ארכיון ישראל - Mitvim https://mitvim.org.il/publication_cat/ישראל/ מתווים Wed, 11 Jun 2025 17:25:02 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.1 https://mitvim.org.il/wp-content/uploads/fav-300x300.png ארכיון ישראל - Mitvim https://mitvim.org.il/publication_cat/ישראל/ 32 32 ביטחון המזון של ישראל תלוי בשיתוף פעולה אזורי https://mitvim.org.il/publication/israels-food-security/ Wed, 11 Jun 2025 17:25:02 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=12997 משרד החקלאות, בשיתוף מספר רב של משרדי ממשלה אחרים, הציג השבוע את התוכנית הלאומית לביטחון מזון. התוכנית חשובה. היא נועדה להבטיח שלכל תושבי ישראל תהיה גישה יציבה, בטוחה ובת קיימא למזון לו הם זקוקים ובמחיר שפוי.

הפוסט ביטחון המזון של ישראל תלוי בשיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> משרד החקלאות, בשיתוף מספר רב של משרדי ממשלה אחרים, הציג השבוע את התוכנית הלאומית לביטחון מזון. התוכנית חשובה. היא נועדה להבטיח שלכל תושבי ישראל תהיה גישה יציבה, בטוחה ובת קיימא למזון לו הם זקוקים ובמחיר שפוי. התוכנית שהוצגה מבוססת על הגדלת כמות המזון המיוצרת בישראל, אם כי היא לא מפרטת כיצד יטופלו החסמים המעכבים את התייעלות החקלאות הישראלית. בנוסף, התוכנית מכירה בכך שישראל לעולם לא תוכל לייצר בעצמה את כל המזון לו היא זקוקה ושואפת לבסס שרשראות אספקה יציבות שיאפשרו יבוא של מזון בכל כמות שתידרש, ובכל עת. לכאורה, תמהיל הגיוני. אולם, לאור האיומים הברורים על שרשראות האספקה העולמיות, ועלייה כמעט קבועה במחירי המזון, אין ספק כי האסטרטגיה הישראלית חסרה את מרכיב שיתוף הפעולה האזורי, במיוחד עם ירדן. שת"פ אזורי זה יכול לחזק מאוד את סיכויי ההצלחה של התוכנית, את אספקת המזון בשגרה ובחירום, להגביר את היציבות האזורית ולחזק את הקהילות החיות משני עברי הגבול. 

אי לכך, יש הכרח בבנייה ויישום של מפת דרכים לשיתוף פעולה בין ירדן לישראל בתחום ביטחון המזון. קריאת כיוון כזו מוצגת בנייר מדיניות חדש ומקיף, פרי שיתוף פעולה בין מכון מתווים למדיניות חוץ אזורית ומכון הערבה ללימודי הסביבה. המסמך מנתח את האתגרים הייחודיים לאזור, את היוזמות הקיימות, ומציע עקרונות מנחים לבחינת פרוייקטים בעלי התכנות כלכלית שיסייעו להבטחת אספקת מזון יציבה, נגישה ומזינה לתושבי האזור. אחד הדגשים המרכזיים שעולים ממנו הוא ההכרח לשלב שחקנים שונים שנעדרו עד כה מהמאמץ הלאומי להשגת ביטחון מזון – המגזר הפרטי, הקהילות המקומיות, בנקים בינ"ל לפיתוח ומדינות האזור. 

המגזר הפרטי הוא שחקן מפתח במארג הפתרונות האפשריים. גופים עסקיים יכולים להוביל חדשנות, להשקיע בתשתיות וליצור שווקים חדשים לתוצרת מקומית. במקביל, מוסדות פיננסים לפיתוח, להם מומחיות רבה במדינות מתפתחות בכלל ובאזורי קונפליקט בפרט, יכולים לתמרץ עוד יותר את מעורבות המגזר הפרטי באמצעות מתן סיוע טכני והפחתת סיכונים פיננסיים. רוב היוזמות שהתקיימו בין ישראל וירדן עד היום הובלו ע"י הממשלות או ע"י ארגוני החברה האזרחית, מבלי לקחת בחשבון את הסוגיה הזו.

סוגיה נוספת מהותית ובעלת חשיבות קריטית היא מעורבות קהילות מקומיות. אזורי הגבול, המצויים לעיתים קרובות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית-כלכלית, יכולים להפוך לחוד החנית של החוסן האזורי. על ידי טיפוח שיתוף פעולה בין קהילות אלה, ניתן לרתום ידע מקומי עשיר, ליצור הזדמנויות כלכליות חדשות ולחזק את הלכידות החברתית.

לבסוף, לישראל רצון וצורך לקדם אינטרגרציה עם שכונתיה, ובראשן ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. לכלכלות צומחות אלה יש אינטרס אסטרטגי ביציבות אזורית ולכן הן, יכולות להשקיע במיזמים פרטיים, לפתוח את שווקיהן לסחורה מהאזור ולשחק תפקיד חשוב בקידום שיתוף הפעולה הירדני-ישראלי .

אתגרי הביטחון התזונתי מורכבים ורב-ממדיים. הם מחייבים פתרונות חדשניים, גישות שיתופיות ומחויבות ארוכת טווח. אסטרטגיית בטחון מזון ישראלית שאינה לוקחת בחשבון את המימד האזורי – הן בצד הצרכים והן בצד הפתרונות האפשריים – היא אסטרטגיה חסרה שתתקשה לעמוד במבחן המציאות לאורך זמן. ירדן וישראל יכולות לא רק להזין את תושביהן, אלא גם לקדם מציאות של אזור בעל חוסן רב יותר להתמודדות עם פגעי האקלים. אסטרטגיית ביטחון המזון החדשה של ישראל צריכה להשתדרג ולייצר למגזר את הפרטי את התנאים שיאפשרו להפוך חזון ראוי למציאות בת-קיימא.

הפוסט ביטחון המזון של ישראל תלוי בשיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%9c%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%9e%d7%a4-%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%a2%d7%96%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%98/ Tue, 04 Mar 2025 13:45:40 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=12582 רעיון הטרנספר של דונלד טראמפ היכה בתדהמה את העולם הערבי, בדגש על מצרים וירדן, המועמדות העיקריות, מבחינתו, לקליטת הפלסטינים שיפונו מעזה. מעבר להצהרות הערביות, שדחו על הסף את דברי הנשיא האמריקאי והביעו התנגדות מוחלטת להעברת פלסטינים מהרצועה, החלה התרוצצות דיפלומטית ענפה שתכליתה גיבוש עמדה ערבית מאוחדת, כמתווה חלופי שאיננו כולל טרנספר. לאחרונה התכנסה בריאד פסגה ערבית מצומצמת, ולאחריה נקבעה פסגת חירום ערבית ל־4 במרץ בקהיר. תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית. מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים. בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> רעיון הטרנספר של דונלד טראמפ היכה בתדהמה את העולם הערבי, בדגש על מצרים וירדן, המועמדות העיקריות, מבחינתו, לקליטת הפלסטינים שיפונו מעזה. מעבר להצהרות הערביות, שדחו על הסף את דברי הנשיא האמריקאי והביעו התנגדות מוחלטת להעברת פלסטינים מהרצועה, החלה התרוצצות דיפלומטית ענפה שתכליתה גיבוש עמדה ערבית מאוחדת, כמתווה חלופי שאיננו כולל טרנספר. לאחרונה התכנסה בריאד פסגה ערבית מצומצמת, ולאחריה נקבעה פסגת חירום ערבית ל־4 במרץ בקהיר.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי https://mitvim.org.il/publication/%d7%91%d7%97%d7%a1%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%93%d7%a9%d7%93%d7%95%d7%a9-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%9f-%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%9e%d7%a2%d7%a6%d7%91%d7%aa-%d7%90/ Wed, 17 Apr 2024 14:13:03 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11279 7 באוקטובר והמתקפה האיראנית הכושלת כעת יכלו להיות נקודת מפנה בקידום ברית ישראלית-אזורית. אבל איראן זוכה לסיוע מפתיע במערכה הזאת – מהימין הקיצוני בישראל. "הדבר היחיד שמשותף לנו ולממשלת ישראל הוא שגם אנחנו לא מאמינים בפתרון שתי המדינות". על הציטוט הזה לא חתום חבר קונגרס מהאגף הניצי של המפלגה הרפובליקאית או פעיל ימין קיצוני ישראלי – אלא שר החוץ האיראני בכבודו ובעצמו. הוא מדגיש מה שברור לכל מי שחרד מההשפעה האיראנית הגוברת באזור: ההימנעות של ישראל מלדון בפתרון מדיני עם הפלסטינים בעת הנוכחית היא ברכה אמיתית למנהיגים בטהרן, זרז להרחבת השפעתם ולדחיקת ישראל מהאזור. זהו מכשול עיקרי בפני הסיכוי להפוך את מתקפות 7 באוקטובר ו-13 באפריל להזדמנות ליצירת ברית אזורית מול איראן. המתקפה בשבת צריכה להיות מהלומה משמעותית לאיראן ולמעמדה האזורי. זו אף עשויה להיות נקודת מפנה בהתלכדות האזורית והגלובלית אל מול האיומים שאיראן יוצרת – וזאת בנקודה קריטית, ערב הגעתה ליכולת גרעינית. היא ממחישה לארצות הברית ולמדינות האזור את הצורך לשלב כוחות אל מול איראן אגרסיבית יותר, אלימה יותר, גורם מערער יציבות. היא יכולה לשמש מרכיב חשוב ביצירת "מתיחת יתר" (overstretch) איראנית, שמעורבותה הרב-זירתית באמצעות בעלות הברית שלה מציבה אותה במסלול התנגשות אל מול האינטרסים האזוריים והגלובליים. זוהי הזדמנות להפוך את רשת השלוחות של איראן מנכס לנטל עבורה בזירה האזורית. המלחמה חידדה בעולם הערבי את הפער שבין המחויבות של בעלות הברית האיראניות להנחיות טהרן ובין האינטרסים המקומיים במדינות המארחות-שבויות בידה. הביקורת הגוברת בלבנון על מעורבות חיזבאללה, וההתנגדות של ממשל אסד לאפשר מתקפה על ישראל משטחו, הן דוגמאות בולטות להכרה הגוברת במדינות אלו במחיר שהן משלמות על התערבות איראן בניהול

הפוסט בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> 7 באוקטובר והמתקפה האיראנית הכושלת כעת יכלו להיות נקודת מפנה בקידום ברית ישראלית-אזורית. אבל איראן זוכה לסיוע מפתיע במערכה הזאת – מהימין הקיצוני בישראל.

"הדבר היחיד שמשותף לנו ולממשלת ישראל הוא שגם אנחנו לא מאמינים בפתרון שתי המדינות". על הציטוט הזה לא חתום חבר קונגרס מהאגף הניצי של המפלגה הרפובליקאית או פעיל ימין קיצוני ישראלי – אלא שר החוץ האיראני בכבודו ובעצמו. הוא מדגיש מה שברור לכל מי שחרד מההשפעה האיראנית הגוברת באזור: ההימנעות של ישראל מלדון בפתרון מדיני עם הפלסטינים בעת הנוכחית היא ברכה אמיתית למנהיגים בטהרן, זרז להרחבת השפעתם ולדחיקת ישראל מהאזור. זהו מכשול עיקרי בפני הסיכוי להפוך את מתקפות 7 באוקטובר ו-13 באפריל להזדמנות ליצירת ברית אזורית מול איראן.

המתקפה בשבת צריכה להיות מהלומה משמעותית לאיראן ולמעמדה האזורי. זו אף עשויה להיות נקודת מפנה בהתלכדות האזורית והגלובלית אל מול האיומים שאיראן יוצרת – וזאת בנקודה קריטית, ערב הגעתה ליכולת גרעינית. היא ממחישה לארצות הברית ולמדינות האזור את הצורך לשלב כוחות אל מול איראן אגרסיבית יותר, אלימה יותר, גורם מערער יציבות. היא יכולה לשמש מרכיב חשוב ביצירת "מתיחת יתר" (overstretch) איראנית, שמעורבותה הרב-זירתית באמצעות בעלות הברית שלה מציבה אותה במסלול התנגשות אל מול האינטרסים האזוריים והגלובליים.

זוהי הזדמנות להפוך את רשת השלוחות של איראן מנכס לנטל עבורה בזירה האזורית. המלחמה חידדה בעולם הערבי את הפער שבין המחויבות של בעלות הברית האיראניות להנחיות טהרן ובין האינטרסים המקומיים במדינות המארחות-שבויות בידה. הביקורת הגוברת בלבנון על מעורבות חיזבאללה, וההתנגדות של ממשל אסד לאפשר מתקפה על ישראל משטחו, הן דוגמאות בולטות להכרה הגוברת במדינות אלו במחיר שהן משלמות על התערבות איראן בניהול ענייניהן.

וכך, מתקפת 13 באפריל היתה אמורה לשמש ציר מרכזי ביכולת לקדם ברית ישראלית-אזורית אל מול איראן, בתמיכה אמריקאית ובינלאומית. מבחינתן של מדינות המפרץ, המתקפה האיראנית הפרה בגסות את המרחב האווירי של הים האדום. והאיום האיראני משליך ישירות על אינטרסים מהותיים של הקהילה הבינלאומית. איראן הפכה בראייה בינלאומית לאיום אזורי מוחשי, אשר לו אדוות שיכולות לערער את היציבות לא רק במזרח התיכון אלא גם מעבר לו. המתקפה מגבירה את תחושת הדחיפות בקרב ארה"ב ומדינות המערב לתמוך במאמץ של יצירת קואליציה אזורית.

דרוש חזון משותף

אלא שהמערכה בעזה הבהירה שהתקדמות אל ציר אזורי משותף תלויה ישירות בהסכמה ישראלית לדון בחזון מדיני מול הפלסטינים. ההצהרות הסעודיות האחרונות מבהירות בקול ברור – תמו הימים של נורמליזציה ללא פלסטינים. המחיר הציבורי של קשירת קשרים אסטרטגיים עם ישראל עלה והוא כרוך עתה שוב בהתקדמות מדינית כתנאי למימוש וקידום הנורמליזציה עם ישראל.

וכך, הסכמה ישראלית לדון באופק מדיני של שתי מדינות היתה יכולה להיות דווקא עתה מכה מכרעת לאיראן, אבל ההזדמנות הזו מוחמצת בחריפות בשל מדיניות הממשלה. במקום ש-7 באוקטובר ישמש ליצירת נקודת מפנה בשיתוף הפעולה הביטחוני הגלוי בין ישראל למדינות ערב – כך שהניצחון התודעתי של חמאס ייהפך להפסד אסטרטגי של איראן ושלוחותיה – מדיניותה של ממשלת ישראל משרתת את המטרות האיראניות. כפי שכתב פואד סניורא, ראש ממשלת לבנון לשעבר, במאמר נדיר בכנותו בינואר השנה – הידיים האזוריות מושטות עתה לישראל, אך היא מסרבת לאחוז בהן.

בישראל חגגו בימים האחרונות את הקשר האזורי האמיץ – את ההשתתפות הפעילה של ירדן ומדינות אחרות במאמץ להגן על ישראל. הרגע הנדיר הזה של שיתוף פעולה לנוכח איום משותף עלול ליצור תחושה מדומה של מומנטום מחודש ביחסי ישראל ומדינות ערב; אבל הוא מסתיר את התסכול העמוק אצל השותפים הקיימים והפוטנציאליים באזור מחוסר היכולת של ישראל לדבר על מטרות המלחמה. הוא מטשטש את השפל העמוק ביחסים עם ירדן ועם מדינות מפרץ ואת השלכותיו על עתיד היחסים ושיתוף הפעולה עם מול איראן.

חשוב להבדיל בין תיאום צבאי-מבצעי אל מול מתקפה ספציפית ובארגון אמריקאי לבין הקמה של ברית אזורית מדינית ופומבית, שתוכל לפעול כחזית אחידה מול מאמציה האזוריים והגרעיניים של איראן. קואליציה אזורית משותפת לא יכולה להתקיים רק על סמך התמודדות עם איום משותף; היא חייבת להתבסס על שותפות לקידום חזון מדיני משותף, או לפחות הסכמה על הכיוון האסטרטגי שהשותפות נעות אליו.

תהום רחבה פעורה בין עמדותיה של ממשלת ישראל לבין החזון של השותפות האזוריות, מסעודיה ועד מצרים, וסכנת ההידרדרות אל התהום הזאת נעשית מוחשית יותר למנהיגי מדינות ערב מאז 7 באוקטובר. זאת ועוד, הדאגה לעתיד יחסי ישראל והאזור – קל וחומר, ליכולת להתלכד אל מול איראן – מתחדדת מתחילת המלחמה משום שאיראן אינה שוקטת על שמריה ומנסה לדרדר את מעמדן האזורי של ישראל וארה"ב.

ניצול הוואקום

המתקפה האיראנית בשבת התקיימה למעשה במקביל למתקפה מדינית-דיפלומטית רחבה שאיראן נוקטת מאז תחילת המלחמה נגד ארה"ב וישראל. מטרתה של מתקפה זו היא להגדיר מחדש את יחסי הכוחות האסטרטגיים במזרח התיכון באמצעות שחיקת ההשפעה המדינית של ישראל, ובמשתמע של ארה"ב, במזרח התיכון, וחיזוק השפעתה של איראן.

האיראנים מנצלים את המלחמה לקידום מהלך שנועד לבטל את הנכסים שהשיגה ישראל בהסכמי אברהם ולהחזירה למעמד של מצורעת אזורית. המהלך האיראני מתמקד בלחץ על מדינות מפתח לבטל או לפחות לצמצם את הקשרים הדיפלומטיים עם המשטר הציוני. מספיק לעקוב אחרי מסעות הדילוגים האינטנסיביים של שר החוץ האיראני כדי להבין את מפת האינטרסים האיראנית. אלו כללו בין השאר את הודו – ציר מרכזי בברית האמריקאית-מפרצית-ישראלית שקידם הנשיא ביידן לפני המלחמה, מגעים מתמשכים עם הסעודים, פגישות תיאום תכופות עם נשיא טורקיה ארדואן וקריאה לניתוק היחסים הכלכליים של ארצו עם ישראל.

למאמץ האיראני הצלחה מוגבלת מאוד עד כה – אין הוכחה שיש לו השפעה ישירה על המוטיבציה הסעודית לקדם נורמליזציה או על ההחלטה הטורקית להגביל את היקף הסחר עם ישראל. עם זאת, אם מחברים את המאמץ האיראני עם אי יכולתה של ישראל להציג מטרות ברורות למלחמה ההרסנית בעזה – הרי למאמץ זה יש פוטנציאל בטווח הארוך, ככל שמעמדה של ישראל נשחק וכשלי התנהלותה קצרת הרואי בולטים לעיני כל.

הבסיס המוצק של הסכמי אברהם מבחינתן של איחוד האמירויות ובחריין היה היכולת לשלב את ישראל בתהליך אזורי ארוך טווח שיקנה יציבות ביטחונית וכלכלית. המלחמה חשפה את ישראל כמי שיורה מן המותן ושצעדיה מוכתבים על פי פשרות קואליציוניות ארעיות עם הימין הקיצוני, במקום על בסיס ראייה ארוכת טווח. היא חשפה בפני האמירתים, הסעודים והבחריינים את הפערים הגדולים בין החשיבה ארוכת הטווח של מדינות המפרץ לבין חוסר היכולת של ישראל לחשוב מעבר לרמה הצבאית הטקטית.

אל הוואקום הזה בדיוק מנסה איראן להיכנס. סנונית ראשונה להצלחה איראנית בדחיקת הנורמליזציה לאחור ניתן לאתר אצל החוליה החלשה במדינות הנורמליזציה – סודאן. ב-9 באוקטובר חידשה ממשלת בורהן בסודאן את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן במטרה לקבל נשק למלחמתה בפלג המתחרה. מדובר בשיטת עבודה איראנית קלאסית המוכרת מתימן וסוריה – איראן זיהתה הזדמנות, ואקום מדיני שנוצר בעקבות מלחמת אזרחים במדינה בעלת ערך אסטרטגי, ומילאה אותו.

המאמץ האיראני לנצל את מלחמת עזה לדחיקתה של ישראל מהאזור אינו רק בין-מדינתי. הוא גם מתמקד בניצול הזעם הציבורי בעולם הערבי כלפי ישראל לנוכח התמשכותה של המלחמה בעזה והחמרת המשבר ההומניטרי. חזרתו של נרטיב ההתנגדות מאפשרת לאיראן לרכוב על גל האהדה לבעלות בריתה – בדגש על החותים בתימן.

אל מול חוסר אונים מצד מדינות ערב, איראן ובעלות בריתה מצטיירות כגורם היחיד שתומך במאבק הפלסטיני במלחמה ההרסנית הנוכחית. איראן מנסה ליצור ולקדם תדמית חדשה באזור ובמישור הגלובלי – לא עוד נטע שיעי זר בעולם ערבי-סוני אלא נציגת המאבק בקולוניאליזם האמריקאי במזרח התיכון. מתקפת המל"טים של 13 באפריל – על אף כישלונה – צפויה להתקבל בחלקים בעולם הערבי כעדות למחויבותה של איראן למאבק זה.

כולנו טעינו

עשור שלם עסקו מכוני המחקר ומתכנני המדיניות של ישראל בשאלה הנצחית: איזה איום חמור יותר לעתידה של המדינה – האיראני או הפלסטיני? כצפוי – כולנו טעינו. האיומים משולבים זה בזה ולא ניתנים להפרדה. כשאנו מחלישים את הגורמים המתונים יחסית בזירה הפלסטינית ומחזקים את חמאס, כשאנו שוחקים את היחסים המתוחים עם ירדן ועם מצרים, יוצרים משבר הומניטרי בעזה, מגבירים את הזעם הציבורי בעולם הערבי ומסרבים בעקשנות להציב חזון מדיני ליום שאחרי – אנחנו פותחים פתח לחיזוק ההשפעה של איראן ושלוחותיה באזור.

במזרח התיכון אין ואקום – האיראנים מומחים בניצול הזדמנות ובכניסה למרחבים של קיצוניות וסכסוך. כל עוד אנחנו נעים ללא תוכנית מדינית – ללא חזון אסטרטגי – אנחנו מאפשרים לאיראנים תנאים אופטימליים להשפעה. וכך, בזמן שאנחנו נערכים למלחמה ישירה מול איראן ובעלות בריתה, אבירי המחדל של 7 באוקטובר מהימין הקיצוני משרתים את האינטרסים האסטרטגיים של איראן. חמנאי וראיסי לא יכלו לקוות לבעלי ברית צפויים כל כך ויעילים כל כך כסמוטריץ' ובן גביר. פעם נוספת במערכה הארורה הזו – ישראל לא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

ד"ר גיל מורסיאנו הוא מנכ"ל מכון מיתווים.

מאמר זה פורסם ב–"הארץ" ב-17 באפריל 2024.

הפוסט בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> האם דווקא משבר האקלים יחלץ את ישראל מהצלילה במעמדה האזורי והבינלאומי? https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%93%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%90-%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%97%d7%9c%d7%a5-%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%94%d7%a6/ Mon, 01 Apr 2024 13:53:58 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11223 בעוד דו"ח מבקר המדינה חושף כישלון ממשלתי מוחלט בטיפול במשבר האקלים, משתתפי ועידת האקלים של "הארץ" הדגישו את הצורך בשיתופי פעולה אזוריים ועולמיים בתחום. לשם כך נדרש שדרוג משמעותי של מערך החוץ הישראלי. הפער בין יכולותיה של ישראל לתרום למאבק בשינויי האקלים לבין מה שמתרחש בתחום הזה בפועל הוא תהומי. את האבסורד הזה הדגישו רבים מהמשתתפים בוועידת האקלים של "הארץ" שהתקיימה בסוף מרץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ראש המל"ל לשעבר אייל חולתא ומומחי אקלים שונים ציינו את הצמא והרצון של מדינות האזור לידע הישראלי בתחום – רצון שעדיין קיים גם לאחר 7 באוקטובר ומגלם פוטנציאל אדיר למינוף יחסיה האזוריים של ישראל. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש את החשיבות של יצירת קואליציות אזוריות לביסוס חוסן סביבתי במגוון תחומים – מביטחון אנרגטי עד ביטחון תזונתי. הצורך הישראלי הדחוף לקחת חלק במשחק האקלימי-המדיני העולמי דורש, בין השאר, להתאים את מערך החוץ של ישראל לתנאים החדשים שמכתיב משבר האקלים. אך כדי שישראל תוכל להיות שחקן משמעותי בסדר היום העולמי החדש, עליה לבצע שינויי עומק. בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל לשנות את תפישתה בנוגע לחשיבותה של סוגיית האקלים לעתיד יחסיה הבין-לאומיים של המדינה. במסגרת זו נדרש ייצוג של הזווית האקלימית בכל תהליך אסטרטגי של קבלת החלטות ביחסי החוץ של ישראל. מסמך מדיניות שפירסם לאחרונה מכון מיתווים מצביע על השינויים התפישתיים והארגוניים הדרושים כדי להתאים את מערך החוץ הישראלי למשבר האקלים ולהזדמנויות והאתגרים המהותיים שהוא מזמן לעתיד יחסי החוץ של ישראל. סדר בבלגן אל מול האתגר המורכב של משבר האקלים, נדרש מערך החוץ הישראלי למלא שני תפקידים מורכבים בזירה הלאומית, בזו האזורית ובזו הגלובלית. ראשית,

הפוסט האם דווקא משבר האקלים יחלץ את ישראל מהצלילה במעמדה האזורי והבינלאומי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> בעוד דו"ח מבקר המדינה חושף כישלון ממשלתי מוחלט בטיפול במשבר האקלים, משתתפי ועידת האקלים של "הארץ" הדגישו את הצורך בשיתופי פעולה אזוריים ועולמיים בתחום. לשם כך נדרש שדרוג משמעותי של מערך החוץ הישראלי.

