הפוסט למה חמאס עדיין שולט בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס לא רק תקף, רצח ואנס ישראלים, אלא גם הצליח לגרום ליהודים רבים לאבד את האמון בעתיד שבו ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. מבחינת חמאס, זהו ניצחון אסטרטגי עצום. הרי מטרתו מעולם לא הייתה עצמאות פלסטינית, אלא חיסול הרעיון הציוני. אם ישראל תדחה לחלוטין את רעיון שתי המדינות, היא תיתקע במלכודת שבה היא לא יכולה להיות דמוקרטית ויהודית באופן בר־קיימה.

העמדה של הרב הירש היא גם תוצאה של שנים של מסרים פוליטיים שיטתיים מהימין הישראלי ומהממסד היהודי־אמריקאי השמרני, שהצליחו לערפל את ההבדל בין הפלסטינים כתנועה לאומית, לבין חמאס כתנועה אסלאמיסטית קיצונית.

בנימין נתניהו, בגיבוי ארגונים בממסד היהודי בארה"ב, קידם נרטיב המזהה כל פלסטיני עם חמאס, והתוצאה היא שגם קולות מתונים כמו הרב הירש מאמצים כעת פרשנות שמוחקת את האחריות הישראלית לכישלון תהליכי השלום.

הצד הפלסטיני לא פטור מאחריות כמובן, אך מתן פטור לממשלות ישראל לדורותיהן מאחריות משותפת לכישלון אינו ציוני, שכן הציונות תכליתה לקיחת אחריות של העם היהודי על גורלו. היא גם מעצימה את העמדה ההרסנית של אסכולת ה"אין עם מי לדבר", שהיא נבואה שמגשימה את עצמה. אלו הטוענים שהבעיה היא רק בצד הפלסטיני ומתעלמים ממדיניות הכיבוש, הסיפוח בפועל וחיזוק חמאס שהובילו כל ממשלות נתניהו ב־16 השנים האחרונות, עושים נזק חמור לעתידנו.

אני מוצא נחמה בכך שהקהילה היהודית האמריקאית מחזיקה עדיין ברובה בעמדה שונה. רוב היהודים בארה"ב תומכים בפתרון שתי המדינות ומבינים שהשליטה הבלתי נגמרת בפלסטינים אינה מתכון לשגשוג ציוני, אלא להפך – מתכון להתדרדרות המוסרית והאסטרטגית של ישראל.

גם בישראל, הסקרים מלמדים שרוב הציבור יתמוך בפתרון הכולל מדינה פלסטינית מפורזת כחלק מהסכם אזורי. ישראל יכולה להוביל מציאות של יחסי שלום מלאים עם מדינות ערב הסוניות, כשהיא חלק מגוש מזרח־תיכוני מתון שעומד מול איראן והג'יהאדיסטים השיעים והסונים גם יחד. סעודיה מובילה מהלך של מדינות ערב ברוח הזאת, וייתכן שגם אינדונזיה ומדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות יצטרפו אליו.

ג'ו ביידן ניסה לקדם את החזון הזה, אבל נכשל משום שנזהר בכבודו של נתניהו, אבל גם דונלד טראמפ רוצה להגיע להסכם כזה, משיקולים אחרים של יוקרה וכסף – מה שיכול להפוך את מימושו לריאלי יותר. הסדר שכזה אינו פותר רק את הבעיה המוסרית והדמוגרפית בשליטה בעם זר, אלא הוא גם הפתרון לבעיית הביטחון של ישראל, כפי שמעידים רוב המפקדים הבכירים לשעבר בצבא, במוסד ובשב"כ, וכן בכירים לשעבר במשרד החוץ.

אל ייאוש

בהסתכלות היסטורית, אנחנו יודעים שלעיתים דווקא אחרי זעזועים קשים מגיעה פריצת דרך מדינית. לאחר מלחמת יום הכיפורים הציבור הישראלי הפך לניצי יותר – אך דווקא כעבור זמן לא רב נחתם השלום עם מצרים. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שהיוותה טראומה קשה בעבור הציבור הישראלי, נולד הסכם אוסלו, שסלל גם את הדרך לשלום עם ירדן. המשבר של היום אינו בהכרח סימן לאובדן הדרך – הוא יכול להוות קרש קפיצה לפתרון חדש, אם רק יימצא המנהיג הנכון שיידע לתרגם את הכאב לתקווה.

המציאות אכן קשה. הדינמיקה הנוכחית מקשה על קידום פתרון שתי המדינות, והשיח הפוליטי בישראל נעשה קיצוני יותר. אבל אין לנו פריבילגיה להתייאש. הציונות מעולם לא הייתה פרויקט קל. כל הישג משמעותי שהשגנו כעם וכמדינה, הושג מתוך נחישות, למרות התנגדויות ולמרות פחדים.

מי שדבק בחזון הציוני, חייב להיאבק על כך שישראל תישאר גם יהודית וגם דמוקרטית. זה אומר להמשיך לדחוף לפתרון מדיני, גם אל מול הטרור האכזרי, וגם כשנדמה שהציבור פונה ימינה. אני מכבד ומעריך מאוד את הרב הירש, אבל אני חולק עליו בתפיסה.

אין לנו הפריבילגיה להתייאש מהמשך החתירה להסדר מדיני. אם נרים ידיים, חמאס ינצח. ואם נתעקש, נוכל יום אחד להגיע לאופק מדיני שישריין את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה, לצידה של מדינה פלסטינית.

המאמר פורסם ב-21.3.25 באתר מעריב.

הפוסט המטרה הנוספת של חמאס שהושגה ב-7.10: ריסוק תמונת העתיד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שני הסברים לתגובה הערבית הנרפית: האחת, תהליך ארוך ומתמשך של ירידה בחשיבותה של הליגה הערבית כמוסד לדיון וטיפול בבעיות ערביות. למען האמת, מאז הקמתה הליגה – והפסגה הערבית שהיא המוסד העליון שלה – ידעה הרבה כישלונות, אם כי לזכותה גם כמה הישגים חשובים, כמו מניעת האיום של עיראק לכבוש את כווית ב-1961, הפסקת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976, אימוץ יוזמת השלום הערבית ועוד. הסיבה השנייה היא אי-רצון להתערב בעזה כל עוד לא הסתיימה המלחמה בוודאות. סיבה זו רלוונטית במיוחד למדינות המפרץ, היכולות לתרום סכומים גדולים לשיקומה של הרצועה.

פסגת החירום הערבית שהתקיימה ב-4 במרץ בקהיר, שכונתה באופן סמלי "פסגת פלסטין", מהווה לכאורה איתות להחייאת הדיאלוג הבין-ערבי ומוסד הליגה הערבית. עבד אל-מונעם סעיד, חבר פרלמנט ואיש מדע מדינה ידוע, אף הרחיק לכת כאשר ראה את האירוע כביטוי ל"ניאו-ערביות".

המתונות נדחקו לזרועות הקיצוניות

כינוס פסגת החירום הוא, במידה רבה, תולדה ותגובה ערבית לרעיון הגירת פלסטינים מעזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אף שהרעיון רע מיסודו ולא ישים, הוא הוביל – או אולי אפילו הכריח – את מדינות ערב לגבש הצעת-נגד משלהם. מה שטראמפ לא לקח בחשבון הוא שהפגיעה בפרה הקדושה הערבית, בעיית פלסטין, תאחד את מדינות ערב, ובכך הוא אילץ את המדינות הערביות המתונות ליישר קו עם עמדות יותר קיצוניות.

מרבית מנהיגי מדינות ערב, כולל מלכים ונשיאים, כיבדו את מצרים והגיעו לפסגה, כולל הנשיא הסורי החדש, אחמד א-שרע, לו זו הופעה ראשונה במוסד הערבי העליון. עם זאת, יורש העצר הסעודי ונשיא האמירויות בחרו לשלוח את שרי החוץ שלהם, כנראה לאחר שהבינו לאן נושבת הרוח. הוועידה היוותה עבור הנשיא א-סיסי הזדמנות להציג מצג של מנהיגות ערבית.

ההודעה המסכמת נוסחה כמיטב הרטוריקה המלווה כינוסים ערביים. היא משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר שניתן היה להשיג בו קונצנזוס ערבי. אי לכך, לא מפתיע כי ההודעה כוללת גינויים של ישראל המכונה "ישות" ולא מדינה. מנגד, ארגון חמאס כלל לא מוזכר.

אם מנקים את הרטוריקה השלילית כלפי ישראל, ניתן לסכם את ההצעות הערביות באופן הבא: קריאה להצבת כוח שלום של האו"ם לא רק ברצועת עזה, אלא גם בגדה המערבית (יהודה ושומרון); חזרה על הבחירה האסטרטגית הערבית בהשגת שלום, כפי שבאה לידי ביטוי ביוזמת השלום הערבית, שתבטיח את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים; דחייה מוחלטת של כל מעשי אלימות, טרור וקיצוניות; התנגדות מוחלטת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים משטחם; אזהרה מפני מעשי סיפוח בגדה שעלולים להוביל את האזור למעגל מחודש של אלימות; אימוץ תוכנית המצרית לשיקום עזה (ראה להלן); כינוס במועד מוקדם ככל האפשר של ועידה בין-לאומית לדיון בשיקום ולגיוס תרומות; יישום מוחלט של הפסקת האש, תוך כדי נסיגת ישראל מעזה ומציר פילדלפי.

אחד הסעיפים המעניינים הוא הסכמה פלסטינית להקים בעזה מנהלה מקומית זמנית של טכנוקרטים, "תחת המטרייה של ממשלה פלסטינית", וזאת לצד קיום מאמצים לסייע להחזרת הרשות הפלסטינית לאחר השלמת רפורמות שלטוניות הן בקרב הרשות והן בקרב אש"ף. בינתיים הודיע שר החוץ המצרי, כי כבר נבחרו האישים שיכהנו במנהלה הזו. מצרים וירדן הבטיחו, מצידן, לאמן יחידות משטרה פלסטיניות כהכנה לחזרת הרשות לעזה. ההחלטה גם קוראת לישראל לכבד את הסכם הפסקת האש עם לבנון, להפסיק את מעשי התוקפנות בסוריה ולהסיג את כוחותיה לקווי הפרדת הכוחות מ-1974.

מעניין לציין כי לעיראק ולתוניסיה היה חשוב להביע את הסתייגותן מהשימוש במונחים "פתרון שתי המדינות", "4 ביוני 1967" ו"מזרח ירושלים". מהסתייגות זו אנו למדים כי כל שאר נציגי מדינות ערב ממשיכות לדבוק ביוזמת השלום הערבית מ-2002.

עוד קודם לפרסום ההודעה, התקשורת הציגה את עיקרי המסמך המחזיק 91 עמודים של תוכנית השיקום המצרית, אשר תואמה עם "פלסטין ומדינות ערב אחרות, ונתמכה על ידי מחקרים של הבנק העולמי ותוכנית הפיתוח של האו"ם". היא מוערכת בסכום של 53 מיליארד דולר, אשר יושקעו בשלושה שלבים: 3 מיליארד בתקופה המיידית; 20 מיליארד בשלב השני הכולל פינוי ההריסות, הקמת מבני ציבור ומגורים והשבחת קרקעות; ו-30 מיליארד בשלב השלישי, הכולל בניית אזורי תעשייה, נמלי דיג, נמל הפלגות ושדה תעופה.

למרות הפסגה – אין רצון לקחת אחריות על עזה

כדי לגייס את הכסף, מצרים מתכוונת לארח במועד קרוב ועידת שיקום בהשתתפות נציגים של הקהילה הבין-לאומית. ראוי להדגיש, כי בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, קהיר אירחה ועידה דומה ובה הבטיחו המדינות התורמות סכום של 3.5 מיליארד דולרים, אולם, בסופו של דבר רק כמחצית מהכסף הוקצה בפועל, וזאת בשל החשש כי למרות הקמתו של מנגנון עוקף חמאס – מרבית הכסף ילך בסופו של דבר לחיזוקו ולמימון פעולות טרור שלו, כפי שאכן קרה באמת.

הפסגה הערבית הדגישה כמה פרדוקסים: ראשית, אומצה תוכנית שיקום, אך לא ברור מהיכן יגיע הכסף, כאשר נכון לעכשיו אף מדינה לא התחייבה להקצות כספים, דבר הנובע מכך שהמלחמה עוד לא הסתיימה ולא ניתן להבטיח כי לא תחודש. שנית, למעט סיוע באימון כוחות משטרה, אף מדינה ערבית לא מוכנה להתערב במה שנעשה בתוך עזה. במילים אחרות, גם מדינות ערב רואות בעזה נטל ואין להן רצון לקחת אחריות עליה. יתרה מזו, ההודעה – שכאמור כלל לא מזכירה את חמאס – לא מבהירה כיצד יסולק הארגון וכיצד יוכלו הטכנוקרטים לקבל לידיהם את ניהול הרצועה. בנוסף לכך, הפסגה הערבית נכשלה להציע איזה תמריץ לישראל בדמות קישור פתרון הבעיה בעזה להסדר כולל, למעט אזכור סתמי של יוזמת השלום הערבית ממנה גם פרשו למעשה שתי מדינות.

באופן לא מפתיע, טראמפ וישראל מיהרו לדחות את ההצהרה והתוכנית לשיקום הרצועה מבלי להידרש לחלקים המאפשרים עבודה משותפת. בשורה התחתונה, בניגוד לציפיות רבים, הפסגה לא יצרה כלי יעיל ומועיל בטווח המיידי להמשך המשא ומתן על עזה. עם זאת, היא העניקה – גם אם בלשון מעורפלת – הכשר ערבי לסילוק חמאס ופתיחת הדרך לשלטון פלסטיני חלופי. להכשר זה תהיה משמעות בטווח הארוך, כאשר שאלה זו תהפוך להיות מציאותית. הדרך לשם נותרה מעורפלת.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר N12.

הפוסט הפסגה הערבית מעניקה הכשר לסילוק חמאס, אבל ללא תוכנית קונקרטית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הטריגר העיקרי לכינוס היו רעיונותיו של הנשיא דונלד טראמפ בדבר "הריביירה האמריקאית" ברצועת עזה והעברת התושבים ליעדים אחרים. מלך ירדן, שביקר בוושינגטון, זכה לשמוע את טראמפ חוזר על הדברים, כולל בפומבי לצדו. הנשיא המצרי החליט מצדו לדחות את ביקורו המתוכנן בוושינגטון.

החלטות הפסגה

ראוי לשים לב למספר נקודות עיקריות בהחלטותיה של הפסגה:

1. סוגיית הטרנספר מרצועת עזה. הודגשה ההתנגדות הערבית הקולקטיבית, ובאופן חד-משמעי, לכל סוג של הוצאת הפלסטינים מהרצועה. מהלך מעין זה מנוגד לחוק הבינלאומי ומהווה פשע נגד האנושות וטיהור אתני. הפסגה הזהירה, שניסיונות לגרום ליציאת הפלסטינים מעזה או מהלכי סיפוח, יובילו את האזור ל"שלב חדש של סכסוכים, פגיעה ביציבות והרחבת הסכסוך באופן שיכלול מדינות נוספות באזור, ויהווה איום ברור ליסודות השלום באזור".

2. קריאה ליישום כל שלביה של הפסקת האש, ונסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, כולל ציר פילדלפי. גינוי תקיף להפסקת העברתו של הסיוע ההומניטרי לרצועה, ולשימוש ב"נשק ההרעבה".

3. הקמתה של "ועדה לניהול רצועת עזה תחת המטריה של הממשלה הפלסטינית", שתורכב מאנשי מקצוע מעזה, לתקופת מעבר עד שהרשות הפלסטינית תוכל לשוב ולשלוט ברצועה. מצרים וירדן מוכנות לאמן את כוחות המשטרה הפלסטינית כדי שתוכל לבצע את משימותיה. פסקה נפרדת עוסקת בפירוט ברפורמות הנדרשות בהנהגה הפלסטינית, וקיומן של בחירות "בהקדם האפשרי כאשר הנסיבות יאפשרו אותן".

4. קריאה למועצת-הביטחון להקים "כוח בינ"ל לשמירה על שלומם של העם הפלסטיני והעם הישראלי בגדה המערבית ובעזה".

5. הדגשת הבחירה האסטרטגית בשלום צודק וכולל באזור. הפסגה שבה ומזכירה את העקרונות המוכרים, כולל היוזמה הערבית מ-2002 תוך הדגשת "המחויבות הערבית לפתרון כלל גורמי הסכסוכים באזור כדי להשיג שלום ודו קיום, וכינון יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל המדינות באזור". כמו כן, דחייתם של כל ביטויי הטרור, הקיצוניות והאלימות, שמזעזעים את היציבות באזור, ומנוגדים לכל העקרונות ההומניים והחוק הבינ"ל.

6. שתי פסקאות נפרדות מתייחסות למצב בלבנון ובסוריה, וקוראות לישראל לסגת משטחיהן, ליישם את החלטה 1701 ואת הסכם ההפרדה מ-1974.

הערות ראשוניות ביחס להחלטות הפסגה

א. ברור לחלוטין, שמה שהביא לכינוסה המהיר הם דבריו של הנשיא טראמפ ביחס לטרנספר מעזה, הזכרתן במפורש של מצרים וירדן כיעדים אפשריים, והשתלבותם של הרעיונות הלו בנרטיב העכשווי סביב המלחמה.

השאלה המרכזית בהקשר זה עומדת בעינה: האם יצליח הקולקטיב הערבי, שכידוע נחלש עד מאוד מאז האביב הערבי, לאחד את שורותיו ולגבש עמדה אסרטיבית דיה, שתשפיע על וושינגטון?

היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה בקהיר לא פוגע בעמדה הערבית הקיבוצית, ולזכותם יש להזכיר את פסגת ההכנה המצומצמת שהתקיימה לפני כן בריאד, אולם לשם מראית העין לפחות עדיף היה שינכחו.

ב. שאלת הגורם שינהל וישלוט בהמשך בעזה, הוכרעה לטובת הרשות הפלסטינית. זה איננו מפתיע, שכן למרות הביקורת כלפי אבו מאזן – אין חלופה ל"כתובת הפלסטינית הלגיטימית והמוכרת על-ידי הקהילה הבינ"ל".

חמאס כלל לא הוזכר בשמו, אולם סביר לגמרי שיצטרך להסכים לכך על-מנת שניתן יהיה ליישם זאת. זאת ועוד, אין התייחסות לשאלת פירוקו של חמאס מנשקו, או לפירוז הרצועה, תנאי מוקדם אמריקאי וישראלי. אין זה מפתיע שבחמאס הגיבו בחיוב להחלטות הפסגה.

ג. להחלטות הפסגה צורפה תוכנית מפורטת מאוד שמצרים הכינה, לשיקום הרצועה. התוכנית, בת 91 עמודים, כוללת שלושה שלבים שעלותם מוערכת ב-53 מיליארד דולר. מאליו מובן, שניתן יהיה לדון ברצינות בתוכנית זו רק לאחר שייושבו המחלוקות בסוגיות הקשות – סיום המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה, גורלו ומעמדו של חמאס ועוד. המצרים, מכל מקום, קראו לכינוסה של ועידה בינ"ל שתדון בתוכניות השיקום בקרוב.

ד. כדאי לשים לב לנסיגה בעמדה הערבית בסוגיית כוח בינ"ל ברצועה. אם בעבר ניתן היה להשתעשע ברעיון של כוח ערבי, או כוח מעין זה שישתלב בכלל כוח בינ"ל, הרי שכעת מדובר בכוח בינ"ל על בסיס החלטה של מועצת הביטחון, שמיועד להגן על שני העמים בגדה וברצועה(!). ברור לגמרי, שנרטיב הטרנספר והסיפוח בישראל גרם לשינוי בעמדה הערבית.

ה. ראוי לשים לב (לחומרה) לנאמר בנקודה הראשונה לעיל בדבר האיום על יציבות האזור ו"האפשרות להרחבת הסכסוך למדינות אחרות באזור". בעינה עומדת התהייה למה הכוונה, אולם סדקים באמון בין ישראל למצרים וירדן, ותחושת האיום הקיומי, במיוחד בירדן עקב רעיונות טראמפ, עומדים ברקע.

ו. בה בעת, הקולקטיב הערבי שב ומציע את היוזמה הערבית מבית המדרש הסעודי מ-2002, ואף מציע "נוסחת נורמליזציה" במילים הבאות: "יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל מדינות האזור", כמובן בהינתן פתרון שתי המדינות.

ז. החלטות הפסגה מופנות בראש ובראשונה לבית הלבן. התקווה הערבית הינה, שהנשיא טראמפ ישקלל ויפנים את אחדות השורה הערבית ביחס ל"רעיונות הריביירה", וילחץ על ישראל לאמץ מדיניות קונסטרוקטיבית יותר, לאחר 15 חודשי מלחמה. מאליו ברור, שלמרות ההתמקדות בוושינגטון, גם הן עוקבות אחר הסדר העולמי המשתנה לעיני כולנו. חשוב מאד לעקוב אחר ההשלכות לכך בטווח הזמן הקרוב והבינוני.

ח. ומה ביחס לישראל? ובכן, מבטה מופנה, יותר בעבר, לעבר וושינגטון והבית הלבן. אולם, בשונה מבעבר, מרחב התמרון שלה שם פחות מרווח, למרות קרבת העמדות, כולל "הרעיונות היצירתיים", בין שני הממשלים.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם תצליח הפסגה הערבית להתמודד עם רעיונותיו של טראמפ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואומנם, מדובר ברעיון חדש, אבל גם רעיונות חדשים לפעמים יכולים להיות גרועים ועדיף שיישארו מחוץ לקופסה. בניגוד ל"תוכנית המאה" – 181 עמודים של עבודה מקיפה, שהוצגה בינואר 2020 – ההצעות הנוכחיות הן פרי גחמה שהונחתה על ידי טראמפ ממש לפני הפגישה עם נתניהו. מדובר באוסף של רעיונות שלא עומדת מאחוריהם חשיבה מעמיקה שלוקחת בחשבון את האינטרסים או את המגבלות של הצדדים השונים.

הרעיונות של טראמפ מוסברים כניסיון לאמץ את הלוגיקה העסקית בדיפלומטיה וכחלק מטריק שבו אתה מניח הצעה קיצונית במיוחד כדי לקבל בסוף את התמורה שמלכתחילה התכוונת לה. במילותיו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מוותר ומוותר עד שמקבלים את דעתי". אבל הרעיונות של טראמפ לגבי עזה אינם עולים בקנה אחד עם קמפיין הבחירות שלו עצמו והם מעמידים אותו בהתנגשות בזירה האמריקנית והבין-לאומית, במיוחד מול יורש העצר הסעודי, הנשיא הטורקי ארדואן והנשיא המצרי א-סיסי – כולם האוטוקרטים החביבים עליו.

חוץ מישראל, זו נראית כמו עסקה שלא יהיו עליה קופצים. טראמפ צפוי לעמוד בפני ביקורת בכמה חזיתות: ראשית, הציבור האמריקני וגם רבים משני צדי המפה הפוליטית יתנגדו למהלך. התיאבון האמריקני למעורבות ברחבי העולם פחת לאחר הכישלונות בעיראק, באפגניסטן ובסוריה, עם אבדות רבות בנפש ועלויות כספיות אסטרונומיות.

שנית, ההצעה מעמידה את כל מדינות ערב על הרגליים, כאשר הן נדרשות לפעול בניגוד לאינטרס שלהן. וחמור מזה, הסכמה עלולה לפגוע בלגיטימציה של המנהיגים ולערער את יציבותם. משרד החוץ הסעודי היה הראשון להגיב, בשם יורש העצר, כי סעודיה לא תיסוג מעמדתה עליה חזרה ושוב ושוב לאחר 7 באוקטובר – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. סעודיה, המובילה במידה רבה את העולם הערבי כיום, הציבה אפוא את הרף לפיו תישפט העמדה הערבית בכללותה. האמירויות מיהרה לחזק את העמדה הסעודית.

ירדן ומצרים כבר הביעו לא אחת במהלך המלחמה התנגדות גורפת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים מעזה. הן חוששות מההשלכות של העברת אוכלוסין לשטחן על היציבות הפנימית של המשטר. העובדה שהרעיון של טראמפ אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפייה אינה משנה במאומה את ההתנגדות. גם מרוקו, המועלית כאפשרות נוספת לקליטת פליטים שתתבצע כ"הוקרה" על ההכרה האמריקנית בסיפוח הסהרה המערבית, תתנגד להירתם לרעיון. לאורך כל השנים, מרוקו הביע תמיכה בפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, ואף אירחה בשטחה – בסתר ובפומבי – מפגשים בין ישראלים לפלסטינים.

יתרה מזו, שיתוף פעולה עם מהלך אמריקני יציג את המשטרים הערביים כבוגדים באתוס הפלסטיני וכמי שתרמו לחיסול הבעיה הפלסטינית. המחויבות הערבית אומנם באה לידי ביטוי בעבר בעיקר במישור הרטורי, אך היא נשענת על בסיס תמיכה רחב בדעת הקהל הערבית. סקרים לאורך שנים מלמדים על מרכזיות הבעיה הפלסטינית בדעת הקהל הערבית. השליטים הערביים אינם יכולים להתעלם מכך. דומה כי טראמפ אינו מבין את החשיבות הסמלית של הבעיה הפלסטינית בעולם הערבי והוא חושב כי בכסף ניתן לקנות הכול.

ומה באשר לפלסטינים עצמם? חזרת הפליטים והיצמדות לקרקע (מה שנקרא "סומוד") מהווים ערכים מרכזיים במערכת האמונות המרכיבות את האתוס הפלסטיני. רעיונותיו של טראמפ מאיימים להפוך את מלחמת 7 באוקטובר לנכבה אמיתית שנייה ופגיעה אנושה באתוס שלהם. מדובר בניסיון למחוק את הזהות הפלסטינית ולשלול את זכותם של הפלסטינים – זכות המוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם – להקמת מדינה משלהם.

ההתמקדות בעזה גרמה להעלמת נקודה חשובה לא פחות בדבריו של טראמפ והיא כוונתו לבחון את סוגיית הסיפוח בשטחי יהודה ושומרון. יהיה בכך כדי לחדש את התביעה לסיפוח שטחי C לישראל, שהתאדתה עם פרסומה של "תוכנית המאה" בחודש ינואר 2020, אולם חידושה כעת עלול להוביל למחאות ברחבי העולם הערבי ובשטחים הפלסטיניים.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הרעיונות "מחוץ לקופסה" של טראמפ נועדו לזעזע בכוונה על מנת להשיג מטרה יותר מוגבלת בהיקפה, אבל לסחורה הזו לא יהיו קונים מלכתחילה. מעבר לכך, גם אם רעיונות אלה יידחו, יש סכנה בעצם הענקת לגיטימציה על ידי המעצמה החזקה בעולם לניתוץ נורמות התנהגות בין-לאומיות.

אם טראמפ מעוניין לבנות את עזה מחדש הוא מוזמן לשחזר את תוכנית מרשל (והיא אפילו תיקרא על שמו!). התוכנית סייעה לשקם את אירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה מבלי להעביר את תושביה. בתוכנית הושקע סכום דמיוני של כ-173 מיליארד דולר במונחים של היום.

הסערה בעקבות דבריו של טראמפ היא רק בראשיתה וקשה לדעת כיצד היא תסתיים; יכול להיות שבסופה היא תהיה לא יותר מאשר "סערה בכוס תה". אלא שאם זו סערה אמיתית, הרי שהן מסתיימות בדרך כלל בנזקים. השאלה היא רק כמה הם יהיו חמורים.

המאמר פורסם ה-10.2.25 באתר N12.

הפוסט טראמפ ועזה: גם רעיונות "מחוץ לקופסה" יכולים להיות גרועים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשוואה הבסיסית לא השתנתה מאז 7 באוקטובר: בשביל להחזיר את החטופים כולם, יש לסיים את המלחמה. ובשביל לסיים את המלחמה באופן שישמור על ביטחון ישראל, חמאס לא יכול להחזיק בשלטון ברצועה. אלא שממשלת ישראל סירבה פעם אחר פעם לקדם פתרון מדיני שיאפשר זאת, והמשמעויות ידועות. ההישגים הצבאיים נשחקו, כפי שהזהיר הרמטכ"ל כבר לפני שנה. החטופים הופקרו, ורבים מהם שילמו בחייהם על השיהוי. חיילינו נשלחו לפעול שוב ושוב באותן שכונות, כי בהיעדר אלטרנטיבה הטרור הרים ראשו. הרוגי הימים האחרונים בעזה מדגישים את מחיר הדמים היומיומי של נוכחות צבאית קבועה בשטח שורץ לוחמי גרילה הלומדים את מהלכי הכוחות בשטח ומתאימים עצמם לפגיעה בהם. את הדינמיקה הזו ומחיריה אזרחי ישראל מכירים היטב מ-18 שנות רצועת הביטחון בלבנון. מאז פורקו גדודי חמאס, סיום המלחמה הוא לא רק מחיר שיש לשלם כדי להחזיר את כולם הביתה, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

לא חסרו הצעות שיכלו לאפשר זאת, כבר לפני חודשים רבים. מדינות העולם והאזור שבו והציגו תוכניות מפורטות ליום שאחרי חמאס בעזה. העקרונות חוזרים על עצמם: שלטון אזרחי פלסטיני מתון על בסיס הרשות הפלסטינית, הסדרי ביטחון נוקשים בציר פילדלפי ומעבר רפיח, כניסת כוחות אזוריים שיחליפו את כוחות צה"ל, סיוע בינלאומי מסיבי. ארה"ב, סעודיה, מצרים ואחרים עומלים על הכנת התוכניות הללו מעל שנה.

האיתותים סביב העסקה, במרכזם הצהרת בלינקן על תוכניתו לקידום חלופה שלטונית ברצועה, מעידים שהדרך להשלמת העסקה עד שלביה האחרונים, כלומר נסיגת צה"ל וסיום המלחמה והחזרת אחרון החטופים, עוברת דרך מימוש כלשהו של הרעיונות הללו. אלא שעד כה, הממשלה והעומד בראשה פסלו אותם על הסף. הטיעון העיקרי שחזר על עצמו היה שלילת מעורבות הרשות הפלסטינית: "עזה לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן". זאת, אף שנתניהו מכיר היטב את ההבדלים בין חמאס, שהביא עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, לרשות הפלסטינית, שמקיימת איתנו תיאום ביטחוני ומסכלת טרור.

כאילו לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר, מדיניות "הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס" עודנה חיה וקיימת בממשלת ישראל הנוכחית. התעקשות הימין הקיצוני, כפי שבן גביר העיד בעצמו, היא שטירפדה את העסקה עד כה. העקרונות המשיחיים מבית היוצר של סמוטריץ'-בן גביר הם שהנחו את הסרבנות המדינית של נתניהו לאורך המלחמה, ואת ההתעקשות על שימור הנוכחות הישראלית בעזה וקיבוע מצב המלחמה.

המאמר פורסם ב-16.1.25 באתר מעריב.

הפוסט החלופה לחמאס כבר על השולחן – נתניהו עדין תקוע "ביום שלפני" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באוסלו ובקמפ דיוויד וגם בשיחות המאוד מתקדמות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט עם אבו מאזן, הייתה חסרה ההבנה של ההכרח במהלך אזורי רחב, שיאפשר לפלסטינים להעמיס על כתפיים רחבות יותר את הפשרות הנדרשות מהם ויספק לישראלים את התמריץ של פירות השלום האזוריים.

הימין הישראלי ניסה לנצל את הכישלון כדי לקדם גישות הפוכות – אריאל שרון ניסה את החד צדדיות בעקבות קביעת אהוד ברק שאין פרטנר להסדר, ובנימין נתניהו שיווק את האשליה שאפשר להשיג שלום אזורי ללא מרכיב פלסטיני. שתי הגישות הללו התפוצצו לנו בפנים באופן טרגי ב-7 באוקטובר.

אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז פגעו אנושות בפנטזיות של רוב הפלסטינים להשגת רוב במדינה אחת דמוקרטית, לאחר שנואשו מהתקוות למדינה משלהם. הטבח הנורא ב-7 באוקטובר הקשה את ליבם של ישראלים רבים שהאמינו בעבר בשלום מהסיבות המוסריות של הצורך לסיום השליטה בעם זר. חומות הפחד והעוינות גבהו בקרב הישראלים והפלסטינים גם יחד, שני עמים ששילמו בשנה ושלושת החודשים האחרונים מחיר כבד מנשוא.

עלינו להפנים שבציבור הישראלי הנושא החשוב ביותר הוא ביטחון. התעלמות מכך, כמוה כטמינת הראש בחול אל מול המציאות שהשתנתה. אחרי השבעה באוקטובר, הציבור הישראלי מפוחד יותר, חשדן יותר ופחות מוכן לשקול שיקולים מוסריים. על כן גם לאלו בינינו, כולל הח"מ, שמאמינים שיש לסיים את הכיבוש כדי להימנע מהפגיעה המוסרית והאסטרטגית בדמוקרטיה הישראלית, יש להציע לאזרחי ישראל הסדר שמאפשר את הדבר לו הם מייחלים יותר מכל, ביטחון.

ביטחון שמביאים הסדרים מדיניים כפי שיש לנו עם ירדן ומצרים. ביטחון ביצירת חזית אזורית מאוחדת אל מול הציר של הג'יהאדיזם השיעי בהובלת איראן ושל הג'יהאדיזם הסוני שעלול להיווצר בגיבוי טורקיה לאחר נפילת משטר אסד בסוריה.

סקרי מרכז אקורד לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, שנערכו גם בתקופות הקשות ביותר של הלחימה, מגלים שהציבור הישראלי מוכן לקבל מדינה פלסטינית, באם היא תגיע בדמות הסכם נורמליזציה כולל של ישראל עם מדינות ערב. רוב הציבור הישראלי (כ-61%) מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני סיפוח.

נתונים אלו מצביעים על כך שבסופו של דבר, גם כשרוחות המלחמה נושבות, הציבור הישראלי ריאלי הרבה יותר ממנהיגותו הנוכחית ומבין שהדרך לביטחון עוברת בנורמליזציה, שתכלול הקמתה של מדינה פלסטינית לצד הכרה כלל ערבית במדינת ישראל.

המציאות כיום מחייבת קידום הסדר אזורי של פתרון 23 המדינות, שכולל את מדינות ערב, מדינה פלסטינית מפורזת וישראל כחלק אינטגרלי במרחב. לצערי הרב, רוב גדול של אזרחי ישראל אינו מתעניין בסיום הכיבוש מהסיבות המוסריות. אבל ההסכמים שיביאו לישראלים את פירות הביטחון והשגשוג, יזכו לתמיכה ציבורית.

האתגר של מחנה השלום הוא להביא ליישום היוזמה הערבית שהוצגה לראשונה ב-2002 כיוזמה סעודית, אך הפכה למעשה ליוזמה של הליגה הערבית על כל חברותיה. היוזמה מציעה נורמליזציה מלאה בין מדינות ערב לישראל בתמורה לפתרון כולל לסכסוך הפלסטיני על בסיס קווי 1967. בתקופת נשיאותו של ברק אובמה הוסיפו מדינות ערב את עקרון חילופי השטחים ליוזמה לבקשת מזכיר המדינה ג'ון קרי.

הסכמי אברהם אמנם פתחו דלת לנורמליזציה אזורית ולשיתופי פעולה כלכליים, אך התעלמותם מהסוגיה הפלסטינית הגבילה אותן למספר מוגבל של מדינות והם לא פתרו את סוגיית היסוד של הסכסוך הערבי-יהודי. כיום, לאחר ה-7 באוקטובר, אף אחת ממדינות ערב לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והסעודים מאד ברורים שנורמליזציה חייבת לכלול מדינה פלסטינית.

הלקח החשוב מהסכמי אברהם הוא שהציבור הישראלי העדיף את הנורמליזציה על הסיפוח, שנמנע בזכות דרישת איחוד האמירויות מדונלד טראמפ. בנוסף, מאז ההסכמים למדו ישראלים רבים את יתרונות הנורמליזציה ורבים מאלו שראו בערבים אויבים בלבד מצאו באיחוד האמירויות, בבחריין ובמרוקו את היעדים התיירותיים המועדפים עליהם, ונהנו מהיכולת לטוס בזול ובזמן מופחת למזרח הרחוק.

המתווה האזורי, כולל המדינה הפלסטינית, נבנה על ידי ממשל ג'ו ביידן יחד עם מדינות ערב גם כדי לסיים את המלחמה בעזה והשגת חלופה שלטונית לחמאס. המתווה הזה הוא גם אינטרס מובהק של ממשל טראמפ ושל כל העולם הסוני בהובלת סעודיה, ולהם יש סיכוי להצליח לטפל בהתנגדויות של הימין הישראלי יותר טוב מאשר ממשל ביידן היוצא.

על מחנה השלום הישראלי לאמץ את שיח התועלת שבהשתלבות במרחב. שיח שיציב לצד השלום את הערכים של חיזוק הביטחון, הכלכלה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, מדבר לכלל הישראלים.

את הממשלה הנוכחית, עליה השתלטו הגורמים הקיצוניים ביותר בימין הישראלי, זה לא ישכנע, אבל אם זה יהיה רצון הציבור, בסופו של יום תוקם כאן ממשלה שפויה שתפעל כדי להוציאו אל הפועל.

יש לייצר מענים שמתאימים לישראל של 2025 – פתרונות מעשיים לבעיות היומיום, להיעדר הביטחון, ולכלכלה הזקוקה לדחיפה. להפוך את הסכסוך הישראלי פלסטיני ממוקש בפני ההשתלבות ישראלית במרחב, למפתח לקידומה.

המאמר פורסם ב-10.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מדינה פלסטינית היא כרטיס הכניסה של ישראל למרחב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשובה ביותר הגדרתו את מתקפת ה-7 באוקטובר בתור "מעשה ברברי חסר כל הצדקה", גינוי חד-משמעי שמבחינת רוב מוחלט של הישראלים מהווה נקודת פתיחה מינימלית לכל שיח עם העולם הערבי והמוסלמי. זו למעשה הנקודה החשובה ביותר בדבריו של אל-ע'שיאן, ולמעשה זוהי קריאתו לפעולה, כדבריו: "אני מציע נקודת התחלה אחת: דיאלוג ברמת הביניים בין ערבים לישראלים. במקום לחתור להכרזות ניצחון מדומות, עלינו ליצור שיח רציני יותר. לצד מאמצי השלום מלמעלה ומלמטה, נחוץ דיאלוג אנליטי יסודי המבוסס על רשת של חוקרים, מומחים, עיתונאים ואקדמאים". אנו מברכים על קריאתו של אל-ע'שיאן, ומציעים להרחיב את יריעתה למעשה.

בתפיסת עולמי, כרב יהודי אורתודוכסי, הדת היא חלק מרכזי בבעיה הישראלית-פלסטינית בפרט, ובמזרח התיכון בכלל. המטרה שלי ושל שותפיי הרבנים והרבניות, והם רבים בישראל ומחוצה לה, היא להעביר את הדת לצד השני של המשוואה, לצד הפתרון. למעשה, טענתנו מרחיקת לכת אף יותר. לא רק שהדת יכולה וצריכה להיות חלק מהפתרון, אלא שלמשעה לא יתכן פתרון ארוך טווח ללא מעבר דרך המימד הדתי בהקשר הנוכחי. הסיבה לכך היא שבמזרח התיכון הדת והמסורת משחקות תפקיד בעל משקל עצום בעיצוב ההתנהגות הן של פרטים ושל קהילות והן של מדינות ומערכות יחסים דיפלומטיות. ההתעלמות מהמימד הדתי והנסיון ליישב סכסוכים רק על בסיס אינטרסים משותפים לא הוכיחה את עצמה עד כה, ואין סיבה להניח שהיא תצליח בעתיד.

איננו מציעים גם להתעלם מהאינטרסים חלילה. במובן זה, הישראלים חולקים אינטרס משותף במלוא מובן המילה עם הסעודים, ושותפים לחשש שלהם – כהגדרתו של אל-ע'שיאן – מפני "אזור שקוע בתסיסה ובסכסוך" ו"חוסר יציבות אזורית". לפעמים יש לחזור על המובן מאליו: רוב ככל הישראלים מעוניינים בשלום וביציבות, ולא במלחמה אינסופית. מובן מאליו גם שאין כל בסיס לתיאוריות הקונספירציה חסרות השחר על אודות שאיפות ההתפשטות של ישראל במזרח התיכון. אנו מעוניינים להתקבל כשותף שווה בין שווים במזרח התיכון, עם יחסים רשמיים וגלויים ולא במעמד של פילגש, כפי שניסח זאת יפה אל-ע'שיאן.

הצעד הראשון, כפי שהציע אל-ע'שיאן, הוא אכן שיח בדרגי הביניים. אנו מציעים, עם זאת, לצרף לרשימת החוקרים, המומחים, העיתונאים והאקדמאים גם את אנשי הדת משני הצדדים (אגב, רבים מאיתנו ממילא חובשים גם כובע נוסף כמומחים, חוקרים וכדומה). שיח שיתקיים בלעדיהם, בלעדינו, יוכל להניב תובנות מרתקות עבור אליטות מסויימות אך הוא  לא יצליח להניע תהליכי עומק, לשנות עמדות והתנהגות או לשכנע שחקני וטו בשני הצדדים שבלעדיהם שום הסכם לא יוכל להיחתם, וגם אם יחתם סיכוייו להחזיק מעמד קלושים. את הטעות הזו, של הדרת אנשי הדת משני הצדדים, עשו כבר באופן מודע בהסכמי אוסלו כי אדריכליו ראו באנשי הדת בעיה. הם צדקו, אך לא השכילו להבין שיש להפוך אותם לחלק מהפתרון אחרת פשוט לא יהיה פתרון, ואת הסוף כולנו מכירים. הבה נימנע מחזרה על טעויות העבר ונלמד ממנו.

לצד הדאגה לאינטרסים המשותפים עלינו לדאוג גם לזהויות השונות שלנו. אין לנו שום כוונה, וגם לצד המוסלמי אין כוונה כזו, לוותר, לשנות או לבצע התאמות בזהויות ובמסורות העתיקות שלנו כדי לאפשר את קידומם של אינטרסים קצרי-טווח. אנו מציעים גישה הפוכה, המתמקדת בקריאת עומק ושיחות עומק על אודות המקורות המשותפים שלנו, שיאפשרו לנו להפוך את הזהויות השונות שלנו מגורמים שמציבים אותנו במאבק אלו מול אלו לגורמים שהופכים אותנו לשותפים לעתיד טוב יותר. לאחר שנים רבות של שיח עמוק מול מנהיגים ברחבי העולם המוסלמי, ועם קבוצת רבנים הולכת וגדלה הבקיאים באיסלאם, בקוראן וחלקם אף דוברי ערבית, אנו משוכנעים ביכולת של שיח כזה להניב תוצאות משמעותיות וסבורים שבשלה העת להרחבתו.

המשוררת העברית רחל בלובשטיין, אשר מקומה בתרבות הישראלית כה מרכזי עד שהיא נקראת פשוט "רחל המשוררת", שאלה באחד משיריה המפורסמים ביותר:  "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?". אנו רואים במאמרו של אל-ע'שיאן הושטת יד, חשובה מאין כמוה, ואנו אומרים לו בפשטות: הנה היד האחות, הבה ניפגש.

הפוסט האם יד מושטת תפגוש יד אחות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יותר משנה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל הצליחה להשיב לעצמה את ההרתעה. כל שחקניות ציר ההתנגדות – איראן, חמאס, חיזבאללה, חות'ים – ספגו מהלומות צבאיות קשות, כאשר שדרת המנהיגות של חיזבאללה וחמאס אף חוסלה. ישראל הוכיחה כי מבחינה צבאית וטכנולוגית היא עולה על אויביה עשרת מונים.

הפוסט שנת ההישגים המוחמצים: ישראל חזקה יותר, ובודדה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם – (UNRWA – UNITED NATIONS RELIEF AND WORKS) הוקמה ב-1949 לאחר מלחמה העצמאות, בתמיכת מדינת ישראל, כדי לתת מענה מהיר לפליטים הפלסטינים. היא הוקמה כתשובה זמנית עד לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים, ועוד לפני שהוקמה ב-1950 סוכנות הפליטים הכללית של האו"ם (UNHCR – UNITED NATIONS HIGH COMMISSION FOR REFUGEES).

לאורך השנים, וביתר שאת מאז 1967, הפכה אונר"א למעסיקה ולמממנת הגדולה ביותר בחברה הפלסטינית. סוכנות אונר"א היא בעייתית, משום שבעצם קיומה היא משמרת את האינטרס להנצחת הפליטות הפלסטינית ומהווה יעד קל להשתלטות ולבחישה על ידי גורמים פלסטיניים פנימיים, חלקם מקושרים לחמאס.

תכני הלימוד במוסדות הלימוד שאונר"א מפעילה אף הם בעייתיים, ומבין 30,000 עובדיה היו לא מעטים שלקחו חלק בפעולות טרור, גם במעשי הזוועה של השבעה באוקטובר. לישראל אסור להשלים עם כך ויש לא מעט פעולות בנושא שחשוב לנקוט בתיאום עם המדינות התורמות.

אך הבעייתיות של אונר"א אינה המניע המרכזי של המבקשים להביא לסגירתה. ומשום שאין לה תחליף בטווח הקרוב, הנטל או הקטסטרופה ההומניטרית ייפלו על כתפינו.

לאחר אירועי ה-7 באוקטובר והעדויות על מעורבותם בהם של עובדי אונר"א, מדינות רבות השעו את תמיכתן באונר"א, אך רובן המוחלט (פרט לארצות הברית בשל הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים) חידשו אותה. מדינות העולם הבינו כי נכון להיום אין ארגון אחר שיכול להתמודד עם האתגר העצום הקיים ממילא ברצועה ושהוחרף בסדרי גודל בעקבות המלחמה.

גם אם מדובר בארגון לא פשוט לעיכול, הן מיסודו והן בהתנהלותו – ללא אונר"א, וללא מי שיוכל להיכנס לנעליו, שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, לא רק בעזה, אלא גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים – יהיו בסכנת קריסה. הסכנה האסטרטגית, המוסרית, ואפילו האפידמיולוגית לישראל צריכה להיות ברורה לממשלת ישראל ולאזרחיה.

כאילו לא למדה כל לקח מהתנהלותה לפני השבעה באוקטובר, עת חיזקה את חמאס על חשבונה של הרשות הפלסטינית, ממשיכה הממשלה ומגבירה את מאמציה בכיוון הזה.

בכובעו כשר אוצר עושה בצלאל סמוטריץ' כל שניתן בכדי לעכב את החזרי המס שמגיעים לרשות, ובכובעו כשר במשרד ביטחון הוא השתלט על המנהל האזרחי והפך אותו לזרוע לקידום ההתנחלויות ולדחיקת הפלסטינים משטחי C.

במקביל ממשיכה הממשלה בשלילת היתרי העבודה לפלסטינים, לכאורה בשל צרכי ביטחון, אך בפועל כעוד צעד לניוונה של הכלכלה הפלסטינית ולהעצמת העוני בערי הגדה.

אלו המבקשים להביא להפסקת פעילותה של אונר"א אפילו לא מעסיקים את עצמם במחשבה מי יבוא במקומה, כנראה שרובם מעדיפים שהתשובה תהיה – אף אחד. למרבה הצער גם חברים במפלגות המרכז נסחפים אחריהם, מתקשים להבין את כוונותיהם של המציעים ואת ההשלכות של צעד כזה על ישראל, או שבאווירה הנוכחית הם פשוט לא מעזים לומר את האמת למצביעיהם.

לא אונר"א מפריעה לימין הישראלי. לא את הארגון מבקשות הממשלה והקואליציה לגדוע, אלא את יכולת הקיום בכבוד של החברה האזרחית הפלסטינית.

לאחרונה שאל שר החוץ הירדני איימן ספדי במסיבת עיתונאים בעצרת האו"ם בניו יורק, מה ה-END GAME של ישראל? למה היא חותרת? למרבה הצער התשובה היא שהמטרה העומדת לנגד עיניהם של הגורמים המשפיעים ביותר בקואליציה, היא העצמת הייאוש הפלסטיני, כחלק מפנטזיות הטרנספר אותן מעולם לא זנחו.

בסופו של דבר, כשתקום מדינה פלסטינית, יהיה בכך גם פתרון לפליטים הפלסטינים בדיוק כפי שמדינת ישראל פתרה את בעיית הפליטים היהודיים ואז לא יהיה עוד צורך באונר"א. הפליטים בעזה, בגדה ובמזרח ירושלים יטופלו על ידי המדינה הפלסטינית, שתתוגבר במשאבים שהיום מועברים לאונר"א. הפליטים הפלסטינים בסוריה, לבנון וירדן, שלא יקבלו אזרחות מהמדינות המארחות, יטופלו על ידי ה-UNHCR.

עד אז, ראוי שכולנו נשכיל להבין את המניעים האמיתיים שמאחורי ניסיונות הימין להביא לסגירת אונר"א – החלשת החברה הפלסטינית וזריעת ייאוש במחיר נטל כלכלי מוסרי ותדמיתי נוסף על מדינת ישראל לצד חיזוק חמאס.

חשוב ונחוץ שחברי מפלגות המרכז שבאופוזיציה יחדלו להיגרר אחרי היוזמות ההרסניות של הימין המשיחי ויבינו ששום דבר טוב לא יצא לישראלים מהעמקת הייאוש והמצוקה של הפלסטינים.

המאמר פורסם ב-29.10.2024 באתר זמן ישראל.

הפוסט החקיקה נגד אונר"א אינה משרתת את האינטרסים של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יום השנה הזה הוא תזכורת, בראש ובראשונה, לכשל הפוליטי, הצבאי והמודיעיני שהוביל לאסון ושראוי להיחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, יום השנה הוא גם רגע של רפלקסיה על ההשלכות והמשמעויות של מה שעברנו.

7 באוקטובר הפך לטראומה לאומית, עוד אסון בשרשרת הטרגדיות שעברו על העם היהודי, המגלמת את משפט המפתח בהגדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הטראומה הזו קשה במיוחד משום שהיא לא התחוללה בגולה, ולא בראשית ימיה הצעירים של המדינה, אלא בשנת ה-76 לייסודה, כשהיא מבוצרת מבחינה צבאית וכלכלית. ההתמודדות עם הטראומה הזו היא אחת המשימות הדחופות של ההנהגה והחברה בישראל בעתיד הקרוב.

טראומה זו הובילה לאובדן האמון בקרב רבים בחברה היהודית מהממשלה שהובילה לאסון הזה. המלחמה אומנם הביאה להסטת תשומת הלב מהמהפכה המשפטית, אך אין סימנים כי היא נעלמה.

ההרתעה הקונבנציונלית לא עובדת

הברוטליות של מעשי חמאס הובילה לתהליך של דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה בחברה היהודית כלפי הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית בכלל. הסקרים מלמדים כי תהליך זה מתחולל גם בצד הפלסטיני כלפי היהודים. זהו אולי תהליך טבעי בעקבות אסון 7 באוקטובר, אך עלולות להיות לו השלכות קשות על אפשרות חידוש ההידברות בין שני הצדדים עם שוך המלחמה.

מבחינה אזורית, ישראל הצליחה לשקם את הרתעתה, אם כי מבחנה האמיתי יתגלה רק עם הזמן. הרתעה זו נפגעה קשות משתי סיבות: האחת, השסע הפנימי שהתגלע בעקבות המהפכה המשפטית; והשנייה, ההצלחה הצבאית של מתקפת הפתע של חמאס שחשפה כשלים חמורים. התגובה הצבאית והמודיעינית של ישראל בעזה ובלבנון באה לידי ביטוי לא רק בהישגים כשלעצמם, אלא בדרך שהם הושגו – באמצעות תחבולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות יוצאות דופן.

לשיקום ההרתעה היה מחיר קשה בקרב האוכלוסייה בעזה. קשה לאמוד את המספר המדויק של הרוגים ופצועים, אך הוא רב – רב מדי (הערכות מדברות על למעלה מ-40 אלף הרוגים, שחלקם או ברובם לוחמי חמאס). הבעיה העיקרית מבחינת ההרתעה היא ששלושת ארגוני הח'ית – חמאס, חיזבאללה וחות'ים – הינם אויבים מרים ונחושים שמחוזקים אידיאולוגית ומוכנים בשם דתם להקריב את חייהם. משמעות הדבר היא שהרתעה קונבנציונלית עובדת עליהם פחות או כלל לא.

מבחינה אזורית, ציר ההתנגדות ספג מפלה כבדה. דוקטרינת "השלוחים" של איראן נכשלה בעת המבחן. חלק מהכישלון טמון באי-הצלחתה לפעול בתיאום כאשר ישראל הייתה עדיין בהלם. מתקפת חמאס הייתה מבחינתו הישג פנומנלי, אבל הצלחה זו הביאה עליו את חיסול כוחו ויכולותיו, וכנראה גם את סיום שליטתו בעזה. גם חיזבאללה יכול לזקוף הישג חשוב, כאשר במשך כשנה ירה טילים ורקטות על הצפון, גרם לנזקים כלכליים עצומים ולהתפנות של עשרות אלפי תושבים. אולם, הוא שילם על כך במחיר אובדן מנהיגו ומרבית קאדר המפקדים, כמו גם פגיעה אנושה ביכולותיו המבצעיות.

גם המתקפה של איראן נגד ישראל ב-14 באפריל הייתה כושלת, כאשר מרבית טילי ומל"טי חיזבאללה יורטו על ידי לוחמי ההגנה של ישראל או נפלו בשטחים פתוחים. המתקפה השנייה, בתגובה לחיסול נסראללה, הייתה מקיפה ורחבה יותר, אם כי גם היא הסתיימה עם נזקים ברכוש בלבד. מלחמות הטילים לימדו על קיומו של פער טכנולוגי עצום לטובת ישראל. ההתרברבות של נציגי ציר ההתנגדות, שהזכירו את דברי הרהב של משטר נאצר במלחמת 1967, נועדו במידה רבה לחפות על אי-ההצלחה וזאת כדי לקצור הצלחה בקרב דעת הקהל המקומית. קשה להעריך באיזו מידה הנרטיב השקרי התקבל, אולם יש להניח כי בעידן של רשתות חברתיות למשטרים קשה יותר להסתיר את האמת.

החולייה החלשה בציר ההתנגדות היא סוריה, משום שהיא טרם התאוששה ממלחמת האזרחים בת העשור ולכן תרומתה הייתה מוגבלת. חיסולו של נסראללה התקבל בברכה בקרב האופוזיציה הסורית, שזכרה לו את מעורבותו הברוטלית לטובת המשטר, לצידה של איראן. מקומה של סוריה בציר זה אינו מובן מאליו, משום שעד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980 היא הייתה חלק אינטגרלי מהעולם הערבי – בעלת ברית למצרים ולסעודיה. החזרתה של סוריה לליגה הערבית ב-2023 עשויה להוות קרקע פורייה לשינוי אוריינטציה של סוריה. זה קרה כבר בעבר, כאשר אביו של בשאר, חאפז, חבר לארצות הברית ולמדינות המפרץ לאחר התמוטטות ברית המועצות.

לישראל יש עם מי לעבוד

קואליציית המדינות המתונות נותרה יציבה. אומנם ירדן החזירה את שגרירה; אומנם הציבורים הערביים ברובם תומכים בעניין הפלסטיני, אולם שליטי מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסעודיה ממשיכים לקיים את קשריהם עם ישראל – חלקם בחשאי, חלקם בגלוי – ומדינות מסוימות אף השתתפו באופן אקטיבי בבלימת המתקפה האיראנית, וזאת במסגרת שיתוף הפעולה של מערכות ההגנה האווירית שהושגה בעקבות חתימת הסכמי אברהם וכניסת ישראל לפיקוד המרכז האמריקני. ראוי להדגיש כי חלק המדינות הללו המשיכו לקיים את קשריהם הכלכליים עם ישראל ואיחוד האמירויות אף לא הפסיקה את טיסות מטוסיה לישראל.

במלחמה מול איראן וחיזבאללה, ישראל מוצאת יותר ידידים בעולם הערבי, וזאת בשל קיומה של יריבות קשה על רקע דתי סוני-שיעי. כל המדינות במחנה המתון הן סוניות שרואות בהתחזקות איראן וחיזבאללה איום עליהן, ולכן הן תומכות בישראל שעושה במידה רבה את המלאכה עבורן. מנגד, מלחמתה של ישראל בחמאס – ארגון סוני פלסטיני – מעוררת את הסוגייה הפלסטינית, שלה תומכים רבים בציבור הערבי. כדי לשמור על הלגיטימציה הרעועה שלהם מנהיגי מדינות אלה מאמצים רטוריקה פרו-פלסטינית, אך הדבר לא בא על חשבונה של ישראל.

ארצות הברית נותרה המעצמה היחידה הפעילה באזור, אם כי מעורבותה עד כה הייתה מוגבלת לסיוע בהגנה ואספקת נשק לישראל, ובתיווך בין הצדדים. מעורבות צבאית חלקית הייתה בעיקר נגד החות'ים בים האדום. המעורבות המוגבלת נבעה מרצונה של ארצות הברית שלא להיגרר למלחמה אזורית, וזאת בשל שיקולי פנים ובעיקר הבחירות הקרובות בחודש נובמבר. מעבר לכך, כישלונותיה באפגניסטן, עיראק וסוריה הפחיתו את תאבונה למעורבות צבאית על הקרקע. מנגד, רוסיה שקועה במלחמה נגד אוקראינה, אך תוך שמירה על המאחז העיקרי שלה במזרח התיכון – סוריה, כאשר סין מעורבת באופן שולי בלבד ברמה המדינית. משמעות הדבר היא כי מדינות האזור נותרו לעצמן – התפתחות שמחזקת את מקומה ותפקידה של ישראל באזור.

לאן הולכים מכאן

שנה מאז 7 באוקטובר, הסוגייה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה. אם הסכמי אברהם והנורמליזציה המתוכננת עם סעודיה דחקו אותה לקרן זווית, כפי שנתניהו רצה – הרי מתקפת חמאס הצליחה להחזיר לתודעה העולמית והאזורית את הצורך בפתרון, בין אם על פי אסכולת המדינה האחת או שתי המדינות. מדינות המחנה המתון תומכות באסכולה השנייה ואף הקימו קואליציה בראשות סעודיה לקידום פתרון שתי המדינות. כפי שהאסון יצר הזדמנות להכות את חמאס וחיזבאללה – שני איומים קשים על גבולה של ישראל שממשלות ישראל סירבו לטפל – כך 7 באוקטובר יצר הזדמנות מחודשת לטפל בבעיה הפלסטינית.

ההיתכנות של פתרון כזה מצד אחד הינה גדולה יותר משום ההבנה ההולכת וגוברת ברחבי העולם שבמצב שבו בטריטוריה שבין הים התיכון לנהר הירדן מצויים 7 מיליון יהודים אל מול כ-7 מיליון פלסטינים רק הפרדה תוכל לעבוד. מאידך, משני צידי הסכסוך לא ניצבת הנהגה המסוגלת ומעוניינת להתקדם בכיוון הזה. סקרים שונים מלמדים גם כי חלה הקצנה בקרב הציבור היהודי והפלסטיני בעקבות המלחמה, אם כי חלק מאמין כי הסכם נורמליזציה אזורי עשוי להיות הכלי המתאים לפתרון הבעיה הפלסטינית.

לכישלון הפוליטי, הצבאי והמודיעיני של 7 באוקטובר התווסף, בתום שנה, גם כישלון מוסרי והוא אי-שחרור החטופים. אף שכלל לא ברור אם סינוואר היה הולך, בסופו של דבר, על עסקה כוללת, שהרי החטופים הם הקלף האחרון שבידו – הכישלון מסתכם בכך שממשלת נתניהו לא הפכה כל אבן על מנת להגיע לעסקה.

סיומה של המלחמה בגזרותיה השונות עדיין אינו נראה באופק. התמשכותה תגבה מחירים גבוהים מישראל מבחינה מדינית – בידוד בזירה העולמית ואולי גם האזורית, ומבחינה כלכלית – בור גדול בתקציב, המשך הורדת דירוג האשראי, המשך הירידה בהשקעות חוץ ועוד.

ולכן, בהנחה שישראל אינה רוצה מלחמה מול איראן, וכי לא ניתן לחסל את ארגון חיזבאללה, ישראל צריכה להתמקד במטרות בנות-הישג מבחינה צבאית שיובילו מוקדם ככל האפשר להסדר מדיני בלבנון ובעזה. "ניצחון" הוא מושג חמקמק וממילא כל צד, בסופו של דבר, יציג את המלחמה כניצחון שלו. מהלומה באיראן, הרחקת חיזבאללה מהגבול ופירוזו, החזרת רשות פלסטינית משודרגת לעזה ופירוזה והחזרת החטופים – כל אלה מהווים הישגים ראויים המצדיקים סיומה של המלחמה.

המאמר פורסם ב-10.10.24 באתר N12

הפוסט שנה לשבעה באוקטובר – שיקום הרתעה במחיר קיפאון מדיני ומוסרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עם כבוד צריך לעבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המעבר מה-7 באוקטובר, ההתקפה הברברית והרצחנית של חמאס וגילויי הזעזוע והסולידריות עם ישראל ברחבי העולם – ל-8 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת גם כעת, לא נתפס מבחינת הדימוי של מדינת ישראל והתמיכה העולמית המתדרדרת והולכת בעמדותיה ואופן התנהלותה.

סקר מדיניות החוץ של מכון  "מיתווים", שנערך בסוף יולי 2024 ומתפרסם בימים אלה, העלה מספר ממצאים מעניינים, חלקם בהחלט מדאיגים. כך, בין היתר, כי רוב הציבור, 57 אחוז, מכיר בתהליך הקורה לנגד עיניו, ומגלה דאגה רבה מהפיכתה של ישראל ל"מדינה מצורעת", בעקבות התמשכות המלחמה ומדיניותה של הממשלה. זאת, לעומת 43 אחוז שמגלים דאגה מועטה או אינם מודאגים כלל.

נתון מדאיג במיוחד, בראייתי, נוגע לשאלת המעורבות הישראלית הרצויה במניעת משבר הומניטרי בעזה. 52 אחוז מן הנשאלים תומכים במאמץ ישראלי למניעת משבר, בעוד 48 אחוז סבורים ש"המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא צריך לעניין את ישראל"(!). כלומר, כמחצית מן הנשאלים אינם חשים שום צורך, או חס וחלילה אמפתיה או אחריות, למנוע משבר הומניטרי מאוכלוסייה אזרחית.

אגב, 32 אחוז מאלו התומכים במאמץ ישראלי למנוע משבר הומניטרי מצדיקים את תמיכתם בשינוי מעמד ישראל בעולם ושמירה על בריאות הציבור בישראל, ורק 20 אחוז תומכים בכך מטעמים מוסריים.

הנתונים הללו, יש שיאמרו, אינם צריכים להפתיע אותנו, לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. לכך יש להוסיף את הסקפטיות העמוקה ביחס לסיכוייו של תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים לאורך השנים האחרונות ("אין פרטנר"), וחוסר האמון כי ניתן להגיע לפתרון שעונה על האינטרסים של שני הצדדים (כן, הסכם טוב ויציב פירושו ששני הצדדים סבורים שהשיגו את מרבית תאוותם, אך לא את כולה).

יש בזה משהו, כמובן. העניין הוא, שבהיעדר הבנה ביחס לצורך באימוץ נתיב מדיני, לצד זה הצבאי, קשה מאוד "להוכיח" לציבור הרחב, כי אנחנו נמצאים קרוב לקצהו של צוק חלקלק ומסוכן.

מדובר בתהליך ארוך, ללא "אבני דרך" ברורות, שניתן באמצעותן להמחיש לדעת הקהל כיצד ישראל מתדרדרת במהירות בכל הנוגע למעמדה המדיני והציבורי בעולם, עד הנחיתה הקשה. הושבתה של מדינת ישראל על ספסל הנאשמים בערכאות המשפטיים הבינלאומיים (ICC, ICJ) אינה דבר של מה בכך, תהא דעתנו על מידת האובייקטיביות וההוגנות של הפלטפורמות הללו אשר תהא.

ישראל עלתה על "מסלול המצורעות", והדרך היחידה לבלום את התקדמותה בו, או לרדת ממנו, היא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא בפני הציבור הישראלי: הכיבוש הישראלי את השטחים הוא "אם כל חטאת", וחובה על ישראל, אם ברצונה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, לחתור להסכם עם הפלסטינים.

ניתן עדיין, ולמרות כל ההפחדות, להגיע להסכם שיבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. אמנם תוך נטילת סיכונים מחושבים, כמו בכל הסכם. ישראל  – מעצמה אזורית ו"סטארט-אפ ניישן" – יכולה בהחלט להתמודד איתם.

על מנת להמחיש בקצרה, ודווקא בימים טרופים אלה, את המופרכות של תפיסת ה"אין פרטנר" – די לקרוא את המסמך המשותף שנחתם ב-17 ביולי השנה, בין רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, לבין נאסר אל-קודווה, מי שכיהן בזמנו כשר החוץ של הרשות הפלסטינית (ואחיינו של יאסר ערפאת). השניים מציגים מתווה משותף לסיום המלחמה בעזה, ואפילו להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המסמך לא קיבל חשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, אולי מובן לנוכח התמשכות המלחמה.

ביחס למלחמה בעזה, השניים מתבססים על החלטת מועצת הביטחון 2735 שהובלה על ידי ארה"ב. בין היתר, הם קוראים לשחרור כל החטופים תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים; והקמתה של "מועצת נגידים" של אנשי מקצוע טכנוקרטים ללא שיוך פוליטי, שתנהל את רצועת עזה ותסתייע, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, בכוח ביטחוני ערבי שיוצב זמנית ברצועה. זאת כדי למנוע התקפות על ישראל ולתאם עימה את הנסיגה הישראלית מעזה. כמו כן, אותה מועצת נגידים תכין את הקרקע לקיומן של בחירות בשטחים תוך 24 עד 36 חודש.

ביחס להסכם, המסמך מתבסס על מתווה אולמרט, שהוגש בזמנו לאבו מאזן. המסמך נותן מענה לשאלת הגבולות וגם לירושלים, אולם מותיר עדיין מספר סוגיות לא פתורות לחלוטין.

אין הכוונה לטעון כאן, כי ניתן להגיע על נקלה להסכם ישראלי-פלסטיני. אלא להבהיר, כי התפיסה שהתקבעה בקרב הציבור הישראלי, במידה לא מבוטלת באורח מובן, לפיה אין היתכנות, ואין בנמצא בני שיח בצד הפלסטיני עימם ניתן להגיע להבנות סביב הסוגיות המורכבות שעל הפרק – לכל הפחות איננה מדויקת, ואיננה בהכרח נכונה.

חשוב להזכיר, כי נאסר אל-קודווה הינו מתנגד בולט לאבו מאזן, שמותח ביקורת חריפה על השחיתות של הרשות תחת הנהגתו, ואינו מסתיר את שאיפותיו לקרוא תגר על מנהיגותו.

דווקא לנוכח זאת, מעניינת נכונותו להניח על המדוכה הציבורית הפלסטינית (והבינלאומית) את חתימתו על המסמך המשותף עם רה"מ לשעבר אולמרט. היא מעידה, כך נראה, על תחושתו שזה מצע שיכול לדבר למגזרים משמעותיים בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית והעולמית.

כך או כך, האחריות מוטלת עלינו. דרושה פלטפורמה פוליטית אמיצה, שתניח בפני הציבור הישראלי את דרך הפעולה הנדרשת כדי לשמור על צביונה היהודי, הדמוקרטי והליברלי של ישראל. זו מחויבות לחתור להסכם ישראלי-פלסטיני, המבוסס על העקרונות (למשל) של מסמך אולמרט-אלקודווה.

יתר על כן, הנסיבות האזוריות הנוכחיות, ההבנה הרחבה של האתגר (האיום) האיראני על כלל האזור, ההתנגדות לדרכו של האסלאם הפוליטי מבית מדרשו של האחים המוסלמים, וגלגולו הפלסטיני חמאס, מייצרים "רוח גבית" (נורמליזציה אפשרית עם סעודיה?) לעבר פתרון בר השגה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ניתן לשער, שפלטפורמה מעין זו לא תזכה במספר מנדטים גדול מדי בטווח הזמן המיידי, אולם היא תזרע מחדש את ניצני התקווה, תציג את תוכנית העבודה, שתוציא את ישראל מן הבוץ בו היא מבוססת, ותסיט אותה מ"מסלול המצורעות" המאיים. סופו של מסלול זה, חשוב לזכור, שיכפה על ישראל פתרונות שלא ישרתו את האינטרסים החיוניים והלאומיים שלה.

מבחינה זו, ה-7 באוקטובר יכול להיות בגדר "קריאת השכמה", נוראית ואיומה, אולם כזו שתוביל אותנו לעבר פתרון של דו קיום, לאו דווקא אוטופי, למגינת ליבם של מתנגדי השלום. ישראל חייבת להוכיח ש"יש פרטנר", גם בצד שלה.

המאמר פורסם ב-21.8.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם ישראל עלתה על המסלול המוביל ל"מדינה מצורעת"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרסום זה נכתב כחלק מפרויקט מחקר משותף נרחב עם PAX for Peace הולנד ו-SWP גרמניה, תחת הכותרת: "הגדרת תפקיד לאירופה במינוף הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב לקידום השלום הישראלי-פלסטיני." הדעות המובעות בפרסום זה אינן בהכרח עמדות מכון מיתווים, SWP ו-PAX. מכון מיתווים מודה ל-PAX for Peace ול-SWP על שותפותם המתמשכת, שסייעה ביצירת עבודה משותפת ומוצלחת זו.

הפוסט נורמליזציה עם סעודיה מנקודת מבט סעודית: אשליות מול מציאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקום לחזק את הגורמים שמנסים לעמוד בפרץ, ממשלת נתניהו-סמוטריץ' פועלת לפתוח לחמאס ולאיראן את הדלת להשתלטות על הגדה המערבית. מערכת הביטחון מתריעה על כך בפני הדרג המדיני והוא אינו רק מתעלם מהאזהרות, אלא מהווה חלק מרכזי ביצירת ההסלמה. ישראל עומדת בפני אינתיפאדה שלישית אלימה וקשה, בחסות פעולות הממשלה.

להצתת חזית הגדה המערבית יש כמה סיבות:
א. המלחמה הפכה זה מכבר ממלחמה צודקת להכרעת חמאס למלחמת ישראל נגד העם הפלסטיני, בהתאם לחזון ההכרעה של סמוטריץ'. מלחמת ההתשה המתארכת ונטולת היעדים המדיניים מטבעה – הולכת ומתפתחת להסלמה והרחבה לעוד ועוד חזיתות.

ב. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית, עליהן רבים מדברים היום, לא עומדות לבד. החיכוך וההקצנה בגדה נובעים גם מתהליכי סיפוח מואצים, תנופת בנייה במאחזים והחרפה של ממש באלימות וטרור מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים, בעידוד ותמיכה של שרים בכירים בממשלה. על כל אלו – מתריעים ראשי מערכת הביטחון שוב ושוב שהם יבעירו את השטח.

ג. הרעת המצב הכלכלי בגדה המערבית, שהוא כיום קשה מאוד. במאי האחרון, הודיע הבנק העולמי כי הרשות מצויה על סף קריסה כלכלית. שיעור האבטלה מוערך בכ-33%, היצוא ירד ב-20%. הירידה בהכנסות משקי הבית הובילה לירידה של 20% בצריכה. האיסור על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון) מביא לפגיעה של מאות מיליוני שקלים בחודש במשק הפלסטיני והירידה בהכנסות ממסים הובילה לקיצוץ נרחב בתקציב הרשות הפלסטינית.

ד. מדיניות ישראלית סדורה להקרסת הרשות הפלסטינית כוללת הקפאת כספי מיסים, תמיכה בתביעות ענק נגד הרשות, הרעה מכוונת במצבה הכלכלי, סירוב לתאם מהלכים ודה-לגיטימציה מתמשכת נגד נשיאה. כבר חודשים ארוכים, שכל ראשי מערכת הביטחון מתריעים כי פגיעה ברשות הפלסטינית מובילה לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני, מה שעולה בחיי אדם. התיאום הוא נכס אסטרטגי, בעוד הימין הקיצוני רואה בעצם קיומה של הרשות איום על מפעל הסיפוח. כבר כעת, בשל הירידה בהכנסות, הרשות משלמת ל-30,000 אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שכר חלקי ביותר. הפגיעה בשכרם מדאיגה מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, בשל הפגיעה בתפקוד המנגנונים ובמוטיבציה של אנשיהם לסכל טרור. קריסת הרשות הפלסטינית והפסקת תשלום המשכורות כליל – היא סכנה ממשית לביטחון ישראל.

המגמות שתוארו מייצרות ואקום, לתוכו נכנסים חמאס וארגוני טרור נוספים. הוואקום מאפשר גם לאיראן לחזק את אחיזתה ותשתיותיה בגדה, על חשבון הרשות הפלסטינית. מערכת הביטחון מעריכה שאיראן מזרימה לגדה המערבית מיליוני שקלים לצורכי טרור. הקריסה הכלכלית גם מקלה מאוד על ארגוני הטרור המתעשרים לגייס פלסטינים המשוועים להכנסה: הם מציעים לצעירים סכומים גבוהים תמורת השתתפות בפעילות ה"התנגדות". עקב מדיניות ישראל, כבר לא מדובר במשוואה הישנה של מפגעים ש"אין להם מה להפסיד" – מדובר בכאלה שיש להם מה להרוויח, והרבה.

נתניהו ממשיך בכל הכוח, גם לאחר אסון השבעה באוקטובר, במדיניותו ארוכת השנים של "רש"פ היא נטל וחמאס הוא נכס". דבקותו במלחמת התשה חסרת תכלית מחלישה את הגורמים המתונים וסוללת לאיראן ולחמאס את הדרך להשתלטות על הגדה המערבית. הדבר משרת את החזון המשיחי של הממשלה, אך מהווה אסון של ממש לביטחון ישראל. על מזבח הסיפוח, ההתנחלויות והקרסת הרשות הפלסטינית, נתניהו וממשלתו מסדרים לנו אינתיפאדה שלישית.

המאמר פורסם ב-8.9.24 באתר מעריב.

הפוסט פיגוע בגבול ירדן בחסות שר האוצר: סמוטריץ' הקריס את רש"פ וקיבל את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מזה חודשים קיים על השולחן פתרון הולם לגבול הדרומי, טוב אלפי מונים מזה שהציג נתניהו, שמיועד להשגת ביטחון בראייה לטווח ארוך. מדובר בחלופה הסדרית לפילדלפי ומעבר רפיח, המבוססת על שותפות עם מצרים וארצות הברית. החלופה משלבת אמצעים צבאיים, מדיניים וטכנולוגיים. היא כוללת, בין השאר, בניית מכשול תת קרקעי על בסיס קיר סלארי שיפתור את בעיית המנהרות, פתרון שכבר מומש בגבול המזרחי של הרצועה.

הקיר, שהוקם לאורך 64 קילומטר, הוא מכשול פיזי אפקטיבי המשולב עם מערכות טכנולוגיות מתקדמות, וכבר הוכיח את הצלחתו במניעה מוחלטת של מנהרות חודרות לתוך שטח ישראל (גם ב-7 אוקטובר). ישראל צריכה ויכולה להוסיף 14 קילומטר בלבד לאורך ציר פילדלפי, ולהקים במשותף עם מצרים מנגנון שליטה לפיקוח על המרחב התת קרקעי.

בצד זאת, מעל הקרקע ולאורך הציר יוצבו גורמי ביטחון פלסטיניים שעברו הכשרה ואימון על ידי ארצות הברית. הכוח הפלסטיני ייבדק בקפידה ויאושר על ידי מערכת הביטחון הישראלית. הוא גם יסתייע בכוחות צבא ערביים (אמירתיים?) המתנגדים לחמאס. נוכחות ערבית משני צדי הגבול תגביר את האילוצים על מערך ההברחות של חמאס.

בנוסף, יוקם כוח ייעודי מעורב (פלסטיני-אירופי) שיאייש את מעבר רפיח ויאפשר את הפעלתו, בתיאום מלא ובהסכמות עם מצרים ועם ישראל. האירופים כבר הביעו נכונות להפעלת כוח שידאג גם לצד האזרחי-מכסי במעבר רפיח (על בסיס כוח ה-EUBAM). הקומפלקס כולו – המעבר, הציר והמכשול התת קרקעי – יפוקחו על ידי ישראל ומצרים בחדר מבצעים משותף, שימנע הברחות וגם ימנע מעורבות כלשהי מצד חמאס.

המוטיבציה המצרית

אסור שהמשבר בגבול עזה-מצרים יוביל לפגיעה בהסכם השלום, אלא דווקא להפך – המבוכה המצרית מהברחות האמל"ח בגבולה היא הזדמנות פז מבחינת ישראל, ומנוף לרתימתה לקידום האינטרס המשותף של אטימת הגבול הדרומי. ישראל אינה מסוגלת לעשות זאת לבדה. המפתח לכך הוא דווקא הגברת התיאום עם מצרים, באופן שיגביר את המוטיבציה המצרית ויבטיח את מחויבותה למניעת התעצמות חמאס, מעל הקרקע ומתחתיה.

לתוכנית הזו יש גיבוי ואף היתכנות, מה שאין זו הסכמה מצד ממשלת ישראל. הנוסחה מוסכמת זה מכבר בשיח בין צוותי ישראל, מצרים וארצות הברית. גנץ אף העיד השבוע שנתניהו מנע את קידום הנושא מול המצרים, וסירב להיפגש ולקדם את הנושא עם נשיא מצרים א-סיסי. במקום זאת הוא בחר "לסנדל" את עצמו, את החטופים ואת כולנו עם החלטת קבינט שמונעת את סיום המלחמה ולא מאפשרת נסיגה.

מראשית המלחמה נתניהו מסרב לנהל דיון רציני על היום שאחרי, ובמקביל מוסיף להחליש במכוון את הרשות הפלסטינית, באופן שמסכן את ביטחון ישראל; זאת אף שהרשות הפלסטינית היא הגורם השלטוני האלטרנטיבי היחיד לחמאס, והמפתח לכל מעורבות אזורית ובינלאומית, בפילדלפי ובכלל.

למנוע את הנפילה לתהום

ציר פילדלפי ומעבר רפיח הם אכן צינור התחמשות של חמאס אותו יש לגדוע. ישראל היתה אמורה לכבוש את המרחב הדרומי כבר בתחילת המלחמה, אך נתניהו, באופן תמוה, התנגד לכך. כיום נדרש פתרון רציני שבאמת ישלול מחמאס את היכולת לבצע אי-פעם עוד 7 באוקטובר, אלא שהתעקשות נתניהו על ההחזקה הישראלית והישארות צה"ל בציר מונעת זאת.

המשמעות היא בראש ובראשונה ויתור על החטופים, והפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה. הפרסומים האחרונים בנוגע למתווה נתניהו ממאי 2024 מוכיחים שניתן היה להגיע לעסקה ברוח התוכנית שפורטה לעיל. אלא שההתנהלות של נתניהו, בעיקר בנוגע לציר פילדלפי, היא שטרפדה אותה, למרות הזהרות חוזרות ונשנות מצד ראשי צוות המשא ומתן.

המשך החזקה ישראלית בציר ובמעבר רפיח תמיד היתה חלופה גרועה, והיום יותר מאי פעם. מבחינה מדינית, קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה בניגוד לעמדת בעלות בריתנו תגבה מחירים קשים, תפגע בשלום עם מצרים ותמנע קואליציה אזורית החיונית לביטחון ישראל. מבחינה צבאית, ישיבה הגנתית-סטטית בשטח צר ללא מטרה ולוחות זמנים, הופכת את הכוח הצבאי ליעד מרכזי לטרור ואלימות. הנוכחות במסדרון נצרים הפכה כבר כעת את חיילי צה"ל לברווזים במטווח, וכך גם היה בציר פילדלפי עד ההתנתקות ב-2005. 18 חיילים שילמו בחייהם בשלוש תקריות עקובות מדם בשלהי 2004.

הפוסט יש פתרון לציר פילדלפי. נתניהו מטרפד אותו כי הוא מעוניין במלחמה ובכיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית: ראיון משותף של ד"ר עינב לוי ובר רפפורט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך דה-רדיקליזציה, המתבטא בשינוי אמונות ותפישות וזניחת הרעיון שאלימות וטרור הם הדרך הנכונה להשגת מטרות מדיניות, נחוץ לשני הצדדים בסכסוך. מאמר זה מתמקד בהצעה לקידום דה-רדיקליזציה בצד הפלסטיני, תוך שימוש בדוגמאות מתהליכים היסטוריים בהם הושגו פיוס ושלום בר-קיימא.

לאורך השנים, המדיניות הישראלית הובילה לתוצאות הפוכות מהמצופה. במקום לקדם את שאיפותיהם המדיניות של הפלסטינים, שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם, נקטו צעדים חד-צדדיים וחיזקו גורמים קיצוניים. למרות העימות המתמשך, בתוכניות הרשמיות בולט בהיעדרו תהליך דה-רדיקליזציה מובנה. מאמצי העבר של ישראל למיגור ההקצנה בצד הפלסטיני נעשו ללא אופק מדיני ותוך הצבת דרישות בלתי-ריאליות, מה שהגביר את החשדנות ההדדית והתוקפנות. לפיכך, קידום תהליך כזה דורש מנהיגות שתפנים את נחיצות הדה-רדיקליזציה בשני הצדדים ותקדם אותה כמרכיב חיוני ליישוב הסכסוך.

בין יוגוסלביה לעיראק

בבואנו לתכנן תהליכי דה-רדיקליזציה בסכסוך שלנו, חשוב ללמוד ממקרי עבר. סכסוכים קודמים מלמדים כי תהליכים אלה הכרחיים להשגת שלום בר-קיימא, ויש להובילם בהדרגה ובאמצעות תוכניות סדורות לשיקום מוסדות מדינה תחת פיקוח רב-לאומי.

דוגמה בולטת היא תהליך הדמוקרטיזציה והדה-נאציפיקציה במערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה , ב-1945-1958. בעלות הברית קידמו תהליך דה-רדיקליזציה שכלל טיהור מוסדות המדינה מבעלי תפקידים שזוהו עם המפלגה והאידיאולוגיה הנאציות, תוך בניית מערכת פוליטית ומשפטית דמוקרטית ומפויסת. במקביל, שיקום כלכלי באמצעות הלוואות ופתיחת קשרי מסחר, לצד מטריית ביטחון אמריקאית, תרמו להצלחת התהליך.

מקרה נוסף הוא הסכם דייטון בבוסניה והרצגובינה. בתום מלחמות יוגוסלביה, הופעלה תוכנית בינלאומית להסדרת היחסים בין הקבוצות האתניות השונות. מועצה רב-לאומית ונציגים מקצועיים זרים קידמו דה-רדיקליזציה ופיוס באמצעות אכיפת הפסקת אש, שיקום מוסדות המדינה, כינון פרלמנט וחוקה, ויצירת נרטיב וסמלי מדינה משותפים.

לעומת זאת, הניסיון האמריקאי לקדם דמוקרטיזציה בעיראק (2003-2008) מדגים אתגרים בתהליך. למרות מאמצים לטיהור המדינה מחברי מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין לאחר כיבוש עיראק, פיתוח מערכת חינוך מבוססת סובלנות, וקמפיינים לקידום שלום, שנאה סקטוריאלית ואתגרים נוספים הכשילו את המאמצים. הטיהורים יצרו ואקום שלטוני שהעמיק שסעים ועודד עליית גורמים קיצוניים.

טיהור ושיקום

ההצלחות והכישלונות של תוכניות העבר מהווים בסיס להמלצות הבאות לקידום תהליך דה-רדיקליזציה עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צעדים אלה יוכלו להתבצע באופן מיטבי לאחר סיום הלחימה, ללא מעורבות של ארגוני טרור ובמסגרת תהליך מדיני כולל. ההמלצות כוללות היבטים סמליים וזהותיים, לצד שינויים מוסדיים ומבניים – שניהם הכרחיים להצלחת התהליך. אף שהרשימה מתמקדת בחברה הפלסטינית, יש לזכור כי צעדים דומים לחיזוק הדמוקרטיה והחינוך למתינות ופיוס נחוצים גם בקרב החברה הישראלית.

בניית נרטיב חדש. בדומה למאמץ שהוביל קונראד אדנאוור בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, על המנהיגות הפלסטינית לקדם נרטיב חדש. נרטיב זה צריך להתייחס לסבל העם הפלסטיני ולהציג את יכולת העמידה שלו כמקור גאווה, במקום הדימוי המוחלש הקיים. עליו להדגיש כי אידיאולוגיות ומעשים קיצוניים, כמו גם השסעים הפנימיים, מחלישים את העם הפלסטיני. במקביל, יש להציג שיתופי פעולה עם ישראל כביטוי לעוצמה ולא ככניעה. ניתן להיעזר בערכי העולם הערבי והאסלאם המדגישים חמלה, מתינות וסליחה.

מנגנון פיקוח רב-לאומי. בהתבסס על מקרי העבר, יש לשלב פיקוח רב-לאומי בבניית מוסדות מדינה מתונים, לפחות בשלב ההתחלתי שלאחר תום הלחימה. זאת ניתן לבצע על בסיס מודל המועצה ליישום השלום של תוכנית דייטון, שכללה נציגים ממגוון מדינות. למדינות ערב המתונות, בהן ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, ולמדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה, עשוי להיות תפקיד קריטי בתהליך דה-רדיקליזציה של הסכסוך, ובפרט בחיזוק הקולות המתונים בחברה הפלסטינית וסיוע בקירובה לציר הסוני המתון במזרח התיכון.

טיהור המוסדות מגורמי טרור. תוצאותיהם של תהליכי טיהור בעבר מלמדים כי יש צעדים שכדאי להימנע מהם. בגרמניה ובעיראק הובילו הטיהורים למחסור בידיים מיומנות והחלשת המערכת. בעוד שבגרמניה חזרו בהדרגה מרבית המודחים, בעיראק הפך התהליך לכלי בידיהם של שיעים נגד סונים ודחף קבוצות מסוימות להתנגדות אלימה. אם כן, כדי לקדם דה-רדיקליזציה פלסטינית מומלץ דווקא להימנע מטיהור רדיקלי וניטרולם של המנגנונים, ולהסתפק בהרחקה מהמערכות של בכירים המזוהים עם חמאס, תוך מניעה של ניצול עמדות כוח לצרכים אישיים או לוחמניים.

שיקום הפרלמנט ובחירות כלליות. בניגוד ללחץ האמריקאי החיצוני לקיום מערכת בחירות ברשות הפלסטינית ב-2005, אשר הוביל לעלייתו של חמאס, בבוסניה והרצגובינה ובעיראק פיקחו ועדות רב-לאומיות על התאגדויות פוליטיות, על ניסוח חוקה ועל מערכות הבחירות הראשונות. בדומה לכך, במקרה הפלסטיני יש מקום להישען על פיקוח רב-לאומי בהתנעתה מחדש של מערכת פוליטית יציבה וכינון הליך בחירות תקין, אשר ייצגו את הציבור הפלסטיני וישמרו על האינטרסים שלו נאמנה, תוך הגנה על המערכות וסילוק גורמים קיצוניים.

פיתוח הכלכלה. לפיקוח רב-לאומי, מקצועי ונייטרלי תפקיד חשוב בפיתוח כלכלה התומכת בשלום. בבוסניה והרצגובינה, לדוגמה, הקפיד נציב זר כי הבנק המרכזי ינתב את כספי הציבור למשכורות ולשיקום המדינה, תוך שמירה על ביטחון החסכונות ושקיפות התקציבים. גם במקרה הפלסטיני יש לשקול כי צוות בינלאומי יסייע בהחלפת מוקדי הכוח הקיימים ובהקמת בנק מרכזי אשר יפעל לביטחון החסכונות ויבטיח כניסת כסף ממקורות לגיטימיים בלבד (ולא מאיראן או ארגוני טרור). מדינות האזור יכולות לסייע בפתיחת שווקיהן למסחר עם הפלסטינים, ובכך לתרום ליצירת תדמית חיובית בקרב הפלסטינים לאימוץ קודים כלכליים מערביים ללא ויתור על עקרונות ערביים ואיסלאמיים.

הפוסט לקחים מהעבר: תוכנית לדה-רדיקליזציה בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.

הפוסט ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.

מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.

מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.

השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.

זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.

המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.

הפוסט חזון הבלהות של נתניהו: מה מסתתר מאחורי ההתעקשות על פילדלפי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המניפולציה הזו מבוססת על שני שקרים שחייבים לחשוף: הראשון – ההתנחלויות מעולם לא סיפקו ביטחון. והשני – שהוא תמצית המניפולציה – יש אפשרות נוספת. סמוטריץ' מתעלם במכוון מחלופת ההסדר המדיני, האלטרנטיבה היחידה שבאמת תספק ביטחון. תשאלו את רבין, בגין, סאדאת והמלך חוסיין. יש סיבה טובה מאוד מדוע סמוטריץ' לא מתייחס לאפשרות הזאת: לא ביטחון מעניין את השר במשרד הביטחון, אלא התנחלויות, ארץ ישראל השלמה וביאת המשיח.

ההתנחלויות והמאחזים בעומק הגדה המערבית, שסמוטריץ' וחבריו לטרלול המשיחי עמלים על הפיכתן לחלק ממדינת ישראל, הן לא רק אסון לחזון הציוני היהודי־דמוקרטי, אלא בראש ובראשונה אסון ביטחוני. הן מגבירות את החיכוך, מעודדות אלימות וטרור מהצד הפלסטיני – המלובים גם על ידי מתנחלים אלימים מהחוות ומהמאחזים – משחיתות חיילים ושוטרים, וגוררות את צה"ל לשיטור במקום להיערכות למלחמה. מפעל ההתנחלויות, שנועד במכוון למנוע את האפשרות של הסדר מדיני ולגזול מהפלסטינים כל תקווה לעצמאות, אינו מביא ביטחון. הוא מלבה מלחמה, מחליש את המתונים ומחזק את חמאס ואיראן. ההתנחלויות מסכנות את יציבות האזור כולו.

גם נוכחות צבאית לבדה אינה מובילה לביטחון ארוך טווח. צה"ל אינו כל-יכול. בניגוד לשקרי סמוטריץ', אנו זוכרים היטב שההתנחלויות בגוש קטיף והנוכחות הצבאית ברצועת עזה לא מנעו מחמאס לבצע פיגועים קשים ולשגר רקטות. סמוטריץ' מנסה למכור לנו מודל שמעולם לא עבד: מלחמה בלתי פוסקת שתשיג ביטחון לאורך זמן. זאת הוכחה ששר ה"ייאוש במקום תקווה" אינו מבין בביטחון לאומי.

גורמי הביטחון שבים ומבהירים שהמענה הצבאי חלקי והשפעתו נשחקת, לנוכח אויב שלומד את מהלכי הצבא. ביטחון ארוך טווח נוצר רק כאשר ההישג הצבאי מתורגם להישג מדיני המוביל לשינוי עמוק במוטיבציה של היריב וליצירת מאזן אינטרסים חדש שבו לצדדים יש סיבה אמיתית לשמר את הסטטוס קוו. נוכחות צבאית רציפה או נסיגה חד צדדית לא משיגות זאת. רק הסדר מדיני המבוסס על גבולות מוכרים ומוסכמים יביא ביטחון לישראל. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים זאת לאורך עשרות שנים.

מהלך מדיני כזה אפשרי גם מול האתגר של עזה. הוא יתבסס על החלפת שלטון חמאס בחלופה שלטונית פלסטינית, הנתמכת בכוחות בינלאומיים ואזוריים. הסדר כזה ישים קץ לסבל שגרמה המלחמה: הוא יביא להשבת החטופים, ירחיק את חיזבאללה מהגבול וישיב את המפונים בבטחה לבתיהם. בנוסף, הוא יאפשר לגבש ברית מתונים אזורית בהובלת ארה"ב, שתעמוד איתנה מול איראן והשלוחות הרדיקליות שלה.

כל צעד לקראת הסדר מסכן את החזון המשיחי המטורף של סמוטריץ', ולכן הוא מתנגד לכך בתוקף. אומה חפצת חיים חייבת להציב אלטרנטיבה ביטחונית אמיתית מול חזון סמוטריץ'. בפני ישראל מונחת כיום הכרעה אמיתית: לחיות על החרב למען חזון משיחי מטורלל, או לקדם הסדר אזורי למען ביטחון ישראל.

המאמר פורסם ב-11.8.24 באתר וואלה!

הפוסט סמוטריץ' רוצה שנבחר בין תבוסה וההתנחלויות. יש אופציה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דה-רדיקליזציה ופיוס ישראלי-פלסטיני: לקחים והמלצות לאור סכסוכי עבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר. נייר המדיניות נכתב בשותפות עם סיד ישראל – ארגון הגג של הקהילה המקצועית הישראלית בתחומי הסיוע ההומניטרי והפיתוח הבין-לאומי. סיד ישראל מאגד תחתיו ארגוני חברה אזרחית, מוסדות ממשלתיים, תוכניות אקדמיה ומחקר, חברות פרטיות, יועצים, ומומחים עצמאיים, ופועל ליצירת סביבה מקצועית מסייעת, המבוססת על החלפת ידע וניסיון.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית במלחמת ישראל-חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק מהבלבול והרתיעה הטבעית לדבר על "שלום" ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה נובע מהגדרה בינארית ואף נאיבית של שלום. בקרב רבים מאיתנו השרויים בטראומה, מסיבות מובנות, נוטים לחשוב על כך שהערבים בכלל והפלסטינים בפרט רוצים "לזרוק אותנו לים (וקיבלנו הוכחות ברורות על כוונות כאלה בטבח הנורא שביצע חמאס ב–7 באוקטובר). אחרים סבורים שאם כבר מדברים על שלום, אז זה צריך להיות "שלום אמת", בסגנון של הביטלס וג'ון לנון, שדימיין עולם שכולו הרמוניה ואהבה והפיכתם של הפלסטינים לציונים נלהבים.

יש גם אפשרות אחרת. לשלום במובנו ה"שלילי" — כלומר היעדר מלחמה, ולא היעדר סכסוך — מגיעים מתוך אינטרסים ושיקולים קרים של ריאל־פוליטיק וקריאה מפוכחת של המציאות. אין בהכרח קשר בין שלום לאהבה, ושלום מכוננים בין אויבים, שמגיעים למסקנה,לאחר המלחמה, שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני. הרי למלחמה אין תוחלת ואין עתיד לחיים שפויים.

שלום הוא גם המצב הנורמלי המאפיין את היחסים הבינלאומיים בין רוב מדינות העולם, גם בין אלה שעוינות זו את זו, כמו ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. קוסטה ריקה, לדוגמה, היא מדינה מפורזת, דמוקרטית ומשגשגת במרכז אמריקה, שאיננה מהווה שום איום על שכנותיה. וכפי שמבהיר שוב ושוב הנשיא ביידן, גם מדינה פלסטינית מפורזת לחלוטין במתכונת של פתרון של שתי מדינות תביא את הביטחון (ואת השלום) המיוחל לישראל, עם הערבויות הנדרשות.

מאז שהייתי דוקטורנט בסוף שנות ה–80 באוניברסיטת פרינסטון ועד היום, אני חוקר תהליכים של "שינויים בדרכי שלום" (peaceful change) כחלופה רווחת למלחמה ביחסים הבינלאומיים. משמעות התהליך היא שינוי של המצב הקיים כתוצאה של שיתוף פעולה ומשא ומתן בין שניים או יותר צדדים, ללא אלימות. בהקשר הטריטוריאלי, מדובר במקרים של דה־קולוניזציה, העברת שטחים בין מדינות (כולל פתרון של סכסוכי גבול), הקמתן של מדינות חדשות, ושינוי בסטטוס המשפטי של שטחים מסוימים ללא העברת שטח או ריבונות.

יש מאות דוגמאות לכך בהיסטוריה הבינלאומית מאירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה, במיוחד בהקשר של דה־קולוניזציה. בתוך הסכסוך הישראלי־ערבי ניתן להצביע על המקרים המוצלחים של המשא ומתן בין ישראל למצרים (1977–1979) והמשא ומתן בין ישראל לירדן (1993–1994). מעניין לחשוב לרגע מה היה מצבנו היום ללא הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. מנגד, המשא ומתן בין ישראל לסוריה בין 1991 ל–2011 נכשל, וגם תהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"ף נקטע סופית עם כישלון תיווכו של שר החוץ האמריקאי קרי ב–2014 ופנייתם של הפלסטינים להכרה באו"ם. ועדיין, עד היום קיים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, המסייעת לכוחות הביטחון הישראליים להילחם בטרור, כנגזר מהסכמי אוסלו המושמצים.

במסגרת מחקרי פיתחתי מודל שמציג שישה תנאי רקע המסייעים להצלחת התהליך של שינוי בדרכי שלום, לצד משתנים בתהליך עצמו. גם אם המודל הוא בעיקרו תיאורטי, כבר השתמשו בו במסגרת מאמצי התיווך של ארגון מדינות אמריקה ושל ארה"ב לאחר המלחמה בין פרו לאקוודור ב–,1995 שהביאו להסכם שלום בין שתי המדינות ב–.1998 אם מאז לא שמענו עוד על הסכסוך הטריטוריאלי בין שתי המדינות הדרום־אמריקאיות הללו, זה מבשר טובות.

תנאי הרקע הם:
1. חלוקה א־סימטרית של העוצמה לטובת הצד שדוגל בשימור המצב הקיים; 2. דמיון במשטרים הפוליטיים; 3. הסכמה נורמטיבית לגבי המשפט הבינלאומי ביחס לשטח שבמחלוקת; 4. מעורבות דיפלומטית של צד שלישי; 5. מלחמה קודמת; 6. ואיום מצד שלישי.

משתני התהליך מתייחסים למידת שיתוף הפעולה וההדדיות בין הצדדים, למשא ומתן עצמו ולהבדלים בין האינטרסים של הצדדים ביחס לשטח (לדוגמה, הראשון רוצה "כבוד לאומי" ו"טובות כלכליות", והשני רוצה "ביטחון").

הטבח של 7 באוקטובר והתקפת הנגד המוצדקת של ישראל בעזה טרפו את הקלפים לגבי אשליית ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, והביאו למלחמה הקשה ביותר בין העמים מאז .1948-1947 אחרי המלחמה, ובהנחה שחמאס לא ימשיך להיות הריבון ברצועת עזה ישלוט במקומו גורם בינלאומי לתקופת מעבר, האם ייתכן תהליך הדרגתי של שינוי בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים?

בדומה למקרה של ישראל ומצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, יעברו שנים אחדות עד שתהיה היתכנות לתהליך, אבל לא שנות דור. למרבה האירוניה, מציאות טרגית של "בשלות" ושל "קיפאון כואב הדדי" בשני הצדדים פתחה פתח להיתכנות משמעותית של תהליך מדיני, שיכול להביא לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל. על פניו, נראה כי מצבנו נוטה לעבר המודל המוצע, תוך התאמות מסוימות:

1. חלוקת העוצמה בין ישראל לפלסטינים נוטה בצורה ברורה לטובתה של ישראל. לישראל יש שוליים צבאיים, כלכליים ואף מוסריים המאפשרים לה להיות "נדיבה" על מנת לשרת את האינטרס הלאומי שלה, שלפיו רק מצב של שלום יכול להבטיח את ביטחונה ואת גבולותיה המוכרים לכשישורטטו בהסכמה. כך ישראל תוכל להפוך למדינה נורמלית המשתלבת באזור ומכוננת שלום עם ערב הסעודית ועם כלל מדינות ערב המתונות.

2. ישראל הינה (עדיין?) דמוקרטיה ליברלית, לפחות בגבולות הקו הירוק, בעוד שהרשות הפלסטינית איננה מדינה במלוא מובן המילה, והמשטר שלה (עדיין) אוטוריטרי (הבחירות האחרונות התקיימו ב–2006). לאף אחד מהמנהיגים הנוכחיים (נתניהו ועבאס) אין לגיטימציה או רצון להתקדם לכיוון של פתרון מדיני. לפיכך, יש להניח שרק בחירות דמוקרטיות הן בישראל והן ברשות הפלסטינית, וחילוף הנהגה, יוכל לקדם שינוי בדרכי שלום בשנים הקרובות.

3. גם ישראל וגם אש"ף הכירו וקיבלו את החלטת 181 של תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) ואת החלטת 242 (1967) לגבי "שטחים תמורת שלום", כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי, בין היתר, בנאומו של ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר־אילן ביוני 2009. ניתן לומר שישנה הסכמה נורמטיבית לגבי ההכרה בזכויות הלגיטימיות להגדרה עצמית של שני העמים על חלק מהשטח של ארץ ישראל/פלסטין.

4. המלחמה הנוכחית הביאה לבינאום ניכר של הסכסוך. ארה"ב, מדינות הליגה הערבית, טורקיה, מדינות אירופה והרוב המכריע של חברות הקהילה הבינלאומית תומכות בפתרון של החלטה ,181 ומוכנות להירתם למאמץ הדיפלומטי הנדרש לאחר שיקומה של רצועת עזה לאחר המלחמה. אשרור מחדש מצד מדינות ערב, והכרה ישראלית ביוזמת השלום של הליגה הערבית, יוכלו לסייע בתהליך.

5. המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס מלמדת בצורה טרגית שלא ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך צבאית. מכאן שיש לנסות את הדרך המדינית, אשר טרם נוסתה בצורה מהותית ב–30 השנים האחרונות, בשל הטרפוד שלה על ידי הגורמים הקיצוניים בקרב שני הצדדים — חמאס והמשיחיים היהודים — הרואים בתהליך מדיני ובחלוקת הארץ איום מהותי.

6. האיום החיצוני, של איראן ושלוחותיה בציר ההתנגדות, מהווה תמריץ לגורמים המתונים במזרח התיכון, וגם לישראלים ולפלסטינים, לאמץ שינוי בדרכי שלום ושל פשרה. לצד האיום החיצוני ישנו גם איום פנימי גדול לכל אחת משתי החברות מקרב הגורמים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים, התובעים בעלות בלעדית על אותה כברת ארץ.

מחוץ לחנות של "צבא הישע" בוושינגטון הבירה ראיתי לפני שנה כתובת על הקיר — "התקווה חזקה מפחד" (stronger is hope fear than), ציטוט של הסופר רוברט לדלום. יש רגעים ביחסים הבינלאומיים שבהם משברים מהווים פתח להזדמנות היסטורית. רוב תנאי הרקע לתהליך של שינוי בדרכי שלום מתקיימים כבר היום, גם אם אין אמון בין העמים אלא בעיקר פחד וייאוש. מי ייתן ויקומו מנהיגים אמיצים ולגיטימיים, הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינים, אשר יתעלו על עצמם ויפתחו בתהליך מדיני לאחר המלחמה, בסיוע מסיבי של צד שלישי. זהו צו החיים לשני העמים היושבים בארץ, אשר לא הולכים לשום מקום אחר. גם אם מדובר כרגע במודל אקדמי שנשמע כמעט בדיוני, חייבים לדבר על שלום ועל שינויים בדרכי שלום כחומר למחשבה, ולשרטט מציאות אלטרנטיבית לשקיעתה של ישראל ברצועת עזה בעקבות כיבושה הצבאי והמשך מלחמת ההתשה והגרילה ללא מטרות ישימות.

המאמר פורסם ב-12 ביוני, 2024, באתר הארץ.

הפוסט שלום יכול להיראות שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. רק הביטו בפרו ואקוודור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

חמישים ושנה ויום לאחר ההתקפה המצרית על ישראל ב-1973, שבה הופתעה ישראל מדרום ב-2023. לא רק התאריך חזר על עצמו, גם ההתנהלות. כמו ב-1973, כך גם בשנה שעברה, עיוורון מדיני הוליך לשאננות של מנהיגי המדינה. כמו אז, תחושת ביטחון עצמי מופרזת של הצבא – הביאה לזלול באויב. וכמו אז, ארגוני המודיעין החמיצו שלל ידיעות שבישרו על ההתקפה הממשמשת לבוא.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

כאז כן עתה, מחלחלת כעת ההבנה – מן הדרגים הצבאים ועד ליועץ לביטחון לאומי – כי היעד המוצהר של חיסול החמאס אינו אפשרי. כך גם אנו מבינים את האירועים בצפון: מתחדד כי למרות העוצמה הצבאית, צה"ל לא מסוגל לספק בטחון לתושבי הצפון. עשרות אלפים עודם מפונים, בעוד כטב"מים וטילים של חיזבאללה פוגעים בחיי אדם, ברכוש ובטבע בצפונה של ישראל.

בנסיבות אלה, שבה ועולה החלופה המדינית: הפסקת הלחימה בעזה במסגרת עסקה שתכלול את השבת החטופים והחטופות. סיום הלחימה בעזה, כך הבהיר חיזבאללה, תביא לקץ הסבב הזה של לחימה בצפון. המשך הלחימה עשוי לדרדר אותנו למלחמה כוללת עם חיזבאללה שמחירה יהיה כבד מאד לעורף הישראלי, ובסופה כלל לא ברור שנוכל לאיין את האיום של חיזבאללה.

כלומר, אם לא תסתיים המלחמה בדרום לא נוכל להגיע להסדר בצפון, ואם לא נגיע להסדר לשחרור כל החטופים לא נוכל להגיע, בנסיבות הנוכחיות, לסיום המלחמה בדרום. זו תוצאה לא קלה לעיכול. חובתה הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא הסרת האיום מדרום, כדי שאירוע כמו השבעה לאוקטובר כזה לא יתרחש שוב. בנוסף, חלקים מדעת הקהל עדיין רוצים נקמה על אירועי היום הארור ההוא. לבסוף, האיום שהציב חיזבאללה על הצפון לא יעלם, ותושבי הצפון דורשים – ובצדק – כי חיזבאללה יפסיק להוות איום עליהם.

הערכות צבאית משמעויות יותר על בגבולות בדרום ובצפון הן חלק מן המענה, אך צבא לבדו לא יביא להשגת יעדים אלו. גם כניסה צבאית ישראלית ללבנון תישא מחירים כבדים לא רק לחיילי צה"ל אך גם לעורף האזרחי ויחסי החוץ של ישראל.

בנסיבות אלה, על ישראל לבחון מחדש מה הם יעדיה המלאים בעימות הנוכחי. גם במלחמת יום הכיפורים, המיקוד הציבורי היה בתוצאות הצבאיות, ורק ממרחק השנים התחוור כי לבסוף ישראל השיגה באמצעים מדיניים את יעד העל שלה – הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגם שחלק מן היעדים הצבאיים, כגון הדיפת הצבא המצרי מצידה המזרחי של תעלת סואץ, לא הושג.

יעד על משמעותי הוא הסולידריות בציבור הישראלי והאחריות ההדדית שיש לנו איש כלפי רעהו: כלפי תושבי הצפון וכלפי החטופות והחטופים. סיום הלחימה בעזה יחזיר את אחרונים הביתה ויסלול את הדרך לייצוב החזית הצפונית. כל זאת ללא ראיה נאיבית: הקונפליקט עם שני אלה לא יסתיים. עלינו להיערך לעימות ארוך עם חמאס וחיזבאללה.

דווקא האופק של עימות ארוך מחייב את הפסקת הלחימה עכשיו. בעימות כזה יש מכות ותבוסות ויעדי ביניים שלא תמיד מושגים. כלי משמעותי בעימות הזה, היה ברית הגנה אזורית בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות. לא נוכל לקדם הסכם כזה כל עוד נמשכת הלחימה בעזה. בנוסף, עימות ארוך מחייב גם סולידריות חברתית בכדי לקיים את אורח הנשימה הדרוש לו.

שחרור החטופים אם כן, הוא לא רק היענות לצו המוסרי של ערבות הדדית ופדיון שבויים. הוא בסיס חיוני להצלחה במאבק שלפנינו תוך הפנמת הלקח מן הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: כוח לבדו, אינו המענה.

המאמר פורסם ב-9.7.24 באתר מעריב.

הפוסט השוואה בין 1974 ו-2024: מגבלות הכוח, עזה, לבנון והשבת החטופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבול המדינות המערביות שמכירות במדינה פלסטינית לא הגיח כרעם ביום בהיר. 143 מדינות כבר עשו זאת, רובן כאשר יאסר ערפאת הכריז על הקמתה באלגי'ר, 1988, ואחרות "טפטפו" לאורך הדרך, כמו שבדיה ב-2014. לפני חודשיים שרי החוץ של בריטניה וארה"ב הצהירו שממשלותיהם שוקלות זאת.

כעת, עם ההכרזה על הכרה קרובה במדינה פלסטינית מצד נורבגיה, אירלנד, ספרד וסלובניה (כשגם מלטה ובלגיה על הקו), הטפטוף מתחיל להראות כמו צונאמי. הסרבנות המדינית של נתניהו להצהיר על נכונות עתידית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת בכפוף לערבויות ביטחוניות בינ"ל מבודד ומחליש את ישראל ופוגע בה. התוצאה עלולה להיות הרסנית לישראל.

אחרי שלושה עשורים של דיונים רבים במליאות פרלמנטריות ברחבי העולם ובאספות שונות במסגרת האו"ם, הפלסטינים זכו למספר הישגים מרכזיים: העמקת קשריהם הדיפלומטיים והכלכליים עם אותן מדינות שהכירו בהם, וגם עם מדינות המערב האחרות, והכרזת הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2012. אולם עם ההכרה הזו הפלסטינים לא יכולים "ללכת לבנק" ולפדות מדינה. מדינה פלסטינית ממשית אין ולא תהיה ללא הסכמת ישראל. אם כן, מה המשמעות של הכרה במדינה פלסטינית מבחינת ישראל?

אם ההכרה במדינה פלסטינית תעצר באותן 4-5 מדינות אירופית, המהלך שלהן יהיה סימבולי בלבד, בדומה למהלך השבדי מ-2014. אך התסריט השני הוא שהכרה מצידן, במציאות בה העולם עומד לצד הפלסטינים, פותחת את הסכר בפני הכרה על-ידי 50 המדינות שטרם עשו זאת, ובהן "הרוב המוסרי" האירו-אטלנטי (צרפת, גרמניה, בריטניה ובראשן ארה"ב). בתסריט כזה ההשלכות לישראל עלולות להיות חמורות.

יש קונצנזוס בקרב החברות באיחוד האירופי ובארה"ב שצריכה לקום מדינה פלסטינית, שהפתרון היחידי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה בבטחון ובשלום (לכל הפחות ללא אלימות). זהו חזון ראוי. מה שהמדינות הנוכחיות שעומדות להכיר במדינה פלסטינית אינן מבינות, או אינן רוצות לראות הוא שהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית לא תביא למדינה פלסטינית דה-פקטו ולא תביא בטחון לפלסטינים או לישראלים. במציאות שבה הרשות הפלסטינית בשיא חולשתה וחמאס זוכה לפופולריות רבה ברחוב הפלסטיני, ההכרה החד צדדית במדינה פלסטינית של מדינות המערב עלולה להביא למדינת חמסטאן. הדבר נוגד את האינטרסים של אותן מדינות שמבקשות לקדם ביטחון, יציבות ושלום במזה"ת.

ממשל ביידן הבהיר כי לא יכיר במדינה פלסטינית וכי הכרה שכזו צריכה להיות במסגרת משא ומתן על הכרה ישראלית במדינה פלסטינית, ולא באופן חד-צדדי. באמצעות מהלך זה יהיה ניתן להעמיד דרישות לצד הפלסטיני, שיבטיחו ביטחון עבור ישראל: פירוז, דה-רדיקליזציה, מאבק בלתי מתפשר בטרור ותיאום בטחוני. עם זאת, משא ומתן שכזה אינו צפוי תחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ, שהמשיחיות הקיצונית שבה חסרת מדינאות.

נטישת המערכה המדינית על-ידי נתניהו במהלך המלחמה, זירזה את ממשלות נורבגיה, אירלנד וספרד להכיר במדינה פלסטינית, צעד שבמידה רבה טומן בחובו רווח פוליטי עקב התמיכה הרחבה בקרב מצביעיהן. יש מנהיגים שמחפשים מיצוב כדי לקבל תפקיד בינלאומי. תג המחיר שממשלת נתניהו מסוגלת לגבות ממדינות אלו אינו גבוה: החזרת שגרירינו לישראל מוריד מישראל כח דיפלומטי דווקא בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל, מאחר ופגישות רמות דרג רק שגרירים מסוגלים לקיים. בשעה כלכלית קשה זו לישראל, יהיה קשה ואף בלתי אחראי לפגוע במכירת נשק או העברת מודיעין הדדית.

יש לזכור כי התגובה האירופית ל-7/10 היתה תמיכה אדירה בישראל והתייצבות חסרת תקדים לצידה. ממשלת הימין הנוכחית הצליחה לעשות מחיקת ערך אדירה מול ממשלות ביקורתיות שעל ידי נקיטת מדינאות חיובית ניתן היה לקרבן במקום להרחיקן. המהלך של נורבגיה, אירלנד וספרד נעשה ברובו כנגד ממשלת נתניהו-סמוטריץ, מתוך רצון לראות שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.

אכן, הקמת מדינה פלסטינית היא מחשבה קשה לרוב הישראלים, אך במציאות שבין הירדן לים חיים 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, ההיפרדות מהפלסטינים על-ידי משא ומתן מדיני יאפשר לקבל ערבויות בינ"ל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ולתבוע מהם צעדים כמו דה-רדיקליזציה. זהו מהלך חיוני לאינטרס הלאומי שלנו כדי להישאר מדינה דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

על ישראל להתנער מכישלון חוסר המדינאות של נתניהו, שמובילה את מדינות המערב להכרה במדינה פלסטינית שעלולה להפוך לחמאסטן על אמת. ישראל, הפלסטינים, המדינות האזוריות והמערב מוכרחים להתחייב לתהליך של משא ומתן ממושך שיבטיח מחד את חיזוק המחנה המתון שרוצה בשלום ובביטחון, ויסכל מאידך את מאמצי חמאס, חיזבאללה ואיראן לערער את המזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-23.5.24 במעריב.

הפוסט הסרבנות המדינית של נתניהו מובילה להכרה חד צדדית במדינת "חמאסטן" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, המונח "הגירת אקלים", כמו המונח "אסון טבע", מתעתע. אלה מושגים שמערפלים את המרכיב החברתי ובכך משרתים את בעלי הכוח. לפיכך, לא אציע נוסחה שרי אריסונית שלפיה האקלים נמצא בתוכי (אף שאני מודה שזה קורה, אחרי כוס קפה למשל), אך גם לא אטען שהאקלים מתחיל ונגמר בטמפרטורה ממוצעת וכמות משקעים. במקום זאת אטען שחוויית האקלים היא תוצר של חיבור בין תנאים ביו-פיזיים ובין תנאים פוליטיים, וגם התופעה שמכונה הגירת אקלים עונה על ההגדרה הזאת.

גם אם נשכח לרגע ששינוי האקלים הוא תוצר של פעילות אנושית ונניח שבצורת, לדוגמה, היא גזירת שמיים, הרי חלוקת מים בלתי צודקת אינה מידי שמים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך מגיעה ממעבר לפינה: ברקע מלחמת האזרחים בסוריה היו הקצאות מים בלתי שוויוניות והזנחת אזורים חקלאיים על ידי השלטון. כשחוסר הצדק הזה השתלב עם בצורות ממושכות, התוצאה היתה הגירת פנים ותסיסה אזרחית שתרמו למלחמה עקובה מדם. יש לנו סיבה טובה לחשוש מהתפתחויות דומות.

שנ"ץ במזגן וניפוץ מכלי מים

בשנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב קהילות רועים פלסטיניות שחיות בבקעת הירדן במרחב שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי C. המאפיינים הייחודיים של זירת הרעייה בבקעת הירדן הופכים אותה למקרה קיצון מרתק שניתן ללמוד ממנו על הגירת אקלים, או נכון יותר – על הגירה אקלימית-פוליטית.

האזור הוא דוגמה קלאסית למצב שבו מקום אחד, שמתקיימים בו אותם תנאים ביו-פיזיים, מכיל אקלימים שונים לחלוטין עבור אנשים שונים. האקלים שבו חי חננאל מהמאחז אינו אותו אקלים של עבדאללה מקהילת הרועים בוואדי הסמוך. הראשון יכול להשקות את עדר הבקר שלו מצינור המים שמזין את המאחז ו"לעשות שנ"ץ" במזגן, בעוד שהשני חי במתח תמידי הקשור לאספקת המים לאדם ולחי, ובחשש קבוע מהרס המחסות שמשרתים את בני משפחתו ואת בעלי החיים שברשותם.

האקלים בבקעה קיצוני. גם ללא שינוי משמעותי בכמות המשקעים השנתית, הרועים מדווחים על מגמה של סופות גשם מעטות ועזות יותר לצד ימי קור קיצוניים בחורף. הקייצים חורכים וגלי החום שנעשו שכיחים יותר הם כה קשים, עד שכמעט בלתי ניתן לתפקד בהם. העדר חיבור לתשתיות המים, החשמל והביוב אינו מאפשר מפלט או מנוח מהחום, היובש, האור המסנוור, האבק והניחוחות שחיות עדר מותירות סביבן.

השבריריות הזאת משרתת את מתנחלי המאחזים, שפועלים (במקרים רבים תוך שימוש בבני נוער) לדחוק את הרועים הפלסטינים אל מחוץ לשטחי C. הם לוחצים על הנקודות הרגישות ביותר שהן תנאי ליכולת לשרוד בתנאים הקשוחים של הבקעה. כשהבחורים האלה פושטים על קהילות רועים, הדברים הראשונים שהם עושים הם לרוב ניפוץ מכלי המים, שבירת הלוחות הסולאריים ולעתים גם נזק לסככות המגורים והצתת מספוא. אבל הפגיעה הקשה והמתמידה ביותר היא בחופש התנועה.

מרחב הולך ומתכווץ

הרועים בבקעת הירדן, כמו רועים אחרים בעולם, מחזיקים בידע מסורתי וקהילתי שאליו מצטרפים הניסיון והכישורים האישיים של כל אחד מהם, שיכולים לסייע להם בצליחת מצבים סביבתיים קשים. רועים בעולם מבצעים פרקטיקה שנקראת "טרנסיומנס" (נדידה עונתית): כשמגיעים הימים החמים, גוזזים את הצאן ועולים לגבעות כדי ליהנות מעשב שופע יותר, אוויר קריר ולעתים גם מהזדמנות לרעות בשדות שלף של חקלאים ולהשאיר להם בתמורה מתנות דשן בדמות גללים מפוזרים על פני השטח. כשמגיע החורף, בעלי העדרים ובעלי החיים יורדים בחזרה אל העמקים המוגנים מהרוחות.

הרועים מכירים היטב את אזורי המרעה, כולל מעיינות נסתרים ואזורים מוצלים, הם מיומנים בחפירה של בורות מים שקולטים את מי הנגר בחורף ויכולים לשמש להשקיית החיות בקיץ. הם יודעים לשחק עם גודל העדר ועם הרכבו בהתאם למשאבים שעומדים לרשותם ולצרכי משק הבית, הם יודעים כיצד לעצב את חלוקת התפקידים במשפחה בהתאם. בקצרה, חופש פעולה וגמישות הם מה שרועים צריכים כדי להמשיך לקיים את העדרים שלהם גם בתנאים קשוחים ומשתנים. השליטה הישראלית בשטחי C לקחה ולוקחת לא רק אדמות, אלא גם את הגמישות הקריטית הזאת.

יש אזורים שהגישה אליהם נמנעה לצמיתות באמצעות הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע או על ידי הקמת גדרות בידי מתנחלים באזור. עוד מונח מתעתע, "אדמות מדינה", מסתיר את הסיפוח הלא רשמי אך הממשי מאוד של הגדה למדינת ישראל. לצד הגבלות התנועה האלה מתקיימות גם חסימות תנועה שרירותיות שמתפעלים אנשי מאחזים, רבש"צים שנוטים לשתף פעולה עם המאחזים וחיילים המופעלים על ידי כל הנ"ל. כך רועה עלול למצוא את עצמו קם בבוקר, יוצא אל שארית שטחי המרעה שלו ונחסם באמצעות איומים או אלימות פיזית.

לנוכח הגבלות תנועה אלה והאלימות היוצאת מהמאחזים, נוצר גל כואב של הגירה אקלימית-פוליטית כפויה: כמה קהילות רועים פלסטיניות נשברו ועזבו את אדמותיהן, והטרנסיומנס נעלם מבקעת הירדן. משפחות רועים שבעבר עלו מצפון הבקעה לגבעות הקרירות של טובאס וקהילות בדואיות שטיפסו מצפון ים המלח לקווי הגובה הגבוהים יותר של אזור טייבה – כבר לא עושות זאת. כמו שהטרנסיומנס הקלאסי אינו נדידה אקלימית נטו אלא תופעה חברתית, תרבותית וסביבתית הבאה לידי ביטוי במיקום במרחב, כך גם התקיעות בשטחי המרעה הצחיחים והממוצים היא תופעה פוליטית-סביבתית, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוסר תנועה ובהתכנסות אל תוך מרחב הולך ומתכווץ.
חשיבותה של הנדידה

ביקורת על העדר חזון ליום שאחרי המלחמה עולה מדי פעם לכותרות. אך לרוב היא אינה מתייחסת לעתידנו האקלימי והסביבתי. בעתיד הזה, בין שנרצה בכך ובין שלאו, ההתחממות הגלובלית תמלא תפקיד משמעותי; ובין שנרצה ובין שלאו, גם עזה, הגדה ותושביהן יהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אם ישראל תצליח לקום מהמלחמה הזאת ולקיים איזשהם קשרים אזוריים, השלטון יצטרך לחשוב אחרת על תנועת אנשים במרחב. זה לא יהיה מובן מאליו – מדינות לא אוהבות אוכלוסיות נודדות. הן מעדיפות לדעת היכן הנתינים שלהן ממוקמים בכל רגע נתון, ובמקביל לשלוט ככל הניתן בכניסות וביציאות מהטריטוריה ואליה. מסיבות אלה יש נטייה לפיקוח ביטחוני (securitization) על אוכלוסיות בתנועה – מהגרים, פליטים או רועים. אך לצד הביטחון יש להביא בחשבון שיקולים נוספים של צדק אקלימי וחלוקתי, שמירה על זכויות אדם ושימור מערכות אקולוגיות-חברתיות. כך על הדרך עשויה להימנע גם תסיסה פוליטית של עקורים הנדחקים לשולי המרכזים העירוניים.

בעולם שמחוץ לשלולית המזרח-תיכונית כבר התחילו להבין את זה. בקהילה המדעית נשמעת יותר ויותר ביקורת על פיקוח ביטחוּני על בני אדם בתנועה, וארגון המזון והחקלאות העולמי FAO הכריז על שנת 2024 כעל שנת הגמליים ועל 2026 כעל שנת הרועים ושטחי המרעה, במטרה לעודד את כלכלת המרעה בדגש על פרקטיקות של נדידה. זאת, מתוך הכרה בערך הנופי, התרבותי והחברתי של מופעים כמו טרנסיומנס וצורות אחרות של פסטורליזם.

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי אי אפשר לצפות מישראל לוותר על פיקוח ביטחוּני על אנשים הנעים במרחב. אבל כן אפשר לזכור שהאקלים פחות דטרמיניסטי מהאופן שבו אנו נוטות ונוטים לראות אותו. האקלים נמצא בידיו של החייל שפותח וסוגר את השער שדרכו עוברות המשאיות שמובילות מים לקהילות הרועים. האקלים נמצא בטנדר של הרבש"צ שמונע מהרועה להגיע אל המעיין שהיה רגיל להשקות בו את צאנו. האקלים מגולם בגופו של נער הגבעות שמאיים על רועה בדרך לשדה שופע העשב ומאלץ אותו לרעות בגבעות מסביב למאהל, שם השטח כבר מיצה את יכולת ההתחדשות שלו ונותר צחיח.

המאמר פורסם ב-5.6.24 בהארץ.

הפוסט הגירה פוליטית בגדה: תושב מאחז חי באקלים שונה מזה של הרועה בוואדי הסמוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12

הפוסט ישראל עדיין שבויה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך נפתח בהצגת עקרונות מנחים אשר עיצבו את ההמלצות המוצעות בכל תחום. לאחר מכן מפורטות ההמלצות לפי הפרקים המקצועיים – אנרגיה, מים, ביוב ובריאות, כאשר כל פרק כולל מספר חלקים:

(1) תיאור המצב ערב המלחמה.

(2) תיאור מצב קיים חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה.

(3) המלצות לפי טווחי זמן שונים (מיידי, בינוני וארוך), כולל התייחסות לתשתיות Off-grid.

(4) הצעות למנגנוני ביצוע מקצועיים.

הדוח מבוסס על תוצרי צוות חשיבה בהובלת אקופיס ומיתווים ונכתב על ידי מכון מיתווים ומומחים בתחומים הרלוונטיים.

הפוסט מסמך המלצות להקמה ובנייה מחדש של תשתיות מקיימות חיים ושל מערך הבריאות ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתדרוך שלנו, הצגנו את הרעיון שמאחורי היוזמה הישראלית ופירטנו על שלביה השונים. בנוסף, התעמקנו בתפקיד ההיברידי של ועידת שלום בינלאומית בקידום מטרות מיידיות וארוכות טווח לאחר המלחמה, ובחשיבות יצירת אסטרטגיה הומניטרית בעזה.

בתדרוך השתתפו:

ד"ר (סא"ל במילואים) עומר צנעני | ראש צוות מדיניות חוץ וביטחון של מכון מיתווים ומרכז ברל כצנלסון, ומנהל תוכנית השלום בין ישראל לפלסטינים במכון מיתווים

• היוזמה הישראלית

פרופ' אריה קצוביץ' | יו"ר ויצמן ליחסים בינלאומיים ופרופסור מן המניין ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

• ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס

בר רפפורט | מנהלת פרויקטים לדיפלומטיית אקלים במיתווים

• מניעת משבר הומניטרי בעזה: אינטרס ישראלי

תודה לשותפים שלנו מקרן ברל כצנלסון על עבודת הצוות סביב גיבוש היוזמה, ולתומכים שלנו מהקרן החדשה לישראל וקרן פרידריך אברט.

לצפייה ביוזמה הישראלית

הפוסט היוזמה הישראלית – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס קורא לרצח עם וטיהור אתני של יהודים, ואף ביצע טבח נגד האזרחים היהודים, הערבים, והזרים במדינת ישראל. האויב הכי גדול שלו הינו האפשרות של הסדר מדיני שיממש את העיקרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, אשר לא התגשם עד היום בשל ברית הפונדמנטליסטים בקרב שני הצדדים.

ראשית, אציין מספר נקודות להבהרה באשר להיסטוריה של הסכסוך:

"השמאל הישראלי": הניסיון להציג את הוויכוח על הסכסוך במונחים של "שמאל" וימין" מטעה ומרעיל. מנהיגים ישראלים הידועים ב"שמאלניותם" כגון מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ובנימין נתניהו הביעו נכונות להחזרת שטחים ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, על-מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוויכוח איננו בין "שמאל" ל"ימין" אלא בין קיצוניים לבין אלה הרוצים להביא לניצחון על חמאס בדרך פרגמטית ומדינית, מתוך שיקולי ביטחון.

"פושעי אוסלו" ו"המדינה הפלסטינית": תהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו היה קטוע בכך שלא קבע מפורשות את היעד של הקמתה של מדינה פלסטינית. "פושעי אוסלו" האמתיים היו אלה שחיבלו בתהליך וביצעו וידוא הריגה, הן בצד הפלסטיני (בראש וראשונה חמאס, וגם ערפאת שלא נטש את הטרור), והן בצד הישראלי (מברוך גולדשטיין ועד יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין ז"ל).

"ההתנקות הביאה למדינת חמאס בעזה": ההתנתקות ב-2005 היתה משגה בכך שלא נעשתה בהסכם עם אש"פ. חמאס לא הקים מדינה עצמאית, ובעשור האחרון נתמך על ידי ממשלות ישראל שסירבו לנהל תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית.

תמיכת הישראלים והפלסטינים בפתרון של שתי מדינות: היום רק כשליש מהישראלים תומכים בפתרון של שתי מדינות, אם כי זה עדיין הפתרון העדיף על כל חלופה אחרת. בצד הפלסטיני, הרב מצדיק את מתקפת הטרור של חמאס (אם כי לא מאמין שהיה שם טבח). 62% מהעזתים ו-35% מהפלסטינים בגדה תומכים במדינה פלסטינית לצדה של ישראל. התמיכה בחמאס מסתכמת רק ב-26% בעזה ו35% בגדה.

שנית, אתייחס למרכיבים החדשים ב"יוזמה הישראלית", המקבילה למאמצים של ארה"ב ומדינות אחרות, אם כי יש ערך רב בכך שהישראלים יוזמים בעצמנו, ולא רק מגיבים. התכנית מבוססת על ההיגיון של "מפת הדרכים" של 2003, אבל היא כוללת שני מרכיבים חדשים: 1) מו"מ דו-צדדי עם סעודיה ורב-צדדי עם מדינות הליגה הערבית, כדי להגיע לשלום אזורי.

