ערן עציון, ראש צוות איראן במכון "מיתווים" ועמית מדיניות, במאמר חדש ב"הארץ".

קראו את המאמר המלא

הפוסט "תקיפה באיראן" היא לא אסטרטגיה – היא חוסר אחריות לאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרופ' אלי פודה, מרצה בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר "הקואליציה לביטחון אזורי" – במאמר חשוב.

קראו את המאמר המלא

.

הפוסט המאבק השקט בין מצרים לקטאר על עתיד עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השגריר בדימוס מיכאל הררי, עמית מדיניות במיתווים, במאמר על הפוטנציאל להעלאת היחסים בין ישראל ולבנון על מסלול יציב.

קראו את המאמר באתר מעריב

הפוסט הפוטנציאל להעלאת היחסים בין ישראל ולבנון על מסלול יציב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רינה בסיסט, עמיתת מדיניות במיתווים, במאמר חדש על המדיניות הישראלית המומלצת בגזרה הלבנונית.

לקריאת המאמר המלא באתר "הארץ"

הפוסט השלום בצפון עובר דרך פריז הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מלחמת "חרבות ברזל", וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה מאוד של אתגרים, שמצטברים להרבה סימני שאלה ביחס לטווח הזמן המתקדם.

מדובר ברצף, חסר תקדים למען האמת, מבחינתה של מצרים:

1. משבר כלכלי חמור שנמשך כבר מספר שנים, שהוחרף באופן משמעותי עקב המלחמה. אובדן ההכנסות מתעלת סואץ, לנוכח מהלכי החות'ים במיצרי באב אלמנדב, מהווה מכה קשה, ופתרון לא נראה באופק (למרות הצהרותיו הלוחמניות של הנשיא דונלד טראמפ). לסיוע הפיננסי החיצוני, אם ממדינות המפרץ או הסיוע האמריקאי מאז הסכם השלום, מחיר מדיני גובר ומכביד.

2. המשך המלחמה, ובדגש על רצועת עזה, וסירובה של ישראל למתווים שונים של הפסקת אש, ולא כל שכן מתווה מעשי של "היום שאחרי", מאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה של מצרים. סוגיית הטרנספר ("הריביירה האמריקאית"), שהוטלה לזירה ולמעשה עודנה שם, למרות אמירותיו של הנשיא טראמפ שלא מדובר בהגירה בכפייה, מדירים שינה מעיני המשטר בקהיר. "מקורות ערביים" עלומים דיווחו בימים האחרונים על הסכמה מצרית לכאורה לקלוט בסיני חצי מיליון פלסטינים, מה שגרר מיידית הכחשה כועסת מקהיר; וישראל מצידה כבר מקימה "מנהלת לעידוד הגירה מהרצועה".

3. המשטר החדש בסוריה, הנסמך על משנה אידיאולוגית אסלאמית-רדיקלית, מדאיג עד מאוד את המצרים, אף אם זה מגלה סימני פרגמטיות מעודדים. החשש המצרי מהתחזקותו, או שובו מחדש של האסלאם הפוליטי עמו הצליח משטר א-סיסי להתמודד בעקבות אירועי האביב הערבי, ממשי.

אין תמה על-כן, שקהיר התמהמהה ארוכות בטרם בירכה את אחמד א-שרע (מוחמד אל ג'ולאני), והשלימה עם מה שקורה כעת בדמשק. השתתפותו של א-שרע בפסגה הערבית בקהיר והפגישה עם הנשיא המצרי היו מחויבי המציאות, אולם לא הפחיתו את החששות בקהיר.

אגב, אירוח הפסגה הערבית בקהיר שיקף את מעמדה המרכזי של מצרים, אולם לא הסתיר את הפחת בו, ומעברו לכיוון המפרץ. היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה, אף אם החלטותיה התקבלו על דעתם וכלל המדינות, שיקף את המערך החדש של יחסי הכוחות בעולם הערבי.

4. החשש מן ההתפתחויות בסוריה מועצם לנוכח התחזקותה של טורקיה, ושאיפותיה לנצל את מערכת היחסים ההדוקה שלה עם א-שרע, כדי לחזק עוד יותר את מעמדה האזורי לכדי אולי "הגמוניה טורקית", שמאוד חביבה על רג'פ טאיפ ארדואן. מהלכיו בזירה הפנימית, שנועדו להבטיח לו המשך כהונה בניגוד למותר בחוקה (שאולי תשונה?) מבטיחים, כך נראה, שעידן ארדואן טרם הגיע לסיומו. קהיר משמרת את השיפור ביחסים עם אנקרה, שהושג בשנים האחרונות, אך כאמור עוקבת בדאגה אחר המדיניות הטורקית האזורית.

5. מבט מצרי דרומה ומערבה איננו מעודד, בלשון המעטה. המחלוקות עם אתיופיה (בדגש כמובן על סוגיית מי הנילוס), ההתפתחויות בסודאן, המשך הפיצול הפנימי בלוב ומעורבותם בזירה זו של שחקנים חיצוניים שאינם מקובלים על מצרים, מהווה אתגר של ממש וכאב ראש גדול.

משטר א-סיסי מתמודד אם-כן עם שורה ארוכה מאוד, כמעט חסרת תקדים, של אתגרים. לזכותה של מצרים עומדת תמיד חשיבותה העצומה ליציבות האזור ומעבר לו, ומעמדה המרכזי – המדיני, הצבאי, התרבותי – לעולם הערבי ולאזור בכלל.

אולם, וזה שונה מבעבר, האתגר מכיוונה של וושינגטון חדש ומאיים במיוחד. נכון הוא, שגם בעבר התגלעו מחלוקות ממשיות עם ארה"ב. זכורה תמיכתו, או נכונותו, של הנשיא ברק אובמה להשלים עם אתגר אסלאמי במצרים, אם יעלו "האחים המוסלמים" לשלטון, כפי שאכן קרה. א-סיסי, הצבא והמערכת הפוליטית הצליחו לחולל שינוי והשיבו את המושכות לידיהם לאחר שנה אחת של שלטון מוחמד מורסי. אולם בזמנו גם בישראל שררה חוסר שביעות רצון ממדיניות אמריקאית זו, שכאמור "תוקנה" לאחר שנה בלבד.

מה השתנה כעת? ובכן, אם מביטים על משולש היחסים ישראל-מצרים-ארה"ב התמונה המצטיירת מאוד מדאיגה מבחינתה של מצרים. לראשונה אולי היא מאותגרת על-ידי שתי הצלעות האחרות: ישראל מאיימת לדחוף את רצועת עזה לפתחה של קהיר, ואף מעבר לכך לסיני; הבית הלבן, כך נראה ובכך משוכנעים בקהיר, תומך בכך.

דבריו של סטיבן ויטקוף (בראיון הארוך והמאוד מעניין לטאקר קרלסון) ביחס למשבר הכלכלי במצרים וסימני השאלה שהעלה לגבי היכולת להכילו, מחריפים עוד יותר את התחושות בקהיר. אגב, וזה חשוב, ויטקוף התמקד אך ורק בקטאר, ובחיוב רב, כאשר דיבר ובהרחבה על ניסיונות התיווך מול רצועת עזה, מה ששב והמחיש את הפחת במעמדה של מצרים.

ומה באשר לישראל?

התחושה המדאיגה הינה, שבירושלים לא מפנימים די את מערכת הלחצים על מצרים, ואת האיום על האינטרסים החיוניים שלה, שאפשר וישליכו בהמשך הדרך על היחסים בין שתי המדינות.

כבר עתה, ולאורך כל המלחמה, שורר נתק בין המסדרונות המדיניים הבכירים – הנשיא וראש הממשלה. מערכת היחסים האינטנסיבית בין מערכות הביטחון נמשכת, כמו גם ניסיונות התיווך המצריים. אולם, וזה שונה וחמור מן העבר, דומה שבירושלים מוכנים לסכן את מערכת היחסים האסטרטגית הזו.

בין היתר, נערך בירושלים מסע הכפשה ביחס להפרות צבאיות מצריות, ושיח אודות הסכנות מהתעצמותו של הצבא המצרי. אמנם נשמעו הכחשות מקרב מערכת הביטחון בישראל ביחס להפרות, או למידת חומרתן, אולם הרושם שנוצר בציבור הרחב הינו של פחת בחשיבותו של השלום הישראלי-מצרי.

למדיניות הננקטת על-ידי הממשלה מאז ה-7 באוקטובר השלכות אזוריות משמעותיות וחמורות מאוד. ולענייננו – גם על שתי המדינות שחתמו עמנו הסכמי שלום – מצרים וירדן (ועליה בסיכום נפרד).

המאמר פורסם ב-27.3.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מצרים נמצאת במצב פגיע וזה לא טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס לא רק תקף, רצח ואנס ישראלים, אלא גם הצליח לגרום ליהודים רבים לאבד את האמון בעתיד שבו ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. מבחינת חמאס, זהו ניצחון אסטרטגי עצום. הרי מטרתו מעולם לא הייתה עצמאות פלסטינית, אלא חיסול הרעיון הציוני. אם ישראל תדחה לחלוטין את רעיון שתי המדינות, היא תיתקע במלכודת שבה היא לא יכולה להיות דמוקרטית ויהודית באופן בר־קיימה.

העמדה של הרב הירש היא גם תוצאה של שנים של מסרים פוליטיים שיטתיים מהימין הישראלי ומהממסד היהודי־אמריקאי השמרני, שהצליחו לערפל את ההבדל בין הפלסטינים כתנועה לאומית, לבין חמאס כתנועה אסלאמיסטית קיצונית.

בנימין נתניהו, בגיבוי ארגונים בממסד היהודי בארה"ב, קידם נרטיב המזהה כל פלסטיני עם חמאס, והתוצאה היא שגם קולות מתונים כמו הרב הירש מאמצים כעת פרשנות שמוחקת את האחריות הישראלית לכישלון תהליכי השלום.

הצד הפלסטיני לא פטור מאחריות כמובן, אך מתן פטור לממשלות ישראל לדורותיהן מאחריות משותפת לכישלון אינו ציוני, שכן הציונות תכליתה לקיחת אחריות של העם היהודי על גורלו. היא גם מעצימה את העמדה ההרסנית של אסכולת ה"אין עם מי לדבר", שהיא נבואה שמגשימה את עצמה. אלו הטוענים שהבעיה היא רק בצד הפלסטיני ומתעלמים ממדיניות הכיבוש, הסיפוח בפועל וחיזוק חמאס שהובילו כל ממשלות נתניהו ב־16 השנים האחרונות, עושים נזק חמור לעתידנו.

אני מוצא נחמה בכך שהקהילה היהודית האמריקאית מחזיקה עדיין ברובה בעמדה שונה. רוב היהודים בארה"ב תומכים בפתרון שתי המדינות ומבינים שהשליטה הבלתי נגמרת בפלסטינים אינה מתכון לשגשוג ציוני, אלא להפך – מתכון להתדרדרות המוסרית והאסטרטגית של ישראל.

גם בישראל, הסקרים מלמדים שרוב הציבור יתמוך בפתרון הכולל מדינה פלסטינית מפורזת כחלק מהסכם אזורי. ישראל יכולה להוביל מציאות של יחסי שלום מלאים עם מדינות ערב הסוניות, כשהיא חלק מגוש מזרח־תיכוני מתון שעומד מול איראן והג'יהאדיסטים השיעים והסונים גם יחד. סעודיה מובילה מהלך של מדינות ערב ברוח הזאת, וייתכן שגם אינדונזיה ומדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות יצטרפו אליו.

ג'ו ביידן ניסה לקדם את החזון הזה, אבל נכשל משום שנזהר בכבודו של נתניהו, אבל גם דונלד טראמפ רוצה להגיע להסכם כזה, משיקולים אחרים של יוקרה וכסף – מה שיכול להפוך את מימושו לריאלי יותר. הסדר שכזה אינו פותר רק את הבעיה המוסרית והדמוגרפית בשליטה בעם זר, אלא הוא גם הפתרון לבעיית הביטחון של ישראל, כפי שמעידים רוב המפקדים הבכירים לשעבר בצבא, במוסד ובשב"כ, וכן בכירים לשעבר במשרד החוץ.

אל ייאוש

בהסתכלות היסטורית, אנחנו יודעים שלעיתים דווקא אחרי זעזועים קשים מגיעה פריצת דרך מדינית. לאחר מלחמת יום הכיפורים הציבור הישראלי הפך לניצי יותר – אך דווקא כעבור זמן לא רב נחתם השלום עם מצרים. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שהיוותה טראומה קשה בעבור הציבור הישראלי, נולד הסכם אוסלו, שסלל גם את הדרך לשלום עם ירדן. המשבר של היום אינו בהכרח סימן לאובדן הדרך – הוא יכול להוות קרש קפיצה לפתרון חדש, אם רק יימצא המנהיג הנכון שיידע לתרגם את הכאב לתקווה.

המציאות אכן קשה. הדינמיקה הנוכחית מקשה על קידום פתרון שתי המדינות, והשיח הפוליטי בישראל נעשה קיצוני יותר. אבל אין לנו פריבילגיה להתייאש. הציונות מעולם לא הייתה פרויקט קל. כל הישג משמעותי שהשגנו כעם וכמדינה, הושג מתוך נחישות, למרות התנגדויות ולמרות פחדים.

מי שדבק בחזון הציוני, חייב להיאבק על כך שישראל תישאר גם יהודית וגם דמוקרטית. זה אומר להמשיך לדחוף לפתרון מדיני, גם אל מול הטרור האכזרי, וגם כשנדמה שהציבור פונה ימינה. אני מכבד ומעריך מאוד את הרב הירש, אבל אני חולק עליו בתפיסה.

אין לנו הפריבילגיה להתייאש מהמשך החתירה להסדר מדיני. אם נרים ידיים, חמאס ינצח. ואם נתעקש, נוכל יום אחד להגיע לאופק מדיני שישריין את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה, לצידה של מדינה פלסטינית.

המאמר פורסם ב-21.3.25 באתר מעריב.

הפוסט המטרה הנוספת של חמאס שהושגה ב-7.10: ריסוק תמונת העתיד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השלטונות בסוריה האשימו את שרידי המשטר הישן בעימותים האלימים שהתרחשו במדינה וטענו ש"פעולות של יחידים" פגעו באזרחים. א־שרע הזהיר שכל מי שיפגע באזרחים ייענש בחומרה.

האתגר העומד בפני המשטר החדש נמצא בשלושה אזורים עיקריים: בצפון־מערב המדינה ובאזור החוף שוכן המיעוט העלאווי; בדרום־מזרח המדינה זהו המיעוט הדרוזי; ובצפון־מזרח נמצאים הכורדים. הם גם האתגר המורכב מכולם, בין השאר בגלל הזווית הטורקית. אנקרה השתלטה על שטחים בצפון סוריה ויצרה רצועה בשליטתה. במקביל, היא מעוניינת בהצלחתו של א־שרע כדי להבטיח את מערכת היחסים ההדוקה עימו.

מעניין במיוחד ההסכם שנחתם בין א־שרע ובין מנהיג ה־SDF הכורדי, מזלום עבדי. ההסכם קובע, בין השאר, שכל המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון־מזרח המדינה ישולבו בניהול המדינה הסורית, ושיוענקו זכויות חוקתיות לכורדים, שמצידם יסרבו ל"קריאות חלוקה" (שאיפות להתנתקות מהמדינה). ההסכם אמור להיכנס לתוקף תוך שנה. אנקרה הגיבה לו ב"אופטימיות זהירה".

לכך נוספו דיווחים על הסכם שנחתם בין הממשל לדרוזים במחוז סווידא. הדרוזים, ככלל, מבקשים להבטיח את ביטחונם תחת המשטר החדש, ומהותית אין להם אינטרס בהתפצלות מהמדינה. האיום מצד תומכי משטרו של אסד אינו מפתיע. השאלה המרכזית קשורה למעורבותה האפשרית של איראן. כך או כך, קיים חשש מפני היווצרות “המציאות העיראקית" שלאחר הפלת סדאם, בסוריה.

במקביל, כמובן, עומדים בעינם סימני השאלה בעניין א־שרע ומשנתו האסלאמית. ברור שדגם דמוקרטי מערבי איננו עומד לנגד עיניו. ברור גם שמשטר אסד, שפגע אנושות באסלאם הפוליטי במדינה, איננו עוד – ושכעת “האסלאם חזר למדינה". דמותו ומאפייניו, הפרגמטיים אם לאו, יתגבשו בעתיד הקרוב.

הפוסט הממשל הסורי במבחן: האינטרס הישראלי מול האתגר האזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנשיא עאון וראש הממשלה סלאם השמיעו בימים האחרונים מסרים שלא שמענו כמותם. סלאם הבהיר בנאומו בפרלמנט: “אנו רוצים מדינה שההחלטה על מלחמה ושלום תהיה בידה, שאינה מנהלת מנטליות תוקפנית אלא הגנתית”, והוסיף: “נפעל כדי להשיג את הנסיגה הישראלית לגבולות הבינלאומיים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ב־1949”. הנשיא החרה החזיק אחריו ובריאיון נרחב לעיתון "אל־שרק אל־אווסט" הדגיש: “החלטות על מלחמה ושלום הינן בידי המדינה. לא נאפשר לאף אחד למלא תפקיד זה”.

ימים אחדים קודם לכן התקיימה הלווייתו של חסן נסראללה, חמישה חודשים לאחר הריגתו. ניתן היה לראות בה סגירת פרק היסטורי בדברי ימי הארגון. מאמר שהתפרסם בכתב העת NEW LINE MAGAZINE מאת כותב שיעי המחיש באופן מרתק את התחושה בעדה השיעית, שאותה כינה “הקתולים של העולם המוסלמי”. הכותב תיאר כיצד לקחה אותו אמו ב־1997, בהיותו ילד, לחזות בביקורו של האפיפיור בלבנון, במעין גזירה שווה עם הלווייתו של נסראללה, “הקדוש” של העדה השיעית. הוא התייחס בגלוי לחולשת הארגון, שאיבד את הנהגתו ואת כוחו הצבאי, ובזלזול מסוים להנהגה החדשה.

מבחינת ישראל, מדובר בתחילתו של תהליך שבו היא רצתה שנים רבות. כוחות צה”ל נסוגו מלבנון בהתאם להסכם הפסקת האש, להוציא חמש נקודות בקרבת הגבול. הזהירות וסימני השאלה בירושלים בעניין יכולתה של ממשלת לבנון ליישם במלואה את החלטה 1701, ולפרוק את חיזבאללה מנשקו, מובנים.

הארגון נחלש מאוד, אולם לא נעלם מהזירה הלבנונית. עם זאת, הנשיא וראש הממשלה בלבנון מזהים את שעת הכושר, ואינם מסתירים את כוונתם לנצלה ולהעביר את מושכות השליטה לידיהם. הם נהנים מתמיכה משמעותית מצד שחקנים חיצוניים כארצות הברית, צרפת וסעודיה, ומצד הציבור הרחב שקצה נפשו במשבר הכלכלי החמור ובמעורבותה של לבנון במלחמות לא לה.

המדיניות הישראלית המתבקשת חייבת לגלות בגרות, אורך רוח ואף נטילת סיכונים מחושבים, שלא יפגעו במאמצים הלבנוניים לייצב את המדינה. הקדנציה של הממשלה אומנם קצרה מאוד, כשנה, עד הבחירות לפרלמנט ב־2026, אבל כהונת הנשיא נמשכת שש שנים.

הנסיבות הפנים־לבנוניות והאזוריות מספקות מרחב תמרון ופעולה, אומנם לא בלתי מוגבל, לממשל הלבנוני. הקשיים רבים, אבל מדובר בפוטנציאל נדיר, שישראל חייבת לאפשר את מיצויו. ראוי שהיא תימנע ממהלכים שיביכו את הממשל החדש או את הציבור הלבנוני – מטס חיל האוויר בעת הלווייתו של נסראללה, למשל, לא היה נחוץ כדי להזכיר את עליונותה הצבאית של ישראל. ההישג הצבאי סיפק הזדמנות להישג מדיני. חבל לפספס אותה.

המאמר פורסם ב-10.3.25 באתר מעריב.

הפוסט פשוט אל תפריעו: לבנון משנה את פניה – ישראל צריכה לתת לזה לקרו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שני הסברים לתגובה הערבית הנרפית: האחת, תהליך ארוך ומתמשך של ירידה בחשיבותה של הליגה הערבית כמוסד לדיון וטיפול בבעיות ערביות. למען האמת, מאז הקמתה הליגה – והפסגה הערבית שהיא המוסד העליון שלה – ידעה הרבה כישלונות, אם כי לזכותה גם כמה הישגים חשובים, כמו מניעת האיום של עיראק לכבוש את כווית ב-1961, הפסקת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976, אימוץ יוזמת השלום הערבית ועוד. הסיבה השנייה היא אי-רצון להתערב בעזה כל עוד לא הסתיימה המלחמה בוודאות. סיבה זו רלוונטית במיוחד למדינות המפרץ, היכולות לתרום סכומים גדולים לשיקומה של הרצועה.

פסגת החירום הערבית שהתקיימה ב-4 במרץ בקהיר, שכונתה באופן סמלי "פסגת פלסטין", מהווה לכאורה איתות להחייאת הדיאלוג הבין-ערבי ומוסד הליגה הערבית. עבד אל-מונעם סעיד, חבר פרלמנט ואיש מדע מדינה ידוע, אף הרחיק לכת כאשר ראה את האירוע כביטוי ל"ניאו-ערביות".

המתונות נדחקו לזרועות הקיצוניות

כינוס פסגת החירום הוא, במידה רבה, תולדה ותגובה ערבית לרעיון הגירת פלסטינים מעזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אף שהרעיון רע מיסודו ולא ישים, הוא הוביל – או אולי אפילו הכריח – את מדינות ערב לגבש הצעת-נגד משלהם. מה שטראמפ לא לקח בחשבון הוא שהפגיעה בפרה הקדושה הערבית, בעיית פלסטין, תאחד את מדינות ערב, ובכך הוא אילץ את המדינות הערביות המתונות ליישר קו עם עמדות יותר קיצוניות.

מרבית מנהיגי מדינות ערב, כולל מלכים ונשיאים, כיבדו את מצרים והגיעו לפסגה, כולל הנשיא הסורי החדש, אחמד א-שרע, לו זו הופעה ראשונה במוסד הערבי העליון. עם זאת, יורש העצר הסעודי ונשיא האמירויות בחרו לשלוח את שרי החוץ שלהם, כנראה לאחר שהבינו לאן נושבת הרוח. הוועידה היוותה עבור הנשיא א-סיסי הזדמנות להציג מצג של מנהיגות ערבית.

ההודעה המסכמת נוסחה כמיטב הרטוריקה המלווה כינוסים ערביים. היא משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר שניתן היה להשיג בו קונצנזוס ערבי. אי לכך, לא מפתיע כי ההודעה כוללת גינויים של ישראל המכונה "ישות" ולא מדינה. מנגד, ארגון חמאס כלל לא מוזכר.

אם מנקים את הרטוריקה השלילית כלפי ישראל, ניתן לסכם את ההצעות הערביות באופן הבא: קריאה להצבת כוח שלום של האו"ם לא רק ברצועת עזה, אלא גם בגדה המערבית (יהודה ושומרון); חזרה על הבחירה האסטרטגית הערבית בהשגת שלום, כפי שבאה לידי ביטוי ביוזמת השלום הערבית, שתבטיח את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים; דחייה מוחלטת של כל מעשי אלימות, טרור וקיצוניות; התנגדות מוחלטת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים משטחם; אזהרה מפני מעשי סיפוח בגדה שעלולים להוביל את האזור למעגל מחודש של אלימות; אימוץ תוכנית המצרית לשיקום עזה (ראה להלן); כינוס במועד מוקדם ככל האפשר של ועידה בין-לאומית לדיון בשיקום ולגיוס תרומות; יישום מוחלט של הפסקת האש, תוך כדי נסיגת ישראל מעזה ומציר פילדלפי.

אחד הסעיפים המעניינים הוא הסכמה פלסטינית להקים בעזה מנהלה מקומית זמנית של טכנוקרטים, "תחת המטרייה של ממשלה פלסטינית", וזאת לצד קיום מאמצים לסייע להחזרת הרשות הפלסטינית לאחר השלמת רפורמות שלטוניות הן בקרב הרשות והן בקרב אש"ף. בינתיים הודיע שר החוץ המצרי, כי כבר נבחרו האישים שיכהנו במנהלה הזו. מצרים וירדן הבטיחו, מצידן, לאמן יחידות משטרה פלסטיניות כהכנה לחזרת הרשות לעזה. ההחלטה גם קוראת לישראל לכבד את הסכם הפסקת האש עם לבנון, להפסיק את מעשי התוקפנות בסוריה ולהסיג את כוחותיה לקווי הפרדת הכוחות מ-1974.

מעניין לציין כי לעיראק ולתוניסיה היה חשוב להביע את הסתייגותן מהשימוש במונחים "פתרון שתי המדינות", "4 ביוני 1967" ו"מזרח ירושלים". מהסתייגות זו אנו למדים כי כל שאר נציגי מדינות ערב ממשיכות לדבוק ביוזמת השלום הערבית מ-2002.

עוד קודם לפרסום ההודעה, התקשורת הציגה את עיקרי המסמך המחזיק 91 עמודים של תוכנית השיקום המצרית, אשר תואמה עם "פלסטין ומדינות ערב אחרות, ונתמכה על ידי מחקרים של הבנק העולמי ותוכנית הפיתוח של האו"ם". היא מוערכת בסכום של 53 מיליארד דולר, אשר יושקעו בשלושה שלבים: 3 מיליארד בתקופה המיידית; 20 מיליארד בשלב השני הכולל פינוי ההריסות, הקמת מבני ציבור ומגורים והשבחת קרקעות; ו-30 מיליארד בשלב השלישי, הכולל בניית אזורי תעשייה, נמלי דיג, נמל הפלגות ושדה תעופה.

למרות הפסגה – אין רצון לקחת אחריות על עזה

כדי לגייס את הכסף, מצרים מתכוונת לארח במועד קרוב ועידת שיקום בהשתתפות נציגים של הקהילה הבין-לאומית. ראוי להדגיש, כי בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, קהיר אירחה ועידה דומה ובה הבטיחו המדינות התורמות סכום של 3.5 מיליארד דולרים, אולם, בסופו של דבר רק כמחצית מהכסף הוקצה בפועל, וזאת בשל החשש כי למרות הקמתו של מנגנון עוקף חמאס – מרבית הכסף ילך בסופו של דבר לחיזוקו ולמימון פעולות טרור שלו, כפי שאכן קרה באמת.

הפסגה הערבית הדגישה כמה פרדוקסים: ראשית, אומצה תוכנית שיקום, אך לא ברור מהיכן יגיע הכסף, כאשר נכון לעכשיו אף מדינה לא התחייבה להקצות כספים, דבר הנובע מכך שהמלחמה עוד לא הסתיימה ולא ניתן להבטיח כי לא תחודש. שנית, למעט סיוע באימון כוחות משטרה, אף מדינה ערבית לא מוכנה להתערב במה שנעשה בתוך עזה. במילים אחרות, גם מדינות ערב רואות בעזה נטל ואין להן רצון לקחת אחריות עליה. יתרה מזו, ההודעה – שכאמור כלל לא מזכירה את חמאס – לא מבהירה כיצד יסולק הארגון וכיצד יוכלו הטכנוקרטים לקבל לידיהם את ניהול הרצועה. בנוסף לכך, הפסגה הערבית נכשלה להציע איזה תמריץ לישראל בדמות קישור פתרון הבעיה בעזה להסדר כולל, למעט אזכור סתמי של יוזמת השלום הערבית ממנה גם פרשו למעשה שתי מדינות.

באופן לא מפתיע, טראמפ וישראל מיהרו לדחות את ההצהרה והתוכנית לשיקום הרצועה מבלי להידרש לחלקים המאפשרים עבודה משותפת. בשורה התחתונה, בניגוד לציפיות רבים, הפסגה לא יצרה כלי יעיל ומועיל בטווח המיידי להמשך המשא ומתן על עזה. עם זאת, היא העניקה – גם אם בלשון מעורפלת – הכשר ערבי לסילוק חמאס ופתיחת הדרך לשלטון פלסטיני חלופי. להכשר זה תהיה משמעות בטווח הארוך, כאשר שאלה זו תהפוך להיות מציאותית. הדרך לשם נותרה מעורפלת.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר N12.

הפוסט הפסגה הערבית מעניקה הכשר לסילוק חמאס, אבל ללא תוכנית קונקרטית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעקבות המלחמה ולאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית נוספו עוד כמה תוצאות והחלטות שלא נחזו המאתגרות את כל השחקנים באזור.

תוצאה לא צפויה אחת היתה נפילתו המהירה של משטר אסד. לא פחות מפתיעה היא ההתבססות של המשטר החדש בראשות הג'יהאדיסט לשעבר, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, שאימץ את שמו הישן אחמד אל-שרע ועלה לשלטון בסוריה בינואר 2025. לא מדובר רק בשינוי משטר, אלא גם בשינוי אוריינטציה ואידיאולוגיה. לא עוד חסות איראנית ולא שלטון מיעוט עלווי-שיעי, אלא משטר סוני עם אידיאולוגיה איסלאמית, אם כי לא בהכרח ג'יהאדיסטית, אם לקבל את הצהרות ראשי המשטר כפשוטן ולא כחלק מהמשחק הפוליטי שנועד להקנות להם לגיטימציה בינלאומית.

"המאבק על סוריה" המוכר לכל תלמידי ההיסטוריה של האזור נפתח מחדש, כאשר טורקיה וקטאר מצד אחד, וסעודיה מצד שני, מנסות לקבע את השפעתן, בעוד רוסיה וארצות הברית עדיין מגששות לגבי תפקידן. השינוי בסוריה הוא לא פחות מדרמטי, משום שהוא מציב חיץ במסדרון "הסהר השיעי" שאיפשר לאיראן מרחב השפעה גיאוגרפי ישיר עד ללבנון, דרך עיראק וסוריה. קשה להעריך בשלב זה היכן תתמקם סוריה במערך הכוחות האזורי בסופו של דבר, אולם אין ספק כי הקשיים הכלכליים והדמוגרפיים יאלצו את מנהיגיה ללכת על חבל דק שלא ינכר את מאגר המדינות הפוטנציאלי, והן לא רבות באזור.

תוצאה לא צפויה אחרת היתה החזרה של המערכת הפוליטית הלבנונית לסוג של נורמליות; בחירת נשיא חדש, ג'וזף עאון, מינויה של ממשלה חדשה, חיזוקו של צבא לבנון ועימות שלו עם יחידות חיזבאללה, כמו גם הוצאת הסעיף במצע הממשלה המדבר על התנגדות מזוינת נגד ישראל – כל אלה מהווים ביטוי להיחלשותו של ארגון חיזבאללה בעקבות המהלומות שספג במלחמה ואובדן שדרת הפיקוד וההנהגה שלו. אף שלבנון רחוקה מהתייצבות, וגם חיזבאללה טרם אמר את המילה האחרונה במאבק הפוליטי הפנימי, השינוי מרמז על התפתחויות מעניינות בכל הנוגע למקומה בעולם הערבי וביחסיה עם ישראל.

המזרח התיכון בזעיר אנפין

תוצאה בלתי צפויה שלישית היתה הכרזתו של טראמפ לגבי הגירת פלסטינים מעזה. אף שהבהיר כי התכוון להגירה מרצון, דבריו עוררו סערה בעולם הערבי. ההצהרה היתה מפתיעה משום שהפגינה בורות מוחלטת בענייני האזור, וכן מכיוון שהיא לא עולה בקנה אחד עם מה שנראה כמו האינטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון: היא יצרה ניכור של בעלות הברית החשובות של ארצות הברית והמערב במזרח התיכון, ירדן ומצרים, וכן פגעה ביחסי ארצות הברית עם סעודיה והרחיקה את הנורמליזציה עם ישראל.

בנוסף לכך, ההצהרה של טראמפ הנכיחה את ההיצמדות הפלסטינית לקרקע בשיח הציבורי הערבי. מאז תפיסת השלטון על ידי חמאס בעזה ב-2007, בין 200 ל-300 אלף עזתים (המספר המדויק אינו ברור) – בעיקר צעירים ומשכילים – היגרו ממנה מתוך ייאוש ובשל קשיים כלכליים. הגירה זו התקיימה בשקט משום שחמאס לא שש לפרסם את הנתונים המצביעים על כישלונותיו. עתה מי שירצה להגר ייתפש בחברה הפלסטינית כבוגד.

כעבור כמה ימים הודיע טראמפ כי ההכרזה על תוכנית ההגירה בכלל נועדה "לעורר דיון בנושא", מה שעשוי ללמד כי הוא נסוג ממנה לאחר שהבין את עוצמת ההתנגדות לה בקרב השותפות הערביות. בינתיים, מנהיגי שש מדינות המפרץ (כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וקטאר), לצד נשיא מצרים סיסי ומלך ירדן עבדאללה, קיימו ב-21 בפברואר, בריאד, פגישת התייעצות בנושא הפלסטיני, ללא נציגות פלסטינית וללא בשורה של ממש, מה שמעיד על חילוקי דעות פנים-ערביים לגבי עקרונות התוכנית הערבית.

בפני השחקנים עומדות כרגע שלוש אלטרנטיבות: האחת, ממשל צבאי או אזרחי – או שילוב של השניים – של ישראל על עזה, הדומה לשלטון שהיה בגדה המערבית בשנים 1994–1967. השנייה, הקמתה של רשות אזרחית פלסטינית, שתהיה קשורה בצורה כזו אחרת לרשות הפלסטינית ותהיה אחראית על שיקומה של עזה, בסיוע כסף ערבי ובין־לאומי. והשלישית, המשך שלטון חמאס – תוך כדי המשך המלחמה או עצירתה אך מבלי לכונן מנגנון שלטוני חלופי.

רצועת עזה הקטנה (365 קמ"ר בסך הכל) מגלמת כיום, בזעיר אנפין, את כל הבעיות של המזרח התיכון: עוני, ילודה גבוהה, אבטלה, שלטון מושחת, אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית ומנהיגות קנאית. מה שקורה בה רלוונטי לשחקניות רבות במזרח התיכון ובעולם בכלל. המעורבות הרבה הזו מקשה על כל ניסיון למצוא מוצא שירצה את כל הצדדים.

נקודת המוצא היא כי אף פתרון לא יהיה מושלם ואף צד לא ייצא וחצי תאוותו בידו. מבחינת ישראל, דומה כי קיימת הסכמה רחבה שממשל צבאי או אזרחי בעזה אינו רצוי. כולם גם מתנגדים להמשך שלטון חמאס, אם כי יש הממשיכים באופן ציני לראות בקיומו נכס פוליטי להמשך המלחמה ולשימורה של הקואליציה.

עם-זאת, שיקומה של עזה לא ייעשה מבלי שנפסקה המלחמה והוחזרו החטופים ומבלי שחמאס יפנה את מקומו. את הסתירה המובנית יכולה לפתור רק החלופה האזרחית הפלסטינית, בגיבוי מדינות ערב ובהשתתפותן. האפשרות הזו היא גם היחידה שיכולה, בסופו של דבר, להוביל למימושה של נורמליזציה עם סעודיה.

יוצאים מהקיפאון

בעקבות המקלחת הקרה שספגה תוכנית ההגירה של טראמפ, יש ציפייה דרוכה לראות את התוכנית שתאמץ הפסגה הערבית מחר (4 במרץ). עצם העובדה שמדינות ערב עמלות על עמדה משותפת יש בה חידוש לאחר הקיפאון שאפיין את המערכת הערבית בזמן המלחמה. עבד אל-מונעם סעיד, חבר הסנט המצרי ועיתונאי בכיר, הרחיק לכת וכינה זאת "ניאו-ערביות".

הדרך להצגת עמדה ערבית קולקטיבית זרועה קשיים. העלייה לרגל של חוסיין א-שיח', מי שנתפש כיורשו המיועד של אבו מאזן, לסעודיה, נועדה לנסות ולתאם את העמדה הערבית עם הרשות הפלסטינית. ואולם קטאר תנסה לשמר את הכוח של חמאס, וגם את של עצמה, ברצועת עזה. יכול להיות שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שיושג – לא יהיה בו כדי להוביל לפתרון מוסכם על ארצות הברית, ישראל וחמאס.

ניכר כי טראמפ נכנס במרץ לתפקידו במטרה להותיר חותם. בינתיים הוא יורה לכל הכיוונים, אך ניכר כי המשפט "סוף מעשה במחשבה תחילה" אינו נר לרגליו. מה שנדרש עתה הוא לא הצהרות בומבסטיות, אלא עבודה מאומצת מאחורי הקלעים כדי לייצר נוסחה מעשית שכל השחקנים הרלוונטיים והחשובים יכולים לחיות איתה. כרגע זה נראה בלתי אפשרי וגם בלתי צפוי – אבל, כפי שראינו, במזרח התיכון הבלתי צפוי הוא יותר צפוי ממה שאנו נוהגים לצפות.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר הארץ.

הפוסט ממהפכות להסכמים: הבלתי צפוי הוא הכוח המעצב של המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הטריגר העיקרי לכינוס היו רעיונותיו של הנשיא דונלד טראמפ בדבר "הריביירה האמריקאית" ברצועת עזה והעברת התושבים ליעדים אחרים. מלך ירדן, שביקר בוושינגטון, זכה לשמוע את טראמפ חוזר על הדברים, כולל בפומבי לצדו. הנשיא המצרי החליט מצדו לדחות את ביקורו המתוכנן בוושינגטון.

החלטות הפסגה

ראוי לשים לב למספר נקודות עיקריות בהחלטותיה של הפסגה:

1. סוגיית הטרנספר מרצועת עזה. הודגשה ההתנגדות הערבית הקולקטיבית, ובאופן חד-משמעי, לכל סוג של הוצאת הפלסטינים מהרצועה. מהלך מעין זה מנוגד לחוק הבינלאומי ומהווה פשע נגד האנושות וטיהור אתני. הפסגה הזהירה, שניסיונות לגרום ליציאת הפלסטינים מעזה או מהלכי סיפוח, יובילו את האזור ל"שלב חדש של סכסוכים, פגיעה ביציבות והרחבת הסכסוך באופן שיכלול מדינות נוספות באזור, ויהווה איום ברור ליסודות השלום באזור".

2. קריאה ליישום כל שלביה של הפסקת האש, ונסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, כולל ציר פילדלפי. גינוי תקיף להפסקת העברתו של הסיוע ההומניטרי לרצועה, ולשימוש ב"נשק ההרעבה".

3. הקמתה של "ועדה לניהול רצועת עזה תחת המטריה של הממשלה הפלסטינית", שתורכב מאנשי מקצוע מעזה, לתקופת מעבר עד שהרשות הפלסטינית תוכל לשוב ולשלוט ברצועה. מצרים וירדן מוכנות לאמן את כוחות המשטרה הפלסטינית כדי שתוכל לבצע את משימותיה. פסקה נפרדת עוסקת בפירוט ברפורמות הנדרשות בהנהגה הפלסטינית, וקיומן של בחירות "בהקדם האפשרי כאשר הנסיבות יאפשרו אותן".

4. קריאה למועצת-הביטחון להקים "כוח בינ"ל לשמירה על שלומם של העם הפלסטיני והעם הישראלי בגדה המערבית ובעזה".

5. הדגשת הבחירה האסטרטגית בשלום צודק וכולל באזור. הפסגה שבה ומזכירה את העקרונות המוכרים, כולל היוזמה הערבית מ-2002 תוך הדגשת "המחויבות הערבית לפתרון כלל גורמי הסכסוכים באזור כדי להשיג שלום ודו קיום, וכינון יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל המדינות באזור". כמו כן, דחייתם של כל ביטויי הטרור, הקיצוניות והאלימות, שמזעזעים את היציבות באזור, ומנוגדים לכל העקרונות ההומניים והחוק הבינ"ל.

6. שתי פסקאות נפרדות מתייחסות למצב בלבנון ובסוריה, וקוראות לישראל לסגת משטחיהן, ליישם את החלטה 1701 ואת הסכם ההפרדה מ-1974.

הערות ראשוניות ביחס להחלטות הפסגה

א. ברור לחלוטין, שמה שהביא לכינוסה המהיר הם דבריו של הנשיא טראמפ ביחס לטרנספר מעזה, הזכרתן במפורש של מצרים וירדן כיעדים אפשריים, והשתלבותם של הרעיונות הלו בנרטיב העכשווי סביב המלחמה.

השאלה המרכזית בהקשר זה עומדת בעינה: האם יצליח הקולקטיב הערבי, שכידוע נחלש עד מאוד מאז האביב הערבי, לאחד את שורותיו ולגבש עמדה אסרטיבית דיה, שתשפיע על וושינגטון?

היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה בקהיר לא פוגע בעמדה הערבית הקיבוצית, ולזכותם יש להזכיר את פסגת ההכנה המצומצמת שהתקיימה לפני כן בריאד, אולם לשם מראית העין לפחות עדיף היה שינכחו.

ב. שאלת הגורם שינהל וישלוט בהמשך בעזה, הוכרעה לטובת הרשות הפלסטינית. זה איננו מפתיע, שכן למרות הביקורת כלפי אבו מאזן – אין חלופה ל"כתובת הפלסטינית הלגיטימית והמוכרת על-ידי הקהילה הבינ"ל".

חמאס כלל לא הוזכר בשמו, אולם סביר לגמרי שיצטרך להסכים לכך על-מנת שניתן יהיה ליישם זאת. זאת ועוד, אין התייחסות לשאלת פירוקו של חמאס מנשקו, או לפירוז הרצועה, תנאי מוקדם אמריקאי וישראלי. אין זה מפתיע שבחמאס הגיבו בחיוב להחלטות הפסגה.

ג. להחלטות הפסגה צורפה תוכנית מפורטת מאוד שמצרים הכינה, לשיקום הרצועה. התוכנית, בת 91 עמודים, כוללת שלושה שלבים שעלותם מוערכת ב-53 מיליארד דולר. מאליו מובן, שניתן יהיה לדון ברצינות בתוכנית זו רק לאחר שייושבו המחלוקות בסוגיות הקשות – סיום המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה, גורלו ומעמדו של חמאס ועוד. המצרים, מכל מקום, קראו לכינוסה של ועידה בינ"ל שתדון בתוכניות השיקום בקרוב.

ד. כדאי לשים לב לנסיגה בעמדה הערבית בסוגיית כוח בינ"ל ברצועה. אם בעבר ניתן היה להשתעשע ברעיון של כוח ערבי, או כוח מעין זה שישתלב בכלל כוח בינ"ל, הרי שכעת מדובר בכוח בינ"ל על בסיס החלטה של מועצת הביטחון, שמיועד להגן על שני העמים בגדה וברצועה(!). ברור לגמרי, שנרטיב הטרנספר והסיפוח בישראל גרם לשינוי בעמדה הערבית.

ה. ראוי לשים לב (לחומרה) לנאמר בנקודה הראשונה לעיל בדבר האיום על יציבות האזור ו"האפשרות להרחבת הסכסוך למדינות אחרות באזור". בעינה עומדת התהייה למה הכוונה, אולם סדקים באמון בין ישראל למצרים וירדן, ותחושת האיום הקיומי, במיוחד בירדן עקב רעיונות טראמפ, עומדים ברקע.

ו. בה בעת, הקולקטיב הערבי שב ומציע את היוזמה הערבית מבית המדרש הסעודי מ-2002, ואף מציע "נוסחת נורמליזציה" במילים הבאות: "יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל מדינות האזור", כמובן בהינתן פתרון שתי המדינות.

ז. החלטות הפסגה מופנות בראש ובראשונה לבית הלבן. התקווה הערבית הינה, שהנשיא טראמפ ישקלל ויפנים את אחדות השורה הערבית ביחס ל"רעיונות הריביירה", וילחץ על ישראל לאמץ מדיניות קונסטרוקטיבית יותר, לאחר 15 חודשי מלחמה. מאליו ברור, שלמרות ההתמקדות בוושינגטון, גם הן עוקבות אחר הסדר העולמי המשתנה לעיני כולנו. חשוב מאד לעקוב אחר ההשלכות לכך בטווח הזמן הקרוב והבינוני.

ח. ומה ביחס לישראל? ובכן, מבטה מופנה, יותר בעבר, לעבר וושינגטון והבית הלבן. אולם, בשונה מבעבר, מרחב התמרון שלה שם פחות מרווח, למרות קרבת העמדות, כולל "הרעיונות היצירתיים", בין שני הממשלים.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם תצליח הפסגה הערבית להתמודד עם רעיונותיו של טראמפ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

את הסערה האירופית החלה שיחת הטלפון שיזם דונלד טראמפ עם ולדימיר פוטין, ולאחריה מפגש שרי החוץ של ארצות הברית ורוסיה בריאד, כשאוקראינה ואירופה אינן בחדר. באופן בוטה וחסר בסיס, טראמפ האשים את אוקראינה בפריצת המלחמה, כינה את וולודימיר זלנסקי "דיקטטור" ואמר לו להגיב במהירות, אחרת לא תישאר לו מדינה.

במלאות שלוש שנים להתקפת רוסיה על אוקראינה (24 בפברואר), ניסתה ארצות הברית להעביר בעצרת הכללית של האו"ם נוסח החלטה שלא מזכיר את רוסיה כצד התוקף, ואין בו אזכור לאמנת האו"ם ועקרונותיה.

האירופים השיבו מלחמה שערה. הם הובילו יוזמה לשינוי הטקסט כך שישקף את עמדת המערב והצליחו לתקנו: רוסיה היא זו שתקפה את אוקראינה, ויש לקדם שלום צודק, מקיף ובר קיימא עבור אוקראינה. מה עשתה ישראל? הצביעה עם ארצות הברית, רוסיה, בלארוס והונגריה נגד התיקונים האירופיים.

קשה לדמיין את ישראל מצביעה אחרת מארצות הברית, שמגינה עליה באו"ם השכם והערב. אבל הצבעה זו חושפת את המחיר המדיני שייגבה אם הקרע הטראנס-אטלנטי יחריף. האם ישראל חייבת לבחור צד? ואם כן, איזה צד עליה לבחור?

שובה של גרמניה

בתגובה לצעדים של ממשל טראמפ, נשיא צרפת עמנואל מקרון גיבש הרכב של 19 מדינות, שמלבד ארצו כולל את האירופיות הגדולות – בריטניה, גרמניה, איטליה, פולין וספרד – ונוספות כמו הולנד ודנמרק, וכן את קנדה הלא-אירופית. ארה"ב לא נכללה כמובן בהרכב, וגם לא המדינות הפרו-רוסיות והסוררות – הונגריה, סלובקיה וטורקיה.

מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין ונשיא המועצה האירופית, אנטוניו קושטה, ישבו אל השולחן בפריז. אך ראשי הארגונים הללו מייצגים הרכב חסר, ומנדט חסר: נאט"ו מינוס ארה"ב, טורקיה והונגריה, האיחוד האירופי ללא חלק מחברותיו. כך אמנם אפשר לקבל החלטות משמעותיות יותר, אך לא לפעול דרך ארגונים אלו.

ניכר שאירופה מכינה את עצמה לריצוי טראמפ מצד אחד, למשל בכך שהיא שוקלת להעלות את שיעור ההוצאות הביטחוניות לשלושה אחוזים ויותר מהתמ"ג (עלייה נדרשת לבניית הגנה ביטחונית אירופית משמעותית יותר עם – ובטח בלי – ארצות הברית לצדה); ומצד שני מתכוננת למקרה שלא יהיה מנוס מעימות חזיתי עם טראמפ סביב אוקראינה.

הפוסט טראמפ ופוטין נגד אירופה: איפה ישראל בסדר העולמי החדש? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החשדנות לא פסקה גם אחרי הפלת סדאם ב-2003. עיראקים רבים ברחו לסוריה, ואילו מלחמת האזרחים שהחלה בסוריה ב-2011 השפיעה על עיראק בשני אופנים מנוגדים. מצד אחד, מיליציות עיראקיות נשלחו לסוריה כדי להגן על משטר אסד. אחת מהן, "כתאאב סייד אלשוהדא", הוקמה בדמשק כדי להגן על קבר הקדושה זיינב, אתר קדוש לשיעים, מפני המורדים.

חלקים מהמיליציות נשארו בסוריה עד לנפילת המשטר, והשתמשו בשטחה, בין היתר, גם לשיגורים לעבר ישראל. מצד שני, עיראקים סונים קיצוניים ניצלו את אובדן השליטה של המשטר על אזורים במזרח סוריה כדי להשתלט עליהם, ולהתכונן לחזרה לשטח עיראק. ארגון דאעש קם אף הוא בסוריה, וממנה הוא פלש לעיראק ביוני 2014.

נוכח הפלת משטרו של אסד, החשש מחזרתו של דאעש לעיראק דרך הגבול הארוך עם סוריה עומד בראש דאגותיה של ממשלת עיראק, שהגבירה כוננות לאורך הגבול (שחלקו מגודר). החזרה של דעאש למשחק יכולה לקרות כתוצאה מאובדן השליטה של דמשק באזור, ובייחוד אם יקרסו גם הכוחות הכורדיים בצפון מזרח סוריה, שנלחמים בדאעש ומחזיקים את מחנה המעצר הגדול אלהול סמוך לגבול עיראק, ובו אלפי עצורים מדעאש ובני משפחותיהם.

עיראק מודאגת, ולכן כבר ב-24 בדצמבר, כשבועיים אחרי נפילת אסד, ביקר בדמשק ראש המח'אבראת (המודיעין) העיראקי חמיד אל-שטרי, ונפגש עם מנהיג המורדים אחמד אל-שרע. שטרי, איש המיליציות בעברו, נשלח על ידי ראש ממשלת עיראק מחמד שיאע אלסודאני לחוש את השלטון החדש ולהעלות בפני בן שיחו כמה חששות עיראקיים. ב-31 בדצמבר ערך שר החוץ העיראקי פואד חסיין (כורדי) שיחה עם עמיתו הסורי, ואילו סודאני צפוי לערוך בקרוב ביקור בטהראן, אותו יקדיש בעיקר לנושא הסורי.

משקעים משני צדי הגבול

בעיראק עוקבים במיוחד אחר הנטיות העדתיות הסוניות והאנטי-שיעיות שמלוות את המרד הסורי. אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבר הקדושה זיינב. במהלך הכניסה לקבר נשמע אחד ממנהיגי מהמורדים מצהיר כי כל שיעי שיעלה לרגל לקבר יחויב לעלות לרגל לקברי האומיים השנואים על השיעה. לאחרונה שונה שם הרחוב בו שוכן הקבר לרחוב "פארוק", כינויו של הח'ליף עומר השנוא על השיעה.

צעדים אלה זוכים לאהדה וחיקוי באזורים הסוניים בעיראק השכנה. קבר זיינב יקר במיוחד למיליציות השיעיות בעיראק; כל פגיעה בו עלולה להוביל לחזרתם לפעילות בסוריה, והוא אף היה אחד הנושאים המרכזיים בביקורו של אל-שטרי.

כמו בישראל, גם בעיראק נוהגים להדגיש את עברו הג'יהאדיסטי של אל-שרע. מנהיג המורדים, המכונה אבו מחמד אל-ג'ולאני, לחם בעיראק כחבר בארגונו של אבו מסעב אלזרקאווי. הוא היה עצור בכלא עיראקי על מעורבות בפעולות טרור קטלניות בהן נהרגו אזרחים רבים, רובם שיעים. שטרי נשלח כדי להעריך אם השינוי שעבר אל-שרע אמיתי או לא. הוא הצליח להביא לשחרורם של עשרות לוחמי מיליציית "נוג'באא" הפרו-איראנית שנעצרו על ידי המורדים, כמחווה של רצון טוב מצדם.

משקעים קיימים גם בצד הסורי. המיליציות שלחמו נגד המורדים משולבות במשטר העיראקי, ואנשיהן ממשיכים להביע עוינות כלפי המשטר החדש בסוריה ותומכיו. כך, למשל, מפקד מיליציית "כתאאב סייד אלשוהדאא" העיראקית אבו ולאא אלוולאאי תקף בחריפות את טורקיה, הפטרונית של המשטר החדש, על חלקה במלחמה בסוריה.

לפי כמה מקורות, מאהר אסד, אחיו של בשאר שהיה מפקד הדיוויזיה הרביעית של צבא סוריה, ברח מסוריה לעיראק דרך הגבול ושהה בה. ממשלת עיראק הכחישה את הידיעות, ולא ידוע היכן הוא שוהה כיום. בעיראק נטען כי עשרות בכירים בשירותי המודיעין והביטחון של המשטר הסורי המודח ברחו לעיראק ונקלטו בשורות שירות הביטחון "אלאמן אלווטני".

התנהלות עניינית

עוד במהלך הקרבות שקדמו לבריחת בשאר, הבהיר אל-שרע לממשלת עיראק כי אין לו כוונה לאיים על עיראק. הבהרה זאת הרגיעה את הרוחות בבגדאד ותרמה לביקור ראש המח'אבראת. השחקנים העיראקים הם ממשלת סודאני והפוליטיקאים הבכירים בעיראק, ובעיקר ראש הממשלה לשעבר נורי אלמאלכי – הנחשב לאיש החזק בעיראק. גם מסעוד ברזאני, האיש החזק בחבל הכורדי בעיראק, הפגין קורת רוח מעמדותיו של אל-שרע, למרות החיכוכים בין כוחות המורדים והמיליציה הכורדית בסוריה.

הרוב בעיראק לא התלהב מהיותה חוליה ב"ציר השיעי", ולכן לא התאבל על אובדן סוריה. פעילות הציר הפכה לעול ואיום על עיראק, שנמצאת בעידן של פיתוח והתאוששות, לנוכח חשש מתקיפה ישראלית או מפעולה איראנית נגד ישראל משטח עיראק. נפילת משטר אסד שיחקה לידי ממשלת עיראק בכך שהחלישה משמעותית את המיליציות הסוררות שנאלצו להודיע על הפסקת השיגורים לעבר ישראל, בקושרן זאת בין היתר לשינוי המצב בסוריה.

בהשוואה לשכנותיה, עיראק מתנהלת בענייניות מול ההנהגה הסורית החדשה. היא לא השתלטה על שטחים מסוריה, כפי שעשו טורקיה וישראל, ולא מיהרה לארגן ביקורים של בכירי שריה ולהבטיח הבטחות למימון השיקום, כפי שעשו טורקיה וקטר – אלא שלחה לסוריה פקיד בכיר מהדרג המקצועי המודיעיני. זאת כאשר שתי הממשלות מחזיקות סכינים מתחת לשרוול: עיראק ואיום המיליציות השיעיות, וסוריה ואיום עידוד התודעה הסונית וחידוש פעילות דאעש.

עיצוב מחדש

בשנים 2003–2005 עברה עיראק תהליך דומה למה שקורה כעת בסוריה: השתחררות מדיקטטורה, דה-בעת'יזציה, הקמת מערכת פוליטית דמוקרטית פרלמנטרית, שינוי זהות ועיצובה מחדש של המדינה מנקודת האפס.

רוב המומחים לסוריה מתעלמים מניסיונה של המדינה השכנה ומהפוטנציאל הטמון בו; לא כך אחמד אל-שרע. הוא היה בעיראק בזמן שהדברים קרו, והוא כנראה לומד מהניסיון העיראקי – אלא שהוא כנראה עושה זאת על דרך השלילה. ב-30 בדצמבר הוא אמר: "לא נחלק משרדי ממשלה למרכיבי החברה כמתנות כפי שהיה במדינות השכנות. 'מחאצצה' פירושה חורבן סוריה".

בכך התייחס אל-שרע להיבט חשוב בהסדר הפוליטי בעיראק: הקצאת תפקידים על בסיס עדתי-לאומי. היבט זה מאחד את הצמרת הפוליטית העיראקית על אף חילוקי הדעות בין שיעים, סונים וכורדים. בעיראק נמתחת ביקורת חריפה על המושג, המעוגן בשחיתות. אל-שרע מתכוון כנראה לכך שממשלת טכנוקרטים, מסוג הממשלה שהקים באדליב, עדיפה על הקצאת משרות. הסיכון בממשלה כזאת כולל ביקורת על כך שאין בה ייצוג מספק לקבוצות נוספות, מה שילבה מתחים בקרב המודרים ממנה. מנגד, סוריה עשויה להפיק תועלת מניסיונה של עיראק בדה-בעת'יזציה ובגיבוש האוטונומיה הכורדית.

מרגע הקמתן קיימו עיראק וסוריה יחסים מורכבים. אלו כללו בין היתר קריאות לאיחוד, מעורבות פנימית, חתרנות, פעולות צבאיות, ואף תמיכה באויבים בזמן מלחמה. ייתכן שכעת הגיע הזמן בו יפנו שתי המדינות לנורמליזציה של היחסים. נורמליזציה שפירושה הפגת המתחים העדתיים, אבל מעל הכל קבלת המדינה האחרת בגבולותיה וזהותה הייחודית.

המאמר פורסם ב-13 בפברואר 2025 באתר הארץ.

הפוסט אחרי נפילת אסד: האם עיראק וסוריה יחתרו לנורמליזציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואומנם, מדובר ברעיון חדש, אבל גם רעיונות חדשים לפעמים יכולים להיות גרועים ועדיף שיישארו מחוץ לקופסה. בניגוד ל"תוכנית המאה" – 181 עמודים של עבודה מקיפה, שהוצגה בינואר 2020 – ההצעות הנוכחיות הן פרי גחמה שהונחתה על ידי טראמפ ממש לפני הפגישה עם נתניהו. מדובר באוסף של רעיונות שלא עומדת מאחוריהם חשיבה מעמיקה שלוקחת בחשבון את האינטרסים או את המגבלות של הצדדים השונים.

הרעיונות של טראמפ מוסברים כניסיון לאמץ את הלוגיקה העסקית בדיפלומטיה וכחלק מטריק שבו אתה מניח הצעה קיצונית במיוחד כדי לקבל בסוף את התמורה שמלכתחילה התכוונת לה. במילותיו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מוותר ומוותר עד שמקבלים את דעתי". אבל הרעיונות של טראמפ לגבי עזה אינם עולים בקנה אחד עם קמפיין הבחירות שלו עצמו והם מעמידים אותו בהתנגשות בזירה האמריקנית והבין-לאומית, במיוחד מול יורש העצר הסעודי, הנשיא הטורקי ארדואן והנשיא המצרי א-סיסי – כולם האוטוקרטים החביבים עליו.

חוץ מישראל, זו נראית כמו עסקה שלא יהיו עליה קופצים. טראמפ צפוי לעמוד בפני ביקורת בכמה חזיתות: ראשית, הציבור האמריקני וגם רבים משני צדי המפה הפוליטית יתנגדו למהלך. התיאבון האמריקני למעורבות ברחבי העולם פחת לאחר הכישלונות בעיראק, באפגניסטן ובסוריה, עם אבדות רבות בנפש ועלויות כספיות אסטרונומיות.