הפער בין יכולותיה של ישראל לתרום למאבק בשינויי האקלים לבין מה שמתרחש בתחום הזה בפועל הוא תהומי. את האבסורד הזה הדגישו רבים מהמשתתפים בוועידת האקלים של "הארץ" שהתקיימה בסוף מרץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ראש המל"ל לשעבר אייל חולתא ומומחי אקלים שונים ציינו את הצמא והרצון של מדינות האזור לידע הישראלי בתחום – רצון שעדיין קיים גם לאחר 7 באוקטובר ומגלם פוטנציאל אדיר למינוף יחסיה האזוריים של ישראל. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש את החשיבות של יצירת קואליציות אזוריות לביסוס חוסן סביבתי במגוון תחומים – מביטחון אנרגטי עד ביטחון תזונתי.

הצורך הישראלי הדחוף לקחת חלק במשחק האקלימי-המדיני העולמי דורש, בין השאר, להתאים את מערך החוץ של ישראל לתנאים החדשים שמכתיב משבר האקלים. אך כדי שישראל תוכל להיות שחקן משמעותי בסדר היום העולמי החדש, עליה לבצע שינויי עומק.

בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל לשנות את תפישתה בנוגע לחשיבותה של סוגיית האקלים לעתיד יחסיה הבין-לאומיים של המדינה. במסגרת זו נדרש ייצוג של הזווית האקלימית בכל תהליך אסטרטגי של קבלת החלטות ביחסי החוץ של ישראל. מסמך מדיניות שפירסם לאחרונה מכון מיתווים מצביע על השינויים התפישתיים והארגוניים הדרושים כדי להתאים את מערך החוץ הישראלי למשבר האקלים ולהזדמנויות והאתגרים המהותיים שהוא מזמן לעתיד יחסי החוץ של ישראל.

סדר בבלגן

אל מול האתגר המורכב של משבר האקלים, נדרש מערך החוץ הישראלי למלא שני תפקידים מורכבים בזירה הלאומית, בזו האזורית ובזו הגלובלית.

ראשית, עליו לשמש ערוץ ללמידה, לסיוע ולפעולה משותפת בין ישראל לעולם בהתמודדות עם משבר האקלים. שנית, על מערך החוץ למנף את משבר האקלים כמרחב אסטרטגי לחיזוק יחסי החוץ של ישראל בעולם בכלל, וליצירת חיבורים אזוריים בפרט. לשם כך עליו "לייצא" באופן המיטבי את הערך המוסף הייחודי של ישראל בתחום זה.

זהו אתגר מקצועי מורכב: מערך החוץ הישראלי נרחב ממה שנדמה; על פי דו"ח מבקר המדינה, פועלים בארץ לא פחות מ-34 משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים המקיימים קשרים ישירים ועקיפים עם גורמי ממשל וארגונים בינלאומיים. עם זאת, הן על פי מבקר המדינה והן בבחינת פעולתם של משרדים שונים בהיבטי חוץ וסביבה, ניכר כי פעולתם מבוזרת ואינה מתקיימת במסגרת מוסדרת, קבועה או שוטפת. ראיה כואבת לכך היא הזחילה המתמשכת באימוצו של חוק אקלים לישראל, שעדיין לא נחקק. מעבר לכך שחוק זה הוא מרכיב אקוטי בהצגת מחויבותה הבינלאומית של ישראל לנושא, העדרו מדגיש את העדרה של מסגרת מסדרת, המעוגנת באופן ברור בחוק בישראל.

הפוסט האם דווקא משבר האקלים יחלץ את ישראל מהצלילה במעמדה האזורי והבינלאומי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> ברית הפונדמנטליסטים או ניצחון הציונות? https://mitvim.org.il/publication/%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%95/ Wed, 27 Mar 2024 17:58:31 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11215 במאמר מתריס, מטיח פרופ' אריה אלדד ביקורת כנגד תכנית "היוזמה הישראלית" להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. הוא גם מעוות את ההיסטוריה של הסכסוך. לא רק שהוא לא מציע אלטרנטיבה ראויה, אלא עמדתו הפונדמנטליסטית (התביעה הבלעדית על כל הארץ והתמיכה בטיהור אתני של הפלסטינים), מהווה תמונת ראי אידאולוגית, אם כי לא באמצעים ובשיטות, לעמדתו של חמאס, התובע בעלות בלעדית על הארץ. חמאס קורא לרצח עם וטיהור אתני של יהודים, ואף ביצע טבח נגד האזרחים היהודים, הערבים, והזרים במדינת ישראל. האויב הכי גדול שלו הינו האפשרות של הסדר מדיני שיממש את העיקרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, אשר לא התגשם עד היום בשל ברית הפונדמנטליסטים בקרב שני הצדדים. ראשית, אציין מספר נקודות להבהרה באשר להיסטוריה של הסכסוך: "השמאל הישראלי": הניסיון להציג את הוויכוח על הסכסוך במונחים של "שמאל" וימין" מטעה ומרעיל. מנהיגים ישראלים הידועים ב"שמאלניותם" כגון מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ובנימין נתניהו הביעו נכונות להחזרת שטחים ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, על-מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוויכוח איננו בין "שמאל" ל"ימין" אלא בין קיצוניים לבין אלה הרוצים להביא לניצחון על חמאס בדרך פרגמטית ומדינית, מתוך שיקולי ביטחון. "פושעי אוסלו" ו"המדינה הפלסטינית": תהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו היה קטוע בכך שלא קבע מפורשות את היעד של הקמתה של מדינה פלסטינית. "פושעי אוסלו" האמתיים היו אלה שחיבלו בתהליך וביצעו וידוא הריגה, הן בצד הפלסטיני (בראש וראשונה חמאס, וגם ערפאת שלא נטש את הטרור), והן בצד הישראלי (מברוך גולדשטיין ועד יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין ז"ל). "ההתנקות הביאה למדינת חמאס בעזה": ההתנתקות ב-2005 היתה משגה בכך שלא נעשתה

הפוסט ברית הפונדמנטליסטים או ניצחון הציונות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> במאמר מתריס, מטיח פרופ' אריה אלדד ביקורת כנגד תכנית "היוזמה הישראלית" להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. הוא גם מעוות את ההיסטוריה של הסכסוך. לא רק שהוא לא מציע אלטרנטיבה ראויה, אלא עמדתו הפונדמנטליסטית (התביעה הבלעדית על כל הארץ והתמיכה בטיהור אתני של הפלסטינים), מהווה תמונת ראי אידאולוגית, אם כי לא באמצעים ובשיטות, לעמדתו של חמאס, התובע בעלות בלעדית על הארץ.

חמאס קורא לרצח עם וטיהור אתני של יהודים, ואף ביצע טבח נגד האזרחים היהודים, הערבים, והזרים במדינת ישראל. האויב הכי גדול שלו הינו האפשרות של הסדר מדיני שיממש את העיקרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, אשר לא התגשם עד היום בשל ברית הפונדמנטליסטים בקרב שני הצדדים.

ראשית, אציין מספר נקודות להבהרה באשר להיסטוריה של הסכסוך:

"השמאל הישראלי": הניסיון להציג את הוויכוח על הסכסוך במונחים של "שמאל" וימין" מטעה ומרעיל. מנהיגים ישראלים הידועים ב"שמאלניותם" כגון מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ובנימין נתניהו הביעו נכונות להחזרת שטחים ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, על-מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוויכוח איננו בין "שמאל" ל"ימין" אלא בין קיצוניים לבין אלה הרוצים להביא לניצחון על חמאס בדרך פרגמטית ומדינית, מתוך שיקולי ביטחון.

"פושעי אוסלו" ו"המדינה הפלסטינית": תהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו היה קטוע בכך שלא קבע מפורשות את היעד של הקמתה של מדינה פלסטינית. "פושעי אוסלו" האמתיים היו אלה שחיבלו בתהליך וביצעו וידוא הריגה, הן בצד הפלסטיני (בראש וראשונה חמאס, וגם ערפאת שלא נטש את הטרור), והן בצד הישראלי (מברוך גולדשטיין ועד יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין ז"ל).

"ההתנקות הביאה למדינת חמאס בעזה": ההתנתקות ב-2005 היתה משגה בכך שלא נעשתה בהסכם עם אש"פ. חמאס לא הקים מדינה עצמאית, ובעשור האחרון נתמך על ידי ממשלות ישראל שסירבו לנהל תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית.

תמיכת הישראלים והפלסטינים בפתרון של שתי מדינות: היום רק כשליש מהישראלים תומכים בפתרון של שתי מדינות, אם כי זה עדיין הפתרון העדיף על כל חלופה אחרת. בצד הפלסטיני, הרב מצדיק את מתקפת הטרור של חמאס (אם כי לא מאמין שהיה שם טבח). 62% מהעזתים ו-35% מהפלסטינים בגדה תומכים במדינה פלסטינית לצדה של ישראל. התמיכה בחמאס מסתכמת רק ב-26% בעזה ו35% בגדה.

שנית, אתייחס למרכיבים החדשים ב"יוזמה הישראלית", המקבילה למאמצים של ארה"ב ומדינות אחרות, אם כי יש ערך רב בכך שהישראלים יוזמים בעצמנו, ולא רק מגיבים. התכנית מבוססת על ההיגיון של "מפת הדרכים" של 2003, אבל היא כוללת שני מרכיבים חדשים: 1) מו"מ דו-צדדי עם סעודיה ורב-צדדי עם מדינות הליגה הערבית, כדי להגיע לשלום אזורי.

לא מדובר רק במאמץ לשלום עם הפלסטינים, אלא ב"עסקת חבילה" אשר תכלול שלום, נורמליזציה, ואינטגרציה של ישראל באזור. זהו בתמצית ניצחון הציונות; 2) בינאום של הפתרון: ה"יוזמה הישראלית" מתייחסת גם לברית אזורית בהובלתה של ארה"ב, נגד איראן והגורמים הפונדמנטליסטים באזור. ישנה אפשרות לשפר באופן ממשי את ביטחון ישראל, אשר לא יכול להתבסס רק על עוצמה צבאית, אלא תלוי בהסדרים מדיניים, כמו השלום עם מצרים וירדן.

שלישית, מה מציע פרופ' אלדד כחלופה ל"יום שאחרי"? הרי הוא מסכים שהסטטוס קוו לא יכול להימשך, שיש לשנות מן היסוד את תפיסת הביטחון של ישראל, ושלמעשה לא ניתן להמשיך ולנהל את הסכסוך עם הפלסטינים. אם זה המצב, ישנן שתי חלופות לפנינו: הדרך המדינית, או החלופה הצבאית. פרופ' אלדד רומז לחלופה של מלחמת נצח, של כיבוש צבאי של הרצועה, ושל "טרנספר" של הפלסטינים אל מחוץ לארץ. זאת עמדה הזויה ומנותקת מכל מציאות מדינית ובינלאומית אפשרית.

יתר על כן, זאת גם עמדה החותרת תחת עקרונות הציונות, מהרצל, דרך כצנלנסון וז'בוטיסקי, ועד דויד בן-גוריון. בין "הים לירדן" חיים היום יותר מ-7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים שלא הולכים לשום מקום. האם פרופ' אלדד תומך בחזון של מדינה אחת בכל ארץ ישראל בשליטה יהודית בלעדית, שתהיה מנודה, עד שתיחרב מבפנים ובמחוץ? האם העתיד שלו איננו הרסני יותר מהתקווה הטמונה ב"יוזמה הישראלית"?

פרופ' אריה קצוביץ הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מזה 31 שנה.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-27 במרץ.

הפוסט ברית הפונדמנטליסטים או ניצחון הציונות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%96%d7%95-%d7%a9%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%a0%d7%95/ Mon, 18 Mar 2024 13:45:10 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11219 חוסר האמון בנתניהו הגיע דווקא מצד החלקים האוהדים יותר של ההנהגה האמריקאית. הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו. חובתנו כאזרחים וכמדינה להקשיב לדברי התוכחה של אוהבינו בארצות הברית. בן גביר והנייה, אבו מאזן ונתניהו, כולם נכרכו יחדיו בנאומו של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר, כמכשילי פתרון שתי המדינות ואיתו הסיכוי היחיד לרגיעה ולשלום. בליכוד כמובן מיהרו, כהרגלם, לתקוף את קריאתו של שומר לקיום בחירות בישראל וקראו לסנאטור היהודי "לכבד את הממשלה ולא לחתור תחתיה", אבל האמת היא שממשלת נתניהו היא זו שבמו ידיה ריסקה את האמון והכבוד של הרוב המוחלט של יהדות ארצות הברית ותומכי המפלגה הדמוקרטית. הכריכה יחדיו של חמאס ושר בממשלת ישראל איננה קלה לאוזן הישראלית, אבל כשהיא מגיעה מאדם כמו שומר, היא מחייבת את כולנו לחשבון נפש. התהליך התחיל ביום כינון הממשלה הקיצונית בתולדות מדינת ישראל בהשתתפות מפלגה כהניסטית שנתניהו בכבודו ובעצמו נרמל, לצד קיצונים משיחיים נוספים. ההמשך היה מהיר מאוד עם ההכרזה על ההפיכה המשטרית, שהיוותה בעיני רבים מידידיה של ישראל בארצות הברית פגיעה קשה בברית בין המדינות המבוססת על ערכיהן הדמוקרטיים המשותפים. זוועות ה־7 באוקטובר הביאו איתן תמיכה חסרת תקדים של ממשל אמריקאי בישראל, אבל נתניהו וממשלתו הוכיחו שאם יש מי שלא מכבדים וחותרים תחת ממשל אחר, אלו דווקא הם. במקום לפעול יחד עם ממשל ביידן בחר נתניהו להתנגח, להתעלם מכל הבקשות והדרישות ולפתוח במערכה תקשורתית כנגד הנשיא שמגדיר עצמו כציוני, ושבחר לעמוד לצד ישראל ואזרחיה. שומר הוא לא אחד מהפרוגרסיבים שבממשלה אוהבים לתקוף והוא גם לא בודד באכזבה שלו מנתניהו ומדיניותו. יותר ויותר בכירים אמריקאים שבמשך שנים תמכו בכל ממשלות ישראל

הפוסט הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> חוסר האמון בנתניהו הגיע דווקא מצד החלקים האוהדים יותר של ההנהגה האמריקאית. הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו. חובתנו כאזרחים וכמדינה להקשיב לדברי התוכחה של אוהבינו בארצות הברית.

בן גביר והנייה, אבו מאזן ונתניהו, כולם נכרכו יחדיו בנאומו של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר, כמכשילי פתרון שתי המדינות ואיתו הסיכוי היחיד לרגיעה ולשלום.

בליכוד כמובן מיהרו, כהרגלם, לתקוף את קריאתו של שומר לקיום בחירות בישראל וקראו לסנאטור היהודי "לכבד את הממשלה ולא לחתור תחתיה", אבל האמת היא שממשלת נתניהו היא זו שבמו ידיה ריסקה את האמון והכבוד של הרוב המוחלט של יהדות ארצות הברית ותומכי המפלגה הדמוקרטית. הכריכה יחדיו של חמאס ושר בממשלת ישראל איננה קלה לאוזן הישראלית, אבל כשהיא מגיעה מאדם כמו שומר, היא מחייבת את כולנו לחשבון נפש.

התהליך התחיל ביום כינון הממשלה הקיצונית בתולדות מדינת ישראל בהשתתפות מפלגה כהניסטית שנתניהו בכבודו ובעצמו נרמל, לצד קיצונים משיחיים נוספים. ההמשך היה מהיר מאוד עם ההכרזה על ההפיכה המשטרית, שהיוותה בעיני רבים מידידיה של ישראל בארצות הברית פגיעה קשה בברית בין המדינות המבוססת על ערכיהן הדמוקרטיים המשותפים.

זוועות ה־7 באוקטובר הביאו איתן תמיכה חסרת תקדים של ממשל אמריקאי בישראל, אבל נתניהו וממשלתו הוכיחו שאם יש מי שלא מכבדים וחותרים תחת ממשל אחר, אלו דווקא הם. במקום לפעול יחד עם ממשל ביידן בחר נתניהו להתנגח, להתעלם מכל הבקשות והדרישות ולפתוח במערכה תקשורתית כנגד הנשיא שמגדיר עצמו כציוני, ושבחר לעמוד לצד ישראל ואזרחיה.

שומר הוא לא אחד מהפרוגרסיבים שבממשלה אוהבים לתקוף והוא גם לא בודד באכזבה שלו מנתניהו ומדיניותו. יותר ויותר בכירים אמריקאים שבמשך שנים תמכו בכל ממשלות ישראל ומדיניותן, ללא קשר לזהותן המפלגתית והפוליטית, משנים גישה ומחריפים את הביקורת שלהם על ממשלת נתניהו.

אלו הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס שמתעקשים להפריד בין ממשלת ישראל לאזרחיה, אלו חברי קונגרס בכירים דוגמת שומר או ג'רי נדלר, "היהודי הבכיר בבית הנבחרים", שלאחרונה העמיק את הביקורת שלו על נתניהו, תקף אותו על חוסר המוכנות שלו לקדם תהליכים מדיניים וקרא להפסקת אש.

ה"מסבירנים" למיניהם טענו שהבעיה היא בחברות קונגרס דוגמת ראשידה טאליב, אילהן עומר או אלכסנדרה אוקסיו קורטז, אבל מסתבר שהממשלה הנוכחית הצליחה להמאיס את עצמה אפילו על האנשים שבמשך העשורים האחרונים עמדו כמעט באופן אוטומטי לצד מדינת ישראל והיו השותפים הנלהבים ביותר של איפא"ק.

התנהלותו של נתניהו עוד לפני ה־7 באוקטובר בכל הקשור להפיכה המשטרית ולאחר מכן ההימנעות מכל עיסוק מדיני כזה או אחר ביחס לעתיד רצועת עזה והאזור הביאו להעמקת הניכור כלפי ממשלתו בקרב אוהביה הכי גדולים של מדינת ישראל.

אפשר להתלונן שכולם חותרים ושונאים ואפשר לנסות להבין שהמשבר הוא לא עם מי שלא אהבו אותנו מלכתחילה, אלא עם אוהביה הגדולים של מדינת ישראל. יהודים כמו שומר ונדלר שרואים את המדינה שאותה הם אוהבים ובה הם תומכים משנה את פניה והופכת לדיקטטורה בהתהוות כלפי פנים ולמדינה אדישה לחיי אדם כלפי חוץ.

דווקא בשעה כל כך קשה, אל מול זוועות חמאס שחיזקו את ההזדהות של יהודים בכל רחבי העולם עם ישראל, מדינת הלאום של עמם, נתניהו ושותפיו עושים כל שביכולתם בכדי להרחיק מאיתנו את אוהבינו. "נאמנים פצעי אוהב", חובתנו כאזרחים וכמדינה להקשיב לדברי התוכחה של אוהבינו בארצות הברית, ולעשות מה שצריך כדי להחזיר למדינתנו את כבודה ואיתו את אמון ידידינו בעולם.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-18 במרץ.

הפוסט הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון https://mitvim.org.il/publication/%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%99%d7%97%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%91%d7%a2%d7%95-%d7%91%d7%95-%d7%a2%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%a9%d7%aa%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%9e/ Wed, 13 Mar 2024 16:40:14 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11108 מסדרון הומניטרי ימי לעזה יכול לעזור לתושבי עזה בטווח המיידי. בטווח הרחוק יותר – אפשר לקוות כי הרצועה השוכנת לחוף הים התיכון תשוב להשתלב במרחב כבעבר. מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה". למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה. בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה. היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> מסדרון הומניטרי ימי לעזה יכול לעזור לתושבי עזה בטווח המיידי. בטווח הרחוק יותר – אפשר לקוות כי הרצועה השוכנת לחוף הים התיכון תשוב להשתלב במרחב כבעבר.

מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה".

למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה.

בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה.

היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה עשרות טונות של סיוע לתושבי עזה לנמל פורט סעיד שבמצרים, ומשם הועברה האספקה לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם המאמץ היה כרוך בקשיים מרובים. על פי דיווח אחד, האונייה המתינה בים כעשרה ימים עד שהושלמו הסידורים המלאים להעברת הסיוע.

מאז, ניכר כי המאמץ הבינלאומי לסיוע דרך הים התמקד דווקא בהעברתו לנמל אשדוד. לקראת סוף ינואר איפשרה ישראל את השטת האספקה לנמל אשדוד ומשם לתוך הרצועה. באמצע פברואר קראה בריטניה לישראל לאפשר את הגדלת הסיוע העובר בנתיב זה. פעילי ימין התנגדו למהלך וחסמו לפרקים מעבר של משאיות לרצועה. בתוך כך הפכה הסוגיה לפוליטית, משנטען כי המשטרה לא מונעת את חסימת העברת הסיוע כדי לרצות את השר הממונה, איתמר בן גביר.

באופן דומה ירדה מן הפרק, לפי שעה, האפשרות של הצבת ספינות בתי חולים אירופיות או אחרות לחופי עזה, כדי להושיט סיוע רפואי לתושבי הרצועה; הגם שהרעיון הועלה שוב על ידי גורמים ישראליים לקראת סוף פברואר, בהקשר של הקמת "רציף צף" לחופי הרצועה.

פה זה קרוב לאירופה

נראה, אם כך, שהים העזתי יישאר סגור. בה בעת, הרגע שבו בחנה ישראל את הרעיון של פתיחת הים מעלה כמה תובנות.

ראשית, נוכח המשבר בעזה, ישראל היתה מוכנה להסרה חלקית של הסגר הימי שהיא מטילה על הרצועה מ-2007. למרות שהפתיחה נועדה לאפשר בעיקר סיוע הומניטרי, התקדים יכול היה להיות חשוב; הוא עשוי היה לאותת כי הסגר מתחיל להתרופף גם לצרכים אחרים וכי יש בישראל נכונות לשנות חלק מהדפוסים שהתקבעו מול עזה ב-20 השנים האחרונות.

שנית, מסדרון הומניטרי מקפריסין יכול לסייע למצוקה ההולכת ומחריפה ברצועה. הצורך לספק שירותים בסיסיים לפליטים הרבים ילווה את עזה בשנים הקרובות; ראוי לייצר מנגנוני סיוע שמאפשרים גישה ישירה לאזורים מורכבים עם צרכים מסוימים, כמו אזור המואסי שבו מתגוררים בצפיפות רבה פליטים על רצועת החוף.

מסדרון הומניטרי דרך הים יוכל לספק ישירות לאזרחים מים ומזון, שירותי רפואה וציוד מחסה. אולי אף יועברו דרכו תשתיות off-grid דוגמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, מתקנים קטנים לטיפול בשפכים או מתקני התפלה מקומיים. בה בעת, מסדרון כזה מאפשר שילוב של שחקנים נוחים יחסית לישראל, כמו האירופאים.

שלישית, ובהמשך לנקודה הקודמת, המעורבות של מדינות אירופיות בפיתוח הרעיון מזכירה כי הגם שאנו ממוקדים בדינמיקה הישראלית-פלסטינית במרחב המיידי, אזור הקרבות קרוב מאוד לאירופה. קפריסין – החברה באיחוד האירופי, ובה גם נוכחות צבאית בריטית קבועה – שוכנת רק כ-370 קילומטר מצפון מערב לעזה.

כפי שהודגם במקרה הזה, הקירבה הגיאוגרפית תאפשר – אם הצדדים ירצו בכך – מעורבות אירופית מעשית ואינטנסיבית יותר בכל הסדרה ברצועה, בדומה לפקחי האיחוד האירופי שהוצבו לאחר ההתנתקות במעבר הגבול בין עזה לרפיח. המסגרת המנהלית שהיתה אחראית על פקחי הגבול עודנה פועלת, ועשויה ליצור אפשרות מהירה להרחבת דריסת רגל אירופית, אם יידרש הדבר.

רביעית, המחיר הפוליטי שגובה העברת הסיוע דרך אשדוד מהממשלה הנוכחית עשוי ליצור תמריץ, בעתיד הלא-רחוק, לשוב ולנסות להעביר אספקה בדרך הים ישירות לעזה. מעניין גם כי שר החוץ עד לאחרונה, אלי כהן, הסביר כי התמיכה של ישראל ביוזמה נובעת מן הרצון להתנתק לחלוטין מעזה; זאת בניגוד מוחלט לעמדת גורמי הימין בממשלה, החותרים לנוכחות ישראלית קבועה בשטח.

חלום על ימים אחרים

העלאת הרעיון של השטת סיוע לעזה מזכירה שוב כי לרצועה ממד שלם – התווך הימי – שלא בא לידי ביטוי במציאות הנוכחית. בהכללה, במרחב הים תיכוני ערי חוף היו במשך השנים מתונות יותר פוליטית, קוסמופוליטיות וממוקדות בפרגמטיזם של חיי המסחר. זאת בשונה מאנשי ההר, שהמסגרת הכלכלית והערכית שלהם כיוונה יותר לאתנוצנטריות ומחויבות דתית.

