירופית, אלא משלימה ומאשררת אותה.

ישראל שולטת בשטחים על ידי כיבוש צבאי, הקימה את מפעל ההתנחלויות וביצעה סיפוח-בפועל ברמת הגולן ומזרח ירושלים. בעתיד גוברים הסיכויים שתספח חלקים בגדה המערבית, שם כבר מתקדם סיפוח זוחל ולא מוצהר. בשנים האחרונות קוראים מנהיגי הימין, לרבות ראש הממשלה, להחיל את הריבונות על הגדה או על חלקים באופן רשמי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-ynet ב-17 בנובמבר 2019.

הפוסט האיחוד האירופי נוהג בהתנחלויות בעדינות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לברקזיט אמנם יהיו השלכות על יחסיה הכלכליים והמדיניים של ישראל עם אירופה ובריטניה. חלק נכבד מהסחר עם הממלכה המאוחדת, המסתכם בכ-20 מיליארד שקל בשנה, מתנהל לפי הסכמים בין ישראל לאיחוד האירופי. אם יצליח ראש הממשלה בוריס ג'ונסון לזכות באישור הפרלמנט לעסקה שהוא מציע, יישמרו ההסכמים הקיימים. אם בריטניה תעזוב לבסוף ללא הסכם, יוחלפו ההסכמים עם האיחוד בהסכם ישיר בין ישראל לבריטניה שעליו כבר הוסכם בפברואר. בהמשך הדרך תהיה הזדמנות להסכמים בילטרליים נרחבים יותר. בשורה התחתונה, תנאי הסחר עם בריטניה לא ישתנו בעתיד הקרוב ולפיכך אין סיבה שיטרידו את ישראל יתר על המידה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-30 באוקטובר 2019.

הפוסט ישראל יכולה לתמרן סביב הברקזיט, אך אל לה להמר על הגל הלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תל אביב, 9 בספטמבר 2019; לצפיה בתמונות לחצו כאן.

הפוסט אירוע הבחירות של מכון מיתווים בנושא מדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השר יובל שטייניץ, הליכוד

העשור האחרון הוא העשור הטוב ביותר של מדינת ישראל מבחינה כלכלית, ביטחונית ומדינית. לראש הממשלה יש יכולת מדינאות יוצאת דופן, שמניבה הישגים אדירים.

בעשור האחרון ישראל מנהלת מאבק אדיר מול איראן, שרובו נעשה הרחק מעיני הציבור. בעקבות זאת, לאיראן אין פצצת אטום והיא לא הצליחה להתבסס צבאית בסוריה. אומרים על נתניהו שיש לו שיגעון ואובססיה לנושא האיראני, וזה השיגעון הכי חשוב והכי מועיל בתולדות מדינת ישראל. בזכות זאת, הוטלו על איראן סנקציות והיא נבלמה. חשיפת ארכיון הגרעין האיראני חשפה החלטה איראנית לפתח יכולת שתאפשר ייצור של עשר פצצות אטום. היא גם פגעה בביטחון העצמי האיראני בדבר היכולת שלהם להגן על סודותיהם. כעת, ישראל צריכה לעבור לשלב הבא במאבק על איראן – לא רק לעצור את כוונותיה, אלא להצעיד אותה אחורה. יש מקום לדאגה מתוכן פגישה אפשרית בין טראמפ ורוחאני.

ישראל מאוד מעריכה את ידידותו של טראמפ לישראל ואת המהלכים ההיסטוריים שעשה, דוגמת העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. זה מהלך שנשיאים קודמים התחייבו לו, אך לא עשו לבסוף. העברת השגרירות וההכרה בירושלים כבירתו של העם היהודי הם דברים בעלי חשיבות עצומה למדינת ישראל, אחרי 70 שנה בהן מחינו על החרמת ירושלים על ידי הקהילה הבינלאומית. מדינות כמו גואטמלה והונדורס כבר הולכות בעקבות האמריקאים, ויש עוד נוספות בדרך. זהו צעד היסטורי, שאפילו האופוזיציה בישראל לא מזלזלת בו.

