ואולם, הסכם השלום, שיצא לדרך בתחושה של התרוממות רוח וציפייה לשלום חם בין העמים, התדרדר עם השנים לשלום מדיני-אסטרטגי קר. אכזבות ממימוש של פרויקטים משותפים, מתיחות ומשברים חוזרים סביב ניסיונות לשינוי הסטטוס-קוו במקומות הקדושים בירושלים, וכמובן המשכו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיעדר תהליך מדיני, הלכו וקיררו את היחסים והביאו למשברים וחוסר אמון. וזה לא רק פספוס גדול, אלא גם תהליך מסוכן המאיים על ההישג המדיני-ביטחוני הגדול של הסכם השלום, שני אולי רק להסכם השלום עם מצרים. אחד המרכיבים שעיצבו את היחסים בין המדינות לאורך השנים, שהוא חלק מהותי מהמשבר ביניהן ועשוי להיות גם מרכיב בשינוי הכיוון, הוא מים.

כעס ותסכול

ירדן היא מדינה מדברית שסובלת ממחסור אקוטי במים. למרבית האוכלוסייה בה יש גישה למים, אך אספקתם אינה רציפה. משבר האקלים משפיע דרסטית על מאזן המים בירדן. משרד המים והחקלאות הירדני צופה הפחתה של 15 אחוזים בשיעור המים הזמינים עד 2040, דבר שיפגע גם בתשתיות הביוב ובהשבה לקולחין.

ישנם כשלים רבים בניהול משק המים הירדני, המתבטאים בין השאר בכך שיותר מ-40% מהמים המופקים אובדים בדרך בשל חיבורים לא חוקיים, דליפות ועוד. לכן גיבשה הממלכה אסטרטגיית מים לאומית, המתבססת על שיתופי פעולה הכרחיים עם שכנותיה, בראשן סעודיה וישראל, להן מקורות מים ואנרגיה, שיאפשרו פיתוח משק מים מוטה התפלה.

מציאות זו מניחה את המים וההידרו-פוליטיקה בליבת היחסים בין ישראל לירדן. הידרו-פוליטיקה היא הפוליטיקה של המים. בהגדרתה הקלאסית היא בוחנת את מערכות היחסים והאינטראקציות בין בעלי עניין הנוגעים בשימוש במקורות מים ובניהולם.

ישראל וירדן חולקות כמה מקורות מים – רובם ככולם באגן הירדן והערבה. הסכם השלום שהן חתמו ב-1994 כלל התייחסות מקיפה לחלוקתם של משאבי המים, וקבע בין השאר כי ישראל תעביר מדי שנה 50 מלמ"ק (מיליון ליטר מעוקב) של מים לירדן במחיר עלות. זאת כחלק מהסדרת יחסי המים והעברת מי הירמוך (שהם, על פי ירדן, משאב שלה) דרך הכינרת בחזרה לירדן. כמו כן, כלל ההסכם הקמה של ועדת מים משותפת לישראל וירדן, שניהלה את הקשר העיקרי בין המדינות למימוש ההסכמים בתחום המים. ב-2021, בימי ממשלת בנט-לפיד וכחלק מהסכמי אברהם, הכפילה ישראל את הכמות, וחתמה עם ירדן על הסכם שבו היא מספקת לממלכה 50 מלמ"ק נוספים (100 מלמ"ק סך הכל), במחיר גבוה יותר. תוקפו של ההסכם היה אמור לפוג במאי 2024 אך הוא הוארך בחצי שנה וצפוי לפוג בחודש הקרוב. כיום, 10% מצריכת המים בירדן מגיעים מישראל.

בין ירדן לישראל ישנו מאזן אינטרסים שנשמר יציב באופן יחסי מאז הסכם השלום ב-1994. עבור ישראל, כאמור, שיתוף הפעולה עם ירדן ויציבותה של הממלכה הם מרכיבים אסטרטגיים בביטחונה הלאומי. עבור ירדן, ישראל היא מדינה יציבה המסייעת לה ביטחונית ופוליטית בזירה האזורית, שותפה למיזמים כלכליים, חברה במחנה המדינות החוסות תחת ארצות הברית, וכן מקור מרכזי לייבוא מים. אספקת המים מישראל לירדן היא גורם משמעותי ביותר במערכת היחסים האסטרטגיים בין המדינות, ולפיכך גם במצבי משבר שמרה ירדן מכל משמר על אלמנט זה ביחסים. אולם, במציאות של המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, העמקת הכיבוש והסיפוח בגדה המערבית והמשברים הנשנים במקומות הקדושים בירושלים, התלות שנוצרה במדינת ישראל בתחום המים מעוררת כעס רב ותסכול בקרב העם הירדני.

פרויקטים לא ממומשים

במשך השנים נעשו ניסיונות להרחיב את שיתופי הפעולה בתחום המים. שלושה פרויקטים משמעותיים מהסוג הזה קודמו, אך לא הושלמו. האחד הוא פרויקט Red-Dead להקמת מתקן התפלה באילת ובעקבה והולכת המים לצפון ירדן, תוך העברת התמלחת לים המלח. פרויקט זה הועבר לצדו הירדני של הגבול לשם הפחתת הבירוקרטיה, אך הוקפא על ידי ישראל. פרויקט נוסף הוא שיקום נהר הירדן בשטח הדרומי. זהו פרויקט ייחודי באופיו, מכיוון שמרכיבים רבים שלו עוסקים בבניית קשרים בין תושבים משני צדי הגבול ובפיתוח כלכלי ותיירותי, שהופכים את השלום לעניין מוחשי הנושא עמו הטבות לאוכלוסייה. הסכמות לקידומו נחתמו בוועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים 2022 (COP27) בימי ממשלת בנט-לפיד, והוקפאו עם נפילתה.

פרויקט שלישי הוא "מים תמורת אנרגיה" (Blue-Green Prosperity), שבו התחייבה ישראל למכור מים מותפלים לירדן (200 מלמ"ק בשנה) כנגד התחייבות של ירדן למכור אנרגיה סולארית לישראל באמצעות תשתיות ייעודיות שיקימו לכך, כל זאת בשותפות עם איחוד האמירויות. פרויקט זה הוקפא עם פריצת המלחמה בעזה. היחסים בין המדינות הוזנחו על ידי ישראל עם השנים ואף נתפשו כמובנים מאליהם. זה השתקף גם בתחום המים. הפער בין הרצון לקדם פרויקטים משותפים בתחום זה לבין מימושם בפועל יצר תסכול עמוק בצד הירדני.

המחסור במים הוא גורם משמעותי בסכסוכים רבים, פליטות והגירה, וערעור יציבות פוליטית. תחת תנאי משבר האקלים, האיום בחוסר יציבות בגין מחסור במים במזרח התיכון גובר באופן ניכר. האיום החריף לא מדלג על מערכת היחסים בין ישראל וירדן, שכפי שתוארה למעלה, כבר כעת אינה נהנית מחוסן רב. אולם, התייחסות רצינית לנושא המים ואימוץ הידרו-פוליטיקה אפקטיבית טומנים בחובם גם הזדמנויות להשתמש במים ובדאגה המשותפת לזמינותם כמרכיב בחיזוק היחסים ושיתופי הפעולה. עד כה מי שהוביל את פוליטיקת המים היתה דווקא החברה האזרחית.

רעיונות ופרויקטים של שיתופי הפעולה בתחום המים נולדו וצמחו מתוך ארגוני חברה אזרחית אזוריים המשותפים לישראלים, ירדנים ופלסטינים בראשם אקופיס ומכון ערבה. הם היוו תשתית מדהימה, בעת של הזדמנות פוליטית לבניית השלום בין העמים והמדינות. ארגוני חברה אזרחית הפועלים באופן חוצה גבולות, עושים שירות חשוב למדינה בפיתוח, עיצוב וקידום רעיונות חשובים אלו. כל מרחב הגבול הישראלי-ירדני מחייב הסתכלות סביבתית-מדינית וקידום פרויקטים העוסקים בבניית שלום, מוכנות אקלימית, ושיקום סביבתי.

30 שנה לאחר החתימה על הסכם השלום, ככל שרוצים לשנות כיוון ביחסים עם ירדן, להבטיח את הסכם השלום והנכס הביטחוני-אסטרטגי, ולבנות מציאות של שלום ושגשוג, הידרו-פוליטיקה היא מאמץ חשוב ועיקרי. על הממשלה ומקבלי ההחלטות לתמוך ביוזמות הצומחות בשטח, ליישם הסכמים קיימים ולקדם תוכניות חדשות להתמודדות משותפת עם אתגר המים. שהרי מים הם חיים.

המאמר פורסם ב-6.11.24 באתר הארץ.

הפוסט מים למלך: הידרו-פוליטיקה נבונה עשויה להציל את הסכם השלום עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.

הפוסט דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סימולציה: ועידה אזורית לשיקום תשתיתי-סביבתי של מרחב עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, המונח "הגירת אקלים", כמו המונח "אסון טבע", מתעתע. אלה מושגים שמערפלים את המרכיב החברתי ובכך משרתים את בעלי הכוח. לפיכך, לא אציע נוסחה שרי אריסונית שלפיה האקלים נמצא בתוכי (אף שאני מודה שזה קורה, אחרי כוס קפה למשל), אך גם לא אטען שהאקלים מתחיל ונגמר בטמפרטורה ממוצעת וכמות משקעים. במקום זאת אטען שחוויית האקלים היא תוצר של חיבור בין תנאים ביו-פיזיים ובין תנאים פוליטיים, וגם התופעה שמכונה הגירת אקלים עונה על ההגדרה הזאת.

גם אם נשכח לרגע ששינוי האקלים הוא תוצר של פעילות אנושית ונניח שבצורת, לדוגמה, היא גזירת שמיים, הרי חלוקת מים בלתי צודקת אינה מידי שמים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך מגיעה ממעבר לפינה: ברקע מלחמת האזרחים בסוריה היו הקצאות מים בלתי שוויוניות והזנחת אזורים חקלאיים על ידי השלטון. כשחוסר הצדק הזה השתלב עם בצורות ממושכות, התוצאה היתה הגירת פנים ותסיסה אזרחית שתרמו למלחמה עקובה מדם. יש לנו סיבה טובה לחשוש מהתפתחויות דומות.

שנ"ץ במזגן וניפוץ מכלי מים

בשנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב קהילות רועים פלסטיניות שחיות בבקעת הירדן במרחב שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי C. המאפיינים הייחודיים של זירת הרעייה בבקעת הירדן הופכים אותה למקרה קיצון מרתק שניתן ללמוד ממנו על הגירת אקלים, או נכון יותר – על הגירה אקלימית-פוליטית.

האזור הוא דוגמה קלאסית למצב שבו מקום אחד, שמתקיימים בו אותם תנאים ביו-פיזיים, מכיל אקלימים שונים לחלוטין עבור אנשים שונים. האקלים שבו חי חננאל מהמאחז אינו אותו אקלים של עבדאללה מקהילת הרועים בוואדי הסמוך. הראשון יכול להשקות את עדר הבקר שלו מצינור המים שמזין את המאחז ו"לעשות שנ"ץ" במזגן, בעוד שהשני חי במתח תמידי הקשור לאספקת המים לאדם ולחי, ובחשש קבוע מהרס המחסות שמשרתים את בני משפחתו ואת בעלי החיים שברשותם.

האקלים בבקעה קיצוני. גם ללא שינוי משמעותי בכמות המשקעים השנתית, הרועים מדווחים על מגמה של סופות גשם מעטות ועזות יותר לצד ימי קור קיצוניים בחורף. הקייצים חורכים וגלי החום שנעשו שכיחים יותר הם כה קשים, עד שכמעט בלתי ניתן לתפקד בהם. העדר חיבור לתשתיות המים, החשמל והביוב אינו מאפשר מפלט או מנוח מהחום, היובש, האור המסנוור, האבק והניחוחות שחיות עדר מותירות סביבן.

השבריריות הזאת משרתת את מתנחלי המאחזים, שפועלים (במקרים רבים תוך שימוש בבני נוער) לדחוק את הרועים הפלסטינים אל מחוץ לשטחי C. הם לוחצים על הנקודות הרגישות ביותר שהן תנאי ליכולת לשרוד בתנאים הקשוחים של הבקעה. כשהבחורים האלה פושטים על קהילות רועים, הדברים הראשונים שהם עושים הם לרוב ניפוץ מכלי המים, שבירת הלוחות הסולאריים ולעתים גם נזק לסככות המגורים והצתת מספוא. אבל הפגיעה הקשה והמתמידה ביותר היא בחופש התנועה.

מרחב הולך ומתכווץ

הרועים בבקעת הירדן, כמו רועים אחרים בעולם, מחזיקים בידע מסורתי וקהילתי שאליו מצטרפים הניסיון והכישורים האישיים של כל אחד מהם, שיכולים לסייע להם בצליחת מצבים סביבתיים קשים. רועים בעולם מבצעים פרקטיקה שנקראת "טרנסיומנס" (נדידה עונתית): כשמגיעים הימים החמים, גוזזים את הצאן ועולים לגבעות כדי ליהנות מעשב שופע יותר, אוויר קריר ולעתים גם מהזדמנות לרעות בשדות שלף של חקלאים ולהשאיר להם בתמורה מתנות דשן בדמות גללים מפוזרים על פני השטח. כשמגיע החורף, בעלי העדרים ובעלי החיים יורדים בחזרה אל העמקים המוגנים מהרוחות.