עזה, מנקודת מבט זו, היא אנומליה. היא שוכנת לחופי הים התיכון, אך היא סגורה ומסוגרת. זאת, גם נוכח ההתנהלות של שחקנים מחוצה לה, בייחוד ישראל, אך גם בשל הנהגתה המחויבת לחזון דתי שפונה פנימה. עזה של העבר, לעומת זאת, היתה משולבת ברשתות בינלאומיות של רעיונות ומסחר.

במאה ה-17 רעיונות יהודיים משיחיים נדדו מעזה ועד לבלקנים דרך השבתאי נתן העזתי, שגר כמה שנים בעיר בטרם נדד הלאה. חבישת הבד הרפואי הקרויה באנגלית גוז, מקורה, על פי חוקרים אחדים, בעיר עזה, שם נעשה בה שימוש לראשונה. עוד בשנות ה-70 קלט נמל עזה סחורות שיועדו לישראל ואף שירת אוניות ישראליות. שר החוץ הנוכחי, ישראל כץ, העלה כבר לפני שנים רבות – ושוב בשבועות האחרונים – את האפשרות של בניית נמל ימי לרצועה על אי מלאכותי מול חופיה.

קשה לראות זאת כעת, עת רועמים התותחים ותחת שלטון חמאס. אך בנסיבות אחרות, המציאות הגיאוגרפית של חבל ארץ הפרוש על רצועת חוף ים תיכוני יוצרת לכל הפחות אפשרות לעזה אחרת, פתוחה יותר, יציבה יותר וכזו המשולבת במרחב שלידה ולא מצויה בעימות מתמיד עמו.

ד"ר אהוד ערן הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים וראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"ם) באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-5 במרץ.

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו? https://mitvim.org.il/publication/%d7%93%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%90-%d7%90%d7%9c%d7%95-%d7%a9%d7%9e%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%9d-%d7%94%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90/ Wed, 13 Mar 2024 16:22:24 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11102 בעת המסוכנת הזו לעתיד המדינה, החברים הטובים שלנו בעולם הם דווקא אלו שביקורתיים כלפי ממשלתנו ומנסים לשנות את מדיניותה. רבים מדי מחבריי שאיתם הפגנתי ביחד נגד המהפכה המשטרית ומדיניות ממשלת ברית נתניהו עם המשיחיים, המשתמטים והמושחתים, מתקשים לקבל את העובדה שהעולם רואה תמונות מאוד קשות מעזה בעוד שאנחנו, באופן טבעי עדיין בטראומה שלנו, מבכים את מתינו וחיים בהכחשה לגבי הסבל הנורא של העזתים. רבים מדי מהמרכז הישראלי מתבשמים מדגלי ישראל מונפים בהפגנה בברזיל בעד בולסונארו הפופוליסט, או מכך שאורבן הגזען מונע מהאיחוד האירופי להטיל סנקציות על מתנחלים אלימים. מתלהבים מהנאומים נגד מוסלמים של חירט וילדרס ההולנדי ומהביקור בכותל של מיליי, האלביס פרסלי הארגנטינאי ההזוי. מחפשים בנרות "מסבירנים" שיציגו את הצד היפה שלנו בעוד שהרבה יותר חשוב שנשקיע את האנרגיה שלנו בשיפור נשמתה של המדינה מאשר בתדמיתה. זו אינה תופעה חדשה. שנים שאני שומע ליברלים ישראלים מתייחסים לכל החלטה של מוסדות האו”ם נגד התנחלויות כאנטי־ישראלית, לכל ביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשלתנו כאנטישמיות. מתייחסים לסימון מוצרים מההתנחלויות כאילו זהו חרם נגד ישראל. אלו החלטות שמנסות לחלץ אותנו מהקוראלס שאליו מובילות אותנו ממשלות הימין, היינו למדינה דו־לאומית מדממת. אני זוכר איך בילדותי בקיבוץ היו מגיעים אלינו מתנדבים מסקנדינביה שהעריצו את ישראל כמודל לתיקון עולם. כיום הם לא רואים את אותה ישראל משום שהיא שינתה את פניה. הם רואים את ממשלות הימין ששואפות להפוך את ישראל לאתנוקרטיה ותיאוקרטיה. הם רואים הרחבה חסרת מעצורים של התנחלויות שנועדה להנציח את הכיבוש. וכשהם מבטאים את הביקורת שלהם, הדרך שלנו לברוח מהתמודדות איתה היא בכך שאנחנו מכנים אותם אנטישמים. הגישה הזאת מאפיינת גם רבים מהארגונים היהודיים

הפוסט דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> בעת המסוכנת הזו לעתיד המדינה, החברים הטובים שלנו בעולם הם דווקא אלו שביקורתיים כלפי ממשלתנו ומנסים לשנות את מדיניותה.

רבים מדי מחבריי שאיתם הפגנתי ביחד נגד המהפכה המשטרית ומדיניות ממשלת ברית נתניהו עם המשיחיים, המשתמטים והמושחתים, מתקשים לקבל את העובדה שהעולם רואה תמונות מאוד קשות מעזה בעוד שאנחנו, באופן טבעי עדיין בטראומה שלנו, מבכים את מתינו וחיים בהכחשה לגבי הסבל הנורא של העזתים.

רבים מדי מהמרכז הישראלי מתבשמים מדגלי ישראל מונפים בהפגנה בברזיל בעד בולסונארו הפופוליסט, או מכך שאורבן הגזען מונע מהאיחוד האירופי להטיל סנקציות על מתנחלים אלימים. מתלהבים מהנאומים נגד מוסלמים של חירט וילדרס ההולנדי ומהביקור בכותל של מיליי, האלביס פרסלי הארגנטינאי ההזוי. מחפשים בנרות "מסבירנים" שיציגו את הצד היפה שלנו בעוד שהרבה יותר חשוב שנשקיע את האנרגיה שלנו בשיפור נשמתה של המדינה מאשר בתדמיתה.

זו אינה תופעה חדשה. שנים שאני שומע ליברלים ישראלים מתייחסים לכל החלטה של מוסדות האו”ם נגד התנחלויות כאנטי־ישראלית, לכל ביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשלתנו כאנטישמיות. מתייחסים לסימון מוצרים מההתנחלויות כאילו זהו חרם נגד ישראל. אלו החלטות שמנסות לחלץ אותנו מהקוראלס שאליו מובילות אותנו ממשלות הימין, היינו למדינה דו־לאומית מדממת.

אני זוכר איך בילדותי בקיבוץ היו מגיעים אלינו מתנדבים מסקנדינביה שהעריצו את ישראל כמודל לתיקון עולם. כיום הם לא רואים את אותה ישראל משום שהיא שינתה את פניה. הם רואים את ממשלות הימין ששואפות להפוך את ישראל לאתנוקרטיה ותיאוקרטיה. הם רואים הרחבה חסרת מעצורים של התנחלויות שנועדה להנציח את הכיבוש. וכשהם מבטאים את הביקורת שלהם, הדרך שלנו לברוח מהתמודדות איתה היא בכך שאנחנו מכנים אותם אנטישמים.

הגישה הזאת מאפיינת גם רבים מהארגונים היהודיים הממוסדים, שחושבים שהאוונגליסטים הם החברים הטובים שלנו, למרות שבחזונם אנחנו צריכים למות או להתנצר אחרי מלחמת גוג ומגוג בארמגדון שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי, רק משום שהם תומכים פעילים בכיבוש ובהרחבת התנחלויות. או שתמכו בטראמפ הנרקיסיסט המיזוגן ובחבר נאמניו, שמאמינים בתיאוריית ההחלפה האנטישמית, משום שנתן לגיטימציה למדיניות ישראל בשטחים. הם אפילו תמכו בפוטין הדיקטטור האכזר והציני רק בשל תדמית ידידותו עם ראש ממשלת ישראל, שהתבררה כעורבא פרח.

בעת המסוכנת הזו לעתיד ישראל, החברים הטובים שלנו הם דווקא אלו שביקורתיים כלפי ממשלתנו ומנסים לשנות את מדיניותה, מתוך הערכים המשותפים לנו ולדמוקרטיות הליברליות וכנגד מדיניות שפוגעת בסיכוי להגיע להסדר סביר שישמור על ביטחון המדינה ויבטיח את ערכיה הדמוקרטיים, לטובתנו ולטובת יציבות האזור והעולם.

מדיניות ממשלות הימין הולכת ומדרדרת את מעמד ישראל למקום השמור למדינות מצורעות. ולכן, בדיוק כפי שאנחנו מצפים שהעולם יפעל נגד הפרת זכויות אדם מצד מדינות כאלה, אין להתפלא שלגיטימי בעת הזו להתנגד למדיניות ממשלתנו. כאשר הממשלה פועלת נגד האינטרס של מדינת ישראל והולכת ומדרדרת אותה לאתנוקרטיה כובשת, אין לראות בביקורת על כך פעולה הפוגעת בישראל, אלא ככזו שעשויה להציל אותה מעצמה ולהחזירה למסלול של דמוקרטיה ליברלית.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-5 במרץ.

הפוסט דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> האם יצליח הציר האיראני-רוסי לנכס אליו גם את סודאן? https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%99%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%97-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%9b%d7%a1-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%95-%d7%92/ Wed, 13 Mar 2024 13:47:44 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11093 עם פרוץ המלחמה בעזה, חידשה סודאן, שותפתה של ישראל להסכמי אברהם, את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. "על אף הסתייגותנו מהקשר עם המדינה הזו, למען האינטרס הסודאני נהיה מוכנים לברית אפילו עם השטן"

הפוסט האם יצליח הציר האיראני-רוסי לנכס אליו גם את סודאן? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>

עם פרוץ המלחמה בעזה, חידשה סודאן, שותפתה של ישראל להסכמי אברהם, את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. "על אף הסתייגותנו מהקשר עם המדינה הזו, למען האינטרס הסודאני נהיה מוכנים לברית אפילו עם השטן"

 

המלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר בין ישראל לחמאס לא נשארה מוגבלת למרחב העזתי, ואדוותיה הגיעו לכל המזרח התיכון. חיזבאללה הצטרף למערכה בצפון, שלוחים איראניים פתחו חזית בסוריה ועיראק, והחותים החלו לפעול במצרי באב-אל-מנדב בדרום. אל אלה ניתן להוסיף את המערכה הדיפלומטית במוסדות הבינלאומיים ואת המערכה המשפטית בהאג.

חזית אחת נוספת, שהציבור בישראל פחות מכיר ומודע לה, היא המערכה על סודאן, שותפה נוספת של ישראל להסכמי אברהם. האם הציר של ארצות הברית וישראל יצליח להשאיר אותה קרובה אליו, או שמא יצליח הציר האיראני להפוך אותה לבעלת בריתו?

סודאן ממוקמת בקרן אפריקה, על הגדה המערבית של הים האדום. נהר הנילוס חוצה אותה בדרכו למצרים ולים התיכון. היא נמצאת במיקום אסטרטגי בינלאומי, בנקודת מעבר מרכזית למזרח אפריקה. היא בעלת קרקע פורייה מאוד, עם גידולי כותנה, דגנים ובקר, ונחשבה בשל כך ל"אסם התבואה של אפריקה". לא לחינם ערב הסעודית והאמירויות מתייחסות אליה כאל מאגר הביטחון התזונתי שלהן. המתרחש בסודאן משליך על כל קרן אפריקה ואף מעבר לכך. מתוך כך, שאלת השליטה והיציבות בסודאן היא סוגיה אזורית ובינלאומית.

יציבות היא מה שחסר לסודאן, כבר שנים רבות. המדינה קרועה במלחמות אזרחים ממושכות. היא מורכבת מפסיפס פוליטי, דתי וכלכלי המצמיח מתח מתמיד בין גבולות וזהויות. בנוסף לחלוקה גזעית (שמים וחמים) ודתית (מוסלמים, נוצרים ואנימיסטים), קיימת שונות רבה בתוך הקבוצות האתניות עצמן. המוסלמים נחלקים לקבוצות הטוענות למוצא ערבי ולקבוצות אפריקאיות לא-ערביות.

הבחנה ברורה נעשית בין הצפון הערבי-מוסלמי (שמרכזו בעיר חרטום) לבין הנוצרים-האפריקאים (ממוצא חמי/שחור, חלקם אנימיסטים) הממוקמים בדרום סודאן (כיום מדינת דרום סודאן העצמאית). הבחנה נוספת היא בין הצפון הערבי-מוסלמי לבין המערב (דארפור) שבו הרוב הם אפריקאים-מוסלמים (לא-ערבים). בסיס הסכסוך הפנימי ארוך השנים הוא גזעי – ולא דתי. מלחמת חרטום בדארפור ובאזורי הגבול מבטאת את ליבת השסעים בחברה הסודאנית: ערבים מול אפריקאים, מרכז מול פריפריה ומוסלמים מול נוצרים, כמו גם מול דתות אפריקאיות מסורתיות בדרום.

מדינת טרור

באפריל 2019 הפילו מחאות ומהומות את השליט עומר אל בשיר, לאחר שלושה עשורים של שלטון. שני אנשי צבא – לוטננט גנרל עבד אל-פתאח בורהאן, מפקד הכוחות המזוינים של סודאן (צבא סודאן), ומוחמד חמדאן דגאלו (שכינויו חמתי או חמידתי), מפקד מיליציית "כוח התמיכה המהירה" – תפסו יחד את השלטון בהפיכה צבאית (המיליצה ידועה גם בשמה הקודם, הג'נג'אוויד). עם הצטרפות עבדאללה חמדוכ כראש ממשלה, נוצרה הנהגת טריאומווירט שנקראה "מועצת הריבונות הזמנית".

הפוסט האם יצליח הציר האיראני-רוסי לנכס אליו גם את סודאן? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> הבחירות לרשויות המקומיות: האם מכאן יצמח השלום? https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%9e%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%99%d7%a6%d7%9e/ Mon, 26 Feb 2024 13:30:39 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=11062 בקורונה, בזמן איום המהפכה המשטרית וגם במלחמה - תפסה הרשות המקומית מקום רחב בסיוע למצוקות, השכנת שלום או בהתססת השטח. זה הזמן להבין שהשלטון המקומי יכול לתת הרבה יותר מאשר דו"חות חנייה וטיפול בתשתיות

הפוסט הבחירות לרשויות המקומיות: האם מכאן יצמח השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> מחר (שלישי) כשאנחנו עדיין בצל המלחמה וללא כל אופק מדיני נראה לעין, יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות. בחירות לרשויות המקומיות בישראל מעולם לא נחשבו עניין מלהיב. עבור ישראלים רבים, מזוהה השלטון המקומי בעיקר עם פינוי אשפה, חלוקת דוחות חניה וטיפול בתשתיות. זה נכון, אבל גם לא כל הסיפור. השלטון המקומי מוכיח עצמו לעתים רבות ככזה שמסוגל למלא את הוואקום במצבים בהם השלטון המרכזי נעלם ונאלם. במציאות של מלחמה וחוסר ביטחון, ייתכן שיש מקום להרחיב את הדמיון הפוליטי, ולשאול את עצמנו באילו תחומים אותם לא מצליחה המדינה לקדם, יכול לסייע דווקא השלטון המקומי, ולהרהר ברצינות בתפקידו בקידום שלום וביטחון.

בעולם כולו, ובאיחור אופנתי גם בישראל, מתחיל השלטון המקומי למלא פונקציות אחרות, לצד אלה הקלאסיות. הגיאוגרף הבריטי דיויד הארווי הצביע כבר בשלהי שנות ה-80 על המעבר ממה שכינה "גישה מנהלית" ל"גישה יזמית" של השלטון המקומי. אותה יזמות מקומית מוכרת בישראל למשל סביב סוגיית התחבורה הציבורית בשבת עם יוזמות כמו "נעים בסופ"ש", או התמודדות עם אתגרי הקורונה, אז הוכיחו עצמן רשויות מקומיות שהוציאו לפועל יוזמות עצמאיות, כשירות יותר לניהול המשבר מאשר השלטון המרכזי.

גם בשנה שעברה, בחסות המחאות נגד ההפיכה המשטרית, היינו עדים לתרחישים בהם עמד השלטון המקומי על רגליו האחוריות אל מול השלטון המרכזי בהיעדר הלימה בין המדיניות המקומית והמרכזית, כמו למשל בהתנגדות להסכם הקואליציוני ששאף להעביר סמכויות חינוכיות ליו"ר מפלגת נעם, ההתנגדות לחוק קרן הארנונה ועוד. יתרה מזאת, ההנהגה המקומית בערים רבות לקחה חלק פעיל במחאה נגד הממשלה, מי שבחזית ומי מאחורי הקלעים, והביעה נחישות, כפי שאמר חולדאי באחת מההפגנות בקפלן, "להיאבק על דמותה של מדינת ישראל".

גם במלחמה הוכיח עצמו השלטון המקומי, במיוחד על רקע חוסר המסוגלות של השלטון המרכזי. בשבועות הראשונים היו אלה החמ"לים העירוניים והאזרחיים, שסיפקו מענה לצורכי העורף ההלום, בין אם בסיוע כלכלי ובין אם נפשי. רשויות מקומיות ארגנו סיירות ביטחון מקומיות, יצרו קשר טלפוני עם תושבים לשאול לשלומם, הפיצו מסרים של השירותים הסוציאליים והפסיכולוגיים שלהם כדי לחזק את חוסנם של התושבים, יצרו קהילות תמיכה מקומיות וחיברו בין תושבים שנזקקו לעזרה לבין תושבים שחיפשו כיצד לסייע. ערים שקלטו מפונים מהדרום ומהצפון יזמו באופן עצמאי פעולות שיוכלו להקל את קליטתם, בשיתוף פעולה ישיר עם ראשי העיריות והמועצות של המפונים.

זאת בעוד השלטון המרכזי היה עסוק בהפחדה, למשל כשהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הזהיר מפני "שומר חומות 2", השלטון המקומי היה עסוק במניעת ההסלמה. כמה ערים מעורבות קידמו פרויקטים וקמפיינים של סולידריות ותמיכה בתושבים הערבים והיהודים כדי למגר את הפחד ההדדי שנוצר על רקע המלחמה. כך למשל, עיריית תל אביב-יפו הדהדה מסרים של דו קיום ביפו, ואשכול רשויות השרון הפיץ קול קורא למיזמים לערבים ויהודים תחת הכותרת "גם כשקשה… חיים משותפים".

בערים מעורבות שונות, ולעתים אף תוך שיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, הובילה החברה האזרחית התארגנויות מקומיות כמו המשמר לשותפות ערבית-יהודית שהחל לפעול במספר ערים מעורבות בארץ כדי להרגיע את הרוחות, לדאוג לסדר הציבורי ולקדם סולידריות בין התושבים היהודים והערבים. בחיפה, "רוב העיר", תנועה יהודית-ערבית הקימה מערך משותף למיפוי, ניקוי והכשרה של מקלטים ציבוריים בעיר, במטרה לקדם עשייה משותפת להגברת הסולידריות.

ללמוד מההצלחות ומהכשלונות

כמובן, בכוחן של הרשויות המקומיות לעשות בדיוק ההפך. כך למשל ראשי עיריות וגורמים בכירים בעירייה או מועמדים פוטנציאלים להנהגה בערים כמו עפולה ונתניה, דווקא ניצלו את כוחם לקידום פילוג ושנאה, כשלקחו חלק והובילו הפגנות נגד תושבים ערבים או סטודנטים ערבים בעירם. הסתייגות זו לא מורידה מהטענה שבכוחה של ההנהגה המקומית לקדם שלום וביטחון, כמו גם לגרוע מהם.

בכוחו של השלטון המקומי לקדם שלום וביטחון גם מחוץ לגבולות העיר, ואף מחוץ לגבולות המדינה. ערים שונות בעולם עוסקות מזה שנים בדיפלומטיה עירונית שמקדמת עשייה משותפת בתחומים שהתרגלנו במשך עשורים לייחס למדינות הלאום. אחד התחומים הבולטים לשיתוף פעולה עירוני חוצה גבולות הוא התחום הסביבתי-אקלימי. היום יש כמה רשתות עירוניות סביבתיות, בהן לוקחות חלק ערים שונות בעולם באופן עצמאי מהשלטון המרכזי, בשאיפה למלא את הוואקום שמותירות מדינות הלאום בנושא. ערים בעולם מתחברות גם סביב טיפול בבעיות כמו עוני, בריאות והגירה, ומכינות לעתים קרובות את הקרקע לפתרון ברמה הלאומית. מכאן, שגם חיבורים עירוניים לקידום שלום באזורים מסוכסכים יכולים לסלול את הדרך להתחלה של פתרון ברמה הלאומית.

הזוי ככל שיישמע, יש לכך תקדימים אצלנו. דוגמה מוצלחת לכך היא מועצה אזורית עמק המעיינות שבעשור וקצת האחרונים מקיימת שיתופי פעולה עם גורמים ירדנים. מכל היוזמות שהובילה עם ירדן, שיתופי הפעולה החקלאיים-סביבתיים הם היציבים והממושכים ביותר, הודות לפעילותה של חוות עדן, שמהווה מרכז למחקר ופיתוח חקלאי של המועצה ומקיימת שיתופי פעולה שוטפים עם הירדנים בסוגיות של מים, חינוך חקלאי ובעיקר סביב התמודדות עם מזיקים שפוגעים בחקלאים ישראלים וירדנים כאחד.

גם בהקשר הפלסטיני יש לכך תקדימים, והשלטון המקומי הוכיח עצמו כגורם מייצב גם באירועים קשים בעבר. כך למשל התקיימו מגעים בין מועצה אזורית גלבוע לג'נין בזכות יחסים קרובים שהתפתחו בשלהי שנות ה-90 בין ראש מועצת גלבוע דאז, למושלי ג'נין. מי שסייעה רבות בתיווך היחסים הייתה הקרן לשיתוף פעולה כלכלי שכבר אז פיתחה אסטרטגיית פיתוח שלום מלמטה-למעלה, גם באמצעות קידום שיתופי פעולה ברמה המוניציפלית. התקופה בה התקיימו המגעים הייתה מאתגרת, כשברקע האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, אך הנהגות גלבוע וג'נין ביקשו לקדם יחסים תוך התעלמות מהאווירה המדינית. ב-2005 פותח מודל גלבוע-ג'נין ששאף לקדם יוזמות בתחומי התיירות והסחר כמו גם הסביבה והחקלאות.

יש דוגמאות נוספות לשיתופי פעולה כאלה. חלקן צלחו באופן מוגבל, כמו למשל שיתוף פעולה בין מועצה אזורית תמר לכפרים שכנים בירדן סביב מטרד זבובים, שהוביל ב-2013 ליוזמה משותפת עם ארגון אקופיס להקמת "משק מודל" ישראלי-ירדני ללימוד שיטות חקלאיות מתקדמות. דוגמאות אחרות נבלמו כבר בשלב הגישושים ההתחלתי כמו למשל ניסיון קצר ימים ב-2005 לכינון ברית עירונית לשלום במזרח התיכון שקידמו המרכז לשלטון מקומי הישראלי ומקבילו הפלסטיני לצד מעורבות גבוהה של ארגונים בינלאומיים, או כמו הניסיון לכונן הסכם ערים תאומות בין תל אביב-יפו ועזה בסוף שנות ה-90. העובדה שהיו ניסיונות מסוג זה, גם אם לא צלחו, מעידה שקידום שלום ברמה המקומית יכול להיות ישים אם רשויות מקומיות ישאפו לעשות זאת. ניתן ללמוד מהצלחותיהן וכישלונותיהן.

החיים שאחרי המלחמה

לא פופולרי לדבר על שלום היום. עם זאת, חיים במלחמה, חוסר ביטחון ופחד הם לא בני-קיימא, ובמוקדם או במאוחר צריך להתחיל לחשוב על חיי שכנות משותפים בין יהודים וערבים במדינה ומחוץ לגבולותיה. כיוון שלא ניכרת כיום התייחסות משמעותית לנושא ברמה הלאומית, עלינו להרחיב את תפישותינו הפוליטיות ולחשוב על שחקנים פוליטיים נוספים בעלי פוטנציאל לקדם זאת.

אין כאן קריאה לשלטון המקומי להחליף את השלטון המרכזי בחיזוק או יצירת יחסים דיפלומטיים יש מאין. עם זאת, על רקע התקיעות המדינית-ביטחונית והמשבר שנקלענו אליו, נראה שיש מקום לשחקני תגבור וייתכן שביכולתו של השלטון המקומי לסייע לסלול את הדרך לפעולות ברמה הלאומית. במציאות זו, בה כוחו הפוליטי של השלטון המקומי גובר, ייתכן ועלינו גם להתאים את ציפיותינו מהמועמדים לרשויות המקומיות, ולבחון מה הם יכולים לעשות גם כדי לקדם שלום וביטחון.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-26 בפברואר.

הפוסט הבחירות לרשויות המקומיות: האם מכאן יצמח השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> סקר: לישראל ממשלת מיעוט מדינית, ירידה דרסטית בהערכת יחסי ישראל-ארה"ב https://mitvim.org.il/publication/%d7%a1%d7%a7%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%9c%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%98-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%93%d7%a8/ Tue, 26 Sep 2023 15:25:33 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9861 מדד מיתווים 2023 חושף פערים משמעותיים בין עמדות הציבור הישראלי לתפישות הממשלה בתחום יחסי החוץ. פער זה בא לידי ביטוי בהערכת ביצועים נמוכה ביותר – הנמוכה בשבע השנים האחרונות.