לא מדובר רק במאמץ לשלום עם הפלסטינים, אלא ב"עסקת חבילה" אשר תכלול שלום, נורמליזציה, ואינטגרציה של ישראל באזור. זהו בתמצית ניצחון הציונות; 2) בינאום של הפתרון: ה"יוזמה הישראלית" מתייחסת גם לברית אזורית בהובלתה של ארה"ב, נגד איראן והגורמים הפונדמנטליסטים באזור. ישנה אפשרות לשפר באופן ממשי את ביטחון ישראל, אשר לא יכול להתבסס רק על עוצמה צבאית, אלא תלוי בהסדרים מדיניים, כמו השלום עם מצרים וירדן.

שלישית, מה מציע פרופ' אלדד כחלופה ל"יום שאחרי"? הרי הוא מסכים שהסטטוס קוו לא יכול להימשך, שיש לשנות מן היסוד את תפיסת הביטחון של ישראל, ושלמעשה לא ניתן להמשיך ולנהל את הסכסוך עם הפלסטינים. אם זה המצב, ישנן שתי חלופות לפנינו: הדרך המדינית, או החלופה הצבאית. פרופ' אלדד רומז לחלופה של מלחמת נצח, של כיבוש צבאי של הרצועה, ושל "טרנספר" של הפלסטינים אל מחוץ לארץ. זאת עמדה הזויה ומנותקת מכל מציאות מדינית ובינלאומית אפשרית.

יתר על כן, זאת גם עמדה החותרת תחת עקרונות הציונות, מהרצל, דרך כצנלנסון וז'בוטיסקי, ועד דויד בן-גוריון. בין "הים לירדן" חיים היום יותר מ-7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים שלא הולכים לשום מקום. האם פרופ' אלדד תומך בחזון של מדינה אחת בכל ארץ ישראל בשליטה יהודית בלעדית, שתהיה מנודה, עד שתיחרב מבפנים ובמחוץ? האם העתיד שלו איננו הרסני יותר מהתקווה הטמונה ב"יוזמה הישראלית"?

פרופ' אריה קצוביץ הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מזה 31 שנה.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-27 במרץ.

הפוסט ברית הפונדמנטליסטים או ניצחון הציונות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"סביבה הסכמית היא תמיד בטוחה יותר מסביבה בה אתה משתמש בכוח הזרוע בלבד" צפו בראיון שערך ריף יצחקי, מנהל קשרי חוץ וממשל במיתווים, עם האלוף במיל׳ נמרוד שפר, ראש אג״ת וראש מטה חייל האוויר לשעבר, על חשיבות המרכיב המדיני בתמונת הניצחון הישראלית.

הפוסט כיצד תראה תמונת ניצחון ישראלית? שיחה עם האלוף במיל' נמרוד שפר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לבחון את האופציה הרצויה, יש להבין מה מוסכם ומה לא מוסכם על הצדדים השונים או על מרביתם: מוסכם שהחמאס לא יוכל להמשיך לשלוט בעזה או להיות שותף להסדר המתגבש; הרשות הפלסטינית תצטרך לעבור שינוי שלטוני; בישראל ייערכו בחירות ותקום ממשלה חדשה; ומדינות ערב יעניקו סיוע כלכלי לשיקום עזה ולחיזוק הרשות הפלסטינית. אין הסכמה על הנושאים הבאים: מי ישלוט בעזה? האם תקום מדינה פלסטינית? והאם ההסדר יהיה חלק מעסקה אזורית רחבה יותר?

המלחמה בעזה מייצרת הזדמנות לשינוי. ההיסטוריה מלמדת ששינויים גדולים התרחשו לאחר מלחמות, מהפכות, שינויי משטר ועוד. תוצאותיה הרצחניות של מתקפת חמאס והמלחמה יצרו באופן פרדוקסלי ומטלטל הזדמנות לשינויים הן בארכיטקטורה האזורית והן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה העיקרית היא שמתוך הרכיבים הדרושים להסכם, וזאת על סמך הניסיון של הסכמי השלום והנורמליזציה, חסרים שלושה: מנהיגות לגיטימית, מנהיגות נחושה, ואמון בין הצדדים. שלושת העוגנים האלה חסרים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. במצב הזה אפשרות אחת היא להיכנס למרה שחורה ולהרים ידיים, והאפשרות השנייה, האופטימית יותר, היא לנסות להבין איך אפשר להתקדם במצב המסובך הנוכחי.

תנאי מרכזי להסדר הוא מעורבות משמעותית של מתווך בתהליך. הנשיא ג'ו ביידן וממשלו נטלו על עצמם את המשימה הזו, וניכר כי הם נחושים להשיג הישג משמעותי עוד בטרם הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. בהקשר זה פורסם כי ארצות הברית, בשיתוף עם עשר מדינות באירופה ובעולם הערבי, פועלת לקדם הסדר בשלושה מסלולים: האחד נועד להביא להפסקת אש בעזה ולעסקה בסוגיית החטופים; השני נועד "לעצב מחדש" את הרשות; והשלישי נועד לדון בהקמת מדינה פלסטינית בתמורה לנורמליזציה של סעודיה עם ישראל.

מדובר בשלוש קומות של הסדר, שעלול כמובן להיעצר כבר בקומה הראשונה. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי גם תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית מ-2003 הייתה בנויה משלבים ונעצרה בשלב מוקדם לאחר שישראל והרשות הפלסטינית לא מילאו את חלקן.

הסיכויים להסדר גדולים יותר כאשר הוא יוצר מצב שכל הצדדים מפיקים ממנו רווח, אם כי אף אחד מהם לא משיג את כל תאוותו. הרווח העיקרי של הפלסטינים הוא בהקמה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם תיקונים מוסכמים – דבר שנמנע מהם לאחר הסכם אוסלו – שמשמעותו איחוד מחודש של הגדה המערבית ועזה, קבלתה כחברה באו"ם והכרה בה מצד רוב מדינות העולם.

בצד הישראלי מחכים יתרונות רבים: קבלת ערבויות וחתימה על הסדר שאמור למנוע איום ביטחוני מהצד הפלסטיני; הסכם עם המדינה החשובה בעולם הערבי והאסלאמי; המשך תהליך האינטגרציה במזרח התיכון; פתיחת שווקים חדשים; בניית גשרים עם מדינות מוסלמיות מעבר לאופק (פקיסטן, אינדונזיה ועוד); ועיקור חלק ניכר מההתנגדות לישראל באזור ובעולם על רקע פתרון הבעיה הפלסטינית. ולבסוף, מעורבות גדולה יותר של סעודיה בשיקום עזה, על חשבון או לצידה של קטר.

אם ההנהגה הפלסטינית תדחה את העסקה המתגבשת – כפי שקרה גם כבר בעבר – קיימת אפשרות שסעודיה תראה בעצם הניסיון עלה תאנה מספק על מנת להתקדם לקראת הסדר. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאו, אמר כבר באפריל 2018 ("מעריב"), כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המשא והמתן — או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסעודים, מבחינתם, יתוגמלו על ידי ארצות הברית מבחינת נשק, הסכם הגנה ואולי אף היתר לגרעין אזרחי. לא פחות מכך, הסעודים יוכלו להתגאות כי בניגוד למדינות השלום והנורמליזציה, הם אלה שהצליחו לסייע לפלסטינים בהשגת מטרתם – הישג שיקבע את מנהיגותה של סעודיה בעולם הערבי.

באופן מפתיע למדי, במהלך המלחמה לא נסוגו הסעודים מכוונתם לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל. דווקא לאור הידיעה שחמאס – ומאחוריה איראן – תקפה את ישראל. נראה כי הסעודים מעוניינים להשיב מנה אחת שערה, בין השאר, גם כדי לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת.

באופן פומבי נשמעו לפחות שלוש הצהרות סעודיות חיוביות בזכות המהלך. עם זאת, ברור שבעקבות המלחמה, המחיר של נורמליזציה עם סעודיה האמיר; אם לפני המלחמה סעודיה דיברה באופן מעורפל על התקדמות בסוגיה הפלסטינית כחלק מהמחיר, עכשיו יישרה קו עם העמדה הקוראת להקמת מדינה פלסטינית, אך אין זה מן הנמנע כי היא תסתפק גם בפחות מכך.

הקשיים שבדרך

ארבע מהמורות לפחות קיימות בדרך להסכם. הראשונה מצויה במישור התודעתי ולה שתי פנים: התמודדות עם ההערכה שהתחזקה בעקבות ה-7 באוקטובר בקרב שני הצדדים שפתרון שתי המדינות שוב אינו רלוונטי. השנייה היא הצורך לרדת מהחלומות הגדולים של יצירת "ישראל הגדולה" או "פלסטין הגדולה מהים עד לנהר". שינוי תודעתי כזה הוא מהלך ארוך טווח, הנוגע לבניית זיכרון קולקטיבי חדש במערכת החינוך, בתקשורת ובשאר סוכני סוציאליזציה – זיכרון כזה שאינו עושה דמוניזציה ליריב. ספרי הלימוד במצרים, למשל, עוברים עתה שינוי חשוב בכל הנוגע להצגת היהודים וישראל, אולם זה קורה רק לאחר 45 שנה לאחר השלום – זמן ארוך מדי.

המהמורה השנייה קשורה לנטרול שיבושים בתהליך. כפי שחמאס פעלה לשבש, ובהצלחה, את הסכם אוסלו, וכשם שאיראן וחמאס פעלו לשבש, ובהצלחה, את הנורמליזציה עם סעודיה — כך קיימת הסכנה גם כעת, במיוחד אם חמאס יישאר מחוץ להסכם המתגבש.

השאלה הגדולה היא איזה מין חמאס ייוותר לאחר המלחמה – מוקטן, מוחלש או מחוזק בעקבות מה שנתפש בקרב הפלסטינים כהישג וכניצחון? העובדה שהצד הפלסטיני רואה בהתקפה הנפשעת של חמאס הישג אינה בהכרח שלילית, משום שהיא יוצרת בתודעה שלו סוג של שוויון, גם אם הוא מדומה.

גם סאדאת היה מתקשה להגיע להסכם עם ישראל אלמלא מלחמת 1973 שנתפסה אצלו ובקרב העם המצרי – וזאת בניגוד גמור לתפיסה הישראלית – כניצחון. בכל מצב, הזרם האסלאמי יישאר מרכזי בחברה ובפוליטיקה הפלסטיניים. אם הכוחות הפוליטיים של זרם זה יקבלו את כללי המשחק החדשים אין מניעה להשתתפותם בתהליך הבחירות. עם זאת, יש צורך לייצר ערבויות בינלאומיות וערביות לכל איום על כללי המשחק החדשים.

המהמורה השלישית נוגעת למשא המתן על סוגיות הליבה: ירושלים ופליטים. אלה סוגיות רגישות שעלולות לפוצץ כל משא ומתן בכל עת. גם כאן שני הצדדים יצטרכו לעבור תהליך של שינוי תודעתי לגבי גבולות האפשרי. למעשה, תולדות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני מאז הסכמי אוסלו רוויים בפתרונות יצירתיים ואין צורך כאן בהכרח להמציא מחדש את הגלגל.

המהמורה הרביעית, אולי הדוחקת ביותר, היא השעון הפוליטי. השעון של ממשל ביידן דוחק במיוחד, משום שהוא חפץ להגיע לעסקה עוד בטרם הבחירות בנובמבר 2024. מאידך, השינויים הדרושים בהנהגה הישראלית הפלסטינית טרם הבשילו ואין לדעת כמה זמן הם ייקחו – אם בכלל. אהרן דוד מילר, הדיפלומט האמריקאי הוותיק שנטל חלק בכמה סבבים של משא ומתן בין ישראל ושכנותיה, טוען כי במזרח התיכון יש שני משכי זמן: לאט, ולאט יותר, ולכן לדעתו ניתן יהיה כעת רק להניח את הפרמטרים לשלום שיחכו לממשל ביידן הבא ולממשלות חדשות בישראל וברשות הפלסטינית.

בזמן שישראל טרודה בעיקר בשאלת החטופים, מיטוט חמאס, סיוע הומניטרי לתושבים בעזה, המשך הלחימה ועוד סוגיות בוערות, ההתעסקות בנורמליזציה עם סעודיה והקמת מדינה פלסטינית עלולה להיתפש בציבור היהודי כדמיונית. ואולם, היכולת להסתכל קדימה ולהציע אלטרנטיביות מדיניות מייצרת תקווה לעתיד טוב יותר. ווינסטון צ'רצ'יל כבר אמר שהפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות ואילו האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי. ראוי, לדעתי, לאמץ את עמדת האופטימיסט.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-8 לפברואר.

הפוסט האם אפשר להתחיל כבר את "היום שאחרי"? כך זה עשוי להיראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיד עם תחילת הלחימה, ארצות הברית, גרמניה, בריטניה ודמוקרטיות אחרות התייצבו לצד ישראל. ביקורי ההזדהות, משלוחי התחמושת, הקואליציה נגד החות'ים והקפאת תקציבי אונר"א, הם חלק מביטויי התמיכה בישראל של בעלות בריתנו.

אבל האינטרס הישראלי מצריך צעד נוסף מצד חברותינו. צעד ששר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, ושר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, דיברו עליו בימים האחרונים: הכרה במדינה פלסטינית.

מבחינת בריטניה מדובר בהשלמת הצהרת בלפור, שקראה להקמת בית לאומי לעם היהודי, משום שללא בית לאומי לעם הפלסטיני, אנחנו לא נהיה עם חופשי בארצנו. היפרדות ביננו לבין הפלסטינים משמעה שמירה על מדינת ישראל דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

הכרה במדינה פלסטינית תדגיש באופן ברור מה שהקהילה הבינלאומית אומרת לישראל שנים רבות: הפתרון המדיני הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא היפרדות לשתי מדינות. אל מול קואליציית נתניהו, המובלת על ידי חבריה הקיצוניים, יש צורך להעמיד את קואליציית השפיות, שתובל על ידי ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי. אליהן יצטרפו מדינות ערב הפרו מערביות. הפרטים כיצד ההיפרדות הזו תראה יושארו למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אחד התנאים המדוברים כיום, למשל, הוא שפלסטין תהיה מפורזת.

138 מתוך 193 מדינות מכירות כיום במדינה פלסטינית. רובן עשו זאת ב-1988 לאחר שראש אש"ף, יאסר ערפאת, הכריז באלג'יר על הקמת מדינה פלסטינית. בהכרזה זו אש"ף אימץ את פתרון שתי המדינות, בהכירו בהחלטת מועצת הביטחון 242 המתבססת על קוי 1967. כ-30 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית לאחר 2011, כשאבו מאזן הוביל מהלך להתקבל כמדינה חברה באו"ם.

אולם כ-50 מדינות נמנעו עד כה מהכרה במדינה פלסטינית, על אף שרובן תומכות בהקמתה. אלו מדינות "הרוב המוסרי", כפי שכינה אותן ב-2011 מי שכיהן כשגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, כשניסה לגייס קבוצה גדולה ככל שניתן שתימנע בהצבעה. בכך ישראל רצתה לאותת ש"הרוב המוסרי", המורכב ממעצמות דמוקרטיות משמעותיות, לא תומך בהחלטה זו. בפועל "הרוב המוסרי" נחלק בין שלושת המחנות: 138 מדינות תמכו בהחלטה (כולל צרפת וספרד), 41 נמנעו (כולל גרמניה ובריטניה) ורק תשע התנגדו, בראשן ארה"ב, צ'כיה וקנדה.

כשישראל מובלת על ידי ממשלה קיצונית, על אזרחי ישראל לקרוא ל"רוב המוסרי" הבינלאומי להטביע את חותמו הערכי בהכרה גורפת במדינה פלסטינית כדי להביס את הקיצוניות, ולייצר אופק מדיני שיאפשר יצירת אלטרנטיבה לחמאס.

העמידה לצד ישראל ולצד האינטרסים הקיומיים שלה, מחייבת הובלה בינלאומית לכיוון של הכרה במדינה פלסטינית ולקידום הפתרון היחיד – שתי מדינות לשני עמים שיצילו את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית אליה אנחנו מתקדמים בהיעדר הסדר המאפשר היפרדות.

כיום ארה"ב, בריטניה, קנדה ו-19 מהחברות באיחוד האירופי, ביניהן גרמניה, צרפת ואיטליה, טרם הכירו במדינה פלסטינית, אך כולן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. יש להבהיר כי הכרה במדינה פלסטינית היא צעד סמלי בעיקרו. היא לא תוביל אוטומטית להקמתה ולא תקבע גבולותיה. היא כן תאותת באופן חד למדינת ישראל ולכל מי שיעמוד בראשה על הכיוון הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית, כאשר פרטי הסכם ההיפרדות יקבעו במשא ומתן בין ממשלת ישראל לממשלה הפלסטינית.

מהלך כזה יעודד את הרשות הפלסטינית לערוך את שידוד המערכות הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב. זהו הכיוון הבינלאומי הרצוי על ידי בעלות בריתנו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי, למימוש הנורמליזציה עם סעודיה, לתכנית השקעות כלכלית שתפריח את האזור (למשל המסדרון הכלכלי מהודו לאירופה, שיעבור דרך המפרץ, ירדן וישראל), וליצירת קואליציה אזורית המופנית נגד איראן.

מהלך כזה ייצור "ברית מתונים" – ארצות הברית, בריטניה, האיחוד האירופי ואזרחי ישראל שוחרי השלום, אל מול ציר הקיצונים בהובלת הבן גבירים והסינווארים – שנבנים מהעצמת הסכסוך ולא מעוניינים בפתרונו.

הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית תסמן לממשלה הישראלית את הדרך בה עליה לבחור – דרך של הידברות. להבין כי אם לא תסיר מעצמה את המחנה המסוכן של הטרנספר והסיפוח, היא תהפוך את ישראל למצורעת, כמו שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. על ישראל לבחור להיות חלק מרכזי בסדר העולמי המתגבש בין הדמוקרטיות הליברליות, בהובלת ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי, ולא להיזרק לצד הדרך כמדינה שאיש לא רוצה קשר עימה.

קיים קונצנזוס בינלאומי בתמיכה בפתרון שתי המדינות – למעט איראן, חמאס ובנימין נתניהו. זה הנושא היחידי כמעט שארה"ב יכולה להסכים עליו עם רוסיה וסין, שכבר הכירו במדינה פלסטינית. אפשר לבנות על הקונצנזוס הזה כדי לקדם מהלך בינלאומי שיהפוך את הטרגדיה של ה-7 באוקטובר להזדמנות מדינית.

ערך מוסף נוסף למהלך אמריקאי של הכרה במדינה פלסטינית, יהיה שיקום מעמדו של הנשיא ג'ו ביידן בקרב הבוחרים הפרוגרסיביים. חודשי הלחימה והתמיכה החד משמעית של הנשיא האמריקאי בישראל, פגעו במעמדו בקרב ציבורים נרחבים. אל לנו לשכוח עד כמה נוראה האלטרנטיבה. דונלד טראמפ הוא סכנה ברורה לעולם הדמוקרטי. הנשיא לשעבר שהתחייב להיות דיקטטור "רק ליום אחד", עלול לחזור לבית הלבן נטול בלמים, מוקף בקבוצה פנאטית. בממשל טראמפ הנכנס לא יהיו עוד "מתונים", אלא רק אנשים שצמחו בערוגת השנאה והאגו חסר הגבולות של מי שהוכיח אין ספור פעמים שטובתו האישית חשובה לו יותר ממדינתו (בדומה לראש ממשלתנו).

ההכרה הבינלאומית של "הרוב המוסרי" הבינלאומי במדינה פלסטינית הוא מהלך ציוני, שיחזק את עתיד מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. מהלך שיכול להיות גלגל ההצלה מממשלת הביעותים של נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגלגל הההצלה של העולם מטראמפ ומההשפעה האזורית של איראן. מהלך שאם יתקדם, יוכל סוף סוף להביא יותר יציבות ושקט לאזור המוכה והחבול שאנו מתגוררים בו.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-7 לפברואר.

הפוסט הכרה של מדינות "הרוב המוסרי" במדינה פלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החייאה של הרשות הפלסטינית (Revitalized Palestinian Authority), ואיחוד הגדה המערבית ורצועת עזה תחת שלטונה המחודש, הם הפתרון שביידן מציע להתמודדות עם חולשת הרשות הקיימת והתנגדות ראש ממשלת ישראל נתניהו, הרואה בה רשות מסיתה ומעודדת טרור, בדרך ליישום פתרון שתי המדינות.

הרשות הפלסטינית של היום אכן חלשה, חסרת לגיטימציה ברחוב ובעלת יכולת פוחתת לאכוף מרות ולהעניק שירותים לציבור. הרשות קמה ב-1994 כתוצר של הסכמי אוסלו. היא נועדה לפנות את מקומה בחלוף חמש שנים לטובת מוסד חלופי שיירש אותה לאחר שייחתם הסדר הקבע עם ישראל כפי שנקבע בהסכמים. הסדר כזה לא הושג, הרשות ממשיכה להתקיים כמוסד "זמני", ורבים מהנוגעים בדבר – ובראשם ישראל והנהגת פת"ח – נהנים מהשירותים שהיא מעניקה להם בקבלת האחריות על הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים.

ה"זמניות" של הרשות תורמת רבות לחולשתה, אך גם מנהיגיה תרמו לכך. נשיאה הקודם יאסר ערפאת נמנע מלהילחם בעקביות ושיטתיות בטרור ובקבוצות החמושות השונות תחת אחריותו. הנשיא הנוכחי אבו מאזן, המתנגד לטרור ומייחס חשיבות עליונה לתיאום הביטחוני, הצליח בשנותיו הראשונות כנשיא לחזק את הרשות ולהתקדם לעצמאות דרך פיתוח כלכלי ובניית מוסדות, אך התקשה לקבל החלטות גורליות, והרשות נעשתה מושחתת יותר ויותר.

עם זאת, הרשות לא אחראית באופן בלעדי למצבה. ישראל, שותפתה להסדר והמשענת המרכזית שלה, מתעלמת ממנה מאז 2009, דוחה כל אופציה של הידברות עימה, ולא מסתירה את עניינה בפירוקה. אכן, כדי שהרשות תוכל לקבל עליה אחריות על עזה ותפקיד משמעותי בהובלה ליישום פתרון שתי המדינות, עליה להתחדש ולהתחזק.

רשות מחודשת תעבור תהליך ארוך של ארגון מחדש, שיקום והכשרה שיתאים את תפקודה ויבנה את יכולותיה לעידן שאחרי המלחמה. היא תידרש לבחור הנהגה חדשה, לנוכח אובדן האמון והרלוונטיות של ההנהגה הנוכחית, ולזכות מחדש בלגיטימציה מהציבור להטלת מרות ואכיפת חוק וסדר. לשם כך היא תידרש להשתחרר מהדימוי המושחת שדבק בה ולהוכיח לציבור שענייניה מתנהלים בשקיפות וכספי הסיוע והמסים משמשים לקידום ענייני הציבור, ולא לאינטרסים אישיים של מקורבים.

שיקום ואופק מדיני

ההנהגה החדשה תצטרך להיות מחויבת להסדרים הקיימים ולהסכמים עם ישראל. הנהגה כזו תבסס את מעמדה בתקופה של הכשרה, הכוללת בניית יכולות לשליטה אזרחית אפקטיבית ברצועה במסגרת של חזון מדיני ברור המוסכם על ישראל והפלסטינים.

העברת האחריות מישראל לרשות הפלסטינית המחודשת תתבצע בהדרגה, במטרה למנוע ריק שיאפשר צמיחה של ארגונים ניציים שאינם מקבלים את מרותה או את זכות קיומה של ישראל, תוך שמירה על אחריות ביטחונית ישראלית מבחוץ לפרק זמן מוסכם, והצגת מחויבות ישראלית להימנע מקביעת עובדות בשטח שישפיעו על מימוש החזון המדיני.

ארבעה גופים ומוסדות פלסטיניים יידרשו תשומת לב מיוחדת בתהליך התחדשות זה:

1. מנגנוני הביטחון. לאחר שצברו ניסיון בימי אבו מאזן בתיאום הביטחוני עם ישראל בגדה המערבית, הם יידרשו להשיב לעצמם את האמון ואת יכולת ההרתעה והאכיפה של החוק והסדר בזירה הציבורית הפלסטינית, וכן לעבור הכשרה מיוחדת לקראת החזרה לרצועת עזה אותה נאלצו לנטוש לפני כ-18 שנה. תהליך זה יתקיים בחסות אמריקאית, בינלאומית וערבית, ולאחר הגדרה מחדש של יעדי התיאום הביטחוני, בהסכמה עם ישראל.

2. מנגנוני האוצר והכספים. יידרשו להשיב לעצמם את השליטה בכספים הנכנסים לקופת הרשות הפלסטינית, כפי שהיה בימי סלאם פיאד בימיו כראש ממשלה. השחיתות שפשתה בשנים האחרונות מפקיעה למעשה מידי מוסדות הרשות את השליטה בכספים אלה, ומגבירה את תלותם בהחלטותיו של יו"ר הרשות. מוסדות הרשות המחודשת יידרשו להשקיע יותר בכלכלה, לפתח מנועי צמיחה שיצעידו קדימה את הכלכלה הפלסטינית ויקטינו את תלותה של הרשות בישראל ובגורמי חוץ אחרים.

3. מערכת החינוך. נתפשת בישראל כמוקד המצמיח דורות של בוגרים שונאי ישראל בגין תוכניות הלימוד האנטי-ישראליות שלה, ובגין המתח הרב בין פת"ח לחמאס הנכנס אל בתי הספר. הרשות החדשה תצטרך לשים קץ לתופעה זו, להוביל תהליכים של דה-רדיקליזציה של המערכת ולשנות את תוכניות הלימוד בהתאם למתחייב בהסכמים שנחתמו עמה.

4. מערכת המשפט. איבדה במידה רבה מעצמאותה בשנים האחרונות, בשל צווים שהוציא אבו מאזן להגבלת סמכותה. הרשות המחודשת תידרש לעגן בחקיקה את עצמאות בתי המשפט, לקבוע חוקים וכללים מחייבים שיעגנו את המחויבות להסכמים שנחתמו עם ישראל ואת המאבק בשחיתות, וכן תידרש להפקיע מידי הנשיא את הסמכות הבלעדית למינוי שופטים.

תהליך חידוש הרשות הפלסטינית מחייב גם את ישראל. עליה להציב אופק מדיני אמיתי, להכריז על הרשות הפלסטינית כבת שיח ועל קיומה כאינטרס חיוני, להרחיב את שיתוף הפעולה עמה, להעביר כספים מוקפאים ולתאם מהלכים לחיזוק כלכלתה, לנקוט צעדים בוני אמון, ולאשר ולתאם עם הקהילה הבינלאומית את תוכניות הרפורמה לחיזוקה.

בסיס להסדר בר קיימא

צריך לזכור שבמאבק המתנהל בין הזרם הלאומי הפלסטיני לבין הזרם האיסלאמי, חובת ההוכחה מוטלת תמיד, כמו בשאר החברות הערביות שבסביבתנו, על הזרם הראשון. הזרם האיסלאמי, בהיותו אופוזיציוני במעמדו ובאופיו, נבנה על כישלונותיו וחולשותיו של הראשון. יכולתו של הזרם הלאומי להצליח ולצבור כוח תלויה במקרה הפלסטיני במידה רבה בישראל. ככל שהניסיון המתקיים יצליח, כך תידחק השפעתו של הזרם האיסלאמי האופוזיציוני לקרן זווית. לכן יש לתיאום ולשיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חשיבות רבה, משום שבידם לנטרל את ההשפעה ההרסנית של גופים דוגמת חמאס.

שיקום הרשות הפלסטינית הוא בר השגה. רשות פלסטינית יעילה ומתפקדת חשובה מאוד לשימור זהותה של ישראל ולביטחונה. במשך למעלה משש שנים, מ-2007 עד 2013, פעלה רשות כזו בהובלתו של סלאם פיאד, שזכתה לשבחים רבים מצד מערכת הביטחון הישראלית וגורמים רבים בקהילה הבינלאומית. ב-2012 אף הכיר בה הבנק העולמי כישות שעברה את מבחן המדינה.

רשות פלסטינית מחודשת, שתעבור כמתבקש את השיקום והארגון מחדש, תוכל לתרום להשגת הביטחון ולשמירת החוק והסדר, וכן לשאת באחריות לחמישה מיליון פלסטינים המתגוררים בעזה ובגדה המערבית ולהוות את הבסיס להסדר בר קיימא עם ישראל.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-29 לינואר, ומבוסס על נייר מדיניות בנושא.

הפוסט עם השינויים הנדרשים, תוכל לקום רשות פלסטינית מחודשת ובת קיימא הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרשות הפלסטינית קמה ב1994- כתוצר של הסכמי אוסלו. היא נועדה לפנות את מקומה בחלוף חמש שנים לטובת הסדר קבע שהיה אמור לכונן מוסד חלופי לרשות עצמה. הסדר כזה לא הושג והרשות ממשיכה להתקיים כמוסד 'זמני' עד להגעה להסדר הקבע. זהו גם ההקשר בו הרשות הפלסטינית החלה לאבד ממעמדה ולהיחלש עד שהגיעה למעמדה המוחלש כיום. לרשות אחריות רבה לחולשה זו, אך היא איננה אחראית בלעדית למצבה הנוכחי. ישראל, שותפתה להסדר והמשענת המרכזית שלה, מתעלמת ממנה מאז 2009, דוחה כל אופציה של הידברות עימה, ואיננה מסתירה את עניינה בפירוקה. הרשות כיום חלשה, חסרת לגיטימציה ברחוב, בעלת יכולת פוחתת לאכוף מרות ולהעניק שירותים לציבור הפלסטיני.

רשות מחודשת תידרש לעבור תהליך ארוך של ארגון מחדש, שיקום והכשרה שתתאים את תפקודה לעידן שאחרי המלחמה. היא תידרש לבחור הנהגה חדשה לאור אובדן האמון והרלוונטיות של ההנהגה הנוכחית. הנהגה שתזכה ללגיטימציה של הציבור ותוכל להטיל מרות ולאכוף חוק וסדר. היא תידרש להשתחרר מן הדימוי המושחת שדבק בה ולהוכיח לציבור שענייניה מתנהלים בשקיפות וכספי הסיוע והמיסים משמשים לקידום ענייני הציבור ולא לאינטרסים אישיים של מקורבים. גם מערכות החינוך והמשפט יידרשו לעבור הליכים דומים. מערכת החינוך משום התכנים האנטי-ישראלים, ומערכת המשפט לאחר שאיבדה מעצמאותה והפסיקה להוות כתובת לאזרחים המחפשים צדק והגנה מפני שרירות השלטון.

תהליך חידוש הרשות הפלסטינית מחייב גם את ישראל. עליה להניח אופק מדיני אמיתי, להכריז על הרשות פלסטינית כבת-שיח ועל קיומה כאינטרס חיוני, להרחיב את שיתוף הפעולה עימה, להעביר כספים מוקפאים ולתאם מהלכים לחיזוק כלכלתה, לבצע צעדים בוני אמון, ולאשר ולתאם עם הקהילה הבינלאומית את תוכניות הרפורמה לחיזוקה.

שיקום הרשות הפלסטינית הוא בר השגה. רשות פלסטינית יעילה ומתפקדת חשובה מאוד לשימור זהותה של ישראל ולביטחונה. במשך למעלה משש שנים פעלה רשות כזו, תחת הובלתו של ראש הממשלה סלאם פיאד, וזכתה לשבחים רבים מצד מערכת הביטחון הישראלית וגורמים רבים בקהילה הבינלאומית. ב2012- היא אף קיבלה את הכרת הבנק העולמי בה כישות שעברה את מבחן המדינה. רשות פלסטינית שתעבור כמתבקש את השיקום והארגון מחדש תוכל לסייע לישראל בהשגת ביטחון, לשאת באחריות ל-5 מיליון פלסטינים המתגוררים בעזה ובגדה המערבית, ולהוות את הבסיס להסדר בר-קיימא עם ישראל.

* נייר מדיניות זה נכתב במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון המציע ניתוחים ביטחוניים, מדיניים ואזוריים ליום שאחרי המלחמה

הפוסט מהי רשות פלסטינית מחודשת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם נביא בחשבון את העדר הרצון הפוליטי והיכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, את המצב הקשה ברצועת עזה ואת ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבור כמה שחקני מפתח (כולל ארצות הברית, מצרים וירדן) – יש מקום להעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה.

ועידת שלום יכולה להקנות לגיטימציה בינלאומית ופנימית לשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית שיכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום ומשילות של רצועת עזה בטווח המיידי. הוועידה אמורה להתייחס גם לסוגיה המדינית הרחבה יותר, בנוגע למימוש עקרון החלוקה והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, שתשכון בשלום לצדה של מדינת ישראל. כך גם ימומשו החלטות מועצות הביטחון של האו"ם: החלטה 242 מ-1967, החלטה 338 מ-1973, החלטה 1515 מ-2003 והחלטה 2334 מ-2016.

ועידות שלום בינלאומיות מתכנסות בדרך כלל לאחר סיומן של מלחמות, אם כי לפעמים הן מתקיימות כמאמץ דיפלומטי מכוון לסיים אותן, תוך כדי סכסוכים ארוכים ומתמשכים. הן כלים דיפלומטיים לכינון שלום, בצורה של מניעת סכסוכים, ניהולם ויישובם. הן יכולות להיות גם כלים לבניית שלום, ביחס לסוגיות כגון שיקום, משילות וסדרי ביטחון וניהול אזרחי זמניים לאחר המלחמה. הן מאפשרות למקד את תשומת הלב בסוגיות הבוערות, מכנסות את כל השחקנים הרלוונטיים במסגרת דיפלומטית רב-צדדית בחסותם של יזמים אמינים, מעודדות תנופה מדינית, מסיימות מלחמות באופן רשמי ומקדמות הסכמי שלום, קובעות מפות דרכים ולוחות זמנים, ואפילו תאריכי יעד קשים ליישום, ומכוננות סדר יום שמתניע תהליכי שלום מהותיים ובני-קיימא.

ללמוד מניסיון העבר

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נושא שובל של ועידות שלום. מוועידת לוזאן ב-1949, דרך ועידת ז'נבה ב-1973, ועידת מדריד ב-1991, ועידת אנפוליס ב-2007 ועד ועידת פריז ב-2017. הן לא היו הצלחה מסחררת, וגם לא כישלון מוחלט. ועידת לוזאן היתה זירה רב-צדדית של משא ומתן, שכשלה בניסיון להרחיב את היריעה המדינית מעבר להסכמי שביתת הנשק של רודוס ולהשיג שלום קבוע בין ישראל לשכנותיה.

באופן דומה, ועידת ז'נבה לא הניבה תוצאות לאחר מלחמת יום הכיפורים (וסוריה כלל לא השתתפה בה). ועידת פריז נכשלה, בעיקר משום שישראל והפלסטינים לא נכחו בה. ובנימה חיובית יותר, מדריד ואנפוליס היו מסגרות דיפלומטיות יעילות לניהול משא ומתן לאחר שהתכנסו, ולא במהלך הוועידה עצמה. ההיגיון של ועידת שלום כמתווה של מפת דרכים רשמית וכמסגרת לקביעת סדר יום לשלום רלוונטי ביותר בימים אלה, כשיש לתכנן את "היום שאחרי" בדחיפות, עוד בטרם סיומה הרשמי של המלחמה הנוכחית.

החזון המדיני ארוך הטווח קשור באופן מובנה בדאגה המיידית לביטחון, משילות, שיקום ופירוז של רצועת עזה. תהליך מדיני יכול לרתום שחקנים בינלאומיים משמעותיים לסייע בשיקום הרצועה בעתיד הקרוב.

ועידת מדריד התניעה תהליכי משא ומתן שהבשילו מאוחר יותר לתהליך השלום עם הפלסטינים ולהסכם השלום בין ישראל לירדן. אפשר ללמוד מכך כי ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס היא מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי (גם אם לא מספק) במסגרת מפת הדרכים שתוביל לשיקומה של רצועת עזה ולמשא ומתן לקראת יישוב בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי.

בעתיד רצועת עזה תהיה חייבת להיות קשורה בצורה אורגנית לגדה המערבית. ועידת השלום יכולה להיות מעין "ארוע סף" שיקבע שעון דיפלומטי למעבר מהטווח הקצר לבינוני, שיושלם שלוש עד חמש שנים מתום הוועידה ועד חתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין ערב הסעודית ובין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין.

על סדר היום

בוועידת השלום, שתישא אופי טקסי וסימבולי (ככל הנראה לא יתקיים בה משא ומתן מהותי במהלך ימי כינוסה, ארבעה או חמישה), ישתתפו החברות הרלוונטיות בקהילה הבינלאומית מכל רחבי העולם, בהובלת ארה"ב והחברות הקבועות האחרות במועצת הביטחון של האו"ם. כחלק מסדר יום לדיון במהלך ועידת השלום, היא אמורה לכלול את הסעיפים הבאים:

1. הכרה בינלאומית מותנית במדינה פלסטינית מפורזת בגבולות שייקבעו על בסיס קווי 1967, כחלק ממשא ומתן לשלום (אחרי הוועידה) בין ישראל לפלסטינים.

2. הקמתה של "סמכות מעבר" בחסות האו"ם (או כל מסגרת בינלאומית אחרת) ברצועת עזה לתקופה של שנתיים עד שלוש שנים. סמכות זו תכלול כוחות שמירת שלום או אכיפת שלום רב-לאומיים עם מנדט ברור בנושאי ביטחון וניהול, שיחליפו בהדרגה את הנוכחות של צה"ל ברצועה, בתיאום מלא עם ישראל ועם הרשות הפלסטינית הקיימת.

3. "תוכנית מרשל למזרח התיכון" עבור שני החלקים של הרשות הפלסטינית – רצועת עזה והגדה המערבית. זו תשפר את המשילות, היכולות הפיזיות והתשתיות של הרשות, בדרך לבנייתה של מדינה פלסטינית, על בסיס מנהיגות לגיטימית חדשה שתיבחר באופן דמוקרטי.

4. חידושן של שיחות שלום עם מעורבות מוגברת ופעילה מצדה של הקהילה הבינלאומית, בדרך המובילה לפתרון של שתי מדינות, וחתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין כל המדינות החברות בליגה הערבית, בהתאם לעקרונות של יוזמת השלום הערבית (2002).

בדומה לוועידת מדריד, ועידת השלום תפתח רשמית בערוצי משא ומתן דו-צדדיים ורב-צדדיים שיתקיימו לאחריה. ישתתפו בהם ישראל והפלסטינים (במסלול הדו-צדדי) בהשגחה של חברות "הקוורטט" (ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה), בנוסף לסין ומדינות "הרביעייה האזורית" (מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית). במקביל ייפתחו ערוצי משא ומתן במסלול רב-צדדי לדון בסוגיות הבוערות של שיקומה המיידי של עזה, ובטווח ארוך יותר, בשיתוף פעולה בנושאים אזוריים כגון פיתוח כלכלי, איכות הסביבה ופיקוח על נשק.

ללא אופק מדיני המבוסס על ועידת שלום שתוביל לשינוי המציאות, ישראל עלולה למצוא את עצמה, בניגוד לרצונה, שקועה עמוק בבוץ העזתי לאורך שנים ארוכות. מוצע כאן תכנון במודל משולב (היברידי) לוועידת השלום; מודל שיכלול סוגיות מותנות של סיוע הומניטרי ולוגיסטי מיידי לרצועת עזה, הקמה של סמכות בינלאומית זמנית לניהול הרצועה בתקופת מעבר מוגבלת בזמן, משא ומתן משמעותי שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל וכן השלמתם של הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב, בראשן ערב הסעודית.

הפוסט לצאת מהבוץ העזתי: הצעה לפיתרון מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי למנוע בחירת גורמים קיצוניים שאינם דוגלים בדרך של הסדר מדיני, יש להציב מגבלות לגיטימיות בפני האישים והגופים הפוליטיים המתמודדים לנשיאות ולמועצה המחוקקת. מגבלות אלו יהיו מבוססות בעיקר על "שלושת התנאים" שהציבו מדינות ה'קוורטט' בפני חמאס, לאחר ניצחונה בבחירות ב-2006: נטישת דרך הטרור, הכרה בישראל והכרה בהסכמים שאש"ף חתם עמה.

על הבחירות להתקיים בהקשר של תהליך מדיני מתקדם, שיעניק תקווה לעם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה, ויגביר את תמיכתו בגישה הסדרית. במסגרת זו יהיה על ישראל להצהיר על מחויבותה לתהליך מדיני שיוביל לפתרון של שתי מדינות, לנקוט בצעדים בוני אמון שימחישו את הכוונה להגיע להסדר מדיני, לרבות עצירת הבנייה בהתנחלויות. במקביל, יהיה על הקהילה הבינלאומית, בהובלת ארה"ב והאיחוד האירופי, להבטיח את הכרתן במדינה פלסטינית. ארה"ב תפעל גם להכשיר את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, תתרום לפיתוח הכלכלה שלה ולקידום רפורמות במוסדות השלטון.

על ישראל והקהילה הבינלאומית להכשיר את התנאים שיאפשרו את קיום הבחירות בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, בצורה תקינה, תחת פיקוח בינלאומי, ובתנאים שיבטיחו בחירה בהנהגה ראויה מקרב הזרם הלאומי בעם הפלסטיני. הנהגה כזו, שתזכה לאמון העם תהיה לגיטימית ותוכל לקדם הסדר יציב עם ישראל. היא גם תתרום, לאורך הזמן, לחיזוק הגורמים המתונים בחברה, ולהחלשת כוחם של גורמי אופוזיציה קיצוניים, דתיים ולאומיים.

הפוסט בחירות בזירה הפלסטינית: מהלך הכרחי להשגת הסדר מדיני יציב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כיום, שנינו מסכימים עם רוב הציבור הערבי והישראלי שאין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהמלחמה הקטסטרופלית בעזה מוכיחה בבירור. ניסיון השלום המצרי-ישראלי, לעומת זאת, מראה לנו נתיב חלופי למימוש הזכויות הלאומיות הפלסטיניות ובו בזמן השגת ביטחון לישראל.

המלחמה בעזה נמשכת במלוא עוצמתה מאז המתקפה המחרידה שביצע חמאס ב-7 באוקטובר שבה נהרגו מאות אזרחים ישראלים. ההפצצות האוויריות והפעולה הקרקעית של ישראל יצרו משבר הומניטרי חמור ברצועה והרגו אלפי אזרחים פלסטינים.

בניגוד לטענות של כל צד, לא ניתן להשיג ניצחון ברור או להגדיר במדויק  מהו. הפוגות הומניטריות בלחימה מספקות פתרון חלקי בלבד לאסון הפלסטיני, להסרת האיומים הביטחוניים על ישראלים או לשחרור בני הערובה ושבויי המלחמה.

אנחנו מבקשים לקדם עסקת חבילה ארוכת טווח שתציל חיי חפים מפשע בשני הצדדים, תייצר תקווה לאופק מדיני לפלסטינים ותבטיח את ביטחון ישראל. ארה"ב תידרש לתפקיד מוביל כדי לפצות על היעדר נכונות פוליטית בשני הצדדים לחתימה על הסכם היסטורי כזה כבר היום.

כמהלך ראשון אנו מציעים הצהרה של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ("הצהרת ביידן") על משקל הצהרת בלפור, שבה הוא יציג תוכנית מעבר למשך שנה, כהכנה למשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בת-קיימא על בסיס השטחים שכבשה ישראל ב-1967, בליווי ערבויות ביטחוניות הוגנות ויישום בשלבים.

על הצהרה אמריקאית זו לסלול את הדרך לקבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם ובארגונים בינלאומיים נוספים. ארה"ב תוכל גם לקדם החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתעגן את הפרמטרים של הסדר הקבע הכלולים בהצהרה זו.

במהלך תקופת מעבר של שנה עד לסיום המלחמה בעזה, ישוחררו כל בני הערובה ושבויי המלחמה משני הצדדים, אש"ף/הרשות הפלסטינית יוזמן להקים גוף שלטוני בעזה, וייפרס כוח בינלאומי לשמירת השלום. כוח זה יפקח על נסיגת צה"ל מעזה והשמדת כל כלי הנשק הכבדים ברצועה ויפקח על כל היבוא והיצוא. יש להשיק מבצע בינלאומי לשיקום עזה ולהפוך אותה לדוגמה כלכלית פורחת של שיתוף פעולה אזורי ועולמי בדרכי שלום.

תוכנית זו תייצר תקווה פוליטית שכה חסרה לפלסטינים ותגשים את שאיפות הביטחון של העם בישראל. הפיכת עזה למודל מבטיח של שלום פלסטיני-ישראלי תשיג גם יעדים אסטרטגיים אחרים, כגון:

• מניעת ואקום ברצועת עזה, שמחד יקשה על ישראל לסגת ממנה, ומאידך עלול להצמיח גורמים רדיקליים ברצועה.
• הבטחת סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. יש עניין בפירוק החמושים מנשקם. עם זאת, אין כוונה לעשות זאת במחיר של יצירת משבר הומניטרי.
• שמירה על היציבות האזורית, תוך התמקדות מיוחדת בהסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן. חיוני לשמר את הסכמי אברהם ואת תהליך ההפשרה האזורי, כולל האפשרות לתהליך נורמליזציה עם סעודיה. הדבר יתרום רבות לשלום עתידי בין ישראל לפלסטינים.
• מניעת הסלמה של המלחמה הנוכחית שעלולה לגרור מעורבות של שחקנים אזוריים ובינלאומיים נוספים כגון איראן, ארה"ב ורוסיה.

רק קיצונים משני הצדדים ירוויחו מחזרה לסטטוס-קווי-אנטה של ה-6 באוקטובר. שליטתה הצבאית של ישראל וכיבוש מיליוני פלסטינים על אדמתם לעולם לא יבטיחו את ביטחונה ולא יאפשרו את קיומה כמדינה דמוקרטית מתוקנת.

כפי שניסיון השלום המצרי-ישראלי הוכיח בבירור במשך למעלה מ-40 שנה, השלום הוא הערובה האולטימטיבית לביטחון. הוא גם סלל את הדרך להשתלבות מלאה של ישראל בסביבתה הקרובה ולהשתתפותה כגורם מרכזי בפרויקטים כלכליים, תרבותיים וביטחוניים אזוריים. השלום יעצים את המתונים בשני הצדדים ויאפשר להם להדגים לבני עמם את יתרונות היציבות, שיתוף הפעולה והצמיחה.

רבים עשויים לחשוב שבנסיבות הנוכחיות של מלחמה ושפיכות דמים, הרעיונות שלנו אופטימיים מדי. אולם יש לזכור שכל חזונות השלום הגדולים נראו, תחילה, כבלתי אפשריים. הם התממשו רק כאשר אומצו על ידי שוחרי שלום משני צדי הסכסוך ונתמכו על ידי המעצמות העולמיות הדומיננטיות.

העולם כולו צריך להתגייס לעבודה הקשה הנדרשת כדי ליצור אופק מדיני, שבו הפלסטינים והישראלים יחיו בדו-קיום בשלום, להשקיע בהפיכתו למציאות ולהתגבר על התנגדות הקיצונים משני הצדדים.

אנו עדיין משוכנעים שרוב הערבים, הישראלים ושאר העולם התרבותי יבחרו בדרך הנכונה כדי שהשלום ינצח.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-13 לדצמבר.

הפוסט השלום זקוק להצהרת ביידן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסוגייה הפלסטינית חזרה בשלושה אופנים עיקריים. האחד מייצג את כל הגורמים המנסים לתפוס טרמפ על המלחמה, ובמיוחד על תגובת ישראל בעזה, על מנת לקדם את האג'נדה של שחרור פלסטין מהים ועד הנהר. רבים מהם מתנגדים מבחינה אידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כחלק מהקולוניאליזם המערבי. מקצתם אנשי אקדמיה, כולל יהודים, התומכים בגישת המדינה האחת שבה בסופו של דבר היהודים יהיו מיעוט.

האופן השני מתייחס לגורמים שמכירים בישראל, אך רואים בטבח חלק בלתי נפרד מסכסוך ארוך שנים. גישה זו משתקפת בדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ("התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום, הפלסטינים 56 שנה תחת כיבוש חונק"), או של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ("חמאס אינו ארגון טרור, הוא ארגון שחרור שמנהל מאבק על אדמתו"). אמנם השניים הללו מעולם לא היו חובבי ציון, אולם הצהרותיהם מהדהדות ומעניקות גב לקולות רבים בעולם ובמזרח התיכון שרואים בפעולה הרצחנית של חמאס חלק מהסכסוך.

ביידן מייצג את האופן השלישי, וגישתו תהפוך לקו המנחה של ארה"ב ובעלות בריתה באירופה ובעולם לאחר המלחמה. גישתו משתקפת גם בהצהרות של ראשי מדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל. נשיא מצרים עבד אל–פתאח א–סיסי אמר ש"סיום הסכסוך יהיה באמצעות פתרון שתי מדינות, שייתן לפלסטינים תקווה ומדינה בגבולות 1967 שבירתה ירושלים". גם ההצהרות של יורש העצר הסעודי ושר החוץ שלו מסתיימות כולן בצורך לסיים את הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות. אפילו הפסגה הערבית–אסלאמית שהתקיימה ב-11 בנובמבר וכללה גינויים רבים לישראל, הסתיימה בקריאה להשקת יוזמה בינלאומית שתקדם הקמה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

במשך שנים ניסו בנימין נתניהו ואחרים להוליך שולל את הציבור היהודי וטענו שניתן להתעלם מהסוגייה הפלסטינית או להרחיקה באמצעות נורמליזציה עם מדינות ערב. אולם שאלת שבעת מיליון הפלסטינים החיים בין הירדן לים לא הולכת לשום מקום. היא אף מחריפה, בין היתר ברקע ההתנגשויות היומיומיות בין המתנחלים לפלסטינים בגדה. במקביל יש בחברה היהודית מי שרואים במלחמה הזדמנות לממש חלומות אידיאולוגיים – בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בעזה – מה שעלול להבעיר את השטח כאן, בעולם הערבי ובכלל.

ההיסטוריה בעולם בכלל ובסכסוך בין ישראל והערבים בפרט מלמדת שמלחמות מייצרות הזדמנות לפתרונות מדיניים שקודם לכן נתפסו כבלתי אפשריים, בלתי רצויים או שאין להעלותם על הדעת. לא כולן מומשו. למשל, ישראל לא ניצלה את ההזדמנות שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים (1967) להשגת הסכמים בתמורה לשטחים שכבשה, ורק מלחמת יום כיפור (1973), והטראומה בעקבותיה, הובילו להסכם השלום עם מצרים.

האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) ומלחמת המפרץ (1991), שהתרחשו במקביל להתמוטטות ברית המועצות, הובילו לכינוס ועידת מדריד, ובסופו של דבר גם להסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. האינתיפאדה השנייה (2005-2000) הובילה לשורה של ניסיונות מדיניים לפתור את הבעיה – יוזמת השלום הערבית (2002), מפת הדרכים האמריקנית (2003) ותוכנית ההתנתקות של אריאל שרון (2005) – אולם אף אחת מהן לא הובילה לפריצת דרך מדינית. הכישלונות של תוכניות אלה, יש להדגיש, לא מונחים רק לפתחם של הפלסטינים.

בדומה למלחמת יום כיפור, טבח 7 באוקטובר ייחקק בזיכרון הלאומי הישראלי כמחדל וכטראומה. בצד הפלסטיני יש שחוגגים את "ההישג", אך עבור מרבית הפלסטינים ברצועה מדובר באסון ובטראומה. ברור שמה שהיה לא יהיה, בוודאי לגבי שליטת חמאס בעזה, אולם תוכנית ברורה אין. רק רעיונות למכביר.

השלב הראשון בדרך צריך להיות ההכרה שיש להידרש לפתרון הסוגייה הפלסטינית משום שזה אינטרס שלנו, ומשום שהקהילה הבינלאומית – בראשות ארה"ב ומדינות מערב אירופה התומכות בנו בינתיים – לא יאפשרו שלטון ישראלי בעזה או גירוש תושבים משם. ישראל מתקרבת לרגע האמת בכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית.

המאמר פורסם ב-7 בדצמבר ב–ynet.

הפוסט תתכוננו: מלחמה מובילה למהלך מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"זו בעיה יסודית – היעד המדיני לא מוגדר בכלל", אומר צנעני, "זה משפיע על העשייה. נוצר מצב שלא יודעים מה לעשות בשאלות מסוימות תוך כדי לחימה. יש תשתיות שנפגעות שיהיה מאוד בעייתי לשקם אותן." הוא מוסיף: "אפילו במלחמת לבנון השניה כל הזמן דיברו על מרכיבים מדיניים, על מתווה מדיני משלים. עכשיו זה לא קיים."

הוא מזכיר בהקשר זה את הדרישה לאחריות מדינתית לבנונית, ואת החלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם באוגוסט 2006 והייתה הבסיס להפסקת האש בתום המלחמה. ההחלטה קבעה כי כוחות יוניפי"ל (לוחמים מטעם האו"ם) וצבא לבנון יתפרסו בדרום לבנון, וכוחות חיזבאללה יוסגו מצפון לנהר הליטני – הגבלה אותה מפר חיזבאללה בתקופת המלחמה הנוכחית.

צנעני מדגיש את שאלת היחס לרשות הפלסטינית: "האם מחזקים אותה? האם מייצבים? כדי שבטווח מתקדם יותר היא תהיה שם, צריך כבר עכשיו לחזק ולמצב אותה".

"אם לא נחזק גורמים מתונים, המערכה בגדה המערבית בפתח"

לאורך השנים ישראל ניהלה מדיניות של "ניהול הסכסוך". האם אין בכך די?
"ניהול הסכסוך מאוד אופייני למדיניות הישראלית, אך במלחמה אי אפשר להישאר באותן פרדיגמות. אני לא מצפה לשינוי חד, אבל כשאומרים מה שהיה לא יהיה, האם הכוונה רק להשמדת מנהרות? כשאומרים מיטוט החמאס, חייבים לומר מה היא האלטרנטיבה.

בצוות החשיבה המשותף שלנו ושל קרן ברל כצנלסון אנו מנסים להגיד שהישג צבאי לא יספיק כדי להעלים את חמאס. זה שלב חיוני שחייבים להשלימו, למרות המתח הנוראי עם המאמץ להשבת החטופים, אבל אי אפשר להשמיד את חמאס כפי שהאמריקאים השמידו את דאע"ש. זה לא עובד במקרה הפלסטיני בלי מהלך מדיני משלים, ארוך טווח".

איך ניתן למוטט את החמאס לאורך זמן?
"לחמאס יש אג'נדה של דעווה – התפשטות בעזרת מנגנוני רווחה. הוא אימץ את הרעיון של האחים המוסלמים, והקצין אותו לטובת מאבק לאומי. חמאס לקח את המוטיב הצבאי והרג את המאפיינים האחרים. אבל הוא מייצג רעיון פוליטי.

חמאס נבנה מהייאוש. בשנות שלטון נתניהו, הייאוש קודם במקום התקווה. זו התוכנית של סמוטריץ', להעלים כל סיכוי לתהליך מדיני ולאופק כלשהו. במצב הזה, מה נותר לצד השני לעשות? עכשיו רואים בסקרים זינוק מ-15% לכמעט 80% בתמיכה בפעילות אלימה נגד ישראל.

זה עשוי להשתנות. כשם שחמאס נבנה מהייאוש, הוא יכול להינזק מהתקווה. צריך לחזק גורמים מתונים ולהחליש גורמים רדיקליים. זה ייקח שנים, אבל אם לא נעשה זאת, נקבל חמאס יותר רדיקלי עם יותר תמיכה, והמערכה הבאה בגדה המערבית בפתח."

"ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת, זה לא אבו מאזן"

האם אירועי ה-7 באוקטובר והרושם שהותירו בישראל לא מונעים את היתכנותו של הסדר?
"הימין מכנה את חמאס נאצים, ומנסה לספר שכך גם כל העם הפלסטיני, ולכן אין סיכוי להסדר. אני מעדיף את ההשוואה לדאע"ש. דאע"ש הוציא עצמו מגבולות האחים המוסלמים והאסלאם. גם חמאס שבר את הכללים, וצריך להיות מודר החוצה מהחברה הפלסטינית. יש כאן הזדמנויות גדולות, שלא היו עד עכשיו.

הבידול בין הרצועה לגדה הפך להיות אמצעי למנוע הסדר. בהתחלה הבידול היה בטחוני, אבל הוא הפך לבידול אסטרטגי. פה יש פתח לחבר מחדש בין האזורים, ולהגדיל את הסיכוי להסדר. צריך ללכת עם זרם מתון, עם מפת דרכים רצינית שתיארך כמה שנים ואופק מדיני. החמאס היה חסם, ועכשיו יש סיכוי ליצור הזדמנות."

מסקרי דעת קהל עולה שהרשות הפלסטינית לא מקובלת על תושבי עזה ואינה פרטנר בעיני ממשלת ישראל. האם היא רלוונטית?
"כולם מסכימים על כך שהרשות הפלסטינית לא רלוונטית כמו שהיא עכשיו. היא לא תוכל ולא תרצה להיכנס לעזה, כל עוד זה לא מחובר לאופק מדיני אלא רק לכידוני ישראל.

הנשיא ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת (revitalized Palestinian authority). צריך לשאול מה זה אומר. האם היא תיראה אחרת לגמרי  כך שלא תשקף מאבק מתמיד בין גורמים מתונים לגורמים איסלמיסטיים? איך מעצבים את זה? בהסתכלות לעתיד ניתן להשתחרר מכבלי אוסלו, שמכתיבים איך נראית המדינה הפלסטינית ואת היחסים עמה.

פרטנר להסדר הוא פרטנר שהוא מספיק מתון ומספיק אפקטיבי. רגע אנחנו בזה או זה. החמאס היה מאוד אפקטיבי אך קיצוני, אבו מאזן בגדול מייצג מתינות לא אפקטיבית. רשות פלסטינית אחרת זה לא אבו מאזן, זה משהו שצריך לבנות."

ההצעה: כוח אמריקאי-אירופאי-ערבי, הליכה להסדר וברית הגנה אזורית

הניסיון האמריקאי בעיראק לבנות מדינה יציבה וידידותית נכשל. כיצד ניתן לעשות זאת כאן?
"עיראק היא דוגמה שלילית לבניית מדינה. היא מעלה שאלות כמו מה עושים עם מערך הפקידות החמאסי, האם הם משתייכים לחמאס, האם צריך לשמר אותם כבסיס לבניית הבירוקרטיה בעזה.

מזרח טימור, קוסובו ובוסניה הן דוגמאות מוצלחות. מה שמאפיין אותן: מעורבות אינטנסיבית של כוח בינלאומי (שאמנם כפה הסדר, אבל היה מקובל על האוכלוסיה) וחזון מדיני ברור.

שני הצדדים כאן לבדם לא מצליחים להגיע לכלום, האם רק שליטה בינלאומית תעזור? אם לא רוצים להישאר בעזה, לכאורה הדרך היחידה זה כוח רב לאומי בסגנון נאט"ו, כוחות שנמצאים בשטח ומקדמים את השיקום, הרפורמות ואת השלטון המקומי הפלסטיני.

כל זה לא יעבוד ללא חזון מדיני מוביל. חזון אפשרי הוא חזון שתי המדינות, אולי על בסיס היוזמה הערבית מעודכנת ומתוקנת ומרכיבי סיוע משמעותיים."

האם יש נכונות מצד גורמים בעולם להתערב בעזה?
"זו בעיה קשה מאוד – מי מהגורמים הבינלאומיים ירצה להיות מעורב? אבל אנחנו חייבים לנסות. האמריקאים מנסים לגבש כוח כזה. נתניהו פוסל מעורבות כוח בינלאומי, ומצהיר כי תהיה רצועת בטחון.  שאלה נוספת היא מה עושים בתקופת המעבר מיד אחרי הפסקת האש.

אנו במכון מיתווים עוסקים בזה, עם קרן ברל כצנלסון ושותפים נוספים. אנחנו מדברים על החלטה בין לאומית ועל כוח אמריקאי אירופאי ערבי, שיוביל מפת דרכים. בשלב זה יש התחייבויות של ישראל, של הפלסטינים ושל האמריקאים והסעודים. צריך להציב יעדים לא רק ביחס לעזה, אלא גם לגדה ולאיום האיראני.

מרכיב אחד הוא הליכה להסדר על בסיס יוזמה ערבית מתוקנת. זה מהלך של מספר שנים, שיכלול שיקום, רפורמות והכרה בין לאומית במדינה פלסטינית. שלב המעבר יהיה בין שנתיים לשלוש שנים. לאחריו יהיה משא ומתן מול הנהגה פלסטינית נבחרת. צריך ללמוד לקח מהבחירות ב-2006, בהן עלה חמאס: גורם שלא מכיר בישראל, נוטש את דרך הטרור וההסתה ומכבד הסכמים קיימים לא יוכל להתמודד.

מרכיב שני הוא מטריית הגנה אמריקאית וברית הגנה אזורית שתתמודד עם האיום האיראני. זה צריך לכלול גם מרכיבים מדיניים, כמו שיתוף פעולה עם הכוחות המתונים באזור.

למדנו את מגבלות הכוח. אנחנו לא יכולים ולא צריכים להתמודד לבד. יש לכך תג מחיר: טיפול בבעיה הפלסטינית. צריך להבין כי פתרון לעניין הפלסטיני יתרום להתמודדות עם איראן: מיטוט חמאס ועליית גורמים מתונים יקטינו את האיום האיראני".

"מחנה השלום צריך לקבוע עובדות בשטח, לפני דיונים על העתיד"

מה אפשר לעשות בתוך הסיטואציה הפוליטית בישראל ובארצות הברית?
"אפשר להטות את הספינה, כמו שביידן אומר. חלק מהשינוי הפרדיגמטי אצלנו הוא רעיון 'השלום הצומח'. הרעיון מושרש אצל הימין: קביעת עובדות בשטח ואחר כך דיונים על העתיד. במחנה השלום לא עושים בפועל שום דבר בדרך. צריך ללכת בגישה שהיא תמונת ראי לסיפוח הזוחל, לייצר בהדרגה מציאות של שתי מדינות, פינוי פיצוי, הכרה בין לאומית במדינה פלסטינית ועוד. צריך לקדם צעדים כלכליים, בלי להתנות אותם בתוכנית שייתכן שלעולם לא תוגשם.

אני לא מתכוון להיפרדות חד צדדית, אלא למערכת מדינית. אסור לכבול את עצמנו בהנחה ש"שום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם". אנחנו ואנשי סאיב עריקאת (פוליטיקאי פלסטיני שניהל בעבר את תהליך השלום מהצד הפלסטיני, י.ש.) החזקנו בהנחה הזו, ומה שקורה הוא שמדברים, השיחות מתפוצצות וכלום לא מתקדם.

על-פי סקרים שעשינו לצד התמיכה בסיפוח, שמגיעה לכדי שליש מהציבור, יש רוב שתומך בהסדרים מדיניים ביטחוניים. צריך להטמיע את ההבנה הזו ולהבהיר שיש דרך אחרת".

מה המקום של החברה האזרחית בקידום הסדר כזה?
לדעת צנעני, לארגוני החברה האזרחית יש תפקיד בחידוד הרעיונות ובהפצתם. "לחברה האזרחית יש המון השפעה. אם נדע לפעול נכון, נוכל לתרגם את הכמיהה לפתרון לידע ואחר כך לכוח פוליטי. הצורך בזה התחזק בגלל היחלשות המדינה: הממסד הישראלי מייבש בפקודה את כל נושא תהליך השלום, אין אף גורם ממסדי שמתעסק בזה".

"סכסוך מתמשך נמצא תמיד במעגל אסקלציה", הוא מוסיף, "הרעיון של צמצום הסכסוך הוא שקרי בסכסוך כל כך עמוק ורווי דמים. חייבים להטות את הספינה וללכת לפתרון. אם לא נעשה זאת המחיר לכך הוא המשך התבוססות בעזה, ברצועת בטחון או כיבוש מלא, והסתבכות בגדה המערבית עם הפנים להסלמה".

הראיון פורסם ב״דבר״ ב-7 בדצמבר.

הפוסט כמו שחמאס נבנה מהייאוש, הוא יכול להינזק מהתקווה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כמי שעבד לצידו של שמעון פרס כשר החוץ, כנשיא ולאחר פרישתו גם במרכז פרס לשלום ולחדשנות, אני עדיין מתפעל מהנחישות, מהיצירתיות ומהמנהיגות שפרס, ראש הממשלה יצחק רבין וצוות המו"מ הפגינו לאורך התהליך.