שנית, ההצעה מעמידה את כל מדינות ערב על הרגליים, כאשר הן נדרשות לפעול בניגוד לאינטרס שלהן. וחמור מזה, הסכמה עלולה לפגוע בלגיטימציה של המנהיגים ולערער את יציבותם. משרד החוץ הסעודי היה הראשון להגיב, בשם יורש העצר, כי סעודיה לא תיסוג מעמדתה עליה חזרה ושוב ושוב לאחר 7 באוקטובר – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. סעודיה, המובילה במידה רבה את העולם הערבי כיום, הציבה אפוא את הרף לפיו תישפט העמדה הערבית בכללותה. האמירויות מיהרה לחזק את העמדה הסעודית.

ירדן ומצרים כבר הביעו לא אחת במהלך המלחמה התנגדות גורפת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים מעזה. הן חוששות מההשלכות של העברת אוכלוסין לשטחן על היציבות הפנימית של המשטר. העובדה שהרעיון של טראמפ אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפייה אינה משנה במאומה את ההתנגדות. גם מרוקו, המועלית כאפשרות נוספת לקליטת פליטים שתתבצע כ"הוקרה" על ההכרה האמריקנית בסיפוח הסהרה המערבית, תתנגד להירתם לרעיון. לאורך כל השנים, מרוקו הביע תמיכה בפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, ואף אירחה בשטחה – בסתר ובפומבי – מפגשים בין ישראלים לפלסטינים.

יתרה מזו, שיתוף פעולה עם מהלך אמריקני יציג את המשטרים הערביים כבוגדים באתוס הפלסטיני וכמי שתרמו לחיסול הבעיה הפלסטינית. המחויבות הערבית אומנם באה לידי ביטוי בעבר בעיקר במישור הרטורי, אך היא נשענת על בסיס תמיכה רחב בדעת הקהל הערבית. סקרים לאורך שנים מלמדים על מרכזיות הבעיה הפלסטינית בדעת הקהל הערבית. השליטים הערביים אינם יכולים להתעלם מכך. דומה כי טראמפ אינו מבין את החשיבות הסמלית של הבעיה הפלסטינית בעולם הערבי והוא חושב כי בכסף ניתן לקנות הכול.

ומה באשר לפלסטינים עצמם? חזרת הפליטים והיצמדות לקרקע (מה שנקרא "סומוד") מהווים ערכים מרכזיים במערכת האמונות המרכיבות את האתוס הפלסטיני. רעיונותיו של טראמפ מאיימים להפוך את מלחמת 7 באוקטובר לנכבה אמיתית שנייה ופגיעה אנושה באתוס שלהם. מדובר בניסיון למחוק את הזהות הפלסטינית ולשלול את זכותם של הפלסטינים – זכות המוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם – להקמת מדינה משלהם.

ההתמקדות בעזה גרמה להעלמת נקודה חשובה לא פחות בדבריו של טראמפ והיא כוונתו לבחון את סוגיית הסיפוח בשטחי יהודה ושומרון. יהיה בכך כדי לחדש את התביעה לסיפוח שטחי C לישראל, שהתאדתה עם פרסומה של "תוכנית המאה" בחודש ינואר 2020, אולם חידושה כעת עלול להוביל למחאות ברחבי העולם הערבי ובשטחים הפלסטיניים.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הרעיונות "מחוץ לקופסה" של טראמפ נועדו לזעזע בכוונה על מנת להשיג מטרה יותר מוגבלת בהיקפה, אבל לסחורה הזו לא יהיו קונים מלכתחילה. מעבר לכך, גם אם רעיונות אלה יידחו, יש סכנה בעצם הענקת לגיטימציה על ידי המעצמה החזקה בעולם לניתוץ נורמות התנהגות בין-לאומיות.

אם טראמפ מעוניין לבנות את עזה מחדש הוא מוזמן לשחזר את תוכנית מרשל (והיא אפילו תיקרא על שמו!). התוכנית סייעה לשקם את אירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה מבלי להעביר את תושביה. בתוכנית הושקע סכום דמיוני של כ-173 מיליארד דולר במונחים של היום.

הסערה בעקבות דבריו של טראמפ היא רק בראשיתה וקשה לדעת כיצד היא תסתיים; יכול להיות שבסופה היא תהיה לא יותר מאשר "סערה בכוס תה". אלא שאם זו סערה אמיתית, הרי שהן מסתיימות בדרך כלל בנזקים. השאלה היא רק כמה הם יהיו חמורים.

המאמר פורסם ה-10.2.25 באתר N12.

הפוסט טראמפ ועזה: גם רעיונות "מחוץ לקופסה" יכולים להיות גרועים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדען המדינה האמריקאי ג'וזף ניי טבע את הביטוי "עוצמה רכה", Soft Power, לתיאור היכולת להשיג יעדים במדיניות חוץ גם באמצעים לא כוחניים. ניי היה דיקן בית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד, שם זכיתי ללמוד ממנו שיעור חשוב מאוד בכוחה של הדיפלומטיה ומרכיבים נוספים להשפעה על הבטחון הלאומי.

USAID היא התגלמות העוצמה הרכה של ארצות הברית. הנשיא ג'ון קנדי, שבתקופתו הוקמה הסוכנות, אמר בשעתו: "האנשים שמתנגדים לסיוע צריכים להבין שזהו מקור רב עוצמה עבורנו. הוא מאפשר לנו להפעיל השפעה למען שמירת החירות". 64 שנה לאחר מכן יושב בבית הלבן נשיא שצמא להשפעה עולמית, אבל מסרב להקשיב להגיון הבסיסי של הנשיא קנדי ונשיאי ארצות הברית מאז.

פירוק סוכנות הסיוע מנוגד גם למושג ה"exceptionalism", הרואה את ארצות הברית כמדינה עם משימה ייחודית וייעוד להוביל את העולם מבחינה מוסרית ופוליטית, לקידום עקרונות החופש ושלטון החוק שבחוקה האמריקאית. דווקא טראמפ, מייסד תנועת ה-MAGA, המבקשת "להשיב לאמריקה את גדולתה", מוביל לניתוץ התפישה הזו של שליחות מוסרית וערכית אמריקאית, המגיעה גם עם מחויבות לערכי "תיקון עולם".

פירוק ה-USAID הוא מהלך מסוכן, שיפגע קשות באוכלוסיות עניות ברחבי העולם ויחזיר כמה צעדים לאחור את המאבק ברעב ובמחלות, אבל גם יביא לערעור היציבות הגלובלית בכלל ובמזרח התיכון במיוחד. ההשלכות של צעדים כאלו על ישראל, על ביטחונה ועל שותפותה האסטרטגית עם ארה"ב, עלולות להיות הרסניות.

סיוע החוץ של ארצות הברית הוא חלק בלתי נפרד מהאינטרסים הביטחוניים של וושינגטון ומהיכולת לשמור על יציבות ביטחונית באזורנו. התקציבים שמועברים לעזה ולגדה המערבית, כמו גם למדינות מפתח כגון ירדן ולבנון, אינם בגדר "פילנתרופיה". מדובר בכלים אסטרטגיים למניעת סבבי אלימות נוספים, לחיזוק ההשפעה האמריקאית, להבטחת קיומן של ממשלות פרגמטיות ולהגנה על מדינות מפני נפילה לידי גורמים קיצוניים. מדינות אחרות כמו סין או איראן ישמחו למלא את הואקום שעלול ממשל טראמפ להשאיר, וצפויה פגיעה משמעותית באינטרסים של ישראל ושל המדינות הפרו אמריקאיות האחרות באזור.

עניין של ביטחון לאומי

נכון להיום, הסיוע ההומניטרי המועבר לעזה תורם לא רק לרווחת האוכלוסייה המקומית, אלא גם מסייע בשמירה על הפסקת האש השברירית – תנאי הכרחי להחזרת החטופים וליצירת תחליף אזרחי לשלטון חמאס. בלבנון, הסיוע האמריקאי מחזק את הממשל החדש בניסיונו למנוע התחזקות נוספת של חיזבאללה. כל קיצוץ משמעותי במימון האמריקאי עלול להשיב את האזור למעגל הדמים.

המהלך של ממשל טראמפ-מאסק מבטל למעשה את מחויבותה של ארה"ב לביטחון בעלות בריתה. אם הקונגרס לא יתערב ויבטל את הגזירה, ישראל תמצא את עצמה לבד במאבק מול איומים מתעצמים בגבולותיה. המשמעות תהיה פחות תקציבים לפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי, פחות שקט במזרח התיכון ויותר מרחב פעולה לאיראן, לחיזבאללה ולחמאס.

סיוע אמריקאי למדינות האזור נועד לייצר השפעה לבת הברית החשובה ביותר שלנו ולמנוע הפתעות אסטרטגיות, ובכך להקטין את הצורך בהתערבות צבאית רחבת היקף. המאבק על המשך הסיוע האמריקאי אינו עניין פוליטי – הוא עניין של ביטחון לאומי.

על ההנהגה היהודית וידידי ישראל בארצות הברית לדרוש מהממשל ומחברי הקונגרס לפעול במהירות לעצור את המהלך המסוכן הזה. תמיכה דו-מפלגתית בישראל צריכה להישען על ההבנה כי סיוע חוץ אינו בזבוז תקציבי, אלא השקעה באינטרסים אמריקאיים וישראליים כאחד; "עוצמה רכה", שבלעדיה תאבד ארצות הברית חלק ניכר מהשפעתה באזור.

דווקא בשעה בה אנו מצפים לתחילתו של תהליך נורמליזציה, פירוק ה-USAID יעמיד אותו בסכנה עוד טרם נוצר. הממשל האמריקאי צריך לזכור כי כל פגיעה בסיוע עלולה להביא להסלמה קשה ולפגוע במעמדה של ארצות הברית כמתווכת וכגורם מייצב, ואיתה לפגיעה בלתי הפיכה בסיכוי לצעוד אל עבר עתיד של יציבות והסדרים מדיניים במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-6.2.25 באתר הארץ.

הפוסט מאסק מפרק, איראן צוחקת: המהלך שיערער את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האשמות וחששות

הדימוי הנוכחי של ישראל בתקשורת המצרית מתאפיין בשישה היבטים מרכזיים:

1. שחצנות ועיוורון אסטרטגי. התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמדינה המסתמכת יתר על המידה על עוצמתה הצבאית, מה שהוביל לעיוורון וחוסר יכולת להבין את כוונות האויב. ההסתמכות על העוצמה הצבאית גרמה גם להערכת חסר של השפעות הכיבוש הממושך על העם הפלסטיני. העובדה שמתקפת חמאס התרחשה יום לאחר 6 באוקטובר המיתולוגי העלתה מחדש את זיכרון מלחמת יום הכיפורים, שנתפשת במצרים כניצחון גדול על ישראל. העיוורון האסטרטגי הזה, לפי התקשורת המצרית, הוא שאפשר לחמאס להערים על ישראל ולהפתיעה.

2. אלימות ואכזריות מכוונת. התקשורת המצרית מתעלמת במכוון ממעשי האלימות של חמאס ומתמקדת באסונות אזרחיים, גם כאשר ישראל לא אחראית להם באופן ישיר. דוגמה בולטת היא האשמת ישראל בפגיעה המכוונת בבית החולים בעזה ב-17 באוקטובר 2023. למרות שהוכח כי האסון נגרם מרקטה של הג'יהאד האיסלאמי, התקשורת המצרית המשיכה להאשים את ישראל בטבח מכוון באזרחים חפים מפשע שחיפשו מקלט.

הביקורת מתחדדת במיוחד לאור המספר הגבוה של תינוקות, ילדים ונשים שנהרגו במהלך המלחמה. האשמות ישראל בביצוע פשעי מלחמה קיבלו חיזוק בעקבות החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג בנובמבר 2024 להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, המוצגים בתקשורת המצרית כ"שופכי דמים" (ספאח).

3. ממשלת טרור אידיאולוגי. התקשורת המצרית מציגה את ממשלת ישראל כתומכת בטרור אידיאולוגי ואינטלקטואלי נגד העם הפלסטיני. הדוגמה הבולטת ביותר היא התבטאותו של השר עמיחי אליהו שאמר כי הוא לא פוסל הטלת פצצת אטום על עזה. מעבר לגינוי החריף של משרד החוץ המצרי, הפרשנים בתקשורת הדגישו כי זהו ביטוי לטרור אידיאולוגי של שרי הממשלה. העובדה שאליהו נחשב בישראל לשר קיצוני שאינו מייצג את עמדת הממשלה אינה נתפסת כאמינה בעיני המצרים, שכן במצרים שר לא יעז להתבטא בניגוד לקו הרשמי של הממשלה.

4. מזימות נגד מצרים. לנוכח אמירות של בכירים ודיווחים בתקשורת הישראלית על אפשרות ל"גירוש כפוי" של תושבי עזה לסיני, התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמי שזוממת לפגוע בביטחון הלאומי של מצרים וביציבותה. החשש מפני גירוש פלסטינים לסיני, בין אם באופן מאורגן או עקיף, הוא אמיתי ומופיע באופן תדיר בתקשורת המצרית.

5. קולוניאליזם מתמשך. במשך שנים למדו תלמידי מצרים כי ישראל היא יציר האימפריאליזם ומשרתת אותו. התנהגותה במלחמה נתפשת כהמשך ישיר לכך. ההרס הנרחב ברצועת עזה והנוכחות הצבאית מפורשים כרצון לשוב ולהתנחל בה. דברי ראשי המתנחלים והסיקור התקשורתי מעצימים תדמית זו.

יתרה מזאת, קיימת הבנה מצרית שישראל לא תסתפק רק בשטחי הרצועה, אלא מבקשת להשתלט על אדמות ערביות נוספות, כמו החרמון הסורי ואזור החיץ שהוא חלק מהסכם הפרדת הכוחות עם סוריה מ-1974. רבים רואים בהתנהגות זו חלק מתוכנית רחבה יותר למימוש חזון "ישראל הגדולה" מהפרת ועד הנילוס.

6. התעלמות מהחוק הבינלאומי. ישראל מוצגת כמדינה הפועלת מעל לחוק ומתעלמת מדרישות המשפט הבינלאומי ההומניטרי. התעלמות זו נתפשת כהמשך ישיר להתעלמותה מיישום החלטות האו"ם הרבות בנוגע לסוגיה הפלסטינית. התקשורת המצרית מדגישה את חוסר הנכונות של ישראל לציית לנורמות ולכללים הבינלאומיים.

לא לבדה תשכון

הביקורת החריפה בתקשורת המצרית נובעת משתי סיבות עיקריות. ראשית, גישה מכוונת של המשטר המצרי, הן תחת מובארכ והן תחת סיסי, המאפשר ביקורת נגד ישראל כאמצעי לווסת לחצים. בדרך זו, המשטר מאפשר לחברה המצרית, הרואה בישראל יריבה ואף אויבת, לבטא את עמדותיה, ובמקביל מרגיע את הלחצים מצד גורמים איסלאמיים הדורשים פעולה נגד ישראל. הסיבה השנייה נעוצה בתגובה להתנהלות והצהרות של מקבלי החלטות ישראלים, המתעלמים לעיתים קרובות מרגישויות מדינות השלום.

המציאות במזרח התיכון השתנתה מהותית מאז הסכם השלום עם מצרים, ובפרט לאחר הסכמי אברהם. ישראל אינה עוד מדינה מבודדת באזור, והמלחמה הנוכחית מדגישה את נחיצות התיאום ושיתוף הפעולה עם מדינות השלום. אף שהקשרים מתנהלים בעיקר מול ההנהגה והמוסדות במדינות ערב, על ישראל להפנים כי דעת הקהל במדינות אלה היא כוח משפיע שלא ניתן להתעלם ממנו.

העוינות ההדדית שהתפתחה במהלך המלחמה המתמשכת בעזה אולי טבעית, אך על שני הצדדים מוטלת האחריות לראות מעבר למשבר הנוכחי. האתגר המשותף הוא לשמר ולחזק את יחסי השלום ואת התמיכה בהם בקרב שתי החברות, תוך גילוי רגישות והבנה הדדית גם – ואולי בעיקר – בתקופות של מתיחות.

המאמר פורסם ב-2.2.25 באתר הארץ.

הפוסט שלום קר מתקרר: המלחמה בעזה מערערת את היחסים בין ישראל למצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנורמליזציה עם סעודיה, כזכור, כמעט ונחתמה לפני 7 באוקטובר. מתקפת חמאס גרמה להקפאתה. למעשה,  אחת מהמטרות של המתקפה הייתה לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת, ובכך, לעת עתה, הצליחו חמאס ואיראן. סיומה של המלחמה ועסקת החטופים מייצרים כעת הזדמנות להשלים מהלך כמעט אפוי. למעשה, מדובר בהזדמנות אידיאלית משום שיש כאן חיבור בין שני אלמנטים הכרחיים הדרושים להזדמנות מוצלחת: האחד, שינוי גדול; והשני, רעיון או תוכנית אטרקטיבית.

השינוי הגדול מתרחש בשני מישורים: האחד, סיומה של המלחמה. ההיסטוריה מלמדת כי מלחמות יוצרות הזדמנות לשינויים גדולים, וזאת בשל השלכותיהן הטקטוניות על השחקנים והאזור. נהיר כי המלחמה גרמה לפגיעה קשה באיראן ובשלוחותיה – חיזבאללה, חות'ים, חמאס – כמו גם להוצאתה של סוריה מציר ההתנגדות. עם זאת, לא כל מלחמה הביאה בהכרח לניצול ההזדמנות, וזאת בשל היעדר מנהיגות, מנהיגות קצרת-רואי, עיקשות או איוולת מדינית.

המישור השני הוא ממשל חדש בוושינגטון בראשות טראמפ, המונע מאמביציה אישית להותיר את חותמו, ואולי בכך לקטוף פרס נוסף – נובל לשלום.

בד בבד, על השולחן מונחת גם הצעה אטרקטיבית – נורמליזציה עם סעודיה. האטרקטיביות של ההצעה מבחינת ישראל נובעת מכך שסעודיה אינה שחקן שולי; היא משחקת תפקיד מרכזי במפרץ, בעולם הערבי, בעולם האיסלאמי ובזירה הגלובלית בכלל. הסכם עימה יחזק את הקואליציה האזורית נגד איראן. לאור העובדה שכל הסכמי השלום והנורמליזציה שרדו את המלחמה הקשה, "המהלך הסעודי" יבצר את תהליך האינטגרציה של ישראל באזור שהחל עם השלום עם מצרים.

השפעתה באה לידי ביטוי בשלושה מישורים עיקריים: מבחינה מדינית, היא מובילה מהלכים אזוריים ובין-לאומיים. כך, למשל, ב-2002 היא פרסמה יוזמת שלום שהפכה ליוזמת השלום הערבית שמדי שנה עדיין מאושרת על ידי הפסגה הערבית, אולם ללא מענה ישראל רשמי. כמו כן, במהלך המלחמה אירחה הממלכה, תחת הנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, פסגה של העולם הערבי ושל העולם האיסלאמי. הייתה זו הפעם הראשונה ששני הארגונים הללו נפגשו במקום ובזמן אחד.

סעודיה ייסדה ומובילה, יחד עם האיחוד האירופי, את הקואליציה הבין-לאומית ובה כתשעים מדינות, הקוראת לפתרון שתי מדינות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ממש לאחרונה, ב-12 בינואר 2025, היא אירחה את שרי החוץ של ארצות הברית, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, טורקיה, וכן נציגי 11 מדינות ערביות, כדי לדון באירועים בסוריה. במילים אחרות, סעודיה אינה מוכנה להותיר את הזירה הסורית לטורקיה, קטאר וארגוני איסלאם קיצוניים.

מבחינה כלכלית, סעודיה היא הכלכלה הגדולה במזרח התיכון – גדולה אף יותר מזו הטורקית. היא נהנית מרזרבות נפט הגדולות בעולם ויכולת מיידית להגדיל את התפוקה. המשמעות היא שבמידה ויהיה מחסור בנפט בשווקים – למשל חרם על מדינה מסוימת כמו איראן או רוסיה, או בעקבות אסון טבע כפי שקרה במפרץ מקסיקו – סעודיה, יחד עם האמירויות, יוכלו להשלים את החוסרים במהירות וזאת כדי למנוע העלאה דרמטית במחירי הנפט שתוביל לזעזועים בכלכלה העולמית.

סעודיה גם משמשת עוגן ועורף כלכלי חשוב עבור מצרים וירדן. עשרות מיליארדי הדולרים שקיבלו מדינות אלו בעשור האחרון מהווים מרכיב מרכזי בשמירה על יציבות המשטר. המנוף הכלכלי צפוי לשמש את סעודיה גם במאבק על השפעה בסוריה לאחר הקמת המשטר החדש, ובלבנון לאחר בחירת נשיא חדש שאינו מקורב לחיזבאללה.

סעודיה משחקת גם תפקיד חשוב מבחינה תקשורתית בעולם הערבי, כאשר רשת אל-ערביה היא אף יותר פופולרית מאל-ג'זירה הקטארית. ולבסוף, לסעודיה מעמד מרכזי בתחום דת האיסלאם בשל מיקומן של מכה ומדינה בשטחה, אליהן עולים לרגל למעלה משני מיליון מוסלמים בשנה.

מכל הסיבות האלה, נורמליזציה עם סעודיה תפתח בפני ישראל לא רק את השוק הסעודי הגדול, אלא גם שער למדינות מוסלמיות נוספות – כמו אינדונזיה ועוד.

הבעיה העיקרית שנותרה היא כיצד לרבע את המעגל בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. אם לפני המלחמה דומה היה כי סעודיה תסתפק בעלה תאנה פלסטיני, הצהרות בכירים סעודים במהלך המלחמה מלמדים כי הסעודים עומדים על הקמת מדינה פלסטינית. מאידך, מזכיר המדינה האמריקני היוצא, אנתוני בלינקן, אמר כי הנורמליזציה "מוכנה לצאת לדרך", אך נדרשים שני תנאים: סיום המלחמה בעזה ו"נתיב אמין" (Credible pathway) למדינה פלסטינית.

בהנחה שהמלחמה אכן תסתיים, נותרה אפוא הסוגייה הפלסטינית אבן נגף עיקרית, במיוחד בעקבות המלחמה שהביאה לירידה בנכונות של הציבור היהודי להסכים להקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, סקר שנערך בתחילת ינואר 2025 על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי מצביע על כך, שלמעלה מ-70% מהציבור היהודי תומך בהחזרת החטופים והפסקת המלחמה, נורמליזציה עם סעודיה, "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים והקמת קואליציית ביטחון אזורית נגד איראן.

המושג "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים אומנם יכול לשמש מה שבשפה הדיפלומטית קוראים "דו-משמעות בונה", אולם הוא מותיר כמה ספקות: האם הוא יספק את הסעודים? האם יהיה פרטנר פלסטיני? האם יימצא הסדר ביטחוני ומדיני בעזה, בשיתוף כזה או אחר עם מדינות ערב המתונות, שירצה את הצדדים? התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות, אולם דומה כי על שאלה אחת לא צריכה להיות מחלוקת לגבי התשובה: יש הזדמנות. ועל כך אמר צ'רצ'יל: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, [אבל] אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי".

המאמר פורסם ה-29.1.25 באתר N12.

הפוסט לישראל יש הזדמנות להשיג בדיוק את מה שחמאס ניסה למנוע הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרי הימין הקיצוני שהצביעו נגד שחרור החטופים בירכו בלבביות את דורון, רומי ואמילי ואיחלו להן כל טוב. לאף אחד אין ספק ולו לרגע שהם או ראש הממשלה בנימין נתניהו שינו את דעתם בעניין זה. דקה לאחר הושלם השחרור, צה"ל פתח במבצע נוסף בג'נין בעוד שבצאלאל סמוטריץ' ואנשיו מתפארים בכך שהם קיבלו "פיצוי" עבור עסקת החטופים שהם התנגדו לה כל כך.

המצב הנפיץ בגדה, הרוע הרגיל של החמאס והלחצים הפנימים בתוך ממשלת ישראל – כל הגורמים הללו, ביחד ולחוד, עלולים לשבש לא רק את השלב השני של העסקה, אלא אפילו את זה הראשון.

ברגע שיתחילו לזרום לגדה אסירים "כבדים" כגון זכריה זביידי, שלא לדבר על רוצחים אף יותר אכזריים ממנו, הלחץ יגבר גם ברשות הפלסטינית וגם בישראל. אין לדעת האם הלחץ של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ – שזה עתה "שכנע" את הסעודים להשקיע בכלכלת ארה"ב כ-600 מיליארד דולר – יעשה את שלו.

אך מה יקרה אם העסקה אכן תושלם? מלבד השמחה על חזרתם של החטופים והצער על אלה שניתן היה להצילם בעבר, השלמת העסקה תהיה כרוכה באופן מהותי בחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה והתחזקותה בגדה המערבית.

מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית מסמנות כבר עכשיו: רק הרשות הפלסטינית יכולה להימצא בצד הפלסטיני של מעבר רפיח, וללא "הזמנתה", לא נעשה דבר. ההבדל הוא בניואנסים: במצרים מוכנים לשתף פעולה גם עם ראש הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן), בעוד שבאבו דאבי מתעקשים על שינויי גברי ברמאללה.

כך או אחרת, מדובר באותה רשות פלסטינית שנגדה ממשלת ישראל מסיתה בעקביות בעשור האחרון. הרשות הפלסטינית המוחלשת, המושחתת והעייפה הזאת היא התקווה היחידה למעשה של כל האזור: אין אף אחד אחר שרוצה או יכול לנהל את רצועת עזה (ואף אחד אינו יודע גם האם הרשות הפלסטינית, מחודשת או לא, תהיה בשלה לאתגר הזה).

הצלחתה של הרשות הפלסטינית היא גם תקוותם של הישראלים השפויים שרוצים להיפרד מהפלסטינים ולהגיע לאיזשהו הסדר. אם הרשות תקרוס – נשאר רק עם חמאס והג'יהאד האסלאמי בתור חלופה.

עסקת חטופים, אם תושלם, תסמן את חזרתן של הדיפלומטיה ושל שפיות. ולכן הסיכויים לכך שתושלם הם נמוכים, למרות רצונו של טראמפ והאפשרות לנורמליזציה עם הסעודים.

כל צעד עלול להיות הרסני, כל אמירה יכולה לשבש את התהליך הזה – שהוא בבסיסו תהליך אזורי, אך מזמן כבר לא ישראלי-פלסטיני בלבד.

מה מתכנן טראמפ למזרח התיכון

בנאום ההשבעה שלו, הנשיא טראמפ כמעט שלא התייחס לרוסיה, אך דיבר לא מעט על מזרח התיכון. אותו נשיא שבקדנציה הקודמת שלו תכנן להוציא את הצבא האמריקאי מסוריה והתחיל את תהליך היציאה מאפגניסטן, מדבר כעת על שלום אזורי ואולי אפילו עולמי, כאילו שהיה מלכת יופי בתחילת דרכה.

טראמפ רוצה עסקה גדולה בין ישראל וסעודיה, הוא מוכן לדבר עם אבו מאזן (בין השניים מתקיימת תקשורת לא רעה מאז שטראמפ נבחר שוב לנשיאות), הוא מעוניין להגיע להסכם גם עם איראן – במטרה להימנע ממלחמות וסכסוכים ועל מנת להרחיק את החיילים האמריקאים מחזיתות רחוקות וזרות.

עם השינויים המפליגים בסוריה ובלבנון, עם החלשה משמעותית של איראן והתרחקותה של עיראק ממנה, ועם הלחץ הכבד שהופעל על נתניהו, נראה שלטראמפ יש מומונטום והוא עתיד ליהנות ממנו בתקופה הקרובה.

אך מה יקרה אם השחקניות המזרח תיכוניות לא ישחקו לפי הכללים של טראמפ? לא בטוח שיש לנשיא האמריקאי הקפריזי מדיניות חליפית לתסריטים הבאים שכרגע נראים רחוקים ואף בלתי אפשריים, אך בפועל יכולים להתממש ולהרעיד את כל האזור.

נתחיל מעצמנו: כרגע עסקת החטופים יצאה לדרך, אך גורמים רבים מאוד בישראל וגם באזור מוכנים לעשות הכל על מנת להכשיל אותה. בחמאס ינסו להוציא לפועל אינתיפאדה בגדה המערבית, ובישראל, כרגיל, ישחקו לידיו ויגבירו עוד יותר את הלחץ על האוכלוסייה האזרחית.

האם עסקת החטופים תוכל להתממש גם אם הגדה תבער? מתנחלים קיצוניים עושים לא מעט על מנת להוסיף שמן למדורה – ואם היא תצא מכלל שליטה, גם טראמפ לא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

המוקד השני של חוסר יציבות נמצא במדינות ערביות שגובלות בישראל – מצרים וירדן. אם תבער הגדה, הפגנות ענק ירעידו גם את עמאן ואת קהיר.

זה יקרה לא רק בגלל הסנטימנט הפרו-פלסטיני, אלא גם בעקבות האירועים הדרמטיים בסוריה, שם ארגון אסלאמיסטי הפיל את משטרו של בשאר אל-אסד ועלה לשלטון. ארה"ב נשענת על המדינות הללו במזרח התיכון. מה יעשה טראמפ אם אי-יציבות תתפשט גם אליהן?

והמוקד השלישי הוא איראן. טראמפ אינו מתנגד לעסקה עם הרפובליקה האסלאמית, אך לא יסכים לה בכל מחיר. גם השותפים הסעודיים שלו אינם מעוניינים במלחמה. במקרה של כשלון העסקה, הוא יגביר את הלחץ הכלכלי על איראן וינסה לחנוק אותה, כמו שביידן ניסה לחנוק את רוסיה.

במקרה כזה, איראן עלולה לבחור באופציה המסוכנת ביותר: חציית הקו האדום אל עבר פצצה גרעינית. טראמפ – שאינו מעוניין במלחמה נוספת, בוודאי לא במזרח התיכון – עלול למצוא את עצמו במצב שהוא יצטרך להכיל את איראן הגרעינית רק בגלל שכל אופציה תהיה מסוכנת אף יותר.

צבא לבנון החל להיכנס למעוזים של חזבאללה

בלבנון דורשים שישראל תצא מדרום המדינה במועד שנקבע – ביום ראשון, 26 בינואר – אך אפילו בביירות לא מאמינים שהתנאים לכך הבשילו.

התקשורת הלבנונית דיווחה השבוע על מהלך הפריסה של הצבא הלבנוני בדרום, ולא מעט כתבים ופרשנים ציינו שהצבא הלבנוני יתקשה להיכנס לאזורי חזבאללה מובהקים וכי כרגע הוא מבצע את המהלכים הללו באיטיות רבה.

בישראל דורשים לדחות את היציאה מלבנון לפחות בחודש, אך גם זה לא בטוח שיעזור. מה יקרה במהלך חודש שלא קרה במהלך חודשיים? האם הממשל הלבנוני החדש יצליח להמציא מחדש גם את הצבא הלבנוני הכושל?

ייתכן מאוד שבגלל הלחץ האמריקאי והצרפתי, הצדדים יסכימו כל פעם לדחות את המועד, תוך כדי זה שהצד הלבנוני דורש בתוקף "לסיים את הכיבוש של דרום לבנון באופן דחוף".

חיזבאללה כמובן ינצל את המצב הזה על מנת להסית נגד הנשיא ג'וזף עאון, אך האמת היא שנוכחות צה"ל בדרום לבנון לא באמת מטרידה את הלבנונים ברגע זה – כל עוד הנוכחות הזאת מוגדרת ונראית זמנית, כל עוד ישראל לא מתחילה לסלול כבישים או להכניס מתנחלים הזויים שחולמים בקול על הקמה של "מעלה בינת ג'בייל" או "גבעת בופור".

יחד עם זאת, אם הנוכחות הזאת תמשך זמן רב, הנשיא החדש יתקשה להסביר את המציאות לעם שלו. עאון, רמטכ"ל לשעבר, יודע מצוין מה נדרש על מנת שצבא לבנון יהפוך לצבא אמיתי. השאלה היא אם הוא יצליח להשיג את המטרה הזאת.

שר החוץ הסורי מופיע בדאבוס

על רקע ניסיונותיה של סוריה לחזור לזירה הבינלאומית והאזורית, הופיע שר החוץ הזמני שלה, אסעד חסן א-שיבאני, בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס.

בדיון פומבי עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, הציג שיבאני את סוריה כיעד אטרקטיבי להשקעות זרות, למרות ההרס הנרחב שספגה במלחמת האזרחים הנמשכת כבר למעלה מעשור.

לדברי שיבאני, סוריה מעוניינת בשיקום תשתיות בתחומי התקשורת, התחבורה, הנמלים, החינוך, הבריאות והאנרגיה. "איננו רוצים להסתמך רק על סיוע הומניטרי. אנחנו שואפים לבנות מחדש את סוריה בידינו שלנו", אמר שיבאני, תוך שהוא מציין שיתופי פעולה עם מדינות המפרץ לשיקום רשת החשמל.

קשה להאמין שלפני חודשיים הנשיא הסורי בשאר אל-אסד התקבל בחום רק במוסקבה, מינסק וטהרן ועל מנת להרוויח כסף מהצד, ניהל אמפריית קפטגון והציף בסם המסוכן את כל המזרח התיכון. כל עוד אסד ישב בארמון הנשיאות בדמשק, לסוריה לא היה סיכוי לשיקום.

אך גם עכשיו לא כל המכשולים הוסרו: השליטים הסוריים החדשים יצטרכו קודם להוכיח את עצמם למערב שמודאג מהנטייה האסלאמיסטית החזקה ולפי שעה אינו ממהר להזרים כסף לכלכלה הסורית השברירית.

במקביל להופעתו בדאבוס, הדגיש בדמשק השליח המיוחד של האו"ם גייר פדרסן את הצורך הדחוף בטיפול במשבר הכלכלי הסורי וקרא להקלה בסנקציות כחלק מתהליך ייצוב רחב יותר. פדרסן מנה שבעה אתגרים מרכזיים העומדים בפני סוריה, ביניהם איחוד הפלגים החמושים, טיפול בסוגיות בצפון-מזרח המדינה, והתקדמות לקראת מעבר פוליטי הכולל חוקה חדשה ובחירות חופשיות.

היום הזה בתולדות המזה"ת: הפיגוע הכפול בבית ליד

ב-22 בינואר 1995, בשעה 09:30 בבוקר, בשעה שבה חיילים רבים עמדו בתחנת אוטובוס גדולה בצומת בית ליד בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים, חדר מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל לתוך קהל החיילים ופוצץ חגורת נפץ במשקל של כ-10 ק"ג.

בפיצוץ זה – הראשון מתוך שניים – נהרגו תשעה חיילים ועוד שלושה נפצעו קשה. חיילת אחת נפטרה בדרך לבית החולים, ושניים נוספים נפטרו כעבור שבוע.

כעבור שלוש דקות פוצץ עצמו מחבל שני בין הפצועים, החיילים ועוברי האורח שנחלצו לעזרת נפגעי הפיצוץ הראשון. בפיצוץ זה נהרגו תשעה חיילים שהגיעו לסייע, וכן נהג משאית שחנה בסמוך.

הפוסט אם עסקת החטופים תושלם, יהיה כאן מזרח תיכון אחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זו גם היתה התקופה של מערכת בחירות בארה"ב, שהקפיאה מהלכים דיפלומטיים משמעותיים עד לבחירת נשיא חדש. ובאירופה, ממשלות מרכזיות איבדו את יציבותן.

בחודשים האלו המשיכה ישראל לנהל מלחמה בעצימות נמוכה בעזה, תוך התבססות הצבא בשטח והימנעות פעילה מקידום עסקת חטופים שתסיים את המלחמה ומדיון במציאות הרצויה ביום שאחרי המלחמה. במקביל האיצה הממשלה את מהלכי הסיפוח דה-פקטו בגדה המערבית, וכל זאת אל מול האשמות גוברות כלפיה בשדה הדין הבינלאומי.

מהלכים צבאיים אפקטיביים הביאו לפגיעה משמעותית בחיזבאללה ולהסכם הפסקת אש בצפון, וכן לפגיעה ביכולות ההגנה האיראניות תוך הפגנת הפוטנציאל שבשיתוף פעולה אזורי.

ישראל מוצאת את עצמה בעמדה אמביוולנטית: לטווח הקצר המציאות האסטרטגית-ביטחונית שלה השתנתה לטובה עם היחלשות איראן, חיזוק מחודש של ההרתעה והצגת היכולות לעולם. מנגד, היא הופכת בקרב ציבורים רבים למדינה כמעט-מצורעת, המסרבת לקדם תהליך מדיני הכרחי מול הפלסטינים, וסובלת מירידת ערך ומפוטנציאל לנזק ארוך טווח. להלן הפירוט של המגמות המרכזיות:

1. ממשלת ישראל מכשילה את מאמץ המדינות המתווכות לסיים את המלחמה ולקדם עסקת חטופים לאור מתווה ביידן, ומסמנת כי בכוונתה להישאר בעזה גם ללא קבלת החלטה פורמלית בנוגע ל"יום שאחרי המלחמה".

ישראל השתתפה בסבבי השיחות בקטאר ובמצרים, אך סירבה לדרישת החמאס לצאת מעזה ולסיים את המלחמה, והתנגדה לכניסת הרשות הפלסטינית שתחליף את חמאס גם לאחר ביצוע רפורמות. אל מול הזדמנויות לסגור עסקה היא אף הוסיפה מכשלות על ידי הצגת דרישות חדשות (כגון נוכחות ב"ציר פילדלפי") למתווה שכבר הסכימה לו בעבר. הימנעותה של ישראל מדיון ומהצגת תמונה ליום שאחרי המלחמה העמידה אותה בעמדה מנוגדת לעולם, תרמה להמשך שליטתו של חמאס ברצועה, מנעה השלמתה של עסקת חטופים וסיום המלחמה, ותמכה בתהליך שבו צה"ל מתכונן לנוכחות ארוכת טווח בעזה.

2. פעילות ישראל בעזה והכיבוש המעמיק בגדה המערבית מביאים אותה להתמודד עם צווי מעצר נגד ראש ממשלתה ושר הביטחון, עם טענות בינלאומיות גוברות לביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וטיהור אתני ועם הפיכתה בציבורים רבים למדינה כמעט-מצורעת.

ישראל פעלה לפנות את צפון רצועת עזה מאוכלוסייה פלסטינית, תוך צמצום משמעותי של כניסת סיוע הומניטרי למרחב והרס אזורי מגורים. קשיים בהעברת הסיוע ההומניטרי שנבעו מהיעדר חלופה לחמאס, ביזת משאיות הסיוע והיעדר ביטחון של צוותי הסיוע, יחד עם תנאי החורף – החריפו את האסון ההומניטרי. על רקע ממדי ההרג וההרס בעזה, האשימו דו"חות בינלאומיים את ישראל בפשעים נגד האנושות, טיהור אתני ואף רצח עם. בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי הכיבוש הישראלי אינו חוקי ויש לסיימו בהקדם האפשרי, ובית הדין הבינלאומי לעניינים פליליים הוציא צווי מעצר לנתניהו וגלנט. בנוסף לכך, הימנעות ישראל מהקמת ועדת חקירה ממלכתית וטיפול משפטי בהפרות הדין הבינלאומי עודדה מאמץ להעמיד לדין חיילים ישראלים בבתי משפט בעולם.

3. ממשלת ישראל מאיצה תהליכי סיפוח בגדה המערבית ותומכת במאמצי המתנחלים לקבוע עובדות בשטח, מבלי להידרש לדיון וקבלת החלטה ציבורית.

ממשלת ישראל קידמה צעדים רבים המכוונים להעמיק את סיפוח הגדה המערבית. אלה כללו, בין היתר, הכרזה על אלפי דונמים כאדמות מדינה, קידום בנייה בהתנחלויות והקמת מאחזים, העברת מיליוני שקלים לפיתוח ההתנחלויות והקמת תשתיות, החלשה של הרשות הפלסטינית, חקיקה נגד אונר"א, התעללות וגירוש קהילות פלסטיניות על ידי אלימות מתנחלים בגיבוי הצבא, לקיחת סמכויות אזרחיות על שטחי B ושינוי הסטטוס קוו בירושלים. מדינות המערב הטילו סנקציות על אישים וארגונים מתנועת ההתנחלות ותקפו את מדיניות הסיפוח של ממשלת ישראל, אך ללא הצלחה במניעת פעולות הסיפוח.

4. ישראל פועלת לשנות את כללי המשחק בגבולותיה הצפוניים, ולאחר פעולות צבאיות מוצלחות מגיעה להסכם הפסקת אש עם חיזבאללה תוך ניסיון ליישום טוב יותר של החלטה 1701, ונוכח קריסת משטרו של אסד תופסת שטחים לאורך הגבול ופוגעת ביכולות הצבאיות של צבא סוריה.

ישראל יזמה מתקפה על חיזבאללה, הרגה את מזכ"ל הארגון נסראללה ואת שרשרת הפיקוד המרכזית ופגעה אנושות בארגון. בתיווך אמריקאי וצרפתי, ובמנותק מהמלחמה בעזה, הסכימו ישראל וחיזבאללה על הפסקת אש ויישום הסדר מחודש לאור החלטה 1701 של האו"ם (שקראה להפסקת אש במלחמת לבנון השנייה) והחלו ביישומה. עם נפילת משטרו של אסד, תפסה ישראל רצועת ביטחון לאורך הגבול בשטח סוריה, וניצלה את ההזדמנות להשמיד יכולות צבאיות רבות של הצבא הסורי. לא נצפו מצד ישראל מאמצים לנצל הזדמנות זו למהלכים מדיניים כחלק מהעיצוב מחדש של האזור.

5. המאבק בין ישראל לאיראן מתעצב מחדש באמצעים צבאיים נוכח אובדן השלוחות האיראניות המרכזיות שסביב ישראל, מוביל לתקיפות ישירות בין הצדדים ודוחף את איראן לכיוון הכרעה בסוגיית הגרעין.

מצב החמאס בעזה, היחלשות חיזבאללה והסכם הפסקת האש בלבנון, נפילת משטר אסד ויציאת רוסיה מסוריה ונצירת האש מעיראק – כל אלה השאירו את איראן עם יכולת מוגבלת לתקוף או להרתיע את ישראל בסיוע שלוחים, למעט החותים בתימן. איראן וישראל תקפו זו את זו באופן ישיר, וידידותיה של ישראל עמדו לצדה בשנית בהדיפת המתקפה וביטאו את הפוטנציאל האסטרטגי של שיתוף פעולה אזורי.

6. מדינות השלום והנורמליזציה מתוסכלות ממדיניות ישראל בשטחים ומהמשך המלחמה, אך משתפות פעולה עמה אל מול האתגרים הביטחוניים.

מצרים ניסתה לתווך ללא הצלחה לסיום הלחימה בעזה ועסקת חטופים, והאשימה את ישראל בשיקולים פוליטיים; ירדן שמרה על שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל, אך הביעה דאגה משינוי הסטטוס קוו בירושלים ובגדה המערבית; איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו לא ניתקו את היחסים עם ישראל, אך נמנעו מקידום פרויקטים פורצי דרך, ואילו ערב הסעודית חזרה והדגישה כי היא לא תקדם נורמליזציה עם ישראל ללא סיום המלחמה בעזה וקידום תהליך מדיני שבסופו מדינה פלסטינית. מדינות השלום והנורמליזציה סייעו לישראל מול איראן ואף גילו נכונות לסייע ביום שאחרי המלחמה ובתהליכי השיקום, אם תיבחר הדרך המדינית לפתרון הסוגיה הפלסטינית.

7. ישראל נהנית מהיעדר קונסנזוס אירופי ביחס למתחולל בעזה ומהשינויים הגיאופוליטיים, ועל אף ביקורות חריפות זוכה להכלה. ישראל מרחיקה עצמה מביקורות ומחפשת מקומות נוחים יותר לקשרים בקרב גורמים קיצוניים, כאשר המלחמה בעזה הופכת לסוגיה פוליטית במדינות השונות.

האיחוד האירופי ומדינות אירופה ניסו למלא תפקיד חיובי ולתרום לסיום המלחמה ולקידום שלום אזורי, לצד ביקורת שהופנתה כלפי ישראל על התנהלותה בעזה ובגדה המערבית והבעת מחויבות לדין הבינלאומי. ישראל סגרה את שגרירותה באירלנד וציננה את יחסיה ואת שיתופי הפעולה שלה עם נורווגיה, וחברי ממשלה חיפשו קשרים ותמיכה במדינות מזרח אירופה ובקרב מפלגות ומועמדים ימנים-קיצונים. החלפת הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ז'וזפ בורל בקאיה קאלאס עוררה תקווה לשינוי מערכת היחסים עם האיחוד, וישראל פעלה לקדם מפגש של מועצת האסוציאציה – הגוף המנהל את הסכם שיתוף פעולה בינה לבין האיחוד האירופי.

8. המשבר עם טורקיה מעמיק נוכח דומיננטיות אזורית גוברת שלה, וקפריסין ויוון מהוות עורף אסטרטגי לישראל.

חרם הסחר ההדדי עם טורקיה העמיק, וארדואן יצא נגד מדיניות ישראל בעזה ובסוריה ופעל לבודד אותה בעולם. מנגד, חיזקה ישראל את יחסיה עם יוון וקפריסין. שתי המדינות אמנם הביעו מחויבותן לדין הבינלאומי ולזכויות הפלסטיניות, אך גם קידמו שיתוף פעולה ביטחוני וסחר בנשק עם ישראל.

9. ישראל נהנתה מתמיכה ביטחונית אמריקאית מלאה ומטרייה מדינית במוסדות הבינלאומיים, ומיסמסה דרישות אמריקאיות בעודה מחכה לכהונתו של טראמפ.

ממשל ביידן המשיך לתמוך במאמצים הביטחוניים של ישראל, פרש כוחות להרתעה והקים קואליציה בינלאומית לבלימת ההתקפות האיראניות. ארה"ב גם אימצה את עמדת ישראל ביחס להחלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי. ואולם, ישראל נענתה באופן חלקי בלבד ללחצים האמריקאיים לשפר את הסיוע ההומניטרי ברצועה, והממשל נכשל בקידום עסקת חטופים ויישום תוכניתו המדינית הכללית. על אף תמיכתו חסרת התקדים של ביידן בישראל, חברי הממשלה תמכו בטראמפ במהלך הקמפיין.

10. העולם מתרחק מישראל וישראל מתרחקת מהעולם.

על אף קשרים פורמליים-ממשלתיים חיוביים בין ישראל למדינות רבות, ישראל סבלה ממאזן הגירה שלילי, והידרדרה במדדי הדמוקרטיה העולמיים לדמוקרטיה אלקטורלית בלבד. חברות דירוג האשראי המרכזיות הורידו את הדירוג של ישראל וסיפקו תחזית שלילית למצב המשק שלה, וחלה ירידה גדולה בהשקעות בה. ארגוני זכויות אדם ובתי הדין הבינלאומיים בהאג יצאו נגד פעילותה בעזה ובשטחים, וגבר המאמץ המאורגן בעולם לאיתור ומעצר חיילים בחו"ל.

חברות התעופה המרכזיות בעולם ביטלו פעילותן מישראל בגין המצב הביטחוני ורבות טרם שבו, וקריאות רבות נגד שיתופי פעולה עם ישראל נשמעו בקרב קהלים בעולם ובארגונים ציבוריים. לצד המשך הפריחה של הסחר בנשק, גברו קריאות לאמברגו נשק על ישראל. משרד החוץ הישראלי – שהמשיך להיחלש תוך כדי חילופים נוספים של שר ומנכ"ל ופרישות של דיפלומטים ותיקים – בחר לאמץ לרוב גישה אגרסיבית ולעומתית.

הפוסט שיפור בטווח הקצר, נזק בטווח הארוך: כך ישראל מכשילה את עצמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש קווים משותפים בין וויטקוף לג'ייסון גרינבלט, שליחו של טראמפ בקדנציה הקודמת, אבל גם הבדלים משמעותיים. שניהם עורכי דין יהודים מניו יורק, אוהבי ישראל בכל ליבם. אך על אף הדמיון בנקודת המוצא שלהם, ההבדלים בין השניים עשויים לשקף שינוי מהותי בתפיסתו של טראמפ בין שתי כהונותיו.

גרינבלט קיבל את תפקידו בשל מעמדו כעורך דין בעסקיו של טראמפ המתמחה במו"מ. לעומתו, וויטקוף הוא אומנם עורך דין בהכשרתו, אך עזב את עולם המשפט במהרה לטובת עולם העסקים. לאורך הקריירה שלו הוא התבלט כאחד מאנשי הנדל"ן המובילים במנהטן, עם עסקאות גדולות שכוללות בניינים מפורסמים כמו וולוורת' וה"דיילי ניוז" במנהטן. הונו מוערך בחצי מיליארד דולר.

ההבדלים התרבותיים והאידיאולוגיים ביניהם בולטים. גרינבלט, יהודי אורתודוקסי שבנו למד ב"ישיבת הכותל", משדר מחויבות עמוקה לערכים מסורתיים.

מנגד, וויטקוף מייצג סוג אחר של יהדות – בעבר סופר עליו כי הוא מחזיק על שולחנו את הספר "יהודים קשוחים", המספר על מאיר לנסקי ובאגסי סיגל וחבריהם למאפיה היהודית של שנות ה־40 בניו יורק. וויטקוף מעריץ כוח, עוסק בסגירת עסקאות קצרות וממוקדות, ופחות מחבב משאים ומתנים ארוכים ומתישים.

הבדל מהותי נוסף בין השניים טמון באינטרסים שהם מביאים עימם. גרינבלט שירת את טראמפ מתוך נאמנות מוחלטת לבוס, והביא עימו קשר רגשי לישראל.

לעומתו, וויטקוף מגיע עם היסטוריה עסקית מורכבת, ולצידה אינטרסים אישיים רבים ומגוונים. השקעתו במלון פארק ליין במנהטן לפני מספר שנים הסתבכה בעקבות האשמות הונאה נגד שותפו, מה שהוביל לכך שתוכניות להפוך את המלון למלון דירות יוקרה נתקעו.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי – קרן העושר של דובאי ורשות ההשקעות של קטאר, שהשקיעו מאות מיליוני דולרים ושחררו את וויטקוף מההשקעה הבעייתית.

וויטקוף הוא איש עסקים ממולח עם קשרים ואינטרסים בעולם הערבי. הוא מעריץ את הכוח היהודי מחד, אך גם מבין את הפוטנציאל העסקי של מדינות המפרץ.

טראמפ הכיר את שני הצדדים הללו לפני שמינה אותו. מחד, קשריו החמים לישראל, ומאידך, קשריו העסקיים בעולם הערבי. שילוב זה הופך את וויטקוף לשליח אידיאלי – דמות שכל צד יכול לראותה כמי שחשה אהדה כלפיו. זאת בניגוד לדימויו החד־צדדי של גרינבלט, שלמרות מאמציו לשדר פתיחות, לא נתפס כאובייקטיבי בעיני המתדיינים הערבים.

וויטקוף הגיע לאזור ל"ביקור פרטי" עוד לפני השבעת טראמפ, ושידר שהוא כאן כדי לעשות עסקים. אין לו סבלנות למשיכת זמן מיותרת בנושאים מהותיים כמו סוגיית החטופים או הנורמליזציה עם סעודיה.

טראמפ, שחולם על זכייה בפרס נובל לשלום, לא מינה את וויטקוף כדי לערוך סבבי נסיעות חסרות תוחלת, אלא כדי לסגור עסקאות – חטופים, נורמליזציה והמשמעות שכרוכה בה לגבי האופק המדיני לפלסטינים.

הגישה הנוכחית של טראמפ משדרת מיקוד בתוצאות ולא בסנטימנטים. באמצעות השיתוף לאחרונה של אמירותיו של ג'פרי סאקס, פרופסור לכלכלה שביקר בבוטות את נתניהו, הבהיר טראמפ שהוא לא מחויב לאף צד באופן מוחלט. מבחינתו, מי שלא ישתף פעולה עם קידום עסקאות השלום, עלול למצוא עצמו בצד הדרך.

בסופו של דבר, וויטקוף מגלם בגישתו ובדמותו את השינוי המהותי במדיניות טראמפ – גישה ממוקדת, ישירה ובלתי סנטימנטלית, שמכוונת לסגור עסקה ולייצר תוצאות ברורות בשטח.

את המילים המחבקות תזכה ממשלת נתניהו לקבל מהשגריר המיועד מייק האקבי ואולי גם ממזכיר המדינה מרקו רוביו, אבל את הדרישות הבלתי מתפשרות היא תקבל בלי סנטימנטים מטראמפ ושליחיו בבית הלבן.

המאמר פורסם ב-18.1.25 באתר מעריב.

הפוסט מעריץ הכוח ושונא המו"מ הארוכים: הכירו את האיש שינהל את המזרח התיכון – מאמריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בלבנון יהיה כעת בעל בית, לאחר יותר משנתיים שבהן לא צלחו הניסיונות לבחור נשיא חדש למדינה. עאון נתמך על ידי הציר הבינלאומי המתנגד לאיראן (ובעיקר על ידי ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת) ומגיע מתוך הממסד הצבאי שאמון על יישום הפסקת האש עם ישראל. אלו הן בשורות טובות, אך מימוש הפוטנציאל שבהן תלוי רבות באופן שבו תתנהל ישראל.

להמשיך להחליש את חיזבאללה

בשנה החולפת ישראל הכתה את חיזבאללה. הפעלת הכוח שלה בלבנון בקיץ-סתיו 2024 הביאה את הארגון – בסיוע מאמצי התיווך האמריקאיים – להסכים בחודש נובמבר להפסקת אש של 60 יום, ובכך לוותר על התחייבותו להמשיך בלחימה כל עוד ישראל מוסיפה להילחם בחמאס בעזה. היחלשות הארגון גם נתנה את האות למהלך המוצלח של האופוזיציה הסורית להפלת שלטון אסד, בעל בריתם של חיזבאללה ואיראן.

הפסקת האש עם חיזבאללה היא בין ההישגים המדיניים היחידים שישראל הצליחה להשיג מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, וחשיבותה רבה. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף, חדל כמעט לחלוטין ירי הטילים על יישובי הצפון. אף שרבים מתושבי הצפון עדיין אינם מרגישים בטוחים דיים לחזור לביתם, סקרי דעת קהל מעידים שרוב בציבור הישראלי תומך בהפסקת האש. תמיכה זו ניכרת גם מצד מדינות האזור ובעלות בריתה של ישראל במערב.

האינטרס הישראלי צריך להיות להפוך את ההפוגה הזמנית בלחימה לקבועה, ולממש את ההזדמנויות שהיא יוצרת – ובהן החלשת חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית ושינוי הדרגתי באופי היחסים בין ישראל ללבנון. ואולם, ככל שסיום 60 ימי הפסקת האש מתקרב, מתרבים הספקות לגבי מחויבותה של ישראל להסכמות שהושגו ולסיום הלחימה בגזרה הצפונית. על ישראל לפעול בחוכמה, גם בזירה הצבאית וגם בזו המדינית, באופן שישרת בצורה מיטבית את יעדיה האסטרטגיים לאורך זמן.

זמזומים מעל ביירות

למרות שחיזבאללה הובס (בסבב הזה) על ידי ישראל, הוא טרם הובס בזירה הפנימית ופועל לנסות לשמר את נכסיו ומעמדו. חיזבאללה הוא מייצג אותנטי של חלקים משמעותיים מהציבור הלבנוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בפרלמנט הלבנוני, שבו לארגון יש נציגים והשפעה. סקר של מכון אמריקאי מראשית 2024 הראה ש-93% מן השיעים במדינה – כרבע מאוכלוסיית לבנון – החזיקו בזמנו בדעה חיובית על חיזבאללה. לקראת הבחירות לנשיאות, המועמד המועדף על חיזבאללה בחר לפרוש מהמרוץ ולהכריז על תמיכה בעאון, מחשש לתבוסה אפשרית שתעיד על חולשת הארגון.

מנגד, מתנגדי חיזבאללה בלבנון מזהים שעת כושר לשנות את מאזן הכוחות, ופעלו בהצלחה מאז כינון הפסקת האש לבחור נשיא חדש למדינה. בעיניהם, מדובר היה בהזדמנות ליצור הנהגה חדשה, שמתנגדת לחיזבאללה ומקורבת למערב ולמדינות ערב המתונות. לישראל, למרות עוצמתה הצבאית, אין יכולת השפעה משמעותית על הזירה הפנים לבנונית, ועליה להימנע ממהלכים שיציירו אותה – כפי שכבר קרה בשנות ה-80 – כמי שמנסה להכתיב תהליכים ולהמליך מלכים שם.

עם זאת, מהלכיה של ישראל בהחלט יוצרים הקשר שמשפיע על התפתחויות הפנים בלבנון. בעבר זכה חיזבאללה לתמיכה גם מעבר לבני העדה השיעית במדינה, משהצטייר כמגן הריבונות הלבנונית הרמוסה מפני ישראל רבת העוצמה. ישראל צריכה כעת להפעיל את כוחה הצבאי בזהירות, כדי שלא להגביר מחדש את התמיכה הדועכת בחיזבאללה ברחוב הלבנוני.

יש לצמצם את טביעת הרגל הצבאית של ישראל בלבנון, לרבות טיסות של כלי טיס המזמזמים – על פי דיווחים מלבנון – מעל ביירות, ולהימנע ככל שניתן מעימותים עם חיילי צבא לבנון. אלה אמורים – לפי הסכם הפסקת האש – למלא תפקיד מרכזי בהחלפת חיזבאללה, ולישראל יש אינטרס להעצים אותם. ברמה הטקטית, המשך הפגיעה של צה"ל בצבא לבנון צפוי להחליש את נכונותו להתעמת עם חיזבאללה. ואילו ברמה האסטרטגית, המשך הפגיעה עלול להחליש את מעמדו של ג'וזף עאון, עת יעבור מתפקיד הרמטכ"ל לכס הנשיא.

לקחי מלחמת לבנון הראשונה

בלבנון מתלוננים על הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד ישראל ומדווחים על יותר מאלף הפרות שכאלו מאז סוף נובמבר. הדבר מעורר כעס, מצטייר כפעילות ישראלית דורסנית שפוגעת ללא צורך באזרחים, ומקשה על יצירת מנגנונים שיאפשרו קידום אינטרסים משותפים לשתי המדינות. על ישראל להפסיק את ההפרות הללו, בכפוף לזכות ההגדרה העצמית המוזכרת בהסכם הפסקת האש, ולעצור את ההרס השיטתי שהיא זורעת בכפרים שכבשה בדרום לבנון.