הפוסט סקר: לישראל ממשלת מיעוט מדינית, ירידה דרסטית בהערכת יחסי ישראל-ארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> ממשלת ישראל מדגישה חדשות לבקרים את המנדט הציבורי שקיבלה בבחירות האחרונות כהצדקה לחולל שינויים מרחיקי לכת, לא רק בנושא חקיקה פנימית, אלא גם בקידום גישה "ימנית על מלא" בתחום המדיני. במרכז הגישה הזו מצויה הדחייה המוחלטת של פתרון שתי המדינות, תוך ניסיון למחוק את ביטויו בשטח ולבנות תחתיו תשתית לסיפוח בגדה המערבית. נוסף על כך, הגישה כוללת גם חיזוק קשרים עם גורמי ימין אנטי-ליברליים ברחבי העולם, ומכתיבה גישה עוינת-התקפית כלפי מבקרים בינלאומיים של מדיניות הממשלה – בין אם ביחס ל"רפורמה המשפטית" או בהתנהלות מול הפלסטינים.

מדד מדיניות החוץ השנתי שעורך מכון מיתווים (בוצע על-ידי מכון רפי סמית בשיתוף עם קרן פרידריך אברט) חושף ב-2023 פערים משמעותיים בין עמדות הציבור הישראלי לבין היעדים, הצעדים ותפישת המחשבה של ממשלת ישראל בתחום יחסי החוץ. פער זה בא לידי ביטוי בהערכת ביצועים נמוכה ביותר – הנמוכה בשבע השנים האחרונות – שנתן הציבור לתפקוד הממשלה בנושאי חוץ. כפועל יוצא מכך, המדד משקף גם ירידה דרסטית בהערכת מצבה של ישראל בעולם ומצב יחסי ישראל-ארה"ב, ובמיוחד בהשוואה לציונים שקיבלו ממשלות נתניהו הקודמות. בתפישת הציבור, ישראל מצויה בשעת שפל מדינית.

בידוד דיפלומטי

אחת האסטרטגיות הבולטות של נתניהו בשנים עברו היתה להתמקד בזירת החוץ על מנת להרוויח נקודות במישור הפנימי. נתניהו ראה בעולם יחסי החוץ מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא יתרונות יחסיים על יריביו הפוליטיים, להבליט הישגים, ולצרוב בתודעה הציבורית את תדמיתו כ"מנהיג מליגה אחרת" – מדינאי בין מדינאים ברמה הגלובלית. השנה – בעטיה של "הרפורמה המשפטית", מאמצי ההמרה של הצלחות ביחסי החוץ לתמיכה פנימית נושאים חשיבות כפולה ומכופלת בגלל בעיות הלגיטימציה הקשות של הממשלה. הם מכוונים לא רק לחיזוק יוקרתו של העומד בראשה, אלא נועדו לספק לגיטימציה בסיסית לפעולתה – לשדר משילות ותחושת "עסקים כרגיל" כלפי פנימה, לציבור בישראל, באמצעות פעילות בחוץ.

הצורך לייצר תחושה של פעלתנות מדינית הוביל, בין השאר, לשורת ביקורים של חברי הממשלה והעומד בראשה בבירות העולם. אך ההתעקשות של נציגי הימין הקיצוני, והשר בצלאל סמוטריץ' בראשם, לחפש לגיטימציה דווקא בשדה הבינלאומי, הובילה לאפקט ההפוך – הבידוד הדיפלומטי של גורמי מפתח בממשלה דווקא הבליט את חריגותה וחוסר הלגיטימיות שלה. מתוצאות הסקר נראה כי הכתף הקרה לה זכו מנהיגי הממשלה – מוושינגטון ועד איחוד האמריויות – הפכה את זירת החוץ מנכס אלקטורלי עבור נתניהו למקור נוסף של אי-שביעות רצון ציבורית.

הפלסטינים

מעבר להערכת ביצועים נמוכה, מבט מעמיק בנתונים חושף פערי תפיסה מהותיים בין הגישה המוצהרת של ממשלת ישראל לעמדות הציבור בשורה של נושאי מפתח להתנהלותה האסטרטגית של ישראל. הפער הזה בולט קודם כל בנושא התנהלות מול הפלסטינים בגדה. ממשלת ישראל הנוכחית בידלה את עצמה בהתנגדותה המעשית וההצהרתית לפתרון שתי המדינות וקווי היסוד שלה כוללים התחייבות ל"זכות הבלעדית והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי" על כל מרחבי ארץ ישראל השלמה. הציבור, לעומת זאת, נחרץ הרבה פחות בשאלת האסטרטגיה המדינית הרצויה מול הפלסטינים. למעשה, חזון שתי המדינות עודנו מהווה את האופציה המובילה עבור הציבור בשאלה זו (36%), בעוד שרבע מהמשיבים לא גיבשו עמדה ברורה בנושא. רק 28% מהציבור תומכים במדיניות של קידום סיפוח הגדה תוך הענקת זכויות יתר ליהודים על פני שכניהם הפלסטינים.

הנתונים מגלים עוד כי רק 13% מהציבור תומכים בגישה שביטא לאחרונה סמוטריץ' לפיה המשך קיומה של הרשות הפלסטינית אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי. זאת, לעומת 43% שסבורים שהמשך קיומה משרת או אף קריטי לאינטרס הלאומי. פערים מהותיים דומים עולים גם בסוגיית ירושלים: אל מול התחייבות ממשלתית למחיקת כל נוכחות פוליטית פלסטינית בירושלים, רוב משמעותי מהציבור (61%) תומך בהקמת מנגנון תיאום למניעת הסלמה והורדת המתיחות במקומות הקדושים, בשיתוף עם הפלסטינים וירדן. רק 17% מתנגדים לרעיון זה.

סעודיה

"הסכמי אברהם" מהווים נכס תדמיתי קבוע וחשוב עבור נתניהו והימין בנוגע למדיניות החוץ. במרכזם מצויה ההוכחה, לטענת הימין, כי ניתן לקדם נורמליזציה עם מדינות ערב מבלי לשלם "מחירים" בתחום הפלסטיני ולנתק למעשה בין יחסי ישראל עם האזור והסכסוך בגדה ובעזה. בהתאם לכך, מנהיגי הממשלה נוטים להבליט את הנורמליזציה עם סעודיה כהצלחה שבדרך – עסקה הקרובה להגשמה והוכחה מחודשת ליכולתה של הממשלה הנוכחית לקדם יוזמות מדיניות מרחיקות לכת. במקביל, הם נוהגים להבליט את חוסר החשיבות של הסוגיה הפלסטינית בכל הקשור להתקדמות מול סעודיה – בבחינת "סעיף שיש למלא רק על מנת לומר שמילאת", כדברי נתניהו.

הציבור הישראלי רואה את הדברים אחרת לגמרי. רוב גדול בו (61%) סבורים שישראל צריכה לפעול אקטיבית על מנת למנף את הסכמי אברהם לקידום "שלום ישראלי-פלסטיני". יתר על כן, בסוגייה הסעודית, סקר מיתווים מראה שחלק ניכר מהציבור תומך בנקיטת צעדים ממשיים במטרה לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה. 41% תומכים בעצירת הבנייה בהתנחלויות ופינוי מאחזים בלתי-חוקיים בתמורה לנורמליזציה (40% מתנגדים). קרוב למחצית ממצביעי הליכוד, כך לפי הסקר, תומכים בעסקה מסוג זה או מתלבטים לגבי כדאיותה.

הגרעין האיראני

בעשור האחרון, הפך נתניהו לסמן גלובלי של ההתנגדות להסכם עם איראן בסוגיית הגרעין. הוא תיפקד ככוח דוחף משמעותי מאחורי החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין (2018) ותומך נלהב של גישת "לחץ מקסימלי" (Maximum Pressure) של הממשל האמריקאי בהתמודדות עם הרפובליקה האיסלאמית. נראה כי כישלון גישה זו, אשר בא לידי ביטוי בהגעתה של איראן השנה למעמד של "מדינת סף גרעינית", נותן את אותותיו גם בתפישה הציבורית. בעוד שהממשלה ממשיכה לדבר על אופציות צבאיות, כמעט מחצית מהציבור נושא פניו אל המסלול הדיפלומטי כאסטרטגיה הרצויה במאמץ של הרגע האחרון לעצור את המירוץ האיראני לפצצה. רק רבע תומכים בתקיפת מתקני הגרעין של איראן.

הפיכה משטרית

המחלוקת בין הציבור לממשלה מגיעה גם לסוגיית הליבה של מדיניות ממשלה זו – "הרפורמה המשפטית", והחשש שהביעו חברי ישראל בעולם באשר להשפעתה על הדמוקרטיה הישראלית. בעוד שמנהיגי הממשלה בולמים ביקורת בינלאומית על "הרפורמה" בתואנה כי מדובר בעניין ישראלי פנימי (אחד מהם אף קרא לממשל ביידן "לדאוג לענייניו שלו"), הציבור דווקא רואה בביקורת מנהיגי המערב פקטור חשוב בעיצוב עמדותיו. רוב יחסי בציבור (45%) ציין כי לביקורת הנשמעת מעבר לים היתה השפעה רבה או רבה מאוד על עמדתם בנושא.

סיכום

ממצאי סקר מיתווים מדגישים את היותה של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר "ממשלת מיעוט מדינית" – ממשלה שקווי מדיניות החוץ שלה מנוגדים לעמדות הרוב בציבור הישראלי; שתפישת החשיבה שלה שונה בתכלית מזו המקובלת על חלקים נרחבים בעם; ושצעדיה בפועל זוכים עד כה לציון ציבורי נמוך ביותר. הפער אף הולך ומתרחב כשמשווים בין עמדות הציבור לרעיונות והחשיבה שמקדמים חברי האגף הימני-קיצוני של הממשלה.

אם נתניהו קיווה להשתמש בזירת יחסי החוץ כבסיס יציב להגברת התמיכה בממשלתו בקרב מצביעי ימין ומרכז-ימין, הרי שמאמץ זה כשל עד כה. יתר על כן, הופעותיהם של חברי הממשלה בזירה הבינלאומית מתבררות כחרב פיפיות בכל הקשור לתמיכה ציבורית. המאמץ להציג הישגים מהירים כדי לזכות בנקודות הוביל לשגיאות דיפלומטיות מביכות דוגמאת החלטת שר החוץ כהן לחשוף את פגישתו עם מקבילתו הלובית, אשר הסתיימה בהדחתה.

היחס החריג מצד המערכת הבינלאומית לחברי הממשלה הישראלית כ"מצורעים" משדרת לציבור הישראלי כי הממשלה השולטת בציון היא כל דבר חוץ מנורמלית. נתניהו וחברי ממשלתו יצאו לעולם כדי לאסוף לגיטמציה חיצונית שיהיה ניתן להמירה בתמיכה פנימית. אלא שהיחס של מנהיגי העולם אליהם דווקא חידד בפני הציבור הישראלי את הטבע הקיצוני של ממשלה זו והרעיונות שהיא מבקשת לקדם.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-14 בספטמבר.

הפוסט סקר: לישראל ממשלת מיעוט מדינית, ירידה דרסטית בהערכת יחסי ישראל-ארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> השיח הציבורי, כפי שבא לידי ביטוי ברחובות ובכיכרות של ערי ישראל, חיוני והכרחי https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%9b%d7%a4%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%90-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91%d7%95/ Sun, 28 May 2023 12:02:42 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9576 ייתכן שיש לראות את מה שקורה בחברה הישראלית בחודשים האחרונים כעדות דווקא לחוסנה ויכולתה להיאבק על אמונותיה ועקרונותיה המרכזיים.

הפוסט השיח הציבורי, כפי שבא לידי ביטוי ברחובות ובכיכרות של ערי ישראל, חיוני והכרחי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> מרוץ החקיקה במסגרת הרפורמה המשפטית עורר גל נרחב של מחאה עממית. זו נמשכת כבר כמה חודשים ומקיפה מגזרים רחבים בחברה הישראלית. תהליך החקיקה, שהושהה אומנם לפי שעה, העמיק עד מאוד את השסע החברתי והציב סימני שאלה ביחס לזהותה של מדינת ישראל כ”יהודית ודמוקרטית”. זאת ועוד, הוא יצר חומה כמעט בלתי עבירה בין שני המחנות בישראל – זה התומך בתהליך החקיקה המואץ, וזה המתנגד לו.

ההתפתחויות הללו מצטרפות לממצאים מרובים המעידים על התערערות ניכרת בחוסן החברתי ברמה הלאומית בשנים האחרונות. מחקרים שנערכו הצביעו על נסיגה במרכיבי החוסן הלאומי, המתבססים על סולידריות חברתית, אמון הציבור במוסדות המדינה ומשילות אפקטיבית. מאליו ברור שהיחלשות זו פוגעת במעמדה של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית, באיתנותה של החברה, וכתוצאה מכך בביטחון הלאומי. אולם האם ייתכן שהתמונה מורכבת יותר? האם אפשר שגילויי המחאה מצביעים דווקא על חוסנה של החברה הישראלית?

השסע הפנימי הוא עובדה. במידה לא מבוטלת, הוא תוצאה של המבנה הבעייתי של המערכת הפוליטית בישראל. למרות זאת, ברור כי החברה הישראלית הגיעה בשנתה ה־75 של המדינה לצומת, המחייב אותה להגדיר מחדש עקרונות מרכזיים שליוו את מדינת ישראל מאז הקמתה. בין היתר מדובר במתח המובנה בין מדינה "יהודית ודמוקרטית”, מערכת היחסים בין “מדינת תל אביב” ושאר המדינה, התמורות שחלו באפליה העדתית ותחושות ההדרה של מגזרים שונים בישראל. במילים אחרות: לצד הנסיבות הספציפיות – משפטו של ראש הממשלה נתניהו, והרכבה הנוכחי של הממשלה הנוכחית – נראה שמדובר בשלב התפתחותי, טבעי ואף מתבקש, שבו החברה הישראלית צריכה להגדיר מחדש שורה של עקרונות ואמיתות.

דווקא על רקע זה, ניתן אולי לראות בביטויי המחאה משני הצדדים עדות לניסיונה של החברה להתמודד עם עקרונות והסדרים, שהגיע הזמן לעדכנם. רבות נכתב על “הישראלים”, כי השתתפותם בתהליכים פוליטיים וציבוריים מועטה ומוגבלת. השנים האחרונות המחישו שאין כך הדבר בהכרח. גילויי המחאה בחודשים האחרונים מוכיחים שהנסיבות הנוכחיות בזירות הרלוונטיות – הפוליטית, החברתית והמשפטית – הגדישו את הסאה והוציאו מאות אלפי אנשים לרחובות. החברה הישראלית חשה שאין מנוס מלבחון הסדרים, אמיתות, תחושות קיפוח – בין שאותנטיות ובין שמנוצלות על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטיים – כדי לעצב או להסדירם מחדש. מדובר בתהליך נוקב וכואב אולם ככל הנראה מדובר במהלך הכרחי לכל חברה, ובמיוחד אולי לישראלית על “שבטיה המגוונים”.

חשוב להבהיר: אין בכוונתי להמעיט מהחששות המקננים בקרב כולנו. אולם ייתכן שיש לראות את מה שקורה בחברה הישראלית בחודשים האחרונים כעדות לחוסנה ויכולתה להביע את אמונותיה ועקרונותיה ולהיאבק עליהם. על כן, השיח הציבורי, כפי שבא לידי ביטוי ברחובות ובכיכרות של ערי ישראל, חיוני והכרחי. הוא חייב להימשך. התקווה היא שהוא יוביל לשיח קונסטרוקטיבי ונוקב, שישפיע על הזירה הפוליטית מטובו, מתבונתו ומגילויי האומץ האזרחי שלו.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-28 במאי.

הפוסט השיח הציבורי, כפי שבא לידי ביטוי ברחובות ובכיכרות של ערי ישראל, חיוני והכרחי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> חמש עצות שכדאי לקחת מהמאבק למען הדמוקרטיה בצ'כיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%97%d7%9e%d7%a9-%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9b%d7%93%d7%90%d7%99-%d7%9c%d7%a7%d7%97%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7-%d7%9c%d7%9e%d7%a2%d7%9f-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8/ Thu, 20 Apr 2023 06:42:30 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9415 העיסוק האובססיבי של הממשלה בקידום חוקי ההפיכה הוביל לאיבוד שליטה כלל-מערכתי: כישלונות במניעת ההסלמה הביטחונית, רקטות בצפון ובדרום, התקררות תהליך הנורמליזציה, מתחים עם ירדן ומצרים, מחיר כלכלי בדמות אי-ודאות וחשש מהורדת דירוג האשראי ומשבר עם הידידה הגדולה ארה"ב – הם רק קצה הקרחון של שורת מהלכים מעוררי תסכול, מבוכה ופחד. בתוך כל זה, ישנה רק הצלחה אחת שראוי לזקוף לזכות בנימין נתניהו – ציפוף השורות במחנה הליברלי בישראל, התרחבותו והתעצמות כוחו. די להסתכל בהפגנות ההמונים מדי שבוע, כדי להבין שזהו רגע מכונן והיסטורי עבור שוחרי הדמוקרטיה, הליברליזם והשוויון. המחאה אמנם הצליחה להביא להשהיית המהלכים הדורסניים של הממשלה, אך הדרך להשגת יעדיה עוד ארוכה. על רקע זה, השיק "מיתווים" יוזמה בשם "השותפות הליברלית הבינלאומית", שמטרתה לקדם תהליכי למידה והשפעה הדדית בין ארגוני חברה אזרחית ליברליים בארץ ובעולם. במסגרת זו קיים מיתווים פאנל מומחים עם אנשי המכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR) שהתמקד בקמפיין הנחוש והמוצלח לבלימת הנסיגה הדמוקרטית שהתרחשה במדינה בשנים האחרונות. ניתוח המקרה הצ'כי מבליט מספר לקחים שכדאי לכל מחנה ליברלי – בארץ ובעולם – לקחת בחשבון. 1. שורשים דמוקרטיים– טרם הפיכתו של המיליארדר המושמץ אנדריי באביש לראש ממשלה בדצמבר 2017, נהנתה צ'כיה מיציבות דמוקרטית מעוררת השראה עבור מדינה שעד ראשית שנות התשעים השתייכה לגוש הקומוניסטי. בניגוד לשכנותיה במזרח אירופה, המסורת הדמוקרטית היא חלק בלתי נפרד מהזהות הצ'כית מבחינה היסטורית, וזאת בזכות היווצרותו של מעמד ביניים רחב, חילוני ועובד. קארל קובה, פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת הארדק קרלובה, סבור כי מסורת זו היא שמנעה מצ'כיה גורל דומה לזה של פולין והונגריה. ואכן, לאורך כל שנות קיומה מאז 1993 לא נוצר בצ'כיה

הפוסט חמש עצות שכדאי לקחת מהמאבק למען הדמוקרטיה בצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> העיסוק האובססיבי של הממשלה בקידום חוקי ההפיכה הוביל לאיבוד שליטה כלל-מערכתי: כישלונות במניעת ההסלמה הביטחונית, רקטות בצפון ובדרום, התקררות תהליך הנורמליזציה, מתחים עם ירדן ומצרים, מחיר כלכלי בדמות אי-ודאות וחשש מהורדת דירוג האשראי ומשבר עם הידידה הגדולה ארה"ב – הם רק קצה הקרחון של שורת מהלכים מעוררי תסכול, מבוכה ופחד. בתוך כל זה, ישנה רק הצלחה אחת שראוי לזקוף לזכות בנימין נתניהו – ציפוף השורות במחנה הליברלי בישראל, התרחבותו והתעצמות כוחו. די להסתכל בהפגנות ההמונים מדי שבוע, כדי להבין שזהו רגע מכונן והיסטורי עבור שוחרי הדמוקרטיה, הליברליזם והשוויון.

המחאה אמנם הצליחה להביא להשהיית המהלכים הדורסניים של הממשלה, אך הדרך להשגת יעדיה עוד ארוכה. על רקע זה, השיק "מיתווים" יוזמה בשם "השותפות הליברלית הבינלאומית", שמטרתה לקדם תהליכי למידה והשפעה הדדית בין ארגוני חברה אזרחית ליברליים בארץ ובעולם. במסגרת זו קיים מיתווים פאנל מומחים עם אנשי המכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR) שהתמקד בקמפיין הנחוש והמוצלח לבלימת הנסיגה הדמוקרטית שהתרחשה במדינה בשנים האחרונות. ניתוח המקרה הצ'כי מבליט מספר לקחים שכדאי לכל מחנה ליברלי – בארץ ובעולם – לקחת בחשבון.

1. שורשים דמוקרטיים– טרם הפיכתו של המיליארדר המושמץ אנדריי באביש לראש ממשלה בדצמבר 2017, נהנתה צ'כיה מיציבות דמוקרטית מעוררת השראה עבור מדינה שעד ראשית שנות התשעים השתייכה לגוש הקומוניסטי. בניגוד לשכנותיה במזרח אירופה, המסורת הדמוקרטית היא חלק בלתי נפרד מהזהות הצ'כית מבחינה היסטורית, וזאת בזכות היווצרותו של מעמד ביניים רחב, חילוני ועובד.

קארל קובה, פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת הארדק קרלובה, סבור כי מסורת זו היא שמנעה מצ'כיה גורל דומה לזה של פולין והונגריה. ואכן, לאורך כל שנות קיומה מאז 1993 לא נוצר בצ'כיה מחנה פוליטי משמעותי המבוסס על כוחות לאומניים ודתיים.

עם זאת, ב-2017 הלך הרוח השתנה ובאביש נבחר בתום קמפיין פופוליסטי, אנטי-מערכתי ומשסע. הוא החל לפעול לקידום האינטרסים הכלכליים שלו, תוך ניסיון להחליש את שומרי הסף, ונתקל בהתנגדות רחבה. החברה האזרחית והתקשורת אף עודדו קידום חקירה פלילית נגדו בחשד למעילה בכספי האיחוד האירופי. ניסיונותיו לדכא את דמוקרטיה היו הססניים ביחס לאקטיביזם שגילו מתנגדיו, ולאחר קדנציה אחת בלבד – ממשלתו הוחלפה.

2. ממחאה לכוח פוליטי – פטרה גאוסטי, פרופסורית חברה לתיאוריה דמוקרטית באוניברסיטת צ'ארלס בפראג, טוענת כי אסור למחנה הליברלי להפריד בין העיר לפריפריה וכי ישנה חשיבות מכרעת לנוכחות המאבק גם מחוץ לערים המרכזיות. לשם כך, הקונצנזוס לדמוקרטיה צריך להיות רחב ככל הניתן. יחד עם זאת, מחאות שטח לבדן אינן מספיקות. גאוסטי טוענת כי הן חייבות להיות מתורגמות לכוח פוליטי באמצעות יצירת קואליציה רחבה של מפלגות שונות המסכימות על מטרה אחת ויחידה – להגן על הדמוקרטיה הליברלית בכל מחיר. בסופו של דבר, הצלחת המאבק חייבת להתבטא בשינוי דפוסי ההצבעה בקלפיות.

3. מסר אחיד וממוקד– הקושי המרכזי עבור הקואליציה הליברלית הוא ההתמודדות עם הפילוג שהפופוליזם מתדלק. לפי גאוסטי, הדרך היעילה ביותר להביס את הפופוליזם היא להניח בצד את המחלוקות בנושאים אחרים, להתאחד סביב מסרים אחידים ולחדד אותם: בלי דמוקרטיה ליברלית, השלטון על מנגנוניו לא יוכל להוביל למדיניות אפקטיבית בסוגיות שונות לטובת אזרחי המדינה.

מכיוון שהפופוליזם ניזון מהקיטוב בין "אנחנו" ל"הם", על הכוחות הליברליים ליצור אוהל פוליטי רחב ככל הניתן, גם במחיר של פשרות קשות. רבים שוכחים שפשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ובעת שאנו מסרבים להן – ישנו סיכוי לדחיקת קהילות שונות לידי מנהיג פופוליסטי. היכולת של המחנה הליברלי להכיל מגוון רחב של דעות ועמדות פוליטיות, תוך מוכנות להתכנס יחד תחת מאמץ משותף לשמירה על הדמוקרטיה-הליברלית, היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להצלחת המאבק.

4. הכוח המוסרי – הצלחות החברה האזרחית הצ'כית לא צמחו יש מאין. מרכיב משמעותי נוסף בהן היה יצירת קשרי למידה והשפעה עם שותפים למאבק במדינות אחרות, ובראשן הונגריה ופולין. בקשרים אלה נלמדו בעיקר הטעויות והקשיים במאבק בשתי מדינות אלה. במקביל לבניית ברית ליברלית-אזרחית בינלאומית, על כל מחנה ליברלי להביט פנימה ולבחון את מהות פעולותיו.

ירומיר מאזק, סוציולוג ומנהל המחקרים במכון STEM לחקר החברה הצ'כית, סבור כי מרכיב משמעותי נוסף בהצלחת המאבק הוא הבנת חשיבות כוחה המוסרי של החברה האזרחית. דוגמה טובה לכך היא העובדה שהציבור הצ'כי הצליח להבדיל בין זיכויו של באביש וכיבוד פסק הדין בעניינו לבין הטיעונים המוסריים סביב התנהלותו והסיבה לעצם העמדתו לדין. על אף זיכויו, באביש המשיך להיתפס כאישיות לא מוסרית והדבר הוביל, בסופו של דבר, לסיום שלטונו.