הביקורת על כך שלפי הפרוטוקולים שפורסמו לאחרונה, הממשלה התעלמה כביכול מהסיכונים שהיו כרוכים בהסכמים, אינה נותנת משקל לכמה עובדות חשובות. רבין, איש הפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות המדממת, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, ופרס, כמי שיצר את התשתית לתעשיות הביטחוניות והיכולות האסטרטגיות של ישראל כולל הכור בדימונהוהתעשייה האווירית – לא היו לא פזיזים ולא נאיביים.

לשניהם לא היו אשליות לגבי יאסר ערפאת. בנוסף, רבין ופרס היו תלמידי הדור שהקים את המדינה, ומהם למדו שהמפעלהציוני מראשיתו התבסס על נטילת סיכונים טקטיים מחושבים כדי להשיג מטרות אסטרטגיות.

דוד בן גוריון ידע היטב שחמשת צבאות ערב יתקפו את ישראל לאחר ההכרזה על העצמאות, אבל לקח את היוזמה ואתמהאחריות, משום שהוא הבין שעל הציונות לשנות את המצב של העם היהודי מאובייקט של ההיסטוריה לסובייקט, שאינו יכוללהמשיך ולהסתפק בהאשמת הגויים, אלא לוקח את גורלו בידו. גם החלטה זו היתה סיכון מחושב, שכן המדינה הצעירה התבססה על לא הרבה יותר מעבר ליכולת גיוס ורוח לחימה.

כך נהג גם מנחם בגין במענה ליוזמת סאדאת, למרות שאפילו הרמטכ"ל דאז מוטה גור חשב שביקור סאדאת הוא חלקמהטעייה מסוכנת. בגין ניצל את ההזדמנות לאשורה ונענה לה למרות הסיכונים שבנסיגה מוחלטת מסיני.

כך נהג גם אריאל שרון כשיזם את היציאה מעזה. למרבה הצער שרון העדיף לנקוט בפעולה חד צדדית, ובכך החליש אתהכוחות הפלסטינים המתונים וחיזק את חמאס. אבל גם הצעד של שרון היה יוזמה, קבלת החלטה וביצועה.

אכן, למרות הנרטיב המקובל, הרבה פחות ישראלים נהרגו מטרור או מטילים פלסטיניים מאז שיצאנו מעזה מאשר כשהיינו בתוכה. אין כיום אף מנהיג מדיני או צבאי רציני אחד שחושב שהיינו צריכים להישאר שם או שמציע לחזור לשם.

באותו כאופן, ההחלטה של אהוד ברק לצאת מ"הבוץ הלבנוני" זכתה באותה עת להרבה ספקנות מגורמים בצבא, בראשםה רמטכ"ל דאז, אבל בדיעבד ברור גם לאלו שאז התנגדו, שהייתה זו יוזמה חיונית והחלטה הכרחית.

פעמים רבות שמעתי את פרס נשאל מתי עשה את התפנית ממי שעסק בעיקר בביטחון למי ששם את יהבו על דיפלומטיה. תשובתו הייתה, שזה התרחש ברגע שהבין שהמציאות השתנתה, שאנחנו כבר לא מדינה חלשה וענייה ושאנחנו חזקיםמספיק לקחת סיכונים מחושבים. בנוסף, נהג פרס לומר, שכנינו הבינו שאנחנו כאן להישאר ועל כן דיפלומטיה ושלום יועילויותר לביטחונה ולשגשוגה של ישראל מאשר פעולות צבאיות, גם אם תמיד נצטרך לשמור על עוצמתנו הביטחונית והכלכלית.

נדרשת פרספקטיבה היסטורית כדי להבין את משמעותן של תפניות מדיניות, שלעתים רבות משנה את ההתייחסות אליהן בדיעבד. מה שנתפס בשעתו כהצלחה כבירה במלחמת "ששת הימים", הוביל את ישראל ל-56 שנה של שליטה על עם זר. זו שליטה צבאית, המאיימת לפגוע אנושות בעתיד הציונות וכבר כעת מכרסמת ביכולתנו להגשים את ייעודנו כמדינת הלאוםהדמוקרטית של העם היהודי, ומכתימה אותנו כחברה וכמדינה גם מבחינה מוסרית.

לעומת זאת, מלחמת "יום הכיפורים" הייתה טראומה לאומית, אבל בדיעבד הובילה לשלום עם מצרים, המדינה הערביתהגדולה והחזקה ביותר, הסכם ששינה באופן מהותי את מצבנו האסטרטגי והניח את הבסיס להסכמי השלום עם מדינות ערב נוספות.

באשר להסכמי אוסלו, הם הרחיקו את ישראל מהסכנה הקיומית המשמעותית ביותר עבורנו שהיא קטסטרופה דו–לאומית מדממת. יישום ההסכמים נעצר תחילה עם רצח ראש הממשלה על ידי מתנקש ישראלי יהודי, לאחר מכן על ידי בלימת יישום ההסכם מצד ממשלת ישראל, וכמובן בשל פעולות הטרור מצד מתנגדי השלום בצד הפלסטיני, שביצעו את הפיגועים המזעזעים של חמאס והביאו להחלשת מחנה השלום.ֿ

למרות שההסכמים לא מומשו במלואם, הממשלות שמשלו מאז בישראל לא חשבו לרגע לבטל את הסכמי אוסלו, משום שהם נהנו מהיתרונות של הקמת הרשות הפלסטינית, שהורידה מישראל את האחריות לשליטה האזרחית ברוב הציבור הפלסטיני והעבירו את העלויות לקהילה הבינלאומית.

ממשלות ישראל נהנו גם ממצב בו ישראל זכתה להכרה פלסטינית במדינת ישראל בגבולות 67', בעוד שהפלסטינים לא זכולהכרה במדינתם. ובעוד הם מסייעים לצה"ל ולשב"כ למנוע טרור, ישראל הקפידה להחליש אותם על ידי פעולות שתוצאתן חיסול ה"אופק המדיני".

על כן, בתפיסת "משחק סכום אפס" הדומיננטית בתפיסה הישראלית, מדינת ישראל הצליחה במו"מ ובמהלכים אחרים שביצעה. אבל תפיסה זו מביאה אותה לכישלון מתמשך במימוש הצורך האסטרטגי והקיומי שלה לסיים את השלטון על עם זר.

בהיבט העיקרי של שמירת אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל, ה"הצלחה" באי מימוש הסכמי אוסלו היא "כוס תרעלה" לעתידה של ישראל. הצלחה אמיתית תבוא רק שכישראל תשיג את היעד האסטרטגי של הפרדה לשתי מדינות, ומשמעות הדברים היא שרק אם הסכמי אוסלו ייושמו כפי שתוכננו, בהגעה להסדר הקבע נגיע להצלחה של win win עם הפלסטינים שתציל את ישראל משקיעה.

חשוב גם לזכור שלמרות שלא מומשו, היו להסכמי אוסלו הישגים חשובים. הוקמה רשות פלסטינית הממומנת על ידי הקהילה הבינלאומית, אליה העבירה ישראל את האחריות על רוב הפלסטינים בגדה החיים בשטח A ובאופן חלקי בשטח B. בנוסף לכך ישנו הישג משמעותי להסכמי אוסלו, שאינו מוזכר מספיק והוא הסכם השלום עם ירדן, שהמתין לפריצת דרך מול הפלסטינים. ההסכם עם המדינה שיש לה את הגבול הארוך ביותר עם ישראל יצר לנו עומק אסטרטגי משמעותי ממזרח ושיתוף פעולה בטחוני ומודיעיני הדוק שערכו לא יסולא בפז.

השילוב בין רבין האנליסט, שהקפיד בפרטים והבחין בסיכונים, לבין פרס היצירתי, שהיה מסוגל לזהות הזדמנויות וחזון לעתיד, היה הרכב סינרגטי מנצח, למרות היריבות הפוליטית ביניהם, כפי שראינו גם בהסכמי אוסלו וגם במבצע אנטבה.

כמו בכל החלטה מדינית אמיצה, ברור שהיו גם טעויות בתהליך אוסלו, ומכך מתחייב להפיק לקחים להמשך. מבין הטעויות בולטת ההחלטה שלא לקבוע את מצב הסיום אלא להותירו להמשך.

החלטה זו יצרה מוטיבציות שליליות אצל שני הצדדים ופגעה באמון של העמים שניתן להגיע לפתרון מוסכם. החלטה זו, יצרה ואפשרה גם שרשרת של פעולות, שבפועל מחלישות באופן דרמטי ועקבי את השותפים הפלסטינים לחזון השלום ומחזקות את מתנגדי ההסכמים בראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי.

טעות נוספת היא היעדר המעטפת האזורית: סוגיות ליבה של ההסדר כמו ירושלים, פליטים וביטחון לא יכולות לקבל תשובה פלסטינית בילטרלית ללא גיבוי אזורי ממדינות ערב. פרס זיהה את הלקונה הזאת מיד אחרי שנחתם הסכם אוסלו וכתב אתהספר "המזרח התיכון החדש", לצד כינוס הוועידה הכלכלית האזורית בקזבלנקה שהקדימה את זמנה.

התובנה הזאת התחזקה עוד יותר בעקבות "היוזמה הערבית", שהחלה כיוזמה סעודית מ-2002 ומאושרת בכל שנה מאז בהחלטת הליגה הערבית, הכוללת את נציגי הרשות הפלסטינית. נכללים בה הפרמטרים הנחוצים לפתרון בחסות אזורית, לרבות עיסוק בכל סוגיות הליבה. היוזמה הערבית מהווה שינוי דרמטי מ"שלושת הלאווים" של ועידת חרטום, אולם היא זכתה וזוכה מאז להתעלמות ישראלית חסרת אחריות וחסרת תבונה.

הסכמי אברהם הדגימו לציבור הישראלי את פירות הנורמליזציה המובטחת ביוזמה הערבית ולכן הם יכולים להוות כיום תשתית להסכם ישראלי–פלסטיני הוגן ואמיץ. המגעים המתקדמים עם סעודיה מעוררים תקווה לחידוש העיסוק בפתרוןנלסכסוך הישראלי–פלסטיני, ותהא זו איוולת גמורה מצד ישראל אם "תצליח" שוב למסמס הזדמנות זו.

לקח נוסף הוא שאי אפשר להסתפק בעשיית שלום על ידי מנהיגים, ושחייבים לקדם שלום בין אנשים. כמובן, לא על חשבון הצורך בפתרון פוליטי. פרס למד את הלקח הזה, כשראה את הנתק בין הבנת הפוטנציאל של ההסכמים על ידי הנושאים ונותנים לבין החששות בציבור.

על בסיס תובנה זו הקים פרס את מרכז פרס כארגון א–פוליטי שפונה לקהלים מכל הרקעים. הכוונה בהקמת המרכז, שמתממשת כיום, 27 שנים לאחר הקמתו, היא ליצור שיתופי פעולה עמוקים וחיוביים אשר בונים יחסי שכנות טובים המבוססים על כבוד הדדי וכמיהה משותפת לעתיד טוב יותר עבור כל תושבי האזור.

הפרויקטים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, שמאז התרחב והפך את ביתו הפיסי למרכז החדשנות של ישראל, מייצרים תשתית למציאות של שלום אזורי, תוך שימוש בסינרגיה ייחודית שבין השלום לבין החדשנות.

לסיכום, הסכמי אוסלו היו דוגמה למנהיגות אמיצה, ליצירתיות וליוזמה מדינית, שנעצרה לפני שהצליחה לבסס את הצלחותיה. פרס ורבין, שאין עוררין על אהבתם את מדינת ישראל ושירותם הבלתי מתפשר את כל אזרחי ואזרחיות המדינה, הבינו כי לאחר שביססו את ביטחונה וכלכלתה של המדינה, הגיע העת לבסס את צביונה הערכי, היהודי והדמוקרטי – ובשנת 1993, כמו בשנת 2023, הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת היא באמצעות החתירה לשלום.

המאמר פורסם ב-זמן ישראל ב-13 לספטמבר.

הפוסט 30 שנה להסכמי אוסלו – יוזמה היסטורית שצריכה עדיין להתממש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חילוקי הדעות הללו ממחישים פער תפיסתי בתוך הקואליציה. נתניהו והליכוד, נטולי האידיאולוגיה, מוכנים למחוות שינציחו את ניהול הסכסוך על גב הרשות ותוך ניצול שיירי הסכמי אוסלו, מבלי לשלם במטבע מדיני כלשהו. לעומת זאת, עוצמה יהודית והציונות הדתית מעוניינות לממש את פרוגרמת הסיפוח המלא, המחייבת חיסול של הרשות – המכשול המרכזי בדרך למימוש חזונן.

הדרישה להקלות צמחה במערכת הביטחון, שמזהה עלייה מטאורית בהתעצמות חמאס והטרור בגדה ומעלה את החשש מפני הפיכת מבצע בית וגן בג'נין לסנונית הראשונה בדרך להישאבות צה"ל לשטחי A. גורמי הביטחון מבקשים לחזק את הרשות ולמנוע קריסה. האם זה לא מעט מדי ומאוחר מדי?

הרשות הפלסטינית מצויה כיום באחת התקופות הקשות ביותר מאז הקמתה ב-1993: ללא הישגים, בקרע פנימי עמוק, עם כלכלה מוחלשת, רמת משילות נמוכה, שסעים פנימיים ותפקוד לקוי של מוסדותיה. התמיכה בה ברחוב הגיעה לשפל המדרגה: בסקר עדכני מראה ד"ר חליל שקאקי (PCPSR) כי 77% מהפלסטינים מעוניינים בהתפטרות אבו מאזן, ו-63% מאמינים שקריסת הרשות היא אינטרס פלסטיני.

מענה שיכלול מחוות כאלה או אחרות מצד ישראל לא יצלח כל עוד הוא לא נוגע בלב הבעיה – היעדר אופק מדיני כלשהו לפלסטינים ולישראל. לפיכך, גם הפעם ישראל תיוותר כנראה לכל היותר עם הצהרות ריקות מתוכן לצורכי לגיטימציה. זאת, למול ממשל אמריקני המשתאה מקיצוניות הממשלה ומאי-יכולתה לספק מחוות, אף לא כאלה שישרתו את קידום הנורמליזציה המיוחלת עם סעודיה. חיזוק אמיתי מחייב להתייחס לרשות כפרטנר, לא כאויב, ולספק לה ולציבור הפלסטיני תמורות משנות מציאות. במילים אחרות, חיזוק אמיתי ולא רק מניעת קריסה.

באופן פרדוקסלי, דווקא ההתפתחויות הגלובליות והאזוריות בשנים האחרונות (משבר האקלים, הסכמי אברהם ויוזמות החברה האזרחית) מייצרות כיום הקשר אסטרטגי נוח לחיזוק הרשות. שינוי גישה אמיתי מחייב גיבוש תוכנית מערכתית מקיפה בשיתוף פעולה עם הרשות, ובתיאום עם מדינות באזור, שתאפשר לממש אינטרסים משותפים. התוכנית צריכה להוביל לשינוי במוטיבציות ברחוב הפלסטיני, ולכלול צעדים ופרויקטים שיקלו על שגרת החיים (מצוקות בנייה, תשתיות, תנועה, תעסוקה). במקביל לכך דרושה גם רפורמה מקיפה במוסדות ובמנגנוני הרשות.

התוכנית צריכה גם לכלול פרויקטים בסיוע אזורי שיפחיתו את התלות הפלסטינית בישראל: פיתוח שדה הגז מרין והעברת ההכנסות לרשות, הקמת בנק בינלאומי ברשות לפיתוח כלכלי מקיף, בניית שדות סולאריים בגדה, הכשרת מתקני התפלת מים ומכוני טיהור שפכים, והכשרת אזורי תעשייה ושדות חקלאיים בגדה המערבית. אלו רק מעט דוגמאות שעשויות לשנות את המציאות עבור הפלסטינים.

כל אלה לא יצלחו אם החיכוך המדמם בשטח יימשך, וכל עוד תמשיך ממשלת הימין על מלא, במקום לייצר אופק מדיני, לאותת לפלסטינים על כוונותיה לספח את השטח ולהרחיב את הבנייה בהתנחלויות. הגיעה העת שממשלת ישראל תכריע אם היא עדיין רואה ברשות אינטרס חיוני לשנים הבאות, או שהיא מעוניינת לפרקה ולשאת לבדה בעול המלא של הכיבוש והסיפוח.

המאמר פורסם ב-YNET ב17 ליולי.

הפוסט את הרשות צריך לחזק. וכך אפשר לעשות זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארה"ב שואפת להשיג נורמליזציה ישראלית-סעודית עד סוף השנה, כזריקת מרץ למסע הבחירות של ביידן, אך מסתמן שהיא אינה מתנה זאת בפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות. האיחוד האירופי, לעומת זאת, פועל למען שלום ישראלי-פלסטיני, באמצעות קידום תפיסת "שלום אזורי כולל" עם הסעודים והליגה הערבית, המשרטטת חזון אזורי לעידן שאחרי הסכסוך על מנת להפוך את השלום לאטרקטיבי יותר עבור ישראלים ופלסטינים.

חוסר התיאום האמריקאי-אירופי אינו מפתיע. באופן מסורתי, ארה"ב רואה את האיחוד האירופי כמי שתפקידו לתמוך במאמצי יישוב הסכסוך שהיא מובילה – על ידי הענקת סיוע כספי לפלסטינים, מתן לגיטימציה בינלאומית ליוזמות אמריקאיות והצגת הצעה לישראל ולפלסטינים להעמקה מוסדית של הקשר עם האיחוד כתמריץ לשלום. אפילו כשבוושינגטון הפנימו לכאורה את הצורך במהלכים רב-צדדיים לקידום שלום, בשנים האחרונות של ממשל אובמה פעלה ארה"ב לשמור על הדומיננטיות שלה. כאשר צרפת קידמה יוזמת שלום בינלאומית משלה בשנים 2017-2015, התגובה האמריקאית אליה היתה קרירה.

בתקופת ממשל טראמפ חוסר התיאום בציר וושינגטון-בריסל רק הלך וגבר, גם בגלל הבדלי מדיניות עמוקים. טראמפ פיתח תוכנית שלום משלו, אשר חרגה מהקונצנזוס האמריקאי-אירופי הקודם בדבר פתרון שתי המדינות. האיחוד מצא עצמו בשוליים, בהמתנה לראות לאן יובילו המהלכים האמריקאיים. בשל מחלוקות פנימית בין המדינות החברות בו, הוא לא יכול היה להגיב לתוכנית טראמפ עם יוזמת שלום משלו. במקביל, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה) הפסיק להיפגש בתקופת טראמפ. התגובה האירופית העיקרית לכך היתה הקמת "קבוצת מינכן", הכוללת את גרמניה, צרפת, מצרים וירדן, ומקדמת מסרים בדבר חשיבות פתרון שתי המדינות.

בחירתו של ביידן לנשיאות עוררה תקוות לחידוש התיאום בין ארה"ב לאיחוד האירופי בנוגע לתהליך השלום, אך הציפיות טרם התממשו. במהלך ההסלמה סביב מבצע "שומר החומות", ארה"ב לקחה את ההובלה בקידום (מוצלח) של הפסקת אש, ועשתה זאת תוך חסימת יוזמות והחלטות שקידמו מדינות אירופיות במועצת הביטחון של האו"ם ומחוצה לה. פגישות הקוורטט, שהתחדשו לזמן מה לאחר חילופי הגברי בבית הלבן, נעצרו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. מאז, נציגי ארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם קיימו מספר פגישות נפרדות, לעתים בשולי מפגשים רב-צדדיים (דוגמת מפגשי המדינות התורמות).

ארה"ב והאיחוד האירופי לא גילו מעורבות משמעותית בסוגיה הישראלית-פלסטינית בשנים האחרונות, והתערבו רק כאשר היה צורך במניעת הסלמה או בתגובה להתפתחויות מדאיגות בשטח. עם זאת, השנה הן כן האיצו במידת מה הפעילות הדיפלומטית בנושא. ארה"ב הובילה את כינוסן של שתי ועידות ביטחון אזוריות (בפברואר-מרץ 2023, בירדן ובמצרים), בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן וארה"ב. הפסגות תרמו להפחתת המתיחות לקראת הרמדאן והסתיימו בהסכמה על מפגשי המשך, שטרם קרו.

ארה"ב גם ניסתה (ללא הצלחה) לצרף את הפלסטינים ל"פורום הנגב" ולקבל הבהרות לגבי הדרישות הסעודיות (מארה"ב בעניין ערבויות ביטחון ותוכנית גרעין אזרחית, אבל גם מישראל בנושא הפלסטיני) בתמורה לנורמליזציה עם ישראל. ככלל, אירופה לא היתה מעורבות במהלכים אלו.

בצד האירופי, במקביל להמשך פגישות מזדמנות של "קבוצת מינכן", החל להתבשל רעיון חדש. שר החוץ האירופי ז'וזפ בורל, שפעל עם כניסתו לתפקיד להחזיר את הנושא הישראלי-פלסטיני לסדר היום האירופי, ביקש לצקת תוכן לרעיון "השלום האזורי הכולל" ולקדם אותו. לאור זאת, החל הנציג המיוחד של האיחוד לתהליך השלום במזרח התיכון, סוון קופמנס, לפנות לגורמים באזור כדי לבחון מה יכול האיחוד להציע כדי לתמוך בשלום. המהלך הואץ בעקבות מפגש בינלאומי סגור שיזמה סעודיה בשולי עצרת האו"ם בספטמבר 2022 ובהשתתפות אירופית ואמריקאית, לציון 20 שנה ליוזמת השלום הערבית וכדי לקדם את השקתה מחדש.

כהמשך לכך, בורל נפגש לפני כארבעה חודשים עם שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן, ועם מזכ"ל הליגה הערבית אחמד אבו אל-רייט. השלושה דנו כיצד להחיות את מאמצי השלום באמצעות חבילה צופה פני עתיד של תמריצים אזוריים, המבוססת על יוזמת השלום הערבית וההצעה של האיחוד האירופי מ-2013 להעניק לישראל ולמדינה הפלסטינית העתידית "שותפות מועדפת מיוחדת" עם האיחוד האירופי.

הצדדים הסכימו להקים קבוצת עבודה בנושא. בורל הרחיב על הרעיון במאמר שפרסם במרץ, ובו גם הצהיר כי בעוד ארה"ב נותרה חיונית לתהליך, "איננו יכולים עוד להותיר את רוב העבודה הקשה לדיפלומטים אמריקאים. במקום זאת, אנו זקוקים למאמצים קולקטיביים אמיתיים הכוללים את מדינות ערב, אירופה, ארה"ב ואחרים".

מאמץ קולקטיבי כזה עדיין לא נראה באופק. פקידים אמריקאים טסו לאחרונה לריאד וממנה, תדרכו את עמיתיהם הישראלים על סיכויי הנורמליזציה עם סעודיה והעבירו רושם שהסעודים – בניגוד להצהרותיהם הפומביות – מוכנים להסתפק בנושא הפלסטיני בפחות מאשר דורשת יוזמת השלום הערבית, אם תיעתר ארה"ב לדרישותיהם הביטחוניות.

בה בעת, האיחוד האירופי מקדם כאמור מהלך עם סעודיה שמבוסס על התפיסה שפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות היא מרכזית להמשך מאמצי הנורמליזציה האזורית. "אנחנו עובדים עם הליגה הערבית וסעודיה ומתכננים להמשיך בכך, תוך נקיטת צעדים קונקרטיים בחודשים הקרובים", אמר בורל במסיבת עיתונאים שקיים עם אבו אל-רייט בקהיר החודש.

החודשים הקרובים יהיו מכריעים לגבי עתיד היוזמות האמריקאיות והאירופיות הללו. הסעודים שומרים לגביהן על שתיקה בדרך כלל. מאידך, המתיחות הישראלית-פלסטינית והאלימות המתעצמת מקשה על קידום שיתופי פעולה אזוריים (ולראייה, הדחיות החוזרות ונשנות של מפגש "פורום הנגב").

לוח הזמן הפוליטי בארה"ב מאפשר לממשל עוד כשישה חודשי השקעה משמעותית בקידום נורמליזציה ישראלית-סעודית, טרם יעבור מוקד העניין למסע הבחירות של ביידן. האיחוד האירופי מצפה מצדו שקבוצת העבודה המובטחת עם הליגה הערבית וסעודיה תוקם בקרוב, אולי לקראת כינוסה של פגישה רב-צדדית נוספת בשולי העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר.

חוסר התיאום בין היוזמה האמריקאית – המעניקה עדיפות לנורמליזציה ישראלית-סעודית על פני התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני, ויוזמת האיחוד האירופי – שרואה בקידום שלום ישראלי-פלסטיני מפתח לנורמליזציה נוספת – עשוי למנוע משתיהן גם יחד להצליח ולהשפיע. המפסידים הגדולים מכך יהיו הישראלים והפלסטינים, שמשלמים מחיר יום-יומי בשל המשך הסכסוך והתגברותו, ועלולים לראות כיצד פרק נוסף של פעלתנות מדינית בינלאומית מסתיים ללא התקדמות מוחשית לעבר השלום.

במקום לבצע מאמצים מקבילים ולחכות לראות איזה מהם (אם בכלל) תעדיף ההנהגה הסעודית בסופו של דבר, ארה"ב והאיחוד האירופי צריכים לשלב ידיים בכל הנוגע ליחסי ישראל-ערב ולקידום שלום ישראלי-פלסטיני. מינוי שליח אמריקאי מיוחד לנורמליזציה במזרח התיכון, עניין שמקודם בימים אלה בוושינגטון, יוכל לסייע לכך, במיוחד אם השליח הנבחר יהיה מחויב לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, ולא רק להעמקת "הסכמי אברהם".

לארה"ב ולאיחוד האירופי יש כעת הזדמנות להדגים כיצד ניתן למנף את הנורמליזציה באזור לקידום פתרון שתי המדינות. ביכולתם לעודד את הליגה הערבית לעדכן את יוזמת השלום הערבית בהתאם להתפתחויות שחלו באזור בשני העשורים האחרונים; לחבר את יוזמת השלום הערבית לתמריצים אירופיים ואמריקאים משופרים; לקדם מנגנון בינלאומי חדש לתמיכה ביישוב הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, במקום הקוורטט שאיבד רלוונטיות; ולייצר אופק מדיני חדש, שיאפשר הרחבה הדרגתית של הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה במקביל לנקיטת צעדים משמעותיים לקידום פתרון שתי המדינות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב29 ביוני.

הפוסט כשמדובר בקידום יחסי ישראל-סעודיה, ארה"ב ואירופה לא באותו קו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוא הוסיף ואמר, כי הסחת הדעת משאלה כה חשובה לאחר שלושים שנה של התיישבות ציונית מעציבה ומצביעה על "קלות הדעת השוררת בתנועתנו". הוא האשים את התנועה הציונית בהשכחת העובדה "כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה".

"השאלה הנעלמה" לא הייתה בפועל כה נעלמה, כפי שמוכיחים מחקרים אקדמיים שונים. עם זאת, אין עוררין שההיסטוריוגרפיה הציונית בראשיתה וספרי הלימוד של מערכת החינוך קידמו את המיתוס של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" – אימרה המיוחסת לסופר ישראל זנגוויל. לא פלא שרשמי מסעו של הסופר האמריקאי מארק טווין בארץ ישראל השוממה לכאורה ב-1869 ("מסע תענוגות בארץ הקודש") זכו למעמד מיתי בהיסטוריוגרפיה ובספרי הלימוד.

עד מאורעות תרפ"ט, הסוכנות היהודית – הגוף הרשמי של התנועה הציונית בתקופת המנדט הבריטי – מיעטה לעסוק בשאלה הערבית. למעשה, רק בעקבות המאורעות החלו מנהיגי התנועה הציונית, בעיקר דוד בן-גוריון ומשה שרת, לראות במחאות הערביות ניצני תנועה לאומית, הדומה לציונות במטרותיה.

אז החל דיאלוג ציוני-ערבי, שהקיף את מנהיגי המדינות הערביות השכנות וכן אישים פלסטינים שהיו מוכנים לדבר עם הציונים. עד מלחמת 1948 הייתה זו המנהיגות הפלסטינית, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני, שהתעלמה מהתנועה הציונית מתוך מחשבה שהידברות עמה פירושה הכרה בה ומתן לגיטימציה לה.

מלחמת 1948 שינתה את המצב מקצה לקצה. המנוסה והגירוש של כ-750 אלף פלסטינים הותירה בתחומי מדינת ישראל כ-150 אלף ערבים-פלסטינים תחת ממשל צבאי. מרבית הפלסטינים נעלמו מהנוף באופן פיסי וכפריהם נהרסו. השאלה הפלסטינית הפכה לבעיה הומניטרית של פליטים ללא שיוך לאומי.

אם בתקופת המנדט הבריטי מוקד הסכסוך היה בין התנועה הציונית לפלסטינים, לאחר המלחמה עמדו משני צדי המתרס ישראל ומדינות ערב. השאלה הפלסטינית נעלמה.

השינוי החל עם הקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-1964, אולם רק לאחר מלחמת 1967 החל הארגון לצבור תנופה, הישגים והכרה. השיא היה בהחלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט ב-1974, שהכירה באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובהופעת מנהיגה יאסר ערפאת באו"ם.

מעתה לא ניתן היה עוד להתעלם מהשאלה הפלסטינית, אולם העובדה שהאמנה הלאומית של הארגון קראה לשחרר את המולדת הפלסטינית בשלמותה רק במאבק מזוין (גם אם בשלבים) הותירה את הארגון מחוץ לשיח הלגיטימי הישראלי, למעט גורמים פוליטיים בשולי השמאל.

מלחמת 1973 הובילה לשינויים תפיסתיים בקרב מנהיגים ערביים, למשל נשיא מצרים סאדאת. גם באש"ף החלו להישמע קולות שקראו להידברות עם גורמים פוליטיים במחנה השלום הישראלי.

במהלך שנות ה-70 וה-80 נרקמו מגעים חשאיים וגלויים בין אנשי אש"ף ואנשים ממחנה השלום הישראלי. מגעים אלה איימו להעניק הכרה ולגיטימציה לאש"ף, ולכן שתי המפלגות הגדולות – ליכוד ועבודה, שגם שיתפו פעולה בממשלות אחדות – חוקקו ב-1986 חוק שאסר על מפגשים עם אנשי אש"ף בטענה שמדובר בארגון טרור.

למרות שבסתר התקיימו מגעים עם אש"ף מטעם ממשלת ישראל עוד לפני הסכם אוסלו, הרי השיח הישראלי סבב סביב התפיסה שאין עם מי ואין על מה לדבר. וכך, שני עשורים לפני שאהוד ברק "המציא" את טענת ה"אין פרטנר", השיח הישראלי התעלם מהגורם הפלסטיני.

האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (1991-1987) החזירה את השאלה הפלסטינית לשיח הבינלאומי והאזורי, אולם ישראל המשיכה להתעלם ממנה. לאחר שערפאת הכריז על הכרה בישראל ובהחלטה 242 של האו"ם בשלהי 1988, ארצות הברית החלה בדיאלוג עמו; אולם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר סירבה להכיר בשינוי והמשיכה להתייחס לאש"ף כארגון טרור.

בעקבות הסכם אוסלו ב-1993 אש"ף הפך לגורם לגיטימי שאפשר לנהל עמו משא ומתן, והשאלה הפלסטינית עמדה במוקד השיח הישראלי. היה זה שיח קשה, נוקב ומתלהם בין תומכי אוסלו למתנגדיו, שהוביל בפעם הראשונה לרצח ראש ממשלה – יצחק רבין. הייתה זו הפעם הראשונה שהסוגייה הפלסטינית יצאה מגבולות שיח הטרור לשיח של שלום.

ואולם, פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית ב-2000, שהובילה לאלפי קורבנות משני צדי הסכסוך, החזירה את השיח למקומו "הטבעי", העוסק בטרור ובאלימות. כישלון ועידת קמפ דיוויד, הטלת האשמה על הצד הפלסטיני בכישלון והכרזה עליו כ"לא פרטנר" על ידי אהוד ברק חיזקו את הדמוניזציה של הפלסטינים בשיח הישראלי. דעת הקהל הפוליטית הישראלית נעה ימינה. רבים שבו ואימצו את התפיסה ששלטה בשיח בשנות ה-70 ו-80 שאין עם מי לדבר, ולא פחות חשוב – אין על מה לדבר – עם הפלסטינים. המילה שלום נעלמה אט-אט מהשיח הישראלי.

מאז ועד היום – למעט תקופה קצרה תחת ממשלת אולמרט – הוסיפה השאלה הפלסטינית להתפוגג בפוליטיקה ובחברה הישראלית. זו הייתה תולדה של כמה סיבות: ראשית, קמפיין תקשורתי מאורגן של הימין שהציג את העניין הפלסטיני כבעיית טרור. השתלטות ארגון חמאס על עזה והמשך המאבק המזוין נגד ישראל חיזקו את התפיסה שהפלסטינים אינם מעוניינים בשלום, וגם אם חלקם מעוניינים (ברשות הפלסטינית), הרי שהפילוג בין חמאס לרשות לא יאפשר פתרון.

שנית, העובדה שארצות הברית החליטה במידה רבה למשוך ידה מקידום פתרון לסכסוך מתוך הערכה כי הסיכויים לכך נמוכים. שלישית, ההתקוממויות העממיות במרחב הערבי ("האביב הערבי") דחקו את השאלה הפלסטינית אף מסדר היום הערבי. זו לא בלבד, אלא שבראשית העשור השני של המאה ה-21 איחוד האמירויות הערביות, מרוקו ובחריין החליטו לחתום על הסכמי נורמליזציה עם ישראל ("הסכמי אברהם") מבלי להידרש לפתרון השאלה הפלסטינית. היה זה מהלך משנה תודעה שהוביל רבים בחברה היהודית להסיק – בניגוד לפרדיגמת החשיבה בעבר – כי ניתן לכונן קשרים דיפלומטיים עם מדינות ערב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית.

ואולם, התעלמות מהסוגייה הפלסטינית כבר אינה אפשרית: כיום מתגוררים בעזה כ-2.2 מיליון פלסטינים; ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) כ-3 מיליון; ובתוככי מדינת ישראל כמעט 2 מיליון. כיום מספרם של היהודים והערבים-פלסטינים בין הים התיכון לנהר הירדן כמעט שווה. בהיעדר דיאלוג, ולאור גידול האוכלוסייה המהיר של אזרחי ישראל הגרים בגדה המערבית (כחצי מיליון נפש, לא כולל השכונות היהודיות בירושלים), "חזון שתי המדינות" הולך ומתפוגג, ובמקומו מתעצבת לה מציאות של מדינה אחת – תולדה של תהליך סטיכי ולא של שיח ציבורי או של החלטה מדינית. התהליך הזה משרת את הקיצונים בשני הצדדים: אלה משמאל החותרים להקים את מדינת כל אזרחיה, ואלה מימין החותרים להחלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון והפיכת האוכלוסייה הערבית ל"אזרחים סוג ב'" באמצעות הענקת מעמד של "תושבות" ללא זכות הצבעה לכנסת.

לא ניתן עוד להתעלם את הבעיה הפלסטינית או להעלים אותה. הפתרון היצירתי הוא אפוא "להתאלם" – דהיינו לא לדבר על כך בפומבי, כאילו הבעיה אינה קיימת. למעט הקיצונים משני הצדדים, המנסים לקדם את תפיסותיהם, הסוגייה ירדה מסדר היום – כאשר מרבית האוכלוסייה כלל אינה מודעת לעומק הבעיה ולחריפותה. לאף אחד אין מושג מה קורה בשטח וכיצד למנוע היווצרות של מדינה אחת, שתגלוש במהרה לאפרטהייד ותצית אלימות.

הסוגייה הפלסטינית בשיח הציוני/יהודי עברה כברת דרך ארוכה מ"שאלה נעלמה" ל"שאלה נאלמה", אולם לאמתו של דבר השאלה פשוט לא נעלמת, כפי שכתב אלוף הראבן, מי שהיה נכדו של יצחק אפשטיין, שכתב על "השאלה הנעלמה" לפני למעלה ממאה שנה.

הרכבה של הממשלה הנוכחית, מדיניותה ותקציבה מבטיחים את המשך התהליך שיוביל מחד לחיסול מוחלט של פתרון שתי המדינות, ומאידך להדחקה ולהשתקת השיח אודות ההשלכות החמורות של הזנחת הבעיה על ישראל והחברה.

יתרה מכך, ישום המהפכה המשפטית המוצעת עלול להחריף את התהליך המתואר משני כיוונים: הההתמקדות (הצודקת) בה מסיטה את תשומת הלב מדיון ב"פיל שבחדר"; והשלכותיה עלולות לחזק את מציאות האפרטהייד.

הדיון בסוגייה הפלסטינית אינו עניין רק לקיצונים משני הצדדים; הוא נוגע לכל אחד ואחת מאתנו בשל המשמעויות הפוליטיות והמוסריות שלו. זו אמורה להיות סוגיה עיקרית על סדר היום הישראלי – כזו שאינה נעלמת ובוודאי שלא נאלמת.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה איוולת כמצב שבו מדינה נוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. מדיניות ישראל בסוגייה הפלסטינית, לאורך שנים, היא מעשה איוולת. בהיעדר מנהיגות אמיצה המסוגלת לקבל החלטות מכריעות בסוגיה זו, רק שיח ער בחברה האזרחית יוביל לשינוי.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-22 ביוני.

הפוסט משאלה נעלמה לשאלה נאלמה: מה קרה לשיח הישראלי בסוגיה הפלסטינית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ובכן, בטרם ננסה להשיב על השאלה הזו, הבה נתאר את המציאות הקיימת:

– ברצועת עזה מתקיימת מזה תקופה ארוכה מדינה דה-פקטו בהנהגת חמאס.

– ההבחנה בין החמאס, שלא היה מעורב ישירות בשני העימותים האחרונים אולם אפשר את הירי מהרצועה, משרתת את שני הצדדים: מחזקת את מעמדו של החמאס ואת היעד האסטרטגי שלו להשתלט על התנועה הלאומית הפלסטינית; מצמצמת את היקף העימות האלים מבחינת ישראל ומותירה בעינה את "הכתובת האפקטיבית", קרי: החמאס.

– המצב הקיים טוב לממשלת ישראל במישור המדיני – הוא משמר את ההפרדה הפוליטית בין הגדה והרצועה ומרחיק עוד יותר את חלופת ההיפרדות, קרי: פתרון שתי המדינות.

– ההקלות הכלכליות והאזרחיות מותירות את השליטה האזרחית על הרצועה בידי ישראל, ומשמשות אמצעי להותיר את השקט הזמני על כנו.

– הרשות הפלסטינית נדחקה מזמן לשוליים. לא הייתה מעורבת, אף למראית עין, בכלל המגעים להפסקת אש. אבו מאזן יצא לניו יורק על מנת לנאום ב-15 במאי בעצרת האו"ם לציון יום השנה לנכבה. משם ימשיך לריאד לפסגה הערבית, שתתמקד יותר בהשבתה של סוריה לחיק הערבי מאשר בבעיה הפלסטינית.

– המשך המצב הנוכחי איננו מהווה איום אסטרטגי, שמחייב את ישראל לחתור לחלופה שונה. המציאות שבין סבב לסבב הפכה לקבועה, ואיש לא מנסה לדבר על אסטרטגיה, או מדיניות, לטווח ארוך. הציבור בישראל מקבל את התנאים הללו כרע במיעוטו, ואיננו מפעיל לחץ משמעותי על הנהגתו לשנות את דרכיה.

– הזירה הבינלאומית והאזורית לא מתעניינת מדי, כבר שנים ארוכות, בסכסוך הישראלי–פלסטיני. מבחינה זו, אין לחץ ממשי על ישראל לשנות את מדיניותה. למען ההגינות יש לציין, שאף הרשות הפלסטינית לא מאתגרת מדי מציאות זו.

אם כן, בתום המבצע, ובתקווה שהפסקת האש אכן תתקבע, שני הצדדים ישובו למציאות המוכרת, כפי שנקבעה בשנים האחרונות: "שקט תמורת שקט", מלווה בהקלות כלכליות ואזרחיות ככל שיתירו הנסיבות הטקטיות בשטח.

מה ניתן בכל זאת לעשות כדי לאתגר מציאות מדכדכת מעין זו? בנסיבות הנתונות ניתן אולי לפעול בשני כיוונים עיקריים:

1. מול רצועת עזה

בהינתן שהאינטרס הישראלי הנוכחי, ועל אחת כמה וכמה של ממשלת "ימין על מלא" זו, לשמר את שלטון החמאס בעזה, מתבקש מהלך יזום מצידה, שתכליתו שיפור דרמטי במצב הכלכלי ברצועה.

אמנם הנוסחה "שיקום תמורת פירוז" הועלתה כבר בעבר גם על ידי האיחוד האירופי, והקוורטט בזמנו, ונדחתה על ידי החמאס, אולם על פניו מתקיים מפגש אינטרסים בין ישראל והחמאס. זה האחרון מבקש לשמר את שליטתו, ולהיענות לרחשי לב הציבור ברצועה, המשווע לתנאי חיים משופרים. למעשה, כך גם ישראל הנוכחית.

במילים אחרות: מו"מ, עקיף כמובן, בין שני הצדדים שיצוק תוכן לנוסחה דלעיל מתבקש, ואולי במיוחד לאחר סבב אלימות נוסף בו חמאס לא היה מעורב באופן ישיר. ניתן לכלול בו גם את שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה, סביבו כבר מתקיימים מגעים בין הצדדים, כולל גישה ישראלית חיובית, בהובלה מצרית.

2. מול הפסגה הערבית

פסגת הליגה הערבית, הצפויה להתכנס לקראת סוף השבוע בריאד, מתקיימת על רקע פעלתנות סעודית מרשימה ועל רקע תהליך הפשרה אזורי, שעיקריו חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ריאד וטהרן, והשבתה של סוריה ומשטר אסד לקולקטיב הערבי.

על פי דיווחים שונים, גם היוזמה הערבית, מבית מדרשה של סעודיה, צפויה לעלות. מתקיימים, כך נראה, מגעים והתייעצויות בין סעודיה והאיחוד האירופי. לא ברור אם אכן תהיה בסופו של דבר התייחסות קונקרטית ועדכנית ליוזמה הערבית.

ברור שהפסגה תייצר את האמירות המתבקשות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובעיקר אל מול הממשלה הנוכחית בישראל והדאגה הגוברת לנוכח מדיניותה בזירה הפלסטינית.

ישראל יכולה לנצל את ההזדמנות של כינוס הקולקטיב הערבי על מנת לספק רטוריקה חיובית, אף אם לא מחייבת, שיכולה להשתלב בתהליך הדטאנט האזורי, באופן שיסייע למהלכים הסעודיים. ככלות הכול, רה"מ בנימין נתניהו העמיד את סוגיית חימום היחסים עם ריאד על ראש שמחתנו.

כך או כך, הגיע הזמן שהחברה הישראלית תפסיק להתעסק אך ורק בהכרח "להשיב את ההרתעה" ו"להנחית עליהם מנה אחת אפיים". אלו לא מובילים לשינוי מהותי, מעבר לשקט זמני בין סבב אלימות למשנתהו. חובה לתבוע מן הממשלה, תהא אשר תהא דמותה, אסטרטגיה ארוכת טווח יותר, שאיננה מתייחסת למציאות הנוכחית כגזירת גורל.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-15 במאי.

הפוסט האם המציאות הקיימת מול רצועת עזה היא גזירת גורל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז חתימת הסכמי אברהם, הצליחו ממשלות ישראל לבודד את תהליך הנורמליזציה מהמתרחש בזירה הישראלית-פלסטינית, באופן שאיפשר את התפתחות התהליך אך הגביל את היכולת להרחיבו ולהעמיקו. מדיניות שינוי הסטטוס-קוו בשטחים של ממשלת נתניהו-סמוטריץ', ובעטיה הגברת הסיכון להסלמה ישראלית-פלסטינית, הביאו בחודשים האחרונים לשינוי ביחס מדינות הנורמליזציה כלפי ישראל וכלפי הסוגיה הפלסטינית. הניסיון להימנע ככל הניתן ממעורבות בסוגייה הפלסטינית, התחלף בנקיטת עמדה חריפה נגד פעולות הממשלה בשטחים, ובמעורבות גוברת, בייחוד של איחוד האמירויות, בזירה הפלסטינית. יתרה מכך, אף נשקלת מחדש מדיניות הנורמליזציה ביחס לישראל, והערך שבהמשך פיתוח היחסים עמה, ככל שהממשלה תמשיך בקו ההסלמה הנוכחי. מיתוג תהליך הנורמליזציה בימין כסיפור הצלחה היסטורי, וחשיבותו בראיית הציבור הרחב, ומצביעי הימין המתון בפרט, הופכת את מדינות הנורמליזציה למנוף לחץ משמעותי לעצירת פעולות מיסוד הסיפוח וההסלמה של ממשלת ישראל. איום בהורדת דרג היחסים, ויצירת התניות בין המשך פיתוח היחסים לשינוי מדיניות ישראל, עשויים לשמש כתמריצים עבור הממשלה להימנע מהפרות הסטטוס-קוו בשטחים. בהמשך, המעורבות הנקודתית של מדינות הנורמליזציה בעצירת מגמות ההסלמה עשויה לשמש כמסד להרחבת מעורבותן המדינית הכוללת בסוגיה הפלסטינית, כמדינות נפרדות או כחלק מקואליציות בין לאומיות לקידום שלום. כך, דווקא החיכוך שיצרה ממשלת הימין בשטחים, הוא זה שמעניק הזדמנות למנף את תהליכי הנורמליזציה גם לקידום שלום ישראלי -פלסטיני.

הפוסט מינוף מתוך חיכוך: המשבר בין ממשלת הימין ומדינות הנורמליזציה יוצר הזדמנות לשלבן בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז חתימת הסכמי אברהם, הצליחו ממשלות ישראל לבודד את תהליך הנורמליזציה מהמתרחש בזירה הישראלית-פלסטינית, באופן שאיפשר את התפתחות התהליך אך הגביל את היכולת להרחיבו ולהעמיקו. מדיניות שינוי הסטטוס-קוו בשטחים של ממשלת נתניהו-סמוטריץ', ובעטיה הגברת הסיכון להסלמה ישראלית-פלסטינית, הביאו בחודשים האחרונים לשינוי ביחס מדינות הנורמליזציה כלפי ישראל וכלפי הסוגיה הפלסטינית. הניסיון להימנע ככל הניתן ממעורבות בסוגייה הפלסטינית, התחלף בנקיטת עמדה חריפה נגד פעולות הממשלה בשטחים, ובמעורבות גוברת, בייחוד של איחוד האמירויות, בזירה הפלסטינית. יתרה מכך, אף נשקלת מחדש מדיניות הנורמליזציה ביחס לישראל, והערך שבהמשך פיתוח היחסים עמה, ככל שהממשלה תמשיך בקו ההסלמה הנוכחי. מיתוג תהליך הנורמליזציה בימין כסיפור הצלחה היסטורי, וחשיבותו בראיית הציבור הרחב, ומצביעי הימין המתון בפרט, הופכת את מדינות הנורמליזציה למנוף לחץ משמעותי לעצירת פעולות מיסוד הסיפוח וההסלמה של ממשלת ישראל. איום בהורדת דרג היחסים, ויצירת התניות בין המשך פיתוח היחסים לשינוי מדיניות ישראל, עשויים לשמש כתמריצים עבור הממשלה להימנע מהפרות הסטטוס-קוו בשטחים. בהמשך, המעורבות הנקודתית של מדינות הנורמליזציה בעצירת מגמות ההסלמה עשויה לשמש כמסד להרחבת מעורבותן המדינית הכוללת בסוגיה הפלסטינית, כמדינות נפרדות או כחלק מקואליציות בין לאומיות לקידום שלום. כך, דווקא החיכוך שיצרה ממשלת הימין בשטחים, הוא זה שמעניק הזדמנות למנף את תהליכי הנורמליזציה גם לקידום שלום ישראלי -פלסטיני.

הפוסט מינוף מתוך חיכוך: המשבר בין ממשלת הימין ומדינות הנורמליזציה יוצר הזדמנות לשלבן בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בתדרוך.

הפוסט הרמדאן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני וממשלת נתניהו-סמוטריץ': לקראת הסלמה בלתי נמנעת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דיון זה מצטרף לשורה של אינדיקטורים נוספים שמשקפים את השינוי במידת הקשב והעניין הבינלאומי בנושא מאז הקמת הממשלה. ניתן לראות זאת היטב במעורבות הגוברת של ארצות הברית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בביקורים של מזכיר המדינה בלינקן, היועץ לביטחון לאומי סאליבן, וראש ה-CIA ברנס, שנפגשו עם המנהיגות בירושלים וברמאללה, ובהצהרות תקיפות של בכירים אמריקאים (בין השאר של בלינקן ושל דוברת הבית הלבן) נגד החלטות הממשלה בנושא ההתנחלויות.

דאגה חמורה וחריגה

מעורבות זו כוללת צעדים חריגים שלא נראו פה בעשור האחרון – פעילות תיווך אמריקאית בין הצדדים על גיבוש הבנות כתנאי לביטול ההצעה הפלסטינית לגינוי ישראל במועצת הביטחון, והחלטה להשאיר באזור צוות של פקידים בכירים בממשל (בראשות ברברה ליף והאדי עמר) למעקב אחר האירועים לקידום הרגעה. כל זאת לאחר שבשנים האחרונות המעורבות האמריקאית בסכסוך ובפעילות תיווך בין הצדדים הייתה נמוכה מאוד, ובביקור של הנשיא ביידן באזור ובפגישתו עם ראש הממשלה דאז לפיד (ביולי 2022) הנושא נכח בשוליים בלבד.

דינמיקה דומה אפשר לזהות גם בהתנהלות של שחקנים בינלאומיים נוספים. שרי החוץ של צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה, הצטרפו למזכיר המדינה האמריקאי ופרסמו הודעה חריגה שמביעה "דאגה חמורה" ממדיניות הממשלה בנושא ההתנחלויות; בכירים מהאיחוד האירופי, סעודיה והליגה הערבית יזמו מפגש מיוחד בבריסל בנושא הפלסטיני; 94 מדינות חתמו על הצהרה נגד צעדי הענישה של הממשלה כנגד הרשות הפלסטינית; והצהרה של 15 חברי מועצת הביטחון (לראשונה זה שמונה שנים) שגינתה את ישראל ועסקה בנושא ההתנחלויות וירושלים. זאת במקביל לצעדים של שחקנים באזור – ובראשם ירדן ומצרים – שהעבירו מסרים פומביים וחשאיים של דאגה מהממשלה החדשה וחשש מהסלמה.

גם איחוד האמירויות, השותפה של ישראל להסכמי אברהם, ממלאת תפקיד חשוב בתהליך זה והיא זו שבעקבות הביקור של בן גביר בהר הבית יזמה דיון חירום במועצת הביטחון, ודחתה ביקור מתכונן של נתניהו, ולאחרונה גם עבדה בתיאום עם ההנהגה הפלסטינית על ניסוח הודעת גינוי לישראל במועצת הביטחון. נראה שהממשלה החדשה בישראל מסייעת למעשה לקרב בין האמירתיים והפלסטינים, לאחר הקרע שנוצר ביניהם בעקבות הסכמי הנורמליזציה.

הסכסוך חוזר אל הבמה

ביטוי בולט לתהליך הגברת המעורבות הבינלאומית בסכסוך ניתן היה לראות גם בכינוס פסגת עקבה, שנערכה בתחילת השבוע בהשתתפות נציגים ישראלים, פלסטינים, מצרים, ירדנים, ואמריקאים. מפגש פסגה פומבי של בכירים ישראלים ופלסטינים, בחסות אזורית או בינלאומית, לא התקיים מאז קריסת היוזמה של מזכיר המדינה ג'ון קרי (2013-2014), ו"מסמך עקבה", שהוסכם במפגש, הוא נייר הבנות מדיניות ישראלי-פלסטיני ראשון מאז תקופת קרי.

התפתחויות אלו מתרחשות כאשר במהלך העשור האחרון ניתן היה לזהות מגמה של חוסר מעורבות בינלאומית בסכסוך, וירידה במידת העניין הבינלאומי בנושא זה. העולם התייאש מסבבי המשא ומתן שלא הניבו הסכם, ולא זיהה נכונות פוליטית לפריצת דרך בשני הצדדים. נושאים ומרחבים אחרים משכו את תשומת הלב הבינלאומית – גם בזירה האזורית (איראן, סוריה, תימן, אפגניסטן) וגם בזירה הגלובלית (סין, קורונה, עליית הפופוליזם ולאחרונה כמובן גם המלחמה באוקראינה).

מגמה זו המשיכה ביתר שאת גם בתקופת הממשלה הקודמת. הדיאלוג שהוביל שר הביטחון גנץ עם ההנהגה הפלסטינית, גם אם התמקד בעיקר ב"צמצום סכסוך" ובהיבטים ביטחוניים, שכנע את העולם שהנושא נמצא בטיפול, לכאורה, ושאין צורך בהתערבות מיוחדת.

אך בתקופה האחרונה, במיוחד מאז הקמת הממשלה החדשה, התמונה השתנתה, והעולם מזהה יותר ויותר סימנים מדאיגים שמדליקים נורות אזהרה, ודוחפים להגברת המעורבות. גם בזירות סכסוך אחרות בעולם, ניתן לראות שהתערבות בינלאומית מתחילה, או גוברת, בדרך כלל כאשר מתפתחת הסלמה, או כשיש תחושה שהצדדים מתקרבים לעימות אלים.

בעולם מזהים שהזירה הישראלית-פלסטינית נפיצה ורגישה במיוחד, והסימנים לכך בשטח הם רבים. מוקדי החיכוך והעימות מתגברים ומצטברים: מהר-הבית/אל-חראם א-שריף, דרך בתי הסוהר, שכונות מזרח ירושלים (במיוחד מחנה הפליטים שועפאט ועיסאויה), שכם, ג'נין, וחידוש ירי הרקטות מעזה. האירועים האחרונים בחוארה הם הוכחה נוספת.

שחקנים בזירה הישראלית ששימשו כ"ספוילרים" שפעלו מחוץ למערכת לקידום הסלמה וחוסר יציבות, נמצאים עכשיו בתוך הממשלה ומחזיקים בעמדות מפתח. רעיונות קיצוניים, כמו סיפוח השטחים, חיסול הרשות הפלסטינית, ושבירת הסטטוס קוו בהר-הבית, נאמרים באופן גלוי על ידי דוברים בכירים בקואליציה, וצעדים שנחשבו חציית קו אדום, כמו הכשרת מאחזים, הופכים למדיניות רשמית. כל זה מצטרף לסימנים גוברים של חוסר יציבות בצד הפלסטיני, על רקע היחלשות וחוסר הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית, לצד התגברות פעולות הטרור נגד ישראלים. לכל זה צריך להוסיף את החשש הקבוע מהסלמה על רקע חודש הרמדאן, ובמיוחד בנקודת המפגש שלו עם חג הפסח.

אצבע בסכר

בתקופת ממשלת בנט-לפיד הקפידו מתנגדיה מימין לטעון שהממשלה מחדשת את "התהליך המדיני" אחרי שנתניהו קבר אותו, אך המציאות היא שונה. בתקופת ממשלת השינוי לא היה שום ניסיון אמיתי להוביל מהלך מדיני עם הפלסטינים, והמגעים התמקדו בנושא הביטחוני ובצעדים כלכליים מוגבלים, והעולם כמעט ולא עסק בנושא. גורמים בינלאומיים, ובראשם ממשל ביידן, גם לא רצו לקדם יוזמה מדינית שתאיים על יציבות ממשלת השינוי. אך דווקא לאחר הקמת ממשלת נתניהו חל שינוי ושחקנים שונים החלו להגביר מעורבות מדינית.

רבים חשים שהזירה הישראלית-פלסטינית נמצאת בצומת דרכים קריטי ונעה במהירות לקראת פיצוץ. במערכת הישראלית ניתן לראות מדיניות דואלית כאשר יד אחת, שאותה מובילים בעיקר גורמים במערכת הביטחון, מנסה לסייע למאמצים המדיניים להרגעת הרוחות, ולחיזוק הרשות הפלסטינית, בעוד שהיד השנייה, שאותה מובילים גורמים ממפלגת הציונות הדתית, תורמת להתססה, נותנת גיבוי לאלימות של קבוצות מתנחלים, ומייחלת לפירוק הרשות ולניצול המצב עבור קידום מדיניות הסיפוח.

ניתן היה לראות השבוע שבעוד שיד אחת של הממשלה (ראש המל"ל צחי הנגבי) נשלחה לחתום על מסמך עקבה, היד השנייה (השרים סמוטריץ' ובן גביר) התכחשה להבנות בפומבי. בצד הפלסטיני, הנהגת הרשות פועלת לייצוב המצב, ולהגברת המשילות בשטח, אך היא פועלת אל מול לחץ ציבורי גובר שמתנגד לרשות ולהמשך התיאום הביטחוני עם ישראל (כפי שבא לידי ביטוי בתמיכה הרחבה ב"גוב האריות" והתגברות הפגנות המחאה), ואל מול מאמצים של תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי לנצל את חולשת הרשות כדי לחזק את כוחן.

על רקע זה, המעורבות הבינלאומית גוברת ושלושה שחקנים מרכזיים – ארצות הברית, מצרים וירדן – מנסים בכל כוחם למנוע את מה שנראה כמעט בלתי נמנע, וליצור מערכת הבנות מדינית וביטחונית שתמנע הידרדרות. הם מזהים שילוב מסוכן של אלמנטים שמייצרים פוטנציאל ל"סערה מושלמת" ומנסים למלא את התפקיד של הילד עם האצבע בסכר.

השאלה שנותרה פתוחה היא כיצד תפעל ישראל ואיזו יד תשלוט בהגה. הציבור הישראלי טרוד היום במאבק על המהפכה המשטרית, ומתקשה לעסוק בנושאים אחרים, אך אסור לו להעלים עין מההתפתחויות הדרמטיות שמתרחשות בזירה הפלסטינית (כאשר למדיניות הסיפוח יש קשר ישיר למהלכים שמקדמים בזירה המשפטית), במיוחד כשהסכנה של הסלמה חסרת תקדים נמצאת מעבר לפינה. צריך לברך על המאמצים של ידידינו בעולם ובאזור, שמנסים למלא את הוואקום בהיעדר "מבוגר אחראי", ולקוות שזה לא מעט מדי ומאוחר מדי, ושהם ימצאו בצד הישראלי שותפים שיעזרו להם לעצור את ההידרדרות לתהום.

הפוסט בעולם רואים את ישראל – ומחכים לסערה המושלמת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שטח C מהווה יחד עם מזרח ירושלים את ליבת הסכסוך, והפך זה מכבר ל"אזור מריבה" הרסני בין ישראל לרשות הפלסטינית. על-פי הסכם הביניים (1995) הוא מצוי בשליטה ישראלית זמנית בלבד עד לקביעת מעמדו בהסדר הקבע. בניגוד להתחייבויות, ישראל מימשה רק חלק קטן מהנסיגות ("פעימות") להן התחייבה בהסכמים. בפועל, מאז כיבוש הגדה פועלת ישראל בהדרגה אך בהתמדה, לצמצם את מרחב המחייה הפלסטיני בשטחי C ומרחיבה את אחיזתה ונוכחותה בהם. זאת, באמצעות בניית התנחלויות, הדרת הפלסטינים מתהליכי התכנון והבנייה, הוצאת צווים צבאיים, השתלטות על "אדמות מדינה", הגדרת שטחים צבאיים ו"שמורות טבע" ובשיטות נוספות.

עקב האתגר הדמוגרפי, ישראל נקטה גישה מפצלת: היא אימצה חלקים מועדפים בשטח C (70% ממנו) ובתואנות ביטחוניות הרחיבה את שטחי ההתיישבות האזרחית, בניגוד לדין הבינלאומי, תוך נקיטה במדיניות מפלה כלפי הפלסטינים (המינהל האזרחי מאשר כיום 0.5% בלבד מבקשות הבנייה הפלסטיניות). אף שהשטח מעולם לא סופח לישראל, שרים מהימין אינם מהססים להגדיר כל מעורבות בינלאומית בשטח כ"פגיעה בריבונות ישראל".

בניגוד לכך, הרשות הפלסטינית, בדומה לקהילה הבינלאומית, נוקטת גישה "הוליסטית" כלפי השטח, ורואה בכל חלקיו, כולל מזרח ירושלים, מרחב הכרחי למדינה פלסטינית רציפה ובת-קיימא. על רקע הקיפאון המדיני, מאז 2010 פועלת הרשות באופן חד-צדדי ומקדמת בנייה ופיתוח בשטח, בסיוע בינלאומי. המערכה חסרת הגבולות הזו מנציחה חיכוך ומאבק אלים ומדמם על קרקע ותשתיות, מחזקת את דימוי ישראל כמדינת אפרטהייד קולוניאליסטית, מרחיקה סיכוי להסדר יציב, גוררת סכנה מוחשית לסביבה ולבריאות התושבים, ומעמיקה אתגרים הומניטריים של גירוש והעברת אוכלוסיות.

על מנת להפוך את שטחי C מאזור מריבה לפלטפורמה להתקדמות מדינית, ראוי לנקוט מדיניות מדורגת. בעת הזאת, נוכח מדיניות הסיפוח ההרסנית של הממשלה, על מחנה תומכי השלום לנקוט צעדי מנע וסיכול: לקדם קמפיין "להסרת המסכה" ולהטמעת סכנות הסיפוח דה-פקטו, שיוביל לפגיעה קשה בזהותה, ביטחונה ומעמדה המדיני והכלכלי של ישראל. לצד זאת, יש להרחיב את המחאות בשטח ולחזק את זיקתן למחאה הכוללת נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה. כמו כן, יש לרתום את הקהילה הבינלאומית להגדיר קווים אדומים ולהציב "תג מחיר" לממשלה, נוכח מהלכי סיפוח והתנחלות ונוכח מהלכים נפשעים נגד הפלסטינים, בפרט בשטחי C.

במעלה הדרך, לכשתופיע מנהיגות מתונה בצד הישראלי, יש לנטוש את הגישה של "משחק סכום אפס" בשטחי C, ולקדם מדיניות חדשה המבוססת על קידום אינטרסים משותפים ועל שיתוף פעולה עם הפלסטינים ועם מדינות האזור. לשם כך, יש לגבש תוכנית מערכתית, ולקדם, בצד הפסקת ההתנחלויות, צעדים חיוביים: ראשית, לאשר תוכניות מתאר חיוניות לבנייה ולמחייה פלסטינית שהועברו זה מכבר לאישור המינהל האזרחי (עד כה אושרו תוכניות בודדות מתוך 116 התוכניות שיזמו והגישו הפלסטינים מאז 2015). שנית, לפעול יחד עם הרשות למניעת פעילות פלילית ופיראטית ולהחמיר הרתעה נגד מזהמי השטח.

נוסף על כך, יש לקדם פרויקטים משותפים בסיוע מולטילטראלי ומדינתי, ערבי ובינלאומי. בין השאר: להקים שדות חשמל סולאריים שיצמצמו את התלות בישראל ויקדמו עצמאות אנרגטית לפלסטינים ולאפשר הקמת שדות חקלאיים שיספקו תעסוקה ובטווח ארוך יותר יתרמו לביטחון תזונתי לכלל האוכלוסיות המתגוררות בשטח. כמו כן, יש לבנות מתקני מים ומתקני טיפול בשפכים שיסייעו לשני הצדדים למנוע זיהום נחלים ומי תהום, ולנהל משק מים מודרני והולם.

ישראל תתקשה לקדם צעדים אלה ללא מתן אופק מדיני. הצעדים לבדם יובילו לכל היותר לשיפור נקודתי ולמענה הומניטרי דחוף. לעומת זאת, קידום הצעדים במסגרת הסדר מדיני וכחלק מאסטרטגיית "השלום הזוחל" – כולל העברת חלקים משטחי C לפלסטינים, כמתחייב מהסכם הביניים, ובניית תכנית כלכלית מקיפה לחיזוק הרשות – יתרמו ליציבות ולביטחון. לפי הבנק העולמי, פיתוח שטחי C יוסיף 35% לתמ"ג הפלסטיני, שהם כ-3.5 מיליארד דולר תוספת תקציב לרשות. פיתוח כזה יתרום לצמצום האבטלה, יגדיל את העצמאות הכלכלית של הרשות ויחזק את משילותה ואת הלגיטימציה שלה בציבור הפלסטיני. כך גם ימנע מצב אסוני בו ישראל נושאת בעצמה בנטל האחריות לשלושה מיליון הפלסטינים בגדה המערבית. הפיתוח גם יחזק את היכולות והמוטיבציות הפלסטיניות למנוע טרור, ויאפשר לקדם בהדרגה, במסגרת הסדר אזורי, את חזון שתי המדינות.