המשך ההתנהלות הישראלית הנוכחית הוא קרקע פורייה לתמיכה בחיזבאללה. הוא גם יוצר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון, שעשויים להיות בני שיח חשובים בניסיונות עתידיים להגיע להסכמות על סימון הגבול היבשתי בין המדינות ולהגדיר מחדש את אופי היחסים ביניהן.

ישראל צריכה ללמוד מחוויית מלחמת לבנון הראשונה. ההישגים הצבאיים המהירים שלה כורסמו אט אט נוכח המצב הפנימי בלבנון. את מקומו של הכוח הפלסטיני שהוגלה בזמנו לתוניסיה תפס כוח חזק עוד יותר, חיזבאללה, שהפך לבעיה אסטרטגית, בין היתר, נוכח הקשר שלו עם איראן. אל לנו להסתנוור מן ההישג הצבאי קצר הטווח שהושג לאחרונה. לבנון היא מדינה מורכבת וקשה להשפעה, אך תוצאות המלחמה כבר הניעו בה מהלכים פנימיים שעשויים לעלות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

על ישראל להימנע כעת מגרימת נזק ופגיעה בתהליך הפנימי בלבנון, להביע מחויבות למימוש הפסקת האש – כולל נסיגת צה"ל מדרום לבנון, להצהיר על רצונה בעתיד של שלום עם מדינת לבנון ולהשקיע מבחינה מדינית בהרחבת התיאום וערוצי הקשר עמה, בסיוע גורמים בינלאומיים דוגמת האו"ם, ארה"ב, צרפת ומדינות המפרץ. הדבר חשוב עוד יותר לאור השינויים הדרמטיים שמתחוללים בסוריה, שישפיעו בשנים הקרובות על עתיד האזור כולו.

שימוש מוגזם ומתמשך של ישראל בכוחה הצבאי מול לבנון עלול להביא לקריסה קרובה של הפסקת האש, להרחיק מתושבי הצפון את החזרה לביתם, להוביל לפגיעה נוספת בחיילי צה"ל, לחזק את חיזבאללה, להגביר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון ולהעלים את ההישג הצבאי המרשים של ישראל. ישראל נדרשת כעת לפעול בחוכמה, מבחינה מדינית וצבאית, ולא לתת להזדמנות הלבנונית לחמוק. את הפסקת האש יש לממש, לשמר ולהפוך לקבועה.

המאמר נכתב על-ידי ד"ר אהוד ערן, ד"ר נמרוד גורן והשגריר בדימוס מיכאל הררי, ופורסם ב-16.1.25 באתר הארץ.

הפוסט בלי הפרות ובלי התערבות בפוליטיקה הפנימית: הפסקת אש בצפון היא אינטרס ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשוואה הבסיסית לא השתנתה מאז 7 באוקטובר: בשביל להחזיר את החטופים כולם, יש לסיים את המלחמה. ובשביל לסיים את המלחמה באופן שישמור על ביטחון ישראל, חמאס לא יכול להחזיק בשלטון ברצועה. אלא שממשלת ישראל סירבה פעם אחר פעם לקדם פתרון מדיני שיאפשר זאת, והמשמעויות ידועות. ההישגים הצבאיים נשחקו, כפי שהזהיר הרמטכ"ל כבר לפני שנה. החטופים הופקרו, ורבים מהם שילמו בחייהם על השיהוי. חיילינו נשלחו לפעול שוב ושוב באותן שכונות, כי בהיעדר אלטרנטיבה הטרור הרים ראשו. הרוגי הימים האחרונים בעזה מדגישים את מחיר הדמים היומיומי של נוכחות צבאית קבועה בשטח שורץ לוחמי גרילה הלומדים את מהלכי הכוחות בשטח ומתאימים עצמם לפגיעה בהם. את הדינמיקה הזו ומחיריה אזרחי ישראל מכירים היטב מ-18 שנות רצועת הביטחון בלבנון. מאז פורקו גדודי חמאס, סיום המלחמה הוא לא רק מחיר שיש לשלם כדי להחזיר את כולם הביתה, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

לא חסרו הצעות שיכלו לאפשר זאת, כבר לפני חודשים רבים. מדינות העולם והאזור שבו והציגו תוכניות מפורטות ליום שאחרי חמאס בעזה. העקרונות חוזרים על עצמם: שלטון אזרחי פלסטיני מתון על בסיס הרשות הפלסטינית, הסדרי ביטחון נוקשים בציר פילדלפי ומעבר רפיח, כניסת כוחות אזוריים שיחליפו את כוחות צה"ל, סיוע בינלאומי מסיבי. ארה"ב, סעודיה, מצרים ואחרים עומלים על הכנת התוכניות הללו מעל שנה.

האיתותים סביב העסקה, במרכזם הצהרת בלינקן על תוכניתו לקידום חלופה שלטונית ברצועה, מעידים שהדרך להשלמת העסקה עד שלביה האחרונים, כלומר נסיגת צה"ל וסיום המלחמה והחזרת אחרון החטופים, עוברת דרך מימוש כלשהו של הרעיונות הללו. אלא שעד כה, הממשלה והעומד בראשה פסלו אותם על הסף. הטיעון העיקרי שחזר על עצמו היה שלילת מעורבות הרשות הפלסטינית: "עזה לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן". זאת, אף שנתניהו מכיר היטב את ההבדלים בין חמאס, שהביא עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, לרשות הפלסטינית, שמקיימת איתנו תיאום ביטחוני ומסכלת טרור.

כאילו לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר, מדיניות "הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס" עודנה חיה וקיימת בממשלת ישראל הנוכחית. התעקשות הימין הקיצוני, כפי שבן גביר העיד בעצמו, היא שטירפדה את העסקה עד כה. העקרונות המשיחיים מבית היוצר של סמוטריץ'-בן גביר הם שהנחו את הסרבנות המדינית של נתניהו לאורך המלחמה, ואת ההתעקשות על שימור הנוכחות הישראלית בעזה וקיבוע מצב המלחמה.

המאמר פורסם ב-16.1.25 באתר מעריב.

הפוסט החלופה לחמאס כבר על השולחן – נתניהו עדין תקוע "ביום שלפני" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באוסלו ובקמפ דיוויד וגם בשיחות המאוד מתקדמות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט עם אבו מאזן, הייתה חסרה ההבנה של ההכרח במהלך אזורי רחב, שיאפשר לפלסטינים להעמיס על כתפיים רחבות יותר את הפשרות הנדרשות מהם ויספק לישראלים את התמריץ של פירות השלום האזוריים.

הימין הישראלי ניסה לנצל את הכישלון כדי לקדם גישות הפוכות – אריאל שרון ניסה את החד צדדיות בעקבות קביעת אהוד ברק שאין פרטנר להסדר, ובנימין נתניהו שיווק את האשליה שאפשר להשיג שלום אזורי ללא מרכיב פלסטיני. שתי הגישות הללו התפוצצו לנו בפנים באופן טרגי ב-7 באוקטובר.

אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז פגעו אנושות בפנטזיות של רוב הפלסטינים להשגת רוב במדינה אחת דמוקרטית, לאחר שנואשו מהתקוות למדינה משלהם. הטבח הנורא ב-7 באוקטובר הקשה את ליבם של ישראלים רבים שהאמינו בעבר בשלום מהסיבות המוסריות של הצורך לסיום השליטה בעם זר. חומות הפחד והעוינות גבהו בקרב הישראלים והפלסטינים גם יחד, שני עמים ששילמו בשנה ושלושת החודשים האחרונים מחיר כבד מנשוא.

עלינו להפנים שבציבור הישראלי הנושא החשוב ביותר הוא ביטחון. התעלמות מכך, כמוה כטמינת הראש בחול אל מול המציאות שהשתנתה. אחרי השבעה באוקטובר, הציבור הישראלי מפוחד יותר, חשדן יותר ופחות מוכן לשקול שיקולים מוסריים. על כן גם לאלו בינינו, כולל הח"מ, שמאמינים שיש לסיים את הכיבוש כדי להימנע מהפגיעה המוסרית והאסטרטגית בדמוקרטיה הישראלית, יש להציע לאזרחי ישראל הסדר שמאפשר את הדבר לו הם מייחלים יותר מכל, ביטחון.

ביטחון שמביאים הסדרים מדיניים כפי שיש לנו עם ירדן ומצרים. ביטחון ביצירת חזית אזורית מאוחדת אל מול הציר של הג'יהאדיזם השיעי בהובלת איראן ושל הג'יהאדיזם הסוני שעלול להיווצר בגיבוי טורקיה לאחר נפילת משטר אסד בסוריה.

סקרי מרכז אקורד לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, שנערכו גם בתקופות הקשות ביותר של הלחימה, מגלים שהציבור הישראלי מוכן לקבל מדינה פלסטינית, באם היא תגיע בדמות הסכם נורמליזציה כולל של ישראל עם מדינות ערב. רוב הציבור הישראלי (כ-61%) מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני סיפוח.

נתונים אלו מצביעים על כך שבסופו של דבר, גם כשרוחות המלחמה נושבות, הציבור הישראלי ריאלי הרבה יותר ממנהיגותו הנוכחית ומבין שהדרך לביטחון עוברת בנורמליזציה, שתכלול הקמתה של מדינה פלסטינית לצד הכרה כלל ערבית במדינת ישראל.

המציאות כיום מחייבת קידום הסדר אזורי של פתרון 23 המדינות, שכולל את מדינות ערב, מדינה פלסטינית מפורזת וישראל כחלק אינטגרלי במרחב. לצערי הרב, רוב גדול של אזרחי ישראל אינו מתעניין בסיום הכיבוש מהסיבות המוסריות. אבל ההסכמים שיביאו לישראלים את פירות הביטחון והשגשוג, יזכו לתמיכה ציבורית.

האתגר של מחנה השלום הוא להביא ליישום היוזמה הערבית שהוצגה לראשונה ב-2002 כיוזמה סעודית, אך הפכה למעשה ליוזמה של הליגה הערבית על כל חברותיה. היוזמה מציעה נורמליזציה מלאה בין מדינות ערב לישראל בתמורה לפתרון כולל לסכסוך הפלסטיני על בסיס קווי 1967. בתקופת נשיאותו של ברק אובמה הוסיפו מדינות ערב את עקרון חילופי השטחים ליוזמה לבקשת מזכיר המדינה ג'ון קרי.

הסכמי אברהם אמנם פתחו דלת לנורמליזציה אזורית ולשיתופי פעולה כלכליים, אך התעלמותם מהסוגיה הפלסטינית הגבילה אותן למספר מוגבל של מדינות והם לא פתרו את סוגיית היסוד של הסכסוך הערבי-יהודי. כיום, לאחר ה-7 באוקטובר, אף אחת ממדינות ערב לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והסעודים מאד ברורים שנורמליזציה חייבת לכלול מדינה פלסטינית.

הלקח החשוב מהסכמי אברהם הוא שהציבור הישראלי העדיף את הנורמליזציה על הסיפוח, שנמנע בזכות דרישת איחוד האמירויות מדונלד טראמפ. בנוסף, מאז ההסכמים למדו ישראלים רבים את יתרונות הנורמליזציה ורבים מאלו שראו בערבים אויבים בלבד מצאו באיחוד האמירויות, בבחריין ובמרוקו את היעדים התיירותיים המועדפים עליהם, ונהנו מהיכולת לטוס בזול ובזמן מופחת למזרח הרחוק.

המתווה האזורי, כולל המדינה הפלסטינית, נבנה על ידי ממשל ג'ו ביידן יחד עם מדינות ערב גם כדי לסיים את המלחמה בעזה והשגת חלופה שלטונית לחמאס. המתווה הזה הוא גם אינטרס מובהק של ממשל טראמפ ושל כל העולם הסוני בהובלת סעודיה, ולהם יש סיכוי להצליח לטפל בהתנגדויות של הימין הישראלי יותר טוב מאשר ממשל ביידן היוצא.

על מחנה השלום הישראלי לאמץ את שיח התועלת שבהשתלבות במרחב. שיח שיציב לצד השלום את הערכים של חיזוק הביטחון, הכלכלה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, מדבר לכלל הישראלים.

את הממשלה הנוכחית, עליה השתלטו הגורמים הקיצוניים ביותר בימין הישראלי, זה לא ישכנע, אבל אם זה יהיה רצון הציבור, בסופו של יום תוקם כאן ממשלה שפויה שתפעל כדי להוציאו אל הפועל.

יש לייצר מענים שמתאימים לישראל של 2025 – פתרונות מעשיים לבעיות היומיום, להיעדר הביטחון, ולכלכלה הזקוקה לדחיפה. להפוך את הסכסוך הישראלי פלסטיני ממוקש בפני ההשתלבות ישראלית במרחב, למפתח לקידומה.

המאמר פורסם ב-10.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מדינה פלסטינית היא כרטיס הכניסה של ישראל למרחב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשובה ביותר הגדרתו את מתקפת ה-7 באוקטובר בתור "מעשה ברברי חסר כל הצדקה", גינוי חד-משמעי שמבחינת רוב מוחלט של הישראלים מהווה נקודת פתיחה מינימלית לכל שיח עם העולם הערבי והמוסלמי. זו למעשה הנקודה החשובה ביותר בדבריו של אל-ע'שיאן, ולמעשה זוהי קריאתו לפעולה, כדבריו: "אני מציע נקודת התחלה אחת: דיאלוג ברמת הביניים בין ערבים לישראלים. במקום לחתור להכרזות ניצחון מדומות, עלינו ליצור שיח רציני יותר. לצד מאמצי השלום מלמעלה ומלמטה, נחוץ דיאלוג אנליטי יסודי המבוסס על רשת של חוקרים, מומחים, עיתונאים ואקדמאים". אנו מברכים על קריאתו של אל-ע'שיאן, ומציעים להרחיב את יריעתה למעשה.

בתפיסת עולמי, כרב יהודי אורתודוכסי, הדת היא חלק מרכזי בבעיה הישראלית-פלסטינית בפרט, ובמזרח התיכון בכלל. המטרה שלי ושל שותפיי הרבנים והרבניות, והם רבים בישראל ומחוצה לה, היא להעביר את הדת לצד השני של המשוואה, לצד הפתרון. למעשה, טענתנו מרחיקת לכת אף יותר. לא רק שהדת יכולה וצריכה להיות חלק מהפתרון, אלא שלמשעה לא יתכן פתרון ארוך טווח ללא מעבר דרך המימד הדתי בהקשר הנוכחי. הסיבה לכך היא שבמזרח התיכון הדת והמסורת משחקות תפקיד בעל משקל עצום בעיצוב ההתנהגות הן של פרטים ושל קהילות והן של מדינות ומערכות יחסים דיפלומטיות. ההתעלמות מהמימד הדתי והנסיון ליישב סכסוכים רק על בסיס אינטרסים משותפים לא הוכיחה את עצמה עד כה, ואין סיבה להניח שהיא תצליח בעתיד.

איננו מציעים גם להתעלם מהאינטרסים חלילה. במובן זה, הישראלים חולקים אינטרס משותף במלוא מובן המילה עם הסעודים, ושותפים לחשש שלהם – כהגדרתו של אל-ע'שיאן – מפני "אזור שקוע בתסיסה ובסכסוך" ו"חוסר יציבות אזורית". לפעמים יש לחזור על המובן מאליו: רוב ככל הישראלים מעוניינים בשלום וביציבות, ולא במלחמה אינסופית. מובן מאליו גם שאין כל בסיס לתיאוריות הקונספירציה חסרות השחר על אודות שאיפות ההתפשטות של ישראל במזרח התיכון. אנו מעוניינים להתקבל כשותף שווה בין שווים במזרח התיכון, עם יחסים רשמיים וגלויים ולא במעמד של פילגש, כפי שניסח זאת יפה אל-ע'שיאן.

הצעד הראשון, כפי שהציע אל-ע'שיאן, הוא אכן שיח בדרגי הביניים. אנו מציעים, עם זאת, לצרף לרשימת החוקרים, המומחים, העיתונאים והאקדמאים גם את אנשי הדת משני הצדדים (אגב, רבים מאיתנו ממילא חובשים גם כובע נוסף כמומחים, חוקרים וכדומה). שיח שיתקיים בלעדיהם, בלעדינו, יוכל להניב תובנות מרתקות עבור אליטות מסויימות אך הוא  לא יצליח להניע תהליכי עומק, לשנות עמדות והתנהגות או לשכנע שחקני וטו בשני הצדדים שבלעדיהם שום הסכם לא יוכל להיחתם, וגם אם יחתם סיכוייו להחזיק מעמד קלושים. את הטעות הזו, של הדרת אנשי הדת משני הצדדים, עשו כבר באופן מודע בהסכמי אוסלו כי אדריכליו ראו באנשי הדת בעיה. הם צדקו, אך לא השכילו להבין שיש להפוך אותם לחלק מהפתרון אחרת פשוט לא יהיה פתרון, ואת הסוף כולנו מכירים. הבה נימנע מחזרה על טעויות העבר ונלמד ממנו.

לצד הדאגה לאינטרסים המשותפים עלינו לדאוג גם לזהויות השונות שלנו. אין לנו שום כוונה, וגם לצד המוסלמי אין כוונה כזו, לוותר, לשנות או לבצע התאמות בזהויות ובמסורות העתיקות שלנו כדי לאפשר את קידומם של אינטרסים קצרי-טווח. אנו מציעים גישה הפוכה, המתמקדת בקריאת עומק ושיחות עומק על אודות המקורות המשותפים שלנו, שיאפשרו לנו להפוך את הזהויות השונות שלנו מגורמים שמציבים אותנו במאבק אלו מול אלו לגורמים שהופכים אותנו לשותפים לעתיד טוב יותר. לאחר שנים רבות של שיח עמוק מול מנהיגים ברחבי העולם המוסלמי, ועם קבוצת רבנים הולכת וגדלה הבקיאים באיסלאם, בקוראן וחלקם אף דוברי ערבית, אנו משוכנעים ביכולת של שיח כזה להניב תוצאות משמעותיות וסבורים שבשלה העת להרחבתו.

המשוררת העברית רחל בלובשטיין, אשר מקומה בתרבות הישראלית כה מרכזי עד שהיא נקראת פשוט "רחל המשוררת", שאלה באחד משיריה המפורסמים ביותר:  "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?". אנו רואים במאמרו של אל-ע'שיאן הושטת יד, חשובה מאין כמוה, ואנו אומרים לו בפשטות: הנה היד האחות, הבה ניפגש.

הפוסט האם יד מושטת תפגוש יד אחות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסתו של משטר אסד בסוריה הציבה את טורקיה בעמדה אטרקטיבית, שיכולה להשפיע על דמותו של המשטר בדמשק, כמו גם על מפת יחסי הכוחות האזורית. אנקרה הפשילה שרוולים מייד עם כניסתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני וכוחותיו לדמשק.

שר-החוץ הטורקי פידאן וראש המודיעין קאלין ביקרו בדמשק והמחישו את האווירה החמימה והקרובה השוררת בין שני הצדדים. אנקרה הביעה נכונות לסייע לייצוב התהליך הפוליטי הסבוך בסוריה, כמו גם במכלול התחומים האזרחיים, וכאמור גם בתחום האנרגיה.

שר התחבורה הטורקי ציין (24.12) כי טורקיה מתכוונת לחתום על הסכם לתיחום המים הכלכליים בין שתי המדינות. עמיתו, שר האנרגיה הטורקי, הבהיר, שיש להמתין קודם להקמתה של "רשות שלטונית" בסוריה, אולם הסכם ימי בין שתי המדינות הינו לבטח על סדר היום.

משלחת של בכירים ממגזר האנרגיה צפויה להגיע בימים הקרובים לדמשק לבחון כיצד ניתן לסייע למדינה בתחום האנרגיה. כאמור, מעבר לסיוע הרב שסוריה צריכה בתחום התשתיות, המציאות החדשה פותחת אופקים חדשים לטורקיה, להם עשויות להיות השלכות אזוריות לא מבוטלות.

במה דברים אמורים?

1. הסכם לתיחום המים הכלכליים (EEZ) בין טורקיה וסוריה ישפיע באופן ישיר על שני שחקנים מרכזיים – יוון וקפריסין. מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה מתאפיינת אמנם בשנים האחרונות באווירה נינוחה יותר, אולם סוגיית המים הכלכליים ביניהן סבוכה ביותר, וטרם נפתרה.

הסכם טורקי-סורי ישליך מיידית על יוון, בדומה להסכם הטורקי-לובי ב-2019, וסביר שיעכיר את האווירה ביניהן. רה"מ היווני צוטט, שהסכם טורקי-סורי הינו "סיוט עבור ההלניזם" באזור. היוונים כבר העלו את הסוגייה במוסדות האיחוד האירופי בריסל, והאופוזיציה באתונה משתמשת כבר בכך כדי לעקוץ את הממשלה.

2. ההשלכות על קפריסין, והסכסוך הלא פתור באי בעל החשיבות האסטרטגית, ברורות וחריפות לא פחות. יש להניח, שהסכם סורי-טורקי יתייחס גם לחלק הטורקי בקפריסין מהלך זה, לפחות בראיה הטורקית, עשוי לחזק את מעמדה העצמאי של "הרפובליקה של צפון קפריסין", שכידוע לא מוכרת על ידי אף מדינה, למעט טורקיה.

3. הזווית הלבנונית רלוונטית וחשובה גם-כן. כזכור, מייד לאחר החתימה על ההסכם הימי בין ישראל ולבנון, פנתה זו האחרונה לסוריה בניסיון לקדם הסכם דומה עימה. משטר אסד דחה זאת על הסף.

הסכם סורי-טורקי עשוי לפתוח את הדלת, בעידוד טורקי כמובן, גם להסכם לבנוני-סורי, באופן שיפתח פתח למגוון אפשרויות לשיתוף-פעולה, היה ויימצא גז במים הכלכליים הלבנוניים.

זה לא בהכרח שלילי עבור לבנון, אולם כאמור יש לכך השלכות אזוריות לא מבוטלות. ראוי להזכיר, שהלבנונים נמנעו לאשרר בזמנו הסכם ימי שנחתם עם קפריסין, בעיקר בשל לחץ טורקי עליהם.

4. זווית מרתקת נוספת נוגעת לצינור הגז הערבי. מדובר בפרויקט אזורי מעניין וחשוב, שאמנם לא הגיע למיצוי מלא של הפוטנציאל שבו. צינור זה עובר בין מצרים, ירדן וסוריה, ובזמנו עלה לכותרות כאשר נעשה ניסיון לסייע אנרגטית ללבנון, באמצעות הזרמת גז אליה דרך צינור זה. זה לא הצליח, הן מסיבות טכניות, אולם בעיקר עקב הסנקציות על משטר אסד וההתנגדות האמריקאית להחריג מהלך זה מהן.

זירה סורית יציבה, אם וכאשר, עשויה, על פני הדברים, לאפשר את החייאתו של צינור זה, כולל חיבורו לטורקיה באופן שייתר פרויקטים יומרניים אחרים, כמו ה-East Med Pipeline (שאמנם נדחק כבר הצידה עוד קודם וללא קשר להתפתחויות הנוכחיות).

חשוב להבהיר שמדובר בצעדים, או הצהרת כוונות, ראשוניים, שהיתכנותם תלויה בגיבוש שלטון מרכזי בסוריה, תהליך מורכב וסבוך מאוד, כמו גם בהתנהלות טורקית מושכלת. אולם, מדובר לבטח בהזדמנות אסטרטגית שעשויה להציב את טורקיה בנקודה מרתקת, שיכולה לפתוח בפניה אפשרויות לחיזוק מעמדה האזורי. כזכור, טורקיה נעדרה בשנים האחרונות מן הארכיטקטורה האזורית שנבנתה, שבמידה לא מבוטלת נועדה להחליש את מעמדה ואת הקלפים בידיה מול מזרח הים-התיכון.

ומה באשר לישראל?

ובכן, ישראל השכילה לנצל את גילויי הגז הטבעי במימיה הכלכליים הן במישור האנרגטי – עבור המשק המקומי, כמו גם לייצוא – והן במישור האסטרטגי-אזורי. קריסת משטרו של בשאר אסד וההזדמנויות שנפתחו בפני אנקרה יחייבו את ישראל לבחון לעומק ובשום שכל את מערכת היחסים שלה עם טורקיה. בעינו יעמוד האתגר האם ניתן יהיה לקרב את "העניין המשותף" ביניהן ביחס לסוריה לכדי "אינטרס משותף".

חשוב לזכור, שבידי ישראל קלפים ראויים, ובראשם מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית, שנבנתה בשנים האחרונות, עם יוון וקפריסין. האופן בו תנוהל (תסתיים?) המלחמה בעזה, ובחזית הלבנונית, ישליך כמובן גם על הזירה הסורית.

המאמר פורסם ב-5.1.2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט קריסת משטר אסד מייצרת גלי הדף אזוריים גם במפת האנרגיה במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסוריה נרשמים שינויים משמעותיים במגוון תחומים, בהם מינויי נשים לתפקידים בכירים, רפורמות במערכת החינוך ומחלוקות על תפקידי מגדר.

בצעד היסטורי, מייסא סבריני מונתה למושלת הראשונה של הבנק המרכזי של סוריה, מהלך המסמן התקדמות בשוויון מגדרי במגזר הפיננסי. על אף המצב הכלכלי המורכב במדינה, מינוי זה נתפס כהישג משמעותי עבור נשים.

במקביל, מחוז סווידא, שבו רוב האוכלוסייה דרוזית, בחר לראשונה מושלת אישה, מחסנה אל-מית'ווי. ארגון ה-HTS, השולט על הנהגת המעבר, אישר את המינוי, שהתקבל בברכה על ידי רבים כצעד נוסף לקידום שוויון מגדרי בממשל.

בדמשק, דר' דיאנה אליאס אל-אסמר, רופאה בכירה ממוצא נוצרי, מונתה לתפקיד של מנכ"לית של בית החולים האוניברסיטאי לילדים.

עם זאת, המחלוקת סביב תפקידי נשים לא איחרה להגיע. עוביידה ארנאות, דובר ההנהגה הפוליטית החדשה, עורר סערה בעקבות ראיון לערוץ הלבנוני אל-ג'דיד, שבו הביע את דעתו כי נשים אינן מתאימות לתפקידים כמו שרת ההגנה בשל "טבען הפיזי והפסיכולוגי". ההתבטאות זכתה לגינויים נרחבים מצד פעילים חברתיים ופוליטיים, שראו בכך ניסיון להחזיר את מעמד הנשים לאחור.

בתחום החינוך, ממשלת המעבר ביצעה מהלך משמעותי נוסף. שר החינוך, נזיר מוחמד אל-קאדרי, הכריז על הסרת כל אזכור למפלגת הבעת' ומשפחת אסד מתוכנית הלימודים. מקצוע "חינוך לאומי", ששימש בעבר להטמעת עקרונות מפלגת הבעת' ותולדות משפחת אסד, הוסר לחלוטין.

עם זאת, לימודי דת מוסלמית ונוצרית ימשיכו להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שר החינוך החדש הוסיף שממשלתו לא תגביל בשום צורה גישה של ילדות ונשים לחינוך.

נראה שהמשטר הסורי החדש לכל הפחות מנסה לעשות את מה שנכון, אך הרקע השמרני הנוקשה של רבים מהבכירים הסוריים במשטר זה נותן את אותותיו אף הוא. זוהי שעתה היפה של החברה האזרחית הסורי שלראשונה אינה פועלת במחשכים ואינה חוששת לומר את דברה, אלא מבקרת את השלטון, מציעה דרכים לפעולה ופתרונות ומקדמת אג'נדה ליברלית ושוויוניות.

חודש להפסקת האש בלבנון: מה הלאה?

יותר מחודש חלף מאז שלבנון וישראל הסכימו על הפסקת האש והיא נכנסה לתוקף. מאז אירועים דרמטיים בסוריה הסיטו את תשומת הלב מביירות לדמשק, ונראה היה שחזבאללה, שספג מפלה קשה ואף איבד את התמיכה של המשטר הסורי, לא יעז עוד להפר את הפסקת האש.

אך בפועל, ארגון הטרור השיעי ממשיך בניסיונותיו להתחמש מחדש ואף מתעקש על כך שישראל תשיג את כל כוחותיה מלבנון בעוד כחודש, כאשר יחלפו 60 ימים מאז שנחתם הסכם הפסקת האש.

בדבריו שהועברו בכנס בטהרן, ציין נעים קאסם, מזכ"ל חזבאללה החדש, הצהיר שההתנגדות נמשכת, והאשים את ישראל במאות הפרות של ההסכם, כולל תקיפות אוויריות וקרקעיות, הריסת בתים ופלישות.

לדבריו, חזבאללה בחר לתת להסכם הזדמנות, תוך הטלת האחריות ליישומו על מדינת לבנון. על פי תנאי ההסכם, ישראל מחויבת להסיג את כוחותיה דרומית ל"קו הכחול", בעוד שצבא לבנון אמור להתפרס בדרום המדינה בתוך 60 יום.

על פי המחקר האחרון של מרכז עלמא, במהלך החודש האחרון הצבא הלבנוני לא פרס את כוחותיו באזורים הבעייתיים בדרום לבנון, כפי שדרש זאת הסכם הפסקת האש.

הלבנונים מצביעים על כך שצה"ל עדיין נמצא בשטח, אך בפועל כוחות צה"ל פועלים רק באזורים מוגבלים וזה לא היה אמור למנוע את פריסתן של הכוחות הלבנוניים במקום. הצבא הלבנוני האשים לא פעם את ישראל בהפרות של ההסכם, אך שתק בנוגע לפעילותו של חזבאללה – בדיוק כמו בעבר.

האם הצבא הלבנוני, שעדיין איננו מצליח לגייס מספיק חיילים לשורותיו וסובל ממחסור בציוד וחימושים, בכלל מסוגל למשימה?

בעוד פחות מחודש, ישראל, לבנון והמתווכים הבינלאומיים יצטרכו לעשות הערכה מחדש של הסכם הפסקת האש, והאמת העגומה על המצב בלבנון תצא לאור. עד אז יתקיימו במדינה בחירות לנשיאות: רק אם לבנון תצליח לבחור בנשיא שאינו מזוהה עם חזבאללה, היא תוכל לצאת מהחור השחור בו היא נמצאת שנים רבות.

אחות מהודו ניסתה לברוח מתימן ומואשמת ברצח

נימישה פריה, אחות מקרלה שבהודו, נידונה למוות בתימן בעקבות האשמות שגרמה למותו של אזרח תימני. בית המשפט בתימן גזר עליה עונש מוות ב-2020, ובנובמבר 2023 אושר העונש על ידי המועצה המשפטית העליונה בתימן.

לפי פריה ובעלה, האזרח התימני שהזמין אותם מהודו על מנת שיעבדו בקליניקה הרפואית שלו, בסוף עינה וסחט אותם, והאירוע הטרגי התרחש כאשר פריה ניסתה להשיב את דרכונה. משפחתה של האחות ההודית טוענת שהיא הרגה את הקורבן שלה מתוך ייאוש, כאשר בתימן התחוללה מלחמה והוא מנע ממנה ומבעלה לעזור את המדינה.

ארגון סיוע הודי שפועל למען נימישה פריה מנסה להשיג עבורה חנינה ממשפחת הקורבן, בהתאם לחוק השריעה, באמצעות תשלום "כסף דמים". אם יגייסו מספיק כסף, ייתכן שמשפחת הקורבן תסכים לסלוח לפריה והיא תוכל לעזוב את המדינה.

אלפי עובדים זרים מהודו, סרי-לנקה, נפאל ופיליפינים שעובדים במדינות ערביות שונות, נמצאים במצב דומה כאשר המעסיקים שלהם נוטלים מהם את הדרכונים שלהם, מתעללים בהם ומונעים מהם זכויות. השגרירויות של המדינות הללו בדרך כלל אינן מסוגלות להילחם למענם וכך רבים מהם מסיימים את חייהם ב"תאונות עבודה" מסתוריות או בכלא.

החוק האוסר על מכירת אלכוהול מוביל למחאות בעיראק

במהלך שנת 2024 בעיראק החלו לאכוף חוק שאוסר על מכירה וייבוא של משקאות אלכוהוליים במדינה. בחודשים האחרונים ובמיוחד לקראת סוף השנה קיבלו בעלי עסקים, רבים מהם נוצרים ויזידים, הודעות רשמיות על איסור לייצר, למכור או להגיש משקאות אלכוהוליים.

המכתבים הזהירו כי הפרה של החוק תגרור צעדים משפטיים. בעלי העסקים טוענים כי החוק פוגע במאות אלפי עובדים ומאיים על פרנסתם כיוון שהמועדונים הפופולריים מתרוקנים מלקוחות.

למרות האיסור, עיראקים עדיין מצליחים להשיג אלכוהול דרך משלוחים, השוק השחור או ביקור באזור האוטונומי הכורדי שם פועלים חוקים אחרים. "אנחנו משחקים בחתול ועכבר עם הרשויות", אמר בעל חנות שסוגר את החנות מיד כאשר סיור משטרתי מתקרב.

החוק מעורר ביקורת חריפה מצד ארגוני זכויות אדם, שטוענים כי הוא מוביל לאלימות ולשווקים שחורים. בנוסף, חוקים אחרים סותרים את האיסור, כמו מס ייבוא של 200% שהוטל על משקאות אלכוהוליים בשנה שעברה.

על פי משרד הפנים העיראקי, האכיפה מתבצעת בין היתר כדי למנוע פשיעה במקומות המגישים אלכוהול, אך בעלי העסקים טוענים כי המניעים האמיתיים הם לחץ דתי ושמרנות גוברת.

בינתיים, הגירת הנוצרים ומיעוטים אחרים מעיראק גוברת, כשמשפחות רבות עוזבות את מולדתן למקלט במדינות שכנות או יעדים רחוקים כמו אוסטרליה. גל ההגירה הנוכחי התעצם בעקבות שריפה טראגית בבכדידה ב-2023, ומתרחב עתה גם לנוצרים באזור הכורדי.

השבוע במזרח התיכון: חיסול קאסם סולימאני

ב-3 בינואר, 2020, חוסל מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני בפעולה אמריקאית בנמל התעופה הבינלאומי של בגדאד.

סולימאני, מהאישים החזקים ביותר במזרח התיכון, הגיע בטיסה פרטית מדמשק לבגדאד זמן קצר אחרי חצות. בשדה התעופה המתין לו אבו מהדי אל-מוהנדס, מפקד המיליציה השיעית הפרו-איראנית כתאא'ב חזבאללה, שתומכיה צרו על שגרירות ארה"ב בבגדאד ימים ספורים קודם לכן.

השניים עלו למכונית והחלו לנסוע לכיוון כביש הגישה בקצה מסלול ההמראה. מה שלא ידעו הוא שפרטי ביקורו של סולימאני דלפו מראש, וכי מל"ט אמריקאי מסוג "ריפר" עקב אחר תנועותיהם.

כאשר המכוניות פנו לעבר חומת שדה התעופה הנמוכה, שיגר המל"ט שני טילים שפגעו במכונית הראשונה בה נסעו סולימאני ואל-מוהנדס. טיל שלישי פגע במכונית השנייה שהסיעה את המאבטחים. בעוד אל-מוהנדס התאדה בפגיעה, זוהה סולימאני על פי טבעת שענד על ידו שנראתה מבעד לחלון המכונית.

החיסול, שאושר על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, היה נקודת שיא במתיחות בין ארה"ב לאיראן והוביל לירי טילים מאסיבי על בסיסים אמריקאיים בעיראק.

הוא גם סימן את סופה של אחת הדמויות המשפיעות ביותר במזרח התיכון, שהיה אחראי למותם של אלפי אזרחים איראנים, עיראקיים, סוריים ולבנונים, מאות חיילים אמריקאים, ועמד מאחורי מתקפות קשות נגד ישראל והרחבת ההשפעה האיראנית באזור.

המאמר פורסם ב-4.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט עידן חדש בסוריה? המשטר מינה נשים לתפקידי מפתח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ועידת קמפ דייוויד, אותה יזם, הייתה פרויקט אישי שלו. קרטר פעל בהתמדה ובנחישות, נע בין חדרי המשלחות, הציע פשרות, ולחץ להגיע להסכם ההיסטורי בין ישראל ומצרים – המדינה שהייתה אז מנהיגת העולם הערבי.

כבר אז הבין קרטר שפתרון אמיתי לסכסוך חייב לכלול את הסוגיה הפלסטינית, ודחף להכרה ישראלית באוטונומיה פלסטינית כחלק מההסכם, הכרה שבסופו של דבר הגיעה רק בהסכמי אוסלו 15 שנה מאוחר יותר.

המחויבות של קרטר לקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשיכה ללוות אותו לאורך עשרות השנים מאז עזב את הבית הלבן ב-1980. רבים בישראל לא קיבלו בברכה את הביקורת שלו על מדיניות ההתנחלויות ושימור הכיבוש. ביקורת נוקבת, אך כזו שנבעה מדאגה כנה ורצון אמיתי לקדם את השלום.

בספרו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" (Palestine: Peace, Not Apartheid), שפורסם ב-2006, ביטא קרטר גישה שלא הייתה פשוטה לעיכול, אך שיקפה הבנה עמוקה של המציאות כאן. קרטר הציב משוואה שמאז הפנימו כאן רבים: ללא שלום, הופך הכיבוש את ישראל למדינת אפרטהייד, שבה מתקיימות שתי מערכות חוק שונות לאנשים החיים באותו שטח.

באוקטובר 2010, הגיע להפגנה השבועית בשיח' ג'ראח בירושלים נגד השתלטות עמותות המתנחלים על בתים בשכונה, ואמר בצדק  למפגינים: "אינני חושב שניתן לטעון שהריסת בתים או הפקעה של בית שבו חיה משפחה במשך מספר דורות היא מעשה צודק או הגון או שוחר שלום".

קרטר היה ככל הנראה הנשיא הפרוגרסיבי ביותר שידעה ארצות הברית, תפיסת עולם שבגינה גם הרגיש מחויבות עמוקה לישראל, מחויבות שגרמה לו לעשות מאמצי על לקדם כאן פתרונות של שלום ולמנוע מישראל להידרדר למציאות של אפרטהייד. הוא היה אוונגליסט שונה מאלו שהשתלטו על המפלגה הרפובליקאית וחושבים שמלחמה תביא גאולה, הוא האמין שדווקא השלום הוא הגאולה.

לעיתים הפגין נאיביות, שגרמה לו להאמין כי בכוחה של דיפלומטיה בלבד לשנות תפיסות בסיסיות של ארגונים כמו חמאס – הנחה שהוכחה כמוטעית. גם בהקשר האיראני נכשל לצפות את השלכות המהפכה החומייניסטית ולאחר מכן לחלץ את האמריקאים שהיו בשבי.

עם זאת, האמונה של קרטר בדיפלומטיה ככלי לפתרון סכסוכים לא הייתה מוטעית. דיפלומטיה אכן זקוקה לעיתים לתמיכה בכלים צבאיים וכוחניים, אך בסופו של דבר, אין לה חלופה. הישגו הגדול ביותר – הסכם השלום עם מצרים – הוא לא רק ההוכחה לעוצמתה של הדיפלומטיה, אלא גם המתנה הגדולה ביותר שנתן קרטר לכולנו: הסכם שפתח את הדלת להשתלבותה של ישראל באזור ולהסכמים הנוספים שבאו אחריו.

טוב היו עושים מנהיגינו לאורך השנים אם במקום להתנצח עם קרטר, היו מנסים להקשיב לו יותר. להקשיב לאזהרותיו לגבי השלכות הכיבוש על מעמדה המוסרי והבינלאומי של ישראל, ולתפיסתו שפתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להבטיח – הן את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והן את זכויותיהם של הפלסטינים.

ג'ימי קרטר נפטר בשיבה טובה כמעט 45 שנים לאחר שעזב את הבית הלבן. אך דווקא עכשיו, המפלגה הדמוקרטית, שכמו רבים בארצות הברית התקשתה לעכל אותו ואת תפיסותיו בתקופת נשיאותו, מאמצת יותר מתמיד את ערכיו האידיאולוגיים, כמו גם את תפיסותיו ביחס לסכסוך.

גם אחרי מותו, ראוי שנשכיל להקשיב למורשתו של ג'ימי קרטר ביחס לאזורנו. מורשת, שבבסיסה התזכורת כי מדינת ישראל צריכה לבחור את עתידה: להיות מדינת אפרטהייד, או להישאר דמוקרטיה וביתו הלאומי הבטוח והמשגשג של העם היהודי.

המאמר פורסם ב-6.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט ג'ימי קרטר – לעולם נהיה חייבים לך את השלום עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יותר משנה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל הצליחה להשיב לעצמה את ההרתעה. כל שחקניות ציר ההתנגדות – איראן, חמאס, חיזבאללה, חות'ים – ספגו מהלומות צבאיות קשות, כאשר שדרת המנהיגות של חיזבאללה וחמאס אף חוסלה. ישראל הוכיחה כי מבחינה צבאית וטכנולוגית היא עולה על אויביה עשרת מונים.

הפוסט שנת ההישגים המוחמצים: ישראל חזקה יותר, ובודדה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנקרה ניסתה בשנה האחרונה לנרמל את יחסיה עם משטר אסד, לאחר שנדמה היה כאילו ייצב את מעמדו, בתקווה שניתן יהיה להשיב פליטים סורים למדינתם. במקביל, טורקיה שימרה את תמיכתה במורדים בסוריה ובגורמים נוספים שאותם טיפחה במהלך שנות המלחמה, כקלף מיקוח מול המשטר וכדי לשמר את הלחץ על הכורדים.

קריסתו המהירה של משטר אסד הפתיעה את המורדים, כמו גם את טורקיה. אולם ביום למחרת ניצבה אנקרה בעמדה נוחה מול הממשל החדש בדמשק. טורקיה מצטיירת כעת כמי שיכולה להשפיע על דמות המשטר בסוריה, באופן שיסייע לשמור על האינטרסים שלה ויחזק את מעמדה האזורי. שר החוץ הטורקי פידאן חש לדמשק לפגוש את א־שרע (אל־ג’ולאני), וקשה היה לפספס את החמימות בין השניים.

הפוסט אהבה בלתי אפשרית? קריסת משטר אסד יצרה אינטרס משותף לטורקיה וישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הממלכה הסעודית לא קלה להבנה. ערב הסעודית היא יותר ממדינה – היא רעיון המורכב מזהויות דתיות, שבטיות וערביות, המשתלבות עם תפישות של איום, אינטרסים אסטרטגיים קיומיים ופרגמטיזם דינמי. שילוב זה מאתגר אפילו את החוקרים המנוסים ביותר בהבנת מורכבותה של הממלכה.

האחריות לחוסר ההבנה של הישראלים מוטלת בראש ובראשונה על ראש הממשלה בנימין נתניהו: הוא מדבר על "נורמליזציה" מבלי להבין את השיח המתנהל בקרב הסעודים עצמם. הצגנו את עמדתנו בבהירות פעם אחר פעם, אך נראה שגורמים מסוימים בוחרים להתעלם ממנה משיקולים פוליטיים. על כן, אני מבקש מכם – אנא הקשיבו לנו, הסעודים.

כחוקר סעודי של מדיניות ארצי כלפי ישראל, אני מכיר במורכבויות של מדינתכם. למרות ההבדלים העמוקים בינינו, חשוב לכבד את המורכבות של כל עם ואת השיח המלווה אותה. ממשלת נתניהו לא העניקה כבוד זה לערב הסעודית. היא הטעתה את הציבור הישראלי בהצגה פשטנית של הממלכה והעם הסעודי – של המניעים, האמונות והמורכבויות שלהם. לכן אני מנצל את ההזדמנות כדי לפנות ישירות אליכם, הישראלים, בתור סעודי שבאמת ובתמים שואף לשלום עמכם.

גישות סותרות בנוגע לאיראן

אבקש להפריך שתי הטעיות מרכזיות שקידמה ממשלתכם בנוגע להבנת ערב הסעודית וכוונותיה. נתניהו מתעקש להציג את נרמול היחסים בין ארצותינו כתוצאה טבעית של האיום האיראני המשותף. זוהי השקפה שגויה מיסודה, בלשון המעטה. הוא טוען שעימות כולל עם איראן יוביל את הממלכה לזנוח את עמדותיה המסורתיות בסוגיה הפלסטינית ולחתור לנורמליזציה. אך המציאות מורכבת הרבה יותר.

למעשה, הסעודים נוקטים בגישה הפוכה לחלוטין. אמנם האליטה השלטת בממלכה רואה באיראן אתגר ביטחוני-אסטרטגי מרכזי, אך דרך ההתמודדות שלנו שונה מהותית מזו של ישראל. הגענו למסקנה שדיאלוג עם איראן הוא הדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים, בעוד הגישה ההתקפית של נתניהו היא בדיוק מה שאנו מבקשים למנוע. בעניין זה גישותיהן של ההנהגות שלנו לא רק נבדלות – הן עומדות בסתירה של ממש זו לזו.

גם הרעיון לפיו אנחנו מייחלים בסתר לתקיפה ישראלית באיראן הוא שטחי. מה שעבורכם נדמה כמהלך טקטי, נראה בעינינו כפעולה בעלת השלכות אסטרטגיות שתחמיר את אתגרי הביטחון שלנו. בממלכה אף רווחת התפישה שנתניהו משתמש באיום האיראני בעיקר לביסוס מעמדו הפוליטי בישראל.

החשש האמיתי שלנו הוא מאזור שקוע בתסיסה ובסכסוך. חרדתנו מחוסר יציבות אזורית קשורה ישירות לשאיפות הכלכליות שלנו, שנתפשות כנושא קיומי עבורנו. אנו יודעים שלא נוכל להשיג את יעדינו השאפתניים באזור לא יציב, שירתיע משקיעים, אנשי עסקים ותיירים.

הפוסט "ישראלים יקרים, הממשלה שלכם הטעתה אתכם": מכתב גלוי מחוקר סעודי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנקודת הזמן הנוכחית בולטות שתי תפיסות שונות. הצד הלבנוני מפרש את הפסקת האש במונחי חזרה להחלטה 1701, אומנם בנסיבות אחרות מאלו של 2006. כעת, מדובר במכה ניצחת שספג חיזבאללה, מכה שכבר מקרינה על הזירה הפנימית בלבנון. ניכר מאמץ אסרטיבי יותר לבחירת נשיא שאיננו מוכתב על ידי חיזבאללה. בעדה השיעית מדווח על קולות אופוזיציוניים לארגון, שיש לראות אם וכיצד יתפתחו.

מבחינת ישראל, מדובר אומנם בחזרה לנוסחת 1701, אבל החשיבה הישראלית רחוקה מזו של 2006 ונשענת הרבה פחות על הכלה. קריסת משטר אסד בסוריה מתווספת לכך. התמונה בדמשק איננה ברורה דיה, אבל השלכותיה על לבנון, איראן והאזור כולו משמעותיות וכבר ניכרות. מבחינה זו, השאלה מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון מקבלת משמעות מיוחדת. חשוב לשים לב בעניין לשני מועדים חשובים: ישיבת הפרלמנט הלבנוני לבחירת נשיא ב־9 בינואר, וכניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן ב־20 בינואר.

השאלה הקריטית היא, האם הזירה הפוליטית והחברתית בלבנון תצליח לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות ותפעל בהצלחה ליישומו של תהליך סבוך ומורכב של חיזוק העצמאות של מוסדות המדינה? ובמקביל, האם לישראל יש אורך הרוח וההבנה המספיקים כדי לאפשר לתהליך זה לקרום עור וגידים?

ישראל חייבת להגדיר היטב את יעדיה האסטרטגיים מול הזירה הלבנונית. בה בעת, שומה עליה לאמץ איפוק באופן שלא יפגע, בטרם עת, בסיכויים לקיום תהליכים פנים־לבנוניים שמשרתים באופן ישיר את האינטרסים של ישראל. מיותר לומר שאל לה להיות מעורבת, או אף להיראות כזו, בתהליכים אלו. נדרש תיאום ציפיות ברמה המדינית, כמו גם מול דעת הקהל בישראל. אחרת, יש סכנה שנחזור למתכונת מוכרת מהשנה האחרונה.

המאמר פורסם ב-24.12.24 באתר מעריב.

הפוסט המבחן האמיתי: מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעם פגשתי אותם חוששים ודואגים יותר מתמיד. לא רק מהעתיד הצפוי להם בארצות הברית תחת ממשל טראמפ, לא רק בשל המלחמה המתמשכת בישראל, החטופים שלא חוזרים והתמונות הקשות, אלא גם מסיבה הרבה יותר אישית – בתם, סטודנטית באוניברסיטה עילית, הצטרפה לאחרונה לתנועת JVP – קול יהודי לשלום. למרות שמה הנעים לאוזן של התנועה, היא ארגון BDS אנטי-ציוני, שהפך את המאבק ל"שלום" למאבק נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.

כאוהבי ישראל, חבריי מוצאים את עצמם מתקשים לדבר עם הבת שלהם, ובאותו זמן מזועזעים כשארגונים בקהילה היהודית מאשימים את הבת שלהם כאנטישמית, כשהיא מפגינה נגד המלחמה ונגד מדיניות ממשלת ישראל.

המקום שאליו הגיעה בתם, מאפיין הרבה מבני הדור הצעיר בארצות הברית, שהתחנכו כציונים, אך רבים מהם מתקשים להמשיך להתייחס לישראל כמו הוריהם. זאת משום שישראל השתנתה ואינה עומדת בסטנדרטים הערכיים שלמדו בבית ושנובעים מהאתוס היהודי שלהם.

כישראלים, חובה עלינו להישיר מבט לתופעה המסוכנת הזו, להבין אותה ולחשוב על יצירת מענים. לתת לחבריי את הכלים להסביר לבתם וחבריה שישראל ראויה לביקורת, אבל לא לערעור על עצם קיומה.

בסבב מפגשים שערכתי במיין, ניו המפשיר, מסצ'וסטס, פנסילבניה, ניו יורק, מרילנד, וושינגטון הבירה וג'ורג'יה, פגשתי יהודים שחוששים לעתיד הדמוקרטיה בשתי המדינות שהם אוהבים – ארה"ב וישראל. הם נחשפים מדי יום בתקשורת שלהם לזוועות בעזה, שנגרמות מהמשך המלחמה ומוטרדים מאוד מההשלכות המוסריות והאסטרטגיות על ישראל. באותו הזמן הם עדיין כואבים את תוצאות התקפת הטרור הברברית של השבעה באוקטובר, מזדהים עם משפחות החטופים, עם המפונים ועם הורי החיילים שממשיכים להיהרג ללא תכלית ברורה.

רובם חוששים מהשלכות בחירתו של דונלד טראמפ, שמייצג ערכים הפוכים מהערכים בהם מחזיקה רוב רובה של הקהילה היהודית האמריקאית. 71 אחוז מיהודי ארה"ב תמכו בקמלה האריס בבחירות והם מזועזעים שכ-80 אחוז מיהודי ישראל העדיפו את טראמפ.

הם חוששים לעתיד החזון הציוני תחת ממשלת הימין "על מלא" שלנו, עם גיבוי הימין האמריקאי של טראמפ. חוששים מהעלייה בגילויי האנטישמיות בארה"ב, שמחנה ה-MAGA Republicans סביב טראמפ נותנת לה רוח גבית, אבל גם ממסרים אנטישמים בהפגנות השמאל.

הם מאוד מתוסכלים מהבורות של צעירים רבים מדי בשוליים של התנועה הפרוגרסיבית, שרואים בציונות תנועה קולוניאליסטית וגזענית. מתקשים לדבר עם הדור הצעיר שלא הכיר את הציונות המקורית, הפרוגרסיבית והחילונית של מקימי המדינה, שהקהילה היהודית כל כך הזדהתה עמה. דור צעיר שמה שהוא שומע ורואה זה את ממשלת ישראל הנוכחית.

באותו הזמן הם נחרדים מהשימוש שהימין האמריקאי והימין הישראלי עושים בהאשמה באנטישמיות גם כלפי מי שמשמיעים ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת בנימין נתניהו, או כלפי אלו שפשוט בורים, אבל ממש לא אנטישמים.

רבים מהם אינם מוצאים מענה בפדרציות היהודיות, בבתי הכנסת ובארגונים הוותיקים שדורשים מהם ליישר קו עם ממשלת ישראל גם בסוגיית המאבק על הדמוקרטיה בארץ, וגם בסוגיה הפלסטינית.

כישראלים, חובה עלינו להיות רגישים לתחושות האלו ולא לוותר על הדור הצעיר בארצות הברית. לפעול יחד עם השותפים שלנו בארה"ב כדי לייצר שינוי. הציבור הליברלי בישראל הוכיח את עוצמתו במחאה חסרת התקדים נגד הממשלה. את הניסיון הזה עלינו להעביר גם לחברים שלנו בצדו השני של האוקיינוס – לסייע להם לקום מ"השבעה" על תוצאות הבחירות ולהתגייס לעשייה פוליטית. עשייה פוליטית, שתבטא את השאיפה של רוב יהודי ארה"ב להציל את ישראל מקטסטרופה של מדינה דו-לאומית, אליה היא צועדת בהיעדר הסדר מדיני וכמובן להיאבק על הדמוקרטיות משני צדי האוקיינוס שנמצאות תחת איום.

יש לנו, הישראלים הליברלים, הרבה שותפים לדרך בארצות הברית ועלינו לפעול יחד אל מול האיומים המשותפים. לעודד פעולה שלהם שתשתלב ותעצים את שלנו בארץ במאבק להציל את הדמוקרטיה של מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינתם.

חיזוק הקשר בין הציבור הליברלי בישראל ובארצות הברית, יסייע גם להראות לציבור האמריקאי את פניה המגוונים של החברה בישראל ולהרחיק אותם מאלו שמשתמשים במדיניות ממשלת נתניהו כדי לייצר דה-לגיטימציה למדינת ישראל ודוחקים צעירים יהודיים לצד האנטי ציוני.

המאמר פורסם ב-16.12.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט יומן מסע בקהילות יהודיות בארה"ב לאחר הבחירות לנשיאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לדימויה כמדינה יציבה, ההיסטוריה של סוריה מלמדת כי עד השתלטות שושלת אסד העלאווית ב-1970, היא הייתה המדינה הכי לא יציבה במזרח התיכון. בין השנים 1970-1949 היו בה לא פחות מ-17 הפיכות צבאיות – רובן כושלות. על ברכי הכישלונות המוקדמים, חאפז אל-אסד למד כיצד להימנע מהפיכה צבאית כושלת ומהם התנאים הדרושים לביסוסה של דיקטטורה יציבה.

סוריה שימשה מוקד למתיחויות בין-לאומית ואזורית, שהביאו את העיתונאי והביוגרף של אסד האב, פטריק סיל, לכנות את התופעה "המאבק על סוריה". טענתו הייתה שמי שרוצה לשלוט במזרח התיכון מבחינה בין-לאומית ומי שרוצה להוביל את העולם הערבי צריך לשלוט בה, וזאת בשל מיקומה הגיאו-אסטרטגי. תזה זו לא תמיד עמדה במבחן ההיסטוריה, אך עצם קיומו של המאבק על סוריה כביטוי למאבק רחב יותר בזירה הבין-לאומית והאזורית נותר שריר וקיים.

מאז שחברה לאיראן במלחמת איראן-עיראק ב-1980, סוריה שימשה עוגן חשוב ב"ציר ההתנגדות" נגד ישראל. עם סילוקה של מצרים מהליגה הערבית בעקבות הסכם השלום עם ישראל ב-1979, סוריה ולא איראן הייתה זו שהובילה את הציר הזה וחתרה ל"איזון אסטרטגי" עם ישראל. ואולם, מלחמת המפרץ ב-1990 והתמוטטות הפטרון הסובייטי הובילו את אסד האב לנתק את הקשר עם איראן, לקשור קשרים עם ארצות הברית ולהשתלב בתהליך המשא ומתן לשלום עם ישראל.

הפוסט "המאבק על סוריה" נפתח מחדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסת המשטר כעת היא פועל יוצא של כמה התפתחויות עיקריות: החולשה של איראן ושל חיזבאללה כתוצאה מפעילות ישראל מולן בחודשים האחרונים, ההתמקדות הרוסית במלחמה באוקראינה ותהליכי שחיקה פנימיים בסוריה בכל הקשור ליכולתו של המשטר לשרוד.

חוסר הבהירות בעניין המשטר החדש, שמוביליו הם גורמי אסלאם רדיקלי, כולל סימני שאלה מרובים בעניין יכולתו לגבש שלטון מרכזי, אפקטיבי ולגיטימי.

כל אלה הניעו את ישראל לפעול במהירות ולהשתלט על שטחים בטריטוריה הסורית, במטרה להשיג שליטה בחרמון הסורי ולגבש מעין רצועת ביטחון שתמנע התקפות על ישראל. מדובר במהלך נבון ומתבקש בנסיבות הנתונות. צה”ל גם תקף מערכי נשק אסטרטגיים כדי למנוע את נפילתם בידי גורמים קיצוניים.

מה שפחות מובן הוא אמירות ישראליות שלפיהן הסכם ההפרדה בין ישראל לסוריה מ־1974 קרס. ראש הממשלה עצמו אמר בשבוע שעבר במהלך ביקור בגבול סוריה: “האזור הזה נשלט במשך קרוב ל־50 שנה על ידי אזור חיץ שהוסכם עליו ב־1974, הסכם הפרדת הכוחות. ההסכם הזה קרס, חיילי סוריה נטשו את העמדות שלהם”.

לכך ניתן להוסיף אמירות נוספות, מפי קצינים בכירים שנמצאים בשטח הסורי, שלפיהן הכוונה היא להישאר שם תקופה לא קצרה. התפתחויות אלה גררו תגובות גינוי, בין השאר מצידן של מצרים, קטאר וירדן.

שר החוץ הירדני אמר: “אנחנו מגנים כל ניסיון לכיבוש שטח סוריה, ואת כניסתה של ישראל לכל חלק משטחה, ורואים בכך הפרה של החוק הבינלאומי”.

מדינות נוספות, כצרפת וגרמניה, קראו לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של סוריה, וכיוונו את דבריהן לישראל וגם לטורקיה. חשוב להבהיר, הפעילות שנועדה למנוע את נפילתם של כלי נשק אסטרטגיים ומתקדמים, כולל נשק כימי, בידי המורדים שהשתלטו על סוריה, התקבלה בהבנה.

כך גם הכניסה הישראלית המיידית לשטח סוריה, לאחר נטישת הצבא הסורי את עמדותיו. אולם הרושם המתגבר הוא שישראל מתכננת נוכחות ארוכה יותר בשטח הסורי, והדבר מעלה סימני שאלה בעניין כוונותיה של ישראל.

הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין ישראל לסוריה ב־1974 הוא הסכם חשוב. ישראל נסוגה אומנם מקונטרה וביצעה תיקוני גבול מזעריים נוספים, אבל רמת הגולן נשארה בידיה.