5. ניצחונות מקומיים – תנועת Millions Moments for Democracy בצ'כיה השכילה ליצור תשתיות מחאה הן בערים המרכזיות והן באזורי הפריפריה, ולתרגם אותן לכוח פוליטי באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם מפלגות האופוזיציה. אותן מפלגות נחלקו לשתי קואליציות שונות – האחת שמרנית יותר והאחרת פרוגרסיבית – אך מטרתן היתה זהה: ביצור הדמוקרטיה הליברלית. שיתוף פעולה זה נטע את התקווה ששני הגושים יכולים לכונן יחד ממשלה שתבטיח את ההגנה על הדמוקרטיה הליברלית.

האתגר בישראל גדול יותר

אם נקבץ את מסקנות המקרה הצ'כי, הרי שעל החברה האזרחית בישראל להדגיש את צדקת דרכה מעבר לגבולות תל-אביב ולהיות נחושה ואסרטיבית ביצירת כוח פוליטי משמעותי שיתחרה בעוצמתו המקטבת של הפופוליזם והביביזם. לשם כך, החברה האזרחית צריכה להשכיל להרכיב קואליציה פוליטית רחבה שהדמוקרטיה הליברלית היא נר לרגליה. פשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ואם רוצים לנצח בקלפי יש לקחת אותן בחשבון.

אל מול השיסוי והפילוג של ממשלת נתניהו, יש לענות בקמפיין חיובי ומאחד סביב חשיבותה של הדמוקרטיה הליברלית עבור כלל אזרחי המדינה. במקביל לפעילות הפוליטית הפנימית, על החברה האזרחית בארץ לחתור ליצירת קשרי השפעה, תמיכה ולמידה עם מקבילותיה בעולם: נסיגה דמוקרטית היא כאמור אינה תופעה ייחודית לישראל בלבד. יש הרבה מה ללמוד משותפינו מעבר לים.

חרף המסורת הדמוקרטית העשירה של ישראל – תמונת המצב עבור המחנה הליברלי קודרת יותר מזו שבצ'כיה. זאת, הואיל וסוגיית הכיבוש ועליונות היהדות מניעים את גלגלי המהפכה המשפטית. קובה מציין כי עצם העובדה שממשלת נתניהו החלה בצמצום המרחבים הדמוקרטיים מעידה על צעדים עמוקים יותר לעבר שלטון סמכותני מאלו שננקטו על-ידי באביש. נוסף על כך, ההטרוגניות של החברה הישראלית מציפה סוגיות ונושאים חשובים אחרים, שעשויים להוביל למחלוקות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 באפריל.

ריף יצחקי הוא מנהל קשרי ממשל וחוץ במיתווים. עזריאל ברמנט הוא חוקר בכיר במכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR). לצפייה בדיון המלא שהתקיים בנושא – לחצו כאן

הפוסט חמש עצות שכדאי לקחת מהמאבק למען הדמוקרטיה בצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> מיידאן, בולוטנאיה, תחריר – שלושה דברים שהמחאה חייבת לזכור https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%93%d7%90%d7%9f-%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%98%d7%a0%d7%90%d7%99%d7%94-%d7%aa%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a8-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9/ Mon, 27 Mar 2023 14:34:18 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9324 בנו של ראש הממשלה מצייץ מחדש ציוץ הרומז לכך שמאחורי המחאות עומד משרד החוץ האמריקאי. השרה מירי רגב טוענת ש"המפגינים הפריוולגיים מקבלים כסף עבור ההפגנות". נושאי "התשלום" ועוד תיאוריות קשר, האשמות באנרכיזם וניסיון מכוון להפיל את השלטון הפכו לשיחת היום בערוץ 14 ובקבוצות וואטסאפ המזוהות עם תומכי ההפיכה המשטרית, שאם תעבור – תשנה לעד את פניה של ישראל. כל הפרקטיקות הללו ידועות ומוכרות היטב למי שעוקב אחר מחאות והפגנות במדינות לא-דמוקרטיות או כאלה שחדלו מלהיות דמוקרטיות. אם עד לא מזמן עוד היו מי שהשוו את הנעשה אצלנו לפולין והונגריה, ייתכן שהגיע הזמן להתחיל לדבר על מקומות עוד פחות סימפטיים, כגון רוסיה. בדצמבר 2013, כאשר אלפי מפגינים אוקראינים התמקמו בכיכר העצמאות (מיידאן) בקייב ומחאו נגד הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', ביקרו ויקטוריה נולנד (עוזרת שרת החוץ של ארה"ב דאז) וג'פרי פאייט (שגריר ארה"ב באוקראינה דאז) באוהלים הרבים וחילקו למפגינים לחמניות וסנדוויצ'ים. כהרף עין נוצר בתקשורת הרוסית המם "העוגיות של נולנד" ותפקידו היה לחזק את הנרטיב הרשמי שההפגנות באוקראינה הם יוזמה של "המערב", המנסה לפגוע ברוסיה ומשסה בה את "הקיצונים האוקראינים". בתחילה, הבדיחה על "העוגיות של נולנד" עוררה חיוך או צחוק. אך לאחר שכלי התקשורת החזקים ביותר ברוסיה חזרו עליו מאות ואלפי פעמים, הוא הפך לעובדה. "העוגיות" הפכו לדולרים ונשק, "הקיצונים האוקראינים" שודרגו ל"ניאו-נאצים" ואז ל"נאצים". מכאן, הדרך לריסוק מוחלט של החברה האזרחית ברוסיה ולהכרזת המלחמה על אוקראינה היתה קצרה. כוחות הקרמלין פלשו לחצי האי קרים בפברואר 2014. כשנתיים לפני כן, ב-2011, מאות אלפי מפגינים רוסים יצאו להפגנות המוניות בעקבות החשד לזיופים מאסיביים בבחירות לפרלמנט. התקשורת הפוּטיניסטית, העיתונים והערוצים הפופולריים ביותר, האשימו את

הפוסט מיידאן, בולוטנאיה, תחריר – שלושה דברים שהמחאה חייבת לזכור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> בנו של ראש הממשלה מצייץ מחדש ציוץ הרומז לכך שמאחורי המחאות עומד משרד החוץ האמריקאי. השרה מירי רגב טוענת ש"המפגינים הפריוולגיים מקבלים כסף עבור ההפגנות". נושאי "התשלום" ועוד תיאוריות קשר, האשמות באנרכיזם וניסיון מכוון להפיל את השלטון הפכו לשיחת היום בערוץ 14 ובקבוצות וואטסאפ המזוהות עם תומכי ההפיכה המשטרית, שאם תעבור – תשנה לעד את פניה של ישראל. כל הפרקטיקות הללו ידועות ומוכרות היטב למי שעוקב אחר מחאות והפגנות במדינות לא-דמוקרטיות או כאלה שחדלו מלהיות דמוקרטיות. אם עד לא מזמן עוד היו מי שהשוו את הנעשה אצלנו לפולין והונגריה, ייתכן שהגיע הזמן להתחיל לדבר על מקומות עוד פחות סימפטיים, כגון רוסיה.

בדצמבר 2013, כאשר אלפי מפגינים אוקראינים התמקמו בכיכר העצמאות (מיידאן) בקייב ומחאו נגד הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', ביקרו ויקטוריה נולנד (עוזרת שרת החוץ של ארה"ב דאז) וג'פרי פאייט (שגריר ארה"ב באוקראינה דאז) באוהלים הרבים וחילקו למפגינים לחמניות וסנדוויצ'ים. כהרף עין נוצר בתקשורת הרוסית המם "העוגיות של נולנד" ותפקידו היה לחזק את הנרטיב הרשמי שההפגנות באוקראינה הם יוזמה של "המערב", המנסה לפגוע ברוסיה ומשסה בה את "הקיצונים האוקראינים".

בתחילה, הבדיחה על "העוגיות של נולנד" עוררה חיוך או צחוק. אך לאחר שכלי התקשורת החזקים ביותר ברוסיה חזרו עליו מאות ואלפי פעמים, הוא הפך לעובדה. "העוגיות" הפכו לדולרים ונשק, "הקיצונים האוקראינים" שודרגו ל"ניאו-נאצים" ואז ל"נאצים". מכאן, הדרך לריסוק מוחלט של החברה האזרחית ברוסיה ולהכרזת המלחמה על אוקראינה היתה קצרה. כוחות הקרמלין פלשו לחצי האי קרים בפברואר 2014.

כשנתיים לפני כן, ב-2011, מאות אלפי מפגינים רוסים יצאו להפגנות המוניות בעקבות החשד לזיופים מאסיביים בבחירות לפרלמנט. התקשורת הפוּטיניסטית, העיתונים והערוצים הפופולריים ביותר, האשימו את המפגינים באנרכיזם ובאלימות. ראשי המחאה נעצרו בעוון "תקיפת שוטרים" ו"הסתה לאלימות" ונזרקו לכלא. פוטין השווה בין המפגינים לקופים מספרו של רודיארד קיפלינג "ספר הג'ונגל". עיתונאי החצר כינו את המחאות "ההפגנות של מעילי פרוות המינק" ("הרולקסים והמרצדסים" בגרסת ח"כ דודי אמסלם).

ההפגנות נגד הונאת הבחירות הזו נמשכו לסירוגין עד שלהי 2013. הדיכוי האלים, עייפות החומר ותחושה ש"אפשר יהיה להפגין גם מחר" הסתיימו בריסוק המחאה, הקשחת הענישה ופגיעה קשה בחברה האזרחית ובעיתונות החופשית. מאז ועד היום לא יצאו כל-כך הרבה רוסים לרחובות עריהם על מנת לדרוש צדק, חרות ודמוקרטיה. מנהיגי המחאה נרצחו, הושלכו לבית הסוהר או היגרו. ההמון הדומם למד היטב, שוב, שלא כדאי לסכן את הצוואר למען אידאלים ונפל שדוד בזרועות התעמולה.

אין ספק שישראל ורוסיה הן מדינות מאוד שונות. לאחת יש מסורת דמוקרטית מיום היווסדה, השנייה היא בעלת רקורד מפוקפק מאוד בכל מה שנוגע לשמירה על שלטון החוק וזכויות אדם. המחאה בישראל 2023 יותר דומה למיידאן האוקראיני של 2013. גם שם הפר הנשיא ינוקוביץ' חוזה חברתי וניסה לקחת את ארצו לכיוון אחר ממה שהבטיח. יחד עם זאת, צרך לזכור שגם רוסיה לא תמיד נראתה כמו שהיא נראית היום. מה שכן דומה זו הנטייה האוטוריטרית של מי שנמצא בראש הפירמידה והשימוש מאסיבי שהוא עושה בפייק-ניוז, בהסתה ובניגון על מיתרי המתח המעמדי והמוצא העדתי.

1. אסור להתעלם משקרים כי צומחות להם רגליים – גם בעיצומה של ההסתה הפרועה נגד המפגינים ברוסיה לפני עשור, היו כאלה שהתעלמו ממנה. האמונה הרווחת היתה שרק הקשישים, שהם בבחינת "לקוח שבוי", צופים בערוצי התעמולה הפוּטיניסטים. כמה שנים חלפו והתברר כי סטאלין הוא הדמות האהודה והמשמעותית יותר בעיני מרבית אזרחי רוסיה. העיוותים הקבועים בחדשות, בתוכניות האקטואליה, בסרטים ובמדיה חברתית עשו את העבודה.

אסור להתעלם משקרים והסתה. אסור להשאיר את השקר חי ופועם. בין אם זה השקר על מימון זר של ההפגנות ועל האלימות נגד שוטרים. המצב בישראל, טפו-טפו, עדיין לא כמו ברוסיה, אך המחאה חייבת לגונן על עצמה היטב. אפשר להשתמש ברשתות החברתיות או בתקשורת המסורתית, אפשר לפנות לבתי משפט ולעשות קמפיינים נגדיים, אך העיקר הוא להפריך את השקרים, לחשוף את השקרנים ולא להשאיר את הזירה לאלה שזורים חול בעיניים.

2. אורך רוח והתמדה – המחאה בכיכר בולוטנאיה במוסקבה נמשכה לסירוגין כמעט שנתיים. בסופו של דבר, אנשיה רבו, התפלגו או סתם התעייפו דווקא כשהיה נדמה שהשיגו התקדמות מסוימת. תוך כדי ויכוח על איך להמשיך ואם להמשיך, הוקשחו החוקים והמשטרה הפכה אלימה יותר, עד שבסופו של דבר כבר אי-אפשר היה להמשיך. המחאה בישראל נראית כרגע מאוחדת ואיתנה, אך מצד שני חלפו רק 13 שבועות. בהונג-קונג ("מחאת המטריות") ההפגנות נגד בייג'ין וחוק ההסגרה נמשכו במשך חודשים ארוכים, גם כאשר החקיקה בוטלה, מכיוון שהממשל לא מילא אחר דרישות אחרות של המפגינים.

3. דרישות ברורות ותוכניות מדויקות – ב-25 בינואר 2011 יצאו מפגינים במצרים אל הרחובות. הם דרשו רפורמה במשרד לביטחון פנים ובמשטרה שנודעה ביחס האלים שלה למתנגדים, חשודים וסתם אזרחים. הנשיא דאז, חוסני מובארק, התעלם. לאחר כמה ימים החלו כוחות הביטחון לפזר את ההפגנות ועשו זאת באלימות רבה. המפגינים חזרו לכיכר תחריר תוך שהם דורשים את סילוקו של מובארק. הם התמקדו אך ורק במטרה זו. מובארק הודח לבסוף, אך מצרים לא הפכה לדמוקרטיה.

המחאה ברחובותינו ממוקדת כרגע בהקפאת החקיקה. היא יכולה עם הזמן לנוע לכיוון של כינון חוקה או כל מטרה אחרת. במהלך הגדרת המטרות חשוב להישאר מאוחדים ולמקד את תשומת הלב לא רק במטרה העליונה אלא גם בדרך – איך מגיעים לשם, שלב אחר שלב.

ישראל איננה המדינה הראשונה שראשיה מנסים להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. המחאה חייבת ללמוד מטעויות העבר, אך גם מההצלחות של תנועות דומות בעולם. בשביל זה היא חייבת קודם כל אסטרטגיה: כיצד להביא להתרחבות המחאה ולתמיכה עקבית בה; כיצד לשמור על המוחים ועל המתמודדים עם אירועי אלימות מצדם של מתנגדים; ובעיקר – כיצד לפעול על מנת לא רק לעצור משהו, אלא כדי ליצור אלטרנטיבה טובה יותר למען העתיד המשותף של כלל הישראלים.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-27 במרץ.

הפוסט מיידאן, בולוטנאיה, תחריר – שלושה דברים שהמחאה חייבת לזכור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> מדיניות חוץ מכלילה בישראל- תהליכים ומגמות במבט מגדרי https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9e%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%92/ Tue, 07 Mar 2023 09:01:47 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9124 שוויון מגדרי וקידום זכויות נשים הם קונצנזוס חוצה מפלגות ומחנות פוליטיים בדמוקרטיות המערביות, שישראל תמיד התגאתה להיות חלק מהן. אלא שפעולותיה של הממשלה ה-37 ,שהיא הדתית והשמרנית ביותר בתולדות המדינה, מסיגות את ישראל הרבה שנים לאחור בנושא המגדרי.

הפוסט מדיניות חוץ מכלילה בישראל- תהליכים ומגמות במבט מגדרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> שוויון מגדרי וקידום זכויות נשים הם קונצנזוס חוצה מפלגות ומחנות פוליטיים בדמוקרטיות המערביות, שישראל תמיד התגאתה להיות חלק מהן. אלא שפעולותיה של הממשלה ה-37 ,שהיא הדתית והשמרנית ביותר בתולדות המדינה, מסיגות את ישראל הרבה שנים לאחור בנושא המגדרי. אחרי השיאים בשילוב נשים בתפקידים בכירים בממשלת בנט-לפיד, ממשלת הימין הקיצוני של נתניהו מובילה מהלכים שבמקרה הטוב מתעלמים מנשים ובמקרה הגרוע עלולים לפגוע בזכויותיהן ובמעמדן. אולם, ניתן לזהות בצעדים האלה של הממשלה גם הזדמנות – דווקא הרמיסה הגסה של הממשלה החדשה את הקול הנשי העלתה אל סדר היום הציבורי את הנושא המגדרי, וזו יכולה להיות הזדמנות לשינוי תודעתי. המאבק על ייצוג הולם לנשים בצמתי קבלת החלטות יצא מהקהילות המצומצמות של ארגוני נשים אל לב השיח הציבורי והרחיב את המודעות לכך ששוויון מגדרי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה. זהו לא מאבק רק של נשים, ולא של מחנה פוליטי כזה או אחר, אלא חלק מהמאבק על צביונה הדמוקרטי והליברלי של המדינה. נייר מדיניות זה, שנכתב בשיתוף עם קרן פרידריך אברט, בוחן את הקשר בין מגדר למדיניות חוץ כחלק מהתפיסה הכוללת של "מדיניות חוץ מכלילה", ומציג את תמונת המצב בעולם ובישראל. הנייר מבקש לבחון אילו עקרונות של מדיניות חוץ מכלילה ניתן לקדם בישראל, האם הדרג המקצועי יכול להוביל תהליכים מגדריים גם כשהדרג הפוליטי מתעלם מהם, ומה יכול להיות התפקיד של הקהיליה הבינלאומית בקידום העקרונות הללו בישראל.

הפוסט מדיניות חוץ מכלילה בישראל- תהליכים ומגמות במבט מגדרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> אסטרטגיה לפעילות בינלאומית לקידום המחאה הפרו-דמוקרטית בישראל https://mitvim.org.il/publication/%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%98%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%9e/ Mon, 06 Mar 2023 07:41:41 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9110 בשנים האחרונות, הימין בארץ ובעולם ידע לפעול ביחד ולייצר רשתות סיוע והשפעה. זה בלט בקשר בין אנשי טראמפ לימין הקיצוני באירופה, ולברית של נתניהו עם מנהיגים לאומניים ופופוליסטים, ובראשם אורבן מהונגריה. המחנה הליברלי בעולם ניסה לתת לכך מענה, והחל בהתארגנויות משלו. במרכז והשמאל הפוליטיים בארץ, נרשמה היענות מוגבלת לכך, ולא הייתה התלהבות – בפוליטיקה ובחברה האזרחית כאחד – מהקריאה להרחיב ולהעמיק את השותפויות הבינלאומיות של המחנה. הדבר נבע ממגוון סיבות: תחושה שהמקרה הישראלי הוא ייחודי ושאין מה ללמוד מהעולם; הפנמת הדה-לגיטימציה לעשייה פרוגרסיבית בינלאומית שעשה הימין וחשש מ"מה יגידו"; סדרי עדיפויות שונים בארגונים עם משאבים מוגבלים; והסתכלות על המרחב הבינלאומי בעיקר דרך עדשת גיוס הכספים. ואולם, מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ישנו שינוי של ממש. עיסוק גובר בתהליכי שחיקה דמוקרטית במדינות אחרות ובדרכי התנגדות לכך, ועניין נרחב בתגובות בעולם לנעשה בישראל. ארגונים וגופים שונים יוזמים מהלכים שונים עם נופך בינלאומי, אבל – הדבר נעשה לרוב באופן ספורדי, וללא תשתית ואסטרטגיה סדורה. לשם מימוש הפוטנציאל הבינלאומי שקיים עבור המחאה, מוצע לאמץ אסטרטגיה שמתמקדת בשלושה ממדים: תגובות מהעולם, מחאות אחרות, תשתית וייעוץ. תגובות מהעולם התומכות במחאה הפרו דמוקרטית מיפוי המגיבים והתגובות – מי השחקנים הרלבנטיים בזירה הבינלאומית שצריכים להשמיע קול ביחס לשחיקת הדמוקרטיה בישראל? מה ריאלי ואפשרי שיעשו? מי מהם מגיב ועושה? מי לא עושה בכלל? ומי לא עושה מספיק? מה הם עושים? יש צורך בבניית מאגר מידע, מתעדכן באופן שוטף, שיהיה נגיש לכלל העוסקים במלאכה בישראל. רתימת בעלי ברית – להבהיר לשותפים לדרך קיימים ופוטנציאליים בעולם שמה שקורה בארץ הוא חשוב ואמיתי. להדביק אותם בתחושת הדחיפות שקיימת בארץ, לתמוך במאבק הפרו דמוקרטי, אל מול תחושות קיימות בקהילה הבינלאומית שמוקדם מדי להתערב

הפוסט אסטרטגיה לפעילות בינלאומית לקידום המחאה הפרו-דמוקרטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> בשנים האחרונות, הימין בארץ ובעולם ידע לפעול ביחד ולייצר רשתות סיוע והשפעה. זה בלט בקשר בין אנשי טראמפ לימין הקיצוני באירופה, ולברית של נתניהו עם מנהיגים לאומניים ופופוליסטים, ובראשם אורבן מהונגריה. המחנה הליברלי בעולם ניסה לתת לכך מענה, והחל בהתארגנויות משלו. במרכז והשמאל הפוליטיים בארץ, נרשמה היענות מוגבלת לכך, ולא הייתה התלהבות – בפוליטיקה ובחברה האזרחית כאחד – מהקריאה להרחיב ולהעמיק את השותפויות הבינלאומיות של המחנה.

הדבר נבע ממגוון סיבות: תחושה שהמקרה הישראלי הוא ייחודי ושאין מה ללמוד מהעולם; הפנמת הדה-לגיטימציה לעשייה פרוגרסיבית בינלאומית שעשה הימין וחשש מ"מה יגידו"; סדרי עדיפויות שונים בארגונים עם משאבים מוגבלים; והסתכלות על המרחב הבינלאומי בעיקר דרך עדשת גיוס הכספים. ואולם, מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ישנו שינוי של ממש. עיסוק גובר בתהליכי שחיקה דמוקרטית במדינות אחרות ובדרכי התנגדות לכך, ועניין נרחב בתגובות בעולם לנעשה בישראל. ארגונים וגופים שונים יוזמים מהלכים שונים עם נופך בינלאומי, אבל – הדבר נעשה לרוב באופן ספורדי, וללא תשתית ואסטרטגיה סדורה.

לשם מימוש הפוטנציאל הבינלאומי שקיים עבור המחאה, מוצע לאמץ אסטרטגיה שמתמקדת בשלושה ממדים: תגובות מהעולם, מחאות אחרות, תשתית וייעוץ.

תגובות מהעולם התומכות במחאה הפרו דמוקרטית

מיפוי המגיבים והתגובות – מי השחקנים הרלבנטיים בזירה הבינלאומית שצריכים להשמיע קול ביחס לשחיקת הדמוקרטיה בישראל? מה ריאלי ואפשרי שיעשו? מי מהם מגיב ועושה? מי לא עושה בכלל? ומי לא עושה מספיק? מה הם עושים? יש צורך בבניית מאגר מידע, מתעדכן באופן שוטף, שיהיה נגיש לכלל העוסקים במלאכה בישראל.

רתימת בעלי ברית – להבהיר לשותפים לדרך קיימים ופוטנציאליים בעולם שמה שקורה בארץ הוא חשוב ואמיתי. להדביק אותם בתחושת הדחיפות שקיימת בארץ, לתמוך במאבק הפרו דמוקרטי, אל מול תחושות קיימות בקהילה הבינלאומית שמוקדם מדי להתערב כי החקיקה עדיין נמצאת בדיונים ולא בטוח אם ואיך תקרה, או שבמחאה מגזימים בתיאור חומרת המצב וההשלכות. ניתן לעשות זאת על ידי הנגשת מידע – באמצעות מאמרים, וובינרים, פרסום סרטונים ומידע באנגלית ברשתות החברתיות (כפי שהתחילו לעשות בתקווה), נוכחות תקשורתית והפגנות בערים מרכזיות בחו"ל – שיציגו מהלכים אנטי-דמוקרטיים בהם נוקטת הממשלה וידגישו גם מהלכים חיוביים שעושים תומכי הדמוקרטיה. הדבר יסייע לרתום תמיכה ומתן גיבוי מממשלות ידידותיות, קהילות יהודיות, ראשי ערים, ארגוני חברה אזרחית, גורמים עסקיים, פוליטיקאים, ועוד. ההתנגדות של מנהיגים וארגונים יהודים בארה"ב להופעתו של סמוטריץ' בכנס הבונדס היא דוגמה לכך.

הכוונה לעשייה – יש רבים בעולם שהדמוקרטיה הישראלית חשובה להם ושמעוניינים לפעול כדי לסייע בשימורה וקידומה, אבל לא יודעים איך. לעתים קרובות, הם חוששים לנקוט פעולות שיזיקו או שלא יועילו, ומצפים להכוונה מעמיתיהם הישראלים. יש בישראל – כולל בדרגים פוליטיים גבוהים – חשש מלעשות זאת, אבל חשוב בכל זאת לגבש רשימת הצעות קונקרטיות, ישימות ומועילות, ולהציג אותן למקבלי החלטות ולגורמי השפעה בקהילה הבינלאומית – דרך פרסום בתקשורת, או דרך ארגונים שותפים ואנשי קשר במדינות השונות. ניתן גם לעודד לפעולה גורמים בינלאומיים שמהססים דרך הרשתות החברתיות (כפי שפעלה ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בהקשר האירופי) ועל ידי העלאת הנושא בשיחות שמקיימים איתם על נושאים אחרים.

מחאות אחרות

חשוב להבין חוויות של מדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, בייחוד לגבי השלבים הבאים של השחיקה הדמוקרטית. שותפים לדרך מהונגריה ופולין אומרים לעתים קרובות שלא ידעו מראש לאן הדברים הולכים, ולו ידעו – היו מנהלים את ההתנגדות אחרת. לנו יש את הפריבילגיה ללמוד מהם, ולהתכונן בהתאם. עד כה התהליכים במדינות השונות דומים למדיי אלו לאלו.