הרועים מכירים היטב את אזורי המרעה, כולל מעיינות נסתרים ואזורים מוצלים, הם מיומנים בחפירה של בורות מים שקולטים את מי הנגר בחורף ויכולים לשמש להשקיית החיות בקיץ. הם יודעים לשחק עם גודל העדר ועם הרכבו בהתאם למשאבים שעומדים לרשותם ולצרכי משק הבית, הם יודעים כיצד לעצב את חלוקת התפקידים במשפחה בהתאם. בקצרה, חופש פעולה וגמישות הם מה שרועים צריכים כדי להמשיך לקיים את העדרים שלהם גם בתנאים קשוחים ומשתנים. השליטה הישראלית בשטחי C לקחה ולוקחת לא רק אדמות, אלא גם את הגמישות הקריטית הזאת.

יש אזורים שהגישה אליהם נמנעה לצמיתות באמצעות הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע או על ידי הקמת גדרות בידי מתנחלים באזור. עוד מונח מתעתע, "אדמות מדינה", מסתיר את הסיפוח הלא רשמי אך הממשי מאוד של הגדה למדינת ישראל. לצד הגבלות התנועה האלה מתקיימות גם חסימות תנועה שרירותיות שמתפעלים אנשי מאחזים, רבש"צים שנוטים לשתף פעולה עם המאחזים וחיילים המופעלים על ידי כל הנ"ל. כך רועה עלול למצוא את עצמו קם בבוקר, יוצא אל שארית שטחי המרעה שלו ונחסם באמצעות איומים או אלימות פיזית.

לנוכח הגבלות תנועה אלה והאלימות היוצאת מהמאחזים, נוצר גל כואב של הגירה אקלימית-פוליטית כפויה: כמה קהילות רועים פלסטיניות נשברו ועזבו את אדמותיהן, והטרנסיומנס נעלם מבקעת הירדן. משפחות רועים שבעבר עלו מצפון הבקעה לגבעות הקרירות של טובאס וקהילות בדואיות שטיפסו מצפון ים המלח לקווי הגובה הגבוהים יותר של אזור טייבה – כבר לא עושות זאת. כמו שהטרנסיומנס הקלאסי אינו נדידה אקלימית נטו אלא תופעה חברתית, תרבותית וסביבתית הבאה לידי ביטוי במיקום במרחב, כך גם התקיעות בשטחי המרעה הצחיחים והממוצים היא תופעה פוליטית-סביבתית, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוסר תנועה ובהתכנסות אל תוך מרחב הולך ומתכווץ.
חשיבותה של הנדידה

ביקורת על העדר חזון ליום שאחרי המלחמה עולה מדי פעם לכותרות. אך לרוב היא אינה מתייחסת לעתידנו האקלימי והסביבתי. בעתיד הזה, בין שנרצה בכך ובין שלאו, ההתחממות הגלובלית תמלא תפקיד משמעותי; ובין שנרצה ובין שלאו, גם עזה, הגדה ותושביהן יהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אם ישראל תצליח לקום מהמלחמה הזאת ולקיים איזשהם קשרים אזוריים, השלטון יצטרך לחשוב אחרת על תנועת אנשים במרחב. זה לא יהיה מובן מאליו – מדינות לא אוהבות אוכלוסיות נודדות. הן מעדיפות לדעת היכן הנתינים שלהן ממוקמים בכל רגע נתון, ובמקביל לשלוט ככל הניתן בכניסות וביציאות מהטריטוריה ואליה. מסיבות אלה יש נטייה לפיקוח ביטחוני (securitization) על אוכלוסיות בתנועה – מהגרים, פליטים או רועים. אך לצד הביטחון יש להביא בחשבון שיקולים נוספים של צדק אקלימי וחלוקתי, שמירה על זכויות אדם ושימור מערכות אקולוגיות-חברתיות. כך על הדרך עשויה להימנע גם תסיסה פוליטית של עקורים הנדחקים לשולי המרכזים העירוניים.

בעולם שמחוץ לשלולית המזרח-תיכונית כבר התחילו להבין את זה. בקהילה המדעית נשמעת יותר ויותר ביקורת על פיקוח ביטחוּני על בני אדם בתנועה, וארגון המזון והחקלאות העולמי FAO הכריז על שנת 2024 כעל שנת הגמליים ועל 2026 כעל שנת הרועים ושטחי המרעה, במטרה לעודד את כלכלת המרעה בדגש על פרקטיקות של נדידה. זאת, מתוך הכרה בערך הנופי, התרבותי והחברתי של מופעים כמו טרנסיומנס וצורות אחרות של פסטורליזם.

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי אי אפשר לצפות מישראל לוותר על פיקוח ביטחוּני על אנשים הנעים במרחב. אבל כן אפשר לזכור שהאקלים פחות דטרמיניסטי מהאופן שבו אנו נוטות ונוטים לראות אותו. האקלים נמצא בידיו של החייל שפותח וסוגר את השער שדרכו עוברות המשאיות שמובילות מים לקהילות הרועים. האקלים נמצא בטנדר של הרבש"צ שמונע מהרועה להגיע אל המעיין שהיה רגיל להשקות בו את צאנו. האקלים מגולם בגופו של נער הגבעות שמאיים על רועה בדרך לשדה שופע העשב ומאלץ אותו לרעות בגבעות מסביב למאהל, שם השטח כבר מיצה את יכולת ההתחדשות שלו ונותר צחיח.

המאמר פורסם ב-5.6.24 בהארץ.

הפוסט הגירה פוליטית בגדה: תושב מאחז חי באקלים שונה מזה של הרועה בוואדי הסמוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כלכלה כחולה במזרח הים התיכון: אקלים, אנשים ושגשוג אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך נפתח בהצגת עקרונות מנחים אשר עיצבו את ההמלצות המוצעות בכל תחום. לאחר מכן מפורטות ההמלצות לפי הפרקים המקצועיים – אנרגיה, מים, ביוב ובריאות, כאשר כל פרק כולל מספר חלקים:

(1) תיאור המצב ערב המלחמה.

(2) תיאור מצב קיים חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה.

(3) המלצות לפי טווחי זמן שונים (מיידי, בינוני וארוך), כולל התייחסות לתשתיות Off-grid.

(4) הצעות למנגנוני ביצוע מקצועיים.

הדוח מבוסס על תוצרי צוות חשיבה בהובלת אקופיס ומיתווים ונכתב על ידי מכון מיתווים ומומחים בתחומים הרלוונטיים.

הפוסט מסמך המלצות להקמה ובנייה מחדש של תשתיות מקיימות חיים ושל מערך הבריאות ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפער בין יכולותיה של ישראל לתרום למאבק בשינויי האקלים לבין מה שמתרחש בתחום הזה בפועל הוא תהומי. את האבסורד הזה הדגישו רבים מהמשתתפים בוועידת האקלים של "הארץ" שהתקיימה בסוף מרץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ראש המל"ל לשעבר אייל חולתא ומומחי אקלים שונים ציינו את הצמא והרצון של מדינות האזור לידע הישראלי בתחום – רצון שעדיין קיים גם לאחר 7 באוקטובר ומגלם פוטנציאל אדיר למינוף יחסיה האזוריים של ישראל. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש את החשיבות של יצירת קואליציות אזוריות לביסוס חוסן סביבתי במגוון תחומים – מביטחון אנרגטי עד ביטחון תזונתי.

הצורך הישראלי הדחוף לקחת חלק במשחק האקלימי-המדיני העולמי דורש, בין השאר, להתאים את מערך החוץ של ישראל לתנאים החדשים שמכתיב משבר האקלים. אך כדי שישראל תוכל להיות שחקן משמעותי בסדר היום העולמי החדש, עליה לבצע שינויי עומק.

בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל לשנות את תפישתה בנוגע לחשיבותה של סוגיית האקלים לעתיד יחסיה הבין-לאומיים של המדינה. במסגרת זו נדרש ייצוג של הזווית האקלימית בכל תהליך אסטרטגי של קבלת החלטות ביחסי החוץ של ישראל. מסמך מדיניות שפירסם לאחרונה מכון מיתווים מצביע על השינויים התפישתיים והארגוניים הדרושים כדי להתאים את מערך החוץ הישראלי למשבר האקלים ולהזדמנויות והאתגרים המהותיים שהוא מזמן לעתיד יחסי החוץ של ישראל.

סדר בבלגן

אל מול האתגר המורכב של משבר האקלים, נדרש מערך החוץ הישראלי למלא שני תפקידים מורכבים בזירה הלאומית, בזו האזורית ובזו הגלובלית.

ראשית, עליו לשמש ערוץ ללמידה, לסיוע ולפעולה משותפת בין ישראל לעולם בהתמודדות עם משבר האקלים. שנית, על מערך החוץ למנף את משבר האקלים כמרחב אסטרטגי לחיזוק יחסי החוץ של ישראל בעולם בכלל, וליצירת חיבורים אזוריים בפרט. לשם כך עליו "לייצא" באופן המיטבי את הערך המוסף הייחודי של ישראל בתחום זה.

זהו אתגר מקצועי מורכב: מערך החוץ הישראלי נרחב ממה שנדמה; על פי דו"ח מבקר המדינה, פועלים בארץ לא פחות מ-34 משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים המקיימים קשרים ישירים ועקיפים עם גורמי ממשל וארגונים בינלאומיים. עם זאת, הן על פי מבקר המדינה והן בבחינת פעולתם של משרדים שונים בהיבטי חוץ וסביבה, ניכר כי פעולתם מבוזרת ואינה מתקיימת במסגרת מוסדרת, קבועה או שוטפת. ראיה כואבת לכך היא הזחילה המתמשכת באימוצו של חוק אקלים לישראל, שעדיין לא נחקק. מעבר לכך שחוק זה הוא מרכיב אקוטי בהצגת מחויבותה הבינלאומית של ישראל לנושא, העדרו מדגיש את העדרה של מסגרת מסדרת, המעוגנת באופן ברור בחוק בישראל.

הפוסט האם דווקא משבר האקלים יחלץ את ישראל מהצלילה במעמדה האזורי והבינלאומי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיקום הנגב המערבי ושיקום רצועת עזה תלויים זה בזה, כפי שהשיקום הפיזי והמדיני תלויים זה בזה. ניתן להשקיע רבות בבניית חוסן חברתי וסביבתי בנגב המערבי, אבל כל עוד התשתיות הפיזיות של עזה מפורקות, והיא נשלטת על-ידי ארגון טרור או נמצאת בכאוס, תושבי הנגב המערבי יחיו בלב סכסוך, ולא יזכו לביטחון. מאמצי השיקום הפיזיים והסביבתיים לא יוכלו לצאת לפועל ללא יצירת מציאות מדינית אחרת שתאפיין את המערכת המשותפת. מדינות המפרץ כבר הצהירו כי לא ישקיעו דולר אחד בעזה, אם לא יתבסס פתרון מדיני שיבטיח שההשקעה הכל כך נחוצה שלהן לא תרד לטמיון בסבב אלימות נוסף בעוד זמן קצר. היות שכך, הסדר מדיני בין הנהגות פלסטיניות וישראליות מתונות לצד גיבוי וערבויות בין-לאומיות הוא הכרח לכל שיקום חברתי-סביבתי-אקלימי. הוא יניח בסיס של כבוד, הכרה הדדית ושוויון בין הקהילות, יפתח הזדמנות לגייס ולרתום את המערכת האזורית, ויאפשר פתרונות סביבתיים מקומיים ואזוריים.

התלות בין הפיזי-סביבתי למדיני הדדית. לא ניתן להגיע להסדר מדיני בר-קיימא, אם לא תוענק תשומת לב מספקת להיבט הסביבתי. ישנם מרכיבים סביבתיים הכרחיים לעיצוב ולייצוב של יחסי שלום במערכת המשותפת ולהבטחת חוסנו של הסדר מדיני, הרלוונטיים לשתי החברות החולקות את המערכת, וגם לתוכן פנימה: זמינות של משאבים חיוניים לחיים, חלוקה צודקת בין משאבים, חיזוק העצמאות והיצרנות המקומיות, הגדלת מגוון מקורות התעסוקה, האנרגיה, המים והמזון, החלפת ידע וסחורות וכן הלאה. נוסף על כך, הצורך לדאוג להיבטים הפיזיים-סביבתיים ולנהל אותם במשותף יכול לסייע לצדדים השותפים למערכת להתנסות בדפוסי פעולה מדיניים של תיאום, פעולה משותפת ויחסי גומלין חיוביים גם בתוך המערכת, וגם בינה לבין האזורים שסביבה.

התלות ההדדית בין המדיני לסביבתי היא שעומדת בבסיס התפיסה של "קיימות מדינית-סביבתית". הפנמת התלות ההדדית הזו מאפשרת לעצב מערכת שיש בה יציבות, איזונים וחוסן, מערכת שנמדדת באמצעות יכולתה לתמוך בשוויון, במגוון אנושי וביולוגי ובמערכות יחסים מיטיבות בין הקהילות, האנשים וסביבתם הפיזית. התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית מציעה לבחון את שאלת פיתוח הנגב המערבי בהסתכלות רב-ממדית הכוללת בחינה של המרחב שאינה כפופה לגבולות פוליטיים; לגזור את הפעולות מתמונת העתיד הרצוי; לנהל את המשאבים באופן שיאפשר הגדלה של המשאבים הזמינים לכול; להתאים לכל גורם את התפקיד המתאים לו בהתאם ליכולותיו, ועוד.