משרד החוץ הוא משרד חשוב, ואני שמח שנמצא פתרון שישקם את מעמדו. בעבר, גם בשיאו של משבר כלכלי עולמי, משרד החוץ קיבל את התקציב שנדרש לו כדי לפעול, וכך צריך להיות גם היום. עם זאת, ב-15 השנים האחרונות חלו שינויים בעולם המדיני, וראשי מדינות ממלאים תפקיד הרבה יותר דומיננטי בתחום יחסי החוץ. הדבר בולט בדיוני עצרת האו"ם, שם נאמו בעבר שרי חוץ, והיום עושים זאת בעיקר ראשי מדינות.

אין פתרון בית ספר לסכסוך עם הפלסטינים. ממשלות שונות מימין ושמאל לא הצליחו להגיע לפתרון, ולא בכדי. אחרי הסכמי אוסלו, במקום שלום וביטחון קיבלנו הסתה, טרור וניסיון להקים מיליציות פלסטיניות חמושות שיאיימו עלינו. כשאהוד ברק ניסה להגיע לפתרון כראש ממשלה, זה הוביל לאינתיפאדה ואוטובוסים מתפוצצים בכל הארץ, לא לשלום. ההתנתקות מעזה הייתה מוצדקת, למרות ששילמנו עליה מחיר. אלמלא הטרור והטילים שהגיעו בהמשך מעזה, לא היינו צריכים להטיל סגר על הרצועה והיא הייתה נשארת פתוחה. ביהודה ושומרון המצב שונה לחלוטין. מדובר בארץ אבותינו ובלב הפועם של ארץ ישראל, יש שם התיישבות יהודית גדולה, ויש לאזור חשיבות ביטחונית ממעלה ראשונה. נתניהו דיבר על סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים, לא על כלל השטח. גם בתכנית אלון דיברו על סיפוח, אז ייתכן שההבדלים בין ימין ושמאל בנושא זה אינם כל כך גדולים כפי שנדמה.

ישראל לא ביטלה את התיאום הביטחוני עם אבו מאזן ולא ביטלה פרויקטים כלכליים עם הרשות הפלסטינית. כיום, כשאנחנו מתכננים תשתיות חשמל וגז, אנחנו עושים זאת גם תוך מחשבה על טובת הפלסטינים. אבל, מאחר שאבו מאזן אינו מתנהג כפרטנר ואינו מפסיק את ההסתה הנוראית נגד ישראל במערכת החינוך הפלסטינית, ישראל שינתה אסטרטגיה והחלה לחזק – בגלוי ובחשאיות – קשרים עם העולם הערבי, שמבין כיום שאנחנו נכס עבורו, גם מבחינה מודיעינית.

הגז הטבעי מאפשר לייצר לראשונה שיתוף פעולה כלכלי, אנרגטי ואסטרטגי רחב היקף בציר השלום ישראל- מצרים-ירדן. בדצמבר יתחילו לזרום עודפי הגז למצרים וירדן, בעקבות חתימה על חוזים בהיקף של 26 מיליארד דולר, וזו רק ההתחלה. מצרים החליטה לקדם את שיתוף הפעולה הזה, ולתת לו חשיפה ציבורית. היא יזמה יחד עם ישראל את הקמת פורום הגז הים תיכוני בקהיר, ומאפשרת השתתפות גלויה של ישראל בכינוסי הפורום בקהיר. ישראל גם חתמה על הסכם ראשוני בעניין צינור גז לאירופה עם איטליה, יוון וקפריסין, שאושר על ידי האיחוד האירופי. יש עיכוב קל בחתימה עליו בגלל המשבר הפוליטי באיטליה, אך ישראל מקווה שזה יקרה בעוד כמה חודשים. הקמת הצינור היא פרויקט של שנים ארוכות, וחלק מהגז לא יעבור לאירופה דרך הצינור, אלא דרך מתקני ההנזלה שבמצרים.