במקביל, חשוב גם להבין כיצד מחאות במקומות אחרים הצליחו בפועל לחולל שינוי: מה היו מרכיבי המפתח בהצלחת המאבקים, למשל, הלקחים ששיתפו לאחרונה בני שיח תורכיים של מכון מיתווים או מהמחאה בסרביה עליה כתב שגריר ישראל לשעבר בסרביה ארתור קול. ומה היו המודלים הארגוניים שהוכחו כמוצלחים ביצירת השפעה לאומית ומקומית, כמו למשל, המאמר שכתבה מיכל אשכנזי על תנועת Indivisible מארה"ב.

לצד זאת, חשוב לייצר ולשמר סולידריות עם מחאות דמוקרטיות אחרות, ולייצא להם את הידע הנרחב שנצבר בישראל בתחום השינוי החברתי ושעשוי להיות מועיל עבורם, גם תוך כדי המאבק המקומי בארץ. למשל, לקראת הבחירות האחרונות בהונגריה, התייעצו גורמים פוליטיים שם עם מקבילים בישראל ללמידה על המחאה והמהלכים הפוליטיים שתרמו להחלפת נתניהו בממשלת בנט-לפיד.

תשתית וייעוץ

מומלץ להקים התארגנות מדינית בתוך מטה המאבק, שתרכז ותתכלל את המרכיבים השונים של העבודה הבינלאומית ושתהיה מקור לידע, מידע והכוונה. להקמתה ותפעולה, ניתן להסתייע בארגוני חברה אזרחית בעלי ניסיון בינלאומי עשיר וביוצאי מערך החוץ הישראלי (יותר מ-100 שגרירים לשעבר חתמו לאחרונה על מכתבי תמיכה בדמוקרטיה).

מעבר לכך, יש לסייע ליוזמות חדשות, ארגונים קיימים ודמויות מפתח במחאה לאמץ הלך רוח חיובי יותר ביחס לעבודה במרחב הבינלאומי ולשפר את יכולותיהם לפעול במרחב הזה. כדאי להעניק להם: ליווי וייעוץ כדי שיכירו בחשיבות המרחב הבינלאומי, ברלבנטיות שלו למחאה, ובלגיטימיות שבעבודה בו; לעזור לארגונים שהורגלו עד כה בעבודה פנים-ישראלית לרכוש ארגז כלים לפעולה בינלאומית; להצביע על הזדמנויות בינלאומיות שלעתים לא מוכרות מספיק בארץ, כמו ברית הערים החופשיות, או קריאת ראשי ערים בעולם למען הדמוקרטיה, אליה הצטרף ראש עיריית הוד השרון אמיר כוכבי; ולתמוך ביצירת חיבורים עם גורמים בחו"ל, בייצור שותפויות, ובקידום הצלחתן.

***

המאבק למען הדמוקרטיה הוא מאבק גלובלי. ישראל הופכת לאחרונה לאחד המוקדים שלו, אבל אינה נמצאת בו לבדה. במדינות מסוימות כבר הצליחה מחאה ציבורית לעצור ולהפוך מגמות א-ליברליות ולהחליף מנהיגים לאומנים ופופוליסטים. במדינות אחרות – טרם. חיבור טוב יותר של ישראל לעולם גם בהקשר הפרו-דמוקרטי יהיה מהלך מלמד, מעצים, מכפיל כוח ומייצר תקווה. הוא שווה את ההשקעה.

המאמר פורסם ב"שתיל", ב-6 במרץ 2023.

הפוסט אסטרטגיה לפעילות בינלאומית לקידום המחאה הפרו-דמוקרטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> דגלי פלסטין בהפגנות? אולי יגיע הרגע שבו המפגינים יבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש https://mitvim.org.il/publication/%d7%93%d7%92%d7%9c%d7%99-%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%91%d7%94%d7%a4%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%a2-%d7%a9%d7%91%d7%95/ Sun, 26 Feb 2023 12:49:22 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9102 "אם יימשך המצב הקיים, תהיה החוליגניזציה – או שמא אף יהיה עלינו לומר: הנאציפיקציה – של העם והחברה בישראל, בלתי נמנעת”, כתב פרופ’ ישעיהו ליבוביץ ב־1988. היום, 35 שנה אחר כך, החוליגניזציה הגיעה לשיאה: הבריונות פושה בכל מקום והאלימות מגיעה לשיאה אל מול הפלסטינים, כאשר אל מול ההרוגים הישראלים כתוצאה מפיגועי טרור נמנים מתחילת השנה עשרות הרוגים פלסטינים בלתי מעורבים. אלימות ובריונות המתנחלים כלפי פלסטינים הן מעשה של יום ביומו. בממד אחר, הבריונות הפוליטית מגיעה לשיאה בישראל פנימה, כאשר הקואליציה דוהרת במהירות ל”נטרול” הדמוקרטיה הישראלית. החוליגניזציה כאן גם בדמות הצעות חקיקה פרסונליות שמטרתן להכשיר עבריינות סדרתית של נבחרי ציבור. קיים קשר ישיר בין הכיבוש בן עשרות השנים לבין מה שקורה בישראל בימים אלה, שכן הכיבוש הרגיל את הישראלים לכך שיש ציבור גדול שלא ראוי לקשב, להתחשבות או לשמירה על זכויותיו. לא ייפלא שהממשלה לא באמת רוצה להקשיב למתנגדי המהפכה המשטרית, לא באמת אכפת לה מזכויותיהם. כמו ביחסה לפלסטינים, קל לה לדרוש יד קשה כנגד המפגינים נגדה – כי במובן מסוים, מתנגדי המהפכה המשטרית הפכו בעבורה לאויבים. כפי שחזה פרופ’ ליבוביץ, הכיבוש חוצה את הקו הירוק ומתפשט בחברה הישראלית, השיטות של שם עוברות לפה, הדיכוי משם עובר לכאן, ולא ירחק היום עד שגם הזלזול בחיי האדם יגיע אלינו. אבל בכל החושך הזה, יש גם ניצוץ של תקווה. המוני ישראלים חווים איך המדינה שלהם מבקשת להשיל מעצמה את אחרוני הרסנים הדמוקרטיים, חשים שמבקשים לגזול מהם את החופש להביע דעה, להפגין, את הזכות למשפט הוגן ולגורם שירסן את השלטון. יותר ויותר מהם מבינים שזה לא קורה בחלל ריק, שהשיטות שבמשך יותר מחמישה עשורים

הפוסט דגלי פלסטין בהפגנות? אולי יגיע הרגע שבו המפגינים יבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> "אם יימשך המצב הקיים, תהיה החוליגניזציה – או שמא אף יהיה עלינו לומר: הנאציפיקציה – של העם והחברה בישראל, בלתי נמנעת”, כתב פרופ’ ישעיהו ליבוביץ ב־1988. היום, 35 שנה אחר כך, החוליגניזציה הגיעה לשיאה: הבריונות פושה בכל מקום והאלימות מגיעה לשיאה אל מול הפלסטינים, כאשר אל מול ההרוגים הישראלים כתוצאה מפיגועי טרור נמנים מתחילת השנה עשרות הרוגים פלסטינים בלתי מעורבים. אלימות ובריונות המתנחלים כלפי פלסטינים הן מעשה של יום ביומו.

בממד אחר, הבריונות הפוליטית מגיעה לשיאה בישראל פנימה, כאשר הקואליציה דוהרת במהירות ל”נטרול” הדמוקרטיה הישראלית. החוליגניזציה כאן גם בדמות הצעות חקיקה פרסונליות שמטרתן להכשיר עבריינות סדרתית של נבחרי ציבור. קיים קשר ישיר בין הכיבוש בן עשרות השנים לבין מה שקורה בישראל בימים אלה, שכן הכיבוש הרגיל את הישראלים לכך שיש ציבור גדול שלא ראוי לקשב, להתחשבות או לשמירה על זכויותיו. לא ייפלא שהממשלה לא באמת רוצה להקשיב למתנגדי המהפכה המשטרית, לא באמת אכפת לה מזכויותיהם. כמו ביחסה לפלסטינים, קל לה לדרוש יד קשה כנגד המפגינים נגדה – כי במובן מסוים, מתנגדי המהפכה המשטרית הפכו בעבורה לאויבים.

כפי שחזה פרופ’ ליבוביץ, הכיבוש חוצה את הקו הירוק ומתפשט בחברה הישראלית, השיטות של שם עוברות לפה, הדיכוי משם עובר לכאן, ולא ירחק היום עד שגם הזלזול בחיי האדם יגיע אלינו. אבל בכל החושך הזה, יש גם ניצוץ של תקווה. המוני ישראלים חווים איך המדינה שלהם מבקשת להשיל מעצמה את אחרוני הרסנים הדמוקרטיים, חשים שמבקשים לגזול מהם את החופש להביע דעה, להפגין, את הזכות למשפט הוגן ולגורם שירסן את השלטון. יותר ויותר מהם מבינים שזה לא קורה בחלל ריק, שהשיטות שבמשך יותר מחמישה עשורים נלמדו בשטחים, מתחילות להיות מיושמות גם כאן, כלפיהם.

ייתכן שכעת מתחילה להיווצר ההבנה שאי אפשר באמת לקיים דמוקרטיה כלפי פנים ודיקטטורה כלפי חוץ. בסופו של דבר צד אחד יגבר על האחר. או שהדמוקרטיה תנצח באמצעות הפסקת השליטה הצבאית בעם אחר, או שהדיקטטורה תגבר, בדמות השימוש בכלים הדיקטטוריים שכולנו התנסינו בהם בשטחים, גם ביחס לאזרחי ישראל. כרגע, ידה של הדיקטטורה נשלחת אל גרונה של הדמוקרטיה בישראל, ואזרחים רבים שעד כה חשבו שההפרדה בין שם לכאן תהיה הרמטית, יתחילו, אולי, להבין שגם הם משלמים את מחיר הכיבוש.

ייתכן שהמציאות הזו תוריד את האסימון למיליוני ישראלים שסוף־סוף מבינים שתחזוק הכיבוש גובה מחיר כואב לא רק מהפלסטינים, אלא גם מאיתנו הישראלים; שהדרך לשקם את הדמוקרטיה הישראלית לא יכולה להסתיים רק בעיכוב או שינוי מהלכי הממשלה הנוכחיים, אלא חייבת לעבור בסיום הכיבוש ועצירת תהליך החוליגניזציה שעוברת החברה הישראלית.

בינתיים רוב המפגינים נזהרים מלעשות את הקשר הזה ונחרדים מדוברים המנסים לחבר את הסיכון הממשי לדמוקרטיה עם הכיבוש בשטחים, או מהנפת דגלי פלסטין בהפגנות. אבל אולי יגיע הרגע שגם הם יתעוררו ויבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש. כשזה יקרה נוכל להודות על “עורמת ההיסטוריה” שגרמה לרוב הדומם לקום ולהתמודד עם המציאות שזוחלת מהשטחים לישראל כדי להחזיר את מדינתנו לחזון המקורי שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב״, ב-26 בפברואר 2023

הפוסט דגלי פלסטין בהפגנות? אולי יגיע הרגע שבו המפגינים יבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> סרביה: דוגמה למחאה חברתית שהצליחה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a1%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%94/ Wed, 15 Feb 2023 09:30:56 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9035 בימים אלה של להיטות הממשלה והקואליציה להעביר שורת רפורמות שיזעזעו וישנו לחלוטין את צביונה של המדינה ומנגד, התרחבות המחאה האזרחית, אפשר ללמוד ממאבקים לא-אלימים מוצלחים, שהתקיימו במדינות אחרות. דוגמה מפורסמת למאבק בלתי-אלים שנלמדת מאז באקדמיה ובארגוני חברה אזרחית ברחבי העולם היא המחאה החברתית בסרביה, שהביאה לסיום שלטונו של סלובודן מילושביץ' בסרביה ולכינונה של דמוקרטיה. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום: מה גרם לצעירים סרבים לצאת לרחובות? לרקע נזכיר שיוגוסלביה, שהייתה פדרציה של שש מדינות התפרקה למרכיביה בשנות ה-90 של המאה הקודמת בתהליך אלים וכואב: קרואטיה, סלובניה, צפון מקדוניה, בוסניה סרביה ומונטנגרו. ב-1998 פרצה מלחמת האזרחים בקוסובו (שהייתה חלק מסרביה גופא) שבמהלכה ביצעו הסרבים טיהור אתני וגירשו למעלה ממיליון אלבנים ומוסלמים למדינות השכנות. המלחמה הסתיימה ב-1999 רק לאחר שכוחות נאט"ו, בהובלת ארה"ב, הפציצו את סרביה, וזרעו הרס רב. מילושביץ אולץ להסיג את כוחותיו מקוסובו וסרביה נותרה מרוסקת כלכלית ומורלית, עם תשתיות הרוסות ותחת משטר קפדני של חרם בינלאומי. האבטלה הגיעה לעשרות אחוזים והשכר הממוצע עמד על כ-50 דולר, בהשוואה לכ-800 דולר בתקופת יוגוסלביה. כל אותו זמן שלטה במדינה המפלגה הסוציאליסטית בראשות מילושביץ' שזכתה בבחירות פעם אחר פעם (כן, הדוגמה הסרבית מוכיחה שבחסות ניצחון בבחירות דמוקרטיות ניתן לכונן משטר בלתי דמוקרטי בעליל) ובשיתוף פעולה עם המפלגה הרדיקלית הובילה מדיניות פופוליסטית ולאומנית קיצונית. הצעירים והמשכילים חיפשו בכל דרך לעזוב את המדינה וברחובות בלגראד אלפי סטודנטים מיואשים יצאו מידי יום להפגנות וצעדות מחאה. והאופוזיציה? זו הייתה מפולגת ומפוצלת עם ריבוי מפלגות שמנהיגיהן עסקו במאבקים בינם לבין עצמם לא פחות מאשר במילושביץ'. מחאה חברתית בסרביה: מחאה יצירתית כשזו תמונת המציאות, תריסר סטודנטים שדגלו באסטרטגיה של מאבק בלתי-אלים אך הבינו

הפוסט סרביה: דוגמה למחאה חברתית שהצליחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> בימים אלה של להיטות הממשלה והקואליציה להעביר שורת רפורמות שיזעזעו וישנו לחלוטין את צביונה של המדינה ומנגד, התרחבות המחאה האזרחית, אפשר ללמוד ממאבקים לא-אלימים מוצלחים, שהתקיימו במדינות אחרות. דוגמה מפורסמת למאבק בלתי-אלים שנלמדת מאז באקדמיה ובארגוני חברה אזרחית ברחבי העולם היא המחאה החברתית בסרביה, שהביאה לסיום שלטונו של סלובודן מילושביץ' בסרביה ולכינונה של דמוקרטיה.

בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום: מה גרם לצעירים סרבים לצאת לרחובות?

לרקע נזכיר שיוגוסלביה, שהייתה פדרציה של שש מדינות התפרקה למרכיביה בשנות ה-90 של המאה הקודמת בתהליך אלים וכואב: קרואטיה, סלובניה, צפון מקדוניה, בוסניה סרביה ומונטנגרו. ב-1998 פרצה מלחמת האזרחים בקוסובו (שהייתה חלק מסרביה גופא) שבמהלכה ביצעו הסרבים טיהור אתני וגירשו למעלה ממיליון אלבנים ומוסלמים למדינות השכנות. המלחמה הסתיימה ב-1999 רק לאחר שכוחות נאט"ו, בהובלת ארה"ב, הפציצו את סרביה, וזרעו הרס רב. מילושביץ אולץ להסיג את כוחותיו מקוסובו וסרביה נותרה מרוסקת כלכלית ומורלית, עם תשתיות הרוסות ותחת משטר קפדני של חרם בינלאומי. האבטלה הגיעה לעשרות אחוזים והשכר הממוצע עמד על כ-50 דולר, בהשוואה לכ-800 דולר בתקופת יוגוסלביה.

כל אותו זמן שלטה במדינה המפלגה הסוציאליסטית בראשות מילושביץ' שזכתה בבחירות פעם אחר פעם (כן, הדוגמה הסרבית מוכיחה שבחסות ניצחון בבחירות דמוקרטיות ניתן לכונן משטר בלתי דמוקרטי בעליל) ובשיתוף פעולה עם המפלגה הרדיקלית הובילה מדיניות פופוליסטית ולאומנית קיצונית. הצעירים והמשכילים חיפשו בכל דרך לעזוב את המדינה וברחובות בלגראד אלפי סטודנטים מיואשים יצאו מידי יום להפגנות וצעדות מחאה.

והאופוזיציה? זו הייתה מפולגת ומפוצלת עם ריבוי מפלגות שמנהיגיהן עסקו במאבקים בינם לבין עצמם לא פחות מאשר במילושביץ'.

מחאה חברתית בסרביה: מחאה יצירתית

כשזו תמונת המציאות, תריסר סטודנטים שדגלו באסטרטגיה של מאבק בלתי-אלים אך הבינו שהפגנות וצעדות בלבד לא יועילו, ייסדו ארגון בשם "אוטפור" (OTPOR בסרבית = התנגדות). חבריו פעלו תחילה ללא משרדים, ללא תקציב וחלקם היו במעקב מתמיד של המשטרה וביטחון הפנים, אבל הם היו חדורי מוטיבציה, מאורגנים, יצירתיים ואמיצים ומספרם והשפעתם גדלו במהירות. תוך זמן קצר הם התבלטו בפעולות שמשכו את תשומת הלב, במדינה ובקרב משקיפים בין לאומיים.

קונצרט עם מסר מפתיע – הראשונה, קונצרט רוק ענק באוויר הפתוח ערב השנה החדשה שהיכה בהלם את החוגגים. בחצות הלילה, במקום הנשיקה המסורתית הוצגו על מסכי ענק תמונות ושמות של קורבנות סרבים במלחמות מילושביץ'. עשרות אלפים באו ליהנות ממסיבה אבל עזבו עם מסר – המציאות חייבת להשתנות!

וועידה אלטרנטיבית – אירוע שני נערך במקביל לוועידת המפלגה הסוציאליסטית בה נבחר מילושביץ' בפעם החמישית למנהיג הבלתי מעורער. אוטפור קיים "וועידה אלטרנטיבית", מצג פארודי שמשך את מנהיגי האופוזיציה הבולטים. עיתונאים נטלו סיכון וכיסו האירוע של ארגון לא חוקי.

הכשרת פעילים בפריפריה – מועד הבחירות הקבוע בחוק היה עדיין רחוק והזמן הוקדש להכשרת מאות פעילי שטח ולפעולות הסברה בפריפריה, שם היה בסיס הכוח העיקרי של מילושביץ'. האזרחים מן השורה היו עניים ומובטלים, אך גם פטריוטים גאים, מלאי זעם כלפי האויבים מבחוץ, ועד אז מילושביץ' סימל עבורם את העמידה והגאווה הלאומית.

מעצרים מתוקשרים – במאי 2000 החליט שר ההסברה הסרבי על גל מעצרים של פעילי אוטפור, שכונה "ארגון טרור ניאו-פשיסטי". אוטפור התכונן לכך וכל מעצר לווה מידית בהפגנה מול בית המעצר, בהודעות לעיתונות וניתן ייצוג משפטי לכל עצור. לא רק שהובטח שלומם של העצורים אלא המעצרים זכו לפרסום נרחב.

מחאה רציפה 24/7 – בצעד נוסף, המשטרה השתלטה על תחנת הטלוויזיה הגדולה בבלגראד, על שתי תחנות רדיו ועל עיתון ביקורתי, אמצעי התקשורת האחרונים שנותרו חופשיים. אלפי אזרחים נקבצו מחוץ לבניין העיריה למחאה רציפה, יום ולילה, עד שלמשטרה אבדה הסבלנות והפעילה כוח לפיזורה. הפעלת הכוח הביאה לתוצאה הפוכה וככל שהממשלה הפעילה יותר כוח, כך התחזקה האופוזיציה בכלל ואוטפור בפרט.

מאלצים את האופוזיציה לפעול – פעולה חשובה אחרת כוונה לא כלפי המשטר אלא דווקא כלפי מנהיגי מפלגות האופוזיציה המפולגת. ראשי המפלגות הוזמנו להשתתף בעצרת גדולה בבירה והם נכחו למרות שלא באמת רצו, אבל אף אחד מהם גם לא רצה להיעדר ולהשאיר את הבמה לאחרים. וכך, אותם מנהיגים "הועלו" אחד אחר השני לבמה ואולצו להחזיק בבאנר ענק של תנועת ההתנגדות. אירוע זה הוכיח פעם נוספת את ההשפעה של אוטפור.

הרשימה המשותפת של סרביה

מילושביץ', שראה את אי הנחת הגובר בציבור החליט במפתיע להקדים את הבחירות ולתפוס את האופוזיציה לא מוכנה. אוטפור דרשה שמפלגות האופוזיציה ירוצו במסגרת משותפת וגם האיחוד האירופי הטיל את כובד משקלו והתנה מתן סיוע בקיומה של אחדות.

לחצים אלה הביאו להקמת DOS (דמוקרטיק אופוזישן אוף סרביה), רשימה משותפת של 18 מפלגות. בראשם העמידו מנהיג פחות מוכר ממפלגה קטנה יחסית, היסטוריון חסר כריזמה בשם וויסלב קושטוניצה, דמוקרט ברמ"ח אבריו ומתנגד חריף למילושביץ', אך גם לאומן שהיה ידוע ברטוריקה אנטי אמריקאית, עובדה שתקשה על מילושביץ' להאשימו בבגידה.

סקרים גם הראו שהוא בעל הסיכוי הגבוה ביותר להביס את מילושביץ'.

משקיפים בקלפי – אחת הפעולות החשובות שעשתה האופוזיציה המאוחדת הייתה הכשרת 30,000 משקיפים ופעילים ליום הבחירות שילוו את כל 10,000 הקלפיות עד למרכז ספירת הקולות, כדי למנוע זיופים. היה ברור שאם יהיה ניסיון לזייף את התוצאות, זה יעשה בבלגרד, על ידי אנשי מילושביץ' ששלט במנגנון.

לוקחים בעלות על ספירת הקולות – ביום הבחירות במטה האופוזיציה ריכזו את תוצאות ספירת הקלפיות שדווחו על ידי המתנדבים הרבים ולאחר חצות הכריז קושטוניצה על ניצחונו במטרה להקשות על מניפולציה. המונים יצאו לרחובות בשמחה אבל מילושביץ' לא קיבל את ההכרעה. לאחר כמה ימי מבוכה והתמהמהות, מטה הבחירות המרכזי, שנישלט כמובן על ידי אנשי מילושביץ', הודיע שאף מועמד לא זכה קיבל 50% ולכן יערך סיבוב שני.

הכרעת העם, השבתת המשק – לנוכח הכרזה זו אוטפור ו-DOS יצאו "למאבק הגדול מכולם", לקראתו נערכו חודשים ארוכים. זה היה הרגע המכריע בו נבחנה היכולת של פעולה בלתי-אלימה לחייב את מילושביץ לקבל את הכרעת העם. הוכרזה שביתה כללית והראשונים להיענות לה היו 17,000 עובדי מכרות הפחם שסיפקו 70% מהחשמל במדינה ואחריהם הצטרף הלכה למעשה המשק כולו.

המשטרה הקיפה את מכרה הפחם ועובדיו אבל המוני אזרחים נענו לקריאה להגיע ולהגן על השובתים, מאותתים בכך לצבא ולמשטרה שמילושביץ' "גמור".

מאבק לא אלים – יודגש שהמפגינים הונחו שלא לפגוע בשוטרים ולא לספק כל עילה להפעלת אלימות. המסר היה – אין מלחמה בין המשטרה למחאה, שניהם קורבנות של השיטה. ואכן, תומכי האופוזיציה שיצאו לרחובות זעמו, אך פעלו בסבלנות כדי למנוע שפיכות דמים והמשטרה נמנעב גם היא מהפעלת כוח.

עשרה ימים לאחר הבחירות הגיעה ההכרעה. סרביה הייתה "על גלגלים". שיירות עשו דרכן לבלגרד. השוטרים הציבו מחסומים אבל הבהירו שלא יפעלו נגד העם. שיירות ארוכות של רכבים מכל הסוגים נעו לבניין הפרלמנט, נחושים להישאר שם ככל שיידרש. אליהם הצטרפו תושבי בלגרד בקריאה "סרביה קמה לתחיה".

ברגע האמת, כאשר ההמון עלה על הפרלמנט והשוטרים החמושים שראו את יחסי הכוחות עזבו את המקום. מפקדי המשטרה מעולם לא הורו לפתוח באש על ההמון. הם ידעו שאלו הוריהם, ילדיהם או שכניהם שניצבים שם.
ביום הזה נרשמו ההרוגים היחידים במהלך כל פעילות תנועת ההתנגדות. אחד, לאחר שלקה בליבו והשני, בתאונת דרכים באחת השיירות לבלגראד.

סוף דבר.
ההמון פרץ לבניין הפרלמנט, ולאחר יומיים של שתיקה מילושביץ' הודה בהפסד וירד מהבמה. אוטפור סיימה את תפקידה. קושטוניצה נכנס למשרד הנשיא, נערכו בחירות לפרלמנט וממשלה דמוקרטית נבחרה.