את התפיסה הזו יש לתרגם לפעולות קונקרטיות, שבמציאות הנוכחית עשויות להיתפס כדמיוניות. למשל, הקמת ועדת תכנון משותפת לשיקום הנגב המערבי ורצועת עזה, שישבו בה נציגים של הקהילות המקומיות והנהגה ישראלית ופלסטינית המוכנות לשתף פעולה. ועדת תכנון שכזו, שתושק במסגרת תהליך מדיני, ותתקיים בחסות מדינות האזור, ארה"ב והאיחוד האירופי, תוכל להתייחס למרחב הגאוגרפי כיחידה אחת, להתבסס על תכנון ארוך-טווח, לחסוך "מאמצים כפולים" ולקדם פעולות משותפות.

דוגמה קונקרטית נוספת הממחישה את תפיסת הקיימות המדינית-סביבתית היא הגדרת אזורים מפורזים צמודי-גדר ברצועת עזה ובנגב המערבי כשמורות ביוספריות או שמורות שלום. בדרך זו, בליבת המערכת המשותפת, במקום גדרות נבנים שטחים "אקס-טריטוריאליים", שחלים בהם קודים בין-לאומיים, ותפקידם לספק שירותי מערכת אקולוגית לקהילות מצידי הגבול, בדגש על גידול מזון, אנרגיה ממקורות מתחדשים ופעילות פנאי ורווחה. מימוש הרעיון מחייב פינוי של השטח מפגעי המלחמה, שיקום של הקרקע, והפיכת האזור לשמורה טבעית המקיימת מגוון ביולוגי. לכך יש להוסיף נדבך של פעילויות חינוך המחברות בין ערכים סביבתיים ואנושיים. בטווח הארוך יהפכו המרחבים האלה גם לאזורי מפגש בין-קהילתי.

ישנן דוגמאות רבות לפעולות קונקרטיות שניתן לעשות לאור התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית: הקמת שדה סולארי בניהול מקומי המחבר את ישראל והפלסטינים לרשת אנרגיה אזורית הכוללת את מצרים, ערב הסעודית ואגן הים התיכון; הקמת מרכזי כלכלה מעגלית חדשניים לטיפול בהריסות המבנים והשבת החומר לשימוש, הקמת תחנות ניטור ואיסוף ידע על היבטי הבריאות באזור עבור ניהול מושכל של החלטות בריאות, קידום חיבור תעסוקתי משלים מעודד שוויון, ניהול ופעולה משותפת לניצול מיטבי של משאבי המים והאנרגיה ויצירת מקורות חדשים, ועוד ועוד.

הדוגמאות נשמעות מופרכות ותלושות מהמציאות, כאשר צה"ל והחמאס נלחמים בעזה, ותושבי עזה והנגב המערבי עקורים מביתם. אולם בחירה לשקם בנפרד את הנגב המערבי ואת עזה תביא אותנו בחזרה לשישה באוקטובר – למערכת שאינה בת-קיימא. נכון, התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית קשה להגשמה, ואפילו לדמיון, אבל זו הדרך היחידה לבנייה של מערכת בת-קיימא ולשיקום אמיתי של הנגב המערבי.

מאמר זה פורסם ב"אקולוגיה וסביבה" ב-27 במרץ.

הפוסט שיקום מדיני-סביבתי בר-קיימא: הנגב המערבי ועזה יכולים לפרוח רק יחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיתוף פעולה בין מדינות לעיתים יכול להיות מאתגר, במיוחד באזור בו המציאות של סכסוכים פוליטיים היא חלק מהנוף. משבר האקלים, אשר משנה ומצמצם את המשאבים הקיימים עשוי לדחוק מדינות להסתגר בעצמן ולהיאבק על משאבים, או לשתף פעולה עם מדינות שכנות על אף קשיים פוליטיים. נייר זה מבקש לחבר בין שני האתגרים הללו – משבר האקלים והסכסוך הפוליטי – ולהציג את העקרונות המנחים להתמודדות משותפת עם שניהם יחד – כך שהתמודדות עם אתגר אחד, מסייעת בהתמודדות עם האתגר השני. על בסיס ידע וניסיון במזרח התיכון ובעולם, יוצגו עקרונות מרכזיים לעיצוב הסכמים אקלימיים המקדמים תהליכי בניית שלום הכוללים: הגדלת משאבים קיימים על פני חלוקת משאבים, בחינת תרחישי עתיד מדיניים-חברתיים כתוצאה מהסכמים סביבתיים, שימוש בהסכמים ליצירת נורמות וערכים חברתיים, בניית תשתית ידע משותפת ואיזון יחסי הכוחות בשלב המשא ומתן, הוספת היבטים מקומיים ואזורייםבהתייחסות לסכסוך ולהסכם, הישענות על אמנות בינלאומיות ותכנון אפקט "זליגה" למגזרים שונים. עקרונות אלו רלבנטיים ויכולים לסייע לקידום שלום גם בהקשר הישראלי-פלסטיני.

הפוסט הסכמים אקלימיים כתשתית להסכמי שלום עתידיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט משבר מים בירדן – סיכום סימולציה של משבר מדיני-אקלימי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגירת אקלים, או הגירה אקלימית-פוליטית, היא תופעה מוכרת, ההולכת ומתעצמת בעשורים האחרונים. למגמה זאת משמעויות עמוקות על מרחב ישראל-פלסטין משתי סיבות עיקריות: ראשית האזור הוא "נקודה חמה" של התחממות גלובלית. כלומר, עליית הטמפרטורה הממוצעת בו גבוהה מהעלייה הממוצעת בעולם, ומשק המים בו מצוי בסיכון; שנית, המרחב הוא יעד להגירה, וכן מתרחשת בו הגירת פנים שבדרך כלל זוכה להתעלמות. למסמך זה שני חלקים עיקריים. חלקו הראשון סוקר תופעות הגירה ונדידה ומציג התייחסות ביקורתית למושג "הגירת אקלים", היוצר את הרושם המטעה שאקלים עשוי להיות גורם בלעדי להגירה; וכן את הנטייה לביטחוּן (ביטחוניזציה) של הגירה ומהגרים. חלקו השני פונה אל מרחב ישראל-פלסטין, תחילה במבט מאקרו ובהמשך מתמקד בתופעות של מיקרו-הגירה. המסמך מאיר את המתח שבין שיתוף פעולה אזורי ומחויבות לזכויות אדם מצד אחד, ובין שאיפתה של המדינה למשילות בתוך גבולותיה מצד שני. הנתונים שעליהם נשענות הטענות המוצגות במסמך זה מבוססים על ספרות מחקרית ועל עבודה אתנוגרפית בקהילות רועים פלסטיניות בבקעת הירדן. זהו מקרה חקר המדגים את הנקסוס בין אקלים ומדיניות ואת הצורך האנושי בתנועה בלתי מופרעת במרחב – ראשית לשם שמירה על זכויות אדם, ובנוסף לשם מניעת מתח ביטחוני והגנה על ערכי טבע.

התחזיות מצביעות על שינויים אקלימיים דרמטיים במזרח התיכון וצפון אפריקה שיכללו עלייה של כ-1.4 מעלות בטמפרטורה הממוצעת עד אמצע המאה הנוכחית ושל 4 מעלות בסופה (העלייה בטמפרטורות הממוצעות תהיה חדה יותר בקיץ בהשוואה לתקופות המקבילות); ירידה כללית במשקעים של 20 אחוזים ועד 40 אחוזים במקומות מסוימים; שינוי בתזמון מופעי הגשם מהחורף האביב ולסתיו; עלייה בתדירותם של אירועי מזג אוויר קיצוניים כבצורות, הצפות ושריפות יער, כמו גם עלייה בקצב המדבור. על פי תחזית מאוחרת יותר, המתמקדת במשאבי המים בירדן ובמדינות הסובבות אותה ומשווה את תקופת הבסיס 1981 עד 2010 לתקופה שבין 2070 ל-2100, האזור יראה עליית טמפרטורה ממוצעת של 4.5 מעלות צלזיוס, ירידה של 30 אחוזים בכמות הגשם ועלייה של מופעי הבצורת השונים משמונה ל-25 בתוך 30 שנה. במקביל תיראה עלייה של 80 אחוזים באירועי חום ויובש.

מתבקש להתעכב על ציון שלושה סוגים שונים של מופעי בצורת בעבודתם של רג'סקהר וגורליק מ-2017 מאחר שבעבודה זו יש הצהרה מובלעת על הממד החברתי של הבצורת, וזאת במאמר שמחבריו אינם מדענים חברתיים. סוגי הבצורת שצוינו הם: בצורת מטאורולוגית המתייחסת לירידה בכמות הגשמים; בצורת הידרולוגית המתייחסת לירידה בזרימה בגופי מים; ובצורת חקלאית המתייחסת לרמת לחות נמוכה בקרקע.4 הסוג האחרון של הבצורת, שנגזר במידה רבה אך לא בלעדית מקודמיו, מצביע על חשש מפני שינויים בשימושי קרקע וכפועל יוצא על תמורות כלכליות, תזונתיות ותעסוקתיות באזור. נוסף על כך, שינוי האקלים באגן הים התיכון טומן בחובו איומים משמעותיים על בריאות הציבור כתוצאה מגלי חום, זיהום אוויר, מחסור במזון, מחסור במים וירידה באיכותם, וכן סיכונים הכרוכים בתופעות אקלימיות קיצוניות.

אוכלוסיות עניות ומוחלשות, שנגישותן למשאבים ולשירותי בריאות מופחתת, יהיו הראשונות להיפגע. עם זאת, למשבר האקלים באזורנו יש צד נוסף: הוא דוחף את ישראל ושכנותיה ליצירת שיתופי פעולה אזוריים בתחום המים, האנרגיה, ניטור שינויי האקלים, שמירת טבע ועוד. מיזמים כאלה, המפורטים בדו"ח חדש שנכתב במסגרת פורום האקלים הישראלי שיזם הנשיא הרצוג, עשויים אף ליצור קשרים עקיפים עם מדינות שלישראל אין איתן נכון להיום יחסים דיפלומטיים. הקהילה הבינלאומית, בדגש על ארה"ב ואירופה מעודדות שיתופי פעולה אזוריים כאלה, אולם היתכנותם תלויה במידה רבה ביחסי ישראל והרשות הפלסטינית.

הפוסט הגירה אקלימית-פוליטית במרחב ישראל-פלסטין הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנייר מנתח שלושה צירים תיאורטיים: (1) כוחן הפוליטי העולה של הרשויות המקומיות ביחסן עם המדינה, וכשחקניות משמעותיות בדיפלומטיה גלובלית; (2) העיסוק המקומי הגובר בסוגיות סביבתיות; ו- (3) קידום שלום סביבתי (Environmental Peacebuilding), ובוחן את ההיתכנות של חיבור הצירים, תוך הצגת דוגמאות רלוונטיות והתמקדות במרחב הישראלי-פלסטיני-ירדני. הטענה המרכזית העולה מהניתוח היא כי יש בידי השלטון המקומי הכלים וההזדמנות האפקטיבית לקדם שיתופי פעולה סביבתיים כמנוף לקידום יחסי שלום, וכי מהלכים מסוג זה חשובים במיוחד בתקופות בהן אין אופק מדיני. הנייר אמנם מתמקד בשלטון המקומי ובפוטנציאל קידום היחסים שלו באזור ישראל וסביבתה, אך התובנות הכלליות העולות ממנו יכולות להיות רלוונטיות לאזורי סכסוך נוספים בעולם.

הפוסט על תפקידו של השלטון המקומי בקידום שלום וקיימות מדינית-אקלימית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט שולחן עגול- גיבוש אסטרטגיה לייצוב תשתיות בריאות וסביבה ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אספקת מי שתייה נקיים וטיפול נאות בשפכים, לצד הכנסת מזון ותרופות, אלו צעדים ביטחוניים קריטיים מכמה סיבות:

● הענקת לגיטימציה לפעולה הצבאית – יצירת מצב הומניטרי סביר ככל הניתן ברצועת עזה הינה כלי מפתח לגיוס לגיטימציה פנימית, בינלאומית ואפילו אזורית, לפעולה הצבאית.

● הבטחת ביטחון החטופים והחיילים שברצועה – התפרצות מחלות זיהומיות תסכן באופן ישיר את האזרחים הישראלים החטופים, ואת חיילי צה"ל הנלחמים בתוך רצועת עזה וקיים חשש סביר להתפשטות מגפות בשאר חלקי הארץ.

● מניעת זיהום ארוך טווח שיפגע בתשתיות ובאוכלוסייה – אסון הומניטרי בעזה ייצר זיהומים ארוכי טווח שיפגעו במקורות המים הטבעיים, במתקני ההתפלה ובאתרי שאיבת מים, הן בעזה ובהן בישראל.

● מניעת הפניית משאבים מיותרים לטיפול באסון ההומניטרי.

