פרופ' אלי פודה, מרצה בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר "הקואליציה לביטחון אזורי" – במאמר חשוב.

קראו את המאמר המלא

.

הפוסט המאבק השקט בין מצרים לקטאר על עתיד עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מלחמת "חרבות ברזל", וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה מאוד של אתגרים, שמצטברים להרבה סימני שאלה ביחס לטווח הזמן המתקדם.

מדובר ברצף, חסר תקדים למען האמת, מבחינתה של מצרים:

1. משבר כלכלי חמור שנמשך כבר מספר שנים, שהוחרף באופן משמעותי עקב המלחמה. אובדן ההכנסות מתעלת סואץ, לנוכח מהלכי החות'ים במיצרי באב אלמנדב, מהווה מכה קשה, ופתרון לא נראה באופק (למרות הצהרותיו הלוחמניות של הנשיא דונלד טראמפ). לסיוע הפיננסי החיצוני, אם ממדינות המפרץ או הסיוע האמריקאי מאז הסכם השלום, מחיר מדיני גובר ומכביד.

2. המשך המלחמה, ובדגש על רצועת עזה, וסירובה של ישראל למתווים שונים של הפסקת אש, ולא כל שכן מתווה מעשי של "היום שאחרי", מאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה של מצרים. סוגיית הטרנספר ("הריביירה האמריקאית"), שהוטלה לזירה ולמעשה עודנה שם, למרות אמירותיו של הנשיא טראמפ שלא מדובר בהגירה בכפייה, מדירים שינה מעיני המשטר בקהיר. "מקורות ערביים" עלומים דיווחו בימים האחרונים על הסכמה מצרית לכאורה לקלוט בסיני חצי מיליון פלסטינים, מה שגרר מיידית הכחשה כועסת מקהיר; וישראל מצידה כבר מקימה "מנהלת לעידוד הגירה מהרצועה".

3. המשטר החדש בסוריה, הנסמך על משנה אידיאולוגית אסלאמית-רדיקלית, מדאיג עד מאוד את המצרים, אף אם זה מגלה סימני פרגמטיות מעודדים. החשש המצרי מהתחזקותו, או שובו מחדש של האסלאם הפוליטי עמו הצליח משטר א-סיסי להתמודד בעקבות אירועי האביב הערבי, ממשי.

אין תמה על-כן, שקהיר התמהמהה ארוכות בטרם בירכה את אחמד א-שרע (מוחמד אל ג'ולאני), והשלימה עם מה שקורה כעת בדמשק. השתתפותו של א-שרע בפסגה הערבית בקהיר והפגישה עם הנשיא המצרי היו מחויבי המציאות, אולם לא הפחיתו את החששות בקהיר.

אגב, אירוח הפסגה הערבית בקהיר שיקף את מעמדה המרכזי של מצרים, אולם לא הסתיר את הפחת בו, ומעברו לכיוון המפרץ. היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה, אף אם החלטותיה התקבלו על דעתם וכלל המדינות, שיקף את המערך החדש של יחסי הכוחות בעולם הערבי.

4. החשש מן ההתפתחויות בסוריה מועצם לנוכח התחזקותה של טורקיה, ושאיפותיה לנצל את מערכת היחסים ההדוקה שלה עם א-שרע, כדי לחזק עוד יותר את מעמדה האזורי לכדי אולי "הגמוניה טורקית", שמאוד חביבה על רג'פ טאיפ ארדואן. מהלכיו בזירה הפנימית, שנועדו להבטיח לו המשך כהונה בניגוד למותר בחוקה (שאולי תשונה?) מבטיחים, כך נראה, שעידן ארדואן טרם הגיע לסיומו. קהיר משמרת את השיפור ביחסים עם אנקרה, שהושג בשנים האחרונות, אך כאמור עוקבת בדאגה אחר המדיניות הטורקית האזורית.

5. מבט מצרי דרומה ומערבה איננו מעודד, בלשון המעטה. המחלוקות עם אתיופיה (בדגש כמובן על סוגיית מי הנילוס), ההתפתחויות בסודאן, המשך הפיצול הפנימי בלוב ומעורבותם בזירה זו של שחקנים חיצוניים שאינם מקובלים על מצרים, מהווה אתגר של ממש וכאב ראש גדול.

משטר א-סיסי מתמודד אם-כן עם שורה ארוכה מאוד, כמעט חסרת תקדים, של אתגרים. לזכותה של מצרים עומדת תמיד חשיבותה העצומה ליציבות האזור ומעבר לו, ומעמדה המרכזי – המדיני, הצבאי, התרבותי – לעולם הערבי ולאזור בכלל.

אולם, וזה שונה מבעבר, האתגר מכיוונה של וושינגטון חדש ומאיים במיוחד. נכון הוא, שגם בעבר התגלעו מחלוקות ממשיות עם ארה"ב. זכורה תמיכתו, או נכונותו, של הנשיא ברק אובמה להשלים עם אתגר אסלאמי במצרים, אם יעלו "האחים המוסלמים" לשלטון, כפי שאכן קרה. א-סיסי, הצבא והמערכת הפוליטית הצליחו לחולל שינוי והשיבו את המושכות לידיהם לאחר שנה אחת של שלטון מוחמד מורסי. אולם בזמנו גם בישראל שררה חוסר שביעות רצון ממדיניות אמריקאית זו, שכאמור "תוקנה" לאחר שנה בלבד.

מה השתנה כעת? ובכן, אם מביטים על משולש היחסים ישראל-מצרים-ארה"ב התמונה המצטיירת מאוד מדאיגה מבחינתה של מצרים. לראשונה אולי היא מאותגרת על-ידי שתי הצלעות האחרות: ישראל מאיימת לדחוף את רצועת עזה לפתחה של קהיר, ואף מעבר לכך לסיני; הבית הלבן, כך נראה ובכך משוכנעים בקהיר, תומך בכך.

דבריו של סטיבן ויטקוף (בראיון הארוך והמאוד מעניין לטאקר קרלסון) ביחס למשבר הכלכלי במצרים וסימני השאלה שהעלה לגבי היכולת להכילו, מחריפים עוד יותר את התחושות בקהיר. אגב, וזה חשוב, ויטקוף התמקד אך ורק בקטאר, ובחיוב רב, כאשר דיבר ובהרחבה על ניסיונות התיווך מול רצועת עזה, מה ששב והמחיש את הפחת במעמדה של מצרים.

ומה באשר לישראל?

התחושה המדאיגה הינה, שבירושלים לא מפנימים די את מערכת הלחצים על מצרים, ואת האיום על האינטרסים החיוניים שלה, שאפשר וישליכו בהמשך הדרך על היחסים בין שתי המדינות.

כבר עתה, ולאורך כל המלחמה, שורר נתק בין המסדרונות המדיניים הבכירים – הנשיא וראש הממשלה. מערכת היחסים האינטנסיבית בין מערכות הביטחון נמשכת, כמו גם ניסיונות התיווך המצריים. אולם, וזה שונה וחמור מן העבר, דומה שבירושלים מוכנים לסכן את מערכת היחסים האסטרטגית הזו.

בין היתר, נערך בירושלים מסע הכפשה ביחס להפרות צבאיות מצריות, ושיח אודות הסכנות מהתעצמותו של הצבא המצרי. אמנם נשמעו הכחשות מקרב מערכת הביטחון בישראל ביחס להפרות, או למידת חומרתן, אולם הרושם שנוצר בציבור הרחב הינו של פחת בחשיבותו של השלום הישראלי-מצרי.

למדיניות הננקטת על-ידי הממשלה מאז ה-7 באוקטובר השלכות אזוריות משמעותיות וחמורות מאוד. ולענייננו – גם על שתי המדינות שחתמו עמנו הסכמי שלום – מצרים וירדן (ועליה בסיכום נפרד).

המאמר פורסם ב-27.3.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מצרים נמצאת במצב פגיע וזה לא טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסת הפסקת האש בעזה והתמשכות הלחימה בדרום, מציבות את מצרים – המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל – במוקד לחצים אזוריים ובינלאומיים. מצרים, שמתמודדת עם משבר כלכלי חמור, עם חוסר ודאות ביטחוני ועם מדיניות אמריקנית חדשה, נדרשת כעת למלא תפקידים שלעתים נראים כסותרים.

בפאנל מומחים מיוחד שערך מכון מיתווים תחת הכותרת "מצרים בעין הסערה ביום שאחרי", נדונו השאלות המרכזיות הנוגעות לעמדותיה של מצרים, לאינטרסים האסטרטגיים שלה, ולהשפעתם על מערכת היחסים עם ישראל.

בין תיווך להסתגרות: מצרים בתמונה האזורית

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים, פתח את המפגש באבחנה: "מצרים נמצאת בעמדה מורכבת מאוד – מצד אחד היא מתווכת מרכזית, ומצד שני מדינה שנבנית מחדש מול משברים. היא לוקחת חלק פעיל בניסיונות לעצב את הסדר הפוליטי החדש בעזה, אך באותה נשימה סופגת בעצמה את הטלטלות הכלכליות והאזוריות שמזעזעות את המזרח התיכון מאז 7 באוקטובר."

לדבריו, "מצרים היא שחקן אזורי, יעד ללחצים, מדינה עם אינטרסים משלה, ויחד עם זאת – מרכיב קריטי בשיח האזורי והבינלאומי. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – מה באמת מצרים רוצה? ואיך זה משליך על יחסי ישראל-מצרים-ארה"ב?"

חשדנות ישראלית – תהליך חדש ומדאיג

שגרירת ישראל לשעבר בקהיר, אמירה אורון, התריעה על שינוי באווירה בישראל: "במשך שנים ראינו גישה אוהדת כלפי מצרים – רצון לנורמליזציה, דיאלוג, שיח של שלום. בשנה וחצי האחרונות, משהו השתנה. ניכרת עלייה בעוינות כלפי מצרים בציבור הישראלי, וזה תהליך שאני לא מכירה. השיח החדש הזה לא תורם ליחסים עם קהיר."

גם העיתונאי ג'קי חוגי, פרשן לענייני ערבים בגלי צה"ל, התייחס לשיח המתלהט ברשתות החברתיות: "יש דיבורים מופרכים על מלחמה עם מצרים – צריך להרגיע. מצרים אינה שואפת למלחמה, אלא חוששת מאוד מבריחה המונית של פלסטינים לסיני. זו הסיבה העיקרית לפריסת כוחותיה באזור רפיח. מדובר בצעדי מגן, לא בצעד תוקפני."

להימנע מנבואה שמגשימה את עצמה

ד"ר חיים קורן, שגריר ישראל לשעבר במצרים, הדגיש את חשיבות השמירה על היחסים עם קהיר: "לא משנה איך נסתכל על זה – כרגע אין למצרים מתווה טוב יותר מההסכם עם ישראל. אסור להיתפס לפרטים כמו התחמשות מצרית ולהפוך אותם לסיפור מאיים. גישה כזו עלולה ליצור 'נבואה שמגשימה את עצמה'. עלינו לראות את התמונה הכוללת."

ד"ר אופיר וינטר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, הוסיף: "אין דרך נעימה לומר זאת: למלחמה בעזה יש השלכות שליליות על השלום בין ישראל למצרים. ייתכן שאפילו נתגעגע למצב היחסים כפי שהיה ערב המלחמה. שלושת התחומים שבהם ניכרת הפגיעה הם: מדיני-ביטחוני, דעת הקהל והכלכלה".

יוזמה מדינית – אך לא פתרון מיידי

פרופ’ אלי פודה, מומחה למצרים מהאוניברסיטה העברית, התייחס ליוזמה המדינית האחרונה שמובילה מצרים, ותהה אם יוזמה זו תוביל לפריצת דרך בטווח הקרוב: "היוזמה מציבה מסגרת עקרונית, אך אינה עונה על הדרישות המיידיות: הפסקת הלחימה, החזרת החטופים, וסילוק שלטון חמאס."

אמריקה, מצרים והמשולש האסטרטגי

ד"ר שירה עפרון, מנהלת המחקרים ב-Israel Policy Forum, הדגישה את התיאום בין מצרים, מדינות המפרץ וארה"ב סביב מטרה משותפת – שינוי המצב בעזה: "האמריקנים דוחפים להארכת הפסקת האש ולהסדר ארוך טווח שיבטיח שחמאס לא יישאר בשלטון. בהיבט הזה, יש קו ברור שמאחד את ישראל, מצרים וארה"ב – לא מתוך זהות מוחלטת, אלא מתוך אינטרס משותף."

משתתפים:
ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים.
שגריר בדימוס ד"ר חיים קורן, עמית מדיניות במכון מיתווים, לשעבר שגריר ישראל בדרום סודאן ושגריר ישראל במצרים.
ד"ר אופיר וינטר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב.
פרופ' אלי פודה, מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר ועד המנהל של מכון מיתווים.
שגרירה בדימוס אמירה אורון, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, כיהנה כשגרירת ישראל במצרים מ-2020 ועד 2024.
ג'קי חוגי, עיתונאי ופרשן לענייני ערבים בגלי צה"ל.
ד"ר שירה עפרון, מנהלת מחקרים ב-Israel Policy Forum.

הפוסט פאנל מומחים – יחסי ישראל-מצרים והיום שאחרי ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השלטונות בסוריה האשימו את שרידי המשטר הישן בעימותים האלימים שהתרחשו במדינה וטענו ש"פעולות של יחידים" פגעו באזרחים. א־שרע הזהיר שכל מי שיפגע באזרחים ייענש בחומרה.

האתגר העומד בפני המשטר החדש נמצא בשלושה אזורים עיקריים: בצפון־מערב המדינה ובאזור החוף שוכן המיעוט העלאווי; בדרום־מזרח המדינה זהו המיעוט הדרוזי; ובצפון־מזרח נמצאים הכורדים. הם גם האתגר המורכב מכולם, בין השאר בגלל הזווית הטורקית. אנקרה השתלטה על שטחים בצפון סוריה ויצרה רצועה בשליטתה. במקביל, היא מעוניינת בהצלחתו של א־שרע כדי להבטיח את מערכת היחסים ההדוקה עימו.

מעניין במיוחד ההסכם שנחתם בין א־שרע ובין מנהיג ה־SDF הכורדי, מזלום עבדי. ההסכם קובע, בין השאר, שכל המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון־מזרח המדינה ישולבו בניהול המדינה הסורית, ושיוענקו זכויות חוקתיות לכורדים, שמצידם יסרבו ל"קריאות חלוקה" (שאיפות להתנתקות מהמדינה). ההסכם אמור להיכנס לתוקף תוך שנה. אנקרה הגיבה לו ב"אופטימיות זהירה".

לכך נוספו דיווחים על הסכם שנחתם בין הממשל לדרוזים במחוז סווידא. הדרוזים, ככלל, מבקשים להבטיח את ביטחונם תחת המשטר החדש, ומהותית אין להם אינטרס בהתפצלות מהמדינה. האיום מצד תומכי משטרו של אסד אינו מפתיע. השאלה המרכזית קשורה למעורבותה האפשרית של איראן. כך או כך, קיים חשש מפני היווצרות “המציאות העיראקית" שלאחר הפלת סדאם, בסוריה.

במקביל, כמובן, עומדים בעינם סימני השאלה בעניין א־שרע ומשנתו האסלאמית. ברור שדגם דמוקרטי מערבי איננו עומד לנגד עיניו. ברור גם שמשטר אסד, שפגע אנושות באסלאם הפוליטי במדינה, איננו עוד – ושכעת “האסלאם חזר למדינה". דמותו ומאפייניו, הפרגמטיים אם לאו, יתגבשו בעתיד הקרוב.

הפוסט הממשל הסורי במבחן: האינטרס הישראלי מול האתגר האזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנשיא עאון וראש הממשלה סלאם השמיעו בימים האחרונים מסרים שלא שמענו כמותם. סלאם הבהיר בנאומו בפרלמנט: “אנו רוצים מדינה שההחלטה על מלחמה ושלום תהיה בידה, שאינה מנהלת מנטליות תוקפנית אלא הגנתית”, והוסיף: “נפעל כדי להשיג את הנסיגה הישראלית לגבולות הבינלאומיים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ב־1949”. הנשיא החרה החזיק אחריו ובריאיון נרחב לעיתון "אל־שרק אל־אווסט" הדגיש: “החלטות על מלחמה ושלום הינן בידי המדינה. לא נאפשר לאף אחד למלא תפקיד זה”.

ימים אחדים קודם לכן התקיימה הלווייתו של חסן נסראללה, חמישה חודשים לאחר הריגתו. ניתן היה לראות בה סגירת פרק היסטורי בדברי ימי הארגון. מאמר שהתפרסם בכתב העת NEW LINE MAGAZINE מאת כותב שיעי המחיש באופן מרתק את התחושה בעדה השיעית, שאותה כינה “הקתולים של העולם המוסלמי”. הכותב תיאר כיצד לקחה אותו אמו ב־1997, בהיותו ילד, לחזות בביקורו של האפיפיור בלבנון, במעין גזירה שווה עם הלווייתו של נסראללה, “הקדוש” של העדה השיעית. הוא התייחס בגלוי לחולשת הארגון, שאיבד את הנהגתו ואת כוחו הצבאי, ובזלזול מסוים להנהגה החדשה.

מבחינת ישראל, מדובר בתחילתו של תהליך שבו היא רצתה שנים רבות. כוחות צה”ל נסוגו מלבנון בהתאם להסכם הפסקת האש, להוציא חמש נקודות בקרבת הגבול. הזהירות וסימני השאלה בירושלים בעניין יכולתה של ממשלת לבנון ליישם במלואה את החלטה 1701, ולפרוק את חיזבאללה מנשקו, מובנים.

הארגון נחלש מאוד, אולם לא נעלם מהזירה הלבנונית. עם זאת, הנשיא וראש הממשלה בלבנון מזהים את שעת הכושר, ואינם מסתירים את כוונתם לנצלה ולהעביר את מושכות השליטה לידיהם. הם נהנים מתמיכה משמעותית מצד שחקנים חיצוניים כארצות הברית, צרפת וסעודיה, ומצד הציבור הרחב שקצה נפשו במשבר הכלכלי החמור ובמעורבותה של לבנון במלחמות לא לה.

המדיניות הישראלית המתבקשת חייבת לגלות בגרות, אורך רוח ואף נטילת סיכונים מחושבים, שלא יפגעו במאמצים הלבנוניים לייצב את המדינה. הקדנציה של הממשלה אומנם קצרה מאוד, כשנה, עד הבחירות לפרלמנט ב־2026, אבל כהונת הנשיא נמשכת שש שנים.

הנסיבות הפנים־לבנוניות והאזוריות מספקות מרחב תמרון ופעולה, אומנם לא בלתי מוגבל, לממשל הלבנוני. הקשיים רבים, אבל מדובר בפוטנציאל נדיר, שישראל חייבת לאפשר את מיצויו. ראוי שהיא תימנע ממהלכים שיביכו את הממשל החדש או את הציבור הלבנוני – מטס חיל האוויר בעת הלווייתו של נסראללה, למשל, לא היה נחוץ כדי להזכיר את עליונותה הצבאית של ישראל. ההישג הצבאי סיפק הזדמנות להישג מדיני. חבל לפספס אותה.

המאמר פורסם ב-10.3.25 באתר מעריב.

הפוסט פשוט אל תפריעו: לבנון משנה את פניה – ישראל צריכה לתת לזה לקרו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שני הסברים לתגובה הערבית הנרפית: האחת, תהליך ארוך ומתמשך של ירידה בחשיבותה של הליגה הערבית כמוסד לדיון וטיפול בבעיות ערביות. למען האמת, מאז הקמתה הליגה – והפסגה הערבית שהיא המוסד העליון שלה – ידעה הרבה כישלונות, אם כי לזכותה גם כמה הישגים חשובים, כמו מניעת האיום של עיראק לכבוש את כווית ב-1961, הפסקת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976, אימוץ יוזמת השלום הערבית ועוד. הסיבה השנייה היא אי-רצון להתערב בעזה כל עוד לא הסתיימה המלחמה בוודאות. סיבה זו רלוונטית במיוחד למדינות המפרץ, היכולות לתרום סכומים גדולים לשיקומה של הרצועה.

פסגת החירום הערבית שהתקיימה ב-4 במרץ בקהיר, שכונתה באופן סמלי "פסגת פלסטין", מהווה לכאורה איתות להחייאת הדיאלוג הבין-ערבי ומוסד הליגה הערבית. עבד אל-מונעם סעיד, חבר פרלמנט ואיש מדע מדינה ידוע, אף הרחיק לכת כאשר ראה את האירוע כביטוי ל"ניאו-ערביות".

המתונות נדחקו לזרועות הקיצוניות

כינוס פסגת החירום הוא, במידה רבה, תולדה ותגובה ערבית לרעיון הגירת פלסטינים מעזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אף שהרעיון רע מיסודו ולא ישים, הוא הוביל – או אולי אפילו הכריח – את מדינות ערב לגבש הצעת-נגד משלהם. מה שטראמפ לא לקח בחשבון הוא שהפגיעה בפרה הקדושה הערבית, בעיית פלסטין, תאחד את מדינות ערב, ובכך הוא אילץ את המדינות הערביות המתונות ליישר קו עם עמדות יותר קיצוניות.

מרבית מנהיגי מדינות ערב, כולל מלכים ונשיאים, כיבדו את מצרים והגיעו לפסגה, כולל הנשיא הסורי החדש, אחמד א-שרע, לו זו הופעה ראשונה במוסד הערבי העליון. עם זאת, יורש העצר הסעודי ונשיא האמירויות בחרו לשלוח את שרי החוץ שלהם, כנראה לאחר שהבינו לאן נושבת הרוח. הוועידה היוותה עבור הנשיא א-סיסי הזדמנות להציג מצג של מנהיגות ערבית.

ההודעה המסכמת נוסחה כמיטב הרטוריקה המלווה כינוסים ערביים. היא משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר שניתן היה להשיג בו קונצנזוס ערבי. אי לכך, לא מפתיע כי ההודעה כוללת גינויים של ישראל המכונה "ישות" ולא מדינה. מנגד, ארגון חמאס כלל לא מוזכר.

אם מנקים את הרטוריקה השלילית כלפי ישראל, ניתן לסכם את ההצעות הערביות באופן הבא: קריאה להצבת כוח שלום של האו"ם לא רק ברצועת עזה, אלא גם בגדה המערבית (יהודה ושומרון); חזרה על הבחירה האסטרטגית הערבית בהשגת שלום, כפי שבאה לידי ביטוי ביוזמת השלום הערבית, שתבטיח את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים; דחייה מוחלטת של כל מעשי אלימות, טרור וקיצוניות; התנגדות מוחלטת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים משטחם; אזהרה מפני מעשי סיפוח בגדה שעלולים להוביל את האזור למעגל מחודש של אלימות; אימוץ תוכנית המצרית לשיקום עזה (ראה להלן); כינוס במועד מוקדם ככל האפשר של ועידה בין-לאומית לדיון בשיקום ולגיוס תרומות; יישום מוחלט של הפסקת האש, תוך כדי נסיגת ישראל מעזה ומציר פילדלפי.

אחד הסעיפים המעניינים הוא הסכמה פלסטינית להקים בעזה מנהלה מקומית זמנית של טכנוקרטים, "תחת המטרייה של ממשלה פלסטינית", וזאת לצד קיום מאמצים לסייע להחזרת הרשות הפלסטינית לאחר השלמת רפורמות שלטוניות הן בקרב הרשות והן בקרב אש"ף. בינתיים הודיע שר החוץ המצרי, כי כבר נבחרו האישים שיכהנו במנהלה הזו. מצרים וירדן הבטיחו, מצידן, לאמן יחידות משטרה פלסטיניות כהכנה לחזרת הרשות לעזה. ההחלטה גם קוראת לישראל לכבד את הסכם הפסקת האש עם לבנון, להפסיק את מעשי התוקפנות בסוריה ולהסיג את כוחותיה לקווי הפרדת הכוחות מ-1974.

מעניין לציין כי לעיראק ולתוניסיה היה חשוב להביע את הסתייגותן מהשימוש במונחים "פתרון שתי המדינות", "4 ביוני 1967" ו"מזרח ירושלים". מהסתייגות זו אנו למדים כי כל שאר נציגי מדינות ערב ממשיכות לדבוק ביוזמת השלום הערבית מ-2002.

עוד קודם לפרסום ההודעה, התקשורת הציגה את עיקרי המסמך המחזיק 91 עמודים של תוכנית השיקום המצרית, אשר תואמה עם "פלסטין ומדינות ערב אחרות, ונתמכה על ידי מחקרים של הבנק העולמי ותוכנית הפיתוח של האו"ם". היא מוערכת בסכום של 53 מיליארד דולר, אשר יושקעו בשלושה שלבים: 3 מיליארד בתקופה המיידית; 20 מיליארד בשלב השני הכולל פינוי ההריסות, הקמת מבני ציבור ומגורים והשבחת קרקעות; ו-30 מיליארד בשלב השלישי, הכולל בניית אזורי תעשייה, נמלי דיג, נמל הפלגות ושדה תעופה.

למרות הפסגה – אין רצון לקחת אחריות על עזה

כדי לגייס את הכסף, מצרים מתכוונת לארח במועד קרוב ועידת שיקום בהשתתפות נציגים של הקהילה הבין-לאומית. ראוי להדגיש, כי בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, קהיר אירחה ועידה דומה ובה הבטיחו המדינות התורמות סכום של 3.5 מיליארד דולרים, אולם, בסופו של דבר רק כמחצית מהכסף הוקצה בפועל, וזאת בשל החשש כי למרות הקמתו של מנגנון עוקף חמאס – מרבית הכסף ילך בסופו של דבר לחיזוקו ולמימון פעולות טרור שלו, כפי שאכן קרה באמת.

הפסגה הערבית הדגישה כמה פרדוקסים: ראשית, אומצה תוכנית שיקום, אך לא ברור מהיכן יגיע הכסף, כאשר נכון לעכשיו אף מדינה לא התחייבה להקצות כספים, דבר הנובע מכך שהמלחמה עוד לא הסתיימה ולא ניתן להבטיח כי לא תחודש. שנית, למעט סיוע באימון כוחות משטרה, אף מדינה ערבית לא מוכנה להתערב במה שנעשה בתוך עזה. במילים אחרות, גם מדינות ערב רואות בעזה נטל ואין להן רצון לקחת אחריות עליה. יתרה מזו, ההודעה – שכאמור כלל לא מזכירה את חמאס – לא מבהירה כיצד יסולק הארגון וכיצד יוכלו הטכנוקרטים לקבל לידיהם את ניהול הרצועה. בנוסף לכך, הפסגה הערבית נכשלה להציע איזה תמריץ לישראל בדמות קישור פתרון הבעיה בעזה להסדר כולל, למעט אזכור סתמי של יוזמת השלום הערבית ממנה גם פרשו למעשה שתי מדינות.

באופן לא מפתיע, טראמפ וישראל מיהרו לדחות את ההצהרה והתוכנית לשיקום הרצועה מבלי להידרש לחלקים המאפשרים עבודה משותפת. בשורה התחתונה, בניגוד לציפיות רבים, הפסגה לא יצרה כלי יעיל ומועיל בטווח המיידי להמשך המשא ומתן על עזה. עם זאת, היא העניקה – גם אם בלשון מעורפלת – הכשר ערבי לסילוק חמאס ופתיחת הדרך לשלטון פלסטיני חלופי. להכשר זה תהיה משמעות בטווח הארוך, כאשר שאלה זו תהפוך להיות מציאותית. הדרך לשם נותרה מעורפלת.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר N12.

הפוסט הפסגה הערבית מעניקה הכשר לסילוק חמאס, אבל ללא תוכנית קונקרטית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הטריגר העיקרי לכינוס היו רעיונותיו של הנשיא דונלד טראמפ בדבר "הריביירה האמריקאית" ברצועת עזה והעברת התושבים ליעדים אחרים. מלך ירדן, שביקר בוושינגטון, זכה לשמוע את טראמפ חוזר על הדברים, כולל בפומבי לצדו. הנשיא המצרי החליט מצדו לדחות את ביקורו המתוכנן בוושינגטון.

החלטות הפסגה

ראוי לשים לב למספר נקודות עיקריות בהחלטותיה של הפסגה:

1. סוגיית הטרנספר מרצועת עזה. הודגשה ההתנגדות הערבית הקולקטיבית, ובאופן חד-משמעי, לכל סוג של הוצאת הפלסטינים מהרצועה. מהלך מעין זה מנוגד לחוק הבינלאומי ומהווה פשע נגד האנושות וטיהור אתני. הפסגה הזהירה, שניסיונות לגרום ליציאת הפלסטינים מעזה או מהלכי סיפוח, יובילו את האזור ל"שלב חדש של סכסוכים, פגיעה ביציבות והרחבת הסכסוך באופן שיכלול מדינות נוספות באזור, ויהווה איום ברור ליסודות השלום באזור".

2. קריאה ליישום כל שלביה של הפסקת האש, ונסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, כולל ציר פילדלפי. גינוי תקיף להפסקת העברתו של הסיוע ההומניטרי לרצועה, ולשימוש ב"נשק ההרעבה".

3. הקמתה של "ועדה לניהול רצועת עזה תחת המטריה של הממשלה הפלסטינית", שתורכב מאנשי מקצוע מעזה, לתקופת מעבר עד שהרשות הפלסטינית תוכל לשוב ולשלוט ברצועה. מצרים וירדן מוכנות לאמן את כוחות המשטרה הפלסטינית כדי שתוכל לבצע את משימותיה. פסקה נפרדת עוסקת בפירוט ברפורמות הנדרשות בהנהגה הפלסטינית, וקיומן של בחירות "בהקדם האפשרי כאשר הנסיבות יאפשרו אותן".

4. קריאה למועצת-הביטחון להקים "כוח בינ"ל לשמירה על שלומם של העם הפלסטיני והעם הישראלי בגדה המערבית ובעזה".

5. הדגשת הבחירה האסטרטגית בשלום צודק וכולל באזור. הפסגה שבה ומזכירה את העקרונות המוכרים, כולל היוזמה הערבית מ-2002 תוך הדגשת "המחויבות הערבית לפתרון כלל גורמי הסכסוכים באזור כדי להשיג שלום ודו קיום, וכינון יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל המדינות באזור". כמו כן, דחייתם של כל ביטויי הטרור, הקיצוניות והאלימות, שמזעזעים את היציבות באזור, ומנוגדים לכל העקרונות ההומניים והחוק הבינ"ל.

6. שתי פסקאות נפרדות מתייחסות למצב בלבנון ובסוריה, וקוראות לישראל לסגת משטחיהן, ליישם את החלטה 1701 ואת הסכם ההפרדה מ-1974.

הערות ראשוניות ביחס להחלטות הפסגה

א. ברור לחלוטין, שמה שהביא לכינוסה המהיר הם דבריו של הנשיא טראמפ ביחס לטרנספר מעזה, הזכרתן במפורש של מצרים וירדן כיעדים אפשריים, והשתלבותם של הרעיונות הלו בנרטיב העכשווי סביב המלחמה.

השאלה המרכזית בהקשר זה עומדת בעינה: האם יצליח הקולקטיב הערבי, שכידוע נחלש עד מאוד מאז האביב הערבי, לאחד את שורותיו ולגבש עמדה אסרטיבית דיה, שתשפיע על וושינגטון?

היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה בקהיר לא פוגע בעמדה הערבית הקיבוצית, ולזכותם יש להזכיר את פסגת ההכנה המצומצמת שהתקיימה לפני כן בריאד, אולם לשם מראית העין לפחות עדיף היה שינכחו.

ב. שאלת הגורם שינהל וישלוט בהמשך בעזה, הוכרעה לטובת הרשות הפלסטינית. זה איננו מפתיע, שכן למרות הביקורת כלפי אבו מאזן – אין חלופה ל"כתובת הפלסטינית הלגיטימית והמוכרת על-ידי הקהילה הבינ"ל".

חמאס כלל לא הוזכר בשמו, אולם סביר לגמרי שיצטרך להסכים לכך על-מנת שניתן יהיה ליישם זאת. זאת ועוד, אין התייחסות לשאלת פירוקו של חמאס מנשקו, או לפירוז הרצועה, תנאי מוקדם אמריקאי וישראלי. אין זה מפתיע שבחמאס הגיבו בחיוב להחלטות הפסגה.

ג. להחלטות הפסגה צורפה תוכנית מפורטת מאוד שמצרים הכינה, לשיקום הרצועה. התוכנית, בת 91 עמודים, כוללת שלושה שלבים שעלותם מוערכת ב-53 מיליארד דולר. מאליו מובן, שניתן יהיה לדון ברצינות בתוכנית זו רק לאחר שייושבו המחלוקות בסוגיות הקשות – סיום המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה, גורלו ומעמדו של חמאס ועוד. המצרים, מכל מקום, קראו לכינוסה של ועידה בינ"ל שתדון בתוכניות השיקום בקרוב.

ד. כדאי לשים לב לנסיגה בעמדה הערבית בסוגיית כוח בינ"ל ברצועה. אם בעבר ניתן היה להשתעשע ברעיון של כוח ערבי, או כוח מעין זה שישתלב בכלל כוח בינ"ל, הרי שכעת מדובר בכוח בינ"ל על בסיס החלטה של מועצת הביטחון, שמיועד להגן על שני העמים בגדה וברצועה(!). ברור לגמרי, שנרטיב הטרנספר והסיפוח בישראל גרם לשינוי בעמדה הערבית.

ה. ראוי לשים לב (לחומרה) לנאמר בנקודה הראשונה לעיל בדבר האיום על יציבות האזור ו"האפשרות להרחבת הסכסוך למדינות אחרות באזור". בעינה עומדת התהייה למה הכוונה, אולם סדקים באמון בין ישראל למצרים וירדן, ותחושת האיום הקיומי, במיוחד בירדן עקב רעיונות טראמפ, עומדים ברקע.

ו. בה בעת, הקולקטיב הערבי שב ומציע את היוזמה הערבית מבית המדרש הסעודי מ-2002, ואף מציע "נוסחת נורמליזציה" במילים הבאות: "יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל מדינות האזור", כמובן בהינתן פתרון שתי המדינות.

ז. החלטות הפסגה מופנות בראש ובראשונה לבית הלבן. התקווה הערבית הינה, שהנשיא טראמפ ישקלל ויפנים את אחדות השורה הערבית ביחס ל"רעיונות הריביירה", וילחץ על ישראל לאמץ מדיניות קונסטרוקטיבית יותר, לאחר 15 חודשי מלחמה. מאליו ברור, שלמרות ההתמקדות בוושינגטון, גם הן עוקבות אחר הסדר העולמי המשתנה לעיני כולנו. חשוב מאד לעקוב אחר ההשלכות לכך בטווח הזמן הקרוב והבינוני.

ח. ומה ביחס לישראל? ובכן, מבטה מופנה, יותר בעבר, לעבר וושינגטון והבית הלבן. אולם, בשונה מבעבר, מרחב התמרון שלה שם פחות מרווח, למרות קרבת העמדות, כולל "הרעיונות היצירתיים", בין שני הממשלים.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם תצליח הפסגה הערבית להתמודד עם רעיונותיו של טראמפ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החשדנות לא פסקה גם אחרי הפלת סדאם ב-2003. עיראקים רבים ברחו לסוריה, ואילו מלחמת האזרחים שהחלה בסוריה ב-2011 השפיעה על עיראק בשני אופנים מנוגדים. מצד אחד, מיליציות עיראקיות נשלחו לסוריה כדי להגן על משטר אסד. אחת מהן, "כתאאב סייד אלשוהדא", הוקמה בדמשק כדי להגן על קבר הקדושה זיינב, אתר קדוש לשיעים, מפני המורדים.

חלקים מהמיליציות נשארו בסוריה עד לנפילת המשטר, והשתמשו בשטחה, בין היתר, גם לשיגורים לעבר ישראל. מצד שני, עיראקים סונים קיצוניים ניצלו את אובדן השליטה של המשטר על אזורים במזרח סוריה כדי להשתלט עליהם, ולהתכונן לחזרה לשטח עיראק. ארגון דאעש קם אף הוא בסוריה, וממנה הוא פלש לעיראק ביוני 2014.

נוכח הפלת משטרו של אסד, החשש מחזרתו של דאעש לעיראק דרך הגבול הארוך עם סוריה עומד בראש דאגותיה של ממשלת עיראק, שהגבירה כוננות לאורך הגבול (שחלקו מגודר). החזרה של דעאש למשחק יכולה לקרות כתוצאה מאובדן השליטה של דמשק באזור, ובייחוד אם יקרסו גם הכוחות הכורדיים בצפון מזרח סוריה, שנלחמים בדאעש ומחזיקים את מחנה המעצר הגדול אלהול סמוך לגבול עיראק, ובו אלפי עצורים מדעאש ובני משפחותיהם.

עיראק מודאגת, ולכן כבר ב-24 בדצמבר, כשבועיים אחרי נפילת אסד, ביקר בדמשק ראש המח'אבראת (המודיעין) העיראקי חמיד אל-שטרי, ונפגש עם מנהיג המורדים אחמד אל-שרע. שטרי, איש המיליציות בעברו, נשלח על ידי ראש ממשלת עיראק מחמד שיאע אלסודאני לחוש את השלטון החדש ולהעלות בפני בן שיחו כמה חששות עיראקיים. ב-31 בדצמבר ערך שר החוץ העיראקי פואד חסיין (כורדי) שיחה עם עמיתו הסורי, ואילו סודאני צפוי לערוך בקרוב ביקור בטהראן, אותו יקדיש בעיקר לנושא הסורי.

משקעים משני צדי הגבול

בעיראק עוקבים במיוחד אחר הנטיות העדתיות הסוניות והאנטי-שיעיות שמלוות את המרד הסורי. אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבר הקדושה זיינב. במהלך הכניסה לקבר נשמע אחד ממנהיגי מהמורדים מצהיר כי כל שיעי שיעלה לרגל לקבר יחויב לעלות לרגל לקברי האומיים השנואים על השיעה. לאחרונה שונה שם הרחוב בו שוכן הקבר לרחוב "פארוק", כינויו של הח'ליף עומר השנוא על השיעה.

צעדים אלה זוכים לאהדה וחיקוי באזורים הסוניים בעיראק השכנה. קבר זיינב יקר במיוחד למיליציות השיעיות בעיראק; כל פגיעה בו עלולה להוביל לחזרתם לפעילות בסוריה, והוא אף היה אחד הנושאים המרכזיים בביקורו של אל-שטרי.

כמו בישראל, גם בעיראק נוהגים להדגיש את עברו הג'יהאדיסטי של אל-שרע. מנהיג המורדים, המכונה אבו מחמד אל-ג'ולאני, לחם בעיראק כחבר בארגונו של אבו מסעב אלזרקאווי. הוא היה עצור בכלא עיראקי על מעורבות בפעולות טרור קטלניות בהן נהרגו אזרחים רבים, רובם שיעים. שטרי נשלח כדי להעריך אם השינוי שעבר אל-שרע אמיתי או לא. הוא הצליח להביא לשחרורם של עשרות לוחמי מיליציית "נוג'באא" הפרו-איראנית שנעצרו על ידי המורדים, כמחווה של רצון טוב מצדם.

משקעים קיימים גם בצד הסורי. המיליציות שלחמו נגד המורדים משולבות במשטר העיראקי, ואנשיהן ממשיכים להביע עוינות כלפי המשטר החדש בסוריה ותומכיו. כך, למשל, מפקד מיליציית "כתאאב סייד אלשוהדאא" העיראקית אבו ולאא אלוולאאי תקף בחריפות את טורקיה, הפטרונית של המשטר החדש, על חלקה במלחמה בסוריה.

לפי כמה מקורות, מאהר אסד, אחיו של בשאר שהיה מפקד הדיוויזיה הרביעית של צבא סוריה, ברח מסוריה לעיראק דרך הגבול ושהה בה. ממשלת עיראק הכחישה את הידיעות, ולא ידוע היכן הוא שוהה כיום. בעיראק נטען כי עשרות בכירים בשירותי המודיעין והביטחון של המשטר הסורי המודח ברחו לעיראק ונקלטו בשורות שירות הביטחון "אלאמן אלווטני".

התנהלות עניינית

עוד במהלך הקרבות שקדמו לבריחת בשאר, הבהיר אל-שרע לממשלת עיראק כי אין לו כוונה לאיים על עיראק. הבהרה זאת הרגיעה את הרוחות בבגדאד ותרמה לביקור ראש המח'אבראת. השחקנים העיראקים הם ממשלת סודאני והפוליטיקאים הבכירים בעיראק, ובעיקר ראש הממשלה לשעבר נורי אלמאלכי – הנחשב לאיש החזק בעיראק. גם מסעוד ברזאני, האיש החזק בחבל הכורדי בעיראק, הפגין קורת רוח מעמדותיו של אל-שרע, למרות החיכוכים בין כוחות המורדים והמיליציה הכורדית בסוריה.

הרוב בעיראק לא התלהב מהיותה חוליה ב"ציר השיעי", ולכן לא התאבל על אובדן סוריה. פעילות הציר הפכה לעול ואיום על עיראק, שנמצאת בעידן של פיתוח והתאוששות, לנוכח חשש מתקיפה ישראלית או מפעולה איראנית נגד ישראל משטח עיראק. נפילת משטר אסד שיחקה לידי ממשלת עיראק בכך שהחלישה משמעותית את המיליציות הסוררות שנאלצו להודיע על הפסקת השיגורים לעבר ישראל, בקושרן זאת בין היתר לשינוי המצב בסוריה.

בהשוואה לשכנותיה, עיראק מתנהלת בענייניות מול ההנהגה הסורית החדשה. היא לא השתלטה על שטחים מסוריה, כפי שעשו טורקיה וישראל, ולא מיהרה לארגן ביקורים של בכירי שריה ולהבטיח הבטחות למימון השיקום, כפי שעשו טורקיה וקטר – אלא שלחה לסוריה פקיד בכיר מהדרג המקצועי המודיעיני. זאת כאשר שתי הממשלות מחזיקות סכינים מתחת לשרוול: עיראק ואיום המיליציות השיעיות, וסוריה ואיום עידוד התודעה הסונית וחידוש פעילות דאעש.

עיצוב מחדש

בשנים 2003–2005 עברה עיראק תהליך דומה למה שקורה כעת בסוריה: השתחררות מדיקטטורה, דה-בעת'יזציה, הקמת מערכת פוליטית דמוקרטית פרלמנטרית, שינוי זהות ועיצובה מחדש של המדינה מנקודת האפס.

רוב המומחים לסוריה מתעלמים מניסיונה של המדינה השכנה ומהפוטנציאל הטמון בו; לא כך אחמד אל-שרע. הוא היה בעיראק בזמן שהדברים קרו, והוא כנראה לומד מהניסיון העיראקי – אלא שהוא כנראה עושה זאת על דרך השלילה. ב-30 בדצמבר הוא אמר: "לא נחלק משרדי ממשלה למרכיבי החברה כמתנות כפי שהיה במדינות השכנות. 'מחאצצה' פירושה חורבן סוריה".

בכך התייחס אל-שרע להיבט חשוב בהסדר הפוליטי בעיראק: הקצאת תפקידים על בסיס עדתי-לאומי. היבט זה מאחד את הצמרת הפוליטית העיראקית על אף חילוקי הדעות בין שיעים, סונים וכורדים. בעיראק נמתחת ביקורת חריפה על המושג, המעוגן בשחיתות. אל-שרע מתכוון כנראה לכך שממשלת טכנוקרטים, מסוג הממשלה שהקים באדליב, עדיפה על הקצאת משרות. הסיכון בממשלה כזאת כולל ביקורת על כך שאין בה ייצוג מספק לקבוצות נוספות, מה שילבה מתחים בקרב המודרים ממנה. מנגד, סוריה עשויה להפיק תועלת מניסיונה של עיראק בדה-בעת'יזציה ובגיבוש האוטונומיה הכורדית.

מרגע הקמתן קיימו עיראק וסוריה יחסים מורכבים. אלו כללו בין היתר קריאות לאיחוד, מעורבות פנימית, חתרנות, פעולות צבאיות, ואף תמיכה באויבים בזמן מלחמה. ייתכן שכעת הגיע הזמן בו יפנו שתי המדינות לנורמליזציה של היחסים. נורמליזציה שפירושה הפגת המתחים העדתיים, אבל מעל הכל קבלת המדינה האחרת בגבולותיה וזהותה הייחודית.

המאמר פורסם ב-13 בפברואר 2025 באתר הארץ.

הפוסט אחרי נפילת אסד: האם עיראק וסוריה יחתרו לנורמליזציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואומנם, מדובר ברעיון חדש, אבל גם רעיונות חדשים לפעמים יכולים להיות גרועים ועדיף שיישארו מחוץ לקופסה. בניגוד ל"תוכנית המאה" – 181 עמודים של עבודה מקיפה, שהוצגה בינואר 2020 – ההצעות הנוכחיות הן פרי גחמה שהונחתה על ידי טראמפ ממש לפני הפגישה עם נתניהו. מדובר באוסף של רעיונות שלא עומדת מאחוריהם חשיבה מעמיקה שלוקחת בחשבון את האינטרסים או את המגבלות של הצדדים השונים.

הרעיונות של טראמפ מוסברים כניסיון לאמץ את הלוגיקה העסקית בדיפלומטיה וכחלק מטריק שבו אתה מניח הצעה קיצונית במיוחד כדי לקבל בסוף את התמורה שמלכתחילה התכוונת לה. במילותיו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מוותר ומוותר עד שמקבלים את דעתי". אבל הרעיונות של טראמפ לגבי עזה אינם עולים בקנה אחד עם קמפיין הבחירות שלו עצמו והם מעמידים אותו בהתנגשות בזירה האמריקנית והבין-לאומית, במיוחד מול יורש העצר הסעודי, הנשיא הטורקי ארדואן והנשיא המצרי א-סיסי – כולם האוטוקרטים החביבים עליו.

חוץ מישראל, זו נראית כמו עסקה שלא יהיו עליה קופצים. טראמפ צפוי לעמוד בפני ביקורת בכמה חזיתות: ראשית, הציבור האמריקני וגם רבים משני צדי המפה הפוליטית יתנגדו למהלך. התיאבון האמריקני למעורבות ברחבי העולם פחת לאחר הכישלונות בעיראק, באפגניסטן ובסוריה, עם אבדות רבות בנפש ועלויות כספיות אסטרונומיות.

שנית, ההצעה מעמידה את כל מדינות ערב על הרגליים, כאשר הן נדרשות לפעול בניגוד לאינטרס שלהן. וחמור מזה, הסכמה עלולה לפגוע בלגיטימציה של המנהיגים ולערער את יציבותם. משרד החוץ הסעודי היה הראשון להגיב, בשם יורש העצר, כי סעודיה לא תיסוג מעמדתה עליה חזרה ושוב ושוב לאחר 7 באוקטובר – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. סעודיה, המובילה במידה רבה את העולם הערבי כיום, הציבה אפוא את הרף לפיו תישפט העמדה הערבית בכללותה. האמירויות מיהרה לחזק את העמדה הסעודית.

ירדן ומצרים כבר הביעו לא אחת במהלך המלחמה התנגדות גורפת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים מעזה. הן חוששות מההשלכות של העברת אוכלוסין לשטחן על היציבות הפנימית של המשטר. העובדה שהרעיון של טראמפ אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפייה אינה משנה במאומה את ההתנגדות. גם מרוקו, המועלית כאפשרות נוספת לקליטת פליטים שתתבצע כ"הוקרה" על ההכרה האמריקנית בסיפוח הסהרה המערבית, תתנגד להירתם לרעיון. לאורך כל השנים, מרוקו הביע תמיכה בפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, ואף אירחה בשטחה – בסתר ובפומבי – מפגשים בין ישראלים לפלסטינים.

יתרה מזו, שיתוף פעולה עם מהלך אמריקני יציג את המשטרים הערביים כבוגדים באתוס הפלסטיני וכמי שתרמו לחיסול הבעיה הפלסטינית. המחויבות הערבית אומנם באה לידי ביטוי בעבר בעיקר במישור הרטורי, אך היא נשענת על בסיס תמיכה רחב בדעת הקהל הערבית. סקרים לאורך שנים מלמדים על מרכזיות הבעיה הפלסטינית בדעת הקהל הערבית. השליטים הערביים אינם יכולים להתעלם מכך. דומה כי טראמפ אינו מבין את החשיבות הסמלית של הבעיה הפלסטינית בעולם הערבי והוא חושב כי בכסף ניתן לקנות הכול.

ומה באשר לפלסטינים עצמם? חזרת הפליטים והיצמדות לקרקע (מה שנקרא "סומוד") מהווים ערכים מרכזיים במערכת האמונות המרכיבות את האתוס הפלסטיני. רעיונותיו של טראמפ מאיימים להפוך את מלחמת 7 באוקטובר לנכבה אמיתית שנייה ופגיעה אנושה באתוס שלהם. מדובר בניסיון למחוק את הזהות הפלסטינית ולשלול את זכותם של הפלסטינים – זכות המוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם – להקמת מדינה משלהם.

ההתמקדות בעזה גרמה להעלמת נקודה חשובה לא פחות בדבריו של טראמפ והיא כוונתו לבחון את סוגיית הסיפוח בשטחי יהודה ושומרון. יהיה בכך כדי לחדש את התביעה לסיפוח שטחי C לישראל, שהתאדתה עם פרסומה של "תוכנית המאה" בחודש ינואר 2020, אולם חידושה כעת עלול להוביל למחאות ברחבי העולם הערבי ובשטחים הפלסטיניים.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הרעיונות "מחוץ לקופסה" של טראמפ נועדו לזעזע בכוונה על מנת להשיג מטרה יותר מוגבלת בהיקפה, אבל לסחורה הזו לא יהיו קונים מלכתחילה. מעבר לכך, גם אם רעיונות אלה יידחו, יש סכנה בעצם הענקת לגיטימציה על ידי המעצמה החזקה בעולם לניתוץ נורמות התנהגות בין-לאומיות.

אם טראמפ מעוניין לבנות את עזה מחדש הוא מוזמן לשחזר את תוכנית מרשל (והיא אפילו תיקרא על שמו!). התוכנית סייעה לשקם את אירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה מבלי להעביר את תושביה. בתוכנית הושקע סכום דמיוני של כ-173 מיליארד דולר במונחים של היום.

הסערה בעקבות דבריו של טראמפ היא רק בראשיתה וקשה לדעת כיצד היא תסתיים; יכול להיות שבסופה היא תהיה לא יותר מאשר "סערה בכוס תה". אלא שאם זו סערה אמיתית, הרי שהן מסתיימות בדרך כלל בנזקים. השאלה היא רק כמה הם יהיו חמורים.

המאמר פורסם ה-10.2.25 באתר N12.

הפוסט טראמפ ועזה: גם רעיונות "מחוץ לקופסה" יכולים להיות גרועים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדען המדינה האמריקאי ג'וזף ניי טבע את הביטוי "עוצמה רכה", Soft Power, לתיאור היכולת להשיג יעדים במדיניות חוץ גם באמצעים לא כוחניים. ניי היה דיקן בית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד, שם זכיתי ללמוד ממנו שיעור חשוב מאוד בכוחה של הדיפלומטיה ומרכיבים נוספים להשפעה על הבטחון הלאומי.

USAID היא התגלמות העוצמה הרכה של ארצות הברית. הנשיא ג'ון קנדי, שבתקופתו הוקמה הסוכנות, אמר בשעתו: "האנשים שמתנגדים לסיוע צריכים להבין שזהו מקור רב עוצמה עבורנו. הוא מאפשר לנו להפעיל השפעה למען שמירת החירות". 64 שנה לאחר מכן יושב בבית הלבן נשיא שצמא להשפעה עולמית, אבל מסרב להקשיב להגיון הבסיסי של הנשיא קנדי ונשיאי ארצות הברית מאז.

פירוק סוכנות הסיוע מנוגד גם למושג ה"exceptionalism", הרואה את ארצות הברית כמדינה עם משימה ייחודית וייעוד להוביל את העולם מבחינה מוסרית ופוליטית, לקידום עקרונות החופש ושלטון החוק שבחוקה האמריקאית. דווקא טראמפ, מייסד תנועת ה-MAGA, המבקשת "להשיב לאמריקה את גדולתה", מוביל לניתוץ התפישה הזו של שליחות מוסרית וערכית אמריקאית, המגיעה גם עם מחויבות לערכי "תיקון עולם".

פירוק ה-USAID הוא מהלך מסוכן, שיפגע קשות באוכלוסיות עניות ברחבי העולם ויחזיר כמה צעדים לאחור את המאבק ברעב ובמחלות, אבל גם יביא לערעור היציבות הגלובלית בכלל ובמזרח התיכון במיוחד. ההשלכות של צעדים כאלו על ישראל, על ביטחונה ועל שותפותה האסטרטגית עם ארה"ב, עלולות להיות הרסניות.

סיוע החוץ של ארצות הברית הוא חלק בלתי נפרד מהאינטרסים הביטחוניים של וושינגטון ומהיכולת לשמור על יציבות ביטחונית באזורנו. התקציבים שמועברים לעזה ולגדה המערבית, כמו גם למדינות מפתח כגון ירדן ולבנון, אינם בגדר "פילנתרופיה". מדובר בכלים אסטרטגיים למניעת סבבי אלימות נוספים, לחיזוק ההשפעה האמריקאית, להבטחת קיומן של ממשלות פרגמטיות ולהגנה על מדינות מפני נפילה לידי גורמים קיצוניים. מדינות אחרות כמו סין או איראן ישמחו למלא את הואקום שעלול ממשל טראמפ להשאיר, וצפויה פגיעה משמעותית באינטרסים של ישראל ושל המדינות הפרו אמריקאיות האחרות באזור.

עניין של ביטחון לאומי

נכון להיום, הסיוע ההומניטרי המועבר לעזה תורם לא רק לרווחת האוכלוסייה המקומית, אלא גם מסייע בשמירה על הפסקת האש השברירית – תנאי הכרחי להחזרת החטופים וליצירת תחליף אזרחי לשלטון חמאס. בלבנון, הסיוע האמריקאי מחזק את הממשל החדש בניסיונו למנוע התחזקות נוספת של חיזבאללה. כל קיצוץ משמעותי במימון האמריקאי עלול להשיב את האזור למעגל הדמים.

המהלך של ממשל טראמפ-מאסק מבטל למעשה את מחויבותה של ארה"ב לביטחון בעלות בריתה. אם הקונגרס לא יתערב ויבטל את הגזירה, ישראל תמצא את עצמה לבד במאבק מול איומים מתעצמים בגבולותיה. המשמעות תהיה פחות תקציבים לפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי, פחות שקט במזרח התיכון ויותר מרחב פעולה לאיראן, לחיזבאללה ולחמאס.

סיוע אמריקאי למדינות האזור נועד לייצר השפעה לבת הברית החשובה ביותר שלנו ולמנוע הפתעות אסטרטגיות, ובכך להקטין את הצורך בהתערבות צבאית רחבת היקף. המאבק על המשך הסיוע האמריקאי אינו עניין פוליטי – הוא עניין של ביטחון לאומי.

על ההנהגה היהודית וידידי ישראל בארצות הברית לדרוש מהממשל ומחברי הקונגרס לפעול במהירות לעצור את המהלך המסוכן הזה. תמיכה דו-מפלגתית בישראל צריכה להישען על ההבנה כי סיוע חוץ אינו בזבוז תקציבי, אלא השקעה באינטרסים אמריקאיים וישראליים כאחד; "עוצמה רכה", שבלעדיה תאבד ארצות הברית חלק ניכר מהשפעתה באזור.

דווקא בשעה בה אנו מצפים לתחילתו של תהליך נורמליזציה, פירוק ה-USAID יעמיד אותו בסכנה עוד טרם נוצר. הממשל האמריקאי צריך לזכור כי כל פגיעה בסיוע עלולה להביא להסלמה קשה ולפגוע במעמדה של ארצות הברית כמתווכת וכגורם מייצב, ואיתה לפגיעה בלתי הפיכה בסיכוי לצעוד אל עבר עתיד של יציבות והסדרים מדיניים במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-6.2.25 באתר הארץ.

הפוסט מאסק מפרק, איראן צוחקת: המהלך שיערער את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האשמות וחששות

הדימוי הנוכחי של ישראל בתקשורת המצרית מתאפיין בשישה היבטים מרכזיים:

1. שחצנות ועיוורון אסטרטגי. התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמדינה המסתמכת יתר על המידה על עוצמתה הצבאית, מה שהוביל לעיוורון וחוסר יכולת להבין את כוונות האויב. ההסתמכות על העוצמה הצבאית גרמה גם להערכת חסר של השפעות הכיבוש הממושך על העם הפלסטיני. העובדה שמתקפת חמאס התרחשה יום לאחר 6 באוקטובר המיתולוגי העלתה מחדש את זיכרון מלחמת יום הכיפורים, שנתפשת במצרים כניצחון גדול על ישראל. העיוורון האסטרטגי הזה, לפי התקשורת המצרית, הוא שאפשר לחמאס להערים על ישראל ולהפתיעה.

2. אלימות ואכזריות מכוונת. התקשורת המצרית מתעלמת במכוון ממעשי האלימות של חמאס ומתמקדת באסונות אזרחיים, גם כאשר ישראל לא אחראית להם באופן ישיר. דוגמה בולטת היא האשמת ישראל בפגיעה המכוונת בבית החולים בעזה ב-17 באוקטובר 2023. למרות שהוכח כי האסון נגרם מרקטה של הג'יהאד האיסלאמי, התקשורת המצרית המשיכה להאשים את ישראל בטבח מכוון באזרחים חפים מפשע שחיפשו מקלט.

הביקורת מתחדדת במיוחד לאור המספר הגבוה של תינוקות, ילדים ונשים שנהרגו במהלך המלחמה. האשמות ישראל בביצוע פשעי מלחמה קיבלו חיזוק בעקבות החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג בנובמבר 2024 להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, המוצגים בתקשורת המצרית כ"שופכי דמים" (ספאח).

3. ממשלת טרור אידיאולוגי. התקשורת המצרית מציגה את ממשלת ישראל כתומכת בטרור אידיאולוגי ואינטלקטואלי נגד העם הפלסטיני. הדוגמה הבולטת ביותר היא התבטאותו של השר עמיחי אליהו שאמר כי הוא לא פוסל הטלת פצצת אטום על עזה. מעבר לגינוי החריף של משרד החוץ המצרי, הפרשנים בתקשורת הדגישו כי זהו ביטוי לטרור אידיאולוגי של שרי הממשלה. העובדה שאליהו נחשב בישראל לשר קיצוני שאינו מייצג את עמדת הממשלה אינה נתפסת כאמינה בעיני המצרים, שכן במצרים שר לא יעז להתבטא בניגוד לקו הרשמי של הממשלה.

4. מזימות נגד מצרים. לנוכח אמירות של בכירים ודיווחים בתקשורת הישראלית על אפשרות ל"גירוש כפוי" של תושבי עזה לסיני, התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמי שזוממת לפגוע בביטחון הלאומי של מצרים וביציבותה. החשש מפני גירוש פלסטינים לסיני, בין אם באופן מאורגן או עקיף, הוא אמיתי ומופיע באופן תדיר בתקשורת המצרית.

5. קולוניאליזם מתמשך. במשך שנים למדו תלמידי מצרים כי ישראל היא יציר האימפריאליזם ומשרתת אותו. התנהגותה במלחמה נתפשת כהמשך ישיר לכך. ההרס הנרחב ברצועת עזה והנוכחות הצבאית מפורשים כרצון לשוב ולהתנחל בה. דברי ראשי המתנחלים והסיקור התקשורתי מעצימים תדמית זו.

יתרה מזאת, קיימת הבנה מצרית שישראל לא תסתפק רק בשטחי הרצועה, אלא מבקשת להשתלט על אדמות ערביות נוספות, כמו החרמון הסורי ואזור החיץ שהוא חלק מהסכם הפרדת הכוחות עם סוריה מ-1974. רבים רואים בהתנהגות זו חלק מתוכנית רחבה יותר למימוש חזון "ישראל הגדולה" מהפרת ועד הנילוס.

6. התעלמות מהחוק הבינלאומי. ישראל מוצגת כמדינה הפועלת מעל לחוק ומתעלמת מדרישות המשפט הבינלאומי ההומניטרי. התעלמות זו נתפשת כהמשך ישיר להתעלמותה מיישום החלטות האו"ם הרבות בנוגע לסוגיה הפלסטינית. התקשורת המצרית מדגישה את חוסר הנכונות של ישראל לציית לנורמות ולכללים הבינלאומיים.

לא לבדה תשכון

הביקורת החריפה בתקשורת המצרית נובעת משתי סיבות עיקריות. ראשית, גישה מכוונת של המשטר המצרי, הן תחת מובארכ והן תחת סיסי, המאפשר ביקורת נגד ישראל כאמצעי לווסת לחצים. בדרך זו, המשטר מאפשר לחברה המצרית, הרואה בישראל יריבה ואף אויבת, לבטא את עמדותיה, ובמקביל מרגיע את הלחצים מצד גורמים איסלאמיים הדורשים פעולה נגד ישראל. הסיבה השנייה נעוצה בתגובה להתנהלות והצהרות של מקבלי החלטות ישראלים, המתעלמים לעיתים קרובות מרגישויות מדינות השלום.

המציאות במזרח התיכון השתנתה מהותית מאז הסכם השלום עם מצרים, ובפרט לאחר הסכמי אברהם. ישראל אינה עוד מדינה מבודדת באזור, והמלחמה הנוכחית מדגישה את נחיצות התיאום ושיתוף הפעולה עם מדינות השלום. אף שהקשרים מתנהלים בעיקר מול ההנהגה והמוסדות במדינות ערב, על ישראל להפנים כי דעת הקהל במדינות אלה היא כוח משפיע שלא ניתן להתעלם ממנו.

העוינות ההדדית שהתפתחה במהלך המלחמה המתמשכת בעזה אולי טבעית, אך על שני הצדדים מוטלת האחריות לראות מעבר למשבר הנוכחי. האתגר המשותף הוא לשמר ולחזק את יחסי השלום ואת התמיכה בהם בקרב שתי החברות, תוך גילוי רגישות והבנה הדדית גם – ואולי בעיקר – בתקופות של מתיחות.

המאמר פורסם ב-2.2.25 באתר הארץ.

הפוסט שלום קר מתקרר: המלחמה בעזה מערערת את היחסים בין ישראל למצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנורמליזציה עם סעודיה, כזכור, כמעט ונחתמה לפני 7 באוקטובר. מתקפת חמאס גרמה להקפאתה. למעשה,  אחת מהמטרות של המתקפה הייתה לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת, ובכך, לעת עתה, הצליחו חמאס ואיראן. סיומה של המלחמה ועסקת החטופים מייצרים כעת הזדמנות להשלים מהלך כמעט אפוי. למעשה, מדובר בהזדמנות אידיאלית משום שיש כאן חיבור בין שני אלמנטים הכרחיים הדרושים להזדמנות מוצלחת: האחד, שינוי גדול; והשני, רעיון או תוכנית אטרקטיבית.

השינוי הגדול מתרחש בשני מישורים: האחד, סיומה של המלחמה. ההיסטוריה מלמדת כי מלחמות יוצרות הזדמנות לשינויים גדולים, וזאת בשל השלכותיהן הטקטוניות על השחקנים והאזור. נהיר כי המלחמה גרמה לפגיעה קשה באיראן ובשלוחותיה – חיזבאללה, חות'ים, חמאס – כמו גם להוצאתה של סוריה מציר ההתנגדות. עם זאת, לא כל מלחמה הביאה בהכרח לניצול ההזדמנות, וזאת בשל היעדר מנהיגות, מנהיגות קצרת-רואי, עיקשות או איוולת מדינית.

המישור השני הוא ממשל חדש בוושינגטון בראשות טראמפ, המונע מאמביציה אישית להותיר את חותמו, ואולי בכך לקטוף פרס נוסף – נובל לשלום.

בד בבד, על השולחן מונחת גם הצעה אטרקטיבית – נורמליזציה עם סעודיה. האטרקטיביות של ההצעה מבחינת ישראל נובעת מכך שסעודיה אינה שחקן שולי; היא משחקת תפקיד מרכזי במפרץ, בעולם הערבי, בעולם האיסלאמי ובזירה הגלובלית בכלל. הסכם עימה יחזק את הקואליציה האזורית נגד איראן. לאור העובדה שכל הסכמי השלום והנורמליזציה שרדו את המלחמה הקשה, "המהלך הסעודי" יבצר את תהליך האינטגרציה של ישראל באזור שהחל עם השלום עם מצרים.