ח"כ עפר שלח, כחול לבן

מצב צילומי החוץ – לא יחסי החוץ – של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. בתחום של הצילומים, אנחנו לא מתיימרים להתחרות עם נתניהו. אם לא ניפרד מהפלסטינים, אנו מסכנים את מעמדנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. בנוסף, ללא התקדמות עם הפלסטינים, ההזדמנות ההיסטורית שקיימת כיום ביחסים עם מדינות ערב לאור שותפות האינטרסים האזורית, לא תהפוך למהלך מדיני אמיתי ואת המחיר נשלם בסוריה ובעזה. המצרים והסעודים אומרים זאת במפורש. ההזדמנות ההיסטורית היא לא בין נתניהו לבן סלמאן, אלא בין המדינות. היא לא נובעת מחיבה, וגם הקביעה שמדובר במדינות ערב מתונות אינה כל כך מדויקת. למדינות באזור יש אינטרס הישרדותי. ערב הסעודית למשל נמצאת בעיצומה של מלחמה חמה עם איראן. זה יוצר שותפות אינטרסים, אבל חלון ההזדמנויות לא יישאר פתוח לנצח. נתניהו מייצר תחושה ששיתוף הפעולה הביטחוני-מודיעיני עם מדינות ערב והחלטת הליגה הערבית להכיר בחזבאללה כארגון טרור הם טובים מספיק, אבל אין זה כך. מפגש בין טראמפ ורוחאני, אם יקרה, יוכל להביא להתפתחות שתצנן את המתיחות בין מדינות ערב ואיראן, וזה יצנן גם את השותפות בין ישראל ומדינות ערב. במקרה כזה, וללא התקדמות עם הפלסטינים, חלון ההזדמנויות האזורי שלנו צפוי יהיה להיסגר.

נתניהו נמנע מכל יוזמה אזורית. עסקת המאה האמיתית תהיה אם ישראל והשותפות שלה לאינטרסים במזרח התיכון תבואנה כולן לוושינגטון, ויצליחו להחזיר את האמריקאים למעורבות במזרח התיכון כמשקל-נגד לרוסיה. הדבר חיוני על מנת להחזיר את האינטרסים הישראלים לקדמת הבמה. כיום, אנחנו מתמודדים עם איראן רק באמצעים צבאיים, וזו בעיה. מאז ספטמבר 2015 ,הרוסים יושבים על הגבול שלנו. נתניהו נוסע שוב ושוב למוסקבה, אך כל השיח עם פוטין הוא מבצעי – איך למנוע תאונות אוויריות – ולא מדיני. את התיאום המדיני פוטין מקיים עם רוחאני וארדואן, לא אתנו. זה מטריד שישראל – המדינה הכי חזקה באזור ברדיוס של 500,1 ק"מ – נותנת בסופו של דבר למציאות ולארגוני טרור קטנים להכתיב לה מה קורה. זה נובע מכך שנתניהו לא רוצה לנצל את השותפות עם ארה"ב ליצירת תנופה מדינית שתחלץ אותנו מהמבוי הסתום עם הפלסטינים ועם האזור. יש לקחת יוזמה, ליצור תהליך מדיני, להביא את השחקנים הרלבנטיים לוושינגטון, להתקדם עם הפלסטינים, ואולי גם לכנס ועידה אזורית. בשביל התהליך האזורי צריכה להיות גם מעטפת בינלאומית אמיתית.

השותף הטבעי, המובהק והאסטרטגי של ישראל היא ארה"ב. מאוד שמחתי שארה"ב העבירה את השגרירות שלה לירושלים. יש חשיבות למחוות ולדברים סמליים כאלה. אבל, נתניהו גרם נזק ליחסים עם המערכת הפוליטית האמריקאית ועם יהדות ארה"ב.

אירופה היא שותפת הסחר הגדולה של ישראל, יותר מארה"ב. אבל, נתניהו מצטרף למנהגים הכי שונאי זרים ביבשת, שהם חלק מהגל העכור של הפוליטיקה הלאומנית העולמית, ושמזוהים עם ערכים שלא צריכים להיות של מדינת ישראל. ישראל צריכה מדיניות-חוץ מאוזנת. היא לא צריכה לנתק יחסים עם מדינות כמו הונגריה ופולין, אבל היא כן צריכה לשקם את היחסים עם בעלות בריתנו במערב אירופה ולהעמיד אותם על פסים הרבה יותר מעשיים. אין כאן דיכוטומיה.

ועדת החוץ והביטחון היא המקום היחיד בו מתקיימים דיוני עומק, בהשתתפות כל הגורמים הרלבנטיים. זה לא קורה בקבינט ולא במטה לביטחון לאומי (מל"ל) שנתניהו סירס. עיקרה של הוועדה הוא בפיקוח ובהשפעה על השיח, ולא בתחום המעשי. אבל, לוועדה יש כוח ביצועי תקציבי שהיא לא מיישמת. הוועדה גם לא עוסקת כמעט כלל בנושאי חוץ. היא בעצם "ועדת הביטחון, הביטחון, הביטחון והחוץ". פיצול לוועדות נפרדות לחוץ ולביטחון הוא לא פתרון פרקטי לכך.

