מפילגש לידועה בציבור: ישראל נכנסה לעידן חדש

בעוד המלחמה בין רוסיה לאוקראינה נכנסת לשגרה מדממת, המזרח התיכון כמרקחה. ב-18 במרץ ביקר הנשיא הסוריה בשאר אל-אסד באמירויות, ובכך סיים עשור של בדידות בעולם הערבי;  ב-22 במרץ נפגשו ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט, נשיא מצרים א-סיסי ויורש העצר של האמירויות, מוחמד בן זייד, בשארם א-שייח'. שלושה ימים מאוחר יותר נפגשו בעקבה המלך הירדני עבדאללה, א-סיסי וראש ממשלת עיראק כאזמי. בפגישה נכח גם שר בכיר סעודי, אם כי הוא נעדר מתמונת המפגש. אם לא די בכך, השבוע נפגש שר החוץ לפיד בישראל  עם שרי החוץ של האמירויות, בחריין, מרוקו ומצרים. גם מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, השתתף בפגישות אלה במסגרת ביקור בן שבועיים באזור שיכלול גם את הרשות הפלסטינית, ערב הסעודית, האמירויות ומרוקו. מה פשר כל ההתרוצצות הזו?

החשודה המידית היא כמובן איראן; הסכם הגרעין הממשמש ובא מדאיג את כל מדינות האזור בדרגה זו או אחרת. הנסיגה ההדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון ונחישותה לחתום על הסכם עם איראן מחייב את מדינות האזור לאחד כוחות אל מול אויב משותף. אף שכוחות אמריקנים מצויים בבסיסים בבחריין ובקטר, ואולי גם במקומות נוספים, מדינות האזור החוששות מאיראן מבינות כי עליהן למלא תפקיד מרכזי יותר. במצב הזה ישראל הופכת לציר מרכזי במאמץ נגד איראן; בניית מערך הגנה אווירי משותף – לא כל שכן מתקפה – נגד איראן מציבה את ישראל בעמדת בכורה. מערך כזה עשוי לכלול גם הגנה של מדינות המפרץ מפני מתקפות החות'ים בתימן. לשם כך ישראל יכולה לספק מערכות ירוט נגד טילים וכן מל"טים. מרוקו ובחריין אף מיסדו את שיתוף הפעולה בהסכם בילטרלי צבאי.

הפגישות מאפשרות לישראל לעדכן את השותפות הערביות לגבי התיווך שלה בין רוסיה לאוקראינה. הן גם מזמנות הזדמנות לכל מדינה לקדם את האינטרסים שלה: כך, למשל, בנושא הביטחון התזונתי, מצרים – יבואנית החיטה הגדולה בעולם – מוטרדת מעליית מחירי החיטה, הגז (המגיע מישראל) והנפט בעקבות המלחמה באוקראינה ומחפשת סיוע כספי וכלכלי; דאגה דומה קיימת גם בירדן, המעוניינת לקדם את ההסכם עם עיראק שנחתם בינואר 2022 להנחת צינור נפט מבצרה לעקבה.

כל הפסגות הללו מלמדות על חשיבותה העולה של האמירויות במשחק האזורי; השחקן היחיד שנטל חלק בכל הפגישות הללו הוא יורש העצר האמירותי; למעשה, האמירויות היא השושבין העיקרי של חזרת סוריה לעולם הערבי, מתוך תקווה כי אסד יחזיר את היציבות לסוריה ויצמצם בה את המעורבות של איראן. עם-זאת, יש לזכור כי האמירויות – ובמיוחד דובאי – סייעו לאיראן בעקיפת הסנקציות של המערב עליה. יתרה מזו, בנובמבר 2021 הצהירה האמירויות על כוונתה "לפתוח דף חדש" ביחסיה עם איראן; בדצמבר אף ביקר שייח' טחנון בן-זאיד אאל נהיאן, היועץ לענייני ביטחון לאומי של האמירויות, בטהרן. צינור ההידברות של האמירויות עם כל השחקנים באזור מאפשר לה למלא תפקיד של מתווך. עמדת המתווך, כאשר היא מגובה גם בנכסים כלכליים וצבאיים, מאפשרת לאמירויות להעמיד עצמה כמנהיגה אזורית. יש להניח כי מצרים וערב הסעודית אינן רוות נחת מהתפתחות זו, אולם אין בידן למנוע זאת אם בשל חולשתן הכלכלית (מצרים) ואם בשל אי קיום ערוצי הידברות עם חלק מהשחקנים באזור (ערב הסעודית).

ההתקרבות היחסית בין ישראל וטורקיה, כפי שבאה לידי ביטוי בפגישת הנשיא הרצוג עם נשיא טורקיה ארדואן, ובין ישראל וקטר, כפי שבאה לידי ביטוי בפגישת הרמטכ"ל כוכבי עם מקבילו הקטרי – שתי הפגישות בשבוע הראשון של מרץ – מהווה עוד אינדיקציה לשינוי המתחולל במעמדה של ישראל באזור. נודע גם כי בקרוב תתרחש גם פגישה בין בנט לארדואן.

היבט חשוב בהתפתחויות המדיניות הללו הוא התחרות המסתמנת בין המובילים בממשלה – בנט, לפיד וגנץ. כל אחד מהם מנסה לנכס לעצמו הישגים מדיניים בדעת הקהל הישראלית והבין-לאומית. כך למשל לפיד טיפח קשר מיוחד עם המלך עבדאללה ונפגש עמו כבר פעמיים, ואף חנך את השגרירות במרוקו. גם גנץ מיהר לבחריין ולמרוקו על מנת לחתום על הסכמים צבאיים עימן. השניים ראו לפתע את בנט ממלא תפקידים מרכזיים הן בזירה הבין-לאומית (אוקראינה) והן בזירה האזורית. התחרות בין בנט וגנץ באה לידי ביטוי בביקור המתוכנן של השניים, בנפרד, בהודו. תחרות זו על היוקרה ממריצה מחד את התפתחות היחסים בין המדינות, אך מצד שני עלולה גם להביא למתיחויות עם מדינות היעד.

הפגישה המשולשת בשארם א-שיח' ועתה "פסגת הנגב" של שרי החוץ מהווים ציון דרך בפוליטיקה האזורית. זהו ציון דרך לא רק מבחינת דרג הדוברים, אלא בעיקר בשל העובדה שהפסגות התקיימו לאור זרקורים. למשל, כאשר ראש הממשלה נתניהו וראש האופוזיציה יצחק (בוז'י) הרצוג נפגשו במרץ 2016 עם א-סיסי, עבדאללה ומזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי בעקבה, הם עשו זאת בחשאי. העובדה שמנהיגים אלה אינם חוששים עוד להיראות בגלוי עם מנהיגים ישראלים היא היא החידוש המשמעותי. היא מלמדת על כך שישראל שוב אינה במעמד של פילגש – אחת שמסתירים את היחסים עמה – אלא ידועה בציבור, ואולי אפילו פרטנרית.

המאמר פורסם ב-N12 בחודש מרץ 2022.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון