ואולם, הסכם השלום, שיצא לדרך בתחושה של התרוממות רוח וציפייה לשלום חם בין העמים, התדרדר עם השנים לשלום מדיני-אסטרטגי קר. אכזבות ממימוש של פרויקטים משותפים, מתיחות ומשברים חוזרים סביב ניסיונות לשינוי הסטטוס-קוו במקומות הקדושים בירושלים, וכמובן המשכו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיעדר תהליך מדיני, הלכו וקיררו את היחסים והביאו למשברים וחוסר אמון. וזה לא רק פספוס גדול, אלא גם תהליך מסוכן המאיים על ההישג המדיני-ביטחוני הגדול של הסכם השלום, שני אולי רק להסכם השלום עם מצרים. אחד המרכיבים שעיצבו את היחסים בין המדינות לאורך השנים, שהוא חלק מהותי מהמשבר ביניהן ועשוי להיות גם מרכיב בשינוי הכיוון, הוא מים.

כעס ותסכול

ירדן היא מדינה מדברית שסובלת ממחסור אקוטי במים. למרבית האוכלוסייה בה יש גישה למים, אך אספקתם אינה רציפה. משבר האקלים משפיע דרסטית על מאזן המים בירדן. משרד המים והחקלאות הירדני צופה הפחתה של 15 אחוזים בשיעור המים הזמינים עד 2040, דבר שיפגע גם בתשתיות הביוב ובהשבה לקולחין.

ישנם כשלים רבים בניהול משק המים הירדני, המתבטאים בין השאר בכך שיותר מ-40% מהמים המופקים אובדים בדרך בשל חיבורים לא חוקיים, דליפות ועוד. לכן גיבשה הממלכה אסטרטגיית מים לאומית, המתבססת על שיתופי פעולה הכרחיים עם שכנותיה, בראשן סעודיה וישראל, להן מקורות מים ואנרגיה, שיאפשרו פיתוח משק מים מוטה התפלה.

מציאות זו מניחה את המים וההידרו-פוליטיקה בליבת היחסים בין ישראל לירדן. הידרו-פוליטיקה היא הפוליטיקה של המים. בהגדרתה הקלאסית היא בוחנת את מערכות היחסים והאינטראקציות בין בעלי עניין הנוגעים בשימוש במקורות מים ובניהולם.

ישראל וירדן חולקות כמה מקורות מים – רובם ככולם באגן הירדן והערבה. הסכם השלום שהן חתמו ב-1994 כלל התייחסות מקיפה לחלוקתם של משאבי המים, וקבע בין השאר כי ישראל תעביר מדי שנה 50 מלמ"ק (מיליון ליטר מעוקב) של מים לירדן במחיר עלות. זאת כחלק מהסדרת יחסי המים והעברת מי הירמוך (שהם, על פי ירדן, משאב שלה) דרך הכינרת בחזרה לירדן. כמו כן, כלל ההסכם הקמה של ועדת מים משותפת לישראל וירדן, שניהלה את הקשר העיקרי בין המדינות למימוש ההסכמים בתחום המים. ב-2021, בימי ממשלת בנט-לפיד וכחלק מהסכמי אברהם, הכפילה ישראל את הכמות, וחתמה עם ירדן על הסכם שבו היא מספקת לממלכה 50 מלמ"ק נוספים (100 מלמ"ק סך הכל), במחיר גבוה יותר. תוקפו של ההסכם היה אמור לפוג במאי 2024 אך הוא הוארך בחצי שנה וצפוי לפוג בחודש הקרוב. כיום, 10% מצריכת המים בירדן מגיעים מישראל.

בין ירדן לישראל ישנו מאזן אינטרסים שנשמר יציב באופן יחסי מאז הסכם השלום ב-1994. עבור ישראל, כאמור, שיתוף הפעולה עם ירדן ויציבותה של הממלכה הם מרכיבים אסטרטגיים בביטחונה הלאומי. עבור ירדן, ישראל היא מדינה יציבה המסייעת לה ביטחונית ופוליטית בזירה האזורית, שותפה למיזמים כלכליים, חברה במחנה המדינות החוסות תחת ארצות הברית, וכן מקור מרכזי לייבוא מים. אספקת המים מישראל לירדן היא גורם משמעותי ביותר במערכת היחסים האסטרטגיים בין המדינות, ולפיכך גם במצבי משבר שמרה ירדן מכל משמר על אלמנט זה ביחסים. אולם, במציאות של המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, העמקת הכיבוש והסיפוח בגדה המערבית והמשברים הנשנים במקומות הקדושים בירושלים, התלות שנוצרה במדינת ישראל בתחום המים מעוררת כעס רב ותסכול בקרב העם הירדני.

פרויקטים לא ממומשים

במשך השנים נעשו ניסיונות להרחיב את שיתופי הפעולה בתחום המים. שלושה פרויקטים משמעותיים מהסוג הזה קודמו, אך לא הושלמו. האחד הוא פרויקט Red-Dead להקמת מתקן התפלה באילת ובעקבה והולכת המים לצפון ירדן, תוך העברת התמלחת לים המלח. פרויקט זה הועבר לצדו הירדני של הגבול לשם הפחתת הבירוקרטיה, אך הוקפא על ידי ישראל. פרויקט נוסף הוא שיקום נהר הירדן בשטח הדרומי. זהו פרויקט ייחודי באופיו, מכיוון שמרכיבים רבים שלו עוסקים בבניית קשרים בין תושבים משני צדי הגבול ובפיתוח כלכלי ותיירותי, שהופכים את השלום לעניין מוחשי הנושא עמו הטבות לאוכלוסייה. הסכמות לקידומו נחתמו בוועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים 2022 (COP27) בימי ממשלת בנט-לפיד, והוקפאו עם נפילתה.

פרויקט שלישי הוא "מים תמורת אנרגיה" (Blue-Green Prosperity), שבו התחייבה ישראל למכור מים מותפלים לירדן (200 מלמ"ק בשנה) כנגד התחייבות של ירדן למכור אנרגיה סולארית לישראל באמצעות תשתיות ייעודיות שיקימו לכך, כל זאת בשותפות עם איחוד האמירויות. פרויקט זה הוקפא עם פריצת המלחמה בעזה. היחסים בין המדינות הוזנחו על ידי ישראל עם השנים ואף נתפשו כמובנים מאליהם. זה השתקף גם בתחום המים. הפער בין הרצון לקדם פרויקטים משותפים בתחום זה לבין מימושם בפועל יצר תסכול עמוק בצד הירדני.

המחסור במים הוא גורם משמעותי בסכסוכים רבים, פליטות והגירה, וערעור יציבות פוליטית. תחת תנאי משבר האקלים, האיום בחוסר יציבות בגין מחסור במים במזרח התיכון גובר באופן ניכר. האיום החריף לא מדלג על מערכת היחסים בין ישראל וירדן, שכפי שתוארה למעלה, כבר כעת אינה נהנית מחוסן רב. אולם, התייחסות רצינית לנושא המים ואימוץ הידרו-פוליטיקה אפקטיבית טומנים בחובם גם הזדמנויות להשתמש במים ובדאגה המשותפת לזמינותם כמרכיב בחיזוק היחסים ושיתופי הפעולה. עד כה מי שהוביל את פוליטיקת המים היתה דווקא החברה האזרחית.

רעיונות ופרויקטים של שיתופי הפעולה בתחום המים נולדו וצמחו מתוך ארגוני חברה אזרחית אזוריים המשותפים לישראלים, ירדנים ופלסטינים בראשם אקופיס ומכון ערבה. הם היוו תשתית מדהימה, בעת של הזדמנות פוליטית לבניית השלום בין העמים והמדינות. ארגוני חברה אזרחית הפועלים באופן חוצה גבולות, עושים שירות חשוב למדינה בפיתוח, עיצוב וקידום רעיונות חשובים אלו. כל מרחב הגבול הישראלי-ירדני מחייב הסתכלות סביבתית-מדינית וקידום פרויקטים העוסקים בבניית שלום, מוכנות אקלימית, ושיקום סביבתי.

30 שנה לאחר החתימה על הסכם השלום, ככל שרוצים לשנות כיוון ביחסים עם ירדן, להבטיח את הסכם השלום והנכס הביטחוני-אסטרטגי, ולבנות מציאות של שלום ושגשוג, הידרו-פוליטיקה היא מאמץ חשוב ועיקרי. על הממשלה ומקבלי ההחלטות לתמוך ביוזמות הצומחות בשטח, ליישם הסכמים קיימים ולקדם תוכניות חדשות להתמודדות משותפת עם אתגר המים. שהרי מים הם חיים.

המאמר פורסם ב-6.11.24 באתר הארץ.

הפוסט מים למלך: הידרו-פוליטיקה נבונה עשויה להציל את הסכם השלום עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.

הפוסט דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, המונח "הגירת אקלים", כמו המונח "אסון טבע", מתעתע. אלה מושגים שמערפלים את המרכיב החברתי ובכך משרתים את בעלי הכוח. לפיכך, לא אציע נוסחה שרי אריסונית שלפיה האקלים נמצא בתוכי (אף שאני מודה שזה קורה, אחרי כוס קפה למשל), אך גם לא אטען שהאקלים מתחיל ונגמר בטמפרטורה ממוצעת וכמות משקעים. במקום זאת אטען שחוויית האקלים היא תוצר של חיבור בין תנאים ביו-פיזיים ובין תנאים פוליטיים, וגם התופעה שמכונה הגירת אקלים עונה על ההגדרה הזאת.

גם אם נשכח לרגע ששינוי האקלים הוא תוצר של פעילות אנושית ונניח שבצורת, לדוגמה, היא גזירת שמיים, הרי חלוקת מים בלתי צודקת אינה מידי שמים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך מגיעה ממעבר לפינה: ברקע מלחמת האזרחים בסוריה היו הקצאות מים בלתי שוויוניות והזנחת אזורים חקלאיים על ידי השלטון. כשחוסר הצדק הזה השתלב עם בצורות ממושכות, התוצאה היתה הגירת פנים ותסיסה אזרחית שתרמו למלחמה עקובה מדם. יש לנו סיבה טובה לחשוש מהתפתחויות דומות.

שנ"ץ במזגן וניפוץ מכלי מים

בשנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב קהילות רועים פלסטיניות שחיות בבקעת הירדן במרחב שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי C. המאפיינים הייחודיים של זירת הרעייה בבקעת הירדן הופכים אותה למקרה קיצון מרתק שניתן ללמוד ממנו על הגירת אקלים, או נכון יותר – על הגירה אקלימית-פוליטית.

האזור הוא דוגמה קלאסית למצב שבו מקום אחד, שמתקיימים בו אותם תנאים ביו-פיזיים, מכיל אקלימים שונים לחלוטין עבור אנשים שונים. האקלים שבו חי חננאל מהמאחז אינו אותו אקלים של עבדאללה מקהילת הרועים בוואדי הסמוך. הראשון יכול להשקות את עדר הבקר שלו מצינור המים שמזין את המאחז ו"לעשות שנ"ץ" במזגן, בעוד שהשני חי במתח תמידי הקשור לאספקת המים לאדם ולחי, ובחשש קבוע מהרס המחסות שמשרתים את בני משפחתו ואת בעלי החיים שברשותם.

האקלים בבקעה קיצוני. גם ללא שינוי משמעותי בכמות המשקעים השנתית, הרועים מדווחים על מגמה של סופות גשם מעטות ועזות יותר לצד ימי קור קיצוניים בחורף. הקייצים חורכים וגלי החום שנעשו שכיחים יותר הם כה קשים, עד שכמעט בלתי ניתן לתפקד בהם. העדר חיבור לתשתיות המים, החשמל והביוב אינו מאפשר מפלט או מנוח מהחום, היובש, האור המסנוור, האבק והניחוחות שחיות עדר מותירות סביבן.

השבריריות הזאת משרתת את מתנחלי המאחזים, שפועלים (במקרים רבים תוך שימוש בבני נוער) לדחוק את הרועים הפלסטינים אל מחוץ לשטחי C. הם לוחצים על הנקודות הרגישות ביותר שהן תנאי ליכולת לשרוד בתנאים הקשוחים של הבקעה. כשהבחורים האלה פושטים על קהילות רועים, הדברים הראשונים שהם עושים הם לרוב ניפוץ מכלי המים, שבירת הלוחות הסולאריים ולעתים גם נזק לסככות המגורים והצתת מספוא. אבל הפגיעה הקשה והמתמידה ביותר היא בחופש התנועה.

מרחב הולך ומתכווץ

הרועים בבקעת הירדן, כמו רועים אחרים בעולם, מחזיקים בידע מסורתי וקהילתי שאליו מצטרפים הניסיון והכישורים האישיים של כל אחד מהם, שיכולים לסייע להם בצליחת מצבים סביבתיים קשים. רועים בעולם מבצעים פרקטיקה שנקראת "טרנסיומנס" (נדידה עונתית): כשמגיעים הימים החמים, גוזזים את הצאן ועולים לגבעות כדי ליהנות מעשב שופע יותר, אוויר קריר ולעתים גם מהזדמנות לרעות בשדות שלף של חקלאים ולהשאיר להם בתמורה מתנות דשן בדמות גללים מפוזרים על פני השטח. כשמגיע החורף, בעלי העדרים ובעלי החיים יורדים בחזרה אל העמקים המוגנים מהרוחות.

הרועים מכירים היטב את אזורי המרעה, כולל מעיינות נסתרים ואזורים מוצלים, הם מיומנים בחפירה של בורות מים שקולטים את מי הנגר בחורף ויכולים לשמש להשקיית החיות בקיץ. הם יודעים לשחק עם גודל העדר ועם הרכבו בהתאם למשאבים שעומדים לרשותם ולצרכי משק הבית, הם יודעים כיצד לעצב את חלוקת התפקידים במשפחה בהתאם. בקצרה, חופש פעולה וגמישות הם מה שרועים צריכים כדי להמשיך לקיים את העדרים שלהם גם בתנאים קשוחים ומשתנים. השליטה הישראלית בשטחי C לקחה ולוקחת לא רק אדמות, אלא גם את הגמישות הקריטית הזאת.

יש אזורים שהגישה אליהם נמנעה לצמיתות באמצעות הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע או על ידי הקמת גדרות בידי מתנחלים באזור. עוד מונח מתעתע, "אדמות מדינה", מסתיר את הסיפוח הלא רשמי אך הממשי מאוד של הגדה למדינת ישראל. לצד הגבלות התנועה האלה מתקיימות גם חסימות תנועה שרירותיות שמתפעלים אנשי מאחזים, רבש"צים שנוטים לשתף פעולה עם המאחזים וחיילים המופעלים על ידי כל הנ"ל. כך רועה עלול למצוא את עצמו קם בבוקר, יוצא אל שארית שטחי המרעה שלו ונחסם באמצעות איומים או אלימות פיזית.

לנוכח הגבלות תנועה אלה והאלימות היוצאת מהמאחזים, נוצר גל כואב של הגירה אקלימית-פוליטית כפויה: כמה קהילות רועים פלסטיניות נשברו ועזבו את אדמותיהן, והטרנסיומנס נעלם מבקעת הירדן. משפחות רועים שבעבר עלו מצפון הבקעה לגבעות הקרירות של טובאס וקהילות בדואיות שטיפסו מצפון ים המלח לקווי הגובה הגבוהים יותר של אזור טייבה – כבר לא עושות זאת. כמו שהטרנסיומנס הקלאסי אינו נדידה אקלימית נטו אלא תופעה חברתית, תרבותית וסביבתית הבאה לידי ביטוי במיקום במרחב, כך גם התקיעות בשטחי המרעה הצחיחים והממוצים היא תופעה פוליטית-סביבתית, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוסר תנועה ובהתכנסות אל תוך מרחב הולך ומתכווץ.
חשיבותה של הנדידה

ביקורת על העדר חזון ליום שאחרי המלחמה עולה מדי פעם לכותרות. אך לרוב היא אינה מתייחסת לעתידנו האקלימי והסביבתי. בעתיד הזה, בין שנרצה בכך ובין שלאו, ההתחממות הגלובלית תמלא תפקיד משמעותי; ובין שנרצה ובין שלאו, גם עזה, הגדה ותושביהן יהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אם ישראל תצליח לקום מהמלחמה הזאת ולקיים איזשהם קשרים אזוריים, השלטון יצטרך לחשוב אחרת על תנועת אנשים במרחב. זה לא יהיה מובן מאליו – מדינות לא אוהבות אוכלוסיות נודדות. הן מעדיפות לדעת היכן הנתינים שלהן ממוקמים בכל רגע נתון, ובמקביל לשלוט ככל הניתן בכניסות וביציאות מהטריטוריה ואליה. מסיבות אלה יש נטייה לפיקוח ביטחוני (securitization) על אוכלוסיות בתנועה – מהגרים, פליטים או רועים. אך לצד הביטחון יש להביא בחשבון שיקולים נוספים של צדק אקלימי וחלוקתי, שמירה על זכויות אדם ושימור מערכות אקולוגיות-חברתיות. כך על הדרך עשויה להימנע גם תסיסה פוליטית של עקורים הנדחקים לשולי המרכזים העירוניים.

בעולם שמחוץ לשלולית המזרח-תיכונית כבר התחילו להבין את זה. בקהילה המדעית נשמעת יותר ויותר ביקורת על פיקוח ביטחוּני על בני אדם בתנועה, וארגון המזון והחקלאות העולמי FAO הכריז על שנת 2024 כעל שנת הגמליים ועל 2026 כעל שנת הרועים ושטחי המרעה, במטרה לעודד את כלכלת המרעה בדגש על פרקטיקות של נדידה. זאת, מתוך הכרה בערך הנופי, התרבותי והחברתי של מופעים כמו טרנסיומנס וצורות אחרות של פסטורליזם.

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי אי אפשר לצפות מישראל לוותר על פיקוח ביטחוּני על אנשים הנעים במרחב. אבל כן אפשר לזכור שהאקלים פחות דטרמיניסטי מהאופן שבו אנו נוטות ונוטים לראות אותו. האקלים נמצא בידיו של החייל שפותח וסוגר את השער שדרכו עוברות המשאיות שמובילות מים לקהילות הרועים. האקלים נמצא בטנדר של הרבש"צ שמונע מהרועה להגיע אל המעיין שהיה רגיל להשקות בו את צאנו. האקלים מגולם בגופו של נער הגבעות שמאיים על רועה בדרך לשדה שופע העשב ומאלץ אותו לרעות בגבעות מסביב למאהל, שם השטח כבר מיצה את יכולת ההתחדשות שלו ונותר צחיח.

המאמר פורסם ב-5.6.24 בהארץ.

הפוסט הגירה פוליטית בגדה: תושב מאחז חי באקלים שונה מזה של הרועה בוואדי הסמוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כלכלה כחולה במזרח הים התיכון: אקלים, אנשים ושגשוג אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפער בין יכולותיה של ישראל לתרום למאבק בשינויי האקלים לבין מה שמתרחש בתחום הזה בפועל הוא תהומי. את האבסורד הזה הדגישו רבים מהמשתתפים בוועידת האקלים של "הארץ" שהתקיימה בסוף מרץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ראש המל"ל לשעבר אייל חולתא ומומחי אקלים שונים ציינו את הצמא והרצון של מדינות האזור לידע הישראלי בתחום – רצון שעדיין קיים גם לאחר 7 באוקטובר ומגלם פוטנציאל אדיר למינוף יחסיה האזוריים של ישראל. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש את החשיבות של יצירת קואליציות אזוריות לביסוס חוסן סביבתי במגוון תחומים – מביטחון אנרגטי עד ביטחון תזונתי.

הצורך הישראלי הדחוף לקחת חלק במשחק האקלימי-המדיני העולמי דורש, בין השאר, להתאים את מערך החוץ של ישראל לתנאים החדשים שמכתיב משבר האקלים. אך כדי שישראל תוכל להיות שחקן משמעותי בסדר היום העולמי החדש, עליה לבצע שינויי עומק.

בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל לשנות את תפישתה בנוגע לחשיבותה של סוגיית האקלים לעתיד יחסיה הבין-לאומיים של המדינה. במסגרת זו נדרש ייצוג של הזווית האקלימית בכל תהליך אסטרטגי של קבלת החלטות ביחסי החוץ של ישראל. מסמך מדיניות שפירסם לאחרונה מכון מיתווים מצביע על השינויים התפישתיים והארגוניים הדרושים כדי להתאים את מערך החוץ הישראלי למשבר האקלים ולהזדמנויות והאתגרים המהותיים שהוא מזמן לעתיד יחסי החוץ של ישראל.

סדר בבלגן

אל מול האתגר המורכב של משבר האקלים, נדרש מערך החוץ הישראלי למלא שני תפקידים מורכבים בזירה הלאומית, בזו האזורית ובזו הגלובלית.

ראשית, עליו לשמש ערוץ ללמידה, לסיוע ולפעולה משותפת בין ישראל לעולם בהתמודדות עם משבר האקלים. שנית, על מערך החוץ למנף את משבר האקלים כמרחב אסטרטגי לחיזוק יחסי החוץ של ישראל בעולם בכלל, וליצירת חיבורים אזוריים בפרט. לשם כך עליו "לייצא" באופן המיטבי את הערך המוסף הייחודי של ישראל בתחום זה.

זהו אתגר מקצועי מורכב: מערך החוץ הישראלי נרחב ממה שנדמה; על פי דו"ח מבקר המדינה, פועלים בארץ לא פחות מ-34 משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים המקיימים קשרים ישירים ועקיפים עם גורמי ממשל וארגונים בינלאומיים. עם זאת, הן על פי מבקר המדינה והן בבחינת פעולתם של משרדים שונים בהיבטי חוץ וסביבה, ניכר כי פעולתם מבוזרת ואינה מתקיימת במסגרת מוסדרת, קבועה או שוטפת. ראיה כואבת לכך היא הזחילה המתמשכת באימוצו של חוק אקלים לישראל, שעדיין לא נחקק. מעבר לכך שחוק זה הוא מרכיב אקוטי בהצגת מחויבותה הבינלאומית של ישראל לנושא, העדרו מדגיש את העדרה של מסגרת מסדרת, המעוגנת באופן ברור בחוק בישראל.

הפוסט האם דווקא משבר האקלים יחלץ את ישראל מהצלילה במעמדה האזורי והבינלאומי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיקום הנגב המערבי ושיקום רצועת עזה תלויים זה בזה, כפי שהשיקום הפיזי והמדיני תלויים זה בזה. ניתן להשקיע רבות בבניית חוסן חברתי וסביבתי בנגב המערבי, אבל כל עוד התשתיות הפיזיות של עזה מפורקות, והיא נשלטת על-ידי ארגון טרור או נמצאת בכאוס, תושבי הנגב המערבי יחיו בלב סכסוך, ולא יזכו לביטחון. מאמצי השיקום הפיזיים והסביבתיים לא יוכלו לצאת לפועל ללא יצירת מציאות מדינית אחרת שתאפיין את המערכת המשותפת. מדינות המפרץ כבר הצהירו כי לא ישקיעו דולר אחד בעזה, אם לא יתבסס פתרון מדיני שיבטיח שההשקעה הכל כך נחוצה שלהן לא תרד לטמיון בסבב אלימות נוסף בעוד זמן קצר. היות שכך, הסדר מדיני בין הנהגות פלסטיניות וישראליות מתונות לצד גיבוי וערבויות בין-לאומיות הוא הכרח לכל שיקום חברתי-סביבתי-אקלימי. הוא יניח בסיס של כבוד, הכרה הדדית ושוויון בין הקהילות, יפתח הזדמנות לגייס ולרתום את המערכת האזורית, ויאפשר פתרונות סביבתיים מקומיים ואזוריים.

התלות בין הפיזי-סביבתי למדיני הדדית. לא ניתן להגיע להסדר מדיני בר-קיימא, אם לא תוענק תשומת לב מספקת להיבט הסביבתי. ישנם מרכיבים סביבתיים הכרחיים לעיצוב ולייצוב של יחסי שלום במערכת המשותפת ולהבטחת חוסנו של הסדר מדיני, הרלוונטיים לשתי החברות החולקות את המערכת, וגם לתוכן פנימה: זמינות של משאבים חיוניים לחיים, חלוקה צודקת בין משאבים, חיזוק העצמאות והיצרנות המקומיות, הגדלת מגוון מקורות התעסוקה, האנרגיה, המים והמזון, החלפת ידע וסחורות וכן הלאה. נוסף על כך, הצורך לדאוג להיבטים הפיזיים-סביבתיים ולנהל אותם במשותף יכול לסייע לצדדים השותפים למערכת להתנסות בדפוסי פעולה מדיניים של תיאום, פעולה משותפת ויחסי גומלין חיוביים גם בתוך המערכת, וגם בינה לבין האזורים שסביבה.

התלות ההדדית בין המדיני לסביבתי היא שעומדת בבסיס התפיסה של "קיימות מדינית-סביבתית". הפנמת התלות ההדדית הזו מאפשרת לעצב מערכת שיש בה יציבות, איזונים וחוסן, מערכת שנמדדת באמצעות יכולתה לתמוך בשוויון, במגוון אנושי וביולוגי ובמערכות יחסים מיטיבות בין הקהילות, האנשים וסביבתם הפיזית. התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית מציעה לבחון את שאלת פיתוח הנגב המערבי בהסתכלות רב-ממדית הכוללת בחינה של המרחב שאינה כפופה לגבולות פוליטיים; לגזור את הפעולות מתמונת העתיד הרצוי; לנהל את המשאבים באופן שיאפשר הגדלה של המשאבים הזמינים לכול; להתאים לכל גורם את התפקיד המתאים לו בהתאם ליכולותיו, ועוד.

את התפיסה הזו יש לתרגם לפעולות קונקרטיות, שבמציאות הנוכחית עשויות להיתפס כדמיוניות. למשל, הקמת ועדת תכנון משותפת לשיקום הנגב המערבי ורצועת עזה, שישבו בה נציגים של הקהילות המקומיות והנהגה ישראלית ופלסטינית המוכנות לשתף פעולה. ועדת תכנון שכזו, שתושק במסגרת תהליך מדיני, ותתקיים בחסות מדינות האזור, ארה"ב והאיחוד האירופי, תוכל להתייחס למרחב הגאוגרפי כיחידה אחת, להתבסס על תכנון ארוך-טווח, לחסוך "מאמצים כפולים" ולקדם פעולות משותפות.

דוגמה קונקרטית נוספת הממחישה את תפיסת הקיימות המדינית-סביבתית היא הגדרת אזורים מפורזים צמודי-גדר ברצועת עזה ובנגב המערבי כשמורות ביוספריות או שמורות שלום. בדרך זו, בליבת המערכת המשותפת, במקום גדרות נבנים שטחים "אקס-טריטוריאליים", שחלים בהם קודים בין-לאומיים, ותפקידם לספק שירותי מערכת אקולוגית לקהילות מצידי הגבול, בדגש על גידול מזון, אנרגיה ממקורות מתחדשים ופעילות פנאי ורווחה. מימוש הרעיון מחייב פינוי של השטח מפגעי המלחמה, שיקום של הקרקע, והפיכת האזור לשמורה טבעית המקיימת מגוון ביולוגי. לכך יש להוסיף נדבך של פעילויות חינוך המחברות בין ערכים סביבתיים ואנושיים. בטווח הארוך יהפכו המרחבים האלה גם לאזורי מפגש בין-קהילתי.

ישנן דוגמאות רבות לפעולות קונקרטיות שניתן לעשות לאור התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית: הקמת שדה סולארי בניהול מקומי המחבר את ישראל והפלסטינים לרשת אנרגיה אזורית הכוללת את מצרים, ערב הסעודית ואגן הים התיכון; הקמת מרכזי כלכלה מעגלית חדשניים לטיפול בהריסות המבנים והשבת החומר לשימוש, הקמת תחנות ניטור ואיסוף ידע על היבטי הבריאות באזור עבור ניהול מושכל של החלטות בריאות, קידום חיבור תעסוקתי משלים מעודד שוויון, ניהול ופעולה משותפת לניצול מיטבי של משאבי המים והאנרגיה ויצירת מקורות חדשים, ועוד ועוד.

הדוגמאות נשמעות מופרכות ותלושות מהמציאות, כאשר צה"ל והחמאס נלחמים בעזה, ותושבי עזה והנגב המערבי עקורים מביתם. אולם בחירה לשקם בנפרד את הנגב המערבי ואת עזה תביא אותנו בחזרה לשישה באוקטובר – למערכת שאינה בת-קיימא. נכון, התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית קשה להגשמה, ואפילו לדמיון, אבל זו הדרך היחידה לבנייה של מערכת בת-קיימא ולשיקום אמיתי של הנגב המערבי.

מאמר זה פורסם ב"אקולוגיה וסביבה" ב-27 במרץ.

הפוסט שיקום מדיני-סביבתי בר-קיימא: הנגב המערבי ועזה יכולים לפרוח רק יחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיתוף פעולה בין מדינות לעיתים יכול להיות מאתגר, במיוחד באזור בו המציאות של סכסוכים פוליטיים היא חלק מהנוף. משבר האקלים, אשר משנה ומצמצם את המשאבים הקיימים עשוי לדחוק מדינות להסתגר בעצמן ולהיאבק על משאבים, או לשתף פעולה עם מדינות שכנות על אף קשיים פוליטיים. נייר זה מבקש לחבר בין שני האתגרים הללו – משבר האקלים והסכסוך הפוליטי – ולהציג את העקרונות המנחים להתמודדות משותפת עם שניהם יחד – כך שהתמודדות עם אתגר אחד, מסייעת בהתמודדות עם האתגר השני. על בסיס ידע וניסיון במזרח התיכון ובעולם, יוצגו עקרונות מרכזיים לעיצוב הסכמים אקלימיים המקדמים תהליכי בניית שלום הכוללים: הגדלת משאבים קיימים על פני חלוקת משאבים, בחינת תרחישי עתיד מדיניים-חברתיים כתוצאה מהסכמים סביבתיים, שימוש בהסכמים ליצירת נורמות וערכים חברתיים, בניית תשתית ידע משותפת ואיזון יחסי הכוחות בשלב המשא ומתן, הוספת היבטים מקומיים ואזורייםבהתייחסות לסכסוך ולהסכם, הישענות על אמנות בינלאומיות ותכנון אפקט "זליגה" למגזרים שונים. עקרונות אלו רלבנטיים ויכולים לסייע לקידום שלום גם בהקשר הישראלי-פלסטיני.

הפוסט הסכמים אקלימיים כתשתית להסכמי שלום עתידיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנייר מנתח שלושה צירים תיאורטיים: (1) כוחן הפוליטי העולה של הרשויות המקומיות ביחסן עם המדינה, וכשחקניות משמעותיות בדיפלומטיה גלובלית; (2) העיסוק המקומי הגובר בסוגיות סביבתיות; ו- (3) קידום שלום סביבתי (Environmental Peacebuilding), ובוחן את ההיתכנות של חיבור הצירים, תוך הצגת דוגמאות רלוונטיות והתמקדות במרחב הישראלי-פלסטיני-ירדני. הטענה המרכזית העולה מהניתוח היא כי יש בידי השלטון המקומי הכלים וההזדמנות האפקטיבית לקדם שיתופי פעולה סביבתיים כמנוף לקידום יחסי שלום, וכי מהלכים מסוג זה חשובים במיוחד בתקופות בהן אין אופק מדיני. הנייר אמנם מתמקד בשלטון המקומי ובפוטנציאל קידום היחסים שלו באזור ישראל וסביבתה, אך התובנות הכלליות העולות ממנו יכולות להיות רלוונטיות לאזורי סכסוך נוספים בעולם.

הפוסט על תפקידו של השלטון המקומי בקידום שלום וקיימות מדינית-אקלימית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק ממדיניותו נובעת מסדר יום נורמטיבי; כיצד ראוי שהעולם יתנהל ביחס לשמירת החיים על פני כדור הארץ. זהו סדר יום אשר משפיע ומושפע בין היתר מהמפה הפוליטית באירופה, בה מפלגות ירוקות התחזקו במדינות חברות רבות ובפרלמנט האירופי, וישנה תביעה ציבורית הולכת וגדלה לאמץ סדר יום מקיים.

חלק מרכזי של מדיניות הא"א נובע מאינטרסים עצמיים: אינטרס כלכלי להיות מוביל טכנולוגית בתחום הירוק כדי למשוך השקעות ולייצר מקומות תעסוקה, תוך מעבר למודל צמיחה בת-קיימא, ואינטרס מדיני לשמר ולחזק את מעמדו בעולם. לאלו נוסף אינטרס בטחוני הנובע מההבנה שסביבה העוברת טלטלות אקלימיות טומנת בחובה איומים של חוסר יציבות חוצי-גבולות ובהם: סכסוכים, טרור, פליטים והגירה, זיהום ועוד. בנוסף, גישת האוטונומיה האסטרטגית של הא״א, שמשלבת היבט כלכלי-בטחוני, ומבקשת להסתמך יותר ויותר על משאבים עצמאיים, מהווה זרז במעבר מתלות בספקי אנרגיה חיצוניים להפקת אנרגיה מתחדשת שתיוצר בתוך הא״א.

גם בישראל עלתה לאחרונה המודעות כי מערכת השיקולים בהקשר האקלימי אינה סביבתית גרידא, וכי לסוגיות אקלימיות השפעה רחבה על הביטחון הלאומי, הנובעת מכך שהמזרח התיכון הוא אזור פגיע במיוחד מבחינת שינויי אקלים ומהיותם של שינויי אקלים מכפילי איומים. להבדיל מאירופה, מודעות זו טרם תורגמה לכוח פוליטי או למדיניות לאומית סדורה.

בסד הלחצים השונים בו ישראל נתונה, וכחלק מאי-היציבות הפוליטית, סדר היום האקלימי נדחק לתחתית הרשימה, וכיום ישראל מציגה מדיניות אקלים שאינה מספקת בהשוואה למדינות מפותחות בא"א ובOECD. בתחום כמו מעבר לאנרגיה מתחדשת ישראל מפגרת אפילו בהשוואה לחלק ממדינות האזור המתפתחות, כמו ירדן ומרוקו. להבדיל, ישנם תחומים בהם היא מובילה, כמו ניהול משק המים ומענה למדבור.

בנייר זה נעמוד על הנכסיות הדו-כיוונית אך לא סימטרית בין הא"א לישראל בתחום האקלים. אמנם בתחום הבטחוני-מדיני אין שני ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, אך ברוב התחומים האחרים הא"א הוא השותף הראשי של ישראל. מתוך מוטת השפעתו הכלכלית של הא"א על ישראל נובעת גם יכולתו להשפיע עליה בסוגיות של מדיניות סביבתית ואקלימית. בנוסף, לא"א מגוון כלי מדיניות בילטרליים ואזוריים המכוונים להשפיע בתחום זה.

נייר זה טוען כי נכסיות הא"א עבור ישראל בתחום משבר האקלים מובילה בפער ניכר בהשוואה לכל גוף או מדינה אחרים. סביבתית, אנו מושפעים משכנותינו ומאקלים אזור המזרח התיכון, שקצב ההתחממות שלו הוא המהיר בכדור הארץ, אך בכל הקשור לאימוץ מדיניות אקלימית ולהשפעה כלכלית של המדיניות הירוקה, עיננו נשואות לאירופה. עם זאת, להשפעת הא"א יש מגבלות. הוא אומנם משפיע ברמת המיקרו וברמת הביניים על צעדים ומדיניות נקודתיים, וגם מציב את היעד אליו המשרד להגנת הסביבה שואף להגיע, אך ברמת המאקרו הממשלתית הכוללת, של חוק ומדיניות אקלים כלליים, השפעתו מוגבלת.

הנייר יעמוד על הפערים שבין מדיניות האקלים של הא"א לבין זו של ישראל, על החוזקות והחולשות של כל צד, ועל הכלים האקלימיים שהא"א מעמיד לרשות ישראל ושכנותיה, במטרה להתמקד בנכסיות הדו-כיוונית לנוכח האתגר האקלימי, ובצעדים אפשריים למימוש מלא יותר של נכסיות זו.

הנייר נחלק לחמישה פרקים. הפרק הבא עוסק בא"א, וסוקר את מדיניות האקלים שלו ואת כלי המדיניות שלו כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ, וכלפי מדינות דרום הים התיכון. הפרק השלישי בוחן את מקומה של ישראל בתכנית האקלים האירופית. לאחר הערכת מדיניות האקלים של ישראל, נסקרים היחסים הבילטרליים בתחום בין הא"א לישראל, ולאחר מכן המסגרות האזוריות. החלק האחרון בוחן את הנכסיות ההדדית ואת הצעדים שיש לנקוט בהם מצד ישראל והא"א כדי לממש נכסיות זו באופן מיטבי ביחסים הבילטרליים ובמסגרות האזוריות.

* מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר.

הפוסט נכסיות אקלימית: האיחוד האירופי, ישראל ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז COP21, שהתקיימה בשנת 2015 בפריז, רוב השיח בוועידות האקלים בשנים האחרונות נגע לאופן שבו יש ליישם את הסכם פריז, שלו שלוש מטרות עיקריות: להגביל את ההתחממות הגלובלית לפחות מ־2 מעלות צלזיוס ביחס לטמפרטורה שהייתה בתחילת המהפכה התעשייתית, ובשאיפה להגביל את העלייה רק ל־1.5 מעלות צלזיוס; להסתגל לשינויי האקלים ולבנות חוסן; להתייחס לסוגיית המימון הנדרש להתמודדות עם שינוי האקלים, תוך שימת דגש על הדרכים להסיט כסף מתחומים הפולטים גזי חממה לתחומים עם אפס פליטות או פליטות נמוכות של גזי חממה.

מגמה מפחידה
איחוד האמירויות, המדינה המארחת, הציבה ארבעה תחומים בראש סדר העדיפויות של הוועידה: הראשון, קידום מהיר של מעבר כלכלות העולם למבוססות אנרגיה נקייה; השני, גיוס המימון הנדרש כדי לעמוד ביעדים תוך הבטחת מימון מהמדינות העשירות למדינות העניות והמושפעות ביותר; השלישי, התמקדות באנשים, בפרנסה ובטבע; והרביעי, הפיכת הוועידה למכילה ביותר מבין ועידות האו"ם עד כה, כשהיא מקדמת שיתוף פעולה של שחקנים מגוונים, לרבות עמים ילידים, שחקנים תת־לאומיים וארגוני דת. ואכן, זו תהיה הפעם הראשונה מאז תחילת קיום הוועידות שבה האפיפיור צפוי להגיע ולהפציר במדינות העולם לפעול יחד להתמודד עם משבר האקלים.

אחד מנושאי הדגל של הוועידה הוא ה־Global Stocktake, שזוהי מדידה עולמית להערכת התקדמות המדינות לעמידה בהסכם פריז שהוזכר לעיל. סוג של הערכת מלאי. זהו נושא חשוב, כי ללא מדידה אמינה ושיטתית, אי אפשר לאמוד את הצלחת הפעולות להפחתת פליטת גזי חממה (מיטיגציה) והסתגלות לשינויי אקלים (אדפטציה), וכן להעריך את האמצעים הכלכליים והטכנולוגיים ליישום ההסכם.

מהמידע שכבר יצא בנושא המלאי, עולה תמונה שכבר הייתה ידועה קודם: המאמץ הקולקטיבי של המדינות להפחית את הפליטות אינו מספיק כדי לעמוד בסף ההתחממות של מעלה וחצי כפי שהוחלט בהסכם פריז.

בראייה מערכתית, מדהים לחשוב שעברו שמונה שנים מאז הסכם פריז, ורק השנה תפורסם המדידה הראשונה שתאפשר לומר בצורה סדורה ושיטתית שהמדינות אינן עושות מספיק. יש האומרים שהכלי הזה הוא טיפה בים – מעט מדי ומאוחר מדי. זה נכון, אך לצד זאת הצורך במדידה אמינה הוא חשוב כדי למנוע את תופעת ההתיירקקות ("גרינוואשינג"), כלומר, למנוע מגורמים שונים להטעות ולתת מצג שווא שפעילויות שונות תורמות למאבק בשינויי האקלים, בעוד המציאות בשטח מראה אחרת.

בכל אופן, אין די בכך. המדענים שהרכיבו את הדוח האחרון של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים (ה־IPCC) מזהירים שהשפעות שינוי האקלים מתגברות בשנים האחרונות מעבר למצופה. שנת 2023 ממשיכה את המגמה של שבירת שיאי טמפרטורות ממוצעות בשנים האחרונות, ושל מספר אירועי האקלים הקיצוניים ההרסניים בעולם.

לנוכח השלכות משבר האקלים, בראש סדר העדיפויות של הוועידה הקרובה צריכה להיות המשימה להפחית את פליטות גזי החממה. בשנים האחרונות, כדי לקדם את הנושא הזה, מספר רב של מדינות, ובעיקר מדינות האיחוד האירופי, קראו להפסקה הדרגתית – תוך קביעת תאריך סופי של השימוש בדלקים מאובנים כיעד מרכזי, עד לאיסור מוחלט של השימוש בדלקים אלה בעתיד. מדינות אחרות, בעיקר יצרניות דלקים גדולות, וכן מדינות מתפתחות אשר מסתמכות על הדלקים המאובנים כדי להצמיח את כלכלותיהן, לא תומכות בהצעה.

ואכן, בחודשים שלקראת הוועידה, השיח הוסט מדיון באיסורים, "המקלות", לדיון בצעדים חיוביים, "הגזרים". כלומר, במקום לדבר על איסור או הפחתה הדרגתית של השימוש בדלקים מאובנים, השיח שהתגבש והנרטיב המוביל להצלחת הוועידה הם שילוש השימוש באנרגיות מתחדשות והכפלה של צעדי ההתייעלות האנרגטית.

מצד אחד, שיח ששואף להרחיב את השימוש באנרגיות מתחדשות הוא חשוב וחיוני, כי בלי חלופות ממשיות ימשיכו לעשות שימוש בדלקים מאובנים. אולם מצד שני, ללא מקלות, לא יהיו תמריצים רציניים לצמצום פליטות.

עיסוק כזה בגזרים, תוך ויתור על המקלות, ישרת כלכלות חזקות שתורמות רבות למשבר האקלים. כך למשל מדינה שצפויה לראות בעין חיובית את גישת הגזרים היא סין, שפועלת ביתר שאת להגברת ההספק המותקן של אנרגיות מתחדשות במדינה, וגם נחשבת ליצרנית הגדולה בעולם בתחום הפאנלים הסולריים וטורבינות הרוח.

אולם לצד זאת, סין היא צרכנית כבדה של דלקים מאובנים וגם הפולטת הגדולה ביותר של גזי חממה בעולם. לכן, שיטת הגזרים מתאימה לה: היא צפויה להרוויח מעלייה בביקוש העולמי לאנרגיות מתחדשות, ולצד זאת היא לא תהיה מחויבת להפסיק את השימוש בדלקים מאובנים.

גישת ה"גם וגם"
העיסוק הנוכחי בקידום פתרונות למשבר האקלים, לרבות הרחבת השימוש באנרגיות מתחדשות וגיוס המימון הנדרש לכך, במקום העיסוק בהפסקת השימוש בדלקים מאובנים, אינו מפתיע. זה מתקשר ישירות לביקורת שנשמעה בעולם לפני כמה שנים, כאשר נודע שאיחוד האמירויות, מדינה שהתעשרה מדלקים מאובנים, צפויה לארח את הוועידה.

השנה אף בחרה איחוד האמירויות לתפקיד נשיא הוועידה את ד"ר סולטאן אל־ג'אבר, שר התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת, המשמש גם כמנכ"ל חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי (ADNOC). לנוכח היותו דמות מפתח בתעשיית הדלקים המאובנים, צצה ביקורת בעולם לגבי התאמתו לתפקיד זה. רבים בעולם קבעו מראש שהוועידה בדובאי תהיה כישלון, שכן לא ייתכן שאיש תעשיית הנפט ינהל שיחות שמטרתן צמצום השימוש בדלקים מאובנים. אחרים, גם בקרב ארגוני הסביבה בישראל, החליטו להחרים את הוועידה בטענה שזו צביעות.

הביקורת הנשמעת מובנת, אך לצד זאת, יש לזכור שמדינות רבות בנוסף לאיחוד האמירויות אימצו את גישת ה"גם וגם". איחוד האמירויות, כמו מדינות אחרות, מציבה לעצמה מחד יעדים משמעותיים בתחום האקלים ומבקשת לבצע מספר שינויים משמעותיים, הכוללים מעבר משימוש מסיבי בדלקים מאובנים לטובת שימוש באנרגיה סולרית ואנרגיה גרעינית והגברת ייצור אנרגיה מפסולת. אך מנגד היא ממשיכה לקדם פרויקטים המחמירים את משבר האקלים.

איחוד האמירויות, כאמור, אינה יוצאת דופן בהתנהלותה. רוב מדינות העולם חוטאות בהתמודדותן עם משבר האקלים. לפי דוח ניטור אקלים של ה־OECD שפורסם החודש, מרבית החברות בארגון לא עומדות ביעדים שלהן. בנוסף, רק בשנה האחרונה מדינות כמו ערב הסעודית, קטאר, מקסיקו ואפילו קנדה, בריטניה וארה"ב אישרו יחדיו מאות קידוחים חדשים של דלקים מאובנים, זאת לנוכח הביקוש הגבוה ברחבי העולם לדלקים אלה.

בהקשר זה חשוב להדגיש כי קידום קידוחים חדשים של דלקים מאובנים יוצר מציאות בעייתית להתמודדות עם שינויי האקלים, שכן פרויקטים אלה נועלים טכנולוגיות מבוססות דלקים מאובנים עשורים קדימה, כי המשקיעים בפרויקטים אלה מצפים לקבל החזר על השקעותיהם לאורך כל חיי הפרויקט.

ייתכן שזו אחת הסיבות להסטת השיח בחודשים שלקראת הוועידה מהפחתה הדרגתית עד איסור השימוש בדלקים מאובנים, לכיוון צעדים המקדמים חלופות – וזאת מתוך התפיסה הבעייתית שחלופות חדשות אלו יוכלו להתקיים לצד המשך השימוש בדלקים מאובנים עוד עשורים רבים קדימה.

חשוב להדגיש שמדינות המפרץ, ובהן גם איחוד האמירויות, מבינות שיצטרכו להיגמל מהשימוש בדלקים מאובנים, וכדי לשמר את יציבותן הכלכלית והחברתית עליהן להבטיח את המשך ההובלה שלהן בתחום האנרגיה בעולם. כדי לבסס מקור הכנסה אחר למשקיהן, הן חייבות לפתח יתרון יחסי בטכנולוגיות שיתבססו בעתיד, ולכן יש להן אינטרס מובהק להשקיע בפיתוח חלופות אנרגטיות.

לפיכך, בנוסף לחלופות ה"קלאסיות" ששואפות להפיק אנרגיה מהשמש והרוח, נראה כי בוועידה הנוכחית בדובאי יתפוס מקום רב השיח על אנרגיה מבוססת מימן ירוק ואנרגיה גרעינית. מדינות רבות בעולם מקדמות תחנות כוח גרעיניות כחלק מאסטרטגיות האנרגיה והאקלים שלהן. מגמה זו צפויה להתעצם בעיקר בקרב הכלכלות המתפתחות, אך גם ארה"ב מקדמת את המאמץ וצפויה להוביל בדובאי מחויבות בינלאומית חדשה לשילוש ההספק העולמי מאנרגיית גרעין עד שנת 2050.

אנרגיות הגרעין והמימן הן חלק מה"גזרים", וניכר שהן תואמות את השאיפות האמירתיות: אל־ג'אבר הצהיר השנה כי אנרגיה גרעינית היא מרכיב חשוב במעבר לאנרגיה נקייה. איחוד האמירויות נחשבת גם לחלוצה במזרח התיכון, כשהקימה ב־2021 מתקן תעשייתי לייצור מימן ירוק בפארק הסולארי בדובאי.

נראה כי הצורך להתמקד בגזרים – האצת השימוש בפתרונות טכנולוגיים להתמודדות עם שינוי האקלים – מאוד מתחבר להיותה של איחוד האמירויות מרכז עולמי לחדשנות ולפיננסים. איחוד האמירויות צפויה להציג בוועידה את מאמציה לקדם חדשנות בתחום שינויי האקלים, לרבות פרויקטים והשקעות במעבר לכלכלה דלת פחמן ושותפויות עם מדינות שונות. במסגרת הוועידה יהיה מתחם מיוחד לחדשנות ולעסקים, וכמו כן, מדינות שונות צפויות להקים ביתנים לאומיים כדי להציג את העשייה שלהן בתחום האקלים וליצור שיח בנושאי מפתח.

היכן ישראל?
גם לישראל צפויה נוכחות בוועידה, אם כי מצומצמת יותר מהתוכנית המקורית עקב המלחמה. ישראל, כידוע, לא נרתמת באופן מספק למאבק בשינויי האקלים. חוק האקלים, שנוסחו אושר לאחרונה בממשלה, לא מציב יעדים משמעותיים, וגם את היעדים שאושרו  ניתן יהיה, לפי הנוסח, לשנות. בנוסף, למרות התחייבויותיה להפחתת פליטות גזי חממה בוועידות האקלים הקודמות, פרסם לאחרונה המשרד להגנת הסביבה דוח שחשף כי בשנת 2022 כמות פליטות גזי החממה של ישראל גדלה בשיעור של 3.5% לעומת שנת 2021. גם מלחמת הפתע שאליה נגררה ישראל צפויה להשפיע על עמידתה במחויבויותיה הבינלאומיות.

בהקשר גיאופוליטי רחב יותר, המלחמה עלולה לעכב את הרחבת היחסים עם שותפות פוטנציאליות נוספות באזור, שנחשבות שחקניות מפתח במאבק המזרח־תיכוני במשבר האקלים. בראשן כמובן ערב הסעודית, שכינון יחסים איתה, בתנאי שינוצל נכון, יוכל לקדם שיתופי פעולה קריטיים באזור סביב משבר האקלים, במיוחד בתחומים האנרגטיים.

ערב הסעודית היא שותפה חשובה, במיוחד לאור העובדה שהיא מקדמת זה שנתיים את "היוזמה הסעודית הירוקה" להובלת מהלך סביבתי ואקלימי כולל במזרח התיכון. ככלל, ועידות האקלים שמות במרכז את הצורך של שיתוף פעולה בין מדינות במאבק בהתחממות הגלובלית. אם זה נכון בראייה גלובלית, זה כמובן גם נכון בראייה אזורית, ולכן ישראל צריכה לשאוף לראות כל פתרון שהיא מקדמת במאבק בהתחממות הגלובלית בהקשר המזרח־תיכוני.

ביכולתם של אינטרסים אנרגטיים ליצור בריתות מורכבות. מאחורי השאיפות האמריקאיות לחבר בין ישראל לערב הסעודית, ישנו בין היתר הרצון לפתח תשתית להובלה יבשתית של אנרגיה מהמפרץ לאירופה, על מנת לאפשר חלופה לצינורות הגז הרוסיים נורד סטרים 1 ו־2, נוכח מלחמת רוסיה־אוקראינה.

תשתית זו היא חלק מתוכנית שמובילה ארה"ב ליצירת מסדרון כלכלי מהודו לאירופה דרך המזרח התיכון, ה־IMEC. הפרויקט נכלל באסטרטגיה האזורית האמריקאית להגביר את האמון של שותפיה במפרץ הפרסי, ובמחויבות של וושינגטון לאזור תוך יצירת רצף גיאוגרפי מהודו, דרך המזרח התיכון, לרבות ישראל לאירופה.

פרשנים רמזו לא אחת כי הדחיפה לחימום היחסים של ישראל עם ערב הסעודית, מקורה ברצון להוצאתו לפועל של הפרויקט והידוק הברית נגד ציר ההתנגדות. אלה הביאו את איראן וגרורותיה לחולל מלחמה באזור, ולא בכדי מלחמת חרבות ברזל פרצה חודש לאחר חשיפת התוכנית במפגש פסגת מדינות ה־G20, שהתקיימה בניו דלהי בספטמבר.

המצב האידאלי יהיה שפרויקט מסוג זה, בתקווה שייצא לפועל, יאפשר את הקמתו של מסדרון הולכה לאנרגיות נקיות ממדינות עתירות שמש לאירופה. זאת כמובן בהלימה להתחייבויותיהן של כל המדינות בוועידות האקלים השונות לצמצום פליטות.

במציאות שבה ועידת אקלים עולמית מציעה גזרים ללא מקלות, ובה מדינות ממשיכות לאשר רישיונות לקידוחי גז טבעי – סביר יותר שאם פרויקט ה־IMEC ייצא לפועל, בשלב הראשון תוקם תשתית צנרת להולכת גז.

גם אם הצנרת במסגרת ה־IMEC תאפשר בעתיד הובלת מימן ירוק ממדינות המפרץ לאירופה, כפי שהשותפות הצהירו, כל עוד אין תשתיות והתאמות נחוצות להובלה ולשימוש מסחרי במימן – הצהרות אלו ריקות מתוכן, והצנרת צפויה להזרים דלקים מאובנים לאירופה.

מכאן כי כל התוכניות הללו, שמצריכות השקעות עתק ושהשלמתן צפויה לארוך כמה שנים, מעלות שאלות לגבי הרצינות של מדינות רבות באשר לגמילה שלהן מדלקים מאובנים.

שיטת הגזרים על חשבון המקלות מעלה גם שאלות לגבי רצינותה של ועידת האקלים, שכבר שנים זוכה לביקורות מארגוני סביבה ומהקהילה העסקית. הצלחתה של ועידת האקלים תימדד בחלקה לפי כמה היא תביא להפחתה בשימוש בדלקים מאובנים, ולא רק תקבע יעדים שאפתניים למעבר לאנרגיות מתחדשות.

נראה שמדי שנה בוחרות ועידות האקלים להתמקד בקידום צעדים להכנת התשתית לגמילה מדלקים מאובנים, אך בפועל הן דוחות את הגמילה עוד ועוד. דחיינות כזו היא אסטרטגיה קלאסית של מכורים, ויש לחדול ממנה כמה שיותר מהר על מנת להצליח להתמודד עם משבר האקלים. על פניו לא נראה שהשנה זה יהיה אחרת, אך עם זאת, הנמכת ציפיות טומנת בחובה גם את התקווה להתבדות.

המאמר פורסם ב-2 לדצמבר ב-מעריב.

הפוסט לרגל הועידה בדובאי: כך נוכל להתמודד עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחינת התנהלות מערך החוץ אל מול התפקידים והאתגרים המורכבים שמציב משבר האקלים לישראל ולאזור, מלמדת כי דרג מקבלי ההחלטות בנושאי מדיניות החוץ של ישראל ומתכנני מדיניות זו, טרם הפנימו את השינוי החריף שצפוי משבר האקלים לחולל בהתנהלות המדינית-דיפלומטית של מדינת ישראל בעשור הקרוב. תפיסת המחשבה הקיימת, ארעיות הפעולה, וההיקף המוגבל של המשאבים התפיסתיים והחומריים המוקצים לתחום מדגימים כי הנושא טרם זכה למעמד של נושא אסטרטגי מהותי בפעילות מערך החוץ הישראלי. כפועל יוצא, מערך החוץ פועל באופן מבוזר ובלתי מוסדר בנושאים הקשורים לשיתוף פעולה בינלאומי בנושאי אקלים.

התאמת מערך החוץ לאתגר של משבר האקלים מצריכה, בראש ובראשונה, שינוי תפיסתי עמוק – מעבר מהיגיון של עיסוק בנושא האקלים כ"אח חורג" – אלמנט חשוב אך צדדי ומשני לסוגיות האסטרטגיות העיקריות בהן עוסק מערך החוץ, לפיתוח גישה חדשה של דיפלומטיית אקלים2 הרואה במשבר האקלים משנה משחק מדיני אסטרטגי ונושא ליבה לאומי לעבודת מערך החוץ. העיסוק במשבר האקלים כסוגייה מדינית מאתגר את אופן המחשבה המסורתי על פרקטיקות של בניית יחסי חוץ, ועל השחקנים שאמורים להוביל את תהליך הבנייה. הוא למשל מגדיר מחדש את חשיבותם של גורמים לא-ממשלתיים – ארגוני חברה אזרחית, הקהילה המדעית-טכנולוגית והמגזר העסקי – וממצב אותם כמשתתפים פעילים בעיצוב מדיניות החוץ. בתפיסה רחבה יותר, אימוץ הגישה של דיפלומטיית האקלים יספק הזדמנות לבחינה מחודשת של היחסים בין המגזר הממשלתי והלא-ממשלתי בעיצוב יחסי החוץ של ישראל בכללותם.

באמצעות סקירת המבנה ופעילותו של מערך החוץ בישראל כיום בסוגיות אקלים וסקירת מקרי בוחן של מדינות וגופים בין-מדינתיים בחו"ל, מטרתו של מסמך זה היא לבסס המלצות לשינוי תפיסתי, שינויים מבנים-מערכתיים, וכן המלצות לפעילויות שונות בתחום האקלים אשר ישדרגו את התמודדותו של מערך החוץ אל מול שינויי האקלים. יישום השינוי התפיסתי בתחום דיפלומטיית האקלים ברמה הלאומית נשען על שלושה מרכיבים עיקריים: ראשית, עיגון והגדרת תפקידו של מערך החוץ בישראל במסגרת המאמץ הלאומי הישראלי להתמודד עם שינויי האקלים. שנית, שינוי מבני במערך החוץ עצמו – הגדרת גורם מתכלל אסטרטגי לטיפול בנדבך הבינלאומי של מדיניות האקלים של ישראל; חלוקת תפקידים פנימית ברורה בתוך המערך ושיפור התיאום הבין-משרדי בתחום באמצעות הקמת פורום ממשלתי קבוע; ושינוי מהותי בהיקף המשאבים והתשומות הניהוליות המוקדשות לתחום בתוך משרד החוץ. בהקשר זה, אנו רואים במשרד החוץ בבחינת מתכלל לאומי בכל הקשור לעיצוב הדיפלומטיה האקלימית של ישראל. שלישית, יצירת מערכות רב-מגזריות חדשות של שיתוף פעולה בין מערך החוץ הממשלתי והמערכות הלאומיות הלא- ממשלתיות בישראל.

הפוסט שדרוג מערך החוץ של ישראל להתמודדות עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט קיימות מדינית אקלימית: ליבת מדיניות החוץ במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.