הפוסט האתגר: למנוע את סיפוח שטחי C ולהפוך אותם למרחב של "שלום זוחל" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שטח C הוא 'אזור מריבה' בין ישראל לפלסטינים. הסכם הביניים (1995) הותיר את השטח, באופן זמני, תחת אחריות ישראלית. ישראל המשיכה גם לאחר הסכם הביניים לצמצם את מרחב המחייה הפלסטיני בשטח ולהרחיב את אחיזתה, תוך שהיא מנהלת את כלל תהליכי התכנון והבנייה, מרחיבה את שטחי ההתנחלות ו'אדמות המדינה', ומתחמת לעצמה 'אזורים צבאיים' ו'שמורות טבע'. קריסת התהליך המדיני עודדה גם את הרשות הפלסטינית (משנת 2009) לפעול בשטח באופן חד-צדדי. 

בעוד ישראל נוקטת גישה 'מפצלת' ורואה בשטח C מרחב חיוני להתיישבות וביטחון, הפלסטינים נוקטים גישה 'הוליסטית' ורואים בשטח מרחב הכרחי למדינה רציפה ובת-קיימא. המערכה המתנהלת כיום בשטח מנציחה חיכוך ומאבק מדמם על קרקע ותשתיות, מרחיקה סיכוי להסדר יציב, מונעת פיתוח ובנייה לפלסטינים, גוררת סכנה מוחשית לטבע ולסביבה, ומעמיקה אתגרים הומניטריים ומשפטיים של גירוש והעברת אוכלוסיות. 

הפיכת המרחב הקריטי של שטחי C לבסיס להתקדמות מדינית מצריך שני סוגים של מדיניות – מדיניות תגובתית לטווח הקצר למניעת הדרדרות נוספת, ומדיניות ארוכת טווח לשיתוף פעולה פרקטי בשטח. נוכח מדיניות ממשלת הימין החדשה, הדוגלת בסיפוח מעשי של שטח C לישראל, מומלץ שמחנה תומכי השלום ינקוט בצעדי מנע: יקדם קמפיין ש'יסיר את המסכה' מעל מהלכי הממשלה ויחשוף את סכנות הסיפוח – פגיעה אנושה בזהות, בביטחון, ובמעמד המדיני והכלכלי של ישראל; ירחיב מחאות בשטח, אשר ישתלבו עם המחאה הכוללת נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה החדשה; ויגיש התנגדויות לבניית התנחלויות, ולמניעת מהלכים פוגעניים נגד הפלסטינים. במעלה הדרך, על ישראל והפלסטינים לנטוש את הגישה של 'משחק סכום אפס', לגבש יחד תכנית מערכתית משותפת, ולקדם צעדים חיוביים בשטח C: לאשר תוכניות מתאר לבנייה פלסטינית שהועברו זה מכבר לאישור ישראל, לפעול למניעת פעילות פלילית ופיראטית בשטח, ולקדם פרויקטים משותפים בסיוע בינלאומי וערבי, בכלל זה: שדות חשמל סולארי, שטחי חקלאות ומזון, מתקני מים וטיפול בשפכים ואזורי תעשייה. קידום הצעדים הללו ללא אופק מדיני יוביל לכל היותר לשיפור נקודתי. לעומת זאת, קידום הצעדים עם זיקה להסדר מדיני – כולל העברת חלקים משטח C וקידום תכנית כלכלית מקיפה לרשות הפלסטינית – יובילו לשינוי של ממש, יחזקו יכולות ומוטיבציות פלסטיניות למנוע טרור, ויאפשרו לקדם בהדרגה את חזון שתי המדינות על בסיס אסטרטגיית השלום הזוחל.

הפוסט שטח C: מאזור מריבה למרחב שלום זוחל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתנגשות המהותית עם החוק הבינלאומי שיוצרת הממשלה החדשה היא בהפיכת הכיבוש הזמני לקבוע באופן מוצהר. למרות טענות הימין ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", ומבלי להתכחש לקשר ההיסטורי של העם היהודי לחבלי ארץ בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הרי שאי-אפשר להכחיש שזו גם ארצם של הפלסטינים. אלו חווים מציאות של כיבוש צבאי אלים בגדה ואפלייה בכל תחומי החיים במזרח ירושלים. בשטחי הגדה מוחל חוק שונה לפלסטינים ולמתנחלים הישראלים החיים שם, ובמזרח ירושלים התושבים הפלסטינים אינם נהנים מאזרחות, מופלים בקבלת שירותים ובהסדרת מגוריהם על-ידי הממשלה והעירייה.

זוהי מציאות שאינה מוסרית בעליל ואין לה מקבילה בשום מדינה מתוקנת. יחד עם זאת, במשך שנים הצליחה ישראל להימנע מסנקציות בינלאומיות משמעותיות בגין התנהלות זו בשל הטענה שהכיבוש הוא זמני באופיו ושידינו מושטות לפתרון של שלום עם שכנינו הפלסטינים. שתי הטענות הללו כבר מזמן אינן מחזיקות מים, אבל הן הצליחו להשיג גיבוי אמריקאי שנתמך בחוסר פעולה מצד מדינות אירופה. שילובם של אלו מנע מישראל להפוך לקורבן של סנקציות מהסוג שמוטלות כבר שמונה שנים על רוסיה בגין כיבוש חצי האי קרים וביתר שאת מאז פלישתה לדונבאס.

גם תיאוריית "צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של ד"ר מיכה גודמן, שהפכה למדיניות בלתי רשמית של ממשלת בנט-לפיד בשל חוסר יכולתה הפוליטית לקבל החלטה בנושא, אינה אלא אשליה עצמית. כל מי שמכיר את המצב בשטחים יודע, שאי-אפשר לצמצם את הסכסוך ואי-אפשר "לנהלו". השאלה היא דיכוטומית במהותה: או שיש כיבוש או שאין כיבוש. מילים יפות לא יכולות לשנות עובדת יסוד זו. בפועל, בשנה וחצי האחרונה כשלה מדיניות "צמצום הסכסוך" בהשגת מטרותיה המוגבלות מלכתחילה – הנוכחות הצבאית הישראלית מאפשרת שגרת אלימות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית; המתנחלים פעלו ופועלים כל העת לשם השתלטות כוחנית על שטחים פלסטינים; החוקים המפלים, המאפשרים לפנות פלסטינים מבתיהם ומקרקעותיהם בעוד ששכניהם היהודים יכולים לחיות ברווחה בבתים או על קרקע ששייכת לפלסטינים – נועדו לסכל כל פתרון של חלוקת הארץ.

מצב עניינים זה נמשך ומעמיק בכל השנים מאז 1967. למרות כל זאת, הצליחו ממשלות ישראל, כולל "ממשלת השינוי", לשכנע את העולם שהכיבוש הוא מצב זמני. הממשלה החדשה, לפי הכרזותיה ולפי נוסח ההסכמים הקואליציוניים שהקימו אותה, עומדת להפסיק את "נשף המסכות" הזה ולרסק בכך את ההגנה שאיפשרה לישראל להמשיך לתחזק את הכיבוש. מדובר בממשלה שמכריזה בריש גלי על כוונתה להמשיך לבנות התנחלויות ולהלבין אפילו את המאחזים, הנחשבים לא-חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי ונבנו על קרקע פרטית פלסטינית. כמו כן, הממשלה החדשה מתכוונת להחליש משמעותית את עצמאות מערכת המשפט, שהיוותה מגן מפני התערבות משפטית בינלאומית וניסיונות העמדה לדין של ישראלים בחו"ל. זאת, הואיל ועצמאותה של מערכת המשפט שכנעה את המערב שיש לתת לישראל לטפל בעצמה בהפרות של זכויות אדם בשטחים.

זאת ועוד, הממשלה החדשה מתכוונת לערער את הסטטוס-קוו בהר הבית/אל-חראם א-שריף באופן שיפגע אנושות בהסכם השלום עם ירדן ויערער משמעותית את ההסכמים האחרים של ישראל עם מדינות ערביות. יש סכנה ממשית לאירועי אלימות נרחבים כתוצאה ישירה מכך. בהקשר זה חשוב לשים לב שבניגוד לטענה ש"הסכמי אברהם" הוכיחו שמדינות ערב הסוניות לא מתעניינות בכיבוש, בהצבעה האחרונה באו"ם תמכו כל מדינות ערב בהעברת הבדיקה לגבי הכיבוש אל בית הדין הבינלאומי בהאג.

מדיניות הממשלה החדשה מבטאת זלזול במשפט הבינלאומי ובנורמות העומדות בבסיסו. חשוב להבין שמדינות רבות בעולם המערבי, שאנחנו מתיימרים להיות חלק ממנו, רואות במשפט הבינלאומי תשתית למדינות החוץ שלהן ולכן מרגע שיהיה ברור שהכיבוש אינו זמני ואינו עומד בכללים המותרים לתקופת מעבר, מדיניותן כלפינו עשויה להשתנות בצורה משמעותית. ללא הווטו האמריקאי במועצת הביטחון – כבר כיום היו יכולים הפלסטינים להתקבל כמדינה חברה באו"ם. למעשה, בהיעדר המטרייה הדיפלומטית האמריקאית ישנן מעט מאד מדינות שלא יכירו במדינה פלסטינית בגבולות 67'. פתרון שתי המדינות, שהממשלה החדשה מתנערת ממנו, מקובל על-ידי כמעט כל מדינות העולם. חורגות מן השורה: איראן, ישראל ועוד מספר מדינות שאינן דמוקרטיות.

ההגנה האמריקאית ארוכת השנים שעליה אנחנו שמים את יהבנו עומדת להתערער, ובצדק. הממשל האמריקאי לא יוכל עוד להצדיק, לא פנימית – כלפי הרוב הגדול של המפלגה הדמוקרטית, ולא חיצונית – כלפי הקהילה הבינלאומית, את ההגנה שהוא מספק לכיבוש הישראלי כאשר ממשלתה בוחרת לשבור את הכלים שאיפשרו את קיומה. כבר כיום מתגברות הקריאות במפלגה הדמוקרטית להפסיק להעניק לישראל סיוע כספי ודיפלומטי. הדור החדש בקהילה היהודית אינו מכיר מציאות שבה ישראל היתה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שידה מושטת לשלום ושהצדיקה את ההתגייסות של הוריהם לסייע לה בכל מחיר. הדור הצעיר רואה בישראל מעצמה צבאית שאינה פעולת לסיום הסכסוך ושממשיכה לצפות לסיוע צבאי אמריקאי. הוא צודק.

ממשלות הימין-חרדים גורמות לכך שהרוב הגדול של הקהילה היהודית ושל המפלגה הדמוקרטית מתרחקים מישראל. בכך הן פוגעות לא רק בהגנה האוטומטית על ישראל, אלא גם ביכולתנו להיות הבית הלאומי של העם היהודי בתפוצות, בהתאם לייעוד הציוני. הרוב הגדול של יהודי ארה"ב ושל מצביעי המפלגה הדמוקרטית לא יוכל לאורך זמן לדבוק בשותפות עם ישראל על רקע הערכים והאינטרסים המשותפים לשתי המדינות כשהאחרונה בוחרת להתנתק מערכים אלה ולהפוך עצמה לאתנוקרטיה המבוססת על עליונות יהודית. יכולתה של ישראל להישאר במרכז הקונצנזוס הפוליטי בארה"ב כבר נפגע אנושות על-ידי ממשלות נתניהו הקודמות. אם ישראל תמשיך בכיוון אליו היא הולכת, לא ירחק היום שנישאר רק עם תמיכה של פופוליסטים טראמפיסטים ושל נוצרים אוונגליסטים המייחלים למלחמת גוג ומגוג בארמגדון (מגידו) ובה, לשיטתם, רובנו ניהרג ומי שיישאר בחיים יתנצר עם חזרתו של ישו המשיח.

שנים דובר כאן על צונאמי מדיני. העובדה שצונאמי כזה בושש מלהגיע לא אומר שהיתכנותו כיום אינה אפשרית. למי שחושבים, כמוני למשל, שככל שימשיך הכיבוש, החלום הציוני להיות הבית הלאומי הדמוקרטי של העם היהודי יילך ויעלם, התערבות חיצונית לבלימת תהליך כזה אינה בגדר חדשות רעות. לכל אלו החושבים שהשליטה הנצחית בפלסטינים אינה עולה בקנה אחד עם הערכים ההומניים והיהודיים שלנו, הורדת המסכות עשויה דווקא להועיל, בכך שהיא תציב מולנו את מחירו הברור של הכיבוש ותבהיר לכולנו שלא נוכל להיות חלק מהעולם הנאור כעם כובש. תקוותי היחידה היא שהמחיר שנשלם לא יכלול שפיכות דמים והחלשה מסוכנת של החברה הישראלית ושל הפרויקט הציוני המפואר שהקימו סבינו והורינו.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-5 בינואר 2023

הפוסט "הצונאמי המדיני" בושש להגיע. כעת היתכנותו אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שטח C הוא 'אזור מריבה' בין ישראל לפלסטינים. הסכם הביניים (1995) הותיר את השטח, באופן זמני, תחת אחריות ישראלית. ישראל המשיכה גם לאחר הסכם הביניים לצמצם את מרחב המחייה הפלסטיני בשטח ולהרחיב את אחיזתה, תוך שהיא מנהלת את כלל תהליכי התכנון והבנייה, מרחיבה את שטחי ההתנחלות ו'אדמות המדינה', ומתחמת לעצמה 'אזורים צבאיים' ו'שמורות טבע'. קריסת התהליך המדיני עודדה גם את הרשות הפלסטינית (משנת 2009) לפעול בשטח באופן חד-צדדי. 

בעוד ישראל נוקטת גישה 'מפצלת' ורואה בשטח C מרחב חיוני להתיישבות וביטחון, הפלסטינים נוקטים גישה 'הוליסטית' ורואים בשטח מרחב הכרחי למדינה רציפה ובת-קיימא. המערכה המתנהלת כיום בשטח מנציחה חיכוך ומאבק מדמם על קרקע ותשתיות, מרחיקה סיכוי להסדר יציב, מונעת פיתוח ובנייה לפלסטינים, גוררת סכנה מוחשית לטבע ולסביבה, ומעמיקה אתגרים הומניטריים ומשפטיים של גירוש והעברת אוכלוסיות. 

הפיכת המרחב הקריטי של שטחי C לבסיס להתקדמות מדינית מצריך שני סוגים של מדיניות – מדיניות תגובתית לטווח הקצר למניעת הדרדרות נוספת, ומדיניות ארוכת טווח לשיתוף פעולה פרקטי בשטח. נוכח מדיניות ממשלת הימין החדשה, הדוגלת בסיפוח מעשי של שטח C לישראל, מומלץ שמחנה תומכי השלום ינקוט בצעדי מנע: יקדם קמפיין ש'יסיר את המסכה' מעל מהלכי הממשלה ויחשוף את סכנות הסיפוח – פגיעה אנושה בזהות, בביטחון, ובמעמד המדיני והכלכלי של ישראל; ירחיב מחאות בשטח, אשר ישתלבו עם המחאה הכוללת נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה החדשה; ויגיש התנגדויות לבניית התנחלויות, ולמניעת מהלכים פוגעניים נגד הפלסטינים. במעלה הדרך, על ישראל והפלסטינים לנטוש את הגישה של 'משחק סכום אפס', לגבש יחד תכנית מערכתית משותפת, ולקדם צעדים חיוביים בשטח C: לאשר תוכניות מתאר לבנייה פלסטינית שהועברו זה מכבר לאישור ישראל, לפעול למניעת פעילות פלילית ופיראטית בשטח, ולקדם פרויקטים משותפים בסיוע בינלאומי וערבי, בכלל זה: שדות חשמל סולארי, שטחי חקלאות ומזון, מתקני מים וטיפול בשפכים ואזורי תעשייה. קידום הצעדים הללו ללא אופק מדיני יוביל לכל היותר לשיפור נקודתי. לעומת זאת, קידום הצעדים עם זיקה להסדר מדיני – כולל העברת חלקים משטח C וקידום תכנית כלכלית מקיפה לרשות הפלסטינית – יובילו לשינוי של ממש, יחזקו יכולות ומוטיבציות פלסטיניות למנוע טרור, ויאפשרו לקדם בהדרגה את חזון שתי המדינות על בסיס אסטרטגיית השלום הזוחל.

הפוסט שטח C: מאזור מריבה למרחב שלום זוחל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ממרחב סכסוך למרחב שלום: תפקידם של מתכננים עירוניים בקידום תהליך השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך שנתיים האחרונות מתקיימת ישראל בתוך סתירה פנימית: מצד אחד, ההסכמים בינה לבין מדינות הנורמליזציה רק הלכו והתהדקו. הסכמי אברהם הם הצלחה כבירה וקשה להתווכח עם כך כשרואים את המספרים, את השמות ואת התיירים הישראלים שמסתובבים בחופשיות בדובאי, מנאמה ומרקש. אלא שמצד שני, במקביל, המצב בשטחים הפלסטיניים ובירושלים רק הולך ומידרדר. הרשות הפלסטינית, שהוחלשה באופן סיסטמי על-ידי ישראל כבר לא מסוגלת לשלוט בשטח והיחסים בין יהודים לערבים בישראל הופכים למתוחים הרבה יותר. הפרעות במהלך מבצע "שומר החומות" היו הביטוי הקיצוני ביותר של המגמה הזאת.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-1 בדצמבר 2022

הפוסט האוהדים הערבים ״לא נחמדים״ כי הפלסטינים לא הולכים לשום מקום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תקריות ומתחים במרחב הר הבית/אל-חרם א-שריף שימשו זרז לסבבים של עימותים ואלימות בזירה הישראלית-פלסטינית במהלך בעשור האחרון – בין השאר באירועים בירושלים ב-2014, 2015, 2017 ו-2021. בעבר, אירועי הסלמה דחפו את נתניהו לדיאלוג מדיני עם ירדן, ולהסכמה על הסדרי הרגעה שכללו את הדגשת המחויבות לסטטוס-קוו במקום, ולעתים גם הגבלות על ביקור חברי כנסת או פעילי תנועות המקדש (לדוגמה במסגרת "הבנות קרי" ב-2015). אך בקואליציה החדשה נראה שהאיזון הפוליטי השתנה. התלות של נתניהו באנשי "הציונות הדתית", הקוראים לשינוי משמעותי בסטטוס-קוו, גברה ומרחב התימרון של נתניהו הצטמצם.

על רקע זה, הזהירו השבוע גורמים בירדן שניסיון של הממשלה החדשה בישראל לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית, ולאפשר פרובוקציות במקום מצד איתמר בן גביר כשר עתידי לביטחון פנים, עלול לאיים על יחסי השלום עם הממלכה ולהבעיר את האזור כולו. בתקשורת דווח כי נתניהו כבר העביר מסרים מרגיעים לירדן, באמצעות הנשיא הרצוג, בנושא זה, אך ספק אם זה יספיק כדי להפיג את החששות הכבדים.

נוכח המתח הגובר בסוגייה זו בנקודת הזמן הנוכחית, ועל בסיס ההיסטוריה הארוכה של סבבי ההסלמה בהר, מתחדד הצורך בהגברת התיאום ושיתוף הפעולה בין השחקנים השונים, ומיסוד הערוצים הפועלים למניעת משברים והסלמה. הסקר השנתי של "מיתווים", שפורסם לאחרונה, חשף נתון מעניין בהקשר זה, לפיו 61% מהציבור הישראלי (כולל רוב בקרב מצביעי המרכז-ימין) תומכים ברעיון של הקמת מנגנון תיאום שיכלול את ישראל, ירדן והפלסטינים, ויפעל למניעת הסלמה ומתח במקומות הקדושים בירושלים. 20% בלבד הביעו התנגדות. נתון זה מראה שהציבור הישראלי מודע לרגישות הנושא, ולצורך לחזק את התיאום ואת הדיאלוג בין הצדדים.

לאחר מלחמת ששת הימים התגבש ערוץ תקשורת חשאי בין הרשויות הישראליות לבין אנשי מנהלת הווקף, שנמצאת תחת חסות ירדנית ועוסקת בניהול האתר, והתפתח מעין "מודוס וויונדי". פרופ' יצחק רייטר הראה במחקרו על הר הבית, שמנגנון התיאום ומערכת ההבנות השקטה קרסו בעקבות פרשת מנהרת הכותל ב-1996. הקרע הזה החריף בעקבות האינתיפאדה השנייה וסבבי ההסלמה סביב הר הבית. במהלך שנות שלטון נתניהו המתח עם ירדן העמיק, הקשר עם הווקף נחלש, וסבבי האלימות הובילו למעורבות אמריקאית במילוי הוואקום. כך היה למשל בנובמבר 2014 ובאוקטובר 2015, כאשר שר החוץ ג'ון קרי דילג בין ירושלים, עמאן ורמאללה, וגיבש הבנות שיביאו להרגעת הרוחות. בשנה האחרונה, בתקופת ממשלת בנט-לפיד, נעשה ניסיון להקדים תרופה למכה ועל רקע החשש מהסלמה בתקופת הרמדאן, יזמה ישראל מגעים אינטנסיביים עם ירדן והפלסטינים (שכללו מפגשים של יאיר לפיד, בני גנץ, ועמר בר לב עם בכירים ירדנים ופלסטינים). מהלך זה נעשה בהובלת הצדדים, ולא על-ידי שחקן חיצוני. הוא התאפשר על רקע שיפור היחסים עם ירדן והרשות הפלסטינית, ושיקף רצון לפעול לפני הסלמה ולא אחריה.

אך הרעיון שנבחן בסקר של מיתווים מציע מודל אחר: במקום מאמצי דילוג של גורמים חיצוניים לאחר שכבר פרצה האש, או מגעים אד-הוק בין בכירים לקראת מצב משברי – להקים מסגרת קבועה של דיאלוג, תיאום ושיתוף פעולה סביב הנושא הרגיש והנפיץ הזה. מנגנון שכזה יאפשר שמירה על ערוץ תקשורת קבוע, ישמש ככלי להחלפת מסרים ומידע ובניית אמון, ויקדם תיאומים והכנות לקראת רגעי משבר ופעולות להרגעת הרוחות. ההגיון מאחורי המודל הוא להימנע ממצב מוכר שבו מנסים לפעול רק בדיעבד, כשהצדדים מתקשים לרדת מהעץ, אלא לבנות מערכת קשרים דווקא בתקופות של שקט. התמיכה הציבורית ברעיון מראה שדעת הקהל בישראל מבינה את הרגישות המיוחדת בהר הבית, את הצורך בתיאום עם הצדדים האחרים, והכרה בתפקיד שלהם בניהול המקום. בצעד שכזה יש כמובן רגישות פוליטית, וצפויה לכך התנגדות בקרב גורמים שפועלים לשינוי הסטטוס-קוו, אך כאמור, נראה שרוב הציבור תומך בכך.

אם יוסכם על כיוון מדיניות זה, הצדדים יידרשו לדון באופי המנגנון, בגורמים שיהיו מעורבים בו, ובמנדט שלו. חשוב שיהיו מעורבים במנגנון זה גורמים שפועלים בשטח, ומכירים היטב את המצב בהר, אך יש לתת גם מקום לנציגים ברמה המדינית, שיפעלו בתיאום עם מקבלי ההחלטות, להבטיח גם ממד אזרחי-מדיני ולא רק ביטחוני. הצדדים יוכלו גם לדון בשילוב של גורמים נוספים, ובכלל זה אפשרות לקיום דיאלוג עם אנשי דת ונציגים קהילתיים. "יוזמת ז'נבה" (2003) הציעה בתוכנית שגיבשה לגבי ירושלים, הקמת מועצה בין דתית שתשמש כגוף מייעץ לגבי ניהול המקומות הקדושים.

במקביל, כיוון חשוב נוסף הוא שיתוף שחקנים מהרמה האזורית או הבינלאומית. בהקשר זה יש להזכיר את מרוקו, שמשמשת כיו"ר ועדת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, ואת סעודיה, שנושאת באחריות למקומות הקדושים לאיסלאם במכה ובמדינה. דיון זה מתחבר להצעות ורעיונות שעלו לאורך השנים באשר להקמת מנגנונים מיוחדים בניהול האתרים הקדושים. הצעת אולמרט (2008), למשל, דיברה על מסגרת שתורכב מחמש מדינות – ישראל, פלסטין, ירדן, סעודיה וארה"ב; תוכנית עמירב-חוסייני (2000) הציעה הרכב של 11 מדינות – ישראל, פלסטין, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ועוד ארבע מדינות ערביות.

תהליך אוסלו בחר לדחות את שאלת ירושלים לסוף המשא ומתן. אך המתיחות המתפרצת לעיתים בירושלים מבהירה שוב ושוב שהתעלמות מהנושא אינה אפשרית. כל פעם שהעיר בוערת, והתקשורת מראה את תמונות העימותים והאלימות, הציבור מופתע ומגלה מחדש את הבעיה ואת המורכבות שבה. לכן, בניית מנגנונים למניעת הסלמה בירושלים היא מהלך מיידי ודחוף, לא לסיום הדרך. יתר על כן, מנגנון בנושא המקומות הקדושים יכול להיות גם צעד ראשון שיאפשר להניח תשתית לקידום שיתופי פעולה גם בסוגיות נוספות, ואולי אף להתניע בעתיד מומנטום מדיני ותחילת שיח אמיתי בין הצדדים בשאלת ירושלים. השילוב בין חוסר היציבות בגדה המערבית, המתיחות במזרח ירושלים, לחששות ממדיניות קיצונית ומסוכנת של גורמים בממשלה החדשה, יוצר מצב נפיץ במיוחד. כל אירוע חריג בהר הבית עלול להיות טריגר להתלקחות.

המאמר פורסם בהארץ בנובמבר 2022.

הפוסט כל העיניים על הר הבית והגפרור ביד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המחקר נערך בשיתוף עם מכון דיוויס באוניברסיטה העברית במסגרת פרויקט משותף: תפקידם של שחקנים בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

הפוסט הדרך לשלום עוברת בכלא? תפקידם של אסירים ואסירים לשעבר בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כאשר שאלנו מהי המדיניות שממשלת ישראל הבאה צריכה ליישם מול הפלסטינים, רק 36% תמכו בקידום אקטיבי של פתרון שתי המדינות, לעומת 39% שתמכו בהמשך המצב הקיים או נמנעו מלהביע דעה בנושא. אפילו בסוגיות מוגדרות יותר כמו אסטרטגיה ארוכת טווח להסדרה ברצועת עזה מתקשה הציבור לגבש דעה. הוא חלוק כמעט במידה שווה בין פתרונות של פיתוח כלכלי, פעולה למען השבת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה וניהול משא ומתן על הסדרה ארוכת טווח עם חמאס. רוב בקרב המשיבים מעדיפים את המשך המצב הקיים של מתן גזרים לצד מקלות לחמאס, לפחות כל עוד הפתרון הזה עובד.

יש שיאמרו שחוסר ההחלטיות/מחויבות לגבי פתרונות ארוכי טווח לסכסוך הישראלי-פלסטיני מבטאים תנועה אידאולוגית של הציבור ימינה. אך התמונה הופכת מורכבת בהרבה שבוחנים לעומק את עמדות הציבור לגבי צעדי מדיניות מעשיים ומרחיקי לכת כלפי הפלסטינים. כך לדוגמה יותר מ-60% מהציבור, כולל רוב מכריע ממצביעי המרכז-ימין ושמאלה ממנו, תומך בהקמת מנגנון משותף לישראל, הפלסטינים וירדן למניעת הסלמה במקומות הקדושים בירושלים. מנגנון מסוג זה, אם יוקם, ישליך ישירות על סוגיית הריבונות הישראלית באגן הקדוש, שהינה אחת מסוגיות הליבה המרכזיות במשא ומתן בין ישראל והפלסטינים על שתי המדינות. גם אם נניח שחלק מהתומכים לא מודעים למשמעות המלאה של צעד זה, ואחרים לא יודו בפה מלא שהם מסכימים למגבלות על עצמאות קבלת ההחלטות של ישראל בירושלים, בפועל – בשם מניעת הסלמה – שיעור ניכר מהם מוכן לקדם פתרון מסוג זה.

נכונות דומה להשלים עם צעדים שמקדמים היגיון של שתי מדינות ניכר גם בתחום האנרגיה ומשבר האקלים. סקר מיתווים מגלה כי יותר ממחצית מהישראלים (54%, כולל רוב בקרב מצביעי המרכז-ימין) תומכים בסיוע ישראלי לפיתוח תשתיות אנרגיה ומים עצמאיות בגדה, שהן כלי מרכזי בפיתוח תשתיות למדינה פלסטינית ריבונית. יצירתו משליכה מהותית על יחסי הכוח בין ישראל והפלסטינים ועל היכולת להשתמש בהקצאות של חשמל ומים ככלי לשליטה בפלסטינים.

אז כיצד ניתן להסביר את "פיצול האישיות" הציבורי ביחס לפתרון מדיני עם הפלסטינים, כשמחד קיימת ספקנות/התנגדות לפתרונות של הסדרה ארוכת טווח, ומאידך קיימת תמיכה בצעדים מעשיים שיכולים לקדם פתרון מדיני? הסבר אחד יכול להיות קשור בכך שצעדים מעשיים אינם מציבים בפני הציבור הישראלי את הצורך לפתח אמון ארוך טווח בשותף הפלסטיני. הם מתייחסים לסוגיות מוגדרות ונפרדות. הסבר נוסף קשור במודעות הגוברת למחירים הפוליטיים ולמכשולים המבניים של חזרה למסלול המשא ומתן בעת הנוכחית – ביניהם היעדר של מנהיגות פוליטית בישראל המוכנה להתמודד עם קידום חזון שתי המדינות, הקצנה בקו הפלסטיני, משבר הלגיטימציה ברשות הפלסטינית, והמשך הפיצול הפוליטי בין הגדה לעזה.

בה בעת, ניתן לטעון כי מודעות הציבור לנפיצות הסוגיה הפלסטינית והסכנה לזליגתה לתוך שטחי ישראל גברה מאז מבצע "שומר החומות", וביתר שאת בחודשים האחרונים, עם התגברות החיכוך הביטחוני ושחיקת שליטת הרשות בצפון הגדה. עזה וירושלים עודם מהווים מוקדים אפשריים להסלמה בראיית הציבור הישראלי. הצורך למנוע הסלמה ולייצר דינמיקות חיוביות בשטח – נתפס ציבורית כהכרחי, גם ב"מחיר" של קידום צעדים שיש להם השלכה על בניית התשתיות של המדינה הפלסטינית או על חיזוק יכולתה לשלוט.

בהסתכלות אל הבחירות הקרובות, יש משמעות פוליטית חשובה להפרדה בין ספקנות הציבור בנושא פתרון הסכסוך לתמיכה בקידום צעדים מעשיים בעלי משמעות מדינית. מניתוח הממצאים עולה שהתמיכה בצעדים המעשיים הוא קו פרשת מים בין מצביעי הימין השורשי לבין מצביעים המגדירים עצמם כמרכז-ימין או מרכז. צעדים אלו זוכים לתמיכה ברורה בקרב מצביעי מרכז-ימין ושמאלה ממנו, ובה בעת נדחים באופן מובהק על-ידי אלו המתארים עצמם כמצביעי ימין. צעדיים מעשיים בעלי משמעות מדינית זוכים לתמיכה רחבה בדיוק באותו "מרכז שדה" שיכול לשמש כמשנה משחק פוליטי – במרכז הפוליטי בישראל, בדגש על הצד הימני שלו, בקרב נתח רחב מהמתלבטים בין הצבעה לליכוד למפלגות מרכז.

מול מגמות אלו בולטת חשיבותה של הצהרת ראש הממשלה, יאיר לפיד, בנאומו בעצרת האו"ם על מחויבותה של ישראל לפתרון שתי המדינות. לפיד הציב חזון רחב ודעות הציבור מציעות דרך כיצד למלא חזון זה בתוכן. הקמת מנגנון משותף ישראלי-פלסטיני-אזורי למניעת הסלמה בירושלים, ובניית עצמאות אנרגטית בגדה הם התחלה טובה. צעדים מעשיים בעלי השלכה מדינית כמו אישורי בנייה ותוכניות מתאר לפלסטינים בשטחי C ובמרחב ירושלים מציעים כיוון נוסף.

המרחב המרכזי שמסמן הציבור הישראלי בסקר למנהיגיו להתקדמות מעשית בתחום הפלסטיני, הוא המרחב האזורי. זו השנה השנייה שיותר ממחצית מהציבור הישראלי (57%) תומכים במינוף הקשרים עם מדינות הנורמליזציה לטובת קידום שלום ישראלי-פלסטיני. שלום. לא צמצום סכסוך, לא הגברת שיתוף פעולה, לא הנמכת מתחים. שלום. השאלה המהותית שנותרת פתוחה כמובן היא כיצד ממנפים את האזורי לטובת מרחב השלום.

אומנם, הציבור ספקן לגבי חזרה למודל היוזמה הערבית (נורמליזציה מלאה תמורת הסכם שלום כולל עם הפלסטינים) ורק 35% תומכים באפשרות תיאורטית של נורמליזציה מלאה עם סעודיה בתמורה להקפאת התנחלויות וחזרה למשא ומתן עם הפלסטינים (לעומת 46% מתנגדים), אך דעת הציבור המחברת בין התהליך האזורי ופתרון הסכסוך עם הפלסטינים פותחת כאן פתח ממשי למדיניות. היא מציגה תפיסת מחשבה ציבורית עקבית המאפשרת למנהיגים ומומחים להציע קשת של פתרונות מעשיים בנושא מינוף הנורמליזציה ליצירת מומנטום מדיני. הגברת מעורבות מדינות הנורמליזציה בתהליך השלום באמצעים שונים – כמו יצירת תת ועדה מיוחדת במסגרת "פסגת הנגב" לדון בשלום ישראלי-פלסטיני, או שילובן של מדינות הנורמליזציה בפרויקטים לפיתוח כלכלי ארוך טווח של רצועת עזה והגדה – יכולה להפוך אף היא לבסיס מעשי חשוב להתקדמות במישור המדיני.

חשוב בנקודה זה להפריד בין צעדים מעשיים להתקדמות מדינית לבין צעדים טקטיים של צמצום סכסוך (הגדלת מכסת האישורים או מכסות הקצאת מים). האחרונים, וכבודם במקומם מונח, מיועדים לסייע בניהול הסכסוך, ובמידה רבה נועדו לנטרל את המתיחות על מנת להימנע מעיסוק בסוגיה המדינית. אלא שהקולות המגיעים ממערכת הביטחון לאור ההסלמה של החודשים האחרונים מבהירים שישראל מיצתה את שלל הצעדים הטקטיים והמחוות שהיו ברשותה להנמכת מתיחות, וללא תמורה במישור המדיני – הסלמה נוספת הינה עניין של זמן.

צעדים מעשיים בעלי השפעה מדינית – בין אם במישור האזורי או האנרגטי, בין אם ביחס לירושלים, לשטחי C או לעזה – צריכים להפוך לרכיבים בגישה חדשה להתקדמות מדינית. זוהי גישה המבקשת לפתח את מה שעמיתי ד"ר רועי קיבריק הגדיר כ"שלום זוחל" – תהליך הדרגתי של שינוי בשטח שמתחבר ומסתכם לתוך יצירה של מומנטום מדיני מלמטה. ניכר שהציבור הישראלי כבר שם. הרחק מנאומים היסטוריים ורגעי לחיצות ידיים על מדשאות הבית הלבן, חלקים ניכרים של הציבור הישראלי מוכנים למצות את מה שנמצא כאן ועכשיו לקידום שלום.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-13 באוקטובר 2022

הפוסט סקר: נרתעים מפתרונות גדולים, מעדיפים פרקטיות מול הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט שנה ליישום חוק השותפות לשלום במזה״ת: התקדמות והזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, לא הצליח במהלך ביקורו המורכב בסעודיה בחודש שעבר להוציא מהנהגתה הבטחה לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בריאד סירבו גם להתייחס להחלטה לאפשר מעבר טיסות ישראליות במרחב האווירי הסעודי כאל צעד בדרך לנורמליזציה. ועדיין, למרות זאת, ולמרות התגובה החריפה של הממלכה ביחס לעליית יהודים להר הבית בתשעה באב, בעיצומו של מבצע "עלות השחר", ברור שריאד וירושלים נעות זו לקראת זו. חברות ביטחוניות ישראליות פועלות בסעודיה באופן כזה או אחר במשך שנים, סעודיה קונה מישראל ציוד רפואי, תוכנות ריגול וטכנולוגיות מתקדמות אחרות. רק לפני כחודש הפכה חברת ההשקעות הסעודית MITHAQ, שלה קשר עם אחד הבנקים האיסלאמיים הגדולים בעולם, לבעלת המניות הגדולה ביותר בחברת "אוטונומו" הישראלית. MITHAQ היא גם בעלת המניות הגדולה ביותר ב"האדטק" הישראלית.

אם כן, הכיוון הכללי ברור ונראה שישראל בהחלט יכולה להתרפק כרגע על הישגיה ולהמשיך לחלום על הרגע שבו גם סעודיה, המדינה הגדולה והעוצמתית ביותר במפרץ, תצטרף ל"הסכמי אברהם", מבלי שהיא תצטרך לשלם על כך ב"מטבע קשה". כלומר, להתקדם לעבר שלום עם הפלסטינים. אין ספק שמבחינה כלכלית וביטחונית-אזורית, למיצוי "הסכמי אברהם" והרחבתם יש פוטנציאל מהפכני עבור ישראל. יחד עם זאת, ישראל חייבת להשקיע מאמצים על מנת לחבר לכך גם את הנושא הפלסטיני, בראש ובראשונה מפני שהישראלים גרים בסמיכות מיידית לפלסטינים, לא לסעודים או אמירותים. אם לא יהיה ביטחון בגדה מערבית, ואם יום אחרי לכתו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן), רמאללה, חברון, שכם וג'נין ישקעו בכאוס, גם לישראלים לא יהיה ביטחון. תנאים של כאוס ביטחוני ושלטוני לעולם יצמיחו טרור. העוני והייאוש של הפלסטינים בגדה ובעזה יביא בהכרח לסבבי לחימה ולהתגברות האלימות.

אם כך, מדוע שישראל לא תנסה מרצונה ליצור סינרגיה בין הנושא הפלסטיני לזה האזורי? הפוליטיקאים הישראלים מדברים לכאורה על כך שנים רבות. אלא שהתפיסה בימין וגם בחלקים מהמרכז גורסת ש"אם האזור יבוא, גם לפלסטינים לא תהיה ברירה", בעוד שהרבה יותר נכון ויעיל יהיה אם ישראל תפעל אקטיבית לחיבור הנושא הפלסטיני לדינמיקה החיובית של "הסכמי אברהם" כבר עכשיו. בישראל מרבים להצביע על כך ש"האזור" פשוט לא מעוניין בכך; שהוא עסוק באיראן, דאעש, מחירי הנפט והגז בעולם, משבר המזון ומה לא.

זה נכון שהפלסטינים איבדו את הבכורה עוד בימי "האביב הערבי" ומאז לא חזרו לראש סדר היום של קובעי המדיניות במזרח התיכון, אך גם מדינות הנורמליזציה וגם אלה שבינתיים עוד מתמהמהות, מזכירות כל הזמן שגם אם הסוגייה הפלסטינית איננה מהווה עוד מחסום בדרך לשיתופי פעולה חשובים והכרחיים, אין פירוש הדבר שהעולם הערבי ויתר על הפלסטינים. יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בין סלמאן, העלה מן האוב את "יוזמת השלום הערבית" כבסיס להתקדמות פורמלית בנרמול היחסים עם ישראל; במצרים מציעים השכם וערב לתווך בין ישראל לפלסטינים, ולא רק בסוגיית עזה; ואזרחי מדינות הנורמליזציה נוטים היום לתמוך ב"הסכמי אברהם" פחות מאשר לפני שנתיים, בעיקר בגלל היעדר כל התקדמות בנושא הפלסטיני. גם אם ההנהגות לא חייבות להתחשב ב"רחוב הערבי", אין זה אומר שלדעותיו ולאמונותיו אין כל השפעה על מהלכיהן. הדור הצעיר במדינות ערב אמנם מחזיק בעמדות פחות נחושות ביחס לפלסטינים, אך הוא עדיין מגלה עניין, עוקב אחר הנעשה ברשתות החברתיות ומביע בהן את דעותיו.

לישראל יש היום סיכוי לקדם את "הסכמי אברהם" הרבה מעבר לרמת ההנהגה הפוליטית. הפתיחות של מדינות במפרץ ושל מרוקו ביחס לישראלים היא חסרת תקדים. כל מה שחלמנו עליו ביחס למצרים וירדן – השותפות הוותיקות של ישראל לשלום – מסתמן כאפשרי דווקא בדובאי, מנאמה ורבאט. עם זאת, אסור שיחסים יקפאו על שמריהם ויתמקדו אך ורק באליטות השלטוניות ובבעלי ההון. שילוב הנושא הפלסטיני יסייע גם בייצוב ושיפור המצב ברשות הפלסטינית, גוף שברירי שנוטה לקרוס תחת עצמו, וגם בשיפור הקשרים החשובים עם אוכלוסיותיהן של השותפות הערביות החדשות.

בהינתן החשדנות ההדדית בין הרשות הפלסטינית למדינות החתומות על "הסכמי אברהם", ישראל – כמי שמכירה את בעיותיה של הרשות באופן הכי קרוב ואינטימי – צריכה ליזום מהלכים שיתרמו לשיפור החיים בשטחים בתחום האקלים, המים, החשמל והכלכלה. כאשר ישראל חותמת על הסכמים עם איחוד האמירויות בתחום הסחר או כאשר מקדמים עם ירדן הסכם מים תמורת חשמל, חשוב לשזור פנימה את הנושא הפלסטיני. אפשר לדמיין חוות סולאריות בשטחי C, בהם קיים מחסור אדיר בחשמל, ועל הקמה של אזורי תעשייה במימון ישראלי-מפרצי שיסדרו לפלסטינים רבים תעסוקה. לצד האפיק הכלכלי, על ישראל להציג גם אופק פוליטי, כי את "השלום הכלכלי" של בנימין נתניהו מ-2009 הפלסטינים כבר מכירים היטב. כל ממשלה שתקום בישראל לאחר הבחירות תצטרך להתמודד עם הסוגייה הזאת כדי למנוע אסון בשטחי הרשות ועל מנת לקדם את הנורמליזציה לשלב הבא.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-24 באוגוסט 2022

הפוסט קידום הנורמליזציה האזורית לשלב הבא עובר אצל הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ארגוני שלום של נשים בתהליכי שלום פורמליים: התועלת בשותפות ומחירי ההדרה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין חמאס לג'יהאד האיסלאמי

חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שני ארגוני טרור הדרים תחת קורת גג משותפת אחת ברצועת עזה, מנהלים מערכת היחסים המורכבת עם היררכיה ברורה. הג'יהאד האיסלאמי לא נענה למאמצי התיווך לרגיעה טרם ימי הלחימה, וחמאס מצדו לא הצטרף לשוחות בהם התחפרו אנשי הג'יהאד. ברקע, קיימת מתיחות בין הארגונים על רקע מאמצי חמאס לזכות בלגיטימציה פוליטית שתאפשר לה בעתיד להשתלב במנגנוני אש"ף, הסגורים היום בפניו. חמאס גם מנסה להציג עצמו בפני המערכת הבינערבית כגורם מסדר ברצועה, אך מדי פעם הוא מאותגר על-ידי הג'יהאד, שרוצה לתפוס את מקומו בראש המאבק בישראל.

בהקשר זה, בולטת העובדה שחמאס אינו יכול למלא תפקיד של מתווך בין ישראל לג'יהאד. הוא לא הצליח "לספק את הסחורה" בשיחות תיווך שהתקיימו טרם פתיחת המבצע. מאידך, על הג'יהאד האיסלאמי לא ניתן להפעיל מנופים כלכליים בצורה ישירה. חוסר המחויבות שלו מאפשרת לו להציג עמדות רדיקליות ולוחמניות כחלק ממאבקו עם חמאס על לבו של הקהל העזתי. התחרות הפוליטית הזאת על אוכלוסיית יעד גם שיצרה את התנאים לבידול בין הארגונים: הג'יהאד האיסלאמי מציג קווי פעולה תוקפניים יותר שאינם מחייבים את חמאס, ואילו חמאס ממשיך לקבע את מעמדו כשליט הרצועה ואף כגורם מתווך. יתר על כן, פגיעה ממוקדת בתשתיות צבאיות ומוקדי ידע של הג'יהאד האיסלאמי אפשרו לחמאס להעצים את כוחו מול הארגון המתחרה.

מנקודת מבט ישראלית, היכולת לבצע מדיניות של הפרד ומשול בין חמאס לג'יהאד האיסלאמי היא נכונה ומאפשרת מרחב תמרון פוליטי וצבאי רחב יותר. אי הצטרפותו של חמאס למעגל הלחימה באופן רשמי, בדומה לדפוס פעולתו בזמן מבצע "חגורה שחורה" ב-2019, אפשרה חתירה מהירה יותר להפסקת האש, אחרי שהג'יהאד ספג מכה צבאית ומוראלית חזקה.

בין הגדה לרצועה

במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021 ניסה חמאס ליצור משוואה הקושרת בין המתרחש ברצועת עזה, לירושלים ויהודה ושומרון. מבצע "עלות השחר" נפתח לאחר שהג'יהאד האיסלאמי ניסה לחזור על משוואה זאת: להשיב בפעולה צבאית שתשבש את שגרת חייהם של תושבי הדרום על מעצרו של בסאם אל-סעדי, ממפקדי הארגון הבכירים בג'נין.

מי שנהנה בצורה עקיפה מהמאמץ הישראלי ליצור מחדש חיץ במשוואת המבקשת לחבר בין רצועת עזה לגדה המערבית, היא הרשות הפלסטינית. רמאללה רואה במשוואה חמאס והג'יהאד האיסלאמי איום על יציבותה השלטונית בשטחים ושמרה אף היא על שקט יחסי בזמן המבצע. צמרת הרשות עסוקה בהכנת הקרקע למאבקי הירושה בעידן שלאחר כהונת מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ואינה רוצה שרוח המאבק המזוין תשוב לנשוב בסמטאות ערי וכפרי הגדה. הרשות פעלה הלכה למעשה לניתוק הקשר בינה לבין הרצועה באופן הדרגתי מאז השתלטות חמאס ב-2007. מאז 2019 הגדיל אבו-מאזן לעשות ואף העמיק את הנתק הכלכלי בין הצדדים.

הזדמנויות לישראל

היום שאחרי "עלות השחר" הניב לישראל מספר הזדמנויות לישראל מול רצועת עזה. התנהלות חמאס לאורך התקופה האחרונה מלמדת שהוא קשוב לציבור שלו. מדיניות הגזרים והמקלות שאפשרה את כניסתם של כ-14 אלף פועלים מעזה לעבודה בישראל הוכיחה את עצמה ככלי אפקטיבי. כניסת הפועלים מביאה עימה כספים רבים לכלכלת הרצועה. על חמאס ויתר הארגונים מופעל לחץ כבד לאפשר שגרת חיים תקינה, את המשך השערים הפתוחים לישראל ואולי אף את הגדלת מכסת הפועלים בעתיד.

הזדמנות נוספת שיכולה להיווצר היא האצת המשא ומתן בסוגיית השבויים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, לצד השבת גופות החיילים הנעדרים הדר גולדין ושאול אורון. במסגרת סיכומי הפסקת האש התחייבה ישראל לשחרר במעין מחווה הומינטרית את המחבל חליל עואודה, הנמצא במעצר מינהלי ושובת רעב כבר תקופה ממושכת. שחרורו יכול לסייע בעקיפין להאצת המגעים בסוגיית השבויים והנעדרים.

לצד זאת, היעדרו של אופק מדיני והמשך הפיצול הפנים-פלסטיני ממשיכים לבצר את שלטון חמאס ברצועת עזה. שלטון זה הינו בעל אידאולוגיה ברורה, בעלת גוון איסלאמיסטי, השואפת להביא לשינוי המציאות הפוליטית וקוראת להשמדתה של מדינת ישראל. יחד עם זאת, המבצע הראה שחמאס יכול לשמש לעתים כפתרון טקטי, אך הוא אינו יכול למנוע הסלמה מצד הג'יהאד האיסלאמי. ומכיוון שכך, המשך שלטונו אינו יכול להיות חלק מהפתרון.

עם סיומו של המבצע, מוצא את עצמו הג'יהאד האיסלאמי מוכה וחבוט. הוא איבד מוקדי ידע משמעותיים, חלק מהפיקוד הבכיר, ותשתיות צבאיות בעזה. בגדה הוא ספג גל מעצרים נרחב נגד פעיליו. נטילת היוזמה בידיים הישראליות מבהירה שכללי המשחק השתנו מבחינת ההתנהלות הצבאית, ובמידת הצורך מדיניות הסיכולים שוב על השולחן. כפי שישראל לקחה שוב לידיה את היוזמה ההתקפית, היא צריכה לשבת ולחשוב כיצד היא נוטלת לעצמה את היוזמה המדינית. מבצעים צבאיים יכולים לספק מענה טקטי לבעיות שמייצרים ארגוני הטרור הפלסטינים,י אולם, הסוגייה הפלסטינית בכללותה לא תיפתר ללא הסכמות עם הנהגת הרשות.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-11 באוגוסט 2022

הפוסט בבוקר שאחרי ״עלות השחר״ רואים היטב את האתגרים וההזדמנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש להבין שכלל מדינות האיחוד וגם נורווגיה מתנגדות נחרצות לטרור. מכאן שאילו מדינות אלה היו משתכנעות שמדובר בארגונים תומכי טרור, אין ספק שהיו נמנעות, על סמך מדיניותן ועל סמך חוקיהן, להפסיק את המימון שלהם. אולם הן מצפות שטענות כנגד ארגונים בהם הן תומכות יהיו מגובות בראיות והוכחות. קל וחומר כשמדובר בהחלטה כה דרמטית שפוגעת קשות בסדרת ארגוני זכויות אדם, הפועלים עשרות שנים ומוכרים לכל מי שפועל בשטחים, כמי שמנסים לייצר תנאים בסיסיים לקיום דמוקרטיה בחברה הפלסטינית.

מר בייקר, האם אתה ראית את ההוכחות? האם מישהו בציבור הישראלי ראה אותן? האם הוצגה ראיה כלשהי לטענה שלפיה ארגונים אלה, שהם ארגונים מוכרים הפועלים שנים רבות בשטחים, מממנים טרור?

גורמי המקצוע במדינות המממנות את הארגונים הללו, וגם גורמי המקצוע בארה"ב ידידתנו הגדולה והנאמנה להן הוצג המידע, הודיעו שהוא ממש לא משכנע. גוף החקירות של הנציבות (European (Anti-Fraud Office ערך חקירה יסודית במשך תשעה חודשים לפני שקבע שאין שחר לטענות נגד ארגון אל-חאק. על מה, אם כן, אתה מבסס את טענותיך, מר בייקר? כמשפטן אתה אמור לדעת שחובת ההוכחה היא על מדינת ישראל שלא עמדה בחובה הזאת.

ישראל מרימה קול זעקה כשרוסיה סוגרת את המרחב האזרחי ופוגעת בארגונים שנתמכים על ידי מדינות אחרות, כמו למשל הסוכנות היהודית. אנחנו מתרעמים ובצדק כשאנחנו שומעים איך רבות מהמדינות האוטוריטריות מסביבנו פוגעות בחברה האזרחית ומתגאים שאצלנו זה לא יכול לקרות. ובכן זה יכול וזה קורה והגיע הזמן שנביט במראה.

בהיעדר הוכחות, מה שנותר הוא שבמו ידינו אנחנו מונעים את פעולת החברה האזרחית הפלסטינית, במהלך שיאה למדינות טוטליטריות ולא לדמוקרטיה. פעולה זו, בלא הצגת בסיס עובדתי משכנע, עומדת בסתירה משוועת לטענה של ישראל שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

האשמת הנורווגים בכך שהם פוגעים בהסכמי אוסלו שעליהם הם מתגאים – מדהימה במיוחד. בחינה משפטית באשר לפגיעה בתהליך אוסלו, שהיה אמור להוביל להסדר קבע לאחר 5 שנים – במהלכן היו אמורים לעבור לאחריות הרשות הפלסטיניות רוב שטחי שטח C – מעלה שישראל היא הפוגעת בפועל בתהליך אוסלו.

הסכמי הביניים, שנחתמו כחלק מתהליך אוסלו, הפכו בידי ישראל למכשיר להמשך הכיבוש תוך הרחבת ההתנחלויות, באופן שרחוק ב-180 מעלות מכוונת ההסכמים שנורווגיה סייעה בחתימתם.

מתהליך היפרדות בין שני העמים ויצירת שתי ישויות מדיניות שחיות זו לצד זו – נותר בעיקר כיבוש מתמשך. הרשות הפלסטינית משתפת פעולה בפעילות ישראל נגד טרור פלסטיני ובהיעדר אופק מדיני ואפילו לא מו"מ מדיני – ישראל ממשיכה להחליש אותה ובכך לחזק את הכוחות הקיצוניים.

הלכה למעשה – מדינת ישראל נהנית מחוסר האחריות על ניהול חיי הערים הפלסטיניות, אבל ממשיכה להגביל את תנועתם של הפלסטינים, מייצרת תשתית תחבורתית נפרדת וחלוקת משאבים, בראש ובראשונה משאבי קרקע ומים לטובת ההתנחלויות, תוך אפלייה בוטה של התושבים הפלסטינים.

זאת לא הייתה המציאות אליה כיוונו חותמי הסכמי אוסלו ובוודאי לא הנורווגים. דרושה מידה רבה של חוצפה לבוא בטענות כנגד הנורווגים על מהלך שעשו לטובת שני העמים החיים פה, כן – גם לטובת מדינת ישראל. אף נורווגי לא יסבול מהסכסוך הישראלי פלסטיני אלא הישראלים והפלסטינים עצמם. תקיפת מדינה רחוקה כנורווגיה, שהתגייסה לטובת קידום ההסדר הישראלי פלסטיני, היא מעשה של כפיות טובה. כדאי להבין שהסיוע הנורווגי לפלסטינים הוא אינטרס ישראלי וכך גם הכוונה שלהם לסייע בהקמת מדינה פלסטינית.

השימוש שעושה עורך הדין אלן בייקר בטיעונים משפטיים כנגד הפלסטינים והמדינות האירופאיות שתומכות בהן דומה לשימוש שנעשה בחוק האמריקאי נגד השחורים בתקופת חוקי ג'ים קרואו.

• אכן, לפי החוק הישראלי יכולים יהודים להתגורר בבתים שהיו בבעלות ערבית בירושלים בעוד שערבים מפונים מבתיהם אם נמצא שלפני 1948 הבתים היו בבעלות יהודית.
• כך, לפי החוק הישראלי אפשר להכריז על שטח אש באופן שרירותי ולסלק משפחות של פלסטינים שחיות שם ולאחר מכן ליישב שם מתנחלים.
• אפשר גם להכריז על גנים לאומיים בשטחים על מנת למנוע מפלסטינים להתגורר באזורים הללו ולעבד את אדמתם.

ועוד ועוד פעולות שמכוונות כולן להשתלטות על הקרקע בשטחי יהודה ושומרון ולסכל בכך את הפתרון אליו כוונו מחוללי אוסלו. כך ישראל מבקשת לנכס לעצמה את יתרונות הסכם אוסלו ולהתנכר לכוונתו, לרוחו ולכוונת מחולליו – ונורווגיה בראשם.

ובכן יש כאן בהחלט סיפור על צביעות, אבל היא אינה של הנורווגים והמדינות של האיחוד האירופאי אלא של ישראל ושל סוכני ההסברה המשפטית שלה כמו אלן בייקר, שעליהם נאמר:

"עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב, עמוד ב).

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-8 באוגוסט 2022

הפוסט ובכן, מי הוא הצבוע? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבל, משהו חסר במשחקי הים התיכון. בזמן שהם מצליחים להפגיש בין ספורטאים ממדינות יריבות, ובזמן שמספר המדינות המשתתפות הולך וגדל וכולל אף כאלה שאינן לחופי הים התיכון – הספורטאים הישראלים והפלסטינים נותרים בחוץ. לא אלה ולא אלה הוזמנו עד כה לקחת חלק במשחקים.

לאירועי ספורט יש את היכולת לצמצם פערים בין צדדים לסכסוך, ולאורך השנים נעשה בהם שימוש כדי למתן מתיחויות פוליטיות (לדוגמה, "דיפלומטיית טניס השולחן" בין ארה"ב לסין), לעודד את צמיחתם של יחסים דיפלומטיים חדשים (לדוגמה, השתתפות ספורטאים ישראלים בתחרויות במרוקו ובמפרץ, טרם כינון היחסים) ולתרום להכרה בינלאומית בישויות שנויות במחלוקת (לדוגמה, השתתפות פלסטין במשחקים האולימפיים).

ואולם, באגן הים התיכון, הספורט נמצא בפיגור בהשוואה להתפתחויות הדיפלומטיות. ישראל והרשות הפלסטינית כבר משתתפות במנגנונים אזוריים דוגמת האיחוד למען הים התיכון, פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, והאסיפה הפרלמנטרית של הים התיכון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אומנם בא לידי ביטוי במסגרות אלו, ומעורר לעתים קשיים, אבל שני הצדדים מסכימים לשבת זה לצד זה, והשתתפותם מקובלת גם על מדינות אזוריות שאינן מכירות במדינה פלסטינית או בישראל.

בשנות החמישים והשישים ניסתה ישראל להצטרף למשחקי הים התיכון, כדרך להביע התנגדות לחרם הערבי כלפיה. היא נקטה אז מאמצי שתדלנות מול הוועד האולימפי הבינלאומי ומול מדינות ידידותיות שנבחרו לארח את המשחקים. היא אפילו ביקשה סיוע מחברי קונגרס אמריקאים, והיו ביניהם כאלה שאף התערבו בפומבי לטובת העניין. עם זאת, המאמצים לא הניבו פירות. מדינות ערב התנגדו, והדגישו שאם יכפה עליהן להתחרות לצד ספורטאים ישראלים, זה יהיה סופם של משחקי הים התיכון.

הזמנים השתנו, וההתקדמות שחלה ביחסי ישראל-ערב בשנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו, הובילה למסגור שונה של העניין. זו כבר לא היתה רק סוגיה שקשורה לישראל, אלא גם לפלסטינים. מאז שהפלסטינים התקבלו למשחקים האולימפיים (באטלנטה, 1996), עלתה האפשרות שישראל והרשות יתקבלו במקביל למשחקי הים התיכון, כאות של שלום. ואולם, התנגדות מדינות ערב להשתתפות ישראל נמשכה, ולא חלה התקדמות. לקראת המשחקים של 2005 בספרד, הצהיר שר החוץ הספרדי דאז, מיגל מוראטינוס, במסיבת עיתונאים משותפת עם שר החוץ דאז סילבן שלום, כי יעשה ככל יכולתו לאפשר לישראלים ולפלסטינים להשתתף. מוראטינוס אכן ניסה להשיג לשני הצדדים הזמנה, אבל לדברי בכיר ישראלי, מצרים חסמה את המהלך כדי להבהיר לישראל שעליה לקדם קודם לכן את תהליך השלום.

המהדורה הבאה של המשחקים, ב-2009, התקיימה באיטליה, שבאופן מסורתי תומכת בהשתתפות ישראלית ופלסטינית. לקראת המשחקים, שגם אליהם לא הוזמנו שני הצדדים, אמר שר החוץ האיטלקי דאז, פרנקו פראטיני, שאלו המשחקים האחרונים שיתקיימו ללא השתתפות שכזו, ושהשתתפותם במשחקים הבאים "תשלים אזור של שלום". פראטיני קיווה לארגן מפגש פומבי בין ראשי הוועדים האולימפיים של ישראל והרשות הפלסטינית במהלך טקס הפתיחה של משחקי 2009, במסגרתו יצהירו על רצונם המשותף להשתתף במשחקים הבאים.

הדבר לקח יותר זמן מהצפוי, אך בסופו של דבר חלו התפתחויות בכיוון זה במסגרת משא ומתן שנערך ב-2011 בין הוועדים האולימפיים של ישראל והרשות. השיחות, שהתנהלו ברובן בשווייץ, עסקו בעיקר במגבלות התנועה שהציבה ישראל בפני ספורטאים פלסטינים, אבל גם במשחקי הים התיכון. "ישראל והפלסטינים מעוניינים להשתתף במשחקי הים התיכון שיתקיימו בטורקיה ב-2013", דיווחה התקשורת לאחר סבב המשא ומתן השני. עוד קודם לכן, זכו ראשי שני הוועדים האולימפיים להוקרה ברומא במסגרת קונצרט "ספורט לשלום".

מאוחר יותר באותה שנה, בכל זאת ניצת זיק של אופטימיות. הוועד הבינלאומי של משחקי הים התיכון הביע תמיכה בהשתתפות ישראלית ופלסטינית במשחקי 2013, וקרא לחבריו לקדם זאת. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי כינה זאת "צעד אדיר קדימה" והדגיש שלוועד יש "תפקיד מוסרי להיעזר בספורט ככלי לקידום שלום ופיתוח". החלטה בדבר השתתפות ישראלית ופלסטינית היתה אמורה להתקבל ביוני 2012, אבל הנושא נדחק ברגע האחרון מסדר היום של הוועד הים תיכוני, כנראה בשל מאבקי כוח פנימיים שלא היו קשורים לעצם העניין. בעשור שחלף מאז, לא חלה התקדמות והנושא לא עלה כמעט על סדר היום. הקיפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, הקמפיין הבינלאומי שהובילה הרשות להכרה במדינה פלסטיניות, והמדיניות הנצית שהוביל בנימין נתניהו השפיעו גם על היחסים בין הוועדים האולימפיים של שני הצדדים. את מקומם של משא ומתן וניסיונות לשיתוף פעולה, החליפו נתק, ריבים וחרמות.

נראה שכעת נפתח סוף סוף חלון הזדמנויות להתקדמות: הרצון העקרוני של ישראל והפלסטינים להשתתף במשחקים נותר ככל הנראה על כנו; תחת ממשלת ישראל הנוכחית חודשו הקשרים בין בכירים ישראלים ופלסטינים ובין משרדי ממשלה; ויחסיה של ישראל עם מספר מדינות בים התיכון השתפרו (מצרים, ירדן וטורקיה) או חודשו (מרוקו). נראה שמבשילים התנאים להצלחה אפשרית של מהלך ההצטרפות למשחקים.

לאור זאת, הגיע הזמן להעלות הילוך במאמצים הרשמיים. המטרה צריכה להיות השתתפות מלאה במשחקי 2026, שיתקיימו באיטליה. התמיכה האיטלקית ארוכת השנים בהשתתפות ישראלית ופלסטינית, והעובדה שנשיא הוועד הבינלאומי של משחקי הים התיכון הוא איטלקי (דוידה טיזאנו), אמורים לסייע לקידום העניין. אפשר גם לקדם השתתפות סמלית במשחקי החוף (Beach Games) הים תיכוניים, שיתקיימו ב-2023 ביוון, אבל, קודם כל, על ישראל והרשות הפלסטינית להגיש בקשה רשמית להצטרפות למשחקים. בלי זה, לא תוכל להתקבל החלטה והנושא לא יעלה כלל לדיון. כאשר תוגש הבקשה, יהיה צורך ברוב של 75% מבין המדינות המשתתפות. ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות האחרונות באזור, הופכות יעד זה לריאלי יותר מאי-פעם בעבר.

בוועד האולימפי הישראלי יכולים כבר להתחיל לנסח את מכתב הבקשה, ולנסות לרתום לטובת העניין גם את הפלסטינים. זאת, גם כדי להבטיח כניסה משותפת למשחקים, וגם כדי להבטיח שכשזה יקרה – האינטראקציה במשחקים תהיה חיובית, ולא כזו של סירוב להתחרות וללחוץ ידיים. מהלכים תומכי שלום מצד ממשלת ישראל יתרמו להצלחת המהלך, ויהפכו אותו לקל וטבעי הרבה יותר. הרוח האולימפית, בגרסתה הים תיכונית, לא תביא אומנם לבדה את השלום הישראלי-פלסטיני, אך יש בה פוטנציאל לחזק קשרים אזרחיים, לטפח תחושת שייכות וזהות אזורית משותפת, ולהראות למדינות הים התיכון שביכולתן להשפיע לטובה על יחסי ישראל והפלסטינים.