למעשה, ישראל קיבלה אישור לא רשמי לכך בהסכם ההפרדה, והבטחה בעל פה ממזכיר המדינה דאז,הנרי קיסינג’ר, שארצות הברית לא תדרוש את נסיגתה מהגולן. במילים אחרות: הסכם ההפרדה משרת את יעדיה האסטרטגיים של ישראל. ישראל חייבת להבהיר שההסכם עומד בעינו, ושאין לה כל כוונה לנצל את הנסיבות הנוכחיות למעורבות טריטוריאלית בסוריה. ויפה שעה אחת קודם.

המאמר פורסם ב-16.12.24 באתר מעריב.

הפוסט אחרי ההסכם ההפרדה מ-1974, ישראל צריכה לזכור את הדבר החשוב הבא הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בצומת קבלת ההחלטות הנוכחי אנו נדרשים להפנים שהנסיבות השתנו. ראשית, משטר אסד כבר קרס – הסדר החדש כבר בפתח ועיצובו מתרחש בימים אלו ממש. שנית, ישראל היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מנרטיב השחרור של אזרחי סוריה מעוולות משטר אסד ופטרוניו האיראנים. על פי השיחות שקיימתי עם עמיתיי הסורים, השפעת הניצחון הישראלי על חיזבאללה על התמוטטות הצבא הסורי ברורה לכל ומקרינה על תפישת עוצמתה של ישראל ויכולתה להשפיע על המתרחש בעתיד.

ההספד מוקדם

אלא שהמנוחה על זרי הדפנה וההתענגות על מראות הבזיזה של השגרירות האיראנית בסוריה טומנות בחובן סיכונים רבים. מי שמספיד את האיראנים ומעורבותם העתידית בסוריה כנראה לא מכיר את המצב הכלכלי בסוריה, או את האיראנים.

כפי שעשתה בתימן, בעיראק, בסודאן וגם בסוריה עצמה בסוף העשור האחרון – איראן מתמחה בניצול של מצבי מעבר פוליטיים. נכון, היא נתפשת כעת כמי שקשרה מרכבתה לאסד, ומעשי הזוועות של גרורותיה עוד ניכרים בשטח. אלא שהאיראנים הראו בעבר יכולת ייחודית להסתגל למציאות המשתנה ולפתח מערכות בריתות, במיוחד היכן שקיימים ואקום שלטוני וצרכים כלכליים דוחקים. השתלטות המורדים על סוריה רק מגבירה צרכים אלו.

בשנים האחרונות הוכיחו האיראנים יכולת מרשימה לבנות בסוריה קשרים אסטרטגיים עם גורמים מקומיים שאינם שיעיים – לדוגמה עם סונים ודרוזים בגולן הסורי, ועם שבטים סוניים גדולים באזור הגבול עם עיראק. בנוסף לכך, במציאות הכאוטית צריך לזכור שלאיראנים חלק משמעותי בהחזקת משק האנרגיה והחשמל של סוריה בתפקוד בסיסי. גם בעידן של עוינות בסיסית, למשטר המולות יש קלפים ממשיים לנצל מול משטר חדש המנסה ליצור סדר חדש במדינה הרוסה. בימים האחרונים הביעו מנהיגי איראן רצון בפיתוח הקשר עם המשטר החדש בסוריה.

קשרים מקומיים ושיקום בינלאומי

ההכרה שהוואקום הקיים זמני בלבד דורשת מישראל גישה אקטיבית בהרבה מזו שנקטה בזמן מלחמת האזרחים בסוריה. היא כוללת שני צעדי מדיניות שפונים לכיוונים מנוגדים אך מבקשים להתמודד עם אי הוודאות הקיימת.

קודם כל, על ישראל לחזק את מערכת היחסים עם שחקנים פוליטיים מרכזיים בסוריה ביום שאחרי. הדגש הוא כמובן על הדרוזים בדרום ועל רוג'אווה – המדינה הכורדית המתהווה בעשור האחרון במרחב האסטרטגי של צפון מזרח סוריה. חיזוק הקשרים צריך להתבצע בדיאלוג שקט וזהיר. זאת מתוך הכרה ברגישות של בניית הקשרים בעת שסוגיית האחדות הפוליטית חוזרת למרכז הדיון בסוריה, ובשעה שתדמיתה הציבורית של ישראל באזור נמצאת בשפל מדרגה. במילותיו של חבר סורי-כורדי: זה הזמן הגרוע ביותר לקיים קשר פומבי עם ישראל, והזמן החשוב ביותר לקיים איתה דיאלוג שקט. ציוצים של שרים נמהרים בנושא לא מועילים למאמץ הרגיש הזה.

עם הדרוזים הקשר הבלתי רשמי כבר נוצר ופועל במשך שנים. הוא כרוך בשורה של הסכמות שבעל פה, שדוגמה להן ראינו בהגנה האקטיבית של צה"ל על תושבי הכפר אלח'דר בשבוע שעבר. עם הכורדים הקשר ראשוני ומורכב יותר – בין השאר בשל השלכתו על יחסי ישראל-טורקיה בעתיד. אלא שמודל לקשר אסטרטגי בלתי רשמי כבר קיים בקשר ארוך השנים עם כורדיסטאן העיראקית. הוא מתבסס על תפישתה ישראל בראיית הכורדים כמודל לחיקוי לאומה שנבנתה, שורדת ומשגשגת במרחב עוין.

בו זמן, על ישראל לעודד ולתמוך במאמץ בינלאומי-אזורי לשיקום כלכלי של סוריה, מאמץ שיזרז עיצוב של שלטון מרכזי מתון ביום שאחרי. ניתן להשפיע על אופי המשטר העתידי בסוריה באמצעות יצירת תלות מתמשכת שלו בסיוע אזורי ובינלאומי, תוך התניית הסיוע בהתנהלות מתונה של השלטון החדש מבית ומחוץ.

התמריץ לאירופה ולאזור להשיק תהליך שיקום רחב-היקף השתנה בין לילה – קודם לכן נמנעו שחקנים אלו מלעסוק בשיקום משום שלא רצו לחזק את משטר אסד. עתה מהלך השיקום משמש כלי לפתרון בעיה פוליטית פנימית – אמצעי לעידוד שיבה רחבת היקף של פליטים מאירופה ומדינות האזור לביתם. בנוסף לכך, דחיקת הרוסים והאיראנים מסוריה היא אינטרס משותף של מדינות המערב ומדינות ערב המתונות, ונקודת הזמן הנוכחית דוחקת.

תפקידה של ישראל בתהליך שיקום שכזה חלקי בלבד אך מהותי – הוא קשור בשלב הראשון במתן ביטחונות לכיבוד ריבונותה ושלמותה של סוריה והפסקת התקיפות בשטחה כל עוד מונע המשטר החדש את כניסת האיראנים לשטחו. בשלב שני הוא קשור באישור השימוש במרחב האווירי והיבשתי של ישראל לתמיכה לוגיסטית בתהליכי השיקום.

בעניין זה, השנתיים האחרונות לימדו אותנו שיעור על הקשר ההדוק בין מה שקורה בעזה או בירושלים לאירועים בדמשק, בגדד וטהרן. המשך המלחמה בעזה משליך ישירות על יכולת ההשפעה של ישראל בסוריה, משום שהוא פוגע אנושות בתדמיתה הציבורית הרחבה בעולם הערבי. הוא מקשה ליצור פעולה מתואמת עם מדינות האזור לשיקום סוריה ומשליך ישירות על הלגיטימציה של שחקנים מקומיים לשתף פעולה עם ישראל מעל או מתחת לפני השטח.

השנתיים האחרונות לימדו אותנו שיעור חשוב על כישלונה של גישת ה"וילה בג'ונגל" – הסכנה שבניתוק מרצון, טמינת הראש בחול והתעלמות מההתפתחויות האזוריות; הכשל הטמון באובדן היוזמה והשארתה לאויבי מדינת ישראל. בסבב הקודם של מלחמת האזרחים לפני עשור, ההתעלמות נגמרה בהשתקעות איראנית במרחב הסורי ושדרוג היכולות האסטרטגיות של חיזבאללה. לישראל אין ברירה אלא לנצל את ההזדמנות ולהשתתף אקטיבית בעיצוב המרחב – למנף את תרומתה הנדירה והמקרית לשחרור אזרחי סוריה מעוולות משטר אסד לבניית מערכת יחסים בלתי-עוינת ויציבה עם השכנה האסטרטגית מצפון.

הפוסט בזהירות ובאקטיביות: כך על ישראל לנהוג כדי לזכות בשכנה מתונה מצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבחינת סוריה עצמה, משטרו של בשאר אסד החל את דרכו בשנת 2000 עם ציפיות גבוהות, והוא מסיים כעת שלטון ארוך של משפחתו. עד לאחרונה היה בשאר אסד יכול לטעון שהוא שרד את אירועי האביב הערבי, ובניגוד לעמיתיו, נאחז בהצלחה בקרנות המזבח.

כעת, עדתו העלאווית ניצבת מול איום ממשי על חיי אנשיה. מה שברור הוא, שתהליך ייצובה של סוריה כיחידה טריטוריאלית אחת יהיה ארוך ורצוף מכשולים. המדינה מחולקת בין שלל שחקנים שמייצגים את הפסיפס העדתי והדתי שבה. גם השפעתם של שחקנים חיצוניים לא מעטים היא משמעותית.

טורקיה, שתמכה במורדים, מצטיירת נכון לעכשיו כמרוויחה הברורה. ארדואן שב והציע בשנה האחרונה לאסד להתחיל בתהליך פיוס, אך נדחה, כשאסד הציב תנאי מוקדם של נסיגה טורקית מאדמת סוריה. טורקיה ממוקדת, רובה ככולה, בשאלת הכורדים, אולם היא תרצה להשפיע על דמות השלטון בדמשק. עדיין מוקדם לה להתבשם מדי מזרי ההצלחה.

איראן היא המפסידה הברורה, אך אין למהר ולהספידה. משטר אסד שנשען על תמיכתה קרס, ו”חגורת התמיכה” האזורית שהיא בנתה בלבנון ובעזה נחלשה מאוד. טהרן, שנערכת לכניסתו של טראמפ לבית הלבן, ניצבת באחת משעותיה הקשות. סביר להניח שהאופן שבו יתפתח הדיאלוג האיראני-אמריקאי בתקופה הקרובה יהיה קריטי לאזור, בעיקר בנושא הגרעיני.

רוסיה היא מפסידה נוספת. לאורך יותר מ-20 שנה היא תמכה נחרצות במשטר אסד, גם בתיאום מוצלח עם ישראל. סביר שהיא תבקש לשמור על אחיזתה בסוריה, ובמיוחד בבסיסים הימיים לחופי הים התיכון. ייתכן שרוסיה תשאף להשתמש בהשפעתה בזירה הסורית, גם אם זו פחתה מאוד, במקח וממכר שיתפתח עם ממשל טראמפ.

הקולקטיב הערבי נחלש מאוד מאז אירועי האביב הערבי. בשלב השברירי הנוכחי חשוב לעקוב אחר האופן שבו קריסת משטר אסד תתקבל בזירה הפנימית של כל מדינה.

המונרכיות הערביות השכילו לצלוח את האירועים ב-2011, וברור שיעקבו בשבע עיניים אחר זליגה אפשרית לעברן. ראוי לשים לב לתגובות הזהירות שנשמעות כעת מהבירות הערביות, ושמביעות אי-שביעות רצון מכך שגורמים אסלאמיים רדיקליים משתלטים על סוריה.

ישראל התלבטה, כזכור, בתחילת האירועים ב-2011 אם לתמוך בהפלתו של אסד, והחליטה להימנע מהכרעה בהבנה שהחלופות לאסד עלולות להיות גרועות יותר.

קריסת משטרו והמכה שאיראן סופגת הן חדשות טובות לישראל, ועדיין חשוב לא להתלהב מכך. בינתיים, החשש מגורמים אסלאמיים רדיקליים בסוריה מובן, אבל הזירה הסורית המפולגת לא תהווה אתגר מאיים בתקופה הקרובה. מודל מוצלח למדי של “שכנות טובה” התקיים ב-2016, ויכול לחזור על עצמו. ובנימה אישית: כיליד העיר חלב, שעלה ארצה כילד, לדרמה ההיסטורית בסוריה יש מבחינתי גוון אישי.

המאמר התפרסם ב-9.12.24 באתר מעריב.

הפוסט הפרדוקס הטורקי: הניצחון בדמשק עלול להתפוצץ לארדואן בפנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך לדוגמה, במקום פיזור סוכנויות המודיעין, היעדר שיתוף פעולה ביניהן והתבססות על מודלים נוקשים של ניתוח מידע, הוקם המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), שהיה למעשה הגוף המודיעיני המרכזי הראשון לאיסוף ולניתוח מידע אסטרטגי (לימים הפך לסוכנות ה־CIA); התפתחה בהדרגה מתודולוגיה חדשה לניתוח סימנים מעידים שהפכה מרכזית בתפיסת המודיעין האמריקאית; התגבשה תפיסה המעודדת באופן מוסדי חשיבה על תיאוריות מתחרות לגישה השלטת; התפתח מאוד הקשר בין זרועות הביטחון לאקדמיה, על מנת לפתח מומחיות בתחומים כמו ניתוח אסטרטגי, שפות זרות וטכנולוגיה, במטרה לתרום לביטחון הלאומי; ועוד.

מקרה פרל הארבור מדגים אפוא אמת כואבת: דווקא כישלונות קולוסליים, שמחירם קטלני, יכולים להצמיח ענפי ידע, לשנות פרדיגמות וארכיטקטורות ולשדרג את החשיבה והעשייה המודיעינית. וכמו בארצות הברית כך גם בישראל, הכישלון ההתרעתי הצורב שקדם למלחמת יום הכיפורים הוביל לשינויים מהותיים בקהילת המודיעין המקומית. כעת, משבר 7 באוקטובר 2023 מציב את ישראל בצומת דומה ומעלה שוב את השאלה האם תדע להפיק את הלקחים הנדרשים.

זה בדיוק הסנטימנט שעליו רוכבת, לכאורה, הצעת חוק חדשה שיזם ח"כ עמית הלוי (הליכוד), שעברה באמצע נובמבר בקריאה טרומית, להקמת "מחלקה לגיבוש תפיסת מודיעין חלופית מגופי המודיעין". על פי הצעת החוק, ראש המחלקה, שתוקם במשרד ראש הממשלה, ימונה על ידי ראש הממשלה וידווח ישירות אליו, והדבר יאפשר, לטענת מגיש ההצעה, גיבוש הערכה בלתי־תלויה בקהילת המודיעין.

חקירה מעמיקה של כישלונות מודיעיניים איננה מותרות: היא חיונית כדי ללמוד וליישם לקחים מהותיים. אולם דומה שמאחורי ההצעה להקים מחלקת מודיעין חלופית לא עומדים שיקולים ענייניים אלא מניעים פוליטיים גמורים. לראיה, לא קדמה לה חקירה מעמיקה ובלתי־תלויה של הכשל המודיעיני האסטרטגי של 7 באוקטובר, שהיא התנאי ההכרחי, כפי שנפרט לעיל, לשינויים מן הסוג הזה. תחת זאת, הצעת החוק נולדה במחשכים, קוּדמה בחיפזון וללא התייעצות עם גורמי המודיעין, ומתבססת על הנחות יסוד רעועות, אם לא הרסניות בכוונת מכוון.

לפני שנצלול לעומק הדברים, נבקש להדגיש כי בעוד חלק משמעותי מהאחריות על מחדל 23' רובץ על קהילת המודיעין הישראלית – לצד הנדבכים המדיני והמבצעי – אנשיה הם גם אלה שעומדים מאחורי ההצלחות המבצעיות המרשימות בעת האחרונה בזירה הצפונית. אולם אל לנו להסיק מאותן ההצלחות שהלקחים כבר נלמדו ותוקנו – הם לא. הנחת היסוד לאור הכישלון הנורא היא, אכן, שנדרשת למידה משמעותית ושינוי; השאלה היא מה לשנות ואיך.

תנאי הכרחי לרפורמה: ועדת חקירה

הגם שכישלונות מודיעיניים משמעותיים, כמו אלה שמנינו למעלה, מהווים הזדמנות לשידוד מערכות ולרפורמות מבניות ותפיסתיות – הן לבדן אינן ערובה להצלחה. לראיה, גם לאחר שנבנתה מחדש לאחר ההפתעה ב־1941, קהילת המודיעין האמריקאית הופתעה שוב ושוב, לרבות 60 שנה אחר כך, בסדרת פיגועי ה־11 בספטמבר 2001. בישראל, השינויים הארגוניים והתפיסתיים המהותיים שנרשמו בקהילת המודיעין לאחר מתקפת הפתע ב־1973, לא מנעו את ההפתעה האסטרטגית שחוללה התקפת הפתע של חמאס ב־2023. רפורמות גם עלולות לעתים דווקא להחליש את המודיעין, שכן הקמה של יחידות וגופים חדשים והגדלה של כוח האדם עלולות ליצור בעיות חדשות כגון כפילויות מיותרות, בזבוז משאבים וסרבול.

לכן, רפורמות עמוקות בתהליך המודיעיני, שאמורות לתרום להערכת מודיעין איכותית יותר, צריכות לצאת אל הפועל רק בתום תהליך חקירה מקיף של הכישלון אשר מלכתחילה הוביל לצורך בשינויים. ותהליך שכזה, ראוי שיתבצע על ידי ועדת חקירה עם סמכויות רחבות ככל האפשר לבדיקת התנהלותה של קהילת המודיעין, בד בבד עם בדיקה של הדרג המדיני העומד עמה בזיקה הדוקה. בישראל המנגנון הרלוונטי לאתגר מסוג זה היא ועדת חקירה ממלכתית.

מדוע הדבר הכרחי? ניתן דוגמה. בשנה החולפת התקבעה בשיח הציבורי סברה ולפיה גופי המחקר האסטרטגיים בארגוני המודיעין – אמ"ן, שב"כ, מוסד – כשלו במשימתם, מאחר שכולם כאחד פעלו תחת קונספציה מחקרית שגויה ולפיה חמאס המורתע לא ייזום התקפה על ישראל וכי מזוודות המזומנים ששולמו לו, בצד אישורי העבודה שסופקו לעזה, הצליחו במשימתם "לקנות שקט". חקירה עמוקה ובלתי־תלויה יכולה לעמוד על הבדלים שייתכן שכן היו בין שלושת הגופים הללו, ולהסיק מכך מסקנות להמשך – למשל, אימוץ המתודולוגיה של הגוף שהעריך נכונה את כוונות חמאס על פני זו של הגוף שכשל, וכדומה. התבססות על תחקירים עיתונאיים, מוצלחים ככל שיהיו, היא בעייתית, משום שהם נעדרים נגישות מלאה לכלל החומרים והגישות במערכת המודיעינית, ומוטים כתוצאה מהמקורות החלקיים שהם ניזונים מהם.

אולם, ועדת חקירה ממלכתית טרם קמה וספק אם תקום בימי חייה של הממשלה הנוכחית. חבריהּ מתרצים את התנגדותם בהתמשכות המלחמה, כמו גם בחוסר הלגיטימיות לכאורה של בית המשפט העליון (שנשיאה ממנֶה את חברי הוועדה) בעיני תומכיהם. דחיית הקמתה של הוועדה מייצרת קושי ממשי לחקור באופן יסודי ורציני את אירועי 7 באוקטובר. התעמעמות הזיכרון של המעורבים, היעלמותם של חומרים, והתקבעות נראטיבים דרך הדלפות בתקשורת ותחקירים פנימיים – מהווים כולם חסמים בדרך לחקר האמת וללמידה משמעותית. ודחיית חקר האמת מהווה בתורה חסם לשינויים המבניים הדרושים, אולי, לקהילת המודיעין. ואולי לא. אבל איך נדע?

פלורליזם ובקרה מודיעיניים

אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היתה בעיה מן הסוג הזה. פחות מחודש לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקף, כבר הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, על מנת לחקור את נסיבות פריצת המלחמה. בעקבות מסקנות הוועדה, בוצעו שינויים יסודיים בקהילת המודיעין, החל מחיזוק מחלקות המחקר בפיקודים, חיזוק גוף המחקר במשרד החוץ והקמת גוף מחקר במוסד – כולם נועדו להקטין את התלות בגוף הערכה אחד, קרי חטיבת המחקר באמ"ן – וכלה בהקמת יחידת הבקרה באמ"ן, שאף שלא נבעה ישירות מדוח ועדת אגרנט, הרי היא ברוחו של הדוח שקרא ל"הגברת הפלורליזם המודיעיני". שינוי נוסף היה ניסיון למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. על כך בהמשך.

יחידת הבקרה באמ"ן מכונה גם "מחלקת איפכא מסתברא" על שם הפונקציה העיקרית שמילאה (לפחות בשני העשורים הראשונים). היא נועדה להגביר את הפלורליזם ולמסד את האפשרות לשמוע "דעה אחרת" בקהילת המודיעין. שיטת האיפכא פירושה הצגת הערכה בעלת משקל לגבי שאלה מחקרית מרכזית, העומדת בניגוד לעמדת חטיבת המחקר, וניסיון להוכיח את תקפותה תוך שימוש סלקטיבי במידע מודיעיני ובהשערות מודיעיניות, גם כאשר אנשי הבקרה אינם סבורים שטענה זו נכונה. גישה זו נועדה להפרות את השיח הפנימי ולחייב את גורמי ההערכה לבסס את טיעוניהם ולבחון אם טעו בהערכותיהם.

מאחורי הקמת יחידת הבקרה ב־1974 – בשלב הראשון כענף של איש אחד שהיה חלק ממחלקת המחקר הבסיסית – עמד ראש אמ"ן דאז, האלוף שלמה גזית. הוא הושפע מאוד מהערכת המודיעין המדויקת שהשמיע ערב מלחמת יום הכיפורים סגן סימן טוב בנימין, קצין מחקר זוטר ביחידת המודיעין בפיקוד הדרום, שיצא באומץ נגד מפקדיו והעריך כי פני מצרים למלחמה, מעט בדומה לנגדת ו' שסברה כי פני חמאס לעימות, ערב הטבח בשמחת תורה.

עשור אחרי שהוקם ענף הבקרה, בשנת 1984, הפך אותו ראש אמ"ן דאז אהוד ברק למחלקת הבקרה, שעומדת על תִלה עד היום כמחלקה עצמאית הכפופה ישירות לראש אמ"ן ושתפקידה לבצע בקרה להערכות מודיעיניות באמ"ן, אך היא רשאית גם לכתוב ניירות עמדה מודיעיניים בעצמה, בהתאם לשיקול דעתו של העומד בראשה. על קורותיה של מחלקה זו נכתב בספר פרקליט השטן. ניתן לומר, בתמצית, שהיא לא הצליחה להציב משקל־נגד לחטיבת המחקר באמ"ן וניטשת מחלוקת אם בכלל עלה בידה לתרום תרומה משמעותית לשיח המודיעיני, ולביסוסה של רוח אחרת המעודדת ויכוח ופתיחוּת בפרט. רוב הזמן הערכותיה הלעומתיות היו צפויות ולכן לא נלקחו ברצינות וכמעט שלא השפיעו.

אחת הסיבות לכישלון מרבית ראשי מחלקת הבקרה באמ"ן היתה ניסיונם לשחק באותו המגרש של יחידות המחקר – קרי, להתמקד בהערכות המודיעיניות, ובהן בלבד. חלופה לכך יכלה להיות ניסיון להציג מתודולוגיה מחקרית שונה, לבחון את המבנה הלוגי של הערכות המחקר ולהציג נקודות עיוורון. גישה כזאת, ששמה דגש על תהליך המחקר ולא על התוצאה, יכולה לאפשר ויכוח ושיח מודיעיני ערים יותר. בנוסף, ההתמקדות של גופי הבקרה בתוצרי אמ"ן מחקר גרמה לצמצום נקודת המבט לנושא הצבאי בלבד ולהחמצת חלקים נרחבים משדה הראייה הלאומי, כמו למשל הערכות המודיעין של יחידות המחקר במשרד החוץ, במוסד ובשב"כ, גורמי התכנון האסטרטגיים דוגמת המל"ל, והשוואה למכוני מחקר האזרחיים.

 מה שלא עבד לאמריקאים

בכל אלה הצעת החוק הפרטית של ח"כ הלוי לא מטפלת. היא מעידה כי בכוונתה של הממשלה – שבמשמרת שלה קרה האסון – ליצוק קלקול חדש על מצעו של הקלקול ישן, מבלי להידרש לבדק הבית המעמיק של סוגיות היסוד של המודיעין הלאומי, המתחייבות מהכשל של 7 באוקטובר, ושל שנות העיוורון הארוכות שקדמו לו, לרבות בחינת תהליכי העבודה ויחסי הגומלין בין הדרג המדיני לביטחוני.

אבל הבעיה אינה רק במה שההצעה לא עושה, אלא גם במה שהיא כן עושה. גוף שהעומד בראשו ימונה ישירות בידי ראש הממשלה, ככל כנראה כמשרת אמון, ידווח אישית לראש הממשלה ויהיה תלוי בראש הממשלה עבור המשך כהונתו – הוא גוף אשר סביר להניח שלא יוכל לגבש עמדות עצמאיות דיין. הוא עלול לשמש ככלי שרת פוליטי. שהרי, במידה שלא יספק לראש הממשלה את ההערכות המצופות, הוא יודר או יפוטר. חשש נוסף הוא שכתוצאה מהקמת המחלקה עלול להיווצר מעקף, או אפילו נתק, בין הדרג המדיני לקהילת המודיעין, משום שהדרג המדיני יקבל נגישות מלאה למידע המודיעיני, וזאת מבלי שיזדקק לארגוני המודיעין האמונים על הפרשנות שלו והבקיאים ברזיו.

זה בדיוק מה שקרה ערב המלחמה בעיראק ב־2003. אחרי שארגוני המודיעין האמריקאיים המסורתיים מיאנו לספק הערכות שיתמכו בפלישה לעיראק, יזם הדרג הפוליטי במשרד ההגנה את הקמתו של גוף אשר יוכל לספק מודיעין שכזה, התפור למידותיו. תת־שר ההגנה לענייני מדיניות, דאג פיית', הקים בספטמבר 2002 יחידה חדשה, המשרד לתוכניות מיוחדות (office of special plans), באישורם – ויש החושדים, בהנחייתם – של שר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו פול וולפוביץ. היחידה עסקה לכאורה במדיניות בנושא העיראקי, אך כפי שחשף דו"ח ביקורת משנת 2007 של מבקר הפנים של משרד ההגנה האמריקאי, היא "פיתחה, ייצרה והפיצה הערכות מודיעין חלופיות", שחלקן עמדו בסתירה לקונצנזוס של קהילת המודיעין. התוצאה היתה שהמחלקה של תת־שר ההגנה, בלשונו המעודנת של המבקר, לא סיפקה למקבלי ההחלטות הבכירים את "הניתוח המודיעיני המדויק ביותר".

לאחר הפלישה התברר כי הזהירות של ארגוני המודיעין המסורתיים היתה מוצדקת. הטעמים למלחמה – הקֶשר לכאורה בין משטרו של סדאם חוסיין לבין ארגון אל־קאעדה והימצאותם כביכול של כלי נשק להשמדה המונית בידי בגדאד – התבררו כמוטעים. המחיר האסטרטגי היה כבד: אמריקה שקעה במלחמה ארוכה ויקרה שהולידה את התנאים לעלייתו של אויב מסוכן עוד יותר ממשטרו של סדאם, המדינה האסלאמית (דאעש), ובחשבון אחרון גם חיזקה את איראן, שמיליציות שיעיות המזוהות איתה השתלטו על נתחים גדולים מהמדינה העיראקית.

הערכת מודיעין בהזמנה

הדגש בהצעת החוק של ח"כ הלוי הוא על גיבוש הערכת מודיעין חלופית. כלומר, גם אם לשיטתה של "המחלקה החלופית", הערכות המודיעין של גופי המחקר הנוכחיים ייתפסו כראויות – היא בכל זאת תציג להן חלופה. החשש הטמון בכך הוא שהערכות המחלקה מלכתחילה יהיו לעומתיות ולכן לא תהיה להן כל תרומה לשיח, בדיוק כפי שקרה להערכותיה של מחלקת הבקרה.

אבל מאחר שעל הפרק נמצאת הקמתו של גוף חדש עם אוריינטציה שונה ושיוך מוסדי שונה, שייתכן שגם יתחרה עם קהילת המודיעין על משאבים ועל קרבה לדרג המדיני, לא מן הנמנע שאף ייווצרו מתחים ו"דם רע" בינו לבינה. יחד עם זאת, יצוין כי גם הרמוניה בין ארגוני המחקר איננה דבר רצוי אלא שיח עירני וביקורתי, כמו גם ויכוח על הנחות היסוד המודיעיניות.

בנוסף, גוף מודיעיני הכפוף לראש הממשלה עלול לתפוס את תפקידו כמי שאמור לסייע לדרג המדיני לקדם מדיניות מוכתבת מלמעלה, גם אם טמונים בה סיכונים וסיבוכים. המשמעות היא פוליטיזציה של עבודת המודיעין. בעטייה, יוכל הדרג המדיני להתעלם מהצבעה של ארגוני המודיעין על סכנות במדיניות שהוא רוצה לקדם. זאת משום שתמיד יעמוד לרשותו גורם מודיעיני שיוכל לספק לו את ההערכה שבה הוא חפץ – בדיוק כפי שקרה בפרשת "הנשק להשמדה המונית" של רמספלד – או, לחילופין, לספק לו בדיעבד את האליבי המודיעיני שיצדיק את קידומה בעבר של מדיניות שגויה. בהקשר הישראלי הנוכחי, ניתן לדמיין איך המחלקה החדשה תוכל לספק, למשל, הערכות התומכות בהמשך המלחמה בעזה ומתנגדות לעסקת החטופים, כעמדתו של ראש הממשלה ונגד עמדת מערכת הביטחון. כבר היו דברים מעולם.

 מי אחראי על המודיעין הלאומי?

הצעת החוק החדשה גם מעלה שאלות מהותיות באשר למקומה של המחלקה העתידית בתוך מערך המודיעין הקיים. ראשית יש לבחון מדוע נדרשת הקמת מחלקת "איפכא" חדשה במקום להסתמך על גוף קיים המתמחה בהערכת מודיעין לאומית. בישראל, הגוף האמון על גיבוש הערכת המצב הלאומית (ודוק, לא הערכת המודיעין הלאומית) ועל הצגתה לממשלה ולקבינט הוא המטה לביטחון לאומי (המל"ל). אמנם קיים במל"ל אגף מודיעין אולם הוא לא אחראי על הערכת המודיעין הלאומית. הדבר אף אינו נכלל בחוק המל"ל.

לחילופין, בארצות הברית הוקם לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 משרד ראש המודיעין הלאומי (ODNI – Office of the Director of National Intelligence), שמטרתו לשפר את התיאום והפיקוח על קהילת המודיעין האמריקאית. במסגרת ה-ODNI פועל ה-NIC (National Intelligence Council), גוף המופקד על הערכות מודיעין אסטרטגיות ארוכות־טווח עבור מקבלי ההחלטות הבכירים, תוך שילוב מידע מסוכנויות המודיעין השונות והצגת תחזיות גלובליות. זהו ללא ספק מודל שאפשר היה לשאת עיניים אליו.

לאמיתו של דבר, בישראל כבר נעשו ניסיונות בכיוון הזה. אחת מהמלצות ועדת אגרנט היתה, כאמור, למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי, שכיהן כראש אמ"ן בשנות ה־50 ונחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על המחקר המודיעיני בישראל, הוא היחיד עד היום שמילא את התפקיד. הרכבי מונה ב־1977 כיועץ ראש הממשלה למודיעין, אך כיהן בתפקיד שמונה חודשים בלבד תחת יצחק רבין ומנחם בגין. הגדרת תפקידו כללה יצירת פלורליזם בהערכות המודיעין והתרעה על סיכונים פוטנציאליים.

העובדה שבתום הקדנציה הקצרצרה שלו לא מונה מחליף להרכבי, חרף ההסכמה הרחבה על הצורך בגישה מודיעינית עצמאית ורעננה, מעידה על החסמים האינהרנטיים במערכת הישראלית – הן הפוליטית, הן המודיעינית. ארגוני המודיעין לא מעוניינים לוותר על מעמדם ועל הקשר הישיר עם הקברניט, ולדרג המדיני נוח מצדו שאין גורם אחד חזק המהווה מרכז כובד בקהילת המודיעין, בבחינת הפרד ומשול. בנוסף, במבנה המורכב ממשרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון נוצר מאזן משתק שמקשה על אימוץ השינויים שהוצעו לאורך השנים.

ניסיון העבר מלמד אפוא, כי ב־50 השנים האחרונות הועלו הצעות רבות לפתרון הפער במודיעין האסטרטגי בישראל, הנדרש לגיבוש מדיניות והערכת מצב כוללת (להבדיל ממודיעין טקטי ומבצעי), אך רובן לא יושמו, או יושמו באופן חלקי בלבד. גם משרד המודיעין, שהוקם לפני למעלה מעשור, לא הצליח להתבסס כגורם משמעותי בקהילת המודיעין – לא בהיבט הפיקוח ולא בתחום ההערכות המודיעיניות. הראיה החזקה ביותר לכך היא סגירתו לאחרונה בקול ענות חלושה.

שרשרת הכישלונות הללו מחזקת את ההבנה כי נדרש תהליך מעמיק ויסודי לשינוי המצב הקיים. לאחרונה העלה פרופ' אורי בר־יוסף הצעה להקים גוף מחקר חדש ומצומצם שיתמקד במודיעין אסטרטגי. הצעתו כוללת הקמת יחידה עצמאית, בדומה למעמד היועץ המשפטי לממשלה או נגיד בנק ישראל, שתאויש בחוקרים ותיקים מהאקדמיה ותפעל בקדנציות ארוכות. בר־יוסף מצביע על האנומליה הטמונה בכך שהצבא נוטל על עצמו אחריות להערכה הלאומית, בשעה שקציניו הצעירים מבצעים קדנציות קצרות והם חסרי ניסיון מספק; לראיה, לשיטתו, הכישלונות הרבים במתן התרעה, שהיו נחלתה של קהילת המודיעין הישראלית ואמ"ן בראשה. למעשה, כבר בשנות ה־50 התייחס שר החוץ משה שרת לאמ"ן כ"מודיעין של המטכ"ל", אמירה שנועדה להדגיש את מגבלותיו בהבנת סוגיות אסטרטגיות גלובליות והיותו מוגבל לראייה צבאית משימתית. דומה שבמהלך השנים המגמה הזאת רק החריפה, כאשר לימים גם המל"ל, שנועד בדיוק לצורך הזה, רוּקן מתוכן – בעיקר על ידי נתניהו עצמו.

אירועי ה-7 באוקטובר מחייבים אכן, חשבון נפש מעמיק ושינוי מערכתי נרחב – הן בתחום המדיני והצבאי והן בקהילת המודיעין. עם זאת, הדרך הנכונה לביצוע שינויים כאלה היא באמצעות חקירת עומק עצמאית של ועדת חקירה ממלכתית, ולא דרך הצעות חוק פרטיות ומהירות. אחת ממסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית עשויה בהחלט לקרוא להקמת גוף בקרה מודיעינית ברמה הלאומית, אך זאת כחלק מראייה רחבה של המערך. ראייה כזו צריכה גם לקחת בחשבון את ניסיונות העבר בהקמת גופים כאלה בישראל, כמו את הפתרונות שאומצו בקהילות מודיעין במערב. בתוך כך חשוב להדגיש כי שינויים מבניים לבדם אינם מספיקים; נדרש שינוי עמוק בתרבות הארגונית, בערכי הארגונים המודיעיניים ובמקצועיות אנשי המודיעין.

כל זה איננו מנת חלקה של הצעת החוק של הלוי. נראה כי מטרת הצעת החוק להקמת "מחלקה להערכות חלופיות" היא אחרת. היא משתלבת היטב במגמה הכללית של שינוי המשטר: ריכוז סמכויות בידי ראש הממשלה, החלשת הגופים המקצועיים בשירות המדינה, ויצירת מנגנוני לגיטימציה חדשים בעיני הציבור, תוך פגיעה בערכים ממלכתיים ובתהליכי עבודה מסודרים. אם תרצו, זה עוד מאותה התרופה שהרעילה מדינה שלמה.

המאמר פורסם ב-2.12.24 במגזין תלם. המאמר נכתב בשיתוף דוד סימן טוב וד"ר אופק רימר.

הפוסט למי תועיל מחלקת המודיעין שהקואליציה רוצה להקים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה שהתחיל בתהיות לגבי אופן התגמול של תומכיו במשך הקמפיין, התפתח במהרה לשאלות מהותיות יותר. מעבר לספקות בדבר יכולתו של הנשיא להעביר את המינויים בסנאט הדמוקרטי, עולה תהייה מטרידה יותר: כיצד ימשול ביעילות כשמקורביו חסרי הניסיון, חלקם בעלי עמדות המנוגדות לחלוטין למשרתם המיועדת, יקיפו אותו?

המינויים הבעייתיים מעלים חששות כבדים בקרב בכירי המפלגה הרפובליקנית, שרואים כיצד מוסדות השלטון מאוישים באנשים שנאמנותם לטראמפ גוברת על כישוריהם המקצועיים. רשימת המינויים משמשת תזכורת נוספת לכך שכל ניסיון לרסן את טראמפ נידון להיכשל אל מול נטיותיו הבלתי צפויות ומערך השיקולים הייחודי שלו.

המינויים הבטוחים

בראשית סבב המינויים בחר טראמפ בסוזי ויילס למשרת ראש הסגל – האישה הראשונה שתכהן בתפקיד זה. אחריה הגיע גל מינויים של פוליטיקאים מוכרים: מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה ויריב לשעבר של טראמפ, מונה למזכיר המדינה. רוביו, שנשקל כמועמד לסגן הנשיא לפני בחירתו של ג'יי די ואנס, מביא עמו עמדה אנטי-איראנית, אנטי-סינית ופרו-ישראלית מובהקת, כולל תמיכה מלאה בעמדת ישראל לגבי טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה.

מייק וולץ, חבר בית הנבחרים מפלורידה ואיש הכומתות הירוקות לשעבר, מונה ליועץ לביטחון לאומי. וולץ, ששירת כיועץ לשרי ההגנה דונלד רמספלד ורוברט גייטס וכמנכ"ל חברת מטיס, מביא עמו תמיכה בישראל לצד ספקנות כלפי אוקראינה ותרומתה של אירופה למלחמה. אליס סטפניק, חברת בית הנבחרים מניו יורק שהובילה את השימועים בקונגרס נגד נשיאות אוניברסיטאות סביב המהומות האנטי-ישראליות בקמפוסים, מונתה לשגרירת ארצות הברית באו"ם – מינוי שצפוי להמשיך את הקו הפרו-ישראלי של ניקי היילי בממשל טראמפ הראשון.

לשורת המינויים הצטרפו גם מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר ואביה של מושלת המדינה שרה האקבי סנדרס, שמונה לשגריר בישראל; טום הומאן, לשעבר מנהל רשות אכיפת המכס וההגירה (ICE), שמונה ל"צאר הגבול"; וסטיב וויטקוף, איש עסקים יהודי, שמונה לשליח המיוחד למזרח התיכון.

הפתעות ומינויי MAGA

לאחר סבב המינויים הראשוני, שעורר מורת רוח בקרב נאמני תנועת MAGA בשל בחירת "ניאו-שמרנים" מתונים יחסית, החל טראמפ לרצות את תנועתו בשורת מינויים מפתיעה. התנועה, המובלת על ידי בנו דונלד טראמפ ג'וניור וסגן הנשיא הנכנס ואנס, ונתמכת על ידי המיליארדרים אילון מאסק ופיטר תיל, זכתה לייצוג משמעותי.

בניגוד לציפיות הרווחות למינויו של חבר בית הנבחרים מייק רוג'רס, יו"ר הוועדה לענייני הכוחות המזוינים, בעל ניסיון של שני עשורים בתחום הביטחון, לתפקיד מזכיר ההגנה – בחר טראמפ בפיט הגסת, פרשן פוקס. הגסת, אמנם קצין מעוטר לשעבר, ידוע בעיקר כפרשן בתוכנית Fox & Friends האהובה על טראמפ.

מינויו מסמל שבירה של המסורת למנות אנשי ביטחון מנוסים לתפקיד. הוא מוכר בעיקר בזכות עמדותיו השוביניסטיות ("נשים לא צריכות לשרת בתפקידי לחימה") ותמיכתו הבלתי מסויגת בטראמפ. מינוי זה מדגיש את העדפתו של טראמפ לנאמנות אישית על פני ניסיון מקצועי, גם בתפקידים הרגישים ביותר במערכת הביטחון האמריקאית.

שר המשפטים המיועד של טראמפ הוא מאט גייטס, שנחשד בעבר בקיום יחסי מין עם קטינות ושימוש בסמים. הוא התפטר לאחרונה מהקונגרס, יומיים לפני חשיפת המסקנות של ועדת האתיקה שחקרה שורה של חשדות נגדו, שהיו צפויות לפגוע במועמדותו אנושות; טולסי גבארד, לשעבר מועמדת בפריימריז הדמוקרטי (ב-2020), בעלת עמדות פרו-רוסיות מובהקות שנפגשה עם בשאר אל-אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה וקראה לשחרורם של אדוארד סנואדן וג'וליאן אסנג', מיועדת לתפקיד ראשת המודיעין הלאומי; ורוברט קנדי ג'וניור, חובב תיאוריות קונספירציות ידוע שהואשם בהפצת מידע כוזב ותעמולה מסוכנת בנושא חיסונים, מגפת הקורונה ומניעיו של אנתוני פאוצ'י, ימונה לשר הבריאות. בנוסף, טראמפ גמל לתומכיו קריסטי נואם, דאג ברגם ולי זלדין בתפקידי שרת הביטחון הלאומי, שר הפנים והשר להגנת הסביבה, בהתאמה.

מדיניות חוץ בסימן שאלה

מעבר לזהות המתמנים, השאלה המרכזית היא הכיוון האידיאולוגי של הממשל המתגבש. במשך הקמפיין הציג טראמפ עמדות מגוונות, לעתים סותרות באופן בוטה, בסוגיות ביטחון ודיפלומטיה. בעוד שיחסו העוין לבנות הברית האירופיות וחיבתו לאוטוקרטים כמו ויקטור אורבן, ולדימיר פוטין וקים ג'ונג און ידועים היטב, התבטאויותיו בנושאי ביטחון משקפות חוסר עקביות מטריד. גישת "אמריקה קודם" לא מנעה ממנו בכהונתו הקודמת לחסל את קאסם סולימאני ולהימנע מנסיגה מאפגניסטאן ומסוריה. אך כעת הוא מציג קו מתון יותר, שמעורר שאלות לגבי מחויבותו לבעלות בריתה המסורתיות של ארצות הברית.

התפנית במדיניותו של טראמפ בולטת במיוחד ביחס לישראל. אף שכמועמד תמך בהפצצה ישראלית של מתקני גרעין באיראן, נראה שכנשיא הוא מתכנן מדיניות חוץ מתונה יותר. בקמפיין הציג עצמו כ"נשיא של שלום" בניגוד ל"מחרחרת המלחמה" קמלה האריס, וכבר עתה מסתמן שבכוונתו ללחוץ על ישראל לסיים את הלחימה בעזה ובלבנון לפני כניסתו לתפקיד.

סגנו ואנס אף העמיק את הסדק ביחסים כשהביע ספקנות פומבית לגבי זהות האינטרסים בין ישראל לארצות הברית ביחס לאיראן. הפגישה המפתיעה של אילון מאסק, היועץ הקרוב לטראמפ, עם שגריר איראן לאו"ם, מחזקת את הרושם שהממשל החדש מתכנן שינוי משמעותי במדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

כבר עתה ניתן לזהות את קווי המתאר של חזונו: העמקת מלחמת הסחר עם סין, למרות העלות הכלכלית הצפויה לצרכן האמריקאי; חתירה לסיום המלחמה באוקראינה תוך ויתורים טריטוריאליים משמעותיים וזניחה של שאיפות ההצטרפות לנאט"ו, וקידום סיום העימות בין ישראל לציר האיראני, תוך הרחבת הסכמי אברהם – אולי בתקווה לזכות בפרס נובל לשלום שחמק ממנו בעבר. המגמה הכללית צפויה להיות צמצום הנוכחות האמריקאית בעולם, במיוחד במזרח התיכון, והסטת המיקוד פנימה.

נקודה מכרעת בהבנת התנהלותו של טראמפ היא שבניגוד להשתעשעויותיו ברעיון הכהונה השלישית, הוא לא יוכל להתמודד ב-2028. משמעות הדבר היא שאין לו צורך לרצות את המתנגדים לו במפלגה הרפובליקנית – שממילא מספרם הצטמצם משמעותית – או לסלוח למבקריו. מצב זה מעניק לו חופש פעולה חסר תקדים בבחירת מקורביו ובעיצוב מדיניותו.

הממשל הנכנס צפוי להיות "טראמפי" יותר מקודמו, עם פנים חדשות שעשויות להמשיך גם תחת סגנו ג'יי די ואנס ולצד בנו דון ג'וניור. המינויים האחרונים מעידים על הכנת הקרקע לעידן פוסט-טראמפ, כשואנס צפוי להפוך למועמד תנועת MAGA לנשיאות ב-2028, תוך שימור המורשת והקו האידיאולוגי של טראמפ במפלגה הרפובליקנית לשנים הבאות.

המשמעות המיידית, המשתקפת במינויים האחרונים, היא שטראמפ ממעיט בחשיבות הסנאט ובהשפעתו על המינויים, כמו גם בהשפעת בחירותיו על בית הנבחרים או על מפת המושלים ברחבי ארה"ב. התקשורת המקומית, האקדמיה והאליטה הכלכלית ימשיכו לשמש כשעירים לעזאזל בהאשמותיו.

כפי שהיטיב לאבחן ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת חיפה, סביר להניח שטראמפ לא יהיה פופולרי בשום שלב בכהונתו כמו ברגע זה. לכן צפוי כי ינסה לנצל את המומנטום להעברת תוכניותיו כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, ובוודאי לפני בחירות האמצע ב-2026.

המאמר פורסם ב-20.11.24 באתרהארץ.

הפוסט בממלכת טראמפ החדשה, הנאמנות משתלמת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת הקשרים והאינטרסים בין ישראל לירדן עמוקה יותר מזו של כל המדינות האחרות שעימן קשרה ישראל קשרים דיפלומטיים. משחר הקמתה, עבר הירדן (שמה הישן של הממלכה) הייתה "הטובה שבאויבות". אומנם היא השתתפה במלחמות 1948 ו-1967, אך מעבר לכך מלכיה קיימו קשרים בחשאי עם מנהיגי ישראל.

קיומם של אויבים משותפים והצורך של ירדן להישען על מעצמה מערבית (בריטניה ולאחר מכן ארצות הברית) הפכו את מדינת ישראל לבעלת ברית רצויה בשמירה על שרידותו של בית המלוכה. המלך חוסין הודה לסיוע של ישראל במאבקו נגד סוריה ואש"ף במהלך "ספטמבר השחור" 1970, ולאות תודה הוא הזהיר את גולדה מפני המלחמה המתקרבת בפגישה עימה בגלילות בספטמבר 1973.

ישראל, מבחינתה, יכלה לסמוך, בדרך כלל, על כך שהצבא הירדני שומר על הגבול הארוך מפני חדירות מחבלים פלסטינים. עם השנים נוספו גם אינטרסים נוספים מבחינתה של ירדן, כמו למשל הצורך הדחוף של ירדן במים ובגז.

עד 1994 השלום עם ירדן תמיד היה אופציה, אולם בניגוד למצרים, ירדן לא הייתה חזקה מספיק לעמוד מול התנגדות של העולם הערבי והאוכלוסייה הפלסטינית שבשטחה. הצל הפלסטיני חייב את המלך להשאיר גם את יחסי ישראל-ירדן בצל. לא במקרה חתימת הסכם אוסלו עם אש"ף ב-1993 היא היא שהעניקה לגיטימציה לחתימת הסכם השלום. לאחר שנים רבות שניסתה לייצג את העניין הפלסטיני, השאירה ירדן את הזירה לאש"ף בלבד, שומרת לעצמה תפקיד במקומות הקדושים בירושלים.

הדילמה הירדנית גדולה יותר

אי-פתרון הבעיה הפלסטינית העמיד את המשטר בדילמה: כיצד ליישב את הסתירה בין האינטרסים של המשטר והמדינה ובין דרישות האזרחים? המענה היה לקיים פרופיל נמוך ככל האפשר של יחסים דיפלומטיים במקביל לניהול יחסים חשאיים בתחומי הצבא, ביטחון ומודיעין. וכך, יחסים קרים במישור הפומבי לא באו על חשבון יחסים חמים במישור החשאי. דבר דומה, דרך אגב, קרה גם במצרים, בהבדל אחד: בירדן למעלה ממחצית האוכלוסייה היא פלסטינית.

מתיחויות בהר הבית ומלחמות בין ישראל לפלסטינים תמיד הובילו להידרדרות ביחסי המדינות. החזרת השגריר וגינויים חריפים הפכו זה מכבר לצעדי תגובה מידתיים שלא סיכנו את השלום עצמו. ואולם, ככל שמתמשכת המלחמה, ככל שהפלסטינים בעזה ממשיכים לסבול מבחינה הומניטרית וככל שישראל אינה מציעה אופק של פתרון מדיני – כך דומה יותר כי הקולות הקוראים לנקיטת צעדים קשים יותר מול ישראל מתחזקים, והם עלולים להשפיע על מקבלי ההחלטות.

שר החוץ הירדני, איימן ספדי, מגלם במידה רבה את השניות בעמדה הירדנית. לאורך כל המלחמה הוא ביקר באופן חריף את התנהלות ישראל, אך הוא גם הבהיר שפניה של ירדן – והעולם הערבי – לשלום ולא למלחמה, בהתבסס על יוזמת השלום הערבית.

מה שקורה עם ירדן אולי יותר קיצוני, אבל דפוס דומה קורה גם ביחסי ישראל עם מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וערב הסעודית. כל המדינות הללו, למשל, גינו את המתקפה של ישראל על איראן למרות שהן חולקות אינטרס דומה עם ישראל נגד איראן.

אומנם אין לגזור גזרה שווה בין כל המדינות הללו ביחסן לישראל, אבל גם האמירויות, שלא עצרה את טיסותיה לישראל ומיתנה את הצהרותיה, הבהירה כי היא יהיה לא כל תפקיד ב"יום שאחרי" בעזה, אלא אם כן ייעשו צעדים להקים מדינה פלסטינית. למותר לציין כי זוהי עמדת סעודיה, שעוד טרם נרמלה את יחסיה עם ישראל.

שכנות טובה ומתחשבת

ישראל בהנהגת ממשלת בנימין נתניהו לוקחת כמובנים מאליהם את היחסים עם מדינות השלום והנורמליזציה הערביות. העובדה שהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (30 שנה ו-45 שנה בהתאמה) מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים מעניקים את התחושה שהם עמידים בפני כל אתגר. זו הערכה שלא צריך להעמיד במבחן.

מדיניות רציונלית של ממשלות מביאה בחשבון את הנסיבות, המגבלות והסיכונים הכרוכים באימוץ כל מדיניות באשר היא. ישראל תקפה באיראן באופן מוגבל משום שהשתכנעה, או התכופפה, בפני הלחץ של ארצות הברית, וזאת כדי לא להביך או להקשות על הממשל לקראת הבחירות.

בה במידה, ממשלה שמקבלת החלטות באופן רציונלי צריכה לקחת בחשבון לא רק את האינטרסים שלה ושל בעלת בריתה הקרובה, ארצות הברית, אלא גם של מדינות האזור, שחולקות עימה אינטרסים משותפים.

בהקשר זה עולות שתי סוגיות: האחת, בטווח הקצר, סיום המלחמה, שחרור החטופים, מציאת הסדר לנסיגת חיזבאללה מהגבול ויצירת חלופה שלטונית בעזה. השנייה, בטווח הארוך יותר, מציאת פתרון לבעיה הפלסטינית בכללותה, עם העדפה להקמתה של ישות מדינתית. פתרון הסוגיה הראשונה יוביל לרגיעה ביחסיה של ישראל עם מדינות השלום והנורמליזציה; אבל רק פתרון הסוגיה השנייה יוביל לגאות ביחסים. זה נראה כרגע דמיוני, אבל כך היה גם פעם השלום עם מצרים וירדן.

המאמר פורסם ב-3.11.24 באתר N12.

הפוסט המשך המלחמה מסכן את יחסי ישראל עם מדינות האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, הסכם השלום, שיצא לדרך בתחושה של התרוממות רוח וציפייה לשלום חם בין העמים, התדרדר עם השנים לשלום מדיני-אסטרטגי קר. אכזבות ממימוש של פרויקטים משותפים, מתיחות ומשברים חוזרים סביב ניסיונות לשינוי הסטטוס-קוו במקומות הקדושים בירושלים, וכמובן המשכו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיעדר תהליך מדיני, הלכו וקיררו את היחסים והביאו למשברים וחוסר אמון. וזה לא רק פספוס גדול, אלא גם תהליך מסוכן המאיים על ההישג המדיני-ביטחוני הגדול של הסכם השלום, שני אולי רק להסכם השלום עם מצרים. אחד המרכיבים שעיצבו את היחסים בין המדינות לאורך השנים, שהוא חלק מהותי מהמשבר ביניהן ועשוי להיות גם מרכיב בשינוי הכיוון, הוא מים.

כעס ותסכול

ירדן היא מדינה מדברית שסובלת ממחסור אקוטי במים. למרבית האוכלוסייה בה יש גישה למים, אך אספקתם אינה רציפה. משבר האקלים משפיע דרסטית על מאזן המים בירדן. משרד המים והחקלאות הירדני צופה הפחתה של 15 אחוזים בשיעור המים הזמינים עד 2040, דבר שיפגע גם בתשתיות הביוב ובהשבה לקולחין.

ישנם כשלים רבים בניהול משק המים הירדני, המתבטאים בין השאר בכך שיותר מ-40% מהמים המופקים אובדים בדרך בשל חיבורים לא חוקיים, דליפות ועוד. לכן גיבשה הממלכה אסטרטגיית מים לאומית, המתבססת על שיתופי פעולה הכרחיים עם שכנותיה, בראשן סעודיה וישראל, להן מקורות מים ואנרגיה, שיאפשרו פיתוח משק מים מוטה התפלה.

מציאות זו מניחה את המים וההידרו-פוליטיקה בליבת היחסים בין ישראל לירדן. הידרו-פוליטיקה היא הפוליטיקה של המים. בהגדרתה הקלאסית היא בוחנת את מערכות היחסים והאינטראקציות בין בעלי עניין הנוגעים בשימוש במקורות מים ובניהולם.

ישראל וירדן חולקות כמה מקורות מים – רובם ככולם באגן הירדן והערבה. הסכם השלום שהן חתמו ב-1994 כלל התייחסות מקיפה לחלוקתם של משאבי המים, וקבע בין השאר כי ישראל תעביר מדי שנה 50 מלמ"ק (מיליון ליטר מעוקב) של מים לירדן במחיר עלות. זאת כחלק מהסדרת יחסי המים והעברת מי הירמוך (שהם, על פי ירדן, משאב שלה) דרך הכינרת בחזרה לירדן. כמו כן, כלל ההסכם הקמה של ועדת מים משותפת לישראל וירדן, שניהלה את הקשר העיקרי בין המדינות למימוש ההסכמים בתחום המים. ב-2021, בימי ממשלת בנט-לפיד וכחלק מהסכמי אברהם, הכפילה ישראל את הכמות, וחתמה עם ירדן על הסכם שבו היא מספקת לממלכה 50 מלמ"ק נוספים (100 מלמ"ק סך הכל), במחיר גבוה יותר. תוקפו של ההסכם היה אמור לפוג במאי 2024 אך הוא הוארך בחצי שנה וצפוי לפוג בחודש הקרוב. כיום, 10% מצריכת המים בירדן מגיעים מישראל.

בין ירדן לישראל ישנו מאזן אינטרסים שנשמר יציב באופן יחסי מאז הסכם השלום ב-1994. עבור ישראל, כאמור, שיתוף הפעולה עם ירדן ויציבותה של הממלכה הם מרכיבים אסטרטגיים בביטחונה הלאומי. עבור ירדן, ישראל היא מדינה יציבה המסייעת לה ביטחונית ופוליטית בזירה האזורית, שותפה למיזמים כלכליים, חברה במחנה המדינות החוסות תחת ארצות הברית, וכן מקור מרכזי לייבוא מים. אספקת המים מישראל לירדן היא גורם משמעותי ביותר במערכת היחסים האסטרטגיים בין המדינות, ולפיכך גם במצבי משבר שמרה ירדן מכל משמר על אלמנט זה ביחסים. אולם, במציאות של המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, העמקת הכיבוש והסיפוח בגדה המערבית והמשברים הנשנים במקומות הקדושים בירושלים, התלות שנוצרה במדינת ישראל בתחום המים מעוררת כעס רב ותסכול בקרב העם הירדני.

פרויקטים לא ממומשים

במשך השנים נעשו ניסיונות להרחיב את שיתופי הפעולה בתחום המים. שלושה פרויקטים משמעותיים מהסוג הזה קודמו, אך לא הושלמו. האחד הוא פרויקט Red-Dead להקמת מתקן התפלה באילת ובעקבה והולכת המים לצפון ירדן, תוך העברת התמלחת לים המלח. פרויקט זה הועבר לצדו הירדני של הגבול לשם הפחתת הבירוקרטיה, אך הוקפא על ידי ישראל. פרויקט נוסף הוא שיקום נהר הירדן בשטח הדרומי. זהו פרויקט ייחודי באופיו, מכיוון שמרכיבים רבים שלו עוסקים בבניית קשרים בין תושבים משני צדי הגבול ובפיתוח כלכלי ותיירותי, שהופכים את השלום לעניין מוחשי הנושא עמו הטבות לאוכלוסייה. הסכמות לקידומו נחתמו בוועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים 2022 (COP27) בימי ממשלת בנט-לפיד, והוקפאו עם נפילתה.

פרויקט שלישי הוא "מים תמורת אנרגיה" (Blue-Green Prosperity), שבו התחייבה ישראל למכור מים מותפלים לירדן (200 מלמ"ק בשנה) כנגד התחייבות של ירדן למכור אנרגיה סולארית לישראל באמצעות תשתיות ייעודיות שיקימו לכך, כל זאת בשותפות עם איחוד האמירויות. פרויקט זה הוקפא עם פריצת המלחמה בעזה. היחסים בין המדינות הוזנחו על ידי ישראל עם השנים ואף נתפשו כמובנים מאליהם. זה השתקף גם בתחום המים. הפער בין הרצון לקדם פרויקטים משותפים בתחום זה לבין מימושם בפועל יצר תסכול עמוק בצד הירדני.