השפעתה באה לידי ביטוי בשלושה מישורים עיקריים: מבחינה מדינית, היא מובילה מהלכים אזוריים ובין-לאומיים. כך, למשל, ב-2002 היא פרסמה יוזמת שלום שהפכה ליוזמת השלום הערבית שמדי שנה עדיין מאושרת על ידי הפסגה הערבית, אולם ללא מענה ישראל רשמי. כמו כן, במהלך המלחמה אירחה הממלכה, תחת הנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, פסגה של העולם הערבי ושל העולם האיסלאמי. הייתה זו הפעם הראשונה ששני הארגונים הללו נפגשו במקום ובזמן אחד.

סעודיה ייסדה ומובילה, יחד עם האיחוד האירופי, את הקואליציה הבין-לאומית ובה כתשעים מדינות, הקוראת לפתרון שתי מדינות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ממש לאחרונה, ב-12 בינואר 2025, היא אירחה את שרי החוץ של ארצות הברית, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, טורקיה, וכן נציגי 11 מדינות ערביות, כדי לדון באירועים בסוריה. במילים אחרות, סעודיה אינה מוכנה להותיר את הזירה הסורית לטורקיה, קטאר וארגוני איסלאם קיצוניים.

מבחינה כלכלית, סעודיה היא הכלכלה הגדולה במזרח התיכון – גדולה אף יותר מזו הטורקית. היא נהנית מרזרבות נפט הגדולות בעולם ויכולת מיידית להגדיל את התפוקה. המשמעות היא שבמידה ויהיה מחסור בנפט בשווקים – למשל חרם על מדינה מסוימת כמו איראן או רוסיה, או בעקבות אסון טבע כפי שקרה במפרץ מקסיקו – סעודיה, יחד עם האמירויות, יוכלו להשלים את החוסרים במהירות וזאת כדי למנוע העלאה דרמטית במחירי הנפט שתוביל לזעזועים בכלכלה העולמית.

סעודיה גם משמשת עוגן ועורף כלכלי חשוב עבור מצרים וירדן. עשרות מיליארדי הדולרים שקיבלו מדינות אלו בעשור האחרון מהווים מרכיב מרכזי בשמירה על יציבות המשטר. המנוף הכלכלי צפוי לשמש את סעודיה גם במאבק על השפעה בסוריה לאחר הקמת המשטר החדש, ובלבנון לאחר בחירת נשיא חדש שאינו מקורב לחיזבאללה.

סעודיה משחקת גם תפקיד חשוב מבחינה תקשורתית בעולם הערבי, כאשר רשת אל-ערביה היא אף יותר פופולרית מאל-ג'זירה הקטארית. ולבסוף, לסעודיה מעמד מרכזי בתחום דת האיסלאם בשל מיקומן של מכה ומדינה בשטחה, אליהן עולים לרגל למעלה משני מיליון מוסלמים בשנה.

מכל הסיבות האלה, נורמליזציה עם סעודיה תפתח בפני ישראל לא רק את השוק הסעודי הגדול, אלא גם שער למדינות מוסלמיות נוספות – כמו אינדונזיה ועוד.

הבעיה העיקרית שנותרה היא כיצד לרבע את המעגל בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. אם לפני המלחמה דומה היה כי סעודיה תסתפק בעלה תאנה פלסטיני, הצהרות בכירים סעודים במהלך המלחמה מלמדים כי הסעודים עומדים על הקמת מדינה פלסטינית. מאידך, מזכיר המדינה האמריקני היוצא, אנתוני בלינקן, אמר כי הנורמליזציה "מוכנה לצאת לדרך", אך נדרשים שני תנאים: סיום המלחמה בעזה ו"נתיב אמין" (Credible pathway) למדינה פלסטינית.

בהנחה שהמלחמה אכן תסתיים, נותרה אפוא הסוגייה הפלסטינית אבן נגף עיקרית, במיוחד בעקבות המלחמה שהביאה לירידה בנכונות של הציבור היהודי להסכים להקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, סקר שנערך בתחילת ינואר 2025 על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי מצביע על כך, שלמעלה מ-70% מהציבור היהודי תומך בהחזרת החטופים והפסקת המלחמה, נורמליזציה עם סעודיה, "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים והקמת קואליציית ביטחון אזורית נגד איראן.

המושג "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים אומנם יכול לשמש מה שבשפה הדיפלומטית קוראים "דו-משמעות בונה", אולם הוא מותיר כמה ספקות: האם הוא יספק את הסעודים? האם יהיה פרטנר פלסטיני? האם יימצא הסדר ביטחוני ומדיני בעזה, בשיתוף כזה או אחר עם מדינות ערב המתונות, שירצה את הצדדים? התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות, אולם דומה כי על שאלה אחת לא צריכה להיות מחלוקת לגבי התשובה: יש הזדמנות. ועל כך אמר צ'רצ'יל: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, [אבל] אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי".

המאמר פורסם ה-29.1.25 באתר N12.

הפוסט לישראל יש הזדמנות להשיג בדיוק את מה שחמאס ניסה למנוע הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרי הימין הקיצוני שהצביעו נגד שחרור החטופים בירכו בלבביות את דורון, רומי ואמילי ואיחלו להן כל טוב. לאף אחד אין ספק ולו לרגע שהם או ראש הממשלה בנימין נתניהו שינו את דעתם בעניין זה. דקה לאחר הושלם השחרור, צה"ל פתח במבצע נוסף בג'נין בעוד שבצאלאל סמוטריץ' ואנשיו מתפארים בכך שהם קיבלו "פיצוי" עבור עסקת החטופים שהם התנגדו לה כל כך.

המצב הנפיץ בגדה, הרוע הרגיל של החמאס והלחצים הפנימים בתוך ממשלת ישראל – כל הגורמים הללו, ביחד ולחוד, עלולים לשבש לא רק את השלב השני של העסקה, אלא אפילו את זה הראשון.

ברגע שיתחילו לזרום לגדה אסירים "כבדים" כגון זכריה זביידי, שלא לדבר על רוצחים אף יותר אכזריים ממנו, הלחץ יגבר גם ברשות הפלסטינית וגם בישראל. אין לדעת האם הלחץ של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ – שזה עתה "שכנע" את הסעודים להשקיע בכלכלת ארה"ב כ-600 מיליארד דולר – יעשה את שלו.

אך מה יקרה אם העסקה אכן תושלם? מלבד השמחה על חזרתם של החטופים והצער על אלה שניתן היה להצילם בעבר, השלמת העסקה תהיה כרוכה באופן מהותי בחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה והתחזקותה בגדה המערבית.

מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית מסמנות כבר עכשיו: רק הרשות הפלסטינית יכולה להימצא בצד הפלסטיני של מעבר רפיח, וללא "הזמנתה", לא נעשה דבר. ההבדל הוא בניואנסים: במצרים מוכנים לשתף פעולה גם עם ראש הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן), בעוד שבאבו דאבי מתעקשים על שינויי גברי ברמאללה.

כך או אחרת, מדובר באותה רשות פלסטינית שנגדה ממשלת ישראל מסיתה בעקביות בעשור האחרון. הרשות הפלסטינית המוחלשת, המושחתת והעייפה הזאת היא התקווה היחידה למעשה של כל האזור: אין אף אחד אחר שרוצה או יכול לנהל את רצועת עזה (ואף אחד אינו יודע גם האם הרשות הפלסטינית, מחודשת או לא, תהיה בשלה לאתגר הזה).

הצלחתה של הרשות הפלסטינית היא גם תקוותם של הישראלים השפויים שרוצים להיפרד מהפלסטינים ולהגיע לאיזשהו הסדר. אם הרשות תקרוס – נשאר רק עם חמאס והג'יהאד האסלאמי בתור חלופה.

עסקת חטופים, אם תושלם, תסמן את חזרתן של הדיפלומטיה ושל שפיות. ולכן הסיכויים לכך שתושלם הם נמוכים, למרות רצונו של טראמפ והאפשרות לנורמליזציה עם הסעודים.

כל צעד עלול להיות הרסני, כל אמירה יכולה לשבש את התהליך הזה – שהוא בבסיסו תהליך אזורי, אך מזמן כבר לא ישראלי-פלסטיני בלבד.

מה מתכנן טראמפ למזרח התיכון

בנאום ההשבעה שלו, הנשיא טראמפ כמעט שלא התייחס לרוסיה, אך דיבר לא מעט על מזרח התיכון. אותו נשיא שבקדנציה הקודמת שלו תכנן להוציא את הצבא האמריקאי מסוריה והתחיל את תהליך היציאה מאפגניסטן, מדבר כעת על שלום אזורי ואולי אפילו עולמי, כאילו שהיה מלכת יופי בתחילת דרכה.

טראמפ רוצה עסקה גדולה בין ישראל וסעודיה, הוא מוכן לדבר עם אבו מאזן (בין השניים מתקיימת תקשורת לא רעה מאז שטראמפ נבחר שוב לנשיאות), הוא מעוניין להגיע להסכם גם עם איראן – במטרה להימנע ממלחמות וסכסוכים ועל מנת להרחיק את החיילים האמריקאים מחזיתות רחוקות וזרות.

עם השינויים המפליגים בסוריה ובלבנון, עם החלשה משמעותית של איראן והתרחקותה של עיראק ממנה, ועם הלחץ הכבד שהופעל על נתניהו, נראה שלטראמפ יש מומונטום והוא עתיד ליהנות ממנו בתקופה הקרובה.

אך מה יקרה אם השחקניות המזרח תיכוניות לא ישחקו לפי הכללים של טראמפ? לא בטוח שיש לנשיא האמריקאי הקפריזי מדיניות חליפית לתסריטים הבאים שכרגע נראים רחוקים ואף בלתי אפשריים, אך בפועל יכולים להתממש ולהרעיד את כל האזור.

נתחיל מעצמנו: כרגע עסקת החטופים יצאה לדרך, אך גורמים רבים מאוד בישראל וגם באזור מוכנים לעשות הכל על מנת להכשיל אותה. בחמאס ינסו להוציא לפועל אינתיפאדה בגדה המערבית, ובישראל, כרגיל, ישחקו לידיו ויגבירו עוד יותר את הלחץ על האוכלוסייה האזרחית.

האם עסקת החטופים תוכל להתממש גם אם הגדה תבער? מתנחלים קיצוניים עושים לא מעט על מנת להוסיף שמן למדורה – ואם היא תצא מכלל שליטה, גם טראמפ לא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

המוקד השני של חוסר יציבות נמצא במדינות ערביות שגובלות בישראל – מצרים וירדן. אם תבער הגדה, הפגנות ענק ירעידו גם את עמאן ואת קהיר.

זה יקרה לא רק בגלל הסנטימנט הפרו-פלסטיני, אלא גם בעקבות האירועים הדרמטיים בסוריה, שם ארגון אסלאמיסטי הפיל את משטרו של בשאר אל-אסד ועלה לשלטון. ארה"ב נשענת על המדינות הללו במזרח התיכון. מה יעשה טראמפ אם אי-יציבות תתפשט גם אליהן?

והמוקד השלישי הוא איראן. טראמפ אינו מתנגד לעסקה עם הרפובליקה האסלאמית, אך לא יסכים לה בכל מחיר. גם השותפים הסעודיים שלו אינם מעוניינים במלחמה. במקרה של כשלון העסקה, הוא יגביר את הלחץ הכלכלי על איראן וינסה לחנוק אותה, כמו שביידן ניסה לחנוק את רוסיה.

במקרה כזה, איראן עלולה לבחור באופציה המסוכנת ביותר: חציית הקו האדום אל עבר פצצה גרעינית. טראמפ – שאינו מעוניין במלחמה נוספת, בוודאי לא במזרח התיכון – עלול למצוא את עצמו במצב שהוא יצטרך להכיל את איראן הגרעינית רק בגלל שכל אופציה תהיה מסוכנת אף יותר.

צבא לבנון החל להיכנס למעוזים של חזבאללה

בלבנון דורשים שישראל תצא מדרום המדינה במועד שנקבע – ביום ראשון, 26 בינואר – אך אפילו בביירות לא מאמינים שהתנאים לכך הבשילו.

התקשורת הלבנונית דיווחה השבוע על מהלך הפריסה של הצבא הלבנוני בדרום, ולא מעט כתבים ופרשנים ציינו שהצבא הלבנוני יתקשה להיכנס לאזורי חזבאללה מובהקים וכי כרגע הוא מבצע את המהלכים הללו באיטיות רבה.

בישראל דורשים לדחות את היציאה מלבנון לפחות בחודש, אך גם זה לא בטוח שיעזור. מה יקרה במהלך חודש שלא קרה במהלך חודשיים? האם הממשל הלבנוני החדש יצליח להמציא מחדש גם את הצבא הלבנוני הכושל?

ייתכן מאוד שבגלל הלחץ האמריקאי והצרפתי, הצדדים יסכימו כל פעם לדחות את המועד, תוך כדי זה שהצד הלבנוני דורש בתוקף "לסיים את הכיבוש של דרום לבנון באופן דחוף".

חיזבאללה כמובן ינצל את המצב הזה על מנת להסית נגד הנשיא ג'וזף עאון, אך האמת היא שנוכחות צה"ל בדרום לבנון לא באמת מטרידה את הלבנונים ברגע זה – כל עוד הנוכחות הזאת מוגדרת ונראית זמנית, כל עוד ישראל לא מתחילה לסלול כבישים או להכניס מתנחלים הזויים שחולמים בקול על הקמה של "מעלה בינת ג'בייל" או "גבעת בופור".

יחד עם זאת, אם הנוכחות הזאת תמשך זמן רב, הנשיא החדש יתקשה להסביר את המציאות לעם שלו. עאון, רמטכ"ל לשעבר, יודע מצוין מה נדרש על מנת שצבא לבנון יהפוך לצבא אמיתי. השאלה היא אם הוא יצליח להשיג את המטרה הזאת.

שר החוץ הסורי מופיע בדאבוס

על רקע ניסיונותיה של סוריה לחזור לזירה הבינלאומית והאזורית, הופיע שר החוץ הזמני שלה, אסעד חסן א-שיבאני, בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס.

בדיון פומבי עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, הציג שיבאני את סוריה כיעד אטרקטיבי להשקעות זרות, למרות ההרס הנרחב שספגה במלחמת האזרחים הנמשכת כבר למעלה מעשור.

לדברי שיבאני, סוריה מעוניינת בשיקום תשתיות בתחומי התקשורת, התחבורה, הנמלים, החינוך, הבריאות והאנרגיה. "איננו רוצים להסתמך רק על סיוע הומניטרי. אנחנו שואפים לבנות מחדש את סוריה בידינו שלנו", אמר שיבאני, תוך שהוא מציין שיתופי פעולה עם מדינות המפרץ לשיקום רשת החשמל.

קשה להאמין שלפני חודשיים הנשיא הסורי בשאר אל-אסד התקבל בחום רק במוסקבה, מינסק וטהרן ועל מנת להרוויח כסף מהצד, ניהל אמפריית קפטגון והציף בסם המסוכן את כל המזרח התיכון. כל עוד אסד ישב בארמון הנשיאות בדמשק, לסוריה לא היה סיכוי לשיקום.

אך גם עכשיו לא כל המכשולים הוסרו: השליטים הסוריים החדשים יצטרכו קודם להוכיח את עצמם למערב שמודאג מהנטייה האסלאמיסטית החזקה ולפי שעה אינו ממהר להזרים כסף לכלכלה הסורית השברירית.

במקביל להופעתו בדאבוס, הדגיש בדמשק השליח המיוחד של האו"ם גייר פדרסן את הצורך הדחוף בטיפול במשבר הכלכלי הסורי וקרא להקלה בסנקציות כחלק מתהליך ייצוב רחב יותר. פדרסן מנה שבעה אתגרים מרכזיים העומדים בפני סוריה, ביניהם איחוד הפלגים החמושים, טיפול בסוגיות בצפון-מזרח המדינה, והתקדמות לקראת מעבר פוליטי הכולל חוקה חדשה ובחירות חופשיות.

היום הזה בתולדות המזה"ת: הפיגוע הכפול בבית ליד

ב-22 בינואר 1995, בשעה 09:30 בבוקר, בשעה שבה חיילים רבים עמדו בתחנת אוטובוס גדולה בצומת בית ליד בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים, חדר מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל לתוך קהל החיילים ופוצץ חגורת נפץ במשקל של כ-10 ק"ג.

בפיצוץ זה – הראשון מתוך שניים – נהרגו תשעה חיילים ועוד שלושה נפצעו קשה. חיילת אחת נפטרה בדרך לבית החולים, ושניים נוספים נפטרו כעבור שבוע.

כעבור שלוש דקות פוצץ עצמו מחבל שני בין הפצועים, החיילים ועוברי האורח שנחלצו לעזרת נפגעי הפיצוץ הראשון. בפיצוץ זה נהרגו תשעה חיילים שהגיעו לסייע, וכן נהג משאית שחנה בסמוך.

הפוסט אם עסקת החטופים תושלם, יהיה כאן מזרח תיכון אחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש קווים משותפים בין וויטקוף לג'ייסון גרינבלט, שליחו של טראמפ בקדנציה הקודמת, אבל גם הבדלים משמעותיים. שניהם עורכי דין יהודים מניו יורק, אוהבי ישראל בכל ליבם. אך על אף הדמיון בנקודת המוצא שלהם, ההבדלים בין השניים עשויים לשקף שינוי מהותי בתפיסתו של טראמפ בין שתי כהונותיו.

גרינבלט קיבל את תפקידו בשל מעמדו כעורך דין בעסקיו של טראמפ המתמחה במו"מ. לעומתו, וויטקוף הוא אומנם עורך דין בהכשרתו, אך עזב את עולם המשפט במהרה לטובת עולם העסקים. לאורך הקריירה שלו הוא התבלט כאחד מאנשי הנדל"ן המובילים במנהטן, עם עסקאות גדולות שכוללות בניינים מפורסמים כמו וולוורת' וה"דיילי ניוז" במנהטן. הונו מוערך בחצי מיליארד דולר.

ההבדלים התרבותיים והאידיאולוגיים ביניהם בולטים. גרינבלט, יהודי אורתודוקסי שבנו למד ב"ישיבת הכותל", משדר מחויבות עמוקה לערכים מסורתיים.

מנגד, וויטקוף מייצג סוג אחר של יהדות – בעבר סופר עליו כי הוא מחזיק על שולחנו את הספר "יהודים קשוחים", המספר על מאיר לנסקי ובאגסי סיגל וחבריהם למאפיה היהודית של שנות ה־40 בניו יורק. וויטקוף מעריץ כוח, עוסק בסגירת עסקאות קצרות וממוקדות, ופחות מחבב משאים ומתנים ארוכים ומתישים.

הבדל מהותי נוסף בין השניים טמון באינטרסים שהם מביאים עימם. גרינבלט שירת את טראמפ מתוך נאמנות מוחלטת לבוס, והביא עימו קשר רגשי לישראל.

לעומתו, וויטקוף מגיע עם היסטוריה עסקית מורכבת, ולצידה אינטרסים אישיים רבים ומגוונים. השקעתו במלון פארק ליין במנהטן לפני מספר שנים הסתבכה בעקבות האשמות הונאה נגד שותפו, מה שהוביל לכך שתוכניות להפוך את המלון למלון דירות יוקרה נתקעו.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי – קרן העושר של דובאי ורשות ההשקעות של קטאר, שהשקיעו מאות מיליוני דולרים ושחררו את וויטקוף מההשקעה הבעייתית.

וויטקוף הוא איש עסקים ממולח עם קשרים ואינטרסים בעולם הערבי. הוא מעריץ את הכוח היהודי מחד, אך גם מבין את הפוטנציאל העסקי של מדינות המפרץ.

טראמפ הכיר את שני הצדדים הללו לפני שמינה אותו. מחד, קשריו החמים לישראל, ומאידך, קשריו העסקיים בעולם הערבי. שילוב זה הופך את וויטקוף לשליח אידיאלי – דמות שכל צד יכול לראותה כמי שחשה אהדה כלפיו. זאת בניגוד לדימויו החד־צדדי של גרינבלט, שלמרות מאמציו לשדר פתיחות, לא נתפס כאובייקטיבי בעיני המתדיינים הערבים.

וויטקוף הגיע לאזור ל"ביקור פרטי" עוד לפני השבעת טראמפ, ושידר שהוא כאן כדי לעשות עסקים. אין לו סבלנות למשיכת זמן מיותרת בנושאים מהותיים כמו סוגיית החטופים או הנורמליזציה עם סעודיה.

טראמפ, שחולם על זכייה בפרס נובל לשלום, לא מינה את וויטקוף כדי לערוך סבבי נסיעות חסרות תוחלת, אלא כדי לסגור עסקאות – חטופים, נורמליזציה והמשמעות שכרוכה בה לגבי האופק המדיני לפלסטינים.

הגישה הנוכחית של טראמפ משדרת מיקוד בתוצאות ולא בסנטימנטים. באמצעות השיתוף לאחרונה של אמירותיו של ג'פרי סאקס, פרופסור לכלכלה שביקר בבוטות את נתניהו, הבהיר טראמפ שהוא לא מחויב לאף צד באופן מוחלט. מבחינתו, מי שלא ישתף פעולה עם קידום עסקאות השלום, עלול למצוא עצמו בצד הדרך.

בסופו של דבר, וויטקוף מגלם בגישתו ובדמותו את השינוי המהותי במדיניות טראמפ – גישה ממוקדת, ישירה ובלתי סנטימנטלית, שמכוונת לסגור עסקה ולייצר תוצאות ברורות בשטח.

את המילים המחבקות תזכה ממשלת נתניהו לקבל מהשגריר המיועד מייק האקבי ואולי גם ממזכיר המדינה מרקו רוביו, אבל את הדרישות הבלתי מתפשרות היא תקבל בלי סנטימנטים מטראמפ ושליחיו בבית הלבן.

המאמר פורסם ב-18.1.25 באתר מעריב.

הפוסט מעריץ הכוח ושונא המו"מ הארוכים: הכירו את האיש שינהל את המזרח התיכון – מאמריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בלבנון יהיה כעת בעל בית, לאחר יותר משנתיים שבהן לא צלחו הניסיונות לבחור נשיא חדש למדינה. עאון נתמך על ידי הציר הבינלאומי המתנגד לאיראן (ובעיקר על ידי ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת) ומגיע מתוך הממסד הצבאי שאמון על יישום הפסקת האש עם ישראל. אלו הן בשורות טובות, אך מימוש הפוטנציאל שבהן תלוי רבות באופן שבו תתנהל ישראל.

להמשיך להחליש את חיזבאללה

בשנה החולפת ישראל הכתה את חיזבאללה. הפעלת הכוח שלה בלבנון בקיץ-סתיו 2024 הביאה את הארגון – בסיוע מאמצי התיווך האמריקאיים – להסכים בחודש נובמבר להפסקת אש של 60 יום, ובכך לוותר על התחייבותו להמשיך בלחימה כל עוד ישראל מוסיפה להילחם בחמאס בעזה. היחלשות הארגון גם נתנה את האות למהלך המוצלח של האופוזיציה הסורית להפלת שלטון אסד, בעל בריתם של חיזבאללה ואיראן.

הפסקת האש עם חיזבאללה היא בין ההישגים המדיניים היחידים שישראל הצליחה להשיג מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, וחשיבותה רבה. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף, חדל כמעט לחלוטין ירי הטילים על יישובי הצפון. אף שרבים מתושבי הצפון עדיין אינם מרגישים בטוחים דיים לחזור לביתם, סקרי דעת קהל מעידים שרוב בציבור הישראלי תומך בהפסקת האש. תמיכה זו ניכרת גם מצד מדינות האזור ובעלות בריתה של ישראל במערב.

האינטרס הישראלי צריך להיות להפוך את ההפוגה הזמנית בלחימה לקבועה, ולממש את ההזדמנויות שהיא יוצרת – ובהן החלשת חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית ושינוי הדרגתי באופי היחסים בין ישראל ללבנון. ואולם, ככל שסיום 60 ימי הפסקת האש מתקרב, מתרבים הספקות לגבי מחויבותה של ישראל להסכמות שהושגו ולסיום הלחימה בגזרה הצפונית. על ישראל לפעול בחוכמה, גם בזירה הצבאית וגם בזו המדינית, באופן שישרת בצורה מיטבית את יעדיה האסטרטגיים לאורך זמן.

זמזומים מעל ביירות

למרות שחיזבאללה הובס (בסבב הזה) על ידי ישראל, הוא טרם הובס בזירה הפנימית ופועל לנסות לשמר את נכסיו ומעמדו. חיזבאללה הוא מייצג אותנטי של חלקים משמעותיים מהציבור הלבנוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בפרלמנט הלבנוני, שבו לארגון יש נציגים והשפעה. סקר של מכון אמריקאי מראשית 2024 הראה ש-93% מן השיעים במדינה – כרבע מאוכלוסיית לבנון – החזיקו בזמנו בדעה חיובית על חיזבאללה. לקראת הבחירות לנשיאות, המועמד המועדף על חיזבאללה בחר לפרוש מהמרוץ ולהכריז על תמיכה בעאון, מחשש לתבוסה אפשרית שתעיד על חולשת הארגון.

מנגד, מתנגדי חיזבאללה בלבנון מזהים שעת כושר לשנות את מאזן הכוחות, ופעלו בהצלחה מאז כינון הפסקת האש לבחור נשיא חדש למדינה. בעיניהם, מדובר היה בהזדמנות ליצור הנהגה חדשה, שמתנגדת לחיזבאללה ומקורבת למערב ולמדינות ערב המתונות. לישראל, למרות עוצמתה הצבאית, אין יכולת השפעה משמעותית על הזירה הפנים לבנונית, ועליה להימנע ממהלכים שיציירו אותה – כפי שכבר קרה בשנות ה-80 – כמי שמנסה להכתיב תהליכים ולהמליך מלכים שם.

עם זאת, מהלכיה של ישראל בהחלט יוצרים הקשר שמשפיע על התפתחויות הפנים בלבנון. בעבר זכה חיזבאללה לתמיכה גם מעבר לבני העדה השיעית במדינה, משהצטייר כמגן הריבונות הלבנונית הרמוסה מפני ישראל רבת העוצמה. ישראל צריכה כעת להפעיל את כוחה הצבאי בזהירות, כדי שלא להגביר מחדש את התמיכה הדועכת בחיזבאללה ברחוב הלבנוני.

יש לצמצם את טביעת הרגל הצבאית של ישראל בלבנון, לרבות טיסות של כלי טיס המזמזמים – על פי דיווחים מלבנון – מעל ביירות, ולהימנע ככל שניתן מעימותים עם חיילי צבא לבנון. אלה אמורים – לפי הסכם הפסקת האש – למלא תפקיד מרכזי בהחלפת חיזבאללה, ולישראל יש אינטרס להעצים אותם. ברמה הטקטית, המשך הפגיעה של צה"ל בצבא לבנון צפוי להחליש את נכונותו להתעמת עם חיזבאללה. ואילו ברמה האסטרטגית, המשך הפגיעה עלול להחליש את מעמדו של ג'וזף עאון, עת יעבור מתפקיד הרמטכ"ל לכס הנשיא.

לקחי מלחמת לבנון הראשונה

בלבנון מתלוננים על הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד ישראל ומדווחים על יותר מאלף הפרות שכאלו מאז סוף נובמבר. הדבר מעורר כעס, מצטייר כפעילות ישראלית דורסנית שפוגעת ללא צורך באזרחים, ומקשה על יצירת מנגנונים שיאפשרו קידום אינטרסים משותפים לשתי המדינות. על ישראל להפסיק את ההפרות הללו, בכפוף לזכות ההגדרה העצמית המוזכרת בהסכם הפסקת האש, ולעצור את ההרס השיטתי שהיא זורעת בכפרים שכבשה בדרום לבנון.

המשך ההתנהלות הישראלית הנוכחית הוא קרקע פורייה לתמיכה בחיזבאללה. הוא גם יוצר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון, שעשויים להיות בני שיח חשובים בניסיונות עתידיים להגיע להסכמות על סימון הגבול היבשתי בין המדינות ולהגדיר מחדש את אופי היחסים ביניהן.

ישראל צריכה ללמוד מחוויית מלחמת לבנון הראשונה. ההישגים הצבאיים המהירים שלה כורסמו אט אט נוכח המצב הפנימי בלבנון. את מקומו של הכוח הפלסטיני שהוגלה בזמנו לתוניסיה תפס כוח חזק עוד יותר, חיזבאללה, שהפך לבעיה אסטרטגית, בין היתר, נוכח הקשר שלו עם איראן. אל לנו להסתנוור מן ההישג הצבאי קצר הטווח שהושג לאחרונה. לבנון היא מדינה מורכבת וקשה להשפעה, אך תוצאות המלחמה כבר הניעו בה מהלכים פנימיים שעשויים לעלות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

על ישראל להימנע כעת מגרימת נזק ופגיעה בתהליך הפנימי בלבנון, להביע מחויבות למימוש הפסקת האש – כולל נסיגת צה"ל מדרום לבנון, להצהיר על רצונה בעתיד של שלום עם מדינת לבנון ולהשקיע מבחינה מדינית בהרחבת התיאום וערוצי הקשר עמה, בסיוע גורמים בינלאומיים דוגמת האו"ם, ארה"ב, צרפת ומדינות המפרץ. הדבר חשוב עוד יותר לאור השינויים הדרמטיים שמתחוללים בסוריה, שישפיעו בשנים הקרובות על עתיד האזור כולו.

שימוש מוגזם ומתמשך של ישראל בכוחה הצבאי מול לבנון עלול להביא לקריסה קרובה של הפסקת האש, להרחיק מתושבי הצפון את החזרה לביתם, להוביל לפגיעה נוספת בחיילי צה"ל, לחזק את חיזבאללה, להגביר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון ולהעלים את ההישג הצבאי המרשים של ישראל. ישראל נדרשת כעת לפעול בחוכמה, מבחינה מדינית וצבאית, ולא לתת להזדמנות הלבנונית לחמוק. את הפסקת האש יש לממש, לשמר ולהפוך לקבועה.

המאמר נכתב על-ידי ד"ר אהוד ערן, ד"ר נמרוד גורן והשגריר בדימוס מיכאל הררי, ופורסם ב-16.1.25 באתר הארץ.

הפוסט בלי הפרות ובלי התערבות בפוליטיקה הפנימית: הפסקת אש בצפון היא אינטרס ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באוסלו ובקמפ דיוויד וגם בשיחות המאוד מתקדמות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט עם אבו מאזן, הייתה חסרה ההבנה של ההכרח במהלך אזורי רחב, שיאפשר לפלסטינים להעמיס על כתפיים רחבות יותר את הפשרות הנדרשות מהם ויספק לישראלים את התמריץ של פירות השלום האזוריים.

הימין הישראלי ניסה לנצל את הכישלון כדי לקדם גישות הפוכות – אריאל שרון ניסה את החד צדדיות בעקבות קביעת אהוד ברק שאין פרטנר להסדר, ובנימין נתניהו שיווק את האשליה שאפשר להשיג שלום אזורי ללא מרכיב פלסטיני. שתי הגישות הללו התפוצצו לנו בפנים באופן טרגי ב-7 באוקטובר.

אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז פגעו אנושות בפנטזיות של רוב הפלסטינים להשגת רוב במדינה אחת דמוקרטית, לאחר שנואשו מהתקוות למדינה משלהם. הטבח הנורא ב-7 באוקטובר הקשה את ליבם של ישראלים רבים שהאמינו בעבר בשלום מהסיבות המוסריות של הצורך לסיום השליטה בעם זר. חומות הפחד והעוינות גבהו בקרב הישראלים והפלסטינים גם יחד, שני עמים ששילמו בשנה ושלושת החודשים האחרונים מחיר כבד מנשוא.

עלינו להפנים שבציבור הישראלי הנושא החשוב ביותר הוא ביטחון. התעלמות מכך, כמוה כטמינת הראש בחול אל מול המציאות שהשתנתה. אחרי השבעה באוקטובר, הציבור הישראלי מפוחד יותר, חשדן יותר ופחות מוכן לשקול שיקולים מוסריים. על כן גם לאלו בינינו, כולל הח"מ, שמאמינים שיש לסיים את הכיבוש כדי להימנע מהפגיעה המוסרית והאסטרטגית בדמוקרטיה הישראלית, יש להציע לאזרחי ישראל הסדר שמאפשר את הדבר לו הם מייחלים יותר מכל, ביטחון.

ביטחון שמביאים הסדרים מדיניים כפי שיש לנו עם ירדן ומצרים. ביטחון ביצירת חזית אזורית מאוחדת אל מול הציר של הג'יהאדיזם השיעי בהובלת איראן ושל הג'יהאדיזם הסוני שעלול להיווצר בגיבוי טורקיה לאחר נפילת משטר אסד בסוריה.

סקרי מרכז אקורד לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, שנערכו גם בתקופות הקשות ביותר של הלחימה, מגלים שהציבור הישראלי מוכן לקבל מדינה פלסטינית, באם היא תגיע בדמות הסכם נורמליזציה כולל של ישראל עם מדינות ערב. רוב הציבור הישראלי (כ-61%) מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני סיפוח.

נתונים אלו מצביעים על כך שבסופו של דבר, גם כשרוחות המלחמה נושבות, הציבור הישראלי ריאלי הרבה יותר ממנהיגותו הנוכחית ומבין שהדרך לביטחון עוברת בנורמליזציה, שתכלול הקמתה של מדינה פלסטינית לצד הכרה כלל ערבית במדינת ישראל.

המציאות כיום מחייבת קידום הסדר אזורי של פתרון 23 המדינות, שכולל את מדינות ערב, מדינה פלסטינית מפורזת וישראל כחלק אינטגרלי במרחב. לצערי הרב, רוב גדול של אזרחי ישראל אינו מתעניין בסיום הכיבוש מהסיבות המוסריות. אבל ההסכמים שיביאו לישראלים את פירות הביטחון והשגשוג, יזכו לתמיכה ציבורית.

האתגר של מחנה השלום הוא להביא ליישום היוזמה הערבית שהוצגה לראשונה ב-2002 כיוזמה סעודית, אך הפכה למעשה ליוזמה של הליגה הערבית על כל חברותיה. היוזמה מציעה נורמליזציה מלאה בין מדינות ערב לישראל בתמורה לפתרון כולל לסכסוך הפלסטיני על בסיס קווי 1967. בתקופת נשיאותו של ברק אובמה הוסיפו מדינות ערב את עקרון חילופי השטחים ליוזמה לבקשת מזכיר המדינה ג'ון קרי.

הסכמי אברהם אמנם פתחו דלת לנורמליזציה אזורית ולשיתופי פעולה כלכליים, אך התעלמותם מהסוגיה הפלסטינית הגבילה אותן למספר מוגבל של מדינות והם לא פתרו את סוגיית היסוד של הסכסוך הערבי-יהודי. כיום, לאחר ה-7 באוקטובר, אף אחת ממדינות ערב לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והסעודים מאד ברורים שנורמליזציה חייבת לכלול מדינה פלסטינית.

הלקח החשוב מהסכמי אברהם הוא שהציבור הישראלי העדיף את הנורמליזציה על הסיפוח, שנמנע בזכות דרישת איחוד האמירויות מדונלד טראמפ. בנוסף, מאז ההסכמים למדו ישראלים רבים את יתרונות הנורמליזציה ורבים מאלו שראו בערבים אויבים בלבד מצאו באיחוד האמירויות, בבחריין ובמרוקו את היעדים התיירותיים המועדפים עליהם, ונהנו מהיכולת לטוס בזול ובזמן מופחת למזרח הרחוק.

המתווה האזורי, כולל המדינה הפלסטינית, נבנה על ידי ממשל ג'ו ביידן יחד עם מדינות ערב גם כדי לסיים את המלחמה בעזה והשגת חלופה שלטונית לחמאס. המתווה הזה הוא גם אינטרס מובהק של ממשל טראמפ ושל כל העולם הסוני בהובלת סעודיה, ולהם יש סיכוי להצליח לטפל בהתנגדויות של הימין הישראלי יותר טוב מאשר ממשל ביידן היוצא.

על מחנה השלום הישראלי לאמץ את שיח התועלת שבהשתלבות במרחב. שיח שיציב לצד השלום את הערכים של חיזוק הביטחון, הכלכלה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, מדבר לכלל הישראלים.

את הממשלה הנוכחית, עליה השתלטו הגורמים הקיצוניים ביותר בימין הישראלי, זה לא ישכנע, אבל אם זה יהיה רצון הציבור, בסופו של יום תוקם כאן ממשלה שפויה שתפעל כדי להוציאו אל הפועל.

יש לייצר מענים שמתאימים לישראל של 2025 – פתרונות מעשיים לבעיות היומיום, להיעדר הביטחון, ולכלכלה הזקוקה לדחיפה. להפוך את הסכסוך הישראלי פלסטיני ממוקש בפני ההשתלבות ישראלית במרחב, למפתח לקידומה.

המאמר פורסם ב-10.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מדינה פלסטינית היא כרטיס הכניסה של ישראל למרחב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשובה ביותר הגדרתו את מתקפת ה-7 באוקטובר בתור "מעשה ברברי חסר כל הצדקה", גינוי חד-משמעי שמבחינת רוב מוחלט של הישראלים מהווה נקודת פתיחה מינימלית לכל שיח עם העולם הערבי והמוסלמי. זו למעשה הנקודה החשובה ביותר בדבריו של אל-ע'שיאן, ולמעשה זוהי קריאתו לפעולה, כדבריו: "אני מציע נקודת התחלה אחת: דיאלוג ברמת הביניים בין ערבים לישראלים. במקום לחתור להכרזות ניצחון מדומות, עלינו ליצור שיח רציני יותר. לצד מאמצי השלום מלמעלה ומלמטה, נחוץ דיאלוג אנליטי יסודי המבוסס על רשת של חוקרים, מומחים, עיתונאים ואקדמאים". אנו מברכים על קריאתו של אל-ע'שיאן, ומציעים להרחיב את יריעתה למעשה.

בתפיסת עולמי, כרב יהודי אורתודוכסי, הדת היא חלק מרכזי בבעיה הישראלית-פלסטינית בפרט, ובמזרח התיכון בכלל. המטרה שלי ושל שותפיי הרבנים והרבניות, והם רבים בישראל ומחוצה לה, היא להעביר את הדת לצד השני של המשוואה, לצד הפתרון. למעשה, טענתנו מרחיקת לכת אף יותר. לא רק שהדת יכולה וצריכה להיות חלק מהפתרון, אלא שלמשעה לא יתכן פתרון ארוך טווח ללא מעבר דרך המימד הדתי בהקשר הנוכחי. הסיבה לכך היא שבמזרח התיכון הדת והמסורת משחקות תפקיד בעל משקל עצום בעיצוב ההתנהגות הן של פרטים ושל קהילות והן של מדינות ומערכות יחסים דיפלומטיות. ההתעלמות מהמימד הדתי והנסיון ליישב סכסוכים רק על בסיס אינטרסים משותפים לא הוכיחה את עצמה עד כה, ואין סיבה להניח שהיא תצליח בעתיד.

איננו מציעים גם להתעלם מהאינטרסים חלילה. במובן זה, הישראלים חולקים אינטרס משותף במלוא מובן המילה עם הסעודים, ושותפים לחשש שלהם – כהגדרתו של אל-ע'שיאן – מפני "אזור שקוע בתסיסה ובסכסוך" ו"חוסר יציבות אזורית". לפעמים יש לחזור על המובן מאליו: רוב ככל הישראלים מעוניינים בשלום וביציבות, ולא במלחמה אינסופית. מובן מאליו גם שאין כל בסיס לתיאוריות הקונספירציה חסרות השחר על אודות שאיפות ההתפשטות של ישראל במזרח התיכון. אנו מעוניינים להתקבל כשותף שווה בין שווים במזרח התיכון, עם יחסים רשמיים וגלויים ולא במעמד של פילגש, כפי שניסח זאת יפה אל-ע'שיאן.

הצעד הראשון, כפי שהציע אל-ע'שיאן, הוא אכן שיח בדרגי הביניים. אנו מציעים, עם זאת, לצרף לרשימת החוקרים, המומחים, העיתונאים והאקדמאים גם את אנשי הדת משני הצדדים (אגב, רבים מאיתנו ממילא חובשים גם כובע נוסף כמומחים, חוקרים וכדומה). שיח שיתקיים בלעדיהם, בלעדינו, יוכל להניב תובנות מרתקות עבור אליטות מסויימות אך הוא  לא יצליח להניע תהליכי עומק, לשנות עמדות והתנהגות או לשכנע שחקני וטו בשני הצדדים שבלעדיהם שום הסכם לא יוכל להיחתם, וגם אם יחתם סיכוייו להחזיק מעמד קלושים. את הטעות הזו, של הדרת אנשי הדת משני הצדדים, עשו כבר באופן מודע בהסכמי אוסלו כי אדריכליו ראו באנשי הדת בעיה. הם צדקו, אך לא השכילו להבין שיש להפוך אותם לחלק מהפתרון אחרת פשוט לא יהיה פתרון, ואת הסוף כולנו מכירים. הבה נימנע מחזרה על טעויות העבר ונלמד ממנו.

לצד הדאגה לאינטרסים המשותפים עלינו לדאוג גם לזהויות השונות שלנו. אין לנו שום כוונה, וגם לצד המוסלמי אין כוונה כזו, לוותר, לשנות או לבצע התאמות בזהויות ובמסורות העתיקות שלנו כדי לאפשר את קידומם של אינטרסים קצרי-טווח. אנו מציעים גישה הפוכה, המתמקדת בקריאת עומק ושיחות עומק על אודות המקורות המשותפים שלנו, שיאפשרו לנו להפוך את הזהויות השונות שלנו מגורמים שמציבים אותנו במאבק אלו מול אלו לגורמים שהופכים אותנו לשותפים לעתיד טוב יותר. לאחר שנים רבות של שיח עמוק מול מנהיגים ברחבי העולם המוסלמי, ועם קבוצת רבנים הולכת וגדלה הבקיאים באיסלאם, בקוראן וחלקם אף דוברי ערבית, אנו משוכנעים ביכולת של שיח כזה להניב תוצאות משמעותיות וסבורים שבשלה העת להרחבתו.

המשוררת העברית רחל בלובשטיין, אשר מקומה בתרבות הישראלית כה מרכזי עד שהיא נקראת פשוט "רחל המשוררת", שאלה באחד משיריה המפורסמים ביותר:  "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?". אנו רואים במאמרו של אל-ע'שיאן הושטת יד, חשובה מאין כמוה, ואנו אומרים לו בפשטות: הנה היד האחות, הבה ניפגש.

הפוסט האם יד מושטת תפגוש יד אחות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסתו של משטר אסד בסוריה הציבה את טורקיה בעמדה אטרקטיבית, שיכולה להשפיע על דמותו של המשטר בדמשק, כמו גם על מפת יחסי הכוחות האזורית. אנקרה הפשילה שרוולים מייד עם כניסתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני וכוחותיו לדמשק.

שר-החוץ הטורקי פידאן וראש המודיעין קאלין ביקרו בדמשק והמחישו את האווירה החמימה והקרובה השוררת בין שני הצדדים. אנקרה הביעה נכונות לסייע לייצוב התהליך הפוליטי הסבוך בסוריה, כמו גם במכלול התחומים האזרחיים, וכאמור גם בתחום האנרגיה.

שר התחבורה הטורקי ציין (24.12) כי טורקיה מתכוונת לחתום על הסכם לתיחום המים הכלכליים בין שתי המדינות. עמיתו, שר האנרגיה הטורקי, הבהיר, שיש להמתין קודם להקמתה של "רשות שלטונית" בסוריה, אולם הסכם ימי בין שתי המדינות הינו לבטח על סדר היום.

משלחת של בכירים ממגזר האנרגיה צפויה להגיע בימים הקרובים לדמשק לבחון כיצד ניתן לסייע למדינה בתחום האנרגיה. כאמור, מעבר לסיוע הרב שסוריה צריכה בתחום התשתיות, המציאות החדשה פותחת אופקים חדשים לטורקיה, להם עשויות להיות השלכות אזוריות לא מבוטלות.

במה דברים אמורים?

1. הסכם לתיחום המים הכלכליים (EEZ) בין טורקיה וסוריה ישפיע באופן ישיר על שני שחקנים מרכזיים – יוון וקפריסין. מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה מתאפיינת אמנם בשנים האחרונות באווירה נינוחה יותר, אולם סוגיית המים הכלכליים ביניהן סבוכה ביותר, וטרם נפתרה.

הסכם טורקי-סורי ישליך מיידית על יוון, בדומה להסכם הטורקי-לובי ב-2019, וסביר שיעכיר את האווירה ביניהן. רה"מ היווני צוטט, שהסכם טורקי-סורי הינו "סיוט עבור ההלניזם" באזור. היוונים כבר העלו את הסוגייה במוסדות האיחוד האירופי בריסל, והאופוזיציה באתונה משתמשת כבר בכך כדי לעקוץ את הממשלה.

2. ההשלכות על קפריסין, והסכסוך הלא פתור באי בעל החשיבות האסטרטגית, ברורות וחריפות לא פחות. יש להניח, שהסכם סורי-טורקי יתייחס גם לחלק הטורקי בקפריסין מהלך זה, לפחות בראיה הטורקית, עשוי לחזק את מעמדה העצמאי של "הרפובליקה של צפון קפריסין", שכידוע לא מוכרת על ידי אף מדינה, למעט טורקיה.

3. הזווית הלבנונית רלוונטית וחשובה גם-כן. כזכור, מייד לאחר החתימה על ההסכם הימי בין ישראל ולבנון, פנתה זו האחרונה לסוריה בניסיון לקדם הסכם דומה עימה. משטר אסד דחה זאת על הסף.

הסכם סורי-טורקי עשוי לפתוח את הדלת, בעידוד טורקי כמובן, גם להסכם לבנוני-סורי, באופן שיפתח פתח למגוון אפשרויות לשיתוף-פעולה, היה ויימצא גז במים הכלכליים הלבנוניים.

זה לא בהכרח שלילי עבור לבנון, אולם כאמור יש לכך השלכות אזוריות לא מבוטלות. ראוי להזכיר, שהלבנונים נמנעו לאשרר בזמנו הסכם ימי שנחתם עם קפריסין, בעיקר בשל לחץ טורקי עליהם.

4. זווית מרתקת נוספת נוגעת לצינור הגז הערבי. מדובר בפרויקט אזורי מעניין וחשוב, שאמנם לא הגיע למיצוי מלא של הפוטנציאל שבו. צינור זה עובר בין מצרים, ירדן וסוריה, ובזמנו עלה לכותרות כאשר נעשה ניסיון לסייע אנרגטית ללבנון, באמצעות הזרמת גז אליה דרך צינור זה. זה לא הצליח, הן מסיבות טכניות, אולם בעיקר עקב הסנקציות על משטר אסד וההתנגדות האמריקאית להחריג מהלך זה מהן.

זירה סורית יציבה, אם וכאשר, עשויה, על פני הדברים, לאפשר את החייאתו של צינור זה, כולל חיבורו לטורקיה באופן שייתר פרויקטים יומרניים אחרים, כמו ה-East Med Pipeline (שאמנם נדחק כבר הצידה עוד קודם וללא קשר להתפתחויות הנוכחיות).

חשוב להבהיר שמדובר בצעדים, או הצהרת כוונות, ראשוניים, שהיתכנותם תלויה בגיבוש שלטון מרכזי בסוריה, תהליך מורכב וסבוך מאוד, כמו גם בהתנהלות טורקית מושכלת. אולם, מדובר לבטח בהזדמנות אסטרטגית שעשויה להציב את טורקיה בנקודה מרתקת, שיכולה לפתוח בפניה אפשרויות לחיזוק מעמדה האזורי. כזכור, טורקיה נעדרה בשנים האחרונות מן הארכיטקטורה האזורית שנבנתה, שבמידה לא מבוטלת נועדה להחליש את מעמדה ואת הקלפים בידיה מול מזרח הים-התיכון.

ומה באשר לישראל?

ובכן, ישראל השכילה לנצל את גילויי הגז הטבעי במימיה הכלכליים הן במישור האנרגטי – עבור המשק המקומי, כמו גם לייצוא – והן במישור האסטרטגי-אזורי. קריסת משטרו של בשאר אסד וההזדמנויות שנפתחו בפני אנקרה יחייבו את ישראל לבחון לעומק ובשום שכל את מערכת היחסים שלה עם טורקיה. בעינו יעמוד האתגר האם ניתן יהיה לקרב את "העניין המשותף" ביניהן ביחס לסוריה לכדי "אינטרס משותף".

חשוב לזכור, שבידי ישראל קלפים ראויים, ובראשם מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית, שנבנתה בשנים האחרונות, עם יוון וקפריסין. האופן בו תנוהל (תסתיים?) המלחמה בעזה, ובחזית הלבנונית, ישליך כמובן גם על הזירה הסורית.

המאמר פורסם ב-5.1.2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט קריסת משטר אסד מייצרת גלי הדף אזוריים גם במפת האנרגיה במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסוריה נרשמים שינויים משמעותיים במגוון תחומים, בהם מינויי נשים לתפקידים בכירים, רפורמות במערכת החינוך ומחלוקות על תפקידי מגדר.

בצעד היסטורי, מייסא סבריני מונתה למושלת הראשונה של הבנק המרכזי של סוריה, מהלך המסמן התקדמות בשוויון מגדרי במגזר הפיננסי. על אף המצב הכלכלי המורכב במדינה, מינוי זה נתפס כהישג משמעותי עבור נשים.

במקביל, מחוז סווידא, שבו רוב האוכלוסייה דרוזית, בחר לראשונה מושלת אישה, מחסנה אל-מית'ווי. ארגון ה-HTS, השולט על הנהגת המעבר, אישר את המינוי, שהתקבל בברכה על ידי רבים כצעד נוסף לקידום שוויון מגדרי בממשל.

בדמשק, דר' דיאנה אליאס אל-אסמר, רופאה בכירה ממוצא נוצרי, מונתה לתפקיד של מנכ"לית של בית החולים האוניברסיטאי לילדים.

עם זאת, המחלוקת סביב תפקידי נשים לא איחרה להגיע. עוביידה ארנאות, דובר ההנהגה הפוליטית החדשה, עורר סערה בעקבות ראיון לערוץ הלבנוני אל-ג'דיד, שבו הביע את דעתו כי נשים אינן מתאימות לתפקידים כמו שרת ההגנה בשל "טבען הפיזי והפסיכולוגי". ההתבטאות זכתה לגינויים נרחבים מצד פעילים חברתיים ופוליטיים, שראו בכך ניסיון להחזיר את מעמד הנשים לאחור.

בתחום החינוך, ממשלת המעבר ביצעה מהלך משמעותי נוסף. שר החינוך, נזיר מוחמד אל-קאדרי, הכריז על הסרת כל אזכור למפלגת הבעת' ומשפחת אסד מתוכנית הלימודים. מקצוע "חינוך לאומי", ששימש בעבר להטמעת עקרונות מפלגת הבעת' ותולדות משפחת אסד, הוסר לחלוטין.

עם זאת, לימודי דת מוסלמית ונוצרית ימשיכו להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שר החינוך החדש הוסיף שממשלתו לא תגביל בשום צורה גישה של ילדות ונשים לחינוך.

נראה שהמשטר הסורי החדש לכל הפחות מנסה לעשות את מה שנכון, אך הרקע השמרני הנוקשה של רבים מהבכירים הסוריים במשטר זה נותן את אותותיו אף הוא. זוהי שעתה היפה של החברה האזרחית הסורי שלראשונה אינה פועלת במחשכים ואינה חוששת לומר את דברה, אלא מבקרת את השלטון, מציעה דרכים לפעולה ופתרונות ומקדמת אג'נדה ליברלית ושוויוניות.

חודש להפסקת האש בלבנון: מה הלאה?

יותר מחודש חלף מאז שלבנון וישראל הסכימו על הפסקת האש והיא נכנסה לתוקף. מאז אירועים דרמטיים בסוריה הסיטו את תשומת הלב מביירות לדמשק, ונראה היה שחזבאללה, שספג מפלה קשה ואף איבד את התמיכה של המשטר הסורי, לא יעז עוד להפר את הפסקת האש.

אך בפועל, ארגון הטרור השיעי ממשיך בניסיונותיו להתחמש מחדש ואף מתעקש על כך שישראל תשיג את כל כוחותיה מלבנון בעוד כחודש, כאשר יחלפו 60 ימים מאז שנחתם הסכם הפסקת האש.

בדבריו שהועברו בכנס בטהרן, ציין נעים קאסם, מזכ"ל חזבאללה החדש, הצהיר שההתנגדות נמשכת, והאשים את ישראל במאות הפרות של ההסכם, כולל תקיפות אוויריות וקרקעיות, הריסת בתים ופלישות.

לדבריו, חזבאללה בחר לתת להסכם הזדמנות, תוך הטלת האחריות ליישומו על מדינת לבנון. על פי תנאי ההסכם, ישראל מחויבת להסיג את כוחותיה דרומית ל"קו הכחול", בעוד שצבא לבנון אמור להתפרס בדרום המדינה בתוך 60 יום.

על פי המחקר האחרון של מרכז עלמא, במהלך החודש האחרון הצבא הלבנוני לא פרס את כוחותיו באזורים הבעייתיים בדרום לבנון, כפי שדרש זאת הסכם הפסקת האש.

הלבנונים מצביעים על כך שצה"ל עדיין נמצא בשטח, אך בפועל כוחות צה"ל פועלים רק באזורים מוגבלים וזה לא היה אמור למנוע את פריסתן של הכוחות הלבנוניים במקום. הצבא הלבנוני האשים לא פעם את ישראל בהפרות של ההסכם, אך שתק בנוגע לפעילותו של חזבאללה – בדיוק כמו בעבר.

האם הצבא הלבנוני, שעדיין איננו מצליח לגייס מספיק חיילים לשורותיו וסובל ממחסור בציוד וחימושים, בכלל מסוגל למשימה?

בעוד פחות מחודש, ישראל, לבנון והמתווכים הבינלאומיים יצטרכו לעשות הערכה מחדש של הסכם הפסקת האש, והאמת העגומה על המצב בלבנון תצא לאור. עד אז יתקיימו במדינה בחירות לנשיאות: רק אם לבנון תצליח לבחור בנשיא שאינו מזוהה עם חזבאללה, היא תוכל לצאת מהחור השחור בו היא נמצאת שנים רבות.

אחות מהודו ניסתה לברוח מתימן ומואשמת ברצח

נימישה פריה, אחות מקרלה שבהודו, נידונה למוות בתימן בעקבות האשמות שגרמה למותו של אזרח תימני. בית המשפט בתימן גזר עליה עונש מוות ב-2020, ובנובמבר 2023 אושר העונש על ידי המועצה המשפטית העליונה בתימן.

לפי פריה ובעלה, האזרח התימני שהזמין אותם מהודו על מנת שיעבדו בקליניקה הרפואית שלו, בסוף עינה וסחט אותם, והאירוע הטרגי התרחש כאשר פריה ניסתה להשיב את דרכונה. משפחתה של האחות ההודית טוענת שהיא הרגה את הקורבן שלה מתוך ייאוש, כאשר בתימן התחוללה מלחמה והוא מנע ממנה ומבעלה לעזור את המדינה.

ארגון סיוע הודי שפועל למען נימישה פריה מנסה להשיג עבורה חנינה ממשפחת הקורבן, בהתאם לחוק השריעה, באמצעות תשלום "כסף דמים". אם יגייסו מספיק כסף, ייתכן שמשפחת הקורבן תסכים לסלוח לפריה והיא תוכל לעזוב את המדינה.

אלפי עובדים זרים מהודו, סרי-לנקה, נפאל ופיליפינים שעובדים במדינות ערביות שונות, נמצאים במצב דומה כאשר המעסיקים שלהם נוטלים מהם את הדרכונים שלהם, מתעללים בהם ומונעים מהם זכויות. השגרירויות של המדינות הללו בדרך כלל אינן מסוגלות להילחם למענם וכך רבים מהם מסיימים את חייהם ב"תאונות עבודה" מסתוריות או בכלא.

החוק האוסר על מכירת אלכוהול מוביל למחאות בעיראק

במהלך שנת 2024 בעיראק החלו לאכוף חוק שאוסר על מכירה וייבוא של משקאות אלכוהוליים במדינה. בחודשים האחרונים ובמיוחד לקראת סוף השנה קיבלו בעלי עסקים, רבים מהם נוצרים ויזידים, הודעות רשמיות על איסור לייצר, למכור או להגיש משקאות אלכוהוליים.

המכתבים הזהירו כי הפרה של החוק תגרור צעדים משפטיים. בעלי העסקים טוענים כי החוק פוגע במאות אלפי עובדים ומאיים על פרנסתם כיוון שהמועדונים הפופולריים מתרוקנים מלקוחות.

למרות האיסור, עיראקים עדיין מצליחים להשיג אלכוהול דרך משלוחים, השוק השחור או ביקור באזור האוטונומי הכורדי שם פועלים חוקים אחרים. "אנחנו משחקים בחתול ועכבר עם הרשויות", אמר בעל חנות שסוגר את החנות מיד כאשר סיור משטרתי מתקרב.

החוק מעורר ביקורת חריפה מצד ארגוני זכויות אדם, שטוענים כי הוא מוביל לאלימות ולשווקים שחורים. בנוסף, חוקים אחרים סותרים את האיסור, כמו מס ייבוא של 200% שהוטל על משקאות אלכוהוליים בשנה שעברה.

על פי משרד הפנים העיראקי, האכיפה מתבצעת בין היתר כדי למנוע פשיעה במקומות המגישים אלכוהול, אך בעלי העסקים טוענים כי המניעים האמיתיים הם לחץ דתי ושמרנות גוברת.

בינתיים, הגירת הנוצרים ומיעוטים אחרים מעיראק גוברת, כשמשפחות רבות עוזבות את מולדתן למקלט במדינות שכנות או יעדים רחוקים כמו אוסטרליה. גל ההגירה הנוכחי התעצם בעקבות שריפה טראגית בבכדידה ב-2023, ומתרחב עתה גם לנוצרים באזור הכורדי.

השבוע במזרח התיכון: חיסול קאסם סולימאני

ב-3 בינואר, 2020, חוסל מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני בפעולה אמריקאית בנמל התעופה הבינלאומי של בגדאד.

סולימאני, מהאישים החזקים ביותר במזרח התיכון, הגיע בטיסה פרטית מדמשק לבגדאד זמן קצר אחרי חצות. בשדה התעופה המתין לו אבו מהדי אל-מוהנדס, מפקד המיליציה השיעית הפרו-איראנית כתאא'ב חזבאללה, שתומכיה צרו על שגרירות ארה"ב בבגדאד ימים ספורים קודם לכן.

השניים עלו למכונית והחלו לנסוע לכיוון כביש הגישה בקצה מסלול ההמראה. מה שלא ידעו הוא שפרטי ביקורו של סולימאני דלפו מראש, וכי מל"ט אמריקאי מסוג "ריפר" עקב אחר תנועותיהם.

כאשר המכוניות פנו לעבר חומת שדה התעופה הנמוכה, שיגר המל"ט שני טילים שפגעו במכונית הראשונה בה נסעו סולימאני ואל-מוהנדס. טיל שלישי פגע במכונית השנייה שהסיעה את המאבטחים. בעוד אל-מוהנדס התאדה בפגיעה, זוהה סולימאני על פי טבעת שענד על ידו שנראתה מבעד לחלון המכונית.

החיסול, שאושר על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, היה נקודת שיא במתיחות בין ארה"ב לאיראן והוביל לירי טילים מאסיבי על בסיסים אמריקאיים בעיראק.

הוא גם סימן את סופה של אחת הדמויות המשפיעות ביותר במזרח התיכון, שהיה אחראי למותם של אלפי אזרחים איראנים, עיראקיים, סוריים ולבנונים, מאות חיילים אמריקאים, ועמד מאחורי מתקפות קשות נגד ישראל והרחבת ההשפעה האיראנית באזור.

המאמר פורסם ב-4.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט עידן חדש בסוריה? המשטר מינה נשים לתפקידי מפתח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ועידת קמפ דייוויד, אותה יזם, הייתה פרויקט אישי שלו. קרטר פעל בהתמדה ובנחישות, נע בין חדרי המשלחות, הציע פשרות, ולחץ להגיע להסכם ההיסטורי בין ישראל ומצרים – המדינה שהייתה אז מנהיגת העולם הערבי.

כבר אז הבין קרטר שפתרון אמיתי לסכסוך חייב לכלול את הסוגיה הפלסטינית, ודחף להכרה ישראלית באוטונומיה פלסטינית כחלק מההסכם, הכרה שבסופו של דבר הגיעה רק בהסכמי אוסלו 15 שנה מאוחר יותר.

המחויבות של קרטר לקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשיכה ללוות אותו לאורך עשרות השנים מאז עזב את הבית הלבן ב-1980. רבים בישראל לא קיבלו בברכה את הביקורת שלו על מדיניות ההתנחלויות ושימור הכיבוש. ביקורת נוקבת, אך כזו שנבעה מדאגה כנה ורצון אמיתי לקדם את השלום.

בספרו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" (Palestine: Peace, Not Apartheid), שפורסם ב-2006, ביטא קרטר גישה שלא הייתה פשוטה לעיכול, אך שיקפה הבנה עמוקה של המציאות כאן. קרטר הציב משוואה שמאז הפנימו כאן רבים: ללא שלום, הופך הכיבוש את ישראל למדינת אפרטהייד, שבה מתקיימות שתי מערכות חוק שונות לאנשים החיים באותו שטח.

באוקטובר 2010, הגיע להפגנה השבועית בשיח' ג'ראח בירושלים נגד השתלטות עמותות המתנחלים על בתים בשכונה, ואמר בצדק  למפגינים: "אינני חושב שניתן לטעון שהריסת בתים או הפקעה של בית שבו חיה משפחה במשך מספר דורות היא מעשה צודק או הגון או שוחר שלום".

קרטר היה ככל הנראה הנשיא הפרוגרסיבי ביותר שידעה ארצות הברית, תפיסת עולם שבגינה גם הרגיש מחויבות עמוקה לישראל, מחויבות שגרמה לו לעשות מאמצי על לקדם כאן פתרונות של שלום ולמנוע מישראל להידרדר למציאות של אפרטהייד. הוא היה אוונגליסט שונה מאלו שהשתלטו על המפלגה הרפובליקאית וחושבים שמלחמה תביא גאולה, הוא האמין שדווקא השלום הוא הגאולה.

לעיתים הפגין נאיביות, שגרמה לו להאמין כי בכוחה של דיפלומטיה בלבד לשנות תפיסות בסיסיות של ארגונים כמו חמאס – הנחה שהוכחה כמוטעית. גם בהקשר האיראני נכשל לצפות את השלכות המהפכה החומייניסטית ולאחר מכן לחלץ את האמריקאים שהיו בשבי.

עם זאת, האמונה של קרטר בדיפלומטיה ככלי לפתרון סכסוכים לא הייתה מוטעית. דיפלומטיה אכן זקוקה לעיתים לתמיכה בכלים צבאיים וכוחניים, אך בסופו של דבר, אין לה חלופה. הישגו הגדול ביותר – הסכם השלום עם מצרים – הוא לא רק ההוכחה לעוצמתה של הדיפלומטיה, אלא גם המתנה הגדולה ביותר שנתן קרטר לכולנו: הסכם שפתח את הדלת להשתלבותה של ישראל באזור ולהסכמים הנוספים שבאו אחריו.

טוב היו עושים מנהיגינו לאורך השנים אם במקום להתנצח עם קרטר, היו מנסים להקשיב לו יותר. להקשיב לאזהרותיו לגבי השלכות הכיבוש על מעמדה המוסרי והבינלאומי של ישראל, ולתפיסתו שפתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להבטיח – הן את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והן את זכויותיהם של הפלסטינים.

ג'ימי קרטר נפטר בשיבה טובה כמעט 45 שנים לאחר שעזב את הבית הלבן. אך דווקא עכשיו, המפלגה הדמוקרטית, שכמו רבים בארצות הברית התקשתה לעכל אותו ואת תפיסותיו בתקופת נשיאותו, מאמצת יותר מתמיד את ערכיו האידיאולוגיים, כמו גם את תפיסותיו ביחס לסכסוך.

גם אחרי מותו, ראוי שנשכיל להקשיב למורשתו של ג'ימי קרטר ביחס לאזורנו. מורשת, שבבסיסה התזכורת כי מדינת ישראל צריכה לבחור את עתידה: להיות מדינת אפרטהייד, או להישאר דמוקרטיה וביתו הלאומי הבטוח והמשגשג של העם היהודי.