הפריזמה דרכה רואים בישראל את הזירה הבינלאומית והאזורית היא פריזמת הביטחון. זה לא צריך להיות כך. יש זלזול מתמשך במשרד החוץ, שהביא הלכה למעשה לביטול משרד החוץ. אין למשרד כסף, כי הממשלה לא נותנת לו כסף, ולכן אין לו יכולת לפעול. ראש הממשלה רואה את עצמו כשר החוץ, ולא מתייחס אל משרד החוץ כמערכת חשובה שצריך לשמר ולטפח. במשרד החוץ יש אנשים נהדרים וחדורי שליחות. אני פוגש אותם בכל משלחת לחו"ל ושומע מהם על התנאים הקשים ועל העזיבות במשרד. מדובר בעוול רב-שנים. הגשתי לכנסת הצעת חוק שתעגן את מעמד משרד החוץ, אותה גיבש רונן הופמן, אך הקואליציה מפילה את ההצעה הזו שוב ושוב.

ממצאי סקר טרום-הבחירות של מכון מיתווים מעידים שלציבור לא ממש אכפת ממשרד החוץ, וזה לא במקרה. זו בעיה שיצרה הממשלה. במשך ארבע שנים לא היה שר חוץ ואת סמכויות המשרד מחלקים כמו סלאמי למשרדים שונים. הציבור רואה זאת, וחושב שאם למנהיגים המשרד לא חשוב, אז אולי זה באמת לא חשוב. נתניהו הופך באופן שיטתי את גופי המטה ואת הגופים שאמורים לטייב את תהליך העבודה וקבלת ההחלטות לשליחים של ראש הממשלה. ראש המל"ל הפך לשליח אישי של נתניהו, וזה סותר את מהות עבודת המל"ל. אותו דבר קורה עם משרד החוץ. זה פוגע במערך החוץ, שאמור לעשות עבודה בשביל עם ישראל. אנחנו נחזיר את משרד החוץ למעמדו הראוי, שלא היה לו מאז ימי אבא אבן.

ח"כ מרב מיכאלי, העבודה-גשר

שני הדברים החשובים ביותר בתחום מדיניות-החוץ הם הנושא הפלסטיני והיחסים עם ארה"ב.

מפלגת העבודה מתמקדת אמנם בקמפיין חברתי-כלכלי. אבל, היא אומרת בבהירות שעמדתה בנושא הפלסטיני והמדיני-ביטחוני לא השתנתה. מפלגת העבודה היא המפלגה העקבית ביותר באמירה הברורה שלה בזכות הסכם עם שכנינו הפלסטינים. אנחנו לא מסתירים ולא זונחים את הנושא המדיני. יש להפסיק את השליטה על העם הפלסטיני. אפשר להגיע להסכם איתם, אבל צריך להפסיק את השליטה על הפלסטינים, גם אם לא מצליחים להשיג הסכם איתם. צריך שיהיה למדינת ישראל גבול, ולמפלגת העבודה יש תכנית עבודה סדורה בנושא. ב-50 השנים האחרונות התמכרנו למשא ומתן פנימי בינינו על הנושא הפלסטיני. אחרי עשור של דרדור היחסים עם הפלסטינים, היחסים הם קשים. אם רוצים לסיים את הסכסוך, אפשר לייצר שותף בצד השני. יש דרכים לסיים את הסכסוך במתכונתו הנוכחית, אבל חסרה הנהגה פוליטית עם רצון לעשות זאת.

נתניהו לא מרוצה מהאפשרות שתתקיים פגישה בין טראמפ לרוחאני. האפשרות הזאת מייצרת היסטריה, ומראה שאי אפשר לנהל את טראמפ. נתניהו הימר על האינטרס הישראלי ושם את כל יהבו על טראמפ, ששנוא על ידי רבים בארה"ב ונתפס כבלתי-לגיטימי. החיבור המוחלט בין נתניהו לטראמפ מדביק אותנו בטראמפיזם. האם העברת השגרירות לירושלים קידמה את הביטחון שלנו? האם היא שינתה במשהו את מציאות חיינו? טראמפ לא נקף אצבע להרחיק את האיראנים מהגבול הצפוני שלנו. זה קורה במשמרת של נתניהו, שלא הצליח לשכנע גם את פוטין נתניהו לעשות משהו בסוריה לטובת האינטרסים הישראלים.