מחאה חברתית בסרביה בשמונה צעדים

1. מחאה לא-אלימה, יצירתית, נחושה ומתמשכת יכולה להצליח הרבה יותר מהר ממחאה אלימה, שעצם סיכויי הצלחתה קטנים יותר.

2. להתחיל ממינוס ולהצליח – תנועת אוטפור הצליחה ליצור שינוי למרות נקודת מוצא עגומה (אותה מכירים בישראל היטב) של אופוזיציה מפולגת על רקע אידאולוגי ומאבקים על מנהיגות.

3. להשיב את אמון הציבור – העם הסרבי איבד לחלוטין אמון בפוליטיקאים. האמירה "כולם מושחתים" רווחה בכל הציבורים. הלך רוח זה שרת היטב את מילושביץ' שניצל היטב את השיח שעיקרו: "בסדר, אבל מי יבוא במקומו?", הרי אם כולם מושחתים, מה זה כבר משנה? אוטפור הציע גישה אחרת – לא לעסוק בשאלת המחליף אלא ראשית כל יש להפילו. זה העיקר.

4. מחאה של פטריוטים – סרביה היתה במלחמה כמעט בלתי פוסקת לאורך שנות התשעים של המאה הקודמת וכן תחת סנקציות כלכליות חריפות ובידוד בינלאומי. במציאות כזו, כפי שגם בישראל יודעים, יש התלכדות סביב הדגל והמנהיג. על רקע זה, חשוב היה לשכנע את העם כי ההתנגדות למילושביץ' נובעת מאהבה לסרביה ולעתידה. מצד אחד המסר היה: המחאה היא הפטריוטיות האמיתית, ומצד שני, בהחלט הסכימו לקבל סיוע מבחוץ, מחו"ל. נכון שהעובדה שאוטפור קיבל סיוע מארצות הברית והאירופים הפכה אותו לפגיע אבל כאשר מילושביץ' האשים שתנועת ההתנגדות היא "בובה אמריקאית" הרוב כבר הבין שמדובר בפטריוטים אוהבי מולדת.

5. לא מפלגתיים – כדי לשמור כל הדימוי הנקי הבהירו ראשי אוטפור כי אין בכוונתם להפוך למפלגה, לחבור למפלגה קיימת וכי אינם מחפשים תפקידים.

6. יצירתיות במאבק – יצירתיות ואירועי תקשורת לא שגרתיים חיוניים לא רק כדי להגיע לקהלים גדולים כי אם גם לחדד את המסרים העיקריים. את השינוי הגדול בהשפעה על הציבור השיג אוטפור מפעולות יצירתיות וחכמות כמו קונצרט ראש השנה, צעדות בפריפריה ובבירה, "העמדת" ראשי מפלגות האופוזיציה על במה אחת ועוד.

7. המכון הרפובליקאי הבינלאומי בוושינגטון קיים סמינר עבור פעילי הארגון. ההמלצה העיקרית הייתה לאמץ חשיבה אסטרטגית. גם מאבק לא אלים צריך לאמץ חשיבה צבאית שעיקריה: ריכוז כוח משמעותי, בחירת המקום והזמן להפעילו ושמירה מתמדת על היוזמה.

8. הפגנת כוח עממי – ברגע המבחן, בעיתוי המתאים, כנראה שאי אפשר להימנע ממעבר מהפגנות וצעדות לצעדים חריפים יותר, כאלה שמוגדרים בהכללה כ"מרי אזרחי". המשטר שולט במנגנוני השלטון ועל תנועת המחאה להפגין כוח עממי נגדי משמעותי, כזה שאין להתעלם ממנו יותר.

לסיכום, ישראל שונה מאד מסרביה של מילושביץ' אבל עקרונות הפעולה הנדרשות אינן שונות בהרבה. יש לזהות את גורמי ההשפעה העיקריים על הממשלה מחד ועל הציבור מאידך (חלקם כבר החלו לפעול), להפגין נוכחות גוברת ברחובות, להפיק אירועים תקשורתיים יצירתיים ותכופים, לא ליפול לשגרת מחאות קבועה שהעניין בהם דועך, לא לוותר על הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ובנקודת השיא לעבור לצעדי מרי אזרחי. כך, אפשר למנוע גם את הפגיעה הגסה בדמוקרטיה בישראל.

המאמר פורסם ב"שתיל", ב-14 בפברואר 2023.

הפוסט סרביה: דוגמה למחאה חברתית שהצליחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> עצות משותפים תורכים לשמירה על הדמוקרטיה https://mitvim.org.il/publication/%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98/ Mon, 13 Feb 2023 08:29:30 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=9029 תומכי דמוקרטיה בישראל נושאים תדיר את שמה של תורכיה בשנים האחרונות, ולא בהקשרים חיוביים. השוואות בין נתניהו לארדואן, שמטרתן להרתיע ישראלים מפני הצפוי, נעשות כבר כשבע שנים. תמונות שני המנהיגים כיכבו בקמפיינים פוליטיים החל ב-2016, אזהרות מפני הפיכה לתורכיה נשמעו בהפגנות, ומאמרים נכתבו על מה שניתן ללמוד מתהליכי השחיקה הדמוקרטית בתורכיה. ישראלים שנמצאים בקשר עם חברים ושותפים תורכים גם שומעים ממקור ראשון כיצד מושפעים חיי  היומיום מצעדי השלטון שם.   בתורכיה יש ניסיון ארוך יותר בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. הדבר מאפשר להפנות תשומת לב לא רק למהלכים בעייתיים שנקט ארדואן ולהזהיר מפניהם, אלא גם לדרכים בהן הגיבו לכך תומכי דמוקרטיה בחברה האזרחית ובמערכת הפוליטית בתורכיה – מימי המחאה בפארק גזי ב-2013 ,דרך הניצחונות המרשימים של מועמדי האופוזיציה בבחירות המוניציפליות באיסטנבול ואנקרה ב-2019, ועד למחאת סגל אוניברסיטת בוספורוס באיסטנבול, שנמשכת מאז 2021 נגד מינויים פוליטיים  בקמפוס.   סוגיות אלו עלו לא אחת במסגרת הדיאלוג המדיני שמקיים מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית עם שותפים תורכים מאז 2011 ובפעילות פורום החברה אזרחית התורכי-ישראלי. כעת, לאור ההתרחשויות בישראל, הן מקבלות דגש במיוחד. לאחרונה, ביקשנו מבני שיח התורכים – ובהם שגרירים לשעבר ומומחים – להשיא עצות לנו הישראלים כיצד להתמודד עם תהליכי שחיקה דמוקרטית ולהתנגד להם. להלן העצות המרכזיות שקיבלנו, שניתנו תוך הכרה תורכית במגבלות המאבק שלהם.   א. תורכיה אינה עדיין סיפור הצלחה בתחום המחאה. עד כה, האופוזיציה בתורכיה נכשלה בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. היו הצלחות פה ושם, אבל בסך הכול, ארדואן מצליח לקדם את השינויים בהם הוא חפץ והתהליכים שהוא מוביל נמשכים. ואולם, עדיין קיימת אמונה ביכולת לחולל שינוי בבחירות הקרובות, שצפויות במאי 2023 ,ושלקראתן חברו

הפוסט עצות משותפים תורכים לשמירה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> תומכי דמוקרטיה בישראל נושאים תדיר את שמה של תורכיה בשנים האחרונות, ולא בהקשרים חיוביים. השוואות בין נתניהו לארדואן, שמטרתן להרתיע ישראלים מפני הצפוי, נעשות כבר כשבע שנים. תמונות שני המנהיגים כיכבו בקמפיינים פוליטיים החל ב-2016, אזהרות מפני הפיכה לתורכיה נשמעו בהפגנות, ומאמרים נכתבו על מה שניתן ללמוד מתהליכי השחיקה הדמוקרטית בתורכיה. ישראלים שנמצאים בקשר עם חברים ושותפים תורכים גם שומעים ממקור ראשון כיצד מושפעים חיי  היומיום מצעדי השלטון שם.  

בתורכיה יש ניסיון ארוך יותר בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. הדבר מאפשר להפנות תשומת לב לא רק למהלכים בעייתיים שנקט ארדואן ולהזהיר מפניהם, אלא גם לדרכים בהן הגיבו לכך תומכי דמוקרטיה בחברה האזרחית ובמערכת הפוליטית בתורכיה – מימי המחאה בפארק גזי ב-2013 ,דרך הניצחונות המרשימים של מועמדי האופוזיציה בבחירות המוניציפליות באיסטנבול ואנקרה ב-2019, ועד למחאת סגל אוניברסיטת בוספורוס באיסטנבול, שנמשכת מאז 2021 נגד מינויים פוליטיים  בקמפוס.  

סוגיות אלו עלו לא אחת במסגרת הדיאלוג המדיני שמקיים מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית עם שותפים תורכים מאז 2011 ובפעילות פורום החברה אזרחית התורכי-ישראלי. כעת, לאור ההתרחשויות בישראל, הן מקבלות דגש במיוחד. לאחרונה, ביקשנו מבני שיח התורכים – ובהם שגרירים לשעבר ומומחים – להשיא עצות לנו הישראלים כיצד להתמודד עם תהליכי שחיקה דמוקרטית ולהתנגד להם. להלן העצות המרכזיות שקיבלנו, שניתנו תוך הכרה תורכית במגבלות המאבק שלהם.  

א. תורכיה אינה עדיין סיפור הצלחה בתחום המחאה. עד כה, האופוזיציה בתורכיה נכשלה בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. היו הצלחות פה ושם, אבל בסך הכול, ארדואן מצליח לקדם את השינויים בהם הוא חפץ והתהליכים שהוא מוביל נמשכים. ואולם, עדיין קיימת אמונה ביכולת לחולל שינוי בבחירות הקרובות, שצפויות במאי 2023 ,ושלקראתן חברו מפלגות האופוזיציה השונות להתמודדות בגוש אחד.  

ב. קצב הידרדרות מהיר יכול דווקא לסייע למחאה. ההדרגתיות בה התבצע תהליך השחיקה הדמוקרטית בתורכיה הקשתה על התמודדות יעילה איתו. בשנים הראשונות לשלטונו, ארדואן קידם רפורמות חיוביות ונתפס כמנהיג לגיטימי גם על ידי מתנגדיו והקהילה הבינלאומית. השינוי קרה בהדרגה, ולא לווה תמיד בתחושת הדחיפות הציבורית שהייתה נחוצה להתנגדות יעילה. בהקשר זה, התהליך המהיר בישראל יכול להיות גורם מסייע ברתימת אזרחים לפעולה.  

ג. למנף את התרבות הפוליטית הישראלית של מחאה. בתורכיה אין תרבות של הפגנות. התורכים מורגלים למנהיגים חזקים ונוטים להיות ממלכתיים וממסדיים. הם סומכים על המדינה, ולא נוטים להחצין חוסר שביעות רצון ממנה. בנוסף, ארדואן פעל לצמצם את מרחב המחאה בפני אלה שעוד היו מוכנים לעשות זאת. בישראל, זה אחרת. הציבור מורגל להפגין ולהשמיע את קולו, וזה יתרון.  

ד. להסתמך בעיקר על תהליכי שינוי מבפנים. הניסיון התורכי מראה שאין מה לצפות לסיוע משנה-משחק מהקהילה הבינלאומית. האיחוד האירופי השמיע הרבה ביקורת על השחיקה הדמוקרטית בתורכיה, אבל לא עשה מהלכים משמעותיים שישנו כיוון ולא הציע תמריצים לכך. למרות הקשיים הפנימיים, הכוח לשינוי טמון בתוך החברה עצמה. גם אם זה לוקח זמן, צריך להמשיך במאבק. שום דבר אינו נצחי, וחשוב לשמור על תקווה.  

ה. לפעול לחיזוק כלי תקשורת חיוביים. כלי התקשורת הם בעלי חשיבות מרכזית במהלך התנגדות. צריך לעשות מאמצים לשמור על תקשורת חופשית ולשמור את הכלים שיש לתקשורת כדי לבקר ולפקח. ככל שהאחיזה של השלטון על התקשורת המרכזית הופכת חזקה יותר, הכלים מצטמצמים והדה-לגיטימציה הציבורית לביקורת מצד התקשורת מחריפה, חשוב לייצר ערוצים עצמאיים לקבלת והעברת מידע ולהדהוד מסרים ברשתות החברתיות. במקביל, חשוב לגבות ולהעצים את אותם  עיתונאים בכלי התקשורת המרכזיים שמתעקשים לעשות מלאכתם נאמנה, למרות המגבלות.  

ו. לא לפסול את המיעוט הלאומי. חשוב לכלול את האזרחים הערבים בישראל במחאה ולראות בהם שותפים ראויים לאופוזיציה הנוכחית ולשלטון עתידי. בלי הקולות שלהם, לא יהיה רוב לשינוי. בתורכיה, האופוזיציה מדירה את הכורדים, תורמת לדה- לגיטימציה שלהם וחושבת שיצביעו לה רק מתוקף התנגדותם לארדואן – ובכך היא טועה ומקטינה את סיכויי ההצלחה שלה. גם שם, מדובר באחוז משמעותי מקולות המצביעים, שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו במאבק לשינוי.  

ז. לצמצם קיטוב בעם. הקמפיין המוניציפלי שהוביל לניצחון אופוזיציוני מרשים באיסטנבול היה מבוסס על התעלמות מארדואן ועל הרעפת אהבה על תומכיו. יש נטייה בתורכיה לראות בתומכי השלטון נחותים אינטלקטואלית ומוסרית, בוגדים בערכי המדינה ובמייסדיה, וקבוצה שצריך לשמור מרחק ממנה. אבל, זה מגביר קיטוב, ובסוף פוגע באופוזיציה. ככל שיש יותר קיטוב ופוליטיקת זהויות, למנהיג יש יותר כוח, כי קבוצת הזהות שלו גדולה יותר משל האופוזיציה. במקום זאת, צריך להימנע משנאה או פסילה גורפת של מגזרים תומכי משטר, לבנות גשרים אליהם, ולנסות להעביר אותם צד.  

ח. לייצר תקווה. תנועת המחאה מפחדת מגורל המדינה ומנסה להימנע ממימוש תסריטים שליליים. אבל, כדי לרתום תמיכה בשינוי מצד אוכלוסייה צעירה, חשוב להעביר מסרים של תקווה ולא של פחד;  לספר כיצד המדינה יכולה להראות טוב יותר, אם דברים ייעשו אחרת, ולא רק כמה גרוע צפוי להיות תחת המשך השלטון הנוכחי.  

ט. להישאר מעורבים ונוכחים. בתורכיה, אנשים הרגישו שאין להם איך להשפיע, שמהלכי הממשלה לא משפיעים מדי על חיי היומיום שלהם, ושאם ינקטו צעדי מחאה הם עשויים לשלם על כך מחיר אישי. לכן, העדיפו להתנתק מההתרחשויות ולהמשיך את חייהם בבועה. זה מחליש את יכולת השינוי, כמו גם עזיבה למדינות אחרות. לישראלים יש יותר אפשרויות הגירה מאשר לתורכים, ויש לעשות מאמץ  לשמור את האוכלוסיות החזקות והמשפיעות בארץ, ומעורבות במחאה.  

לפני מספר שנים, בעת ביקור בישראל, ציין דיפלומט תורכי לשעבר עד כמה תורכיה וישראל דומות ועד כמה הן עוברות תהליכים פנימיים דומים. עם זאת, הוא אמר, תורכיה מקדימה את ישראל בכעשור. בזמנו, ציין זאת כהזדמנות שיש עדיין לישראל לשנות כיוון. כיום, משלא הצלחנו לעשות כן, הדבר מייצר הזדמנות ללמוד מניסיונם של אחרים.

לא מכך לבדו יבוא השינוי, אך ככל שהתנועה הדמוקרטית בישראל תשקיע בלימוד תובנות ממחאות אחרות, בייצור שותפויות בינלאומיות עם ארגונים וקואליציות דומים, ברתימת גורמים דמוקרטים ליברלים בעולם למתן גיבוי והבעת תמיכה, ובשיתוף אחרים בידע בשינוי חברתי שנצבר בארץ – סיכויי  ההצלחה של המאבק למען הדמוקרטיה, בישראל ובמדינות אחרות, לבטח יגדלו. בתורכיה יש מי שיכולים להיות שותפים טובים לכך.

הפוסט עצות משותפים תורכים לשמירה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> ביתור משרד החוץ הוא ההיפך הגמור מיצירת אגרוף מדיני משמעותי https://mitvim.org.il/publication/%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a9%d7%a8%d7%93-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a4%d7%9a-%d7%94%d7%92%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%aa/ Thu, 02 Feb 2023 13:33:54 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=8976 כשם שהעומד בראשות הממשלה מתווה את מדיניותה והתנהלותה (כולל התקציבית) בכלכלה, בבריאות או בחינוך, כך הוא מוביל את מדיניות החוץ והביטחון. לצורך זה הוא אמור להסתייע בשורה של אישים ומנגנונים, בהם הצבא, גופי ההערכה, התכנון והמודיעין וקהילת העסקים. במסגרת זו משרד החוץ הוא ראש וראשון ותובנותיו אמורות להיות המסד עליו נבנית מדיניות החוץ הלאומית. אלא שמשמעות התבונה הדיפלומטית הולכת לאיבוד בגישה הנוכחית של "עולם ישן עד היסוד נחריבה". ממשלת ישראל החדשה מפרקת בחדווה משרדים פעילים ומנוסים ומפוררת אותם לנחלות קטנות ומוחלשות. כך היא שואפת לעולל לשידור הציבורי; כך היא עושה למערכת הביטחון בכל הקשור לניהול השטחים; כך היא עושה למערכת החינוך בקילוף חלקים משמעותיים מן התוכנית החינוכית ומסירתם לח"כ קיצוני ותמוה; וכך היא עושה למערך המדיני שלה באמצעות העברת פונקציות אסטרטגיות ממשרד החוץ לגורמים אחרים. הדבר בא בראש ובראשונה לידי ביטוי ברעיון המוזר של רוטציה בתפקיד שר החוץ. שר החוץ הוא שאמור מחד גיסא להנחות את מטה משרד החוץ ואת הנציגויות לבצע את מדיניות הממשלה. מאידך גיסא, הוא אמור לתווך לקבינט את המצב בשטח ואת השלכותיה של המדיניות הננקטת וליזום מהלכים. מעבר לתפקידו המקצועי, השר הינו מדינאי. הוא אמור לגלם באישיותו את מדינת ישראל, כפי שעשו משה שרת ("האב המייסד"), גולדה מאיר ("האם הגדולה") או אבא אבן. על האחרון אמר דוד בן-גוריון כי מלכתחילה התנגד לפעולת צה"ל בכנרת בדצמבר 1955, אך לאחר ששמע את נאומו של "אוֹבְּרִי" (שמו הפרטי מלידה של אבן) בעצרת האו"ם השתכנע בצדקת הפעולה הישראלית. רעיון הרוטציה בתפקיד שר החוץ מאיין את ההמשכיות הנחוצה לקידום מהלכים מדיניים. הוא מזמן לתפקיד אישים נעדרי משקל פוליטי, שלא כשרת החוץ לבני

הפוסט ביתור משרד החוץ הוא ההיפך הגמור מיצירת אגרוף מדיני משמעותי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> כשם שהעומד בראשות הממשלה מתווה את מדיניותה והתנהלותה (כולל התקציבית) בכלכלה, בבריאות או בחינוך, כך הוא מוביל את מדיניות החוץ והביטחון. לצורך זה הוא אמור להסתייע בשורה של אישים ומנגנונים, בהם הצבא, גופי ההערכה, התכנון והמודיעין וקהילת העסקים. במסגרת זו משרד החוץ הוא ראש וראשון ותובנותיו אמורות להיות המסד עליו נבנית מדיניות החוץ הלאומית. אלא שמשמעות התבונה הדיפלומטית הולכת לאיבוד בגישה הנוכחית של "עולם ישן עד היסוד נחריבה".

ממשלת ישראל החדשה מפרקת בחדווה משרדים פעילים ומנוסים ומפוררת אותם לנחלות קטנות ומוחלשות. כך היא שואפת לעולל לשידור הציבורי; כך היא עושה למערכת הביטחון בכל הקשור לניהול השטחים; כך היא עושה למערכת החינוך בקילוף חלקים משמעותיים מן התוכנית החינוכית ומסירתם לח"כ קיצוני ותמוה; וכך היא עושה למערך המדיני שלה באמצעות העברת פונקציות אסטרטגיות ממשרד החוץ לגורמים אחרים. הדבר בא בראש ובראשונה לידי ביטוי ברעיון המוזר של רוטציה בתפקיד שר החוץ.

שר החוץ הוא שאמור מחד גיסא להנחות את מטה משרד החוץ ואת הנציגויות לבצע את מדיניות הממשלה. מאידך גיסא, הוא אמור לתווך לקבינט את המצב בשטח ואת השלכותיה של המדיניות הננקטת וליזום מהלכים. מעבר לתפקידו המקצועי, השר הינו מדינאי. הוא אמור לגלם באישיותו את מדינת ישראל, כפי שעשו משה שרת ("האב המייסד"), גולדה מאיר ("האם הגדולה") או אבא אבן. על האחרון אמר דוד בן-גוריון כי מלכתחילה התנגד לפעולת צה"ל בכנרת בדצמבר 1955, אך לאחר ששמע את נאומו של "אוֹבְּרִי" (שמו הפרטי מלידה של אבן) בעצרת האו"ם השתכנע בצדקת הפעולה הישראלית.

רעיון הרוטציה בתפקיד שר החוץ מאיין את ההמשכיות הנחוצה לקידום מהלכים מדיניים. הוא מזמן לתפקיד אישים נעדרי משקל פוליטי, שלא כשרת החוץ לבני (למשל) שיכלה בתוקף כוחה הפוליטי ומעמדה לקדם את השימוש בערך הסגולי של המשרד. אם וכאשר ייזום השר אלי כהן מהלך מדיני מבריק, מי לידו יתקע שמחליפו ישראל כ"ץ ימשיך בו?

מעבר לזאת, כל שר יכול להביא עמו לא רק נהג/ת, ראש/ת לשכה ודובר/ת אלא גם מנכ"ל כמשרת אמון. המנכ"ל הוא המפעיל את אגפי המשרד ונציגויותיו. אין בעיה עקרונית במינוי מנכ"ל פוליטי ובתולדות המשרד כיהנו גם מנכ"לים פוליטיים מעולים. אבל גם מנכ"ל מעולה עלול להיות מוחלף בחילופי השרים. מה יקרה כשהמנכ"ל החדש יוחלף תוך שנה, בבוא השר כ"ץ? ימתין שנתיים על הספסל עד לשובו של השר כהן, ברוח הרוטציה?

זאת ועוד, בחודש שעבר נתבשרנו שהשר כהן החליט למנות מקורב פוליטי, פעיל הליכוד יוסי דיין, לתפקיד המשנה למנכ"ל. עד כה המשנה למנכ"ל היה דיפלומט שצמח במערכת מאז היותו צוער, והוא יכול לייעץ למנכ"ל (הפוליטי) ולשר כיצד לקדם את מדיניותם. בהינתן מנכ"ל פוליטי שאינו מכיר את העובדים ואת הנציגויות, חשיבותו של מינוי איש מקצוע כמשנה למנכ"ל מתחדדת משום שהוא הבכיר בוועדות המינויים והוא שמכיר היטב את השטח. לכן, מינוי משנה פוליטי מהווה טעות ניהולית קשה.

הפרטה – או פוליטיזציה שכזו – אינה מתאימה למערך החוץ, המתנהל כארגון היררכי האמון על סולם דרגים וערכים. זהו משרד קטן שסגל העובדים הדליל שלו פרוס על פני יותר ממאה נציגויות בחמש יבשות. בנציגויות רבות ניתן למצוא רק ראש נציגות, סגן וקצין מנהלה המכהן גם כקונסול. לידם מסייע סגל מקומי בן עשרה עד עשרים איש, אך אלו אינם שליחים מאומנים. ניתן היה לשער שלאור כובד המשימות וקשיי המימון תפעל המדינה לכנס את המנגנונים העוסקים בנושאי חוץ ותיצור אגרוף מדיני משמעותי. בפועל, אנו חווים תלישת איברים והפרטה שאינה במקומה.

כך, למשל הוקם משרד התפוצות (ב-2009, עוד לפני הממשלה הנוכחית), בעוד שבפועל מי שמקיים את הקשר עם הקהילות השונות, בעיקר בארה"ב, הן הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל. שר התפוצות יכול לנדוד מוועידה לוועידה, אבל הוא לא יוכל לפקוד את כל הקהילות ולקיים קשר רציני עם המנהיגים היהודים שסייעו בשעתם בבחירתם של ג'ורג' וו. בוש או ברק אובמה. הקונסולים הכלליים יכולים ואף עושים זאת. הממשלה היא זו שצריכה לקבוע את היעד אבל משרד החוץ הוא האמון על שקלול ההשפעות ההדדיות השונות בשטח על היעדים המדיניים של ישראל ותעדוף הפעולות. למשל, אם בארה"ב סאנטור מסוים מתבלט ברמה הלאומית – יפעל מולו הקונסול הכללי האזורי ויניח כך את היסודות ליחסים בעתיד.