המאמר פורסם ב-6.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט ג'ימי קרטר – לעולם נהיה חייבים לך את השלום עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות העוגנים של איחוד האמירויות והשפעתה על ישראל והסביבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יותר משנה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל הצליחה להשיב לעצמה את ההרתעה. כל שחקניות ציר ההתנגדות – איראן, חמאס, חיזבאללה, חות'ים – ספגו מהלומות צבאיות קשות, כאשר שדרת המנהיגות של חיזבאללה וחמאס אף חוסלה. ישראל הוכיחה כי מבחינה צבאית וטכנולוגית היא עולה על אויביה עשרת מונים.

הפוסט שנת ההישגים המוחמצים: ישראל חזקה יותר, ובודדה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנקרה ניסתה בשנה האחרונה לנרמל את יחסיה עם משטר אסד, לאחר שנדמה היה כאילו ייצב את מעמדו, בתקווה שניתן יהיה להשיב פליטים סורים למדינתם. במקביל, טורקיה שימרה את תמיכתה במורדים בסוריה ובגורמים נוספים שאותם טיפחה במהלך שנות המלחמה, כקלף מיקוח מול המשטר וכדי לשמר את הלחץ על הכורדים.

קריסתו המהירה של משטר אסד הפתיעה את המורדים, כמו גם את טורקיה. אולם ביום למחרת ניצבה אנקרה בעמדה נוחה מול הממשל החדש בדמשק. טורקיה מצטיירת כעת כמי שיכולה להשפיע על דמות המשטר בסוריה, באופן שיסייע לשמור על האינטרסים שלה ויחזק את מעמדה האזורי. שר החוץ הטורקי פידאן חש לדמשק לפגוש את א־שרע (אל־ג’ולאני), וקשה היה לפספס את החמימות בין השניים.

הפוסט אהבה בלתי אפשרית? קריסת משטר אסד יצרה אינטרס משותף לטורקיה וישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הממלכה הסעודית לא קלה להבנה. ערב הסעודית היא יותר ממדינה – היא רעיון המורכב מזהויות דתיות, שבטיות וערביות, המשתלבות עם תפישות של איום, אינטרסים אסטרטגיים קיומיים ופרגמטיזם דינמי. שילוב זה מאתגר אפילו את החוקרים המנוסים ביותר בהבנת מורכבותה של הממלכה.

האחריות לחוסר ההבנה של הישראלים מוטלת בראש ובראשונה על ראש הממשלה בנימין נתניהו: הוא מדבר על "נורמליזציה" מבלי להבין את השיח המתנהל בקרב הסעודים עצמם. הצגנו את עמדתנו בבהירות פעם אחר פעם, אך נראה שגורמים מסוימים בוחרים להתעלם ממנה משיקולים פוליטיים. על כן, אני מבקש מכם – אנא הקשיבו לנו, הסעודים.

כחוקר סעודי של מדיניות ארצי כלפי ישראל, אני מכיר במורכבויות של מדינתכם. למרות ההבדלים העמוקים בינינו, חשוב לכבד את המורכבות של כל עם ואת השיח המלווה אותה. ממשלת נתניהו לא העניקה כבוד זה לערב הסעודית. היא הטעתה את הציבור הישראלי בהצגה פשטנית של הממלכה והעם הסעודי – של המניעים, האמונות והמורכבויות שלהם. לכן אני מנצל את ההזדמנות כדי לפנות ישירות אליכם, הישראלים, בתור סעודי שבאמת ובתמים שואף לשלום עמכם.

גישות סותרות בנוגע לאיראן

אבקש להפריך שתי הטעיות מרכזיות שקידמה ממשלתכם בנוגע להבנת ערב הסעודית וכוונותיה. נתניהו מתעקש להציג את נרמול היחסים בין ארצותינו כתוצאה טבעית של האיום האיראני המשותף. זוהי השקפה שגויה מיסודה, בלשון המעטה. הוא טוען שעימות כולל עם איראן יוביל את הממלכה לזנוח את עמדותיה המסורתיות בסוגיה הפלסטינית ולחתור לנורמליזציה. אך המציאות מורכבת הרבה יותר.

למעשה, הסעודים נוקטים בגישה הפוכה לחלוטין. אמנם האליטה השלטת בממלכה רואה באיראן אתגר ביטחוני-אסטרטגי מרכזי, אך דרך ההתמודדות שלנו שונה מהותית מזו של ישראל. הגענו למסקנה שדיאלוג עם איראן הוא הדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים, בעוד הגישה ההתקפית של נתניהו היא בדיוק מה שאנו מבקשים למנוע. בעניין זה גישותיהן של ההנהגות שלנו לא רק נבדלות – הן עומדות בסתירה של ממש זו לזו.

גם הרעיון לפיו אנחנו מייחלים בסתר לתקיפה ישראלית באיראן הוא שטחי. מה שעבורכם נדמה כמהלך טקטי, נראה בעינינו כפעולה בעלת השלכות אסטרטגיות שתחמיר את אתגרי הביטחון שלנו. בממלכה אף רווחת התפישה שנתניהו משתמש באיום האיראני בעיקר לביסוס מעמדו הפוליטי בישראל.

החשש האמיתי שלנו הוא מאזור שקוע בתסיסה ובסכסוך. חרדתנו מחוסר יציבות אזורית קשורה ישירות לשאיפות הכלכליות שלנו, שנתפשות כנושא קיומי עבורנו. אנו יודעים שלא נוכל להשיג את יעדינו השאפתניים באזור לא יציב, שירתיע משקיעים, אנשי עסקים ותיירים.

הפוסט "ישראלים יקרים, הממשלה שלכם הטעתה אתכם": מכתב גלוי מחוקר סעודי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנחה:

איתן ישי- ראש תוכנית מזרח תיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים

משתתפים:

ד"ר גיל מורסיאנו – מנכ"ל מכון מיתווים, ומייסד-שותף של יוזמת Techne- קבוצת מדיניות שמבוססת על ידע של הפזורה הסורית בברלין.

פרופ' אלי פודה – מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר ועד המנהל של מכון מיתווים.

ד"ר כרמית ולנסי – חוקרת בכירה וראש תוכנית הזירה הצפונית במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

השגריר בדימוס מיכאל הררי – שגריר ישראל בקפריסין לשעבר ועמית מדיניות במכון מיתווים.

קסניה סבטלובה – מנכ"לית מכון ROPES ועמיתת מחקר ב-Atlantic Council.

ערן עציון – ראש פרויקט איראן במיתווים וסגן ראש המל"ל לשעבר.

הפוסט פאנל מומחים – מקומה של ישראל בעיצוב סוריה החדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנקודת הזמן הנוכחית בולטות שתי תפיסות שונות. הצד הלבנוני מפרש את הפסקת האש במונחי חזרה להחלטה 1701, אומנם בנסיבות אחרות מאלו של 2006. כעת, מדובר במכה ניצחת שספג חיזבאללה, מכה שכבר מקרינה על הזירה הפנימית בלבנון. ניכר מאמץ אסרטיבי יותר לבחירת נשיא שאיננו מוכתב על ידי חיזבאללה. בעדה השיעית מדווח על קולות אופוזיציוניים לארגון, שיש לראות אם וכיצד יתפתחו.

מבחינת ישראל, מדובר אומנם בחזרה לנוסחת 1701, אבל החשיבה הישראלית רחוקה מזו של 2006 ונשענת הרבה פחות על הכלה. קריסת משטר אסד בסוריה מתווספת לכך. התמונה בדמשק איננה ברורה דיה, אבל השלכותיה על לבנון, איראן והאזור כולו משמעותיות וכבר ניכרות. מבחינה זו, השאלה מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון מקבלת משמעות מיוחדת. חשוב לשים לב בעניין לשני מועדים חשובים: ישיבת הפרלמנט הלבנוני לבחירת נשיא ב־9 בינואר, וכניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן ב־20 בינואר.

השאלה הקריטית היא, האם הזירה הפוליטית והחברתית בלבנון תצליח לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות ותפעל בהצלחה ליישומו של תהליך סבוך ומורכב של חיזוק העצמאות של מוסדות המדינה? ובמקביל, האם לישראל יש אורך הרוח וההבנה המספיקים כדי לאפשר לתהליך זה לקרום עור וגידים?

ישראל חייבת להגדיר היטב את יעדיה האסטרטגיים מול הזירה הלבנונית. בה בעת, שומה עליה לאמץ איפוק באופן שלא יפגע, בטרם עת, בסיכויים לקיום תהליכים פנים־לבנוניים שמשרתים באופן ישיר את האינטרסים של ישראל. מיותר לומר שאל לה להיות מעורבת, או אף להיראות כזו, בתהליכים אלו. נדרש תיאום ציפיות ברמה המדינית, כמו גם מול דעת הקהל בישראל. אחרת, יש סכנה שנחזור למתכונת מוכרת מהשנה האחרונה.

המאמר פורסם ב-24.12.24 באתר מעריב.

הפוסט המבחן האמיתי: מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לדימויה כמדינה יציבה, ההיסטוריה של סוריה מלמדת כי עד השתלטות שושלת אסד העלאווית ב-1970, היא הייתה המדינה הכי לא יציבה במזרח התיכון. בין השנים 1970-1949 היו בה לא פחות מ-17 הפיכות צבאיות – רובן כושלות. על ברכי הכישלונות המוקדמים, חאפז אל-אסד למד כיצד להימנע מהפיכה צבאית כושלת ומהם התנאים הדרושים לביסוסה של דיקטטורה יציבה.

סוריה שימשה מוקד למתיחויות בין-לאומית ואזורית, שהביאו את העיתונאי והביוגרף של אסד האב, פטריק סיל, לכנות את התופעה "המאבק על סוריה". טענתו הייתה שמי שרוצה לשלוט במזרח התיכון מבחינה בין-לאומית ומי שרוצה להוביל את העולם הערבי צריך לשלוט בה, וזאת בשל מיקומה הגיאו-אסטרטגי. תזה זו לא תמיד עמדה במבחן ההיסטוריה, אך עצם קיומו של המאבק על סוריה כביטוי למאבק רחב יותר בזירה הבין-לאומית והאזורית נותר שריר וקיים.

מאז שחברה לאיראן במלחמת איראן-עיראק ב-1980, סוריה שימשה עוגן חשוב ב"ציר ההתנגדות" נגד ישראל. עם סילוקה של מצרים מהליגה הערבית בעקבות הסכם השלום עם ישראל ב-1979, סוריה ולא איראן הייתה זו שהובילה את הציר הזה וחתרה ל"איזון אסטרטגי" עם ישראל. ואולם, מלחמת המפרץ ב-1990 והתמוטטות הפטרון הסובייטי הובילו את אסד האב לנתק את הקשר עם איראן, לקשור קשרים עם ארצות הברית ולהשתלב בתהליך המשא ומתן לשלום עם ישראל.

הפוסט "המאבק על סוריה" נפתח מחדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסת המשטר כעת היא פועל יוצא של כמה התפתחויות עיקריות: החולשה של איראן ושל חיזבאללה כתוצאה מפעילות ישראל מולן בחודשים האחרונים, ההתמקדות הרוסית במלחמה באוקראינה ותהליכי שחיקה פנימיים בסוריה בכל הקשור ליכולתו של המשטר לשרוד.

חוסר הבהירות בעניין המשטר החדש, שמוביליו הם גורמי אסלאם רדיקלי, כולל סימני שאלה מרובים בעניין יכולתו לגבש שלטון מרכזי, אפקטיבי ולגיטימי.

כל אלה הניעו את ישראל לפעול במהירות ולהשתלט על שטחים בטריטוריה הסורית, במטרה להשיג שליטה בחרמון הסורי ולגבש מעין רצועת ביטחון שתמנע התקפות על ישראל. מדובר במהלך נבון ומתבקש בנסיבות הנתונות. צה”ל גם תקף מערכי נשק אסטרטגיים כדי למנוע את נפילתם בידי גורמים קיצוניים.

מה שפחות מובן הוא אמירות ישראליות שלפיהן הסכם ההפרדה בין ישראל לסוריה מ־1974 קרס. ראש הממשלה עצמו אמר בשבוע שעבר במהלך ביקור בגבול סוריה: “האזור הזה נשלט במשך קרוב ל־50 שנה על ידי אזור חיץ שהוסכם עליו ב־1974, הסכם הפרדת הכוחות. ההסכם הזה קרס, חיילי סוריה נטשו את העמדות שלהם”.

לכך ניתן להוסיף אמירות נוספות, מפי קצינים בכירים שנמצאים בשטח הסורי, שלפיהן הכוונה היא להישאר שם תקופה לא קצרה. התפתחויות אלה גררו תגובות גינוי, בין השאר מצידן של מצרים, קטאר וירדן.

שר החוץ הירדני אמר: “אנחנו מגנים כל ניסיון לכיבוש שטח סוריה, ואת כניסתה של ישראל לכל חלק משטחה, ורואים בכך הפרה של החוק הבינלאומי”.

מדינות נוספות, כצרפת וגרמניה, קראו לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של סוריה, וכיוונו את דבריהן לישראל וגם לטורקיה. חשוב להבהיר, הפעילות שנועדה למנוע את נפילתם של כלי נשק אסטרטגיים ומתקדמים, כולל נשק כימי, בידי המורדים שהשתלטו על סוריה, התקבלה בהבנה.

כך גם הכניסה הישראלית המיידית לשטח סוריה, לאחר נטישת הצבא הסורי את עמדותיו. אולם הרושם המתגבר הוא שישראל מתכננת נוכחות ארוכה יותר בשטח הסורי, והדבר מעלה סימני שאלה בעניין כוונותיה של ישראל.

הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין ישראל לסוריה ב־1974 הוא הסכם חשוב. ישראל נסוגה אומנם מקונטרה וביצעה תיקוני גבול מזעריים נוספים, אבל רמת הגולן נשארה בידיה.

למעשה, ישראל קיבלה אישור לא רשמי לכך בהסכם ההפרדה, והבטחה בעל פה ממזכיר המדינה דאז,הנרי קיסינג’ר, שארצות הברית לא תדרוש את נסיגתה מהגולן. במילים אחרות: הסכם ההפרדה משרת את יעדיה האסטרטגיים של ישראל. ישראל חייבת להבהיר שההסכם עומד בעינו, ושאין לה כל כוונה לנצל את הנסיבות הנוכחיות למעורבות טריטוריאלית בסוריה. ויפה שעה אחת קודם.

המאמר פורסם ב-16.12.24 באתר מעריב.

הפוסט אחרי ההסכם ההפרדה מ-1974, ישראל צריכה לזכור את הדבר החשוב הבא הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בצומת קבלת ההחלטות הנוכחי אנו נדרשים להפנים שהנסיבות השתנו. ראשית, משטר אסד כבר קרס – הסדר החדש כבר בפתח ועיצובו מתרחש בימים אלו ממש. שנית, ישראל היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מנרטיב השחרור של אזרחי סוריה מעוולות משטר אסד ופטרוניו האיראנים. על פי השיחות שקיימתי עם עמיתיי הסורים, השפעת הניצחון הישראלי על חיזבאללה על התמוטטות הצבא הסורי ברורה לכל ומקרינה על תפישת עוצמתה של ישראל ויכולתה להשפיע על המתרחש בעתיד.

ההספד מוקדם

אלא שהמנוחה על זרי הדפנה וההתענגות על מראות הבזיזה של השגרירות האיראנית בסוריה טומנות בחובן סיכונים רבים. מי שמספיד את האיראנים ומעורבותם העתידית בסוריה כנראה לא מכיר את המצב הכלכלי בסוריה, או את האיראנים.

כפי שעשתה בתימן, בעיראק, בסודאן וגם בסוריה עצמה בסוף העשור האחרון – איראן מתמחה בניצול של מצבי מעבר פוליטיים. נכון, היא נתפשת כעת כמי שקשרה מרכבתה לאסד, ומעשי הזוועות של גרורותיה עוד ניכרים בשטח. אלא שהאיראנים הראו בעבר יכולת ייחודית להסתגל למציאות המשתנה ולפתח מערכות בריתות, במיוחד היכן שקיימים ואקום שלטוני וצרכים כלכליים דוחקים. השתלטות המורדים על סוריה רק מגבירה צרכים אלו.

בשנים האחרונות הוכיחו האיראנים יכולת מרשימה לבנות בסוריה קשרים אסטרטגיים עם גורמים מקומיים שאינם שיעיים – לדוגמה עם סונים ודרוזים בגולן הסורי, ועם שבטים סוניים גדולים באזור הגבול עם עיראק. בנוסף לכך, במציאות הכאוטית צריך לזכור שלאיראנים חלק משמעותי בהחזקת משק האנרגיה והחשמל של סוריה בתפקוד בסיסי. גם בעידן של עוינות בסיסית, למשטר המולות יש קלפים ממשיים לנצל מול משטר חדש המנסה ליצור סדר חדש במדינה הרוסה. בימים האחרונים הביעו מנהיגי איראן רצון בפיתוח הקשר עם המשטר החדש בסוריה.

קשרים מקומיים ושיקום בינלאומי

ההכרה שהוואקום הקיים זמני בלבד דורשת מישראל גישה אקטיבית בהרבה מזו שנקטה בזמן מלחמת האזרחים בסוריה. היא כוללת שני צעדי מדיניות שפונים לכיוונים מנוגדים אך מבקשים להתמודד עם אי הוודאות הקיימת.

קודם כל, על ישראל לחזק את מערכת היחסים עם שחקנים פוליטיים מרכזיים בסוריה ביום שאחרי. הדגש הוא כמובן על הדרוזים בדרום ועל רוג'אווה – המדינה הכורדית המתהווה בעשור האחרון במרחב האסטרטגי של צפון מזרח סוריה. חיזוק הקשרים צריך להתבצע בדיאלוג שקט וזהיר. זאת מתוך הכרה ברגישות של בניית הקשרים בעת שסוגיית האחדות הפוליטית חוזרת למרכז הדיון בסוריה, ובשעה שתדמיתה הציבורית של ישראל באזור נמצאת בשפל מדרגה. במילותיו של חבר סורי-כורדי: זה הזמן הגרוע ביותר לקיים קשר פומבי עם ישראל, והזמן החשוב ביותר לקיים איתה דיאלוג שקט. ציוצים של שרים נמהרים בנושא לא מועילים למאמץ הרגיש הזה.

עם הדרוזים הקשר הבלתי רשמי כבר נוצר ופועל במשך שנים. הוא כרוך בשורה של הסכמות שבעל פה, שדוגמה להן ראינו בהגנה האקטיבית של צה"ל על תושבי הכפר אלח'דר בשבוע שעבר. עם הכורדים הקשר ראשוני ומורכב יותר – בין השאר בשל השלכתו על יחסי ישראל-טורקיה בעתיד. אלא שמודל לקשר אסטרטגי בלתי רשמי כבר קיים בקשר ארוך השנים עם כורדיסטאן העיראקית. הוא מתבסס על תפישתה ישראל בראיית הכורדים כמודל לחיקוי לאומה שנבנתה, שורדת ומשגשגת במרחב עוין.

בו זמן, על ישראל לעודד ולתמוך במאמץ בינלאומי-אזורי לשיקום כלכלי של סוריה, מאמץ שיזרז עיצוב של שלטון מרכזי מתון ביום שאחרי. ניתן להשפיע על אופי המשטר העתידי בסוריה באמצעות יצירת תלות מתמשכת שלו בסיוע אזורי ובינלאומי, תוך התניית הסיוע בהתנהלות מתונה של השלטון החדש מבית ומחוץ.

התמריץ לאירופה ולאזור להשיק תהליך שיקום רחב-היקף השתנה בין לילה – קודם לכן נמנעו שחקנים אלו מלעסוק בשיקום משום שלא רצו לחזק את משטר אסד. עתה מהלך השיקום משמש כלי לפתרון בעיה פוליטית פנימית – אמצעי לעידוד שיבה רחבת היקף של פליטים מאירופה ומדינות האזור לביתם. בנוסף לכך, דחיקת הרוסים והאיראנים מסוריה היא אינטרס משותף של מדינות המערב ומדינות ערב המתונות, ונקודת הזמן הנוכחית דוחקת.

תפקידה של ישראל בתהליך שיקום שכזה חלקי בלבד אך מהותי – הוא קשור בשלב הראשון במתן ביטחונות לכיבוד ריבונותה ושלמותה של סוריה והפסקת התקיפות בשטחה כל עוד מונע המשטר החדש את כניסת האיראנים לשטחו. בשלב שני הוא קשור באישור השימוש במרחב האווירי והיבשתי של ישראל לתמיכה לוגיסטית בתהליכי השיקום.

בעניין זה, השנתיים האחרונות לימדו אותנו שיעור על הקשר ההדוק בין מה שקורה בעזה או בירושלים לאירועים בדמשק, בגדד וטהרן. המשך המלחמה בעזה משליך ישירות על יכולת ההשפעה של ישראל בסוריה, משום שהוא פוגע אנושות בתדמיתה הציבורית הרחבה בעולם הערבי. הוא מקשה ליצור פעולה מתואמת עם מדינות האזור לשיקום סוריה ומשליך ישירות על הלגיטימציה של שחקנים מקומיים לשתף פעולה עם ישראל מעל או מתחת לפני השטח.

השנתיים האחרונות לימדו אותנו שיעור חשוב על כישלונה של גישת ה"וילה בג'ונגל" – הסכנה שבניתוק מרצון, טמינת הראש בחול והתעלמות מההתפתחויות האזוריות; הכשל הטמון באובדן היוזמה והשארתה לאויבי מדינת ישראל. בסבב הקודם של מלחמת האזרחים לפני עשור, ההתעלמות נגמרה בהשתקעות איראנית במרחב הסורי ושדרוג היכולות האסטרטגיות של חיזבאללה. לישראל אין ברירה אלא לנצל את ההזדמנות ולהשתתף אקטיבית בעיצוב המרחב – למנף את תרומתה הנדירה והמקרית לשחרור אזרחי סוריה מעוולות משטר אסד לבניית מערכת יחסים בלתי-עוינת ויציבה עם השכנה האסטרטגית מצפון.

הפוסט בזהירות ובאקטיביות: כך על ישראל לנהוג כדי לזכות בשכנה מתונה מצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבחינת סוריה עצמה, משטרו של בשאר אסד החל את דרכו בשנת 2000 עם ציפיות גבוהות, והוא מסיים כעת שלטון ארוך של משפחתו. עד לאחרונה היה בשאר אסד יכול לטעון שהוא שרד את אירועי האביב הערבי, ובניגוד לעמיתיו, נאחז בהצלחה בקרנות המזבח.

כעת, עדתו העלאווית ניצבת מול איום ממשי על חיי אנשיה. מה שברור הוא, שתהליך ייצובה של סוריה כיחידה טריטוריאלית אחת יהיה ארוך ורצוף מכשולים. המדינה מחולקת בין שלל שחקנים שמייצגים את הפסיפס העדתי והדתי שבה. גם השפעתם של שחקנים חיצוניים לא מעטים היא משמעותית.

טורקיה, שתמכה במורדים, מצטיירת נכון לעכשיו כמרוויחה הברורה. ארדואן שב והציע בשנה האחרונה לאסד להתחיל בתהליך פיוס, אך נדחה, כשאסד הציב תנאי מוקדם של נסיגה טורקית מאדמת סוריה. טורקיה ממוקדת, רובה ככולה, בשאלת הכורדים, אולם היא תרצה להשפיע על דמות השלטון בדמשק. עדיין מוקדם לה להתבשם מדי מזרי ההצלחה.

איראן היא המפסידה הברורה, אך אין למהר ולהספידה. משטר אסד שנשען על תמיכתה קרס, ו”חגורת התמיכה” האזורית שהיא בנתה בלבנון ובעזה נחלשה מאוד. טהרן, שנערכת לכניסתו של טראמפ לבית הלבן, ניצבת באחת משעותיה הקשות. סביר להניח שהאופן שבו יתפתח הדיאלוג האיראני-אמריקאי בתקופה הקרובה יהיה קריטי לאזור, בעיקר בנושא הגרעיני.

רוסיה היא מפסידה נוספת. לאורך יותר מ-20 שנה היא תמכה נחרצות במשטר אסד, גם בתיאום מוצלח עם ישראל. סביר שהיא תבקש לשמור על אחיזתה בסוריה, ובמיוחד בבסיסים הימיים לחופי הים התיכון. ייתכן שרוסיה תשאף להשתמש בהשפעתה בזירה הסורית, גם אם זו פחתה מאוד, במקח וממכר שיתפתח עם ממשל טראמפ.

הקולקטיב הערבי נחלש מאוד מאז אירועי האביב הערבי. בשלב השברירי הנוכחי חשוב לעקוב אחר האופן שבו קריסת משטר אסד תתקבל בזירה הפנימית של כל מדינה.

המונרכיות הערביות השכילו לצלוח את האירועים ב-2011, וברור שיעקבו בשבע עיניים אחר זליגה אפשרית לעברן. ראוי לשים לב לתגובות הזהירות שנשמעות כעת מהבירות הערביות, ושמביעות אי-שביעות רצון מכך שגורמים אסלאמיים רדיקליים משתלטים על סוריה.

ישראל התלבטה, כזכור, בתחילת האירועים ב-2011 אם לתמוך בהפלתו של אסד, והחליטה להימנע מהכרעה בהבנה שהחלופות לאסד עלולות להיות גרועות יותר.

קריסת משטרו והמכה שאיראן סופגת הן חדשות טובות לישראל, ועדיין חשוב לא להתלהב מכך. בינתיים, החשש מגורמים אסלאמיים רדיקליים בסוריה מובן, אבל הזירה הסורית המפולגת לא תהווה אתגר מאיים בתקופה הקרובה. מודל מוצלח למדי של “שכנות טובה” התקיים ב-2016, ויכול לחזור על עצמו. ובנימה אישית: כיליד העיר חלב, שעלה ארצה כילד, לדרמה ההיסטורית בסוריה יש מבחינתי גוון אישי.

המאמר התפרסם ב-9.12.24 באתר מעריב.

הפוסט הפרדוקס הטורקי: הניצחון בדמשק עלול להתפוצץ לארדואן בפנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה שהתחיל בתהיות לגבי אופן התגמול של תומכיו במשך הקמפיין, התפתח במהרה לשאלות מהותיות יותר. מעבר לספקות בדבר יכולתו של הנשיא להעביר את המינויים בסנאט הדמוקרטי, עולה תהייה מטרידה יותר: כיצד ימשול ביעילות כשמקורביו חסרי הניסיון, חלקם בעלי עמדות המנוגדות לחלוטין למשרתם המיועדת, יקיפו אותו?

המינויים הבעייתיים מעלים חששות כבדים בקרב בכירי המפלגה הרפובליקנית, שרואים כיצד מוסדות השלטון מאוישים באנשים שנאמנותם לטראמפ גוברת על כישוריהם המקצועיים. רשימת המינויים משמשת תזכורת נוספת לכך שכל ניסיון לרסן את טראמפ נידון להיכשל אל מול נטיותיו הבלתי צפויות ומערך השיקולים הייחודי שלו.

המינויים הבטוחים

בראשית סבב המינויים בחר טראמפ בסוזי ויילס למשרת ראש הסגל – האישה הראשונה שתכהן בתפקיד זה. אחריה הגיע גל מינויים של פוליטיקאים מוכרים: מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה ויריב לשעבר של טראמפ, מונה למזכיר המדינה. רוביו, שנשקל כמועמד לסגן הנשיא לפני בחירתו של ג'יי די ואנס, מביא עמו עמדה אנטי-איראנית, אנטי-סינית ופרו-ישראלית מובהקת, כולל תמיכה מלאה בעמדת ישראל לגבי טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה.

מייק וולץ, חבר בית הנבחרים מפלורידה ואיש הכומתות הירוקות לשעבר, מונה ליועץ לביטחון לאומי. וולץ, ששירת כיועץ לשרי ההגנה דונלד רמספלד ורוברט גייטס וכמנכ"ל חברת מטיס, מביא עמו תמיכה בישראל לצד ספקנות כלפי אוקראינה ותרומתה של אירופה למלחמה. אליס סטפניק, חברת בית הנבחרים מניו יורק שהובילה את השימועים בקונגרס נגד נשיאות אוניברסיטאות סביב המהומות האנטי-ישראליות בקמפוסים, מונתה לשגרירת ארצות הברית באו"ם – מינוי שצפוי להמשיך את הקו הפרו-ישראלי של ניקי היילי בממשל טראמפ הראשון.

לשורת המינויים הצטרפו גם מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר ואביה של מושלת המדינה שרה האקבי סנדרס, שמונה לשגריר בישראל; טום הומאן, לשעבר מנהל רשות אכיפת המכס וההגירה (ICE), שמונה ל"צאר הגבול"; וסטיב וויטקוף, איש עסקים יהודי, שמונה לשליח המיוחד למזרח התיכון.

הפתעות ומינויי MAGA

לאחר סבב המינויים הראשוני, שעורר מורת רוח בקרב נאמני תנועת MAGA בשל בחירת "ניאו-שמרנים" מתונים יחסית, החל טראמפ לרצות את תנועתו בשורת מינויים מפתיעה. התנועה, המובלת על ידי בנו דונלד טראמפ ג'וניור וסגן הנשיא הנכנס ואנס, ונתמכת על ידי המיליארדרים אילון מאסק ופיטר תיל, זכתה לייצוג משמעותי.

בניגוד לציפיות הרווחות למינויו של חבר בית הנבחרים מייק רוג'רס, יו"ר הוועדה לענייני הכוחות המזוינים, בעל ניסיון של שני עשורים בתחום הביטחון, לתפקיד מזכיר ההגנה – בחר טראמפ בפיט הגסת, פרשן פוקס. הגסת, אמנם קצין מעוטר לשעבר, ידוע בעיקר כפרשן בתוכנית Fox & Friends האהובה על טראמפ.

מינויו מסמל שבירה של המסורת למנות אנשי ביטחון מנוסים לתפקיד. הוא מוכר בעיקר בזכות עמדותיו השוביניסטיות ("נשים לא צריכות לשרת בתפקידי לחימה") ותמיכתו הבלתי מסויגת בטראמפ. מינוי זה מדגיש את העדפתו של טראמפ לנאמנות אישית על פני ניסיון מקצועי, גם בתפקידים הרגישים ביותר במערכת הביטחון האמריקאית.

שר המשפטים המיועד של טראמפ הוא מאט גייטס, שנחשד בעבר בקיום יחסי מין עם קטינות ושימוש בסמים. הוא התפטר לאחרונה מהקונגרס, יומיים לפני חשיפת המסקנות של ועדת האתיקה שחקרה שורה של חשדות נגדו, שהיו צפויות לפגוע במועמדותו אנושות; טולסי גבארד, לשעבר מועמדת בפריימריז הדמוקרטי (ב-2020), בעלת עמדות פרו-רוסיות מובהקות שנפגשה עם בשאר אל-אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה וקראה לשחרורם של אדוארד סנואדן וג'וליאן אסנג', מיועדת לתפקיד ראשת המודיעין הלאומי; ורוברט קנדי ג'וניור, חובב תיאוריות קונספירציות ידוע שהואשם בהפצת מידע כוזב ותעמולה מסוכנת בנושא חיסונים, מגפת הקורונה ומניעיו של אנתוני פאוצ'י, ימונה לשר הבריאות. בנוסף, טראמפ גמל לתומכיו קריסטי נואם, דאג ברגם ולי זלדין בתפקידי שרת הביטחון הלאומי, שר הפנים והשר להגנת הסביבה, בהתאמה.

מדיניות חוץ בסימן שאלה

מעבר לזהות המתמנים, השאלה המרכזית היא הכיוון האידיאולוגי של הממשל המתגבש. במשך הקמפיין הציג טראמפ עמדות מגוונות, לעתים סותרות באופן בוטה, בסוגיות ביטחון ודיפלומטיה. בעוד שיחסו העוין לבנות הברית האירופיות וחיבתו לאוטוקרטים כמו ויקטור אורבן, ולדימיר פוטין וקים ג'ונג און ידועים היטב, התבטאויותיו בנושאי ביטחון משקפות חוסר עקביות מטריד. גישת "אמריקה קודם" לא מנעה ממנו בכהונתו הקודמת לחסל את קאסם סולימאני ולהימנע מנסיגה מאפגניסטאן ומסוריה. אך כעת הוא מציג קו מתון יותר, שמעורר שאלות לגבי מחויבותו לבעלות בריתה המסורתיות של ארצות הברית.

התפנית במדיניותו של טראמפ בולטת במיוחד ביחס לישראל. אף שכמועמד תמך בהפצצה ישראלית של מתקני גרעין באיראן, נראה שכנשיא הוא מתכנן מדיניות חוץ מתונה יותר. בקמפיין הציג עצמו כ"נשיא של שלום" בניגוד ל"מחרחרת המלחמה" קמלה האריס, וכבר עתה מסתמן שבכוונתו ללחוץ על ישראל לסיים את הלחימה בעזה ובלבנון לפני כניסתו לתפקיד.

סגנו ואנס אף העמיק את הסדק ביחסים כשהביע ספקנות פומבית לגבי זהות האינטרסים בין ישראל לארצות הברית ביחס לאיראן. הפגישה המפתיעה של אילון מאסק, היועץ הקרוב לטראמפ, עם שגריר איראן לאו"ם, מחזקת את הרושם שהממשל החדש מתכנן שינוי משמעותי במדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

כבר עתה ניתן לזהות את קווי המתאר של חזונו: העמקת מלחמת הסחר עם סין, למרות העלות הכלכלית הצפויה לצרכן האמריקאי; חתירה לסיום המלחמה באוקראינה תוך ויתורים טריטוריאליים משמעותיים וזניחה של שאיפות ההצטרפות לנאט"ו, וקידום סיום העימות בין ישראל לציר האיראני, תוך הרחבת הסכמי אברהם – אולי בתקווה לזכות בפרס נובל לשלום שחמק ממנו בעבר. המגמה הכללית צפויה להיות צמצום הנוכחות האמריקאית בעולם, במיוחד במזרח התיכון, והסטת המיקוד פנימה.

נקודה מכרעת בהבנת התנהלותו של טראמפ היא שבניגוד להשתעשעויותיו ברעיון הכהונה השלישית, הוא לא יוכל להתמודד ב-2028. משמעות הדבר היא שאין לו צורך לרצות את המתנגדים לו במפלגה הרפובליקנית – שממילא מספרם הצטמצם משמעותית – או לסלוח למבקריו. מצב זה מעניק לו חופש פעולה חסר תקדים בבחירת מקורביו ובעיצוב מדיניותו.

הממשל הנכנס צפוי להיות "טראמפי" יותר מקודמו, עם פנים חדשות שעשויות להמשיך גם תחת סגנו ג'יי די ואנס ולצד בנו דון ג'וניור. המינויים האחרונים מעידים על הכנת הקרקע לעידן פוסט-טראמפ, כשואנס צפוי להפוך למועמד תנועת MAGA לנשיאות ב-2028, תוך שימור המורשת והקו האידיאולוגי של טראמפ במפלגה הרפובליקנית לשנים הבאות.

המשמעות המיידית, המשתקפת במינויים האחרונים, היא שטראמפ ממעיט בחשיבות הסנאט ובהשפעתו על המינויים, כמו גם בהשפעת בחירותיו על בית הנבחרים או על מפת המושלים ברחבי ארה"ב. התקשורת המקומית, האקדמיה והאליטה הכלכלית ימשיכו לשמש כשעירים לעזאזל בהאשמותיו.

כפי שהיטיב לאבחן ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת חיפה, סביר להניח שטראמפ לא יהיה פופולרי בשום שלב בכהונתו כמו ברגע זה. לכן צפוי כי ינסה לנצל את המומנטום להעברת תוכניותיו כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, ובוודאי לפני בחירות האמצע ב-2026.

המאמר פורסם ב-20.11.24 באתרהארץ.

הפוסט בממלכת טראמפ החדשה, הנאמנות משתלמת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת הקשרים והאינטרסים בין ישראל לירדן עמוקה יותר מזו של כל המדינות האחרות שעימן קשרה ישראל קשרים דיפלומטיים. משחר הקמתה, עבר הירדן (שמה הישן של הממלכה) הייתה "הטובה שבאויבות". אומנם היא השתתפה במלחמות 1948 ו-1967, אך מעבר לכך מלכיה קיימו קשרים בחשאי עם מנהיגי ישראל.

קיומם של אויבים משותפים והצורך של ירדן להישען על מעצמה מערבית (בריטניה ולאחר מכן ארצות הברית) הפכו את מדינת ישראל לבעלת ברית רצויה בשמירה על שרידותו של בית המלוכה. המלך חוסין הודה לסיוע של ישראל במאבקו נגד סוריה ואש"ף במהלך "ספטמבר השחור" 1970, ולאות תודה הוא הזהיר את גולדה מפני המלחמה המתקרבת בפגישה עימה בגלילות בספטמבר 1973.

ישראל, מבחינתה, יכלה לסמוך, בדרך כלל, על כך שהצבא הירדני שומר על הגבול הארוך מפני חדירות מחבלים פלסטינים. עם השנים נוספו גם אינטרסים נוספים מבחינתה של ירדן, כמו למשל הצורך הדחוף של ירדן במים ובגז.

עד 1994 השלום עם ירדן תמיד היה אופציה, אולם בניגוד למצרים, ירדן לא הייתה חזקה מספיק לעמוד מול התנגדות של העולם הערבי והאוכלוסייה הפלסטינית שבשטחה. הצל הפלסטיני חייב את המלך להשאיר גם את יחסי ישראל-ירדן בצל. לא במקרה חתימת הסכם אוסלו עם אש"ף ב-1993 היא היא שהעניקה לגיטימציה לחתימת הסכם השלום. לאחר שנים רבות שניסתה לייצג את העניין הפלסטיני, השאירה ירדן את הזירה לאש"ף בלבד, שומרת לעצמה תפקיד במקומות הקדושים בירושלים.

הדילמה הירדנית גדולה יותר

אי-פתרון הבעיה הפלסטינית העמיד את המשטר בדילמה: כיצד ליישב את הסתירה בין האינטרסים של המשטר והמדינה ובין דרישות האזרחים? המענה היה לקיים פרופיל נמוך ככל האפשר של יחסים דיפלומטיים במקביל לניהול יחסים חשאיים בתחומי הצבא, ביטחון ומודיעין. וכך, יחסים קרים במישור הפומבי לא באו על חשבון יחסים חמים במישור החשאי. דבר דומה, דרך אגב, קרה גם במצרים, בהבדל אחד: בירדן למעלה ממחצית האוכלוסייה היא פלסטינית.

מתיחויות בהר הבית ומלחמות בין ישראל לפלסטינים תמיד הובילו להידרדרות ביחסי המדינות. החזרת השגריר וגינויים חריפים הפכו זה מכבר לצעדי תגובה מידתיים שלא סיכנו את השלום עצמו. ואולם, ככל שמתמשכת המלחמה, ככל שהפלסטינים בעזה ממשיכים לסבול מבחינה הומניטרית וככל שישראל אינה מציעה אופק של פתרון מדיני – כך דומה יותר כי הקולות הקוראים לנקיטת צעדים קשים יותר מול ישראל מתחזקים, והם עלולים להשפיע על מקבלי ההחלטות.

שר החוץ הירדני, איימן ספדי, מגלם במידה רבה את השניות בעמדה הירדנית. לאורך כל המלחמה הוא ביקר באופן חריף את התנהלות ישראל, אך הוא גם הבהיר שפניה של ירדן – והעולם הערבי – לשלום ולא למלחמה, בהתבסס על יוזמת השלום הערבית.

מה שקורה עם ירדן אולי יותר קיצוני, אבל דפוס דומה קורה גם ביחסי ישראל עם מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וערב הסעודית. כל המדינות הללו, למשל, גינו את המתקפה של ישראל על איראן למרות שהן חולקות אינטרס דומה עם ישראל נגד איראן.

אומנם אין לגזור גזרה שווה בין כל המדינות הללו ביחסן לישראל, אבל גם האמירויות, שלא עצרה את טיסותיה לישראל ומיתנה את הצהרותיה, הבהירה כי היא יהיה לא כל תפקיד ב"יום שאחרי" בעזה, אלא אם כן ייעשו צעדים להקים מדינה פלסטינית. למותר לציין כי זוהי עמדת סעודיה, שעוד טרם נרמלה את יחסיה עם ישראל.

שכנות טובה ומתחשבת

ישראל בהנהגת ממשלת בנימין נתניהו לוקחת כמובנים מאליהם את היחסים עם מדינות השלום והנורמליזציה הערביות. העובדה שהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (30 שנה ו-45 שנה בהתאמה) מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים מעניקים את התחושה שהם עמידים בפני כל אתגר. זו הערכה שלא צריך להעמיד במבחן.

מדיניות רציונלית של ממשלות מביאה בחשבון את הנסיבות, המגבלות והסיכונים הכרוכים באימוץ כל מדיניות באשר היא. ישראל תקפה באיראן באופן מוגבל משום שהשתכנעה, או התכופפה, בפני הלחץ של ארצות הברית, וזאת כדי לא להביך או להקשות על הממשל לקראת הבחירות.

בה במידה, ממשלה שמקבלת החלטות באופן רציונלי צריכה לקחת בחשבון לא רק את האינטרסים שלה ושל בעלת בריתה הקרובה, ארצות הברית, אלא גם של מדינות האזור, שחולקות עימה אינטרסים משותפים.

בהקשר זה עולות שתי סוגיות: האחת, בטווח הקצר, סיום המלחמה, שחרור החטופים, מציאת הסדר לנסיגת חיזבאללה מהגבול ויצירת חלופה שלטונית בעזה. השנייה, בטווח הארוך יותר, מציאת פתרון לבעיה הפלסטינית בכללותה, עם העדפה להקמתה של ישות מדינתית. פתרון הסוגיה הראשונה יוביל לרגיעה ביחסיה של ישראל עם מדינות השלום והנורמליזציה; אבל רק פתרון הסוגיה השנייה יוביל לגאות ביחסים. זה נראה כרגע דמיוני, אבל כך היה גם פעם השלום עם מצרים וירדן.

המאמר פורסם ב-3.11.24 באתר N12.

הפוסט המשך המלחמה מסכן את יחסי ישראל עם מדינות האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל רושמת שורת הישגים דרמטית, אך יש לזכור כי גם כעת היא עודנה פועלת ללא אסטרטגיה סדורה וללא הגדרה של מטרות ברורות. "חזרת תושבי הצפון לבתיהם" היא מטרה ראויה ונדרשת לכשעצמה, אך מעורפלת, ולא תתאפשר בלא השגתן של מטרות משמעותיות נוספות, ובראשן יצירתו של הסדר מדיני רחב אשר יוביל להחלשתו של חיזבאללה – בראש ובראשונה בזירה הפוליטית-חברתית בלבנון.

מאז ייסודו, וביתר שאת מאז שהתמנה נסראללה למזכ"ל הארגון ב-1992, שואב חיזבאללה את עוצמתו משלושה מקורות עיקריים:

הראשון הוא המקור הצבאי. בתמיכה ובמימון איראניים בנה נסראללה את ארגון הטרור החזק ביותר בהיסטוריה, כזה שעוצמתו הצבאית גדולה לאין שיעור מזו של כל גורם אחר בלבנון, כולל צבא המדינה.

המקור השני הוא הפוליטי. בתהליך הדרגתי ומתוחכם, ותוך הישענות על כוחו הצבאי, הצליח נסראללה להכפיף את המערכת הפוליטית-חוקתית בלבנון לצרכיו, באופן המאפשר לו לנווט מדיניות ולהטיל וטו על כל החלטה, בכל תחום שהוא, שאינה הולמת את האינטרס שלו.

המקור השלישי הוא חברתי-עממי. חיזבאללה השכיל למצב את עצמו כארגון חברתי המעניק שירותי רווחה, חינוך ובריאות, בעיקר לבני העדה השיעית. כלומר, את עוצמתו של חיזבאללה יש להבין לא רק באמצעות 150 אלף טילים ורקטות, אלא גם באמצעות מעונות יום מסובסדים, מרפאות המעניקות טיפול רפואי בחינם ורשת מרכולים בה נמכרים מוצרים במחירים זולים משמעותית. בתמצית, נסראללה השכיל לבנות את תנועתו באופן בו חסידיו תלויים בו ויריביו מורתעים מפניו.

אינטרסים זרים

הטעות בשיקול הדעת של חסן נסראללה, זו שעלתה לו בחייו, גם עשויה להוביל להחלשה דרמטית של ארגונו. חיזבאללה לא ייעלם לאחר המלחמה, אך בפני ישראל ובעלות בריתה ניצבת כעת הזדמנות היסטורית לנצל את הפגיעה הצבאית והתודעתית בארגון על מנת להקטין את כוחו ואת אחיזתו במדינה הלבנונית, מה שישרת את האינטרס הישראלי באופן מובהק וגם ינחית מכה קשה על הציר הרדיקלי בהובלת איראן. בעבור לבנונים רבים נתפש חיזבאללה כסוכן איראני הפועל בשירותם של אינטרסים זרים – הוא שאינו מאפשר לה להיחלץ מהמשבר הכלכלי ומהתסבוכת הפוליטית, והוא זה שגרר אותה למלחמה הרסנית בלא שום הצדקה או היגיון.

בנקודה זו על ישראל לפעול כדי לפגוע במקורות העוצמה של חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית. מהלך צבאי, מבריק ככל שיהיה, לא יוכל להשיג זאת לבדו – הוא ישיג שקט זמני בלבד ולא יאפשר טיפול בבעיות היסוד הניצבות בבסיסו של הסדר הרעוע בלבנון. במקום זאת, יש להציע חזון פומבי להסדר מדיני כולל, כזה הנותן מענה לצרכי הביטחון של ישראל, אך גם לסדר פנימי חדש בלבנון, בדגש על רפורמה חוקתית מקיפה וחילוצה של המדינה מן המשבר הכלכלי.

הקהילה הבינלאומית, בהובלתן של ארצות הברית, צרפת ומדינות ערב המתונות, היא שתצטרך להוביל את תהליך שיקומה ובנייתה מחדש של המדינה הלבנונית, תוך החלשה שיטתית של חיזבאללה ושל האחיזה האיראנית בה. מהלך שכזה שיוכל לסייע בהגשמת צרכי הביטחון של ישראל ובהנחת תשתית לקידום הסדר בינה לבין לבנון. לשם כך, על ישראל לשמר את ההבחנה שבין חיזבאללה לבין מדינת לבנון.

טוב עשה נתניהו כשפנה באנגלית ללבנונים והבהיר שמלחמתה של ישראל היא לא בהם, וטוב עושה צה"ל כשחושף במהלכי תודעה יצירתיים את השימוש הציני שעושה בהם חיזבאללה. כינונו של סדר חדש שכזה תהיה מלאכה מורכבת בלי ספק, אך היחלשותו הדרמטית של חיזבאללה והמציאות המשברית בלבנון טומנות בחובן הזדמנות היסטורית שפשוט אסור לפספס.

המאמר פורסם ב-15.10.24 באתר הארץ.

הפוסט בתום "עשרת הימים הנוראים" של נסראללה, הגיע הזמן לסדר חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה בינתיים לומר היכן ייעצר התמרון הישראלי בדרום לבנון, ועד כמה ישפיע הלחץ של ממשל ביידן שמתנגד להתקדמות של צה"ל מעבר לנהר הליטני. מה שברור הוא, שאם ישראל תחליט שלא לכבוש לחלוטין את לבנון, צריך יהיה להגיע בסופו של יום (גם) להסדר עם חיזבאללה.

האמריקנים הובילו בחודשים האחרונים את הניסיונות הבינלאומיים לשכנע את חיזבאללה להסכים ליישום חלקי לפחות של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאמורה להרחיק את המחבלים מיישובי הגבול שלושים קילומטרים לפחות. הבעיה היא שבמסעות הדילוגים שלו באזור, השליח האמריקני עמוס הוכשטיין דיבר עם הממשלה בירושלים, דיבר עם הממשלה בביירות, אבל לא דיבר עם אנשי חיזבאללה. הסיבה לכך פשוטה. ארצות הברית הכניסה כבר לפני שנים את חיזבאללה לרשימת ארגוני הטרור, ומשום כך, אסור לשליחי הממשל לשאת ולתת עם נציגיו.

הפוסט בישראל מעדיפים להתעלם: הקשר של צרפת עם חיזבאללה יכול להשפיע על הבאת השקט לצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יום השנה הזה הוא תזכורת, בראש ובראשונה, לכשל הפוליטי, הצבאי והמודיעיני שהוביל לאסון ושראוי להיחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, יום השנה הוא גם רגע של רפלקסיה על ההשלכות והמשמעויות של מה שעברנו.

7 באוקטובר הפך לטראומה לאומית, עוד אסון בשרשרת הטרגדיות שעברו על העם היהודי, המגלמת את משפט המפתח בהגדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הטראומה הזו קשה במיוחד משום שהיא לא התחוללה בגולה, ולא בראשית ימיה הצעירים של המדינה, אלא בשנת ה-76 לייסודה, כשהיא מבוצרת מבחינה צבאית וכלכלית. ההתמודדות עם הטראומה הזו היא אחת המשימות הדחופות של ההנהגה והחברה בישראל בעתיד הקרוב.

טראומה זו הובילה לאובדן האמון בקרב רבים בחברה היהודית מהממשלה שהובילה לאסון הזה. המלחמה אומנם הביאה להסטת תשומת הלב מהמהפכה המשפטית, אך אין סימנים כי היא נעלמה.

ההרתעה הקונבנציונלית לא עובדת

הברוטליות של מעשי חמאס הובילה לתהליך של דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה בחברה היהודית כלפי הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית בכלל. הסקרים מלמדים כי תהליך זה מתחולל גם בצד הפלסטיני כלפי היהודים. זהו אולי תהליך טבעי בעקבות אסון 7 באוקטובר, אך עלולות להיות לו השלכות קשות על אפשרות חידוש ההידברות בין שני הצדדים עם שוך המלחמה.

מבחינה אזורית, ישראל הצליחה לשקם את הרתעתה, אם כי מבחנה האמיתי יתגלה רק עם הזמן. הרתעה זו נפגעה קשות משתי סיבות: האחת, השסע הפנימי שהתגלע בעקבות המהפכה המשפטית; והשנייה, ההצלחה הצבאית של מתקפת הפתע של חמאס שחשפה כשלים חמורים. התגובה הצבאית והמודיעינית של ישראל בעזה ובלבנון באה לידי ביטוי לא רק בהישגים כשלעצמם, אלא בדרך שהם הושגו – באמצעות תחבולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות יוצאות דופן.

לשיקום ההרתעה היה מחיר קשה בקרב האוכלוסייה בעזה. קשה לאמוד את המספר המדויק של הרוגים ופצועים, אך הוא רב – רב מדי (הערכות מדברות על למעלה מ-40 אלף הרוגים, שחלקם או ברובם לוחמי חמאס). הבעיה העיקרית מבחינת ההרתעה היא ששלושת ארגוני הח'ית – חמאס, חיזבאללה וחות'ים – הינם אויבים מרים ונחושים שמחוזקים אידיאולוגית ומוכנים בשם דתם להקריב את חייהם. משמעות הדבר היא שהרתעה קונבנציונלית עובדת עליהם פחות או כלל לא.

מבחינה אזורית, ציר ההתנגדות ספג מפלה כבדה. דוקטרינת "השלוחים" של איראן נכשלה בעת המבחן. חלק מהכישלון טמון באי-הצלחתה לפעול בתיאום כאשר ישראל הייתה עדיין בהלם. מתקפת חמאס הייתה מבחינתו הישג פנומנלי, אבל הצלחה זו הביאה עליו את חיסול כוחו ויכולותיו, וכנראה גם את סיום שליטתו בעזה. גם חיזבאללה יכול לזקוף הישג חשוב, כאשר במשך כשנה ירה טילים ורקטות על הצפון, גרם לנזקים כלכליים עצומים ולהתפנות של עשרות אלפי תושבים. אולם, הוא שילם על כך במחיר אובדן מנהיגו ומרבית קאדר המפקדים, כמו גם פגיעה אנושה ביכולותיו המבצעיות.

גם המתקפה של איראן נגד ישראל ב-14 באפריל הייתה כושלת, כאשר מרבית טילי ומל"טי חיזבאללה יורטו על ידי לוחמי ההגנה של ישראל או נפלו בשטחים פתוחים. המתקפה השנייה, בתגובה לחיסול נסראללה, הייתה מקיפה ורחבה יותר, אם כי גם היא הסתיימה עם נזקים ברכוש בלבד. מלחמות הטילים לימדו על קיומו של פער טכנולוגי עצום לטובת ישראל. ההתרברבות של נציגי ציר ההתנגדות, שהזכירו את דברי הרהב של משטר נאצר במלחמת 1967, נועדו במידה רבה לחפות על אי-ההצלחה וזאת כדי לקצור הצלחה בקרב דעת הקהל המקומית. קשה להעריך באיזו מידה הנרטיב השקרי התקבל, אולם יש להניח כי בעידן של רשתות חברתיות למשטרים קשה יותר להסתיר את האמת.

החולייה החלשה בציר ההתנגדות היא סוריה, משום שהיא טרם התאוששה ממלחמת האזרחים בת העשור ולכן תרומתה הייתה מוגבלת. חיסולו של נסראללה התקבל בברכה בקרב האופוזיציה הסורית, שזכרה לו את מעורבותו הברוטלית לטובת המשטר, לצידה של איראן. מקומה של סוריה בציר זה אינו מובן מאליו, משום שעד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980 היא הייתה חלק אינטגרלי מהעולם הערבי – בעלת ברית למצרים ולסעודיה. החזרתה של סוריה לליגה הערבית ב-2023 עשויה להוות קרקע פורייה לשינוי אוריינטציה של סוריה. זה קרה כבר בעבר, כאשר אביו של בשאר, חאפז, חבר לארצות הברית ולמדינות המפרץ לאחר התמוטטות ברית המועצות.

לישראל יש עם מי לעבוד

קואליציית המדינות המתונות נותרה יציבה. אומנם ירדן החזירה את שגרירה; אומנם הציבורים הערביים ברובם תומכים בעניין הפלסטיני, אולם שליטי מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסעודיה ממשיכים לקיים את קשריהם עם ישראל – חלקם בחשאי, חלקם בגלוי – ומדינות מסוימות אף השתתפו באופן אקטיבי בבלימת המתקפה האיראנית, וזאת במסגרת שיתוף הפעולה של מערכות ההגנה האווירית שהושגה בעקבות חתימת הסכמי אברהם וכניסת ישראל לפיקוד המרכז האמריקני. ראוי להדגיש כי חלק המדינות הללו המשיכו לקיים את קשריהם הכלכליים עם ישראל ואיחוד האמירויות אף לא הפסיקה את טיסות מטוסיה לישראל.

במלחמה מול איראן וחיזבאללה, ישראל מוצאת יותר ידידים בעולם הערבי, וזאת בשל קיומה של יריבות קשה על רקע דתי סוני-שיעי. כל המדינות במחנה המתון הן סוניות שרואות בהתחזקות איראן וחיזבאללה איום עליהן, ולכן הן תומכות בישראל שעושה במידה רבה את המלאכה עבורן. מנגד, מלחמתה של ישראל בחמאס – ארגון סוני פלסטיני – מעוררת את הסוגייה הפלסטינית, שלה תומכים רבים בציבור הערבי. כדי לשמור על הלגיטימציה הרעועה שלהם מנהיגי מדינות אלה מאמצים רטוריקה פרו-פלסטינית, אך הדבר לא בא על חשבונה של ישראל.

ארצות הברית נותרה המעצמה היחידה הפעילה באזור, אם כי מעורבותה עד כה הייתה מוגבלת לסיוע בהגנה ואספקת נשק לישראל, ובתיווך בין הצדדים. מעורבות צבאית חלקית הייתה בעיקר נגד החות'ים בים האדום. המעורבות המוגבלת נבעה מרצונה של ארצות הברית שלא להיגרר למלחמה אזורית, וזאת בשל שיקולי פנים ובעיקר הבחירות הקרובות בחודש נובמבר. מעבר לכך, כישלונותיה באפגניסטן, עיראק וסוריה הפחיתו את תאבונה למעורבות צבאית על הקרקע. מנגד, רוסיה שקועה במלחמה נגד אוקראינה, אך תוך שמירה על המאחז העיקרי שלה במזרח התיכון – סוריה, כאשר סין מעורבת באופן שולי בלבד ברמה המדינית. משמעות הדבר היא כי מדינות האזור נותרו לעצמן – התפתחות שמחזקת את מקומה ותפקידה של ישראל באזור.

לאן הולכים מכאן

שנה מאז 7 באוקטובר, הסוגייה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה. אם הסכמי אברהם והנורמליזציה המתוכננת עם סעודיה דחקו אותה לקרן זווית, כפי שנתניהו רצה – הרי מתקפת חמאס הצליחה להחזיר לתודעה העולמית והאזורית את הצורך בפתרון, בין אם על פי אסכולת המדינה האחת או שתי המדינות. מדינות המחנה המתון תומכות באסכולה השנייה ואף הקימו קואליציה בראשות סעודיה לקידום פתרון שתי המדינות. כפי שהאסון יצר הזדמנות להכות את חמאס וחיזבאללה – שני איומים קשים על גבולה של ישראל שממשלות ישראל סירבו לטפל – כך 7 באוקטובר יצר הזדמנות מחודשת לטפל בבעיה הפלסטינית.

ההיתכנות של פתרון כזה מצד אחד הינה גדולה יותר משום ההבנה ההולכת וגוברת ברחבי העולם שבמצב שבו בטריטוריה שבין הים התיכון לנהר הירדן מצויים 7 מיליון יהודים אל מול כ-7 מיליון פלסטינים רק הפרדה תוכל לעבוד. מאידך, משני צידי הסכסוך לא ניצבת הנהגה המסוגלת ומעוניינת להתקדם בכיוון הזה. סקרים שונים מלמדים גם כי חלה הקצנה בקרב הציבור היהודי והפלסטיני בעקבות המלחמה, אם כי חלק מאמין כי הסכם נורמליזציה אזורי עשוי להיות הכלי המתאים לפתרון הבעיה הפלסטינית.

לכישלון הפוליטי, הצבאי והמודיעיני של 7 באוקטובר התווסף, בתום שנה, גם כישלון מוסרי והוא אי-שחרור החטופים. אף שכלל לא ברור אם סינוואר היה הולך, בסופו של דבר, על עסקה כוללת, שהרי החטופים הם הקלף האחרון שבידו – הכישלון מסתכם בכך שממשלת נתניהו לא הפכה כל אבן על מנת להגיע לעסקה.

סיומה של המלחמה בגזרותיה השונות עדיין אינו נראה באופק. התמשכותה תגבה מחירים גבוהים מישראל מבחינה מדינית – בידוד בזירה העולמית ואולי גם האזורית, ומבחינה כלכלית – בור גדול בתקציב, המשך הורדת דירוג האשראי, המשך הירידה בהשקעות חוץ ועוד.

ולכן, בהנחה שישראל אינה רוצה מלחמה מול איראן, וכי לא ניתן לחסל את ארגון חיזבאללה, ישראל צריכה להתמקד במטרות בנות-הישג מבחינה צבאית שיובילו מוקדם ככל האפשר להסדר מדיני בלבנון ובעזה. "ניצחון" הוא מושג חמקמק וממילא כל צד, בסופו של דבר, יציג את המלחמה כניצחון שלו. מהלומה באיראן, הרחקת חיזבאללה מהגבול ופירוזו, החזרת רשות פלסטינית משודרגת לעזה ופירוזה והחזרת החטופים – כל אלה מהווים הישגים ראויים המצדיקים סיומה של המלחמה.

המאמר פורסם ב-10.10.24 באתר N12

הפוסט שנה לשבעה באוקטובר – שיקום הרתעה במחיר קיפאון מדיני ומוסרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בהכללה ניתן לומר כי האוטוקרטים ברחבי המזרח התיכון, למעט איראן ושלוחיה, מעדיפים את ממשל טראמפ, וזאת משום שבניגוד לממשלים דמוקרטיים – שאלת זכויות האדם אצלו אינה מהווה מכשול ליחסים. ברק אובמה, הילארי קלינטון וג'ו ביידן – כולם בשלב זה או אחר – קידמו וביססו את מדיניותם לא רק על אינטרסים אלא גם על משנה ליברלית. לא הייתה להם אשליה שמשטרים אלה יהפכו בן-לילה לדמוקרטיים – ראה התוצאות העגומות של האביב הערבי – אך קיים מנעד שלם של יחס יותר ליברלי כלפי מיעוטים ואופוזיציה, כמו למשל בירדן.

במצב הנוכחי, לא פחות מעשר מדינות במזרח התיכון ניצבות בין עשרים הראשונות המצויות בתחתית רשימת המדד העולמי של החופש והדמוקרטיה לשנת 2024. עוד שבע מצויות בשתי העשיריות הבאות. התמונה ברורה.

הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי היה בין ראשוני המברכים; הוא אומנם לא אהב את הביטוי שטבע טראמפ ב-2019, "הדיקטטור החביב עליי", אבל בפועל הוא זכה לחיבוק, המשך הסיוע השנתי ללא התניות ומגבלות בתחום הפנים ואף ביקור בוושינגטון ב-2017. הוא גם מקווה שטראמפ יסייע לו לגייס הלוואות נוספות בקרן המטבע הבין-לאומית ובבנק העולמי עבור הכלכלה המצרית, הסובלת מבעיות קשות בעקבות המלחמה עם ירידת ההכנסות מתמלוגי מעבר האוניות בתעלה והתיירות בסיני.

גם מרוקו יוצאת מגדרה לברך את טראמפ, שהיה הנשיא האמריקני הראשון להכיר בריבונות מרוקו על הסהרה המערבית, שתמורתו הייתה בעיקר חתימת הסכם נורמליזציה עם ישראל.

מצד השני של המזרח התיכון, מדינות המפרץ הערביות אף הן מברכות על בחירת טראמפ. הביקור הראשון של טראמפ מחוץ לארצו בקדנציה הקודמת היה בסעודיה ב-2017. מעבר לריקוד המפורסם, הוא חתם על עסקאות בשווי למעלה מ-100 מיליארד דולרים, אם כי קשה לדעת מה בדיוק התממש מכל אלה. לא פחות חשוב, עמדתו הנוקשה כלפי איראן בעבר מבטיחה לכאורה כי בנושא זה הם ימשיכו לראות עין בעין. סעודיה אומנם התקשתה להבין את חוסר התגובה של ממשלו כלפי מתקפת הכטב"מים של החות'ים את מתקני הנפט של חברת "אראמקו" סמוך לבירה ריאד ב-2019, אך בשורה התחתונה עמדתו נתפסת כנחושה יותר מממשל דמוקרטי.

יתרה מזו, הסעודים עדיין מקווים לקדם את הנורמליזציה עם ישראל. טראמפ וחתנו קושנר היו אחראים במידה רבה לחיבור כל הקשרים שהובילו להסכמי אברהם ב-2020 עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן, ולכן ממשלו נתפס כמי שאולי יוכל להוביל את המהלך. הבעיה היא שמחירה של הנורמליזציה מבחינת סעודיה האמיר בעקבות המלחמה – יישות פלסטינית בת קיימה, אם לא מדינה של ממש, וזה דבר שישראל בהנהגת נתניהו לא תוכל לתת. איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כמובן, יברכו על צעד כזה, ובכל מקרה הן שותפות מלאות לסעודיה ולמצרים בתמיכה בטראמפ.

גם נתניהו, כידוע, הביע תמיכה נלהבת בבחירתו של טראמפ ("הקאמבק הגדול בהיסטוריה"). ישראל – המתהדרת עדיין בתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – דומה בתגובתה לשליטים האוטוקרטים סביבה, ויכול להיות שמסיבות דומות.

מאידך, איראן ובעלות בריתה בהחלט מוטרדות מחזרת טראמפ, שביטל ב-2018 את הסכם הגרעין, היה אחראי לחיסול מפקד "כוח קודס" סולימאני ובכלל אימץ עמדה נוקשה כלפיהם. החשש הגדול ביותר של חמינאי הוא שטראמפ יעניק "אור ירוק" לישראל לתקוף את מתקני הגרעין – דבר שממשל ביידן לא התיר.

ואולם, כל הציפיות, התקוות והחששות מבוססות על קריאה של "יום האתמול" – דהיינו כיצד נהג טראמפ בקדנציה הראשונה. כשהוא משוחרר מלחצי בחירות, ובשליטה כמעט מלאה בשני בתי הקונגרס, "יום המחר" עשוי להתגלות שונה מקודמו וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, רצון להתמקד בבעיות הפנים של ארצות הברית ולהקטין את המעורבות מחוץ לארצו, כפי שהוא גם הצהיר במהלך מסע הבחירות; והשנייה, רצון להותיר מורשת חיובית לדורות הבאים, וזאת בניגוד לדימוי השלילי שקנה לעצמו בקרב רבים.