המחסור במים הוא גורם משמעותי בסכסוכים רבים, פליטות והגירה, וערעור יציבות פוליטית. תחת תנאי משבר האקלים, האיום בחוסר יציבות בגין מחסור במים במזרח התיכון גובר באופן ניכר. האיום החריף לא מדלג על מערכת היחסים בין ישראל וירדן, שכפי שתוארה למעלה, כבר כעת אינה נהנית מחוסן רב. אולם, התייחסות רצינית לנושא המים ואימוץ הידרו-פוליטיקה אפקטיבית טומנים בחובם גם הזדמנויות להשתמש במים ובדאגה המשותפת לזמינותם כמרכיב בחיזוק היחסים ושיתופי הפעולה. עד כה מי שהוביל את פוליטיקת המים היתה דווקא החברה האזרחית.

רעיונות ופרויקטים של שיתופי הפעולה בתחום המים נולדו וצמחו מתוך ארגוני חברה אזרחית אזוריים המשותפים לישראלים, ירדנים ופלסטינים בראשם אקופיס ומכון ערבה. הם היוו תשתית מדהימה, בעת של הזדמנות פוליטית לבניית השלום בין העמים והמדינות. ארגוני חברה אזרחית הפועלים באופן חוצה גבולות, עושים שירות חשוב למדינה בפיתוח, עיצוב וקידום רעיונות חשובים אלו. כל מרחב הגבול הישראלי-ירדני מחייב הסתכלות סביבתית-מדינית וקידום פרויקטים העוסקים בבניית שלום, מוכנות אקלימית, ושיקום סביבתי.

30 שנה לאחר החתימה על הסכם השלום, ככל שרוצים לשנות כיוון ביחסים עם ירדן, להבטיח את הסכם השלום והנכס הביטחוני-אסטרטגי, ולבנות מציאות של שלום ושגשוג, הידרו-פוליטיקה היא מאמץ חשוב ועיקרי. על הממשלה ומקבלי ההחלטות לתמוך ביוזמות הצומחות בשטח, ליישם הסכמים קיימים ולקדם תוכניות חדשות להתמודדות משותפת עם אתגר המים. שהרי מים הם חיים.

המאמר פורסם ב-6.11.24 באתר הארץ.

הפוסט מים למלך: הידרו-פוליטיקה נבונה עשויה להציל את הסכם השלום עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם – (UNRWA – UNITED NATIONS RELIEF AND WORKS) הוקמה ב-1949 לאחר מלחמה העצמאות, בתמיכת מדינת ישראל, כדי לתת מענה מהיר לפליטים הפלסטינים. היא הוקמה כתשובה זמנית עד לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים, ועוד לפני שהוקמה ב-1950 סוכנות הפליטים הכללית של האו"ם (UNHCR – UNITED NATIONS HIGH COMMISSION FOR REFUGEES).

לאורך השנים, וביתר שאת מאז 1967, הפכה אונר"א למעסיקה ולמממנת הגדולה ביותר בחברה הפלסטינית. סוכנות אונר"א היא בעייתית, משום שבעצם קיומה היא משמרת את האינטרס להנצחת הפליטות הפלסטינית ומהווה יעד קל להשתלטות ולבחישה על ידי גורמים פלסטיניים פנימיים, חלקם מקושרים לחמאס.

תכני הלימוד במוסדות הלימוד שאונר"א מפעילה אף הם בעייתיים, ומבין 30,000 עובדיה היו לא מעטים שלקחו חלק בפעולות טרור, גם במעשי הזוועה של השבעה באוקטובר. לישראל אסור להשלים עם כך ויש לא מעט פעולות בנושא שחשוב לנקוט בתיאום עם המדינות התורמות.

אך הבעייתיות של אונר"א אינה המניע המרכזי של המבקשים להביא לסגירתה. ומשום שאין לה תחליף בטווח הקרוב, הנטל או הקטסטרופה ההומניטרית ייפלו על כתפינו.

לאחר אירועי ה-7 באוקטובר והעדויות על מעורבותם בהם של עובדי אונר"א, מדינות רבות השעו את תמיכתן באונר"א, אך רובן המוחלט (פרט לארצות הברית בשל הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים) חידשו אותה. מדינות העולם הבינו כי נכון להיום אין ארגון אחר שיכול להתמודד עם האתגר העצום הקיים ממילא ברצועה ושהוחרף בסדרי גודל בעקבות המלחמה.

גם אם מדובר בארגון לא פשוט לעיכול, הן מיסודו והן בהתנהלותו – ללא אונר"א, וללא מי שיוכל להיכנס לנעליו, שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, לא רק בעזה, אלא גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים – יהיו בסכנת קריסה. הסכנה האסטרטגית, המוסרית, ואפילו האפידמיולוגית לישראל צריכה להיות ברורה לממשלת ישראל ולאזרחיה.

כאילו לא למדה כל לקח מהתנהלותה לפני השבעה באוקטובר, עת חיזקה את חמאס על חשבונה של הרשות הפלסטינית, ממשיכה הממשלה ומגבירה את מאמציה בכיוון הזה.

בכובעו כשר אוצר עושה בצלאל סמוטריץ' כל שניתן בכדי לעכב את החזרי המס שמגיעים לרשות, ובכובעו כשר במשרד ביטחון הוא השתלט על המנהל האזרחי והפך אותו לזרוע לקידום ההתנחלויות ולדחיקת הפלסטינים משטחי C.

במקביל ממשיכה הממשלה בשלילת היתרי העבודה לפלסטינים, לכאורה בשל צרכי ביטחון, אך בפועל כעוד צעד לניוונה של הכלכלה הפלסטינית ולהעצמת העוני בערי הגדה.

אלו המבקשים להביא להפסקת פעילותה של אונר"א אפילו לא מעסיקים את עצמם במחשבה מי יבוא במקומה, כנראה שרובם מעדיפים שהתשובה תהיה – אף אחד. למרבה הצער גם חברים במפלגות המרכז נסחפים אחריהם, מתקשים להבין את כוונותיהם של המציעים ואת ההשלכות של צעד כזה על ישראל, או שבאווירה הנוכחית הם פשוט לא מעזים לומר את האמת למצביעיהם.

לא אונר"א מפריעה לימין הישראלי. לא את הארגון מבקשות הממשלה והקואליציה לגדוע, אלא את יכולת הקיום בכבוד של החברה האזרחית הפלסטינית.

לאחרונה שאל שר החוץ הירדני איימן ספדי במסיבת עיתונאים בעצרת האו"ם בניו יורק, מה ה-END GAME של ישראל? למה היא חותרת? למרבה הצער התשובה היא שהמטרה העומדת לנגד עיניהם של הגורמים המשפיעים ביותר בקואליציה, היא העצמת הייאוש הפלסטיני, כחלק מפנטזיות הטרנספר אותן מעולם לא זנחו.

בסופו של דבר, כשתקום מדינה פלסטינית, יהיה בכך גם פתרון לפליטים הפלסטינים בדיוק כפי שמדינת ישראל פתרה את בעיית הפליטים היהודיים ואז לא יהיה עוד צורך באונר"א. הפליטים בעזה, בגדה ובמזרח ירושלים יטופלו על ידי המדינה הפלסטינית, שתתוגבר במשאבים שהיום מועברים לאונר"א. הפליטים הפלסטינים בסוריה, לבנון וירדן, שלא יקבלו אזרחות מהמדינות המארחות, יטופלו על ידי ה-UNHCR.

עד אז, ראוי שכולנו נשכיל להבין את המניעים האמיתיים שמאחורי ניסיונות הימין להביא לסגירת אונר"א – החלשת החברה הפלסטינית וזריעת ייאוש במחיר נטל כלכלי מוסרי ותדמיתי נוסף על מדינת ישראל לצד חיזוק חמאס.

חשוב ונחוץ שחברי מפלגות המרכז שבאופוזיציה יחדלו להיגרר אחרי היוזמות ההרסניות של הימין המשיחי ויבינו ששום דבר טוב לא יצא לישראלים מהעמקת הייאוש והמצוקה של הפלסטינים.

המאמר פורסם ב-29.10.2024 באתר זמן ישראל.

הפוסט החקיקה נגד אונר"א אינה משרתת את האינטרסים של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל רושמת שורת הישגים דרמטית, אך יש לזכור כי גם כעת היא עודנה פועלת ללא אסטרטגיה סדורה וללא הגדרה של מטרות ברורות. "חזרת תושבי הצפון לבתיהם" היא מטרה ראויה ונדרשת לכשעצמה, אך מעורפלת, ולא תתאפשר בלא השגתן של מטרות משמעותיות נוספות, ובראשן יצירתו של הסדר מדיני רחב אשר יוביל להחלשתו של חיזבאללה – בראש ובראשונה בזירה הפוליטית-חברתית בלבנון.

מאז ייסודו, וביתר שאת מאז שהתמנה נסראללה למזכ"ל הארגון ב-1992, שואב חיזבאללה את עוצמתו משלושה מקורות עיקריים:

הראשון הוא המקור הצבאי. בתמיכה ובמימון איראניים בנה נסראללה את ארגון הטרור החזק ביותר בהיסטוריה, כזה שעוצמתו הצבאית גדולה לאין שיעור מזו של כל גורם אחר בלבנון, כולל צבא המדינה.

המקור השני הוא הפוליטי. בתהליך הדרגתי ומתוחכם, ותוך הישענות על כוחו הצבאי, הצליח נסראללה להכפיף את המערכת הפוליטית-חוקתית בלבנון לצרכיו, באופן המאפשר לו לנווט מדיניות ולהטיל וטו על כל החלטה, בכל תחום שהוא, שאינה הולמת את האינטרס שלו.

המקור השלישי הוא חברתי-עממי. חיזבאללה השכיל למצב את עצמו כארגון חברתי המעניק שירותי רווחה, חינוך ובריאות, בעיקר לבני העדה השיעית. כלומר, את עוצמתו של חיזבאללה יש להבין לא רק באמצעות 150 אלף טילים ורקטות, אלא גם באמצעות מעונות יום מסובסדים, מרפאות המעניקות טיפול רפואי בחינם ורשת מרכולים בה נמכרים מוצרים במחירים זולים משמעותית. בתמצית, נסראללה השכיל לבנות את תנועתו באופן בו חסידיו תלויים בו ויריביו מורתעים מפניו.

אינטרסים זרים

הטעות בשיקול הדעת של חסן נסראללה, זו שעלתה לו בחייו, גם עשויה להוביל להחלשה דרמטית של ארגונו. חיזבאללה לא ייעלם לאחר המלחמה, אך בפני ישראל ובעלות בריתה ניצבת כעת הזדמנות היסטורית לנצל את הפגיעה הצבאית והתודעתית בארגון על מנת להקטין את כוחו ואת אחיזתו במדינה הלבנונית, מה שישרת את האינטרס הישראלי באופן מובהק וגם ינחית מכה קשה על הציר הרדיקלי בהובלת איראן. בעבור לבנונים רבים נתפש חיזבאללה כסוכן איראני הפועל בשירותם של אינטרסים זרים – הוא שאינו מאפשר לה להיחלץ מהמשבר הכלכלי ומהתסבוכת הפוליטית, והוא זה שגרר אותה למלחמה הרסנית בלא שום הצדקה או היגיון.

בנקודה זו על ישראל לפעול כדי לפגוע במקורות העוצמה של חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית. מהלך צבאי, מבריק ככל שיהיה, לא יוכל להשיג זאת לבדו – הוא ישיג שקט זמני בלבד ולא יאפשר טיפול בבעיות היסוד הניצבות בבסיסו של הסדר הרעוע בלבנון. במקום זאת, יש להציע חזון פומבי להסדר מדיני כולל, כזה הנותן מענה לצרכי הביטחון של ישראל, אך גם לסדר פנימי חדש בלבנון, בדגש על רפורמה חוקתית מקיפה וחילוצה של המדינה מן המשבר הכלכלי.

הקהילה הבינלאומית, בהובלתן של ארצות הברית, צרפת ומדינות ערב המתונות, היא שתצטרך להוביל את תהליך שיקומה ובנייתה מחדש של המדינה הלבנונית, תוך החלשה שיטתית של חיזבאללה ושל האחיזה האיראנית בה. מהלך שכזה שיוכל לסייע בהגשמת צרכי הביטחון של ישראל ובהנחת תשתית לקידום הסדר בינה לבין לבנון. לשם כך, על ישראל לשמר את ההבחנה שבין חיזבאללה לבין מדינת לבנון.

טוב עשה נתניהו כשפנה באנגלית ללבנונים והבהיר שמלחמתה של ישראל היא לא בהם, וטוב עושה צה"ל כשחושף במהלכי תודעה יצירתיים את השימוש הציני שעושה בהם חיזבאללה. כינונו של סדר חדש שכזה תהיה מלאכה מורכבת בלי ספק, אך היחלשותו הדרמטית של חיזבאללה והמציאות המשברית בלבנון טומנות בחובן הזדמנות היסטורית שפשוט אסור לפספס.

המאמר פורסם ב-15.10.24 באתר הארץ.

הפוסט בתום "עשרת הימים הנוראים" של נסראללה, הגיע הזמן לסדר חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.

הפוסט דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה בינתיים לומר היכן ייעצר התמרון הישראלי בדרום לבנון, ועד כמה ישפיע הלחץ של ממשל ביידן שמתנגד להתקדמות של צה"ל מעבר לנהר הליטני. מה שברור הוא, שאם ישראל תחליט שלא לכבוש לחלוטין את לבנון, צריך יהיה להגיע בסופו של יום (גם) להסדר עם חיזבאללה.

האמריקנים הובילו בחודשים האחרונים את הניסיונות הבינלאומיים לשכנע את חיזבאללה להסכים ליישום חלקי לפחות של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאמורה להרחיק את המחבלים מיישובי הגבול שלושים קילומטרים לפחות. הבעיה היא שבמסעות הדילוגים שלו באזור, השליח האמריקני עמוס הוכשטיין דיבר עם הממשלה בירושלים, דיבר עם הממשלה בביירות, אבל לא דיבר עם אנשי חיזבאללה. הסיבה לכך פשוטה. ארצות הברית הכניסה כבר לפני שנים את חיזבאללה לרשימת ארגוני הטרור, ומשום כך, אסור לשליחי הממשל לשאת ולתת עם נציגיו.

הפוסט בישראל מעדיפים להתעלם: הקשר של צרפת עם חיזבאללה יכול להשפיע על הבאת השקט לצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יום השנה הזה הוא תזכורת, בראש ובראשונה, לכשל הפוליטי, הצבאי והמודיעיני שהוביל לאסון ושראוי להיחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, יום השנה הוא גם רגע של רפלקסיה על ההשלכות והמשמעויות של מה שעברנו.

7 באוקטובר הפך לטראומה לאומית, עוד אסון בשרשרת הטרגדיות שעברו על העם היהודי, המגלמת את משפט המפתח בהגדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הטראומה הזו קשה במיוחד משום שהיא לא התחוללה בגולה, ולא בראשית ימיה הצעירים של המדינה, אלא בשנת ה-76 לייסודה, כשהיא מבוצרת מבחינה צבאית וכלכלית. ההתמודדות עם הטראומה הזו היא אחת המשימות הדחופות של ההנהגה והחברה בישראל בעתיד הקרוב.

טראומה זו הובילה לאובדן האמון בקרב רבים בחברה היהודית מהממשלה שהובילה לאסון הזה. המלחמה אומנם הביאה להסטת תשומת הלב מהמהפכה המשפטית, אך אין סימנים כי היא נעלמה.

ההרתעה הקונבנציונלית לא עובדת

הברוטליות של מעשי חמאס הובילה לתהליך של דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה בחברה היהודית כלפי הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית בכלל. הסקרים מלמדים כי תהליך זה מתחולל גם בצד הפלסטיני כלפי היהודים. זהו אולי תהליך טבעי בעקבות אסון 7 באוקטובר, אך עלולות להיות לו השלכות קשות על אפשרות חידוש ההידברות בין שני הצדדים עם שוך המלחמה.

מבחינה אזורית, ישראל הצליחה לשקם את הרתעתה, אם כי מבחנה האמיתי יתגלה רק עם הזמן. הרתעה זו נפגעה קשות משתי סיבות: האחת, השסע הפנימי שהתגלע בעקבות המהפכה המשפטית; והשנייה, ההצלחה הצבאית של מתקפת הפתע של חמאס שחשפה כשלים חמורים. התגובה הצבאית והמודיעינית של ישראל בעזה ובלבנון באה לידי ביטוי לא רק בהישגים כשלעצמם, אלא בדרך שהם הושגו – באמצעות תחבולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות יוצאות דופן.

לשיקום ההרתעה היה מחיר קשה בקרב האוכלוסייה בעזה. קשה לאמוד את המספר המדויק של הרוגים ופצועים, אך הוא רב – רב מדי (הערכות מדברות על למעלה מ-40 אלף הרוגים, שחלקם או ברובם לוחמי חמאס). הבעיה העיקרית מבחינת ההרתעה היא ששלושת ארגוני הח'ית – חמאס, חיזבאללה וחות'ים – הינם אויבים מרים ונחושים שמחוזקים אידיאולוגית ומוכנים בשם דתם להקריב את חייהם. משמעות הדבר היא שהרתעה קונבנציונלית עובדת עליהם פחות או כלל לא.

מבחינה אזורית, ציר ההתנגדות ספג מפלה כבדה. דוקטרינת "השלוחים" של איראן נכשלה בעת המבחן. חלק מהכישלון טמון באי-הצלחתה לפעול בתיאום כאשר ישראל הייתה עדיין בהלם. מתקפת חמאס הייתה מבחינתו הישג פנומנלי, אבל הצלחה זו הביאה עליו את חיסול כוחו ויכולותיו, וכנראה גם את סיום שליטתו בעזה. גם חיזבאללה יכול לזקוף הישג חשוב, כאשר במשך כשנה ירה טילים ורקטות על הצפון, גרם לנזקים כלכליים עצומים ולהתפנות של עשרות אלפי תושבים. אולם, הוא שילם על כך במחיר אובדן מנהיגו ומרבית קאדר המפקדים, כמו גם פגיעה אנושה ביכולותיו המבצעיות.

גם המתקפה של איראן נגד ישראל ב-14 באפריל הייתה כושלת, כאשר מרבית טילי ומל"טי חיזבאללה יורטו על ידי לוחמי ההגנה של ישראל או נפלו בשטחים פתוחים. המתקפה השנייה, בתגובה לחיסול נסראללה, הייתה מקיפה ורחבה יותר, אם כי גם היא הסתיימה עם נזקים ברכוש בלבד. מלחמות הטילים לימדו על קיומו של פער טכנולוגי עצום לטובת ישראל. ההתרברבות של נציגי ציר ההתנגדות, שהזכירו את דברי הרהב של משטר נאצר במלחמת 1967, נועדו במידה רבה לחפות על אי-ההצלחה וזאת כדי לקצור הצלחה בקרב דעת הקהל המקומית. קשה להעריך באיזו מידה הנרטיב השקרי התקבל, אולם יש להניח כי בעידן של רשתות חברתיות למשטרים קשה יותר להסתיר את האמת.

החולייה החלשה בציר ההתנגדות היא סוריה, משום שהיא טרם התאוששה ממלחמת האזרחים בת העשור ולכן תרומתה הייתה מוגבלת. חיסולו של נסראללה התקבל בברכה בקרב האופוזיציה הסורית, שזכרה לו את מעורבותו הברוטלית לטובת המשטר, לצידה של איראן. מקומה של סוריה בציר זה אינו מובן מאליו, משום שעד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980 היא הייתה חלק אינטגרלי מהעולם הערבי – בעלת ברית למצרים ולסעודיה. החזרתה של סוריה לליגה הערבית ב-2023 עשויה להוות קרקע פורייה לשינוי אוריינטציה של סוריה. זה קרה כבר בעבר, כאשר אביו של בשאר, חאפז, חבר לארצות הברית ולמדינות המפרץ לאחר התמוטטות ברית המועצות.

לישראל יש עם מי לעבוד

קואליציית המדינות המתונות נותרה יציבה. אומנם ירדן החזירה את שגרירה; אומנם הציבורים הערביים ברובם תומכים בעניין הפלסטיני, אולם שליטי מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסעודיה ממשיכים לקיים את קשריהם עם ישראל – חלקם בחשאי, חלקם בגלוי – ומדינות מסוימות אף השתתפו באופן אקטיבי בבלימת המתקפה האיראנית, וזאת במסגרת שיתוף הפעולה של מערכות ההגנה האווירית שהושגה בעקבות חתימת הסכמי אברהם וכניסת ישראל לפיקוד המרכז האמריקני. ראוי להדגיש כי חלק המדינות הללו המשיכו לקיים את קשריהם הכלכליים עם ישראל ואיחוד האמירויות אף לא הפסיקה את טיסות מטוסיה לישראל.

במלחמה מול איראן וחיזבאללה, ישראל מוצאת יותר ידידים בעולם הערבי, וזאת בשל קיומה של יריבות קשה על רקע דתי סוני-שיעי. כל המדינות במחנה המתון הן סוניות שרואות בהתחזקות איראן וחיזבאללה איום עליהן, ולכן הן תומכות בישראל שעושה במידה רבה את המלאכה עבורן. מנגד, מלחמתה של ישראל בחמאס – ארגון סוני פלסטיני – מעוררת את הסוגייה הפלסטינית, שלה תומכים רבים בציבור הערבי. כדי לשמור על הלגיטימציה הרעועה שלהם מנהיגי מדינות אלה מאמצים רטוריקה פרו-פלסטינית, אך הדבר לא בא על חשבונה של ישראל.

ארצות הברית נותרה המעצמה היחידה הפעילה באזור, אם כי מעורבותה עד כה הייתה מוגבלת לסיוע בהגנה ואספקת נשק לישראל, ובתיווך בין הצדדים. מעורבות צבאית חלקית הייתה בעיקר נגד החות'ים בים האדום. המעורבות המוגבלת נבעה מרצונה של ארצות הברית שלא להיגרר למלחמה אזורית, וזאת בשל שיקולי פנים ובעיקר הבחירות הקרובות בחודש נובמבר. מעבר לכך, כישלונותיה באפגניסטן, עיראק וסוריה הפחיתו את תאבונה למעורבות צבאית על הקרקע. מנגד, רוסיה שקועה במלחמה נגד אוקראינה, אך תוך שמירה על המאחז העיקרי שלה במזרח התיכון – סוריה, כאשר סין מעורבת באופן שולי בלבד ברמה המדינית. משמעות הדבר היא כי מדינות האזור נותרו לעצמן – התפתחות שמחזקת את מקומה ותפקידה של ישראל באזור.

לאן הולכים מכאן

שנה מאז 7 באוקטובר, הסוגייה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה. אם הסכמי אברהם והנורמליזציה המתוכננת עם סעודיה דחקו אותה לקרן זווית, כפי שנתניהו רצה – הרי מתקפת חמאס הצליחה להחזיר לתודעה העולמית והאזורית את הצורך בפתרון, בין אם על פי אסכולת המדינה האחת או שתי המדינות. מדינות המחנה המתון תומכות באסכולה השנייה ואף הקימו קואליציה בראשות סעודיה לקידום פתרון שתי המדינות. כפי שהאסון יצר הזדמנות להכות את חמאס וחיזבאללה – שני איומים קשים על גבולה של ישראל שממשלות ישראל סירבו לטפל – כך 7 באוקטובר יצר הזדמנות מחודשת לטפל בבעיה הפלסטינית.

ההיתכנות של פתרון כזה מצד אחד הינה גדולה יותר משום ההבנה ההולכת וגוברת ברחבי העולם שבמצב שבו בטריטוריה שבין הים התיכון לנהר הירדן מצויים 7 מיליון יהודים אל מול כ-7 מיליון פלסטינים רק הפרדה תוכל לעבוד. מאידך, משני צידי הסכסוך לא ניצבת הנהגה המסוגלת ומעוניינת להתקדם בכיוון הזה. סקרים שונים מלמדים גם כי חלה הקצנה בקרב הציבור היהודי והפלסטיני בעקבות המלחמה, אם כי חלק מאמין כי הסכם נורמליזציה אזורי עשוי להיות הכלי המתאים לפתרון הבעיה הפלסטינית.

לכישלון הפוליטי, הצבאי והמודיעיני של 7 באוקטובר התווסף, בתום שנה, גם כישלון מוסרי והוא אי-שחרור החטופים. אף שכלל לא ברור אם סינוואר היה הולך, בסופו של דבר, על עסקה כוללת, שהרי החטופים הם הקלף האחרון שבידו – הכישלון מסתכם בכך שממשלת נתניהו לא הפכה כל אבן על מנת להגיע לעסקה.

סיומה של המלחמה בגזרותיה השונות עדיין אינו נראה באופק. התמשכותה תגבה מחירים גבוהים מישראל מבחינה מדינית – בידוד בזירה העולמית ואולי גם האזורית, ומבחינה כלכלית – בור גדול בתקציב, המשך הורדת דירוג האשראי, המשך הירידה בהשקעות חוץ ועוד.

ולכן, בהנחה שישראל אינה רוצה מלחמה מול איראן, וכי לא ניתן לחסל את ארגון חיזבאללה, ישראל צריכה להתמקד במטרות בנות-הישג מבחינה צבאית שיובילו מוקדם ככל האפשר להסדר מדיני בלבנון ובעזה. "ניצחון" הוא מושג חמקמק וממילא כל צד, בסופו של דבר, יציג את המלחמה כניצחון שלו. מהלומה באיראן, הרחקת חיזבאללה מהגבול ופירוזו, החזרת רשות פלסטינית משודרגת לעזה ופירוזה והחזרת החטופים – כל אלה מהווים הישגים ראויים המצדיקים סיומה של המלחמה.

המאמר פורסם ב-10.10.24 באתר N12

הפוסט שנה לשבעה באוקטובר – שיקום הרתעה במחיר קיפאון מדיני ומוסרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בהכללה ניתן לומר כי האוטוקרטים ברחבי המזרח התיכון, למעט איראן ושלוחיה, מעדיפים את ממשל טראמפ, וזאת משום שבניגוד לממשלים דמוקרטיים – שאלת זכויות האדם אצלו אינה מהווה מכשול ליחסים. ברק אובמה, הילארי קלינטון וג'ו ביידן – כולם בשלב זה או אחר – קידמו וביססו את מדיניותם לא רק על אינטרסים אלא גם על משנה ליברלית. לא הייתה להם אשליה שמשטרים אלה יהפכו בן-לילה לדמוקרטיים – ראה התוצאות העגומות של האביב הערבי – אך קיים מנעד שלם של יחס יותר ליברלי כלפי מיעוטים ואופוזיציה, כמו למשל בירדן.

במצב הנוכחי, לא פחות מעשר מדינות במזרח התיכון ניצבות בין עשרים הראשונות המצויות בתחתית רשימת המדד העולמי של החופש והדמוקרטיה לשנת 2024. עוד שבע מצויות בשתי העשיריות הבאות. התמונה ברורה.

הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי היה בין ראשוני המברכים; הוא אומנם לא אהב את הביטוי שטבע טראמפ ב-2019, "הדיקטטור החביב עליי", אבל בפועל הוא זכה לחיבוק, המשך הסיוע השנתי ללא התניות ומגבלות בתחום הפנים ואף ביקור בוושינגטון ב-2017. הוא גם מקווה שטראמפ יסייע לו לגייס הלוואות נוספות בקרן המטבע הבין-לאומית ובבנק העולמי עבור הכלכלה המצרית, הסובלת מבעיות קשות בעקבות המלחמה עם ירידת ההכנסות מתמלוגי מעבר האוניות בתעלה והתיירות בסיני.

גם מרוקו יוצאת מגדרה לברך את טראמפ, שהיה הנשיא האמריקני הראשון להכיר בריבונות מרוקו על הסהרה המערבית, שתמורתו הייתה בעיקר חתימת הסכם נורמליזציה עם ישראל.

מצד השני של המזרח התיכון, מדינות המפרץ הערביות אף הן מברכות על בחירת טראמפ. הביקור הראשון של טראמפ מחוץ לארצו בקדנציה הקודמת היה בסעודיה ב-2017. מעבר לריקוד המפורסם, הוא חתם על עסקאות בשווי למעלה מ-100 מיליארד דולרים, אם כי קשה לדעת מה בדיוק התממש מכל אלה. לא פחות חשוב, עמדתו הנוקשה כלפי איראן בעבר מבטיחה לכאורה כי בנושא זה הם ימשיכו לראות עין בעין. סעודיה אומנם התקשתה להבין את חוסר התגובה של ממשלו כלפי מתקפת הכטב"מים של החות'ים את מתקני הנפט של חברת "אראמקו" סמוך לבירה ריאד ב-2019, אך בשורה התחתונה עמדתו נתפסת כנחושה יותר מממשל דמוקרטי.

יתרה מזו, הסעודים עדיין מקווים לקדם את הנורמליזציה עם ישראל. טראמפ וחתנו קושנר היו אחראים במידה רבה לחיבור כל הקשרים שהובילו להסכמי אברהם ב-2020 עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן, ולכן ממשלו נתפס כמי שאולי יוכל להוביל את המהלך. הבעיה היא שמחירה של הנורמליזציה מבחינת סעודיה האמיר בעקבות המלחמה – יישות פלסטינית בת קיימה, אם לא מדינה של ממש, וזה דבר שישראל בהנהגת נתניהו לא תוכל לתת. איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כמובן, יברכו על צעד כזה, ובכל מקרה הן שותפות מלאות לסעודיה ולמצרים בתמיכה בטראמפ.

גם נתניהו, כידוע, הביע תמיכה נלהבת בבחירתו של טראמפ ("הקאמבק הגדול בהיסטוריה"). ישראל – המתהדרת עדיין בתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – דומה בתגובתה לשליטים האוטוקרטים סביבה, ויכול להיות שמסיבות דומות.

מאידך, איראן ובעלות בריתה בהחלט מוטרדות מחזרת טראמפ, שביטל ב-2018 את הסכם הגרעין, היה אחראי לחיסול מפקד "כוח קודס" סולימאני ובכלל אימץ עמדה נוקשה כלפיהם. החשש הגדול ביותר של חמינאי הוא שטראמפ יעניק "אור ירוק" לישראל לתקוף את מתקני הגרעין – דבר שממשל ביידן לא התיר.

ואולם, כל הציפיות, התקוות והחששות מבוססות על קריאה של "יום האתמול" – דהיינו כיצד נהג טראמפ בקדנציה הראשונה. כשהוא משוחרר מלחצי בחירות, ובשליטה כמעט מלאה בשני בתי הקונגרס, "יום המחר" עשוי להתגלות שונה מקודמו וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, רצון להתמקד בבעיות הפנים של ארצות הברית ולהקטין את המעורבות מחוץ לארצו, כפי שהוא גם הצהיר במהלך מסע הבחירות; והשנייה, רצון להותיר מורשת חיובית לדורות הבאים, וזאת בניגוד לדימוי השלילי שקנה לעצמו בקרב רבים.

בשורה התחתונה, מעשיו והתנהגותו של טראמפ הם פעמים רבות בלתי צפויים, ועל כן קשה לנבא את מהלכיו. המסקנה אפוא היא שהמוטו המוביל צריך להיות: Expect the unexpected.

המאמר פורסם ב-11.11.24 באתר N12.

הפוסט חוץ מאיראן, האוטוקרטים במזרח התיכון רצו טראמפ – והסיבה ברורה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-26 במאי 2000, במהלך חגיגות הניצחון של חיזבאללה לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון, הוא נשא נאום שבו קבע כי אומנם לישראל יש נשק גרעיני, אך היא "חלשה יותר מקורי עכביש" – ביטוי שציטט מהקוראן. אומנם מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הביאה אותו להבנה כי מוטב היה לארגון לו לא ביצע את הפעולה הצבאית שהובילה למלחמה, אך בעקבותיה הוא מצליח לשדרג את היכולות הצבאיות של הארגון באמצעות סיוע מאסיבי מאיראן. המהפכה המשפטית בישראל חיזקה בעיניו, כמו גם בקרב רבים בעולם הערבי, את תזת "קורי העכביש" של החברה בישראל.

הארגון שאב את הלגיטימציה שלו בלבנון מהעובדה שהוא מוביל את המאבק לשחרור האדמות הלבנוניות שנותרו בידי ישראל, והיותו שחקן מרכזי בציר ההתנגדות לחיסול, או לכל הפחות לגימוד, ישראל. רטוריקה זו היא היא שהכריחה אותו – אולי בניגוד לרצונו – להיכנס למלחמה, אם כי בצורה שקולה ומדודה. במילים אחרות, הרטוריקה היוותה כשלעצמה סוכן היסטורי רב-עוצמה שהתגלגל מבלי שהייתה לו כבר שליטה עליה. הדבר מזכיר במידה רבה את ההתגלגלות של נאצר למלחמת 1967, שלא רצה בה מלכתחילה.

נסראללה לא לקח את ישראל ברצינות

הרטוריקה היא לא רק כלי במאבק נגד האויב או סוכן שינוי, אלא היא גם כלי לחיזוק הדימוי העצמי. במהלך המלחמה היו מקרים שבהם כלי התקשורת של הארגון הציגו מצג שווא של פעילות. כך, למשל, לאחר חיסולו של פואד שוכר, המפקד הצבאי של הארגון בביירות, ביולי 2024, נסראללה טען כי 340 רקטות נורו לעבר ישראל, וכי מל"טים פגעו בשני בסיסים צבאיים של ישראל – אחד מהם בגלילות. בפועל שני הבסיסים לא הותקפו ומרבית הטילים יורטו. דברי הרהב הללו נועדו להציג מצג שקרי של הישגים עבור הקהל השיעי בלבנון ומחוצה לה, וזאת במטרה להשיב את הכבוד שנפגע ובכך למנוע השפלה.

זה היה מפתיע, משום שבמשך שנים נסראללה הקפיד לטפח תדמית אמינה וישרה, כזו שפועלת בשיקול דעת ובתחכום ויודעת להגיד את האמת, גם כשהיא לא בטובתו. היה חשוב לו לטפח תדמית זו הן למול קהל חיצוני (ישראל) והן למול קהל פנימי (הלבנונים, ובמיוחד השיעים). כאשר הוא הגיע למצב שבו הוא משקר בצורה כל כך בוטה ושקופה – זה מעיד בצורה יוצאת דופן על הלחץ שבו הוא נתון. גם בעקבות מתקפת הביפרים הוא הבטיח ש"הפשע של ישראל יוביל לתגובה חמורה ולעונש הוגן ממקומות צפויים וממקומות לא צפויים". תגובה זו לא הגיעה כל עוד היה בחיים.

יכול להיות שנסראללה פירש את ההצהרות הישראליות לגבי החלטת הקבינט להכניס את החזרת תושבי הצפון לבתיהם כמטרת מלחמה, כסוג של רטוריקה הכרחית לצורכי פנים, בדיוק כמו שהוא נהג לעשות, ולא ביטוי לנחישות ישראלית לפעול נגד הארגון. תמוה במיוחד כיצד לא קלט את השינוי בעקבות מבצע הביפרים והטלפונים, שלכאורה יכלו להוות אינדיקציה לגבי השינוי בהתנהגות של ישראל. במילים אחרות, נסראללה לא התייחס להצהרות ולמעשי ישראל ברצינות.

ציר ההתנגדות עובד גם פנימה

מצג דומה של רהב נשמע גם מבירת תימן. דובר החות'ים מרבה להכריז על הישגים פיקטיביים בעת ירי טילים על ישראל כמו "ירינו טיל לעבר נתב"ג כשנתניהו חזר לישראל". טכניקה אחרת היא שליחת איומי סרק מוגזמים, כמו למשל החות'ים פועלים יחד עם חיזבאללה והמיליציות בעיראק "לסגור את הים התיכון" וכי העימות בים עלול להתרחב ולכלול הפתעות נוספות שיגרמו לישראל "להתחנן לשלום". הצהרות מעין אלה מביאות רבים בישראל, ואף בעולם הערבי, לתהות – האם באמת הם מאמינים בזה? מה שחשוב הוא שכך הם רוצים להציג עצמם בקרב הציבור שלהם, שמרביתו לא באמת מסוגל או רוצה לבדוק את מידת האמיתות של הידיעות הללו.

גם מטהראן נשמעים קולות רהב, למרות המכות הקשות שסופג ציר ההתנגדות. כך, למשל, לאחר חיסול נסראללה הגיב המנהיג העליון חמינאי, כי "גורלו של אזור ייקבע על ידי כוח ההתנגדות" וכי "הציונים קטנים מכדי להכות בצורה משמעותית במבנה החזק של חיזבאללה. לבנון תגרום לאויב להתחרט".

"זקני הדור" בוודאי יזהו מיד את הדימיון ל"קול הרע"ם" מקהיר לפני ובזמן מלחמת 1967. שידורי התעמולה מקהיר, אלה ששודרו בשפה העברית, נועדו להפחיד את החברה בישראל; ואלה ששודרו בערבית נועדו להעלות את המורל בצד המצרי והערבי באמצעות מצג שווא של ניצחונות על ישראל.

מאז 1967 חלו שינויים רבים בתקשורת, ובתוכם האינטרנט והרשתות החברתיות שמאפשרות לכל אחד לבדוק את הצהרות המנהיגים. לא פלא שאמצעי תקשורת בלבנון ובעולם הערבי בכלל הרבו לבקר ולהגחיך את מצג השווא שמשודר לציבור. כך, הוצג נסראללה כמי שמתקיף לולי תרנגולות ולא בסיסים צבאיים כפי שטען.

שידורי הרהב מביירות, טהראן וצנעא משקפים בעיה רחבה יותר מבחינתם והיא הקושי או אי-יכולת של משטרים וארגונים להתמודד עם כישלונות, פגיעה בכבוד והשפלה. העניין הוא שבסופו של דבר הרטוריקה הופכת לקונספציה בעצמה – דהיינו, אתה כבר מאמין לשקרים שאתה עצמך ממציא. במקרה של נסראללה זה עלה לו ביוקר.

המאמר פורסם ב-5.10.24 ב-N12

הפוסט קול הרהב מביירות – כך נפל נסראללה חלל ברטוריקה שלו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הציון הממוצע שמעניקים הישראלים ליחסי ישראל-ארצות הברית כיום הוא 5.7 מתוך 10 – גבוה במעט מ-5.3 שניתן בשנה שעברה, אך נמוך משמעותית מהציונים בתקופת נשיאותו של טראמפ. למרות הסיוע הביטחוני הנרחב, שיתופי הפעולה בהגנה מפני טילים איראניים, המחויבות לשחרור החטופים, וה-"Don't" המפורסם – הישראלים עדיין נוטים לתפוש את יחסי ישראל-ארצות הברית בעיקר דרך פריזמת היחסים בין המנהיגים. כאשר הממשל האמריקאי מותח ביקורת על ממשלת נתניהו, רבים מפרשים זאת כחוסר תמיכה בישראל, אף שהמציאות מורכבת יותר ולמעשה פעמים רבות הפוכה.

מצד אחד, הציבור מבין את חשיבות היחסים עם ארה"ב ואת הצורך בהסדר מדיני. מצד שני, הוא מעריך שטראמפ טוב יותר לישראל. והפער בין שתי העמדות האלה בולט מאוד. מאחר שהציבור מכיר בכך שהאינטרס הישראלי הוא לתמוך ב"דוקטרינת ביידן", להפוך את הטרגדיה של 7 באוקטובר להזדמנות לחזק את ביטחונה של ישראל באמצעות הסדרים אזוריים – החשש מהאריס והתמיכה בטראמפ הם בעייתיים מאוד ודורשים תיקון.

מי היא באמת

הפער נובע מחוסר ידע לגבי טראמפ והאריס, בשילוב עם הצלחת הימין הישראלי והאמריקאי להציג את האריס כחלק מהאגף הפרוגרסיבי הקיצוני במפלגה. למעשה, המציאות הפוכה. האריס הוכיחה את מחויבותה לביטחון ישראל לאורך הקריירה שלה כתובעת כללית, סנאטורית וסגנית נשיא. מדיניות החוץ שלה צפויה להיות דומה לזו של ביידן: מחויבות מלאה לביטחון ישראל, לצד הבנה שמדיניות הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל פוגעת באינטרסים הישראליים והאמריקאיים. זוהי עמדת הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית האמריקאית.

ההתנהלות של קמפיין האריס בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקאגו הוכיחה, שגם מבחינה פוליטית אין להאריס כוונה לתת לחברי המפלגה הדמוקרטית שמתנגדים לתמיכה של ממשל ביידן בישראל להשפיע על הוועידה ועל מדיניות המפלגה. כך גם עולה בבירור מהמצע של המפלגה, שבו הודגשה בבירור המחויבות לביטחון ישראל.

הפוסט הפרדוקס הישראלי: תמיכה במדיניות ביידן, העדפה למנהיגות טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עם כבוד צריך לעבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצורך בהכרעה מוביל את הציבור לצומת ברור בין שתי תפיסות שונות קיצונית זו מזו לגבי משמעות ההכרעה. הסקר חושף קיטוב ברור בין שני מחנות – מצד אחד, מחנה פרגמטי, בהיקף של 40%-50% מהציבור, התומך בהצבת אופק מדיני עם הפלסטינים במסגרת אזורית רחבה, מכיר במגבלות הכוח הצבאי ומסתמך על שיתוף פעולה דיפלומטי לפתרון בעיות הביטחון של ישראל. מצד שני, מחנה פונדמנטליסטי – מיעוט גדול (כ-30%) שמאמץ עמדות שהיו שמורות לפני המלחמה לימין הקיצוני. מחנה זה מצדד בסיפוח הגדה והתיישבות מחדש בעזה, הסלמה מכוונת מול איראן והסתמכות על כוח צבאי עצמאי, גם במחיר של עימות עם המערכת הבינלאומית.

ציון 4 לשר החוץ

הציבור הישראלי מסכים כמעט פה אחד לגבי התפקוד הלקוי של ממשלת ישראל, משרד החוץ ושר החוץ בניהול יחסי החוץ של ישראל. בסקר האחרון שלנו חודשיים לפני המלחמה סיכם הציבור את שמונת החודשים הראשונים של ממשלת ה"ימין על מלא" כתקופה כושלת בתחום יחסי החוץ. ממצאי הסקר לגבי תפקוד הממשלה כמעט שנה אחרי פרוץ המלחמה כבר מצביעים על הידרדרות דרסטית בהערכת הציבור אל שפל חסר תקדים. הציבור מספק את הערכת התפקוד הנמוכה ביותר מאז שהתחלנו לערוך את המדד ב-2013 – הערכה של 3.84 מתוך 10 – ירידה דרסטית מהציון הנמוך יחסית שהעניק הציבור בשנה שעברה (4.82).

יתרה מזאת, בשונה משנים קודמות, שבהן מידת שביעות הרצון מתפקוד הממשלה התקשרה ישירות לדעות הפוליטיות של המשיב, השנה חוסר שביעות הרצון חוצה מגזרים וכולל חלק ניכר ממצביעי הימין. 77% ממצביעי הימין-מרכז ויותר ממחצית מצביעי הימין נתנו לממשלה ציון נמוך יחסית (1-5). שר החוץ ישראל כ"ץ מקבל אף הוא ציון נמוך על תפקודו (4.02). חוסר ההערכה כלפיו ניכר גם בקרב יותר מחצי ממצביעי הימין, לרבות הליכוד. בהנהגתו, נרשם לחובתו של מצב משרד החוץ הציון הנמוך ביותר מאז שהתחלנו לקיים את המדד (3.94 לעומת 5 בשנה שעברה). כצפוי, המדד גם מבטא ירידה משמעותית בהערכת הציבור את מצבה של ישראל בעולם מהשנה שעברה (4.31 לעומת 5.03).

תמיכה, בלי לחץ

להתייצבות האמריקאית לצדה של ישראל מחד גיסא, וליחס העוין של רוסיה וסין כלפי ישראל מאידך גיסא, השפעה מכרעת על התפיסה הגיאופוליטית של הציבור הישראלי. המדד חושף שינוי בתפיסת הציבור את מערכת השותפויות והבריתות הרצויה לישראל בעולם בעידן של עימות מתגבר בין מזרח (סין ורוסיה) למערב (ארצות הברית ומדינות אירופה).

רוב גדול בציבור הישראלי (60%) מייחס חשיבות רבה להשתייכות ישראל למחנה הדמוקרטי-ליברלי העולמי, לעומת 18% בלבד המייחסים לכך חשיבות מועטה או אפסית. רוב מכריע גם מייחס חשיבות רבה לברית עם ארה"ב בהבטחת קיומה של ישראל. בשאלת שלוש המדינות החשובות ביותר לישראל (מלבד ארה"ב) ניכרות התרסקות בערכן הדיפלומטי של רוסיה (מ-32% בשנה שעברה ל-12%) וסין (מ-26% ל-7.5%) ועלייה חדה בחשיבותן של מדינות מערב אירופה – בריטניה (44%), גרמניה (41%) וצרפת (30%).

עם זאת, השינוי בתפישת חשיבותו של המערב לישראל אינו מבטא בהכרח פתיחות רבה יותר ללחץ או ביקורת בינלאומית מצד מדינות המערב על התנהלות ישראל. כך, הציבור דוחה את מעורבותם של שחקנים הנתפשים כביקורתיים כלפי מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית. לדוגמה, אחרי שנים של שיפור הדרגתי, האיחוד האירופי נתפש על ידי אחוז גובר מן הציבור הישראלי כיריב ולא כידיד, ויותר ממחצית מהמשיבים דחו כל מעורבות אירופית בשיקום הרשות או בשיפור המצב בגדה.

מגמה זו בולטת גם ביחס למועמדים לנשיאות בארה"ב. רק 14% מהמשיבים (בניכוי חסרי הדעה – מסומן ב-* במאמר זה) רואים בקמלה האריס מועמדת שתשרת את האינטרסים הישראליים בצורה הטובה ביותר, לעומת רוב מכריע של 68% הרואים בדונלד טראמפ את המועמד המועדף לישראל.

תפישתה של האריס כביקורתית כלפי אופן ניהול הלחימה של ממשלת ישראל מרתיעה חלקים ניכרים בציבור הישראלי – כולל רבים במרכז הפוליטי שאינם מחסידי ממשלת נתניהו (רק חמישית ממצביעי המרכז תמכו בהאריס, לעומת שני שלישים בטראמפ). היא עשויה אף להעיד על הבדלי גישה בין מצביעי השמאל (כמעט 60% מהיהודים מצביעי שמאל תמכו בהאריס) למצביעי המרכז לגבי התמיכה בהגברת הלחץ האמריקאי כדי לשנות את מדיניות הממשלה.

כך, ניתן להבחין בקיטוב ברור בשאלות הליבה לגבי המשך המלחמה ומה שמעבר לה. המחנה הפונדמנטליסטי המתגבש – בין רבע לשליש מהמשיבים בערך – תומך בסיפוח של הגדה (29%) ובחידוש התיישבות ושליטה כוללת בעזה (29%), ומתנגד לסנקציות נגד אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים (33%). המוטו של מחנה זה הוא שמה שלא עבד בכוח יעבוד ביותר כוח – שהגברת הפעלתה של העוצמה הצבאית צריכה להיות האמצעי העיקרי לקידום הכרעה במלחמה, גם במחיר של פגיעה בשיתוף הפעולה עם שותפות ושכנות. המשתייכים למחנה זה תומכים, למשל, בפתיחה במערכה צבאית עצמאית נגד איראן ושלוחותיה כאסטרטגיה מועדפת בהתמודדות עמה (32%).

בשורה לאופוזיציה

אחת המגמות הברורות, שאיתרנו כבר בנובמבר אשתקד והולכות וצוברות תאוצה בקרב הציבור הישראלי בכללותו, היא הדחייה המוחלטת של אופציית ניהול הסכסוך והמשך הקיים. בשאלת היעד האסטרטגי הרצוי ביחסים עם הפלסטינים רק 12% סבורים שישראל צריכה להימנע ממהלכים אסטרטגיים ולהמשיך במצב הקיים. רק 7% תומכים בהמשך המצב הקיים של לחימה מוגבלת מול איראן ושלוחותיה כאסטרטגיה המועדפת להתמודדות עם האיום האיראני. הציבור מבטא רצון עז בהכרעות. עם ירידת אופציית ה"ביניים" של ניהול זמני של הסכסוך או דחיית ההכרעה למועד מאוחר יותר, נע הציבור לעמדות מקוטבות בכל הקשור למהות ההכרעה שישראל צריכה ליצור.

מצד שני, המחנה המתון – רוב יחסי קטן בציבור (40%-50%) – מגלה נטייה ברורה לפרגמטיות בחשיבה לטווח ארוך על יחסיה של ישראל עם אויביה ובעלות בריתה. הוא תומך בעסקת חבילה של נורמליזציה וחסות ביטחונית אמריקאית עבור הקמת מדינה פלסטינית מפורזת (44%) ובפתרונות ארוכי טווח לסכסוך הכוללים ריבונות עצמית פלסטינית (50%). הוא מכיר במגבלות הפעלת הכוח הצבאי העצמאי של ישראל ורואה בהקמת קואליציה אזורית פתרון עיקרי לאיום האיראני (46%). הנמנים עליו תומכים בהצבת כוח רב-לאומי הכולל את מדינות ערב המתונות כפתרון זמני לאחר הפסקת הלחימה בעזה (46%), ובסנקציות הבינלאומיות נגד מתנחלים אלימים (50%).

מן המדד עולה כי המרכיב הברור המפריד בין המחנות הוא מרכיב הדת. בישראל של 2024 מידת הדתיות (במגזר היהודי) היא מרכיב קריטי בעיצוב עמדות לגבי התנהלותה האסטרטגית והדיפלומטית של ישראל. היא גורם מנבא אמין יותר מהשתייכות לימין/שמאל לסימון השתייכות המשיב/ה למחנה הפונדמנטליסטי או הפרגמטי. לדוגמה, בתמיכה בסיפוח הגדה ועזה כפתרון ארוך טווח – 67% מאלו המגדירים עצמם כדתיים (כולל חרדים) תמכו באופציה זו לעומת 56% מאלו שהגדירו עצמם ימנים.

לממצאי מדד מדינות החוץ 2024 בשורה של ממש לאופוזיציה המדינית בישראל. התגבשות של רוב פרגמטי בציבור שמדבר בצורה ברורה על הסדרה ארוכת-טווח עם הפלסטינים, על מדינה פלסטינית כחלק מעסקת חבילה ועל ברית דיפלומטית-אזורית להכלת איראן, צריכה לספק דחיפה למנהיגי האופוזיציה להציג חזון אמיץ וברור לעתידה של ישראל. היא הוכחה שיש מנדט ציבורי נרחב יחסית לא רק למאבק בממשלה אלא גם בתפישות שהיא מייצגת, ושיש דרישה ברורה – גם מצד המתונים – להכרעות מדיניות.

הסקר חושף כי בנושאי ליבה מהותיים הציבור לא רק מאמץ את עמדות האופוזיציה, אלא אף עוקף משמאל את השיח הזהיר יחסית של מנהיגיה. מנגד, נתוני הסקר גם מבהירים את חומרת הסכנה הטמונה באי עשייה מצד האופוזיציה. התגבשותו של מחנה פונדמנטליסטי רחב בציבור מדגימה כי ללא אלטרנטיבה אפקטיבית, עמוקה וחזונית – תוכל ממשלת המיעוט של נתניהו וסמוטריץ' להציג בסיס תמיכה ציבורי מוצק למהלכים קריטיים שרוב הציבור הישראלי מתנגד להם.

המאמר פורסם ב-23.9.24 באתר הארץ.

הפוסט האם רוב הישראלים שמאלנים יותר מהאופוזיציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המעבר מה-7 באוקטובר, ההתקפה הברברית והרצחנית של חמאס וגילויי הזעזוע והסולידריות עם ישראל ברחבי העולם – ל-8 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת גם כעת, לא נתפס מבחינת הדימוי של מדינת ישראל והתמיכה העולמית המתדרדרת והולכת בעמדותיה ואופן התנהלותה.

סקר מדיניות החוץ של מכון  "מיתווים", שנערך בסוף יולי 2024 ומתפרסם בימים אלה, העלה מספר ממצאים מעניינים, חלקם בהחלט מדאיגים. כך, בין היתר, כי רוב הציבור, 57 אחוז, מכיר בתהליך הקורה לנגד עיניו, ומגלה דאגה רבה מהפיכתה של ישראל ל"מדינה מצורעת", בעקבות התמשכות המלחמה ומדיניותה של הממשלה. זאת, לעומת 43 אחוז שמגלים דאגה מועטה או אינם מודאגים כלל.

נתון מדאיג במיוחד, בראייתי, נוגע לשאלת המעורבות הישראלית הרצויה במניעת משבר הומניטרי בעזה. 52 אחוז מן הנשאלים תומכים במאמץ ישראלי למניעת משבר, בעוד 48 אחוז סבורים ש"המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא צריך לעניין את ישראל"(!). כלומר, כמחצית מן הנשאלים אינם חשים שום צורך, או חס וחלילה אמפתיה או אחריות, למנוע משבר הומניטרי מאוכלוסייה אזרחית.

אגב, 32 אחוז מאלו התומכים במאמץ ישראלי למנוע משבר הומניטרי מצדיקים את תמיכתם בשינוי מעמד ישראל בעולם ושמירה על בריאות הציבור בישראל, ורק 20 אחוז תומכים בכך מטעמים מוסריים.

הנתונים הללו, יש שיאמרו, אינם צריכים להפתיע אותנו, לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. לכך יש להוסיף את הסקפטיות העמוקה ביחס לסיכוייו של תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים לאורך השנים האחרונות ("אין פרטנר"), וחוסר האמון כי ניתן להגיע לפתרון שעונה על האינטרסים של שני הצדדים (כן, הסכם טוב ויציב פירושו ששני הצדדים סבורים שהשיגו את מרבית תאוותם, אך לא את כולה).

יש בזה משהו, כמובן. העניין הוא, שבהיעדר הבנה ביחס לצורך באימוץ נתיב מדיני, לצד זה הצבאי, קשה מאוד "להוכיח" לציבור הרחב, כי אנחנו נמצאים קרוב לקצהו של צוק חלקלק ומסוכן.

מדובר בתהליך ארוך, ללא "אבני דרך" ברורות, שניתן באמצעותן להמחיש לדעת הקהל כיצד ישראל מתדרדרת במהירות בכל הנוגע למעמדה המדיני והציבורי בעולם, עד הנחיתה הקשה. הושבתה של מדינת ישראל על ספסל הנאשמים בערכאות המשפטיים הבינלאומיים (ICC, ICJ) אינה דבר של מה בכך, תהא דעתנו על מידת האובייקטיביות וההוגנות של הפלטפורמות הללו אשר תהא.

ישראל עלתה על "מסלול המצורעות", והדרך היחידה לבלום את התקדמותה בו, או לרדת ממנו, היא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא בפני הציבור הישראלי: הכיבוש הישראלי את השטחים הוא "אם כל חטאת", וחובה על ישראל, אם ברצונה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, לחתור להסכם עם הפלסטינים.

ניתן עדיין, ולמרות כל ההפחדות, להגיע להסכם שיבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. אמנם תוך נטילת סיכונים מחושבים, כמו בכל הסכם. ישראל  – מעצמה אזורית ו"סטארט-אפ ניישן" – יכולה בהחלט להתמודד איתם.

על מנת להמחיש בקצרה, ודווקא בימים טרופים אלה, את המופרכות של תפיסת ה"אין פרטנר" – די לקרוא את המסמך המשותף שנחתם ב-17 ביולי השנה, בין רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, לבין נאסר אל-קודווה, מי שכיהן בזמנו כשר החוץ של הרשות הפלסטינית (ואחיינו של יאסר ערפאת). השניים מציגים מתווה משותף לסיום המלחמה בעזה, ואפילו להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המסמך לא קיבל חשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, אולי מובן לנוכח התמשכות המלחמה.

ביחס למלחמה בעזה, השניים מתבססים על החלטת מועצת הביטחון 2735 שהובלה על ידי ארה"ב. בין היתר, הם קוראים לשחרור כל החטופים תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים; והקמתה של "מועצת נגידים" של אנשי מקצוע טכנוקרטים ללא שיוך פוליטי, שתנהל את רצועת עזה ותסתייע, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, בכוח ביטחוני ערבי שיוצב זמנית ברצועה. זאת כדי למנוע התקפות על ישראל ולתאם עימה את הנסיגה הישראלית מעזה. כמו כן, אותה מועצת נגידים תכין את הקרקע לקיומן של בחירות בשטחים תוך 24 עד 36 חודש.

ביחס להסכם, המסמך מתבסס על מתווה אולמרט, שהוגש בזמנו לאבו מאזן. המסמך נותן מענה לשאלת הגבולות וגם לירושלים, אולם מותיר עדיין מספר סוגיות לא פתורות לחלוטין.

אין הכוונה לטעון כאן, כי ניתן להגיע על נקלה להסכם ישראלי-פלסטיני. אלא להבהיר, כי התפיסה שהתקבעה בקרב הציבור הישראלי, במידה לא מבוטלת באורח מובן, לפיה אין היתכנות, ואין בנמצא בני שיח בצד הפלסטיני עימם ניתן להגיע להבנות סביב הסוגיות המורכבות שעל הפרק – לכל הפחות איננה מדויקת, ואיננה בהכרח נכונה.

חשוב להזכיר, כי נאסר אל-קודווה הינו מתנגד בולט לאבו מאזן, שמותח ביקורת חריפה על השחיתות של הרשות תחת הנהגתו, ואינו מסתיר את שאיפותיו לקרוא תגר על מנהיגותו.

דווקא לנוכח זאת, מעניינת נכונותו להניח על המדוכה הציבורית הפלסטינית (והבינלאומית) את חתימתו על המסמך המשותף עם רה"מ לשעבר אולמרט. היא מעידה, כך נראה, על תחושתו שזה מצע שיכול לדבר למגזרים משמעותיים בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית והעולמית.

כך או כך, האחריות מוטלת עלינו. דרושה פלטפורמה פוליטית אמיצה, שתניח בפני הציבור הישראלי את דרך הפעולה הנדרשת כדי לשמור על צביונה היהודי, הדמוקרטי והליברלי של ישראל. זו מחויבות לחתור להסכם ישראלי-פלסטיני, המבוסס על העקרונות (למשל) של מסמך אולמרט-אלקודווה.