הברית עם ארה"ב היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, אך נתניהו מנכר מישראל חלקים גדולים מהציבור האמריקאי ומהקהילה היהודית. עוד לפני עידן טראמפ, ישראל שילמה מחיר בארה"ב על התנהלות נתניהו. היום זה נכון הרבה יותר. הנזק שנתניהו גורם ליחסים עם הדמוקרטים בארה"ב הוא עמוק, ויוצר אצלם סלידה. נתניהו יורק בפרצוף של ציבורים רחבים בבת הברית החשובה ביותר שלנו. זה מתבטא בקושי לדבר על ציונות בקמפוסים. ארגון הסטודנטים של ג'יי סטריט נותר אחד הבודדים שעוד מסוגל לעשות זאת.

הערכים שהאיחוד האירופי מבוסס עליהם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל ושל יהדות העולם. נתניהו מתעלם מתופעות אנטישמיות תמורת אפשרות לקבל גיבוי ממנהיגים פופוליסטיים באירופה למדיניות השערורייתית שלו מול הפלסטינים, וזה דיל מאוד מסוכן.

האינטרסים המדיניים שלנו מוזנחים. הקמפיין שמנהל נתניהו סביב נושאי חוץ הוא קמפיין לטובתו של נתניהו, לא לטובת ישראל. נתניהו הזניח מערכות ממשל רבות, אך את משרד החוץ הוא החריב בכוונה. הוא לא יכול לשאת את העובדה שמדובר במשרד של אנשי עולם, אינטלקטואלים, עם תפיסות עולם מגובשות ועם חשיבה ביקורתית. לכן, הוא חיסל בכוונה את משרד החוץ. האינטרס של נתניהו הוא לא בהכרח האינטרס הישראלי. המערכות הממשלתיות עוברות הפרטה ומשרתות את האינטרסים של נתניהו ולא של המדינה, וזה מסוכן.

ח"כ אלי אבידר, ישראל ביתנו

נתניהו בוחר לפרסם מידע על איראן בעיתוי הנוכחי כי הוא לא רוצה שנשים לב שאנשים לא יכולים לישון בשדרות בלילה. האיראנים עובדים על כל העולם, לא רק עלינו, אבל צריך לפרסם דברים בציבור כשיש לזה משמעות אמיתית.

בסוריה יש לישראל מאבק קשה, שלצערי אנחנו לא מנצחים בו. האיראנים יודעים להכיל את ההתקפות שלנו. האינטרס שלהם הוא להשתלט על סוריה כמו שהם עשו בלבנון. הפרסום על תקרית הרחפנים לא סייעה לנו. זה גרר תגובות מעזה ומהחזבאללה. בחזבאללה יכולים להגיב בעוצמה הרבה יותר גדולה מאשר בירי טיל על ידי חוליה. הם עשו זאת כדי לצאת ידי חובה, וכדי שהמאבק עם ישראל לא יפריע לאיראן במשימה העיקרית של ההשתלטות על סוריה.

למזרח התיכון יש קצב משלו ומדיניות משלו, ואנחנו לא מבינים את השטח. צריך להתנהל נכון, על פי שני עקרונות: טרור ייענה בטרור, ותמיד צריך לייצר דיאלוג עם גורמים מהצד השני. אסור להפוך את העניין הפלסטיני למכשול בקשר עם העולם הערבי. צריך להתייחס יותר למה שיהיה מעבר לגבול שייקבע עם הפלסטינים ולא רק לשאלה איפה יעבור הגבול. בכל אזור שאין בו טרור, צריך לאפשר לפלסטינים חיים טובים, וצריך לאפשר להם גם לבנות. זוהי שיטת המקל והגזר.

העולם הערבי רוצה לדבר אתנו, אבל לא כמו שאנחנו רוצים – לא רוצים שם שלום מוחלט וסוף הסכסוך, כמו שבישראל מייחלים. את זה אי אפשר. נצטרך להסתפק בהסדרים מדיניים, גם עם הפלסטינים וגם עם מדינות ערב. יש לתחזק את הקשים עם מצרים וירדן, ולקדם דיאלוג אסטרטגי עם מדינות המפרץ שיש להן אינטרס מובהק לדבר אתנו.