כשיעמדו להם ספורטאים ישראלים ופלסטינים על הפודיום הים תיכוני, עם מדליות בוהקות, דגלים מתנופפים והמנונים מתנגנים, תהיה זו הוכחה נוספת לכוחו של הספורט לקרב בין עמים. לא במקום תהליך מדיני, אלא כתוספת לו. כך היה עם מרוקו. כך היה עם איחוד האמירויות. כך יכול להיות גם עם הפלסטינים.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-4 באוגוסט 2022

הפוסט אל הפודיום הזה, כדאי לישראל והפלסטינים להתחיל להתאמן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מחקר זה נכתב בשיתוף עם מכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

הפוסט ׳שלום באמצעות בריאות׳ בסכסוך הישראלי-פלסטיני: קרקע לדיאלוג או מסווה לנורמליזציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, מבט מעמיק בתגובות לאלימות בירושלים בזירה הפוליטית הפלסטינית חושף את הבדלי הגישות בין חמאס ופתח בהתמודדות עם ישראל. הר הבית/אל-חראם א-שריף הפך שוב לנייר לקמוס המשקף את פערי האסטרטגיה הכבירים ביניהם; בין גישה שמצדדת בשימוש בכוח צבאי ובטרור לבין גישה ששמה יהבה, לפחות ברמה ההצהרתית, על מאבק עממי ופנייה לקהל הבינלאומי. אך בעוד שפתח מאבד גובה בסקרים בשל הפער בין הרטוריקה הלוחמנית שלו לבין המציאות בשטח, נדמה שחמאס המילטנטי שומר על כוחו, בעיקר בשל העקביות בין התנהלותו להצהרות מנהיגיו. במאבק הזה הקו המיליטנטי נתפס ברחוב הפלסטיני כאמין הרבה יותר.

בצהרי יום חמישי, 21 באפריל, קרא חמאס בכרוז רשמי לציבור הפלסטיני להיאסף בהר הבית לתפילת השחר של יום שישי תחת הכותרת "תפילת השחר אנו נשארים", במטרה "להגן על ירושלים ועל הר הבית". שבוע קודם לכן התעמתו מאות פלסטינים עם שוטרים בעקבות שמועה על כוונה של יהודים להקריב קורבן על הר הבית. ראש הלשכה המדינית לשעבר, מוסא אבו-מרזוק, עודד את בני עמו לעלות להר בציוצים דרמטיים. "אנו מגינים על אל-אקצא, על אמונתינו, על יעד המסע של נביאנו, על עתיד הערבים והמוסלמים", כתב. במקביל, שיגר אבו-מרזוק איום מרומז לישראל באמצעות ציוץ פסוק מהקוראן: "מנוולים מכל הם החוסמים את מסגדי אלוהים ומונעים את הזכרת שמו בהם, ואצים להחריבם. אלה, לא יותר להם להיכנס אליהם בלא חשש. בעולם הזה יעטו קלון, ובעולם הבא צפוי להם עונש כבד".

עבור חמאס, ההתפרעויות על הר הבית הן הוכחה נוספת לכך שרק אלימות כלפי ישראל מובילה להישגים פוליטיים. בראיון לערוץ הלוויין "אל-אקצא" הצהיר חבר הלשכה המדינית, חליל אל-חיה, כי ישראל זוממת לחלק את זמני ומרחבי התפילה על ההר בין יהודים למוסלמים. הוא טען כי השילוב בין שהייה מוסלמית נחושה על ההר וירי רקטות מהרצועה הצליחו לבטל את התוכנית היהודית להקריב קורבן על ההר בפסח. אל-חיה גם הביע תקווה שהמודל העזתי יהיה מקור השראה גם עבור פלסטינים בגדה. "פשעי הכיבוש מתסיסים את רגשות בני עמנו ומכינים את הקרקע למהפכה ולאינתיפאדה בגדה. ראינו את הגבורה בג'נין עם השהידים שלה, שלימדו את הכיבוש שיעור שלא ישכח". לדבריו, ארגונו הצליח לבסס את משוואת "ירושלים-עזה" במסגרתה איום בשיגור טילים מונע מישראל לפגוע בזכויות הפלסטיניות בהר הבית.

אל מול העמדה הבוטחת של חמאס, פתח שוב מוצא עצמו בעמדת נחיתות. השימוש של דובריו בביטויים טעונים כמו "אחיזה" (רבאט) או "צמוד" נשמעים חלולים לרבים בציבור הפלסטיני כשהם באים ממפלגה שהעומד בראשה, הנשיא מחמוד עבאס (אבו-מאזן), פעל לסיום האינתיפאדה השנייה ונתפס כמשתף פעולה המדכא את ההתנגדות העממית לישראל. פתח תומך באופן הצהרתי בשילוב בין מאבק דיפלומטי בישראל ומאבק עממי נגד צה"ל והמשטרה. אולם הלכה למעשה הוא מונע צמיחה של דור אקטיביסטי חדש במפלגה — ממשיכי דרכו של מרואן ברגותי הכלוא בישראל – ועוצר אקטיביסטים הפעילים ברחוב וברשתות החברתיות. חמאס, מצדו, מעודד את הירושלמים הפלסטינים לצאת לרחובות ומשגר רקטות כדי להמחיש לציבור שפיו ולבו שווים.

דובר פתח, מוניר ג'אע'וב, העלה על נס את הדבקות הפלסטינית הפאסיבית בניגוד לקריאה לאלימות אקטיבית מצד חמאס. בקריקטורה שצייץ השבוע נראה שוטר ישראלי חמוש במגן מתגונן בפני קרני אור המסמלים את האיסלאם ברמדאן. בצד התמונה נח פלסטיני עוטה כפייה וקורא בקוראן. אותו פלסטיני, חאג' עארף אל-תותנג'י, שצילום ויראלי שלו יושב רגל על רגל ברחבת מסגד אל-אקצא מול השוטרים הישראלים החמושים, התפרסם גם במתקפה הבוטה ביותר של הרשות כלפי מאמצי ההתססה של חמאס.

מאמר המערכת בביטאון הרשות "אל-חיאת אל-ג'דידה" ב-25 באפריל השתמש בדמותו הסטואית של חאג' עארף כדי ללעוג להתלהמות של התנועה האיסלאמית ולהדגים את כוחו של המאבק העממי. ערוצי הטלוויזיה ופלטפורמות האינטרנט של חמאס מתעלמים במכוון מההתנגדות הפסיבית של תושבי ירושלים לגילויי הריבונות הישראלית ו"נמלטים מהם אל עבר דמגוגיה ושיח אופורטוניסטי של הטחת האשמות", נכתב במאמר. הוא מתעלם במכוון ומטעמים פוליטיים "מהעשייה הלאומית הפלסטינית העממית ברחבת אל-אקצא וממעשי ההקרבה והחללים בכל נקודות החיכוך ברחבי הגדה המערבית". עוד מאשים המאמר את חמאס בהענקת "נשק דיפלומטי" לראש הממשלה, נפתלי בנט, בעקבות ירי הרקטות על ישראל.

בעוד הפיצול בין פתח לחמאס עומד לחגוג את שנתו ה-15 בעוד כחודשיים, סוגיית ירושלים דוחפת מנהיגים משני צדי המתרס לשלם מס שפתיים בדבר הצורך לפתח "אסטרטגיה משותפת" מול ישראל. כך הצהיר למשל ראש חמאס בחו"ל, חאלד משעל, בכנס של "הקואליציה העולמית לתמיכה בירושלים ופלסטין" החודש: "ייתכן שהלקח החשוב ביותר ממה שקרה הוא שאין ערך אלא לכוח. נאומים וכנסים ושיח פוליטי רהוט אינם מועילים, משום שהאויב שלנו אינו מבין אלא את שפת הכוח". גם ג'בריל רג'וב, בכיר פתח, תומך באיחוד שורות פוליטי, אך לדידו איחוד זה צריך להתרחש סביב שתדלנות בינלאומית לטובת העניין הפלסטיני. בראיון לרדיו "קול פלסטין" הודה רג'וב כי הסוגיה הפלסטינית נדחקה לקרן זווית בגלל המלחמה באוקראינה וטען כי ישראל ניצלה את העובדה הזו לשינויים בשטח, כמו גם לטובת פסגת הנגב "המצערת" בשדה בוקר.

תגובותיהם של המנהיגים הפלסטינים משני עברי המתרס לאירועים בירושלים מדגימות את השיתוק שאוחז בזירה הפלסטינית הפוליטית. הפלסטיני הממוצע מאס בהצהרות השחוקות של הפוליטיקאים משני הצדדים ודורש שינוי בסטטוס-קוו. במצב הזה של קיפאון, חמאס יוצא שידו על העליונה. על-פי סקר שערך במארס מכון PCPSR היוקרתי של חליל שקאקי, 72% מהציבור הפלסטיני דורש בחירות נשיאותיות ופרלמנטריות "בזמן הקרוב". הדמות המזוהה ביותר עם המצב הקיים היא עבאס, המצוי בשפל של 38% תמיכה, וזאת בעוד שיריבו, ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסימאעיל הנייה, זוכה ל-54%. נתונים אלה צריכים להדאיג את ישראל, ולו משום שעבאס – הנתפס בעיני הפלסטיני הממוצע כקבלן משנה של ישראל לענייני בטחון – יוחלף במנהיג אחר בשנים הקרובות. הרחוב הפלסטיני דורש ממנהיגיו שינוי בשטח, ועדיף מבחינתו שהשינוי יתבצע בתיאום עם ישראל מאשר ייכפה על המנהיג בידי המון זועם.

הפוסט אל-אקצא חושף את פערי האסטרטגיה בין פתח לחמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השבוע אל אקצא וירושלים שוב חזרו למוקד ההתעניינות והדאגה של העולם הערבי. לא משנה מי התחיל, לא משנה מה באמת קורה שם – במציאות הטיקטוקית בה הדיווח הצטמצם למספר פריימים ומקטעים קצרצרים של סאונד, מספיק שרואים שוטרים, מגפיים, עצים שרופים וחלונות שבורים. הדמיון והדעות הקדומות כבר עושים את העבודה ומשלימים את התמונה.

חמאס שוב מנסה להבעיר את אל אקצא בחסות חודש הרמדאן והחגים היהודיים, להפר את השקט בירושלים ובערי הגדה ועל הדרך לפגוע ביחסים בין ישראל למדינות ערביות באזור. מדינות רבות כבר הגיבו – חלקן הגיבו כדי לצאת מדי חובה, ואחרות על מנת שהרחוב שלהן ישמע ויאמין שהן באמת-באמת מגנות, על מלא.

אל אקצא תמיד היה המקום הרגיש, עקב האכילס, חבית של חומר נפץ שמספיק בדל של שמועה על מנת להבעיר אותו. בשנים האחרונות מתקיימות על ההר שתי מגמות מסוכנות שמוסיפות שמן למדורה שממילא בוערת:

ההר מתמלא בפעילים קיצונים של חמאס, חיזב א-תחריר או תנועות אסלאמיסטיות קיצוניות אחרות. הסתה נוטפת מהדרשות שנישאות על הר הבית, ודגלים ירוקים של חמאס מתנופפים שם כדרך קבע. המצב הזה אינו מנותק באופן כללי ממה שקורה בירושלים.

בישראל נאבקו כל כך חזק בנוכחות של פת"ח, עד שבעצם אפשרו לחמאס להתנחל גם בעיר וגם במקום הרגיש ביותר בעולם. הרשות הוחלשה, הירדנים מודרו וכך החמאס התחילה להרגיש כבעלת בית בירושלים ובאל-אקצא.

במקביל, הסטטוס הקוו הרגיש עבר שינוי אף הוא – יותר ויותר מתפללים יהודים עלו להר, והמשטרה עשתה מעט או לא עשתה דבר על מנת להגן על הסטטוס קוו, כיוון שממשלות ישראל קרצו לאלה שדיברו בלהט על חזרה להר באהדה ובמקרים מסוימים גם הביעו תמיכה בלתי מסויגת.

השילוב של שני הדברים אינו יכול שלא להביא לפיצוץ, ואת זה בדיוק רואים היום בירושלים. המצב הנוכחי מסוכן, הוא פוגע במרקם היחסים עם המדינות הערביות, הוא יכול להביא לקורבנות רבים. אם להבות האש ימשיכו להיות גבוהות, הקורבן הראשון של התבערה הזאת עלולה להיות ממשלת בנט-לפיד.

עיראק תתבע את איראן בגלל ההפרות בתחום המים

משאבי המים של עיראק צנחו ב-50% מאז השנה שעברה, עקב תקופות חוזרות ונשנות של בצורת, כמות גשמים נמוכה וירידה במפלס הנהרות. "מאגרי המים נמוכים בהרבה ממה שהיה לנו בשנה שעברה, בכ-50 אחוז בגלל גשמים דלים והכמויות המגיעות ממדינות שכנות", אומר עאון דיאב, יועץ בכיר במשרד משאבי המים בעיראק.

המחסור במים אינו חדש לעיראק, שסובלת מבצורת וניהול כושל של המים שלה מזה מספר שנים. הפעם מצאו בעיראק אל מי ניתן להפנות את האצבע המאשימה.

על פי שר לענייני משאבי המים מהדי ראשיד אל-חמדאני, איראן ניתקה יותר מ-90% מיובלי המים שמובילים את הזרמים לעיראק ואינה משתפת פעולה עם עיראק על מנת להגביל את הנזק במהלך תקופות הבצורת. לדברי אל-חמדאני, מתקיימות פגישות עם משרד החוץ העיראקי כדי להכין את התביעה. השר אמר בראיון לרשת הסעודית אל-ערביה, שארצו מכינה תביעה בינלאומית נגד איראן.

בשנה שעברה אל-חמדאני כבר האשים את איראן בפומבי בכך שהיא מנסה לשנות את זרימת המים ואיים בהגשת תביעה לבית הדין הבינלאומי. חמדאני אף האשים את איראן בחפירת מנהרות ובניסיון לשנות את זרימת המים, ואמר כי עיראק השלימה הליכים להגשת תביעה לבית הדין הבינלאומי לצדק.

היחסים בין השלטונות בעיראק לבין איראן הדרדרו לשפל במהלך הבחירות לפרלמנט העיראקי בשנה שעברה. בעיראק עד עכשיו אין ממשלה והמשבר ביחסים נמשך.

קשה להאמין שהתביעה נגד איראן תסייע לעיראק לאגור יותר מים. המחקרים הקודמים שבוצעו במדינה מצביעים על כך שמדובר לא רק במחסור במים, אלא גם בניהול בעייתי של המשאבים. התשתיות בעיראק לא עברו חידוש שנים רבות וכמות אדירה של מים מתבזבזת כל שנה בגלל הצנרת החלודה והתשתיות המיושנות.

עשר שנות מאסר לחבר פרלמנט לשעבר בגין הברחת עתיקות ממצרים

הברחת העתיקות המצריות היא מכה עתיקה כמעט כמו עשרת המכות התנ"כיות. עוד בתחילת המאה, שודדים, אצילים וארכאולוגים בזזו את העתיקות המצריות כאוות נפשם וסוכנויות ידיעות בריטיות דיווחו על קרונות שהיו מלאים בכלים, פסלים, תכשיטים ואף מומיות מהתקופה הפרעונית שעשו את דרכם ממצרים אל תוך הממלכה הבריטית.

ממשלת מצרים מנסה לשים סוף לתופעה הזאת במשך שנים רבות, עד כה ללא הצלחה יתרה. בשנה שעברה השלטונות במצרים פתחו במבצע מיוחד שנועד לחשוף את רשתות ההברחה ולהעניש את האישים שעסקו בכך.

במהלך השבוע התקשורת המצרים דיווחה על כך שחבר הפרלמנט לשעבר עלאא חסניין וארבע אנשי עסקים בכירים אחרים ייקנסו במיליוני לירות מצריות ואף ירצו עונש מאסר של כ-10 שנים.

חסניין, פוליטיקאי לשעבר מעידן מובארכ, וחסן ראטב בן ה-74, איש עסקים נודע ובעבר הבעלים של תחנת טלוויזיה פרטית בשם "אל-מיחטר", וכן 16 בני אדם נוספים שהיו חברים ב"טבעת ההברחה" נעצרו לפני מספר חודשים. הרשויות מצאו ברשותם מאות חפצים שאסורים לייצוא ממצרים, חלקן מהעידן הפרעוני ואחרים מהעידן היווני.

בירת הדרוזים סופגת עיצומים מצד המשטר הסורי

על פי האומדנים של האו"ם, כ-90% מאזרחי סוריה חיים בעוני והאבטלה מרקיעה שחקים – כאשר ברקע התרסקות של הפאונד הסורי. אך מי שמוחה נגד ביטול הסובסידיות לדלק או מזון מגלה בדרך הקשה, שהמשטר הסורי מסוגל להעניש אותו ולהפוך את חייו לבלתי נסבלים.

כך קרה בא-סווידה, בירת המחוז הדרוזי בדרום סוריה. בפברואר אלפי דרוזים סורים יצאו להפגנות נגד המשטר בדרישה להעלות את רמת החיים ולהחזיר את הסובסידיות. הדרוזים גם חוששים מאוד מההשפעה האיראנית שמתפשטת בדרום סוריה וממיליציות פרו-איראניות הפועלות באזור.

לאחר מספר שבועות, הדרוזים בא-סווידה גילו שהמשטר הסורי מפעיל נגדם סנקציות כלכליות בתגובה למחאה שהתקיימה בחורף. התשתיות בעיר ובכפרים הסמוכים מתפוררות, הפסקות חשמל נמשכות שעות ולפעמים ימים והמחסור החמור בחלקי חילוף עלול להביא למחסור קשה במים.

על מנת להשיג את חלקי החילוף, אנשי סווידה צריכה לעבור דרך הפקידים הבכירים ואלה לא משתפים פעולה. על פי העדויות של המקומיים, גם אנשי העסקים הנאמנים למשטר אינם ממהרים לספק לסווידה את מה שדרוש.

בעת מלחמת האזרחים, הדרוזים הסורים מצאו את עצמם בין הפטיש והסדן: דרום סוריה נכבשה מהר על ידי המורדים, ואלה האשימו את הדרוזים בנאמנות למשטר למרות שבתחילת המלחמה היו לא מעט גורמים דרוזים שהצטרפו למחאות.

קרבות בין המורדים האסלאמיסטים לדרוזים התנהלו באזור הכפר חאדר, ולא הרחק מא-סווידה אנשי דאע"ש דרשו מדרוזים שיתאסלמו ולרבים היה נדמה אז שהנאמנות למשטר היא הרע במיעוטו.

עתה נראה שבעקבות המצב הכלכלי הקשה בסוריה, גם בחבל הדרוזים מתחילים להבין שהנאמנות שלהם לא תגרום לבשאר אסד להזיל דמעה ולרחם עליהם. הבעיה היא שהפעם, כאשר הדרוזים מוחים, כל האחרים שותקים בגלל הפחד והייאוש.

היום הזה בתולדות מזרח התיכון: איראן משגרת לראשונה לוויין צבאי

ב-22 באפריל 2020 איראן שיגרה לחלל את "נור" – לוויין הריגול הצבאי הראשון ששוגר בהצלחה על ידי משמרות המהפכה האיראניים. בעולם המערבי הופתעו מהשיגור, כנראה בעקבות כשל מודיעיני.

ארה"ב גינתה את שיגורי הלוויינים האיראניים בטענה שפעילות החלל של הרפובליקה האסאלמית נועדה להסתיר את פיתוחם של טילים בליסטיים המסוגלים לשאת נשק גרעיני.  מזכיר המדינה מייק פומפאו אמר אז ש"איראן צריכה לשאת באחריות על מה שהיא עושה".

באיראן חגגו את השיגור המוצלח לאחר מספר ניסיונות כושלים, ובישראל הביעו דאגה רבה מכך. במרץ השנה שוגר הלווין הצבאי השני – "נור-2".

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-23 באפריל 2022

הפוסט חמאס מנסה להבעיר את ירושלים בכל הכוח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מחקר זה נכתב בשיתוף עם מכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

הפוסט ארגוני סביבה כשחקנים בתהליך השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מרכיב מרכזי בקשר המחודש בין ישראל לירדן טמון באפשרות של ירושלים למנף את הקשר עם עמאן באמצעות קשריה החדשים עם מדינות הנורמליזציה. זהו מהלך חשוב מאוד משום שחיבור משמעותי לירדן מעניק ל"הסכמי אברהם" עומק גיאו-פוליטי. אלא שהמצב בירדן מורכב מאוד. המלך עבדאללה בחר לפני כשבועיים שלא לשגר את שר החוץ שלו ל"פסגת הנגב", בעיקר כדי לא להרגיז את הקיצונים בארצו, ושם את פעמיו לרמאללה על מנת לנסות להרגיע את הרוחות. בישראל גילו הבנה.

עבור ירושלים, לתיווך של עבדאללה יש ערך רב משום שירדן היא המדינה האמונה על המקומות הקדושים בירושלים. התקווה היא שבאמצעות דיפלומטיה שקטה דווקא בעמאן תימצא הדרך למנוע אלימות סביב מסגד אל-אקצא ובגדה המערבית במהלך תקופת החגים. לפני כשנה, כאשר באל-אקצא התנהלו קרבות של ממש, אלפי ירדנים יצאו לרחובות (חלקם הגיעו לאזור הגבול) ודרשו לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ולגרש את השגריר הישראלי מעמאן. המלך לא נכנע, אך אין ספק שהוא מודאג מאוד מהידרדרות במצב הביטחוני בשטחי הרשות הפלסטינית. במהלך השנה האחרונה התקיימו פגישות רבות בין בכירים ירדניים לעמיתיהם הישראלים בניסיון לגבש הבנה ושיתוף פעולה שנועד למנוע עוד טלטלה.

רק לפני כשלוש שנים, כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שם על השולחן את "תוכנית המאה" שלו, שהייתה משולה לחתונה במעמד צד אחד, הירדנים זעמו. הם הרגישו מרומים ומודרים. לתפיסתם, בישראל רקמו נגדם מזימה ובארה"ב שיתפו פעולה. חדשות על כך שהשליטה על המקומות הקדושים תעבור ידיים – מירדן לסעודיה – נפוצו לכל עבר. לאחר מכן באו הסכמי אברהם. הירדנים, בלשון המעטה, לא התלהבו. הם חששו שהמקום המיוחד השמור לממלכה כגשר בין ישראל לעולם הערבי – נשחק והולך, ושההסכמים עלולים לפגוע גם בפלסטינים וגם בהם.

להבדיל מהשותפות החדשות של ישראל – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – ירדן איננה יכולה, רוצה ומסוגלת להתנתק באופן מוחלט ממה שמתרחש בגדה המערבית. ההיסטוריה המשותפת, קשרי המשפחה, המעורבות בפוליטיקה הפנימית וסוגיית המקומות הקדושים –מחזיקים את הירדנים ואת הפלסטינים יחד. טלטלה בשטחי הגדה, חילופי שלטון עתידיים ברמאללה או כל זעזוע אחר יפגעו מאוד בירדן ובבית המלוכה ההאשמי, בעוד שבאזור המפרץ הם בקושי יורגשו. כאן נעוץ ההבדל העיקרי בין הגישה הירדנית לבין הגישה המפרצית כלפי היחסים עם ישראל.

חילופי הגברי בבית הלבן ובלשכת ראש הממשלה יצרו מרחב אפשרי להתנהלות משופרת ומתואמת של ארבעת השחקנים – ישראל, ירדן, הפלסטינים ומדינות המפרץ. ישראל שיפרה את איכות הקשר עם עמאן, תיקנה את חוסר האמון הבסיסי שנוצר בין הצדדים, וגילתה, לראשונה מזה זמן רב, נכונות לשיתוף פעולה אמיתי. במקביל, לראשונה מאז חתימת הסכמי אברהם ישראל מאפשרת לירדן ליהנות מפירות הנורמליזציה באמצעות קידום פרויקטים כלכליים שמשתלמים לכל הצדדים. כך בנובמבר 2021 נחתם הסכם משולש בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות – "מים תמורת חשמל" – שבמסגרתו תרכוש ישראל חשמל "ירוק" מהירדנים בהיקף של 600 מגה וואט (שיופק בסיוע אמירותי) ובתמורה תבחן ישראל ייצוא מים מותפלים לירדן בהיקף של עד 200 מיליון קוב.

ברגע שהסלוגן הנדוש והמזיק "ירדן היא פלסטין" כבר לא נשמע יותר בירושלים או בוושינגטון, וירדן חידשה את מעמדה כשותפה חשובה של ארה"ב במאבק באיסלאם הרדיקלי במזרח התיכון (ג'ו ביידן אף העביר בסיס צבאי אמריקאי משטחה של קטאר לירדן), גם בעמאן התרחש שינוי חיובי כלפי הסכמי אברהם והאופציה לשדרוג שיתוף הפעולה עם ישראל. אילו ישראל היתה מתמקדת אך ורק בקידום היחסים בינה לבין שלוש השותפות החדשות שלה, היא הייתה עלולה לפספס את ירדן וגם את מצרים ולגרום להסכמי אברהם להתנהל בוואקום, מנותקים ממציאות אזורית סבוכה שבה דבר קשור בדבר.

לחיבוק הירדנים יש משמעות גדולה ביחס ליכולת להביא להרגעת הרוחות מול הפלסטינים. המצב הכלכלי הקשה בירדן מתכתב עם ההידרדרות הביטחונית בשטחי הרשות. הברחות הנשק מירדן קשורות גם לפעילות של ארגוני האיסלאם הרדיקלי משני צדי הגבול. חשוב מאוד שישראל תמשיך לקרב את ירדן ותפעל יחד איתה להרגעת השטח ולשיפור המצב ברשות. בהקשר זה, למדינות החברות בהסכמי אברהם יכול להיות תפקיד חשוב ביותר בהנעת תהליכים כלכליים חשובים ומשמעותיים עם ישראל בירדן וברשות הפלסטינית. ירדן מהווה נקודת חיבור קריטית בין תהליך הנורמליזציה האזורי לבין המרחב הפלסטיני. שגשוג ופריחה ביחסי ישראל ומדינות ערביות במפרץ וצפון אפריקה חייבים לכלול ולהיטיב גם עם הפלסטינים.

חשוב שהרומן הנוכחי עם ירדן לא יהיה חולף. בישראל מתלהבים מהישגים מיידים ופחות מודעים לעבודה הסיזיפית וארוכת השנים של הדיפלומטים והמתווכים למיניהם, הנעשית בשקט ומבלי למשוך יותר מדי תשומת לב. אין ספק שגם בעמאן מתבוננים בדאגה בטלטלה הפוליטית סביב ממשלת בנט-לפיד ומקווים שהסערה הנוכחית לא תפגע במרקם היחסים העדין שנוצר בשנה האחרונה. לצד זאת, החיבוק המדיני והכלכלי לירדן לא יכול להוביל לתוצאות ארוכות טווח ויציבות ללא שינוי בדעת הקהל העוינת בירדן. חשוב לציין כי למרות ההתחממות המדינית הגדולה, ברמת החברה האזרחית – בירדן וברשות הפלסטינית – היחסים עם ישראל נותרו קפואים. העוינות נותרה כפי שהייתה ואולי אף התרחבה.

ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית חייבים לתת על זה את הדעת. יציבות וחוסן היחסים תלויים בטווח הארוך גם ביכולת לשנות את הנרטיב הציבורי בירדן עצמה. כאשר היחסים המדיניים פורחים והחצר האחורית בוערת מזעם, הסיכוי לפיצוץ פנימי גובר. השינוי הבין-דורי הוא גורם נוסף לדחיפוּת הנושא. ארגוני החרם פופולריים מאוד גם בקרב הפלסטינים הצעירים וגם בקרב בני גילם הירדנים. בעוד שהדור המבוגר עובד על שימור הקיים, הדור הצעיר התייאש מכך, ועבר לפוזיציה עוינת ולוחמנית יותר. רק התקדמות משמעותית בשדה המדיני מול הפלסטינים וצעדים בוני אמון מסוגלים לגרום לשינוי אווירה גם בקרב ההמונים משני צדי נהר הירדן.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-13 באפריל 2022

הפוסט עבור ישראל, ירדן היא מפתח להעמקת ״הסכמי אברהם״ ושקט בגדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פעילות זו כללה בחודש האחרון מפגש בין שר החוץ לפיד למלך ירדן עבדאללה ועם השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח'; פגישות של השר לביטחון הפנים עמר בר-לב עם א-שייח' ועם שר החוץ הירדני איימן ספאדי; ביקורים של שר הביטחון גנץ והנשיא הרצוג בעמאן, מפגש של המלך עבדאללה והנשיא הפלסטיני אבו-מאזן ברמאללה, ושיחת טלפון בין ראש הממשלה בנט למלך עבדאללה. לכך התווספו גם מפגשים של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן וסגנו לענייני ישראל והרשות הפלסטינית, האדי עמר, עם שלושת צדדי המשולש.

המאמצים המדיניים הללו מצביעים על שינוי מעניין מהדפוס לו הורגלנו בשנים האחרונות. נראה שהפעם המערכת המדינית מנסה להקדים את התרופה למכה ולמנוע משבר ופיצוץ לפני שהוא מתרחש, ולא אחרי. תופעה זו נקראת בספרות המחקרית "דיפלומטיה מונעת" (Preventive Diplomacy) או "מניעת סכסוך" (Conflict Prevention). במוקד עומד מאמץ לזיהוי מוקדם של מצב מסוכן שעלול להיות אלים והרסני, נקיטה בשורה של אמצעים ומהלכים שמטרתם למנוע התפרצות אלימה, והתמודדות עם הגורמים והתנאים שעלולים להביא להסלמה.

משברים ואירועים אלימים במזרח ירושלים, במיוחד סביב מתחם הר הבית, ובמיוחד בתקופה של הצטלבות רגישה בין מועדים דתיים מוסלמיים ויהודיים, הובילו שוב ושוב לסבבים הסלמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך העשור האחרון ניתן להצביע על ההסלמות שאירעו ב-2015-2014 (לאחר רצח הנער מוחמד אבו-חדיר), בקיץ 2017 (משבר המגנומטרים) וכמובן אירועי מאי 2021. בכולם ניתן לזהות דפוס מוכר: מתיחות גוברת בזירות שונות בירושלים משמשת כטריגר לפיצוץ ולאחר שהמשבר מאבד שליטה ונע לעבר הסלמה מסוכנת – הזירה המדינית מתעוררת ונכנסת לפעולה בניסיון להרגיע את הרוחות ולעצור את ההידרדרות.

כך קרה, למשל, בנובמבר 2014, כששר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, נזעק למסע דילוגים בין ירושלים, רמאללה ועמאן וכינס פסגת חירום עם המלך עבדאללה וראש הממשלה בנימין נתניהו. מהלך זה חזר על עצמו באוקטובר 2015, כאשר משבר חריף נוסף סביב הר הבית הוביל לביקור נוסף של קרי ולסבב מפגשים אינטנסיבי עם נתניהו, עבדאללה ואבו-מאזן, וגיבוש של מסגרת הבנות. גם ההסלמה בקיץ 2017 דחפה למגעים מדיניים בין ישראל לירדן (שנגעו גם למשבר סביב תקרית הירי של המאבטח בשגרירות ישראל בעמאן). ההסלמה ב-2021 גררה את ממשל ביידן להתערבות מהירה.

הפוסט "דיפלומטיה מונעת" בירושלים – שינוי דפוס מעניין שיש להרחיבו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה, אותה הגתה ערב הסעודית, הציעה לישראל אופק של שייכות אזורית, יחסים נורמליים עם כלל מדינות ערב, ותחושת ביטחון, וזאת בתמורה לסיום הסכסוך עם שכניה הפלסטינים והסורים. היא הציגה בפני ההנהגה והציבור בישראל תמריץ אמיתי לשלום, שנתן מענה לכמיהה הישראלית ארוכת-השנים לצאת מהבידוד ומהסכנה הביטחונית, ולהתקבל באמת לאזור.

אבל, שלום היא לא הביאה. רוב גדול של הישראלים לא שמעו עליה. אם שמעו, לא ידעו מה התוכן שלה. ואם ידעו, התמקדו בסיבות לדחות אותה או לפקפק באמינותה. ממשלות ישראל מעולם לא הגיבו ליוזמה באופן רשמי. על אף גישושים מדי פעם מאחורי הקלעים – מנהיגי ישראל בחרו על פי רוב להתעלם ממנה. חלקם אף יצאו במפורש נגדה, עקב התנגדותם לפתרון שתי-המדינות.

שוב ושוב אשררה הליגה הערבית את יוזמת השלום הערבית והדגישה את מחויבותה לה. זאת, גם בתקופות של הסלמה ישראלית-פלסטינית, של חוסר יציבות בעולם הערבי, ושל עליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון וצפון אפריקה. אבל, מדינות ערב נמנעו מנקיטת צעדי שיווק משמעותיים כלפי הציבור בישראל, והראו נכונות מוגבלת בלבד להתאים את נוסח היוזמה למציאות המשתנה לאורך השנים.

הקהילה הבינלאומית, מצדה, בירכה על היוזמה וראתה בה פוטנציאל, אך לא השכילה לעמוד במשימה שלקחה על עצמה ולשלב את היוזמה בחבילת תמריצים בינלאומית לשלום, שהייתה אמורה גם לכלול הבטחות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי לגבי פירות השלום וערבויות ביטחון.

וכך, לאורך 20 שנה, הפכה יוזמת השלום הערבית להזדמנות שהוחמצה, עם סימני שאלה גוברים לגבי הרלבנטיות שלה. ראשית, הייתה זו מלחמת האזרחים בסוריה, שהפכה את הסעיף ביוזמה שקורא לנסיגה מרמת הגולן ללא ריאלי בנסיבות הקיימות; ושנית, היו אלו הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לכמה מדינות ערביות, ששיקפו את מאמצי ממשלות הימין לנתק את קידום היחסים עם מדינות ערב מקידום השלום עם הפלסטינים.

"פסגת הנגב" שהתקיימה בדיוק ביום השנה ה-20 להצגת היוזמה, ביטאה הלכה למעשה את אותם יחסים נורמליים שהבטיחה יוזמת השלום הערבית. אך, בפסגה לא השתתפו פלסטינים והנושא הפלסטיני לא עמד במרכזה, והדבר מנע את השתתפות ירדן. היא גם התקיימה בתקופת שפל לפלסטינים – תקופה בה סיוע אירופי לרשות הפלסטינית מעוכב, בה ארה"ב קוראת לרפורמות פנימיות ברשות הפלסטינית, בה הציבור הפלסטיני מביע אי אמון גורף בהנהגתו, ובה הפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה נשמר גם כשבירושלים מכהנת ממשלה שאינה מעוניינת עוד בשימורו.

אבל, זו לא סיבה לחגיגה ואין לראות בכך ניצחון ישראלי על רוח יוזמת השלום הערבית. לצד כל התמריצים והמאמצים הבינלאומיים, שלום ישראלי-פלסטיני הוא קודם כל אינטרס של שני העמים החיים בסכסוך. אם העולם מתעניין פחות בנושא, ישראל צריכה לנסות ולרתום אותו לכך. קודם כל, כי זה משרת את מטרותיה, את ביטחונה, את יכולתה לפרוץ תקרות זכוכית מדיניות נוספות, ואת הפוטנציאל לשגשוג כלכלי לאומי ואזורי.

יוזמת השלום הערבית צריכה להתעדכן. זאת, כמו מסמכי יסוד אחרים שקשורים לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנכתבו לפני כ-20 שנה ומוזכרים עד היום – דוגמת הפרמטרים של קלינטון ומפת הדרכים של הקוורטט. המציאות שהשתנתה מחייבת גם תכניות מדיניות חדשות. גם אם היעד של השגת פתרון שתי-המדינות נשאר כשהיה, הדרכים אליו צריכות להיות רלבנטיות למזרח התיכון המשתנה והמתחדש של ימינו.

תכנית שלום חדשה שתגובש על ידי הליגה הערבית, יכולה הפעם להתבסס גם על התייעצויות מקדימות עם ישראל. מה שלא היה אפשרי במציאות שלפני 20 שנה, הוא בהחלט ישים כיום. שיח ישראלי-ערבי על הצעה ערבית חדשה, יוכל להבטיח שהיא תיתן מענה טוב יותר מקודמתה לצרכים, רגישויות ויכולות פוליטיות.

יוזמת שלום ערבית חדשה יכולה להגדיר באופן מדויק יותר את תקרת הזכוכית ביחסי ישראל-ערב שמציב המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא יכולה להציג לישראל מפת דרכים להרחבה והשלמה של מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, ולהרחבתו גם למדינות נוספות בעולם המוסלמי. והיא יכולה גם לכלול תמריצים לפלסטינים, במטרה שחילופי השלטון ביום שאחרי אבו מאזן יובילו להנהגה תומכת-שלום ומתונה ולא לחיזוק הקיצוניים.

היחסים המתהווים בין ישראל למדינות ערב הם מבורכים. כינוס הפסגה בנגב הוא אכן היסטורי, ומסמל מציאות אזורית חדשה ושונה בתכלית מזו שישראל הורגלה אליה במשך עשורים. את השינויים האלה יש למנף כעת גם לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, בעזרתן הפעילה של מדינות ערב. גם אם רבות מהן אינן מתעדפות זאת כיום, סביר שבעתיד יחול בכך שינוי, בשאיפה לא כתוצאה מסבב הסלמה אלא מעליית הנהגה פלסטינית חדשה.

יוזמת השלום הערבית סבלה מחוסר האמון של ישראל בעולם הערבי ומתחושה שמדובר במלכודת. כיום, במציאות של אמון גובר ותחושת שותפות לדרך בין ישראל למדינות ערביות, ניתן להסיר את המכשול הזה. יוזמת שלום ערבית חדשה תצטייר באור שונה, ותוכל להציג את החתירה לשלום ישראלי-פלסטיני כמטרה משותפת שתשלים את שינוי פני המזרח התיכון ואת השדרוג העמוק במעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל.

המאמר פורסם ב-Ynet בחודש מרץ 2022.

הפוסט אחרי 20 שנה, זמן ליוזמת שלום ערבית חדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אנרגיה ככלי לקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אירוע לא-דיפלומטי זה משקף היטב את הבדלי התפישה שהתפתחו בין ישראל לבין שחקנים מובילים בקהילה הבינלאומית, ובהם גם בני בריתה, ביחס למדיניות ממשלת בנט-לפיד בנושא הפלסטיני. ניתן להבין זאת במסגרת ניתוח רחב יותר של תמונת המצב באשר לשיח הבינלאומי על ההתפתחויות בזירה הישראלית-פלסטינית בכלל, ובמיוחד לגבי התנהלות ממשלת בנט-לפיד בהקשר זה. מאמר זה מסתמך על סדרת מפגשי דיאלוג מדיני שקיימו לאחרונה מומחים ב"מכון מיתווים" עם שורה של דיפלומטים ומומחים אירופאים, אמריקאיים, פלסטיניים ועם גורמי או"ם [1].

עם הקמתה, ביוני 2021, זכתה הממשלה החדשה בישראל לברכות חמות מצד גורמים רבים בעולם. נציגים בינלאומיים שהשתתפו במפגשי הדיאלוג המדיני שערכנו, בירכו על השינוי ברטוריקה של גורמים מרכזיים בממשלה בנושא הפלסטיני, וגם על השינוי בגישה הישראלית כלפי האיחוד האירופי והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, וכן על התחממות היחסים עם מצרים וירדן. על רקע זה נראה שהקהילה הבינלאומית נתנה קרדיט לממשלה החדשה, והעניקה לה ימי חסד. גם ממשל ביידן ראה באופן חיובי את השינוי הפוליטי בישראל, במיוחד על רקע ההתנגשות בין נתניהו לבין המפלגה הדמוקרטית, ופעל לבנות מערכת יחסים קרובה וחמה עם הממשלה החדשה ולא לפגוע ביציבותה.

השינוי המשמעותי שחל בזירה הישראלית-פלסטינית נגע לחידוש ערוצי התקשורת בין בכירים משני הצדדים, לאחר שנים ארוכות של נתק כמעט מוחלט ברמה הפוליטית. יש לציין בהקשר זה את המפגשים בין שר החוץ גנץ לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן), בין שר החוץ לפיד לבין השר הפלסטיני לעניינים אזרחיים חוסיין א-שייח', וכן את המפגשים של שר הבריאות הורוביץ והשרה להגנת הסביבה זנדברג עם מקביליהם/ן מהרשות. מהלכים אלו גררו הודעות תמיכה רבות. שליח האו"ם למזרח התיכון, תור ונסלנד, אמר בתדרוך שנתן במועצת הביטחון כי הוא מברך על צעדי הדיאלוג וקרא לעודד מעורבות של שרים נוספים. גם המחוות והצעדים בוני אמון עליהם הסכימו הצדדים זכו לברכות, ובכלל זה: הוספת 15 אלף היתרי עבודה בישראל לעובדים פלסטינים, אישור לבנייה של 1,300 יחידות דיור לפלסטינים בשטחי C, ורישום של 4,000 תושבים פלסטינים ללא מעמד במרשם הפלסטיני.

יחד עם זאת, הקהילה הבינלאומית מתקשה להבין מה העמדה המדויקת של ממשלת בנט-לפיד בנושא הפלסטיני, וזאת נוכח הסתירות בין ההצהרות והמעשים של גורמים שונים בממשלה המושכים לכיוונים סותרים. בעוד שלפיד מביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, ראש הממשלה בנט הצהיר שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים, ושרת הפנים שקד הצהירה שלא תקום מדינה פלסטינית.

הדאגה המרכזית שנשמעת מצד גורמים בינלאומיים נוגעת למצב בשטח, ונציגים שונים מצביעים על פער גדול בין השינוי בשיח של הממשלה, לבין המדיניות בשטח. גורמים אלו מציינים שתוכנית הסיפוח אומנם הוסרה מהשולחן, אבל בפועל תהליך הסיפוח הזוחל ממשיך ומאיים על היכולת העתידית לממש פתרון מדיני על בסיס פתרון שתי המדינות. ניתן לציין בהקשר זה את האישור שניתן לבנייה של 3,000 יחידות דיור בהתנחלויות, שגרר ביקורת ברחבי העולם ובכלל זה מממשל ביידן ומצד 13 מדינות באירופה. גורמים בינלאומיים מביעים התנגדות תקיפה במיוחד לקידום תוכניות הבנייה בשטח E1, סמוך למעלה אדומים, ובשכונת גבעת המטוס במזרח ירושלים. תוכניות אלו נתפשות כמהלכים אסטרטגיים שעלולים לטרפד פתרון עתידי שיתבסס על חזון שתי המדינות.

בנוסף לכך, הנושא של פינוי תושבים פלסטינים בשכונות שייח ג'ראח וסילואן, הפך לדגל אדום מבחינת הקהילה הבינלאומית ונקודת מבחן לממשלת בנט-לפיד. זאת, במיוחד לאחר שסוגייה זו תרמה להתלקחות האלימה במאי שעבר (מבצע "שומר החומות"). לאחרונה פרסמו שרי החוץ של גרמניה, צרפת, איטליה וספרד הודעת גינוי לפינוי משפחת סלאחיה בשייח ג'ראח.

גם התגברות המקרים של מעשי תוקפנות מצד מתנחלים נגד פלסטינים גוררת תגובה בינלאומית. שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומס גרינפילד, אמרה בדיון במועצת הביטחון כי הממשל "מודאג מאוד מהאלימות שנוקטים מתנחלים בגדה המערבית כלפי פלסטינים ורכושם" וקראה "לרשויות בישראל לחקור את האירועים האלה באופן מלא, כולל תגובת כוחות הביטחון הישראליים". לכך ניתן להוסיף את החלטת גנץ להכריז על שישה ארגונים פלסטינים כארגוני טרור. חרף ההסכמה בין ממשל ביידן והאיחוד האירופי בנושאים אלו, ניתן לראות שאירופה נוטה להשמיע ביקורת זו באופן פומבי יותר לעומת ארה"ב שמעדיפה לבטא אותה בעיקר בחדרים סגורים.

בקהילה הבינלאומית מבינים שממשלת בנט-לפיד לא מתכננת מהלכים מדיניים גדולים בנושא הפלסטיני, ואין גם כוונה להפעיל עליה לחצים לפעול בכיוון זה בטווח הזמן הקרוב. אך דווקא בשל כך, הקהילה הבינלאומית מדגישה מניעת צעדים מסלימים כדרישה מינימלית מישראל, ודורשת להימנע ממהלכים שיפגעו בהיתכנות של פתרון מדיני בעתיד. כמו כן, נטען שההתפתחויות המסוכנות בשטח הופכות את המחוות הכלכליות והאזרחיות כלפי הרשות הפלסטינית לחסרות ערך, וכי בסופו של דבר – כל עוד לא יהיה שינוי בשטח, כל המאמצים לבניית אמון ידונו לכשלון. ניתן גם לראות שצעדים שנתפשים בישראל כמחוות משמעותיות, ואף זכו לביקורות מימין, לא נתפסות כך בעולם. כך למשל, המספר המוגבל של אישורי בנייה לפלסטינים בשטחי C נתפש כטיפה בים אל מול צעדי הריסה נרחבים בשטח זה, והצורך באישור ישראלי לרישום תושבים פלסטינים במרשם האוכלוסין הפלסטיני רק ממחיש את השליטה הישראלית בחיי הפלסטינים. כמו כן, בעולם מצפים שצעדים בוני אמון ייעשו תוך קישור לאופק מדיני, וסלילת דרך לפתרון עתידי, ולא להסתפק רק בצעדים קוסמטים שמתעלמים מהבעיות המבניות.

לסיכום, חצי שנה לאחר כינון הממשלה, נראה שימי החסד שנתנו לה בעולם מסתיימים, ובני בריתה מצפים שהיא תגבש עמדה ומדיניות ברורה וקוהרנטית יותר בנושא הפלסטיני. לממשלת בנט-לפיד יש סדר יום עמוס ומגוון בזירת יחסי החוץ, ותוכניות רבות הנוגעות ליחסים עם מרחבים שונים. אולם, עליה להבין כי מדיניותה בנושא הפלסטיני צפויה להשפיע על הזירות הדיפלומטיות השונות וכי האינטרסים השונים שלה, כמו מניעת הסלמה בדמות אירועי מאי 2021, מצריכים התקדמות במסלול זה. לשם כך, ישראל יכולה וצריכה להסתייע בשחקנים בינלאומיים ואזוריים על מנת לקדם מהלכים מדיניים בנושא הפלסטיני.

[1] מפגשי הדיאלוג המדיני התקיימו תחת חוק צ'טהאם האוס, ולכן מאמר זה אינו כולל שמות ושיוך מרואיינים או ציטוטים ישירים שלהם. את המפגשים הובילו מטעם מיתווים: ד"ר ליאור להרס, ד"ר גיל מורסיאנו וד"ר נמרוד גורן. מאמר זה נכתב כחלק מיוזמה במימון ממשלת בריטניה, אך העמדות המבוטאות בו אינן מייצגות בהכרח את עמדותיה של ממשלת בריטניה.

**המאמר פורסם בהארץ, 26 בינואר 2022

הפוסט בעולם מאותתים: אם אין תהליך מדיני, אז לפחות בלי צעדים מסלימים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר זה ממפה את השיח הבינלאומי בנושא קידום שלום ישראלי-פלסטיני בתנאים הקיימים, והוא מהווה נייר המשך למסמך שפרסמנו באפריל 2021. הוא מבוסס על סדרת מפגשי דיאלוג מדיני שקיימו מומחים במכון מיתווים במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2021, עם שורה של דיפלומטים ומומחים אירופאים, אמריקאיים, ופלסטיניים ועם גורמי או"ם, וגם על סדרה של דיונים בקרב צוות מומחים ישראלי שהקים מכון מיתווים.[1] הנייר מציג ניתוח של עמדות ותובנות של גורמים בינלאומיים לגבי ההתפתחויות המדיניות האחרונות, ולגבי צעדים עתידיים.

[1] מפגשי הדיאלוג המדיני התקיימו תחת חוק צ'טהאם האוס, ולכן מאמר זה אינו כולל שמות ושיוך מרואיינים או ציטוטים ישירים שלהם. את המפגשים הובילו מטעם מכון מיתווים ד"ר ליאור להרס, ד"ר גיל מורסיאנו וד"ר נמרוד גורן.

הפוסט צעד קדימה, צעד אחורה: השיח הבינלאומי על קידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אלא שמדובר במציאות מורכבת הרבה יותר, או במהופך – ברורה למדי. בינארית, בלשונו של החוקר מתי שטיינברג: חלוקה לשתי מדינות או הידרדרות לאפרטהייד. שטיינברג מוסיף אבחנה מעניינת, וכל כך נכונה: בעוד שהחלופה הראשונה מחייבת הסכמה והצהרה רשמית, חלופת האפרטהייד אינה זקוקה לכך, והיא תצמח כברירת מחדל של הנסיבות במקרה שחלופת ההסכם לא תתקיים.

יהא מי שיטען שמצבה האסטרטגי הנוח של ישראל בשנים האחרונות מעניק לה מרחב תמרון רחב יותר, ומחזק את מעמדה מול הצד הפלסטיני. התפוגגותה של המתכונת הכלל-ערבית של הסכסוך, כהגדרתו של דן שיפטן, והסכמי אברהם, ששינו לבלי הכר את מעמדה של ישראל במפרץ ובאזור בכלל, אכן ממחישים זאת היטב.

העניין הוא, ובכך שוגים המשתבחים בהישגים הללו, הנכונים לכשעצמם, שכל זה לא מעלים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני או ממסמס אותו, שהרי מדובר בסכסוך בין שתי זהויות הכלואות יחדיו בטריטוריה שבין הים לנהר. יתר על כן, הזהות שנמצאת בסכנה גדולה יותר היא זו היהודית.

דווקא על רקע זה, קולות עדכניים וטרנדיים הקוראים ל"צמצום הסכסוך", מרעים את מצבה של מדינת ישראל. הם מספקים את האשליה שניתן לצמצם את נקודות החיכוך (דבר שנחוץ בכל מקרה, ובאופן מיידי), מבלי להידרש לשאלה המרכזית הנוגעת לדמותו של ההסכם, או לגורלן של שתי הזהויות.

מה ניתן וחובה לעשות? ראשית, להפנים שחלופת שתי המדינות אמנם התרחקה, אבל לא נעלמה. היעלמותה פירושה, ואין בלתה, החלטה ישראלית מודעת שתומכת בהיעלמה. אין למדינת ישראל (היהודית) הפריבילגיה לכך. אדגיש שוב: קבלתה של הטענה כי חלופה זו איננה אפשרית פירושה שהגלישה לאפרטהייד היא בלתי נמנעת. ההכרזה על מצב זה אמנם אינה אקטיבית מצידה של ישראל, אולם היא תהיה כך מצידה של הקהילה הבינלאומית, זו שבהבל פה והצבעה באו"ם העניקה את הלגיטימציה להקמתה של מדינת ישראל.

המונח אפרטהייד בישראל מעורר, באופן מיידי ומובן, תגובות חריפות והאשמות של הפחדה שאיננה במקומה. ע"ע ההתבטאות של שר החוץ יאיר לפיד אתמול (יום ב'). אולם פירושו המעשי של המונח מתבטא בשלל צעדים שכבר מתבצעים בשטח, ומתקבלים בהבנה או בהדחקה מצד מרבית הציבור הישראלי: היעדר זכויות אזרח בסיסיות לפלסטינים, אכיפה שונה ומפלה של החוק הישראלי בשטחים (דין אחד לנו ושני להם), אי-אכיפה של עבירות מצד ישראלים נגד הפלסטינים, נתיבי תנועה עוקפים אך נפרדים (מובנים אולי מבחינה ביטחונית, אולם בעייתיים מאוד בלשון המעטה מבחינה חוקית ואזרחית) ועוד.

הקושי בהבנתו ובהפנמתו של המונח "אפרטהייד" מובן. אולם חשוב לא פחות להבין שמדובר בתהליך של גלישה, מהירה או איטית, למציאות מבהילה. אם זו תונח לפתחו של הציבור הישראלי, באופן בהיר ואחראי, יש סיכוי שיתעורר וידחה בשאט נפש, גם אם במבוכה, את מה ש(לא) רואות עיניו.

אשר על כן, חייבים לפעול כדי למנוע את אובדנה של חלופת שתי המדינות. זה דורש הפנמה של משמעות חדלונה, אך לא די בכך. חובה להשיב את השיח הציבורי והפוליטי סביב התהליך המדיני (ביטוי שהפך לנאיבי ולא רלבנטי), אל מול הנהגה פלסטינית שמחויבת (עדיין) להסכמים שנחתמו עם ישראל, ולהתחייבויות שאש"ף נטל על עצמו בהקשר זה.

ההנהגה הפלסטינית נתפסת כלא-דמוקרטית, נאחזת בקרנות המזבח ועוד כהנה וכהנה ביטויים מחמיאים, אולם כך גם שלל בני השיח שלנו באזור, כולל חברינו הקרובים. שאלת המפתח היא אם הנהגה זו, הגם שנחלשה, רואה בחלופת ההסכם ובחזון של שתי מדינות בסיס משותף לשיח מדיני-אסטרטגי.

אם התשובה לכך חיובית, ולדעתי היא אכן כך, ראוי לתרום ללגיטימיות שלה, הן בשיח מדיני בדרגים הבכירים ביותר, אף אם הדרגתי, ובשיח דומה, ישראלי ופלסטיני, עם בעלת בריתנו האסטרטגית, ארה"ב. ממשל טראמפ, למרות פגמיו המרובים, סיפק את הסכמי אברהם וההכרה בירושלים; ממשל ביידן יכול לספק את חזרת השיח השפוי והמציאותי, ובנסיבות נוחות ומשופרות לישראל.

הפוסט רעיון שתי המדינות עוד כאן. רק לא אפרטהייד. הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשיתו של המשרד לשיתוף פעולה אזורי, ב-1999, הייתה בשיקולים פוליטיים, כתפקיד שמצא ראש הממשלה אהוד ברק לאיש השלום שמעון פרס, אותו לא היה מעוניין למנות לשר חוץ. ממשרדו החדש פעל פרס לקידום החזון שלו "מזרח תיכון חדש", במקביל לקיומו של תהליך שלום ישראלי-פלסטיני, בהובלת ברק.

מאז, המשרד לשיתוף פעולה אזורי נסגר (2003) ולאחר שהוקם מחדש ב-2009, עמדו בראשו – עד למחצית שנת 2021 – שרי ליכוד, שקידום פתרון שתי המדינות לא היה על סדר יומם. את עיקר מרצם הפנו שרים אלו לניסיונות, עקרים לרוב, לקדם פרויקטים עם ירדן. "המשרד שלי הוקם בחטא, הוא היה צריך להיסגר מזמן," אמר השנה ח"כ אופיר אקוניס, עם סיום כהונתו כשר לשיתוף פעולה אזורי והעברת המקל לממשלת בנט-לפיד.

מינוי עיסאווי פריג' ממרצ לשר לשיתוף פעולה אזורי בחודש יוני, היה משב רוח מרענן. לראשונה מזה שנים, מכהן במשרד לשיתוף פעולה אזורי שר שמזוהה באופן מלא עם קידום שלום ישראלי-פלסטיני ועם קידום היחסים עם מדינות ערביות ומוסלמיות. "הנושא הפלסטיני הוא המרכזי ביותר לישראל וצריך לשים עליו את מלוא הדגש", אמר פריג'. לדבריו, למרות שהמשרד אחראי מכוח החלטת ממשלה על סוגיות כלכליות מרכזיות בקשר עם הפלסטינים, שרי הליכוד שכיהנו בו לא התעניינו בכך והזניחו זאת.

ואכן, לאחר הקמת ממשלת בנט-לפיד, הודיע פריג' כי בכוונתו לבקר ברמאללה ולחדש את פעילות הוועדה הכלכלית המשותפת עם הפלסטינים (JEC), שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו ונמצאת מאז 2009 תחת סמכות משרדו. המשרד שם לו למטרה לגבש ולבצע "מהלכים להסרת חסמים וחיזוק הקשרים הכלכליים, האזרחיים, החברתיים והתרבותיים עם הרשות הפלסטינית ולהגברת האמון בין ישראל לרשות הפלסטינית". ובאופן ספציפי יותר, גם “ניהול וליווי פרויקטים בתחומי תשתית, סביבה, תיירות, כלכלה וסחר, תרבות, חינוך וספורט; ייזום וקידום תוכניות להשקעה; ואיתור והסרת חסמי מעבר סחורות ואנשים, ובתחום התשתיות”.

הימנעות משרד החוץ מעיסוק משמעותי ביחסים עם הרשות הפלסטינית, הותיר למשרד לשיתוף פעולה אזורי כר נרחב לפעולה. פועלו של פריג' בחצי השנה הראשונה לכהונתו התמקד בהיבטים כלכליים הקשורים לרשות וליחסי ישראל עמה. זהו תחום אותו הובילו בעבר שרי האוצר והכלכלה, ושבו ממלאים תפקיד מרכזי משרד הביטחון ומתאם הפעולות בשטחים. פעילות המשרד בתחום זה כללה עשייה פנים-ישראלית, מהלכים בזירה הבינלאומית וצעדים בילטראליים עם הרשות. ואולם, בעוד למשרד יש סדר יום מגובש בתחום הכלכלי, קידום שלום מחייב עשייה מוגברת גם בתחומים הפוליטי-ציבורי, המדיני והאזרחי, בהם פעילות המשרד מוגבלת.

בתחום הפוליטי-ציבורי, צריך השר פריג' להוסיף ולהשמיע קול ממשלתי מובהק בעד פתרון שתי המדינות ובדבר הצורך הדחוף להתקדם בכיוון זה. ראוי שיבקש מוועדת החוץ והביטחון (ומוועדת המשנה לנושאי חוץ והסברה) לקיים דיונים תקופתיים קבועים על הנושא הישראלי-פלסטיני – למשל, על המצב ברצועת עזה, המשבר הכלכלי ברשות, עידוד אינטראקציה חיובית בין החברות, חלופות מדיניות לקידום שלום, התייחסות למעורבות בינלאומית ועמדת ישראל ביחס לתמריצים לשלום (דוגמת יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לשותפות מועדפת מיוחדת).

נוסף על כך, המשרד יכול להשיק ולרכז פורום שרים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, להוביל עבודת מטה לקראת חידוש עתידי של תהליך השלום, לעקוב אחר מהלכים בשטח והשפעתם – לטובה או לרעה – על סיכויי השלום, ולהקים פורום מומחים שיגבש המלצות לרתימת הסכמי הנורמליזציה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני (פורום האקלים שהקים הנשיא הרצוג יכול להיות דוגמה לכך).

בתחום המדיני, חשוב שהמשרד לשיתוף פעולה אזורי ירחיב את מסגרת המפגשים בין שרים ישראלים ופלסטינים. באופן ספציפי, יש לעודד את שר החוץ ואת אנשי משרדו לפתח קשרים עם בני שיח פלסטינים, וכן את שרי הכלכלה והאוצר. פריג' וצוותו יכולים ליזום ולסייע בכך. לאחר פגישות ראשונות בין שרים, יש להבטיח את רציפות הקשר, לזהות מטרות קונקרטיות להשגה, לחבר בין מנכ"לי המשרדים ודרגי העבודה, ולהבטיח תיאום בין משרדי הממשלה שפועלים עם הפלסטינים.

מומלץ שהמשרד ימנה שליח מיוחד לקשר המדיני עם הרשות הפלסטינית, למשל בדרג שגריר שיושאל ממשרד החוץ. זאת, כדי למלא את הוואקום שנוצר מהיעדר קשר מדיני רשמי בין משרדי החוץ בירושלים וברמאללה. המשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול גם ליזום מהלך משותף עם משרד התפוצות, ליצירת שותפות עם יהודים בעולם שפועלים לקדם שלום וקשרים עם האזור. בעשור האחרון, יהודים אלו הותקפו על ידי גורמי ימין, וכיום יש להושיט להם יד ולראות בהם שותפים לדרך לשלום.

ברמה האזורית, המשרד צריך לחבר בין הקשר עם מדינות ערב לקידום שלום עם הפלסטינים. השר פריג' צריך להעלות את הנושא הפלסטיני ואת חשיבותו בפגישותיו עם נציגי מדינות ערב, לפעול לצירוף הפלסטינים לשיתוף הפעולה הישראלי-ירדני-אמירותי בתחומי המים והחשמל, ולהיפגש דרך קבע עם השליחים הבינלאומיים שעוסקים בנושא הישראלי-פלסטיני. בפגישותיו המדיניות, על פריג' לעודד ממשלות נוספות ללכת בדרכה של ארה"ב ולהגביר את התמיכה הכספית בארגוני שלום.

כמו כן, על המשרד לקדם את מימוש הפוטנציאל של מסגרות אזוריות בהן משתתפות ישראל והרשות הפלסטינית – דוגמת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, האיחוד למען הים התיכון (שם ניתן לשדרג את הייצוג הישראלי והפלסטיני לדרג סגני מזכ"ל), מוסדות האו"ם, ופורומים של דיפלומטיה פרלמנטרית. הארגונים הבינלאומיים משמשים לעתים כזירת התגוששות בין הנציגים הישראלים והפלסטינים, ויש להפוך אותם למרחב לקידום שיתוף פעולה.

בתחום האזרחי, המשרד לשיתוף פעולה אזורי צריך לסייע ולתמוך בארגוני חברה אזרחית שפועלים לקידום שלום. תחת ממשלות נתניהו נעשתה דה-לגיטימציה לארגונים אלו ונעשו ניסיונות להגביל את חופש פועלם. השר פריג' צריך להוביל גישה הפוכה ולשמש משענת לחברה האזרחית – להסיר חסמים, לתמוך בארגונים, לסייע ליזמים, להקל על עשייה משותפת, לעודד שיתופי פעולה מקצועיים, להדהד פרויקטים מוצלחים וארגונים משפיעים, ולייצר מסגרת שיח עם ארגוני שלום. מודל דומה נקט בזמנו שליח האו"ם מלאדנוב בהתייחסותו לארגוני שלום ישראלים ופלסטינים, וניתן ללמוד מכך.

הדבר יכול גם לקבל ביטוי בהתנהלות הפנים-משרדית – בהענקת עדיפות (או ניקוד נוסף) במכרזים שמפרסם המשרד להצעות שכוללות משתתפים פלסטינים, בהשקת אפשרויות למימון קטן היקף ונטול ביורוקרטיה לארגוני שלום עבור פעולות ספציפיות, ובעידוד המעורבות של אזרחי ישראל הערבים בקידום שלום. זאת ועוד, המשרד יכול לסייע לוועדים האולימפיים של ישראל והרשות הפלסטינית לסיים את ההדרה של ישראלים ופלסטינים ממשחקי הים התיכון – "האולימפיאדה של האזור" – ולקדם אירוע משותף לדוכנים של ישראל והרשות הפלסטינית בתערוכת אקספו בדובאי.

לסיכום, למרות המגבלות המבניות בהן פועל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, יש למשרד כיום הזדמנות להפוך לגורם שמשפיע לחיוב על יחסי ישראל והרשות הפלסטינית ושתורם לקידום שלום. באורח נדיר, בראשות המשרד עומד שר המחויב לפתרון שתי המדינות, שמזהה צורך דחוף בקידום העניין, שקשוב לצרכי הצד הפלסטיני, שמגיע מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל, ושמוקף באנשי צוות שמכירים היטב את ארגוני השלום הישראלים.

מעבר לכך, פריג' מכהן בתקופה ייחודית, בה הנסיבות הפוליטיות, האזוריות והבינלאומיות מאפשרות לקדם יוזמות חדשות ומשמעותיות עם הפלסטינים, ולא רק בתחום הכלכלי. זאת המשימה שעל משרדו לקחת ב-2022, תוך הקפדה שהיוזמות השונות תעשנה בהקשר של קידום שלום ואופק מדיני, ולא תשמשנה עלה תאנה להרחבת התנחלויות וסיפוח זוחל מצד חברי ממשלה אחרים. בעבר, גורמים בחברה האזרחית ניהלו קמפיין להקמת "משרד לענייני שלום" בממשלת ישראל. לשר פריג' יש כיום הזדמנות ליישם זאת הלכה למעשה, גם אם באופן חלקי, במשרדו שלו.

**המאמר פורסם בהארץ, 22 בדצמבר 2021

הפוסט במשרד לשיתוף פעולה אזורי נוצרה הזדמנות נדירה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשיתו של המשרד לשיתוף פעולה אזורי, ב-1999, היתה משיקולים פוליטיים, כתפקיד שמצא ראש הממשלה דאז אהוד ברק לאיש השלום שמעון פרס, אותו לא היה ברק מעוניין למנות כשר חוץ. פרס פעל אז ממשרדו החדש לקדם את חזון המזרח התיכון החדש שלו ולרקום קשרים עם מדינות האזור, וזאת במקביל לקיומו של תהליך שלום ישראלי-פלסטיני, בהובלת ראש הממשלה.