יתר על כן, הנסיבות האזוריות הנוכחיות, ההבנה הרחבה של האתגר (האיום) האיראני על כלל האזור, ההתנגדות לדרכו של האסלאם הפוליטי מבית מדרשו של האחים המוסלמים, וגלגולו הפלסטיני חמאס, מייצרים "רוח גבית" (נורמליזציה אפשרית עם סעודיה?) לעבר פתרון בר השגה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ניתן לשער, שפלטפורמה מעין זו לא תזכה במספר מנדטים גדול מדי בטווח הזמן המיידי, אולם היא תזרע מחדש את ניצני התקווה, תציג את תוכנית העבודה, שתוציא את ישראל מן הבוץ בו היא מבוססת, ותסיט אותה מ"מסלול המצורעות" המאיים. סופו של מסלול זה, חשוב לזכור, שיכפה על ישראל פתרונות שלא ישרתו את האינטרסים החיוניים והלאומיים שלה.

מבחינה זו, ה-7 באוקטובר יכול להיות בגדר "קריאת השכמה", נוראית ואיומה, אולם כזו שתוביל אותנו לעבר פתרון של דו קיום, לאו דווקא אוטופי, למגינת ליבם של מתנגדי השלום. ישראל חייבת להוכיח ש"יש פרטנר", גם בצד שלה.

המאמר פורסם ב-21.8.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם ישראל עלתה על המסלול המוביל ל"מדינה מצורעת"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות התקיימו על רקע תהליך ליברליזציה שמוביל המלך בשנים האחרונות ולו שלוש מטרות: האחת, להגדיל את כוחן של מפלגות ולשלב אותן במערכת הפוליטית. מתוך 130 חברים בבית הנבחרים היוצא, 118 היו עצמאיים, כאשר 12 ייצגו ארבע מפלגות בלבד.

בהשגת מטרה זו היה טמון חשש מהתחזקות חזית הפעולה האיסלאמית – הזרוע הפוליטית של תנועת האחים המוסלמים. לכן, בשיטת הבחירות החדשה כל אזרח הצביע לשני מועמדים: נציג מתוך רשימה ארצית ונציג מתוך רשימה מחוזית. נקבע ששני שלישים מתוך המושבים יוקצו לנציגי הרשימות המחוזיות (97) והשאר לנציגי הרשימות הארציות (41) בבית נבחרים שעומד על 138 מושבים, וזאת מתוך הנחה שכך ניתן יהיה להחליש את המפלגה האיסלאמית. אך לא כך היה: אומנם כעת יש 12 מפלגות (פי שלושה מקודם), אך היא שילשה את כוחה ונציגיה (31 במספר) מהווים כ-23% מחברי בית הנבחרים החדש.

המטרה השנייה הייתה להגדיל את ייצוגן של נשים וצעירים מתוך מטרה להיענות לשאיפות של מגזרים שבאופן מסורתי לא היו מיוצגים בפוליטיקה. למעשה, המלך עבדאללה פועל מזה שנים לקידום מעמד האישה והצעירים בממלכה. במטרה זו נרשמה התקדמות ניכרת בהשוואה לעבר. בבית הנבחרים החדש יכהנו יותר נשים: 27 מתוך 138 מושבים (כמעט חמישית), וזאת במקום 15 נשים מתוך 130 (11.5%) בבית הנבחרים היוצא.

המטרה השלישית של השינויים והרפורמות הייתה להגדיל את אמון הציבור בפוליטיקה. מסקר של המרכז למחקרים אסטרטגיים בעמאן במאי 2023 עולה שרוב הירדנים אינם מאמינים במפלגות פוליטיות וחושב שהן נכשלו; 2% בלבד עוקב אחר פעילותן; אחוז אחד בלבד מכיר את שמות מנהיגי המפלגות או שוקל להצטרף לאחת המפלגות. המטרה הזו לא הושגה, לעת עתה, כי רק כשליש מהאלקטורט הצביע בפועל, מעט יותר מהבחירות הקודמות.

ההישג של החזית האיסלאמית אינו מפתיע; בשנתיים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור התמיכה באיסלאם הפוליטי בכל ארצות המזרח התיכון ורבים תמכו בשילוב המפלגות האיסלאמיות בפוליטיקה המקומית. מסקר שערך הברומטר הערבי במאי 2023 עולה כי כ-50% מהתושבים בירדן הצהירו לא רק שהם קוראים טקסטים דתיים ומתפללים מדי יום, אלא גם הביעו רצון לראות מפלגות איסלאמיות ממלאות תפקיד יותר חשוב בפוליטיקה. על רקע התמיכה של הירדנים באיסלאם הפוליטי במדינה נרשמה תמיכה גדולה גם בתנועת חמאס, אף שפעילותה אסורה בחוק. כ-57% מהציבור הירדני תמך בחמאס עוד לפני פרוץ המלחמה.

עיתוי המלחמה שיחק לידיהם

עם פרוץ המלחמה, האחים המוסלמים התייצבו לצד הפלסטינים והביעו סולידריות עם תנועת חמאס. הם ארגנו הפגנות תמיכה בתנועה בסמוך לשגרירות ישראל בעמאן ובמקומות נוספים, אספו תרומות וגייסו חבילות מזון, ציוד ולבוש כדי לסייע לפלסטינים ברצועת עזה. הם שמרו על קשרים עם מנהיגי חמאס ותמכו בהמשך המערכה וגיוס מתנדבים ירדנים לפיגועי טרור נגד ישראל. וכך, עיתוי המלחמה שיחק לידי חזית הפעולה האיסלאמית, משום שהיא השכילה לשלב את ההתנגדות הפלסטינית בתעמולת הבחירות שלה.

התמיכה באחים המוסלמים, כפי שהוכיחו הבחירות, אינה מוגבלת רק לתושבי הערים הגדולות, אלא רחבה ועמוקה יותר. בסיס התמיכה שלהם כיום הוא גם ערי פריפריה ובקרב שבטים בדואים. אזורי הפריפריה, שנחשבים מוחלשים מבחינה כלכלית ונעדרי תשתיות ראויות, תמכו באופן מסורתי בתנועות האיסלאמיות ולעתים אף הביעו תמיכה בארגוני טרור איסלאמיים. אחד מאזורי הפריפריה האלו הוא מחוז מעאן בדרום ירדן, ממנו הגיע מאהר דיאב אל-ג'אזי, המחבל שביצע את רצח שלושת הישראלים במעבר אלנבי.

בשנים האחרונות דווקא אזרחי ירדן "המקוריים" פעילים יותר בקרב חזית הפעולה האיסלאמית, לרבות נציגיה בבית הנבחרים. מנגד, דווקא הפלסטינים בממלכה גילו בשנים האחרונות נאמנות למשטר ההאשמי ולא לקחו חלק בחתרנות או בהפגנות ההמוניות שנערכו נגד המשטר בתקופת "האביב הערבי" או לאחריו. מעורבותם הרבה בכלכלה הירדנית היא אחד הגורמים לכך.

באיזו מידה ישראל צריכה להיות מוטרדת מתוצאת הבחירות? מבחינה היסטורית ראוי להדגיש, כי אין זו הפעם הראשונה שהאחים המוסלמים זוכים לתמיכה רחבה יחסית. לשיא כוחם הם הגיעו בבחירות 1989, עת הצליחו להכניס 22 נציגים לבית הנבחרים שהרכבו מנה בזמנו 80 מושבים, כך שכוחם עמד אז על רבע מכלל הנציגים.

כפי שהמלך חוסיין ידע לנהל את מדיניות החוץ באופן שקול ומאוזן, וחרף התנגדות האחים חתם על הסכם השלום עם ישראל ב-1994, כך יצטרך המלך עבדאללה לנווט בין שיקולים אסטרטגיים לאומיים לאינטרסים פוליטיים מקומיים. נראה כי בית הנבחרים יהיה כעת לאומי וביקורתי יותר כלפי ישראל והמערב בכלל. הצהרות לוחמניות, סיסמאות אנטישמיות, וקריאות לביטול הסכם השלום וגירוש השגריר יעלו מן הסתם מחדש. המלך מבין היטב, כי הסכנות האורבות לפתחו הן לא רק מצד איראן, אלא גם מצד האיסלאם הפוליטי המתחזק. לאור איומים אלה, המלך עבדאללה ימשיך לפעול מאחורי הקלעים לשמר את הברית האסטרטגית עם המערב ועם ישראל – ברית המהווה משענת לשרידות השלטון ההאשמי.

המאמר פורסם ב-15.9.24 באתר N12

הפוסט התחזקות האיסלאם הפוליטי בירדן מסבכת את המלך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקום לחזק את הגורמים שמנסים לעמוד בפרץ, ממשלת נתניהו-סמוטריץ' פועלת לפתוח לחמאס ולאיראן את הדלת להשתלטות על הגדה המערבית. מערכת הביטחון מתריעה על כך בפני הדרג המדיני והוא אינו רק מתעלם מהאזהרות, אלא מהווה חלק מרכזי ביצירת ההסלמה. ישראל עומדת בפני אינתיפאדה שלישית אלימה וקשה, בחסות פעולות הממשלה.

להצתת חזית הגדה המערבית יש כמה סיבות:
א. המלחמה הפכה זה מכבר ממלחמה צודקת להכרעת חמאס למלחמת ישראל נגד העם הפלסטיני, בהתאם לחזון ההכרעה של סמוטריץ'. מלחמת ההתשה המתארכת ונטולת היעדים המדיניים מטבעה – הולכת ומתפתחת להסלמה והרחבה לעוד ועוד חזיתות.

ב. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית, עליהן רבים מדברים היום, לא עומדות לבד. החיכוך וההקצנה בגדה נובעים גם מתהליכי סיפוח מואצים, תנופת בנייה במאחזים והחרפה של ממש באלימות וטרור מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים, בעידוד ותמיכה של שרים בכירים בממשלה. על כל אלו – מתריעים ראשי מערכת הביטחון שוב ושוב שהם יבעירו את השטח.

ג. הרעת המצב הכלכלי בגדה המערבית, שהוא כיום קשה מאוד. במאי האחרון, הודיע הבנק העולמי כי הרשות מצויה על סף קריסה כלכלית. שיעור האבטלה מוערך בכ-33%, היצוא ירד ב-20%. הירידה בהכנסות משקי הבית הובילה לירידה של 20% בצריכה. האיסור על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון) מביא לפגיעה של מאות מיליוני שקלים בחודש במשק הפלסטיני והירידה בהכנסות ממסים הובילה לקיצוץ נרחב בתקציב הרשות הפלסטינית.

ד. מדיניות ישראלית סדורה להקרסת הרשות הפלסטינית כוללת הקפאת כספי מיסים, תמיכה בתביעות ענק נגד הרשות, הרעה מכוונת במצבה הכלכלי, סירוב לתאם מהלכים ודה-לגיטימציה מתמשכת נגד נשיאה. כבר חודשים ארוכים, שכל ראשי מערכת הביטחון מתריעים כי פגיעה ברשות הפלסטינית מובילה לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני, מה שעולה בחיי אדם. התיאום הוא נכס אסטרטגי, בעוד הימין הקיצוני רואה בעצם קיומה של הרשות איום על מפעל הסיפוח. כבר כעת, בשל הירידה בהכנסות, הרשות משלמת ל-30,000 אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שכר חלקי ביותר. הפגיעה בשכרם מדאיגה מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, בשל הפגיעה בתפקוד המנגנונים ובמוטיבציה של אנשיהם לסכל טרור. קריסת הרשות הפלסטינית והפסקת תשלום המשכורות כליל – היא סכנה ממשית לביטחון ישראל.

המגמות שתוארו מייצרות ואקום, לתוכו נכנסים חמאס וארגוני טרור נוספים. הוואקום מאפשר גם לאיראן לחזק את אחיזתה ותשתיותיה בגדה, על חשבון הרשות הפלסטינית. מערכת הביטחון מעריכה שאיראן מזרימה לגדה המערבית מיליוני שקלים לצורכי טרור. הקריסה הכלכלית גם מקלה מאוד על ארגוני הטרור המתעשרים לגייס פלסטינים המשוועים להכנסה: הם מציעים לצעירים סכומים גבוהים תמורת השתתפות בפעילות ה"התנגדות". עקב מדיניות ישראל, כבר לא מדובר במשוואה הישנה של מפגעים ש"אין להם מה להפסיד" – מדובר בכאלה שיש להם מה להרוויח, והרבה.

נתניהו ממשיך בכל הכוח, גם לאחר אסון השבעה באוקטובר, במדיניותו ארוכת השנים של "רש"פ היא נטל וחמאס הוא נכס". דבקותו במלחמת התשה חסרת תכלית מחלישה את הגורמים המתונים וסוללת לאיראן ולחמאס את הדרך להשתלטות על הגדה המערבית. הדבר משרת את החזון המשיחי של הממשלה, אך מהווה אסון של ממש לביטחון ישראל. על מזבח הסיפוח, ההתנחלויות והקרסת הרשות הפלסטינית, נתניהו וממשלתו מסדרים לנו אינתיפאדה שלישית.

המאמר פורסם ב-8.9.24 באתר מעריב.

הפוסט פיגוע בגבול ירדן בחסות שר האוצר: סמוטריץ' הקריס את רש"פ וקיבל את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגילויים האחרונים מישיבת הקבינט על ציר פילדלפי מגלים לא רק את האטימות של ממשלת ישראל כלפי שאלת החטופים, אלא גם את האופי הלא-דמוקרטי שבו מתקבלות החלטות ואת הדרך הקלוקלת שבה מתנהל הקבינט הביטחוני.

החלטת הקבינט ברוב של 8 שרים (מתוך 10) לתמוך בהצעת נתניהו להישאר על ציר פילדלפי התקבלה בניגוד לדעתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. במלים אחרות, למעט ראש השב"כ לשעבר השר אבי דיכטר, כל שאר השרים, שאין להם כל ניסיון ביטחוני, דחו את ההמלצות של כל גורמי הביטחון, למעט ראש המל"ל, צחי הנגבי, שהוא מינוי של נתניהו ועושה דברו. הדרך שבה התקבלה ההחלטה אפוא מזכירה במידה רבה משטרים אפלים.

הקבינט הביטחוני – המוסד החשוב ביותר בתחום קבלת החלטות ממשלתית – שבוי בידיו של נתניהו. כפי שאמר השר דרמר בהדלפה מהישיבה: "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה". התפקיד המצופה משרי קבינט הוא להעיר, לבקר, לערער, לפקפק, לאתגר ולקרוא תיגר על כל נושא שנידון בקבינט, אולם בפועל הם הפכו לעדר של כבשים שאינו פוצה פה אלא מהנהן בראשו.

הדרך היחידה להתגבר על הדיקטטורה הזו היא באמצעות הדלפות מישיבות הקבינט. וכך, ציטטות למכביר מדיוני ממשלה וקבינט מודלפים מדי ערב לאזרחים נפעמים, שלא יודעים היכן לקבור את עצמם מרוב בושה לא רק על מעשה ההדלפה, אלא גם על הרדידות המחשבתית והלשון הירודה.

יש לזכור שישיבות קבינט הינן חסויות וכי הדלפה מהן הינה בגדר עברה על החוק, וזאת על פי חוק העונשין (סעיף 113), חוק יסוד: הממשלה (סעיף 35) ותקנון הממשלה. ואולם השרים, הנהנים מחסינות משפטית, ומהעובדה שמעולם לא הורשע שר על עברת הדלפה, מנצלים את ההזדמנות.

רעה חולה שקוראים לה הדלפות

כאמור, הדלפות הן לא דבר חדש בממשלות ישראל. זו רעה חולה המלווה את ממשלות ישראל מאז ראשית הקמת המדינה. ואולם, מי ששכלל את מעשה ההדלפה יותר מכל אחד אחר הוא נתניהו עצמו. השיא היה כאשר לשכתו נתפסה כאחראית להדלפת מצגת במהלך מבצע "צוק איתן" בראשית אוגוסט 2014, שהסבה נזק ביטחוני בשל המידע הכלול בה. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, סירב לפתוח בחקירה. בעקבות הסירוב, חבר הכנסת איתן כבל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ, שחייב את וינשטיין להסביר מדוע דחה את הפנייה. וינשטיין אומנם דחה את הדרישה, אך בתשובתו לבג"ץ הודה שפרסום תוכן שהוצג בקבינט הינו "פעולה אסורה בדין" ולכן "עקרונית ניתן לקבוע כי אדם אשר הדליף מידע מתוך ישיבת הקבינט ביצע לכאורה עבירה פלילית". בסופו של דבר, בג"ץ קיבל את החלטת וינשטיין שלא לפתוח בחקירה ובכך תרם מבלי משים לחיזוק תרבות ההדלפות בישראל.

בתחילת המלחמה ניסה נתניהו לכאורה לטפל בהדלפות בכמה דרכים: הגבלה נוספת של הצנזורה הצבאית והכנת חוק על ידי המל"ל שתכליתו להסמיך את השב"כ לבצע בדיקות פוליגרף למשתתפי דיוני הקבינט. מדובר ברעיון שעלה כבר כמה פעמים בעבר, אולם יושם רק במקרים חריגים. ניסיון אחר היה בדרישה מהיועצת המשפטית להזהיר עיתונאים בפני הדלפות, אך גם טריק זה לא עבד. היו אלה איומי סרק שנועדו "להפחיד" את המדליפים והמודלפים, אבל לא יכלו לטפל טיפול שורש בבעיה – ועוד בזמן מלחמה.

שיאן של ההדלפות מישיבות הקבינט במלחמה הייתה ישיבת הקבינט שבה התקבלה (או יותר נכון: הונחתה) ההחלטה להישאר בציר פילדלפי. אירונית במיוחד הייתה העובדה שהשרים נתבקשו לחתום מראש על מסמך "שותפי סוד" שנועד למנוע הדלפות מהדיון.

מדברים לציבור, במקום לדיון

הדלפות נעשות פעמים רבות על מנת להאדיר ולפאר את עמדת המדליף ולנגח את אלה החושבים אחרת. ואולם, במצב הנוכחי ההדלפה נותרה הכלי היחיד להילחם במדיניות הקול היחיד והאחיד בממשלה. אבל הבעיה היא שתופעת ההדלפות גם מחסלת את היכולת לנהל דיון אפקטיבי משום שהוא מכוון כולו לציבור כדי להשיג דיבידנדים פוליטיים.

ועדת וינוגרד, שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השנייה ופרסמה את מסקנותיה ב-2008, קבעה כבר כי "סכנת ההדלפות אינה מתמצית בנזקים שנגרמים בכך שמידע סודי מגיע לידי האויב. תופעת ההדלפות מצמצמת במידה גדולה את היכולת לקיים דיון גלוי ואמין בפורומים חשובים, ויכול להיות שבכך היא תורמת לחולשות חמורות בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל". ועדות שונות לאחר מכן, ובראשן "הצוות לטיוב השמירה על סודות ביטחוניים" בראשות דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, המליצו המלצות שונות כדי לטפל בהדלפות אולם אף אחת ממסקנותיהן לא יושמה.

נתניהו, שלאורך השנים "תרם" רבות לתרבות ההדלפות בישראל, אוכל עתה את פרי הבאושים של מדיניות זו. מן הראוי להוסיף את נושא ההתמודדות עם בעיית ההדלפות לוועדת החקירה הממלכתית שתוקם כדי לבדוק את כשלי הממשלה.

המאמר פורסם ב-6.9.24 באתר N12.

הפוסט התנהלות הקבינט מסכנת את ביטחון המדינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מזה חודשים קיים על השולחן פתרון הולם לגבול הדרומי, טוב אלפי מונים מזה שהציג נתניהו, שמיועד להשגת ביטחון בראייה לטווח ארוך. מדובר בחלופה הסדרית לפילדלפי ומעבר רפיח, המבוססת על שותפות עם מצרים וארצות הברית. החלופה משלבת אמצעים צבאיים, מדיניים וטכנולוגיים. היא כוללת, בין השאר, בניית מכשול תת קרקעי על בסיס קיר סלארי שיפתור את בעיית המנהרות, פתרון שכבר מומש בגבול המזרחי של הרצועה.

הקיר, שהוקם לאורך 64 קילומטר, הוא מכשול פיזי אפקטיבי המשולב עם מערכות טכנולוגיות מתקדמות, וכבר הוכיח את הצלחתו במניעה מוחלטת של מנהרות חודרות לתוך שטח ישראל (גם ב-7 אוקטובר). ישראל צריכה ויכולה להוסיף 14 קילומטר בלבד לאורך ציר פילדלפי, ולהקים במשותף עם מצרים מנגנון שליטה לפיקוח על המרחב התת קרקעי.

בצד זאת, מעל הקרקע ולאורך הציר יוצבו גורמי ביטחון פלסטיניים שעברו הכשרה ואימון על ידי ארצות הברית. הכוח הפלסטיני ייבדק בקפידה ויאושר על ידי מערכת הביטחון הישראלית. הוא גם יסתייע בכוחות צבא ערביים (אמירתיים?) המתנגדים לחמאס. נוכחות ערבית משני צדי הגבול תגביר את האילוצים על מערך ההברחות של חמאס.

בנוסף, יוקם כוח ייעודי מעורב (פלסטיני-אירופי) שיאייש את מעבר רפיח ויאפשר את הפעלתו, בתיאום מלא ובהסכמות עם מצרים ועם ישראל. האירופים כבר הביעו נכונות להפעלת כוח שידאג גם לצד האזרחי-מכסי במעבר רפיח (על בסיס כוח ה-EUBAM). הקומפלקס כולו – המעבר, הציר והמכשול התת קרקעי – יפוקחו על ידי ישראל ומצרים בחדר מבצעים משותף, שימנע הברחות וגם ימנע מעורבות כלשהי מצד חמאס.

המוטיבציה המצרית

אסור שהמשבר בגבול עזה-מצרים יוביל לפגיעה בהסכם השלום, אלא דווקא להפך – המבוכה המצרית מהברחות האמל"ח בגבולה היא הזדמנות פז מבחינת ישראל, ומנוף לרתימתה לקידום האינטרס המשותף של אטימת הגבול הדרומי. ישראל אינה מסוגלת לעשות זאת לבדה. המפתח לכך הוא דווקא הגברת התיאום עם מצרים, באופן שיגביר את המוטיבציה המצרית ויבטיח את מחויבותה למניעת התעצמות חמאס, מעל הקרקע ומתחתיה.

לתוכנית הזו יש גיבוי ואף היתכנות, מה שאין זו הסכמה מצד ממשלת ישראל. הנוסחה מוסכמת זה מכבר בשיח בין צוותי ישראל, מצרים וארצות הברית. גנץ אף העיד השבוע שנתניהו מנע את קידום הנושא מול המצרים, וסירב להיפגש ולקדם את הנושא עם נשיא מצרים א-סיסי. במקום זאת הוא בחר "לסנדל" את עצמו, את החטופים ואת כולנו עם החלטת קבינט שמונעת את סיום המלחמה ולא מאפשרת נסיגה.

מראשית המלחמה נתניהו מסרב לנהל דיון רציני על היום שאחרי, ובמקביל מוסיף להחליש במכוון את הרשות הפלסטינית, באופן שמסכן את ביטחון ישראל; זאת אף שהרשות הפלסטינית היא הגורם השלטוני האלטרנטיבי היחיד לחמאס, והמפתח לכל מעורבות אזורית ובינלאומית, בפילדלפי ובכלל.

למנוע את הנפילה לתהום

ציר פילדלפי ומעבר רפיח הם אכן צינור התחמשות של חמאס אותו יש לגדוע. ישראל היתה אמורה לכבוש את המרחב הדרומי כבר בתחילת המלחמה, אך נתניהו, באופן תמוה, התנגד לכך. כיום נדרש פתרון רציני שבאמת ישלול מחמאס את היכולת לבצע אי-פעם עוד 7 באוקטובר, אלא שהתעקשות נתניהו על ההחזקה הישראלית והישארות צה"ל בציר מונעת זאת.

המשמעות היא בראש ובראשונה ויתור על החטופים, והפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה. הפרסומים האחרונים בנוגע למתווה נתניהו ממאי 2024 מוכיחים שניתן היה להגיע לעסקה ברוח התוכנית שפורטה לעיל. אלא שההתנהלות של נתניהו, בעיקר בנוגע לציר פילדלפי, היא שטרפדה אותה, למרות הזהרות חוזרות ונשנות מצד ראשי צוות המשא ומתן.

המשך החזקה ישראלית בציר ובמעבר רפיח תמיד היתה חלופה גרועה, והיום יותר מאי פעם. מבחינה מדינית, קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה בניגוד לעמדת בעלות בריתנו תגבה מחירים קשים, תפגע בשלום עם מצרים ותמנע קואליציה אזורית החיונית לביטחון ישראל. מבחינה צבאית, ישיבה הגנתית-סטטית בשטח צר ללא מטרה ולוחות זמנים, הופכת את הכוח הצבאי ליעד מרכזי לטרור ואלימות. הנוכחות במסדרון נצרים הפכה כבר כעת את חיילי צה"ל לברווזים במטווח, וכך גם היה בציר פילדלפי עד ההתנתקות ב-2005. 18 חיילים שילמו בחייהם בשלוש תקריות עקובות מדם בשלהי 2004.

הפוסט יש פתרון לציר פילדלפי. נתניהו מטרפד אותו כי הוא מעוניין במלחמה ובכיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך דה-רדיקליזציה, המתבטא בשינוי אמונות ותפישות וזניחת הרעיון שאלימות וטרור הם הדרך הנכונה להשגת מטרות מדיניות, נחוץ לשני הצדדים בסכסוך. מאמר זה מתמקד בהצעה לקידום דה-רדיקליזציה בצד הפלסטיני, תוך שימוש בדוגמאות מתהליכים היסטוריים בהם הושגו פיוס ושלום בר-קיימא.

לאורך השנים, המדיניות הישראלית הובילה לתוצאות הפוכות מהמצופה. במקום לקדם את שאיפותיהם המדיניות של הפלסטינים, שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם, נקטו צעדים חד-צדדיים וחיזקו גורמים קיצוניים. למרות העימות המתמשך, בתוכניות הרשמיות בולט בהיעדרו תהליך דה-רדיקליזציה מובנה. מאמצי העבר של ישראל למיגור ההקצנה בצד הפלסטיני נעשו ללא אופק מדיני ותוך הצבת דרישות בלתי-ריאליות, מה שהגביר את החשדנות ההדדית והתוקפנות. לפיכך, קידום תהליך כזה דורש מנהיגות שתפנים את נחיצות הדה-רדיקליזציה בשני הצדדים ותקדם אותה כמרכיב חיוני ליישוב הסכסוך.

בין יוגוסלביה לעיראק

בבואנו לתכנן תהליכי דה-רדיקליזציה בסכסוך שלנו, חשוב ללמוד ממקרי עבר. סכסוכים קודמים מלמדים כי תהליכים אלה הכרחיים להשגת שלום בר-קיימא, ויש להובילם בהדרגה ובאמצעות תוכניות סדורות לשיקום מוסדות מדינה תחת פיקוח רב-לאומי.

דוגמה בולטת היא תהליך הדמוקרטיזציה והדה-נאציפיקציה במערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה , ב-1945-1958. בעלות הברית קידמו תהליך דה-רדיקליזציה שכלל טיהור מוסדות המדינה מבעלי תפקידים שזוהו עם המפלגה והאידיאולוגיה הנאציות, תוך בניית מערכת פוליטית ומשפטית דמוקרטית ומפויסת. במקביל, שיקום כלכלי באמצעות הלוואות ופתיחת קשרי מסחר, לצד מטריית ביטחון אמריקאית, תרמו להצלחת התהליך.

מקרה נוסף הוא הסכם דייטון בבוסניה והרצגובינה. בתום מלחמות יוגוסלביה, הופעלה תוכנית בינלאומית להסדרת היחסים בין הקבוצות האתניות השונות. מועצה רב-לאומית ונציגים מקצועיים זרים קידמו דה-רדיקליזציה ופיוס באמצעות אכיפת הפסקת אש, שיקום מוסדות המדינה, כינון פרלמנט וחוקה, ויצירת נרטיב וסמלי מדינה משותפים.

לעומת זאת, הניסיון האמריקאי לקדם דמוקרטיזציה בעיראק (2003-2008) מדגים אתגרים בתהליך. למרות מאמצים לטיהור המדינה מחברי מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין לאחר כיבוש עיראק, פיתוח מערכת חינוך מבוססת סובלנות, וקמפיינים לקידום שלום, שנאה סקטוריאלית ואתגרים נוספים הכשילו את המאמצים. הטיהורים יצרו ואקום שלטוני שהעמיק שסעים ועודד עליית גורמים קיצוניים.

טיהור ושיקום

ההצלחות והכישלונות של תוכניות העבר מהווים בסיס להמלצות הבאות לקידום תהליך דה-רדיקליזציה עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צעדים אלה יוכלו להתבצע באופן מיטבי לאחר סיום הלחימה, ללא מעורבות של ארגוני טרור ובמסגרת תהליך מדיני כולל. ההמלצות כוללות היבטים סמליים וזהותיים, לצד שינויים מוסדיים ומבניים – שניהם הכרחיים להצלחת התהליך. אף שהרשימה מתמקדת בחברה הפלסטינית, יש לזכור כי צעדים דומים לחיזוק הדמוקרטיה והחינוך למתינות ופיוס נחוצים גם בקרב החברה הישראלית.

בניית נרטיב חדש. בדומה למאמץ שהוביל קונראד אדנאוור בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, על המנהיגות הפלסטינית לקדם נרטיב חדש. נרטיב זה צריך להתייחס לסבל העם הפלסטיני ולהציג את יכולת העמידה שלו כמקור גאווה, במקום הדימוי המוחלש הקיים. עליו להדגיש כי אידיאולוגיות ומעשים קיצוניים, כמו גם השסעים הפנימיים, מחלישים את העם הפלסטיני. במקביל, יש להציג שיתופי פעולה עם ישראל כביטוי לעוצמה ולא ככניעה. ניתן להיעזר בערכי העולם הערבי והאסלאם המדגישים חמלה, מתינות וסליחה.

מנגנון פיקוח רב-לאומי. בהתבסס על מקרי העבר, יש לשלב פיקוח רב-לאומי בבניית מוסדות מדינה מתונים, לפחות בשלב ההתחלתי שלאחר תום הלחימה. זאת ניתן לבצע על בסיס מודל המועצה ליישום השלום של תוכנית דייטון, שכללה נציגים ממגוון מדינות. למדינות ערב המתונות, בהן ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, ולמדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה, עשוי להיות תפקיד קריטי בתהליך דה-רדיקליזציה של הסכסוך, ובפרט בחיזוק הקולות המתונים בחברה הפלסטינית וסיוע בקירובה לציר הסוני המתון במזרח התיכון.

טיהור המוסדות מגורמי טרור. תוצאותיהם של תהליכי טיהור בעבר מלמדים כי יש צעדים שכדאי להימנע מהם. בגרמניה ובעיראק הובילו הטיהורים למחסור בידיים מיומנות והחלשת המערכת. בעוד שבגרמניה חזרו בהדרגה מרבית המודחים, בעיראק הפך התהליך לכלי בידיהם של שיעים נגד סונים ודחף קבוצות מסוימות להתנגדות אלימה. אם כן, כדי לקדם דה-רדיקליזציה פלסטינית מומלץ דווקא להימנע מטיהור רדיקלי וניטרולם של המנגנונים, ולהסתפק בהרחקה מהמערכות של בכירים המזוהים עם חמאס, תוך מניעה של ניצול עמדות כוח לצרכים אישיים או לוחמניים.

שיקום הפרלמנט ובחירות כלליות. בניגוד ללחץ האמריקאי החיצוני לקיום מערכת בחירות ברשות הפלסטינית ב-2005, אשר הוביל לעלייתו של חמאס, בבוסניה והרצגובינה ובעיראק פיקחו ועדות רב-לאומיות על התאגדויות פוליטיות, על ניסוח חוקה ועל מערכות הבחירות הראשונות. בדומה לכך, במקרה הפלסטיני יש מקום להישען על פיקוח רב-לאומי בהתנעתה מחדש של מערכת פוליטית יציבה וכינון הליך בחירות תקין, אשר ייצגו את הציבור הפלסטיני וישמרו על האינטרסים שלו נאמנה, תוך הגנה על המערכות וסילוק גורמים קיצוניים.

פיתוח הכלכלה. לפיקוח רב-לאומי, מקצועי ונייטרלי תפקיד חשוב בפיתוח כלכלה התומכת בשלום. בבוסניה והרצגובינה, לדוגמה, הקפיד נציב זר כי הבנק המרכזי ינתב את כספי הציבור למשכורות ולשיקום המדינה, תוך שמירה על ביטחון החסכונות ושקיפות התקציבים. גם במקרה הפלסטיני יש לשקול כי צוות בינלאומי יסייע בהחלפת מוקדי הכוח הקיימים ובהקמת בנק מרכזי אשר יפעל לביטחון החסכונות ויבטיח כניסת כסף ממקורות לגיטימיים בלבד (ולא מאיראן או ארגוני טרור). מדינות האזור יכולות לסייע בפתיחת שווקיהן למסחר עם הפלסטינים, ובכך לתרום ליצירת תדמית חיובית בקרב הפלסטינים לאימוץ קודים כלכליים מערביים ללא ויתור על עקרונות ערביים ואיסלאמיים.

הפוסט לקחים מהעבר: תוכנית לדה-רדיקליזציה בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.

הפוסט ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.

מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.

מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.

השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.

זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.

המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.

הפוסט חזון הבלהות של נתניהו: מה מסתתר מאחורי ההתעקשות על פילדלפי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקביל לאצבע המופנית לעבר מערכת הביטחון והזירה הפוליטית, המבט נודד חיש מהר לעבר משרד החוץ, האמון על הזירה המדינית הבינלאומית. דא עקא, המבט איננו מופנה לכיוון הנכון. משרד החוץ הוחלש עד מאוד וסורס למעשה ממרבית סמכויותיו לאורך השנים בהן מכהן נתניהו כראש ממשלה. מדובר ב"משנה אידיאולוגית" של נתניהו. התוצאות בהתאם. המבט צריך, אם כן, להיות מופנה לעבר משרד ראש הממשלה כאחראי ראשי לבור העמוק בו מצויה ישראל.

ניתוח החודשים האחרונים בזירה המדינית עשוי להטעות. לכאורה, בהשוואה למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, הנזק שנגרם לישראל איננו חריף כל כך. נרשמו פגיעה קשה במערכות היחסים עם מספר מדינות (טורקיה, קולומביה ובוליביה אם למנות חלק מהן) וביקורת חריפה ביותר כמעט מכל קצוות העולם. אין להקל בכך ראש, אולם בהתחשב בעומק המשבר בו אנחנו נתונים, ניתן היה לצפות לתגובות חמורות הרבה יותר. אולם, עיקר הנזק הינו לטווח הארוך יותר, ובזה סכנתו וחומרתו. יתר על כן, דומה כי הממשלה מבכרת להתעלם לגמרי מהמגמה המסוכנת ו"עושה כמיטב יכולתה" להחריפה עוד יותר.

על מנת להמחיש את האופן המזיק בו פועלת הממשלה בכל הנוגע למערכת היחסים של ישראל עם העולם הרחב, יש לעקוב אחר פעילותו של שר החוץ ישראל כ”ץ. הדעת נותנת ששר החוץ האמון על שימור והעמקת היחסים עם הקהילה הבינלאומית יעשה כמיטב יכולתו לבלום את המגמה השלילית הזו, לא כל שכן כאשר מדובר בשר מנוסה ובעל מעמד בכיר במפלגת השלטון. אולם בפועל קורה ההפך.

מאז כניסתו (המחודשת) למשרד החוץ נוקט כ”ץ צעדים מעוררי פליאה ותמיהה עקב הנזק שיש בהם. הוא נהנה, כך נראה, להתגושש עם הנשיא הטורקי בשפת רחוב במדיה החברתית (אומנם ארדואן "התחיל" ונוקט רטוריקה קשה ביותר, אולם אין הכרח לחקות את סגנונו), החזיר ארצה את השגרירים מאותן מדינות שהכירו במדינה פלסטינית וטרם ברור מה בכוונתו לעשות איתם, מתפאר ב"דיפלומטיית וואטסאפ" עם מספר עמיתים שלו ומפרסם את תשובותיהם אליו, מודיע על ביטול ההאמנה של הדיפלומטים הנורווגים לרשות הפלסטינית באופן שעלול לפגוע דווקא באינטרסים ישראליים, ועוד ידו נטויה.

כאמור, המען האמיתי לאחריות על חומרת מצבה המדיני של ישראל הוא ראש הממשלה. אין עוררין על כך שישראל הותקפה ב־7 באוקטובר באופן חסר תקדים, אולם צריך כנראה כישרון מיוחד כדי להתדרדר למצב הנוכחי דווקא בנסיבות אלו. הזלזול המוחלט בערכים שהיו מקובלים על ישראל מאז הקמתה, היעדר יעדים ברורים וריאליים למלחמה, היחס הפוגע כלפי החטופים וסבלם, והתנהלות "ילדותית" ומיותרת הביאו לבור העמוק בו אנו מצויים כיום אל מול העולם הרחב.

המאמר פורסם ב-14.8.24 באתר מעריב

הפוסט הזירה הבינלאומית כחזית נוספת: כשלי המדיניות של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נמנעת בתוקף מהצגת תוכנית ליום שאחרי המלחמה. העולם רוצה להביא לסיום המלחמה וליישום פתרון שתי המדינות במסגרת הסדר אזורי – ארצות הברית, אירופה ומדינות האזור דוחפות לסיום המלחמה ובניית אלטרנטיבה לחמאס בעזה, בדמות מדינה פלסטינית עצמאית בניהול רשות פלסטינית משודרגת, וחיבור המהלך להסדר אזורי. הן אף הביעו נכונות להתגייס לכך. ממשלת ישראל מצדה מביעה התנגדות תקיפה לפתרון שתי המדינות, מסרבת לקדם חלופה לחמאס בדמות הרשות הפלסטינית, ודבקה בהימנעותה מהצגה של תמונת המציאות הרצויה ביום שאחרי המלחמה. נוכח ההימנעות הישראלית, נקטו מדינות צעדים עצמאיים, שבמסגרתם מדינות אירופיות נוספות הכירו במדינת פלסטין.

עסקת החטופים תקועה. ישראל לא מוכנה לשלם את המחיר המבוקש של הפסקת המלחמה, בעוד חמאס נהנה מהימשכות המלחמה והפגיעה הרב-ממדית שישראל חווה בגינה – ארצות הברית, קטאר ומצרים עושות מאמצים לתיווך עסקת חטופים שתביא לסוף המלחמה ולשחרורם. על אף תמיכה בציבור הישראלי ובמערכת הביטחון בקידום עסקה, ומאמצי משפחות החטופים בזירה המדינית, ממשלת ישראל מתנגדת לעסקת חטופים שתביא לסוף המלחמה, תוך הקניית עדיפות לאינטרסים פוליטיים.

ישראל משלימה עם מלחמת התשה. המלחמה מסלימה ומתמשכת עם חיזבאללה בגבול הצפון, ותולה תקוות בהרתעה ובמאמצים דיפלומטיים של ארצות הברית וצרפת שימנעו מעבר למלחמה כוללת – ישראל וחיזבאללה המשיכו לנהל חילופי אש, תוך ניסיון ללמוד את חוקי המשחק החדשים ולזהות את הקווים האדומים של כל צד, כך שלא ייחצו ותפרוץ מערכה כללית. ישראל משתפת פעולה עם המאמצים של השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין ושל נשיא צרפת עמנואל מקרון, להביא לפתרונות דיפלומטיים ללחימה בצפון, ובד בבד מאיימת בפתיחה של מבצע צבאי נרחב.

ישראל מעמיקה את סיפוח הגדה המערבית. בחסות המלחמה בעזה, ישראל פועלת להחליש את הרשות הפלסטינית – ממשלת ישראל קידמה התיישבות יהודית בגדה, תמכה בגירוש קהילות פלסטיניות, נתנה גיבוי מלא לאלימות מתנחלים והעבירה את הניהול האזרחי של הגדה מהצבא למשרד הביטחון. בד בבד פעלה הממשלה להחליש את הרשות הפלסטינית, בייחוד בתחום הכלכלי, על ידי עצירת העברות כספים. ההחלטות הספורדיות יוצאות הדופן של הממשל האמריקאי ומדינות נוספות, להטיל סנקציות על כמה מתנחלים וגופים בולטים, טרם הביאו לשינוי ההתנהלות של ישראל.

הממשלה מנסה למתוח את החבל מול הממשל האמריקאי. היא מבקשת חופש פעולה נרחב יותר, מבלי לקרוע את החבל ולשלם באובדן התמיכה המדינית והצבאית ההכרחית – ארצות הברית השתמשה בסיוע הקריטי שהיא מעניקה כדי לעצב את ההתנהלות הישראלית ולמנוע התלקחות אזורית. היא התנגדה לפעולה מסיבית ברפיח ואף עיכבה משלוח נשק, דרשה סיוע הומניטרי רב יותר ומתחה ביקורת על נתניהו בטענה שהתנהלותו בעניין המלחמה בעזה ועסקת החטופים מונעת משיקולים פוליטיים. ארצות הברית גם ביקרה את הפגיעה ברשות הפלסטינית והטילה לראשונה סנקציות על מתנחלים. עם זאת, על אף הביקורת הרבה כלפי ממשלת ישראל ולחצים של אופוזיציה פנימית, נעמדו ממשל ביידן והקהילה היהודית לצדה של ישראל. ארצות הברית סיפקה לה חימוש, סייעה בהרתעת חיזבאללה והובילה את ההתארגנות האזורית להדיפת ההתקפה האיראנית. בה בעת תקפו נתניהו ושריו את ממשל ביידן בטענה שהוא מונע מהם לנצח, ונתניהו קידם עם הרפובליקאים נאום נוסף בבית הנבחרים בשנת בחירות על אפו וחמתו של הנשיא המכהן, אשר אף הזמינו לפגישה בבית הלבן.

הלגיטימציה למלחמה בחמאס, ואף למדינת ישראל עצמה, נפגעה. ההכרה הבינלאומית בצורך במלחמה בחמאס והתמיכה בזכות ישראל להגן על עצמה התחלפו בביקורת חריפה בעולם. המלחמה בעזה הביאה את ישראל ומנהיגיה לבתי הדין הבינלאומיים בהאג להשיב להאשמות בדבר רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. מאמצים לשמירה על הדין הבינלאומי, הצדקות לפעולה צבאית ומאמצים להעברת סיוע הומניטרי לעזה – נפלו קורבן להתבטאויות והתנהלויות ישראליות שנגזרו משיקולים פוליטיים ואידיאולוגיה קיצונית, והביאו להגברת הביקורת הבינלאומית במקום לצמצומה. לכך הצטרפו הפעולות הנמשכות של שרי הממשלה להחלשת מערכת המשפט הישראלית, אף שנשענו עליה בהדיפת הביקורות הבינלאומיות, והימנעותה של זו מעמידה על שמירת הדין במלחמה בעזה ובשטחים הכבושים.

ישראל מטפחת שיתופי פעולה אזוריים. מצרים מסייעת במאמץ ההומניטרי, בניהול הגבול הדרומי של עזה ובתיווך עסקת חטופים; ירדן וישראל שיתפו פעולה בהכנסת סיוע הומניטרי ירדני לעזה ובהדיפת מתקפת הכטב"מים של איראן על אף העוינות הגלויה בירדן כלפי ישראל; קטאר סייעה בתיווך לעסקת חטופים; מרוקו שלחה סיוע הומניטרי לעזה, ואיחוד האמירויות הפכה לשותפה הקרובה ביותר במתן סיוע כזה בעזה ונהנתה מאמון ושיתוף פעולה ישראלי ששחקנים אחרים לא זכו להם. הקשר ושיתופי הפעולה התבססו בעיקר על מגעים של אנשי כוחות הביטחון והמודיעין של המדינות, בעוד שבדרג המדיני נרשמה לפחות מתיחות, ולעתים אף עוינות גלויה.

המלחמה בלמה את תהליך הנורמליזציה האזורי. התמשכות המלחמה בעזה מאתגרת את שיתוף הפעולה הנחוץ להתמודדות עם איראן – היחסים האזוריים של ישראל גילו חוסן ולא נותקו פורמלית על אף התמונות מעזה והלחץ שבא עמן, אולם אופיים השתנה והתנופה לקידומם התחלפה בהשהיה והמתנה. בעוד שישראל תמכה במאמץ של איחוד האמירויות להפוך לשחקנית דומיננטית בשדה ההומניטרי בעזה, שתי המדינות הורידו פרופיל בחשיפת יחסיהן ופרויקטים כלכליים לא קודמו. היחסים הפומביים עם בחריין ומרוקו הוקפאו, המסגרות האזוריות הרב-צדדיות שצמחו בתהליך הנורמליזציה לא כונסו, וקידום נורמליזציה עם סעודיה, שהיה על הפרק טרום המלחמה, תלוי כעת בנכונותה של ישראל לסיים את המלחמה ולקדם את פתרון שתי המדינות. מנגד, ההכרח והפוטנציאל לשיתוף פעולה אזורי הודגמו בהדיפת המתקפה הישירה של איראן על ישראל.

אירופה עומדת לצד ישראל, לצד ביקורת על ניהול המלחמה והכיבוש. אירופה נעמדה לצד ישראל במאבקה בחמאס, אך התמיכה במלחמה נגדו התחלפה בביקורת על אופן ניהולה, דאגה מהפגיעה בדין הבינלאומי והתמודדות עם ביקורת ציבורית גוברת הכוללת גם קריאות לחרם. כמה מדינות, שנעמדו לצד ישראל במאבקה באיראן, בחרו לקדם הכרה במדינה פלסטינית, סייעו בהבטחת המימון לרשות הפלסטינית והטילו סנקציות על מתנחלים כמו גם על ארגוני הטרור הפלסטיניים. ממשלת ישראל מצדה פעלה לחזק את יחסיה עם גורמי הימין ביבשת, וזאת על רקע שינויים נרחבים בעמדות הציבור ובדפוסי ההצבעה למוסדות הלאומיים ולאיחוד.

שיא חדש במשבר עם טורקיה, לצד התקרבות לקפריסין ויוון. לראשונה הסחר בין המדינות הושפע במידה ניכרת מהמשבר המדיני, וארדואן התנה יצוא סחורה לישראל בהפסקת אש בעזה. בתגובה צימצמה ישראל את היצוא שלה לטורקיה, ונרשמו ירידות משמעותיות ביחסי הסחר. יוון סייעה במעקף של אתגרי הסחר הישיר עם טורקיה, וקפריסין לקחה חלק במאמצים בינלאומיים והיתה לערוץ להעברת סיוע הומניטרי לעזה ולמאמצים מודיעיניים, מדיניים וצבאיים המכוונים למערכה בעזה ובצפון.

העולם מתנתק מישראל? ישראל טרם הפכה למדינה מצורעת; מרבית ההסכמים ושיתופי הפעולה הפורמליים נשמרו, על אף התמונות מעזה ופעולות הממשלה שמתעדפות פוליטיקה מקומית על פני מעמדה של ישראל בעולם. עם זאת, דירוג האשראי של ישראל צנח וקרנות השקעה חיצוניות משכו השקעות, חברות תעופה השהו את חידוש הטיסות לישראל, קולומביה ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עמה, צרפת וקנדה הכריזו על אמברגו נשק על ישראל, נמנעה השתתפותה בתערוכות בינלאומיות מרכזיות, בוטלו תערוכות של אמנים ישראלים, שיתופי פעולה אקדמיים נפגעו, וישראל הידרדרה במדדי דמוקרטיה עולמיים, שעל פיהם היא מאבדת את אופיה הליברלי.

המאמר פורסם ב-15.8.24 באתר הארץ

הפוסט עוד לא מצורעת, אבל כמעט: כך מחבלת ממשלת ישראל במעמדה של המדינה בעולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המניפולציה הזו מבוססת על שני שקרים שחייבים לחשוף: הראשון – ההתנחלויות מעולם לא סיפקו ביטחון. והשני – שהוא תמצית המניפולציה – יש אפשרות נוספת. סמוטריץ' מתעלם במכוון מחלופת ההסדר המדיני, האלטרנטיבה היחידה שבאמת תספק ביטחון. תשאלו את רבין, בגין, סאדאת והמלך חוסיין. יש סיבה טובה מאוד מדוע סמוטריץ' לא מתייחס לאפשרות הזאת: לא ביטחון מעניין את השר במשרד הביטחון, אלא התנחלויות, ארץ ישראל השלמה וביאת המשיח.

ההתנחלויות והמאחזים בעומק הגדה המערבית, שסמוטריץ' וחבריו לטרלול המשיחי עמלים על הפיכתן לחלק ממדינת ישראל, הן לא רק אסון לחזון הציוני היהודי־דמוקרטי, אלא בראש ובראשונה אסון ביטחוני. הן מגבירות את החיכוך, מעודדות אלימות וטרור מהצד הפלסטיני – המלובים גם על ידי מתנחלים אלימים מהחוות ומהמאחזים – משחיתות חיילים ושוטרים, וגוררות את צה"ל לשיטור במקום להיערכות למלחמה. מפעל ההתנחלויות, שנועד במכוון למנוע את האפשרות של הסדר מדיני ולגזול מהפלסטינים כל תקווה לעצמאות, אינו מביא ביטחון. הוא מלבה מלחמה, מחליש את המתונים ומחזק את חמאס ואיראן. ההתנחלויות מסכנות את יציבות האזור כולו.

גם נוכחות צבאית לבדה אינה מובילה לביטחון ארוך טווח. צה"ל אינו כל-יכול. בניגוד לשקרי סמוטריץ', אנו זוכרים היטב שההתנחלויות בגוש קטיף והנוכחות הצבאית ברצועת עזה לא מנעו מחמאס לבצע פיגועים קשים ולשגר רקטות. סמוטריץ' מנסה למכור לנו מודל שמעולם לא עבד: מלחמה בלתי פוסקת שתשיג ביטחון לאורך זמן. זאת הוכחה ששר ה"ייאוש במקום תקווה" אינו מבין בביטחון לאומי.

גורמי הביטחון שבים ומבהירים שהמענה הצבאי חלקי והשפעתו נשחקת, לנוכח אויב שלומד את מהלכי הצבא. ביטחון ארוך טווח נוצר רק כאשר ההישג הצבאי מתורגם להישג מדיני המוביל לשינוי עמוק במוטיבציה של היריב וליצירת מאזן אינטרסים חדש שבו לצדדים יש סיבה אמיתית לשמר את הסטטוס קוו. נוכחות צבאית רציפה או נסיגה חד צדדית לא משיגות זאת. רק הסדר מדיני המבוסס על גבולות מוכרים ומוסכמים יביא ביטחון לישראל. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים זאת לאורך עשרות שנים.

מהלך מדיני כזה אפשרי גם מול האתגר של עזה. הוא יתבסס על החלפת שלטון חמאס בחלופה שלטונית פלסטינית, הנתמכת בכוחות בינלאומיים ואזוריים. הסדר כזה ישים קץ לסבל שגרמה המלחמה: הוא יביא להשבת החטופים, ירחיק את חיזבאללה מהגבול וישיב את המפונים בבטחה לבתיהם. בנוסף, הוא יאפשר לגבש ברית מתונים אזורית בהובלת ארה"ב, שתעמוד איתנה מול איראן והשלוחות הרדיקליות שלה.

כל צעד לקראת הסדר מסכן את החזון המשיחי המטורף של סמוטריץ', ולכן הוא מתנגד לכך בתוקף. אומה חפצת חיים חייבת להציב אלטרנטיבה ביטחונית אמיתית מול חזון סמוטריץ'. בפני ישראל מונחת כיום הכרעה אמיתית: לחיות על החרב למען חזון משיחי מטורלל, או לקדם הסדר אזורי למען ביטחון ישראל.

המאמר פורסם ב-11.8.24 באתר וואלה!

הפוסט סמוטריץ' רוצה שנבחר בין תבוסה וההתנחלויות. יש אופציה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חיסולו של בכיר חיזבאללה הוא תגובה בעלת עוצמה ותחכום מבחינת היעד בו בוצעה והבכיר שכוונה כלפיו, ועל פני הדברים מדודה ומושכלת. כלל השחקנים באזור ומחוצה לו הבינו כי ישראל איננה יכולה לעבור בשתיקה על האסון במג’דל שמס, וקיוו (ואף פעלו בערוצים שונים) שהתגובה תהיה כזו שלא תגרור בהכרח הסלמה רחבה יותר. מבחינה זו, הדילמה עוברת כעת לצד השני.

אולם אם נישאר במישור הרציונלי, שגורס כי לכל השחקנים אין אינטרס להרחיב את הלחימה, הרי ששני החיסולים אינם מחייבים בהכרח תגובה רחבה מדי ולא־פרופורציונלית. ככלות הכל, עשרת החודשים האחרונים המחישו כיצד ניתן לנהל לחימה רב־זירתית מבלי להיגרר למלחמה כוללת, אף לאחר העימות הישראלי־איראני הישיר בחודש אפריל.

אבל, ומדובר באבל גדול, זה איננו משנה כלל וכלל את הדילמה הישראלית ביחס לצורך (או ההכרח) להגיע להסכם עם חמאס על הפסקת אש ושחרור החטופים. הזיקה בין הפסקת אש בעזה להפסקת הלחימה בשאר החזיתות, ולענייננו בלבנון, נותרה ואולי אף התחזקה. במילים אחרות: חיזבאללה, בהנחיית איראן, לא יפסיק את האש בגבול הצפון בטרם זו תיפסק בדרום.

האם ישראל מבינה זאת? האם הבנתה ביחס לנחיצותה של הפסקת אש בדרום התחדדה עוד יותר בעקבות ביקור נתניהו בוושינגטון? שוב, אם אנחנו עדיין במישור הרציונלי, התשובה צריכה להיות חיובית. ראש הממשלה שמע משלושת בני שיחו – הנשיא ביידן, סגנית הנשיא והמועמדת הדמוקרטית האריס, והנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני טראמפ – דברים אחידים וברורים, כל אחת ואחד בדרכו ובלשונו, בדבר ההכרח בסיום המלחמה במהרה. אולי המסר החשוב ביותר, מבחינת נתניהו, נשמע מפי טראמפ, דווקא לנוכח תקוותו שהוא ינצח בבחירות בנובמבר.

הנחיצות להגיע לעסקה בדרום, ואולי אף לסיום המלחמה, נובעת גם מכך שבסופו של יום לא לעולם חוסן. במילים אחרות: עד עתה כלל השחקנים הוכיחו, כאמור, שיש ביכולתם לנהל מערכה במספר חזיתות מבלי “לשבור את הכלים" לחלוטין, כלומר להיגרר למלחמה כוללת. מי לידנו יתקע שכך יקרה גם בהמשך, כשסביר להניח שייקרו בדרכנו תקריות נוספות מעין אלו?

האם ישראל מבינה שיהיו הבכירים שיחוסלו אשר יהיו, לא ניתן לחסל את הארגונים שבהם הם פעלו, חמאס וחיזבאללה? יש להניח שהתשובה חיובית, אולם הסכנה בפעולות מעין אלו היא שיש בהן כדי לבלבל ולסבור שאולי בכל זאת ניתן באמצעותן להביא לקריסת השחקן הלא־מדינתי המדובר. ההיסטוריה מוכיחה שרק צמיחת חלופה ראויה מסייעת להחלשת ארגוני טרור, ומעבר לדרך פוליטית, אם נרצה ואם לאו, הוא הדרך היחידה לפתרון סכסוכים.

הפוסט חמאס וחיזבאללה יישארו לנצח: החיסולים הממוקדים הוכיחו את זה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש הזדמנות נדירה לסיים את המלחמה בצפון. האם ישראל תנצל אותה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בצרפת למשל הצליחה "החזית העממית החדשה", גוש מפלגות השמאל בהובלת ז'אן-לוק מלנשון, להפתיע ולהפוך בן-לילה לגוש הגדול ביותר בצרפת, ולפי שעה נראה שהמרכז עם הימין המתון בולמים הקמת ממשלה בראשותו. מנגד, מפלגת "האיחוד הלאומי" (RN) הימנית-קיצונית בראשות ז'ורדן ברדלה ומרין לה-פן אמנם נחלה כישלון והגיעה למקום השלישי אחרי מפלגתו של עמנואל מקרון, אך הגדילה משמעותית את כוחה והציבה עצמה בסיבוב הבחירות הראשון כמפלגה הגדולה ביותר – אירוע שלא נראה בפוליטיקה הצרפתית מאז מלחמת העולם השנייה.

בגרמניה הצליחה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימנית-קיצונית להפוך גם היא למפלגה השנייה בגודלה בבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו ביוני, לפני מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של הקנצלר אולף שולץ. אמנם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), מפלגת ימין-מרכז מסורתית, הגיעה למקום הראשון ובפער, אך בפועל כל מפלגות המרכז בגרמניה מצויות בירידה. בספטמבר יתקיימו בחירות בשלוש מדינות-מחוז מזרח-גרמניות לשעבר. מפלגת AfD מובילה בכולן בסקרים וצופים שאף תרכיב ממשלת מדינת-מחוז. בשנת 2025 צפויות להתקיים בחירות כלליות בגרמניה, ויש חשש מהתחזקות ניכרת של הימין הקיצוני.

בבריטניה, אמנם מפלגת הלייבור זכתה בניצחון מוחץ, אך יש להכיר גם בהתחזקות משמעותית של מפלגת הימין הפופוליסטית בהובלת נייג'ל פרג': היא זכתה לתמיכה של כ-14 אחוזים מהבוחרים ונגסה בשמרנים. פרג', תומך נלהב של טראמפ ופוטין שדחף לברקזיט, ימשיך בניסיון למחיקת הימין-מרכז במדינה.

אנטישמים או פרו-חמאסים?

עבור יהודים החיים באירופה מדובר במציאות עגומה ומפחידה: שחיקת המרכז הליברלי, שעבורו הצביעו באופן מסורתי במשך שנים, מותירה אותם לבחור בין הגרוע לגרוע יותר: האם לתת את קולם למפלגות ימין קיצוניות, גזעניות, אנטי-ליברליות, התומכות ברוסיה של פוטין ובטיפוח קשרים עם איראן, בעלות שורשים אנטישמיים מובהקים – משום שלכאורה הן ניצבות כ"מגינות היהודים" מפני האיום המוסלמי הקיצוני? או שמא עליהם לבחור במפלגות שמאל קיצוני, שבהן שוררים רחשי האנטי-ציונות והאנטישמיות מהסוג ה"חדש", מפלגות שלאחר טבח 7 באוקטובר לא רק שלא גינו את הפשעים כלפי אזרחים ישראלים, אלא אף חברו ותמכו בפעילות פרו-פלסטינית וחמאסית נגד ישראל והיהודים?