● הבטחת השתייכותה של ישראל לעולם המערבי וחיזוק הברית עמו – ביטחונה של ישראל נשען יותר מאי-פעם על היחסים המיוחדים עם ארה"ב והשותפות בערכים עם העולם הדמוקרטי.

● הבטחת הדימוי העצמי וביסוס הזהות המוסרית והצודקת של ישראל.

נוכח האינטרס הישראלי למנוע אסון הומניטרי בעזה, על ישראל לבצע פעולות קונקרטיות לשיפור המצב ההומניטרי המיידי בדרום הרצועה גם תוך כדי לחימה, ומבלי לכרוך זאת בהכרח בהפסקת אש:

● וידוא אספקת מים בסיסית לאוכלוסיה אזרחית באזורים מוגדרים, תוך שימור תשתיות פועלות והפעלת מתקני ההתפלה, הכנסת כלור למערכות המים, והכנסת ציוד אחזקה לצינורות.

● צמצום כמויות הביוב שאינו מטופל על ידי הפעלה מיידית של משאבות הביוב, הכנסת דלק להפעלת המט"שים, וככל שניתן הפעלת המערכות דרך גורמי המקצוע של הרשות הפלסטינית.

● העברת אנרגיה מספיקה לצרכי המים והביוב על ידי הפעלת חלק מקווי החשמל בדרום הרצועה, ניטור הובלת החשמל, הכנסת דלקים תחת מנגנון הפיקוח ובחינת חלופות להעברת מערכות אנרגיה מנותקות מהרשת.

● פתיחת מעבר כרם שלום להעברת ציוד הומניטרי חיוני – מזון ותרופות – וזאת כדי להתגבר על החסמים בסיפוק הסיוע ההומניטרי ולהבטיח את מניעת המשבר, וכל זאת תחת פיקוח ושליטה ישראלים.

● לקדם גורם\גוף שיקשר בין גורמים רלוונטיים בישראל לבין המקבילים באו"ם כדי לייצר מיפוי ותמונת מצב מלאה של הצרכים, המיקומים, צווארי הבקבוק, התרומות, מימון הסיוע וכדומה.

* נייר מדיניות זה הינו תוצר של צוות חשיבה המורכב ממומחים ומומחיות מתחומי הביטחון, מדיניות החוץ והסביבה.

הפוסט הבטחת תשתיות קריטיות בעזה היא צורך ביטחוני ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק ממדיניותו נובעת מסדר יום נורמטיבי; כיצד ראוי שהעולם יתנהל ביחס לשמירת החיים על פני כדור הארץ. זהו סדר יום אשר משפיע ומושפע בין היתר מהמפה הפוליטית באירופה, בה מפלגות ירוקות התחזקו במדינות חברות רבות ובפרלמנט האירופי, וישנה תביעה ציבורית הולכת וגדלה לאמץ סדר יום מקיים.

חלק מרכזי של מדיניות הא"א נובע מאינטרסים עצמיים: אינטרס כלכלי להיות מוביל טכנולוגית בתחום הירוק כדי למשוך השקעות ולייצר מקומות תעסוקה, תוך מעבר למודל צמיחה בת-קיימא, ואינטרס מדיני לשמר ולחזק את מעמדו בעולם. לאלו נוסף אינטרס בטחוני הנובע מההבנה שסביבה העוברת טלטלות אקלימיות טומנת בחובה איומים של חוסר יציבות חוצי-גבולות ובהם: סכסוכים, טרור, פליטים והגירה, זיהום ועוד. בנוסף, גישת האוטונומיה האסטרטגית של הא״א, שמשלבת היבט כלכלי-בטחוני, ומבקשת להסתמך יותר ויותר על משאבים עצמאיים, מהווה זרז במעבר מתלות בספקי אנרגיה חיצוניים להפקת אנרגיה מתחדשת שתיוצר בתוך הא״א.

גם בישראל עלתה לאחרונה המודעות כי מערכת השיקולים בהקשר האקלימי אינה סביבתית גרידא, וכי לסוגיות אקלימיות השפעה רחבה על הביטחון הלאומי, הנובעת מכך שהמזרח התיכון הוא אזור פגיע במיוחד מבחינת שינויי אקלים ומהיותם של שינויי אקלים מכפילי איומים. להבדיל מאירופה, מודעות זו טרם תורגמה לכוח פוליטי או למדיניות לאומית סדורה.

בסד הלחצים השונים בו ישראל נתונה, וכחלק מאי-היציבות הפוליטית, סדר היום האקלימי נדחק לתחתית הרשימה, וכיום ישראל מציגה מדיניות אקלים שאינה מספקת בהשוואה למדינות מפותחות בא"א ובOECD. בתחום כמו מעבר לאנרגיה מתחדשת ישראל מפגרת אפילו בהשוואה לחלק ממדינות האזור המתפתחות, כמו ירדן ומרוקו. להבדיל, ישנם תחומים בהם היא מובילה, כמו ניהול משק המים ומענה למדבור.

בנייר זה נעמוד על הנכסיות הדו-כיוונית אך לא סימטרית בין הא"א לישראל בתחום האקלים. אמנם בתחום הבטחוני-מדיני אין שני ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, אך ברוב התחומים האחרים הא"א הוא השותף הראשי של ישראל. מתוך מוטת השפעתו הכלכלית של הא"א על ישראל נובעת גם יכולתו להשפיע עליה בסוגיות של מדיניות סביבתית ואקלימית. בנוסף, לא"א מגוון כלי מדיניות בילטרליים ואזוריים המכוונים להשפיע בתחום זה.

נייר זה טוען כי נכסיות הא"א עבור ישראל בתחום משבר האקלים מובילה בפער ניכר בהשוואה לכל גוף או מדינה אחרים. סביבתית, אנו מושפעים משכנותינו ומאקלים אזור המזרח התיכון, שקצב ההתחממות שלו הוא המהיר בכדור הארץ, אך בכל הקשור לאימוץ מדיניות אקלימית ולהשפעה כלכלית של המדיניות הירוקה, עיננו נשואות לאירופה. עם זאת, להשפעת הא"א יש מגבלות. הוא אומנם משפיע ברמת המיקרו וברמת הביניים על צעדים ומדיניות נקודתיים, וגם מציב את היעד אליו המשרד להגנת הסביבה שואף להגיע, אך ברמת המאקרו הממשלתית הכוללת, של חוק ומדיניות אקלים כלליים, השפעתו מוגבלת.

הנייר יעמוד על הפערים שבין מדיניות האקלים של הא"א לבין זו של ישראל, על החוזקות והחולשות של כל צד, ועל הכלים האקלימיים שהא"א מעמיד לרשות ישראל ושכנותיה, במטרה להתמקד בנכסיות הדו-כיוונית לנוכח האתגר האקלימי, ובצעדים אפשריים למימוש מלא יותר של נכסיות זו.

הנייר נחלק לחמישה פרקים. הפרק הבא עוסק בא"א, וסוקר את מדיניות האקלים שלו ואת כלי המדיניות שלו כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ, וכלפי מדינות דרום הים התיכון. הפרק השלישי בוחן את מקומה של ישראל בתכנית האקלים האירופית. לאחר הערכת מדיניות האקלים של ישראל, נסקרים היחסים הבילטרליים בתחום בין הא"א לישראל, ולאחר מכן המסגרות האזוריות. החלק האחרון בוחן את הנכסיות ההדדית ואת הצעדים שיש לנקוט בהם מצד ישראל והא"א כדי לממש נכסיות זו באופן מיטבי ביחסים הבילטרליים ובמסגרות האזוריות.

* מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר.

הפוסט נכסיות אקלימית: האיחוד האירופי, ישראל ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז COP21, שהתקיימה בשנת 2015 בפריז, רוב השיח בוועידות האקלים בשנים האחרונות נגע לאופן שבו יש ליישם את הסכם פריז, שלו שלוש מטרות עיקריות: להגביל את ההתחממות הגלובלית לפחות מ־2 מעלות צלזיוס ביחס לטמפרטורה שהייתה בתחילת המהפכה התעשייתית, ובשאיפה להגביל את העלייה רק ל־1.5 מעלות צלזיוס; להסתגל לשינויי האקלים ולבנות חוסן; להתייחס לסוגיית המימון הנדרש להתמודדות עם שינוי האקלים, תוך שימת דגש על הדרכים להסיט כסף מתחומים הפולטים גזי חממה לתחומים עם אפס פליטות או פליטות נמוכות של גזי חממה.

מגמה מפחידה
איחוד האמירויות, המדינה המארחת, הציבה ארבעה תחומים בראש סדר העדיפויות של הוועידה: הראשון, קידום מהיר של מעבר כלכלות העולם למבוססות אנרגיה נקייה; השני, גיוס המימון הנדרש כדי לעמוד ביעדים תוך הבטחת מימון מהמדינות העשירות למדינות העניות והמושפעות ביותר; השלישי, התמקדות באנשים, בפרנסה ובטבע; והרביעי, הפיכת הוועידה למכילה ביותר מבין ועידות האו"ם עד כה, כשהיא מקדמת שיתוף פעולה של שחקנים מגוונים, לרבות עמים ילידים, שחקנים תת־לאומיים וארגוני דת. ואכן, זו תהיה הפעם הראשונה מאז תחילת קיום הוועידות שבה האפיפיור צפוי להגיע ולהפציר במדינות העולם לפעול יחד להתמודד עם משבר האקלים.

אחד מנושאי הדגל של הוועידה הוא ה־Global Stocktake, שזוהי מדידה עולמית להערכת התקדמות המדינות לעמידה בהסכם פריז שהוזכר לעיל. סוג של הערכת מלאי. זהו נושא חשוב, כי ללא מדידה אמינה ושיטתית, אי אפשר לאמוד את הצלחת הפעולות להפחתת פליטת גזי חממה (מיטיגציה) והסתגלות לשינויי אקלים (אדפטציה), וכן להעריך את האמצעים הכלכליים והטכנולוגיים ליישום ההסכם.

מהמידע שכבר יצא בנושא המלאי, עולה תמונה שכבר הייתה ידועה קודם: המאמץ הקולקטיבי של המדינות להפחית את הפליטות אינו מספיק כדי לעמוד בסף ההתחממות של מעלה וחצי כפי שהוחלט בהסכם פריז.

בראייה מערכתית, מדהים לחשוב שעברו שמונה שנים מאז הסכם פריז, ורק השנה תפורסם המדידה הראשונה שתאפשר לומר בצורה סדורה ושיטתית שהמדינות אינן עושות מספיק. יש האומרים שהכלי הזה הוא טיפה בים – מעט מדי ומאוחר מדי. זה נכון, אך לצד זאת הצורך במדידה אמינה הוא חשוב כדי למנוע את תופעת ההתיירקקות ("גרינוואשינג"), כלומר, למנוע מגורמים שונים להטעות ולתת מצג שווא שפעילויות שונות תורמות למאבק בשינויי האקלים, בעוד המציאות בשטח מראה אחרת.

בכל אופן, אין די בכך. המדענים שהרכיבו את הדוח האחרון של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים (ה־IPCC) מזהירים שהשפעות שינוי האקלים מתגברות בשנים האחרונות מעבר למצופה. שנת 2023 ממשיכה את המגמה של שבירת שיאי טמפרטורות ממוצעות בשנים האחרונות, ושל מספר אירועי האקלים הקיצוניים ההרסניים בעולם.

לנוכח השלכות משבר האקלים, בראש סדר העדיפויות של הוועידה הקרובה צריכה להיות המשימה להפחית את פליטות גזי החממה. בשנים האחרונות, כדי לקדם את הנושא הזה, מספר רב של מדינות, ובעיקר מדינות האיחוד האירופי, קראו להפסקה הדרגתית – תוך קביעת תאריך סופי של השימוש בדלקים מאובנים כיעד מרכזי, עד לאיסור מוחלט של השימוש בדלקים אלה בעתיד. מדינות אחרות, בעיקר יצרניות דלקים גדולות, וכן מדינות מתפתחות אשר מסתמכות על הדלקים המאובנים כדי להצמיח את כלכלותיהן, לא תומכות בהצעה.

ואכן, בחודשים שלקראת הוועידה, השיח הוסט מדיון באיסורים, "המקלות", לדיון בצעדים חיוביים, "הגזרים". כלומר, במקום לדבר על איסור או הפחתה הדרגתית של השימוש בדלקים מאובנים, השיח שהתגבש והנרטיב המוביל להצלחת הוועידה הם שילוש השימוש באנרגיות מתחדשות והכפלה של צעדי ההתייעלות האנרגטית.

מצד אחד, שיח ששואף להרחיב את השימוש באנרגיות מתחדשות הוא חשוב וחיוני, כי בלי חלופות ממשיות ימשיכו לעשות שימוש בדלקים מאובנים. אולם מצד שני, ללא מקלות, לא יהיו תמריצים רציניים לצמצום פליטות.

עיסוק כזה בגזרים, תוך ויתור על המקלות, ישרת כלכלות חזקות שתורמות רבות למשבר האקלים. כך למשל מדינה שצפויה לראות בעין חיובית את גישת הגזרים היא סין, שפועלת ביתר שאת להגברת ההספק המותקן של אנרגיות מתחדשות במדינה, וגם נחשבת ליצרנית הגדולה בעולם בתחום הפאנלים הסולריים וטורבינות הרוח.