מאז, המשרד לשיתוף פעולה אזורי נסגר (2003), ולאחר שהוקם מחדש בשנת 2009, מתוקף החלטת ממשלה, עמדו בראשו – עד למחצית שנת 2021 – שרי ליכוד, שקידום פתרון שתי-המדינות לא היה על סדר יומם. את עיקר מרצם הפנו שרים אלו לניסיונות, עקרים לרוב, לקדם פרויקטים עם ירדן. "המשרד שלי הוקם בחטא, הוא היה צריך להיסגר מזמן," אמר ב-2021 אופיר אקוניס, עם סיום כהונתו כשר לשיתוף פעולה אזורי.

מינויו של עיסאווי פריג' ממרצ לשר לשיתוף פעולה אזורי ביוני 2021 היה משב רוח מרענן. לראשונה מזה שנים, מכהן במשרד שר שמזוהה באופן מלא עם קידום שלום ישראלי-פלסטיני ועם קידום היחסים עם מדינות ערביות ומוסלמיות. "הנושא הפלסטיני הוא המרכזי ביותר לישראל וצריך לשים עליו את מלוא הדגש", קבע פריג' זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. לדבריו, למרות שהמשרד אחראי מכוח החלטת ממשלה מ-2009 על סוגיות כלכליות מרכזיות בקשר עם הפלסטינים, שרי הליכוד שכיהנו בו לפניו לא התעניינו בכך והזניחו זאת.

ואכן, פריג' הודיע לאחר כינון הממשלה כי בכוונתו לבקר ברמאללה ולחדש את פעילות הוועדה הכלכלית המשותפת עם הפלסטינים (JEC), שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו ושנמצאת מאז שנת 2009 תחת סמכות משרדו. המשרד שם לו למטרה לגבש ולבצע "מהלכים להסרת חסמים וחיזוק הקשרים הכלכליים, האזרחיים, החברתיים והתרבותיים עם הרשות הפלסטינית ולהגברת האמון בין ישראל לרשות הפלסטינית." ובאופן ספציפי יותר, הגדיר המשרד את ייעודו באופן שכלל גם ניהול וליווי פרויקטים בתחומי תשתית, סביבה, תיירות, כלכלה וסחר, תרבות, חינוך וספורט; ייזום וקידום תוכניות להשקעה; ואיתור והסרת חסמי מעבר סחורות ואנשים, ובתחום התשתיות.

הימנעות משרד החוץ מעיסוק משמעותי ביחסים עם הרשות הפלסטינית, הותיר למשרד לשיתוף פעולה אזורי כר נרחב לפעולה, באופן שזכה לאור ירוק מראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד, אם כי יצר מתיחות מסוימת עם שר הביטחון בני גנץ. פועלו של פריג' בחצי השנה הראשונה לכהונתו התמקד בהיבטים כלכליים הקשורים לרשות הפלסטינית וליחסי ישראל עמה. זהו תחום אותו הובילו בעבר שרי האוצר והכלכלה, ושבו ממלאים תפקיד מרכזי גם היום משרד הביטחון ומתאם הפעולות בשטחים. פעילות המשרד בתחום זה כללה עשייה פנים-ישראלית, מהלכים בזירה הבינלאומית, וצעדים בילטראליים עם הרשות הפלסטינית.

העשייה הפנים-ישראלית כללה ניסיונות להעלאת מודעות ציבורית ופוליטית בישראל למשבר הכלכלי החמור ברשות הפלסטינית, ולצורך של ישראל לפעול למען שינוי המצב, גם כדי למנוע זליגת השלכות שליליות לתחומה. פריג' העלה את הנושא גם מול גנץ – לקראת נסיעתו של שר הביטחון לרמאללה לפגישה עם אבו מאזן, קידם הלוואות ישראליות לרשות הפלסטינית שיוחזרו מכספי הסילוקין שישראל גובה עבור הרשות, התבטא בדבר ההכרח שבחיזוק הרשות אל מול סכנת קריסתה, והכריז על כוונה לעודד את לשכות המסחר להמריץ את הפעילות הכלכלית עם הפלסטינים וירדן.

בזירה הבינלאומית, יצג פריג' את ממשלת ישראל בוועידת המדינות התורמות שהתכנסה באוסלו בנובמבר 2021, ושם עודד את המדינות המשתתפות לתמוך כספית ברשות הפלסטינית. פריג' גם קרא למשקיעים זרים לבצע השקעות בכלכלה הפלסטינית, בשיתוף פעולה עם ישראל, וקיים פגישות עם גורמים בינלאומיים על סוגיות כלכליות.

המהלכים הבילטראליים עם הרשות הפלסטינית שנקט המשרד בתחום הכלכלי – לרוב בשיתוף גורמים נוספים בממשלה – כללו הכנות לחידוש הוועדה הכלכלית המשותפת ולמימוש פרוטוקול פריז (הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו), סידור 500 אישורי עבודה לפלסטינים בחברות הייטק ישראליות, הגדלת מכסת האשרות לעובדי בנייה פלסטינים בישראל, ניסיונות להקל על מעבר אנשים וסחורות במעברי הגבול היבשתיים, ותמיכה בהקמת אזורי תעשייה בשטח הרשות.

עם כניסתו לתפקיד, קבע השר פריג' ש"צריך לעשות כל מה שניתן – בממשלה, ברמה האזרחית וברמה ההסברתית – כדי להביא לחידוש המשא ומתן ולקידום פתרון שתי-המדינות." בתחום הכלכלי, נראה, אם כן, שהמשרד לשיתוף פעולה אזורי אכן מנסה לקדם שיפור ביחסים עם הפלסטינים. אמנם, בחצי שנה של כהונה קשה לייצר היקף גדול של הישגים, אולם נראה כי למשרד יש סדר יום מגובש בתחום זה, ושהדבר יוכל לתת את אותותיו במהלך שנת 2022.

ואולם, קידום שלום מחייב את המשרד ואת העומד בראשו ליותר מכך, ובייחוד מחייב עשייה מוגברת בתחומים הפוליטי-ציבורי, המדיני והאזרחי, כולל חיבור בין תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב לנושא הישראלי-פלסטיני. בתחומים אלה, פעילות המשרד עודנה מוגבלת והיא התמקדה ב-2021 בחידוש הקשר בין שרים (ובהם פריג', הורוביץ, זנדברג, בר לב וגנץ) ובכירי הרשות הפלסטינית, קיום פגישות עם דיפלומטים זרים ושליחים מיוחדים, ופרסום קולות קוראים למימון פעילות של רשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית – גם עם מדינות שכנות וגם עם הרשות הפלסטינית. בשנת 2022, יהיה צורך במיצוי מהלכים אלה ובהוספת אפיקי פעולה חדשים.

בתחום הפוליטי-ציבורי, צריך פריג' להוסיף ולהשמיע קול מובהק – בתוך הממשלה ובהתבטאויות בתקשורת – בעד פתרון שתי-המדינות ובדבר הצורך הדחוף להתקדם בכיוון זה. ראוי שהשר יבקש מוועדת החוץ והביטחון (ומוועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה) לקיים דיונים תקופתיים קבועים על היבטים מרכזיים בנושא הישראלי-פלסטיני – למשל, על המצב בעזה, המשבר הכלכלי ברשות הפלסטינית, דרכים לעודד אינטראקציה חיובית בין החברות, חלופות מדיניות לקידום שלום, התייחסות למעורבות בינלאומית כולל עמדת ישראל ביחס לתמריצים לשלום (דוגמת יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת). בנוסף, המשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול להשיק ולרכז פורום שרים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, להוביל עבודת מטה שתכין את הקרקע לחידוש עתידי של תהליך השלום, לעקוב דרך קבע אחר מהלכים בשטח והשפעתם – לטובה או לרעה – על סיכויי השלום, ולהקים פורום מומחים שיגבש המלצות לרתימת הסכמי הנורמליזציה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני (פורום האקלים שהקים הנשיא הרצוג, יכול להיות דוגמה לכך).

בתחום המדיני, חשוב שהמשרד לשיתוף פעולה אזורי ימשיך וירחיב את מסגרת המפגשים בין שרים בממשלת ישראל למקביליהם הפלסטינים. באופן ספציפי, יש לעודד את שר החוץ ואת אנשי משרדו לפתח קשרים עם בני שיח פלסטינים, וכן את שרי הכלכלה והאוצר. פריג' וצוותו יכולים למלא תפקיד יוזם ומסייע בכך. לאחר פגישות ראשונות בין שרים, יש להבטיח את רציפות הקשר, לזהות מטרות ויעדים קונקרטיים להשגה, לחבר בין מנכ"לי המשרדים ודרגי העבודה בשני הצדדים, ולהבטיח תיאום בין משרדי הממשלה שפועלים עם הפלסטינים. מומלץ שהמשרד ימנה שליח מיוחד לקשר המדיני עם הרשות הפלסטינית, למשל בדרג שגריר שיושאל ממשרד החוץ. זאת, כדי למלא את הוואקום שנוצר מהיעדר קשר מדיני רשמי בין משרדי החוץ של ישראל והרשות הפלסטינית. המשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול גם ליזום מהלך משותף עם משרד התפוצות, שיחזק את השותפות עם יהודים בעולם שפועלים לקדם שלום ישראלי-פלסטיני וקשרים עם מדינות האזור. בעשור האחרון, יהודים אלו הותקפו על ידי ממשלת הימין, וכיום יש להושיט להם יד ולראות בהם שותפים לדרך לשלום.

ברמה האזורית, המשרד לשיתוף פעולה אזורי צריך לייצר ממשקים בין הקשר עם מדינות ערב לקידום שלום עם הפלסטינים. כך, למשל, פריג' צריך להעלות את הנושא הפלסטיני ואת חשיבותו בפגישותיו עם נציגי מדינות ערב, לפעול לצירוף הפלסטינים לשיתוף הפעולה הישראלי-ירדני-אמירתי בתחום המים והחשמל, ולהיפגש דרך קבע עם השליחים הבינלאומיים המיוחדים שעוסקים בנושא הישראלי-פלסטיני. בפגישותיו המדיניות, טוב יעשה פריג' אם יעודד ממשלות נוספות ללכת בדרכה של ארה"ב ולהגביר את התמיכה הכספית שלהם בארגוני שלום ישראלים ופלסטינים. בנוסף, המשרד צריך לקדם את מימוש הפוטנציאל של מסגרות אזוריות בהן משתתפות  ישראל והרשות הפלסטינית – דוגמת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, האיחוד למען הים התיכון (שם ניתן לבצע שדרוג של הייצוג הישראלי והפלסטיני לדרג סגן מזכ"ל), מוסדות האו"ם, ופורומים של דיפלומטיה פרלמנטרית. הארגונים הבינלאומיים משמשים לעתים כזירת התגוששות בין הנציגים הישראלים והפלסטינים, ויש להפוך אותם למרחב לקידום שיתוף פעולה.

בתחום האזרחי, צריך המשרד לשיתוף פעולה אזורי לשמש מקור סיוע ותמיכה לארגוני חברה אזרחית שפועלים לקידום שלום. תחת ממשלות נתניהו, נעשתה דה-לגיטימציה לארגונים מסוג זה ונעשו ניסיונות להגביל את חופש פועלם. פריג' צריך להוביל את הגישה ההפוכה ולשמש משענת לחברה האזרחית – להסיר חסמים, לתמוך בארגונים, לסייע ליזמים, לקדם מהלכים שיקלו על עשייה משותפת, לעודד שיתופי פעולה מקצועיים, להדהד בציבור פרויקטים מוצלחים וארגונים משפיעים, ולייצר מסגרת שיח עם ארגוני שלום. מודל דומה נקט בזמנו שליח האו"ם מלאדנוב בהתייחסותו לארגוני שלום ישראלים ופלסטינים, וניתן ללמוד מכך. הדבר יכול גם לקבל ביטוי בהתנהלות הפנים-משרדית – למשל, בהענקת עדיפות (או ניקוד נוסף) במכרזים שמפרסם המשרד להצעות שכוללות משתתפים פלסטינים, בהשקת אפשרויות למימון קטן-היקף ונטול-בירוקרטיה לארגוני שלום עבור פעולות ספציפיות שהם זקוקים לסיוע בהוצאתן לפועל, ובעידוד המעורבות של אזרחי ישראל הערבים בקידום שלום. בנוסף, המשרד יכול לקחת על עצמו משימות נקודתיות דוגמת סיוע לוועדים האולימפיים של ישראל והרשות הפלסטינית במאמציהן לסיים את ההדרה של ישראלים ופלסטינים ממשחקי הים התיכון – ה"אולימפיאדה של האזור", וקידום אירוע משותף – בתחילת 2022 – בין הדוכנים של ישראל והרשות הפלסטינית בתערוכת אקספו בדובאי.

לסיכום, למרות המגבלות המבניות בהן פועל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, יש למשרד כיום הזדמנות יוצאת דופן להפוך לגורם שמשפיע לחיוב על יחסי ישראל והרשות הפלסטינית ושתורם לקידום שלום. בראשות המשרד עומד – באורח נדיר – שר שמחויב לפתרון שתי-המדינות, שמזהה צורך דחוף בקידום העניין, שקשוב לצרכי הצד הפלסטיני, שמגיע מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל, ושמוקף באנשי צוות שמכירים היטב את ארגוני השלום הישראלים. מעבר לכך, פריג' מכהן בתקופה ייחודית בה הנסיבות הפוליטיות, האזוריות והבינלאומיות מאפשרות לקדם מגוון יוזמות חדשות ומשמעותיות עם הפלסטינים. לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחומים הפוליטי-ציבורי, המדיני והאזרחי. זאת המשימה שעל המשרד לקחת על עצמו בשנת 2022, כמובן תוך הקפדה שהיוזמות השונות תעשנה בהקשר של קידום שלום ואופק מדיני, ולא תשמשנה עלה תאנה שיכסה מהלכי הרחבת התנחלויות וסיפוח זוחל מצד חברי הממשלה שמתנגדים לפתרון שתי-המדינות. בעבר, גורמים בחברה האזרחית ניהלו קמפיין להקמתו של "משרד לענייני שלום" בממשלת ישראל. לשר פריג' יש כיום הזדמנות ליישם זאת הלכה למעשה, גם אם באופן חלקי, במשרדו שלו.

הפוסט כיצד יכול המשרד לשיתוף פעולה אזורי לתרום לקידום שלום ישראלי-פלסטיני? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם אם ביקור בנט באמירויות לא עסק כולו בנושא האיראני, ברור שבישראל מסתכלים על השותפה הבכירה ל"הסכמי אברהם" דרך הפריזמה הזו, מבלי להתעכב על כך שטיב היחסים בין אבו-דאבי לטהראן שונה בתכלית מיחסי העוינות הגלויים שסוררים בין ירושלים לטהראן. מי ששמע בשנה שעבר את אנואר גרגאש, שר במשרד החוץ האמירותי, מסביר להעולם שעבור ארצו "איראן היא קודם כל שכנה", לא צריך להיות מופתע מביקורו של היועץ לביטחון לאומי של האמירויות באיראן.

נכון שהטילים האיראניים עלולים להגיע לאבו-דאבי בפרק זמן קצר יותר מאשר לתל-אביב, ונכון גם שבאבו-דאבי היו מעדיפים שכנה שקטה ופייסנית יותר ממזרח, אבל גם במצב הנוכחי – איחוד האמירויות מצליחה לגזור קופון לא קטן מיחסיה עם טהראן ובשנה שעברה הובילה בהיקף הייצוא הזר לאיראן ועקפה את טורקיה ועיראק. נוסף על כך, אבו-דאבי רוצה להיות מתווכת אזורית וכוח שמניע באזורנו תהליכים גיאו-פוליטיים מורכבים שאמורים כמובן לשרת אותה בראש ובראשונה.

יחד עם זאת, בנושאים אחרים, ובראשם הסוגייה הפלסטינית, יש לאיחוד האמירויות כלים חשובים שיכולים לסייע לקדם את השלום. לפני מספר שנים הכריז בנימין נתניהו שהעולם הערבי "הפסיק להתעניין בפלסטינים" ומאז דאג להסביר בכל פעם מדוע הפלסטינים אינם חשובים ואי-לכך לא צריכים להיות במרכז האג'נדה המזרח תיכונית. הוא צדק בכך שהעולם הערבי מתמודד כיום עם אתגרים קשים במיוחד – משבר כלכלי חריף, מלחמות אזרחים מתמשכות, אבטלה, קורונה, איסלאם רדיקלי ועוד – ובכך שהסוגייה הפלסטינית איבדה מקרנה, אך מבחינת ישראל, הסכסוך לא מאבד מהרלוונטיות שלו כי הוא משפיע באופן דרמטי על החיים בה. ניתן לומר כך – בעוד שהעולם הערבי (לפחות ברמה של האליטות המדיניות-ביטחוניות) מאבד עניין בנושא הפלסטיני, עבור ישראל הוא ממשיך להיות מרכזי, ובניגוד הזה טמונה בעיה גדולה מאוד.

הסכסוך בין אבו-דאבי לרמאללה, ההתנגדות העזה של הפלסטינים להסכמי אברהם והחשש של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) מכך שהאמירותים ינסו להמליך אחריו את שנוא נפשו, מוחמד דחלאן – כל הגורמים הללו מונעים כרגע את חידוש שיתוף פעולה בין איחוד האמירויות לרשות הפלסטינית. על עזה אין בכלל מה לדבר – האמירותים לא מעוניינים בקשר עם חמאס, אחד מענפיה של תנועת "האחים המוסלמים". הם תומכים בעמדה הפלסטינית וגם אומרים זאת מעל כל אפשרית, אך אין להם שום עניין להתערב בפיוס בין פתח לחמאס או בין הרשות לישראל. דווקא בגלל הקרע המשמעותי הזה, ישראל חייבת להדגיש את חומרת המצב ברשות ולנסות ולקדם פיוס בין רמאללה לאבו-דאבי. מטרתה היא ייצוב המערכת הפלסטינית ומניעת פיצוץ אפשרי.

בחצי שנה האחרונה ראינו כיצד הסכמי אברהם מגויסים על-ידי ממשלת בנט-לפיד כדי ליצור דינמיקה חיובית ביחסים עם מצרים ולשקם את היחסים עם ירדן. מדובר למעשה במעין הרחבה של הסכמי אברהם, כך שיטיבו גם עם השותפות הוותיקות לשלום עם ישראל. בקהיר ובעמאן ראו את היתרונות שטמונים ביחסים המתגבשים בין ישראל למדינות המפרץ, ותוך זמן קצר מאוד נרתמו להרים את שיתוף הפעולה עם ישראל לרמות חדשות בתחומי המים, החשמל, ייצוא סחורות ועוד. גם הרשות הפלסטינית יכולה ליהנות מהפירות הללו ולהצטרף למעגל שיתופי הפעולה. בחירתו של בנט לאמץ את אסטרטגיה של צמצום הסכסוך, מאפשרת לרקום שיתופי פעולה בין ישראל לאיחוד האמירויות ולרשות הפלסטינית. טועה מי שחושב שאימוץ האסטרטגיה הזו והניסיון למנוע קריסה של הרשות בהיעדר פתרון מדיני שווה ערך ל"ניהול הסכסוך" של נתניהו. רבים בממשלת בנט-לפיד מבינים שאין מנוס מקידום פתרון מדיני וחזרה לשולחן המשא ומתן, אך גם יודעים שבגלל ההרכב הייחודי של הממשלה התנאים אינם בשלים לכך כרגע.

הרשות חווה משבר כלכלי חסר תקדים ואין (וגם כנראה לא תהיה) כל היתכנות לפיוס בין פתח לחמאס. מה שנותר כרגע לרמאללה הוא להציל את מה שיש ולמנוע מחמאס להתחזק. ישראל מבינה זאת באופן בהיר וחד, כיוון שהיא חווה את ההידרדרות הביטחונית והכלכלית שמתרחשת כרגע בשטחים ויודעת בדיוק מה יקרה אם המצב לא ישתפר. פיצוץ נוסף בעזה, בגדה או בירושלים יקרין באופן מיידי גם על היחסים עם מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין וגם סעודיה, ויהפוך את המשך נרמול היחסים למשימה קשה יותר.

ישראל חייבת להיעזר בשותפות החדשות והוותיקות שלה למעגל השלום במזרח התיכון גם על מנת לייצב את המצב ברשות. היא לא בהכרח צריכה להוביל את המהלך הזה: ירדן או מצרים יכולות לתווך בצורה טובה יותר בין רמאללה לאבו-דאבי, וגם לקדם בשקט פרויקטים משותפים שיטיבו עם הגדה. כרגע, יש לומר, ההתעניינות בתסריט הזה נמוכה יחסית. באמירויות מעדיפים למצות את היתרונות הכלכליים והעסקיים של הנורמליזציה עם ישראל ונוטרים טינה לפלסטינים, אותם רבים מהם מכנים "כפויי טובה". מבחינת הציבור הפלסטיני והנהגתו, הסכמי אברהם היו בבחינת בגידה והמעבר שלהם לקבלה של ההסכמים הללו, או לפחות לעמדה של "להסכים על לא להסכים" – לא יהיה קל.

יחד עם זאת, במצב הנוכחי לצדדים אין הרבה אלטרנטיבות. הרשות הפלסטינית נאבקת על הישרדותה, ישראל חוששת מהתלקחות בשטחים, וביתר שאת בירושלים, וכעת נותר רק לשכנע את ה"כלה" – מדיניות המפרץ, מרוקו, ירדן ומצרים – להצטרף לחתונה ולרקוד עם אבו-מאזן. אחרת, מי שיספקו את התמיכה האזורית הנחוצה לפלסטינים הם גורמים אחרים – קטאר, טורקיה, וכן, גם איראן.

יהיו עוד פגישות רבות עם האמירותים וככל הנראה גם עם הסעודים (בשקט והרחק מעיני המצלמות). כדאי מאוד שבמקביל לנושא האיראני, גם הנושא הפלסטיני יעלה בהן. כישלון ברתימת מדינות ערב לסוגייה הפלסטינית, עלול להביא להשלכות קשות ולהשפיע לרעה על התהוותה של מציאות אחרת, טובה יותר, במזרח תיכון. עד לא מזמן, ישראל נאבקה כדי לנתק בין הסוגייה הפלסטינית ליחסיה עם מדינות ערב, כעת, האינטרס שלה הוא להיאבק על מעורבות מדינות ערב בסוגיה הפלסטינית.

**המאמר פורסם בהארץ, 15 בדצמבר 2021

הפוסט אל הטיסות לאבו-דאבי אסור לשכוח את המזוודה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש שב"כ לשעבר, נדב ארגמן, התייחס למצב זה בדברים שנשא לרגל פרישתו. הוא טען שהיעדר השיח עם הרשות הפלסטינית תרם להחלשתה, בעוד שחמאס התחזק, וקרא להגביר את שיתופי הפעולה עם הרשות. גם גורמים מובילים בממשלה החדשה קראו לשנות כיוון: שר הביטחון גנץ אמר כי "ככל שהרשות הפלסטינית תהיה חזקה יותר, חמאס יהיה חלש יותר". גם שר החוץ לפיד קרא לפעול לחיזוק הרשות והצהיר שישראל "לא תחלק פרסים לארגון טרור רדיקלי ותחליש את הרשות שעובדת מולנו באופן סדיר".

הצהרות אלו מתחברות לקולות של גורמים בינלאומיים שונים, ובראשם ארה"ב, שמזהירים מפני מצבה הקשה של הרשות. סגן עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני ישראל והפלסטינים, האדי עמר, דימה את המצב של הרשות ל"יער יבש שמחכה לעלות באש". משרדו של שליח האו"ם למזרח התיכון הזהיר בדו"ח מיוחד מהמשבר הכלכלי והפיסקלי ברשות וקרא לתגובה בינלאומית מתואמת. הגרעון התקציבי של הרשות צפוי לעמוד על 1.36 מיליארד דולר בסוף 2021. בשבוע שעבר התכנסה ועידת המדינות התורמות, ובה דנו המשתתפים בדרכים להתמודדות עם משבר זה.

מאז הקמת ממשלת בנט-לפיד אנו עדים לסימנים ראשוניים של שינוי מגמה ביחסים עם רמאללה, אך אלו טרם התגבשו לכלל מדיניות ברורה. מדיניות הממשלה מצטיירת כמבולבלת וכוללת סתירות פנימיות ומשיכות לכיוונים שונים. מחד, גנץ נפגש עם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן), שרי הבריאות והגנת הסביבה נפגשו עם עמיתיהם הפלסטינים, ובמקביל הוסכם על צעדים בוני אמון ובהם הוספת 15 אלף היתרי עבודה בישראל לעובדים פלסטינים והסדרת מעמדם של 4,000 תושבים פלסטינים ללא רישום במרשם הפלסטיני. יחד עם זאת, במקביל למחוות, נעשים בשטח מהלכים בכיוון הפוך, כמו מתן אישורי בנייה בהתנחלויות וקידום תוכנית E1 בין ירושלים למעלה אדומים. כך גם ברמה ההצהרתית – בעוד שמצד אחד נשמעות הצהרות על שיתוף פעולה ותמיכה בפתרון שתי המדינות, הממשלה מספקת גם הצהרות אחרות: ראש הממשלה בנט הבהיר שלא יהיה תהליך מדיני ושרת הפנים שקד הודיעה שלא תקום מדינה פלסטינית.

לאחרונה פרסם מכון מיתווים תוכנית מדיניות חוץ לממשלת ישראל וחלק מרכזי בה יוחד למאמץ לחיזוק אסטרטגי של הרשות הפלסטינית בכמה נדבכים מרכזיים. ראשית, לאחר שנים של נתק מדיני, הומלץ לממשלה לפעול להרחבה והעמקה של הקשרים עם הרשות ברמות השונות. יש מקום להמשיך לחזק ולמסד קשרים בין משרדיים, ובכלל זה בין שרים, מנכ"לים והפקידות המקצועית, ויש לשלב בתהליך משרדי ממשלה שונים (בהם גם משרד החוץ) ולגבש קו תקשורת ישיר בין ההנהגות הפוליטיות. חשוב שמהלכים אלו לא ימוצו במפגשים חד-פעמיים, אלא ביצירת מסגרת עבודה שתפעל לאורך זמן. למשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול להיות תפקיד חשוב בגיבוש וליווי התהליך.

שנית, על ישראל לקדם מסגרת מקיפה של צעדים שיביאו לשינוי משמעותי במצב הרשות ובמערכת היחסים בין הצדדים. צעדים אלו צריכים להתייחס לכלכלה, חברה, אנרגיה, בריאות ותיירות, ובכלל זה יכולים לכלול: תיקונים בפרוטוקול פריז (1994) במטרה לשפר את יכולת הייצוא והייבוא של הרשות; צעדים לחיזוק המגזר הפרטי הפלסטיני; בניית משק אנרגיה פלסטיני עצמאי; קידום תוכניות בנייה ופרויקטים כלכליים בשטחי C; סיוע למערכת הבריאות הפלסטינית על רקע משבר הקורונה; ושיתופי פעולה בתחומים של תיירות וסביבה. כמו כן, יש לדון במהלכים לטווח ארוך יותר, ובהם העברת סמכויות לרשות הפלסטינית בשטחי B ו-C. חשוב שמהלכים אלו ייעשו כחלק ממהלך רחב שמביט קדימה, וכצעדים שמכינים את הקרקע לקידום מהלך מדיני עתידי, ולא כצעדים בעלי השפעה קצרת טווח. יש ללוות אותם בהצהרות ישראליות שמציעות אופק מדיני, ומדגישות את המחויבות לפתרון שתי המדינות ולפתרון מדיני.

הפוסט זמן לשינוי כיוון: איך מחזקים את הרשות הפלסטינית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, הזיכרון הציבורי של ועידת מדריד, ככל שהוא קיים, מתמקד לעתים קרובות בנאומים המתלהמים שנשאו בה דוברים ישראלים וערבים. בין נאומים אלה לבין בשורת השלום שהגיעה בהמשך העשור, לאחר עליית יצחק רבין לשלטון, שרר מרחק רב. הזיכרונות של ישראלים שהשתתפו בוועידה כוללים גם תיאורי גבורה כיצד הפריעו לנציגים הסורים לדבר על-ידי הרעשה – לא ארטילרית, אלא באמצעות נקישות של כפיות בכוסות.

ועידת מדריד אכן ראויה להיזכר, אבל גם באור שונה. יש הרבה מה ללמוד ממנה בנוגע לקידום תהליכי שלום, והלקחים רלוונטיים גם לימינו: כיצד שינויים גלובליים ואזוריים יוצרים הזדמנויות מדיניות חדשות; כיצד ממשל אמריקאי נחוש יכול לרקוח מהלך בינלאומי פורץ דרך למרות התנגדויות עזות; כיצד מנהיג ישראלי ימני וסרבן-שלום יכול להשתכנע להשתתף באירוע שמנוגד להשקפת עולמו; וכיצד מדינות ערב שאינן מכירות בישראל יכולות לגלות נכונות לנהל שיח עמה.

השנה, רלוונטי להוסיף גם את ההיבט המולטילטראלי לזיכרון הקולקטיבי של ועידת מדריד. מולטילטראליות, או רב-צדדיות, הפכה בשנים האחרונות למילת קסם בשיח המדיני הבינלאומי. משמעותה, פעולה משותפת של מספר מדינות למען השגת מטרה מסוימת. עליית השיח המולטילטראלי הייתה תחילה תגובת נגד לדונלד טראמפ ולגישתו הבדלנית כלפי העולם. צרפת וגרמניה הקימו את Alliance for Multilateralism וצירפו אליהן כ-70 מדינות (ישראל לא הייתה ביניהן) שקראו למצוא פתרונות משותפים לבעיות גלובליות. התעצמות משבר האקלים ומגפת הקורונה הטמיעו עוד יותר את ההבנה שהאתגרים בפניהם ניצבת האנושות מחייבים שותפויות בינלאומיות. לאור זאת, התרבו הקריאות לחזק את המוסדות המולטילטראליים הקיימים (ובראשם, האו"ם), ולהקים חדשים – ממשלתיים ולא-ממשלתיים כאחד.

ועידת מדריד הייתה אולי הפעם הראשונה בה נהנתה ישראל מפירות המולטילטראליות. הוועידה הובילה לפתיחת שני ערוצי שיחות – דו-צדדיות ורב-צדדיות. בשיחות הדו-צדדיות ניהלה ישראל משא ומתן עקר עם שכנותיה. פריצת הדרך האמיתית לא נעשתה בשיחות אלו, אלא בערוץ החשאי המקביל שהתקיים באוסלו. השיחות הרב-צדדיות היו מועילות הרבה יותר. כשלושה חודשים לאחר ועידת מדריד, בוועידת המשך במוסקבה, הוחלט על הקמת חמש קבוצות עבודה בתחומים בעלי עניין למדינות האזור ולקהילה הבינלאומית – סביבה, פיקוח נשק וביטחון אזורי, מים, פיתוח כלכלי ופליטים. קבוצות העבודה התכנסו עד לרצח רבין באופן קבוע ולקחו בהן חלק מדינות עמן לא היו, ועדיין אין, לישראל יחסים דיפלומטיים.

כך, עוד לפני הסכמי אוסלו, כבר היו ישראל, סעודיה, כוויית, תוניסיה, קטאר ועוד שותפות לתהליך עבודה משותף. אפילו היום – בשיאה של רוח הנורמליזציה – הדבר עדיין לא קורה. ישראל, שעל-פי רוב התנגדה למסגרות מולטילטראליות מחשש שיהפכו למסגרת של הטחת ביקורת והפעלת לחצים נגדה, גילתה לפתע את פירות העשייה הרב-לאומית – גם מבחינת היכולת לנהל יחסים לא-פורמליים עם מדינות ערב וגם מבחינת היכולת לקדם אינטרסים עם שותפים מהעולם.

התהליך המולטילטראלי לא שרד את המהמורות שעמדו בפני תהליך השלום, אם כי עד היום פועל בעומאן גוף מים אזורי שהוקם במסגרת שיחות אלו. ב-1997, בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, החליטה הליגה הערבית על הקפאת השיחות המולטילטראליות בניגוד לעמדת ארה"ב ורוסיה. גם ניסיון בינלאומי לחדש אותן בשנת 2000, עוד טרם ועידת קמפ דייוויד, לא צלח. 15 שנים לאחר כינוס הוועידה הובילו ארגוני חברה אזרחית בינלאומיים מעין מפגש שחזור שלה. 19 שנים לאחר כינוסה אמר ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד ש"נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר". בנוסף, התקיימו לאורך השנים וגם השנה (למשל, על-ידי מכון מיתווים ו-UCLA) כנסים ואירועים על אודותיה, אבל באופן כללי, ועידת מדריד והשיחות שהתנהלו בעקבותיה הלכו ונשכחו.

30 שנה לוועידת מדריד היא נקודת ציון שיכולה לשנות מגמה זאת, הואיל ונראה שהתנאים הבשילו להתנעה של מסגרת אזורית חדשה לשיחות מולטילטראליות. "הזרעים של הסכמי אברהם נזרעו בתהליך מדריד", אמר לאחרונה נשיא המדינה יצחק הרצוג בכנס מכון טרומן באוניברסיטה העברית. ואכן, היחסים בין ישראל למדינות ערב עברו כברת דרך ארוכה לאחרונה – יחסים כוננו עם מדינות נוספות, וגם מדינות שטרם נרמלו יחסים עם ישראל עשויות להיות מעוניינות לקחת חלק בקבוצות עבודה משותפות עמה. ישראל, מצדה, עושה תחת הנהגת ממשלת בנט-לפיד צעדים לאימוץ ויישום התפיסה המולטילטראלית. היא נרתעת כיום הרבה פחות ממסגרות רב-לאומיות, לעתים אף לוקחת תפקיד מוביל בהקמתן והובלתן – בתחומי דיפלומטיה, ביטחון, אנרגיה, סביבה ועוד – ומעידה על שאיפתה לשדרג את מעורבותה במסגרות וארגונים רב-לאומיים.

הזיכרון והלקחים של ועידת מדריד יכולים לסייע לממשלה החדשה בהרחבת מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל, וחיזוק תפקידה בהתמודדות עם סוגיות גלובליות. אבל, כשזוכרים את מדריד, לצד ההכרה בפירות שמניבה הגישה המולטילטראלית, חשוב גם להבין שהצלחה לאורך זמן של תהליך אזורי רחב ואמיתי, מצריכה גם הקשר של חתירה לשלום ישראלי-פלסטיני.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 10 בנובמבר 2021

הפוסט 30 שנה אחרי ועידת מדריד, המולטילטרליות שוב באופנה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הניצחון המרשים של צה”ל במלחמת ששת הימים, לאחר תקופה של חרדה קיומית בחודשים טרם המלחמה, הביא לשיא את התלהבותם של יהודי ארצות הברית ושל אמריקאים רבים ממדינת ישראל, שנתפסה כדוד שניצח את גוליית. אולם במדיניות ישראל בשנים שלאחר הניצחון נזרעו הזרעים להיפוך המתמשך בדעת הקהל של רבים ממצביעי המפלגה הדמוקרטית ושל רבים מצעירי הקהילה היהודית ביחסם לישראל. זה קרה לא רק בשל הנטייה הטבעית של פרוגרסיבים לתמוך בצד החלש והמוחלש, אלא גם בשל ההשלכות המוסריות והאסטרטגיות של הכיבוש.

הצלחת תומכי ישראל בקונגרס במשך שנים רבות הופכת גם היא לנגד עינינו לכישלון מהדהד. בשנים הראשונות מדובר היה במטרה מקודשת של ארגונים יהודיים, שרצו לתקן את חוסר המעש של ארצות הברית בזמן השואה ולהביא לתמיכה במדינה הצעירה מוקפת האויבים. אולם ככל שכוחם של הארגונים הללו התחזק, הם החלו לפעול באגרסיביות וביוהרה כדי למנוע כל ביקורת וכל חריגה מתמיכה אוטומטית בממשלות ישראל.

כל עוד ממשלות ישראל עשו מאמץ לקדם שלום ולסיים את הכיבוש, וכל עוד נקטו מדיניות דו־מפלגתית שמנעה מישראל להפוך לנושא במחלוקת – הדבר פעל היטב. אולם במשך השנים איבדו הארגונים הללו קשר עם הרוב הליברלי/פרוגרסיבי בקהילה היהודית ועם רבים ממצביעי המפלגה הדמוקרטית. מעל לכל, הם איבדו קשר עם דור צעיר של יהודים ליברלים אשר מערכת הערכים שלהם שונה מאוד מזו של הוריהם.

מובן שהתרחשו גם תהליכים בארצות הברית עצמה שאינם תלויים בנו, כמו עליית כוחם של מהגרים ושל פוליטיקת זהויות, שרואה בישראל חלק מהממסד הפריווילגי שאליו הם מתנגדים. היו גם תהליכים בקרב הקהילה היהודית, שבה הדור הצעיר אינו רואה בשואה ובנס של הקמת מדינת ישראל חוויות מעצבות כפי שראו זאת הוריהם. אולם גם כלפי התופעות שאינן קשורות רק בנו הגבנו באופן מזיק: יכולנו לנהל שיח אמיתי עם אלו שמבקרים אותנו, אבל העדפנו לכנותם אנטישמים ולנסות לפגוע במסלול ההתקדמות שלהם בפוליטיקה האמריקאית. אנחנו מנסים לקדם חקיקה שמונעת את זכותם לבטא את עמדותיהם באופן לא אלים ובכך פוגעים בערך של חופש הביטוי שהוא ערך מקודש לליברלים אמריקאים.

הימים שבהם הטקטיקות הכוחניות של תומכי ישראל עבדו – עומדים לחלוף מהעולם, וכדאי שנתעשת מהר. הממשלה החדשה בישראל מנסה לשקם את הגישה הדו־מפלגתית, כמו גם את הקשר עם יהודי ארצות הברית הליברלים, וזהו מאמץ ראוי לכל שבח, אך לא מספיק. כל עוד לא ייעשה מאמץ ישראלי כן לסיום הכיבוש וכל עוד ממשלות ישראל ימשיכו להתייחס לביקורת של הפרוגרסיבים כאל לא לגיטימית, התופעות שאנחנו עדים להן כיום יהפכו לבון טון של דור העתיד של מנהיגים ליברלים.

**המאמר פורסם במעריב, 30 בספטמבר 2021

הפוסט כיצד הצלחה מסחררת הופכת לכישלון מהדהד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפסגה בקמפ-דיוויד הייתה אמורה להיות שיאו של משא ומתן שהתקיים בין ממשל טראמפ לטליבאן החל מ-2018. המשא ומתן הזה כלל מספר סבבי שיחות בדוחא, בירת קטאר, והוביל לבסוף לחתימה על "הסכם להבאת שלום לאפגניסטאן" בפברואר 2020 בנוכחות שר החוץ מייק פומפאו וראש הלשכה המדינית של טליבאן, מולא עבד אל-גאני בראדר. בעקבות השתלטות טליבאן ונסיגת ארה"ב מאפגניסטאן ערב יום השנה ה-20 לפיגועי 11 בספטמבר, נולד מחדש הדיון סביב ההסכם של ממשל טראמפ עם טליבאן ויש כמה לקחים שניתן ללמוד ממנו.

סוגיית המגעים עם טליבאן מתחברת לדיון הער בתחום היחסים הבינלאומיים סביב הדילמה שאותה כינה פרופ' רוברט מנוקין "התמקחות עם השטן" (Bargaining with the Devil). האם נכון לדבר עם ארגוני טרור או עם "מדינות סוררות" ומתי כדאי לנסות להגיע איתם להסכמים? החוקרים בתחום חלוקים בדעתם ומציירים תמורה מורכבת. בין היתר, הם מבחינים בין משא ומתן טקטי (למשל על חילופי שבויים) למשא ומתן אסטרטגי (למשל על הסכם פוליטי ארוך טווח) ומציעים הבחנות שונות בין ארגונים שיכולים להיות פרטנר לשיחות לבין ארגונים שלא.

המתנגדים למשא ומתן שכזה טוענים שמדובר בצעד שהוא גם לא מוסרי וגם מסוכן, משום שהוא נותן לארגוני טרור לגיטימציה ועלול רק לעודד שימוש באלימות. בנוסף לכך, אי אפשר לסמוך על הבטחות של ארגונים אלו, וגם אם גורמים בהנהגתו יסכימו לפשרות – הם לא יוכלו לכפות אותן על כל הפעילים. המצדדים, מנגד, טוענים שלפעמים המציאות מחייבת דיאלוג עם ארגוני טרור ושצריך להציע להם אלטרנטיבה פוליטית כדי שיניחו את נשקם, כפי שקרה למשל עם IRA בצפון אירלנד או FARC בקולומביה. התומכים בגישה זו מדגישים שהיא נכונה במיוחד כשמדובר בארגונים הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, וחלקם גם מציינים שטרוריסט בעיני האחד הינו לוחם חירות בעיני האחר.

הדילמה לגבי הדיאלוג עם טליבאן העסיקה את ארה"ב לאורך שנות המלחמה באפגניסטאן. כבר בתקופת ממשל אובמה היו גורמים (ובהם השליח לאפגניסטאן ריצ'רד הולברוק) שטענו שלצד הפעילות הצבאית, יש צורך גם בפעילות מדינית שסופה הסכם פוליטי הכולל את טליבאן ויאפשר נסיגה אמריקאית. טראמפ האמין שארה"ב צריכה לצאת מאפגניסטאן כמעט בכל מחיר, והצהיר על כך עוד לפני בחירתו. ממשלו יזם כאמור שיחות ישירות ופומביות עם טליבאן ובהסכם שנחתם הוא התחייב לנסיגה הדרגתית במשך 14 חודשים (עד מאי 2021), שחרור 5,000 אסירי טליבאן והסרת הסנקציות על בכירי הארגון. טליבאן התחייב מצדו להימנע מהתקפות נגד כוחות ארה"ב ונאט"ו ולא לאפשר לאל-קאעדה ודאעש לפעול בשטחים שיועברו לשליטתו.

ההסכם בין ארה"ב לטליבאן לא כלל את ממשלת אפגניסטאן. טליבאן אומנם הסכים לפתוח בשיחות עם קאבול, אבל לא הייתה התנייה של הנסיגה בבניית הסדרים פוליטיים פנימיים כמו חוקה או זכויות נשים. כמו כן, ההסכם נועד לעצור את ההתקפות על הכוחות הבינלאומיים, אבל הוא לא מנע הסלמה בפעולות הטרור של טליבאן ואת השתלטותו ההדרגתית על המחוזות. מבקרי ההסכם טענו שמרגע שנקבע המועד לנסיגה, טליבאן נערך להשתלט מחדש על אפגניסטאן והשיחות עם הממשלה בקאבול הפכו חסרות משמעות. תומכי ההסכם טענו שהוא יביא לסיום 20 שנות מלחמה.

הזירה האפגנית היא ייחודית ומורכבת במיוחד וצריך להיזהר מאוד מהשוואות ומהעתקת מסקנות לזירות אחרות בכלל, ולזירת ישראל-עזה בפרט. יחד עם זאת, האם ניתן בכל זאת למתוח קווים זהירים בין ההסכם של טראמפ עם טליבאן לבין ההסדרים של בנימין נתניהו עם חמאס בשנים האחרונות? ואם כן, איך הם מתחברים לוויכוח בשאלת המשא ומתן עם ארגוני טרור? נדמה שכן.

הן בזירה האפגנית והן בזירת עזה ניתן להצביע על שינוי רדיקלי ממדיניות של מלחמת חורמה ושאיפה להפלת משטר למדיניות של דיאלוג והסדרה. שני המקרים גם מלמדים אותנו על מגבלות הכוח ועל תהליכי למידה בזירות סכסוך (של שני הצדדים) ומדגימים את הפער בין הצהרות של ממשלות כנגד משא ומתן עם ארגוני טרור לבין מדיניותן בפועל. במקרה של נתניהו מדובר בפער גדול במיוחד, הואיל ובספריו הציג תפישת עולם עקרונית נגד דיאלוג עם ארגוני טרור. ערב ניצחונו בבחירות 2009 הוא הבטיח פומבית להפיל את שלטון חמאס.

בשונה מנתניהו, ששמר בחשאיות על המגעים ועל ההבנות שהושגו עם חמאס ומעולם לא הציג את תוכנן לציבור (מדיניות זו התאימה לשני הצדדים), טראמפ הפך את המגעים עם טליבאן למהלך פומבי, שכלל מפגשים בין נציגים בכירים. ההסכמות שהושגו פורסמו באופן רשמי (לצד טענות על קיומם של נספחים חשאיים). שני המקרים משקפים היטב גם את הדילמה שעולה מהמחקר: מצד אחד, טראמפ ונתניהו למדו להכיר בכך שחמאס וטליבאן הם חלק מהזירה ורצו לנסות לגבש עמם כללי משחק חדשים, אך מצד שני מבקריהם טוענים שהם העניקו לארגונים אלו לגיטימציה, העצימו אותם והגיעו להסדרים שקרסו במבחן התוצאה. בדיון זה חשוב להתייחס גם לשאלת האלטרנטיבה ולתהות אילו חלופות אחרות היו או לא היו בכל שלב, ולמה לא נבחרו.

גם ממשל ביידן וגם ממשלת בנט-לפיד עלו לשלטון כשההסדרים שהתגבשו היו כבר עובדה מוגמרת והם נדרשו להכריע לגבי המשך קיומם. אצל ביידן, ההסכם עם טליבאן כבר היה חתום. אצל בנט-לפיד, מדובר היה במסגרת הבנות שנתניהו תחזק וסביבה התגבשה גישה מסוימת ומערכת ציפיות. ביידן, כידוע, קיבל הכרעה: הוא אומנם עיכב את הנסיגה במספר חודשים אך השלים אותה במלואה, כפי שנקבע בהסכם. אצלנו, לעומת זאת, מבצע "שומר החומות" הוביל גורמים שונים בישראל ובעולם לקרוא לשינוי גישה. בעוד שאצל נתניהו נעשה ניסיון להשתמש במאמצי ההסדרה על מנת להגביר את הפיצול בין הגדה לעזה ואת החלשת הרשות הפלסטינית, גורמים בממשלת בנט-לפיד ובקהילה הבינלאומית מעוניינים כעת לחזק את הרשות ולהחזיר את מעורבותה ברצועת עזה.

המשא ומתן בין ארה"ב לטליבאן יכול ללמד את ישראל על הסיכונים שקיימים במהלכים מסוג זה, ועל כך שגם כשמובן שיש צורך בדיאלוג עם שחקנים "סוררים", חשוב שלא כל האסטרטגיה המדינית תתבסס רק על נדבך זה ושהמגעים יהיו כחלק ממהלך מדיני רחב יותר, הכולל גורמים בינלאומיים ומקומיים נוספים וחשיבה חשיבה מדינית ארוכת טווח.

**המאמר פורסם בהארץ, 14 בספטמבר 2021

הפוסט מה בין ההסכם עם טליבאן להסדרה עם חמאס? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פגישת גנץ-עבאס הייתה הפגישה הרשמית הראשונה מזה כעשור בין הנשיא הפלסטיני לבין שרים בכירים בישראל. היא התקיימה בתקופה מאוד רגישה מבחינה פוליטית עבור שני הצדדים. מנקודת המבט הפלסטינית, הרשות הולכת ומאבדת את התמיכה שלה ברחוב ועבאס מצטייר כמנהיג אוטוריטרי ששלטונו נשמר על כידוני מנגנוני הביטחון ומתוקף יכולתו להטיל סנקציות. קולות רבים בחברה הפלסטינית מאשימים אותו בכישלון ניהול המערכה המדינית שתכליתה היא השגת עצמאות פלסטינית.

כישלונה של הרשות במגרש המדיני מהדהד עוד יותר על-רקע האתגר שמציב בפניה חמאס. אל מול הקיפאון המדיני, בנה הארגון דרך פעולה אלטרנטיבית, שאומנם אינה מקדמת את איכות חייהם של תושבי רצועת עזה, אך באופן פרדוקסלי מחזקת את התמיכה העממית בו, כתנועה פוליטית. חמאס מצליח למצב עצמו כיורש של פתח בראש המאבק המזוין בישראל, תוך שהוא מחדד את המסר כי לא ניתן להגיע להישגים מול ישראל מבלי להשתמש בנשק. קו פעולה זה נשא פרי במהלך מבצע "שומר החומות" וקשר בין מצוקותיה של רצועת עזה (שעבאס ניסה לבודד) לבין המתרחש במזרח ירושלים, בגדה המערבית ואף הצית אלימות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית במדינת ישראל. על רקע ההתקפות שסופג עבאס מתוך פתח ומחמאס, הוא נדרש לחזק את מעמדו.

אחרי שנים שבהן נשחק מעמדו של עבאס בידי ממשלות נתניהו, לישראל יש אינטרס בחיזוק מעמדו של הנשיא הפלסטיני. עם זאת, המבנה המורכב של קואליציית בנט-לפיד אינו יכול ליצור את התנאים לחידוש משא ומתן על הסדר קבע. מהלך שכזה עלול לפרק את הקואליציה ולהביא לבחירות בישראל. על רקע זה, הוצגה הפגישה בין גנץ לעבאס כדיון על נושאים אזרחיים-כלכליים, למרות שבפועל הייתה זו פגישה מדינית לכל דבר ועניין. יש לכך משמעות מיוחדת גם על רקע התרופפות האחיזה של הרשות באזורים מסוימים בגדה המערבית. התרופפות זו נובעת לא רק בשל היעדר אופק מדיני, אלא בשל המשבר הכלכלי העמוק ברשות.

לחידוש הדיאלוג בציר ירושלים-רמאללה יש משמעות והשפעה חשובה על יציבות האזור בייחוד בתקופות של חוסר יציבות ביטחונית מול רצועת עזה, והמשך ניהולו של משבר הקורונה. על רקע חילופי הממשל בארה"ב, יש בו גם כדי ליצור משבי רוח רעננים של תקווה. אלה באים בין היתר בגלל נכונות ישראלית לתמוך כספית ברשות בשעתה הקשה. עבאס ער לביקורת הרבה כלפיו, בעיקר בגלל חידוש הדיאלוג עם ישראל והמשך התיאום הביטחוני עמה, לצד חוסר הנכונות שלו לעלות על מסלול של פיוס עם חמאס ובחירות למוסדות הלאומיים. הביקורת הזו היא שגורמת לעבאס והנהגת הרשות לנקוט בשיח תוקפני כלפי ישראל, הן כלפי פנים והן בפורומים בינלאומיים. את השיח הזה מובילים בעיקר ראש הממשלה מוחמד אשתייה וסגן ראש פתח, מחמוד אל-עאלול, העומד גם בראש תנזים.

הדרך היעילה ביותר עבור עבאס לנסות ולעלות בכל זאת על נתיב הידברות עם ישראל, עוברת בירדן ומצרים. הן בעמאן והן בקהיר מוטרדים מעלייתו של האיסלאם הפוליטי ומהתחזקות חמאס. עבאס מודע לצורך ביצירת חזית אחידה עם עבדאללה וא-סיסי. הוא אינו רוצה למצוא את עצמו שוב מבודד, כפי שקרה לו בזמן חתימת "הסכמי אברהם". ירדן ומצרים יכולות לפתוח עבורו דלתות בקהילה הבינלאומית, לאחר שזאת כבר התייאשה מחוסר הנכונות של הפלסטינים להתגמש בעמדותיהם על תנאי הכניסה למשא ומתן.

מצבה הקשה של הרשות הפלסטינית, הנדרשת להתמודד עם איומים לא רק מצד חמאס, אלא גם בשל מאבקי הירושה בפתח, ההשפעות הכלכליות של משבר הקורונה והייאוש שמכרסם בדור הצעיר –  מחייבים את עבאס לנקוט בצעדים פרגמטיים שיבטיחו את יציבות שלטונו בשלהי כהונתו. חזית פלסטינית-ירדנית-מצרית הקוראת לחידוש התהליך המדיני ומתחייבת ללא סייג לדבוק בפתרון שתי המדינות, יכולה להעלות שוב את הסוגיה הפלסטינית לשולחנם של מקבלי ההחלטות בזירה הבינלאומית ולחזק את מעמדו של פתח מול חמאס. מסלול זה משרת גם את האינטרס הישראלי, שכן מצרים יכולה להוביל מחוות הומניטריות וכלכליות שיקלו על מצוקות חיי היום-יום ברצועת עזה מבלי שישראל תצטרך לנקוט בעצמה במהלכים שיעוררו ביקורת פוליטית מבית.

לעבאס אין מה להפסיד. אחרי שהנהגת אש"ף כבר הבינה כי העולם הערבי של המאה ה-21 אינו מחויב יותר לסיסמאות כלל-ערביות ואינו מוכן לחכות יותר לפתרון הסוגייה הפלסטינית כתנאי ליצירת נורמליזציה עם ישראל, היא נדרשת לקבל החלטה לא פשוטה. האם לשוב לשולחן המשא מתן ולנסות לחתור לסיום הסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, או להתמיד בסטטוס-קוו העלול להביא לשקיעת מעמדו של הזרם המתון ולעלייתם של גורמים אחרים במקומו.

למדינת ישראל יש כאמור אינטרס בחיזוק הגורמים המתונים אל מול הקו הלוחמני והדתי של חמאס. המשך הצעדים בוני האמון בין ירושלים לבין רמאללה, בעיקר בתחומיים הכלכליים-אזרחיים יוכלו לעודד את המשך הדיאלוג אל הזירה המדינית. זהו גם אינטרס אזורי משום שחיזוקה של הרשות על חשבון חמאס יאפשר את המשך הידוק הברית עם המדינות הסוניות המתונות אל מול האיום האיראני וניסיונותיה של טהראן להתבסס באזורנו.

**המאמר פורסם בהארץ, 9 בספטמבר 2021

הפוסט לעבאס אין מה להפסיד ולישראל יש אינטרס לחזקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הבחירות הגורליות ברשות הפלסטינית ב-2006, חמאס לא היה כל כך פופולרי, במיוחד מחוץ לגבולות הרצועה, בגדה המערבית ובירושלים. את מחיר הפופולריות של החמאס שילמו וממשיכים לשלם תושבי עזה, שמנסים לשרוד את הקיץ הלוהט הזה עם 4-6 שעות חשמל ביממה ועם מעט מאוד מים שראויים לשתייה.

התמהיל המסוכן הזה של אהדה בלתי רגילה ברחוב הפלסטיני והערבי מחד והקטסטרופה ההומניטרית המתמשכת ברצועה מאידך מייצר סכנה ברורה ומיידית להפסקת האש שהושגה בתיווך המצרי במהלך ימי הלחימה. אנשי חמאס מתהלכים זחוחים ובטוחים בעצמם, חלקם הפכו לכוכבי התקשורת והרשתות הערביות, אך בפועל הם יודעים שהם חייבים להשיג במהרה סיוע משמעותי לשיקום של עזה או להסלים את המצב שוב פעם אם דרישותיהם לא ייענו, כפי שהבטיחו לתומכיהם. אף גורם בינלאומי אינו ממהר להעניק לחמאס חצי מיליארד דולר הדרושים לשיקום הרצועה (מדובר רק בשיקום של מה שנהרס במהלך המבצע "שומר חומות").

ואף לפרק את ממשלת בנט-לפיד. מאז תום המבצע מצרים מכניסה לרצועה לא מעט חומרי בניין וסיוע – וישראל לא עושה מזה עניין, למרות שלא ידוע מה בדיוק נכנס לרצועה ובאיזה היקף. בימים האחרונים גם מתגבשת נוסחה שתאפשר את העברתו של הסיוע הכספי הקטרי שלא באמצעות מזומנים. אך המעברים לעזה נותרים סגורים, מרחב הדיג אינו מתרחב וגם בלוני התבערה לא נותרים ללא מענה של צה"ל. מצד שני, כולם מבינים שהרגיעה שהושגה במאי – שברירית מאוד וצה"ל ממשיך להתכונן גם לאפשרות של חידוש הלחימה בעזה. שוב חוזר הניגון.

במבוי הסתום הנוכחי, בו ארגון טרור לופת את עזה בגרונה ואינו מאפשר את שיקומה או פיתוחה, ישראל, יחד עם ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות ערב, חייבת לחשב מסלול מחדש בעזה. במהלך 12 שנים אחרונות ישראל יצאה מנקודת הנחה שהמצב של "הפרד ומשול" בין הגדה המערבית לעזה ובין פת"ח לחמאס משרת את האינטרסים שלה.

ראש הממשלה נתניהו האמין בכך שניתן להכיל את החמאס, ואף לקנות ממנו אם לא שלום, אז הפסקות אש ארוכות תמורת צ'ופרים כלכליים. שום דבר מזה, בעצם, לא התגשם וישראל שוב למדה במהלך המבצע "שומר חומות" שאי אפשר להכיל את החמאס או להגיע איתו להבנות, כיוון שמדובר בארגון אידיאולוגי בעל מטרות ברורות: הראשונה בהן היא פריצה של גבולות עזה. חמאס רוצה להתרחב לגדה, הוא מקשר את עצמו בטבעיות לירושלים ואף לציבור של ערביי-ישראל ומחבר את חלקי הפאזל למרות המאמצים הישראלים להפריד בינם. הוא רוצה להפוך לבעל הבית בארגון אש"ף ולזכות בהכרה בינלאומית, אך המטרה העליונה היא פגיעה והרס של מדינת ישראל ואין שום נסיגה מהמטרה הזאת, במיוחד כאשר איש אידיאולוגי ופונדמנטליסט כמו יחיא סינוואר נמצא בשלטון.

אי לכך, סבב הלחימה הבא עם החמאס הוא בלתי נמנע. הוא יכול לקרות עכשיו בעיצומו של הקיץ הלוהט או בהזדמנות אחרת, אך כדאי להבין שאת הזמן הזה ינצלו אנשי חמאס לייצור מוגבר של רקטות כדי למלא שוב את המאגר ולכרייה של המנהרות התת-קרקעיות. ישראל, יחד עם הפרטנרים שלה בעולם, חייבת אידיאולוגיה חדשה ביחס לעזה ולגדה גם יחד, כדי למנוע את המשך ההתבססות של החמאס בשטחי הרשות הפלסטינית.

בימים אלו, כשכל העולם הערבי נאבק באחים המוסלמים, תנועת האם של החמאס, לא הגיוני שדווקא ישראל תאפשר את ההתחזקות שלהם במרחב שבין הים לנהר. חייבים לחזור לדיאלוג עם הגורמים הפרגמטיים ברשות הפלסטינית, למנוע את הקריסה של הרשות הפלסטינית (למרות שהיא עושה טעות אחרי טעות, זאת עדיין ברירת מחדל) על ידי צעדים בוני אמון. במקביל, יש לייצר לחץ בינלאומי מירבי על החמאס בעזה, לנתק אותו ממקורות המימון שלו ולבסוף לגרום לסיום השליטה שלו ברצועה.

ישראל צריכה להציב יעדים ברורים ולעצב מדיניות חדשה ביחס לשטחים הפלסטיניים וגורלם, ולזנוח את עקרון "הפרד ומשול" החסר תועלת והמזיק. אחרת נמצא את עצמנו שוב פעם בלופ בלתי נגמר של סבבים כאשר פרקי הזמן ביניהם רק ילכו ויתקצרו.

**המאמר פורסם ב-8 ביולי 2021 באתר N12

הפוסט לחבר בין רצועת עזה לגדה המערבית זה אינטרס ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוויכוח על מצעד הדגלים ("ריקודגלים") מתעורר מדי שנה לקראת יום ירושלים. גם שופטי בג"ץ נדרשו לנושא לאורך השנים. במוקד עומדת הביקורת על כך שמעבר החוגגים ברובע המוסלמי (ובעבר גם בשייח' ג'ראח) הוא מהלך של פרובוקציה והתגרות, וזאת במיוחד נוכח השמעת קריאות גזעניות, ולעתים גם התנכלויות אלימות, מצד המשתתפים נגד התושבים הערבים. לקראת המצעד נוהגת המשטרה לסגור את בתי העסק שנמצאים לאורך התוואי ברובע המוסלמי. ההתנגדות גוברת במיוחד כשהאירוע מצטלב עם הרמדאן ומתפללים רבים מגיעים לאל-אקצא. מצדדי המצעד טוענים שהם מממשים את זכותם לחופש ביטוי ומדגישים את רצונם להפגין את הריבונות הישראלית בירושלים. המבקרים מדגישים מנגד את הפגיעה ברגשות ובאינטרסים של התושבים הפלסטינים, ואת הסכנה להסלמה כללית.

סוגיית המצעד מתחברת לדיון תיאורטי שהתפתח בחקר הסכסוכים סביב המושגים "ריטאולים במחלוקת" (Contentious Rituals) ו"ריטאולים של פרובוקציה" (Rituals of Provocation). מדובר בפעולות סימבוליות ופומביות שנעשות באופן מתריס כנגד הצד היריב, במרחב שנוי במחלוקת ובתנאים של סכסוך לאומי, אתני, דתי או תרבותי. ריטואלים אלו משלבים ממד תרבותי ופוליטי ונוגעים בסוגיות ובסמלים שנמצאים בלב הסכסוך ומשמשים במקרים רבים מקור לחיכוך, מתח ואף לעימותים אלימים.

הדוגמה המרכזית בתחום זה היא מצעדי הארגון הפרוטסטנטי "המסדר הכתום" (Orange Order) על רקע הסכסוך בצפון אירלנד. מצעדים אלו מבוססים על מסורת עתיקה שמקורותיה במאה ה-18 והמרכזי מביניהם מתקיים ב-12 ביולי לציון ניצחונו של המלך ויליאם השלישי ב-1688. מצעדי "המסדר הכתום" הפכו למקור מרכזי של מתח בצפון אירלנד בשל העובדה שהמסלול עובר בשכונות או ביישובים של הקהילה הקתולית. המחלוקת בנושא התגברה ושימשה מקור לעימותים אלימים דווקא על רקע תהליך השלום בצפון אירלנד בשנות התשעים וגם אחרי החתימה על הסכם השלום ב-1998. כדי להתמודד עם הבעיה הוקמה בצפון אירלנד "ועדת המצעדים" (Parades Commission) שבסמכותה להטיל מגבלות על מצעדים שנויים במחלוקת, ולהורות בין השאר על שינויי תוואי. המחקר על ריטואלים במחלוקת מתייחס גם לתהלוכות דתיות של קבוצות הינדיות העוברות דרך שכונות מוסלמיות ברחבי הודו ותורמות להתגברות המתח האתני.

בישראל היו לאורך השנים מקרים שונים של ריטואלים סימבוליים ששימשו טריגר להתנגשויות אלימות, ולעתים אף גבו מחיר בחיי אדם. באוגוסט 1984 למשל הכריז יו"ר תנועת כך, מאיר כהנא, על כוונותו לבקר באום אל-פאחם ולהציג את תוכנית הטרנספר שלו. הדבר הוביל למחאת המונים והתנגשויות עם המשטרה. גם הר הבית שימש זירה למהלכים שכאלו. באוקטובר 1990 הכריזה תנועת "נאמני הר הבית" על כוונתה לערוך במתחם הקדוש טקס להנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי. המשטרה מנעה את גישתם של חברי התנועה לאתר, אך השמועות על הטקס הציתו מהומות ועימותים שבמהלכם נהרגו 17 ונפצעו כ-200 מוסלמים. כעשור לאחר מכן, בספטמבר 2000, ערך יו"ר האופוזיציה אריאל שרון ביקור מתוקשר בהר הבית תחת אבטחה כבדה, הצית מחדש את הסכסוך ובישר על תחילתה של אינתיפאדת אל-אקצא. אותו ביקור התקיים אחרי שההנהגה הפלסטינית ביקשה מישראל למנוע אותו, ונענתה בשלילה. כל זאת זמן לא רב אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד ופיצוץ השיחות עם הפלסטינים על עתיד ירושלים.

ביקור שרון בהר הבית מדגים גם את האופן שבו ריטואלים שנויים במחלוקת משמשים ככלי במשחק הפוליטי הפנימי. המארגנים שמובילים אירועים אלו שואפים לגייס תמיכה ציבורית למאבקם, לעורר תשומת לב וללחוץ על הממשלה לאמץ קו תקיף יותר בסכסוך. מקבלי ההחלטות מצדם צריכים להכריע אם לאסור על קיום האירוע או להגביל אותו, לעמוד בפני האשמות פנימיות על "חולשה" או פגיעה בחופש הביטוי, או לחילופין – לאפשר את האירוע ולהסתכן בהסלמה, אלימות ואיבוד שליטה על האירועים.