בשורה התחתונה, מעשיו והתנהגותו של טראמפ הם פעמים רבות בלתי צפויים, ועל כן קשה לנבא את מהלכיו. המסקנה אפוא היא שהמוטו המוביל צריך להיות: Expect the unexpected.

המאמר פורסם ב-11.11.24 באתר N12.

הפוסט חוץ מאיראן, האוטוקרטים במזרח התיכון רצו טראמפ – והסיבה ברורה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עם כבוד צריך לעבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות התקיימו על רקע תהליך ליברליזציה שמוביל המלך בשנים האחרונות ולו שלוש מטרות: האחת, להגדיל את כוחן של מפלגות ולשלב אותן במערכת הפוליטית. מתוך 130 חברים בבית הנבחרים היוצא, 118 היו עצמאיים, כאשר 12 ייצגו ארבע מפלגות בלבד.

בהשגת מטרה זו היה טמון חשש מהתחזקות חזית הפעולה האיסלאמית – הזרוע הפוליטית של תנועת האחים המוסלמים. לכן, בשיטת הבחירות החדשה כל אזרח הצביע לשני מועמדים: נציג מתוך רשימה ארצית ונציג מתוך רשימה מחוזית. נקבע ששני שלישים מתוך המושבים יוקצו לנציגי הרשימות המחוזיות (97) והשאר לנציגי הרשימות הארציות (41) בבית נבחרים שעומד על 138 מושבים, וזאת מתוך הנחה שכך ניתן יהיה להחליש את המפלגה האיסלאמית. אך לא כך היה: אומנם כעת יש 12 מפלגות (פי שלושה מקודם), אך היא שילשה את כוחה ונציגיה (31 במספר) מהווים כ-23% מחברי בית הנבחרים החדש.

המטרה השנייה הייתה להגדיל את ייצוגן של נשים וצעירים מתוך מטרה להיענות לשאיפות של מגזרים שבאופן מסורתי לא היו מיוצגים בפוליטיקה. למעשה, המלך עבדאללה פועל מזה שנים לקידום מעמד האישה והצעירים בממלכה. במטרה זו נרשמה התקדמות ניכרת בהשוואה לעבר. בבית הנבחרים החדש יכהנו יותר נשים: 27 מתוך 138 מושבים (כמעט חמישית), וזאת במקום 15 נשים מתוך 130 (11.5%) בבית הנבחרים היוצא.

המטרה השלישית של השינויים והרפורמות הייתה להגדיל את אמון הציבור בפוליטיקה. מסקר של המרכז למחקרים אסטרטגיים בעמאן במאי 2023 עולה שרוב הירדנים אינם מאמינים במפלגות פוליטיות וחושב שהן נכשלו; 2% בלבד עוקב אחר פעילותן; אחוז אחד בלבד מכיר את שמות מנהיגי המפלגות או שוקל להצטרף לאחת המפלגות. המטרה הזו לא הושגה, לעת עתה, כי רק כשליש מהאלקטורט הצביע בפועל, מעט יותר מהבחירות הקודמות.

ההישג של החזית האיסלאמית אינו מפתיע; בשנתיים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור התמיכה באיסלאם הפוליטי בכל ארצות המזרח התיכון ורבים תמכו בשילוב המפלגות האיסלאמיות בפוליטיקה המקומית. מסקר שערך הברומטר הערבי במאי 2023 עולה כי כ-50% מהתושבים בירדן הצהירו לא רק שהם קוראים טקסטים דתיים ומתפללים מדי יום, אלא גם הביעו רצון לראות מפלגות איסלאמיות ממלאות תפקיד יותר חשוב בפוליטיקה. על רקע התמיכה של הירדנים באיסלאם הפוליטי במדינה נרשמה תמיכה גדולה גם בתנועת חמאס, אף שפעילותה אסורה בחוק. כ-57% מהציבור הירדני תמך בחמאס עוד לפני פרוץ המלחמה.

עיתוי המלחמה שיחק לידיהם

עם פרוץ המלחמה, האחים המוסלמים התייצבו לצד הפלסטינים והביעו סולידריות עם תנועת חמאס. הם ארגנו הפגנות תמיכה בתנועה בסמוך לשגרירות ישראל בעמאן ובמקומות נוספים, אספו תרומות וגייסו חבילות מזון, ציוד ולבוש כדי לסייע לפלסטינים ברצועת עזה. הם שמרו על קשרים עם מנהיגי חמאס ותמכו בהמשך המערכה וגיוס מתנדבים ירדנים לפיגועי טרור נגד ישראל. וכך, עיתוי המלחמה שיחק לידי חזית הפעולה האיסלאמית, משום שהיא השכילה לשלב את ההתנגדות הפלסטינית בתעמולת הבחירות שלה.

התמיכה באחים המוסלמים, כפי שהוכיחו הבחירות, אינה מוגבלת רק לתושבי הערים הגדולות, אלא רחבה ועמוקה יותר. בסיס התמיכה שלהם כיום הוא גם ערי פריפריה ובקרב שבטים בדואים. אזורי הפריפריה, שנחשבים מוחלשים מבחינה כלכלית ונעדרי תשתיות ראויות, תמכו באופן מסורתי בתנועות האיסלאמיות ולעתים אף הביעו תמיכה בארגוני טרור איסלאמיים. אחד מאזורי הפריפריה האלו הוא מחוז מעאן בדרום ירדן, ממנו הגיע מאהר דיאב אל-ג'אזי, המחבל שביצע את רצח שלושת הישראלים במעבר אלנבי.

בשנים האחרונות דווקא אזרחי ירדן "המקוריים" פעילים יותר בקרב חזית הפעולה האיסלאמית, לרבות נציגיה בבית הנבחרים. מנגד, דווקא הפלסטינים בממלכה גילו בשנים האחרונות נאמנות למשטר ההאשמי ולא לקחו חלק בחתרנות או בהפגנות ההמוניות שנערכו נגד המשטר בתקופת "האביב הערבי" או לאחריו. מעורבותם הרבה בכלכלה הירדנית היא אחד הגורמים לכך.

באיזו מידה ישראל צריכה להיות מוטרדת מתוצאת הבחירות? מבחינה היסטורית ראוי להדגיש, כי אין זו הפעם הראשונה שהאחים המוסלמים זוכים לתמיכה רחבה יחסית. לשיא כוחם הם הגיעו בבחירות 1989, עת הצליחו להכניס 22 נציגים לבית הנבחרים שהרכבו מנה בזמנו 80 מושבים, כך שכוחם עמד אז על רבע מכלל הנציגים.

כפי שהמלך חוסיין ידע לנהל את מדיניות החוץ באופן שקול ומאוזן, וחרף התנגדות האחים חתם על הסכם השלום עם ישראל ב-1994, כך יצטרך המלך עבדאללה לנווט בין שיקולים אסטרטגיים לאומיים לאינטרסים פוליטיים מקומיים. נראה כי בית הנבחרים יהיה כעת לאומי וביקורתי יותר כלפי ישראל והמערב בכלל. הצהרות לוחמניות, סיסמאות אנטישמיות, וקריאות לביטול הסכם השלום וגירוש השגריר יעלו מן הסתם מחדש. המלך מבין היטב, כי הסכנות האורבות לפתחו הן לא רק מצד איראן, אלא גם מצד האיסלאם הפוליטי המתחזק. לאור איומים אלה, המלך עבדאללה ימשיך לפעול מאחורי הקלעים לשמר את הברית האסטרטגית עם המערב ועם ישראל – ברית המהווה משענת לשרידות השלטון ההאשמי.

המאמר פורסם ב-15.9.24 באתר N12

הפוסט התחזקות האיסלאם הפוליטי בירדן מסבכת את המלך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרסום זה נכתב כחלק מפרויקט מחקר משותף נרחב עם PAX for Peace הולנד ו-SWP גרמניה, תחת הכותרת: "הגדרת תפקיד לאירופה במינוף הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב לקידום השלום הישראלי-פלסטיני." הדעות המובעות בפרסום זה אינן בהכרח עמדות מכון מיתווים, SWP ו-PAX. מכון מיתווים מודה ל-PAX for Peace ול-SWP על שותפותם המתמשכת, שסייעה ביצירת עבודה משותפת ומוצלחת זו.

הפוסט נורמליזציה עם סעודיה מנקודת מבט סעודית: אשליות מול מציאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקום לחזק את הגורמים שמנסים לעמוד בפרץ, ממשלת נתניהו-סמוטריץ' פועלת לפתוח לחמאס ולאיראן את הדלת להשתלטות על הגדה המערבית. מערכת הביטחון מתריעה על כך בפני הדרג המדיני והוא אינו רק מתעלם מהאזהרות, אלא מהווה חלק מרכזי ביצירת ההסלמה. ישראל עומדת בפני אינתיפאדה שלישית אלימה וקשה, בחסות פעולות הממשלה.

להצתת חזית הגדה המערבית יש כמה סיבות:
א. המלחמה הפכה זה מכבר ממלחמה צודקת להכרעת חמאס למלחמת ישראל נגד העם הפלסטיני, בהתאם לחזון ההכרעה של סמוטריץ'. מלחמת ההתשה המתארכת ונטולת היעדים המדיניים מטבעה – הולכת ומתפתחת להסלמה והרחבה לעוד ועוד חזיתות.

ב. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית, עליהן רבים מדברים היום, לא עומדות לבד. החיכוך וההקצנה בגדה נובעים גם מתהליכי סיפוח מואצים, תנופת בנייה במאחזים והחרפה של ממש באלימות וטרור מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים, בעידוד ותמיכה של שרים בכירים בממשלה. על כל אלו – מתריעים ראשי מערכת הביטחון שוב ושוב שהם יבעירו את השטח.

ג. הרעת המצב הכלכלי בגדה המערבית, שהוא כיום קשה מאוד. במאי האחרון, הודיע הבנק העולמי כי הרשות מצויה על סף קריסה כלכלית. שיעור האבטלה מוערך בכ-33%, היצוא ירד ב-20%. הירידה בהכנסות משקי הבית הובילה לירידה של 20% בצריכה. האיסור על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון) מביא לפגיעה של מאות מיליוני שקלים בחודש במשק הפלסטיני והירידה בהכנסות ממסים הובילה לקיצוץ נרחב בתקציב הרשות הפלסטינית.

ד. מדיניות ישראלית סדורה להקרסת הרשות הפלסטינית כוללת הקפאת כספי מיסים, תמיכה בתביעות ענק נגד הרשות, הרעה מכוונת במצבה הכלכלי, סירוב לתאם מהלכים ודה-לגיטימציה מתמשכת נגד נשיאה. כבר חודשים ארוכים, שכל ראשי מערכת הביטחון מתריעים כי פגיעה ברשות הפלסטינית מובילה לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני, מה שעולה בחיי אדם. התיאום הוא נכס אסטרטגי, בעוד הימין הקיצוני רואה בעצם קיומה של הרשות איום על מפעל הסיפוח. כבר כעת, בשל הירידה בהכנסות, הרשות משלמת ל-30,000 אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שכר חלקי ביותר. הפגיעה בשכרם מדאיגה מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, בשל הפגיעה בתפקוד המנגנונים ובמוטיבציה של אנשיהם לסכל טרור. קריסת הרשות הפלסטינית והפסקת תשלום המשכורות כליל – היא סכנה ממשית לביטחון ישראל.

המגמות שתוארו מייצרות ואקום, לתוכו נכנסים חמאס וארגוני טרור נוספים. הוואקום מאפשר גם לאיראן לחזק את אחיזתה ותשתיותיה בגדה, על חשבון הרשות הפלסטינית. מערכת הביטחון מעריכה שאיראן מזרימה לגדה המערבית מיליוני שקלים לצורכי טרור. הקריסה הכלכלית גם מקלה מאוד על ארגוני הטרור המתעשרים לגייס פלסטינים המשוועים להכנסה: הם מציעים לצעירים סכומים גבוהים תמורת השתתפות בפעילות ה"התנגדות". עקב מדיניות ישראל, כבר לא מדובר במשוואה הישנה של מפגעים ש"אין להם מה להפסיד" – מדובר בכאלה שיש להם מה להרוויח, והרבה.

נתניהו ממשיך בכל הכוח, גם לאחר אסון השבעה באוקטובר, במדיניותו ארוכת השנים של "רש"פ היא נטל וחמאס הוא נכס". דבקותו במלחמת התשה חסרת תכלית מחלישה את הגורמים המתונים וסוללת לאיראן ולחמאס את הדרך להשתלטות על הגדה המערבית. הדבר משרת את החזון המשיחי של הממשלה, אך מהווה אסון של ממש לביטחון ישראל. על מזבח הסיפוח, ההתנחלויות והקרסת הרשות הפלסטינית, נתניהו וממשלתו מסדרים לנו אינתיפאדה שלישית.

המאמר פורסם ב-8.9.24 באתר מעריב.

הפוסט פיגוע בגבול ירדן בחסות שר האוצר: סמוטריץ' הקריס את רש"פ וקיבל את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מזה חודשים קיים על השולחן פתרון הולם לגבול הדרומי, טוב אלפי מונים מזה שהציג נתניהו, שמיועד להשגת ביטחון בראייה לטווח ארוך. מדובר בחלופה הסדרית לפילדלפי ומעבר רפיח, המבוססת על שותפות עם מצרים וארצות הברית. החלופה משלבת אמצעים צבאיים, מדיניים וטכנולוגיים. היא כוללת, בין השאר, בניית מכשול תת קרקעי על בסיס קיר סלארי שיפתור את בעיית המנהרות, פתרון שכבר מומש בגבול המזרחי של הרצועה.

הקיר, שהוקם לאורך 64 קילומטר, הוא מכשול פיזי אפקטיבי המשולב עם מערכות טכנולוגיות מתקדמות, וכבר הוכיח את הצלחתו במניעה מוחלטת של מנהרות חודרות לתוך שטח ישראל (גם ב-7 אוקטובר). ישראל צריכה ויכולה להוסיף 14 קילומטר בלבד לאורך ציר פילדלפי, ולהקים במשותף עם מצרים מנגנון שליטה לפיקוח על המרחב התת קרקעי.

בצד זאת, מעל הקרקע ולאורך הציר יוצבו גורמי ביטחון פלסטיניים שעברו הכשרה ואימון על ידי ארצות הברית. הכוח הפלסטיני ייבדק בקפידה ויאושר על ידי מערכת הביטחון הישראלית. הוא גם יסתייע בכוחות צבא ערביים (אמירתיים?) המתנגדים לחמאס. נוכחות ערבית משני צדי הגבול תגביר את האילוצים על מערך ההברחות של חמאס.

בנוסף, יוקם כוח ייעודי מעורב (פלסטיני-אירופי) שיאייש את מעבר רפיח ויאפשר את הפעלתו, בתיאום מלא ובהסכמות עם מצרים ועם ישראל. האירופים כבר הביעו נכונות להפעלת כוח שידאג גם לצד האזרחי-מכסי במעבר רפיח (על בסיס כוח ה-EUBAM). הקומפלקס כולו – המעבר, הציר והמכשול התת קרקעי – יפוקחו על ידי ישראל ומצרים בחדר מבצעים משותף, שימנע הברחות וגם ימנע מעורבות כלשהי מצד חמאס.

המוטיבציה המצרית

אסור שהמשבר בגבול עזה-מצרים יוביל לפגיעה בהסכם השלום, אלא דווקא להפך – המבוכה המצרית מהברחות האמל"ח בגבולה היא הזדמנות פז מבחינת ישראל, ומנוף לרתימתה לקידום האינטרס המשותף של אטימת הגבול הדרומי. ישראל אינה מסוגלת לעשות זאת לבדה. המפתח לכך הוא דווקא הגברת התיאום עם מצרים, באופן שיגביר את המוטיבציה המצרית ויבטיח את מחויבותה למניעת התעצמות חמאס, מעל הקרקע ומתחתיה.

לתוכנית הזו יש גיבוי ואף היתכנות, מה שאין זו הסכמה מצד ממשלת ישראל. הנוסחה מוסכמת זה מכבר בשיח בין צוותי ישראל, מצרים וארצות הברית. גנץ אף העיד השבוע שנתניהו מנע את קידום הנושא מול המצרים, וסירב להיפגש ולקדם את הנושא עם נשיא מצרים א-סיסי. במקום זאת הוא בחר "לסנדל" את עצמו, את החטופים ואת כולנו עם החלטת קבינט שמונעת את סיום המלחמה ולא מאפשרת נסיגה.

מראשית המלחמה נתניהו מסרב לנהל דיון רציני על היום שאחרי, ובמקביל מוסיף להחליש במכוון את הרשות הפלסטינית, באופן שמסכן את ביטחון ישראל; זאת אף שהרשות הפלסטינית היא הגורם השלטוני האלטרנטיבי היחיד לחמאס, והמפתח לכל מעורבות אזורית ובינלאומית, בפילדלפי ובכלל.

למנוע את הנפילה לתהום

ציר פילדלפי ומעבר רפיח הם אכן צינור התחמשות של חמאס אותו יש לגדוע. ישראל היתה אמורה לכבוש את המרחב הדרומי כבר בתחילת המלחמה, אך נתניהו, באופן תמוה, התנגד לכך. כיום נדרש פתרון רציני שבאמת ישלול מחמאס את היכולת לבצע אי-פעם עוד 7 באוקטובר, אלא שהתעקשות נתניהו על ההחזקה הישראלית והישארות צה"ל בציר מונעת זאת.

המשמעות היא בראש ובראשונה ויתור על החטופים, והפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה. הפרסומים האחרונים בנוגע למתווה נתניהו ממאי 2024 מוכיחים שניתן היה להגיע לעסקה ברוח התוכנית שפורטה לעיל. אלא שההתנהלות של נתניהו, בעיקר בנוגע לציר פילדלפי, היא שטרפדה אותה, למרות הזהרות חוזרות ונשנות מצד ראשי צוות המשא ומתן.

המשך החזקה ישראלית בציר ובמעבר רפיח תמיד היתה חלופה גרועה, והיום יותר מאי פעם. מבחינה מדינית, קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה בניגוד לעמדת בעלות בריתנו תגבה מחירים קשים, תפגע בשלום עם מצרים ותמנע קואליציה אזורית החיונית לביטחון ישראל. מבחינה צבאית, ישיבה הגנתית-סטטית בשטח צר ללא מטרה ולוחות זמנים, הופכת את הכוח הצבאי ליעד מרכזי לטרור ואלימות. הנוכחות במסדרון נצרים הפכה כבר כעת את חיילי צה"ל לברווזים במטווח, וכך גם היה בציר פילדלפי עד ההתנתקות ב-2005. 18 חיילים שילמו בחייהם בשלוש תקריות עקובות מדם בשלהי 2004.

הפוסט יש פתרון לציר פילדלפי. נתניהו מטרפד אותו כי הוא מעוניין במלחמה ובכיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית: ראיון משותף של ד"ר עינב לוי ובר רפפורט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.

מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.

מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.

השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.

זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.

המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.

הפוסט חזון הבלהות של נתניהו: מה מסתתר מאחורי ההתעקשות על פילדלפי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סימולציה: ועידה אזורית לשיקום תשתיתי-סביבתי של מרחב עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חיסולו של בכיר חיזבאללה הוא תגובה בעלת עוצמה ותחכום מבחינת היעד בו בוצעה והבכיר שכוונה כלפיו, ועל פני הדברים מדודה ומושכלת. כלל השחקנים באזור ומחוצה לו הבינו כי ישראל איננה יכולה לעבור בשתיקה על האסון במג’דל שמס, וקיוו (ואף פעלו בערוצים שונים) שהתגובה תהיה כזו שלא תגרור בהכרח הסלמה רחבה יותר. מבחינה זו, הדילמה עוברת כעת לצד השני.

אולם אם נישאר במישור הרציונלי, שגורס כי לכל השחקנים אין אינטרס להרחיב את הלחימה, הרי ששני החיסולים אינם מחייבים בהכרח תגובה רחבה מדי ולא־פרופורציונלית. ככלות הכל, עשרת החודשים האחרונים המחישו כיצד ניתן לנהל לחימה רב־זירתית מבלי להיגרר למלחמה כוללת, אף לאחר העימות הישראלי־איראני הישיר בחודש אפריל.

אבל, ומדובר באבל גדול, זה איננו משנה כלל וכלל את הדילמה הישראלית ביחס לצורך (או ההכרח) להגיע להסכם עם חמאס על הפסקת אש ושחרור החטופים. הזיקה בין הפסקת אש בעזה להפסקת הלחימה בשאר החזיתות, ולענייננו בלבנון, נותרה ואולי אף התחזקה. במילים אחרות: חיזבאללה, בהנחיית איראן, לא יפסיק את האש בגבול הצפון בטרם זו תיפסק בדרום.

האם ישראל מבינה זאת? האם הבנתה ביחס לנחיצותה של הפסקת אש בדרום התחדדה עוד יותר בעקבות ביקור נתניהו בוושינגטון? שוב, אם אנחנו עדיין במישור הרציונלי, התשובה צריכה להיות חיובית. ראש הממשלה שמע משלושת בני שיחו – הנשיא ביידן, סגנית הנשיא והמועמדת הדמוקרטית האריס, והנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני טראמפ – דברים אחידים וברורים, כל אחת ואחד בדרכו ובלשונו, בדבר ההכרח בסיום המלחמה במהרה. אולי המסר החשוב ביותר, מבחינת נתניהו, נשמע מפי טראמפ, דווקא לנוכח תקוותו שהוא ינצח בבחירות בנובמבר.

הנחיצות להגיע לעסקה בדרום, ואולי אף לסיום המלחמה, נובעת גם מכך שבסופו של יום לא לעולם חוסן. במילים אחרות: עד עתה כלל השחקנים הוכיחו, כאמור, שיש ביכולתם לנהל מערכה במספר חזיתות מבלי “לשבור את הכלים" לחלוטין, כלומר להיגרר למלחמה כוללת. מי לידנו יתקע שכך יקרה גם בהמשך, כשסביר להניח שייקרו בדרכנו תקריות נוספות מעין אלו?

האם ישראל מבינה שיהיו הבכירים שיחוסלו אשר יהיו, לא ניתן לחסל את הארגונים שבהם הם פעלו, חמאס וחיזבאללה? יש להניח שהתשובה חיובית, אולם הסכנה בפעולות מעין אלו היא שיש בהן כדי לבלבל ולסבור שאולי בכל זאת ניתן באמצעותן להביא לקריסת השחקן הלא־מדינתי המדובר. ההיסטוריה מוכיחה שרק צמיחת חלופה ראויה מסייעת להחלשת ארגוני טרור, ומעבר לדרך פוליטית, אם נרצה ואם לאו, הוא הדרך היחידה לפתרון סכסוכים.

הפוסט חמאס וחיזבאללה יישארו לנצח: החיסולים הממוקדים הוכיחו את זה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הגידו כן למקרון: על ישראל לשתף פעולה עם צרפת להסדרת המצב בלבנון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש הזדמנות נדירה לסיים את המלחמה בצפון. האם ישראל תנצל אותה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בה בשעה, העיתונאי ברק רביד גילה שתחת המטרייה האמריקנית של פיקוד מרכז, הרמטכ"ל הרצי הלוי נפגש בחשאי בבחריין במחצית חודש יוני עם בכירים בצבאות מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין – וגם סעודיה. פגישה כזו, במיוחד בהשתתפות נציג סעודי, היא גם סוג של נורמליזציה. אז מה קורה כאן?

לנורמליזציה פנים רבות. זהו מונח שרבים עושים בו שימוש באופנים שונים ולכן הוא מבלבל. השימוש במונח זה ביחסים הבין-לאומיים התקשר בדרך כלל לכינונם של יחסים דיפלומטיים, לעיתים לאחר מצב של קונפליקט. בישראל התקבע המונח כביטוי לשלום "חם" בין מדינות בהנגדה למצב בין ישראל ומצרים וישראל וירדן ביניהן יש יחסים דיפלומטיים אך לא "נורמליזציה", משום שזה שלום קר. מנגד, בעולם הערבי המונח "נורמליזציה" (תטביע בערבית) הוא שלילי, ולכן בדרך כלל השימוש הוא במונח "יחסים רגילים".

לכן, יש להסתכל על המונח "נורמליזציה" כמשקף כמה דרגות של יחסים. המצב הראשון הוא נורמליזציה רשמית פונקציונלית. דגם זה מאופיין בשיתופי פעולה בתחומי ביטחון, מודיעין ולעיתים גם כלכלה. נורמליזציה זו מבוססת בעיקר על קיומם של אינטרסים ואויבים משותפים והיא מתקיימת בעיקר מאחורי הקלעים, אך יש בה גם גילויים פומביים הנובעים מקיומם של יחסים דיפלומטיים. שיתוף הפעולה מתבצע בין גורמים רשמיים בלשכות הנשיא או המלך, הצבא, סוכנויות המודיעין ומשרדי ממשלה רלוונטיים. זה הדגם של היחסים עם מצרים וירדן.

הדגם השני הוא נורמליזציה לא רשמית, המאופיינת על ידי קיום קשרים דו-צדדיים — בעיקר חשאיים — ללא כינון יחסים דיפלומטיים. למעשה, זה המצב שאפיין את ישראל לאורך כל השנים עד הסכם השלום עם מצרים, עם ירדן, הסכם אוסלו והסכמי אברהם.

הדגם השלישי הוא נורמליזציה לגיטימית, המאופיין בשילוב שיתוף פעולה ברמה הממשלתית אבל גם ברמה העממית. המשטר מוביל מלמעלה שיתוף פעולה עם ישראל, שרובו מתנהל בגלוי ובפומבי ומקצתו בסתר. זה הדגם של היחסים עם מדינות הסכמי אברהם – מרוקו, אמירויות ובחריין.

חזרה לשת"פ חשאי הוא צעד גדול לאחור

הפגישה החשאית בבחריין מעלה את התהייה: אם ישראל זוכה לשיתוף פעולה צבאי ומודיעיני בזמן מלחמה, וזאת בשעה שהיא זוכה לשלל גינויים בעולם הערבי, מדוע נדרש אפוא הסכם פורמלי עם סעודיה, במיוחד אם נדרשת הקמת מדינה פלסטינית או נקיטת מהלך משמעותי לקראתו?

לתהייה זו יש כמה תשובות: ראשית, בהיעדר התקדמות ממשית בסוגיה הפלסטינית, ישראל עלולה לחזור למעמדה הישן במזרח התיכון – כזו של פילגש שמשתפים איתה פעולה מאחורי הקלעים, אבל לא מוכנים להודות בכך בפומבי. מקבלי ההחלטות בישראל נאלצו להסתגל למעמד זה בלית ברירה, משום ששליטי מדינות ערב חששו לחייהם וללגיטימציה שלהם. ללא מחויבות פורמלית, יחסים כאלה חשופים לתנודות בהתאם לנסיבות, לאינטרסים ולחשיפה שלהם.

שנית, היכולת של ישראל לשתף פעולה עם מדינות ערב מבחינה כלכלית נעוץ בקיומו של שלום לגיטימי וחם. מערכת היחסים שהתפתחה עם מדינות הסכמי אברהם הינם דוגמה לכך. האפשרות לבנות מערכים מדיניים וכלכליים חשובים יכולה להתרחש רק במצב של פתיחות. כך למשל, "פורום הנגב", שנועד במקור להיאבק בגרעין האיראני. הכינוס הראשון בחודש מרץ 2022 (והאחרון בינתיים) כלל את ישראל, ארצות הברית, מצרים, מרוקו, בחריין והאמירויות, כאשר ירדן והרשות הפלסטינית הוזמנו אף הן. שיתוף פעולה כלכלי כזה עם ערב הסעודית  יכול להתקיים רק במצב של קיום יחסים דיפלומטיים. אם הקשר הכלכלי עם האמירויות הגיע לפני המלחמה כבר כמעט ל-3 מיליארד דולר, האפשרויות הכלכליות עם סעודיה הן גדולות יותר. גם המסדרון הכלכלי שהגה הנשיא ביידן מהודו לים התיכון ולאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל – יכול להיות ממומש.

שלישית, ישראל הופכת יותר ויותר למדינה "מצורעת" בזירה הבין-לאומית. יש לקחת בחשבון כי שיתוף הפעולה החשאי המתקיים עם מדינות באזור עלול אף הוא להיפגע בנסיבות של הסלמה במלחמה. הפסקת המלחמה, שתתקשר גם למהלך אזורי מול הסעודים, תעצור את התהליך הזה, תסיג אותו לאחור וקרוב לוודאי שאף תרחיב את מעגל המדינות המנרמלות עם ישראל.

ולבסוף, התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. ההתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר אינה מאפשרת למרבית הישראלים לראות, כפי שרבים לא יכלו לראות במתקפת הפתע המצרית ב-6 באוקטובר 1973, שמתחיל כאן עידן חדש שדורש תשובות אחרות, כאלה שהיו קיימות כבר קודם, אך לא שעו אליהן.

המאמר פורסם ב-3.7.24, באתר N12.

הפוסט למרות המלחמה – הנורמליזציה נמשכת, אך רק מהלך אחד יזניק אותה קדימה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש מסלול להסדרה מול לבנון: האם ישראל תפעל בהיגיון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

וושינגטון ופריז הכפילו בשבועות האחרונים את המאמצים הדיפלומטיים שלהן להביא לרגיעה בצפון. ישראל העדיפה לשמור על המגעים האלה חשאיים ככל האפשר, אבל בניגוד לארה"ב, הנשיא הצרפתי מקרון החליט להעמיד את עצמו אישית בראש החץ. ההודעה שלו ביום חמישי על הקמת פורום משולש ישראלי-צרפתי-אמריקאי כדי לעצור את ההסלמה בגבול לבנון, תפסה את ישראל לא מוכנה. עשרים וארבע שעות לאחר ההודעה של מקרון, הודיע גלנט שישראל לא תהיה שותפה לוועדה להסדרת המצב הביטחוני בגבול הצפון "אם צרפת תקח בה חלק", וגם האשים אותה בהתעלמות ממעשי הזוועה של חמאס.

ההתקפה הבלתי-שגרתית של גלנט היכתה גלים בפריז, אבל גם במשרד החוץ בירושלים, שניסה למזער נזקים, והזכיר את ההשתתפות של צרפת בסיכול מתקפת הטילים האיראנית באמצע אפריל. ההתערבות המהירה של השגריר הישראלי החדש בפאריז ג'וש זרקא גם היא הוכיחה את יעילותה. במקום לשבור את הכלים, מסר בכיר צרפתי כי למרות ההצהרה המפתיעה של גלנט, בפאריז נכונים להמשיך לעבוד עם כל השחקנים הרלוונטיים, לרבות ישראל וארה"ב, כדי להשיג רגיעה.

הבטן של גלנט ושל בכירים אחרים מלאה על מקרון, קודם כל בגלל עזה. בניגוד לוושינגטון, המכילה בינתיים את הפעולה הצבאית המוגבלת של ישראל ברפיח, פאריז גינתה מלכתחילה את ההחלטה להיכנס לשם. ההחלטה של מקרון לאסור על השתתפות חברות ישראליות ביריד הביטחוני אירוסאטורי שנפתח השבוע, הייתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל של הימין בישראל. ומי כמו גלנט מכיר את השטח אצלו בבית.

ישראל מעדיפה שהשליח האמריקני עמוס הוכשטיין יוביל את המגעים מול לבנון. אבל ככל שההסלמה בצפון מחריפה, ברור שאין לישראל את הלוקסוס להתעלם מהצרפתים, וממה שהם מסוגלים להביא לשולחן. מעבר לקשרים ההיסטוריים בין צרפת ללבנון, עם כל המטענים הנלווים, גם היום צרפת היא שחקנית פעילה בזירה הביטחונית, הפוליטית והכלכלית בארץ הארזים. היא התורמת העיקרית של חיילים לכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, וחייליה מהווים את עתודת פיקוד הכוח.

ביקוריו של מקרון לאחר הפיצוץ הקטלני בנמל בביירות ב-2020 סימנו עליית מדרגה במעורבות הצרפתית בפתרון הפוליטי למשבר הקריטי של לבנון, והעניקו לפאריז מקום רב יותר במדינה; ולשם כך, שמרה צרפת גם על קשריה עם הנציגים הפוליטיים של חיזבאללה, אשר בניגוד לחמאס, לא הוגדרו כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי.

קידומו של פתרון דיפלומטי לסכסוך עם לבנון הוא מורכב, והוא מצריך מעורבות של שורת גורמים. כל הסדר עתידי יצטרך להתייחס גם למצב הפנימי בלבנון, ולא רק לחילופי המהלומות בין חיזבאללה לישראל. ארה"ב תדע להביא איתה את הנכסים שלה, אבל בכל מה שנוגע להשפעה על הזירה הפנים-לבנונית – ספק אם יש שחקן חיצוני (שאינו איראן) בעל השפעה זהה לזו של צרפת. לכך יש להוסיף את העובדה, אותה מדגישים דיפלומטים ישראלים, שצרפת רואה עין בעין עם ישראל את האיום האסטרטגי מצד איראן והחשיבות שיש להעניק לו.

משכך, ישראל צריכה לאמץ את צרפת ולעבוד איתה בשיתוף פעולה, בכל הזירות, ולא להקריב את היחסים איתה על מזבח הפוליטיקה הפנימית של הליכוד או הלובי של התעשייה הביטחונית.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר מעריב. 

הפוסט גלנט, כל כך טוב בצפון שזאת ההתנהלות שלך מול צרפת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעילות המדינית הקדחתנית המתנהלת בציר וושינגטון-ריאד, וכן הצהרות מפי אישים בכירים משני הצדדים, מלמדות כי למרות המלחמה והשלכותיה, הסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי עדיין על הפרק. אולם, התגובות של נתניהו ושרים שונים בממשלה הבהירו כי אין להם כוונה להיענות לתביעות של הסעודים, הקושרות את הנורמליזציה להסדר הפסקת אש (שכולל גם את עסקת החטופים), הקמת מנגנון לניהול עזה שאינו ממשל צבאי, ובעיקר – הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה הסעודית היא הזדמנות היסטורית ואם ישראל לא תיענה לה זו תהיה עוד החמצה.

במשך השנים החמיצה ישראל כמה וכמה הזדמנויות עם סעודיה. מי שהאמרה האלמותית של אבא אבן – "הערבים (או הפלסטינים בגרסה אחרת) לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" – היא נר לרגליו, כדאי שיחזור לספרי ההיסטוריה ויראה כי גם ישראל החמיצה לא מעט הזדמנויות עם הערבים בכלל, ועם הסעודים בפרט.

זה החל בדצמבר 1977, כאשר נשלח לישראל שליח עם מסר בעל פה מיורש העצר פהד לשר החוץ משה דיין, אולם האחרון סירב לפגוש אותו לפני שיידע על מה מדובר. השליח חזר כלעומת שבא. זה נמשך עם יוזמת השלום של פהד באוגוסט 1981, שישראל דחתה בבוז, והסתיים עם ההתעלמות מיוזמת השלום של יורש העצר הסעודי עבדאללה בפברואר 2002, שהפכה לתוכנית השלום הערבית כעבור חודש בוועידת הפסגה הערבית בביירות. תוכנית השלום הערבית חשובה במיוחד משום שהיא הביעה קונסנזוס ערבי לגבי הכרה ויחסים נורמליים עם ישראל מצד כל מדינות ערב, תמורת הכרה בישראל בגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.

ההתנגדות הישראלית היתה שילוב של בורות בדבר מידת חשיבותה של סעודיה בעולם הערבי והאיסלאמי, דימוי של ההנהגה הסעודית כמושחתת וקיצונית מבחינה דתית וסירוב לדרישות הסעודיות-ערביות על רקע פוליטי ואידיאולוגי. אפשר להעריך כי אם יוזמת השלום הערבית היתה מוצגת לישראל בשלבים מוקדמים יותר של הסכסוך, ההנהגה היתה רואה בה בסיס מצוין למשא ומתן ולהסכם.

אבל תהליכי ההקצנה שעברה החברה היהודית בכל הנוגע לשטחים הכבושים הובילו את המנהיגים לחפש דרכים עוקפות לבעיה הפלסטינית. הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ב-2020 סיפקו לכאורה את הסחורה, אולם מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה לימדו כי "הסחורה" פגומה משום שהיא לא כוללת התייחסות לרכיב מרכזי – הבעיה הפלסטינית.

סיכוי בעקבות מלחמה

המתקפה הרצחנית של חמאס והמלחמה יצרו הזדמנות "לעשות משהו". כמעט כל המלחמות גורמות שידוד מערכות; מלחמת 1973 היא דוגמה בולטת שהובילה, בסופו של דבר, להסכם שלום עם מצרים. עד כה ישראל לא הציעה שום תוכנית ל"יום שאחרי". גם זה דפוס די קבוע במדיניותה – היא כמעט שלא יוזמת, ובוודאי שלא תוכניות שלום. אבל על המדף מונחת כעת היוזמה הסעודית-אמריקאית להסכם נורמליזציה.

לנורמליזציה עם סעודיה – המדינה החשובה בעולם הערבי והאיסלאמי – יש ערך כשלעצמה מבחינה פוליטית וכלכלית, אולם חשובות אף יותר השלכותיה האזוריות והבינלאומיות הרבות: ראשית, היא תפתח את השער להכרה מצד מדינות נוספות במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי. שנית, היא תהיה מכת-נגד לציר ההתנגדות בהובלת איראן, שכן אחת המטרות של ציר זה במתקפה על ישראל היתה לקעקע את הנורמליזציה. שלישית, היא תעגן ותחזק את תהליך השתלבותה של ישראל בארכיטקטורה הביטחונית האזורית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת מתקפת הטילים של איראן.

רביעית, היא תוציא את העוקץ לפחות מחלק מן ההתנגדות לישראל בעולם ובאזור – של אלה המתנגדים למדיניותה אך לא לקיומה – ובכך ייעצר תהליך הפיכתה של ישראל למדינה "מצורעת". חמישית, היא תחזק את קשריה הכלכליים של ישראל עם מדינות האזור, במיוחד עם האמירויות וסעודיה. הסחר בין ישראל לאמירויות ב-2023 נסק לכמעט שלושה מיליארד דולר, וצפוי היה לגדול עוד אלמלא המלחמה. ולבסוף, היא תוביל לשילובה של ישראל גם בארכיטקטורה הכלכלית העולמית החדשה, שיכולה לקשר את המזרח הרחוק והודו לאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל באמצעות מסדרון ימי ויבשתי.

הסעודים פועלים – עד כה בהצלחה – למתן את התגובה הערבית נגד ישראל. זה בא לידי ביטוי גם בהודעה המשותפת של ועידת הפסגה הערבית האחרונה, שהתקיימה בבחריין ב-16 במאי והשתתפו בה כמעט כל המלכים והנשיאים של מדינות ערב, כולל בשאר אל-אסד הסורי שהוחזר לאחרונה לליגה. לצד שלל גינויים של ישראל על פעולותיה בעזה, קריאה להצבת כוחות בינלאומיים ברצועה והדרישה לסיום המלחמה, ההודעה קראה לכינוס ועידה בינלאומית והביעה תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס יוזמת השלום הערבית. במילים אחרות, המלחמה ושפע הגינויים לא הובילו לשינוי בהחלטה האסטרטגית הערבית לדבוק בפתרון שתי המדינות.

שובו של פתרון שתי המדינות

הקמתה של מדינה פלסטינית נתפשת בעיני רבים בישראל כסכנה ביטחונית. החשש הזה טבעי והגיוני, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ואולם, דווקא אסון זה הוביל לשלוש התפתחויות חשובות שהופכות את שאלת המדינה הפלסטינית לבלתי נמנעת, אם במוקדם ואם במאוחר.

ראשית, האסון החזיר את הבעיה הפלסטינית למקומה הטבעי – לב הסכסוך; הניסיונות לדחוק אותה לשוליים או להעלימה באמצעות הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות בפריפריה המזרח תיכונית כשל. זו עוד קונספציה שהופרכה.

שנית, האסון הוביל להחייאת הרעיון של פתרון שתי המדינות, שלפני 7 באוקטובר הפך לדעת רבים ללא רלוונטי בעקבות הגידול בהתנחלויות ברחבי אזור C בגדה המערבית. רעיון "המדינה האחת" קנה לו שביתה בחוגים רבים, אולם האסון לימד כי למרות הכל הפרדה היא צו השעה, ואילו מדינה אחת היא מתכון לאסון ולפורענות.

שלישית, שחקנים בזירה הבינלאומית והערבית מבינים, כי הם צריכים להיות חלק מהפתרון באמצעות הכרה ומתן ערבויות וביטחונות לשני הצדדים, כולל אולי אפילו שליחת כוחות. המעורבות הזרה אין משמעותה שישראל מפקידה את ביטחונה בידי אחרים, אלא שלפתרון יש שותפות אזוריות ובינלאומיות ולהן אינטרס בקיומו ובשימורו של ההסכם.

ההשלכות השליליות של הסירוב הישראלי מתגלות כבר לנגד עינינו, כאשר מדינות במערב אירופה מכירות במדינה פלסטינית. זהו תחילתו של צונאמי מדיני, שיוביל להכרה של מדינות נוספות, וזאת בנוסף ל-140 שכבר מכירות בה. מדובר כרגע בהצהרה בלבד, אולם בתהליך ארוך מתקבעת כאן הכרה עולמית בקיומה של מדינה כזו ובאי-הלגיטימציה של שליטה על עם זר. במקום שישראל תיאלץ בסופו של דבר להתכופף תחת הלחץ הבינלאומי, היא יכולה לצאת נשכרת באמצעות המהלך הסעודי, שיכלול גם פתרון של הבעיה הפלסטינית.

באין הנהגה

מימושה של תוכנית גרנדיוזית זו דורש הכרעה גורלית מהסוג שקיבל דוד בן-גוריון. הבעיה היא שבצד הישראלי ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו עם רוב בכנסת, אך בלי לגיטימציה ציבורית בעקבות אסון 7 באוקטובר, שהוא וממשלתו אחראים לו.

לא פחות חמורה העובדה שגם בצד הפלסטיני ניצבת הנהגה ללא לגיטימציה ציבורית, הנתפשת כמושחתת ולא כשירה לקבל הכרעות גורליות. יתרה מזו, הסקרים הפלסטיניים מלמדים על תמיכה גדולה בחמאס ותמיכה לא רבה בפתרון שתי המדינות. במילים אחרות, גם הצד הפלסטיני צריך לעבור תהליך של התפכחות לגבי גבולות האפשר, תרתי משמע. עד כה אף מנהיג פלסטיני לא התייצב לפני בני עמו כדי לומר את האמת הזאת.

לכאורה, המסקנה היא איפוא שאין סיכוי בעתיד הקרוב ליישום פתרון שתי המדינות. עם זאת, אם ממשלה ישראלית תחליט להיענות למהלך הסעודי ותיתקל בהתנגדות פלסטינית, מסיבה זו או אחרת, יש סיכוי טוב שהסעודים יראו בכך תירוץ מספק כדי להמשיך בתוכניתם, שהרי הפלסטינים הם שדחו את התוכנית. ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יש בטן מלאה על הפלסטינים. לא במקרה הוא אמר בפומבי במרץ 2018 לנציגי ארגונים יהודיים בארצות הברית, כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המו"מ – או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה, לאחר אירועי 7 באוקטובר, מציב את ישראל על פרשת דרכים: האם תבחר להמשיך לדבוק בתפישת הגטו והקורבן ובאמונה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, או לפרוץ אל המרחב כשותף ובעל ברית. התוצאה אינה כורח היסטורי אלא פרי החלטה של מנהיגים וחברה. ראוי לשנן את דברי אחד העם, בהקדמה לספר מאמריו שכותרתו "על פרשת דרכים": "מיום שיצאה כנסת ישׂראל בגולה אין אנו מוצאים בשום זמן שתעמוד על דרכה ותשאל לנפשה: אנה אני הולכת… ומה תכלית מלחמתי בעד קיומי?"

המאמר פורסם ב-28.5.24, בהארץ.

הפוסט ישראל החמיצה את כינון היחסים עם סעודיה בעבר. החמצה נוספת עלולה לסתום את הגולל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתחילת מאי 2024 פרסם עיתון אל-אהראם שמצרים סיפקה עשרת אלפים מפגשי סיוע פסיכולוגי לפצועים פלסטינים מאז תחילת המלחמה בעזה. לכאורה, ידיעה שולית, אולם זהו חלק ממאמץ תקשורתי והסברתי שנועד להפגין את מחויבותה ומעורבותה של מצרים מתוך מטרה לסייע לפלסטינים במצוקתם.

מאז תחילת המלחמה מצרים נמצאת בעין הסערה: היא סמוכה גיאוגרפית לעזה ולה גבול משותף עימה מאז ההתנתקות של ישראל ב-2005; היא חוששת מזליגה, בריחה או גירוש של פלסטינים מעזה לסיני, שיהוו איום ביטחוני ואנושי במדינה מרובת אוכלוסין וענייה, שרק לא מזמן הצליחה להתגבר על האיום של תאי דאעש בקרב הבדואים בסיני. יש לציין כי מצרים מארחת בשטחה כבר כחצי מיליון פליטים, בעיקר מסודאן וסוריה.

לכך נוספות בעיות כלכליות, שנובעות מירידה דרמטית בהכנסות מתעבורה ימית בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים במיצרי באב אל-מנדב, ירידה בתיירות, ירידה בהכנסות מגז, התרחבות מעגל העוני בגלל עליות מחירים ועוד.

סיומה של המלחמה הוא אפוא אינטרס מצרי ראשון במעלה, אך המלחמה מהווה גם הזדמנות למשטר א-סיסי להחזיר את מצרים למה שהוא רואה כמקומה הטבעי בעולם הערבי – הנהגה. ואכן, מאז תחילת המלחמה, מצרים, לצידה של קטאר, מובילות את התיווך בין ישראל וחמאס. למעשה, מצרים תיווכה בכל המלחמות והמשברים הקודמים שהיו בין ישראל וחמאס מאז 2007, אולם דומה כי המעורבות הנוכחית עולה על קודמותיה.

למצרים יש כמה נכסים שהיא מפעילה בתיווך: ראשית, הקשר הישיר שהיא מקיימת עם שני הצדדים בסכסוך – ישראל וחמאס – מאפשר לה להעביר מסרים בצורה מהירה ואמינה; שנית, למודיעין הכללי המצרי קשרים עם מנהיגי חמאס; ולבסוף, קשריה של מצרים עם ממשל ביידן, המעצמה החשובה בהקשר לסכסוך הנוכחי, מהווה נכס נוסף. החיסרון העיקרי הוא היעדר מנוף פיננסי-כלכלי, אולם כאן נכנסת קטאר לתמונה. למעשה, לקטאר יש מנופים דומים – מנהיגות חמאס חו"ל יושבת בדוחה והקשר לארצות הברית – אולם העובדה שמצרים אינה מזוהה עם חמאס, כמו קטאר, הופך אותה למתווכת אמינה יותר בעיני ישראל וארצות הברית. יתרה מזו, האינטרס המצרי חופף לאינטרס הישראלי בכל הנוגע לחיסולו או לגימודו של חמאס, אך בעוד מצרים הייתה רוצה לראות בחזרתה של רשות פלסטינית משודרגת לעזה, ישראל, נכון לעכשיו, מסרבת.

המעורבות המצרית אינה מוגבלת רק לתיווך. היא מהווה שחקן מרכזי בכל הנוגע למעבר סיוע הומניטרי לעזה דרך מעבר רפיח – אם סיוע ישיר או סיוע זר שמגיע לנמל אל-עריש ולשדות תעופה. התקשורת המצרית מדווחת באדיקות על מספר משאיות הסיוע, וזאת כדי להדגיש את מידת המעורבות המצרית בהקלת המצוקה ההומניטרית בעזה. נוסף לכך, פצועים מעזה מגיעים לבתי חולים בקהיר, אם כי לא במספרים גדולים.

המדיניות המצרית פועלת להביא לסיומה של המלחמה, שתביא רגיעה לעזה, תסיר את האיום של כניסת פליטים פלסטינים ותביא להתייצבות כלכלית, אבל על הדרך מצרים מקווה להשיג לפחות שני דיווידנדים מדיניים: האחד, חיזוק מעמדה אצל ממשל ביידן כבעלת ברית חשובה ואמינה. למהלך זה חשיבות מיוחדת לקראת האפשרות המסתמנת של חתימה על הסכם הגנה בין ארצות הברית לערב הסעודית, שעשוי להפוך אותה לבעלת הברית האמריקנית החשובה ביותר. מהלך כזה גם עשוי להוריד את ארצות הברית "מהגב" של מצרים בכל הנוגע לביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשל א-סיסי במצרים.

הדיווידנד השני מתקשר למקומה של מצרים בעולם הערבי. בעשורים האחרונים מתחולל תהליך ירידה ניכר בתפקידה. קצב ריבוי האוכלוסין, לצד מיעוט משאבי נפט (למעט גז), כמו גם השלכות "האביב הערבי", הביאו להתמקדות בענייני פנים. מדינות נפט וגז עשירות במפרץ – בעיקר ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטאר – הפכו למדינות מובילות.

הובלה בעולם הערבי מתקשרת גם ליכולת ליזום מהלכים מדיניים ולתווך בסכסוכים אזוריים. חשיבות מיוחדת יש ליוזמות מדיניות ולמהלכי תיווך בסוגיה הפלסטינית, בשל חשיבותה בפוליטיקה הערבית, המחזקת גם את הלגיטימציה של מנהיגים. בשעה שהאמירויות מתמקדת בסיוע הומניטרי, ערב הסעודית עסוקה בקידום הסכם הגנה עם ארצות הברית ואולי נורמליזציה עם ישראל, מצרים שקועה בתיווך.

מצרים הגישה לצדדים לפחות שתי הצעות לסיום המלחמה – האחת בדצמבר 2023 והשנייה באפריל 2024. היא השליכה את יהבה על העסקה האחרונה, אולם נראה כי חמאס שינה את ההצעה כך שתהלום את תנאיו, אולם מצרים – כנראה משיקולי פנים – החליטה לא לשבור את הכלים עם חמאס, אלא לנסות ולכופף את ישראל באמצעות הפסקה או עיכוב משלוחי הסיוע ההומניטרי דרך מעבר רפיח הנשלט על ידי ישראל מצידו הפלסטיני, בשיגור איום על אפשרות להורדת דרג היחסים בין המדינות ו/או החזרת השגריר וכן הבעת תמיכה בתביעת דרום אפריקה שהוגשה לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג על רצח עם בעזה.

באופן פרדוקסלי, מצרים נמצאת במצב שהיא תרוויח כמעט בכל מקרה: אם כיבוש רפיח באמת ייעצר ותהיה עסקה, היא תהיה במידה רבה רשומה על שמו של א-סיסי ותביא למצרים יוקרה; ואם ישראל בכל זאת תפעל ברפיח ותצליח להביא למיגור חמאס – הרי שגם זו מטרה רצויה, גם אם חסויה. הבעיה היא אם לא זה ולא זה יקרו.

יחסי ישראל-מצרים הצליחו עד כה להתגבר על המכשולים והמהמורות – והן היו רבות – אולם דומה כי עתה הגיע שעת האמת. מבחינת מצרים, הפעולה ברפיח עלולה להבריח פלסטינים לשטחה ולהעמיד אותה בביקורת קשה בדעת הקהל המצרית והערבית. כישלון ההצעה המצרית לתיווך גם פוגם במאמציה להוביל את הפתרון הערבי. הפעולה הישראלית ברפיח עלולה אפוא להתגלות כ"דיונה" אחת רחוקה מדי ביחסי ישראל-מצרים.

המאמר פורסם ב-25.5.24 ב-N12.

הפוסט פעולת ישראל ברפיח משבשת למצרים את התוכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"מתקפת הטילים והכטב"מים אמש סימנה את תחילתו של עידן חדש במאבק בין ישראל לאיראן", אומר ד"ר צנעני, "זה כבר לא מאבק שמתנהל בצללים אלא עימות פומבי שעלול להפוך למלחמה בכל רגע. כדי לנהל את המאבק הזה בצורה מושכלת ויעילה, עלינו לעצב כבר עכשיו אסטרטגיה חדשה".

בהקשר לתגובת ישראל אמש, אומר ד"ר צנעני: "בלימת התקיפה האיראנית אמש היא הצלחה מהדהדת. מאות טילי שיוט, טילים בליסטיים וכטב"מים שוגרו משטח הרפובליקה האיסלאמית לישראל – והנזק שנגרם היה מזערי בלבד. זו הצלחה גדולה – אבל היא לא רק שלנו. היא גם של ירדן, שיירטה עשרות טילים וכטב"מים בשטחה לפני שהספיקו להגיע לשמי ישראל, וגם של ארצות הברית ובריטניה, שהתייצבו לצידנו ברגע האמת".

ד"ר צנעני מתאר את הפתרון להתמודדות עם האיום מטהרן: "כדי שהמאבק נגד איראן יהיה מוצלח ואפקטיבי, ככה בדיוק הוא צריך להתנהל: לא ישראל לבד מול כל העולם, אלא ישראל כחלק מקואליציה אזורית ובינלאומית של מדינות בהובלת ארצות הברית, שנאבקת ביחד, בתבונה ובנחישות מול איראן. התוצאות של הבלימה המוצלחת אמש צריכות להימדד במונחים הללו, בטווח הארוך, לא בטווח של ימים".

"לכן השאלה החשובה ביותר אינה כיצד, אם בכלל, נכון להגיב למתקפת הטילים מאמש – אלא כיצד שומרים על הקואליציה האזורית, מבצרים ומחזקים אותה, כדי להפוך אותה לברית אסטרטגית של ממש שתבודד את איראן", קובע ד"ר צנעני, "התשובה לכך היא, ראשית, לפעול תמיד בשיתוף פעולה ובתיאום מלא עם ארצות הברית. עימותים מיותרים עם ביידן הם אבני נגף מיותרות שפוגעות בשיתוף הפעולה ומחלישים את המוכנות שלנו מול איראן".

עוד אמר כי: "המשך המתיחות מול הממשל האמריקאי סביב המלחמה בעזה, רפיח והמשבר ההומניטרי הוא אבן נגף שכזאת. כדי להעניק לאיום האיראני את תשומת הלב הראויה לו, לא תהיה ברירה אלא לעצב אסטרטגיית יציאה מהמלחמה בעזה שתאפשר לצה"ל להתפנות ליתר האיומים, תסייע לפתור את המתיחות מול ארצות הברית וגם מול מדינות ערב הידידותיות".

"לא נוכל לחזק את הקואליציה האזורית כל זמן שהמלחמה בעזה נמשכת וכל זמן שהבעיה הפלסטינית נותרת ללא מענה", מוסיף ד"ר צנעני, "אסטרטגיית היציאה תצטרך לכלול, כחלק מסיום המלחמה, עסקה להחזרת כל החטופים, ביסוס אלטרנטיבה פלסטינית מתונה לחמאס בעזה, הרגעת החזית הצפונית והשבת התושבים לבתיהם – וגם התקדמות מדינית מול הפלסטינים. יחסי ישראל והעולם, האיום האיראני והזירה הפלסטינית – הדברים כרוכים זה בזה, ולכולם יש פתרון אחד".

לדברי ד"ר צנעני: "עד היום ישראל נקטה בגישה מסוכנת וכושלת מול איראן, גישה של "עם לבדד ישכון". הגישה הזו הפכה את איראן למדינת סף גרעינית, בין השאר בחסות הדחיפה של נתניהו לביטול הסכם הגרעין. ההתנקשות בבכיר האיראני על טריטוריה איראנית בדמשק, ללא תיאום עם ארצות הברית, הייתה מהלך מופקר נוסף, שבוצע בניגוד למטרות המלחמה שממשלת ישראל עצמה קבעה, והיא הביאה עלינו את מתקפת הטילים".

בתום השיחה סיכם ואמר: "המשך המדיניות הזו תביא עלינו במוקדם או במאוחר מלחמה אזורית שאין לנו מה להרוויח בה, ויש לנו הרבה מאוד מה להפסיד ממנה. המאבק באיראן דורש פעולה סבלנית, שיתוף פעולה ישראלי-אזור-אמריקאי והרבה שיקול דעת. אם ההנהגה הנוכחית תמשיך בגישתה הנוכחית, תמשיך להנציח את המלחמה ותגיב בצורה פזיזה ומופקרת לתקיפה, היא תשחק ישר לידיים של חמינאי".

ד״ר (סא"ל מיל’) עומר צנעני הוא מנהל היחידה המדינית-ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים.

הראיון פורסם ב-15.4 במעריב

הפוסט "תחילתו של עידן חדש": כך ישראל תוכל לנצח את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לבנון נמצאת בנקודת חולשה, ואזרחיה מתנגדים למלחמה. על ישראל לנצל זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך נפתח בהצגת עקרונות מנחים אשר עיצבו את ההמלצות המוצעות בכל תחום. לאחר מכן מפורטות ההמלצות לפי הפרקים המקצועיים – אנרגיה, מים, ביוב ובריאות, כאשר כל פרק כולל מספר חלקים:

(1) תיאור המצב ערב המלחמה.

(2) תיאור מצב קיים חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה.

(3) המלצות לפי טווחי זמן שונים (מיידי, בינוני וארוך), כולל התייחסות לתשתיות Off-grid.

(4) הצעות למנגנוני ביצוע מקצועיים.

הדוח מבוסס על תוצרי צוות חשיבה בהובלת אקופיס ומיתווים ונכתב על ידי מכון מיתווים ומומחים בתחומים הרלוונטיים.

הפוסט מסמך המלצות להקמה ובנייה מחדש של תשתיות מקיימות חיים ושל מערך הבריאות ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתדרוך שלנו, הצגנו את הרעיון שמאחורי היוזמה הישראלית ופירטנו על שלביה השונים. בנוסף, התעמקנו בתפקיד ההיברידי של ועידת שלום בינלאומית בקידום מטרות מיידיות וארוכות טווח לאחר המלחמה, ובחשיבות יצירת אסטרטגיה הומניטרית בעזה.

בתדרוך השתתפו:

ד"ר (סא"ל במילואים) עומר צנעני | ראש צוות מדיניות חוץ וביטחון של מכון מיתווים ומרכז ברל כצנלסון, ומנהל תוכנית השלום בין ישראל לפלסטינים במכון מיתווים

• היוזמה הישראלית

פרופ' אריה קצוביץ' | יו"ר ויצמן ליחסים בינלאומיים ופרופסור מן המניין ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

• ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס

בר רפפורט | מנהלת פרויקטים לדיפלומטיית אקלים במיתווים

• מניעת משבר הומניטרי בעזה: אינטרס ישראלי

תודה לשותפים שלנו מקרן ברל כצנלסון על עבודת הצוות סביב גיבוש היוזמה, ולתומכים שלנו מהקרן החדשה לישראל וקרן פרידריך אברט.

לצפייה ביוזמה הישראלית

הפוסט היוזמה הישראלית – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה".

למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה.

בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה.

היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה עשרות טונות של סיוע לתושבי עזה לנמל פורט סעיד שבמצרים, ומשם הועברה האספקה לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם המאמץ היה כרוך בקשיים מרובים. על פי דיווח אחד, האונייה המתינה בים כעשרה ימים עד שהושלמו הסידורים המלאים להעברת הסיוע.

מאז, ניכר כי המאמץ הבינלאומי לסיוע דרך הים התמקד דווקא בהעברתו לנמל אשדוד. לקראת סוף ינואר איפשרה ישראל את השטת האספקה לנמל אשדוד ומשם לתוך הרצועה. באמצע פברואר קראה בריטניה לישראל לאפשר את הגדלת הסיוע העובר בנתיב זה. פעילי ימין התנגדו למהלך וחסמו לפרקים מעבר של משאיות לרצועה. בתוך כך הפכה הסוגיה לפוליטית, משנטען כי המשטרה לא מונעת את חסימת העברת הסיוע כדי לרצות את השר הממונה, איתמר בן גביר.

באופן דומה ירדה מן הפרק, לפי שעה, האפשרות של הצבת ספינות בתי חולים אירופיות או אחרות לחופי עזה, כדי להושיט סיוע רפואי לתושבי הרצועה; הגם שהרעיון הועלה שוב על ידי גורמים ישראליים לקראת סוף פברואר, בהקשר של הקמת "רציף צף" לחופי הרצועה.

פה זה קרוב לאירופה

נראה, אם כך, שהים העזתי יישאר סגור. בה בעת, הרגע שבו בחנה ישראל את הרעיון של פתיחת הים מעלה כמה תובנות.

ראשית, נוכח המשבר בעזה, ישראל היתה מוכנה להסרה חלקית של הסגר הימי שהיא מטילה על הרצועה מ-2007. למרות שהפתיחה נועדה לאפשר בעיקר סיוע הומניטרי, התקדים יכול היה להיות חשוב; הוא עשוי היה לאותת כי הסגר מתחיל להתרופף גם לצרכים אחרים וכי יש בישראל נכונות לשנות חלק מהדפוסים שהתקבעו מול עזה ב-20 השנים האחרונות.

שנית, מסדרון הומניטרי מקפריסין יכול לסייע למצוקה ההולכת ומחריפה ברצועה. הצורך לספק שירותים בסיסיים לפליטים הרבים ילווה את עזה בשנים הקרובות; ראוי לייצר מנגנוני סיוע שמאפשרים גישה ישירה לאזורים מורכבים עם צרכים מסוימים, כמו אזור המואסי שבו מתגוררים בצפיפות רבה פליטים על רצועת החוף.

מסדרון הומניטרי דרך הים יוכל לספק ישירות לאזרחים מים ומזון, שירותי רפואה וציוד מחסה. אולי אף יועברו דרכו תשתיות off-grid דוגמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, מתקנים קטנים לטיפול בשפכים או מתקני התפלה מקומיים. בה בעת, מסדרון כזה מאפשר שילוב של שחקנים נוחים יחסית לישראל, כמו האירופאים.

שלישית, ובהמשך לנקודה הקודמת, המעורבות של מדינות אירופיות בפיתוח הרעיון מזכירה כי הגם שאנו ממוקדים בדינמיקה הישראלית-פלסטינית במרחב המיידי, אזור הקרבות קרוב מאוד לאירופה. קפריסין – החברה באיחוד האירופי, ובה גם נוכחות צבאית בריטית קבועה – שוכנת רק כ-370 קילומטר מצפון מערב לעזה.

כפי שהודגם במקרה הזה, הקירבה הגיאוגרפית תאפשר – אם הצדדים ירצו בכך – מעורבות אירופית מעשית ואינטנסיבית יותר בכל הסדרה ברצועה, בדומה לפקחי האיחוד האירופי שהוצבו לאחר ההתנתקות במעבר הגבול בין עזה לרפיח. המסגרת המנהלית שהיתה אחראית על פקחי הגבול עודנה פועלת, ועשויה ליצור אפשרות מהירה להרחבת דריסת רגל אירופית, אם יידרש הדבר.

רביעית, המחיר הפוליטי שגובה העברת הסיוע דרך אשדוד מהממשלה הנוכחית עשוי ליצור תמריץ, בעתיד הלא-רחוק, לשוב ולנסות להעביר אספקה בדרך הים ישירות לעזה. מעניין גם כי שר החוץ עד לאחרונה, אלי כהן, הסביר כי התמיכה של ישראל ביוזמה נובעת מן הרצון להתנתק לחלוטין מעזה; זאת בניגוד מוחלט לעמדת גורמי הימין בממשלה, החותרים לנוכחות ישראלית קבועה בשטח.

חלום על ימים אחרים

העלאת הרעיון של השטת סיוע לעזה מזכירה שוב כי לרצועה ממד שלם – התווך הימי – שלא בא לידי ביטוי במציאות הנוכחית. בהכללה, במרחב הים תיכוני ערי חוף היו במשך השנים מתונות יותר פוליטית, קוסמופוליטיות וממוקדות בפרגמטיזם של חיי המסחר. זאת בשונה מאנשי ההר, שהמסגרת הכלכלית והערכית שלהם כיוונה יותר לאתנוצנטריות ומחויבות דתית.

עזה, מנקודת מבט זו, היא אנומליה. היא שוכנת לחופי הים התיכון, אך היא סגורה ומסוגרת. זאת, גם נוכח ההתנהלות של שחקנים מחוצה לה, בייחוד ישראל, אך גם בשל הנהגתה המחויבת לחזון דתי שפונה פנימה. עזה של העבר, לעומת זאת, היתה משולבת ברשתות בינלאומיות של רעיונות ומסחר.