אולם לצד זאת, סין היא צרכנית כבדה של דלקים מאובנים וגם הפולטת הגדולה ביותר של גזי חממה בעולם. לכן, שיטת הגזרים מתאימה לה: היא צפויה להרוויח מעלייה בביקוש העולמי לאנרגיות מתחדשות, ולצד זאת היא לא תהיה מחויבת להפסיק את השימוש בדלקים מאובנים.

גישת ה"גם וגם"
העיסוק הנוכחי בקידום פתרונות למשבר האקלים, לרבות הרחבת השימוש באנרגיות מתחדשות וגיוס המימון הנדרש לכך, במקום העיסוק בהפסקת השימוש בדלקים מאובנים, אינו מפתיע. זה מתקשר ישירות לביקורת שנשמעה בעולם לפני כמה שנים, כאשר נודע שאיחוד האמירויות, מדינה שהתעשרה מדלקים מאובנים, צפויה לארח את הוועידה.

השנה אף בחרה איחוד האמירויות לתפקיד נשיא הוועידה את ד"ר סולטאן אל־ג'אבר, שר התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת, המשמש גם כמנכ"ל חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי (ADNOC). לנוכח היותו דמות מפתח בתעשיית הדלקים המאובנים, צצה ביקורת בעולם לגבי התאמתו לתפקיד זה. רבים בעולם קבעו מראש שהוועידה בדובאי תהיה כישלון, שכן לא ייתכן שאיש תעשיית הנפט ינהל שיחות שמטרתן צמצום השימוש בדלקים מאובנים. אחרים, גם בקרב ארגוני הסביבה בישראל, החליטו להחרים את הוועידה בטענה שזו צביעות.

הביקורת הנשמעת מובנת, אך לצד זאת, יש לזכור שמדינות רבות בנוסף לאיחוד האמירויות אימצו את גישת ה"גם וגם". איחוד האמירויות, כמו מדינות אחרות, מציבה לעצמה מחד יעדים משמעותיים בתחום האקלים ומבקשת לבצע מספר שינויים משמעותיים, הכוללים מעבר משימוש מסיבי בדלקים מאובנים לטובת שימוש באנרגיה סולרית ואנרגיה גרעינית והגברת ייצור אנרגיה מפסולת. אך מנגד היא ממשיכה לקדם פרויקטים המחמירים את משבר האקלים.

איחוד האמירויות, כאמור, אינה יוצאת דופן בהתנהלותה. רוב מדינות העולם חוטאות בהתמודדותן עם משבר האקלים. לפי דוח ניטור אקלים של ה־OECD שפורסם החודש, מרבית החברות בארגון לא עומדות ביעדים שלהן. בנוסף, רק בשנה האחרונה מדינות כמו ערב הסעודית, קטאר, מקסיקו ואפילו קנדה, בריטניה וארה"ב אישרו יחדיו מאות קידוחים חדשים של דלקים מאובנים, זאת לנוכח הביקוש הגבוה ברחבי העולם לדלקים אלה.

בהקשר זה חשוב להדגיש כי קידום קידוחים חדשים של דלקים מאובנים יוצר מציאות בעייתית להתמודדות עם שינויי האקלים, שכן פרויקטים אלה נועלים טכנולוגיות מבוססות דלקים מאובנים עשורים קדימה, כי המשקיעים בפרויקטים אלה מצפים לקבל החזר על השקעותיהם לאורך כל חיי הפרויקט.

ייתכן שזו אחת הסיבות להסטת השיח בחודשים שלקראת הוועידה מהפחתה הדרגתית עד איסור השימוש בדלקים מאובנים, לכיוון צעדים המקדמים חלופות – וזאת מתוך התפיסה הבעייתית שחלופות חדשות אלו יוכלו להתקיים לצד המשך השימוש בדלקים מאובנים עוד עשורים רבים קדימה.

חשוב להדגיש שמדינות המפרץ, ובהן גם איחוד האמירויות, מבינות שיצטרכו להיגמל מהשימוש בדלקים מאובנים, וכדי לשמר את יציבותן הכלכלית והחברתית עליהן להבטיח את המשך ההובלה שלהן בתחום האנרגיה בעולם. כדי לבסס מקור הכנסה אחר למשקיהן, הן חייבות לפתח יתרון יחסי בטכנולוגיות שיתבססו בעתיד, ולכן יש להן אינטרס מובהק להשקיע בפיתוח חלופות אנרגטיות.

לפיכך, בנוסף לחלופות ה"קלאסיות" ששואפות להפיק אנרגיה מהשמש והרוח, נראה כי בוועידה הנוכחית בדובאי יתפוס מקום רב השיח על אנרגיה מבוססת מימן ירוק ואנרגיה גרעינית. מדינות רבות בעולם מקדמות תחנות כוח גרעיניות כחלק מאסטרטגיות האנרגיה והאקלים שלהן. מגמה זו צפויה להתעצם בעיקר בקרב הכלכלות המתפתחות, אך גם ארה"ב מקדמת את המאמץ וצפויה להוביל בדובאי מחויבות בינלאומית חדשה לשילוש ההספק העולמי מאנרגיית גרעין עד שנת 2050.

אנרגיות הגרעין והמימן הן חלק מה"גזרים", וניכר שהן תואמות את השאיפות האמירתיות: אל־ג'אבר הצהיר השנה כי אנרגיה גרעינית היא מרכיב חשוב במעבר לאנרגיה נקייה. איחוד האמירויות נחשבת גם לחלוצה במזרח התיכון, כשהקימה ב־2021 מתקן תעשייתי לייצור מימן ירוק בפארק הסולארי בדובאי.

נראה כי הצורך להתמקד בגזרים – האצת השימוש בפתרונות טכנולוגיים להתמודדות עם שינוי האקלים – מאוד מתחבר להיותה של איחוד האמירויות מרכז עולמי לחדשנות ולפיננסים. איחוד האמירויות צפויה להציג בוועידה את מאמציה לקדם חדשנות בתחום שינויי האקלים, לרבות פרויקטים והשקעות במעבר לכלכלה דלת פחמן ושותפויות עם מדינות שונות. במסגרת הוועידה יהיה מתחם מיוחד לחדשנות ולעסקים, וכמו כן, מדינות שונות צפויות להקים ביתנים לאומיים כדי להציג את העשייה שלהן בתחום האקלים וליצור שיח בנושאי מפתח.

היכן ישראל?
גם לישראל צפויה נוכחות בוועידה, אם כי מצומצמת יותר מהתוכנית המקורית עקב המלחמה. ישראל, כידוע, לא נרתמת באופן מספק למאבק בשינויי האקלים. חוק האקלים, שנוסחו אושר לאחרונה בממשלה, לא מציב יעדים משמעותיים, וגם את היעדים שאושרו  ניתן יהיה, לפי הנוסח, לשנות. בנוסף, למרות התחייבויותיה להפחתת פליטות גזי חממה בוועידות האקלים הקודמות, פרסם לאחרונה המשרד להגנת הסביבה דוח שחשף כי בשנת 2022 כמות פליטות גזי החממה של ישראל גדלה בשיעור של 3.5% לעומת שנת 2021. גם מלחמת הפתע שאליה נגררה ישראל צפויה להשפיע על עמידתה במחויבויותיה הבינלאומיות.

בהקשר גיאופוליטי רחב יותר, המלחמה עלולה לעכב את הרחבת היחסים עם שותפות פוטנציאליות נוספות באזור, שנחשבות שחקניות מפתח במאבק המזרח־תיכוני במשבר האקלים. בראשן כמובן ערב הסעודית, שכינון יחסים איתה, בתנאי שינוצל נכון, יוכל לקדם שיתופי פעולה קריטיים באזור סביב משבר האקלים, במיוחד בתחומים האנרגטיים.

ערב הסעודית היא שותפה חשובה, במיוחד לאור העובדה שהיא מקדמת זה שנתיים את "היוזמה הסעודית הירוקה" להובלת מהלך סביבתי ואקלימי כולל במזרח התיכון. ככלל, ועידות האקלים שמות במרכז את הצורך של שיתוף פעולה בין מדינות במאבק בהתחממות הגלובלית. אם זה נכון בראייה גלובלית, זה כמובן גם נכון בראייה אזורית, ולכן ישראל צריכה לשאוף לראות כל פתרון שהיא מקדמת במאבק בהתחממות הגלובלית בהקשר המזרח־תיכוני.

ביכולתם של אינטרסים אנרגטיים ליצור בריתות מורכבות. מאחורי השאיפות האמריקאיות לחבר בין ישראל לערב הסעודית, ישנו בין היתר הרצון לפתח תשתית להובלה יבשתית של אנרגיה מהמפרץ לאירופה, על מנת לאפשר חלופה לצינורות הגז הרוסיים נורד סטרים 1 ו־2, נוכח מלחמת רוסיה־אוקראינה.

תשתית זו היא חלק מתוכנית שמובילה ארה"ב ליצירת מסדרון כלכלי מהודו לאירופה דרך המזרח התיכון, ה־IMEC. הפרויקט נכלל באסטרטגיה האזורית האמריקאית להגביר את האמון של שותפיה במפרץ הפרסי, ובמחויבות של וושינגטון לאזור תוך יצירת רצף גיאוגרפי מהודו, דרך המזרח התיכון, לרבות ישראל לאירופה.

פרשנים רמזו לא אחת כי הדחיפה לחימום היחסים של ישראל עם ערב הסעודית, מקורה ברצון להוצאתו לפועל של הפרויקט והידוק הברית נגד ציר ההתנגדות. אלה הביאו את איראן וגרורותיה לחולל מלחמה באזור, ולא בכדי מלחמת חרבות ברזל פרצה חודש לאחר חשיפת התוכנית במפגש פסגת מדינות ה־G20, שהתקיימה בניו דלהי בספטמבר.

המצב האידאלי יהיה שפרויקט מסוג זה, בתקווה שייצא לפועל, יאפשר את הקמתו של מסדרון הולכה לאנרגיות נקיות ממדינות עתירות שמש לאירופה. זאת כמובן בהלימה להתחייבויותיהן של כל המדינות בוועידות האקלים השונות לצמצום פליטות.

במציאות שבה ועידת אקלים עולמית מציעה גזרים ללא מקלות, ובה מדינות ממשיכות לאשר רישיונות לקידוחי גז טבעי – סביר יותר שאם פרויקט ה־IMEC ייצא לפועל, בשלב הראשון תוקם תשתית צנרת להולכת גז.

גם אם הצנרת במסגרת ה־IMEC תאפשר בעתיד הובלת מימן ירוק ממדינות המפרץ לאירופה, כפי שהשותפות הצהירו, כל עוד אין תשתיות והתאמות נחוצות להובלה ולשימוש מסחרי במימן – הצהרות אלו ריקות מתוכן, והצנרת צפויה להזרים דלקים מאובנים לאירופה.

מכאן כי כל התוכניות הללו, שמצריכות השקעות עתק ושהשלמתן צפויה לארוך כמה שנים, מעלות שאלות לגבי הרצינות של מדינות רבות באשר לגמילה שלהן מדלקים מאובנים.

שיטת הגזרים על חשבון המקלות מעלה גם שאלות לגבי רצינותה של ועידת האקלים, שכבר שנים זוכה לביקורות מארגוני סביבה ומהקהילה העסקית. הצלחתה של ועידת האקלים תימדד בחלקה לפי כמה היא תביא להפחתה בשימוש בדלקים מאובנים, ולא רק תקבע יעדים שאפתניים למעבר לאנרגיות מתחדשות.

נראה שמדי שנה בוחרות ועידות האקלים להתמקד בקידום צעדים להכנת התשתית לגמילה מדלקים מאובנים, אך בפועל הן דוחות את הגמילה עוד ועוד. דחיינות כזו היא אסטרטגיה קלאסית של מכורים, ויש לחדול ממנה כמה שיותר מהר על מנת להצליח להתמודד עם משבר האקלים. על פניו לא נראה שהשנה זה יהיה אחרת, אך עם זאת, הנמכת ציפיות טומנת בחובה גם את התקווה להתבדות.

המאמר פורסם ב-2 לדצמבר ב-מעריב.

הפוסט לרגל הועידה בדובאי: כך נוכל להתמודד עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחינת התנהלות מערך החוץ אל מול התפקידים והאתגרים המורכבים שמציב משבר האקלים לישראל ולאזור, מלמדת כי דרג מקבלי ההחלטות בנושאי מדיניות החוץ של ישראל ומתכנני מדיניות זו, טרם הפנימו את השינוי החריף שצפוי משבר האקלים לחולל בהתנהלות המדינית-דיפלומטית של מדינת ישראל בעשור הקרוב. תפיסת המחשבה הקיימת, ארעיות הפעולה, וההיקף המוגבל של המשאבים התפיסתיים והחומריים המוקצים לתחום מדגימים כי הנושא טרם זכה למעמד של נושא אסטרטגי מהותי בפעילות מערך החוץ הישראלי. כפועל יוצא, מערך החוץ פועל באופן מבוזר ובלתי מוסדר בנושאים הקשורים לשיתוף פעולה בינלאומי בנושאי אקלים.