מבחינת ישראל המגמה המסוכנת של מחיקת המרכז באירופה כרוכה בהתנגשות בעייתית במיוחד בין הדרג המקצועי לפוליטי. ההנהגה הנוכחית מכשירה נציגים רבים ממפלגות הימין הקיצוני באירופה. נזכיר כי למשרד החוץ יש זה שנים רבות "רשימה שחורה" ובה מפלגות שאין לנהל קשרים מדיניים עמן. אולם, בשנים האחרונות – להוציא תקופת ממשלת השינוי – רשימה זו פסקה מלהיות מצפן מדיני מוסרי לחלק מחברי הממשלה. אלה מנהלים כיום יחסי חוץ ענפים עם אותן מפלגות אנטישמיות שברשימה.

על ישראל להבין ולהפנים כי שנאת מוסלמים איננה בסיס מדיניות יציב ואיתן לביטחון מדינת ישראל. ונוכח קיטוב כה עז באירופה, עליה לנהוג בזהירות יתרה ולעצב יחסי חוץ באופן המאפשר עבודה מול ממשלות מרכז, בין שהן נוטות לימין ובין שלשמאל. ההשלכות של קשרים עם מפלגות ימין קיצוני באירופה עבור ישראל הן רעות, מאחר שמפלגות אלה אינן שותפות לאותו מצע דמוקרטי, ליברלי ופלורליסטי, הפועל נגד אנטישמיות, שעל פיו נוסדה מדינת ישראל לפני 76 שנה.

קשרים כאלו משדרים כי ישראל נוטשת כמה מערכיה הבסיסיים ביותר, שהם יסוד היחסים והשותפות עם מדינות אירופה, ומאמצת לחיקה מפלגות שבעברן תמכו בנאצים, ובחלקן חברים ניאו נאצים, החורטות על דגלן מאבק במהגרים ובמיעוטים.

אם הממשלה תמשיך לטפח קשרים פסולים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, המתפארות בהיותן לכאורה "מגינות היהודים", היא תפגע באופן יזום ופעיל בביטחון אזרחיה שלה, מאחר שכלל לא ברור שמפלגות אלה אכן יתייצבו לצד ישראל בשעת חירום ויפעלו להמשך קיומה כמדינת העם היהודי. בנוסף, בחירה באופן מובהק בימין הקיצוני, כאשר הפוליטיקה כיום נעה תנועת מטוטלת ועשויה לנוע לשמאל קיצוני, תהפוך את שיתוף הפעולה עם הצד השני לקשה במיוחד. יתרה מכך, קשרים מסוכנים אלה מטפחים עלייה בגזענות, באנטישמיות ובשנאת זרים ומזיקים הלכה למעשה גם ליהודים באירופה.

על כלל חברי הממשלה לדבוק באינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של מדינת ישראל, להקשיב לאנשי המקצוע במשרד החוץ ולגבש במהירות אסטרטגיית התמודדות ארוכת טווח אל מול התחזקות הקיצונים באירופה משני צדי המתרס. יש לחבור חזרה אל המרכז האירופי המתון, הפועל לטובת האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל והמשך קיומה כיהודית, דמוקרטית, ליברלית ובטוחה.

המאמר נכתב על-ידי מאיה שיאון-צדקיהו, ראש תחום ישראל-אירופה במכון מיתווים, ועדי קנטור, חוקרת אנטישמיות במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המאמר פורסם ב-25 ביולי באתר הארץ.

הפוסט יש לישראל אינטרס לחזק דווקא את מפלגות המרכז האירופיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין ההילולות שהתקיימו ניתן לציין את הילולת רבי יצחק אבוחצירה, שהתקיימה בינואר באזור טולאל בדרום מזרח מרוקו ומשכה אליה עשרות מבקרים. במאי התקיימה במכנאס "הילולת ההילולות" לכבוד עשרה צדיקים, ביניהם רבי דוד (דאוד) בוסידאן, המלאך רבי רפאל ברדוגו, רבי דוד חשין, רבי חיים משאש ואחרים. ביולי התקיימה במקביל גם במרוקו וגם בישראל הילולת הצדיק רבי דוד הלוי דראע. היו גם הילולות שלא יצאו לפועל כמו זו של הצדיק רבי דוד ומשה, שתוכננה להיערך באוקטובר, והילולת רבי דוד בן ברוך באזור תרודאנט. אך האמונה דחפה למציאת פתרונות חלופיים, וההילולות התקיימו במתכונת צנועה יותר בבתי הכנסת או בבתיהם של יהודי מרוקו שהתנדבו לארח את הבאים מרחוק.

זו לא הפעם הראשונה שהמרכיב האמוני מתגלה כאחד מעמודי התווך בקשר שבין ישראל ומרוקו. עוד בשנות התשעים, לאחר ששתי המדינות כוננו לראשונה יחסים רשמיים, הציג המלך חסן השני טיעון דתי-אמוני כדי להסביר את מדיניות הדלת הפתוחה שמרוקו אפשרה לתיירות מישראל. בריאיון שהעניק לטלוויזיה הישראלית באוקטובר 1994 הסביר המלך חסן השני שמרוקו אינה מונעת "מאף אחד מלבקר את קברות אבותיו או את אחיו או דודו, ואנו תמיד פתחנו את דלתותינו לפני יוצאי מרוקו". חשיבות ערך אחדות המשפחה בדת האסלאם באה לידי ביטוי כשציין בהמשך דבריו ש"הקשר עם המשפחה הוא אחת החובות באסלאם ולא ייתכן שאקטע את הקשר המשפחתי בין אנשים, שכן הנביא עליו השלום ציווה על הקשר המשפחתי. והנביא הוא אדוני."

התרגום של מטרות ושל יעדים מדיניים לשפה של אמונה אינו דבר חדש במרוקו, וכך גם במקומות אחרים במזרח התיכון. בעשורים האחרונים אימצה מרוקו פרקטיקות של דיפלומטיה בין־דתית ודיפלומטיה מבוססת אמונה. הכוונה לדיפלומטיה הכוללת מעורבות של מנהיגים ושל סמלים דתיים, מוסדות ואידאולוגיות בפרקטיקה של יחסים בין־לאומיים. דרך התייחסות להיבטים הדתיים והתבססות על ערכים משותפים, פרקטיקה זו שואפת לפרק סטריאוטיפים, להפחית חיכוכים בין־קהילתיים וליצור חזית מאוחדת נגד אלימות וקיצוניות, וכך לבנות יחסים הרמוניים בין תרבויות ובין קבוצות דת שונות. דיפלומטיה מבוססת אמונה היא קטגוריית משנה של דיפלומטיה דתית, שמדגישה את תפקיד האמונה האישית והרוחניות בעשייה הדיפלומטית. דיפלומטיה זו מכירה בהשפעה העמוקה שיכולה להיות לאמונה בעיצוב ערכים, התנהגויות ויחסים, ושואפת לנצל השפעה זו כדי לגשר על פערים, לקדם פיוס ולעודד יציבות.

ההילולות בהקשר זה הן אמצעי אחד מיני רבים של דיפלומטיה בין־דתית המבוססת על אמונה. בהילולות השונות שנערכו נכחו נציגים מוסלמים בכירים מהמחוזות השונים, מהעיריות ומרשויות הביטחון. נוכחותם הייתה מחווה של כבוד לקהילות היהודיות ולמסורותיהן, שהן חלק בלתי־נפרד מהמורשת של מרוקו.

הביקור בקברי צדיקים איננו מסורת יהודית בלבד, אלא רווח גם אצל מוסלמים במרוקו ובצפון אפריקה, שם מנהג זה מכונה בשם "מוסם" או "זיארה", במשמעות של "עלייה לרגל" או "ביקור". בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו בדצמבר 2020, הפכו כמה מההילולות מאירוע יהודי סגור יחסית למפגש בין־דתי ורב־תרבותי, המקדם ערבות הדדית בין יהודים ומוסלמים. וכך, לצד הארוחה לכבוד הצדיק והדלקת הנרות בקברו, התקיימו גם כנסים, סיורים והרצאות שעסקו במורשת הצדיקים, בקהילה היהודית ובחיזוק הקשרים בין יהודים ומוסלמים באזור שבו הצדיק קבור.

מי שעיצב את החזון הבין־דתי והאמוני של מרוקו הוא המלך מוחמד השישי, שמאז עלה לשלטון ב־ 1999 קידם שורה של צעדים שהותירו את חותמם ברוח זו וממשיכים לעצב את עתידה של מרוקו. בין צעדים אלה ראוי לציין את ההכרה במרכיב העברי במורשת מרוקו שניתנה במסגרת התיקון לחוקה המרוקאית ביולי 2011, שיפוץ בתי הקברות היהודיים ובתי הכנסת ברחבי מרוקו שהם עד היום מוקדי משיכה ליהודי מרוקו החיים בתפוצות ובישראל, שילוב היהודים בספרי הלימוד בבתי הספר במרוקו, הקמת בית ד'כירה המספר את סיפור הקהילה היהודית של העיר אסווירה ועל אופייה הרב־תרבותי, פרויקט בהובלתו של יועץ המלך ובן העיר אנדרה אזולאי.

לרוב, כשמדברים על המזרח התיכון בהקשרים של דת ואמונה יש נטייה לראות בהן אתגר ומקור לסכסוכים, ואכן ההיסטוריה רצופה דוגמאות המבטאות זאת. אולם ההילולות שממשיכות להתקיים במרוקו כמו אז וכך תמיד הן נקודות של אור ותזכורת חשובה לכך שאמונה וקשר בין־דתי יכולים לשמש גם גשר בין העמים. לעיתים נראה כי האמונה מתקיימת בממד אחר מזה הפוליטי או המדיני ושהיא אינה מתנהגת בהכרח לפי אותם חוקים והנחות מקדימות. ככל שנלמד לדבר את "השפה האמונית" של המזרח התיכון, ודרך הניסיון שנצבר במרוקו ובמדינות אחרות נבין לעומק את רזי הדיפלומטיה הבין־דתית, כך נגדיל את הסיכוי לבסס סדר אזורי חדש המאופיין ביציבות, בהבנה הדדית וביחסי שלום יציבים.

המאמר פורסם ב-18ביולי באתר הפורום לחשיבה אזורית.

הפוסט האור הדיפלומטי שבקצה ההילולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שותפות הגורל של היהודים והארמנים צריכה היתה להפוך את ישראל וארמניה לבעלות ברית. ניסיון משותף הוא בסיס לעתיד משותף. אך מדינת ישראל בחרה בדרך אחרת. דווקא כעם שנאבק בתופעת הכחשת השואה, בזילות האסון שעברנו, היה מצופה מאיתנו לעמוד לצדו של העם הארמני, ולהכיר בעובדה ההיסטורית שבין השנים 1913 ל-1916 התחולל רצח עם: בין מיליון למיליון וחצי נשים, גברים וילדים נטבחו, נשרפו חיים, הוטבעו בים ועוד שלל מעשי זוועה שהיוו השראה לצורר הנאצי.

אך הפוליטיקה הקרה ניצחה את המוסר וההכרה לא באה. מדי פעם, כבמעין מטוטלת פוליטית, חוזרת הדרישה להכרה ישראלית בשואת הארמנים לצורכי נקמה בטורקיה כשזו מתרחקת מאיתנו; אך קיומה של השואה הארמנית לא תלוי במידת הקירבה הפוליטית של ישראל לטורקיה וההכרה בה. היא חובה ערכית, לא כלי במאבק דיפלומטי בטורקיה.

בכל הקשור למדינת ישראל, ארמניה הפכה לקורבן של אינטרסים פוליטיים. פעם אלה הקשרים עם טורקיה ופעם טיפוח הברית עם אזרבייג'אן, המדינה שמספקת לישראל נפט וגז, ולפי מקורות זרים גם גישה לגבול הארוך שלה עם איראן. אזרבייג'אן היא גם יעד ליצוא נשק ישראלי, שבחלק ממנו נעשה שימוש בספטמבר 2023 בכיבוש חבל נגורנו קרבאך שהיה בשליטת רפובליקת ארצאך הארמנית ובטיהורו מתושביו הארמנים.

תחמושת לאויבים

כשארמניה בחרה להכיר במדינה הפלסטינית היא עשתה זאת הן מסיבות מוסריות וגיאו-פוליטיות, הן כמגינת התפוצה הארמנית במזרח התיכון, כולל בירושלים וברשות הפלסטינית. כמדינה קטנה מוקפת אויבים, ארמניה לא באמת חייבת דבר לישראל, שבכל צומת היסטורי בחרה במדיניות שנוגדת את האינטרס והעמדה הארמניים. אבל במקום לנסות להבין מדוע מדינה שחימשנו את אויביה, ושאנו ממשיכים להתכחש לשואה שעברה על עמה, לא חייבת את אישורנו אם להכיר במדינה פלסטינית – משרד החוץ הישראלי מיהר לזמן את שגריר ארמניה בישראל לשיחת נזיפה.

דווקא כמדינה הסובלת ממוסר כפול של מדינות ואזרחים רבים בעולם, עדיף היה לנו כישראלים, אם לא היינו נוקטים אותו מוסר כפול בדיוק ביחס לארמניה. מעבר לזה, עצם המאבק הישראלי בהכרה במדינה הפלסטינית הוא לא נכון אסטרטגית, שכן הכרה בינלאומית כשלב לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא היא אינטרס ישראלי, כדי לשמור עלינו כמדינה הלאום הדמוקרטי של העם היהודי.

הארמנים אינם רק השעיר לעזאזל של מדיניות החוץ הישראלית. אלו מהם שחיים כאן בינינו מגלים שיש מי שמנסים לגזול מהם את רכושם ואת כבודם. עסקאות מושחתות מקודמות כדי להעביר חלקים מהרובע הארמני בירושלים לידי מתנחלים, ואנשי דת ארמנים מותקפים ביריקות וקללות על ידי צעירים יהודים, המבקשים לפגוע ולהשפיל אותם "בשם היהדות". זאת, כמעט ללא כל אכיפה משטרתית נגד התוקפים היהודים.

שואה ושואות

ארמניה והארמנים הם רק דוגמה – מדינת ישראל רואה את עצמה כמגינת העם היהודי וטוב שכך. אבל היותנו מדינת העם היהודי פירושה חובה מוסרית לא רק להגן על יהודים באשר הם, אלא גם להיות מגדלור של מוסר יהודי. לא רק לדרוש את שימור זיכרון השואה, אלא גם לזכור ולהזכיר את שואת הארמנים וגם שואות של אחרים. לא רק להתריע מפני תוקפנות אויבינו, אלא להימנע מלסייע לתוקפנות צבאית באזורים אחרים בעולם. לנו כיהודים יש חובה לא רק להיאבק באנטישמיות, אלא להיאבק בגזענות על כל היבטיה, גם כשמקורה בצעירים יהודים המבקשים לפגוע ולהשפיל אנשי דת ארמנים.

בכל פעם שאנחנו ממהרים להטיח שהעולם אנטישמי כשהוא ביקורתי כלפינו, ואנחנו כועסים על מדינות שבוחרות בריאל-פוליטיק על פני הזדהות מוחלטת עם הנרטיב שלנו, כדאי להביט במראה; להכיר בכך שאנחנו לא טורחים לבטא שום הזדהות עם הארמנים, שעברו רק עכשיו "טיהור אתני" בנגורנו קרבאך, כאשר אמל"ח ישראלי סייע לתוקפים. בכל פעם שאנחנו כועסים על היחס ליהודים שחוששים ללכת עם כיפה במקומות מסוימים באירופה, נחשוב על הכמרים הארמנים בירושלים, שסובלים השפלות יום יום.

כדאי גם שנזכור ש"זכות הנזיפה" על הכרה ארמנית במדינה פלסטינית ניתנת למי שהוכיחה את עצמה כידידה, לא למי שפעם אחר פעם העדיפה אינטרסים אחרים על אלו המוסריים של טובת ארמניה והעם הארמני.

המאמר פורסם ב-18 ביולי באתר הארץ.

הפוסט ישראל מתלוננת שהעולם נוקט כלפיה מוסר כפול – ומתייחסת באותו אופן לארמניה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דווקא בתחום זה יכול משרד החוץ לרשום נקודות זכות, אלא אם כן מאן דהוא סבור שניתן לשמר לנצח לגיטימציה למלחמה כה מורכבת, באזור כה צפוף, שמספר הקורבנות האזרחים בה כה גבוה. העובדה שהמלחמה זכתה ללגיטימציה במשך זמן כה רב אחרי תחילתה, לפחות בקרב הממשלות, היא כמעט בחזקת נס. ומי שלא מאמין בנסים חייב לתת למשרד החוץ קרדיט על כך.

ואולם, תפקידו של משרד החוץ בעת מלחמה אינו מסתכם ביצירת לגיטימציה למערכה הצבאית. בזמן כזה עליו לפעול, בתיאום עם מערכת הביטחון ושאר מערכות המדינה, להשלים את המהלך הצבאי במהלכים מדיניים שיספקו ביטחון למדינת ישראל ואזרחיה – ביטחון המבוסס על הסכמים מדיניים המעצבים את המציאות ביום שאחרי המלחמה. לשם כך, עליו להיות שותף בתכנון מכלול הפעילות האסטרטגית-מדינית ובהגדרת מכלול הפעולות הרצויות. או בשפתו של שר הביטחון, יואב גלנט (כן, דווקא שר הביטחון) – "סופה של המערכה הצבאית חייב להיות מעוגן במעשה המדיני" (15.1.2024). בהקשר זה ראוי להזכיר כי מלחמת לבנון השנייה באה לידי סיום בהחלטת מועצת הביטחון 1701 (12.8.2006). היוזמה להחלטה זו, הגייתה וניסוחה נעשו במשרד החוץ בירושלים, והיא קודמה על ידי משלחת משרד החוץ באו"ם.

אם כן, מדוע נעדר הפעם מקומו של משרד החוץ משרטוט התסריטים לסיום למלחמה? קודם כל, משום שהדיון המתחייב בסוגיית "היום שאחרי" נפל קורבן לוויכוחים מסביב לשולחן הקבינט ולא הגיע לכלל בשלות. כך הופקרו אלפי לוחמי צה"ל, שהפכו בחלקם הגדול לברווזים במטווח של עזה. ואולם שר חוץ שעומד על האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל היה אמור להשמיע את קולו סביב שולחן הממשלה בסוגיה. אם הדבר נעשה הרי הוא לא התפרסם ברבים, וכאמור השר היחיד שדרש פתרון מדיני למעשה הצבאי היה דווקא שר הביטחון. בכלל, היעדרו של שר החוץ מהרכב קבינט המלחמה הוא חלק מהמחדל.

בתפקיד שר החוץ מכהן מאז ינואר השנה ישראל כץ, בקדנציה שנייה (לאחר שהחליף את אלי כהן על פי הסכם רוטציה). לא מן הנמנע כי השר חשש להשמיע קולו בסוגיה גם מתוך היכרותו את חולשת משרדו בתוך מערכת קבלת ההחלטות האסטרטגית-מדינית. חולשה זו אינה עניין חדש. דחיקתו של משרד החוץ בפני המערכת הצבאית היא עניין מוכר בישראל ובלעדי לה. אין מדינה מערבית אחרת שבה יש לצבא מונופול כה מוחלט בתחום קבלת ההחלטות האסטרטגיות, כולל אלו המדיניות. האנומליה הזו, שאותה היטיב לתאר הסוציולוג יגיל לוי בספרו "יורים ובוכים – המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים", היא תולדה של שנים ארוכות ושחיקה מתמשכת במעמדו של משרד החוץ עוד מימי הקמת המדינה ועד ימינו אנו.

ב-1964 שאל העיתונאי משה פרלמן את דוד בן גוריון, אז כבר בשדה בוקר: "ומה בקשר לענייני חוץ? האם לא הואשמת תמיד כי הנך שר החוץ של עצמך, והאם אין זו הסיבה האמיתית שבגללה התפטר משה שרת?" (שר החוץ אז).

על כך ענה בן גוריון בגילוי לב מפתיע: "אומר בגלוי כי ראש ממשלה ישראלי חייב להיות גם שר החוץ של עצמו. ענייני חוץ, ממש כמו נושא הביטחון, הם אחד מתחומי המפתח שבטיפול הממשלה. יתרה מזו, בענייני חוץ, כמו גם בנושאי ביטחון, להחלטה נכונה או מוטעית עשויה להיות השפעה ניכרת. אין הדבר כך במשרדים אחרים… אני מסכים שייתכן כי לא תמיד היה הדבר מקובל על משה שרת. אני מניח כי היה לו קל יותר אילו הייתי ממעט להתעניין בענייני הניהול היומיומי של משרדו – כדרך שנהגתי, נאמר, במשרד העבודה או במשרד הדואר" ("שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת", בהוצאת העמותה למורשת משה שרת, 2015).

לסדר את הבלגן

בימי הכנסת ה-19 הגישו רונן הופמן, אריה דרעי, זאב אלקין, עפר שלח ואחרים את "הצעת חוק מערך החוץ וההסברה התשע"ד – 2014". הצעה זו ביקשה להסדיר בחקיקה את תפקידי משרד החוץ בארץ ובחו"ל. בין היתר נאמר בה כי "משרד החוץ ישמש כגוף הממשלתי המרכזי בגיבוש ועיצוב מדיניות החוץ של מדינת ישראל וביישומה, בשגרה ובחירום, בהתאם ליעדים שיוגדרו על ידי הממשלה".

בדברי ההסבר להצעה נכתב כי: "במשך שנים מערך החוץ וההסברה בישראל מתנהל באופן שאינו מוסדר ואינו מתואם בין הגופים השונים העוסקים בתחום. גבולות המנדט הנתון בידי כל אחד מהגופים הללו אינם מוגדרים באופן ברור, וכך גם תחומי הממשק ביניהם והאופן שבו כל אחד מהם מתאם את פעילותו עם האחרים. מצב זה אינו מאפשר ניהול יעיל וראוי של סוגיות מדיניות-הסברתיות ראשונות במעלה, וגורם למשימות לאומיות, כגון שימור וביסוס הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, 'ליפול בין הכיסאות'".

הצעת החוק לא עברה מטעמים שונים. אבל כיום, 10 שנים מאז ניסיון החקיקה הקודם ותשעה חודשים לתוך המלחמה, בעת ששאלת "היום שאחרי" נשארת ללא תשובה – נראה שיש מקום להעלות אותה מחדש. במדינה כמדינת ישראל נדמה כי אין מנוס מעיגון מעמדו של משרד החוץ בחקיקה; זאת, כדי לאפשר לו למלא טוב יותר את תפקידיו בכלל ואת תפקידו בהגדרת מוצא מדיני למלחמה – בפרט.

הכתבה פורסמה ב-7.7.24 באתר הארץ.

הפוסט כולנו משלמים מחיר גבוה על היעדרם של הדיפלומטים משולחן קבלת ההחלטות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בה בשעה, העיתונאי ברק רביד גילה שתחת המטרייה האמריקנית של פיקוד מרכז, הרמטכ"ל הרצי הלוי נפגש בחשאי בבחריין במחצית חודש יוני עם בכירים בצבאות מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין – וגם סעודיה. פגישה כזו, במיוחד בהשתתפות נציג סעודי, היא גם סוג של נורמליזציה. אז מה קורה כאן?

לנורמליזציה פנים רבות. זהו מונח שרבים עושים בו שימוש באופנים שונים ולכן הוא מבלבל. השימוש במונח זה ביחסים הבין-לאומיים התקשר בדרך כלל לכינונם של יחסים דיפלומטיים, לעיתים לאחר מצב של קונפליקט. בישראל התקבע המונח כביטוי לשלום "חם" בין מדינות בהנגדה למצב בין ישראל ומצרים וישראל וירדן ביניהן יש יחסים דיפלומטיים אך לא "נורמליזציה", משום שזה שלום קר. מנגד, בעולם הערבי המונח "נורמליזציה" (תטביע בערבית) הוא שלילי, ולכן בדרך כלל השימוש הוא במונח "יחסים רגילים".

לכן, יש להסתכל על המונח "נורמליזציה" כמשקף כמה דרגות של יחסים. המצב הראשון הוא נורמליזציה רשמית פונקציונלית. דגם זה מאופיין בשיתופי פעולה בתחומי ביטחון, מודיעין ולעיתים גם כלכלה. נורמליזציה זו מבוססת בעיקר על קיומם של אינטרסים ואויבים משותפים והיא מתקיימת בעיקר מאחורי הקלעים, אך יש בה גם גילויים פומביים הנובעים מקיומם של יחסים דיפלומטיים. שיתוף הפעולה מתבצע בין גורמים רשמיים בלשכות הנשיא או המלך, הצבא, סוכנויות המודיעין ומשרדי ממשלה רלוונטיים. זה הדגם של היחסים עם מצרים וירדן.

הדגם השני הוא נורמליזציה לא רשמית, המאופיינת על ידי קיום קשרים דו-צדדיים — בעיקר חשאיים — ללא כינון יחסים דיפלומטיים. למעשה, זה המצב שאפיין את ישראל לאורך כל השנים עד הסכם השלום עם מצרים, עם ירדן, הסכם אוסלו והסכמי אברהם.

הדגם השלישי הוא נורמליזציה לגיטימית, המאופיין בשילוב שיתוף פעולה ברמה הממשלתית אבל גם ברמה העממית. המשטר מוביל מלמעלה שיתוף פעולה עם ישראל, שרובו מתנהל בגלוי ובפומבי ומקצתו בסתר. זה הדגם של היחסים עם מדינות הסכמי אברהם – מרוקו, אמירויות ובחריין.

חזרה לשת"פ חשאי הוא צעד גדול לאחור

הפגישה החשאית בבחריין מעלה את התהייה: אם ישראל זוכה לשיתוף פעולה צבאי ומודיעיני בזמן מלחמה, וזאת בשעה שהיא זוכה לשלל גינויים בעולם הערבי, מדוע נדרש אפוא הסכם פורמלי עם סעודיה, במיוחד אם נדרשת הקמת מדינה פלסטינית או נקיטת מהלך משמעותי לקראתו?

לתהייה זו יש כמה תשובות: ראשית, בהיעדר התקדמות ממשית בסוגיה הפלסטינית, ישראל עלולה לחזור למעמדה הישן במזרח התיכון – כזו של פילגש שמשתפים איתה פעולה מאחורי הקלעים, אבל לא מוכנים להודות בכך בפומבי. מקבלי ההחלטות בישראל נאלצו להסתגל למעמד זה בלית ברירה, משום ששליטי מדינות ערב חששו לחייהם וללגיטימציה שלהם. ללא מחויבות פורמלית, יחסים כאלה חשופים לתנודות בהתאם לנסיבות, לאינטרסים ולחשיפה שלהם.

שנית, היכולת של ישראל לשתף פעולה עם מדינות ערב מבחינה כלכלית נעוץ בקיומו של שלום לגיטימי וחם. מערכת היחסים שהתפתחה עם מדינות הסכמי אברהם הינם דוגמה לכך. האפשרות לבנות מערכים מדיניים וכלכליים חשובים יכולה להתרחש רק במצב של פתיחות. כך למשל, "פורום הנגב", שנועד במקור להיאבק בגרעין האיראני. הכינוס הראשון בחודש מרץ 2022 (והאחרון בינתיים) כלל את ישראל, ארצות הברית, מצרים, מרוקו, בחריין והאמירויות, כאשר ירדן והרשות הפלסטינית הוזמנו אף הן. שיתוף פעולה כלכלי כזה עם ערב הסעודית  יכול להתקיים רק במצב של קיום יחסים דיפלומטיים. אם הקשר הכלכלי עם האמירויות הגיע לפני המלחמה כבר כמעט ל-3 מיליארד דולר, האפשרויות הכלכליות עם סעודיה הן גדולות יותר. גם המסדרון הכלכלי שהגה הנשיא ביידן מהודו לים התיכון ולאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל – יכול להיות ממומש.

שלישית, ישראל הופכת יותר ויותר למדינה "מצורעת" בזירה הבין-לאומית. יש לקחת בחשבון כי שיתוף הפעולה החשאי המתקיים עם מדינות באזור עלול אף הוא להיפגע בנסיבות של הסלמה במלחמה. הפסקת המלחמה, שתתקשר גם למהלך אזורי מול הסעודים, תעצור את התהליך הזה, תסיג אותו לאחור וקרוב לוודאי שאף תרחיב את מעגל המדינות המנרמלות עם ישראל.

ולבסוף, התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. ההתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר אינה מאפשרת למרבית הישראלים לראות, כפי שרבים לא יכלו לראות במתקפת הפתע המצרית ב-6 באוקטובר 1973, שמתחיל כאן עידן חדש שדורש תשובות אחרות, כאלה שהיו קיימות כבר קודם, אך לא שעו אליהן.

המאמר פורסם ב-3.7.24, באתר N12.

הפוסט למרות המלחמה – הנורמליזציה נמשכת, אך רק מהלך אחד יזניק אותה קדימה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בישראל חשבו שהבחירות לפרלמנט האירופי קריטיות בגלל שהן מבטאות את עלית הימין הקיצוני. אך זו לא הסיבה. אפקט הדומינו שלהן בצרפת הוא הדרמה הגדולה. הן חשובות כיוון שגרמו לעמנואל מקרון, נשיא צרפת, להכריז על בחירות בזק לאסיפה הלאומית במדינתו. אתמול התקיים הסבב הראשון שלהן ב-577 מחוזות בחירה, וביום ראשון הבא יתקיים הסבב השני שיכריע בין שני המועמדים המובילים בכל מחוז. אלו בחירות דרמטיות לא רק לצרפת אלא לאיחוד האירופי ולאירופה.

אחרי שמקרון מחק מפלגות שמאל וימין מתונות בבחירות הקודמות (2017, 2022), בבחירות אלו מפלגת המרכז שלו עצמו צפויה להתכווץ. הסקרים צופים שמפלגת הימין הקיצוני של לה פן תזכה בכ-260 מתוך 577 המושבים. במושבים רבים אחרים יזכה השמאל הקיצוני של מלנשון. במדינה בה אסור לסקור השתייכות דתית, מקרון מזהיר ממלחמת אזרחים בין שני הקצוות המקוטבים במדינת ה"חירות, (אי) שיוויון, (והעדר) אחווה".

תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי הראו החלשות פוליטית משמעותית גם לקואליציה של אולף שולץ, קאנצלר גרמניה. כך שבשקלול, הן מבטאות את ההיחלשות הדרמטית, כנראה הקריסה, של הציר הצרפתי-גרמני שהנהיג וקידם את תהליך האינטגרציה האירופית מאז 1950. ציר זה מקרטע כבר שנים, אבל כעת נראה שהחלק הצרפתי בו יקרוס, ושולץ, שיוותר להחזיק בו, כל כך אפור, כל כך מפחד מהעבר של מדינתו. ובטח שאינו רוצה לשתף פעולה עם ממשלת ימין קיצונית, ששורשיה ההיסטוריים במשטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה. וטוב שכך. אבל המשמעויות לאירופה חמורות.

קריסת המרכז בצרפת לימין הקיצוני מחד ולשמאל הקיצוני מאידך היא סכנה לעמידת אירופה מול פוטין, איראן וסין. היא סכנה להחזקת האיחוד האירופי רלוונטי ונאט"ו תפקודית. מקרון הוא מי שדגל באג'נדה הכי פרו איחוד-אירופי, לאחרונה גם הכי מיליטנטית מול רוסיה, וגם שיפר את היחסים הטראנס-אטלנטיים עם ארה"ב.

הבחירות הלאומיות בצרפת עלולות לשתק את מדיניות החוץ האירופית עוד יותר מהרגיל. אמנם המסורת ברפובליקה החמישית היא שהנשיא מוביל את מדיניות החוץ, אך מה יהיו עמדותיו של שר חוץ ממפלגת לה-פן אין לדעת, אם כי ניכרים נסיונות המיתון ונמחק המצע שיצא נגד נאט"ו. יש להזכיר גם כי צרפת מחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון.

כתוצאה מהחלשות צרפת וגרמניה, הממשלות החזקות באירופה יהיו איטליה בראשות מלוני ופולין בראשות טוסק. הוא ימין ליברלי. היא ימין אירוסקפטי, שאמנם מיישרת קו עם מדיניות החוץ של בריסל (תמורת מדיניות הגירה ימנית יותר), אבל מסיגה את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה הליברלית בבית (צמצום חופש עיתונות, זכויות להט"ב, חברה אזרחית וכד'). כיצד תראה ותתפקד אירופה שכזו?

בבריטניה אלו דווקא הלייבור שישובו לשלטון אחרי 14 שנים. השמרנים בצלילה חופשית, ונייג'ל פראג', הפופוליסט המסוכן, שהקים את מפלגת UKIP ("עצמאות לבריטניה"), וחולל לממלכה ולתושביה נזק כלכלי ופוליטי בלתי ישוער ביציאתה מהאיחוד האירופי, עומד לזרוע כאוס בשנית ולהכנס לבית הנבחרים עם אג'נדה פופוליסטית ופרו-רוסית. האם שוב אירופה המזדקנת תהיה תלויה בבריטניה (הפעם לצד גרמניה) להצלתה? אחרי ברקסיט בריטניה כה חלשה כלכלית, שזהו תסריט רע. לפחות היא עצמאית במדיניות החוץ שלה מהאיחוד האירופי. כשהבחירות בארה"ב בפתח, ובעימות עם טראמפ חולשת ביידן היתה ניכרת, נראה ש'המערב' במצב הקריטי ביותר בעיתוי הגרוע (ביותר?) לנוכח העליה בסיכונים הגלובלים מול רוסיה, איראן וסין.

הפעמונים המצלצלים באירופה צריכים לצלצל גם בישראל. הבחירות ברחבי אירופה חשובות לישראל. אירופה היא עדיין צבר המדינות הדמוקרטיות – ליברליות הגדול בעולם. היא אמנם מישנית בהשוואה לארה"ב  בחשיבותה האסטרטגית- בטחונית לישראל, אך כלכלית אירופה היא השותפה הגדולה שלנו. אם אירופה נחלשת עוד לפני ארה"ב, אלו סימנים מעודדים לשאיפות האימפריאליות של רוסיה, איראן וסין.

לנוכח זמנים אסטרטגיים עולמיים שכאלו, על ישראל להיערך אסטרטגית וטקטית ולבחור בברית ההגנה עם סעודיה וארה"ב כנגד איראן, עליה אירופה תברך. אלו ימי בחירות דרמטיים ביותר לאירופה, בקרוב לארה"ב, וישראל חייבת לבחור נכון. יש לדבר אמת לעם, לציבור, שיקרא את המפה העולמית והאזורית המבהילה. למקרון זה כבר לא יעזור. אך אין דרך אחרת. המרכז – מהימין לשמאל המתון – חייב להחזיק אל מול הקיצוניים המאגפים אותו.

המאמר פורסם ב-7.1.24, באתר מעריב.

הפוסט פעמוני האזעקה מצלצלים: אפקט הדומינו של הבחירות לפרלמנט הצרפתי ישפיע גם על ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש מסלול להסדרה מול לבנון: האם ישראל תפעל בהיגיון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק מהבלבול והרתיעה הטבעית לדבר על "שלום" ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה נובע מהגדרה בינארית ואף נאיבית של שלום. בקרב רבים מאיתנו השרויים בטראומה, מסיבות מובנות, נוטים לחשוב על כך שהערבים בכלל והפלסטינים בפרט רוצים "לזרוק אותנו לים (וקיבלנו הוכחות ברורות על כוונות כאלה בטבח הנורא שביצע חמאס ב–7 באוקטובר). אחרים סבורים שאם כבר מדברים על שלום, אז זה צריך להיות "שלום אמת", בסגנון של הביטלס וג'ון לנון, שדימיין עולם שכולו הרמוניה ואהבה והפיכתם של הפלסטינים לציונים נלהבים.

יש גם אפשרות אחרת. לשלום במובנו ה"שלילי" — כלומר היעדר מלחמה, ולא היעדר סכסוך — מגיעים מתוך אינטרסים ושיקולים קרים של ריאל־פוליטיק וקריאה מפוכחת של המציאות. אין בהכרח קשר בין שלום לאהבה, ושלום מכוננים בין אויבים, שמגיעים למסקנה,לאחר המלחמה, שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני. הרי למלחמה אין תוחלת ואין עתיד לחיים שפויים.

שלום הוא גם המצב הנורמלי המאפיין את היחסים הבינלאומיים בין רוב מדינות העולם, גם בין אלה שעוינות זו את זו, כמו ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. קוסטה ריקה, לדוגמה, היא מדינה מפורזת, דמוקרטית ומשגשגת במרכז אמריקה, שאיננה מהווה שום איום על שכנותיה. וכפי שמבהיר שוב ושוב הנשיא ביידן, גם מדינה פלסטינית מפורזת לחלוטין במתכונת של פתרון של שתי מדינות תביא את הביטחון (ואת השלום) המיוחל לישראל, עם הערבויות הנדרשות.

מאז שהייתי דוקטורנט בסוף שנות ה–80 באוניברסיטת פרינסטון ועד היום, אני חוקר תהליכים של "שינויים בדרכי שלום" (peaceful change) כחלופה רווחת למלחמה ביחסים הבינלאומיים. משמעות התהליך היא שינוי של המצב הקיים כתוצאה של שיתוף פעולה ומשא ומתן בין שניים או יותר צדדים, ללא אלימות. בהקשר הטריטוריאלי, מדובר במקרים של דה־קולוניזציה, העברת שטחים בין מדינות (כולל פתרון של סכסוכי גבול), הקמתן של מדינות חדשות, ושינוי בסטטוס המשפטי של שטחים מסוימים ללא העברת שטח או ריבונות.

יש מאות דוגמאות לכך בהיסטוריה הבינלאומית מאירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה, במיוחד בהקשר של דה־קולוניזציה. בתוך הסכסוך הישראלי־ערבי ניתן להצביע על המקרים המוצלחים של המשא ומתן בין ישראל למצרים (1977–1979) והמשא ומתן בין ישראל לירדן (1993–1994). מעניין לחשוב לרגע מה היה מצבנו היום ללא הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. מנגד, המשא ומתן בין ישראל לסוריה בין 1991 ל–2011 נכשל, וגם תהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"ף נקטע סופית עם כישלון תיווכו של שר החוץ האמריקאי קרי ב–2014 ופנייתם של הפלסטינים להכרה באו"ם. ועדיין, עד היום קיים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, המסייעת לכוחות הביטחון הישראליים להילחם בטרור, כנגזר מהסכמי אוסלו המושמצים.

במסגרת מחקרי פיתחתי מודל שמציג שישה תנאי רקע המסייעים להצלחת התהליך של שינוי בדרכי שלום, לצד משתנים בתהליך עצמו. גם אם המודל הוא בעיקרו תיאורטי, כבר השתמשו בו במסגרת מאמצי התיווך של ארגון מדינות אמריקה ושל ארה"ב לאחר המלחמה בין פרו לאקוודור ב–,1995 שהביאו להסכם שלום בין שתי המדינות ב–.1998 אם מאז לא שמענו עוד על הסכסוך הטריטוריאלי בין שתי המדינות הדרום־אמריקאיות הללו, זה מבשר טובות.

תנאי הרקע הם:
1. חלוקה א־סימטרית של העוצמה לטובת הצד שדוגל בשימור המצב הקיים; 2. דמיון במשטרים הפוליטיים; 3. הסכמה נורמטיבית לגבי המשפט הבינלאומי ביחס לשטח שבמחלוקת; 4. מעורבות דיפלומטית של צד שלישי; 5. מלחמה קודמת; 6. ואיום מצד שלישי.

משתני התהליך מתייחסים למידת שיתוף הפעולה וההדדיות בין הצדדים, למשא ומתן עצמו ולהבדלים בין האינטרסים של הצדדים ביחס לשטח (לדוגמה, הראשון רוצה "כבוד לאומי" ו"טובות כלכליות", והשני רוצה "ביטחון").

הטבח של 7 באוקטובר והתקפת הנגד המוצדקת של ישראל בעזה טרפו את הקלפים לגבי אשליית ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, והביאו למלחמה הקשה ביותר בין העמים מאז .1948-1947 אחרי המלחמה, ובהנחה שחמאס לא ימשיך להיות הריבון ברצועת עזה ישלוט במקומו גורם בינלאומי לתקופת מעבר, האם ייתכן תהליך הדרגתי של שינוי בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים?

בדומה למקרה של ישראל ומצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, יעברו שנים אחדות עד שתהיה היתכנות לתהליך, אבל לא שנות דור. למרבה האירוניה, מציאות טרגית של "בשלות" ושל "קיפאון כואב הדדי" בשני הצדדים פתחה פתח להיתכנות משמעותית של תהליך מדיני, שיכול להביא לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל. על פניו, נראה כי מצבנו נוטה לעבר המודל המוצע, תוך התאמות מסוימות:

1. חלוקת העוצמה בין ישראל לפלסטינים נוטה בצורה ברורה לטובתה של ישראל. לישראל יש שוליים צבאיים, כלכליים ואף מוסריים המאפשרים לה להיות "נדיבה" על מנת לשרת את האינטרס הלאומי שלה, שלפיו רק מצב של שלום יכול להבטיח את ביטחונה ואת גבולותיה המוכרים לכשישורטטו בהסכמה. כך ישראל תוכל להפוך למדינה נורמלית המשתלבת באזור ומכוננת שלום עם ערב הסעודית ועם כלל מדינות ערב המתונות.

2. ישראל הינה (עדיין?) דמוקרטיה ליברלית, לפחות בגבולות הקו הירוק, בעוד שהרשות הפלסטינית איננה מדינה במלוא מובן המילה, והמשטר שלה (עדיין) אוטוריטרי (הבחירות האחרונות התקיימו ב–2006). לאף אחד מהמנהיגים הנוכחיים (נתניהו ועבאס) אין לגיטימציה או רצון להתקדם לכיוון של פתרון מדיני. לפיכך, יש להניח שרק בחירות דמוקרטיות הן בישראל והן ברשות הפלסטינית, וחילוף הנהגה, יוכל לקדם שינוי בדרכי שלום בשנים הקרובות.

3. גם ישראל וגם אש"ף הכירו וקיבלו את החלטת 181 של תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) ואת החלטת 242 (1967) לגבי "שטחים תמורת שלום", כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי, בין היתר, בנאומו של ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר־אילן ביוני 2009. ניתן לומר שישנה הסכמה נורמטיבית לגבי ההכרה בזכויות הלגיטימיות להגדרה עצמית של שני העמים על חלק מהשטח של ארץ ישראל/פלסטין.

4. המלחמה הנוכחית הביאה לבינאום ניכר של הסכסוך. ארה"ב, מדינות הליגה הערבית, טורקיה, מדינות אירופה והרוב המכריע של חברות הקהילה הבינלאומית תומכות בפתרון של החלטה ,181 ומוכנות להירתם למאמץ הדיפלומטי הנדרש לאחר שיקומה של רצועת עזה לאחר המלחמה. אשרור מחדש מצד מדינות ערב, והכרה ישראלית ביוזמת השלום של הליגה הערבית, יוכלו לסייע בתהליך.

5. המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס מלמדת בצורה טרגית שלא ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך צבאית. מכאן שיש לנסות את הדרך המדינית, אשר טרם נוסתה בצורה מהותית ב–30 השנים האחרונות, בשל הטרפוד שלה על ידי הגורמים הקיצוניים בקרב שני הצדדים — חמאס והמשיחיים היהודים — הרואים בתהליך מדיני ובחלוקת הארץ איום מהותי.

6. האיום החיצוני, של איראן ושלוחותיה בציר ההתנגדות, מהווה תמריץ לגורמים המתונים במזרח התיכון, וגם לישראלים ולפלסטינים, לאמץ שינוי בדרכי שלום ושל פשרה. לצד האיום החיצוני ישנו גם איום פנימי גדול לכל אחת משתי החברות מקרב הגורמים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים, התובעים בעלות בלעדית על אותה כברת ארץ.

מחוץ לחנות של "צבא הישע" בוושינגטון הבירה ראיתי לפני שנה כתובת על הקיר — "התקווה חזקה מפחד" (stronger is hope fear than), ציטוט של הסופר רוברט לדלום. יש רגעים ביחסים הבינלאומיים שבהם משברים מהווים פתח להזדמנות היסטורית. רוב תנאי הרקע לתהליך של שינוי בדרכי שלום מתקיימים כבר היום, גם אם אין אמון בין העמים אלא בעיקר פחד וייאוש. מי ייתן ויקומו מנהיגים אמיצים ולגיטימיים, הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינים, אשר יתעלו על עצמם ויפתחו בתהליך מדיני לאחר המלחמה, בסיוע מסיבי של צד שלישי. זהו צו החיים לשני העמים היושבים בארץ, אשר לא הולכים לשום מקום אחר. גם אם מדובר כרגע במודל אקדמי שנשמע כמעט בדיוני, חייבים לדבר על שלום ועל שינויים בדרכי שלום כחומר למחשבה, ולשרטט מציאות אלטרנטיבית לשקיעתה של ישראל ברצועת עזה בעקבות כיבושה הצבאי והמשך מלחמת ההתשה והגרילה ללא מטרות ישימות.

המאמר פורסם ב-12 ביוני, 2024, באתר הארץ.

הפוסט שלום יכול להיראות שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. רק הביטו בפרו ואקוודור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לא לקונגרס ולא לישראל: ההזמנה שאינה מוסיפה כבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

חמישים ושנה ויום לאחר ההתקפה המצרית על ישראל ב-1973, שבה הופתעה ישראל מדרום ב-2023. לא רק התאריך חזר על עצמו, גם ההתנהלות. כמו ב-1973, כך גם בשנה שעברה, עיוורון מדיני הוליך לשאננות של מנהיגי המדינה. כמו אז, תחושת ביטחון עצמי מופרזת של הצבא – הביאה לזלול באויב. וכמו אז, ארגוני המודיעין החמיצו שלל ידיעות שבישרו על ההתקפה הממשמשת לבוא.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

כאז כן עתה, מחלחלת כעת ההבנה – מן הדרגים הצבאים ועד ליועץ לביטחון לאומי – כי היעד המוצהר של חיסול החמאס אינו אפשרי. כך גם אנו מבינים את האירועים בצפון: מתחדד כי למרות העוצמה הצבאית, צה"ל לא מסוגל לספק בטחון לתושבי הצפון. עשרות אלפים עודם מפונים, בעוד כטב"מים וטילים של חיזבאללה פוגעים בחיי אדם, ברכוש ובטבע בצפונה של ישראל.

בנסיבות אלה, שבה ועולה החלופה המדינית: הפסקת הלחימה בעזה במסגרת עסקה שתכלול את השבת החטופים והחטופות. סיום הלחימה בעזה, כך הבהיר חיזבאללה, תביא לקץ הסבב הזה של לחימה בצפון. המשך הלחימה עשוי לדרדר אותנו למלחמה כוללת עם חיזבאללה שמחירה יהיה כבד מאד לעורף הישראלי, ובסופה כלל לא ברור שנוכל לאיין את האיום של חיזבאללה.

כלומר, אם לא תסתיים המלחמה בדרום לא נוכל להגיע להסדר בצפון, ואם לא נגיע להסדר לשחרור כל החטופים לא נוכל להגיע, בנסיבות הנוכחיות, לסיום המלחמה בדרום. זו תוצאה לא קלה לעיכול. חובתה הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא הסרת האיום מדרום, כדי שאירוע כמו השבעה לאוקטובר כזה לא יתרחש שוב. בנוסף, חלקים מדעת הקהל עדיין רוצים נקמה על אירועי היום הארור ההוא. לבסוף, האיום שהציב חיזבאללה על הצפון לא יעלם, ותושבי הצפון דורשים – ובצדק – כי חיזבאללה יפסיק להוות איום עליהם.

הערכות צבאית משמעויות יותר על בגבולות בדרום ובצפון הן חלק מן המענה, אך צבא לבדו לא יביא להשגת יעדים אלו. גם כניסה צבאית ישראלית ללבנון תישא מחירים כבדים לא רק לחיילי צה"ל אך גם לעורף האזרחי ויחסי החוץ של ישראל.

בנסיבות אלה, על ישראל לבחון מחדש מה הם יעדיה המלאים בעימות הנוכחי. גם במלחמת יום הכיפורים, המיקוד הציבורי היה בתוצאות הצבאיות, ורק ממרחק השנים התחוור כי לבסוף ישראל השיגה באמצעים מדיניים את יעד העל שלה – הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגם שחלק מן היעדים הצבאיים, כגון הדיפת הצבא המצרי מצידה המזרחי של תעלת סואץ, לא הושג.

יעד על משמעותי הוא הסולידריות בציבור הישראלי והאחריות ההדדית שיש לנו איש כלפי רעהו: כלפי תושבי הצפון וכלפי החטופות והחטופים. סיום הלחימה בעזה יחזיר את אחרונים הביתה ויסלול את הדרך לייצוב החזית הצפונית. כל זאת ללא ראיה נאיבית: הקונפליקט עם שני אלה לא יסתיים. עלינו להיערך לעימות ארוך עם חמאס וחיזבאללה.

דווקא האופק של עימות ארוך מחייב את הפסקת הלחימה עכשיו. בעימות כזה יש מכות ותבוסות ויעדי ביניים שלא תמיד מושגים. כלי משמעותי בעימות הזה, היה ברית הגנה אזורית בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות. לא נוכל לקדם הסכם כזה כל עוד נמשכת הלחימה בעזה. בנוסף, עימות ארוך מחייב גם סולידריות חברתית בכדי לקיים את אורח הנשימה הדרוש לו.

שחרור החטופים אם כן, הוא לא רק היענות לצו המוסרי של ערבות הדדית ופדיון שבויים. הוא בסיס חיוני להצלחה במאבק שלפנינו תוך הפנמת הלקח מן הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: כוח לבדו, אינו המענה.

המאמר פורסם ב-9.7.24 באתר מעריב.

הפוסט השוואה בין 1974 ו-2024: מגבלות הכוח, עזה, לבנון והשבת החטופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

וושינגטון ופריז הכפילו בשבועות האחרונים את המאמצים הדיפלומטיים שלהן להביא לרגיעה בצפון. ישראל העדיפה לשמור על המגעים האלה חשאיים ככל האפשר, אבל בניגוד לארה"ב, הנשיא הצרפתי מקרון החליט להעמיד את עצמו אישית בראש החץ. ההודעה שלו ביום חמישי על הקמת פורום משולש ישראלי-צרפתי-אמריקאי כדי לעצור את ההסלמה בגבול לבנון, תפסה את ישראל לא מוכנה. עשרים וארבע שעות לאחר ההודעה של מקרון, הודיע גלנט שישראל לא תהיה שותפה לוועדה להסדרת המצב הביטחוני בגבול הצפון "אם צרפת תקח בה חלק", וגם האשים אותה בהתעלמות ממעשי הזוועה של חמאס.

ההתקפה הבלתי-שגרתית של גלנט היכתה גלים בפריז, אבל גם במשרד החוץ בירושלים, שניסה למזער נזקים, והזכיר את ההשתתפות של צרפת בסיכול מתקפת הטילים האיראנית באמצע אפריל. ההתערבות המהירה של השגריר הישראלי החדש בפאריז ג'וש זרקא גם היא הוכיחה את יעילותה. במקום לשבור את הכלים, מסר בכיר צרפתי כי למרות ההצהרה המפתיעה של גלנט, בפאריז נכונים להמשיך לעבוד עם כל השחקנים הרלוונטיים, לרבות ישראל וארה"ב, כדי להשיג רגיעה.

הבטן של גלנט ושל בכירים אחרים מלאה על מקרון, קודם כל בגלל עזה. בניגוד לוושינגטון, המכילה בינתיים את הפעולה הצבאית המוגבלת של ישראל ברפיח, פאריז גינתה מלכתחילה את ההחלטה להיכנס לשם. ההחלטה של מקרון לאסור על השתתפות חברות ישראליות ביריד הביטחוני אירוסאטורי שנפתח השבוע, הייתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל של הימין בישראל. ומי כמו גלנט מכיר את השטח אצלו בבית.

ישראל מעדיפה שהשליח האמריקני עמוס הוכשטיין יוביל את המגעים מול לבנון. אבל ככל שההסלמה בצפון מחריפה, ברור שאין לישראל את הלוקסוס להתעלם מהצרפתים, וממה שהם מסוגלים להביא לשולחן. מעבר לקשרים ההיסטוריים בין צרפת ללבנון, עם כל המטענים הנלווים, גם היום צרפת היא שחקנית פעילה בזירה הביטחונית, הפוליטית והכלכלית בארץ הארזים. היא התורמת העיקרית של חיילים לכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, וחייליה מהווים את עתודת פיקוד הכוח.

ביקוריו של מקרון לאחר הפיצוץ הקטלני בנמל בביירות ב-2020 סימנו עליית מדרגה במעורבות הצרפתית בפתרון הפוליטי למשבר הקריטי של לבנון, והעניקו לפאריז מקום רב יותר במדינה; ולשם כך, שמרה צרפת גם על קשריה עם הנציגים הפוליטיים של חיזבאללה, אשר בניגוד לחמאס, לא הוגדרו כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי.

קידומו של פתרון דיפלומטי לסכסוך עם לבנון הוא מורכב, והוא מצריך מעורבות של שורת גורמים. כל הסדר עתידי יצטרך להתייחס גם למצב הפנימי בלבנון, ולא רק לחילופי המהלומות בין חיזבאללה לישראל. ארה"ב תדע להביא איתה את הנכסים שלה, אבל בכל מה שנוגע להשפעה על הזירה הפנים-לבנונית – ספק אם יש שחקן חיצוני (שאינו איראן) בעל השפעה זהה לזו של צרפת. לכך יש להוסיף את העובדה, אותה מדגישים דיפלומטים ישראלים, שצרפת רואה עין בעין עם ישראל את האיום האסטרטגי מצד איראן והחשיבות שיש להעניק לו.

משכך, ישראל צריכה לאמץ את צרפת ולעבוד איתה בשיתוף פעולה, בכל הזירות, ולא להקריב את היחסים איתה על מזבח הפוליטיקה הפנימית של הליכוד או הלובי של התעשייה הביטחונית.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר מעריב. 

הפוסט גלנט, כל כך טוב בצפון שזאת ההתנהלות שלך מול צרפת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעילות המדינית הקדחתנית המתנהלת בציר וושינגטון-ריאד, וכן הצהרות מפי אישים בכירים משני הצדדים, מלמדות כי למרות המלחמה והשלכותיה, הסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי עדיין על הפרק. אולם, התגובות של נתניהו ושרים שונים בממשלה הבהירו כי אין להם כוונה להיענות לתביעות של הסעודים, הקושרות את הנורמליזציה להסדר הפסקת אש (שכולל גם את עסקת החטופים), הקמת מנגנון לניהול עזה שאינו ממשל צבאי, ובעיקר – הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה הסעודית היא הזדמנות היסטורית ואם ישראל לא תיענה לה זו תהיה עוד החמצה.

במשך השנים החמיצה ישראל כמה וכמה הזדמנויות עם סעודיה. מי שהאמרה האלמותית של אבא אבן – "הערבים (או הפלסטינים בגרסה אחרת) לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" – היא נר לרגליו, כדאי שיחזור לספרי ההיסטוריה ויראה כי גם ישראל החמיצה לא מעט הזדמנויות עם הערבים בכלל, ועם הסעודים בפרט.

זה החל בדצמבר 1977, כאשר נשלח לישראל שליח עם מסר בעל פה מיורש העצר פהד לשר החוץ משה דיין, אולם האחרון סירב לפגוש אותו לפני שיידע על מה מדובר. השליח חזר כלעומת שבא. זה נמשך עם יוזמת השלום של פהד באוגוסט 1981, שישראל דחתה בבוז, והסתיים עם ההתעלמות מיוזמת השלום של יורש העצר הסעודי עבדאללה בפברואר 2002, שהפכה לתוכנית השלום הערבית כעבור חודש בוועידת הפסגה הערבית בביירות. תוכנית השלום הערבית חשובה במיוחד משום שהיא הביעה קונסנזוס ערבי לגבי הכרה ויחסים נורמליים עם ישראל מצד כל מדינות ערב, תמורת הכרה בישראל בגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.

ההתנגדות הישראלית היתה שילוב של בורות בדבר מידת חשיבותה של סעודיה בעולם הערבי והאיסלאמי, דימוי של ההנהגה הסעודית כמושחתת וקיצונית מבחינה דתית וסירוב לדרישות הסעודיות-ערביות על רקע פוליטי ואידיאולוגי. אפשר להעריך כי אם יוזמת השלום הערבית היתה מוצגת לישראל בשלבים מוקדמים יותר של הסכסוך, ההנהגה היתה רואה בה בסיס מצוין למשא ומתן ולהסכם.

אבל תהליכי ההקצנה שעברה החברה היהודית בכל הנוגע לשטחים הכבושים הובילו את המנהיגים לחפש דרכים עוקפות לבעיה הפלסטינית. הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ב-2020 סיפקו לכאורה את הסחורה, אולם מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה לימדו כי "הסחורה" פגומה משום שהיא לא כוללת התייחסות לרכיב מרכזי – הבעיה הפלסטינית.

סיכוי בעקבות מלחמה

המתקפה הרצחנית של חמאס והמלחמה יצרו הזדמנות "לעשות משהו". כמעט כל המלחמות גורמות שידוד מערכות; מלחמת 1973 היא דוגמה בולטת שהובילה, בסופו של דבר, להסכם שלום עם מצרים. עד כה ישראל לא הציעה שום תוכנית ל"יום שאחרי". גם זה דפוס די קבוע במדיניותה – היא כמעט שלא יוזמת, ובוודאי שלא תוכניות שלום. אבל על המדף מונחת כעת היוזמה הסעודית-אמריקאית להסכם נורמליזציה.

לנורמליזציה עם סעודיה – המדינה החשובה בעולם הערבי והאיסלאמי – יש ערך כשלעצמה מבחינה פוליטית וכלכלית, אולם חשובות אף יותר השלכותיה האזוריות והבינלאומיות הרבות: ראשית, היא תפתח את השער להכרה מצד מדינות נוספות במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי. שנית, היא תהיה מכת-נגד לציר ההתנגדות בהובלת איראן, שכן אחת המטרות של ציר זה במתקפה על ישראל היתה לקעקע את הנורמליזציה. שלישית, היא תעגן ותחזק את תהליך השתלבותה של ישראל בארכיטקטורה הביטחונית האזורית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת מתקפת הטילים של איראן.

רביעית, היא תוציא את העוקץ לפחות מחלק מן ההתנגדות לישראל בעולם ובאזור – של אלה המתנגדים למדיניותה אך לא לקיומה – ובכך ייעצר תהליך הפיכתה של ישראל למדינה "מצורעת". חמישית, היא תחזק את קשריה הכלכליים של ישראל עם מדינות האזור, במיוחד עם האמירויות וסעודיה. הסחר בין ישראל לאמירויות ב-2023 נסק לכמעט שלושה מיליארד דולר, וצפוי היה לגדול עוד אלמלא המלחמה. ולבסוף, היא תוביל לשילובה של ישראל גם בארכיטקטורה הכלכלית העולמית החדשה, שיכולה לקשר את המזרח הרחוק והודו לאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל באמצעות מסדרון ימי ויבשתי.