במאה ה-17 רעיונות יהודיים משיחיים נדדו מעזה ועד לבלקנים דרך השבתאי נתן העזתי, שגר כמה שנים בעיר בטרם נדד הלאה. חבישת הבד הרפואי הקרויה באנגלית גוז, מקורה, על פי חוקרים אחדים, בעיר עזה, שם נעשה בה שימוש לראשונה. עוד בשנות ה-70 קלט נמל עזה סחורות שיועדו לישראל ואף שירת אוניות ישראליות. שר החוץ הנוכחי, ישראל כץ, העלה כבר לפני שנים רבות – ושוב בשבועות האחרונים – את האפשרות של בניית נמל ימי לרצועה על אי מלאכותי מול חופיה.

קשה לראות זאת כעת, עת רועמים התותחים ותחת שלטון חמאס. אך בנסיבות אחרות, המציאות הגיאוגרפית של חבל ארץ הפרוש על רצועת חוף ים תיכוני יוצרת לכל הפחות אפשרות לעזה אחרת, פתוחה יותר, יציבה יותר וכזו המשולבת במרחב שלידה ולא מצויה בעימות מתמיד עמו.

ד"ר אהוד ערן הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים וראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"ם) באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-5 במרץ.

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עם פרוץ המלחמה בעזה, חידשה סודאן, שותפתה של ישראל להסכמי אברהם, את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. "על אף הסתייגותנו מהקשר עם המדינה הזו, למען האינטרס הסודאני נהיה מוכנים לברית אפילו עם השטן"

המלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר בין ישראל לחמאס לא נשארה מוגבלת למרחב העזתי, ואדוותיה הגיעו לכל המזרח התיכון. חיזבאללה הצטרף למערכה בצפון, שלוחים איראניים פתחו חזית בסוריה ועיראק, והחותים החלו לפעול במצרי באב-אל-מנדב בדרום. אל אלה ניתן להוסיף את המערכה הדיפלומטית במוסדות הבינלאומיים ואת המערכה המשפטית בהאג.

חזית אחת נוספת, שהציבור בישראל פחות מכיר ומודע לה, היא המערכה על סודאן, שותפה נוספת של ישראל להסכמי אברהם. האם הציר של ארצות הברית וישראל יצליח להשאיר אותה קרובה אליו, או שמא יצליח הציר האיראני להפוך אותה לבעלת בריתו?

סודאן ממוקמת בקרן אפריקה, על הגדה המערבית של הים האדום. נהר הנילוס חוצה אותה בדרכו למצרים ולים התיכון. היא נמצאת במיקום אסטרטגי בינלאומי, בנקודת מעבר מרכזית למזרח אפריקה. היא בעלת קרקע פורייה מאוד, עם גידולי כותנה, דגנים ובקר, ונחשבה בשל כך ל"אסם התבואה של אפריקה". לא לחינם ערב הסעודית והאמירויות מתייחסות אליה כאל מאגר הביטחון התזונתי שלהן. המתרחש בסודאן משליך על כל קרן אפריקה ואף מעבר לכך. מתוך כך, שאלת השליטה והיציבות בסודאן היא סוגיה אזורית ובינלאומית.

יציבות היא מה שחסר לסודאן, כבר שנים רבות. המדינה קרועה במלחמות אזרחים ממושכות. היא מורכבת מפסיפס פוליטי, דתי וכלכלי המצמיח מתח מתמיד בין גבולות וזהויות. בנוסף לחלוקה גזעית (שמים וחמים) ודתית (מוסלמים, נוצרים ואנימיסטים), קיימת שונות רבה בתוך הקבוצות האתניות עצמן. המוסלמים נחלקים לקבוצות הטוענות למוצא ערבי ולקבוצות אפריקאיות לא-ערביות.

הבחנה ברורה נעשית בין הצפון הערבי-מוסלמי (שמרכזו בעיר חרטום) לבין הנוצרים-האפריקאים (ממוצא חמי/שחור, חלקם אנימיסטים) הממוקמים בדרום סודאן (כיום מדינת דרום סודאן העצמאית). הבחנה נוספת היא בין הצפון הערבי-מוסלמי לבין המערב (דארפור) שבו הרוב הם אפריקאים-מוסלמים (לא-ערבים). בסיס הסכסוך הפנימי ארוך השנים הוא גזעי – ולא דתי. מלחמת חרטום בדארפור ובאזורי הגבול מבטאת את ליבת השסעים בחברה הסודאנית: ערבים מול אפריקאים, מרכז מול פריפריה ומוסלמים מול נוצרים, כמו גם מול דתות אפריקאיות מסורתיות בדרום.

מדינת טרור

באפריל 2019 הפילו מחאות ומהומות את השליט עומר אל בשיר, לאחר שלושה עשורים של שלטון. שני אנשי צבא – לוטננט גנרל עבד אל-פתאח בורהאן, מפקד הכוחות המזוינים של סודאן (צבא סודאן), ומוחמד חמדאן דגאלו (שכינויו חמתי או חמידתי), מפקד מיליציית "כוח התמיכה המהירה" – תפסו יחד את השלטון בהפיכה צבאית (המיליצה ידועה גם בשמה הקודם, הג'נג'אוויד). עם הצטרפות עבדאללה חמדוכ כראש ממשלה, נוצרה הנהגת טריאומווירט שנקראה "מועצת הריבונות הזמנית".

הפוסט האם יצליח הציר האיראני-רוסי לנכס אליו גם את סודאן? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"סביבה הסכמית היא תמיד בטוחה יותר מסביבה בה אתה משתמש בכוח הזרוע בלבד" צפו בראיון שערך ריף יצחקי, מנהל קשרי חוץ וממשל במיתווים, עם האלוף במיל׳ נמרוד שפר, ראש אג״ת וראש מטה חייל האוויר לשעבר, על חשיבות המרכיב המדיני בתמונת הניצחון הישראלית.

הפוסט כיצד תראה תמונת ניצחון ישראלית? שיחה עם האלוף במיל' נמרוד שפר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנת הכספית הקודמת שהסתיימה ביוני 2023 הכנסות מצרים מהתעלה הסתכמו בלא פחות מ-8.76 מיליארד ד'. מאז ראשית שנת 2024, הכנסות מצרים מתשלומי המעבר של אוניות בתעלה ירדו בין 40% ל-50%. כל עוד תימשכנה התקפות החו'תים, חברות ספנות רבות ימשיכו להימנע ממעבר בתעלת סואץ, זאת לצד העלאת תעריבי הביטוח של אלו שבחרו להמשיך ולשוט דרך התעלה.

גם התיירות המצרית סובלת מירידה חדה בהכנסות. מי ירצה לנפוש בסיני, כאשר טילים וכטב"מים חות'ים עפים מעליו בדרך לישראל? בשנת הכספים 2022-2023 הכניס סקטור התיירות סכום שיא של 13.63 מיליארד ד'. בשלב הזה קשה לאמוד את הנזק שנגרם לתיירות המצרית, אבל לפי כל ההערכות מדובר בירידה דרמטית, אשר תימשך כל עוד המלחמה נמשכת. תעשיית התיירות בסיני מפרנסת מאוד אלפי מצרים, כך ששיתוקה שוב, שלוש שנים בלבד לאחר משבר הקורונה, עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.

הפגיעה בתעלת סואץ ובתיירות מקטינה את הכנסות מטבע החוץ, דבר שמשפיע על שער הלירה המצרית שעומד כיום על 31 לירות לדולר וצפוי לרדת לכדי קרוב ל-40 לירות לדולר בסוף השנה הנוכחית. אינפלציה גבוהה משמעה עלייה חדה ביוקר המחייה שכן ממשלת מצרים איננה מסוגלת לספוג עלייה זו באמצעות סבסוד מוצרי יסוד, כך שרמת החיים של אזרחי מצרים שממילא נמצאת בנסיגה בשנים האחרונות תספוג עוד ירידה.

מרכיב מרכזי נוסף בהכנסות מט"ח הוא העברות הכספים של מיליוני עובדים מצרים בחו"ל. במהלך שישה החודשים הראשונים של 2023 העברות העובדים ירדו ב-23%, מ-$15.6 מיליארד ד' ל-$12 מיליארד ד'. הסיבה העיקרית לכך היא הציפייה לפיחות בשער הלירה המצרית, וזאת משום שמחיר הדולר הרשמי נמוך הרבה ממחירו בשוק השחור.

המשבר הנוכחי בעקבות המלחמה בעזה מגיע לאחר שני משברים גדולים שהשפיעו על העולם ועל מצרים בפרט: מגפת הקורונה ופלישת רוסיה לאוקראינה. העובדה שמצרים היא היבואנית הגדולה ביותר בעולם של חיטה – 80% מיבוא החיטה מגיע מאוקראינה ורוסיה – הביאה לעלייה משמעותית באינפלציה ובמחירים. ביוני 2023 האינפלציה הגיעה לשיא שנתי של 36.8%, כאשר מחירי המזון והמשקאות עלו ב-65%. במצב שבו בערך שליש מהאוכלוסייה (מתוך 110 מיליון) חי מתחת לקו העוני (שמוגדר על ידי האו"ם 2.15 דולר ליום) לעליית מחירים כזאת עלולות להיות השלכות פוליטיות וחברתיות. צריך לזכור, כי מהפכת ינואר 2011 נגרמה במידה רבה בגלל המשבר העולמי של 2008 ועליות המחירים שבאו בעקבותיו.

המצב הכלכלי העגום עלול גם להגדיל את שיעור האבטלה. ירידה חדה בפעילות תעשיית התיירות בסיני בפרט ובמצרים בכלל, לצד אינפלציה גואה עקב פיחות מתמשך בשער הלירה המצרית עשויים להביא לגידול בשיעור האבטלה. אבטלת צעירים הייתה גם היא אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מחאות האביב הערבי ב-2011.

יחסי ישראל-מצרים עלו לכותרות וזאת בשל דיווחים על נתק בין ההנהגות וכן קיומה של מתיחות על רקע חילוקי דעות בכל הנוגע לשלטון בעזה ביום שאחרי, רצון ישראלי להשתלט מחדש על ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חשש מצרי מגירוש פלסטינים מעזה על ידי ישראל ועוד. אולם התקפות החות'ים מתימן יצרו אתגר לא פחות חמור המאיים על כלכלת מצרים. למעשה, מצרים סובלת מבחינה כלכלית יותר מאשר כל מדינה ערבית אחרת, כולל ירדן. ישראל צריכה אפוא לקחת בחשבון ששיקוליה של מצרים במלחמה בעזה אינם נגזרים רק מהמצב הצבאי והפוליטי, אלא גם מהמצב הכלכלי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-29 לינואר.

הפוסט היחסים בסכנה? נוכח המלחמה בעזה, הכלכלה במצרים על סף קריסה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החשש המצרי מפני נהירת אלפי פלסטינים לסיני מדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות שחוזרים שוב ושוב על התנגדותם המוחלטת. אפילו שר החוץ הסיני, שביקר ב-14 בינואר במצרים, גויס להבעת התנגדות וגינוי. הצהרות לא אחראיות ומיותרות של אישים ישראלים בראשית המלחמה הגבירו את החשש המצרי מקיומה של תוכנית חשאית של ישראל לגירוש פלסטינים מעזה.

ההתנגדות המצרית נובעת משלוש סיבות עיקריות: חשש מכניסת אלמנטים טרוריסטים של חמאס במסווה אזרחי; רעיונות לסיפוח טריטוריה מצרית לעזה בעקבות יציאת פלסטינים; והאשמה ערבית כי בכך היא מסייעת לישראל להעלים את הבעיה הפלסטינית.

הסוגייה השנייה היא הסיוע ההומניטרי לעזה. התקשורת המצרית מרבה לדווח על מספר המשאיות וכמויות הציוד המועברות מדי יום ביומו, וזאת מתוך מטרה להפגין את מסירותה של מצרים לעניין הפלסטיני. ואולם, כאשר התקשורת המצרית מצטטת הצהרות ישראלית שמשתמעת מהן ביקורת כך שמצרים אינה מאפשרת – או מקשה – על הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, הרי התגובות בתקשורת המצרית קשות.

 ולבסוף, בימים האחרונים עלתה על הפרק סוגיית השליטה בציר פילדלפי, וזאת לאחר שנתניהו הצהיר שהציר "חייב להיות בידינו". הציר פונה על ידי ישראל במסגרת ההתנתקות מעזה ב-2005.

ההחלטה לפנות את הציר הייתה קונטרוברסלית והיא התקבלה, במידה רבה, על ידי שר הביטחון מופז ללא התייעצות עם הרמטכ"ל יעלון והצבא. החלטת ישראל לצאת מהציר התקבלה בהפתעה מוחלטת על ידי מצרים, אולם היא ניסתה לגזור דיווידנדים על ידי תיקון הסכם השלום והכנסת אלפי חיילים לשמירה על הגבול.

בסופו של דבר, עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, הוביל לחתימת הסכם להכנסת 750 חיילים של משמר הגבול (בניגוד ל-650 שוטרים שהיו מותרים על פי הסכם השלום). תפקידם היה לשמור על הגבול לאורך ציר פילדלפי.

לאחר השתלטות חמאס על עזה בקיץ 2007 גברו ההברחות דרך המנהרות שנבנו מתחת לציר. ישראל התלוננה אצל המצרים, ולעיתים אף העבירה מידע מדויק, אולם המצרים לא מיהרו לפעול.

ישראל פנתה אפוא לארצות הברית שתפעיל מצידה לחץ, אולם הבעיה לא נפתרה בצורה משביעת רצון. באחד ממסמכי ויקיליקס, ראש השב"כ דיסקין מצוטט כמי שאמר ב-2008 בנבואה שהקדימה את זמנה, כי במוקדם או במאוחר ישראל תיאלץ להיכנס לעזה כדי לפרק את יכולות הטרור של חמאס, להשתלט על החלק הדרומי ולשים קץ להברחות.

למעשה, רק לאחר שלושה סבבים צבאיים של צה"ל נגד חמאס ("עופרת יצוקה", 2009; "עמוד ענן", 2012; ו"צוק איתן", 2014) החל הנשיא סיסי לטפל יותר ברצינות בסוגיית המנהרות, אולם ככל הנראה הוא לא פתר אותה בצורה הרמטית, כפי שמוכיחות כמויות הנשק והתחמושת שהתגלו אצל חמאס במהלך המלחמה.

אין ספק שבעקבות המלחמה המצרים מוטרדים אף הם מסוגיית המנהרות. אי לכך, סביר להניח כי יהיה להם אינטרס לשתף פעולה עם ישראל במניעת הברחות. מקורות שונים מדווחים כי מאחורי הקלעים מתנהלות שיחות בין ישראל, מצרים וארצות הברית.

אולם הבעיה העיקרית טמונה בכך שמצרים לא יכולה להצטייר בדעת הקהל המצרית כמי שנסוגה או וויתרה לישראל, במיוחד לאחר שהשליטה הועברה אליה ב-2005 בהסכם מסודר. חבר פרלמנט מצרי כבר ראה בדברי נתניהו "התקפה בוטה על הסכם השלום".

השלום הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל ומצרים. לשתי המדינות, כפי שנכתב במסמך ויקיליקס עוד ב-2009, "יש אויב משותף: חמאס". למרות קיומה של דעת קהל עוינת כלפי ישראל ולעיתים הצהרות מדיניות מתלהמות, סיסי הצליח להוביל מדיניות מתונה ומפוכחת מול ישראל, שאף נמנעה מהחזרת השגריר, כפי שנעשה במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה.

ולכן, ישראל צריכה להיות קשובה לסוגיות רגישות במדיניות המצרית ולהימנע מהצהרות שעלולות להיות מנוצלות נגדה בתקשורת המצרית. שאלת השליטה בפילדלפי צריכה להיפתר בהסכמה, בהבנה – ובעיקר בשקט – בין ישראל, מצרים וארצות הברית.

המאמר פורסם במעריב ב-15 בינואר

הפוסט חשש מנהירת פלסטינים: האתגרים שעומדים בפני יחסי ישראל-מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלום הרטוב של בנימין נתניהו על הסכם שלום עם מדינות מפרץ עשירות, שלא כולל את הפלסטינים, התרסק השבוע שוב על קרקע המציאות.

ערב הסעודית שוב חזרה על מה שכבר אמרה בעבר – הפעם בצורה ברורה וחדה, שאינה משתמעת לשתי פנים. "היינו קרובים לנורמליזציה עם ישראל, וכך גם למדינה פלסטינית. האחת לא באה בלי השנייה", כך אמר הנסיך חאלד בן בנדר, השגריר הסעודי בבריטניה, בראיון ל־BBC.

השגריר אף הוסיף כי גם לפני 7 באוקטובר, כששתי המדינות היו קרובות להסכם, העניין היה תלוי בפתרון הסכסוך. אין ברור ומובן מכך. בהמשך השבוע ממשלת ישראל שוב פגשה את המציאות, הפעם בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, לשם נאלצה לשגר את השופט אהרן ברק המושמץ, שכעת הפך לתקוותה היחידה.

מסתבר שהעולם לא השלים עם השליטה המתמשכת של ישראל בשטחים הפלסטיניים ושהמילים הבוטות לגבי מחיקת עזה ושריפת אוכלוסייתה אף משמשות כבסיס ראייתי במוסדות הבינלאומיים. היו כמה אנשים בישראל שהזהירו מכך במשך השנים, אך התעלמו מהם כמו מזבובים טורדניים.

אותם אנשים הזהירו פעם אחר פעם כי השלום עם מדינות האזור ייפגע אם לא יימצא פתרון לסוגיה הפלסטינית, ושמדינת ישראל תספוג נזק אדיר בעולם ברמה המשפטית, הכלכלית, האקדמית, התרבותית והדיפלומטית, אם תמשיך בדרכה.

גם אם בישראל השעון נעצר ב־7 באוקטובר, העולם לא חי לפי לוחות הזמנים של ירושלים, ומבקריה הרבים של ישראל ינצלו כל במה אפשרית כדי לתקוף אותה.

אפשר להתמרמר נגד העולם, אפשר לצאת נגד הצביעות שמתעלמת מהפשעים המזוויעים של חמאס ומהחטופים הנמקים בשבי, אך אי אפשר להתעלם מעובדה אחת פשוטה – במשך עשרות שנים ממשלת ישראל והחברה הישראלית התעלמו מהמציאות והעדיפו "לנהל" את הסכסוך תוך כדי הרחבת מפעל ההתנחלויות ויישום של טקטיקות הפרד ומשול בזירה הפלסטינית.

היום כל הבומרנגים האפשריים חוזרים אליה.

חמינאי מפקח על מתקפות החות'ים

הפרסום בטלגרף הבריטי על הקשר ההדוק בין המורדים החות'ים בתימן להנהגה באיראן חשף פרטים מרתקים על המעורבות האיראנית העמוקה במתקפות בים האדום. התחקיר חשף כי אייתוללה עלי חמינאי, המנהיג הרוחני של איראן, עוקב בדריכות בעצמו אחר המתקפות החות'יות בים האדום.

החשיפה הזו מתווספת למידע הקיים כבר זמן רב: המורדים החות'ים הפועלים נגד הממשלה התימנית עוד משנות ה־90 של המאה ה־20 הפכו לשלוחה של המשטר האיראני במקום הרגיש ביותר לספנות הבינלאומית – הים האדום ומצרי באב אל־מנדב.

בזמן שהעולם התמקד בתוכנית הגרעין האיראנית (מה שלא מנע מהאיראנים להמשיך ולהעשיר אורניום לרמה צבאית ולהתקרב לפצצת אטום), איראן שקדה על טבעת הפרוקסי שלה במזרח התיכון ובאפריקה – ועכשיו היא יכולה להפעיל לחץ משמעותי לא רק על ישראל אלא גם על כל המערכת הבינלאומית.

ייתכן מאוד שהקואליציה האמריקאית, שעד כה הצליחה לגייס לשורותיה רק מדינה ערבית אחת – בחריין – תצטרך לפעול צבאית נגד החות'ים. אך בסופו של דבר, האמריקאים – דרך המתווכים העומאנים – ינסו להגיע לאיזושהי פשרה עם איראן בעניין הים האדום – והמתקפות ייפסקו (רק לאחר שהדוברים שלהם החמושים בפגיון ענק יתרברבו כי ניצחו את "כוחות המערב השחצני").

מה שמדאיג הרבה יותר זה חוסר היכולת של ארה"ב והשותפות שלה בעולם הערבי לבנות מענה מקומי אפקטיבי נגד הכוחות הממומנים ומאומנים על ידי איראן. זה המצב בלבנון. כך נראית תמונת המצב בסוריה. וזה מה שקורה גם בתימן.

טבעת הפרוקסי האיראנית היא סכנה ממדרגה ראשונה – על ישראל ועל מדינות האזור. לא מכות צבאיות הן שיכריעו אלא התחזקות מדינות הלאום הערביות, כדי שאלה יצליחו לבלום את ארגוני הטרור בשטחן.

מלחמה, בצורת ורעב: המצב בסודאן מתדרדר

הגנרלים הסודאנים לא נענים לקריאות החלושות של האו"ם להפסקת אש כדי לעצור את הטבח ואת הטיהור האתני בסודאן. כל אחד מהם עשה השבוע מהלכים דיפלומטיים מול תומכיו בעולם הערבי ובמערב כדי לחזק את מעמדו.

בינתיים, המצב בסודאן ממשיך להתדרדר. המדינה הענייה הזאת, שבמשך שנים רבות סבלה מאלימות מתמשכת וגם מסנקציות בינלאומיות שהושטו עליה על ידי העולם בגלל התנהלותו האכזרית של עומר אל־בשיר – דיקטטור שהודח בשנת 2019 – תלויה מאוד בחסדי מזג האוויר כדי להזין את עצמה.

הבצורת הקשה שפגעה במדינות רבות באפריקה ובמזרח התיכון בשנת 2023 מתבטאת עכשיו ברעב המוני. חקלאות מודרנית והשקעות זרות בתחום זה היו יכולות לשנות את המצב לטובה, אך במצב של מלחמה מתמשכת אף משקיע לא יבוא לסודאן וההמונים ימשיכו להיות רעבים ללחם.

סודאן קרסה או עומדת לקרוס בקרוב? מבחינת מאות אלפי חסרי הישע החשופים לאלימות, רעב ומחלות, המדינה הסודאנית קיימת בעיקר על הנייר. הקריסה הפורמלית תגרום לגלי הדף ברחבי אפריקה, המזרח התיכון והים האדום – וההשלכות יהיו קשות מאוד. החל מפעילות גוברת של כל גורמי הטרור האפשריים ועד ליציאה המונית של מיליוני פליטים (דבר שכבר קורה).

איחוד האמירויות והודו מתקרבות

שייח' מוחמד בן זאיד, נשיא איחוד האמירויות, ביקר השבוע בהודו ונפגש עם הנשיא נרנדרה מודי, שיתמודד בקרוב בבחירות בהודו. זאת הפגישה הרביעית בין שני המנהיגים בחודשים האחרונים, ובמהלכה סוכם על שורה של הסכמים חדשיםבתחומים רבים כמו אנרגיה, ספנות וביטחון.

מאז ומעולם סוחרים הפליגו להודו מהנמל של דובאי והביאו משם בשמים, תבלינים ובדים נדירים, שלאחר מכן הגיעו לחצרות המלוכה והאצולה ברחבי אירופה והמזרח התיכון. מאות אלפי הודים עובדים באיחוד האמירויות בתחומים שונים. אין זה מפתיע שהמדינה הקטנה הפכה לשותפת סחר השלישית בגודלה של הודו הענקית.

היחסים קיבלו גם רוח גבית אחרי ההכרזה ההיסטורית של הנשיא ג'ו ביידן על הקמת מסדרון שיחבר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה – מסלול מתחרה ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית. הפעם השותפות סיכמו על השקעות אדירות בפיתוח הנמלים של הודו.

מדובר בבשורה משמעותית גם לישראל שאמורה, לפי החזון של ביידן, להיות חלק בלתי נפרד מהיוזמה החדשה. אך כל עוד ישראל עסוקה בניסיונות חוזרים ונושנים לפתור – או לא לפתור – את הסוגיה הפלסטינית כדי להשיג יציבות ושלום, נראה שמדינות האזור ימשיכו להתקדם גם בלעדיה.

השבוע במזה"ת: המלך חוסיין מבקר בישראל

ב־10 בינואר 1996 המלך חוסיין ביקר בתל אביב, נפגש עם ראש הממשלה שמעון פרס והשתתף בהשקה של מרכז טראומה חדש על שם יצחק רבין בבית החולים איכילוב. השיירה של חוסיין עברה ברחובות העיר, אך מאוחר יותר הסתבר כי זו הייתה שיירת דמה.

בנאומו בבית החולים איכילוב, חוסיין התייחס להתרגשות הגדולה שאחזה בו כשטס בפעם הראשונה מעל תל אביב לאחר הפגישה עם יצחק רבין בוושינגטון: "אני נפעם ונרגש מהחמימות שבה התקבלנו כאן, אני, ראש ממשלת ירדן וכל חברי המשלחת הירדנית.

"עכשיו זה בשבילנו עניין שבשגרה לטוס מעל ישראל, אבל זיכרון המראה הראשון של העיר יישאר איתי עד סוף ימיי". המלך גם דיבר על שלום אמת – לא רק בין הנהגות – בין האזרחים הישראלים והירדניים, וקידום של שלום בכל המזרח התיכון. היום, כעבור 28 שנים, המטרה הנעלה הזאת טרם הושגה.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-13 לינואר.

הפוסט ערב הסעודית מבהירה שוב כי לא תהיה נורמליזציה בלי פתרון לפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעוד ששאלת "היום שאחרי” בעזה מקרטעת, מלאכת המשא ומתן הישראלי־לבנוני מצויה בעיצומה. זו מובלת ביד רמה על ידי השליח הוכשטיין. וושינגטון הבהירה, באופן אסרטיבי שגובה גם בהפגנת כוח, כי אין בכוונתה לאפשר הסלמה רחבה שתכלול את הזירה הלבנונית. הנימוקים ידועים: הסלמה בזירה הלבנונית עלולה להוביל להשתתפות איראנית ישירה, שתגרור את ארצות הברית עצמה למעורבות ישירה ונרחבת יותר.

האמריקאים מנסים לבנות על הצלחת המשא ומתן על הגבול הימי, על מנת לגבש חבילה שתענה על האינטרסים העיקריים של ישראל ולבנון, קרי חיזבאללה. אברהים אל־אמין, עורך “אל־אח’באר” הלבנוני, המקורב לחיזבאללה, מציג במאמר חמש נקודות עיקריות:

הגבול היבשתי: מדובר ב־13 נקודות (או 17, תלוי איך מחלקים אותן). נקודת המוצא הלבנונית: על ישראל להכיר בזכות של לבנון על נקודה B1, שלה יש משמעות גם ביחס לגבול הימי.

רג’ר: נסיגה ישראלית מן החלק הלבנוני של הכפר, והעברתו לממשלת לבנון, ללא צורך בהסדרים כלשהם עם אף גורם נוסף.

חוות שבעא: הכוונה לפנות למזכ”ל האו”ם כדי שיפעיל את סעיף 10 של החלטה 1701, כדי שישראל תיסוג מהאזור ותעבירו לשליטת האו”ם לפרק זמן שיהיה תלוי בעתיד הסכסוך הישראלי־סורי.

סוגיית הנשק בידי חיזבאללה איננה כלל על הפרק. על כן מודגש (ובמשתמע יכול להיות מקובל על חיזבאללה) הצורך בנסיגת כוחות חיזבאללה אל מצפון לליטני.

ההיבט הכלכלי והאנרגטי: אל־אמין מדגיש שקיימות שורה של סוגיות שלהן השלכות על יציבותה של לבנון – שאלת בחירת הנשיא והסנקציות הכלכליות על לבנון – שאינן קשורות ישירות למחלוקת עם ישראל. בהקשר האנרגטי מעניינת ה“התניה” שהוכשטיין יוצר בין זה להסכמות מדיניות. הוא עדכן שחברת "טוטאל" הצרפתית מתכוונת לבצע קידוח נוסף בבלוק 9 וגם לפעול בבלוקים 8 ו־10, ואישר ש”הפסקת הפעילות האנרגטית נבעה ממניע מדיני”.

מאליו מובן שהנקודות הללו כבר מהוות חלק מהמשא ומתן. הן משרטטות את הסוגיות שעל הפרק, וברור שמדובר במקח וממכר.

שתי נקודות הן “מחוץ למשא ומתן”: שאלת הנשק בידי חיזבאללה (זו תישאר לעתיד בטווח הארוך); והזיקה לסיום המלחמה. קרי זהו תנאי מוקדם והכרחי ליישום ההסכמות.

האם מדובר בסולם, אומנם מורכב, שעשוי לאפשר מניעת הסלמה נרחבת? הדעת נותנת שזה לא בלתי אפשרי. לשלושת הצדדים, ארצות הברית, ישראל וחיזבאללה (בגיבוי איראן), אין אינטרס (בוער מדי) להרחיב את העימות כעת.

הסכמות על “חבילת הסוגיות” שתיארנו משרתות עקרונית את האינטרס הישראלי. ישראל איננה חלוקה על הצורך לפתור את נקודות המחלוקת בגבול. עושה רושם שהסגת כוחות חיזבאללה, בדגש על כוח רדואן, אולי עד הליטני, מובנת כצעד מתבקש בלבנון. הזיקה בין התקדמות במישור האנרגטי למדיני מעניינת במיוחד.

השטן מצוי כמו תמיד בפרטים. המשא ומתן בעיצומו, אולם כמו תמיד, כל עוד מתנהלים קרבות, אף אם במסגרת “מחושבת” שתכליתה למנוע הסלמה, מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט. שאלת הזיקה לסיום המלחמה בעזה מהווה מוקש בעייתי, אולם ייתכן שהיא עולה בקנה אחד, בכל מקרה, עם לוח הזמנים האמריקאי.

לקולות בישראל, שסבורים שיש לנצל את הנסיבות הנוכחיות כדי “לטפל בחיזבאללה” (טיעון שאיננו חסר היגיון), ניתן להשיב כי עדיף להמתין לשעת כושר אחרת, שבה ישראל יכולה, עם תכנון אסטרטגי מראש, להפתיע לשם שינוי את היריב. אין גם לדחות על הסף את האפשרות שמהלכים מדיניים ייתרו את הצורך בכך.

המאמר פורסם במעריב ב-10 לינואר.

הפוסט המשא ומתן בין ישראל ללבנון בעיצומו, אבל מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה החל עם המהפכה המשפטית שהוכרזה ברוב פאר ומעט הדר על ידי שר המשפטים יריב לוין ב-4 בינואר 2023, שישה ימים בלבד לאחר כינונה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. ללא הכנה או הידברות מוקדמת, המהפכה איימה לשנות סדרי יסוד מבחינת הפרדת הרשויות, יחסי חילונים-דתיים, יחסי יהודים וקבוצות מיעוט אחרות (מוסלמים, דרוזים ונוצרים) ועוד. לאחר חודשים רבים של הפגנות המוניות, החל תהליך הידברות מהוסס שלא היה ברור מה תכליתו ומה סיכוייו, כאשר העיניים נשואות לפסיקת בג"ץ בכל הנוגע לרפורמה המשפטית.

הפתעה זו הדגישה כישלון כפול במדיניות שהוביל נתניהו בשנים האחרונות בנושא הפלסטיני בכלל, ובקשר לחמאס בפרט: האחת, שניתן להרתיע את חמאס ולהגיע איתו להבנות, תוך כדי החלשת הרשות הפלסטינית. השנייה, שניתן להטיל מצור על עזה בים, באוויר וביבשה, שימנע הצטיידות צבאית.

המלחמה הוכיחה עד כמה מסוכן הפילוג החברתי, שהיווה קטליזטור למתקפה הרצחנית. הניסיון לקדם סדר יום סקטוריאלי, במיוחד בשעה שאיומים צבאיים נשקפים מהסביבה האזורית וראשי מערכת הביטחון מזהירים מפני הסלמה אפשרית קרובה ללא מענה של הדרג המדיני, נכשל וראוי לשמש לקח לממשלות הבאות. התגייסותה של החברה למאמץ המלחמתי אינה צריכה להטעות לגבי נכונותן של הקבוצות המודרות או הצפויות להיפגע מהמהפכה המשפטית להמשיך את המאבק הפנימי אם תידרשנה לאחר סיום המלחמה. יתרה מזו, המלחמה צריכה להוות אינדיקציה לתיקון עיוותים שנעשו כלפי מיעוטים, במיוחד עם חקיקת חוק הלאום.

מתקפת חמאס גם הבהירה שלא ניתן עוד להתעלם מהאיום של חיזבאללה בצפון. אומנם מרבית תושבי לבנון אינם מעוניינים במלחמה, אולם על מנת להבטיח את ביטחונם של התושבים על הגבול, חייב להימצא פתרון – בין אם הוא מדיני או צבאי. מאחורי חיזבאללה ניצבת איראן, שמפעילה גם שלוחים נוספים באזור, אך ההתמודדות מולה חייבת להיות מערכתית, יחד עם ארצות הברית ומדינות אחרות החולקות אינטרסים דומים עם ישראל.

במקום הסכמים חדשים, קיפאון

המלחמה מהווה גם מבחן לכל הישגיה של ישראל במזרח התיכון מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים (1979). הסכם זה פתח את הדלת להכרה ולהשתלבות של ישראל במזרח התיכון. בעקבותיו באו הסכם אוסלו עם הפלסטינים (1993), הסכם השלום עם ירדן (1994) וכינון יחסים דיפלומטיים עם עומאן, קטר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. האינתיפאדה הפלסטינית, שפרצה בשנת 2000, אומנם גרמה לנסיגה – חלק מהמדינות ניתקו את היחסים וחלק החזירו את שגריריהן – אולם הסכמי השלום עם מצרים וירדן נותרו על כנם. לא זו בלבד, אלא שהסכמי נורמליזציה נחתמו עם איחוד האמירויות הערביות, בחרין ומרוקו ב-2020, תוך כדי התעלמות ודחיקת הסוגייה הפלסטינית מסדר היום האזורי. ממשלות נתניהו הובילו את הקו שניתן להתקדם עם מדינות ערב מבלי להידרש לעניין הפלסטיני, בד בבד עם חיזוק מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

למעשה, 2023 אמורה הייתה להיות שנת השיא – השנה שבה תוגשם פסגת החלומות האזורית של נתניהו והיא הסכם נורמליזציה עם סעודיה. הדיווחים רמזו על משא ומתן מתקדם מאחורי הקלעים בין ארצות הברית וסעודיה, בידיעת ישראל. ואולם, מתקפת חמאס שמה קץ, לעת עתה, לרעיון, לאחר שסעודיה החליטה על השעיית המגעים. ראוי להדגיש כי עוד לפני המלחמה חלה האטה בשיתוף הפעולה עם מדינות ערב, על רקע הרכב הממשלה הקיצוני ומדיניותה.

אומנם מדינות ערב המכונות "מתונות" לא שברו עד כה את הכלים עם ישראל. למעט ירדן, שהחזירה את שגרירה, כל מדינות "השלום והנורמליזציה" לא נקטו בצעדי עונשין ואף הצהירו על כוונתן להמשיך לקיים יחסים עם ישראל. עם זאת, דעת הקהל הסוערת בעולם הערבי לטובת הפלסטינים, ולעיתים גם לטובת חמאס, מהווה מגבלה על כושר התמרון של שליטי מדינות ערב. אבל חתירה לפתרון הבעיה הפלסטינית לא נועדה לרצות את דעת הקהל הפלסטינית והערבית, אלא לפתור את אחת מבעיות היסוד המודחקות של ישראל והיא – השליטה על עם זר.

האירועים הטראומטיים של 2023 הציבו בפני ההנהגה והחברה הישראלית מראה עכורה עם שאלות קשות בענייני פנים וחוץ כאחד. שאלות אלו יצטרכו לקבל מענה במהלך השנים הקרובות, אבל לא על ידי הממשלה הנוכחית.

המאמר פורסם ב-n12 ב-6 לינואר.

הפוסט חלומות הנורמליזציה נעצרו, לטובת החיים עצמם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חוסר המיקוד והיכולת לצקת תוכן ממשי אל עשרות ההסכמים שנחתמו מורגש בימים האלה ומבליט בעיקר את מה שטרם מומש. כך טרם נחתם הסכם להעסקת עובדים זרים ממרוקו בישראל, למרות ששרת הפנים דאז איילת שקד הצהירה על כך עוד ביולי 2022. גם התשתית הכלכלית לעשיית עסקים בין המדינות טרם הושלמה, ובכלל זה הסכמים כמו הסכם מכס, ביטול כפל מס, קידום והגנה על השקעות והסכמים נוספים שהיו הופכים את ערוץ הסחר עם מרוקו לאטרקטיבי ותחרותי יותר.

מהצד המרוקאי, נראה שמקבלי ההחלטות רואים בהמשך המלחמה, ולא פחות מכך בהמשך כהונת הממשלה הנוכחית בישראל, כגורם המעכב את חזרת היחסים למסלולם. הצהרות מצד בכירים ישראלים, הקוראות להחרבת עזה תוך התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלסטינית, מהדהדות באמצעי התקשורת במרוקו, פוגעות בתדמית הישראלית בממלכה ומשרתות בעיקר גורמים המתנגדים לקשר עם ישראל.

למרות זאת, עמדתה הרשמית של מרוקו ביחס לקשר עם ישראל כאינטרס אסטרטגי נותרה בעינה. על כך העידו התנגדותן של מרוקו ומדינות נוספות לנקוט בצעדים ממשיים נגד ישראל בוועידה הערבית האיסלאמית המיוחדת, שהתכנסה בריאד בנובמבר האחרון. הבחירה של מרוקו להשאיר את השגריר המרוקאי בתל-אביב, על אף ירי הרקטות הבלתי פוסק ועל אף שצוות הנציגות הישראלית פונה מרבאט, היא אמירה בפני עצמה.

בתחום הכלכלי, העסקים ממשיכים כרגיל פחות או יותר; החברות הישראליות מגיעות למרוקו או נפגשות עם שותפיהן ביעדים שלישיים כמו צרפת וספרד. נראה שהסידור הזה נוח לכולם – הישראלים חוסכים את הקונקשן עד מרוקו ואת העלויות הנלוות, ואילו המרוקאים יכולים לקיים את הפגישות מחוץ למרוקו בדיסקרטיות יחסית. ואולם, המרחבים הבילטרליים לעשיית עסקים הצטמצמו. החשש של ישראלים לבקר במרוקו, כמו גם הנכונות הפוחתת לשלב דוברים מישראל בכנסים או להקים ביתנים לחברות ישראליות בתערוכות במרוקו הופכים את החיבור בין הכלכלות למאתגר יותר.

מכלל ענפי הכלכלה, הפגיעה בענף התיירות היא הבולטת ביותר; הטיסות הישירות טרם חודשו וישנה אזהרת מסע בתוקף, בדירוג שלוש מתוך ארבע, הקוראת לישראלים להימנע מנסיעות שאינן חיוניות ליעד זה. כתוצאה מכך, ומהחשש הכללי שמאפיין את העת הזו, התיירות הישראלית למרוקו, לרבות תיירות יהודית מרחבי העולם, נעצרה כמעט לחלוטין. מי שבעיקר משלם את המחיר הן חברות תיירות ישראליות, מלונות ונותני שירותים במרוקו, שהתבססו על פלח השוק הישראלי והיהודי וספגו פגיעה שתימשך לאורך החודשים הקרובים.

מכיוון שתנועת התיירות היא מפתח לקשר בין העמים, רוב שיתופי הפעולה האזרחיים והתרבותיים נדחו לעת עתה ונמצאים במצב "המתנה" עד לסיום המלחמה. למרות האתגרים, ניתן לפעול לשימור חלק מהמיזמים המשותפים ולמצוא דרכים יצירתיות לקיימם, כמו העברתם ממסגרת שיתוף פעולה דו-צדדית לרב-צדדית תחת מטרייה אמריקאית, אמירתית או אירופאית, או קיום פעילויות באופן מקוון ככל שהדבר ניתן.

פערי תרבות

אחד האתגרים המרכזיים בהקשר האזרחי הוא הלך הרוח בקרב יוצאי מרוקו בישראל ביחס למרוקו, שנע בין אכזבה לפליאה ולחוסר הבנה לנוכח תמונות ההפגנות ההמוניות שמגיעות מרבאט ומערים אחרות במרוקו ואף גילויי אנטישמיות, שאינם זוכים לגינוי מרוקאי רשמי.

כאן ראוי להאיר כי התסכול הישראלי נגרם בחלקו כתוצאה מהבדלי התרבות והנוהג בין ישראל למרוקו, על אף הקשר התרבותי הקרוב ביניהן. בתפישה המרוקאית, לרבות זו של מקבלי ההחלטות, עדיף ככלל להימנע מקונפליקטים ומתן הצהרות גלויות ולטפל בדברים בשקט מאחורי הקלעים. לתפישתם, חשאיות הפעולה היא מפתח להצלחה ולשמירה על היציבות הפנימית, ועל האג'נדה שרוצים לקדם. שהרי לא ניתן להתנגד למה שלא רואים או לא יודעים, כך שבסופו של דבר השקט נשמר וכאילו לא נעשה דבר. במרוקו אי-המעשה נחשב למעשה לכל דבר, ואולי אף למעשה הראוי והקשה ביותר לביצוע.

בחלוף שלוש שנים מחידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו ובצל אתגרי המלחמה בעזה, המשבר הנוכחי מביא עמו גם הזדמנות חדשה לשיתוף פעולה אזורי ובילטרלי בין ישראל ומרוקו. בהקשר הזה דווקא השמירה של מרוקו על נייטרליות יחסית עשויה לאפשר לה למלא תפקיד חשוב ביום שאחרי המלחמה, במסגרת קואליציה ייעודית שתוביל את תהליכי השיקום והבנייה מחדש.

הסיוע המרוקאי יכול להתבטא בתהליכי שיקום ובנייה, ביישום תוכניות מקומיות ואזוריות למניעת קיצוניות ואלימות ולהתמודדות עם התופעה, ובליווי והכשרת עובדי ציבור פלסטינים שיוצבו ברצועת עזה. מרוקו יכולה גם לארח פורומים, פגישות וכינוסים לתמיכה וקידום פתרון בר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הקשר הטוב שמקיימת מרוקו עם שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – והסמכות הדתית של מלך מרוקו, לרבות תפקידו כיו"ר ועידת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, הם רק חלק מהנכסים שמרוקו יכולה להביא למשימה מורכבת זו. הקשר עם מרוקו הוא נכס חשוב לישראל בזמני שלום ומלחמה כאחד; חשוב שנלמד ונפיק את התובנות משלוש השנים האחרונות לקראת הפרק החדש ביחסים, שיחל לאחר סיום המלחמה.

המאמר פורסם ב-28 בדצמבר באתר הארץ.

הפוסט איך יכולה הנייטרליות של מרוקו לסייע בפתרון המשבר הנוכחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדינות אירופאיות רבות, ארה"ב, אוסטרליה, איי סיישל ובחריין ישתתפו בכוח המשימה האמריקאי ביד האדום, שנועד לשים סוף לתוקפנות החות'ית נגד הספינות השטות לכיוון ישראל – ולהגביר את הביטחון באזור מצרי באבאל־מנדב האסטרטגיים.

מצרים, ירדן וערב הסעודית – שלושתן בעלות בריתה של ארה"ב – לא הצטרפו וגם לא הביעו מורת רוח מהתוקפנותהחות'ית וההפרה של החוק הבינלאומי על ידם. לפני כמה שנים, כשערב הסעודית ניהלה מלחמה עקובה מדם נגד החות'ים שגם גרמה לרעב קשה בתימן, העולם הערבי היה בעיקר עסוק בענייניו – והחות'ים נחשבו לפריקים של השכונה שצריך להעמיד במקום.

אולם, כשהם הפכו לחלק מהמחנה הפרו־פלסטיני והצליחו לגרום לשינויים גאו־פוליטיים משמעותיים בים האדום – לפגוע בספינות ולגרום לחברות ספנות בינלאומיות לשנות מסלול – הם מייד הפכו לרובין הוד התימני בעיני רבים במזרח התיכון ומחוצה לו.

התמיכה במדינות הערביות מתרחבת גם לגורמים הנתפסים כמגני הפלסטינים – גם אם בעצם מדובר בעושי דברה של איראן, כמו החות'ים. לא מדובר אך ורק מחשש מדעת הקהל. רק לאחרונה סעודיה החלה בתהליך הפיוס מול איראן. החשדנות אומנם לא נעלמה לשום מקום, אך בערב הסעודית עדיין מקווים למנוע סיבוב נוסף של הסלמה עם איראן וגרורותיה באזור.

ריאד נלחמה נגד החות'ים במשך שמונה שנים ולא השיגה את התוצאה המיוחלת. כיום היא מעדיפה להתבונן במאמץ האמריקאי להשליט סדר בים האדום מהצד.

הנשק הקטלני של המליציות בסודאן: אונס אכזרי

הלחימה בסודאן לא פוסקת. כוחות "התגובה המהירה" ממשיכים להתקדם לעבר הבירה ח'רטום – ובכל אזור כבוש מתפשטות הידיעות על מעשי אונס מזעזעים. מי שמסוגל – מנסה לברוח ולהימלט. מחנות הפליטים בסודאן מלאים עד אפס מקום, וכך גם המחנות בצ'אד הסמוכה, שם שורר רעב קשה.

מצב הנשים אף גרוע מזה של הגברים. יש להן פחות אופציות בריחה, הן פחות ניידות ועל פי רוב גם מטפלות בילדים הזקוקים לסיוע. כמה מהן פנו לרשתות החברתיות ודרשו מחכמי הדת להוציא פתווה (חוות דעת דתית) שתתיר להן להתאבד (דבר האסור באסלאם) כדי לא להפוך לקורבן אונס.

אחרות מחפשות את "גלולת היום שאחרי" כדי לא להיכנס להריון מאנסים. בדוח של האו"ם מאוגוסט השנה, הארגון הבינלאומי הביע "דאגה" משימוש באונס במלחמה בסודאן, אך לא עשה מאומה כדי לעורר את המודעות לאלימות הקשה הזאת נגד נשים או לעצור אותה.

ירדן מנסה להיאבק בהברחת הסמים מסוריה

כבר כמה שנים שסם הקפטגון המיוצר בסוריה שוטף את מזרח התיכון. ירדן השכנה סובלת אף יותר מהמדינות הערביות האחרות, שמדווחות על "מגפת הקפטגון" – ומנסה בכל דרך אפשרית למנוע את ההברחות אל תוך הממלכה

בשבוע שבעבר – וגם השבוע – הירדנים עצרו משלוח גדול של סמים ונשק באזור הגבול הכולל מאות אלפי כדורים של הסם המסוכן ואף כמויות משמעותיות של נשק שהיה מיועד, ככל הנראה, לעזה. הניסיון להברחת הסמים היה מלווה בירי על לוחמי משמר הגבול הירדני ובמקום התפתחו קרבות של ממש בין בלדרי הסמים, שעל פי הפרסומים היו גם קשורים לאיראן, לבין החיילים הירדנים.

גם חיל האוויר הירדני השתתף בקרב וירה על מבריחי הסמים. המשלוח הזה נלכד, אך קרוב לוודאי שמשלוחים רבים אחרים הצליחו להיכנס למדינה ללא הפרעה.

לפני כשנה המדינות הערביות החלו בתהליך ההתפייסות עם המשטר הסורי. הרעיון המכונן מאחורי הצעד הזה היהשאם בשאר אל־אסד יוחזר ל"משפחת העמים הערביים" ויקבל הכרה – ואולי גם סיוע מסוים מהמדינות הערביות – הוא יגביל את הפצת הקפטגון. אך לאור הסנקציות המערביות הכבדות נגד אסד, השיקום של סוריה לא אפשרי וכל פעילות מסחרית נמצאת בסימן שאלה.

כלומר, כל עוד אסד יושב על כיסאו הוא יהיה זקוק לאופציות כלכליות אחרות כדי להמשיך להרוויח כסף ולשרוד. המסחר ב"סם המוות" הפך לאופציה זולה וזמינה, וכיום היא מערערת את היציבות לא רק בירדן אלא גם בעשרות מדינות אחרות.

רוסיה מנסה להדק את קשריה עם העולם הערבי

השבוע התקיים במרקש פורום רוסי–ערבי בנוכחות שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב ושרים בכירים ממרוקו, תימן, בחריין, סודאן, לבנון, מאוריטניה, מצרים והרשות הפלסטינית.

משתתפי הפורום – שמתקיים בפעם השישית – קראו להסדר שלום באוקראינה בהתאם לאמנת האו"ם, הגברת המאבק בטרור ובקיצוניות ודחו "כל ניסיונות להצדיק את המלחמה נגד הפלסטינים בעזה" ואף קראו לישראל להצטרף לאמנת אי־הפצת נשק גרעיני.

חברי הפורום גם גינו את הפרות זכויות האדם בסודאן; קראו לחופש השיט הבינלאומי בים האדום; הציעו לכבד את הריבונות הסורית; והביעו הערכה ל"מאמצי הפדרציה הרוסית בנושא הפלסטיני". לפורום הנ"ל אין שום תוקף בינלאומי וההחלטות שהתקבלו במרקש יישארו במרקש, אך עצם המפגש הזה מעניין כשלעצמו.

ארה"ב, שממשיכה לתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה, סופגת נזק תדמיתי רב במזרח התיכון. היא מזוהה באופן מוחלט עם ישראל, אף יותר מתמיד, בעוד שרוסיה נתפסת על ידי שחקנים רבים באזור בתור מדינה ניטרלית.

בישראל האשימו את רוסיה בתמיכה ישירה בחמאס לאחר שחברי הארגון הוזמנו לבקר במוסקבה זמן קצר לאחר הטבח של 7 באוקטובר, אך בבירות הערביות רואים את הסיטואציה הזאת באופן שונה – ודווקא משבחים את רוסיה על "הניטרליות שלה".

ככל הנראה, המדינות שמנהלות יחסים קרובים עם ארה"ב לא "יעברו" צד, לא בקרוב ולא מאוחר יותר – לרוסיה אין אפשרות להעניק להן נשק מתקדם, הגנה וחוזים מסחריים משתלמים או סיוע כלכלי.

יחד עם זאת, אירועים פומביים כאלה עלולים להעניק לרוסיה לגיטימציה נוספת בפורומים הבינלאומיים ושינוי משמעותי בדעת הקהל העולמית כלפיה. המלחמה באוקראינה תכף נכנסת לשנתה השלישית – ורוסיה עדיין מצליחה לנווט בזירה הבינלאומית.

השבוע במזה"ת: מוחמד בועזיזי מצית את עצמו

ב־17 בדצמבר 2010, הירקן התונסאי בן ה־26 מוחמד בועזיזי הצית את עצמו למוות במחאה על תנאי החיים הקשים והאלימות של השלטונות העירוניים שהחרימו את עגלת הירקות שלו, מה שמנע ממנו לפרנס את משפחתו.

האירוע הטרגי התרחש בכיכר המרכזית בעיר סידי בוזיד בתוניסיה, והידיעה על המעשה הנואש של הצעיר האלמוני התפשטה מייד ברחבי המדינה, ולאחר מכן – בעולם כולו. בועזיזי נכווה בכל חלקי גופו ואושפז בבית החולים המקומי.

בזמן שהדיון הציבורי על בועזיזי הלך והתרחב, השלטונות בתוניסיה ניסו לצמצם את הנזק – והנשיא זיין אל־עאבידין בין־עלי אף ביקר אותו בבית החולים בבירה. בין־עלי הבטיח להטיס את בועזיזי לטיפול בצרפת, אך לעולם לא קיים את הבטחתו. הוא הלך לעולמו ב־4 בינואר 2011 – ואלפי בני אדם השתתפו בהלווייתו.

בבירה – ובערים נוספות במדינה – פרצו מחאות נגד המשטר של בין־עלי ותוניסאים רבים יצאו לרחובות וקראו להפלת המשטר. ב־13 בינואר הנשיא בין־עלי ומשפחתו עזבו את תוניסיה וביקשו מקלט בערב הסעודית.

"מהפכת היסמין" התוניסאית, שלימים קיבלה את השם "האביב הערבי", התפשטה במהרה למצרים, תימן, לוב, סוריה ובחריין. בחלוף 13 שנים מאז שבועזיזי הצית את עצמו, אפשר לומר שבאף אחת מהמדינות הללו לא קם משטר דמוקרטי – ומצבן של רוב המדינות הללו היום אף גרוע יותר מאז.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-23 לדצמבר.

הפוסט ארה"ב לא הצליחה לגייס את המדינות הערביות לקואליציה נגד החות'ים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השבוע הגיעה משלחת בכירה של דיפלומטים אמירתיים, ובראשם השגרירה האמירתית באו"ם לנה נוסייבה, לאזור מעבר רפיח כדי לקיים שם סיור ולחנוך את מתקני התפלת המים שאיחוד האמירויות העניקה לפלסטינים ברצועת עזה.

המסר של אבו דאבי היה חד ופשוט: האמירתים יכולים לתת המון, אך הם לא יתנו אגורה שחוקה למי שמתנגד לפתרון של שלום בין ישראל ובין הפלסטינים – ולקיום המדינה הפלסטינית במסגרת הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים".

גם ערב הסעודית הצטרפה עם מסר דומה: הקיצונים משני הצדדים לא יקבלו כלום – לא שיקום של עזה, לא פיתוח כלכלי, לא סיוע הומניטרי. כלום. נאדה. אפס אחד עגול. ברור שכל עוד המלחמה נמשכת, שתי המדינות הערביות העשירות ביותר לא יפסיקו את הסיוע, וספק גם אם יפסיקו אותו לאחר מכן.

הן סופגות מספיק ביקורת מאויביהן, שמאשימים אותן בכך שהן "זונחות את הפלסטינים". אך מי שבונה על מיליארדים אינסופיים שחייבים לזרום לעזה כדי לשקמה וליצור בה הזדמנויות כלכליות, חייבים להבין שאין מתנות חינם.

ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומדינות ערביות מתונות נוספות שואפות ליציבות אזורית. הן זקוקות לה כדי לקדם את תוכניות הפיתוח שלהן. מי שיעמוד בדרך של התוכניות הללו – יעוף.

בישראל קיבלו את המסר אך לא ברור אם הבינו אותו. המסר לא היה מיועד רק לישראל, אלא גם לפלסטינים. מי שחושב שלאחר המלחמה אפשר יהיה לחזור להמשך הסרבנות או לחלומות באספמיה על "מהים עד הנהר", שיחשוב שוב.

הנשיא המצרי ימשיך לכהן בתפקידו עוד שש שנים

אזרחי מצרים יצאו מבתיהם והלכו להצביע, העיתונים סיקרו ודיווחו על התקדמות הבחירות וסופרי הקולות עשו את משימתם בהקפדה יתרה. אולם, אף אחד מהמתחרים האלמוניים לא איים על המתמודד הראשי – הנשיא המכהן עבד אל־פתאח א־סיסי.

פער הקולות בין המועמדים היה יותר ממובהק: בעיר כפר א־שיח', למשל, יותר מ־200 אלף קולות הלכו לא־סיסי, ובין 1,000 ל־2,000 קולות הלכו למתנגדיו.

בקרוב הנשיא יתחיל את כהונתו השלישית שתימשך שש שנים (הארכת הכהונה אושרה בפרלמנט המצרי בשנת 2019), אך הניצחון בבחירות הוא החלק הקל, כי השנים הבאות עלולות להיות שחונות מאוד מבחינה כלכלית.

הצרות הרבות שנפלו על מצרים בעשור האחרון – החל מפיגוע דאעש נגד המטוס הרוסי, לאחר מכן התפרצות מגפת הקורונה, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ובסופו של דבר המלחמה בעזה – כולם פגעו קשה בהכנסות של ארץ הנילוס מתיירות, אחד הענפים המשמעותיים המזרימים דולרים לקופת המדינה.

הגידול המתמשך באוכלוסייה והקטנת ההכנסות, יוקר המזון והדלקים – ובעיקר הקושי בהעברת הרפורמות הכלכליות הדרושות שיספקו את הלווים מקרן המטבע הבינלאומי – כל אלה תרמו למשבר כלכלי חריף המתבטא במחסור במטבע זר, אינפלציה, יוקר מחיה וניתוקי חשמל יזומים.

היציבות במצרים חשובה לכל האזור – וכמובן גם לישראל. לא לחינם קוראים למצרים "אום אל־דוניא" ("האם של העולם"), ואם האם אינה בטוב, כל האזור יושפע מכך.

המשימה העיקרית של הנשיא היא לצאת בהקדם מהמשבר הכלכלי, לקדם רפורמות מקיפות, להוריד את יוקר המחיה ולתת תקווה למיליוני המצרים שנקרעים תחת העומס הכלכלי.

מדינות המערב יהיו חייבות להתגייס לשם כך – ולא רק המדינות הערביות שכבר מעניקות סיוע כלכלי משמעותי לקהיר. גם הנדבך של ייצוא הגז הישראלי למצרים חשוב מאוד, שכן הוא מסייע ליציבות האנרגטית במדינה.

אפילו האו"ם נטש את סודאן בשעתה הקשה

בלי שזה עשה הרבה רעש, מועצת הביטחון של האו"ם הצביעה כבר לפני שבועיים על הפסקת הפעילות של כוח המשימה הפוליטי שלה – UNITAMS  – שעסק בניסיון לקדם פתרון ולסיים את מלחמת האזרחים בסודאן.

רוסיה נמנעה בהצעה, בעוד ששגרירי ארה"ב ובריטניה הביעו מורת רוח, אך הדגישו כי הצעד היה בלתי נמנע, לאור הבקשה של ממשלת סודאן להפסיק את נוכחות כוח המשימה במדינה. סגן שגריר ארה"ב רוברט ווד אמר: "אנו מודאגים מאוד מכך שנוכחות בינלאומית מופחתת בסודאן רק תעצים את מעשי הזוועה".

השבוע אחרוני הדיפלומטים של UNITAMS עזבו את סודאן הבוערת, אחרי שמיליוני פליטים נמלטו ממנה ומיליוני אחרים הפכו לעקורים בארצם. הגורל של אלה שנותרו ללא כל בארץ – שהפכה לזרה ועוינת – הפך למר מאוד. גם במחנות הפליטים בצ'אד – אליה ברחו אלפים רבים – המצב איננו טוב בהרבה.

ארגוני סיוע הומניטרי שביקרו השבוע במחנות גילו שהפליטים נמצאים במצב קשה ביותר – חסר להם מזון ומים, והם מפחדים שהמיליציות שהניסו אותם מביתם, ירדפו אותם גם במחנות האלה, שנמצאים רק כמה קילומטרים בודדים מהגבול עם סודאן.

"ארגוני סיוע גדולים היו יכולים לסייע במניעת הסבל", נכתב בכתבה בכלי תקשרות סודאני. היכן הם, כל אותם ארגוני סיוע גדולים, שהיו יכולים לעזור? מדוע הם ממשיכים להפנות מבט מסודאן וממלחמתה?

מדוע הערבים הגולים תוקפים את ישראל?

לצד פרופסורים וסטודנטים באוניברסיטאות העלית בארה"ב ואירופה המגנים ותוקפים בחריפות את ישראל בגלל המלחמה בעזה, מתייצבים לא פעם גם הגולים מארצות ערב והאסלאם – מרצים, סופרים ועיתונאים שברחו בגלל רדיפות פוליטיות ומצאו מפלט במערב.

אחד מהקולות הבולטים ביותר הוא באסם יוסוף, מגיש טלוויזיה וקומיקאי מצרי, שנודע בזכות הביקורת החריפה שלו נגד האחים המוסלמים, ושתוכניתו "אל־ברנמג" הייתה הסימן המובהק ביותר למאבק המצרי נגד האסלאם הפוליטי ותומכיו העיקריים – הקטארים.

לכאורה, חמאס הם חלק מהאחים המוסלמים וקטאר מממנת גם את תנועת חמאס. אך עבור יוסוף, שהפך ליקיר של מחנה האנטי־ישראלי במערב, זה לא כל כך משנה.

הוא הוזמן כמה פעמים להתארח בתוכניתו של המנחה הבריטי פירס מורגן – ותקף בחריפות את ישראל על היותה "מדינה גזענית וחשוכה", השווה את אותה לדאעש ולגלג על בנימין נתניהו שדאג להשאיר את החמאס בשלטון (מה שנכון, נכון).

ביחס לחמאס, לעומת זאת, הייתה לו מעט מאוד ביקורת. מי שזוכר את תוכניותיו הקורעות מצחוק על האחים המוסלמים, יודע שלו היה בוחר לעשות זאת, היה יכול לשחוט את חמאס בכמה בדיחות מצלצלות.

הדוגמה השנייה היא פרופ' מדאווי א־ראשיד – חוקרת ממוצא סעודי־לבנוני המתגוררת ועובדת שנים רבות בבריטניה. בזמנו משפחתה עזבה את ערב הסעודית בגלל רדיפה פוליטית, בעוד שאת לבנון היא נאלצה לעזוב בעקבות מלחמת האזרחים והפלישה הישראלית ב־1982.

א־ראשיד מאשימה את ישראל ברצח עם, ומרבה להתראיין באל־ג'זירה הקטארית נגד ההתקרבות הסעודית לישראל, אף שגם קטאר היא מדינה ווהאבית, כמו סעודיה, והינה ממלכה אבסולטית, כמו סעודיה, שגם ניהלה עם ישראל במשך שנים יחסים טובים למדי – הרבה יותר משערב הסעודית העזה אי פעם.

היא מכחישה את השימוש באלימות מינית נגד נשים ישראליות וקוראת לזה "תעמולה" – ומרבה לשתף פוסטים של דמויות אופוזיציוניות רבות אחרות מערב הסעודית ומצרים שתוקפות את ישראל בחריפות רבה עוד יותר.

אז מה הסיפור? קודם כל, המשטרים שמהם ברחו מנהלים קשרים כאלה ואחרים עם ישראל – והעניין הזה רק מגביר את השנאה. שנית, כולם חונכו לשנוא את ישראל מהבית, בין שהבית היה בלבנון, ריאד או קהיר. כולם גדלו על תעמולה אנטי־ישראלית חזקה וארסית – וגם המעבר למערב לא שינה מאומה מתפיסת העולם הקיצונית הזאת.

ההתערות בסביבה האקדמית המערבית רק חיזקה את השנאה. כך יוצא שדווקא אותם אלה שמתלוננים על דיכוי בארצם ונאבקים נגדו, מוצאים את עצמם באותו צד עם ישות רצחנית ומדכאת, ששולטת ברצועת עזה כבר 17 שנים – ומתעללת באזרחים הפלסטינים, רוצחת מתנגדים ובסופו של דבר גם כ־1200 ישראלים חפים מפשע.

הסיפור הזה קצת מזכיר את התמיכה העיוורת של חלקים מהשמאל האמריקאי והאירופאי בברית המוצעות, שהיו כל כך נגד הקפיטליזם, עד שהתעלמו לחלוטין מהפשעים המחרידים של המשטר הסובייטי.

השבוע במזה"ת: אחמד יאסין מכריז על הקמת חמאס

ב־12 בדצמבר 1987, כמה ימים אחרי תאונת הדרכים הגורלית במחנה הפליטים ג'באליה שהציתה את האינתיפאדה הראשונה, השייח' אחמד יאסין – שעמד בראש "אל מג'מע אל־אסלמי", ארגון צדקה של תנועת האחים המוסלמים, יחד עם שותפיו עבד אל־עזיז א־רנטיסי, חסן יוסוף, מחמוד א־זהאר ועבד אל־פתאח דוחאן – הכריז על הקמת תנועת חמאס, תנועת ההתנגדות האסלאמית.

יומיים לאחר מכן פורסם הכרוז הראשון מטעם הארגון. באמנת הארגון, שפורסמה בשנת 1988, נכתב כי תנועת ההתנגדות האסלאמית רואה בכל ארץ פלסטין "ווקף", כלומר הקדש אסלאמי, שאסור לוותר על אף חלק ממנו וכי מצוות הג'יהאד היא מצווה אישית – ולא רק מצווה קולקטיבית.

הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א־דין אל־קסאם, הוקמה רק בשנת 1991, אך כבר בשנת 1988 פעילי התנועה בהוראת השייח' יאסין חטפו ורצחו שני חיילים – אבי סספורטס ואילן סעדון.

המטרה הייתה לחטוף ולרצוח חיילים כדי לנהל משא ומתן לשחרור אסירים המשתייכים לחמאס בתמורה לגופותיהם. זה היה הפיגוע הראשון שחמאס ביצע בישראל.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-16 לדצמבר.