התאמת מערך החוץ לאתגר של משבר האקלים מצריכה, בראש ובראשונה, שינוי תפיסתי עמוק – מעבר מהיגיון של עיסוק בנושא האקלים כ"אח חורג" – אלמנט חשוב אך צדדי ומשני לסוגיות האסטרטגיות העיקריות בהן עוסק מערך החוץ, לפיתוח גישה חדשה של דיפלומטיית אקלים2 הרואה במשבר האקלים משנה משחק מדיני אסטרטגי ונושא ליבה לאומי לעבודת מערך החוץ. העיסוק במשבר האקלים כסוגייה מדינית מאתגר את אופן המחשבה המסורתי על פרקטיקות של בניית יחסי חוץ, ועל השחקנים שאמורים להוביל את תהליך הבנייה. הוא למשל מגדיר מחדש את חשיבותם של גורמים לא-ממשלתיים – ארגוני חברה אזרחית, הקהילה המדעית-טכנולוגית והמגזר העסקי – וממצב אותם כמשתתפים פעילים בעיצוב מדיניות החוץ. בתפיסה רחבה יותר, אימוץ הגישה של דיפלומטיית האקלים יספק הזדמנות לבחינה מחודשת של היחסים בין המגזר הממשלתי והלא-ממשלתי בעיצוב יחסי החוץ של ישראל בכללותם.

באמצעות סקירת המבנה ופעילותו של מערך החוץ בישראל כיום בסוגיות אקלים וסקירת מקרי בוחן של מדינות וגופים בין-מדינתיים בחו"ל, מטרתו של מסמך זה היא לבסס המלצות לשינוי תפיסתי, שינויים מבנים-מערכתיים, וכן המלצות לפעילויות שונות בתחום האקלים אשר ישדרגו את התמודדותו של מערך החוץ אל מול שינויי האקלים. יישום השינוי התפיסתי בתחום דיפלומטיית האקלים ברמה הלאומית נשען על שלושה מרכיבים עיקריים: ראשית, עיגון והגדרת תפקידו של מערך החוץ בישראל במסגרת המאמץ הלאומי הישראלי להתמודד עם שינויי האקלים. שנית, שינוי מבני במערך החוץ עצמו – הגדרת גורם מתכלל אסטרטגי לטיפול בנדבך הבינלאומי של מדיניות האקלים של ישראל; חלוקת תפקידים פנימית ברורה בתוך המערך ושיפור התיאום הבין-משרדי בתחום באמצעות הקמת פורום ממשלתי קבוע; ושינוי מהותי בהיקף המשאבים והתשומות הניהוליות המוקדשות לתחום בתוך משרד החוץ. בהקשר זה, אנו רואים במשרד החוץ בבחינת מתכלל לאומי בכל הקשור לעיצוב הדיפלומטיה האקלימית של ישראל. שלישית, יצירת מערכות רב-מגזריות חדשות של שיתוף פעולה בין מערך החוץ הממשלתי והמערכות הלאומיות הלא- ממשלתיות בישראל.

הפוסט שדרוג מערך החוץ של ישראל להתמודדות עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בליבו של הפרויקט כמה עקרונות חשובים:  הראשון הוא שבעולם בו משבר האקלים הינו מרכיב משמעותי בעיצוב המציאות, על המערכת המדינית להתאים את הכלים, המבנה, והמשימות שלה להתמודדות וניהול המשבר השלכותיו; השני שהיערכות למשבר מאפשרת לבנות חוסן ולהפחית פגיעות, לזהות ולקדם הזדמנויות חדשות בדגש על שיתופי פעולה אזוריים, בעוד חוסר מוכנות למשבר עשוי להביא לפגיעה נרחבת באדם, בסביבה,במערכת המדינית וביציבות האזורית. והשלישי שעל כל פעולה אקלימית להיות מגובה בהיגיון מדיני ולהפך, כל פעולה מדינית חייבת להטמיע היגיון אקלימי אחרת הן לא יוכלו להתקיים לאורך זמן.

הפרויקט כלל שורה של מחקרים מרתקים, חלקם בוחנים נושא בצורה רוחבית כדוגמת שדרוג מערך החוץ, רשויות מקומיות אקלים ושלום, הסכמיים אקלימיים כתשתית לבניית שלום חלקם מתמקדים בסוגיה ייחודית ביחסיה של ישראל עם מחוז מסוים למשל בבחינת יחסי ישראל אירופה נבחנה הנכסיות ההדדית של הגרין דיל, במרחב הישראלי פלסטיני נחקר הנושא של הגירה אקלימית-פוליטית, באגן הים התיכון נחקר הנושא של כלכלה כחולה מקיימת, ובמזרח התיכון נחקרה סוגיית המים.

הפרויקט מציע תפיסה רעיונית שהכרחי להטמיע בכל פעולה מדינית במאה ה-21 הנשענת על רעיונות הקיימות ונתמכת על ידי היסודות: מגוון, עתיד, שיוויון וסביבה.

הפוסט קיימות מדינית אקלימית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט נכסיות אקלימית: האיחוד האירופי, ישראל ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרסום האחרון של "דאמור לפיתוח קהילות" ו"מכון ערבה ללימודי סביבה", מציג המהנדס ריבחי אל-שייח, לשעבר ראש רשות המים הפלסטינית, פתרונות מהירים יותר של אנרגיה מתחדשת, העשויים להקל בטווח זמן קרוב יותר גם על מצוקת המים החמורה בעזה. לדבריו, הרצועה מקבלת קצת יותר מ-200 מגה-ואט במקרה הטוב, בעוד שהביקוש הממוצע לחשמל הוא קצת יותר מ-500 מגה-ואט וצפוי לעלות על 700 מגה-ואט בקרוב מאוד, הודות לגידול באוכלוסייה. כתוצאה מכך, תושבי עזה מתמודדים עם פרקי זמן ארוכים במהלך היום (בין 8 ל-16 שעות), ללא חשמל.

המשבר האנרגטי משפיע ישירות גם על משבר המים בעזה ועל המחסור הן באספקה לצרכים בסיסיים – שתייה, בישול והיגיינה – והן בטיפול במי שפכים הממשיכים להיות מוזרמים לאקוויפר ולים התיכון, למרות שיפור שחל בשנים האחרונות. זיהום שנוצר משאיבת יתר וזיהום מי שפכים של אקוויפר החוף, מקור המים היחיד של עזה, שהינו משותף עם ישראל, הביא לכך ש-96.2% מהמים לצריכה הביתית של האקוויפר אינם ראויים לשתייה. כדי לסבר את האוזן אציין כי בעוד שדרישת המינימום של ארגון הבריאות העולמי (WHO) היא 100 ליטר מים ליום לאדם עבור כל צרכיו, ובישראל הממוצע הוא 200 ליטר ליום, צריכת המים היומית הממוצעת בעזה לאדם היא 88 ליטר.

הדו"ח מצביע גם על החשיבות של הגברת אספקת האנרגיה למתקני מים ותברואה, על מנת ליישם תוכנית אסטרטגית לשיפור הגישה למי שתייה ראויים, שיקום והרחבה של מתקני טיהור שפכים, מתקני התפלת מי-ים, תוכניות מיחזור ושימוש חוזר בשפכים מטופלים, תחנות שאיבה והגברה. לדברי אל-שייח, צריכת מתקני הטיפול השפכים צריכה לגדול לכ-130 מגה-וואט, כמעט 20% מהביקוש הצפוי לחשמל. יודגש כי גם כאשר קו ה-161 קילו-וולט ופרויקט הגז לעזה ייצא לפועל, הספקם לא יספיק כדי לתמוך בביקוש הגובר. זאת, כתוצאה מהגידול באספקת המים והטיפול בשפכים, ובמיוחד כאשר תוכניות בקנה מידה גדול טיפלו בשימוש חוזר בשפכים לצרכים חקלאיים.

פתרון מהשמש

אזור הגישה המוגבלת בתוך הרצועה, בגבול המזרחי בין ישראל לעזה והשטח בצד הישראלי, מציע הזדמנות לפיתוח מקורות לאנרגיה מתחדשת, אשר יוכלו לא רק לקדם את ישראל ואת מחויבותה של הרשות הפלסטינית לצמצום פליטת גזי החממה, אלא גם להקל על חלק מהמחסור באנרגיה בעזה, וליצור יותר יציבות באמצעות שיתוף פעולה לאורך הגבול. הפוטנציאל לאנרגיה סולארית לאורך כל השנה ברצועת עזה הוא חסכוני, עם קרינת שמש ממוצעת של 5.46 קוט"ש/מ"ר ליום. קרינת השמש הממוצעת משתנה בהתאם לעונה, ויכולה לרדת עד 2.63 קוט"ש/מ"ר ליום בדצמבר, ולהגיע לשיא של 8.4 קוט"ש/מ"ר ליום בחודש יוני. מספר שעות השמש השנתי הוא 2,861 בממוצע.

תושבי עזה כבר אימצו את השימוש בדוד שמש על גגות הבתים ואת השימוש במערכי פאנלים סולאריים, המאפשרים לחסוך מאות ג'יגה-ואט של חשמל. זאת לא הבעיה. האתגר המרכזי להרחבת ייצור האנרגיה הסולארית בעזה, הוא הקרקע המצומצמת הזמינה לבנייתם של שדות סולאריים. מאידך, העובדה שלא ניתן לנצל את השטח, 300 מטרים מהגדר בצד הפלסטיני בשל הגבלות ביטחוניות, מציעה הזדמנות ייחודית ליצירת יוזמה שיתופית כלכלית ירוקה.

בנייה של שדות סולאריים לאורך הגבול על מנת לספק חשמל לתושבים, עשויה להקל על המצוקה של תושבי הרצועה, תפחית את העומס על אספקת האנרגיה בישראל, ותפתור את משבר הטיפול במי השפכים המזהם את ישראל ופלסטין, את האקוויפר המשותף ואת החופים המזוהמים. יתרון פוטנציאלי נוסף הוא האפשרות לבניית יציבות בגבול עזה/ישראל. אם נתח מהותי של האנרגיה לעזה יבוא משדות סולאריים לעורך הגבול, אפשר להניח שחמאס יזהר מאוד מלפגוע בהם. לשדות סולאריים יש אלמנט מונע הסלמה מתוקף היותם נכס עבור שני הצדדים: לתושבי עזה – במישור ביטחון האנרגיה והמים, ולתושבי ישראל – במישור הביטחון הצבאי.

אל-שייח טוען כי מספר אתרים ממזרח לעזה ובסמוך לקו הירוק יספקו בקלות חיבורים נפרדים לאזורים השונים ברשת החשמל של עזה. לדוגמה, אזור הזקוק לשדה סולארי על מנת לייצר אספקת חשמל בשיא של 75 מגה-וואט (MWp), ידרוש כ-600 דונם. גם אם ייבנו שדות סולאריים רק בצד העזתי של הגבול, ורק 200 מטר מהשטח ינוצלו כאשר 100 המטרים הנותרים יישארו לאזור ביטחון, הדבר ידרוש 10,000 דונם של אתרים פוטנציאליים לשדות סולאריים. לו שני צדי הגבול יהפכו זמינים ביוזמה שיתופית של המגזר הפרטי, אספקה חדשה פוטנציאלית של אנרגיה לעזה תוכל להיות גם אספקה חדשה פוטנציאלית של משאב יקר יותר ממים או אנרגיה – תקווה לשני הצדדים.

המאמר פורסם בהארץ ב-3 לאוגוסט.

הפוסט לא רק חשמל ומים: שדות סולאריים בגבול עזה הם בסיס לביטחון ולתקווה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קידום פתרונות סביבתיים חוצי-גבולות בין הישראלים לפלסטינים על ידי החברה האזרחית, בהיעדר שיח על שלום, ככל הנראה לא יוביל להסכם שלום בטווח הנראה לעין. אך ביכולתם לפתור מצוקות בשטח המשפיעות על חיי היום יום של שני הצדדים. מערכת הקשרים המקצועית שמתפתחת ומקודמת על ידי החברה האזרחית, מציעה לדרג המקצועי והפוליטי בממשלה ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, לצד יוזמות ופתרונות מעשיים שנבחנו מראש בעיניים פלסטיניות וישראליות משותפות.

אחד הנושאים המרכזיים שמדגימים היטב את הפוטנציאל שבאסטרטגיה זו הוא הטיפול במי שפכים. ישראל הינה המדינה המובילה בעולם בתחום של מחזור והשבת מים לצרכי חקלאות. לעומת זאת בגדה המערבית, רק כשליש ממי השפכים נאספים בשטחי הרשות הפלסטינית, שליש מהשפכים הלא מטופלים משוחררים לסביבה ומזהמים אותה, ושליש מהשפכים זורמים לתוך שטחי מדינת ישראל ומטופלים במתקני טיהור שפכים בשטחי ישראל, שמחייבת את הרשות הפלסטינית על הטיפול בהם.

יש בעניין מעין אבסורדיות, שכן עם כל הקידמה של ישראל בטיפול במים, הפלסטינים – שהם שכנים מידיים, שותפים במקורות המים ותלויים בישראל בהיבטים רבים – נמצאים במקום שונה לחלוטין: סובלים ממחסור במים, ללא מערכות השבת קולחין, ומתמודדים עם מחסור במים לחקלאות. הפערים בין הצדדים עצומים ואת מחיר אי-השוויון גם ישראל משלמת ותשלם עוד בעתיד.

למחזור מים והשבתם לחקלאות יש יתרונות רבים, סביבתיים ומדיניים – הפחתת הלחץ על המקורות הטבעיים, מניעת זיהום נחלים וקרקע במי ביוב, אספקת מים יציבה לחקלאים בגדה וחיזוק החקלאות המקומית.