אנו נמצאים כיום בנקודת זמן רגישה במיוחד, המשלבת מצב נפיץ בזירה הישראלית-פלסטינית בגדה המערבית, בירושלים וברצועת עזה, מתיחות בזירה הפנים-פלסטינית, ומצב פוליטי פנים-ישראלי משברי ועדין המתאפיין בקיטוב קיצוני וחוסר יציבות. על רקע זה נראה שגורמים המתנגדים לממשלה החדשה מנסים להשתמש בריטאולים שנויים במחלוקת בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ככלי משחק פוליטי להביך ולאתגר את שלטונה. זהו משחק מסוכן שדורש מודעות ומעקב מצד הממשלה לנטרול "מוקשים" פוטנציאלים, ופעולה אקטיבית שתבטיח שהאירועים לא ייצאו משליטה ויביאו להסלמה.

ממבט ראשון נראה שמארגני הריטואלים הללו מרוויחים מכל תרחיש אפשרי. בין אם האירוע מתקיים לבסוף או לא, הוא מקבל תשומת לב תקשורתית ומביך את הממשלה. אלא שלעתים אותם מארגנים יוצאים כששכרם בהפסדם – אם מטרת האירועים היא להפגין ריבונות, שליטה ועליונות במרחב מסוים, בפועל התוצאה היא שאירועים המאבדים שליטה דווקא מגבירים את התחושה שמדובר במרחב שנוי במחלוקת ומעצימים את השיח על הרגישות של המקום. כפי שטוען החוקר יצחק רייטר במחקרו על מאבקי השליטה בהר הבית, הניסיון מלמד שבמקרים רבים התוצאה הייתה הפוכה מכוונת המארגנים, כלומר החלשה וערעור של השליטה במרחב. אחרי ביקורו של שרון, למשל, נסגר ההר למבקרים לא מוסלמים למשך שלוש שנים.

המאמר פורסם "בהארץ", 7 ביולי 2021.

הפוסט המשחק המסוכן עם הסימבוליקה הישראלית-פלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנה האחרונה, פעל אשכנזי לשפר את מצבו של משרד החוץ, ובתחומים מסוימים – הצליח. בין היתר, משרד החוץ הפך שחקן משמעותי יותר בניהול הקשרים עם מדינות ערב, גם אם הודר מהשלבים הסופיים שלקראת החתימה על הסכמי אברהם. מעבר למעורבות גוברת בניהול הקשרים עם מצרים – גם הודות למינויה של אורון כשגרירה בקהיר – אשכנזי ושר הביטחון גנץ פעלו לשקם את היחסים עם ירדן, שהידרדרו בעקבות חוסר האמון החריף של הירדנים בנתניהו.

ואולם, בעוד חשבון הטוויטר של אשכנזי התמלא דיווחים בחודשים האחרונים על שיחות ופגישות שקיים עם עמיתים מרחבי העולם הערבי – ובהם נציגי מדינות עמן אין לישראל יחסים דיפלומטיים – זירה אחת נפקדה מהעשייה המדינית של אשכנזי ושל משרד החוץ – הזירה הפלסטינית.

שר החוץ לא פגש את אבו מאזן. וגם לא את שר החוץ הפלסטיני אל-מליכי. לפחות לא בפומבי, ולמרות שפגישה כזו תוכננה לינואר השנה (אך נדחתה). אשכנזי התבטא אומנם בדבר חשיבות הדיאלוג עם הרשות הפלסטינית, אך בפועל – לא עשה מספיק בנידון. בהיעדר ערוצי קשר מדיניים וישירים לפלסטינים, נאלץ משרד החוץ להסתמך פעמים רבות על מידע שמגיע ממערכת הביטחון בדבר הנעשה בצד הפלסטיני. זה מייצר הבנה מוגבלת בלבד של המתרחש אצל שכנינו.

אין סיבה מדוע לא ייפגש אשכנזי עם בכירים ברשות הפלסטינית. בממשלה הקודמת, היו אלו שר האוצר כחלון ושר הכלכלה כהן שהיו נפגשים תדיר עם מקביליהם הפלסטינים – כולל פגישות גלויות וביקור של שר האוצר ברמאללה. הקשרים הכלכליים, כמו גם התיאום הביטחוני בין הצדדים, קידמו אינטרסים משותפים לישראל ולרשות הפלסטינית, בלי לאמץ פתרון מדיני כזה או אחר.

בממשלה הנוכחית, פעילות בדרג שרים צומצמה. שר האוצר כ"ץ, שלא נפגש עם פלסטינים עת כיהן קודם לכן כשר החוץ, לא עשה זאת גם בתפקידו החדש. ואילו שר הכלכלה פרץ, למרות היותו איש מחנה השלום, לא קיים פגישות פומביות עם שרי הרשות. היה זה שר האנרגיה שטייניץ שלקח חלק במפגשים משותפים עם מקבילו הפלסטיני, במסגרת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, בו חברות ישראל והרשות הפלסטינית גם יחד.

משרד החוץ נותר על פי רוב מחוץ לעשייה הזאת, וחבל שכך. ישראל צריכה להיות מעוניינת לחזק את המתונים בזירה הפלסטינית. והנהגת הרשות הפלסטינית בהחלט עונה על הגדרה זאת. ההנהגה הפלסטינית ברמאללה מחויבת לפתרון שתי-המדינות, דוחה את דרך האלימות, ויריבה פוליטית מרה של החמאס. עליה להיחשב כבת שיח ראויה לישראל, בטח לאחר סיום הסבב בעזה והרצון לחזק את הרשות הפלסטינית על חשבון החמאס.

אשכנזי יכול עוד לעשות מהלך של תיקון בזמן שנותר לו במשרד החוץ. במקום לנוח על זרי הדפנה ולהסתכל בסיפוק על שנה רוויית עשייה מדינית (אם כי מינוי למעלה מ-30 שגרירים עדיין מעוכב על ידי נתניהו), הוא יכול לעשות מהלך אחד אחרון בתפקיד. מהלך שייתן מענה לחסך מרכזי בפועלו בשנה החולפת, שיסמל התנעה מחודשת של שיח מדיני עם השכנים הקרובים, שיעלה בקנה אחד עם המדיניות שמוביל ממשל ביידן, ושיטפח תקווה לשלום ולמניעת סבב הסלמה נוסף.

סע לרמאללה, אשכנזי. היפגש שם עם מקבילך ברשות הפלסטינית; תעביר לו מסר של שותפות, תקווה וכמיהה לשלום; חפש יחד איתו הזדמנויות לשיתוף פעולה וקידום אינטרסים; תשדר לציבור שיש לישראל פרטנרים ברמאללה; ותכין לשר החוץ הבא תשתית חשובה לדיאלוג עם הפלסטינים. כבר הותרת, אשכנזי, חותם חיובי בשנה החולפת על יחסי ישראל עם המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון. הושטת יד לפלסטינים תשלים את התמונה.

**המאמר פורסם ב"וואלה", 31 במאי 2021

הפוסט סע לרמאללה, אשכנזי. היא לא פחות חשובה מקהיר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ד"ר מיכאל פייגה ז"ל, שנרצח בפיגוע בשרונה ב-2016, תיאר בתבונה את המאבק הפוליטי והאידיאולוגי בין אלה הטוענים ש"יש"ע זה כאן", לבין אלה שמתעקשים ש"השטחים זה שם". אלו הקוראים שיש"ע זה כאן טוענים למעשה שאין הבדל בין השטחים לבין מדינת ישראל ופועלים למחוק את הקו הירוק. אם יו"ש זה כאן (העי"ן נפלה בהתנתקות), אז יש להחיל את החוק הישראלי על השטחים, להעביר לשם יותר יהודים, להקים יותר יישובים יהודיים, לבנות יותר תשתיות יהודיות, להיאבק מול העולם שאין הבדל בין מוצרים מהשטחים לבין מוצרים מישראל, לתאר את הישראלים שנאבקים בכיבוש כמי ש"בוגדים" בישראל, ואת הזרים שנאבקים בכיבוש כאנטישמים. אם יו"ש זה כאן, אז לקו הירוק אין שום משמעות. הכול זה ישראל.

מולם ניצבים אלו שטוענים שיש קו ירוק, וחשוב להבדיל בין ישראל לבין השטחים. אנשי השמאל הציוני פועלים לבנות את הקו הירוק כקו המפריד בין ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית. לכן הם נאבקים בבנייה של התנחלויות חדשות, בניסיון למנוע רצף טריטוריאלי סביר בשטחים, בגירוש פלסטינים מבתיהם, בהחלת החוק הישראלי ובשאר תהליכי הסיפוח הזוחל. "השטחים", הם טוענים, זה לא ישראל, והכיבוש משחית ומה שקורה "שם" מחלחל לתוך המדינה.

השמאל הציוני מתבסס על בניית הפרדה מרחבית-פוליטית – אנחנו כאן, הם שם, ובינינו הקו הירוק (ויחסי שלום בינינו). גם תנועת המתנחלים שמתאמצת למחוק את הקו הירוק מתבססת על הפרדה כפתרון לחיים בארץ ישראל. רק לדידם ההפרדה אינה מרחבית-פוליטית, אלא אתנית: יהודים למעלה וערבים למטה.

במאבק הזה על הקו הירוק, יש גם רוב ישראלי דומם. אנשים רבים שמעדיפים שהקו הירוק יישאר, והפתרון הפוליטי המועדף עליהם הוא שתי מדינות לשני עמים, רק בלי המחיר שצריך לשלם על כך. הם לא רוצים מדינה אחת משותפת ושוויונית והם לא רוצים מדינת אפרטהייד. למעשה, הם רוצים את הקו הירוק כמחסום בלתי-עביר. הם לא רוצים לדעת מה קורה "שם". זו מציאות אחרת שלא קשורה אלינו. כפי שנורית גלרון שרה: "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, כי זה עושה לי רע". זאת הסיבה שקשה לחברה הישראלית לקבל את הפעילות של "שוברים שתיקה", כי הם מספרים לנו מה קורה "שם", וזה לא נעים בכלל.

בימים האחרונים, בדמדומי שלטונו של נתניהו, כאשר הוא תלוי פוליטית יותר מאי פעם בשותפיו המתנחלים הקיצוניים – הוא העניק להם אור ירוק למחוק את הקו הירוק ולהביא את השטחים "לכאן". במאמר מוסגר, חשוב לציין שגם חמאס מתאמץ למחוק את הקו הירוק במערכה האחרונה. שוב נתניהו והחמאס שותפים לאותה מטרה.

מעבר לקו הירוק, "שם", אין זה מחזה נדיר שיהודים פוגעים בחקלאים פלסטינים. כך גם אלימות כלפי פעילי שמאל ועיתונאים היא שכיחה. כך גם החסות והגיבוי שכוחות הביטחון מעניקים. אתם יכולים לשאול את פעיל השמאל הרב אריק אשרמן, את חקלאי ג'אלוד והר-חברון, או את אוהד חמו מערוץ 12.

הפוסט הקו הירוק נמחק בדרך לבת ים ולוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התפישה הראשונה נוגעת להערכה המודיעינית שלחמאס אין עניין להסלים את המאבק מול ישראל, כי הרגיעה מספקת את מאווייו. הדרך שבה חמאס פועל מלמדת שהתוכניות והיכולות היו מוכנות וערוכות לעיתוי מתאים. יש להניח כי מפגש החגים – סוף הרמדאן, לילת אל-קדר (הלילה הקדוש למוסלמים), יום ירושלים ויום הנכבה – יחד עם מפגש האירועים בשער שכם, שייח ג'ראח ומסגד אל-אקצא, יצר הזדמנות עבור חמאס להציבו כמגן ירושלים וכאלטרנטיבה שלטונית לרשות הפלסטינית. זאת במיוחד לאחר ביטול הבחירות שהיו אמורות, לשיטת חמאס, להביא לניצחונו בשטחי הרשות. קשה להעריך בשלב זה באיזו מידה ההימור של חמאס צלח, אבל בטווח הקצר הוא ספג מכה קשה.

התפישה השנייה נוגעת למדיניות הכושלת של ישראל מול הרשות הפלסטינית. מדיניות זו סייעה להפיכתו של אבו-מאזן לא רק לגורם מדיני חסר משמעות, אלא לסוג של קוויזלינג פלסטיני בעיני בני עמו, וזאת לנוכח שיתוף הפעולה שלו עם ישראל מבחינה ביטחונית וכלכלית ללא כל תמורה מדינית משמעותית. מאז ניסה אהוד אולמרט להגיע להסכם עם אבו-מאזן ב-2008, פעלו ממשלות נתניהו לגמד את הרשות ובכך הותירו את חמאס כגורם יחיד המסוגל להראות הישגים לציבור הפלסטיני. במקום להראות שמתינות משתלמת, התעקשותה המדינית של ישראל החלישה את הרשות.

התפישה השלישית היא ההנחה שאין קשר בין מה שקורה בעזה, בשטחי הגדה ובישראל. לממשלות נתניהו היה נוח מקיומו של הפיצול שהעניק להן אמתלה שלא להתקדם מבחינה מדינית. חמאס מנסה – ובמידה לא מבוטלת של הצלחה – לקשר בין שלושת המוקדים. האירועים הוכיחו כי הזהות הפלסטינית, שירושלים היא אחת מרכיביה, היא דבק מלכד בין שלושת המוקדים הללו. יתרה מזו, החשש מפריצתה של אינתיפאדה שלישית בשטחי הגדה עלה מחדש. מזה זמן מומחים רבים מזהירים כי התנאים בשלים לפריצתה של התקוממות עממית, אולם השקט היחסי גרם לשאננות בישראל. הימים הקרובים ילמדו אם צפויה הידרדרות לאינתיפאדה, אולם גם אם היא לא תתרחש בעת הזו, הפוטנציאל קיים כל עוד לא תהיה התקדמות מדינית.

התפישה הרביעית שהתנפצה נוגעת למדיניות שקידם נתניהו ועניינה כינון ברית עם הפריפריה הערבית – איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, ובעקיפין עם סעודיה – ובה בעת הזנחה טוטלית של הסוגיה הפלסטינית. החתימה על "הסכמי אברהם" אפשרה לנתניהו להתגאות כי הקשר הגורדי בין מדינות ערב והבעיה הפלסטינית הוא פיקציה. על סמך טענה זו אפשר היה להמשיך במדיניות הסטטוס-קוו, שלמעשה מעניקה הכשר לסיפוח זוחל של השטחים במקום הסיפוח "הרשמי" שנדחה או בוטל.

הגישה הישראלית, המבוססת על חתירה להסכמים עם מדינות ערב תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית, היא שגויה. הניסיון לבודד ולהחליש את הפלסטינים הוא מתכון שעלול להסתיים במאבק אלים, וזאת מתוך חוסר ברירה. האירועים האחרונים מוכיחים כי התעלמות מהבעיה הפלסטינית הינה מרשם להידרדרות, כולל בשטחי הגדה המערבית "השקטה".

התפישה החמישית שקרסה היא של הממשל האמריקאי החדש ולפיה הטיפול בבעיה הפלסטינית אינו דחוף. המסקנה בוושינגטון היתה תולדה של הקשיים מבית בעקבות מגפת הקורונה מצד אחד, והסרבנות של הצדדים לסכסוך להתקדם מצד שני. גם אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות האמריקאית, ההערכה לגבי היכולת של הממשל להמשיך "לנהל" את הסכסוך ולא לנסות לפתור אותו תיאלץ לעבור רביזיה.

התפישה השישית שהתנפצה, והיא לטעמי החשובה ביותר, היא זו המתייחסת לדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל. האירועים בערים המעורבות הם ביטוי לתהליכים עמוקים בחברה הישראלית הנוגעים לשסע היהודי-ערבי. התפרסות האירועים על פני מוקדים רבים כל-כך, אינם יכולים להיות משויכים לקומץ של מתפרעים וקיצונים בלבד. הם חייבים לבטא משהו עמוק יותר, פרי של תהליכים ארוכי טווח.

במהלך הקורונה החברה היהודית עסקה רבות בשסע החילוני-דתי (ובמיוחד החרדי). תוצאות הבחירות, החיזור המפתיע של נתניהו אחר הקול הערבי והמשא ומתן להקמת קואליציה בהשתתפות מפלגה ערבית לראשונה – כל אלה העניקו תחושה של עידן חדש ביחסי יהודים-ערבים, ועל כן ההפתעה רבה. ואולם, בה בשעה, מתחת לפני השטח המשיכו לבעור מגמות העומק, הכוללים שנים רבות של אפליה, קיפוח והדרה של האוכלוסייה הערבית ויישוביה.

יתרה מזו, תהליכי התנחלות זוחלים של יהודים דתיים באזורי מגורים של הערבים תרמו אף הם לליבוי היצרים. בעיני יהודים רבים האירועים הללו נראים כ"פרעות" ("פרעות תרפ"א"), ובכך הם מדמים את הערבים לצוררים הגויים כחלק מהיסטוריה מתמדת של רדיפות אחר יהודים. המראות של האירועים האחרונים יעצימו את הדימויים השליליים ההדדיים ולכן הקרע שנפער בין יהודים וערבים בישראל לא יתאחה במהרה.

התפישה השביעית שקרסה ככל הנראה היא שניתן להקים קואליציה המשתרעת מימינה ועד שמאלה. האירועים האחרונים הכניסו את נפתלי בנט לבהלה שמא יהיה מזוהה בימין עם הערבים ולכן הכריז כי "ממשלת השינוי" לא עומדת על הפרק. נראה כי בחירות חמישיות בדרך או אולי אפילו ממשלת ימין בהרכב אחר.

תפישה אחת שעדיין לא התנפצה היא זו של יחסיה של ישראל עם מדינות ערב. המחאות וההפגנות במדינות ערב, כמו גם הצהרות מנהיגיהן, לא חרגו מהצפוי (בינתיים יש להדגיש). למדינות ערביות רבות יש אינטרס לראות את חמאס מוכה ומושפל. אולם, ככל שיתמשכו האירועים בעזה, וככל שתגבר המחאה בגדה, ובוודאי אם ירושלים תועלה שוב על המוקד – המחאות העממיות יתגברו ומדינות אלה תיאלצנה לנקוט בצעדים חריפים יותר.

במשך שנים רבות עסקו בישראל בשאלת בניית חומת ביטחון בין ישראל והפלסטינים, וזאת כדי לחסום את פיגועי הטרור. ואולם, חומה גבוהה ככל שתהיה לא תבלום ולא תאחה את השסעים בחברה הישראלית ולא תפתור את הבעיה הפלסטינית. למעשה, האירועים האחרונים בנו חומה חדשה, או מחודשת, בין הציבור היהודי והערבי. למרבה הצער והדאגה, ישראל והפלסטינים שרויים בסיטואציה שמאפיינת טרגדיות יווניות – דהיינו, הכתובת ידועה ורשומה על הקיר, אולם אף צד לא יכול – או לא רוצה – לעצור את התהליך. זה לא חייב להסתיים כך, אבל המשך ההתעלמות וההדחקה יובילו לשם, במוקדם או במאוחר, ולכן כדאי להתעורר. לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות בתהליך ההשכמה.

הבעיות ביחסים בין היהודים לערבים-הפלסטינים בישראל ומחוצה לה, הן שילוב של הזנחה ושאננות שנמשכו שנים רבות. כל ממשלה בישראל חייבת להבין כי הסוגיה הפלסטינית לא תיעלם: היא נמצאת מעבר לגדר ובתוך הבית. דווקא ממשלה הכוללת מפלגות ערביות היא צו השעה, משום שהיא תוכיח שדו-קיום הוא לא רק משאת נפש או חלום; ממשלה כזו תוכל גם לפעול למען מיגור האלימות, הגזענות וחלוקה שוויונית יותר של המשאבים הכלכליים. מבט היסטורי על הסכסוך הישראלי-ערבי מראה כי ההתקדמות לקראת פתרון הינה תהליך דיאלקטי ולא חד-כיווני: הצלחה מביאה לנסיגה ונסיגה מביאה גם להתקדמות. הסכם השלום עם מצרים לא מנע את מלחמת לבנון הראשונה; הסכמי אוסלו לא מנעו את האינתיפאדה השנייה; הסכמי אברהם לא עצרו את האירועים האחרונים. אין מקום להיכנס למרה שחורה. "האופטימיסט רואה בקושי הזדמנות", אמר צ'רצ'יל.

*המאמר פורסם בהארץ, 19 במאי 2021

הפוסט שבע תפישות שהתנפצו ואחת שעדיין עומדת, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההחלטה של חמאס נפלה בעקבות ביטול הבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית על ידי מחמוד עבאס. לכן, מראשית המערכה שואף חמאס להצית את אש הלהבה גם בגדה המערבית ונראה בימים האחרונים כי החל להשיג את מבוקשו. חמאס שואף במערכה זאת לשנות את כללי המשחק, ולאחד סביבו את התודעה הפלשתינית באמצעות מאבק בנושא מסגד אל-אקצא, לאחר שנכשלו הניסיונות של התנועה לזכות בהובלת המערכת הפוליטית הפלשתינית באמצעות בחירות.

יש לתת את הדעת על מאבקי הכוח שמתנהלים בתקופה זו בזירה הפנים-פלשתינית, שכן הם אלה שיכתיבו בעתיד את מערכת היחסים בין הפלשתינים לישראל. קריסתו של הדיאלוג הפנים-פלשתיני ומניעת האפשרות מחמאס להשתלב בתוך מוסדות אש"ף, הביאו להתחזקות הזרוע הצבאית בתוך החמאס ולכך שמוחמד דף, בעל הגישה הרדיקלית, הוא זה שהחליט על פתיחת סבב האלימות הנוכחי לאחר שהורה על שיגור טילים לכיוון ירושלים.

פרויקט המדינה של חמאס ברצועת עזה נחל כישלון חרוץ. חמאס צריכה את הרשות הפלשתינית והפת"ח לצידה כדי לשקם את הרצועה. ההבנה הזאת בקרב ראשי החמאס התחדדה על רקע המשבר ההומניטרי שפוקד את רצועת עזה למודת הסבל, ואף החמיר על רקע המשבר הבריאותי שיצרה מגפת הקורונה.

באוקטובר 2006, ארבעה חודשים לאחר שחמאס השלים את השתלטותו בכוח על רצועת עזה, כתב דובר התנועה דאז ר'אזי חמד, מאמר בגנות האלימות הרווחת ברצועת עזה וכינה אותה סרטן שאינו מאפשר תקווה ועתיד טוב יותר עבור ילדי הרצועה. מנהיגי חמאס לא קראו ולא שמעו את קריאתו של חמד, בחרו בג'יהאד כדרך התנועה וראו באלימות כלי להשגת מטרות פוליטיות. חמאס אינו יכול לוותר על הג'יהאד שמהווה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה שלו. חמאס בחר להקים מדינת טרור ברצועת עזה, במקום לפרק את הזרוע הצבאית שלו ולהשתלב במפלגה פוליטית ברשות הפלשתינית ובמוסדות אש"ף.

עד אשר לא תשתנה מטוטלת הכוחות בין חמאס לרשות הפלשתינית, אנו נמשיך לחזות בסבבי אלימות יזומים מצד חמאס כאשר הוא יחוש שהם משרתים את צרכיו. בינתיים, ישראל הפכה להיות בת ערובה של המבוי הסתום והפיצול בו נמצאת המערכת הפלשתינית.

היעדרו של תהליך מדיני בין הפלשתינים וישראל מחזק את עמדת חמאס שקוראת תיגר על אש"ף, ודובריו בימים האחרונים מדברים על כך שההתנגדות היא הדרך הלגיטימית היחידה למאבק של העם הפלשתיני, כפרפרזה לאמירתו הידועה של אש"ף כי הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני.

חמאס יודע שהרשות הפלשתינית היא הגורם המוחשי היחיד שמסוגל להחליף אותו כריבון ברצועת עזה ולכן פועל לעידוד המהומות בגדה המערבית, לא רק כדי לרתק לאזור זה כוחות צבא ישראליים, אלא גם כדי לקרוא תיגר על הרשות.

פרויקט המדינה של חמאס ברצועת עזה נחל כישלון חרוץ. חמאס צריכה את הרשות הפלשתינית והפת"ח לצידה כדי לשקם את הרצועה. ההבנה הזאת בקרב ראשי החמאס התחדדה על רקע המשבר ההומניטרי שפוקד את רצועת עזה למודת הסבל, ואף החמיר על רקע המשבר הבריאותי שיצרה מגפת הקורונה.

באוקטובר 2006, ארבעה חודשים לאחר שחמאס השלים את השתלטותו בכוח על רצועת עזה, כתב דובר התנועה דאז ר'אזי חמד, מאמר בגנות האלימות הרווחת ברצועת עזה וכינה אותה סרטן שאינו מאפשר תקווה ועתיד טוב יותר עבור ילדי הרצועה. מנהיגי חמאס לא קראו ולא שמעו את קריאתו של חמד, בחרו בג'יהאד כדרך התנועה וראו באלימות כלי להשגת מטרות פוליטיות. חמאס אינו יכול לוותר על הג'יהאד שמהווה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה שלו. חמאס בחר להקים מדינת טרור ברצועת עזה, במקום לפרק את הזרוע הצבאית שלו ולהשתלב במפלגה פוליטית ברשות הפלשתינית ובמוסדות אש"ף.

עד אשר לא תשתנה מטוטלת הכוחות בין חמאס לרשות הפלשתינית, אנו נמשיך לחזות בסבבי אלימות יזומים מצד חמאס כאשר הוא יחוש שהם משרתים את צרכיו. בינתיים, ישראל הפכה להיות בת ערובה של המבוי הסתום והפיצול בו נמצאת המערכת הפלשתינית.

היעדרו של תהליך מדיני בין הפלשתינים וישראל מחזק את עמדת חמאס שקוראת תיגר על אש"ף, ודובריו בימים האחרונים מדברים על כך שההתנגדות היא הדרך הלגיטימית היחידה למאבק של העם הפלשתיני, כפרפרזה לאמירתו הידועה של אש"ף כי הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני.

חמאס יודע שהרשות הפלשתינית היא הגורם המוחשי היחיד שמסוגל להחליף אותו כריבון ברצועת עזה ולכן פועל לעידוד המהומות בגדה המערבית, לא רק כדי לרתק לאזור זה כוחות צבא ישראליים, אלא גם כדי לקרוא תיגר על הרשות.

אך האם הרש"פ שנשלטת על ידי הפת"ח המפוצל יכולה לקחת על עצמה את האחריות על רצועת עזה? מחמוד עבאס שנמצא בשלהי כהונתו והופך לא רלוונטי בעיני רבים מבני עמו, עדייו נושא בנטל האחריות. מחמוד עבאס חייב לקבל את החלטות הנכונות עבור בני עמו ולשוב לשולחן המשא ומתן עם מדינת ישראל ללא תנאים מוקדמים. זאת, לא רק כדי לייצר לעצמו לגיטימציה פוליטית כמנהיג התנועה הלאומית הפלשתינית, אלא גם כדי לנסות ולהציל את רצועת עזה, אשר אותה הוא איבד בראשית כהונתו, מעתיד של חורבן. עבאס יוכל בכך לסייע לשיקומה של הרצועה מהמשבר ההומניטרי הקשה שבו היא נמצאת, שיועצם בשל החלטת חמאס להקריב את רצועת עזה בשמה של ירושלים.

**המאמר פורסם בישראל היום, 17 במאי 2021

הפוסט בשם ירושלים, חמאס מקריב את רצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נקודת המוצא הנוכחית היא, שאין בכוונתה, או ביכולתה, של ישראל, לפחות בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, לאמץ מדיניות שונה מזו הנהוגה בשנים האחרונות כלפי רצועת עזה, קרי: שימור הסטטוס קוו ודחיית הקץ. מדובר, חשוב להבהיר, במדיניות שגויה שאינה משרתת את האינטרסים הישראליים, ומונעת את חידוש התהליך המדיני. על כן, הנוסחה האופרטיבית היא: לשוב למתכונת ההבנות בין ישראל והחמאס טרם פרוץ האלימות הנוכחית.

אם כך הדבר, השיקולים שמנחים את ישראל, צריכים להתמקד בשני מישורים עיקריים: האחד, נוגע לדמותם של השחקנים הבינלאומיים שראוי כי ישראל תפקיד בידיהם את ההובלה להשגת הפסקת האש. השני, נוגע לאינטרס הישראלי לחזק את הגורם המדיני-חילוני המתון בזירה הפלסטינית על פני זה הדתי-רדיקלי.

ביחס למישור הראשון, ברור שהאינטרס הישראלי מתמקד באותם שחקנים עמם יש לישראל מפגשי אינטרסים ברורים: מצרים, ירדן, ומדינות המפרץ עמן ישראל אף התקדמה וחתמה על "הסכמי אברהם". ההובלה המצרית מתבקשת ומתחייבת, כך היה גם בסבבים קודמים והדבר עולה בקנה אחד עם רצונותיה ויכולותיה של מצרים ועם קרבת האינטרסים ושיתוף הפעולה הישראלי-מצרי בשנים האחרונות מול רצועת עזה בשעה זו, יש להתמקד בהובלה מצרית, הן לנוכח חוסר העניין של המפרציות לגלות מעורבות רבה במשבר, והן עקב הסרבול שיכול להיגרם עקב מעורבותם של שחקנים נוספים, כירדן או מרוקו.

מקום מיוחד למחשבה צריך להיות מכוון כמובן כלפי ארה"ב. ניכר כי וושינגטון איננה מתכוונת להתערב באופן בולט ומרכזי (ושליחתו של הדיפלומט הדי עאמר, דרג זוטר למדי, ממחישה זאת היטב), גם על רקע ניסיונה לבסס מדיניות שונה בנושא הפלסטיני מזו שננקטה על ידי ממשל טראמפ. הובלה מצרית, בגיבוי מפרצי, ואמריקני, עשויה אם-כן לשרת גם את האינטרס האמריקני.

ביחס למישור השני, האינטרס הישראלי מחייב את חיזוקה של הכתובת המדינית הברורה בצד הפלסטיני – הרשות הפלסטינית – יהיו העמדות הישראליות הנוכחיות כלפיה אשר יהיו. זה יכול וצריך להיעשות באמצעות הכללתה בשיח סביב הבנות שיובילו להפסקת אש וחיזוק מעמדה ברצועת עזה. אמנם מבלי לתת בידיה זכות וטו על כך.

התכלית האסטרטגית: חידוש תדמית של שיח מדיני, אף אם "מלאכותי" בשלב ראשון. זה עשוי להוביל למהלך כל כך מתבקש של חידוש שיח מדיני ממשי ומהותי (אולי על ידי הממשלה הבאה?). אף אם ישראל הנוכחית מבכרת לשמור על הסטטוס קוו מול עזה, בעיקר כדי להימנע מחידוש התהליך המדיני, שימורה של הרשות הפלסטינית ככתובת הלגיטימית לשיח מדיני, מהווה אינטרס ישראלי, למרות חולשתו של אבו מאזן והביקורת ברחוב הפלסטיני על ממשלו.

דחיית הבחירות הפלסטיניות סיפקה לחמאס עילה (נוספת) להבערת השטח, ושירתה כמובן גם את ממשלת ישראל. יתר על כן, החזרתה של רמאללה למפת דיפלומטית הדילוגים באזור עשויה להקנות לישראל נקודות זכות בוושינגטון, דווקא מול ממשל ביידן, שמנסה כאמור לקבע משוואה שונה מזו שאפיינה את קודמו, ובעיקר על רקע המחלוקת הישראלית-אמריקנית הברורה סביב הסכם הגרעין עם איראן.

העשור האחרון סייע לישראל לעצב ארכיטקטורה אזורית מרשימה – מערכת היחסים עם מדינות המפרץ ומרוקו ומיצובה המרכזי של ישראל במזרח הים התיכון. אל לישראל לערערה, או לאפשר לשחקנים באזור, שאינם שבעי רצון מכך לקלקל את מה שהושג בהעמקת המשבר, ואולי אף הרחבתו לזירות נוספות, ישלהבו את הרוחות ברחובות השונים, ומי יודע מה יידרש כדי לבלום אותה. לנוכח הניסיון המר בסבבים מעין אלו (ויש להניח שיחזרו אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות הישראלית), הצלת חיי אדם, משני הצדדים, ובהקדם מתבקשת וזועקת לשמיים.

**המאמר פורסם ב"וואלה", 16 במאי 2021

הפוסט הפתרון ל"שומר החומות" עובר דרך אבו מאזן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס אינו רק ארגון טרור. הוא מייצג חלק של ציבור פלסטיני שלא ייעלם, פלסטינים אסלאמיסטים שאינם רוב האוכלוסייה הפלסטינית. יתר על כן, בכל פעם שאנחנו מתעלמים מהשאיפות האישיות, הלאומיות והדתיות הפלסטיניות, חמאס מצליח להשיג פופולריות גם בקרב פלסטינים שאינם אסלאמיסטים. כשאנחנו פוגעים בסמלים הלאומיים והדתיים של הפלסטינים אנחנו מחזקים את הקיצוניים – מחוק הלאום דרך גירוש משפחות פלסטיניות מבתיהן בשייח' ג’ראח, ועד הפרת הסטטוס קוו בהר הבית ואלימות משטרתית בתוך אחד המקומות הקדושים לאסלאם.
ההפרדה בין עזה לגדה, שממשלות ישראל מנסות לקדם, אינה עובדת, גם משום שאין פתרון לעזה ללא פתרון כולל לסוגיה הפלסטינית, שבו הגדה ועזה הן שני חלקים שונים אבל משותפים, כפי שאי אפשר להפריד בין תל אביב הליברלית לירושלים הדתית. ההפרדה בין עזה לגדה היא אשליה שבסופו של יום מונעת פתרון.

ממשלת ישראל מתגמלת את חמאס בכספים מקטאר ועל ידי היענות לתביעותיו כדי להשיג שקט ולהימנע מלעסוק בסוגיה האסטרטגית שבינינו לבין הפלסטינים. בו זמנית היא מחלישה מגמתית את הגורמים הפלסטיניים המתונים שמעוניינים בפתרון לא אלים לסכסוך ומאמינים שדיפלומטיה ולא טרור היא הדרך להשיג את שאיפותיהם הלאומיות. מתי נבין שסבבי האלימות הם חסרי תוחלת לשינוי המצב האסטרטגי, אבל יעילים בחיזוק הפוליטי של שוללי ההסדר ומשרתים את אותה ברית ארוכת שנים ביניהם?

כמובן שהמצב הפוליטי בארץ שימש זרז לסבב האחרון: ממשלה שעוסקת בהישרדות פוליטית, אישית ומשפטית של ראש הממשלה, שר לביטחון פנים שמנסה להשיג פופולריות במרכז הליכוד ובבלפור, ומפכ”ל משטרה שאין לו את הניסיון, הבגרות וההכשרה לעסוק במצבים מורכבים שאין להם פתרון כוחני. זאת כשברקע גורמי קיצון גזעניים ופשיסטיים בחברה הפכו לחלק מבית המחוקקים בסיוע ראש הממשלה. רובנו נעמדים לצד הדגל כאשר ישראל מותקפת. כמובן שיש הרבה מקום לאשמה בצד הפלסטיני, ובעיקר לאכזבה מהמנהיגות של החברה הערבית בארץ שלא פעלה נגד האלימות בלוד, ברמלה ובמקומות אחרים. אבל הקמת המדינה והגשמת החלום הציוני דורשות לקיחת אחריות. יש לי ציפייה שאנחנו כצד החזק והריבון נלמד מטעויות ונפסיק לחפש את מי להאשים.

אנחנו והפלסטינים נמשיך לחיות באותו חבל ארץ, ולכן היעד האסטרטגי של מדינת ישראל הוא להסדיר את החיים איתם ולצדם. זאת ניתן לעשות רק על ידי חתירה עקבית להסדר. לפיכך, ממשלת ישראל חייבת לגבש ולהפעיל מדיניות כוללת לסוגיה הפלסטינית, שבמרכזה דיפלומטיה עם המנהיגות הפלסטינית הנבחרת להשגת פתרון לסכסוך שיחלץ אותנו מהדפוסים הקיימים. במקביל אנחנו חייבים לקדם שוויון אמיתי לפלסטינים אזרחי ישראל. צריך למנוע את הוואקום שמתמלא על ידי הקיצוניים.

המאמר פורסם במעריב, 13 במאי 2021

הפוסט היעד האסטרטגי הוא להסדיר את החיים לצד הפלסטינים, סבבי האלימות רק פוגעים במאמץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עיר הקודש "שחוברה לה יחדיו" משמשת זירה משמעותית להפרות זכויות אדם, שאינן זוכות לתשומת לב ציבורית. מעבר לבעיות המוסריות המשמעותיות וההתנגשות של המצב בשטח עם ערכים יהודיים ואוניברסליים, יש במתרחש בירושלים פוטנציאל להצית את המזרח התיכון ואת העולם המוסלמי כולו.

"סופה מושלמת" מתרחשת ובאה על ירושלים, וכרגיל הנטייה שלנו היא לזהות את האסון רק כשזה כבר מאוחר מדי (כפי שחווינו לאחרונה בטרגדיה בהר מירון). המחאות של צעירים מוסלמים שנמנע מהם להתכנס ברחבת שער שכם בתקופת הרמדאן וסרטוני טיקטוק בהם נראו כמה ירושלמים ערבים מכים יהודים, כמו גם התגובות האלימות והמסיתות של ארגון "להבה" שהפעם תוגברו בחרדים חסרי תעסוקה שמצאו מוצא לשעמום בהכאת ערבים זכו לתשומת לב, אבל הם רק "קצה הקרחון". האירועים הללו הם סימפטום מדאיג לתופעה גדולה הרבה יותר של מגמה מרושעת ואסטרטגית לדחוק פלסטינים מבתיהם, כפי שלא נעשה מאז 67. במקביל לכך קיימת מגמה של שבירת הסטטוס-קוו בהר הבית.

עמותות מתנחלים – בהן "נחלת שמעון", "עטרת כהנים" ו"אלעד" – במימון נדיב של ממשלת ישראל וגבירים מארה"ב ובחסות החוק הישראלי המפלה פלסטינים, פועלים ליהודיזציה, שלא לומר Ethnic Cleansing בוטה ואגרסיבי בליבה של מזרח ירושלים. 38 משפחות פלסטיניות בשייח ג'ראח עומדות להיזרק לרחוב מבתיהן בהם הן חיו בין 54 ל-73 שנים בתואנה שהבתים היו בשלב כלשהו בהיסטוריה רכוש יהודי. מאות נוספות בסכנת פינוי בבטן אל הווא בסילוואן, ויש 76 צווי הריסה תלויים ועומדים באזור הבוסתן, כדי ליצור עד נדבך בפרק השעשועים הפסבדו-מקראי של עיר דוד.

זאת בעוד ישראלים רבים חיים על בתים של פלסטינים שהחוק הישראלי של "נכסי נפקדים" אינו מאפשר להם לטעון לבעלות על הנדל"ן. בשל החוק המפלה הזה, בתי המשפט מכריעים במקרים רבים לצד המתנחלים. לפלסטיני במזרח ירושלים, הסיכוי לזכות בצדק בדמוקרטיה הישראלית הוא כמו הסיכוי של שחורים לזכות בצדק בדמוקרטיה האמריקאית של חוקי Jim Crow.

תושבי ירושלים הפלסטינים חוטפים מכה אחר מכה. הם שמעו מטראמפ שירושלים אינה על השולחן ב"תכנית השלום" שלו. הם אינם יכולים להצביע בבחירות למוסדות הפלסטינים, משום שישראל אינה מסוגלת פוליטית לקבל החלטה בנושא, ולמנהיגות הרשות הפלסטינית יש עניין להיתלות בחוסר התשובה הישראלית על מנת להימנע מהפסד בבחירות.

תכנית הבנייה ב"גבעת המטוס" שאושרה לפני כניסת ממשל ביידן לבית הלבן עלולה לפגוע אנושות ביכולת ליישם את פתרון שתי המדינות בירושלים. כבר עכשיו, אם היינו מבקשים מכל תושבי ירושלים לשיר את "התקווה", היינו מגלים שבין תושבי העיר הפלסטינים לחרדים אין רוב ציוני בבירתנו הנצחית. לפי הנתונים שפרסם לאחרונה מכון ירושלים לענייני מדיניות, 38% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, 22% הם חרדים, והישראלים הציונים הם מיעוט של 40% בבירת ישראל. הסדר שיאפשר בירה למדינה הפלסטינית בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים תוך הסדרים מיוחדים באגן הקדוש הוא אינטרס ציוני מובהק, אבל הוא תחת איום מתמיד בשל הצעדים שתיארנו.

"מצעד הדגלים" בוודאי לא יסייע בהרגעת הרוחות. אם אנחנו באמת רוצים בירה של שלום ואחווה שתבטא את החלום היהודי והחזון הציוני לאורך הדורות, כדאי שנתקן במהירות את המדיניות הנוכחית. כך גם נמנע את פוטנציאל הפיצוץ המסוכן, שהופך סכסוך לאומי פתיר למלחמת דת חסרת פשרות שתביא לנהרות דם.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 9 במאי 2021

הפוסט יום ירושלים אינו סיבה לחגיגה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסכמי אברהם נחתמו על-רקע כוונתה המוצהרת של ישראל לספח שטחים מהגדה המערבית. החלטת הממשלה לעצור את הסיפוח הוצגה על-ידי איחוד האמירויות כתנאי הכרחי לחתימה על הסכמי הנורמליזציה וכתוצאה של לחץ שהפעילה על ישראל בנושא. הטענות הרבות בציבור ובתקשורת על כך שההנהגה האמירותית השתמשה בסיפוח ככלי שיווקי ושבנימין נתניהו כלל לא התכוון לספח שטחים, עומדות אל מול נחישות אמירותית להציג תמונה אחרת.

ההנהגה האמירותית הסבירה שהסכמי אברהם הם תוצאה של מאמץ דיפלומטי למען הסוגייה הפלסטינית. שורה של בכירים התראיינו לתקשורת הישראלית והדגישו את חשיבות עצירת הסיפוח והתחייבות ארה"ב וישראל לעשות זאת. בכך, הגדירה איחוד האמירויות את הקו האדום של היחסים בניסיונות סיפוח עתידיים. קשירת נרמול היחסים עם ישראל לעצירת סיפוח שטחים פלסטיניים מסמנת שלב חדש בהתנהלות של איחוד האמירויות ביחס לסכסוך. עד לשלב זה, היא היתה פסיבית ותמכה מהצד ביוזמת השלום הערבית. כעת, היא מובילה מהלך משמעותי שמציב אותה כשחקנית פרו-אקטיבית בזירה, למרות ועל אף הנתק הקיים בינה לבין ההנהגה הפלסטינית.

בעוד שהסיפוח הוגדר כקו אדום ברור ביחסים עם איחוד האמירויות, מאפיינים אחרים של הסכסוך עדיין נמצאים בתחום אפור. מאפיין אחד כזה הוא סוגיית השטחים וההתנחלויות. במקביל ליחסים החיוביים ושיתופי הפעולה המשגשגים, איחוד האמירויות מבקרת במרומז את ישראל על פעולותיה בשטחי הגדה המערבית. בדצמבר 2020 התקשורת האמירותית סיקרה בהרחבה את המקרה של צעיר פלסטיני שנורה בידי חיילים ישראלים, ובפברואר 2021 היא סיקרה את החלטת בין הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לחקור אם ישראל ביצעה פשעי מלחמה בשטחים. במסגרת הקשרים הכלכליים החדשים, מגיעות משלחות רבות מישראל לאיחוד האמירויות, וביניהן אף משלחת מטעם מועצת יש"ע. בדצמבר 2020 נחתם הסכם ייצוא בין המועצה האזורית שומרון לבין חברת FAM Holding מאיחוד האמירויות. אולם, שיתופי הפעולה מסוג זה מוגבלים לסקטור הפרטי וטרם הוצגו עמדות ברורות מצד הגורמים הרשמיים באבו-דאבי בנוגע לרכישת מוצרים מההתנחלויות, קשרים עם ההתנחלויות ובכלל בנוגע למפעל ההתנחלויות. סביר להניח שהיחסים החדשים עם ישראל והתפתחות שיתופי הפעולה ייאלצו את האמירותים לגבש מדיניות שכזו, או לפחות להגיב ליוזמות הקשורות בשטחים.

גם נושא הר הבית נחשב לתחום אפור ביחסים. בעת ביקור המשלחת הישראלית הרשמית הראשונה באבו-דאבי ב-31 באוגוסט 2020, מסר יורש העצר מוחמד בן זאיד הצהרה לפיה הוא מחויב להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. אולם, התקרית שבה בכירים אמירותים עלו להר הבית וספגו גידופים מצד פלסטינים וקריאות להסתלק, ליבתה את המתח בין הצדדים וייתכן כי היא עשויה להוביל לחשיבה מחדש של הריבונות במקום הקדוש. בעקבות התקרית, ישראל נערכה לאבטחה מוגברת או ממוקדת למבקרים מהמפרץ במתחם, וכאשר יגיעו כמויות רבות של תיירים מהאמירויות ומבחריין, הר הבית ישוב לשמש כנקודת חיכוך נפיצה במשולש היחסים בין ישראל, הפלסטינים ומדינות המפרץ.

אלו העוקבים אחר ההצהרות והפעולות הדיפלומטיות של איחוד האמירויות, ודאי הבחינו כי בשלושת החודשים הראשונים להצהרה על הכוונה לנרמל את היחסים עם ישראל, ההנהגה האמירותית עסקה באופן אינטנסיבי בהתבטאויות בנוגע למחויבותה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. ריבוי ההצהרות בנושא זה יכול להעיד על חשיבותו להנהגה, אך יש בו גם להעיד על חשש מביקורת על ההסכם עם ישראל. לאור התקדים שיצרה בקרב המדינות במעגל הרחוק לישראל המקיימות עמה יחסים רשמיים מלאים, איחוד האמירויות השקיעה רבות בהסברה שהופנתה לאזרחיה, לעם הפלסטיני ולעולם הערבי. למרות זאת, היעדר הדיאלוג בין ההנהגה האמירותית לפלסטינית כובל את ידיה של אבו-דאבי מהשפעה משמעותית בגדה המערבית וברצועת עזה, ומאלץ אותה לבחור בערוצים עקיפים, כמו למשל ירדן, מצרים והאו"ם.

ירדן ומצרים משמשות כגורם מתווך בין האמירותים לפלסטינים בהיותן קרובות וחשובות לשני הצדדים, אך מרבית הפעילות שנעשית בערוצים אלה נותרה חשאית. האו"ם, לעומת זאת, משמש במה גלויה לפעילות מדינית של האמירותים, להצגת תמיכתם בפלסטינים וכן ככלי לפעילות הומניטרית שבאה לידי ביטוי למשל בתיאום וסיוע העברת הציוד הרפואי מהאמירויות לפלסטינים בתקופת הקורונה. כעת, מצטרפת גם ישראל לערוצי ההשפעה של האמירויות, המעניקים לה מידת מעורבות מסוימת בזירה הפלסטינית, בסכסוך הישראלי-פלסטיני וייתכן שגם בתהליך משא ומתן עתידי.

על-פי נשיאת Emirates Policy Center, ד"ר אבתסאם אל-קטבי, חרף ההתנגדות הפלסטינית להסכמי אברהם, הנורמליזציה דווקא יכולה למנף את העמדה הפלסטינית בסכסוך עם ישראל בשלושה אופנים: (1) שינוי פרדיגמה וחשיבה מחודשת על תהליך השלום; (2) כניסה של גורמי השפעה חדשים לתהליך השלום, כמו איחוד האמירויות, שיוכלו לקדם הן את האינטרסים הפלסטינים והן את אלו הישראלים; (3) שינוי דעת הקהל בישראל בנוגע לעולם הערבי ולאופן שבו ישראל יכולה להרוויח מהסכמי שלום, ובכך להגביר את התמיכה במשא ומתן עם הפלסטינים. הנרטיב הזה משמש כקו ההסברה העיקרי של איחוד האמירויות בנוגע לאופן שבו היא רואה את השפעתה על יציבות האזור ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני – השפעה שהיא גם מעשית וגם תודעתית.

מאז החתימה על הסכמי אברהם, איחוד האמירויות דאגה להבליט את תרומתה ההומניטרית לפלסטינים (שלא דרך אונר"א), את חיבורה לקהילה הפלסטינית המתגוררת באמירויות, את כוונתה לפתח ערוצי כלכלה חדשים עבור הפלסטינים וכאמור, את מחויבותה לעם הפלסטיני ולפתרון הסוגייה הפלסטינית. המסר המרכזי של ההנהגה האמירותית הוא שההחלטה לכונן יחסים עם ישראל היא למען השלום ואיננה על חשבון הסוגייה הפלסטינית. בדיון במועצת הביטחון, קראה איחוד האמירויות להשתמש במומנטום שנוצר לאחר החתימה לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. עם המסר הזה היא משרטטת את תפקידה בפרדיגמה החדשה ובחוקי המשחק החדשים שהגדירה.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 12 באפריל 2021

הפוסט איחוד האמירויות משרטטת את כללי המשחק שלה לסכסוך שלנו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניסיונות להתחמק מהדיון על ירושלים חזרו שוב ושוב לאורך התהליך המדיני. בהסכם אוסלו (1993) הוסכם שהנושא רגיש ולכן יש לדחות את הדיון על הפתרון בירושלים לשלב מאוחר יותר, להסכם הקבע. כשהחלו סבבי שיחות על הסכם הקבע, בתקופת ממשלת ברק, התקבלה הנחייה לדחות את הדיון על ירושלים עד לרגע האמת בפסגת המנהיגים והנושא עלה לבסוף רק בוועידת קמפ דיוויד ובאופן טבעי הפך לנקודת מחלוקת מרכזית בועידה. גם בתהליך אנאפוליס (2007-8) נעשה ניסיון להתחמק מהנושא ושרת החוץ ציפי לבני נדרשה לא לדבר על ירושלים בשיחות שקיימה עם הפלסטינים. כמו כן, נתניהו סירב לדיון רציני על ירושלים במגעים שהתנהלו בחסות מזכיר המדינה ג'ון קרי (2013-2014) והוא שב והדגיש שהנושא לא נתון למשא ומתן. הניסיונות להתעלם משאלת ירושלים ולדחות את הדיון בסוגיה הרגישה פגעו במשא ומתן גם כשהיו מנהיגים שרצו להתקדם לעבר הסכם.

את סבב האלימות הנוכחי בירושלים, כמו גם את הסבבים הקודמים, צריך לנתח בשתי רמות: מה השפיע באופן נקודתי על פרוץ האירועים ומהם גורמי העומק שנגזרים מהמצב המדיני והפוליטי של העיר בהעדר פתרון מדיני. בישראל נוטים להתמקד בגורמים המיידיים, לדון בהיבטים טקטיים ולהתעלם מהבעיות המבניות בעיר שיוצרות את התשתית למציאות הנפיצה. במצב הקיים, מזרח ירושלים נופלת בין הכיסאות, בלי אמא ואבא, והתושבים הפלסטינים במזרח ירושלים (40 אחוזים מתושבי העיר) נמצאים במצב שבו אין להם ייצוג ומוסדות פוליטיים, אין להם אזרחות ישראלית (מלבד מיעוט קטן שכולל ברובו אזרחים ערבים שעברו מהצפון למזרח ירושלים) או אזרחות פלסטינית והם סובלים ממדיניות מבנית של אפליה בנושאים שונים שנוגעים לשירותים, תשתיות ותכנון. בשל מעמדם כתושבי קבע, הם לא זכאים להשתתף בבחירות לכנסת והם כן יכולים להצביע בבחירות המוניציפאליות, אך מחרימים אותן ולכן מעולם לא הייתה להם נציגות במועצת העיר.

לאורך השנים, התפתחה הפרדה מלאכותית בשיח הציבורי הישראלי על ירושלים בין הדיון על "שיפור מצב התושבים" לבין התמודדות עם בעיות היסוד, אך כל מי שמכיר את המצוקות העמוקות במזרח העיר מבין שאי אפשר לנתק את מצב התושבים מהמצב האנומלי הבסיסי. בעשור האחרון, דובר רבות בתקשורת על תהליכי "ישראליזציה" של תושבי מזרח העיר, בעקבות הקמת גדר ההפרדה. אין ספק שניתן לזהות בשנים האחרונות התחזקות בזיקה של התושבים הפלסטינים למערב ירושלים בתחומים של תעסוקה, חינוך ובילוי, אך תהליכים אלו הם רק חלק מהתמונה המורכבת של העיר השסועה. מאז אירועי קיץ 2014, הבינה הממשלה שההתעלמות ממזרח ירושלים מסוכנת, והתקבלה החלטה על תוכנית חומש לצמצום פערים (תוכנית 3790). אך בעוד שיד אחת פועלת לקדם תעסוקה ולשפר את התשתיות, היד השנייה ממשיכה בצעדים כמו פינוי משפחות, הרס בתים ויצירת "שטח הפקר" בשכונות שמעבר לגדר.

המקרה של שייח ג'ראח הוא דוגמה טובה להתפתחות מסוכנת שנובעת מהבעיות המבניות של העיר. האיום של פינוי משפחות פלסטיניות בשכונה הוא תוצאה של מסגרת משפטית מפלה שהתגבשה לאחר 1967 ושמאפשרת "זכות שיבה" לאדמה יהודית של טרום 1948 במזרח ירושלים. זאת בעוד שתושבים פלסטינים ירושלמים (כולל התושבים שמפונים מבתיהם) לא יכולים לדרוש השבה דומה של רכוש במערב ירושלים. מצב זה חותר תחת העמדה של ישראל נגד התביעות ל"זכות שיבה" פלסטינית ונגד פתיחה מחדש של הדיון על הרכוש הנטוש ממלחמת 1948. כפי שניתן לראות בימים האחרונים, תהליך זה פוגע קשות גם במעמדה הבינלאומי של ישראל ומאיים על היחסים שלה עם בנות הברית החדשות בעולם הערבי. עמותות ימין מנצלות מסגרת משפטית זו ובתמיכה ממשלתית פועלות לקדם "חברונזיציה" של מזרח ירושלים ומניעה של פתרון מדיני עתידי.

השיח הציבורי בישראל השטיח את הדיון המדיני על עתיד ירושלים לשאלת "חלוקת העיר: כן או לא", אך מסגור זה מטעה והמטרה של מציאת פתרון מדיני בעיר היא להכיר בכך שיש בה גם ישראלים וגם פלסטינים ושהיא מכילה גם את ירושלים וגם את אל-קודס, ולמצוא דרך לשותפות בעיר שתבטיח ייצוג פוליטי ושוויון לכל התושבים, בניגוד למצב הקיים.

בספר שפורסם לאחרונה על מזכיר המדינה ג'יימס בייקר (שנכתב על ידי סוזן גלזר ופיטר בייקר) מסופר שכאשר בייקר מונה לתפקיד הוא הודיע שלא יעסוק בסכסוך במזרח התיכון, בניגוד לקודמו בתפקיד, ועל כך השיב לו הדיפלומט דניס רוס: "אתה יכול להתעלם מהמזרח התיכון – אבל הוא לא יתעלם ממך". משפט זה נכון גם לגבי ירושלים: גם אם הצדדים והקהילה הבינלאומית ינסו להתחמק מסוגייה רגישה זו – הבעיה לא תיעלם ותזכיר את קיומה שוב ושוב. לא ניתן עוד לדחות את הנושא והתמודדות מדינית עם המצב בעיר צריכה להתייחס לשתי הרמות – גם לטריגרים וגם לסוגיות היסוד.

בטווח המיידי, יש צורך בהרגעת הרוחות, מניעת הסלמה ועצירה של פרובוקציות מסוכנות. בהקשר זה הרחקת מצעד הדגלים משער שכם והתערבות היועץ המשפטי בדיון על הבתים בשייח' ג'ראח הם צעדים בכיוון הנכון. כמו כן יש לברך על המאמצים של גורמים בינלאומיים שונים, ובהם ממשל ביידן, להרגיע את הרוחות בהר הבית ולעצור את פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח. ממשלים אמריקאים קודמים מילאו תפקיד דומה ברגעי משבר בעיר: מזכירת המדינה הילרי קלינטון תבעה להפסיק את פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח כשהנושא התעורר בשנים 2009-2010, ומזכיר המדינה ג'ון קרי התערב למניעת הסלמה ולשימור הסטטוס קוו בהר הבית בשנים 2014-2015. אך מעבר לניהול המשבר הנוכחי, כדי שלא נמצא את עצמנו באותו מצב בסבב הבא, נדרשים גם מאמצים ומגעים לשינוי מדיני מהותי יותר לטווח הארוך והבנה שירושלים נמצאת על השולחן ואי אפשר עוד להתעלם ממנה.

הפוסט לא, ירושלים לא הוסרה מהשולחן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרגעת הרוחות בירושלים מחייבת התמודדות עם בעיות מבניות,
ולנשיא ביידן יכול להיות בכך תפקיד

ד"ר ליאור להרס, מנהל התכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני במכון מיתווים

למרות שבינואר 2018 הכריז טראמפ שהוא "הסיר את ירושלים מהשולחן", ירושלים עודנה על השולחן, והיא מזכירה לנו את זה שוב ושוב, גם כשמנסים להתחמק מהנושא. את סבב האלימות הנוכחי, כמו גם סבבים קודמים במזרח ירושלים (למשל, ב-2014 ו-2017) צריך לנתח בשתי רמות: מה השפיע באופן נקודתי על פרוץ האירועים ומהם גורמי העומק שנגזרים מהמצב המדיני והפוליטי של העיר בהעדר פתרון מדיני. בישראל נוטים להתמקד בגורמים המיידיים ולהתעלם מבעיות מבניות מרכזיות כמו ההבדל במעמד האזרחי והמשפטי של 40 אחוזים מתושבי העיר, הפרובוקציות של עמותות ימין בשכונות פלסטיניות והמסגרת המשפטית והפוליטית שמאפשרת אותן, והאפליה המתמשכת בנושא התכנון במזרח העיר. על סוגיות אלו יש לתת מענה, ולממשל ביידן יכול להיות בכך תפקיד מרכזי – בהרגעת הרוחות בעיר ובקידום שינוי מדיני מהותי בשאלת ירושלים.

המצב בירושלים הוא תוצאה של הזנחה ממשלתית,
והמשכו יחריף את המתיחות עם ירדן 

ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-המזרח התיכון במכון מיתווים

ממשלת ישראל ממשיכה להתעלם מקיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומנסה לגמד את האירועים בירושלים כסכסוך נדל"ני פשוט, אך לא כך הדבר. מדובר בהזנחה מתמשכת ופושעת שלא רק פוגעת במרקם היחסים בין יהודים לערבים בעיר, ומביאה לעלייה בפעילות הטרור בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא תפגע גם במערכות היחסים האסטרטגיות של ישראל עם מדינות ערביות. היחסים של ישראל עם ירדן גם ככה ׳רותחים׳ כבר זמן רב ונמצאים על סף פיצוץ. המשך ההתנהלות הישראלית הנוכחית יגביר את הסיכון לכך. גם יחסי ישראל עם מדינות ערב אחרות עשויים להיפגע כתוצאה משלילה ממשלתית ישראלית את קיומו של הסכסוך ואת מרכזיותו. ההסלמה הנוכחית מזכירה לנו שהסכסוך קיים ושהמציאות מחייבת חזרה למשא ומתן, חשיבה על פתרונות דיפלומטיים, ושינוי המדיניות הקיימת.

ההסלמה בירושלים צריכה לשכנע את מפלגות השמאל
לדרוש תפקידים מדיניים בממשלת שינוי

ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים

ההסלמה בירושלים צריכה להדגיש למפלגות השמאל שעליהן לדרוש תפקידים מדיניים בממשלת השינוי, ולא להסתפק בתיקים חברתיים וכלכליים. הטענה שלאור הפערים האידיאולוגיים בין מרכיבי הממשלה, היא לא תפעל משמעותית בתחום המדיני, אינה נכונה. האירועים בבירה מעידים שאין סטטוס קוו ביחסים עם הפלסטינים. כל החלטה ואירוע גוררים השלכות על הביטחון האישי, היחסים עם האזור, והמעמד הבינלאומי של ישראל. התרחשויות, הזדמנויות ואתגרים מדיניים יוסיפו להופיע, גם אם הממשלה תעדיף להתמקד בדברים אחרים, והם ידרשו תגובה, יוזמה והובלה. חשוב שמי שמאמינים בשלום, הידברות ושיתוף פעולה אזורי, יעסקו גם בכך, ולא רק בתחבורה, בריאות והגנת הסביבה – חשובים ככל שיהיו תחומים אלו.

הרשות הפלסטינית וחמאס תומכות במחאה בירושלים,
וחמאס מקווה לצאת מכך מחוזקת לאחר ביטול הבחירות

ד״ר עידו זלקוביץ׳, עמית מדיניות במכון מיתווים

המתיחות בשייח׳ ג׳ראח ובהר הבית החלה בעקבות קמפיין של הרשות הפלסטינית והחמאס נגד מאמצי ישראל לייהד את ירושלים ולגרש ממנה את תושביה הפלסטינים. המתיחות הסלימה למהומות חמורות גם על רקע החיכוך המתמשך בין תושבי מזרח העיר וכוחות הביטחון הישראלים, והעדר מדיניות ישראלית ברורה כלפי מזרח העיר, כפי שניכר בפרשת הגדרות בשער שכם. חמאס מעוניינת בהסלמה זו ומעודדת אותה, תוך שימוש ברוח הדתית של חג הרמדאן, כדי לחזק את התמיכה בה על רקע ביטול הבחירות הפלסטיניות וכדי להציג עצמה כמגינת ירושלים. הציבור המזרח ירושלמי מרגיש נטוש, מדוכא וזועם, והדבר מניע פעולות מחאה, בעיקר אצל הדור הצעיר. ההסלמה הנוכחית היא המשך ישיר למאבקים שמתחוללים במזרח העיר מאז פרשת גלאי המתכות ואירועי שער שכם.

הפרות זכויות אדם וניסיונות לשינוי הסטטוס קוו
עומדים בבסיס גל ההסלמה הנוכחי בירושלים

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר, חבר ועד מנהל במכון מיתווים

בעיר הקודש ש"חוברה לה יחדיו" מתקיימות הפרות זכויות אדם משמעותיות כלפי פלסטינים, שמנוגדות לערכים יהודיים ואוניברסליים. ההתרחשויות בירושלים עלולות להצית את המזרח התיכון ואת העולם המוסלמי, אך כרגיל, הנטייה שלנו היא לזהות את האסון רק מאוחר מדי. כך קרה גם בהר מירון. מחאות הצעירים המוסלמים, שנמנע מהם להתכנס ברחבת שער שכם בתקופת הרמדאן, וסרטוני הטיק טוק בהם נראו מספר ירושלמים ערבים מכים יהודים, זכו לתשומת לב ציבורית. כך גם התגובות האלימות והמסיתות של ארגון להבה, שהפעם תוגברו בחרדים חסרי תעסוקה שמצאו מוצא לשעמום בהכאת ערבים. אבל זהו רק קצה הקרחון. יש תופעה גדולה הרבה יותר, שאינה זוכה להתייחסות הראויה – מגמה מרושעת ואסטרטגית לדחוק פלסטינים מבתיהם, כפי שלא נעשה מאז 1967, ולשנות את הסטטוס קוו סביב המקומות הקדושים.

למי יש אינטרס להבעיר את העיר?

מירב כהנא-דגן
סגנית ראש מכון מיתווים

מדי כמה חודשים אנחנו מוצאים את עצמנו על סף הסלמה. לרוב, לצדדים יש אינטרס להרגיע ולסיים את האירועים לפני שמדרדרים לנקודת האל-חזור. כשהלהבות עולות גבוה ומהר, הקהילה הבינלאומית שולחת "סיוע דיפלומטי" בצורת שיחות תיווך או קריאות הרגעה וגינויים. כשלצדדים יש אינטרס לבלום את ההסלמה זה מסתיים מהר, אך כיום יש מספר גורמים שלהם יש אינטרס להבעיר – והאש מתפשטת מהר. ההסלמה הנוכחית מתרחשת על רקע אירועים מדיניים וביטחוניים: הבחירות בישראל; ביטול הבחירות הפלסטיניות; הצבת המחסומים בשער שכם וההתקוממות שכנגד; והמשך הצעדים ליהוד שכונות בירושלים. האירועים האלו מוכיחים שאין סטטוס-קוו ושאם נמשיך להתעלם מהסכסוך הוא יתפוצץ לכולנו בפנים. עכשיו, יותר מתמיד, חשוב שנפעל לקידום פתרון מדיני. יש לנצל את הקשב של הקהילה הבינלאומית ולהיעזר בעולם הערבי כדי לבנות את המסגרת האזורית המתאימה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

הפוסט המתיחות בירושלים: תגובות ראשונות מאת מומחים במכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.