הפוסט מדינות ערב מבהירות לישראל: בלי פתרון עבור הפלסטינים – לא יהיו השקעות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על פי הפרסומים בעיתונות הקטארית, שליחיו של הנשיא עמנואל מקרון שוב הגיעו השבוע לביירות להתייעצויות עם הבכירים הלבנונים ועם ראשי חזבאללה בניסיון נואש למנוע מלחמה בלבנון. על הפרק: יישום של החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, 17 שנים מאוחר מדי.

על פי ההחלטה, רק צבא לבנון רשאי לפעול בשטח בין נהר הליטני לבין הגבול עם ישראל, בעוד ש"הארגונים החמושים" – כלומר כוחות של חזבאללה – חייבים להתפנות ולעזוב את השטח הזה.

ההחלטה הזאת לעולם לא יושמה, ולמרות שמאז 2006 נשמר בין ישראל לחזבאללה שקט יחסי, הסכנה הנובעת מהקרבה המיידית של אנשי חזבאללה לאזור הגבול – ברורה ומיידית.

במשך שנים בחזבאללה "הבטיחו" לישראל את כיבוש מטולה ועיירות אחרות באזור הגבול, התושבים התלוננו על מנהרות, ותצפיתנים של חזבאללה השקיפו על הישראלים מעבר לגבול ואספו מידע.

השבוע הכריז שר הביטחון יואב גלנט שתושבי הצפון המפונים מבתיהם יוכלו לחזור אך ורק לאחר שחזבאללה יורחק מעבר לנהר הליטני. מה שנקרא, "בעדה, בעדה ליטאני".

האינטרס הצרפתי במניעת המלחמה ברור ומובן: צרפת חוששת לעתיד קידוחי הנפט על ידי ענקית הנפט שלה, לקהילה הנוצרית-מארונית שבמשך מאות שנים טופחה על ידה, וגם לאינטרסים הגאו-פוליטיים שעלולים להיפגע.

אך האם בשלב הזה הרחקה של חזבאללה מעבר לליטני אכן פותרת לישראל את הבעיה הביטחונית? במקרה הטוב, זה יכול למנוע את תסריט החדירה ליישובים בדומה לפעולת חמאס בשבעה באוקטובר בעוטף עזה.

אך גם זה לא בטוח, כיוון שחזבאללה נטוע עמוק-עמוק בכפרים הסמוכים לגבול, וגם אם הוא יורחק משם לזמן מה, מי יפקח על כך ויוודא שאנשיו לא יחזרו שוב לאותו המקום? הזזה של כוחות חזבאללה במספר קילומטרים גם לא פותרת את בעיית הטילים והפצמ"רים. כך שגם מעבר לליטני, הארגון עלול להמשיך לאתגר את ישראל.

לא ברור אם לצרפתים כלל יש סיכוי להצליח במלאכתם. אך גם אם ישיגו הסכם כלשהו, לא בטוח שהוא יטיב עם מדינת ישראל ויעניק ביטחון לתושביה.

המסע של פוטין בארצות המפרץ

הביקור החגיגי למפרץ של הנשיא ולדימיר פוטין, שבקרוב שוב עתיד להכריז על מועמדותו לבחירות לנשיאות בשנת 2024, הוכתר ברוסיה כהצלחה רבה. אמנם לא נחתמו הסכמים כלכליים משמעותיים ולא הוכרז על שיתופי פעולה ביטחוניים מרחיקי לכת, אך עצם העובדה שפוטין נוסע למדינות מרכזיות במזרח התיכון ומתקבל שם ברוב כבוד, מספיקה כשלעצמה.

בית הדין הבינלאומי בהאג הוציא השנה צו מעצר נגד פוטין שמונע ממנו לבקר במדינות רבות. כך היה בדרום אפריקה, שם השלטונות לא יכלו להבטיח שפוטין לא ייעצר, ולפיכך הנשיא הרוסי ביטל את השתתפותו בפסגה של BRICS – גוש המדינות ברזיל, רוסי, הודו, סין ודרום אפריקה.

אך ערב הסעודית, איחוד האמירויות ועומאן אינן מכירות בכוחו וסמכותו של בית הדין הבינלאומי בהאג, ולכן נסיעה לשם לא סיכנה את פוטין בשום צורה.

בנוסף, ביקור במדינות שנחשבות באופן מסורתי לבעלות בריתה של ארה"ב היא אצבע שניתן לדחוף לעין האמריקאית בעיצומן של שתי מלחמות – המלחמה הרוסית באוקראינה והמלחמה ברצועת עזה – כאשר ריאד, אבו דאבי ומסקט לא אימצו את העמדה האמריקאית לגבי שני הקונפליקטים הללו.

למרות שלא כל חלומותיו של פוטין בהקשר המפרצי התגשמו, המסחר עם איחוד האמירויות גדל באופן משמעותי – רוסים עמידים רבים עברו להתגורר שם מאז שרוסיה פלשה לאוקראינה, ורבים מנהלים את העסקים שלהם מדובאי ואבו דאבי.

הפעילות הכלכלית האמירתית המוגברת ברוסיה מעוררת את חשדם של האמריקאים, אך לצד האזהרות וההפצות, וושינגטון איננה יכולה לפעול בעת הזו נגד המדינות החזקות ביותר בעולם הערבי, גם כדי לא לדחוף אותן יותר קרוב לזרועות הסיניות והרוסיות.

ארדואן מקלל את ישראל, אך סופג מהאופוזיציה

בטורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן מוציאים לאור קומיקסים על הדובר של גדודי עז א-דין אל-קסאם אבו-עוביידה, שם הוא מוצג בתור גיבור חיובי שנלחם למען האנושות, ותולים את תמונותיו על בניינים היסטוריים.

ארדואן עצמו מקפיד בכל הזדמנות לקלל את ישראל ולאיים עליה, ורק השבוע טורקיה הזהירה את ישראל שלא תעז לחסל את בכירי חמאס בשטחה.

אך במקביל לכך, טורקיה ממשיכה לסחור עם ישראל – והיחסים הכלכליים, ככל הנראה, משתלמים מאוד לא רק לירושלים אלא גם לאנקרה. אז גם אם אזרחי טורקיה מחרימים תוצרת ישראלית או רשתות אמריקאיות אשר תומכות בישראל, הכסף הגדול עדיין ממשיך לזלוג בין המדינות.

אנשי האופוזיציה הטורקית – שאף הם מביעים תמיכה מוחלטת בעזה ובפלסטינים – החליטו שזוהי נקודת תורפה של ארדואן ותקפו אותו ואת בנו בוראק על כך.

בוראק ארדואן ספג ביקורת משמעותית כאשר התברר שמכלית שנמצאת בבעלותו פרקה סחורות בחודש אוקטובר בנמל אשדוד, בעוד שאביו זוכה ללעג מקרב אנשי האופוזציה על כך שלמרות הקללות העסיסיות הוא אינו מנתק את היחסים עם ישראל ולא מפסיק את הסחר הענף.

ייתכן מאוד שברמה העקרונית הנשיא הטורקי היה רוצה להתנתק מישראל, אך לאור המשבר הכלכלי הקשה במדינתו וגם חשש מכך שבמקרה של נתק, ישראל תחזק את קשריה עם המדינות ההלניות – יוון וקפריסין – התסריט הזה איננו אפשרי.

הפעילות החות'ית פוגעת במצרים

"לפני עשר שנים החות'ים בתימן היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב, ועכשיו יש להם טילים בליסטיים המסוגלים לחצות מרחק של 2,000 ק"מ", כך התבטא השבוע בכיר איראני – אך שכח להוסיף שגם את הרובים וגם את הטילים, המורדים החות'ים מקבלים מאותו מקור – איראן.

בחודשיים האחרונים ארגון "אנסר אללה" החות'י ביצע מספר ניסויים עבור פטרוניו האיראניים: ירה טילים רחוקי טווח וכטב"מים מתאבדים לעבר אילת ובכך בדק את מוכנות הכוחות האמריקאים, הישראלים והסעודיים, וגם פתח במתקפה על ספינות ישראליות וכאלה שנחשדו על ידו כישראליות באזור מצר באב אל-מנדב.

בעוד שהטילים והכטב"מים יורטו בהצלחה, וברובם הגדול כלל לא הגיע לשטח האווירי של ישראל, בים האדום החות'ים דווקא הפגינו יכולות לא מבוטלות והצליחו לגרום לספינות ישראליות ובינלאומיות לשנות את הנתיב הימי על מנת להקטין את הסיכוי להתקלות.

מי שסופגת את הנזק, מלבד ישראל, היא דווקא מצרים. פחות ספינות חלפו במהלך חודש נובמבר בתעלת סואץ, והסיבה נעוצה במתיחות במצרים האסטרגיים בים האדום.

המשך הפעילות התוקפנית עלול להביא לכך שארה"ב שוב תוסיף את החות'ים לרשימה של ארגוני הטרור. התפתחות כזאת קרוב לוודאי תסיים את תהליך הפיוס בו פתחה סעודיה לפני כשנה מול החות'ים לאחר שלא הצליחה להשמיד אותם במהלך מלחמתה.

כרגע הארגון הקיצוני, האנטישמי והאנטי-מערבי מצליח לא רק לשרוד אלא גם לקבוע עובדות באזור אסטרגי חשוב ובינתיים אינו נתקל במענה חזק ונחוש, מתוך חשש להסלמה נרחבת שתגרור את כל האזור למלחמה.

השבוע במזרח התיכון: אינתיפאדה ראשונה פורצת בעזה

ב-9 בדצמבר 1987 נפוצו במחנה פליטים ג'באליה בצפון רצועת עזה שמועות על כך שנהג ישראלי דרס למוות כמה פועלים עזתים וברח ממקום האירוע. על פי השמועה, הייתה זאת נקמה על פיגוע בו נרצח שבוע קודם לכן אזרח ישראלי בעת שביקור בשוק של עזה.

לאחר ההלוויה של הפועלים, החלו בג'באליה מחאות והפגנות שבמהרה התפשטו למחנות וערים אחרות בעזה. בתוך מספר ימים התפשטו התפרעויות גם לגדה המערבית. הפלסטינים הזועמים זרקו אבנים ובקבוקי מולוטוב, רבים מהם נעצרו והצבא הגיב בגז מדמיע, כדורי גומי ולעיתים גם אש חיה.

צעירי פת"ח שיחקו תפקיד מפתח בהתפתחות העניינים: הם תיאמו את זריקות האבנים נגד כוחות הצבא ואזרחים בשטחים, תלו דגלים פלסטיניים על בניינים ועמודי חשמל וארגנו פעולות מחאה והפגנות במרכזי הערים.

המחאות וההתנגשויות הללו הלכו והתפשטו וזכו בשם "אינתיפאדה" – שמשמעותו התקוממות, התנערות. עשרים שנים של שקט יחסי בעזה ובגדה – כאשר פת"ח בחו"ל וארגונים פלסטיניים אחרים היו אלה שנטלו את היוזמה וביצעו פיגועים רבים בישראל ונגד מטרות ישראליות בחו"ל – הגיעו אל סופן.

מעתה היוזמה עברה לידי הארגונים המקומיים: פת"ח, החזית העממית, החזית הפלסטינית ובקרוב גם חמאס, שהכריז על הקמתו מספר ימים לאחר האירועים הדרמטיים בג'באליה.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-9 לדצמבר.

הפוסט מקרון פועל להרחקת חזבאללה מעבר לליטני, אך ספק אם זה יעזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד שני, מנהיגי חמאס שוהים בשטחה של קטר, תחנת אל-ג'זירה מסקרת את המלחמה באופן חד-צדדי נגד ישראל, כסף קטרי מממן את חמאס וארגוני טרור אחרים, כסף אחר זורם למוסדות אקדמיים מובילים בעולם כדי לקדם מסרים דתיים איסלאמיים, ואילו עתה הם דורשים חקירה בין-לאומית של פשעי ישראל בעזה. אז קטר היא אויבת או ידידה של ישראל?

כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את מערכת היחסים המפתיעה שהתנהלה, רובה ככולה, מאחורי הקלעים. ראשית הקשר נוצר מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, בספטמבר 1993. עוד באותו החודש, הקטרים יזמו פגישה חשאית ראשונה בין שר החוץ פרס ושר החוץ הקטרי בביתו של שגריר קטר באו"ם. קשר זה נמשך לסירוגין עד אפריל 1996, או אז כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים במעמד של "נציגות מסחרית". מאחורי מונח עמום זה הסתתרה פעילות ענפה של שגרירות לכל דבר.

עוד לפני הקמת הנציגות הרשמית, ישראל בדקה בשנים 1995-1994 את האפשרות של קניית גז מקטר. המגעים היו חשאיים, אולם כאשר הם דלפו לתקשורת, הקטרים לא הכחישו. השתיים אף חתמו על מזכר הבנות, אולם ישראל העדיפה לבסוף לקנות את הגז המצרי שהיה גם זול יותר. ישראל הייתה זו ששיחקה בקלף הקטרי, וזאת כדי להפעיל לחץ על מצרים שגררה את רגליה לגבי חתימת הסכם. בחירתו של נתניהו לראש ממשלה במאי 1996 הביאה להורדת הפרופיל של היחסים, אולם פגישות מאחורי הקלעים המשיכו להתקיים גם בדרג גבוה, בעיקר בשולי עצרת האו"ם.

קטר, בדומה למרוקו, עומאן ותוניסיה, סגרה את הנציגות הדיפלומטית ב-2000 לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית. ואולם, בניגוד לשלוש, היא מיהרה לחדש את היחסים והם אף השתפרו ברמת התיאום. בתקופה זו שרת החוץ ציפי לבני קיימה קשרים מצוינים עם הצמרת הקטרית.

הנציגות הישראלית נסגרה שוב בעת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2009. עם סיומו, הקטרים ניסו לחזור על התרגיל הקודם, אולם נתניהו ושר החוץ ליברמן סירבו להעניק "מתנות חינם" לקטרים לאור מה שהם כינו מדיניות "דו-פרצופית". ואולם, בחשאי, גם בתקופה זו התקיימו ביקורים של אישים ומשלחות ישראליים בקטר וכן הוחלפו מסרים. בעיתונות הערבית אף דווח שנתניהו נפגש בחשאי עם ראש ממשלת קטר במאי 2011 בפריז.

קשריה של קטר עם חמאס, במיוחד לאחר השתלטותו על עזה ב-2007, אפשרו לה למלא תפקיד מתווך בעת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. העובדה שבמצרים שלט אז מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, סייעה לסיים במהירות את המלחמה. מיד לאחר מכן, קטר מינתה את מוחמד אל-עמדי למתווך והוא הפך לצינור קשר חשוב בין המדינות. הוא יצר קשר אינטימי עם פוליטיקאים ואנשי צבא רבים בישראל. קשר זה מוסד לאחר מבצע "צוק איתן" ב-2014, בו הוקם מנגנון רשמי ומסודר להעברת כסף קטרי למימון פרויקטים אזרחיים בעזה. לא ניתן כמובן להתעלם מהאפשרות שחלק מהכספים תועלו בסופו של דבר למימון טרור.

התקיימו גם קשרים מזדמנים חשאיים אחרים. כך למשל ראש המוסד יוסי כהן ואלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי ביקרו בקטר בפברואר 2020 ונפגשו עם ראשי הביטחון והמודיעין. ואילו במרץ 2022 דווח שהרמטכ"ל אביב כוכבי נפגש בבחרין עם רמטכ"ל צבא קטר, וזאת כדי לבחון שיתוף פעולה נגד איום של כטב"מים איראניים.

"קשר טוב עם כולם"

הקשר של קטר עם ישראל הוא חלק ממכלול רחב יותר של קשרים עם המערב בכלל, ועם ארצות הברית בפרט. המפקדה הראשית של פיקוד המרכז האמריקני (CENTCPM), שישראל חברה בה מאז ינואר 2021, נמצאת בקטר; ארצות הברית אף עושה שימוש בבסיס הצבאי הגדול שלה בקטר, שעובר אף שדרוג לטובת הצבא האמריקני, וכן בנמל הימי חמד. קטר אף זכתה למעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו על ידי ביידן בינואר 2022. היא חתמה גם על כמה עסקאות ביטחוניות עם ארצות הברית בסך של מיליארדי דולרים.

המוטו המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של קטר הוא "קשר טוב עם כולם", וזאת כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: ראשית, השגת ביטחון מירבי בזירה מרובת סיכונים ואויבים בפוטנציה שעלולים לתקוף את הממלכה הקטנה והעשירה; שנית, השגת השפעה ויוקרה בעולם ובאזור באמצעות העושר העצום משדות הגז שבשטחה. השפעה זו מושגת דרך שימוש בכלים "רכים", כמו ספורט, תרבות, חינוך, אקדמיה ועוד. בדיפלומטיה החדשה, השפעה מושגת גם באמצעות הענקת שירותי תיווך. ואכן, הקשר הטוב שבנתה קטר עם שחקנים רבים אפשרה לה לתווך בזירות מרובות: אפגניסטן (בין ארצות הברית לטליבאן); לבנון (בפוליטיקה המקומית); סודאן וסומליה (בין היריבים במלחמות האזרחים); בזירה הפלסטינית (פתח וחמאס); וכמובן בין ישראל לחמאס.

מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל וקטר מוגדרת בשפה האקדמית "ידיד-אויב" (frienemies). יש הרואים במערכת יחסים זו העמדת פנים והולכת שולל, בדומה לאל הרומאי יאנוס, שהיו לו שתי פנים. אולם, המבט ההיסטורי מלמד כי מערכת היחסים הזו שירתה היטב את שתי המדינות בעבר, והיא גם משרתת אותן בזמן המלחמה בכל הנוגע לשאלת החטופים.

בכל הנוגע ל"יום שאחרי", טוב תעשה ישראל אם תנסה לחזק את מקומן של סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, מצרים וירדן על חשבונה של קטר בכל הסדר עתידי בעזה, אולם יש להניח כי הקטרים יעשו כל מאמץ לשמר את מעמדם המיוחד שהושג בדי עמל לאורך שנים רבות.

המאמר פורסם ב-5 בדצמבר ב-N12.

הפוסט ישראל וקטר: אויבים או ידידים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המהלכים האמריקאיים האסרטיביים והתקיפים מייד עם תחילת המלחמה, הבהירו באופן ברור מאד כי וושינגטון תפעל בנחרצות למנוע הסלמה אזורית רחבה. איראן הגיבה במשתמע, שההתקפה של חמאס לא תואמה עימה, ועל-כן היא פחות מחויבת להתגייס באורח נרחב מדי לצידה.

עם זאת, בימים שלאחר מכן התקבעה מעין מתכונת "מקובלת", על ידי כל הצדדים המעורבים – ארה"ב, ישראל, איראן והחזבאללה – לפיה בחזית הלבנונית מתנהל עימות עם "כללים וקווים אדומים", שפחות או יותר מובנים לכולם. במקביל, בשאר החזיתות, פועלים שחקנים (לא-מדינתיים) הקרובים לאיראן – בסוריה, עיראק ותימן – נגד מטרות אמריקאיות וישראליות (בעיקר על ידי החות'ים בתימן).

אולם כאמור, הזירה המרכזית והמועדת ביותר להסלמה נרחבת ומסוכנת, הינה זו הלבנונית. פינויים של ישובים רבים בצפונה של ישראל, ויציאתם של תושבים מבתיהם בדרום לבנון צפונה, העידו על החשש הרב והמוכנות בשני הצדדים.

ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת וסבוכה עד מאד: האם ההתמקדות בלחימה בעזה פירושה, שבסיומה (כך או אחרת) ניתן יהיה לחזור למצב ששרר בדרום לבנון ערב המלחמה. פירושו, יש להבהיר, הפרה של החלטה 1701, שנוגעת להימצאותם של כוחות חזבאללה חמושים מדרום לליטני, כולל על הגבול הישראלי-לבנוני. האם ניתן בנסיבות שלאחר ה-7 באוקטובר לקרוא ולשכנע את התושבים לשוב לבתיהם.

בימים האחרונים הזירה הדיפלומטית עדה לפעילות אינטנסיבית, שמתמקדת סביב החלטה 1701. זו הביאה, כזכור, לסיומה של מלחמת לבנון השנייה, ועיקרה פריסת הצבא הלבנוני וכוחות יוניפי"ל בדרום, והותרתו של החזבאללה מצפון לנהר הליטני. שר החוץ אלי כהן שיגר לפני כשבוע אגרת חריפה לנשיא מועצת הביטחון בדרישה לקיים דיון דחוף, שתכליתו להביא ליישום מלא של ההחלטה. כמו כן, שוחח עם עמיתיו מבריטניה וצרפת.

במקביל לפעילות הישראלית, ביירות אירחה בימים האחרונים מספר שליחים, בניסיון לבחון האם וכיצד ניתן ליישם, או לעדכן, את החלטה 1701. על-פי דיווחי התקשורת, הלבנונית בעיקר, שליח קטארי שוהה לשם כך באופן קבוע בביירות, שליח צרפתי הגיע בימים האחרונים, והשליח האמריקאי עמוס הוכשטיין, שתיווך סביב ההסכם הימי הישראלי-לבנוני, ביקר גם-כן זה לא מכבר בביירות, כמו גם בירושלים. סעודיה מעורבת גם היא.

עדות ממשית לפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית, שמגיעה כמובן גם (ובעיקר) לפתחו של מנהיג חזבאללה, באה לידי ביטוי במאמרו של אברהים אל אמין, עורכו של העיתון "אלאח'באר" (עיתון המקורב לארגון). במאמר ארוך ומפורט (24.11), אל אמין הסביר, כי בחשיבה סביב "היום שאחרי" – הזירה הלבנונית תופסת מקום מרכזי ביותר, אולי אף יותר מעזה, מבחינתה של וושינגטון. זאת, לנוכח נפיצותה ולנוכח היותו של ארגון החזבאללה "המרכיב הראשי בציר ההתנגדות".

תום כהונתו של מפקד הצבא הלבנוני, ג'וזף עאון, מחריפה את הבעיה בלבנון ואת החשש מפני ואקום שעלול לפגוע בתפקוד הצבא. היא קשורה גם לסאגה סביב (אי) בחירתו של נשיא, כאשר שמו של עאון מככב ברשימת המועמדים המצומצמת. המערב, וכנראה גם הסעודים, מעוניינים במינויו של עאון. החזבאללה לא כל כך.

אל אמין מפרט אודות דרישותיה של וושינגטון ביחס ל "עדכון 1701":

– נסיגתם של כוחות החזבאללה מעמדותיהם לפני ה-7 באוקטובר (כלומר, צפונה), ומתן תפקיד נרחב יותר לכוחות יוניפי"ל באותן נקודות רגישות מבחינת ישראל.

– מתן סמכות לכוחות יוניפי"ל להיכנס למקומות ואתרים בהם יש חשש להימצאותם של כוחות החזבאללה. ארה"ב מבקשת גם להוסיף סעיף, שיעניק סמכות לטפל בחריגות ויהיה תחת פרק 7 (כלומר, סמכות לשימוש בכוח).

– מתן סמכויות נרחבות יותר לצבא לבנון, כולל בגבול עם ישראל, על מנת למנוע את נוכחותם של חמושים או כל גורם אחר.

– דיון מחודש, בזירה הפוליטית והציבורית במדינה, ביחס להימצאם של כוחות פלסטיניים חמושים בלבנון.

יש להתייחס בזהירות המתבקשת לנקודות המפורטות לעיל ולעד כמה הן מציגות נאמנה את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. אולם ברור שהסוגייה נמצאת על המדוכה, ומבחינות מסוימות הפרטים הללו הינם כבר חלק מהמו"מ. מאליו מובן גם, שסוגייה זו איננה מנותקת מן הדיונים סביב אופן סיומה של המלחמה בעזה ושאלת "היום שאחרי" בהקשרה.

קשה מאד להעריך כיצד ניתן יהיה לטפל ב"תפוח האדמה הלוהט" הזה. הרבה תלוי בתוצאותיה של המלחמה בעזה ובמתכונת היום שאחרי בזירה הפלסטינית. הישגים מוחלטים מדי לישראל עלולים אולי להגביר את הסיכון להסלמה, אולם מנגד חולשה תקרין גם על מרחב התמרון, הצבאי והמדיני, בגבול הצפוני.

ניתן לשער, שיש בנמצא לא מעט "קח ותן" בין שתי הזירות, הלבנונית והפלסטינית, מבחינתם של השחקנים הראשיים: ארה"ב, איראן, ישראל והחזבאללה, וכמובן חמאס. לכל אחת מהן אג'נדה מורכבת ביותר.

ארה"ב תידרש להוכיח את יכולותיה הדיפלומטיים, ומעמדה כמעצמת העל, על מנת לרבע, ולו במקצת, את המעגל. כך גם מדינות כצרפת (לה השפעה על הזווית האנרגטית באמצעות חברת "טוטאל" הפועלת במים הכלכליים של לבנון), סעודיה וקטאר.

בשורה התחתונה, מתקיים כעת מו"מ סבוך ועקיף, בשאלת החלטה 1701 ואופן פריסתו של החזבאללה בדרום לבנון. אפשר, שדווקא המלחמה בעזה תסייע לתקן חלק מן ההפרות בלבנון מאז 2006. עוד דרך מצד שר ההיסטוריה לתרום את רישומו.

מאמר זה פורסם בזמן ישראל ב-5 בדצמבר.

הפוסט החלטה 1701 ביחס לפריסת חזבאללה בדרום לבנון על שולחן המו"מ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כשפסקה הלחימה בעזה וערפל הקרב התפוגג מעט, התבררו כמה דברים: גם ממדי ההרס העצומים בצפון הרצועה – וגם העובדה שמשטר חמאס לא בדרך להתמוטטות. אנשי חמאס עדיין מנהלים את המגעים לשחרור החטופים, עדיין אחראים על קבלה – ועל גניבה ומכירה – של סיוע הומניטרי, על ניהול בתי חולים ועל קבורת המתים הרבים המתגלים עתה בין ההריסות.

העזתים עדיין מפחדים מאוד מחמאס, ואף שניתן לאתר ביקורת נגד הארגון ברחבי האינטרנט – שם העזתים מתבטאים נגד הארגון בעילום שם – גילויי הביקורת נגד הארגון המטיל מורא על תושביו עדיין מעטים. בדיוק כמו ב־2014, אז חמאס נלחם 50 ימים נגד ישראל ולא הראה סימני קריסה, גם עכשיו משטר הטרור בעזה מגלה כישורי הישרדות חזקים.

גם אם יחיא סנוואר יחוסל היום, ספק אם זה מה שייקריס את חמאס, ארגון שיודע להתמודד עם חיסולי המפקדים והראשים שלו. במידה שהפסקת האש הנוכחית תורחב לעסקה נוספת ובסוף תהפוך להודנה מתמשכת, חמאס ימשיך לשלוט בעזה – בתוספת אהדה בינלאומית חסרת תקדים – וימשיך להוות איום על ישראל ולאתגר את האזור.

קשה להאמין שניתן להשיג את המטרה של הקרסת חמאס ללא פעולה נרחבת בדרום הרצועה, פיצוץ מאסיבי של תשתיות הטרור – ולכידה של בכירי המשטר או חיסולם. במקביל, קשה להאמין שהעולם והמצב בשטח יאפשרו לישראל את חופש הפעולה שהיה לה בשבועות הראשונים של המלחמה.

מדינות ערביות כמו ערב הסעודית כבר מציעות תוכניות ליום שאחרי כדי לגרום לחמאס לוותר על השלטון ולעזוב את הרצועה בלחץ בינלאומי, אך בתמורה ישראל תצטרך לאפשר לרשות הפלסטינית לחזור לעזה ולחדש את המשא והמתן על עתיד המדינה הפלסטינית.

לא ברור אם יש היתכנות ממשית לכל ההצעות הללו, אך מה שבטוח זה שבירושלים אין כרגע מי שיבחן את היוזמה הזאת – או יוזמות דומות נוספות – בכובד ראש.

המחאות נגד ישראל בירדן מתרחבות

ישראל מכה בחמאס בעזה, אך בינתיים הפופולריות של הארגון מרקיע שחקים גם בשטחי הגדה המערבית – וגם בממלכה ההאשמית הירדנית. מתחילת המלחמה בירדן מתקיימות הפגנות סוערות נגד ישראל. השגרירות בעמאן פונתה והבכירים הירדנים יוצאים מגדרם כדי להביע תמיכה בעזתים ולספק להם סיוע הומניטרי.

השבוע פורסם כי לא רק ירדנים ממוצא פלסטיני אלא גם השבטים הערביים של הגדה המזרחית – כמו השבט המשפיע של בני סאחר – הצטרפו לגל המחאות נגד ישראל. מדובר בהתפתחות מדאיגה במיוחד, משום שהמשטר הירדני נשען על תמיכת השבטים האלה וזקוק לשיתוף הפעולה שלהם.

כעת, כשראשי השבטים מכנים את אנשי חמאס "מוקאוומה" ("ההתנגדות החמושה") וקוראים למלך לפתוח שוב את הסניף הירדני של חמאס, שנסגר בלחץ אמריקאי בסוף שנות ה־90, הלחץ על ארמון המלוכה לניתוק היחסים עם ישראל הולך וגובר.

האם המלחמה בעזה תביא לביטול הסכם "כחול־ירוק" (מים תמורת חשמל) בין ישראל וירדן, שנחתם רק לאחרונה? שר החוץ הירדני איימן אל־ספדי התייחס לכך לפני כמה ימים, אך בינתיים לא ברור אם מדובר בנסיגה סופית – או בפאוזה שהירדנים זקוקים לה כדי להתמודד עם הביקורת מבית.

כך או אחרת, אין ספק שהמשך הלחימה – שיבוא אחרי סיום הפעימות בעסקה להחזרת החטופים – תצית מחדש את האש המסוכנת שעלולה להביא לתוצאות הרות אסון.

האם איראן תקבל לידיה את מטוסי הקרב הרוסיים?

סגן שר ההגנה של איראן מהדי פרחי הודיע השבוע על רכישת מסוקי קרב רוסיים מדגם מיל מי־28 ומטוסי סוחוי Su-35, כך לפי סוכנות הידיעות האיראנית "תסנים". פרחי אמר לסוכנות הידיעות כי הושלמה גם רכישה של מטוסי אימונים מדגם "יאק־130", וכי כעת "עובדים על הייבוא שלהם".

איראן הודיעה לראשונה על כך שהיא מתעתדת לרכוש את מטוסי הקרב הרוסיים כבר בשנה שעברה ואף נקבה בתאריך מדויק – מרץ 2023. המטוסים לא נחתו בטהרן במרץ וברוסיה מעולם לא אישרו את הפרסומים, אלא הרבו לצטט את הבכירים האיראנים.

גם הפעם התאגיד הממלכתי הרוסי לייצוא נשק, "רוסאובורונאקספורט", לא אישר את הידיעות האיראניות ובכיריו סירבו להתייחס לנושא. מטוסי קרב רוסיים חדישים יחזקו מאוד את הצי האווירי של הצבא האיראני, אך יחד עם זאת – גם על פי הידיעה של האיראנים עצמם – לא מדובר במטוסים רבים. אולם, מבחינת ישראל, עדיין מדובר בהתפתחות מדאיגה ובעייתית מאוד.

במשך שנים רוסיה ניסתה לשווק את מטוסי SU-35 למצרים, עד שהעסקה בוטלה סופית בשנה שעברה, אחרי שלקהיר הובטחו מטוסי F-15. במקרה ההוא היו אלה כלי תקשורת הרוסיים שדיווחו ללא הרף על ההתקדמות בעסקה שבסוף נפלה.

ככל הנראה, למרות ההתקרבות הברורה בין טהרן למוסקבה, בבירה הרוסית בכל זאת מבינים שאספקת מטוסי קרב חדישים למשטר האייתולות הוא צעד קיצוני שיפגע עוד יותר ביחסים בין רוסיה ובין מדינת ישראל.

טורקיה עוזרת לרוסיה לשרוד את הסנקציות

בצל המלחמה בעזה, טורקיה ממשיכה להגדיל את הייצוא לרוסיה ומספקת למוסקבה סחורות חיוניות בסכומים אסטרונומיים, מה שמגביר את החשש בארה"ב ובאירופה שאנקרה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות – והופכת לצינור זמין של סחורות שאינן מגיעות לרוסיה בגללן.

בתשעת החודשים הראשונים של 2023, טורקיה דיווחה על ייצוא בסך 158 מיליון דולר של סחורות – שארה"ב מחשיבה כמסייעות למלחמה באוקראינה, כמו שבבים – לרוסיה ולחמש מדינות פוסט־סובייטיות. מדובר בייצוא של פי שלושה מהרמה שנרשמה באותה תקופה ב־2022, כשהחלה המלחמה באוקראינה.

בריאן נלסון, תת־שר האוצר האמריקאי לענייני טרור ומודיעין פיננסי, שוב ביקר השבוע בטורקיה כדי לדון ב"מאמצים למנוע, לשבש ולחקור את פעילות הסחר המטיבה עם המאמץ הרוסי במלחמה נגד אוקראינה". כאמור, לא מדובר בביקור ראשון של נלסון, אלא בסדרה של ביקורים, מפגשים, הפצרות ואיומים.

ארה"ב מודעת היטב לדואליות של המדיניות הטורקית. מצד אחד אנקרה מספקת נשק חיוני לאוקראינה ומסרבת להכיר בסיפוח של קרים, מצד שני היא מפיקה תועלת רבה מהיחסים המסחריים עם רוסיה ולמעשה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות.

המצב הכלכלי בטורקיה גרוע מאוד, אך הסחר עם רוסיה לא נובע אך ורק מהרצון לסחור עם מדינה גדולה כמו רוסיה, אלא גם בשל האינטרסים הגאו־פוליטיים של רג'פ טאיפ ארדואן, שלא מוכן לאמץ את העמדה המערבית ולהצטרף למשטר הסנקציות נגד רוסיה.

השבוע בתולדות במזה"ת: האו"ם מצביע על תוכנית החלוקה

ב־29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (החלטה 181).

נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם מביעים צער על תוכנית חלוקת הארץ אך נענים לה למען השכנת השלום, בעוד שהנציגים הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי ההתנגדות עלולה להיות אלימה. "אם המדינה היהודית תיווצר, אף אחד לא יוכל למנוע צרות.

"אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה, הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר – ולטבח של מספר רב של יהודים", אמר אז יוסף היכל פאשה, שגריר מצרים באו"ם.

השגריר הסובייטי באו"ם דאז אנדרי גרומיקו השיב לדברים: "נציגי מדינות ערב מציינים כי חלוקת פלסטין היא עוול היסטורי. אבל אנחנו לא יכולים להסכים עם נקודת המבט הזו, ולו רק בגלל שהעם היהודי קשור לפלסטין במשך תקופה היסטורית ארוכה".

גרומיקו גם הצביע על כך שערבים ויהודים לא מסוגלים ואינם רוצים לחיות בשלום במדינה אחת, זה לצד זה, ולכן תוכנית החלוקה היא התוכנית האפשרית היחידה.

כדאי להיזכר בהחלטת החלוקה ובדבריו של גרומיקו בימים אלה, כששוב עולה השאלה על לגיטימיות הקיום של מדינת ישראל ועל נסיבות הקמתה. גם המסקנה של גרומיקו לגבי שתי המדינות – יהודית וערבית – הייתה נכונה, ועד עצם היום הזה היא התוכנית האפשרית היחידה.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-2 לדצמבר.

הפוסט בלי פעולה נרחבת בדרום הרצועה, חמאס ימשיך לשגשג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאי סקר מכון מיתווים

הסקר שלפניכם מבקש לעמוד על עמדות הציבור בסוגיות המדיניות המרכזיות של המערכה בעזה. הוא בוחן את השפעת המערכה על עמדות הציבור בסוגיות מפתח ביחסי החוץ של ישראל בכלל, ועל יחסי ישראל והפלסטינים בפרט. אנו מצויים בתקופה בה מתקבלות החלטות קריטיות על המהלכים הצבאים והמדיניים במערכה נגד חמאס, איראן ומערך ההתנגדות. לפיכך, הבנת עמדות ותפיסת המחשבה הציבורית על שאלות הליבה המדיניות הקשורות בלחימה – ובמיוחד הבנת השינויים שחוללו אירועי ה-7 באוקטובר – הינה בעלת חשיבות מהותית.

דר' גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: "הציבור מסמן כי תם עידן "משיכת הזמן" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גישת ניהול הסכסוך של העשור האחרון מתה ב-7 באוקטובר (5% תמיכה) והציבור עבר לתמוך בהכרעות ארוכות טווח. מחד, כמעט שליש מהציבור (28%) בעד הכרעה מדינית בדמות סיפוח שטחי עזה והגדה, אך מאידך למעלה ממחצית מהציבור (52%) מבינים שהפתרון טמון בריבונות פלסטינית עצמאית – במסגרת הסכם עם הפלסטינים או בהיפרדות חד צדדית מהפלסטינים.״

הסקר בוצע חודש בדיוק מפרוץ המלחמה – ב-6-7 בנובמבר 2023 – על-ידי מכון סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל.

הפוסט עמדות הציבור על היום שאחרי המערכה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השאלה הגדולה היא האם פעילותו של נסראללה בגבול הצפון היא מס שפתיים שעליו לשלם או שבכוונתו להרדים את ישראל כדי לנצל שעת כושר, לכשתגיע, כדי להרחיב את העימות לכדי מלחמה כוללת? האמת היא שקשה לדעת מה בדיוק מתכוון נסראללה לעשות, וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא עצמו ככל הנראה איננו יודע. למעשה, כל הסימנים מעידים על כך שמתקפת חמאס תפסה אותו ואת פטרוניו באיראן לא מוכנים.

מאז הקמתו ב-1982, אך במיוחד לאחר מינויו של חסן נסראללה למזכ"ל הארגון ב-1992, חזבאללה הפך באופן הדרגתי לתנועה פרגמטית יותר. לצד טשטוש דוגמות מהפכניות-אסלאמיסטיות מבית מדרשו של ח'ומיני, חזבאללה החל לאמץ זהות לאומית-לבנונית, מה שכלל גם את השתלבותו במערכת הפוליטית. כיום חזבאללה מהווה גורם פוליטי רב עוצמה שביכולתו להטיל וטו על כל החלטה ממשלתית. במסגרת תהליך ה"לבנוניזציה", חזבאללה מדגיש את תפקידו כ"מגן לבנון" למול הסכנות האורבות למדינה, במיוחד מצד ישראל.

אלא שה"לבנוניזציה" זוכה למבטים חשדניים כל העת. לצד אלה הרואים בה תהליך אמיתי, רבים רואים בה העמדת פנים צינית שמטרתה להסתיר את כוונותיו האמיתיות של הארגון. יתרה מזו, חזבאללה סובל מתדמית שלילית ביותר בזירה הפנים-לבנונית, משום שהוא נתפס כאחראי העיקרי למשבר הכלכלי ולקיפאון הפוליטי.

חזבאללה מצוי אפוא בין הפטיש לסדן: בין היותו שלוחה איראנית לבין היותו ארגון פטריוטי-לבנוני; ובין היותו תנועת התנגדות הפועלת כחלק מציר ההתנגדות ומחויבת לייצוא המהפכה ולשחרור פלסטין, לבין היותו "מגן לבנון". נסראללה נמצא בדילמה קשה: מחד, העימות המתמשך עם ישראל משמש מקור להצדקת קיומו של הארגון. מאידך, יציאה לפעולה הסותרת את האינטרס של המדינה תשמוט את הקרקע מתחת לטיעון של "מגן לבנון", תגביר את ההתנגדות לארגון בתוך לבנון ועלולה לפגוע בו באופן בלתי הפיך, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הנזק העצום שצפוי להיגרם לו וליכולותיו בידי ישראל ואולי אף ארצות הברית.

דילמות אלה מובילות את נסראללה להישאר, לפחות עד כה, מחוץ למלחמה. נראה שהשיקול הפנים-לבנוני גובר על פני שיקולים אחרים. מעבר לעובדה שהוא איבד את אלמנט ההפתעה, הזירה הפנים-לבנונית ברובה הגדול מתנגדת נחרצות לגרירת המדינה למלחמה. בארבע השנים האחרונות מצויה לבנון במשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה, וזאת בשעה שהמדינה מתנהלת ללא נשיא מכהן ועם ממשלת מעבר שאינה מתפקדת.

הלבנונים מבינים היטב כי הישאבות למלחמה עלולה להוביל לקטסטרופה הומניטרית וכלכלית קשה אף יותר מהמלחמה ב-2006. גם ההרס המוחלט בעזה מדגים מה צפוי ללבנון אם חזבאללה יבחר במלחמה. בינתיים, עשרות אלפי לבנונים בדרום אינם מחכים וכבר מתפנים מכפריהם. השיקול הפנים-לבנוני של חזבאללה, יש להדגיש, עולה ממילא בקנה אחד עם האינטרס של איראן להישאר מחוץ למלחמה.

השיקול הפנים-לבנוני בא לידי ביטוי בשני הנאומים שנשא נסראללה בהם ניסה להתגאות בהתייצבות ארגונו לצד הפלסטינים, אך מבין השורות ניתן היה להבין כי הוא אינו מעוניין בהרחבת העימות, במיוחד בשעה שלא הוא ולא איראן, לטענתו, ידעו מראש על המתקפה. על כך זכה לביקורות ארסיות מצד גורמים שונים בעולם הערבי והואשם בתור מי שמרבה להתרברב בדיבוריו על ההתנגדות והמאבק בישראל, אך ברגע האמת נטש את הפלסטינים לגורלם.

נסראללה מנסה, בתיאום עם האיראנים, לנקוט בדרך ביניים שתאפשר לו מצד אחד להימנע ממלחמה כוללת אך מן הצד השני להציג את עצמו כמי שהתייצב לצד ההתנגדות. הוא יכול להתגאות בהמשך ההתשה, ריתוק כוחות משמעותיים של צה"ל לחזית הלבנונית ופינוי עשרות אלפי תושבים מיישובים בצפון. כל זאת באופן שאינו שובר לתפיסתו את "כללי המשחק" ומוביל למלחמה כוללת. יש גם לראות את פעילות ההתשה של חזבאללה בגבול הצפון כחלק מתמונה רחבה יותר, במסגרתה פועלות שלוחות איראן נוספות – בסוריה, בעיראק ובתימן – כדי להפעיל לחץ על האמריקאים ועל בעלי בריתם במזרח התיכון כדי לכפות על ישראל הפסקת אש.

 ככל שתימשך הלחימה בעזה כך יימשכו מאמצי ההתשה של הציר האיראני ברחבי המזרח התיכון, ובראשם מאמצי ההתשה של חזבאללה בגבול לבנון, אך ללא הידרדרות למלחמה. יחד עם זאת, חישוב לא נכון של מי מהצדדים עלול בהחלט לשבור את הכלים ולהפר את כללי המשחק, ובכך לגרור את הזירה הצפונית לתוך מלחמה שאיש, לבד הפלסטינים, אינו מעוניין בה.

 אם בכל זאת יחליט נסראללה כי הוא מוכן להחרפת העימות ולהפיכתו למלחמה כוללת סביר להניח כי הוא יעשה כל מאמץ להביא את ישראל להיות זו שתוקפת ראשונה. נסראללה מייחס חשיבות לתדמיתו בתור מי שמקבל את החלטותיו באופן רציונלי ומחושב, וקשה לחשוב איזה טיעון רציונלי יוכל להציג לציבור הלבנוני אם יהיה זה שיביא ביוזמתו מלחמה הרסנית. הנרטיב שינסה לקבע יהיה שישראל היא שפתחה במלחמה, והוא, בתור "מגן לבנון", נאלץ להיחלץ להגנתה ולהגיב.

ישראל, מצידה, החליטה להתמקד בזירה הדרומית ולהימנע מהרחבת העימות בצפון. עם זאת, המלחמה בעזה – ובמיוחד תוצאותיה – עשויה לטמון בחובה הזדמנות עבור ישראל לשינוי המשוואה גם מול חזבאללה בצפון, בין אם באמצעים צבאיים או באמצעים מדיניים.

המאמר פורסם במעריב ב-20.11

הפוסט ינסה לגרום לישראל לתקוף ראשונה: כך נדע אם נסראללה החליט ללכת למלחמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קטאר – כפי שהיה ברור מאז ימי מזוודות הכסף ועד למרכזיותה בתיווך בשחרור החטופים בשבוע שעבר – היא תומכת חמאס. היא מארחת קבועה של מנהיגי התנועה בבירתה ולאורך השנים העבירה לה סיוע כלכלי במיליארדי דולרים. כבר ביום השני למלחמה, עוד בטרם התבררו ממדי הטבח, היא מיהרה להכריז שישראל היא "האחראית היחידה" לפרוץ העימות.

דמות מפתח בקשר בין דוחא לבין חמאס הוא מוחמד אל–עמאדי, שבזמנו היה נושא מזוודות הכסף לרצועה. אלא שהוא מוגדר כשגריר הקטארי "לטריטוריות הפלסטיניות", מה שממחיש שמדינתו לא מגבילה עצמה רק לחמאס ולרצועת עזה. אותו אל–עמאדי היה זה שהכריז בראשית 2021 על הסכם הבנות בין קטאר, הרשות הפלסטינית וחברת החשמל העזתית, למיזם משותף בהיקף של 60 מיליון דולר לאספקת גז טבעי שיועבר דרך ישראל. הייתה זו דוגמה אחת מני רבות לתמיכה הכלכלית המסיבית של דוחא ברשות.

למעשה, במקרים מסוימים התמיכה בעזה הייתה אפילו פחותה מהתמיכה הכלכלית שהועברה לרמאללה. כשקטאר הודיעה במאי 2019 על סיוע כספי לפלסטינים בסך 480 מיליון דולר – חלק הארי (300 מיליון דולר) הוקדש למיזמים של הרשות והיתר עבר לשלטון בעזה.

תמיכה זו לוותה בקשרים מדיניים ענפים. אל–עמאדי נפגש לא פעם עם בכירי אש"ף כמו חוסין א–שיח' ואבו מאזן. יו"ר הרשות עצמו ביקר בדוחא את האמיר במקביל לנוכחות בכירי חמאס שם, ומפגינים פרו–פלסטיניים במונדיאל שאירחה קטאר לפני שנה הקפידו להדגיש תודה מיוחדת על "תרומה חסרת תקדים לקידום הסוגייה הפלסטינית".

לכן אין הפתעה בכך שבראיונות לתקשורת הבינלאומית בתקופה האחרונה הצהיר ראש ממשלת קטאר שביום שאחרי המלחמה צריכה להתגבש יחידה מדינית אחת שתכלול את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, "בשליטת מי שיבחרו הפלסטינים". אלו לא בהכרח מילים ריקות וכבר היו דברים מעולם. ראש ממשלת קטאר לשעבר, חמד בן ג'אסם אלת'אני, סיפר בעבר בראיון שמדינתו היא ששכנעה את חמאס להשתתף בבחירות ברשות ב-2006 – אלה שבעקבותיהן עלתה התנועה לשלטון. המדיניות הזאת נשמרה גם לקראת הבחירות שהיו אמורות להתקיים ברשות ב-2021, אז ביקש אבו מאזן מהאמיר להפעיל את השפעתו על חמאס על מנת שתסכים להתמודד.

את המציאות הזאת צריכה ישראל לראות נכוחה: חמאס והרשות, ביחד ולחוד, הן שני צירים שבאמצעותם מבקשת קטאר להשיג מטרה זהה – הגדלת מעורבותה בסוגייה הפלסטינית. לכן, כל מתווה שיישקל לגבי עתידה של רצועת עזה ידרוש מממשלת ישראל התייחסות רצינית לזווית הקטארית.

עד כה השתמשה ישראל בקטאר לשם מענים נקודתיים מבלי לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח. כעת עליה להחליט אם היא מוכנה להשלים עם מעורבותה של מדינה שתומכת במוצהר בארגון טרור עוין. בשלב השני ישראל צריכה להיות ערוכה להפעלת מדיניות חוץ מתוחכמת. ההנחה שהקטארים הם גורם צדדי שאפשר להיעזר בו בצורה אגבית למטרות נקודתיות הופרכה במחיר כבד מדי.

המאמר פורסם ב-ynet ב-4.12

הפוסט גם אם חמאס יופל, קטאר תישאר כאן. וזו סיבה לדאגה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עבור ישראל מדובר בהזדמנות בעלת משמעות היסטורית. תוכנית המסדרון הכלכלי יכולה לשמש מנוף חדש של צמיחה כלכלית מצד אחד, ומשנה משחק גיאופוליטי מצד שני, אשר יתרום משמעותית לשילובה העמוק ארוך הטווח של ישראל במזרח התיכון.

ואולם, המדינה שצפויה ליתרונות הכלכליים החשובים ביותר בפרויקט היא ירדן. עבורה מדובר במשנה משחק כלכלי, אותו ניתן להשוות לתרומה של תעלת סואץ לכלכלה המצרית. מעבר לפעילות התחבורתית והלוגיסטית, המסדרון צפוי להפוך למנוע חזק במיוחד של צמיחה כלכלית ותעסוקה, במיוחד באזורי מפתח כמו מפרק-זרקא. הבדיקות הראשוניות מצביעות גם על תרומה משמעותית להתפתחות הכלכלית בדרום ירדן, לרבות קפיצת מדרגה בתנועת המטענים בנמל עקבה. נמל זה צפוי להפוך לנקודת חיבור של המסדרון הכלכלי לצפון הים האדום ולעיר הסעודית החדשה ניאום.

מנקודת המבט של סעודיה, איחוד האמירויות והודו, היתרון העיקרי של המסדרון היבשתי הוא נגישות לים התיכון. הריחוק של מדינות אלה מהים התיכון כיום (במונחים תחבורתיים–לוגיסטיים), מעמיד אותן במצב של חולשה מול שווקי המערב. המסדרון יאפשר שיפור נגישות שיחזק מאוד את מעמדן של מדינות אלה כשחקנים גלובליים מובילים. התוצאה הצפויה – תוספת סחר שתגיע למאות מיליארדי דולר בשנה.

מנקודת המבט של ארה"ב, תוכנית המסדרון הכלכלי היא חלק ממהלך אסטרטגי גלובלי של ההתמודדות עם תוכנית "החגורה והדרך" (Belt & Road Initiative) של סין ומהלכים נוספים להתרחבות ההשפעה הסינית בעולם, ובכלל זה במדינות מפתח במזרח התיכון.

מנקודת המבט הישראלית, לתוכנית המסדרון הכלכלי תהיה תרומה כפולה: גיאופוליטית וכלכלית. במישור הגיאופוליטי, היציבות והביטחון של מסדרון תחבורה וסחר זה יהיו אינטרס בינלאומי חשוב – דומה לאינטרס הבינלאומי בביטחון וביציבות של תנועת המטענים בתעלת סואץ או במיצרי הורמוז. אינטרס זה צפוי לבוא לידי ביטוי באמנה ו/או הסדרי ביטחון בינלאומיים, אשר יהיו חלק ממעטפת מדינית שתגובש על-ידי המדינות השותפות. נוסף על כך, כשותף חשוב במסדרון, ישראל תוכל לדרוש במסגרת זאת הסדרים ביטחוניים ואסטרטגיים ספציפיים החשובים לה, אשר יחזקו עוד את ביטחונה הלאומי.

במישור הכלכלי, קיימים שלושה יתרונות עיקריים הצפויים לסייע בהפיכת המסדרון הכלכלי למנוע חדש של צמיחה כלכלית עבור ישראל:

1. זינוק ביצוא הישראלי ושיפור כושר התחרות של הכלכלה הישראלית. במצב הנוכחי ישראל מתנהלת כמעין "אי כלכלי". תוכנית המסדרון הכלכלי תפתח את השווקים הגדולים של המפרץ לסחר ולפעילות כלכלית של ישראל, תוך יתרון משמעותי לישראל בעלויות ההובלה שהוא יאפשר. העולם הערבי צפוי להפוך לאזור השני בחשיבותו בעולם מבחינת היצוא הישראלי.

2. פיתוח "סחר הטרנזיט" האזורי והבינלאומי, תחום חדש וגדול עבור הכלכלה הישראלית. היקף הסחר האזורי והבינלאומי שיעבור בישראל עם הפעלת המסדרון הכלכלי, יהיה גדול פי חמישה ויותר מהיקף הסחר העובר כיום בנמלים עבור השוק הישראלי (והפלסטיני). הטיפול בהיקף עצום זה של מטענים יביא לקפיצת מדרגה בענפי התחבורה, הלוגיסטיקה ובתחומים נלווים. יתר על כן, כמו לגבי ירדן, ייווצרו הזדמנויות חדשות באזורים המצויים בפריפריה הישראלית, במיוחד אזור בית שאן, חיפה והגליל.

3. זרם חדש של השקעות זרות גדולות, בעיקר מהמפרץ. זאת, כחלק ממהלכים של מדינות אלה להשתמש בחיבור היבשתי הישיר לים התיכון כמקפצה לסחר ולפעילות כלכלית עם אירופה ושווקים אחרים במערב.

יחד עם זאת, מימוש תוכנית המסדרון הכלכלי יעמיד את ישראל בפני אתגרים לא פשוטים: הגידול בתנועת המטענים יצריך השקעות כבדות בהשלמות לתשתיות הרכבת ומעברי הגבול היבשתיים, בנמלי הים ובנקודות מפתח נוספות של המסדרון הכלכלי. מהלך רחב זה של פיתוח תשתיות, מהגדולים והמורכבים שנעשו בישראל, יחייב את הממשלה לטפל באופן מסודר ומתואם בשורה ארוכה של היבטים הנדסיים, רגולטוריים, ביטחוניים, מימוניים ואחרים.

אתגר נוסף, ויסודי, מצוי במישור הדיפלומטי. הוצאתו לפועל של פרויקט אסטרטגי שאפתני ומורכב מסוג זה כרוכה במחויבות עמוקה וארוכת טווח של כל הצדדים. מדובר במחויבות ליציבות ביטחונית, שותפות מדינית ארוכת-טווח ויחסים יציבים של ישראל עם מדינות האזור, לרבות ירדן והפלסטינים. בהיעדר יציבות כזאת, חלקה של ישראל בתוכנית מסוג זה רחוק מלהיות מובטח.

המאמר פורסם בה״ארץ״ ב-21 בסמפטמבר.

הפוסט עבור ישראל, חיבור המזה"ת ברכבת הוא הזדמנות לקפיצה כלכלית וגיאופוליטית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מעורבות איטליה אינה חדשה והיא תולדה של השלטון הקולוניאלי שלה בלוב במחצית הראשונה של המאה ה-20. למעשה, מאז הודח ונרצח מועמר קדאפי במהלך "האביב הערבי", מעורבות מעצמות בינלאומיות ואזוריות רבות בנעשה בלוב – ארה"ב, רוסיה, איטליה, צרפת, טורקיה, איחוד האמירויות, מצרים ועוד – וזאת מתוך מטרה כפולה: להביא לסיומה של מלחמת האזרחים ולקצור השפעה במדינת הנפט העשירה זו. עד כה לא השכילו שתי הממשלות היריבות – האחת ממוקמת בטריפולי (בראשות א-דבייבה) ואילו השנייה מפוזרת בין בנגאזי, טוברוק וסירט, ובראשה עומד הגנרל חליפה חפטר – להגיע להסכמות על מפת דרכים לסיום הסכסוך, מה שמוביל למחאות ומעשי הרג מעת לעת.

תחת שלטונו הארוך של קדאפי, לוב היתה אויבת של המערב ושל ישראל. כחלק ממה שכונה "חזית הסירוב הערבית" היא ניצבה לצד עיראק, סוריה, אלג'יריה וצפון תימן בהתנגדות להסכם השלום עם מצרים ולכל סממן של נורמליזציה. שינוי חשוב במדיניותה כלפי המערב חל לאחר שהכירה ב-2003 באחריותה לפיצוץ מטוס פאן-אם בשמי סקוטלנד ב-1988 ("אסון לוקרבי") והבטיחה להפסיק את מסע התחמשותה בנשק להשמדה המונית, וזאת בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות מעליה. אף שקדאפי מעולם לא הכיר בישראל, הוא פרסם ב-2009 בעיתון "ניו-יורק טיימס" תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הקרויה "ישראטין" (הלחם של ישראל ופלסטין) ובה קרא להקמת מדינה אחת, המשלבת בתוכה יהודים וערבים. למעשה, תוכנית זו נהגתה על-ידי בנו, סיף אל-איסלאם, והוא חזר עליה כאשר נפגש עם ישראלים בוועידת הפורום הכלכלי העולמי.

ללוב, ככל הידוע, אין היסטוריה משמעותית של מפגשים עם ישראלים מאחורי הקלעים. עם זאת, מפרסומים בעיתונות הערבית והבריטית עולה כי עוד ב-2004 נפגשו נציגים ישראלים פורמלים ובלתי-פורמלים עם נציגים מלוב. בין השאר הוזכרו שמותיהם של רון פרוסאור, שהיה יועצו המדיני של שר החוץ סילבן שלום; השר לשעבר אפרים סנה, איש מפלגת העבודה, וככל הנראה גורמים מאגף "תבל" במוסד. קפיצת חצי-מדרגה התרחשה אחרי סילוק קדאפי ב-2011, כאשר מאחורי הקלעים נערכו מפגשים לא מעטים עם נציגים משתי הממשלות. כך, למשל, דווח כי בנו של הגנרל חפטר ביקר מספר פעמים בארץ ב-2021. גם סיף אל-איסלאם קדאפי מקיים ככל הנראה קשרים ישירים ועקיפים דרך אנשי עסקים יהודים ממוצא לובי או דרך איטלקים. מכל מקום, אף שפגישה בדרג שרי חוץ מעולם לא התקיימה, נראה כי זו שהתקיימה בשבוע שעבר היא תולדה של קשרים חשאיים מוקדמים.

מה הסיבות לכך? מבחינת ישראל התשובה פשוטה: היא מעוניינת להוסיף נזר נוסף לכתר "הסכמי אברהם". הקיפאון בתחום המדיני משמש זרז משמעותי ברצונה לקדם נורמליזציה עם כל מדינה ערבית או מוסלמית. מצדם של שני המחנות בלוב, ההתקרבות נועדה להוות גשר להשפעה על ארה"ב באמצעות ישראל והלובי היהודי. תמיכה אמריקאית, בהקשר זה, עשויה גם לחזק את הלגיטימציה השלטונית של מי מהצדדים. הבעיה היא שחשיפת הקשר לישראל היא בדיוק המתכון לפגיעה אנושה בלגיטימציה של קושר הקשר. לכן, ההדלפה של ישראל לא רק פגעה באמון בין הצדדים, היא עלולה לחבל בלגיטימציה של א-דבייבה, שממילא נאבק על שלמות ממשלתו בתוך לוב ובקרב הקהילה הבינלאומית.

למרבה הצער, הדלפות הפכו לפרקטיקה פוליטית נפוצה בפוליטיקה הישראלית: לאורך השנים, מנהיגים ושרים מדליפים באופן שיטתי על מעשים ופעילויות שאמורים להישאר בסתר. כמעט בכל ערוץ של יחסים חשאיים עם מדינות ערב ניתן למצוא הדלפות. בנובמבר 1993, למשל, הדליף שר החוץ פרס את דבר פגישתו החשאית עם המלך חוסיין – הדלפה שהעכירה את היחסים עם ירדן, גרמה להארכת המשא ומתן לשלום וגרמה להדרתו של פרס מהמשך המשא ומתן. יועצו המדיני של פרס, אבי גיל, שנלווה לביקור ועמל לשווא על שמירתו בסוד, קרא לכך "הדלפת אגו".

ואכן, נראה כי במקרים רבים – בדיוק כמו במקרה הנוכחי עם לוב – הכמיהה להציג קבל עם ועולם הישג היסטורי היא שעומדת בשורש חשיפת הסוד. בנימין נתניהו, למשל, הדליף את דבר מפגשו החשאי עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בעיר ניאום בנובמבר 2020, וזאת בניגוד גמור לרצון הסעודים ולהפתעתם. החלטת נתניהו לנופף בג'וקר הסעודי העכירה את היחסים עם ריאד ולהפסקת המפגשים. גם דבר ביקורו החשאי – ובתחפושת – של פרס עם חסן, מלך מרוקו, במרץ 1981 הודלפה, אם כי לא ברור אם הדבר נעשה על-ידי פרס לקראת הבחירות הקרבות, או לשכת ראש הממשלה בגין שרצתה להציג את פרס כאופורטוניסט. כלומר, במקרה הזה ייתכן שההדלפה שירתה רצון להכתים יריב פוליטי.

גם ראש הממשלה מנחם בגין הרבה להדליף. בדיונים בכנסת או בראיונות לתקשורת הוא נהג לספר על המגעים שניהל עם הנוצרים המארונים, וזאת מבלי לשעות לתחינתם לא להבאיש את ריחם בפוליטיקה הפנימית של לבנון. בגין הגדיל לעשות כאשר נתן פרסום למפגש החשאי שקיים עם באשיר ג'ומייל, נשיאה הנבחר של לבנון, ב-1 בספטמבר 1982, עם סיום המלחמה. מותר להניח כי פרסום זה היה אחת הסיבות לרצח ג'ומייל שבועיים לאחר מכן. הדלפות מיותרות היו גם ביחסים החשאיים של ישראל עם איחוד האמירויות, סודאן ועוד.

מכל אלה אפשר ללמוד כי הדלפות בפוליטיקה הישראלית הן דפוס פעולה מוכר, גם אם הוא מזיק. ראשית, הוא פוגע באמון של הצד השני. אמון הוא דבר שנבנה במשך שנים ארוכות, אך פעולה כזו עלולה לפגוע בו לתמיד, או לכל הפחות לתקופה משמעותית. שנית, הוא פוגע בלגיטימציה של מי שמנהל את הקשר החשאי, וזאת משום שקשרים ומגעים עם ישראל טרם זכו ללגיטימציה בציבורים ערביים רבים. שלישית, הוא פוגע ביחסים עתידיים עם גורמים אחרים שחוששים מהשלכות של גילוי קשר עם ישראל.

מעבר לאיוולת הטמונה בהדלפות על מגעים חשאיים, עצם השימוש בהם בזירה המזרח תיכונית מגלה אטימות ובורות בכל הנוגע לפוליטיקה הפנימית והאזורית בעולם הערבי. בין החשאי לפומבי קיים קו דק מאוד. על הצד השני, הערבי, לקבוע מתי הוא הזמן הנכון מבחינתו לעבור ממצב חשאי למצב גלוי, וזאת משום שציבורים רבים בעולם הערבי עדיין לא מוכנים לנורמליזציה פומבית עם ישראל, במיוחד לא כל עוד הבעיה הפלסטינית טרם נפתרה. במקרה של לוב, יש להודות כי הנורמליזציה ממילא נראית רחוקה, וזאת בשל העובדה שהיא טרם התאוששה ממוראות האביב הערבי וממשלתה אינה לגיטימית או יציבה דיה על מנת לקדם מהלך כה שנוי במחלוקת.

מבחינת המוסד, המקרה הלובי הוא הוכחה נוספת לכך שאת היחסים החשאיים עם מדינות וגורמים שאין לישראל קשרים רשמיים עמם, יש להותיר בידיו. עבור משרד החוץ, שהיו לו בשנים האחרונות כמה הצלחות בניהול קשרים חשאיים, בעיקר במפרץ, אלה הן חדשות רעות מאוד.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-31 לאוגוסט.

הפוסט "הדלפות אגו" מקובלות בישראל, אך בזירה הדיפלומטית הן מוקש עוצמתי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים 2006-2000 שיכלל חיזבאללה את היכולת לפגוע בישראל מבלי לגרור תגובה קשה לכדי אומנות. מיד אחרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון פסקו המתקפות היום-יומיות של הארגון, ובמקום זאת התמקמו אנשיו לאורך גדר הגבול והמתינו לשעת כושר. השלמת ישראל עם הנוכחות הקבועה הזו אפשרה לחיזבאללה ליזום התקפות נקודתיות בתדירות של אחת למספר חודשים. דפוסי הפעולה הנפוצים היו ירי נ"ט על מוצבי הר דב והנחת מטענים לסיורים צבאיים. בתוך התקופה הזו נרשמו שתי נקודות שיא: באוקטובר 2000 הרג חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל וחטף את גופותיהם. ישראל בחרה להכיל זאת ולהימנע מתגובה חריגה. ביולי 2006 הרג חיזבאללה שבעה חיילים וחטף שניים נוספים, אנשי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, כשמצבם נע בין פציעה אנושה למוות. הפעם אישרה ממשלת אולמרט תגובה חריפה מאוד שהובילה למלחמת לבנון השנייה שנמשכה על פני 34 ימים.