נתניהו רצה לבקר בהודו לפני הבחירות כדי לטוס מעל ערב הסעודית ולהציג זאת כגימיק. הוא רצה למכור שקר שאוטוטו חברת אל על תטוס מעל ערב הסעודית. כשהבין שזה לא יקרה, ביטל את הנסיעה. וזה לא קורה גם בגלל הנסיעה של נתניהו לעומאן לפני הבחירות הקודמות.

הנסיעה לעומאן הייתה אומללה וגרמה רק נזק. עומאן היא בת ברית של איראן, כולל עם החות'ים נגד הסעודים. אנשי קשר שלי במפרץ אמרו לי ש"אחרי הביקור המבייש של נתניהו בעומאן, הוא יכול לחצות את ערב הסעודית רק ברגל. מטוס שלו לא יעבור מעל ערב הסעודית". נתניהו נתן לגיטימציה מיותרת לעומאן. זה מביש לאור המעורבות של עומאן בתימן ובסוריה. בשנת 2000 ,עומאן זרקה את הנציג הישראלי משטחה בבושת פנים ובהתראה של שבוע. ישראל צריך להגיב בהתאם ולשמור על הכבוד הלאומי. במקום לבקר אצלם, היה צריך לגרור את הסולטאן שלהם לביקור בירושלים. בכל מקרה, נתניהו לא היה צריך לקחת אתו את ראש המוסד לעומאן. הוא עשה זאת רק כדי להראות לציבור שזה ביקור חשוב לכאורה. ראש המוסד לא צריך את נתניהו כדי להגיע לעומאן. יש לישראל זהות אינטרסים עם מדינות במפרץ, גם בנושא האיראני. אבל, מאבדים את היכולת למנף את זה כשעושים שטויות כמו הנסיעה של נתניהו לעומאן. זה גרם גם לכישלון הועדה הכלכלית בבחריין, בה לא הייתה נציגות ישראלית רשמית. אחרי הביקור בעומאן, שהרתיח אותם, הבחריינים לא הסכימו להגעת נציגים ישראלים לוועידה. את נתניהו לא עניין כיצד הביקור בעומאן השפיע, היה לו חשוב רק להראות טוב. נתניהו עושה לעצמו קמפיין במיליוני שקלים. הוא נסע ללונדון בשביל חצי שעה של פגישה עם בוריס ג'ונסון. בשביל הזדמנות צילום, לחיצת יד, וסרטון יוטיוב. זה לא רציני.

מדינה שלמה נכנסה לחרדות מתגובה אפשרית של חזבאללה לפעילות שלנו בלבנון. ככה לא מתנהגת מדינה שיש לה יכולות. אנחנו נדאג שתהיה פחות בהלה ושתהיה ממשלה שמקבלת החלטות. נדאג גם לרפורמה בעבודת הקבינט. ראש המל"ל מאיר בן שבת ממלא תפקיד מרכזי בקמפיין הליכוד. הוא ממדר לחלוטין את אנשי משרד החוץ, שלא יודעים איזה ביקורים הוא מארגן לטובת הזדמנויות צילום לראש הממשלה.

משרד החוץ נמחק. אין משרד חוץ ואין מדיניות-חוץ. כשליברמן היה שר חוץ הייתה חלוקה ברורה בינו לבין נתניהו. ליברמן הוא המנהיג הישראלי שנפגש הכי הרבה עם מנהיגי מדינות ערב, יותר מנתניהו ומכל שריו ביחד. ליברמן מעולם לא פרסם את הפגישות שלו עם בכירים במדינות ערב. ב-2016 הוא נפגש עם הקטרים לבקשת ראש הממשלה, ולשכת נתניהו – שידעה שקטר הולכת לממן משכורות של החמאס – הדליפה זאת. ליברמן היה גם שר החוץ שעשה הכי הרבה למען הקשרים עם אפריקה, והתקבל בכבוד מלכים במדינות היבשת. ליברמן עשה, אבל נתניהו לקח קרדיט על מה שליברמן השיג, דוגמת התמיכה של רואנדה בישראל במועצת הביטחון.