באופן דומה, הוקם משרד לעניינים אסטרטגיים. לכולם היה ברור שעיקר יעדו הוא לספק "מקום חניה מיניסטריאלי" נוח למי שראש הממשלה צריך לפצות או רוצה לפנק. שוב, הממשלה היא שתחליט על היעדים, אבל שקלול האפשרויות לפעולה ותרגום היעדים להנחיות לפעולה צריך להיעשות על-ידי מטה משרד החוץ והנציגויות, ובהחלט לא בפעילות ישירה של המשרד מול בני שיח בחו"ל. לדוגמה, כשבמדינה מסוימת הופיעו כרזות אנטי-ישראליות על אוטובוסים יזם המשרד לעניינים אסטרטגיים קמפיין מכתבים מישראל להנהלת אותה חברה, שלא הבינה מי הם כל אותם אנשים הנושאים שמות מוזרים ומדוע עליה לשנות את התקשרויותיה בגללם. השגרירות הישראלית היתה ערה לרגישויות המקומיות, בדקה ומצאה מיהם המנופים הכלכליים המשפיעים על אותה חברה וסללה דרך אליהם, ואכן הכרזות הוסרו.

בממשלה הקודמת הוחזרו העניינים האסטרטגיים (והתקציבים) למשרד החוץ, אבל בממשלה הנוכחית מונה רון דרמר, מקורבו של רה"מ נתניהו לתפקיד השר, ולמעשה לשר החוץ בפועל. הדעת נותנת שאם היה דרמר מתמנה לתפקיד שר החוץ גם בתואר, הוא היה מתקשה לתפקד מול ממשל דמוקרטי בעל זכרון ארוך. יש לשער שסמכויות חשובות בתחומים אסטרטגיים שוב יקולפו (יחד עם התקציבים) ומשימות ממשרד החוץ ויועברו לטובת המשרד החדש-ישן. הנטל ייפול כתמיד על הנציגויות וניסיון העבר גם מלמד שתשומותיהן החשובות לא יילקחו בחשבון על-ידי מטה ישראלי המונע בעיקר משיקולים פוליטיים.

דוגמה קלאסית נוספת למשרד מיותר היא כמובן משרד ההסברה, אשר שב ועלה כעוף החול. אם מדובר בהסברת פנים הרי שנסתתמו טענותי. אבל בכל הקשור בדברור ישראל במדינות השונות רק משרד החוץ ונציגויותיו יודעים איך לעשות זאת לאור רגישויות שונות. מה שמתאים לבלגיה אינו עולה בהכרח בקנה אחד עם סולם הערכים של ארגנטינה. משרד החוץ הוא הגוף הממשלתי היחיד הפרוס כך שיוכל לתכלל סיטואציות ולשקלל את סך האילוצים והאפשרויות. קיים חשש שבתקציב הבא יינטלו משאבים ממשרד החוץ לטובת משרד ההסברה, אבל שוב – המלאכה בפועל תוטל על הנציגויות בחו"ל. קרי, המשרד יידרש להתמודד עם אותה המשימה (או משימה קשה יותר לאור מדיניות הממשלה) אבל עם אותם משאבים או עם משאבים פחותים.

תקווה מסוימת מפציעה מכיוון המטה לביטחון לאומי (מל"ל), שבראשו הועמד איש רציני שיש לו מעמד פוליטי עצמאי ובאמתחתו שנים רבות בסוגיות החוץ והביטחון של ישראל. יש לקוות שצחי הנגבי וצוותו יידעו לשקול את המצבים והלחצים ולתעדף ולתאם את פעולות המשרדים בשום שכל. ועדיין, קיימת שאלה מהותית לגבי מעמדו של מל"ל בתהליך קבלת ההחלטות ותכנון המדיניות האסטרטגית. כבר ראינו ממש לאחרונה כיצד ראש הממשלה שלנו מתקפל בסוגיית הנוכחות הצבאית בשטחים מול פוליטיקאים קיצוניים, ושב נזוף למאורתו.

לסיכום, המצב הנוכחי מעורר חשש. משרד החוץ בּוּתַּר ונתחיו הושלכו לשני פוליטיקאים בעלי ניסיון מדיני והשפעה פוליטית מוגבלת. מי שיתפקד בפועל כשר חוץ יהיה כנראה השר לעניינים אסטרטגיים. במקביל, מתחזק כוחם של משרדים שב-DNA שלהם לא כלול ממד התיאום עם מי שאמון לכאורה על מדיניות החוץ, ושיהיה לכולנו בהצלחה.

 

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-2 בפברואר 2023.

הפוסט ביתור משרד החוץ הוא ההיפך הגמור מיצירת אגרוף מדיני משמעותי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> כדי לעשות טוב לסביבה, חוק האקלים הישראלי צריך התייחסות אזורית https://mitvim.org.il/publication/%d7%9b%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%90%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/ Thu, 08 Dec 2022 16:00:44 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=8499 חוק האקלים, שעבר ביוני בקריאה ראשונה בכנסת, נושא עמו מספר בשורות חשובות. שתי הבולטות בהן הן: 1. עיגון יעדים לאומיים להפחתת פליטות גזי חממה בתוכניות עבודה ממשלתיות. 2. הקמת מסגרת ארגונית המחייבת את כלל משרדי הממשלה, רשויות מקומיות ותאגידים לבצע תדיר הערכה של הטביעה הפחמנית שלהם, להכין תוכניות היערכות ולהעביר מידע שקוף ומהימן לציבור בנושא. מדובר בחקיקה המשמעותית ביותר שהובילה עד כה ממשלת וכנסת ישראל בנוגע למאבק במשבר האקלים. אם תושלם, היא עשויה להוות התקדמות של ממש בפעולות ישראל בכל הנוגע להפחתת גזי חממה והיערכות אקלימית, אשר התקדמו עד כה בקצב איטי מאוד. יחד עם זאת, החוק גם זוכה לביקורת רבה – בעיקר בגין היעדים הנמוכים שהוא מציב להפחתת פליטות גזי חממה עד 2030, ובגין העובדה שיהיה ניתן לשנותו או אף לבטלו בהחלטת ממשלה. כעת, כאשר טיוטת החוק נמצאת על שולחנה של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת החדשה להכנה לקריאה שנייה ושלישית, זו העת לעמול ולשפר את החוק ככל שניתן. חוק האקלים מהווה חלק חשוב בעיגון ההתחייבויות של מדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם, כולל ישראל. לפי הסכם פריז, אותו אישרה ממשלת ישראל בשלהי 2016, המדינות החברות חייבות להצהיר מדי חמש שנים על היעדים הלאומיים להפחתת פליטות גזי חממה, ולדווח על האסטרטגיה הלאומית לעמידה במשימה וכן להיערכות לשינויי אקלים. בטיוטת החוק הישראלי מוזכר בפירוש כי הוא חלק מיישום מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל. ישנם חוקי אקלים בעולם המלמדים כי מעבר לעיגון התחייבויות בינלאומיות, טמון פוטנציאל מדיני גדול בהתייחסות קונקרטית לסוגיות חוץ, קידום שיתופי פעולה אזוריים ולתפקיד של המדינה במאבק הגלובלי במשבר האקלים. כך למשל, חוק האקלים של דרום קוריאה מחייב כי

הפוסט כדי לעשות טוב לסביבה, חוק האקלים הישראלי צריך התייחסות אזורית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> חוק האקלים, שעבר ביוני בקריאה ראשונה בכנסת, נושא עמו מספר בשורות חשובות. שתי הבולטות בהן הן: 1. עיגון יעדים לאומיים להפחתת פליטות גזי חממה בתוכניות עבודה ממשלתיות. 2. הקמת מסגרת ארגונית המחייבת את כלל משרדי הממשלה, רשויות מקומיות ותאגידים לבצע תדיר הערכה של הטביעה הפחמנית שלהם, להכין תוכניות היערכות ולהעביר מידע שקוף ומהימן לציבור בנושא.

מדובר בחקיקה המשמעותית ביותר שהובילה עד כה ממשלת וכנסת ישראל בנוגע למאבק במשבר האקלים. אם תושלם, היא עשויה להוות התקדמות של ממש בפעולות ישראל בכל הנוגע להפחתת גזי חממה והיערכות אקלימית, אשר התקדמו עד כה בקצב איטי מאוד. יחד עם זאת, החוק גם זוכה לביקורת רבה – בעיקר בגין היעדים הנמוכים שהוא מציב להפחתת פליטות גזי חממה עד 2030, ובגין העובדה שיהיה ניתן לשנותו או אף לבטלו בהחלטת ממשלה. כעת, כאשר טיוטת החוק נמצאת על שולחנה של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת החדשה להכנה לקריאה שנייה ושלישית, זו העת לעמול ולשפר את החוק ככל שניתן.

חוק האקלים מהווה חלק חשוב בעיגון ההתחייבויות של מדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם, כולל ישראל. לפי הסכם פריז, אותו אישרה ממשלת ישראל בשלהי 2016, המדינות החברות חייבות להצהיר מדי חמש שנים על היעדים הלאומיים להפחתת פליטות גזי חממה, ולדווח על האסטרטגיה הלאומית לעמידה במשימה וכן להיערכות לשינויי אקלים. בטיוטת החוק הישראלי מוזכר בפירוש כי הוא חלק מיישום מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל.

ישנם חוקי אקלים בעולם המלמדים כי מעבר לעיגון התחייבויות בינלאומיות, טמון פוטנציאל מדיני גדול בהתייחסות קונקרטית לסוגיות חוץ, קידום שיתופי פעולה אזוריים ולתפקיד של המדינה במאבק הגלובלי במשבר האקלים. כך למשל, חוק האקלים של דרום קוריאה מחייב כי התוכניות יתייחסו גם לאמצעים לשיתוף פעולה בינלאומי בהתמודדות עם שינויי האקלים. זאת ועוד, הוא מסמיך את מועצת האקלים הלאומית לחוות דעה על פעולות הממשלה גם בסוגיות של יחסים ושיתופי פעולה בינלאומיים הנוגעים למטרות ויעדי החוק. באופן דומה, בדנמרק, חוק האקלים מציין במפורש כי אחד המרכיבים של תוכנית האקלים השנתית של משרד האקלים, האנרגיה והתשתיות, הינו אסטרטגיית אקלים גלובלית.

על פניו, גם בישראל מבינים שהתמודדות טובה יותר עם משבר האקלים ויכולת לעמוד ביעדי צמצום הפליטות, עוברת דרך שיתופי פעולה אזוריים. דוגמה עדכנית לכך היא מזכר ההבנות לשיתוף פעולה שנחתם בנובמבר 2021 בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות בתחום האנרגטי. במסגרת המיזם, איחוד האמירויות תממן הקמת מתקני אנרגיה סולרית בירדן שימכרו חשמל גם לישראל, וישראל תקים מתקן התפלה חדש ותמכור מים נוספים לירדן. הדוגמה הזו גם ממחישה את המכשולים הרבים שישראל תיתקל בהם ללא מסגרת של חוק אקלים לאומי, ובפרט כזה המעגן גם היתכנות לשיתופי פעולה אזוריים ובילטרליים. אם חוק האקלים הישראלי יחייב ניהול סיכונים אזורי ויניח תשתיות מוסדיות לשיתופי פעולה אקלימיים חוצי גבולות – פרויקטים מסוג זה יוכלו להתממש.

ברובד הערכת הסיכונים, ניתן לחייב בחוק את כל משרדי הממשלה לבצע הערכת סיכונים אזורית-גיאוגרפית, שאינה עוצרת בגבול הפוליטי, כמו גם ביצוע סקר הזדמנויות לשיתופי פעולה עם מדינות שכנות ומדינות נוספות בעולם על בסיס סיכונים אקלימיים משותפים האופייניים לאזורנו. הכוונה להצפות, מחסור במים, מידבור ופגיעה בגין עומסי חום ועליית טמפרטורות בנכסים אסטרטגיים. תפקיד החקיקה הוא לעגן את חובת המחקר והניתוח של המצב הקיים, איתור ההזדמנויות, הצגתן, ועל בסיסן – מתן המלצה לפעולה בנושא. יודגש כי הדבר לא נוגע רק למשרדי האנרגיה או הגנת הסביבה, אלא לכלל המשרדים, כולל החינוך, המדע והטכנולוגיה והכלכלה.

דוגמה לסוגייה שכזו היא הסכנה הטמונה בזיהום ים מול רצועת עזה. התרחיש של זיהום חמור של הים התיכון כתוצאה מקריסת תשתיות בעזה – אינו תיאורטי. מפעלי התפלה בישראל כבר נסגרו בגלל שלמתקני הטיפול בשפכים בעזה נגמר הדלק, והשפכים זרמו לים. לכן, הצורך לחייב במסגרת החקיקה את הגופים הרלוונטיים בישראל להתייחס לפגיעה בפעילות של מתקן תשתית מחוץ לגבולות המדינה – הוא קריטי. ברובד ההיערכות, ניתן לחייב בחוק את משרדי הממשלה באיתור הזדמנויות פוטנציאליות סביב התמודדות והיערכות משותפת. המיזם עם ירדן ואיחוד האמירויות הוא דוגמה מצוינת כיצד שיתוף פעולה אזורי יכול ליצור חוסן אקלימי וביטחוני באמצעות אספקת מים סדירה ואספקת אנרגיה מתחדשת בהיקפים גדולים.

מעבר לשדרוג הסעיפים הקיימים בחוק כפי שתואר מעלה, הדיונים בוועדה כהכנה לקריאה שנייה ושלישית הם הזדמנות מצוינת לדון גם בשינויים מבניים בממשלה ובכנסת. למשל, חיוב הממשלה והקבינט לשמוע סקירה אקלימית אזורית רלוונטית כבסיס לקבלת החלטות, עיגון דיונים בדיווח אקלימי אזורי כחלק מהפעילות השוטפת של ועדת חוץ וביטחון, התייחסות בחוק התקציב למימון פרויקטים אזוריים או בינלאומיים של מחקר ופיתוח בתחום האקלים, ועוד. מעבר לעניין הברור בהגנה על האינטרסים הביטחוניים בפרט והלאומיים בכלל, על ישראל לצאת מנקודת ההנחה שהיערכות אזורית נכונה לאסון אקלימי היא כלי משמעותי במדיניות החוץ של ישראל המייצר רווח הדדי (Win-Win-Win) ומבטיח את יציבותה וחוסנה של ישראל לטווח הארוך.

לסיכום, התייחסות לאומית פנימית בלבד לחוק האקלים, בייחוד במזרח התיכון שמושפע קשות כבר כיום מהשינויים הסביבתיים, היא התייחסות חלקית ביותר המשאירה את ישראל חשופה לסיכונים רבים כתוצאה מנזקים ביטחוניים, דיפלומטיים והומניטריים. לעומת זאת, חוק המכליל ומעודד גם הזדמנויות לשיתופי פעולה יכול להביא לחיזוק היחסים עם מדינות האזור, לחיזוק מעמדה של ישראל בעולם וכן להקטנת הסיכון האקלימי. על ממשלת ישראל החדשה מוטלת האחריות לקדם חוק אקלים מועיל ומקיף עבור ישראל. בניגוד למקומות אחרים בעולם, כמו ארה"ב, בהם משבר האקלים הפך לחלק מפוליטיקת הזהויות, בישראל הנושא הוא עדיין על-מפלגתי. ראוי שלישראל תהיה מדיניות אקלים ברורה, מקיפה, בעלת פרספקטיבה בינלאומית ומעוגנת בחוק, עוד לפני ועידת האקלים הבינלאומית הבאה.

 

 

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-8 בדצמבר 2022

הפוסט כדי לעשות טוב לסביבה, חוק האקלים הישראלי צריך התייחסות אזורית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> נתניהו חוזר ויגלה ש״רק לא ביבי״ התחלף ב״רק לא פוטין״ https://mitvim.org.il/publication/%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8-%d7%95%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%b4%d7%a8%d7%a7-%d7%9c%d7%90-%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99%d7%b4-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%a3-%d7%91/ Thu, 03 Nov 2022 16:04:23 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=8335 "אחרי הבחירות" הגיע מוקדם מהצפוי. המשא ומתן הקואלציוני עוד לפנינו, אך הכיוון הכללי ברור ואין הרבה ספק ביחס לזהות ראש הממשלה הבא של ישראל. בנימין נתניהו הינו שועל קרבות מדיניים ותיק: הוא אוהב להתהדר בתואר "מר ביטחון" ובקשרים הבינלאומיים הענפים שלו, אך המציאות אליה הוא חוזר עכשיו, בשלהי 2022, שונה מאוד מזאת שהייתה כאן לפני שנה, שנתיים או שלוש. גם הקואליציה שלו הפעם עשויה להיות שונה בתכלית מכל מה שישראל והעולם הכירו עד כה – נעדרת איזונים ובלמים שירסנו את השותפים הקיצוניים מ"הציונות הדתית". 1. ב-2019 נתניהו השתמש בצילומיו עם דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין ונרנדרה מודי על מנת לקדם את עצמו בבחירות. הוא הציג את עצמו בתור שותף מלא לציר השמרני העולמי שאליו השתייכו גם ויקטור אורבן ההונגרי, בוריס ג'ונסון הבריטי וז'איר בולסונרו הברזילאי. בצד השני ניצבו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, היהודים האמריקאים תומכי הדמוקרטים, האיחוד האירופי וליברלים באשר הם. לפני שנתיים טראמפ הפסיד בבחירות בארה"ב ובפברואר השנה פלש פוטין לאוקראינה. מאז מצבת המדינות הדמוקרטיות בעולם נראית באופן שונה למדי: מחנה אנטי-פוטין ומחנה פוטין. החברות עם נשיא רוסיה כבר לא יכולה להיות עילה לגאווה. המלחמה באוקראינה איחדה במידה רבה את אירופה, חיזקה את הקשר בינה לארה"ב ואת ברית נאט"ו. העמדה הישראלית הזהירה ביחס לרוסיה והסירוב שלה למכור לאוקראינה נשק הגנתי גורמת ללא מעט תהיות במערב. נתניהו הבטיח לתומכיו דוברי הרוסית "לשקול" את העניין, אך זה היה לפני הבחירות. הממשלה הבאה תצטרך להתמודד עם השינוי האדיר הזה שחל בתפיסה המערבית גם ביחס לרוסיה וגם ביחס למי שמביע תמיכה או לא מסתייג ממנה. במהלך שמונה חודשים אחרונים נתניהו שמר על שתיקה אדוקה

הפוסט נתניהו חוזר ויגלה ש״רק לא ביבי״ התחלף ב״רק לא פוטין״ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]> "אחרי הבחירות" הגיע מוקדם מהצפוי. המשא ומתן הקואלציוני עוד לפנינו, אך הכיוון הכללי ברור ואין הרבה ספק ביחס לזהות ראש הממשלה הבא של ישראל. בנימין נתניהו הינו שועל קרבות מדיניים ותיק: הוא אוהב להתהדר בתואר "מר ביטחון" ובקשרים הבינלאומיים הענפים שלו, אך המציאות אליה הוא חוזר עכשיו, בשלהי 2022, שונה מאוד מזאת שהייתה כאן לפני שנה, שנתיים או שלוש. גם הקואליציה שלו הפעם עשויה להיות שונה בתכלית מכל מה שישראל והעולם הכירו עד כה – נעדרת איזונים ובלמים שירסנו את השותפים הקיצוניים מ"הציונות הדתית".

1. ב-2019 נתניהו השתמש בצילומיו עם דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין ונרנדרה מודי על מנת לקדם את עצמו בבחירות. הוא הציג את עצמו בתור שותף מלא לציר השמרני העולמי שאליו השתייכו גם ויקטור אורבן ההונגרי, בוריס ג'ונסון הבריטי וז'איר בולסונרו הברזילאי. בצד השני ניצבו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, היהודים האמריקאים תומכי הדמוקרטים, האיחוד האירופי וליברלים באשר הם.

לפני שנתיים טראמפ הפסיד בבחירות בארה"ב ובפברואר השנה פלש פוטין לאוקראינה. מאז מצבת המדינות הדמוקרטיות בעולם נראית באופן שונה למדי: מחנה אנטי-פוטין ומחנה פוטין. החברות עם נשיא רוסיה כבר לא יכולה להיות עילה לגאווה. המלחמה באוקראינה איחדה במידה רבה את אירופה, חיזקה את הקשר בינה לארה"ב ואת ברית נאט"ו. העמדה הישראלית הזהירה ביחס לרוסיה והסירוב שלה למכור לאוקראינה נשק הגנתי גורמת ללא מעט תהיות במערב. נתניהו הבטיח לתומכיו דוברי הרוסית "לשקול" את העניין, אך זה היה לפני הבחירות. הממשלה הבאה תצטרך להתמודד עם השינוי האדיר הזה שחל בתפיסה המערבית גם ביחס לרוסיה וגם ביחס למי שמביע תמיכה או לא מסתייג ממנה.

במהלך שמונה חודשים אחרונים נתניהו שמר על שתיקה אדוקה ביחס למלחמה באוקראינה, אך מיעט לבקר את ממשלת בנט-לפיד על מדיניותה הזהירה. השאלה היא כיצד הוא יצליח לעצב מחדש את יחסיו עם השליט הרוסי לאחר, שהתגאה והתפאר בחברות הקרובה שלהם במשך שנים.

2. בבירות הערביות בינתיים שומרים על שתיקה בעניין הבחירות בישראל וממתינים לתוצאות הסופיות ולהרכבת הממשלה. אין ספק שנתניהו, אבי "הסכמי אברהם", נחוש לחזור אל העשייה המדינית במישור זה ואף להצליח בה יותר מאשר קודמיו בתפקיד, שלא הצליחו להרחיב את מעגל המדינות המנרמלות עם ישראל.

אך גם אם במדינות המפרץ, במרוקו ובמצרים חפצים להמשיך בשותפות עם ישראל ולהרחיב אותה, לא מתעלמים שם מכך הממשלה הישראלית החדשה עלולה להיות הרבה יותר קיצונית ביחס לסוגיה הפלסטינית. בעת מבצע "עלות השחר", איחוד האמירויות היתה הראשונה שזימנה את כינוס מועצת הביטחון בעניין הפלסטיני. סעודיה אמרה בבירור שתנרמל את היחסים עם ישראל אך ורק כאשר תחול התקדמות במישור פתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. העולם הערבי איננו ממוקד עתה אך ורק בפלסטינים, כמו שהיה לפני 20 או 30 שנה, אך אין ספק שפיצוץ בגדה, התנגשויות באל-אקצא או הסלמה נוספת מול עזה תגרור גל של תגובות נזעמות בעולם הערבי והתנגדות נוספת להסכמי אברהם. כל דיבור על סיפוח יערער את הבסיס עליו נבנה הסכם שלום בין ישראל לאיחוד האמירויות.

בעניין זה, חשוב גם להוסיף כמה מילים על ירדן: היחסים עם הממלכה ההאשמית החלו להשתקם בתקופת כהונתו של גבי אשכנזי במשרד החוץ והמשיכו להשתפר כאשר נפתלי בנט ויאיר לפיד היו במשרד ראש הממשלה. המשימה של כל ממשלה עתידית היא שימור של היחסים האסטרטגיים עם ירדן, מצרים, מרוקו ומדינות הסכמי אברהם. לשם כך, וגם לשם שמירה על האינטרס הישראלי, חשוב להימנע ממדיניות שתערער את המצב ברשות הפלסטינית ואולי יגרום לקריסת הרשות באופן מוחלט. השותפים האפשריים של נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ימשכו את הממשלה לכיוון הקיצוני ביותר – כגון סיפוח של שטחי C, חילופי אוכלוסין, הגברת הרס הבתים של פלסטינים ועוד. לא ברור כיצד ראש הממשלה יאזן את הגוש הזה, אך דהירה כזאת אל התהום עלולה לעלות לישראל ביוקר – גם ביחסים עם מדינות ערביות וגם עם אירופה וארה"ב.

3. חשוב להבין שהרשות הפלסטינית גוססת. דחיפה קטנה, מכה קלה בכתף – והמבנה הרעוע הזה יקרוס על יושביו. האם הכאוס שעלול להיווצר יצור הזדמנות נוחה לסיפוחיסטים שחולמים להשתלט על החלק האטרקטיבי והגדול ביותר של הרשות הפלסטינית? בקיץ 2020 נתניהו כבר שם על השולחן את הרעיון של סיפוח של בקעת הירדן – שטחי C.

מעבר לתגובת מדינות הסכמי אברהם וירדן, חשוב להבין שצעד כזה יגרום לתגובת שרשרת קשה בעולם המערבי. מדובר לא רק בעמדה המסורתית של ארה"ב והאיחוד האירופי שתומכות בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" ומתנגדות לצעדים חד-צדדיים של ישראל שעלולים לפגוע בפתרון עתידי. במציאות בה פוטין מספח מחוזות באוקראינה, ההשוואות בין סיפוח לסיפוח יהיו בלתי נמנעות ויתנו רוח גבית לכל מבקרי ישראל באשר הם. ברור לגמרי שממשלת "ימין על מלא" אינה מסוגלת או רוצה לקדם שום פתרון שלום עם הרשות. האם נתניהו יוכל למנוע הידרדרות ולעמוד בלחץ של שותפיו הטבעיים לממש את ההבטחות שלהם לבוחריהם? אין ספק שנתניהו עצמו יודע שעל מנת לשמור על קשרים טובים ופתוחים עם ארה"ב ואירופה, ישראל חייבת להימנע ממדיניות קיצונית ביחס לפלסטינים. המערב מוכן לקבל סטטוס-קוו, אך לא יהסס להגיב להתפתחויות שיזכירו את פעולותיה של רוסיה באוקראינה.

 

 

 

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-3 בנובמבר 2022

הפוסט נתניהו חוזר ויגלה ש״רק לא ביבי״ התחלף ב״רק לא פוטין״ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>