אירועי יולי 2006 היו טעות קשה בהערכה מבחינתו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. הוא עצמו הודה לאחר המלחמה באופן נדיר כי "אילו היה חושב שיש סיכוי אחד למיליון שישראל תגיב באופן הזה, לא היה מאשר לבצע את החטיפה". אותה טעות וההלם מעוצמת התגובה הישראלית היו הסיבות העיקריות לכך שחיזבאללה הפך לזהיר מאוד בכל הקשור לישראל, וגבול הצפון זכה לתקופת השקט הממושכת ביותר מאז קום המדינה, כולל אחרי פגיעות כואבות ביותר בחיזבאללה. הבולטת מביניהן היתה חיסולו של עימאד מורנייה, יד ימינו של נסראללה, ב-2008.

בחיפוש אחר העיתוי הנכון

והנה, בחודשים האחרונים, נראה כי ההתרעה הישראלית התפוגגה לחלוטין, והשינוי המהיר במשוואה הוליד מצב דומה להפליא לזו שאפיין את התקופה שבין נסיגת צה"ל מדרום לבנון למלחמת לבנון השנייה. במילים אחרות: אנשי חיזבאללה שוב פרוסים בגלוי על הגדר וערוכים לפעילות נגד ישראל.

בחירת העיתוי של פיגועי החטיפה בשנים 2006-2000 לא היתה מקרית. במקרה הראשון, בו נחטפו גופותיהם של שלושת חייל צה"ל בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, התרחש ימים ספורים אחרי שבשטחים פרצה האינתיפאדה השנייה. במקביל, בתוך ישראל פרצו הפגנות סוערות של ערביי ישראל שהתגלגלו להתנגשות חסרת תקדים עם המשטרה, בה נהרגו 13 אזרחים ערבים ("אירועי אוקטובר"). נסראללה העריך וצדק שישראל תעדיף להימנע מפתיחת חזית נוספת בצפון ותבליג על האירוע הקשה בהר דב. במקרה השני, הפיגוע והחטיפה באו בעת שישראל היתה בעיצומו של מבצע נרחב ברצועת עזה בעקבות חטיפת גלעד שליט. ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ נתפסו כטירונים בתחום הביטחוני, ונסראללה העריך כי אין סיכוי שיעזו לעשות את מה שגנרלים מהוללים כמו שרון וברק נמנעו לעשות. במקרה הזה הוא טעה.

כעת, נראה כי תקופת השקט המוחלט ממנה נהנה הצפון שוב הסתיימה. האם זה אומר שפניו של חיזבאללה למלחמה? כנראה שלא. האסטרטגיה של הארגון נותרה כשהיתה – הוא ישאף למתוח את החבל, אך באופן שלא יחייב את ישראל לצאת נגדו למלחמה. לכן, ככל שחיזבאללה יעריך שישראל צפויה להימנע מתגובה, כך יגבר הסיכוי שהוא יעז ליזום פעולות חריפות יותר. ב-13 במרץ, למשל, חדר לשטח ישראל פעיל של ארגון לבנוני קטן הפועל בחסות חיזבאללה והניח מטען בצומת מגידו. רק בנס הסתיים האירוע עם פצוע יחיד. באותם ימים הגיעה תוכניתו של שר המשפטים לוין לשיאה הראשון. למחרת הפיגוע עלה בכנסת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים לקריאה ראשונה אל מול הפגנות סוערות בירושלים. ימים ספורים לאחר מכן קרא שר הבטחון, יואב גלנט, לעצור את המשך החקיקה, ובתגובה פוטר על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.

חיזבאללה ידוע במעקבו הקפדני אחר הנעשה בפוליטיקה הישראלית. אפשר להניח כי התעוזה החריגה שהפגין בפעולה במגידו התבססה על ההנחה כי ישראל המצויה במערבולת פנימית חסרת תקדים ולא תעז לפתוח חזית בצפון בתזמון שכזה. כך קרה גם ב-6 באפריל, כשבעיצומו של חג הפסח ובזמן שישראל מנהלת סבב לחימה ברצועת עזה, נורו משטח לבנון 34 רקטות אל יישובי הגליל המערבי. היה זה המטח הכבד ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה. גם הפעם חיזבאללה לא ביצע את הפעולה באופן ישיר ועל הירי לקחו אחריות ארגונים פלסטינים, אולם אין סיכוי שירי בהיקף כזה היה מתבצע ללא אישורו (ואולי אף בהנחייתו) של נסראללה.

ב-6 ביולי, בעוד הזירה הפנימית בישראל מתקרבת שוב לנקודת רתיחה על רקע התוכנית המשפטית והפסקת התנדבות חיילי מילואים מתפשטת והולכת, שוב העז חיזבאללה למתוח את החבל ושוב צדק בהערכתו כי ישראל תימנע מתגובה חריפה. מלבנון נורה טיל נ"ט באירוע שהסתיים ללא נפגעים, ולא ברור אם כוון מלכתחילה לשטח פתוח או לפגוע בסיור צה"לי. באותה תקופה ביצע חיזבאללה גם את הפרובוקציה (שטרם נפתרה), במסגרתה הוצבו שני אוהלים בתוך שטחה הרשמי של ישראל (אחד פורק). האוהלים אומנם לא יוצרים איום ישיר על ישראל, אך מעמידים אותה במבוכה ומבליטים את היחלשות הרתעתה.

עד הקצה, בהתאם למדרגות

כלל המקרים האחרונים מלמדים שהמדיניות המוכרת של חיזבאללה לא השתנתה. הוא מעוניין להחריף את הפגיעה בישראל, אך מבלי לגרור אותה למלחמה. הרצון להימנע מתגובה קשה יותר של ישראל, הוא כנראה גם הסיבה שמלבד הקמת האוהלים, הפעולות האחרות בוצעו באמצעות ארגונים אחרים ולא ישירות, ובאופן שמאפשר לחיזבאללה להכחיש את אחריותו.

אל מול ההנחה הכמעט ודאית שחיזבאללה ימשיך להיות השחקן היוזם, ישראל חייבת להגדיר קווים אדומים ברורים שחצייתם תהווה עילה לשבירת הכלים. הקווים אדומים לא חייבים להיות מוצהרים בפומבי, נהפוך הוא. הכרזה עליהם דווקא עשויה להקל על חיזבאללה. כך לדוגמה, אם ישראל תכריז כי לא תשלים עם ירי על יישובי הצפון, חיזבאללה יכול לפרש זאת כרמז לכך שישראל יכולה לסבול פגיעה בחיילים לאורך הגבול. ללא קשר, הקווים האדומים חייבים להיות מוגדרים בחדרים הסגורים, ובהתאם לכך גם היערכות הצבא למדרגות תגובה נמוכות יותר כנגד פעולות מוגבלות שחיזבאללה עלול לנקוט.

ישראל מתמודדת כיום עם שני קשיים כבדי משקל – המשבר הפנימי והיחסים העכורים עם ארה"ב. בשני היבטים אלה, פעולה משמעותית של חיזבאללה דווקא עשויה לסייע לישראל. לכן סביר יותר שבזמן הקרוב חיזבאללה ימשיך להתגרות בישראל, אך יעשה זאת בזהירות ומתוך ניסיון להימנע ממהלכים שיצדיקו תגובה קשה מצד ישראל. בינתיים, הנוכחות הקבועה של הארגון לאורך הגדר מאפשרת לו איסוף מודיעין ובחירת תזמון מושלם לפעולה קשה יותר ובמועד "אידאלי". מתקפה כזאת עשויה להגיע כשישראל תהיה שקועה בחזית צבאית נוספת (עזה, ג'נין או גזרה אחרת) או לחלופין אם המשבר הפנימי ילך ויחריף ואיתו תמשיך להישחק כשירות צה"ל.

מול הנסיבות המשתנות בצפון, לאחר שנים ארוכות של סטטוס-קוו, חייבים לעמוד לנגד עיניהם של בכירי הצבא והממשלה קווים אדומים ברורים. קווים אלה צריכים להגדיר מראש עם אילו פעולות של חיזבאללה" ישראל תשלים, ואילו פעולות יהוו הצדקה לתגובה ישראלית חריפה (שכמעט בוודאות תהיה כרוכה גם בירי משמעותי של על יישובי הצפון). הגדרות כאלה הכרחיות כדי למנוע בלבול אל מול פעולה בלתי-צפויה של חיזבאללה. היא תגיע בסבירות גבוהה בתזמון הכי פחות מתאים לישראל.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-24 באוגוסט.

הפוסט במתיחות מול חיזבאללה, ישראל חייבת להגדיר לעצמה קווים אדומים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יהודים התיישבו באסווירה עוד מראשית ימיה. בראשית המאה ה-20 היא נחשבה למרכז יהודי משגשג ואחת הערים היחידות בעולם המוסלמי עם רוב יהודי. הקהילה היהודית מנתה כ-18 אלף נפש ופעלו בה יותר מ-30 בתי כנסת. מעבר להיותה מרכז יהודי ורוחני, היהודים תרמו לפיתוח הכלכלי של העיר, שהייתה אז עיר נמל ומרכז כלכלי חשוב. סוחרים יהודים הוזמנו להתיישב בה במאה ה-18 על-ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, וזכו לכינוי "סוחרי הסולטאן". חלקם אף מילאו תפקיד דיפלומטי בפיתוח קשריה של מרוקו עם בריטניה, צרפת, אוסטריה ומדינות אחרות. דוגמה טובה לכך הוא מאיר מקנין, שהיה סוחר גדול ושליח הסולטאן לבריטניה.

כשהיהודים עזבו את אסווירה בראשית שנות השישים, הם הותירו בה חלל אנושי, כלכלי ותרבותי גדול. אותו חלל נחווה הן על-ידי היהודים שעזבו והן על-ידי המוסלמים שנותרו בעיר. לכן, תנועת התיירות מישראל לאסווירה ולמרוקו החלה כתנועה של געגוע – רגש שהוא מעבר לנוסטלגיה או כמיהה רגעית חולפת. געגוע הוא כוח אדיר, המשמש כמצפן המכוון ומעודד תנועה תודעתית ופיזית אל מרחבי השייכות שלנו; אל המקומות שבהם נותרו מאחור נכסים חשובים כמו בית, משפחה, קהילה, תרבות והוויה. זו תנועה של התחדשות, השואפת לחזור אל המקור כדי ליצור מחדש עתיד הרמוני ועשיר יותר. הגעגוע חוצה גבולות ומוסכמות, מחבר עולמות ואנשים סביב מושא משותף ומניע אותם לפעולה.

אסווירה הפכה למוקד משיכה לישראלים עוד לפני חידוש הקשרים הרשמיים, בזכות הדלת הפתוחה שמרוקו איפשרה לתיירים מישראל וההכרה במרכיב העברי והיהודי כחלק בלתי נפרד מהסיפור המרוקאי השלם. הכרה זו באה לידי ביטוי בשיפוץ אתרי מורשת יהודיים, כמו בית הכנסת "צלאת אל-קהל"; בהקמת "בית ד'כירה", שנחנך על-ידי המלך ומספר את סיפורה הרב-תרבותי של העיר וכולל גם מכון לחקר המשפט העברי. מאז 2003 מתקיים באסווירה גם הפסטיבל האנדלוסי האטלנטי, המאפשר למבקריו לחוות באופן בלתי אמצעי את "תור הזהב" האנדלוסי בגרסתו העכשווית. עוד בטרם חודשו הקשרים הרשמיים עם מרוקו, שולבו בפסטיבל יוצרים ומוזיקאים יהודים, מוסלמים ונוצרים – לרבות ישראלים ופלסטינים – שהופיעו יחד על אותן במות ושזרו צלילים בדרך ה"מאטרוז", שמשמעותה "רקמה" במרוקאית – פרקטיקה אחת מיני רבות ליצירת רב-תרבותיות.

מעבר לסיפור היהודי, אסווירה השכילה להפוך את נכסי התרבות שלה למנוע פיתוח עירוני וצמיחה כלכלית עבור תושביה. כדי להבין את סוד ההצלחה צריך לחזור ל-1998, השנה שבה נוסד פסטיבל הגנאווה המפורסם. מעבר להשפעה התרבותית, הפסטיבל הצליח לשנות את פני העיר, בזכות תנופת הפיתוח שעודד בענף התיירות והשירותים המקומיים. לפסטיבל השנה הגיעו יותר מ-400 אלף מבקרים, פי שישה ממספר תושבי אסווירה כולה העומד כיום על כ-70 אלף. הפופולריות של הפסטיבל הביאה להגדלת מספר מקומות האירוח מעשרה ב-1998 ל-160 ואת מספר המסעדות משבע ל-64. בהמשך, כדי להבטיח תנועה רציפה של תיירים נוסדו באסווירה אירועים ופסטיבלים נוספים, המסייעים לגבש סביבה קהילה של מי שנשבו בקסמיה וחוזרים אליה פעם אחר פעם.

אסווירה איננה חפה מאתגרים, עדיין יש פערים כלכליים, קיים צורך לגוון את מהמשק העירוני ויש בה אבטלה בתקופות שבהן התיירות פחות משמעותית. ובכל זאת, תנועת התיירים הרציפה מרחבי העולם היא המפתח. בסופו של יום גם תיירים שמגיעים לצרוך תרבות, מביאים עמם גם ידע ורעיונות, השקעות והזדמנויות לפיתוח פרויקטים חדשים.

הנסיבות שאפשרו את כינון הטיסות הישירות בין תל-אביב לאסווירה מעידות על חשיבות הקשר התרבותי והאזרחי לקידום היחסים בין ישראל למרוקו ועל החשיבות של הרגש התרבותי במסגרת העשייה המדינית. תרבות מסייעת ליצירת אמון, מכנה משותף ותחושת שייכות. היא מאפשרת לספר סיפור של שותפות אסטרטגית חזקה ועמידה יותר. געגוע יכול להוות אמצעי מדיני לחיבור בין עמים וכוח אדיר לעידוד פעילות ומעורבות אזרחית.

ולסיום, אי-אפשר שלא להזכיר את אנדרה אזולאי, יועץ בכיר למלך מוחמד השישי, שנולד וגדל באסווירה ולא הפסיק להאמין ביכולתה להיות מגדלור של דו-קיום ורב-תרבותיות באזור. אזולאי איננו לבדו, הוא חלק משרשרת מכובדת של נושאי משרות בכירות בשירות בית המלוכה המרוקאי שהגיעו מאסווירה. כמה סמלי יהיה, אם בספטמבר הקרוב, כשאזולאי יגיע לירושלים כדי לקבל את אות עיטור הנשיא על פועלו למען קידום השלום בין ישראל לפלסטינים, הוא יעשה זאת בטיסה ישירה מאסווירה.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-10 לאוגוסט.

הפוסט "תורת הגעגועים" של אסווירה כמתכון לפיתוח מדיני וכלכלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה עומד בבסיס המתיחות? ככלות הכל, הפעילות הישראלית בכפר רג’ר איננה חדשה, וישראלים הורשו לבקר בחלק הצפוני שלו לפני כשנה, עוד במהלך המשא ומתן על הגבול הימי. דומה כי שני גורמים עיקריים עומדים בבסיס המהלכים כעת מצד חיזבאללה, כולל הקמת האוהלים בגזרת הר דב.

האחד, נוגע למצב הלא נוח שבו מצוי הארגון בזירה הלבנונית. המבוי הסתום סביב בחירת הנשיא, ומרחב התמרון המצומצם יותר שלו עקב תוצאות הבחירות לפרלמנט, אינם מאפשרים לו להכתיב את מינויו של נשיא כלבבו. אף התמיכה הצרפתית במועמד המועדף עליו, פרנג’יה, איננה מספקת.

הגורם השני נוגע להתפתחויות בזירה הישראלית. גילויי המחאה הנרחבים הנמשכים שבועות רבים, וההכרזות המתרבות מצד חיילי מילואים כי יפסיקו להתנדב לשירות צבאי, מספקים מצג חסר תקדים, שלפיו הזירה הישראלית – הפוליטית והחברתית – מפולגת ונחלשת.

זו יכולה להיות שעת כושר, בראייתו של חיזבאללה, להישגים, טקטיים בעיקרם, שבנסיבות הנוכחיות, נתפסים כאפשריים. אולם כתמיד, הסלמה מחושבת עלולה, לעתים קרובות מדי, לגלוש למדרון חלקלק ששני הצדדים, כך נראה, אינם מעוניינים בו כעת.

ההתנהלות הישראלית מעדיפה, כך נראה, לפעול בדרכים דיפלומטיות שקטות, וטוב שכך. המלינים על הפגיעה בהרתעה הישראלית והקוראים לתגובה תקיפה, ראוי שיתמקדו במה שקורה בזירה הפנימית, שם התנהלותה של הממשלה חסרת אחריות ומזיקה, בטווח הקצר והארוך כאחד.

ביקורו בישראל של עמוס הוכשטיין, שליחו של נשיא ארצות הברית, התקיים, יש להניח, על רקע אחר מזה הלבנוני (הנורמליזציה המתרחקת עם סעודיה אליבא דהנשיא ביידן?), אולם ברור שהוא האדם הנכון, ובזמן הנכון, לקפוץ לביירות על מנת להבטיח שהעקוב יהפוך למישור, קרי: המדרון החלקלק יישאר במצב מאוזן. קשה להניח שניתן כעת ליישב את חילוקי הדעות סביב הגבול היבשתי, ובמיוחד עת כלולות בהם גם סוגיות המחייבות את הזווית הסורית, כחוות שבעא ואף הכפר רג’ר.

סוריה עדיין מוקצית על אף חזרתה לליגה הערבית ולמרות תהליך הלגיטימציה של משטר אסד בחודשים האחרונים. ישראל העדיפה לא לכלול את סוגיית הגבול היבשתי במהלך המשא ומתן על הגבול הימי, ובצדק. ההסכמה שנשמעה כעת מירושלים להיכנס לכאורה למשא ומתן בנושא, מהווה מהלך טקטי, שנועד לאותת שהעדיפות הברורה נתונה למישור הדיפלומטי.

כאמור, הקידוח הצפוי בבלוק 9 הלבנוני הוא בעל חשיבות רבה. אומנם אין לתלות ציפיות גבוהות מדי בקידוח ראשון, אולם בנסיבות המשבריות בלבנון תוצאות לכאן או לכאן עשויות לקבל משמעות נרחבת יותר מפרשנות אנרגטית גרידא. חשוב להיערך לשתי תוצאות אפשריות: קידוח יבש יגרום לאכזבה בלבנון, ולקולות שימתחו ביקורת על ההסכם עם ישראל. הלחץ על החברה הצרפתית לבצע קידוח נוסף יגבר. מתבקשת היערכות למשבר הציפיות.

מהצד השני, קידוח מוצלח יחייב תיאום ציפיות, אומנם בהקשר חיובי. יתגבר הלחץ לבצע רפורמות הכרחיות במגזר האנרגיה הלבנוני. השאלה אם מדובר בשדה משותף עם ישראל תהפוך לאקטואלית, ואולי גם שאלות הנוגעות לייצוא אפשרי (אם מדובר בכמויות משמעותיות), או לזירה המקומית בלבד (אם הכמויות צנועות יותר). מדובר בחשיבה שצריכה להתקיים כבר עתה, הן בירושלים והן בביירות (ואולי גם בוושינגטון ובפריז).

ניתן ורצוי ליישב את המחלוקת הנוכחית במישור הדיפלומטי. לארצות הברית, למרות שנקעה נפשה מהממשלה הנוכחית, אחריות ויכולת לעשות כן.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-20 ליולי.

הפוסט יש לפתור את המתיחות עם חיזבאללה במישור הדיפלומטי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל ניצבת במוקד דיוני האנרגיה באזור. מאז 2020 היא מייצאת בהצלחה גז טבעי לירדן ולמצרים. מצרים מהווה עבורה נתיב חשוב לשוק האנרגיה העולמי באמצעות שני מתקני הנזלה השוכנים לחופה הצפוני, אידקו ודמיאטה. באמצעות שילוב של דיפלומטיה מכוונת מטרה ושינויים מבניים בסדר הבינלאומי, מינפה ישראל את מעמדה כדי לחזק את קשריה עם יוון וקפריסין, להגיע להסכם גבול ימי היסטורי עם לבנון, למלא תפקיד מרכזי בהקמת פורום הגז של מזרח הים התיכון שמקום מושבו בקהיר, ולמשוך השקעות זרות מחברות האנרגיה מהגדולות בעולם וממדינות המפרץ.

עם זאת, ישראל ניצבת בפני אתגרים משמעותיים בדרכה להשגת יעדיה הבאים. זאת, משום שעל אף מזכר הבנות משותף עם מצרים והאיחוד האירופי שנחתם ביוני 2022 לאספקת גז נוסף לאירופה, אפשרויות ייצוא הגז שלה לשוק העולמי עדיין מוגבלות. חרף התוכניות להניח צינור נוסף ממאגר "לוויתן" למצרים, קיים "צוואר בקבוק" מסחרי וטכני בתהליך היצוא ממצרים למדינות אחרות. אם בשנים עברו ישראל סיפקה גז למצרים כדי להשלים את המחסור שאליו נקלעה האחרונה, הרי שכעת היצוא ממצרים ליעדים אחרים מוגבל בקיבולת של מתקני ההנזלה אידקו ודמיאטה, ולא נראה כי היא תורחב בטווח הקרוב.

כדי להגביר את ביטחונה האנרגטי, על ישראל להמשיך לחפש אפיקים לגיוון היצוא שלה באמצעות שותפותיה האזוריות. כאן טמון ההסבר לפעילות הדיפלומטית המואצת בשבועות האחרונים מול ממשלת קפריסין החדשה, המנסה מצדה למשוך השקעות זרות ולעורר עניין בינלאומי באי ולהפוך אותו סוף-סוף לשחקן משמעותי בארכיטקטורה האנרגטית של מזרח הים התיכון. קפריסין חותרת להשגת מטרה זו באמצעות שתי יוזמות התלויות בשיתוף פעולה עם ישראל:

התוכנית הראשונה היא פתרון המחלוקת בעניין מצבור הגז אפרודיטה-ישי. על-פי סקירת MEES שפורסמה באחרונה, חברת "שברון" ושאר השותפים המושקעים בשדה אפרודיטה קרובים לרכישת ארבע החברות המחזיקות ברישיון בשדה ישי במים הכלכליים של ישראל. בכך יוסר מכשול מרכזי שמנע את פיתוח השדה במשך שנים רבות. עוד עולה מאותו דיווח כי בעקבות הפגישות שקיימו בחודשים האחרונים השר ישראל כ״ץ ועמיתו הקפריסאי ג'ורג' פפאנסטסיו, משרדי האנרגיה של שתי המדינות מנסחים הסכם בין-ממשלתי שיסייע לזרז את פיתוח אפרודיטה.

התוכנית השנייה, ביוזמת קפריסין, היא פיתוח צינור להובלת גז טבעי מישראל למתקן הנזלה יבשתי בקפריסין או למתקן צף ליד נמל וסיליקוס, ומשם הוא יימכר בשוק העולמי. גרסה חליפית זו לצינור EastMed (הידוע לשמצה), היא אטרקטיבית, במיוחד משום שהיא תואמת את שאיפת האיחוד האירופי לגוון את מקורות האנרגיה של המדינות החברות בו (למען הפחתת התלות בגז הרוסי) ולכן היא אולי תזכה למעמד של "פרויקט אינטרס משותף". יחד עם ההתקדמות המתמדת בפרויקט כבל החשמל התת ימי "אירו-אסיה" (EuroAsia Interconnector) לחיבור רשתות החשמל של יוון, ישראל וקפריסין, לשתי האחרונות יש סיבות רבות לשיתוף פעולה.

הקמת מתקן הנזלה חדש בקפריסין תהיה יקרה וממושכת. לא ברור מי יממן מיזם כזה, אם כי כמפעילת אפרודיטה ולוויתן, שברון תצטרך ככל הנראה לשאת בעיקר העלויות יחד עם NewMed, Shell ומצטרפות חדשות פוטנציאליות כמו BP ו-Adnoc. בנקודה זו עולות שתי שאלות: האחת – האם ישראל מוכנה לשתף פעולה ברמה כזאת עם קפריסין? והשנייה – האם קפריסין באמת מחויבת להפוך למרכז אנרגטי אזורי או שהכותרות מניקוסיה נועדו לפתות את טורקיה לחזור לשיחות ישירות על עתיד האי המחולק. חשוב לומר, נשיא קפריסין החדש, ניקוס כריסטודולידס, יתקשה לקדם פרויקטים אזוריים בתחום האנרגיה במחיר חידוש המשא ומתן עם טורקיה, ואנקרה מבינה זאת.

קרוב לוודאי שנושא הגז יעלה במהלך הפגישה הצפויה החודש בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. כמו מצרים וקפריסין, טורקיה אף היא שואפת להפוך למרכז אנרגיה נחשב בשוק הגז הגדול ביותר באזור. למרות כל המחלוקות הגיאופוליטיות בין אנקרה לאיחוד האירופי, טורקיה היא בדרך כלל שותפה אמינה לאספקת אנרגיה מהקווקז ומהמזרח התיכון.

ההערכה היא כי בשל סיבות מדיניות אסטרטגיות, נתניהו לא ישלול את האופציה הטורקית, אך גם לא יעודד אותה מכיוון שגם כאן הדרך רצופה סיבוכים. כיצד ישפיע שיתוף הפעולה הישראלי עם טורקיה על היחסים עם מצרים, יוון, קפריסין ושחקנים אזוריים אחרים? אם ארדואן ינצל את שיתוף הפעולה עם ישראל כדי לדחוק הצידה את קפריסין? כיצד זה ישרת את האינטרסים של ישראל? ובכלל, האם בקדנציה החדשה של ארדואן, מדיניות החוץ של טורקיה תהיה יותר עקבית וצפויה מאשר ב-15 השנים האחרונות? פרויקטים בינלאומיים בתחום האנרגיה תלויים באמון. ישראל וטורקיה אמנם פתחו דף חדש ביחסים ביניהן, אבל מיזמי הובלת גז משותפים אינם נראים באופק.

אם כן, אין בנמצא פתרון מיידי לאתגר יצוא הגז של ישראל. הקידוחים הימיים יימשכו עד סוף השנה וסבבי הצעות בישראל, מצרים ולבנון שיבואו בעקבותיהם עשויים לספק לחברות האנרגיה תמריץ נכבד עוד יותר להשקיע. יחסי הגומלין האזוריים בין גיאופוליטיקה, כלכלה וביקוש לאנרגיה מצביעים על כך שעם איזון נכון בין אינטרסים פוליטיים ומסחריים, תוצאה של Win-Win עדיין אפשרית. אם השר כ״ץ יצליח לגבש ולהוציא לפועל מדיניות מגובשת בתקופה הקרובה, הוא עשוי לקצור את פירות עמלו כשר חוץ כאשר הוא ואלי כהן יחליפו תפקידים בסוף השנה.

הכתבה פורסמה ב"הארץ", ב-6 ליולי.

הפוסט משחק הגז הגדול במזרח הים התיכון לא הסתיים. ההיפך הוא הנכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2018 היתה איחוד האמירויות הראשונה ליצור קשר רשמי ופומבי עם משטר אסד, אחרי כשבע שנות נידוי מהעולם הערבי, בדצמבר אותה שנה הכריזה על הקמת השגרירות שלה בדמשק מחדש. בשנים שלאחר מכן טיפחה איחוד האמירויות את הפומביות של הקשר הזה, שהיה נחשב לחריג בעולם הערבי. במחצית הראשונה של 2021 היקף הסחר בין האמירויות לסוריה נאמד ב-272 מיליון דולר ופחות משנה לאחר מכן כבר הגיע אסד לביקור מתוקשר באבו-דאבי, שסימן את ראשיתו של מסע הצילומים שלו בין מנהיגי העולם הערבי.

אמנם, לקח לאיחוד האמירויות כחמש שנים לשכנע מדינות נוספות באזור להצטרף אליה, אבל אין ספק שבמעשה זה היא הובילה את תהליך נרמולו ההדרגתי של אסד באזור. צעד חלוצי זה היה הראשון בסדרה של מהלכים פורצי דרך נוספים, ובהם נרמול היחסים עם איראן, ישראל, טורקיה וקטאר. היו שייחסו אירועים אלו להובלתה של סעודיה, אך אני סבורה שאיחוד האמירויות היא המוח והמוציא לפועל של יוזמות אלה. במקרים רבים, האמירותים מעדיפים לתת לסעודיה לגזור את הסרט על מנת לאזן את תחרות ההנהגה האזורית. העדפה זו באה לידי ביטוי גם בתמונות שיצאו מפסגת הליגה הערבית האחרונה.

את נקודת הפתיחה של החלוציות האמירותית בעיצוב יחסי הכוחות האזוריים, הבריתות וקווי השבר ניתן לתארך ל-2017, כשאבו-דאבי החליטה לעלות שלב בסכסוך עם קטאר ולגייס את המדינות השכנות לחרם יזום עליה. כמו עם סוריה, גם במקרה זה, איחוד האמירויות העדיפה שריאד תנהל את הסכסוך כלפי חוץ. התגייסות סעודיה ויתר השותפות ליוזמה היתה טבעית לאור התגייסותה של איחוד האמירויות לקואליציה הסעודית בתימן, אולם משלב זה החל להיווצר פער בין האינטרסים של השתיים ובתגובה הבינלאומית. בעוד שאיחוד האמירויות זכתה לחיבוק מהקהילה הבינלאומית, סעודיה הפכה למנודה לא-רשמית בעקבות הובלתה במלחמה בתימן ופרשת חשוקג'י.

מאותו רגע, החל מ-2018, איחוד האמירויות הפכה לדומיננטית הרבה יותר בניהול האזור וכשנה לפני "הסכמי אברהם" היא הפתיעה את האזור עם שינוי כיוון דרמטי: ממעורבות עמוקה במלחמה בתימן והתנגשויות אלימות מול איראן ושלוחותיה, היא הכריזה על נסיגתה מתימן ועל חידוש יחסיה עם איראן. אשתקד היא אף הודיעה על החזרת השגריר שלה לטהראן אחרי שש שנות היעדרות. בתקופה זו, איחוד האמירויות ניסתה לתווך בין איראן לסעודיה והצליחה לפרק זמן מוגבל. בסופו של דבר, סין קיבלה את הקרדיט על הסכם חידוש היחסים שהוכרז באופן רשמי ב-10 במארס 2023, ושמה של איחוד האמירויות, שעסקה בנושא במשך שלוש שנים, כלל לא הוזכר.

ברור כי סעודיה היתה בסוד הסכמי אברהם, ולו בשל העובדה שההסכמים כללו את פתיחת המרחב האווירי שלה לטיסות בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין באופן גורף. כמו במקרה הסורי, סעודיה לא ראתה לנכון להיות חלוצה באירוע זה. האמירותים זיהו את שעת הכושר והכתיבו משחק חדש בשכונה. הם תכננו אותו היטב, בחרו את השחקנים המתאימים ואף בנו לו נרטיב של סובלנות, שלום ומכנה משותף אברהמי. מדיניות החוץ הסעודית לא הצליחה להוכיח עד כה יכולות מסוג זה.

בכנס הרצליה אמרה ד"ר אבתסאם אל-קטבי, נשיאת מכון מדיניות אמירותי בולט, שלא נראה מדינות נוספות מצטרפות להסכמי אברהם לנוכח הרכב הממשלה בישראל. "זה לא יהרוג את הסכמי אברהם, המדינות השותפות לא יפרשו מההסכם", אמרה, "אבל לא יהיו שותפות נוספות… הממשלה האחרונה שלכם מרחיקה את כולם." בדבריה הכנים, ד"ר אל-קטבי ביטאה את הקשיים שחווה מדינה יוזמת בניסיון להשיג לגיטימציה למהלכיה. מדבריה אפשר לזהות גם את היכולת של איחוד האמירויות להניע – לחיוב או לשלילה – שחקנים אחרים במערכת. היא הרי כבר תיווכה בעבר בין ישראל לבחריין וסודאן.

עלינו להכיר ביחסי הכוחות החדשים במפרץ. השפעתה הרחבה והעמוקה של איחוד האמירויות במזרח התיכון הרחב, מסודאן ועד לתימן ואף מעבר לכך, מחייבת את קהילת החוקרים ומקבלי ההחלטות לאמץ גישה מעודכנת יותר בנוגע למוקדי הכוח במזרח התיכון. מאז "האביב הערבי" והנפילה של מוקדי הכוח המסורתיים, הגישה היא ש-לב הפוליטיקה הערבית פועם בריאד. לכן, סעודיה נתפסת כיהלום שבכתר עבור ישראל. אולם, אם נבין כי מוקד זה יושב מזה מספר שנים באבו-דאבי, נוכל להתמקד בו.

בעולם רציונלי, הדרך הנכונה היתה לפעול בשני הערוצים, גם מול סעודיה וגם מול איחוד האמירויות, אך בממשלה הנוכחית הקשב לנושאי חוץ בכלל ולמזרח התיכון בפרט הוא נמוך מאוד והאנרגיות המעטות שקיימות מכוונות בעיקר לריאד. גם מנכ"ל משרד החו"ץ, רונן לוי, השמיע ביקורת בנושא באומרו כי "במסגרת מאמץ זה אסור לנו להזניח אפיקים במדינות אחרות מולן אפשר לממש את הפוטנציאל לפני סעודיה, והן חשובות לא פחות אגב". הרשו לי להניח כי התכוון בדבריו לאיחוד האמירויות. המאמצים הישראלים לחקות את הסכמי אברהם גם מול סעודיה בשעה שהקשר עם איחוד האמירויות סובל מאתגר משמעותי ביחסים, עלולים להשאיר את ישראל קירחת מכאן ומכאן.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-29 למאי.

הפוסט ישראל מזניחה את הקשר עם אבו-דאבי לטובת ריאד, זו טעות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המהלך הראשון נועד לסיים את הסכסוך והחרם שהוטל על קטאר ב-2017. חרם זה, לו היו שותפות איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, הסתיים בתיווך אמריקני בראשית 2021, לאחר שמרבית דרישותיהן של המחרימות מקטאר לא הושגו.

המהלך השני נועד לקדם הפשרה ביחסי ערב הסעודית – ושל מדינות המפרץ בכלל – עם איראן. ואכן, בתיווך סיני, ערב הסעודית ואיראן חידשו את היחסים הדיפלומטיים ביניהן וחתמו על הסכמים כלכליים. ההתקרבות בין שתי המדינות היא תולדה של אינטרסים משותפים והיא אינה מהווה שינוי אידיאולוגי או דתי של הממסד הסוני כלפי השיעה באיראן. בצעד זה, הסעודים מקווים למנוע המשך מתקפות של איראן או שלוחיה על מתקני נפט סעודים, לקדם הסדר דיפלומטי למלחמת האזרחים בתימן ולפתח יחסי מסחר בילטרליים עם איראן.

המהלך השלישי נועד לקדם הפשרה במשבר הסורי, אשר כללה חידוש היחסים בין ערב הסעודית לסוריה והחזרתה לחיק העולם הערבי, לאחר שסולקה ממנו ב-2011, בעקבות פשעי המלחמה שביצע משטר בשאר אסד נגד המתקוממים במהלך האביב הערבי. ואכן, הופעת בשאר בוועידת הפסגה סימלה את חזרתה של סוריה לליגה הערבית ולעולם הערבי. מעבר לסיום אחת המחלוקות הקשות בעולם הערבי בעשור האחרון, במהלך זה טמונה תקווה שסוריה תאמץ מדיניות אזורית יותר מאוזנת – כזו שאינה נשענת בשלמותה על איראן וחיזבאללה. יש לזכור כי עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, סוריה שיחקה תפקיד חשוב במערכת הבין-ערבית וגם שיתפה פעולה רבות עם מצרים וערב הסעודית.

המהלך הרביעי נועד לקדם פשרה בסכסוך בתימן, המצויה על גבולה הדרומי של ערב הסעודית. מעבר לעובדה שהחות'ים – הנתמכים על ידי איראן – מטרידים מעת לעת את הסעודים, מלחמת האזרחים גבתה אלפי קורבנות וגרמה למשבר הומניטרי חסר תקדים. בדומה למלחמת האזרחים בתימן בשנות ה-60, הסעודים למדו כי במערכה צבאית לא ישכילו להביס את המורדים ואי לכך חיפשו פתרון דיפלומטי. חידוש היחסים עם איראן נועד, בין היתר, לאפשר את סיום הקונפליקט הזה.

המהלך החמישי נועד לקדם הידברות והסכמה בין הפלגים היריבים במלחמת האזרחים בסודאן. בשלב זה קשה להעריך מה מידת ההצלחה של ההידברות בין הפלגים המתקיימת על אדמת ערב הסעודית, אולם יש להניח כי הסודאנים לא ירצו לפגוע ביוקרה של הסעודים, ובכך גם להיפגע מבחינה כלכלית ופיננסית בטווח הרחוק יותר.

הסעודים הכינו אפוא את הקרקע היטב כדי להבטיח שוועידת הפסגה תסתיים בהסכמה רחבה לגבי כל הסוגיות הבוערות. לא פלא שאחד המשקיפים הערבים כינה אותה "וועידת הגשרים". ואכן, ההודעה המסכמת של הוועידה מתייחסת בפרוטרוט לכל אחד מהסכסוכים בעולם הערבי, עם דגש מיוחד על הנושא הפלסטיני, סוריה, לבנון, תימן, סודאן ולוב. למעשה, הוועידה אימצה כמעט עמדה אחידה בכל הסוגיות הללו, שקוראת לשמירה על הריבונות של המדינה, אי-פגיעה בגבולותיה הטריטוריאליים, נסיגת כל הכוחות הזרים ונקיטת אמצעים להשבת היציבות והביטחון האישי של התושבים. בסוגיה הפלסטינית, ההודעה הדגישה שוב את מרכזיותה בקרב כל האומה הערבית, את זהותה הערבית של ירושלים המזרחית הכבושה ואת הזכות להקים מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים המזרחית. כמדי פסגה, גם הפסגה הנוכחית אישרה את דבקותן של מדינות ערב ביוזמת השלום הערבית כבסיס להחייאת מאמצי השלום במזרח התיכון. ממשלות ישראל לדורותיהן התעלמו מהעמדה הפייסנית יחסית של מדינות ערב לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, ויש להניח כי הממשלה הנוכחית תמשיך להתעלם.

ההודעה מפגינה לכאורה אחדות דעים מרשימה בעולם הערבי ביחס לכל הבעיות העומדות על סדר היום הערבי. ואולם, בשורה התחתונה השאלה היא האם מדינות ערב – בהובלת ערב הסעודית – מסוגלות לפתור, או לקדם בצורה משמעותית, פתרון של הבעיות הללו. ואולם, לאף מדינה ערבית – כולל מדינות המפרץ העשירות – אין יכולת לכפות את עמדתן על השחקנים המעורבים בסכסוך. יתרה מזו, במרבית הסכסוכים מעורבים שחקנים חיצוניים לא-ערביים – רוסיה, ארצות הברית, טורקיה, איראן, ישראל  ועוד – שלמדינות ערב אין מנופי השפעה של ממש עליהם, למעט נשק הנפט, וגם הוא – כפי שהוכח בעבר – המדינות המפיקות לא ששות להשתמש בו בשל הפגיעה ברווחים שלהם.

העמדה המקובלת על חוקרים ומשקיפים רבים היא כי הליגה הערבית – והמוסד העליון שלה, הפסגה הערבית – היא ארגון מיותר שעבר זמנו. מרבים לצטט את המנהיג הלאומי המצרי סעד זגלול כמי שלגלג על רעיון האחדות הערבית עוד טרם הקמת הליגה באומרו, כי "אפס ועוד אפס שווה אפס". ואולם, השאלה המעניינת היא אם הארגון כה חסר משמעות, מדוע מדינות ערב מתעקשות לקיים את מושבי הליגה ולכנס לעיתים מזומנות ועידות פסגה (למעשה כמעט כל שנה מאז שנת 2000)? התשובה לכך טמונה בצורך לשמר את הזהות הערבית כמסגרת הזדהות רחבה, במיוחד בעידן של שינויים.

יתרה מזו, דווקא הליגה מעניקה לגיטימציה למדינה הטריטוריאלית הערבית. לאור הניסיונות שטרם הסתיימו לשנות חלק מהגבולות הללו במהלך מהפכות האביב הערבי, לליגה נועד תפקיד סמלי חשוב בשימורן. וכך, אף שחלק מהגבולות הללו נוצרו על ידי הקולוניאליזם המערבי, גבולות אלה נתפסים כיום כמקודשים. אף שהמאבקים על הטריטוריה טרם הסתיימו בסוריה, לוב, תימן וסודאן, ברור כי הליגה הערבית חותרת לשמר את הסדר הטריטוריאלי הקיים. וזו אולי חשיבותה העיקרית.

המאמר פורסם ב N12 ב-21 במאי.

הפוסט סעודיה מנסה לעצב מחדש את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחסות סין מתאוששת איראן מהסנקציות המערביות ומשקמת את יחסיה עם סעודיה ועם איחוד האמירויות, מהלך שמקרב לסיומו גם את העימות עם החות'ים בתימן, שעד כה נהנו מתמיכה של טהרן. הסינים השכילו לנצל את היציאה האמריקנית מהסכם הגרעין, שפירקה את הקואליציה הבינלאומית שבנה ממשל אובמה, בכדי לאפשר לאיראן דרך מילוט מהסנקציות בתמורה לשיתוף פעולה אסטרטגי. גם רוסיה לא טומנת את ידה בצלחת ומעמיקה את שיתוף הפעולה עם האייתוללות על רקע המלחמה באוקראינה.

אל מול ההתפתחויות האזוריות הללו היה ניתן לצפות שגם ישראל תפעל באופן אסטרטגי, אבל בשנים האחרונות היא נטשה כמעט לחלוטין את המחשבה על ההתמודדות עם שינויי העומק האזוריים ומתרכזת בטקטיקה. פחות הסכמים, יותר מבצעים דוגמת "מגן וחץ". הסכמי אברהם שנחתמו לפני קרוב לשלוש שנים כתוכנית חליפית למניעת הסיפוח שתכנן בנימין נתניהו לקבל מ"עסקת המאה" של דונלד טראמפ היו הפעם האחרונה שבה לקחה ישראל חלק במהלכים האסטרטגיים האזוריים. מאז המזרח התיכון התקדם ואנחנו נשארנו מאחור. אמירתו של הנרי קיסינג'ר מלפני כיובל שנים, שלפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", תקפה מאי פעם ומובילה אותנו לדרך מדינית ללא מוצא.

נתניהו, שלכוד, אם מרצון ואם מכורח, בממשלה ימנית קיצונית, מגלה שהמחיר של תחזוק קואליציה משיחית הוא התרחקות מבעלות ברית. הביקור של איתמר בן גביר בהר הבית הביא לביטול הביקור של ראש הממשלה באיחוד האמירויות. גם ההזמנה מהבית הלבן עדיין לא נשלחה ונתניהו מגלה שככל שהאמריקנים מתרחקים ומאבדים בו עניין, גם מדינות האזור מאבדות עניין בישראל. חוזקתנו הגדולה ביותר עד כה הייתה היותנו הגשר לבעלת הברית ארה"ב, וכשהגשר רעוע אנחנו הופכים להרבה פחות נחשקים או רלוונטיים.

פתגם ערבי עתיק אומר ש"בתנועה יש ברכה" (في حركة بَرَكة), וישראל מתעקשת להיתקע במקום, בלי מו"מ עם הפלסטינים או שיח אזורי. התוצאה היא עוד ועוד משברים טקטיים, עוד מבצעים ועוד חיסולים שלא מובילים אותנו לשום מקום. לישראל אין אסטרטגיית יציאה, לא ממבצעים צבאיים וגם לא מהמציאות היומיומית המדממת.

בניגוד אלינו, מדינות האזור כן דואגות לתנועה מתמדת. הן מחדשות קשרים ישנים, כורתות בריתות חדשות ומייצרות מציאות חדשה שישראל אינה חלק ממנה. זו אינה גזירת גורל. ישראל יכולה להיות חלק מהאזור רק אם תפנים את המקום המרכזי שיש לסוגייה הפלסטינית (למרות הסכמי אברהם, שבאו לעולם בתמורה לוויתור על פנטזיית הסיפוח המסוכנת).

מי שחולם על שלום עם סעודיה צריך להתחיל בשיח משמעותי עם הפלסטינים. הדרך לריאד עוברת ברמאללה ובחידוש האמון מול וושינגטון, שנסדק לא רק על רקע ההפיכה המשטרית אלא גם בשל חוסר המעש המדיני ומהכניעה לעוד ועוד פרובוקציות מימין כגון עליות להר הבית, צעדי סיפוח דה-פקטו והסכמים קואליציוניים שיובילו לסיפוח דה-יורה. אנחנו זקוקים לאמריקנים כדי לחזור ולקחת חלק במהלכים האזוריים, ואנחנו זקוקים להידברות עם הפלסטינים כדי לייצר תקווה ואופק מדיני במקום לחיות מסבב לסבב, מפיגוע לפיגוע.

המאמר פורסם ב"ynet" ב18 למאי.

הפוסט המזה"ת מתעצב מול עינינו ואנחנו עדיין עסוקים בחיסולים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות נוסף לשיח הישראלי על טורקיה מרכיב חדש – הדאגה שתהליכי שחיקת הדמוקרטיה בטורקיה מתחילים להראות סימנים גם בארץ, תחת ממשלות נתניהו. כבר לפני שבע שנים השמיעה האופוזיציה בישראל אזהרות מפני "הפיכת ישראל לטורקיה" וב-2020 אף הוביל בני גנץ קמפיין תחת הסיסמה "זה כחול-לבן או ארדואן".

מאז הקמת הממשלה הנוכחית ואל מול מהלכי החקיקה שהיא מקדמת, גורמים פרו-דמוקרטים בישראל פונים יותר ויותר לעמיתיהם בטורקיה כדי ללמוד על ההתפתחויות שקרו שם ועל דרכים שבהם נקטו. זאת, כחלק מפתיחות גוברת לשותפויות בינלאומית, ללמידה מחוויותיהם של בעלי ברית ערכיים במדינות אחרות ובשיתופם בתובנות מהארץ. זוהי מגמה ברוכה, שמגבירה את הסיכויים שהקולות שעולים בימים אלו מהבחירות בטורקיה, אכן יישמעו בישראל.

את מערכת הבחירות הנוכחית בטורקיה אפשר לבחון גם תחת עדשת ההתחדשות הפוליטית, שהופכת רלוונטית כאן בישראל. בתקופה בה מקיימים גורמי אופוזיציה בישראל דיונים על רענון, חידוש ויצירה של מסגרות פוליטיות מפלגתיות (דוגמת מאמרו של ח"כ גלעד קריב על הצורך באיחוד כוחות בשמאל), ניתן לזקק תובנות מהניסוי הפוליטי שעשתה האופוזיציה הטורקית במאמציה להחליף את ארדואן.

גושים ואיחודים

לקראת הבחירות לנשיאות, מרבית האופוזיציה הטורקית השכילה להתאחד מאחורי מועמד אחד – מנהיג מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), כמאל קיליצ'דראולו. היה זה שדרוג של מהלכים לגיבוש חזית אחידה, שהחלו לקראת הבחירות לנשיאות ב-2018 והניבו תוצאות מרשימות בבחירות המוניציפליות שנה לאחר מכן, כשמועמדי האופוזיציה זכו בניצחונות בערים הגדולות.

שש מפלגות מרחבי הקשת הפוליטית והחברתית ניהלו קמפיין משותף לנשיאות, בו קראו להשיב את הסדר הדמוקרטי ולחזור לשיטת המשטר הפרלמנטרית. לצד קיליצ'דראולו, התייצבו ראשי חמש המפלגות האחרות כמיועדים לתפקיד סגני הנשיא, וכך גם ראשי הערים של איסטנבול ואנקרה שלקחו חלק מרכזי בקמפיין. החזית המגוונת מבחינה אידיאולוגית תפקדה היטב במהלך הקמפיין, אם כי במבחן התוצאה, לא עמדה בציפיות. דווקא מצד המיעוט הלאומי הכורדי, שלא היה חלק מהחזית האופוזיציונית המרכזית אך הגיע עמה להסכמות – התמיכה בקיליצ'דראולו היתה מובהקת. זו נקודה מעודדת ביחס ליכולת ליצור בריתות פוליטיות מועילות עם אזרחי ישראל הערבים, גם אם יהיה קשה לצדדים להתמודד תחת קורת גג פוליטית אחת.

נוסף על כך, הקמפיין המשותף לנשיאות טורקיה שידר אחדות, נחישות ונכונות לשים מחלוקות בצד לטובת השגת מטרה לאומית נעלה. הידיעה מראש מה תהיינה הקואליציות העתידיות בפרלמנט – על סמך הסיכומים המוקדמים שהשיגו מפלגות האופוזיציה – אפשרו להן לרקוח מהלכים פוליטיים משותפים באזורי בחירה שונים, כדי למקסם את יתרונם היחסי ביום הבחירות. מצד שני, הגיוון האידאולוגי בגוש היה כה גדול, עד כי לא היה ברור איזה מדיניות תנקוט האופוזיציה אם תיבחר ומאלו מפלגות ימונו בעלי התפקידים המרכזיים.

הדבר בלט, למשל, בתחום מדיניות החוץ. גוש האופוזיציה כלל גם את אחמט דבוטאולו, לשעבר שר החוץ של ארדואן, שחידש את מעמד טורקיה במרחב הערבי והמוסלמי; וגם את נאמיק טאן, לשעבר שגריר טורקיה בישראל ובארה"ב, שנוקט קו פרו-מערבי מובהק. מי מביניהם היה נותן את הטון המדיני לו היתה מנצחת האופוזיציה? לבוחרים קשה היה לדעת זאת מראש. הניסיון לכפר על כך באמצעות פרסום מצע בחירות מקיף (דבר יוצא דופן בטורקיה) נתן לסוגיה זאת מענה חלקי בלבד. ובהקשר הישראלי, ריצה נפרדת של מפלגות בעלות פערים אידאולוגיים ניכרים (לצד איחודים בין מפלגות שקרובות יותר זו לזו), תוך התחייבות ציבורית מראש ליצירת קואליציה עתידית לאחר הבחירות, נראית כמודל נכון יותר.

בחזית הפרלמנטרית, מפלגת העם הרפובליקאית, הגדולה בגוש, ויתרה מראש על חלק מהייצוג העתידי שלה כדי לאפשר איחוד עם כמה מפלגות קטנות. לאחר הבחירות, כשהתבהר שהמפלגה לא הגדילה את כוחה בעקבות האיחוד, ועוד נאלצה להעביר מושבים למפלגות שזכו לאחוזי תמיכה זניחים ושרחוקות ממנה אידאולוגית, התעוררה ביקורת על המהלך. בעת איחוד פוליטי, יש לחשוב, אם כן, לא רק על מקסום רווחים ביום הבחירות, אלא גם על האינטרסים ארוכי הטווח שיאפשרו עשייה פרלמנטרית יעילה לכל אורך הכהונה.

כמו כן, ההסתמכות של האופוזיציה הטורקית על דמויות מפתח (ראשי הערים) שהיו מיועדים לתפקידים בכירים במקרה של ניצחון, אך לא יכהנו כחברי פרלמנט במקרה של הפסד – יצרה מצב בו בכירי הקמפיין לא יכהנו בעצם בפרלמנט, והסיעה תהיה בפועל חלשה יותר. הלקח לישראל הוא שכניסה לפוליטיקה הארצית צריכה להיעשות בלב שלם, ומתוך נכונות לוותר על תפקידים נוכחיים, גם עבור עשייה פרלמנטרית אופוזיציונית.

מומנטום ותקווה

יום הבחירות בטורקיה התאפיין באופטימיות רבה ב"מחנה השינוי". כבר היו תוכניות למסיבות ניצחון ליליות ברחבי העיר. זה אינו דבר של מה בכך, למול האכזבות החוזרות ונשנות שספג המחנה הזה ואל מול תחושת חוסר האונים שהצטברה לאורך שלטונו המתמשך של ארדואן. זהו שיעור חשוב לגבי הקלות היחסית בה ניתן לעורר תקווה, ועד כמה הצמא לשינוי יכול להיות משאב פוליטי חשוב כשהציבור מרגיש שמנהיגיו מתנהלים באחריות וכשותפים אמיתיים לדרך.

הגוש המשותף, הקמפיין החיובי, השיח הלאומי המאחד, הנכונות לשבור טאבואים חברתיים ולתת לגיטימציה למיעוטים לאומיים ודתיים – כל אלו רתמו את תומכי האופוזיציה ונתנו תחושה שמהפך הוא אפשרי. תחושה זו הגבירה מוטיבציה לצאת ולהצביע, וגם לקחת אחריות ולהתנדב לפיקוח בקלפיות – נדבך מרכזי באסטרטגיית יום הבחירות של האופוזיציה.

גם לממד הגלובלי שנוסף לבחירות הללו היתה חשיבות. באופוזיציה היו שהדגישו שניצחון בבחירות ימצב את טורקיה כמודל ממנו ילמדו במדינות אחרות, וחשו אחריות לאור תשומת הלב שקיבלו. בסופו של דבר, המומנטום החיובי והסקרים המפרגנים סנוורו ויצרו אופטימיות יתר, שייתכן שהובילה לפספוס מגמות אלקטורליות בפריפריה והרחק מהרשתות החברתיות, ולאי-מתן מענה הולם מספיק עבורם בקמפיין. זו תופעה שקרתה בעבר גם בישראל וגם במדינות אחרות במערב, ויש להקפיד לשים אליה לב בעתיד.

התפקיד שמילאו ראשי הערים בקמפיין הצביע על כוחה של הזירה המוניציפלית בטורקיה. במציאות פוליטית בה המנהיגות הלאומית האופוזיציונית סופגת הפסדים שוב ושוב (דוגמת קיליצ'דראולו מאז נבחר לראשות מפלגתו ב-2010), המנהיגות העירונית מייצרת סיפורי הצלחה. אקרם אימאמאולו (ראש העיר איסטנבול) ומנסור יאבאש (ראש העיר אנקרה) נתפסו כווינרים וכמי שפיצחו את הנוסחה לניצחון על מועמדי ארדואן. הם גם הצטיירו כמנהיגים שמחוברים לצרכי היום-יום של התושבים ונוכחותם בקמפיין הוסיפה רוח רעננה למנהיגות המפלגתית. הן אימאמאולו והן יאבאש מילאו גם תפקיד מרכזי בליל הבחירות. הם הופיעו בציבור יחד מדי כמה שעות לעדכן על מצב העניינים ולנסות לשמור על מורל מצביעיהם. הדבר רלוונטי בהקשר הישראלי לאור הבחירות המוניציפליות שבפתח. מידת היכולת של המחנה הדמוקרטי ליצור נרטיב של הצלחה וניצחון בבחירות אלו, ולהצמיח מנהיגים צעירים ומבטיחים – תהיה משמעותית לקראת הפעם הבאה שתתקיימנה בחירות לכנסת, ייתכן בהשתתפות מסגרות פוליטיות חדשות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-18 במאי.

הפוסט כיצד יכול הקמפיין נגד ארדואן לסייע למהלכי ההתחדשות הפוליטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השבוע התקיים מפגש חשוב בירדן בהשתתפות שרי החוץ של ירדן, מצרים, סעודיה, עיראק וסוריה. הודעת הסיכום שלו מתווה את המשך הדרך ומצביעה על הסוגיות המרכזיות שנדונו, ועודן תלויות ועומדות. יצוין, כי מדובר בביקור רשמי ראשון בירדן של שר החוץ הסורי מאז 2011.

עדיפות גבוהה ניתנה בדיונים לשתי סוגיות, המטרידות עד מאד את שכנותיה של סוריה:

1. בלימה של הברחת הסמים מסוריה (בה המשטר הסורי מעורב ישירות ומשתמש בכך כקלף חשוב מול הזירה האזורית והבינלאומית).

2. חזרת הפליטים הסורים למדינה.

על-פי נתוני האו"ם מדובר ב-5.5 מיליון פליטים שעזבו את המדינה וממוקמים בעיקר במדינות השכנות: ירדן, לבנון, עיראק וטורקיה. אגב, בהודעה נאמר שהוסכם על חזרתם של אלף פליטים סורים הנמצאים בירדן בתאום בין שתי הממשלות והאו"ם. מדובר כמובן בצעד סמלי, שחשיבותו בעצם מימושו בטווח המיידי, אם אכן ייעשה כן.

הסוגייה המדינית המרכזית נוגעת ל"פתרון מדיני" למשבר בסוריה ו"יציאתם של כל הכוחות הזרים, הלא חוקיים, מן המדינה, והשבת היציבות והביטחון", כלשון ההודעה.

חמשת שרי החוץ קוראים למימוש שליטתו של המשטר בשטח, השבת שלטון החוק ו"סיום נוכחותם של הכוחות החמושים, כמו גם התערבות חיצונית בענייניה הפנימיים של סוריה".

מדובר בנוסח שמכסה למעשה את כל הגורמים הרלוונטיים: גורמי האופוזיציה בראש ובראשונה, אולם הקריאה להפסקת ההתערבות החיצונית מופנית לשחקנים מרכזיים באזור ובראשן איראן, טורקיה וישראל, מבלי לנקוב בשמן המפורש כמובן.

אין להסיק מכך שהשחקנים הללו יחושו מיידית לבלום את מעורבותן, אולם עצם הקריאה לכשעצמה, בעיצומו של תהליך החזרתה של סוריה לפעילות האזורית, יש בה חשיבות, אף אם הצהרתית בעיקר בשלב זה.

פעלתנותן של ארבע המדינות שהשתתפו במפגש – סעודיה, ירדן, מצרים ועיראק – ממחישה את ההכרה כי בנסיבות הנתונות אין מנוס מהכרה במציאות בשטח, לפיה המשטר הסורי נותר על כנו לאחר השנים הארוכות והקשות של המלחמה במדינה. עדיף להכיר בכך, על פני המשך חוסר היציבות האזורית עקב המצב בסוריה.

חידוש היחסים הדיפלומטיים בין איראן וסעודיה הינו חלק מכך. מדובר, מבחינתה של ריאד, בצעד הכרחי לנוכח מה שנתפס, בצדק אם לאו, כפחת בעניין ובמעורבות האמריקאית באזור, שמחייב את חידוש השיג ושיח המדיני עם יריבתה. תהליך הלגיטימציה של משטר אסד משתלב בכך, מתוך תקווה שהחזרתו למסגרת הערבית יניע תהליך, אף אם ארוך טווח, מורכב ומלא מהמורות, של השתחררות סורית הדרגתית מן הלפיתה האיראנית.

אגב, התגובה האמריקאית הרפה לתהליך הלגיטימציה האזורי של משטר אסד מתפרשת בצד בערבי לחוסר עניינה הברור במזרח התיכון. יש שאף יסיקו מכך, כי לא מדובר בהכרח במהלך המנוגד לאינטרסים שלה בעת הנוכחית, עת וושינגטון ממוקדת במלחמה באוקראינה ובסין.

זירה רלוונטית ומעניינת לא פחות הינה זו הלבנונית. בעינה עומדת השאלה האם תהליך ההפשרה האזורי יאפשר לצדדים הניצים, ובעיקר אלו החיצוניים (איראן וסעודיה) להשפיע על השחקנים הלבנוניים לפתור את הפלונטר הפוליטי בו מצויה המדינה. יש לכך חשיבות רבה גם לתהליך מימוש פוטנציאל האנרגיה במים הכלכליים של לבנון בעקבות ההסכם על הגבול הימי עם ישראל.

מה השלכות תהליך הנורמליזציה של משטר אסד על ישראל?

ישראל מבינה היטב גם את עובדת הישארותו של משטר בשאר אסד על כנו, ומבחינה זו תחילתו של תהליך שייצב את שליטתו במדינה איננה סותרת בהכרח את האינטרסים שלה.

עם זאת, תהליך זה טומן בחובו פוטנציאל ברור לצמצום מרחב התמרון הצבאי שלה מול סוריה. ככל ששליטתו של המשטר הסורי במדינה תתחזק, ותקבל לגיטימציה ותמיכה אזורית, כולל ממדינות אליהן התקרבה בשנים האחרונות (סעודיה ומדינות במפרץ), כך יקשה עליה לפעול שם "כאוות נפשה".

מדובר באתגר מורכב וממשי לנוכח הסבירות הברורה, שאיראן תעשה ככל יכולתה למנוע כרסום במעורבותה ובפעילותה בסוריה, ודרכה אף בלבנון.

מתבקש בטווח הזמן המיידי לקיים דיאלוג מעמיק ודיסקרטי עם המדינות הרלוונטיות ובראשן מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות על מנת להבטיח שהן משקללות את האינטרסים הישראליים בכלל תהליך ההפשרה האזורי.

יש להניח, שעקרונית ישראל תמצא אוזן קשבת לכך. ככלות הכול, אין לאף אחת מהן אשליות ביחס לאינטרסים האיראניים. הבעיה כעת נוגעת לתהייה ולחוסר האמון כלפי מדיניותה והתנהלותה של הממשלה הנוכחית בישראל.

ההצהרות הקיצוניות מפי חלק מן השרים (הבכירים יש לומר), השסע הפנימי בישראל והשלכותיו על מהלכיו של רה"מ, יוצרים מצב חדש מבחינתן לפיו קשה לצפות את מהלכיה הבאים של ישראל. האתגר הנוכחי לישראל מורכב מאין כמותו.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-6 במאי.

הפוסט תהליך הלגיטימציה האזורי למשטר אסד והשלכותיו על ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשורה התחתונה ברור גם לראש הממשלה כי ההסכם, שאומנם אינו נעדר נקודות תורפה, משרת את האינטרסים החיוניים של ישראל – אסטרטגית, ביטחונית ומדינית. מעבר לכך, ניתוח מקצועי וענייני שב ומבליט מספר תובנות ולקחים חשובים, כולל השלכות שיכולות לתרום לסכסוכים אחרים באזור. חמש נקודות עיקריות ראויות להדגשה: ראשית, פוטנציאל אנרגיה יכול לשמש כקטליזטור לפתרון סכסוך.

ההסכם המחיש כיצד פוטנציאל, שאומנם טרם הוכח במים הכלכליים הלבנוניים, יכול להוות זרז קונסטרוקטיבי לפתרונה של מחלוקת העומדת בין שתי המדינות. שנית, משבר הוא (גם) הזדמנות. לא די היה בפוטנציאל לעיל כדי להביא לסיום מוצלח של המשא ומתן. המשבר הכלכלי והפוליטי חסר התקדים שאותו חוותה (ועדיין חווה) לבנון סייע למקבלי ההחלטות בביירות להבין כי פתרון המחלוקת עם ישראל מהווה הזדמנות להתמודדות עם המשבר החמור. שלישית, האפקטיביות של המתווך.

ארצות הברית, שתיווכה לאורך שנות המחלוקת בסוגיה זו בין שתי המדינות, נתפסה על ידי שני הצדדים כמתווך אפקטיבי שמסוגל להביא תוצאות. הצד הלבנוני הצליח להתגבר על העובדה שארצות הברית איננה נתפסת כשחקן אובייקטיבי, לנוכח מערכת היחסים האסטרטגית שלה עם ישראל, והבין כי וושינגטון מסוגלת, בשילובן של הנסיבות הייחודיות, לרקום הסכם שמשרת את האינטרסים של כל הצדדים, כולל המתווך עצמו (סביב המלחמה באוקראינה).

רביעית, הארכיטקטורה האזורית במזרח הים התיכון. גילויי הגז במימיו של הים התיכון הניעו שורה של תהליכים, שהניבו מארג מרשים של שיתוף פעולה שנוצר והעמיק בין מספר שחקנים באזור – ישראל, מצרים, יוון, קפריסין, ואף הוביל להקמתה של מסגרת אזורית חדשה בדמות פורום הגז האזורי. תהליכים אלו תרמו ליציבות באזור, אולם מעבר לכך המחישו לשחקנים דוגמת לבנון כי היעדרות מתהליכים אלו איננה משרתת את האינטרסים שלהם.

חמישית, מעורבותן של חברות אנרגיה בינלאומיות. היחסים הסבוכים בין ישראל ולבנון הבליטו את התפקיד החיוני שחברות פרטיות יכולות למלא. החברה הצרפתית "טוטאל", השותפה בשדה הגז הלבנוני הנושק לגבול הימי הישראלי, מילאה תפקיד קונסטרוקטיבי מול המכשול שנבע מאי־ההכרה הלבנונית בישראל וסירובה להתדיין ישירות עמה סביב חלקה בשדה המשותף. זה יכול להוות תקדים חיובי גם לסכסוכים אחרים באזור.