ניצן הורוביץ, יו"ר המחנה הדמוקרטי

למחנה הדמוקרטי יש תכנית מדינית אמיתית. אני הייתי הפוליטיקאי היחיד חוץ מנתניהו שביקר בחברון, חברי רשימה שלנו נפגשו עם אבו מאזן, וברק מדבר על הנושא המדיני כל הזמן. הנושא הפלסטיני חשוב ביותר, גם כי נתניהו רוצה לספח את השטחים אחרי הבחירות. הוא אומר זאת במפורש, והוא מתכנן להכניס מיליוני פלסטינים נטולי זכויות תחת שלטון ישראלי. זה נקרא אפרטהייד וזה מסוכן מאוד. צריך לנהל משא
ומתן עם הפלסטינים למען פתרון שתי-המדינות. אין לזה חלופה ואין פתרון אחר. המפה של יוזמת ז'נבה די מקובלת עליי – מדינה פלסטינית ברוב שטחי הגדה המערבית, לצד מדינת ישראל. הגושים הגדולים יכללו בישראל, וההתנחלויות המבודדות והמאחזים – שתוקעים מקלות בגלגלים – יצטרכו להתפנות. לפלסטינים תהיה ריבונות, ושתי המדינות ישתפו פעולה זו עם זו.

המדיניות של נתניהו היא להחליש את הרשות הפלסטינית במקום לדבר איתה, וזו פשוט איוולת. צה"ל, השב"כ ורשות המים – כולם מקיימים קשרים עם הרשות הפלסטינית. נתניהו משמר את שלטון החמאס ברצועת עזה, מזרים לו כסף ומעמיק את הפיצול בין עזה לגדה המערבית. הוא מנסה לקדם טענה שאין בעצם בעיה דמוגרפית בגלל הפיצול בין הרצועה לגדה, ושבגלל זה אפשר לספח. תושבי עוטף עזה משלמים על כך את המחיר, וכך גם תושבי רצועת עזה. יש רצף מתמשך של עוד סבב, ועוד דם ועוד כסף. זה פשוט טירוף.

בעולם יש כיום גל אנטי-דמוקרטי, שאי אפשר להתכחש לו. ישראל היא חלק מהתהליך הזה. החברים הטובים של נתניהו בעולם עומדים בראש מדינות שמתרחקות מהדמוקרטיה, דוגמת הונגריה וברזיל. במדינות האלה, מכנים את היריבים הפוליטיים "בוגדים", דורסים את התקשורת החופשית ופוגעים בבית המשפט העליון. זה דומה למה שנתניהו עושה בישראל. נתניהו גורר את ישראל למחוזות הימין הקיצוני והלאומנות, לציר העולמי החשוך. הוא יוצר קשרים עם מנהיגים כאלה, בניגוד לאינטרסים של הקהילות היהודיות באותן מדינות.

הדוגמה הקיצונית ביותר היא ביחסים עם ארה"ב. נוצר קרע של ממש בין ישראל והקהילה היהודית שם, שברובה היא ליברלית ופרוגרסיבית. ישראל הייתה צריכה להיות הראשונה להגן על יהודי ארה"ב, לאחר התבטאות טראמפ נגד אלה מהם שמצביעים לדמוקרטים. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים, ורוב יהודי ארה"ב מצביעים להם. אבל לנתניהו לא אכפת מהם. הוא חובר לטראמפ בכל מחיר ולא מגלה סולידריות עם היהודים בארה"ב. זה התחיל עוד לפני טראמפ. ההתייחסות השלילית של נתניהו לאובמה הייתה טעות. הוא היה פרו-ישראלי, כמו כל נשיאי ארה"ב. למה היה צריך לירוק לו בפרצוף ולהילחם בו? אפשר וצריך לנהל מדיניות-חוץ יותר מאוזנת.

תחום מדיניות-החוץ הוא הכי מופקר בכנסת. אין פיקוח פרלמנטרי על מדיניות-החוץ ונושאי חוץ כמעט שלא עולים לדיון בכנסת. ועדת החוץ והביטחון עוסקת כמעט אך ורק בענייני ביטחון, ולא בענייני החוץ. אנו אחת המדינות הפרלמנטריות היחידות בעולם שאין בה ועדה ייעודית לענייני חוץ. גם משרד החוץ הוא חלש. חושבים בארץ שמה שקובע זה הצבא והביטחון, ושהמדינאות היא מטרד.

אפשר לתקן את מדיניות-החוץ הישראלית. זה עניין של בחירה, כי מדיניות-החוץ היא נגזרת של מצב פוליטי. נתניהו הולך בכיוון ברור של ימין קיצוני, אבל גם הוא משלם מחיר, כפי שבא לידי ביטוי בהתפתחות בין טראמפ לרוחאני. בעיני הימין, כל מי שחושב שצריך לפנות התנחלויות הוא אנטישמי ונגד ישראל. זה לא המצב, ואת התפיסה הזאת צריך לשנות. נתניהו מוביל דרך מדינית מאוד מסוימת, שמובילה לקיפאון מדיני, חבירה לגורמים אנטי-דמוקרטיים בעולם וקרע עם יהדות ארה"ב.

ח"כ עופר כסיף, הרשימה המשותפת

המאבק בכיבוש הוא המרכזי והחשוב ביותר. כולנו ברשימה המשותפת מסכימים שצריכה לקום מדינה פלסטינית עצמאית, לצד מדינת ישראל, בכל השטחים שנכבשו ב-1967 .אנחנו גם רוצים שישראל תהיה מדינה דמוקרטית, אבל תחת נתניהו היא אתנוקרטית ושייכת רק ליהודים. את זה אנחנו לא יכולים לקבל.

אנחנו לא נשב בקואליציה בה לא יתקיימו התנאים הבסיסיים שאיימן עודה הצהיר עליהם. אף מפלגה לא נכנסת לממשלה בלי לקבל משהו. המפלגה הקומוניסטית קיימת כבר מאה שנה. היא תמיד לקחה חלק בתהליכים, גם בתקופת הישוב היהודי. אנחנו – יחד עם שלוש המפלגות השותפות שלנו – כאן כדי להשפיע. לא היינו מעולם בקואליציה משום שלא רצו אותנו שם. אפילו רבין, שנהנה מתמיכת המפלגות הערביות, לא התכוון להכניס אותן לקואליציה.

ישראל תמכה בעבר במשטרים החשוכים ביותר, והיא צריכה מדיניות-חוץ מוסרית. היא חייבת להתנהל כמדינה מתוקנת גם כלפי חוץ. לא לתמוך ברצח העם במיאנמר או באוגנדה, ולא לתמוך בניאו-נאצים או במשטרים רצחניים וגזעניים שמשתמשים בנשק ישראלי. ביחס לגודלה, ישראל היא מספר אחת בעולם בהיקף הייצוא של אמצעי לחימה והסחר בהם.

ישראל צריכה להתנגד לאימפריאליזם שמובל על ידי ארה"ב, אבל עליה גם לפסול שותפות עם משטרים ראקציונרים וחשוכים, כמו של ערב הסעודית. זה בעייתי שהסעודים, על פי הפרסומים, עקבו אחרי העיתונאי שנרצח (חשוקג'י) תוך שימוש באמצעי מעקב ישראלים. המשטר הסעודי הוא אחד החשוכים בהיסטוריה.

יש בעייתיות עם ערבים שמשרתים כדיפלומטים במשרד החוץ, משום שהם נדרשים לייצג מדיניות מסוימת שבציבור הערבי לא מסכימים לה. יש טעם לפגם בכך שאדם מופלה, שאינו נחשב שווה ערך במדינת ישראל ושמתייחסים אליו בה כאזרח סוג ג', הולך ומייצג את המדינה. זה מזכיר את הדיון שהתקיים בארה"ב בימי ההפרדה הגזעית, בשאלה האם ספורטאים שחורים צריכים לייצג את ארה"ב, והאם חיילים שחורים צריכים להתגייס למלחמה בווייטנאם.

זה שמישהו ערבי לא הופך אותו אוטומטית לכזה שיכול לשמש גשר למדינות אזור. יש ערבים בעלי עמדות שונות. מה שחשוב זה ההשקפות של האדם ולא מוצאו. זה עניין של ערכים. נשאלת גם השאלה למה אנחנו מתכוונים ב"גשר"? אם הכוונה שהערבים ישמשו גשר כשהם חלק מהעוצמה הישראלית, ולא כמי ששוללים מהם את העוצמה הזאת, אז זה בסדר שישמשו כגשר. אבל, לצערי אנחנו לא נמצאים היום במצב הזה.

אנחנו עובדים קשה להעלות את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. בבחירות הקרובות הקול הערבי יוכל להכריע מי יהיה בשלטון. גם אם הציבור הערבי לא יהיה מיוצג בממשלה, ביכולתו להשפיע על מי שישלוט במדינה. אחוז הצבעה גבוה של הערבים יסייע להשאיר את הרשימה הכהניסטית מחוץ לכנסת.

הפוסט מדיניות-החוץ הישראלית לקראת הבחירות לכנסת ה-22 הופיע לראשונה ב-Mitvim.