ישנן מספר אסטרטגיות לטיפול והשבה במי קולחין, כאשר העיקרון המנחה המרכזי הוא להתחיל בפתרונות בעלי פרופיל נמוך בהיקף קטן אשר תומכים ונעזרים בקהילות מקומיות. פתרונות אלו יכולים להיות מודולריים – ועם יכולת להתרחב בהדרגה. תחת המציאות הפוליטית הנוכחית, אסטרטגיות אלה עשויות להפחית פגיעה סביבתית, לחזק את חוסנן של קהילות מקומיות, לייצר שיתופי פעולה אזרחיים ומקצועיים, ובעתיד להוות תשתית לשיתוף פעולה מדיני נרחב.

האסטרטגיות המרכזיות המותאמות לאתגרי מרחב הגדה המערבית כוללות בין היתר –  

1. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים והעברת מי הקולחין על ידי צינורות למרכזים חקלאיים בגדה.

2. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים, בעלי קיבולת נמוכה יותר הסמוכים למרכזים עם צפיפות אוכלוסייה ולשטחים חקלאיים, לצד ניהול חוזי התקשרות ישירים עם חקלאים מקומיים.

3. החלפת מים בין ישראל לרשות הפלסטינית במקרים בהם מתקני טיהור השפכים רחוקים מאזורים חקלאיים אך קרובים לאזור הגבול עם ישראל. מכירת מים לישראל בהסכמי התקשרות, תמורת קניית מים באזורים חקלאיים פלסטינים הסמוכים למתקן טיהור שפכים (מט"ש) ישראלי תוך שמירה על סטנדרטים זהים באיכות המים ובמחיר, ומיקסום האיזון בין נפחי המים בקנייה ובמכירה.

דוגמה מעניינת לפרויקט שכבר נמצא בשלבי יישום, הוא פרויקט אל-בירה העוסק בהעברת קולחין לחקלאות, ומהווה דוגמה מצויינת לאופן שבו המעורבות של החברה האזרחית, ושיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים, תרמו למציאת פתרונות לבעיה סביבתית חמורה. תחנת אל-בירה מטפלת ב-2.5 עד 3.5 מיליון קוב שפכים, אשר מוזרמים לנחל ושם מצטרף אליהם ביוב גולמי מכפרים סמוכים. הפרויקט הציע להעביר קו קולחין ישירות ממתקן טיהור השפכים באל-בירה ליריחו לשימוש במורד. זהו פרויקט בו כולם מרוויחים: ישראל מרוויחה מניעת זיהום במעיינות מרכזיים ובשמורת טבע, הפלסטינים מרוויחים מי קולחין להשקיה באזור יריחו. הפרויקט היה תקוע כעשור עקב אי-הסכמה בין המנהל האזרחי ורשות המים הפלסטינית על מסלול הצינור באזור C. הפורום לדיפלומטיה סביבתית, מיסודו של מכון הערבה, נכנס לתמונה בשנת 2018 בשותפות עם המכון הפלסטיני "דמור לפיתוח קהילתי".

בתחילת הדרך, המנהל האזרחי, הגוף האחראי על הענקת היתרי בניה לצינור, לא קיים תקשורת ישירה עם רשות המים הפלסטינית. התערבותו של צוות הפורום הביאה את הצדדים לשיח ישיר, להחלפת מידע ולקביעת פתרון מקצועי המוסכם על כל הצדדים.  בהמשך, מכון הערבה ודמור גייסו יחדיו תרומות כדי להעסיק חברת הנדסה פלסטינית שתכין תכנית מפורטת לצורך הגשת בקשה להיתר בניה. גם פה, ארגוני החברה האזרחית עבדו יחד עם המנהל האזרחי, רשות המים הפלסטינית וחברת ההנדסה כדי לוודא שהתכנית שתוגש בסוף תעמוד בכל הקריטיריונים של היתר בניה ישראלי ורשות המים.  לבסוף, הושג היתר בניה לפרויקט לצד חלוקת תפקידים מוגדרת בין הצדדים השונים. במקביל, סייע מכון הערבה גם להקים את "התאחדות משתמשי מי קולחין" ביריחו – התאחדות של החקלאים באזור יריחו להסדרת השימוש בקולחין. שלב נוסף בתכנית עשוי להיות חיבור של מי ביוב מקלנדיה שהיום מזהמים את נחל פרת, לאותו מט"ש באל-בירה לטיהור ושימוש כמים נוספים לחקלאות ביריחו.

בהיעדר תהליך שלום בין ישראל והפלסטינים, אסור לנו להרים ידיים ולהגיד אין מה לעשות. מניעת הפגיעה בסביבה אינה סובלת דיחוי.  גם אם ברמה המדינית אנחנו עדיין תקועים, ברמה המקומית יש הרבה מה לעשות ולכך ישנו ערך כפול – סביבתי ומדיני.  

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-7 ליוני.

הפוסט בסביבה חמה כמו שלנו חייבים להשקות את השלום: קידום פתרונות בשטח לסוגיות מים בין ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משבר האקלים הוא מסוג המשברים המדגימים את התלות ההדדית הקיימת בין מדינות העולם בכלל ובין מדינות שכנות בפרט. זהו משבר גלובלי, אך ביטוייו הפיזיים הם אזוריים. על כן, יש יתרונות רבים לשיתופי פעולה ממוקדים וספציפיים לבעיות האקלים הייחודיות לאזור. מדינה לבדה, אף אם תפעל בצורה המיטבית ביותר למיתון ההשפעות בגבולותיה, עדיין תהיה פגיעה להשפעות חוצות גבולות של שינויי אקלים.

הצורך בשיתוף פעולה אזורי עשוי להפוך את משבר האקלים להזדמנות חסרת תקדים עבור מדינות המזרח התיכון להקמת מסגרת רב-צדדית – פורום אזורי להתמודדות עם שינויי אקלים. פורום זה יסייע להן להתמודד עם איומים סביבתיים משותפים, יפעל בהדרגה למניעת הסלמה ומתיחות בתחומים אחרים, יקדם דיאלוג ושיח ויביא ליצירת שיתופי פעולה אזוריים אסטרטגיים במגוון תחומים.

פורום שכזה הוא בגדר הכרח. כיום, המזרח התיכון הוא מהאזורים הבודדים בעולם ללא מסגרת רב-צדדית רחבה המאפשרת שיח ושיתוף פעולה סביב אתגרים חוצי גבולות. פורום אזורי יוכל להתעסק בתחומים, כגון: גיבוש תשתית סיוע הדדי באירועי חירום אקלימיים; פיתוח מערכת ניטור שתתריע על אירועי מזג אוויר קיצוניים; קידום מחקרים יישומיים בתחומי החקלאות המדברית וביטחון מזון; בניית רשת חשמל אזורית מבוססת על אנרגיות מתחדשות; הגנה על מערכות ימיות; הגדלת משאבי המים הזמינים; שיפור החוסן של שרשראות אספקה; פיתוח ואימוץ טכנולוגיות אקלים ועוד. כך יוכלו המדינות לזכות בפלטפורמה יציבה לחשיבה ופעולה אזורית וכן ברשת תמיכה רחבה וממוסדת שתאפשר מענה מהיר ומותאם לאתגרים סביבתיים ומדיניים. גם יכולתן לגייס משאבים לטובת הפרויקטים – תגדל.

יתרונות וחסרונות

פורום אזורי להתמודדות עם שינויי אקלים צריך להיות גוף עצמאי, המאגד ממשלות או ארגונים ממדינות שונות ומשמש כמסגרת מפגש ופעילות קבועה ומתמשכת. לפורום אזורי שכזה יהיה מבנה מוגדר, בעלי תפקידים, פרספקטיבה ומטרות אזוריות ברורות. התארגנויות דומות במקומות אחרים בעולם משמשות כמסגרות מפגש קבועות וארוכות טווח ולכן הן מאפשרות תהליכי היכרות ובניית אמון בין שחקנים, פתיחת ערוצי תקשורת נוספים בין מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים ובניית ערוצים רשמיים או בלתי רשמיים בין מדינות ללא יחסים דיפלומטיים. כמו כן, פורומים עשויים להגביר את יעילותם של תהליכי שיתוף פעולה באמצעות תהליך למידה הדדי על אודות האינטרסים והמניעים של כל השותפים ולצמצם הנחות ותפיסות שגויות.

לצד היתרונות, לפורומים אזוריים יש גם מספר חסרונות. קודם כל, הקמה והשתתפות בפורום אזורי דורשת השקעת משאבים כמו כוח אדם ותקציבים. נוסף על כך, הם מייצרים עוד מנגנונים ביורוקרטיים שעלולים להאריך תהליכי קבלת החלטות, או לחילופין, להפוך לפלטפורמה לניגוח הדדי בין מדינות. חסרונם המהותי ביותר של פורומים – המהווה לעתים גם יתרון – הוא התלות ההדדית הנוצרת בין השחקנים. היא מחלישה את הריבונות של כל צד ומחייבת אותו להוסיף לסל השיקולים שלו אינטרסים ועמדות של אחרים.

מדוע בשלה העת?

ריבוי הפעילות הדיפלומטית האזורית במזרח התיכון בשנתיים האחרונות, כולל שיקום יחסי קטאר עם שאר מדינות המפרץ, נרמול יחסי טורקיה עם איחוד האמירויות, סעודיה, מצרים וישראל, חזרתה של סוריה לחיק העולם הערבי, נרמול יחסי איחוד האמירויות וסעודיה עם איראן, וכמוב "הסכמי אברהם" – הם אינדיקציה מצוינת לכך שמדינות האזור מעדיפות בשלב זה שיח על פני עימות. האיומים האקלימיים, השינויים בתפקיד המעצמות באזור, בשילוב הנסיבות הדיפלומטיות וועידות האקלים COP27 שהתקיימה בשארם א-שייח בשנה שעברה וCOP28 שצפויה להתקיים באיחוד האמירויות בנובמבר-דצמבר, יוצרים תמריץ מובנה לשיתוף פעולה תוך-אזורי.

בשנים האחרונות צומחות גם יוזמות אזוריות הממוקדות בנושאי סביבה ואקלים וממחישות את דחיפות העיסוק בנושא. מארגון שיתוף פעולה במפרץ להגנת המרחב הימי מזיהומים, דרך ארגון שיתוף פעולה בין מדינות ערב לאו"ם בסוגיית השפעות שינוי אקלים על משאבי המים בעולם הערבי, ועד ליוזמה הירוקה בהובלת סעודיה שהושקה ב-2021 כדי להיאבק בשינויי האקלים ובתופעת המדבור. ביוזמות אלה ישראל אינה חברה, אך ישנן יוזמות אזוריות רבות בהן היא כן שותפה לצד מדינות עמן היחסים מורכבים, לדוגמה: "אמנת ברצלונה" העוסקת בהגנה על הים התיכון והיוזמה הקפריסאית להתמודדות עם שינויי אקלים. ישראל גם חברה בפורום הגז באגן המזרחי של הים התיכון ומובילה את "פורום הנגב" – שני הפורומים הללו אמנם לא ממוקדי אקלים וסביבה, אך מלמדים רבות על יכולתה של ישראל להשתלב במסגרות רב-צדדיות.

אתגריה של ישראל

ישראל רגילה לפעול במזרח התיכון באופן עצמאי יחסית וחוששת מיצירת יחסי תלות עם שכנותיה. היא מתפקדת במידה רבה כמדינת אי ולעתים נטען כלפיה כי אינה נוהגת כשותפה, אלא בפטרונות. חשוב שישראל תצא מנקודת הנחה ששיתוף פעולה אקלימי אזורי הוא אינטרס משותף ראשון במעלה גם עבורה, ותשכיל לנהוג בענווה, לבחור מתי לא להיות בחזית, להתפשר ולפתח יחסי תלות הדדיים.

אחד החסמים להשתתפות ישראלית בפורומים אזוריים ובמזרח התיכון בכלל הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל אמנם מבקשת להוכיח שניתן לקדם נורמליזציה עם מדינות ערב מבלי להגיע לשלום עם הפלסטינים ולרוב מבקשת לנתק את הפן המקצועי מהדיפלומטי, אולם הדברים קשורים. בחלק מהמסגרות האזוריות הקיימות יושבים ישראלים לצד פלסטינים, מה שמדגים את האינטרסים המשותפים של שני הצדדים ואת היכולת לעבוד יחד. החברוּת הישראלית ופלסטינית בפורומים אזוריים מאפשרת לשחקנים אחרים להשתתף במפגשים בלי צורך לבחור, ולכן מומלץ כי הפלסטינים יהיו שותפים מהשלבים הראשונים בעיצוב שיתוף הפעולה. ישראל והפלסטינים יכולים יחדיו למנף את חברותם בפורום משותף כדי להשיג תמיכה בפרויקטים המפתחים עצמאות פלסטינית, הגנה על מקורות מים ועוד. גם אם מדובר בנושאים מקצועיים צרים, שיתופי פעולה כאלו יכולים לתמוך בגיבוש יחסי אמון, שניתן יהיה אולי למנף בנסיבות פוליטיות משופרות לטובת הישגים מדיניים.

