קראו את המאמר המלא

הפוסט לא כיבוש, לא חמאס: הדרך השלישית לרצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2 במרץ 2025 סגרה ישראל את כל המעברים לרצועת עזה. מאז לא נכנסו כמעט מזון, תרופות או דלק. מערכות ההתפלה, המאפיות ובתי החולים פועלים על אדים אחרונים, ויש המעריכים שמלאי המזון במחסנים יספיק לשבוע בלבד. גם באזורים שבהם קיים מלאי גדול יותר – הוא לקוי תזונתית (ללא ירקות או מוצרים מהחי), ומנגנוני החלוקה אינם מתפקדים היטב עקב מחסור בדלק.

מבחינה מוסרית, מניעת צרכי קיום בסיסיים משני מיליון בני אדם חוצה קו אדום ברור. הזכות למזון, למים ולטיפול רפואי נובעת לא רק מהמשפט הבינלאומי, אלא גם ממסורת יהודית ואנושית פשוטה: גם בשעת מלחמה קיימים חוקים של "בל תשחית"; גם בשעת מלחמה מוטלת עלינו החובה לצמצם סבל שאינו הכרחי.

רבים סבורים שלחץ על האוכלוסייה האזרחית, בדמות עצירת הסיוע ההומניטרי, מביא הישגים מסוימים – לדוגמה, שיפור עמדות במשא ומתן לשחרור החטופים בחודש האחרון, וכן הפגנות מוגבלות של תנועת "בידנא נעיש" ("ברצוננו לחיות"). כן נטען כי לעצירת הסיוע יש אפקט ישיר על חמאס – המממן את פעיליו ומתחזק את מכונת המלחמה שלו באמצעות מיסוי ושליטה על מחירים.

עם זאת, לעצירת הסיוע יש גם נזקים מיידיים. היא מצמצמת את חופש הפעולה המדיני והצבאי של ישראל – במיוחד מול מדינות אירופאיות, סין, ובתוך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. חשוב מכך, היא פוגעת ביחסי ישראל עם מדינות ערביות מתונות, ועלולה לחזק כוחות קיצוניים בקרב הפלסטינים, גם בגדה המערבית.

לעומת זאת, החזרת הסיוע עשויה להניב רווחים טקטיים לישראל. חמאס מנצל את המחסור כדי להעמיק את אחיזתו באוכלוסייה; מצב שבו השווקים יהיו מלאים עשוי דווקא להפחית את תלות האזרחים בארגון. אם ישראל תאפשר לגורמים מתונים לבצע את חלוקת הסיוע, היא תוכל להחליש את חמאס דרך חיזוק מתנגדיו.

חלק מעוצמתה של ישראל נובע מהיותה חלק ממשפחת האומות שוחרות החופש. אנו אוהבי חיים – לא אוהבי מוות. הרעבת ילדים אינה מי שאנחנו. חמאס, המשתמש בעצמו ברעב האוכלוסייה ככלי מיקוח, מציב בפנינו דילמות קשות – אך איננו חייבים לרקוד עמו את הטנגו הזה. עלינו להפסיק להשתמש ברעב כאמצעי במשא ומתן.

על הממשלה לחשוב על הסיוע ככלי טקטי ואסטרטגי. עליה לפעול בקדחתנות כדי לגבש מנגנונים משותפים עם ארגונים בינלאומיים, מדינות ערביות מתונות ואף גופים פנים-עזתיים, שייקחו חלק בחלוקת הסיוע באופן שיחזק את הכוחות החיוביים ויחליש את השליליים.

בר רפפורט היא מנהלת תחום קיימות מדינית אקלימית במכון מיתווים וחברה בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

ארנון חורי יפין חבר בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

הפוסט החזרת הסיוע לעזה – חובה מוסרית וחשיבה אסטרטגית לטווח הרחוק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למאמר המלא

הפוסט אזור ללא חמאס: מודל חדש לשינוי המציאות בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2 במרץ 2025 הפסיקה מדינת ישראל לאפשר את כניסתו של סיוע הומניטרי לרצועת עזה – פעולה שמובילה למשבר הומניטרי חמור שעלול להגיע בקרוב לרמות של רעב המוני, כך לפי נייר עמדה שפורסם על ידי  פורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה, בו חברה גם בר רפפורט, מנהלת פרויקט "קיימות מדינית-אקלימית" במכון מיתווים.
המסמך כולל ניתוח מבוסס מודלים של כמויות המזון שנותרו ברצועה ומצביע על סכנת קריסה של המערכת ההומניטרית.

מלאי הולך ואוזל

במהלך הפסקת האש האחרונה (19 בינואר – 1 במרץ) נכנס לרצועה סיוע הומניטרי, כולל מזון בכמות שאמורה הייתה להספיק לתקופה מוגבלת. אולם, לפי תחזיות שמרניות, המזון ששרד לאחר הפסקת האש יספיק – בתנאים אופטימיים – ל-209 ימים. בפועל, בשל אי-שוויון קיצוני בחלוקה, משפחות רבות עלולות להישאר ללא מזון תוך שבועות בודדים.

כבר עכשיו – סימני מצוקה

הדוח מזהיר שכבר ב-6 באפריל כ-2,700 איש עלולים למצוא עצמם ללא מזון כלל. עד ה-13 באפריל המספר צפוי לעבור את 7,900, ועד ה-20 באפריל – כ-17,000. בקרב ילדים, במיוחד מתחת לגיל חמש, תת-תזונה קיצונית יכולה להוביל לפגיעה מוחית בלתי הפיכה.

המערכת קורסת

לצד המחסור במזון, מדווח על מחסור בדלק שמונע הפעלת מתקני התפלה, מאפיות ובתי חולים. מערכת התיאום שנועדה להגן על צוותי הסיוע חדלה מלתפקד, דבר שמסכן את חייהם של העובדים בשטח.

קריאה דחופה לפתיחת המעברים

נייר העמדה קורא לממשלת ישראל לאמץ מדיניות פרואקטיבית של הכנסת סיוע הומניטרי, שתמנע את קריסת המערכת בעזה, תשיב את התקווה ותוכל לשמש גם בסיס לקידום פתרונות מדיניים רחבים – כולל סיום הלחימה והשבת החטופים.

הפוסט מניעת רעב בעזה: השפעות קצה של חודש ללא הכנסת סיוע הופיע לראשונה ב-Mitvim.