מובן שמהמורות לא מבוטלות נותרו בפני שתי המדינות, וראוי שישראל, יחד עם הלבנונים, תחזיק אצבעות לקידוחים מוצלחים שצפויים להתקיים בתקופה הקרובה. מעבר לכך, האם ההסכם הישראלי־לבנוני יכול לסייע לפתרון מחלוקות סביב סכסוכים אחרים באזור, דוגמת בעיית קפריסין והמחלוקת ארוכת השנים בין טורקיה ויוון? אולי גם סביב שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה? ראוי לנקוט זהירות וצניעות בהקשר זה. אולם בעינה עומדת העובדה המרשימה ששתי המדינות הצליחו לעקוף מוקשים מורכבים מאין כמותם: אי־ההכרה הלבנונית בישראל, מעורבותו של שחקן לא מדינתי במשא ומתן, פשרות פוליטיות שעקפו שאלות משפטיות סבוכות. האופן שבו נפתרו המחלוקות בהקשרים אלו יכול לסייע במקרים אחרים, כמובן בשילוב עניינה של אירופה בגז עקב המלחמה באוקראינה.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-4 במאי.

הפוסט האם האופן שבו נפתרו הסוגיות סביב ההסכם הישראלי־לבנוני יכול לסייע לנו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשוב להדגיש: לא מדובר בהתפתחויות מקריות שהזדמנו יחדיו, אלא בתובנה בקרב השחקנים העיקריים באזור כי בנסיבות הנתונות ראוי לחזק מגמה של הסדרים וקבלת המציאות: אם בדמות משטר אסד שנותר על כנו למרות פשעי המלחמה, או שיח קונסטרוקטיבי יותר עם טהרן, דווקא לנוכח החשש ממהלכיה.

מה עומד בבסיס הכרה זו? ראשית, מעמד ארצות הברית באזור; ההכרה הסעודית בהכרח בדו־שיח פורמלי עם איראן משקפת תחושה של פחות אמון מצד ריאד בעמידת וושינגטון לצדה בשעת הצורך. לא מדובר בקרע ביחסים, אלא בסימני שאלה כלפי וושינגטון וסדר עדיפויותיה כלפי המזרח התיכון. שנית, חל תהליך הדרגתי של נורמליזציה בין מדינות ערביות ודמשק – איחוד האמירויות פתחה מחדש את שגרירותה בדמשק ב־2018, ירדן הודיעה על חידוש היחסים עם סוריה ב־2021. ישנה הבנה כי אין מנוס משיפור השיח עם טהרן; ולצד זאת, זו העת לאמץ מחדש את סוריה לחיק הערבי כדי לייצב את הזירה הסורית ואולי אף להרחיקה, ולו במעט, מהחיבוק האיראני.

מהן ההשלכות על ישראל? חידוש היחסים בין סעודיה ואיראן הוא הפתעה אסטרטגית, אף אם סימניה אולי נצפו במסדרונות המודיעין. נתניהו מיקם את קידום היחסים בין סעודיה וישראל במרכז תוכנית הפעולה המדינית. אין בהכרח סתירה בין הדברים, אולם מבחינת ישראל התמונה מורכבת במיוחד. הכרסום במחויבות האמריקאית כלפי האזור, בייחוד בהקשר האיראני, מדאיג ועלול להעיד על חשש ערבי כי דרכה של איראן למדינת סף גרעינית היא בלתי נמנעת. התקווה שישראל תוכל להשפיע על המדיניות האמריקאית אפשר שנחלשה.ברור לטהרן שיריבותיה נקטו את המהלכים הללו לנוכח אי־האמון וההתנגדות למדיניותה, אולם מבחינתה יש בכך כדי לחזק את הביטחון ב”צדקת דרכה”, ביכולתה להתמודד עם הסנקציות ואף בחתירה קדימה בהקשר הגרעיני. התהליך האזורי משקף תובנה שלפיה יש לחפש שיח קרוב עם יריבותיך, דווקא בנסיבות שבהן מחויבותה של המעצמה האמריקאית לא ברורה. לא ברור לאן תהליך זה יוביל, אולם לבטח הוא מחייב חשיבה חדשה בישראל. זה מחייב את ישראל לנקוט מדיניות מרסנת כדי למנוע פגיעה במעמדה בעיני ידידותיה.על רקע כך, השסע הפנימי בישראל והאופן שבו נתפסים מהלכיה פוגעים באינטרסים ישראליים ראשונים במעלה. היא נתפסת כשחקן שלא ברור לאן הוא צועד. ראוי שישראל תפנים את משמעויות התהליך האזורי – ובמהרה.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-16 באפריל.

הפוסט בצל השסע הפנימי: ראוי שישראל תפנים את משמעויות התהליך האזורי – ובמהרה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיתופי פעולה אלה כללו גם מיזמים עסקיות וחילופי תרבות וספורט. התפתחויות אלה הובילו להשתלבותה של ישראל בתמרונים צבאיים אזוריים במסגרת פיקוד המרכז האמריקני, וכן להקמת פורום הנגב, בהשתתפות ארצות הברית, האמירויות, בחריין, מרוקו ומצרים, שהניח תשתית לפעילות אזורית בין חברות הפורום בתחומים אזרחיים מגוונים. בפברואר 2023 אף סוכם על חתימת הסכם עם סודאן.

היעד הבא במדיניות האזורית היה נורמליזציה עם ערב הסעודית. לאחר חתימת הסכמי אברהם, שנעשו ללא התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, דומה היה כי יעד זה נמצא בהישג יד.

ואז, בהפתעה, החלה ממשלת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו לקדם שני מהלכים מרכזיים הכרוכים זה בזה: האחד, הפיכה משטרית שנועדה לשנות את מאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת ובין הרשות השופטת, ולהכפיף את האחרונה לשתיים האחרות. השני, העמקת הכיבוש והסיפוח. מהלך זה בא לידי ביטוי בפרובוקציות בהר הבית, באלימות מתנחלים גוברת הזוכה לעידוד ולגיבוי של ממשלת ישראל, בהתבטאויות גזעניות של שרי ממשלה ובמהלכי חקיקה דוגמת ביטול חוק ההתנתקות המאפשר למתנחלים לחזור לאזורים מהם ישראל התפנתה ב-2005. שני המהלכים הללו שממשלת ישראל מקדמת – ובמיוחד ההסלמה מול הפלסטינים – פוגעים ביחסיה של ישראל עם מדינות באזור.

כך, למשל, בעקבות ביקורו של השר בן-גביר בהר הבית, האמירויות ביטלה את ביקורו המתוכנן (הראשון) של נתניהו שנועד לחגוג את הישגיו במישור האזורי; כחברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם, האמירויות קידמה גינויים לישראל על פעילותה הפרובוקטיבית בשטחי יהודה ושומרון; היא העניקה סיוע כספי לתושבי חווארה בעקבות הפוגרום של המתנחלים ביישוב; עצרה הגעה של משלחות ישראליות ויהודיות; וביטלה או השהתה עסקאות לרכש ביטחוני.

כך, למשל, מרוקו דחתה ביקורי שרים ישראלים; דחתה למועד לא ידוע את פורום הנגב שהיה אמור להיפגש במרוקו החודש; שר החוץ בוריטה הביע דאגתו מההצהרות המסיתות של בכירים ישראלים; ואילו המלך מוחמד ה-6, לנוכח ביקורת הולכת וגוברת מצד האופוזיציה נגד הנורמליזציה בצל הסוגיה הפלסטינית, נאלץ לפרסם הודעות חריגות המגינות על היחסים עם ישראל.

כך, למשל, ירדן גינתה בחריפות את דברי השר סמוטריץ' על כך שאין עם פלסטיני ואת הופעתו לצד מפה של ארץ-ישראל הכוללת גם את ירדן; זימנה את השגריר הישראלי לשיחת נזיפה, והפרלמנט הירדני קרא – שוב יש להדגיש – לגרש את השגריר הישראלי מעמאן; משרד החוץ הישראלי נדרש להגיב במהירות ופרסם הודעה האומרת שישראל "מכירה בשלמות הטריטוריאלית של הממלכה".

אלו רק דוגמאות ממכלול רחב יותר של תגובות אזוריות למהלכי ממשלת ישראל. משרד החוץ המצרי למשל, אמר כי הצהרותיו של סמוטריץ' "המתכחשות לקיומו של העם הפלסטיני מסיתות ובלתי מתקבלות על הדעת, מפני שהן מגלמות גזענות שמתכחשת להיסטוריה ולגיאוגרפיה, ומעוררות זעם בקרב העם הפלסטיני ושאר העולם החופשי". גם ערב הסעודית גינתה בחריפות את דברי סמוטריץ', המפיצים "שיח של אלימות ושנאה". נראה אפוא שמדינות ערב לחצו על הברקס בתהליך הנורמליזציה.

המדיניות וההצהרות של בכירים בממשלת ישראל פוגעות ביחסיה ובמעמדה של ישראל באזור, וזאת מכמה סיבות: ראשית, כל עוד הסטטוס-קוו עם הפלסטינים נשמר, לפחות למראית עין, יכלו מדינות ערב לקדם בשקט את היחסים עם ישראל ולהעמיקם. ואולם, ככל ששרים בכירים בממשלה מקדמים מדיניות פרובוקטיבית בשטחים, מעניקים גיבוי והכשר לאלימות של המתנחלים כלפי הפלסטינים וכופרים בזהותם העצמית, מנהיגי מדינות ערב – בוודאי החברה הערבית – אינם יכולים לעמוד מנגד. לא זו בלבד, אלא שבמצב הנוכחי הם חוששים שקידום מדיניות משותפת עם ישראל תערער את הלגיטימציה שלהם, שאינה חזקה ממילא לנוכח הקשיים הכלכליים מבית בעקבות האביב הערבי והפלישה הרוסית לאוקראינה.

שנית, האמינות של ישראל כמי שמכבדת הסכמים ומסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה מתערערת. בעוד המל"ל ומשרד החוץ מקדמים הסכמות עם ירדן, מצרים, הפלסטינים, וארצות הברית בעקבה ובשארם א-שיח' כדי למנוע התלקחות בשטחים, שרי ממשלה פועלים במודע על מנת להפר הבנות אלה. יתרה מזו, צעדים מסוימים והצהרות שונות נתפסות כמנוגדות לרוח הסכמי השלום עם מדינות ערב, ואילו ביטול חוק ההתנתקות מהווה הפרה של התחייבות ישראלית כלפי ארצות הברית (ובשל כך אף זומן השגריר לשיחת נזיפה).

שלישית, התפיסה של מדינות האזור שהדרך לוושינגטון עוברת דרך ישראל מתערערת אף היא. תפיסה זו הייתה אחד הנכסים המרכזיים של מדיניות החוץ הישראלית לאורך השנים. כעת, כאשר ישראל מתרחקת מהערכים המשותפים שעמדו בבסיס "היחסים המיוחדים", כאשר נתניהו לא מוזמן לוושינגטון, ושר האוצר הוא פרסונה נון גרטה בארצות הברית – נפגעת יכולתה של ישראל להשתמש בכלי הזה.

ולבסוף, הסיכוי לקידום נורמליזציה עם ערב הסעודית הולך ומתפוגג. הסעודים כבר הבינו שדרישותיהם – ערבויות ביטחון אמריקניות והסכמה לפיתוח אנרגיה גרעינית לצורכי שלום – לא יתקבלו על ידי ארצות הברית וישראל, ולכן בחרו לאבטח את אגפם המזרחי באמצעות חידוש היחסים עם איראן. מהלך זה, יחד עם המדיניות הישראלית הנוקשה, הורידו מהפרק לעת עתה את האפשרות של נורמליזציה עם ישראל.

הפוטנציאל הנפיץ של חודש הרמדאן על רקע ההסלמה הישראלית עלול להוביל לפיצוץ עם הפלסטינים ולהחמרה נוספת ביחסי ישראל עם המדינות השכנות. מעבר לגינויים ונזיפות, מדינות ערב יכולות להחריף את החרם נגד ישראל, לקרוא לשגריריהן בחזרה, ואולי אף – אם הדברים יגיעו לקיצוניות כמו באינתיפאדה השנייה – להשעות או לנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. ישראל עלולה למצוא עצמה שוב מבודדת באזור. זה לא מחויב המציאות; במקום מדיניות לא שקולה וחסרת מעצורים המנוגדת לאינטרסים של ישראל באזור, יש לקדם מדיניות אחראית שאינה מערערת את היציבות האזורית.

המאמר פורסם ב"N12" ב-26 במרץ.

הפוסט ישראל שמה מקלות בגלגלי הנורמליזציה עם מדינות האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרסומים הערביים על ההתרחשויות בישראל ניתן לזהות שלוש גישות עיקריות:

1. הגישה הראשונה, שאומצה בעיקר על-ידי אויבי ישראל, מדגישה את התפיסה הערבית הישנה המדברת על קמילתה של ישראל בשל השסעים הדתיים והעדתיים המפלגים אותה. בראשית ימי הסכסוך הישראלי-ערבי, כפי שכתב יהושפט הרכבי במחקרו המונומנטלי על עמדות הערבים בסכסוך, היתה "תיאורית הקמילה" אחת האסכולות החביבות על אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים וערבים. מייצגה הבולט של גישה זו כיום הוא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה.

כבר במאי 2000, בעקבות נסיגת ישראל מדרום לבנון, הכריז נסראללה כי על אף כוחה הצבאי הגדול של ישראל והנשק הגרעיני שלה, חברתה המפולגת משולה לקורי עכביש חלשים. כעת הוא מתייחס לוויכוח העמוק ולמחאות נגד ההפיכה המשטרית כאל "מלחמת אזרחים" ומעריך ש"ישראל לא תשלים 80 שנה". ניכר כי כל ערוצי התקשורת של חיזבאללה התגייסו להצגת המחאות כמשקפות את "קיצה הקרב של הישות הציונית". לאור העובדה שחיזבאללה נאלץ לבלוע את הגלולה המרה של ההסכם הימי בין ישראל ללבנון, הארגון מוצא במחאות הזדמנות להבלטת החולשה הישראלית, ומכאן להדגשת חוזקו שלו.

גם באיראן, באופן לא מפתיע, אמצעי התקשורת מייחלים "לפילוג וקרע בקרב הציונים" ומנתחים את "התרחישים הסבירים ביותר להשמדתה של ישראל". עם זאת, ברפובליקה האיסלאמית לא מרבים לעסוק במחאות בישראל, וזאת אולי בגלל החשש מהתלקחות מחודשת של המחאות באיראן, שהעסיקו את המשטר לאורך תקופה ארוכה.

2. הגישה השנייה מנתחת את המצב בישראל בעיקר דרך העדשה הפלסטינית, תוך כדי שהיא מנסה להבין איזו תועלת – אם בכלל – יכולים הפלסטינים, אזרחי ישראל או ברשות הפלסטינית, להפיק. מאמר דעה שפורסם בעיתון קטארי תחת הכותרת "אין אביב ישראלי באופק" טוען, למשל, כי מרבית המפגינים נגד ההפיכה המשטרית לא שינו את יחסם הגזעני כלפי הפלסטינים ולכן המחאות לא נושאות בשורה. מתוסכלים מהמבוי המדיני הסתום ומעלייתה לשלטון של ממשלה ימנית קיצונית, חלק מהפלסטינים רואים במחאות דרך להחלשתה של ישראל. "אני מקווה שבנימין נתניהו יצליח בתוכניתו להרוס את מערכת המשפט הישראלית", אמר למשל מוחמד דחלאן, המנהיג הפלסטיני הגולה בקטאר. "זה גם ככה עניין פנים-ישראלי, אז אני רק מקווה שהוא יצליח".

יחד עם זאת, בקרב הפלסטינים יש גם הרואים במחאות דגם לחיקוי ולביקורת על הרשות ועל הפלסטינים עצמם. זיאד אבו-זיאד, השר לשעבר לענייני ירושלים ועיתונאי ותיק, אמר: "אני חש עצב כאשר אני משווה בין מאות האלפים שמשתתפים בתנועת המחאה העממית בישראל לבין השתיקה המוחלטת בזירה הפלסטינית". אבו-זיאד הוסיף וקבל: "כבר יותר מ-15 שנה אנו חיים ללא פרלמנט וללא דמוקרטיה ועדים לחקיקה שמתבצעת בידי אנשים שלא נבחרו ושאינם כפופים לעקרונות ולנהלים שנקבעו בחוק… ולמרות זאת, איננו רואים שום פעילות מחאה עממית נגד הפילוג, או בדרישה שלא להתערב במערכת המשפט, או לקיים בחירות. עלינו לעצור ולשאול את עצמנו מה הביא אותנו לדרגת האדישות הזו".

כשמדובר בפלסטינים חשוב להדגיש כי גם הציבור הערבי בישראל אינו עשוי מקשה אחת ביחסו למחאות. מרביתו מודע לסכנות של ההפיכה המשטרית ומוטרד מהשלכותיה על האוכלוסייה הערבית, אך עם זאת נראה כי רובו מסרב לקחת חלק במחאות משום שהוא לא רואה בהן מענה לתביעותיו, שכוללות בין השאר את ביטול חוק הלאום.

3. הגישה השלישית מתעלמת מהמחאות בישראל או מדווחת עליהן בלקוניות מבלי להידרש לפרשנויות על השלכות המצב לגבי המשטר והחברה בישראל. גישה זו אופיינית לכל המדינות הקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל – מצרים, ירדן, טורקיה, איחוד האמירויות, מרוקו, בחריין וסודאן. ניתן לכלול גם את סעודיה ועומאן בקבוצה הזו. "השקט התעשייתי" ממדינות אלה נובע ככל הנראה משלוש סיבות עיקריות:

ראשית, לאור ההערכה שהתהליך המתחולל בישראל טרם הסתיים, מוקדם מדי להעריך ולשפוט את ההתרחשויות. שנית, ההערכה שללא קשר לתוצאות המחאות, ממשלת נתניהו לא תפגע ביחסים עם מדינות שיש לה יחסים דיפלומטיים עמן, ומכאן שהאינטרסים המשותפים לא ישתנו. ושלישית, דיווח מוגבר על המחאות בישראל עלול לעורר ציבורים ערביים מתרדמתם, וזאת לאחר ששליטי ערב הצליחו לדכא – אם באלימות ואם במענקים כספיים – את מחאות "האביב הערבי". אי לכך, דיווחים על מחאות לטובת הדמוקרטיה אינם משרתים את המשטרים האוטוריטריים הללו.

לסיכומו של דבר, היחס בתקשורת המזרח תיכונית למצב בישראל מבטא במידה רבה את מורכבות מקומה ומעמדה של ישראל באזור: אויביה מייחלים לקמילתה, ואילו ידידיה או בעלות בריתה מעדיפים להישאר על הגדר. באופן פרדוקסלי, דווקא הפלסטינים הם אלה שעשויים להיות מושפעים יותר מכל מהמצב, וזאת בשל המשך ההתעלמות של ישראל והקהילה הבינלאומית ממצבם. חולשת ישראל, כפי שהיא משתקפת לפחות בחלק מהתקשורת המזרח תיכונית, עלולה להיתפס כהזדמנות פלסטינית להשגת מטרותיהם.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב16 במרץ.

הפוסט היחס במזה"ת למצב בישראל מבטא את מורכבות מקומה ומעמדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפיכך, הדיווח של על מגעים מתקדמים לנורמליזציה בין ישראל וסעודיה בתיווך אמריקני לא היו בגדר הפתעה. מה שכן היה מפתיע זו הדרישה של מוחמד בן סלמאן, יורש העצר והשליט בפועל הסעודי, לקבל ערבויות ביטחוניות אמריקניות במקרה שסעודיה תותקף; ולא פחות חשוב מכך, תמיכה אמריקנית – ובמשתמע ישראלית – בקידום תכנית הגרעין משלה. מאידך, הסוגיה הפלסטינית – בניגוד לתפיסה המקובלת – לא היוותה אבן נגף, כאשר בן סלמאן הביע נכונות להסתפק בצעד ישראלי צנוע לטובת הפלסטינים.

הדרישה הביטחונית הסעודית לא הייתה יוצאת דופן, הואיל; וארצות הברית כבר העניקה בעבר לישראל, לירדן ולקטאר מעמד של "בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו". הייתה זו דווקא הדרישה הסעודית לגבי סיוע בפיתוח תוכנית גרעין משלה שהייתה עשויה להוות תקדים, הואיל וישראל מעולם לא הסכימה שאף מדינה מזרח תיכונית זולתה תפתח יכולת גרעינית, גם אם לצורכי שלום בלבד. למעשה, כל התוכניות להשגת גרעין של מדינות במזרח התיכון – למעט איראן עד כה – נכשלו אם בשל התנגדות המעצמות, או כתוצאה של תגובה צבאית ישראלית (עיראק,1981; וסוריה 2007) או כמו במקרה הלובי, הפסקת תוכנית הגרעין (2003) .

 מכה נוספת ליחסי סעודיה-ארה"ב

יום לאחר פרסום הידיעה המפתיעה על השיחות המתקדמות לנורמליזציה ישראלית-סעודית, פרסמו איראן וסעודיה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. לכאורה, היה זה צעד מפתיע; אולם, לאמתו של דבר הוא תולדה של שיחות המתנהלות בצנעה כשנתיים בין סעודיה ואיראן על אדמת עיראק ועומאן. הייתה זו סין שתווכה בין שתי המדינות וגזרה כמובן גם את הקופון. אפשר לשער – ובשלב זה מדובר בהערכה בלבד – כי יורש העצר הסעודי ניהל מדיניות כפולה מול ארצות הברית מצד אחד, וסין מצד שני. לאחר שהבין כי ישראל וארצות הברית אינן יכולות – או רוצות – לשלם את המחיר המופקע שדרש עבור נורמליזציה – הוא פנה לערוץ הסיני כדי לחתום על העסקה שהתבשלה זה זמן רב.

לחידוש היחסים בין סעודיה ואיראן, בתיווך סין, יש כמובן השלכות רבות, בעיקר לגבי מעמדה של ארצות הברית בממלכה. מדובר במכה נוספת ליחסי שתי המדינות, וזאת בעקבות המתיחות שנוצרה בעקבות המעורבות הסעודית ברצח העיתונאי חשוקג'י ב-2018 ואי ההיענות של יורש העצר לבקשתו של ביידן להגדיל את תפוקת הנפט הסעודית כדי להוריד את מחירי הנפט שנסקו בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה.

חידוש היחסים בין איראן וסעודיה בתיווך סיני עשוי להיתפס כתפנית דרמטית במערכת היחסים האזורית. ואולם, יש מקום להערכה יותר מורכבת המסתכלת על האירועים מצידה של ריאד, ולא מוושינגטון או מירושלים בלבד. ההיסטוריה מלמדת שסעודיה פועלת בהתאם לאינטרסים שלה שמשתנים בהתאם לשינויים בנסיבות. ישראל והמערב בכלל נוטים לנתח את הסביבה העולמית והאזורית במונחים בינאריים: הלנו אתה או לצרינו? הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן "המלחמה הקרה" – מי שלא תמך בארצות הברית נתפס כתומך בגוש הסובייטי, גם אם אימץ עמדה עצמאית.

מאידך, מדינות האזור – ובמיוחד מדינות המפרץ העשירות הסובלות משלל סכנות ואתגרים – משנות בריתות באורח תדיר. מדינות אלו מעדיפות לרוב מדיניות נטולת סיכונים ובמשתמע גם נטולת מחנות. גם כאשר הן בוחרות מחנה, הן משתדלות להישאר "קרוב לגדר" כדי שיוכלו לטפס עליה מחדש. כך למשל, איחוד האמירויות, שחתמה על "הסכמי אברהם" עם ישראל בתיווך אמריקני, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן ב-2022. היא גם מקיימת עמה קשרי מסחר ענפים. לאור הסנקציות המוטלות על איראן, איחוד האמירויות, במיוחד דובאי, הפכו לשער הכניסה של סחורות לאיראן. היקף הסחר בין המדינות הגיע ב-2021 לכדי כ-15 מיליארד דולר והוא נמצא במגמת גידול מתמדת. בשנים האחרונות, כשני שלישים מהיבוא האיראני הוא מאיחוד האמירויות. איראן מייבאת באמצעות האחרונה מחשבים ומוצרי אלקטרוניקה, מכוניות, פירות ומוצרי מזון, תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק ועוד שורה ארוכה של חומרי גלם ומוצרים. כך הפכה האמירויות ליצואנית הגדולה בעולם לאיראן.

דוגמה נוספת: האמירויות, סעודיה, בחריין ומצרים ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם קטאר והחרימו אותה ב-2017, אך בראשית 2021 תם החרם לאחר שמרבית דרישותיהן של המחרימות לא הושגו. ועוד: עומאן מקיימת קשרים טובים במקביל עם איראן ועם ארצות הברית ואף עם ישראל כאשר בפברואר האחרון התירה למטוסים ישראליים לטוס מעל שטחה. במלים אחרות, במקום מדיניות של "או-או", מדינות המפרץ מעדיפות מדיניות של "גם-וגם" ובעיקר לא לתמוך באף צד בהיבט הצבאי. זו הייתה הסיבה המרכזית לכך שבתחילת 2020 איחוד האמירויות הפסיקה את מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן.

 היחסים החשאיים עם ישראל לא ייפסקו

היגיון דומה קיים בהתקרבות הסעודית-איראנית. התקרבות זו תביא לדיווידנדים כלכליים נאים לסעודיה. כיום, היקף הסחר בין שתי המדינות זניח, אולם הפוטנציאל הוא גדול, במיוחד בכל האמור ביצוא סעודי של תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, כימיקלים, דשנים לתעשיית החקלאות ועוד. איראן, יש לזכור, משוועת למקורות חדשים ליבוא סחורות. לכך יש להוסיף שמחירי הנפט הגבוהים יחסית הרווחים בשוק הנפט הבין-לאומי מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאו לכך שאין מלחמה על שווקים בין שתי המדינות. האינטרס הסיני בפיוס זה הוא מובהק: הוא רק יכול להביא לירידת מחירי הנפט גם בתנאים של המשך המלחמה הרוסית-אוקראינית. יתרה מזו, ההתקרבות הסעודית-איראנית עשויה להוות בסיס להידברות לסיום המלחמה בתימן שנמשכת כבר למעלה מעשור. בטווח הזמן הקצר התקרבות זו תביא להפסקת תקיפות החות'ים מתימן על מטרות סעודיות.

האם ההתקרבות בין איראן וסעודיה תפגע ביחסי סעודיה-ישראל? אם להסיק מהדוגמה של השכנה, הרי שיחסיה של איחוד האמירויות עם ישראל פורחים במקביל ליחסיה הכלכליים הענפים של איחוד האמירויות עם איראן. באותה מידה יש להניח כי היחסים החשאיים בין ישראל וסעודיה לא ייפסקו, שהרי סעודיה צריכה לאבטח גם את אגפה האיראני במקרה של כישלון בזירה זו. לסיכום, לאור נסיגתה של ארצות הברית מהמפרץ, גם ערב הסעודית הצטרפה למחנה הדוגל במדיניות של "גם וגם".

המאמר פורסם ב"N12" ב-13 במרץ.

הפוסט במפרץ כמו במפרץ: סעודיה מחפשת "גם וגם" – וחותרת לגזור קופון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת נתניהו השישית נכנסה לתפקידה אחרי כשנתיים בהן יחסי ישראל-ירדן היו במגמת שיפור. ממשלת בנט-לפיד הוקירה את החשיבות האסטרטגית של הממלכה ההאשמית עבור ישראל, השכילה לבנות מחדש אמון הדדי ויחסי עבודה טובים עם המלך, והרחיבה את מסגרת שיתוף הפעולה בין המדינות. התפתחויות חיוביות אלו עמדו בניגוד לנתק ששרר בין נתניהו לעבדאללה בשנים האחרונות, ועל רקע זה הצהיר המלך ב-2019 שהיחסים בין המדינות הגיעו לנקודת שפל היסטורית. חוסר האמון של ירדן בנתניהו מושתת על סדרת חוויות שליליות, החל בניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל על אדמת ירדן ב-1997 (במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו) ועד החיבוק החם והפומבי שהעניק נתניהו ב-2017 למאבטח הישראלי שהיה מעורב בתקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן.

ואולם, החשש הירדני מממשלת נתניהו הנוכחית אינו נובע רק מזהות ראש הממשלה. הוא נוגע גם להרכב הקיצוני שלה, ולעובדה שלתפקידי מפתח בה מונו פוליטיקאים שתומכים בעמדה ש"ירדן היא פלסטין" ושמעוניינים לשנות את הסטטוס-קוו בירושלים, כולל באמצעות פרובוקציות. ירדן מודאגת במיוחד מהסלמה ישראלית-פלסטינית הואיל והיא המדינה שמושפעת באופן המובהק ביותר – לטוב ולרע – ממצב העניינים בזירה זו. באותו אופן בו ההגעה להסכמי אוסלו אפשרה לירדן לחתום כעבור שנה על הסכם שלום עם ישראל, כך מתיחות בין ישראל לפלסטינים מעוררת שוב ושוב הפגנות ומחאות ציבוריות בירדן, הנתפסות על-ידי המשטר כאיום על היציבות.

עבור ירדן, הסוגייה הפלסטינית אינה רק עניין דיפלומטי, היא גם עניין ביטחוני מהמעלה הראשונה. לאורך השנים, הדבר הוביל את ירדן לנסות מספר פעמים לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים. היה זה המלך חוסיין שסייע למאמצי התיווך של ארה"ב בין נתניהו ליאסר ערפאת בפסגת וואי פלנטיישן ב-1998; היה זה המלך עבדאללה שרתם ביעילות התנגדות בינלאומית לכוונות הסיפוח של נתניהו ב-2020 ושהוביל מהלכים למניעת התלקחות בירושלים סביב חודש הרמדאן בשנה שעברה. ירדן – יחד עם מצרים, צרפת וגרמניה – היא גם חלק מ"קבוצת מינכן", התארגנות בלתי רשמית שהושקה ב-2020 כדי לשמור על היתכנות פתרון שתי המדינות בתגובה לתוכנית טראמפ. מאז, מקיימת הקבוצה פגישות תקופתיות.

עם חזרתו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, ולמרות החששות העמוקים ומשקעי העבר, החליטה ירדן להושיט יד לקשר. עבדאללה בירך את נתניהו לרגל ניצחונו ואירח אותו בעמאן בחודש שעבר (ביקורו הראשון של נתניהו בחו"ל בקדנציה זו). ברמה המעשית, ירדן משמרת בשלב זה את היקף הקשרים עם ישראל, ובכלל זה ממשיכה ביישום הסכם החשמל והמים ששתי המדינות חתמו יחד עם איחוד האמירויות. גם התקרית סביב מסגד אל-אקצא בין השגריר הירדני לאיש ביטחון ישראלי לא הובילה לשינוי במגמה זו.

שיתוף פעולה עם ישראל משרת צרכים כלכליים וביטחוניים מרכזיים של ירדן (כשם שהוא משרת גם צרכים דומים של ישראל). עמאן מעוניינת לשמר זאת כל עוד לא מתרחשת הידרדרות ישראלית-פלסטינית שמחייבת אותה להוריד את דרג היחסים. השאיפה למניעת הסלמה עמדה במרכז ביקורו האחרון של עבדאללה בוושינגטון, בפעם השלישית במהלך כהונת ג'ו ביידן. הביקור התקיים על רקע עלייה בהיקף התקריות האלימות בין ישראלים לפלסטינים ועצם קיומו שיקף את התפקיד החשוב שהממשל מייחס לירדן בקידום היציבות האזורית והעיד על רצון אמריקאי בשיתוף פעולה. פגישת ביידן-עבדאללה היתה גם הזדמנות עבור ארה"ב להדגיש את מחויבותה לשימור הסטטוס-קוו בירושלים ולתפקידה של ירדן כשומרת המקומות הקדושים לאיסלאם בעיר. ארה"ב גם הדגישה בעקבות הפגישה את המחויבות המשותפת לה ולירדן לקידום פתרון שתי המדינות.

פגישת עבדאללה-ביידן יצרה פוטנציאל לצעדי המשך ממשיים שיוכלו לתרום ליציבות, לשלום ולשיתוף פעולה באזור. ראשית, ארה"ב וירדן צריכות להיערך במשותף לחפיפה הנפיצה הצפויה בחודש אפריל בין הרמדאן לפסח. עליהן לתאם מהלכים ולפעול עם ישראל והרשות הפלסטינית בהתאמה, במטרה לצמצם את סיכויי ההסלמה. הן יכולות גם לקדם משותף התארגנות חדשה של גורמים בינלאומיים בעלי עניין בנושא הישראלי-פלסטיני, שמחויבים לעשייה למניעת הסלמה וקידום שלום. הקוורטט – שמורכב מארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם – אינו יעיל כבר שנים. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא אפילו לא מתכנס.

מנגנון בינלאומי חדש לקידום שלום הוא הכרחי, גם אם באופן בלתי-פורמלי תחילה. ירדן תוכל להביא למנגנון כזה את שותפותיה ב"קבוצת מינכן" (צרפת, גרמניה ומצרים) ואילו ארה"ב תוכל להזמין את בעלות בריתה בקוורטט – האיחוד האירופי והאו"ם. שווייץ ונורווגיה, שהשליחים המיוחדים שלהם לאזור ביקרו בירושלים לאחרונה, רלוונטיות אף הן למהלך, כמו גם טורקיה – לאור נרמול היחסים שלה עם ישראל וקשריה הטובים עם הפלסטינים. גיבוש מנגנון שכזה ומיסודו יידרשו תהליך סדור של תכנון מדיניות באשר למטרות, הרכב והתנהלות המנגנון, על מנת להבטיח שהשפעתו תהיה רבה יותר מאשר יוזמות עבר.

ברמה האזורית, טוב תעשה ארה"ב אם תחדל מלנסות לשכנע את ירדן להצטרף ל"פורום הנגב". עליה לכבד את ההחלטה הירדנית להישאר מחוצה לו עד שתחול התקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני ולהשתמש בכך כזרז להתקדמות בערוץ זה. בינתיים, ארה"ב יכולה לפעול כדי שהאינטרסים הירדנים והפלסטינים יילקחו בחשבון בפסגת הנגב הבאה, שצפויה להתקיים בחודש מארס במרוקו. נוסף על כך, וושינגטון צריכה לפעול לחיבור ירדן והפלסטינים לפרויקטים אזוריים חדשים שמתאפשרים הודות ל"הסכמי אברהם" ומניבים תועלות ממשיות למדינות המעורבות בהם.

כיוון פעולה נוסף עבור ארה"ב הוא עידוד ירדן וסעודיה לפעול יחדיו לעדכון יוזמת השלום הערבית, על מנת להתאים אותה למציאות האזורית המשתנה ולהפוך אותה לתמריץ יעיל יותר לשלום. התנאים נראים בשלים לכך. ירדן מילאה תפקיד מרכזי בניסוח היוזמה, לפני יותר מ-20 שנה, וסביר שתסכים לעשות כן פעם נוספת. סעודיה, מצדה, חוזרת ומצהירה על מחויבותה ליוזמה ואף כינסה בשולי עצרת האו"ם האחרונה מפגש רב-לאומי בנושא עדכונה. מהלך שכזה יכול גם להתחבר לשאיפתו של נתניהו לקדם את יחסי ישראל-סעודיה.

לבסוף, חשוב שארה"ב תסייע לישראל ולירדן ליצור מנגנון ניהול סכסוכים משותף שיסייע לשתיהן להכיל ביעילות השלכות שליליות של הסלמה ישראלית-פלסטינית אפשרית ולמנוע את קריסת היחסים הבילטראליים. מנגנון דומה יוכל להועיל גם ליחסי ישראל-טורקיה, ובאפשרות ארה"ב לסייע גם למימוש הצורך הזה. ישראל מצדה צריכה להדגיש את מחויבותה להסכם השלום עם ירדן ולשימור הסטטוס-קוו, ולהבטיח שבעיות האמינות שפגעו ביחסים בעבר – לא יחזרו על עצמם מצדה.

לאחרונה הודיע ביידן כי בחר ביעל למפרט לשגרירת ארה"ב הבאה בירדן. על מנת שוושינגטון ועמאן יוכלו לפעול במשותף למניעת הסלמה ישראלית-פלסטינית וקידום שלום, חשוב שהסנאט יאשר במהירות את המינוי הראוי הזה. חשוב שבתקופה משמעותית כל-כך ליציבות האזורית לא יוותר ואקום דיפלומטי אמריקאי בירדן.

הפוסט ארה"ב וירדן צריכות להיערך יחד לחפיפה הנפיצה בין רמדאן לפסח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנתונים הכלכליים של שכנתנו מדרום מדאיגים ביותר. החוב הלאומי עומד על יותר מ־220 מיליארד דולר, מתוכו כ־155 מיליארד חוב חיצוני; מחצית מתקציב המדינה מיועדת להחזרת חובות; והלירה המצרית איבדה קרוב למחצית מערכה ושערה עומד סביב 30־32 לירה לדולר. מצרים נשענת באופן מסורתי על הלוואות מקרן המטבע ועל תמיכה מצד מדינות המפרץ בדגש על סעודיה והאמירויות. אלו האחרונות ניתנות באמצעות הפקדות מסיביות במצרים, שמשפרות את מאזן התשלומים וקופת המדינה, ובמתן ערבויות להלוואות ממוסדות בינלאומיים.

התמיכה מבוססת על חשיבותה העצומה של מצרים ליציבות האזורית, ועל כך שמשטרו של עבד אל־פתאח א־סיסי ניצב איתן מול האסלאם הפוליטי.האינטרסים הללו עומדים בעינם גם כעת. למרות זאת, לאחרונה ניתן לחוש ברמזים שמא חל שינוי בגישתן של מדינות המפרץ. שר האוצר הסעודי אמר במהלך הכינוס הכלכלי בדאבוס כי בעבר נהגו לסייע באמצעות מענקים והפקדות ללא תנאים, אולם כעת עובדים עם מוסדות מימון בינלאומיים, שברצונם לראות רפורמות. סימנים מדאיגים נוספים התעוררו לנוכח היעדרן של סעודיה וכווית מכינוס חירום שאיחוד האמירויות יזמה במחצית ינואר, שנועד לבחון דרכים לסייע למצרים ולירדן.

פרשנויות נוספות נתנו ביטוי נוקב ומדאיג למשבר הכלכלי במצרים. ד”ר ח’ליל אל־ענאני, במאמר שכותרתו “האם מנהיגי מדינות המפרץ נוטשים את מצרים?”, עמד על האינטרסים של מדינות המפרץ לתמוך בממשל המצרי, אולם תהה שמא אלו מפקפקים ביכולתו של א־סיסי להתמודד עם המצב. בנוסף מנה את הפרויקטים הגרנדיוזיים שהוא מוביל, כבנייתה של עיר הבירה המנהלית החדשה, ואת השליטה המעמיקה של הצבא במשק המצרי.

כותרת נוספת נוסח זו באתר הלבנוני DARAJ תהתה אם “ההיסטוריה חוזרת על עצמה” ואף השוותה בין חובותיה של מצרים בתקופתו של א־סיסי לאלו של החד’יב אסמעיל (!), ששלט במצרים במאה ה־19 והותיר חובות כבדים שהגבירו עד מאוד את התלות באימפריה הבריטית (השוואה היסטורית לא מחמיאה, עם קונוטציות בעייתיות).

יש להבין את נימות הביקורת כמעין קריאות השכמה לנחיצותן של רפורמות מתבקשות. אומנם שוררת דאגה מפני השלכות בעייתיות על הזירה הפנימית, אולם נראה שהציפייה להתנהלות שונה מצד הממשל המצרי מתחזקת.

באשר לישראל, מדובר באינטרס אסטרטגי מן המעלה הראשונה להבטיח יציבות במצרים ואת המשכה של מדיניות מצרית אחראית שמובילה אסטרטגיה אזורית משותפת מול האיומים הקיימים. בשנים האחרונות, מפגש האינטרסים האסטרטגיים בין שתי המדינות העמיק מאוד. כך גם האמון בין ההנהגות ללא קשר לזהות הממשלה. אלו באים לידי ביטוי מול רצועת עזה, במזרח הים התיכון ומול מדיניות החוץ האגרסיבית של טהרן.

ישראל חייבת לוודא מול הזירה האזורית והבינלאומית שחשיבות השמירה על היציבות במצרים תיוותר בעינה. שיתוף הפעולה בתחום האנרגיה, וייצוא הגז הישראלי למצרים שמהווה את אחד הערוצים העיקריים להכנסות עבור הקופה המצרית, חשובים מתמיד בנסיבות הנוכחיות.

אומנם אין ביכולתה של ישראל להשפיע על אופן ההתנהלות המצרית בביתה פנימה. אולם בירושלים חייבים לנהל מדיניות חוץ אחראית, שאינה מלבה הסלמה אזורית, בעיקר בזירה הפלסטינית, שבה מצרים, וירדן, ממלאות תפקיד חשוב ביותר. יעידו על כך פגישותיהם של ראשי המודיעין, המצרי והירדני, עם אבו מאזן במקביל לביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי באזור.

המאמר פורסם ב"YNET", ב-5 בפברואר 2023.

הפוסט ישראל חייבת לוודא שחשיבות השמירה על היציבות במצרים תיוותר בעינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"הגרדיאן" הבריטי פרסם בשנה שעברה ש-6,500 פועלים זרים נהרגו שם בעשור האחרון. בכלל, כלי התקשורת הנחשבים בעולם נותנים במה רחבה לביקורת על התנהלותה של קטאר בנושא אירוח המשחקים וההכנה לאירוע. לכך מצטרפות ביקורות ותיקות יותר על השפעתה המסוכנת של הנסיכות בעידוד טרור וערעור היציבות במזרח התיכון. חלקה בליבוי מחאות האביב הערבי ובעלייה ההיסטורית של האחים המוסלמים לשלטון במצרים היה לא מבוטל. בנוסף, קטאר מממנת את תנועת חמאס, מארחת בשטחה טרוריסטים והרשימה עוד ארוכה. ועם זאת, שורה של אירועים ותהליכים מדיניים שהתרחשו בשנתיים האחרונות הביאו לכך שהיא הפכה ממדינה מנודה למוקד משיכה עולמי, ולא רק לאוהדי כדורגל. המונדיאל רק מסמל את שיאו של תהליך זה.

תהליך הנרמול של קטאר החל בשכונה הקרובה שלה. שיתוף הפעולה בין מדינות המפרץ סביב המונדיאל מציג חזית אחידה של אינטרסים והבנות, אך מפגן סולידריות זה מגיע לאחר 4.5 שנים שבהן קטאר הייתה מוחרמת על ידי ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות ומצרים, שהאשימו אותה בהפצת אידאולוגיה רדיקלית. מדינות אלו סגרו את הנתיבים האוויריים, היבשתיים והימיים לקטאר וממנה. הפיוס שנערך ביניהן ב-2021 החזיר אותה לחיק המדינות הסוניות המתונות, ושמר על מעמדה כמדינה חזקה שאינה מתקפלת אל מול איומים וחרמות.

ועדיין, עם כל הכבוד לפיוס המפרצי, המנרמלת הגדולה של קטאר היא המעצמה הגדולה בעולם, ארה"ב תחת ממשל ג'ו ביידן, שהפכה אותה למדינה מקובלת ולגיטימית, יותר מערב הסעודית. בתחילת 2022 נפגש אמיר קטאר השיח' תמים בן-חמד עם ביידן והיה בכך למנהיג הראשון מהמפרץ לעשות זאת. בהצהרת הבית הלבן נכתב כי "הנשיא עדכן את האמיר על כוונתו להגדיר את קטאר כבעלת ברית מרכזית מחוץ לנאט"ו".

כוונה זו מומשה במרץ 2022 וזיכתה את קטאר בזכויות יתר בנוגע לרכישות נשק ושיתופי פעולה ביטחוניים עם ארה"ב. מאז נמנע ביידן מביקור באיחוד האמירויות, ערך ביקור צונן למדי בערב הסעודית ובהמשך ניהל קרב דיפלומטי עם יורש העצר מוחמד בן-סלמאן בעקבות השפעתו על צמצום מכסות הנפט. בשיאו של המשבר הגיעה משלחת אמריקנית לביקור רשמי בקטאר ובכך חידדה את ההבחנה שממשל ביידן עושה בינה לבין שכנותיה – הבחנה שבתקופתו של ממשל טראמפ עבדה לטובת האחרונות.

קטאר זכתה ביחס מועדף זה בעיקר בזכות תפקידה בנסיגה האמריקנית מאפגניסטן ב-2021, שהייתה מרכיב מרכזי במדיניות החוץ של ביידן עם כניסתו לתפקיד. קטאר שימשה מתווכת עם הטליבאן, הקימה מחנה פליטים אפגני שעדיין פועל בשטחה והעניקה תשתיות וסיוע מיידי לכוחות הצבא האמריקני במבצע המורכב. בסיס אל-עודייד בקטאר, שבו מוצב חיל האוויר האמריקני, שימש נקודת עוגן מרכזית למאות אלפי אפגנים שהועברו דרכו בעת הנסיגה ועשרות האלפים שקיבלו בו מקלט.

בשנתיים האחרונות זכתה קטאר ליחס אוהד גם מצד האיחוד האירופי, שבחר בה כמדינה המארחת של חידוש השיחות עם איראן. תפקידה כמתווכת עלה מדרגה עם המנדט שקיבלה מארה"ב בניהול הקשר עם טהרן, למרות ההתנערות הפומבית מקשר זה. תחת ממשל ביידן קיימו בכירים קטארים פגישות רבות עם עמיתיהם האיראנים בנושא חזרה לשיחות הגרעין ושחרור אסירים אמריקנים. מכאן מובן שקטאר נחשבת למדינה מקובלת ולגיטימית גם מצד גורמים קיצוניים כמו הטליבאן, איראן ושלוחותיה, שמעניקים לה את זכות התיווך.

מדינה שגודלה מחצית משטחה של ישראל, ומספר אזרחיה נאמד בכ-350 אלף איש בלבד, הצליחה להפוך לשחקן מרכזי באזור ולשחקן חשוב ומקובל בזירה העולמית. השנים 2022-2021 הן כנראה הטובות ביותר שידעה מזה זמן. המונדיאל נחשב לעוד שלב בתהליך הנרמול הבינלאומי שהיא עוברת, ולכן, הביקורות הרבות עליה לא יזעזעו בקלות את מרחב הלגיטימציה הגדול שלו היא זוכה כעת – משכנותיה המתונות, משכנותיה הקיצוניות, ממעצמות העולם ומעשרות אלפי המבקרים שיצביעו ברגליים ויגיעו אליה במהלך נובמבר ודצמבר השנה.

המאמר פורסם ב-Ynet בנובמבר 2022.

הפוסט המונדיאל רק ישלים את הנרמול של קטאר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ביום שלמחרת ראוי להביט על הצעדים הצפויים, בעיקר על מנת להימנע ממשבר ציפיות משני עברי הגבול.

בראייה הלבנונית

מבחינת לבנון, בטווח הזמן המיידי, יש לצפות שההסכם יאפשר להשלים את אספקת הגז שנדונה בחודשים האחרונים, ממצרים דרך ירדן וסוריה ללבנון. כזכור, מהלך זה לא הושלם עקב העובדה שוושינגטון לא נתנה ערבויות מתאימות לצדדים הנוגעים בדבר (מצרים וירדן) כי הסכם זה איננו מפר את הסנקציות הקיימות על משטר אסד בסוריה.

יש להניח, שארה"ב השתהתה במתן הערבויות המתאימות, גם כאמצעי לחץ על לבנון להשלים את ההסכם עם ישראל. זה לא יפתור אמנם את בעיותיה האנרגטיות של לבנון, אולם יש בו כדי להקל על המשבר החמור השורר כיום במדינה ביחס לאספקת חשמל.

ההסכם עם ישראל משגר אמנם מסר חיובי עבור לבנון, אולם אין בו כדי לענות באופן מידי על מצוקותיה הכלכליות. מעניין יהיה לעקוב אחר האופן שממשלת לבנון (ובעינה עומדת השאלה מתי תיפתר סוגיית בחירתו של הנשיא הבא) תתנהל מול קרן המטבע והבנק העולמי, ומול דרישותיהם לרפורמות טרם אישור הלוואות חיוניות ללבנון. רפורמות משמעותיות יחייבו את האליטה השלטת לצעדים פוליטיים-כלכליים, שיש להניח כי איננה מתלהבת לנקוט בהם. תפקיד מרכזי יהיה לציבור הרחב, כמו גם לקהילה הבינלאומית, לבחון עד כמה יעמדו על הרפורמות המתבקשות, אל מול אליטה שלטונית מושחתת ולא פופולרית.

בטווח הזמן הקרוב-בינוני, לבנון תבקש לנצל את ההסכם כדי להצטרף לשוק האנרגיה. חברת האנרגיה הצרפתית TOTAL התחייבה בהסכם להחל באופן מידי לקדוח בשדה קאנא על מנת לבחון את הפוטנציאל האנרגטי הטמון במעמקי הים. חיוני להזכיר את השותפות הנוספות בשדה זה: החברה האיטלקית ENI וממשלת לבנון. זו האחרונה החזירה לידיה את החלק בו החזיקה החברה הרוסית NOVOTEK (המוערך ב–20 אחוז), ועל-פי דיווחים שונים חברת הגז הקטרית מעוניינת להיכנס לשוק הלבנוני ולרכוש נתח זה.

חשוב ביותר בשלבים הראשוניים הללו לבצע תאום ציפיות מצד הממשלה הלבנונית (וגם החברה הצרפתית). ככלות הכול, מדובר בפוטנציאל לגז ונפט, אולם יש למצוא אותו.

יש להניח, שבעקבות ההסכם עם ישראל תבקש לבנון להאיץ את העשייה האנרגטית בכלל המים הכלכליים שלה. לבנון השלימה אמנם סבב מכרזים ראשון, אולם זה הניב לפי שעה קידוח אחד בלבד, שלא העלה בחכתו עתודות מוכחות. יש לצפות שלבנון תבקש לקדם את סבב המכרזים השני, שנדחה מספר פעמים, ולהתבסס על האווירה החיובית שההסכם עם ישראל מקרין. כך או כך, מדובר בתהליך ארוך, אמנם עם פוטנציאל מבטיח יותר בהינתן אקלים מדיני יציב יותר.

בראייה הישראלית

מבחינת ישראל, ישראל מצויה במצב שונה לחלוטין. היא כבר השכילה לרתום את גילויי הגז במימיה הכלכליים לתמורות מדיניות-אסטרטגיות משמעותיות וחשובות, כמו גם במישור הכלכלי-אנרגטי. ההסכם יסיר את סימני השאלה, שריחפו על פיתוחו של השדה כריש – לאו דווקא ביחס להיותו בתחום המים הכלכליים של ישראל, אלא אל מול פוטנציאל נפיץ של אי יציבות או הסלמה.

שאלת העתודות שיימצאו בשדה הגז הלבנוני קאנא (המשותף לשתי המדינות) תלויה כאמור בקידוחים שיתבצעו על ידי החברה הצרפתית. למרות שאין לזלזל בהכנסות עתידיות לישראל, לא מדובר באלמנט כלכלי משמעותי שישנה את תמונת המצב הלאומית מבחינתה של ישראל. חשיבותו המדינית, הנוגעת לאופן מימושו של ההסכם עם לבנון, עולה לאין שיעור.

זווית מעניינת, ואף חשובה, נוגעת למחלוקת הישראלית-קפריסאית סביב שדה הגז המשותף אפרודיטה-ישי. בעינה עומדת, ואף מתחדדת, התהייה הנוגעת לחוסר ההצלחה של שתי המדינות להגיע למנגנון מוסכם לגבי פתרונה של מחלוקת שכיחה למדי בשוק האנרגיה העולמי. מחלוקת שדווקא בזווית הלבנונית שלה מצאה מענה (שאמנם מומלץ עדיין להמתין ליישומו). מדובר בזווית חשובה ורלוונטית, דווקא לנוכח האטרקטיביות הגוברת של מזרח הים-התיכון עבור אירופה (בעקבות המלחמה באוקראינה). אירופה מילאה כידוע תפקיד משמעותי וחשוב, בעיקר מבחינתה של וושינגטון, גם סביב ההסכם הישראלי-לבנוני.

בזירה האזורית

מבחינת הזירה האזורית, ההסכם בין ישראל ולבנון מהווה מעין צפירת הרגעה אזורית עקב פוטנציאל ההסלמה שהיה טמון באי-הצלחתו של התיווך האמריקאי. הפוטנציאל להצטרפותה של לבנון למערך האנרגיה האזורי סבוך ומורכב, ומידה בריאה של סקפטיות לא תזיק. לבנון תצטרך לקבל החלטות לא פשוטות (עבורה) מול המערך האזורי המרשים שנבנה בשנים האחרונות לנוכח (ובזכות) גילויי האנרגיה בשנים האחרונות.

בעינה עומדת הזמנה פתוחה עבורה להצטרף לפורום הגז האזורי (EMGF), אולם דא עקא שמדובר במסגרת בה חברה גם ישראל. צעד ראשון מבחינתה יכול להיות בהצטרפות במעמד של משקיפה. מכל מקום סביר, שתוצאות חיוביות של הקידוחים הצפויים במים הכלכליים שלה יאלצו את לבנון לצעוד בנתיב קונסטרוקטיבי ומועיל.

הזירה הבינלאומית

החשיבות הרבה של ההסכם הישראלי-לבנוני עבור הזירה הבינלאומית, וארה"ב בעיקר, נוגעת לשני היבטים מרכזיים: נטרול פוטנציאל הסלמה באזור; ומסר חיובי ביחס לגיבושה של חזית אנרגטית מערבית מול רוסיה, אף אם סיכויי המימוש האנרגטיים מביטים שנים לא מעטות קדימה. מזכר ההבנה המשולש – בין ישראל, מצרים והאיחוד האירופי – שנחתם ביוני האחרון בקהיר, המחיש את החשיבות והאטרקטיביות של מזרח הימ"ת עבור אירופה. ההסכם הלבנוני-ישראלי משתלב היטב בכך.

לסיכום

יהא זה הוגן, ואף ריאלי, לנקוט בזהירות רבה אל מול הפוטנציאל החיובי הנובע מן ההסכם בין ישראל ולבנון. ההסכם מיישב אמנם את שאלת הגבול הימי ביניהן, אולם מבחנו העיקרי מצוי ביישום, ובאופן בו שני הצדדים, ולמעשה בעיקר ארה"ב, עליה מוטלת אחריות שאין להפריז במשקלה, תתמודדנה עם חילוקי דעות ומהמורות, שברור כי יצוצו ביניהן.

מן הצד השני, מדובר היה בהחלטות קשות שאינן ברורות מאליהן, ששתי המדינות/ההנהגות השכילו לקבל. זה ניכר בעיקר בזירה הלבנונית, המרובה שחקנים שבדרך כלל הוכיחו כי אין ביכולתם להתגבר על חילוקי הדעות והאינטרסים ביניהם, ונזקקו למשבר פוליטי-כלכלי חסר תקדים לגשר על הפערים ביניהם.

בה במידה, ישראל השכילה לזהות את שעת הכושר ולקבל החלטות מורכבות, ובנסיבות פוליטיות לא פשוטות (ערב בחירות), ש(עדיין) מייצרות אי שקט ובהירות בזירה הפנימית. העדפת הדרך הדיפלומטית, וזיהוי מפגש האינטרסים הייחודי בינה ובין לבנון, מעניקים לה נקודות זכות רבות וראויות.

ארה"ב שבה והוכיחה את חיוניותה הרבה באזור, דווקא בתקופה בה היא נתפסת (בצדק אם לאו) כמי שמפחיתה את מידת הקשב לאזור זה. אין זה המקום לנתח באריכות את התובנות והלקחים, שניתן ללמוד מן התיווך האמריקאי סביב ההסכם. אולם דבר אחד חשוב להדגיש: התכונה הנדרשת ממתווך היא בעיקר אפקטיביות ולאו דווקא אובייקטיביות.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-23 באוקטובר 2022

הפוסט ההסכם עם לבנון – היום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל הסכימה לקביעת קו 23 כקו הגבול הימי בין המדינות, כפי שלבנון דרשה. קו זה חוצה את מאגר הגז קאנא כך שחלקו הארי מצוי בתחומי לבנון ורק שטח קטן בידי ישראל. ויתור נוסף ביצעה ישראל כשהסכימה שגם החלק הישראלי הנכלל בתחומי המאגר יימסר ללבנון שתוכל לעשות בו שימוש לצורך חיפוש והפקת גז. בתמורה תזכה ישראל לפיצוי כספי באופן יחסי לכמות הגז שתתגלה במאגר ולגודל השטח עליו היא מוותרת.

המחיר הכלכלי שתשלם ישראל לא בהכרח יהיה גבוה. ראשית, טרם הופק גז כלשהו ממאגר קאנא והפוטנציאל הטמון בו איננו ברור. שנית, השטח עליו מוותרת ישראל קטן יחסית ויזכה אותה בפיצויים ההולמים את היקף השטח שאבד. תשלום פיצויים בתמורה להעברת שטח הוא פרקטיקה רווחת בפתרון מחלוקות ימיות בין מדינות. כך למשל, במרץ 2021 הביעה ממשלת ישראל בראשות נתניהו נכונות להתקדם בכיוון של פתרון סוגיית מאגר הגז אפרודיטה/ישי מול קפריסין באמצעות ויתור ישראלי על שטח ותשלום פיצויים. במקרה הנוכחי, התשלום יגיע מחברת האנרגיה טוטאל ולא מלבנון.

מבחינה כלכלית, ישראל תשלם אפוא מחיר סביר והוגן בתמורה לפתרון הסוגיה הסבוכה. עיקר הרווחים יבואו לידי ביטוי בתחומים הביטחוני והמדיני. בתמורה להסכמתה לקביעת הגבול הימי בקו 23 ולוויתור על מאגר קאנא, תזכה ישראל להכרה חוקית מטעם לבנון והקהילה הבין-לאומית ב"קו המצופים". מדובר בקו גבול בלתי-מוכר שקבעה ישראל באופן חד-צדדי עם הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000 ועובר לפחות בחלקו בתוך המים הטריטוריאליים של לבנון. ישראל דאגה למיקום הקו באופן שמשרת את האינטרסים הביטחוניים שלה.

אם אכן ישראל תזכה להכרה חוקית בקו זה כקו הגבול הבין-לאומי המוסכם בין המדינות, הרי שמדובר בהישג אסטרטגי מן המעלה הראשונה ובוויתור רציני מצד הלבנונים. כך יתאפשר לישראל להמשיך ולפעול בשטח המבטיח את צרכי הביטחון שלה, אך כעת תוך הכרה רשמית המעוגנת בידי החוק הבין-לאומי.

מעבר להכרה ב"קו המצופים", ההגעה להסכם על סימון קו הגבול הימי תוכל גם לאפשר את יצירתו של גורם מרסן נוסף במסגרת מאזן האימה וההרתעה המתקיים בין ישראל וחזבאללה. חשוב לא פחות, הסדרת גבול המים הכלכליים עשויה לסייע ללבנון להתמודד עם הקטסטרופה הכלכלית אותה היא חווה בשלוש השנים האחרונות – סוגיה שהיא אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

למעשה, בדיון על מנצחים ומפסידים סביב ההסכם הנרקם נדמה שיש רק מפסיד אחד – חיזבאללה. הפסד זה נובע מעצם חתימתו של ההסכם – אם אכן ייחתם. במשך שנים סיכל הארגון השיעי כל ניסיון להידברות בין ישראל ולבנון וכל ניסיון להביא לסוג של הסדרה שיש בה הכרה – גם אם עקיפה – בישראל.

במציאות בה חיזבאללה זקוק לקיומו של קונפליקט מתמשך עם ישראל על מנת להצדיק את פעילותו ולמעשה את עצם קיומו, הרי שאי-פתרון המחלוקת הטריטוריאלית משרת היטב את האינטרס של נסראללה ומאפשר לו, כל העת, להמשיך ולהחזיק בקלף מיקוח חזק אותו יוכל להציג לציבור הלבנוני בעת הצורך.

אלא שהמשבר הכלכלי חסר-התקדים שפוקד את מדינת הארזים הפך את הצורך להגיע להסדר שכזה מול ישראל נדרש כאוויר לנשימה, ונסראללה הפנים לבסוף כי אין לו ברירה אלא לאפשר את המהלך. הארגון נמצא ככל הנראה במצב הגרוע ביותר בתולדותיו מבחינת תדמיתו בלבנון. מתנגדיו, והם הולכים ומתרבים, רואים בפעילותו את הסיבה העיקרית למשבר החמור שפוקד את המדינה, ונסראללה הבין כי אם ימשיך לסכל את המגעים יראו בו הלבנונים הגורם שהוביל לכישלון המדינה במציאת האופק ליציאה מן המשבר.

נסראללה מעוניין כמובן להפוך את ההפסד לניצחון, אם לא במובנים מעשיים, אז לכל הפחות במובן התודעתי והתעמולתי. הדבר מסביר את החרפת הטון שלו בחודשים האחרונים ואת האיומים החריפים ששיגר לעבר ישראל בעניין הבטחת זכויותיה הימיות של לבנון. הדבר גם מתקשר ככל הנראה למשבר שפרץ בשבוע האחרון עם הצגתן של דרישות חדשות בידי הצד הלבנוני לביצוע תיקונים בטיוטת ההסכם. דרישות אלה נגעו, בין השאר, לסוגיית ההכרה ב"קו המצופים" כקו הגבול הבין-לאומי ולמידת יכולתה של ישראל להשפיע על תחילת תהליך חיפוש הגז הלבנוני בשדה קאנא.

היה זה ניסיון לבנוני של הרגע האחרון לסחוט מישראל ויתורים מהותיים שיקטינו את מידת ההישג שלה. הלבנונים קיוו שבשל הבחירות המתקרבות יצליחו לסחוט מלפיד ויתורים נוספים, וכי גם האמריקנים, שלהוטים להשלים את העסקה על רקע המלחמה באוקראינה, יפעילו לחצים שיובילו אותו להתקפל.

קבלתן של דרישות חדשות אלה הייתה מעקרת את הישגיה של ישראל, וטוב עשה ראש הממשלה שדחה אותן. הלבנונים טיפסו על עץ גבוה עם דרישתם לביצוע תיקונים בהסכם. מעבר לעובדה שלבנון זקוקה להסכם הרבה יותר מישראל, מה ששיחק תפקיד חשוב בהתגמשות היא העובדה שנשיא המדינה מישל עאון צפוי לסיים את תפקידו בסוף החודש, וכבר מסתמנים קשיים מהותיים במציאת מועמד מוסכם. בנוסף, על רקע הידרדרותה המבהילה של לבנון במהלך שנות כהונתו, ההסכם עם ישראל יהיה בלי ספק ההישג הגדול והחשוב ביותר שלו ולכן היה לו אינטרס לסיים אותו. גם ללפיד ולגנץ היה אינטרס לסגור את ההסכם עתה, תקופה קצרה לפני הבחירות הצפויות.

מדובר בהסכם טוב לישראל מבחינה כלכלית, ביטחונית, מדינית וגם תודעתית. עם זה, הסכם זה אין משמעו הסכם שלום והוא אינו כולל הסדרה של הגבול היבשתי בין המדינות. לאורך שני העשורים האחרונים מקפיד חיזבאללה לטפח ולהעצים את התביעה הלבנונית הבלתי מבוססת לחוות שבעא, ויש להניח שעל רקע אובדן הקלף של "חוות שבעא הימיות", ביטוי שטבע נסראללה עצמו, ישקיע הארגון כל מאמץ לפעול למען חיזוק התביעה הלבנונית לשטח זה ולסיכול כל אפשרות של הסדרה. על כן, פתרון לסוגיה זו אינו נראה באופק, אך אם בכל זאת יושג ביום מן הימים, ייתכן ונוכל להביט בהסדרת הגבול הימי כנקודת ציון מהותית בדרך.

בינתיים פרצה בישראל סערה פוליטית בשעה שיו"ר האופוזיציה תקף בחריפות את ההסכם המתגבש ואף הגדיל לטעון כי איננו חוקי ולא יחייב את הממשלה שתקום בראשותו. נתניהו טען כי מדובר בהסכם כניעה מביש מצד ראש ממשלה חלש שנכנע לאיומיו ולתכתיביו של נסראללה, וצפוי למסור לידיו באופן אישי שטח ריבוני ישראלי ומיליארדי דולרים שישמשו אותו כדי "לרכוש ולהתחמש בטילים וברקטות שיכוונו כלפי ערי ישראל".

אף שכאמור אין מדובר בהסכם שלום, יש לברך עליו. סוף סוף יהיה לישראל גבול, גם אם הוא בינתיים ימי בלבד. כל התנגדות להסכם תהיה פוליטית מעיקרה והיא תשחק לידיו של החזבאללה. יש גבול.

המאמר פורסם ב״N12״, ב-15 באוקטובר 2022

הפוסט בהסכם בין ישראל ללבנון יש מפסיד אחד – חיזבאללה הופיע לראשונה ב-Mitvim.