פורום אזורי הוא ערוץ תקשורת ישיר בין מדינות, בעל סיכוי לחיזוק שיתופי פעולה ולשיפור החוסן האזורי האקלימי ובעקיפין גם את החוסן המדיני של המדינות החברות בו. הדבר נכון במיוחד בהקשר של ישראל השואפת להיטמע במרחב, ושעל אף שהוחרגה מרוב המסגרות האזוריות לאורך ההיסטוריה, מקיימת כעת קשרים רשמיים ולא-רשמיים עם שחקנים אזוריים רבים. משבר האקלים נתפס כנושא "רך" אך הוא בהול ומשמעותי, ועל כן סביבו קל יותר למדינות לשתף פעולה. כדי למנף את אופיו חוצה הגבולות, בשילוב הנסיבות הדיפלומטיות האזוריות, מומלץ כי ישראל תקדיש תשומת לב ומשאבים נדרשים לנושא.

כך למשל, ישראל יכולה למנף את השתתפותה בפורומים קיימים על מנת לקדם סוגיות אקלימיות (לדוגמה שימוש בפורום הגז לקידום של אנרגיות מתחדשות, או הכוונת קבוצות עבודה בפורום הנגב להתמודדות עם תופעת המדבור); להוביל ערוצי פעילות בתוך יוזמות קיימות כדוגמת היוזמה הקפריסאית או אמנת ברצלונה בנושאים בהם היא מתמחה, כדוגמת ניהול משק המים; לחפש יוזמות בחברה האזרחית והעסקית שמחזקות חוסן אקלימי אזורי ולפעול למנפן ברמה המדינית; ולהשתמש במסגרות רב-צדדיות קיימות על מנת לקדם פרויקטים אקלימיים משותפים יחד עם הפלסטינים. פסגת האקלים הקרובה (COP28) באיחוד האמירויות היא הזדמנות ייחודית להתנעת כל אלה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-1 ליוני.

הפוסט פורום אזורי לשינויי האקלים הוא צו השעה, ולישראל יש הרבה מה להרוויח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך מבקש לבחון את הרעיון של הקמת פורום אזורי כמסגרת רב צדדית במזרח התיכון להתמודדות עם שינויי אקלים. המסמך מגדיר תשתית מושגית של פורומים, בוחן מאפיינים שונים של פורומים אזוריים בעולם, ומציג יתרונות וחסרונות של מסגרת כזו בכלל ובמקרה של ישראל בפרט. בנוסף, המסמך סוקר תשתיות והזדמנויות קיימות באזור המזרח התיכון שניתן למנף ומניח על הפרק הצעה להקמת פורום שיתוף פעולה אזורי בנושאי אקלים תוך ציון החסמים למיסוד פורום שכזה.

הפוסט פורום אזורי במזרח התיכון להתמודדות עם שינויי אקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך מבקש לבחון את הרעיון של הקמת פורום אזורי כמסגרת רב צדדית במזרח התיכון להתמודדות עם שינויי אקלים. המסמך מגדיר תשתית מושגית של פורומים, בוחן מאפיינים שונים של פורומים אזוריים בעולם, ומציג יתרונות וחסרונות של מסגרת כזו בכלל ובמקרה של ישראל בפרט. בנוסף, המסמך סוקר תשתיות והזדמנויות קיימות באזור המזרח התיכון שניתן למנף ומניח על הפרק הצעה להקמת פורום שיתוף פעולה אזורי בנושאי אקלים תוך ציון החסמים למיסוד פורום שכזה.

הפוסט פורום אזורי במזרח התיכון להתמודדות עם שינויי אקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישנם ארבעה עקרונות העומדים בבסיס הקיימות ובאים לידי ביטוי בשדה הסביבתי, הכלכלי והחברתי, והם שצריכים להנחות גם את הפעילות בשדה המדיני:

עתיד – שיח על קיימות בוחן את יכולת ההמשכיות של החברה או של המערכת. ההתנהלות בהווה צריכה להיות כזו המבטיחה את יכולתם של הדורות הבאים להתקיים ברווחה. בהתאם לכך, בתרגום לשדה המדיני, יש לגזור את הלגיטימציה של פעולות הנעשות בהווה מתמונת העתיד הרצויה ולאמץ פרקטיקות מדעיות בתהליכי קבלת החלטות.

שוויון – המושג "שוויון" בוחן היבטים של חלוקת המשאבים והכוח ומצביע על כך שככל שהפערים בין קבוצות גדלים, כך גם הקיימות תיפגע. כשישנן קבוצות עניות ללא גישה למשאבים שנאלצות להשתעבד לעבודה – הן בחלקן יכחדו ובחלקן ייצרו הפרעות לסדר החברתי; וכשישנן קבוצות עשירות שכל מטרתן היא להפיק מקסימום רווחים כאן ועכשיו, הן תנצלנה את המשאבים הטבעיים עד תום ותפגענה ביכולת של החברה להתקיים לאורך זמן. ובתרגום לשדה המדיני – יש לחזק את השוויון בין אנשים ובין מדינות, תוך הבטחת שקיפות ונגישות להזדמנויות לכל ותיעדוף רווחה לכולם על פני רווחים למעטים.

סביבה – אנו נמצאים כל העת בתלות-גומלין בין הסביבה הפיזית לסביבה האנושית שלנו. כחלק אינטגרלי מהסביבה, עלינו להיטיב עמה שכן היא המספקת לנו את תשתיות החיים. לכן, עלינו להבטיח חילוף חומרים מפרה עם מדינות אחרות תוך הבנת תלות הגומלין בין מדינות, והצורך בשיתוף פעולה סביב ניהול משאבים. משכך, עלינו לבנות את הגבולות כמרחבי מפגש ולא כקווים מפרידים. הבנה חשובה נוספת היא שהמשאבים הטבעיים והמדיניים שלנו הם מוגבלים ועלינו לטפח אותם, לנהל אותם ולשתף אותם.

מגוון – המגוון הוא זה שמבטיח איזונים של המערכת, ודואג להפרייה ההדדית ההכרחית לקיום. "מגוון" מתייחס לחיזוק מערכות יחסים על כל סוגיהן, תמיכה בקהילות ובאוכלוסיות שונות, ושילוב מגוון דעות בתהליכי קבלת החלטות.

איך זה פוגש את מדיניות החוץ?

אימוץ ארבעת העקרונות האלה מעניק הזדמנות להעריך בצורה אחרת את מדיניות הממשלה על כל היבטיה, טומנת בחובה הזדמנויות רבות ומחברת את ישראל לאתגרים הרלוונטיים של המאה ה-21.

1. ההכרח לגזור את הפעילות בהווה מתמונת עתיד רצויה מחייב את ישראל לבחון מחדש את מדיניותה ביחס לסכסוך המתמשך עם הפלסטינים – סכסוך ומלחמה אינם בני-קיימא בשום צורה. הם מייצרים הרס סביבתי כלכלי וחברתי בקנה מידה עצום, מפרקים קהילות ופוגעים בתנאי המחיה הבסיסיים ביותר המגיעים לכל אדם. במרחב שכזה אנשים הם חסרי תקווה ביכולת שלהם להגשים תמונת עתיד רצויה. תחת סכסוך ומלחמה, יכולת ההמשכיות של חברה נמצאת תחת איום מתמיד.

הנחת יסוד חשובה ביחסי החוץ של ישראל, היא שישראלים ופלסטינים חולקים סכסוך משותף ויחלקו עתיד משותף. בהסתכלות לעבר עתיד משותף, הפרדיגמה של קיימות מדינית-אקלימית מציעה לתעדף שאלות כמו "באיזו מציאות תרצו לחיות מחר?" ו"כיצד תרצו שהילדים והנכדים שלכם יחיו?" על פני השאלה "למי הזכות ההיסטורית על הארץ?" פרדיגמה זו מציעה גם לנתח תרחישים מדיניים שונים בהסתכלות ארוכת טווח ולבחון כיצד הם ישפיעו על אופיה של מדינת ישראל ועל רווחת תושביה. כיצד פתרון שתי המדינות, הקמת קונפדרציה או סיפוח חד-צדדי יראו בטווח הארוך? אילו עקרונות מדיניים יישמרו ואלו יידחקו? מה המחירים ומה הרווחים בכל תרחיש?

בהתאם לשאלות השונות – התשובות שונות, וכך גם המדיניות הנגזרת מאותה תמונת עתיד רצויה. גם אם ישנו מאבק בין תפיסות שונות בחברה הישראלית לגבי תמונת העתיד הרצויה, ההכרעה לגזור את הפעילות העכשווית תוך הסתכלות על תמונת עתיד, בוודאי מורידה מסדר היום אסטרטגיות נפוצות מאוד היום – כמו התפיסה של ניהול הסכסוך. אימוץ העקרונות הנוספים יורידו מסדר היום חלופה נוספת: אפרטהייד.

2. הכרה בקשר הקריטי בין מערכות סביבתיות ומערכות מדיניות, מחייבת את ישראל לקשור את גורלה עם שכנותיה ולקדם שיתופי פעולה אזוריים– מדיניות חוץ מקיימת מדגישה את תלות הגומלין המתקיימת גם בהיבט האקלימי וגם בהיבט המדיני. משבר מים בירדן או שקיעה והצפה של אזורי מגורים במצרים ישליכו על ישראל באופן ישיר. גם משבר כלכלי חריף במצרים, משבר פוליטי חריף בלבנון או מלחמת אזרחים נוספת בסוריה, ישליכו באופן ישיר על ישראל.

ישנה תלות הדדית בין מדינות גם כאשר המדינות נמצאות בסכסוך או בנתק דיפלומטי. ישנה גם תלות גומלין בין שלום ישראלי-פלסטיני לבין שלום בין ישראל למדינות נוספות באזור. היחסים בין ישראל והפלסטינים הינם חלק מהתמונה האנושית, חברתית, פוליטית ופיזית של האזור ולא ניתן לנתק בין הנושאים. עבור כל מדינות האזור, משבר האקלים יביא (וכבר היום מביא) לשינוי המשאבים הזמינים ותנאי המחיה. תחרות על משאבים יכולה להעצים סכסוכים ולהביא לחוסר יציבות פוליטית, אך מציאת דרכים להגדלתם ולחלוקה הוגנת שלהם יכולים להוות תשתית ליציבות ולבניית שלום. ההבנה כי מדינת ישראל היא חלק מהסביבה תעזור לראות את התלות שבין יציבות אזורית ושלום לבין חוסן וביטחון לאומי.

3. ההבנה שללא שוויון לא ניתן להגשים את תמונת העתיד, מחייבת את ישראל לדאוג לרווחה ולביטחון גם של החיים מחוץ לגבולותיה –פערים גדולים קיימים היום בתוך ישראל בהיבט הכלכלי, הגיאוגרפי, החברתי ואפילו האזרחי. אי השוויון העמוק הזה פוגע ביכולתה להתקיים לאורך זמן ומתדלק מתחים ושסעים המאיימים לקרוע את החברה, הכלכלה והמדינה. אולם, אי השוויון קיים גם בין ישראל ושכנותיה. ישראל עשירה מסביבתה הקרובה, חזקה ממנה צבאית לאין ערוך, ועד לאחרונה גם היתה יציבה יותר פוליטית לאין ערוך.

ניתן לשמוח על המציאות הזו, אך הפערים בין ישראל לסביבתה יוצרים מתחים ושסעים שמאיימים על קיומה, רווחתה וביטחונה. למשל, התפיסה הפלסטינית הרווחת לפיה פירות השלום של אוסלו לא חולקו בצורה שווה, ושישראל הצליחה לקטוף מהם בצורה מיטבית בעוד האוכלוסייה הפלסטינית לא נהנתה מאותה גישה לשוק הגלובלי ולהזדמנויות הכלכליות שנפתחו, תרמה את חלקה לאכזבה שנוצרה מתהליך השלום. גם היום, נוכח האתגרים שמדינות האזור מתמודדות עמן, על ישראל להציב כמטרה לסייע להן באמצעות העברה של מידע, טכנולוגיה, גיבוש מוסדות משותפים, הבטחת עזרה הדדית בעתות חירום, שותפות במוסדות אזוריים ועוד.

4. ההבנה שגיוון מערך החוץ הינו משימה קריטית להגשמת תמונת העתיד הרצויה –ישנם ציבורים רבים שאינם באים לידי ביטוי מספק בעיצוב מדיניות החוץ הנוכחית של ישראל – נשים, פלסטינים אזרחי המדינה, חרדים. היעדרם משולחן מקבלי ההחלטות פוגע במדיניות והזדמנויות רבות מפוספסות. אינספור מחקרים הצביעו על חשיבות נוכחותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות כדי לקדם שלום וביטחון – חבל שאין מספיק מהן במערך החוץ היום. אינספור הזדמנויות יכולות להיפתח בקשרים עם האזור יחד עם שילוב פלסטינים אזרחי המדינה במערך החוץ – חבל שאין מהם היום. וכך הלאה. על מערך החוץ להבטיח את הביטוי והנגישות של מגוון רב של תרבויות, שפות, תפיסות עולם וערכים למערך החוץ, תוך הבנה שלכל מטען וייצוג שהם מביאים איתם יש חשיבות וערך.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-30 במרץ.

הפוסט ארבעה עקרונות למדיניות חוץ אקלימית מקיימת במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט קיימות מדינית אקלימית: ליבת מדיניות החוץ במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.