הסעודים פועלים – עד כה בהצלחה – למתן את התגובה הערבית נגד ישראל. זה בא לידי ביטוי גם בהודעה המשותפת של ועידת הפסגה הערבית האחרונה, שהתקיימה בבחריין ב-16 במאי והשתתפו בה כמעט כל המלכים והנשיאים של מדינות ערב, כולל בשאר אל-אסד הסורי שהוחזר לאחרונה לליגה. לצד שלל גינויים של ישראל על פעולותיה בעזה, קריאה להצבת כוחות בינלאומיים ברצועה והדרישה לסיום המלחמה, ההודעה קראה לכינוס ועידה בינלאומית והביעה תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס יוזמת השלום הערבית. במילים אחרות, המלחמה ושפע הגינויים לא הובילו לשינוי בהחלטה האסטרטגית הערבית לדבוק בפתרון שתי המדינות.

שובו של פתרון שתי המדינות

הקמתה של מדינה פלסטינית נתפשת בעיני רבים בישראל כסכנה ביטחונית. החשש הזה טבעי והגיוני, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ואולם, דווקא אסון זה הוביל לשלוש התפתחויות חשובות שהופכות את שאלת המדינה הפלסטינית לבלתי נמנעת, אם במוקדם ואם במאוחר.

ראשית, האסון החזיר את הבעיה הפלסטינית למקומה הטבעי – לב הסכסוך; הניסיונות לדחוק אותה לשוליים או להעלימה באמצעות הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות בפריפריה המזרח תיכונית כשל. זו עוד קונספציה שהופרכה.

שנית, האסון הוביל להחייאת הרעיון של פתרון שתי המדינות, שלפני 7 באוקטובר הפך לדעת רבים ללא רלוונטי בעקבות הגידול בהתנחלויות ברחבי אזור C בגדה המערבית. רעיון "המדינה האחת" קנה לו שביתה בחוגים רבים, אולם האסון לימד כי למרות הכל הפרדה היא צו השעה, ואילו מדינה אחת היא מתכון לאסון ולפורענות.

שלישית, שחקנים בזירה הבינלאומית והערבית מבינים, כי הם צריכים להיות חלק מהפתרון באמצעות הכרה ומתן ערבויות וביטחונות לשני הצדדים, כולל אולי אפילו שליחת כוחות. המעורבות הזרה אין משמעותה שישראל מפקידה את ביטחונה בידי אחרים, אלא שלפתרון יש שותפות אזוריות ובינלאומיות ולהן אינטרס בקיומו ובשימורו של ההסכם.

ההשלכות השליליות של הסירוב הישראלי מתגלות כבר לנגד עינינו, כאשר מדינות במערב אירופה מכירות במדינה פלסטינית. זהו תחילתו של צונאמי מדיני, שיוביל להכרה של מדינות נוספות, וזאת בנוסף ל-140 שכבר מכירות בה. מדובר כרגע בהצהרה בלבד, אולם בתהליך ארוך מתקבעת כאן הכרה עולמית בקיומה של מדינה כזו ובאי-הלגיטימציה של שליטה על עם זר. במקום שישראל תיאלץ בסופו של דבר להתכופף תחת הלחץ הבינלאומי, היא יכולה לצאת נשכרת באמצעות המהלך הסעודי, שיכלול גם פתרון של הבעיה הפלסטינית.

באין הנהגה

מימושה של תוכנית גרנדיוזית זו דורש הכרעה גורלית מהסוג שקיבל דוד בן-גוריון. הבעיה היא שבצד הישראלי ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו עם רוב בכנסת, אך בלי לגיטימציה ציבורית בעקבות אסון 7 באוקטובר, שהוא וממשלתו אחראים לו.

לא פחות חמורה העובדה שגם בצד הפלסטיני ניצבת הנהגה ללא לגיטימציה ציבורית, הנתפשת כמושחתת ולא כשירה לקבל הכרעות גורליות. יתרה מזו, הסקרים הפלסטיניים מלמדים על תמיכה גדולה בחמאס ותמיכה לא רבה בפתרון שתי המדינות. במילים אחרות, גם הצד הפלסטיני צריך לעבור תהליך של התפכחות לגבי גבולות האפשר, תרתי משמע. עד כה אף מנהיג פלסטיני לא התייצב לפני בני עמו כדי לומר את האמת הזאת.

לכאורה, המסקנה היא איפוא שאין סיכוי בעתיד הקרוב ליישום פתרון שתי המדינות. עם זאת, אם ממשלה ישראלית תחליט להיענות למהלך הסעודי ותיתקל בהתנגדות פלסטינית, מסיבה זו או אחרת, יש סיכוי טוב שהסעודים יראו בכך תירוץ מספק כדי להמשיך בתוכניתם, שהרי הפלסטינים הם שדחו את התוכנית. ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יש בטן מלאה על הפלסטינים. לא במקרה הוא אמר בפומבי במרץ 2018 לנציגי ארגונים יהודיים בארצות הברית, כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המו"מ – או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה, לאחר אירועי 7 באוקטובר, מציב את ישראל על פרשת דרכים: האם תבחר להמשיך לדבוק בתפישת הגטו והקורבן ובאמונה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, או לפרוץ אל המרחב כשותף ובעל ברית. התוצאה אינה כורח היסטורי אלא פרי החלטה של מנהיגים וחברה. ראוי לשנן את דברי אחד העם, בהקדמה לספר מאמריו שכותרתו "על פרשת דרכים": "מיום שיצאה כנסת ישׂראל בגולה אין אנו מוצאים בשום זמן שתעמוד על דרכה ותשאל לנפשה: אנה אני הולכת… ומה תכלית מלחמתי בעד קיומי?"

המאמר פורסם ב-28.5.24, בהארץ.

הפוסט ישראל החמיצה את כינון היחסים עם סעודיה בעבר. החמצה נוספת עלולה לסתום את הגולל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתחילת מאי 2024 פרסם עיתון אל-אהראם שמצרים סיפקה עשרת אלפים מפגשי סיוע פסיכולוגי לפצועים פלסטינים מאז תחילת המלחמה בעזה. לכאורה, ידיעה שולית, אולם זהו חלק ממאמץ תקשורתי והסברתי שנועד להפגין את מחויבותה ומעורבותה של מצרים מתוך מטרה לסייע לפלסטינים במצוקתם.

מאז תחילת המלחמה מצרים נמצאת בעין הסערה: היא סמוכה גיאוגרפית לעזה ולה גבול משותף עימה מאז ההתנתקות של ישראל ב-2005; היא חוששת מזליגה, בריחה או גירוש של פלסטינים מעזה לסיני, שיהוו איום ביטחוני ואנושי במדינה מרובת אוכלוסין וענייה, שרק לא מזמן הצליחה להתגבר על האיום של תאי דאעש בקרב הבדואים בסיני. יש לציין כי מצרים מארחת בשטחה כבר כחצי מיליון פליטים, בעיקר מסודאן וסוריה.

לכך נוספות בעיות כלכליות, שנובעות מירידה דרמטית בהכנסות מתעבורה ימית בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים במיצרי באב אל-מנדב, ירידה בתיירות, ירידה בהכנסות מגז, התרחבות מעגל העוני בגלל עליות מחירים ועוד.

סיומה של המלחמה הוא אפוא אינטרס מצרי ראשון במעלה, אך המלחמה מהווה גם הזדמנות למשטר א-סיסי להחזיר את מצרים למה שהוא רואה כמקומה הטבעי בעולם הערבי – הנהגה. ואכן, מאז תחילת המלחמה, מצרים, לצידה של קטאר, מובילות את התיווך בין ישראל וחמאס. למעשה, מצרים תיווכה בכל המלחמות והמשברים הקודמים שהיו בין ישראל וחמאס מאז 2007, אולם דומה כי המעורבות הנוכחית עולה על קודמותיה.

למצרים יש כמה נכסים שהיא מפעילה בתיווך: ראשית, הקשר הישיר שהיא מקיימת עם שני הצדדים בסכסוך – ישראל וחמאס – מאפשר לה להעביר מסרים בצורה מהירה ואמינה; שנית, למודיעין הכללי המצרי קשרים עם מנהיגי חמאס; ולבסוף, קשריה של מצרים עם ממשל ביידן, המעצמה החשובה בהקשר לסכסוך הנוכחי, מהווה נכס נוסף. החיסרון העיקרי הוא היעדר מנוף פיננסי-כלכלי, אולם כאן נכנסת קטאר לתמונה. למעשה, לקטאר יש מנופים דומים – מנהיגות חמאס חו"ל יושבת בדוחה והקשר לארצות הברית – אולם העובדה שמצרים אינה מזוהה עם חמאס, כמו קטאר, הופך אותה למתווכת אמינה יותר בעיני ישראל וארצות הברית. יתרה מזו, האינטרס המצרי חופף לאינטרס הישראלי בכל הנוגע לחיסולו או לגימודו של חמאס, אך בעוד מצרים הייתה רוצה לראות בחזרתה של רשות פלסטינית משודרגת לעזה, ישראל, נכון לעכשיו, מסרבת.

המעורבות המצרית אינה מוגבלת רק לתיווך. היא מהווה שחקן מרכזי בכל הנוגע למעבר סיוע הומניטרי לעזה דרך מעבר רפיח – אם סיוע ישיר או סיוע זר שמגיע לנמל אל-עריש ולשדות תעופה. התקשורת המצרית מדווחת באדיקות על מספר משאיות הסיוע, וזאת כדי להדגיש את מידת המעורבות המצרית בהקלת המצוקה ההומניטרית בעזה. נוסף לכך, פצועים מעזה מגיעים לבתי חולים בקהיר, אם כי לא במספרים גדולים.

המדיניות המצרית פועלת להביא לסיומה של המלחמה, שתביא רגיעה לעזה, תסיר את האיום של כניסת פליטים פלסטינים ותביא להתייצבות כלכלית, אבל על הדרך מצרים מקווה להשיג לפחות שני דיווידנדים מדיניים: האחד, חיזוק מעמדה אצל ממשל ביידן כבעלת ברית חשובה ואמינה. למהלך זה חשיבות מיוחדת לקראת האפשרות המסתמנת של חתימה על הסכם הגנה בין ארצות הברית לערב הסעודית, שעשוי להפוך אותה לבעלת הברית האמריקנית החשובה ביותר. מהלך כזה גם עשוי להוריד את ארצות הברית "מהגב" של מצרים בכל הנוגע לביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשל א-סיסי במצרים.

הדיווידנד השני מתקשר למקומה של מצרים בעולם הערבי. בעשורים האחרונים מתחולל תהליך ירידה ניכר בתפקידה. קצב ריבוי האוכלוסין, לצד מיעוט משאבי נפט (למעט גז), כמו גם השלכות "האביב הערבי", הביאו להתמקדות בענייני פנים. מדינות נפט וגז עשירות במפרץ – בעיקר ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטאר – הפכו למדינות מובילות.

הובלה בעולם הערבי מתקשרת גם ליכולת ליזום מהלכים מדיניים ולתווך בסכסוכים אזוריים. חשיבות מיוחדת יש ליוזמות מדיניות ולמהלכי תיווך בסוגיה הפלסטינית, בשל חשיבותה בפוליטיקה הערבית, המחזקת גם את הלגיטימציה של מנהיגים. בשעה שהאמירויות מתמקדת בסיוע הומניטרי, ערב הסעודית עסוקה בקידום הסכם הגנה עם ארצות הברית ואולי נורמליזציה עם ישראל, מצרים שקועה בתיווך.

מצרים הגישה לצדדים לפחות שתי הצעות לסיום המלחמה – האחת בדצמבר 2023 והשנייה באפריל 2024. היא השליכה את יהבה על העסקה האחרונה, אולם נראה כי חמאס שינה את ההצעה כך שתהלום את תנאיו, אולם מצרים – כנראה משיקולי פנים – החליטה לא לשבור את הכלים עם חמאס, אלא לנסות ולכופף את ישראל באמצעות הפסקה או עיכוב משלוחי הסיוע ההומניטרי דרך מעבר רפיח הנשלט על ידי ישראל מצידו הפלסטיני, בשיגור איום על אפשרות להורדת דרג היחסים בין המדינות ו/או החזרת השגריר וכן הבעת תמיכה בתביעת דרום אפריקה שהוגשה לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג על רצח עם בעזה.

באופן פרדוקסלי, מצרים נמצאת במצב שהיא תרוויח כמעט בכל מקרה: אם כיבוש רפיח באמת ייעצר ותהיה עסקה, היא תהיה במידה רבה רשומה על שמו של א-סיסי ותביא למצרים יוקרה; ואם ישראל בכל זאת תפעל ברפיח ותצליח להביא למיגור חמאס – הרי שגם זו מטרה רצויה, גם אם חסויה. הבעיה היא אם לא זה ולא זה יקרו.

יחסי ישראל-מצרים הצליחו עד כה להתגבר על המכשולים והמהמורות – והן היו רבות – אולם דומה כי עתה הגיע שעת האמת. מבחינת מצרים, הפעולה ברפיח עלולה להבריח פלסטינים לשטחה ולהעמיד אותה בביקורת קשה בדעת הקהל המצרית והערבית. כישלון ההצעה המצרית לתיווך גם פוגם במאמציה להוביל את הפתרון הערבי. הפעולה הישראלית ברפיח עלולה אפוא להתגלות כ"דיונה" אחת רחוקה מדי ביחסי ישראל-מצרים.

המאמר פורסם ב-25.5.24 ב-N12.

הפוסט פעולת ישראל ברפיח משבשת למצרים את התוכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבול המדינות המערביות שמכירות במדינה פלסטינית לא הגיח כרעם ביום בהיר. 143 מדינות כבר עשו זאת, רובן כאשר יאסר ערפאת הכריז על הקמתה באלגי'ר, 1988, ואחרות "טפטפו" לאורך הדרך, כמו שבדיה ב-2014. לפני חודשיים שרי החוץ של בריטניה וארה"ב הצהירו שממשלותיהם שוקלות זאת.

כעת, עם ההכרזה על הכרה קרובה במדינה פלסטינית מצד נורבגיה, אירלנד, ספרד וסלובניה (כשגם מלטה ובלגיה על הקו), הטפטוף מתחיל להראות כמו צונאמי. הסרבנות המדינית של נתניהו להצהיר על נכונות עתידית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת בכפוף לערבויות ביטחוניות בינ"ל מבודד ומחליש את ישראל ופוגע בה. התוצאה עלולה להיות הרסנית לישראל.

אחרי שלושה עשורים של דיונים רבים במליאות פרלמנטריות ברחבי העולם ובאספות שונות במסגרת האו"ם, הפלסטינים זכו למספר הישגים מרכזיים: העמקת קשריהם הדיפלומטיים והכלכליים עם אותן מדינות שהכירו בהם, וגם עם מדינות המערב האחרות, והכרזת הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2012. אולם עם ההכרה הזו הפלסטינים לא יכולים "ללכת לבנק" ולפדות מדינה. מדינה פלסטינית ממשית אין ולא תהיה ללא הסכמת ישראל. אם כן, מה המשמעות של הכרה במדינה פלסטינית מבחינת ישראל?

אם ההכרה במדינה פלסטינית תעצר באותן 4-5 מדינות אירופית, המהלך שלהן יהיה סימבולי בלבד, בדומה למהלך השבדי מ-2014. אך התסריט השני הוא שהכרה מצידן, במציאות בה העולם עומד לצד הפלסטינים, פותחת את הסכר בפני הכרה על-ידי 50 המדינות שטרם עשו זאת, ובהן "הרוב המוסרי" האירו-אטלנטי (צרפת, גרמניה, בריטניה ובראשן ארה"ב). בתסריט כזה ההשלכות לישראל עלולות להיות חמורות.

יש קונצנזוס בקרב החברות באיחוד האירופי ובארה"ב שצריכה לקום מדינה פלסטינית, שהפתרון היחידי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה בבטחון ובשלום (לכל הפחות ללא אלימות). זהו חזון ראוי. מה שהמדינות הנוכחיות שעומדות להכיר במדינה פלסטינית אינן מבינות, או אינן רוצות לראות הוא שהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית לא תביא למדינה פלסטינית דה-פקטו ולא תביא בטחון לפלסטינים או לישראלים. במציאות שבה הרשות הפלסטינית בשיא חולשתה וחמאס זוכה לפופולריות רבה ברחוב הפלסטיני, ההכרה החד צדדית במדינה פלסטינית של מדינות המערב עלולה להביא למדינת חמסטאן. הדבר נוגד את האינטרסים של אותן מדינות שמבקשות לקדם ביטחון, יציבות ושלום במזה"ת.

ממשל ביידן הבהיר כי לא יכיר במדינה פלסטינית וכי הכרה שכזו צריכה להיות במסגרת משא ומתן על הכרה ישראלית במדינה פלסטינית, ולא באופן חד-צדדי. באמצעות מהלך זה יהיה ניתן להעמיד דרישות לצד הפלסטיני, שיבטיחו ביטחון עבור ישראל: פירוז, דה-רדיקליזציה, מאבק בלתי מתפשר בטרור ותיאום בטחוני. עם זאת, משא ומתן שכזה אינו צפוי תחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ, שהמשיחיות הקיצונית שבה חסרת מדינאות.

נטישת המערכה המדינית על-ידי נתניהו במהלך המלחמה, זירזה את ממשלות נורבגיה, אירלנד וספרד להכיר במדינה פלסטינית, צעד שבמידה רבה טומן בחובו רווח פוליטי עקב התמיכה הרחבה בקרב מצביעיהן. יש מנהיגים שמחפשים מיצוב כדי לקבל תפקיד בינלאומי. תג המחיר שממשלת נתניהו מסוגלת לגבות ממדינות אלו אינו גבוה: החזרת שגרירינו לישראל מוריד מישראל כח דיפלומטי דווקא בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל, מאחר ופגישות רמות דרג רק שגרירים מסוגלים לקיים. בשעה כלכלית קשה זו לישראל, יהיה קשה ואף בלתי אחראי לפגוע במכירת נשק או העברת מודיעין הדדית.

יש לזכור כי התגובה האירופית ל-7/10 היתה תמיכה אדירה בישראל והתייצבות חסרת תקדים לצידה. ממשלת הימין הנוכחית הצליחה לעשות מחיקת ערך אדירה מול ממשלות ביקורתיות שעל ידי נקיטת מדינאות חיובית ניתן היה לקרבן במקום להרחיקן. המהלך של נורבגיה, אירלנד וספרד נעשה ברובו כנגד ממשלת נתניהו-סמוטריץ, מתוך רצון לראות שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.

אכן, הקמת מדינה פלסטינית היא מחשבה קשה לרוב הישראלים, אך במציאות שבין הירדן לים חיים 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, ההיפרדות מהפלסטינים על-ידי משא ומתן מדיני יאפשר לקבל ערבויות בינ"ל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ולתבוע מהם צעדים כמו דה-רדיקליזציה. זהו מהלך חיוני לאינטרס הלאומי שלנו כדי להישאר מדינה דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

על ישראל להתנער מכישלון חוסר המדינאות של נתניהו, שמובילה את מדינות המערב להכרה במדינה פלסטינית שעלולה להפוך לחמאסטן על אמת. ישראל, הפלסטינים, המדינות האזוריות והמערב מוכרחים להתחייב לתהליך של משא ומתן ממושך שיבטיח מחד את חיזוק המחנה המתון שרוצה בשלום ובביטחון, ויסכל מאידך את מאמצי חמאס, חיזבאללה ואיראן לערער את המזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-23.5.24 במעריב.

הפוסט הסרבנות המדינית של נתניהו מובילה להכרה חד צדדית במדינת "חמאסטן" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, המונח "הגירת אקלים", כמו המונח "אסון טבע", מתעתע. אלה מושגים שמערפלים את המרכיב החברתי ובכך משרתים את בעלי הכוח. לפיכך, לא אציע נוסחה שרי אריסונית שלפיה האקלים נמצא בתוכי (אף שאני מודה שזה קורה, אחרי כוס קפה למשל), אך גם לא אטען שהאקלים מתחיל ונגמר בטמפרטורה ממוצעת וכמות משקעים. במקום זאת אטען שחוויית האקלים היא תוצר של חיבור בין תנאים ביו-פיזיים ובין תנאים פוליטיים, וגם התופעה שמכונה הגירת אקלים עונה על ההגדרה הזאת.

גם אם נשכח לרגע ששינוי האקלים הוא תוצר של פעילות אנושית ונניח שבצורת, לדוגמה, היא גזירת שמיים, הרי חלוקת מים בלתי צודקת אינה מידי שמים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך מגיעה ממעבר לפינה: ברקע מלחמת האזרחים בסוריה היו הקצאות מים בלתי שוויוניות והזנחת אזורים חקלאיים על ידי השלטון. כשחוסר הצדק הזה השתלב עם בצורות ממושכות, התוצאה היתה הגירת פנים ותסיסה אזרחית שתרמו למלחמה עקובה מדם. יש לנו סיבה טובה לחשוש מהתפתחויות דומות.

שנ"ץ במזגן וניפוץ מכלי מים

בשנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב קהילות רועים פלסטיניות שחיות בבקעת הירדן במרחב שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי C. המאפיינים הייחודיים של זירת הרעייה בבקעת הירדן הופכים אותה למקרה קיצון מרתק שניתן ללמוד ממנו על הגירת אקלים, או נכון יותר – על הגירה אקלימית-פוליטית.

האזור הוא דוגמה קלאסית למצב שבו מקום אחד, שמתקיימים בו אותם תנאים ביו-פיזיים, מכיל אקלימים שונים לחלוטין עבור אנשים שונים. האקלים שבו חי חננאל מהמאחז אינו אותו אקלים של עבדאללה מקהילת הרועים בוואדי הסמוך. הראשון יכול להשקות את עדר הבקר שלו מצינור המים שמזין את המאחז ו"לעשות שנ"ץ" במזגן, בעוד שהשני חי במתח תמידי הקשור לאספקת המים לאדם ולחי, ובחשש קבוע מהרס המחסות שמשרתים את בני משפחתו ואת בעלי החיים שברשותם.

האקלים בבקעה קיצוני. גם ללא שינוי משמעותי בכמות המשקעים השנתית, הרועים מדווחים על מגמה של סופות גשם מעטות ועזות יותר לצד ימי קור קיצוניים בחורף. הקייצים חורכים וגלי החום שנעשו שכיחים יותר הם כה קשים, עד שכמעט בלתי ניתן לתפקד בהם. העדר חיבור לתשתיות המים, החשמל והביוב אינו מאפשר מפלט או מנוח מהחום, היובש, האור המסנוור, האבק והניחוחות שחיות עדר מותירות סביבן.

השבריריות הזאת משרתת את מתנחלי המאחזים, שפועלים (במקרים רבים תוך שימוש בבני נוער) לדחוק את הרועים הפלסטינים אל מחוץ לשטחי C. הם לוחצים על הנקודות הרגישות ביותר שהן תנאי ליכולת לשרוד בתנאים הקשוחים של הבקעה. כשהבחורים האלה פושטים על קהילות רועים, הדברים הראשונים שהם עושים הם לרוב ניפוץ מכלי המים, שבירת הלוחות הסולאריים ולעתים גם נזק לסככות המגורים והצתת מספוא. אבל הפגיעה הקשה והמתמידה ביותר היא בחופש התנועה.

מרחב הולך ומתכווץ

הרועים בבקעת הירדן, כמו רועים אחרים בעולם, מחזיקים בידע מסורתי וקהילתי שאליו מצטרפים הניסיון והכישורים האישיים של כל אחד מהם, שיכולים לסייע להם בצליחת מצבים סביבתיים קשים. רועים בעולם מבצעים פרקטיקה שנקראת "טרנסיומנס" (נדידה עונתית): כשמגיעים הימים החמים, גוזזים את הצאן ועולים לגבעות כדי ליהנות מעשב שופע יותר, אוויר קריר ולעתים גם מהזדמנות לרעות בשדות שלף של חקלאים ולהשאיר להם בתמורה מתנות דשן בדמות גללים מפוזרים על פני השטח. כשמגיע החורף, בעלי העדרים ובעלי החיים יורדים בחזרה אל העמקים המוגנים מהרוחות.

הרועים מכירים היטב את אזורי המרעה, כולל מעיינות נסתרים ואזורים מוצלים, הם מיומנים בחפירה של בורות מים שקולטים את מי הנגר בחורף ויכולים לשמש להשקיית החיות בקיץ. הם יודעים לשחק עם גודל העדר ועם הרכבו בהתאם למשאבים שעומדים לרשותם ולצרכי משק הבית, הם יודעים כיצד לעצב את חלוקת התפקידים במשפחה בהתאם. בקצרה, חופש פעולה וגמישות הם מה שרועים צריכים כדי להמשיך לקיים את העדרים שלהם גם בתנאים קשוחים ומשתנים. השליטה הישראלית בשטחי C לקחה ולוקחת לא רק אדמות, אלא גם את הגמישות הקריטית הזאת.

יש אזורים שהגישה אליהם נמנעה לצמיתות באמצעות הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע או על ידי הקמת גדרות בידי מתנחלים באזור. עוד מונח מתעתע, "אדמות מדינה", מסתיר את הסיפוח הלא רשמי אך הממשי מאוד של הגדה למדינת ישראל. לצד הגבלות התנועה האלה מתקיימות גם חסימות תנועה שרירותיות שמתפעלים אנשי מאחזים, רבש"צים שנוטים לשתף פעולה עם המאחזים וחיילים המופעלים על ידי כל הנ"ל. כך רועה עלול למצוא את עצמו קם בבוקר, יוצא אל שארית שטחי המרעה שלו ונחסם באמצעות איומים או אלימות פיזית.

לנוכח הגבלות תנועה אלה והאלימות היוצאת מהמאחזים, נוצר גל כואב של הגירה אקלימית-פוליטית כפויה: כמה קהילות רועים פלסטיניות נשברו ועזבו את אדמותיהן, והטרנסיומנס נעלם מבקעת הירדן. משפחות רועים שבעבר עלו מצפון הבקעה לגבעות הקרירות של טובאס וקהילות בדואיות שטיפסו מצפון ים המלח לקווי הגובה הגבוהים יותר של אזור טייבה – כבר לא עושות זאת. כמו שהטרנסיומנס הקלאסי אינו נדידה אקלימית נטו אלא תופעה חברתית, תרבותית וסביבתית הבאה לידי ביטוי במיקום במרחב, כך גם התקיעות בשטחי המרעה הצחיחים והממוצים היא תופעה פוליטית-סביבתית, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוסר תנועה ובהתכנסות אל תוך מרחב הולך ומתכווץ.
חשיבותה של הנדידה

ביקורת על העדר חזון ליום שאחרי המלחמה עולה מדי פעם לכותרות. אך לרוב היא אינה מתייחסת לעתידנו האקלימי והסביבתי. בעתיד הזה, בין שנרצה בכך ובין שלאו, ההתחממות הגלובלית תמלא תפקיד משמעותי; ובין שנרצה ובין שלאו, גם עזה, הגדה ותושביהן יהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אם ישראל תצליח לקום מהמלחמה הזאת ולקיים איזשהם קשרים אזוריים, השלטון יצטרך לחשוב אחרת על תנועת אנשים במרחב. זה לא יהיה מובן מאליו – מדינות לא אוהבות אוכלוסיות נודדות. הן מעדיפות לדעת היכן הנתינים שלהן ממוקמים בכל רגע נתון, ובמקביל לשלוט ככל הניתן בכניסות וביציאות מהטריטוריה ואליה. מסיבות אלה יש נטייה לפיקוח ביטחוני (securitization) על אוכלוסיות בתנועה – מהגרים, פליטים או רועים. אך לצד הביטחון יש להביא בחשבון שיקולים נוספים של צדק אקלימי וחלוקתי, שמירה על זכויות אדם ושימור מערכות אקולוגיות-חברתיות. כך על הדרך עשויה להימנע גם תסיסה פוליטית של עקורים הנדחקים לשולי המרכזים העירוניים.

בעולם שמחוץ לשלולית המזרח-תיכונית כבר התחילו להבין את זה. בקהילה המדעית נשמעת יותר ויותר ביקורת על פיקוח ביטחוּני על בני אדם בתנועה, וארגון המזון והחקלאות העולמי FAO הכריז על שנת 2024 כעל שנת הגמליים ועל 2026 כעל שנת הרועים ושטחי המרעה, במטרה לעודד את כלכלת המרעה בדגש על פרקטיקות של נדידה. זאת, מתוך הכרה בערך הנופי, התרבותי והחברתי של מופעים כמו טרנסיומנס וצורות אחרות של פסטורליזם.

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי אי אפשר לצפות מישראל לוותר על פיקוח ביטחוּני על אנשים הנעים במרחב. אבל כן אפשר לזכור שהאקלים פחות דטרמיניסטי מהאופן שבו אנו נוטות ונוטים לראות אותו. האקלים נמצא בידיו של החייל שפותח וסוגר את השער שדרכו עוברות המשאיות שמובילות מים לקהילות הרועים. האקלים נמצא בטנדר של הרבש"צ שמונע מהרועה להגיע אל המעיין שהיה רגיל להשקות בו את צאנו. האקלים מגולם בגופו של נער הגבעות שמאיים על רועה בדרך לשדה שופע העשב ומאלץ אותו לרעות בגבעות מסביב למאהל, שם השטח כבר מיצה את יכולת ההתחדשות שלו ונותר צחיח.

המאמר פורסם ב-5.6.24 בהארץ.

הפוסט הגירה פוליטית בגדה: תושב מאחז חי באקלים שונה מזה של הרועה בוואדי הסמוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12

הפוסט ישראל עדיין שבויה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"מתקפת הטילים והכטב"מים אמש סימנה את תחילתו של עידן חדש במאבק בין ישראל לאיראן", אומר ד"ר צנעני, "זה כבר לא מאבק שמתנהל בצללים אלא עימות פומבי שעלול להפוך למלחמה בכל רגע. כדי לנהל את המאבק הזה בצורה מושכלת ויעילה, עלינו לעצב כבר עכשיו אסטרטגיה חדשה".

בהקשר לתגובת ישראל אמש, אומר ד"ר צנעני: "בלימת התקיפה האיראנית אמש היא הצלחה מהדהדת. מאות טילי שיוט, טילים בליסטיים וכטב"מים שוגרו משטח הרפובליקה האיסלאמית לישראל – והנזק שנגרם היה מזערי בלבד. זו הצלחה גדולה – אבל היא לא רק שלנו. היא גם של ירדן, שיירטה עשרות טילים וכטב"מים בשטחה לפני שהספיקו להגיע לשמי ישראל, וגם של ארצות הברית ובריטניה, שהתייצבו לצידנו ברגע האמת".

ד"ר צנעני מתאר את הפתרון להתמודדות עם האיום מטהרן: "כדי שהמאבק נגד איראן יהיה מוצלח ואפקטיבי, ככה בדיוק הוא צריך להתנהל: לא ישראל לבד מול כל העולם, אלא ישראל כחלק מקואליציה אזורית ובינלאומית של מדינות בהובלת ארצות הברית, שנאבקת ביחד, בתבונה ובנחישות מול איראן. התוצאות של הבלימה המוצלחת אמש צריכות להימדד במונחים הללו, בטווח הארוך, לא בטווח של ימים".

"לכן השאלה החשובה ביותר אינה כיצד, אם בכלל, נכון להגיב למתקפת הטילים מאמש – אלא כיצד שומרים על הקואליציה האזורית, מבצרים ומחזקים אותה, כדי להפוך אותה לברית אסטרטגית של ממש שתבודד את איראן", קובע ד"ר צנעני, "התשובה לכך היא, ראשית, לפעול תמיד בשיתוף פעולה ובתיאום מלא עם ארצות הברית. עימותים מיותרים עם ביידן הם אבני נגף מיותרות שפוגעות בשיתוף הפעולה ומחלישים את המוכנות שלנו מול איראן".

עוד אמר כי: "המשך המתיחות מול הממשל האמריקאי סביב המלחמה בעזה, רפיח והמשבר ההומניטרי הוא אבן נגף שכזאת. כדי להעניק לאיום האיראני את תשומת הלב הראויה לו, לא תהיה ברירה אלא לעצב אסטרטגיית יציאה מהמלחמה בעזה שתאפשר לצה"ל להתפנות ליתר האיומים, תסייע לפתור את המתיחות מול ארצות הברית וגם מול מדינות ערב הידידותיות".

"לא נוכל לחזק את הקואליציה האזורית כל זמן שהמלחמה בעזה נמשכת וכל זמן שהבעיה הפלסטינית נותרת ללא מענה", מוסיף ד"ר צנעני, "אסטרטגיית היציאה תצטרך לכלול, כחלק מסיום המלחמה, עסקה להחזרת כל החטופים, ביסוס אלטרנטיבה פלסטינית מתונה לחמאס בעזה, הרגעת החזית הצפונית והשבת התושבים לבתיהם – וגם התקדמות מדינית מול הפלסטינים. יחסי ישראל והעולם, האיום האיראני והזירה הפלסטינית – הדברים כרוכים זה בזה, ולכולם יש פתרון אחד".

לדברי ד"ר צנעני: "עד היום ישראל נקטה בגישה מסוכנת וכושלת מול איראן, גישה של "עם לבדד ישכון". הגישה הזו הפכה את איראן למדינת סף גרעינית, בין השאר בחסות הדחיפה של נתניהו לביטול הסכם הגרעין. ההתנקשות בבכיר האיראני על טריטוריה איראנית בדמשק, ללא תיאום עם ארצות הברית, הייתה מהלך מופקר נוסף, שבוצע בניגוד למטרות המלחמה שממשלת ישראל עצמה קבעה, והיא הביאה עלינו את מתקפת הטילים".

בתום השיחה סיכם ואמר: "המשך המדיניות הזו תביא עלינו במוקדם או במאוחר מלחמה אזורית שאין לנו מה להרוויח בה, ויש לנו הרבה מאוד מה להפסיד ממנה. המאבק באיראן דורש פעולה סבלנית, שיתוף פעולה ישראלי-אזור-אמריקאי והרבה שיקול דעת. אם ההנהגה הנוכחית תמשיך בגישתה הנוכחית, תמשיך להנציח את המלחמה ותגיב בצורה פזיזה ומופקרת לתקיפה, היא תשחק ישר לידיים של חמינאי".

ד״ר (סא"ל מיל’) עומר צנעני הוא מנהל היחידה המדינית-ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים.

הראיון פורסם ב-15.4 במעריב

הפוסט "תחילתו של עידן חדש": כך ישראל תוכל לנצח את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לבנון נמצאת בנקודת חולשה, ואזרחיה מתנגדים למלחמה. על ישראל לנצל זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפער בין יכולותיה של ישראל לתרום למאבק בשינויי האקלים לבין מה שמתרחש בתחום הזה בפועל הוא תהומי. את האבסורד הזה הדגישו רבים מהמשתתפים בוועידת האקלים של "הארץ" שהתקיימה בסוף מרץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ראש המל"ל לשעבר אייל חולתא ומומחי אקלים שונים ציינו את הצמא והרצון של מדינות האזור לידע הישראלי בתחום – רצון שעדיין קיים גם לאחר 7 באוקטובר ומגלם פוטנציאל אדיר למינוף יחסיה האזוריים של ישראל. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש את החשיבות של יצירת קואליציות אזוריות לביסוס חוסן סביבתי במגוון תחומים – מביטחון אנרגטי עד ביטחון תזונתי.

הצורך הישראלי הדחוף לקחת חלק במשחק האקלימי-המדיני העולמי דורש, בין השאר, להתאים את מערך החוץ של ישראל לתנאים החדשים שמכתיב משבר האקלים. אך כדי שישראל תוכל להיות שחקן משמעותי בסדר היום העולמי החדש, עליה לבצע שינויי עומק.

בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל לשנות את תפישתה בנוגע לחשיבותה של סוגיית האקלים לעתיד יחסיה הבין-לאומיים של המדינה. במסגרת זו נדרש ייצוג של הזווית האקלימית בכל תהליך אסטרטגי של קבלת החלטות ביחסי החוץ של ישראל. מסמך מדיניות שפירסם לאחרונה מכון מיתווים מצביע על השינויים התפישתיים והארגוניים הדרושים כדי להתאים את מערך החוץ הישראלי למשבר האקלים ולהזדמנויות והאתגרים המהותיים שהוא מזמן לעתיד יחסי החוץ של ישראל.

סדר בבלגן

אל מול האתגר המורכב של משבר האקלים, נדרש מערך החוץ הישראלי למלא שני תפקידים מורכבים בזירה הלאומית, בזו האזורית ובזו הגלובלית.

ראשית, עליו לשמש ערוץ ללמידה, לסיוע ולפעולה משותפת בין ישראל לעולם בהתמודדות עם משבר האקלים. שנית, על מערך החוץ למנף את משבר האקלים כמרחב אסטרטגי לחיזוק יחסי החוץ של ישראל בעולם בכלל, וליצירת חיבורים אזוריים בפרט. לשם כך עליו "לייצא" באופן המיטבי את הערך המוסף הייחודי של ישראל בתחום זה.

זהו אתגר מקצועי מורכב: מערך החוץ הישראלי נרחב ממה שנדמה; על פי דו"ח מבקר המדינה, פועלים בארץ לא פחות מ-34 משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים המקיימים קשרים ישירים ועקיפים עם גורמי ממשל וארגונים בינלאומיים. עם זאת, הן על פי מבקר המדינה והן בבחינת פעולתם של משרדים שונים בהיבטי חוץ וסביבה, ניכר כי פעולתם מבוזרת ואינה מתקיימת במסגרת מוסדרת, קבועה או שוטפת. ראיה כואבת לכך היא הזחילה המתמשכת באימוצו של חוק אקלים לישראל, שעדיין לא נחקק. מעבר לכך שחוק זה הוא מרכיב אקוטי בהצגת מחויבותה הבינלאומית של ישראל לנושא, העדרו מדגיש את העדרה של מסגרת מסדרת, המעוגנת באופן ברור בחוק בישראל.

הפוסט האם דווקא משבר האקלים יחלץ את ישראל מהצלילה במעמדה האזורי והבינלאומי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס קורא לרצח עם וטיהור אתני של יהודים, ואף ביצע טבח נגד האזרחים היהודים, הערבים, והזרים במדינת ישראל. האויב הכי גדול שלו הינו האפשרות של הסדר מדיני שיממש את העיקרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, אשר לא התגשם עד היום בשל ברית הפונדמנטליסטים בקרב שני הצדדים.

ראשית, אציין מספר נקודות להבהרה באשר להיסטוריה של הסכסוך:

"השמאל הישראלי": הניסיון להציג את הוויכוח על הסכסוך במונחים של "שמאל" וימין" מטעה ומרעיל. מנהיגים ישראלים הידועים ב"שמאלניותם" כגון מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ובנימין נתניהו הביעו נכונות להחזרת שטחים ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, על-מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוויכוח איננו בין "שמאל" ל"ימין" אלא בין קיצוניים לבין אלה הרוצים להביא לניצחון על חמאס בדרך פרגמטית ומדינית, מתוך שיקולי ביטחון.

"פושעי אוסלו" ו"המדינה הפלסטינית": תהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו היה קטוע בכך שלא קבע מפורשות את היעד של הקמתה של מדינה פלסטינית. "פושעי אוסלו" האמתיים היו אלה שחיבלו בתהליך וביצעו וידוא הריגה, הן בצד הפלסטיני (בראש וראשונה חמאס, וגם ערפאת שלא נטש את הטרור), והן בצד הישראלי (מברוך גולדשטיין ועד יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין ז"ל).

"ההתנקות הביאה למדינת חמאס בעזה": ההתנתקות ב-2005 היתה משגה בכך שלא נעשתה בהסכם עם אש"פ. חמאס לא הקים מדינה עצמאית, ובעשור האחרון נתמך על ידי ממשלות ישראל שסירבו לנהל תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית.

תמיכת הישראלים והפלסטינים בפתרון של שתי מדינות: היום רק כשליש מהישראלים תומכים בפתרון של שתי מדינות, אם כי זה עדיין הפתרון העדיף על כל חלופה אחרת. בצד הפלסטיני, הרב מצדיק את מתקפת הטרור של חמאס (אם כי לא מאמין שהיה שם טבח). 62% מהעזתים ו-35% מהפלסטינים בגדה תומכים במדינה פלסטינית לצדה של ישראל. התמיכה בחמאס מסתכמת רק ב-26% בעזה ו35% בגדה.

שנית, אתייחס למרכיבים החדשים ב"יוזמה הישראלית", המקבילה למאמצים של ארה"ב ומדינות אחרות, אם כי יש ערך רב בכך שהישראלים יוזמים בעצמנו, ולא רק מגיבים. התכנית מבוססת על ההיגיון של "מפת הדרכים" של 2003, אבל היא כוללת שני מרכיבים חדשים: 1) מו"מ דו-צדדי עם סעודיה ורב-צדדי עם מדינות הליגה הערבית, כדי להגיע לשלום אזורי.

לא מדובר רק במאמץ לשלום עם הפלסטינים, אלא ב"עסקת חבילה" אשר תכלול שלום, נורמליזציה, ואינטגרציה של ישראל באזור. זהו בתמצית ניצחון הציונות; 2) בינאום של הפתרון: ה"יוזמה הישראלית" מתייחסת גם לברית אזורית בהובלתה של ארה"ב, נגד איראן והגורמים הפונדמנטליסטים באזור. ישנה אפשרות לשפר באופן ממשי את ביטחון ישראל, אשר לא יכול להתבסס רק על עוצמה צבאית, אלא תלוי בהסדרים מדיניים, כמו השלום עם מצרים וירדן.

שלישית, מה מציע פרופ' אלדד כחלופה ל"יום שאחרי"? הרי הוא מסכים שהסטטוס קוו לא יכול להימשך, שיש לשנות מן היסוד את תפיסת הביטחון של ישראל, ושלמעשה לא ניתן להמשיך ולנהל את הסכסוך עם הפלסטינים. אם זה המצב, ישנן שתי חלופות לפנינו: הדרך המדינית, או החלופה הצבאית. פרופ' אלדד רומז לחלופה של מלחמת נצח, של כיבוש צבאי של הרצועה, ושל "טרנספר" של הפלסטינים אל מחוץ לארץ. זאת עמדה הזויה ומנותקת מכל מציאות מדינית ובינלאומית אפשרית.

יתר על כן, זאת גם עמדה החותרת תחת עקרונות הציונות, מהרצל, דרך כצנלנסון וז'בוטיסקי, ועד דויד בן-גוריון. בין "הים לירדן" חיים היום יותר מ-7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים שלא הולכים לשום מקום. האם פרופ' אלדד תומך בחזון של מדינה אחת בכל ארץ ישראל בשליטה יהודית בלעדית, שתהיה מנודה, עד שתיחרב מבפנים ובמחוץ? האם העתיד שלו איננו הרסני יותר מהתקווה הטמונה ב"יוזמה הישראלית"?

פרופ' אריה קצוביץ הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מזה 31 שנה.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-27 במרץ.

הפוסט ברית הפונדמנטליסטים או ניצחון הציונות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיקום הנגב המערבי ושיקום רצועת עזה תלויים זה בזה, כפי שהשיקום הפיזי והמדיני תלויים זה בזה. ניתן להשקיע רבות בבניית חוסן חברתי וסביבתי בנגב המערבי, אבל כל עוד התשתיות הפיזיות של עזה מפורקות, והיא נשלטת על-ידי ארגון טרור או נמצאת בכאוס, תושבי הנגב המערבי יחיו בלב סכסוך, ולא יזכו לביטחון. מאמצי השיקום הפיזיים והסביבתיים לא יוכלו לצאת לפועל ללא יצירת מציאות מדינית אחרת שתאפיין את המערכת המשותפת. מדינות המפרץ כבר הצהירו כי לא ישקיעו דולר אחד בעזה, אם לא יתבסס פתרון מדיני שיבטיח שההשקעה הכל כך נחוצה שלהן לא תרד לטמיון בסבב אלימות נוסף בעוד זמן קצר. היות שכך, הסדר מדיני בין הנהגות פלסטיניות וישראליות מתונות לצד גיבוי וערבויות בין-לאומיות הוא הכרח לכל שיקום חברתי-סביבתי-אקלימי. הוא יניח בסיס של כבוד, הכרה הדדית ושוויון בין הקהילות, יפתח הזדמנות לגייס ולרתום את המערכת האזורית, ויאפשר פתרונות סביבתיים מקומיים ואזוריים.

התלות בין הפיזי-סביבתי למדיני הדדית. לא ניתן להגיע להסדר מדיני בר-קיימא, אם לא תוענק תשומת לב מספקת להיבט הסביבתי. ישנם מרכיבים סביבתיים הכרחיים לעיצוב ולייצוב של יחסי שלום במערכת המשותפת ולהבטחת חוסנו של הסדר מדיני, הרלוונטיים לשתי החברות החולקות את המערכת, וגם לתוכן פנימה: זמינות של משאבים חיוניים לחיים, חלוקה צודקת בין משאבים, חיזוק העצמאות והיצרנות המקומיות, הגדלת מגוון מקורות התעסוקה, האנרגיה, המים והמזון, החלפת ידע וסחורות וכן הלאה. נוסף על כך, הצורך לדאוג להיבטים הפיזיים-סביבתיים ולנהל אותם במשותף יכול לסייע לצדדים השותפים למערכת להתנסות בדפוסי פעולה מדיניים של תיאום, פעולה משותפת ויחסי גומלין חיוביים גם בתוך המערכת, וגם בינה לבין האזורים שסביבה.

התלות ההדדית בין המדיני לסביבתי היא שעומדת בבסיס התפיסה של "קיימות מדינית-סביבתית". הפנמת התלות ההדדית הזו מאפשרת לעצב מערכת שיש בה יציבות, איזונים וחוסן, מערכת שנמדדת באמצעות יכולתה לתמוך בשוויון, במגוון אנושי וביולוגי ובמערכות יחסים מיטיבות בין הקהילות, האנשים וסביבתם הפיזית. התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית מציעה לבחון את שאלת פיתוח הנגב המערבי בהסתכלות רב-ממדית הכוללת בחינה של המרחב שאינה כפופה לגבולות פוליטיים; לגזור את הפעולות מתמונת העתיד הרצוי; לנהל את המשאבים באופן שיאפשר הגדלה של המשאבים הזמינים לכול; להתאים לכל גורם את התפקיד המתאים לו בהתאם ליכולותיו, ועוד.

את התפיסה הזו יש לתרגם לפעולות קונקרטיות, שבמציאות הנוכחית עשויות להיתפס כדמיוניות. למשל, הקמת ועדת תכנון משותפת לשיקום הנגב המערבי ורצועת עזה, שישבו בה נציגים של הקהילות המקומיות והנהגה ישראלית ופלסטינית המוכנות לשתף פעולה. ועדת תכנון שכזו, שתושק במסגרת תהליך מדיני, ותתקיים בחסות מדינות האזור, ארה"ב והאיחוד האירופי, תוכל להתייחס למרחב הגאוגרפי כיחידה אחת, להתבסס על תכנון ארוך-טווח, לחסוך "מאמצים כפולים" ולקדם פעולות משותפות.

דוגמה קונקרטית נוספת הממחישה את תפיסת הקיימות המדינית-סביבתית היא הגדרת אזורים מפורזים צמודי-גדר ברצועת עזה ובנגב המערבי כשמורות ביוספריות או שמורות שלום. בדרך זו, בליבת המערכת המשותפת, במקום גדרות נבנים שטחים "אקס-טריטוריאליים", שחלים בהם קודים בין-לאומיים, ותפקידם לספק שירותי מערכת אקולוגית לקהילות מצידי הגבול, בדגש על גידול מזון, אנרגיה ממקורות מתחדשים ופעילות פנאי ורווחה. מימוש הרעיון מחייב פינוי של השטח מפגעי המלחמה, שיקום של הקרקע, והפיכת האזור לשמורה טבעית המקיימת מגוון ביולוגי. לכך יש להוסיף נדבך של פעילויות חינוך המחברות בין ערכים סביבתיים ואנושיים. בטווח הארוך יהפכו המרחבים האלה גם לאזורי מפגש בין-קהילתי.

ישנן דוגמאות רבות לפעולות קונקרטיות שניתן לעשות לאור התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית: הקמת שדה סולארי בניהול מקומי המחבר את ישראל והפלסטינים לרשת אנרגיה אזורית הכוללת את מצרים, ערב הסעודית ואגן הים התיכון; הקמת מרכזי כלכלה מעגלית חדשניים לטיפול בהריסות המבנים והשבת החומר לשימוש, הקמת תחנות ניטור ואיסוף ידע על היבטי הבריאות באזור עבור ניהול מושכל של החלטות בריאות, קידום חיבור תעסוקתי משלים מעודד שוויון, ניהול ופעולה משותפת לניצול מיטבי של משאבי המים והאנרגיה ויצירת מקורות חדשים, ועוד ועוד.

הדוגמאות נשמעות מופרכות ותלושות מהמציאות, כאשר צה"ל והחמאס נלחמים בעזה, ותושבי עזה והנגב המערבי עקורים מביתם. אולם בחירה לשקם בנפרד את הנגב המערבי ואת עזה תביא אותנו בחזרה לשישה באוקטובר – למערכת שאינה בת-קיימא. נכון, התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית קשה להגשמה, ואפילו לדמיון, אבל זו הדרך היחידה לבנייה של מערכת בת-קיימא ולשיקום אמיתי של הנגב המערבי.

מאמר זה פורסם ב"אקולוגיה וסביבה" ב-27 במרץ.

הפוסט שיקום מדיני-סביבתי בר-קיימא: הנגב המערבי ועזה יכולים לפרוח רק יחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בן גביר והנייה, אבו מאזן ונתניהו, כולם נכרכו יחדיו בנאומו של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר, כמכשילי פתרון שתי המדינות ואיתו הסיכוי היחיד לרגיעה ולשלום.

בליכוד כמובן מיהרו, כהרגלם, לתקוף את קריאתו של שומר לקיום בחירות בישראל וקראו לסנאטור היהודי "לכבד את הממשלה ולא לחתור תחתיה", אבל האמת היא שממשלת נתניהו היא זו שבמו ידיה ריסקה את האמון והכבוד של הרוב המוחלט של יהדות ארצות הברית ותומכי המפלגה הדמוקרטית. הכריכה יחדיו של חמאס ושר בממשלת ישראל איננה קלה לאוזן הישראלית, אבל כשהיא מגיעה מאדם כמו שומר, היא מחייבת את כולנו לחשבון נפש.

התהליך התחיל ביום כינון הממשלה הקיצונית בתולדות מדינת ישראל בהשתתפות מפלגה כהניסטית שנתניהו בכבודו ובעצמו נרמל, לצד קיצונים משיחיים נוספים. ההמשך היה מהיר מאוד עם ההכרזה על ההפיכה המשטרית, שהיוותה בעיני רבים מידידיה של ישראל בארצות הברית פגיעה קשה בברית בין המדינות המבוססת על ערכיהן הדמוקרטיים המשותפים.

זוועות ה־7 באוקטובר הביאו איתן תמיכה חסרת תקדים של ממשל אמריקאי בישראל, אבל נתניהו וממשלתו הוכיחו שאם יש מי שלא מכבדים וחותרים תחת ממשל אחר, אלו דווקא הם. במקום לפעול יחד עם ממשל ביידן בחר נתניהו להתנגח, להתעלם מכל הבקשות והדרישות ולפתוח במערכה תקשורתית כנגד הנשיא שמגדיר עצמו כציוני, ושבחר לעמוד לצד ישראל ואזרחיה.

שומר הוא לא אחד מהפרוגרסיבים שבממשלה אוהבים לתקוף והוא גם לא בודד באכזבה שלו מנתניהו ומדיניותו. יותר ויותר בכירים אמריקאים שבמשך שנים תמכו בכל ממשלות ישראל ומדיניותן, ללא קשר לזהותן המפלגתית והפוליטית, משנים גישה ומחריפים את הביקורת שלהם על ממשלת נתניהו.

אלו הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס שמתעקשים להפריד בין ממשלת ישראל לאזרחיה, אלו חברי קונגרס בכירים דוגמת שומר או ג'רי נדלר, "היהודי הבכיר בבית הנבחרים", שלאחרונה העמיק את הביקורת שלו על נתניהו, תקף אותו על חוסר המוכנות שלו לקדם תהליכים מדיניים וקרא להפסקת אש.

ה"מסבירנים" למיניהם טענו שהבעיה היא בחברות קונגרס דוגמת ראשידה טאליב, אילהן עומר או אלכסנדרה אוקסיו קורטז, אבל מסתבר שהממשלה הנוכחית הצליחה להמאיס את עצמה אפילו על האנשים שבמשך העשורים האחרונים עמדו כמעט באופן אוטומטי לצד מדינת ישראל והיו השותפים הנלהבים ביותר של איפא"ק.

התנהלותו של נתניהו עוד לפני ה־7 באוקטובר בכל הקשור להפיכה המשטרית ולאחר מכן ההימנעות מכל עיסוק מדיני כזה או אחר ביחס לעתיד רצועת עזה והאזור הביאו להעמקת הניכור כלפי ממשלתו בקרב אוהביה הכי גדולים של מדינת ישראל.

אפשר להתלונן שכולם חותרים ושונאים ואפשר לנסות להבין שהמשבר הוא לא עם מי שלא אהבו אותנו מלכתחילה, אלא עם אוהביה הגדולים של מדינת ישראל. יהודים כמו שומר ונדלר שרואים את המדינה שאותה הם אוהבים ובה הם תומכים משנה את פניה והופכת לדיקטטורה בהתהוות כלפי פנים ולמדינה אדישה לחיי אדם כלפי חוץ.

דווקא בשעה כל כך קשה, אל מול זוועות חמאס שחיזקו את ההזדהות של יהודים בכל רחבי העולם עם ישראל, מדינת הלאום של עמם, נתניהו ושותפיו עושים כל שביכולתם בכדי להרחיק מאיתנו את אוהבינו. "נאמנים פצעי אוהב", חובתנו כאזרחים וכמדינה להקשיב לדברי התוכחה של אוהבינו בארצות הברית, ולעשות מה שצריך כדי להחזיר למדינתנו את כבודה ואיתו את אמון ידידינו בעולם.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-18 במרץ.

הפוסט הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה".

למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה.

בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה.

היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה עשרות טונות של סיוע לתושבי עזה לנמל פורט סעיד שבמצרים, ומשם הועברה האספקה לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם המאמץ היה כרוך בקשיים מרובים. על פי דיווח אחד, האונייה המתינה בים כעשרה ימים עד שהושלמו הסידורים המלאים להעברת הסיוע.

מאז, ניכר כי המאמץ הבינלאומי לסיוע דרך הים התמקד דווקא בהעברתו לנמל אשדוד. לקראת סוף ינואר איפשרה ישראל את השטת האספקה לנמל אשדוד ומשם לתוך הרצועה. באמצע פברואר קראה בריטניה לישראל לאפשר את הגדלת הסיוע העובר בנתיב זה. פעילי ימין התנגדו למהלך וחסמו לפרקים מעבר של משאיות לרצועה. בתוך כך הפכה הסוגיה לפוליטית, משנטען כי המשטרה לא מונעת את חסימת העברת הסיוע כדי לרצות את השר הממונה, איתמר בן גביר.

באופן דומה ירדה מן הפרק, לפי שעה, האפשרות של הצבת ספינות בתי חולים אירופיות או אחרות לחופי עזה, כדי להושיט סיוע רפואי לתושבי הרצועה; הגם שהרעיון הועלה שוב על ידי גורמים ישראליים לקראת סוף פברואר, בהקשר של הקמת "רציף צף" לחופי הרצועה.

פה זה קרוב לאירופה

נראה, אם כך, שהים העזתי יישאר סגור. בה בעת, הרגע שבו בחנה ישראל את הרעיון של פתיחת הים מעלה כמה תובנות.

ראשית, נוכח המשבר בעזה, ישראל היתה מוכנה להסרה חלקית של הסגר הימי שהיא מטילה על הרצועה מ-2007. למרות שהפתיחה נועדה לאפשר בעיקר סיוע הומניטרי, התקדים יכול היה להיות חשוב; הוא עשוי היה לאותת כי הסגר מתחיל להתרופף גם לצרכים אחרים וכי יש בישראל נכונות לשנות חלק מהדפוסים שהתקבעו מול עזה ב-20 השנים האחרונות.

שנית, מסדרון הומניטרי מקפריסין יכול לסייע למצוקה ההולכת ומחריפה ברצועה. הצורך לספק שירותים בסיסיים לפליטים הרבים ילווה את עזה בשנים הקרובות; ראוי לייצר מנגנוני סיוע שמאפשרים גישה ישירה לאזורים מורכבים עם צרכים מסוימים, כמו אזור המואסי שבו מתגוררים בצפיפות רבה פליטים על רצועת החוף.

מסדרון הומניטרי דרך הים יוכל לספק ישירות לאזרחים מים ומזון, שירותי רפואה וציוד מחסה. אולי אף יועברו דרכו תשתיות off-grid דוגמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, מתקנים קטנים לטיפול בשפכים או מתקני התפלה מקומיים. בה בעת, מסדרון כזה מאפשר שילוב של שחקנים נוחים יחסית לישראל, כמו האירופאים.

שלישית, ובהמשך לנקודה הקודמת, המעורבות של מדינות אירופיות בפיתוח הרעיון מזכירה כי הגם שאנו ממוקדים בדינמיקה הישראלית-פלסטינית במרחב המיידי, אזור הקרבות קרוב מאוד לאירופה. קפריסין – החברה באיחוד האירופי, ובה גם נוכחות צבאית בריטית קבועה – שוכנת רק כ-370 קילומטר מצפון מערב לעזה.

כפי שהודגם במקרה הזה, הקירבה הגיאוגרפית תאפשר – אם הצדדים ירצו בכך – מעורבות אירופית מעשית ואינטנסיבית יותר בכל הסדרה ברצועה, בדומה לפקחי האיחוד האירופי שהוצבו לאחר ההתנתקות במעבר הגבול בין עזה לרפיח. המסגרת המנהלית שהיתה אחראית על פקחי הגבול עודנה פועלת, ועשויה ליצור אפשרות מהירה להרחבת דריסת רגל אירופית, אם יידרש הדבר.

רביעית, המחיר הפוליטי שגובה העברת הסיוע דרך אשדוד מהממשלה הנוכחית עשוי ליצור תמריץ, בעתיד הלא-רחוק, לשוב ולנסות להעביר אספקה בדרך הים ישירות לעזה. מעניין גם כי שר החוץ עד לאחרונה, אלי כהן, הסביר כי התמיכה של ישראל ביוזמה נובעת מן הרצון להתנתק לחלוטין מעזה; זאת בניגוד מוחלט לעמדת גורמי הימין בממשלה, החותרים לנוכחות ישראלית קבועה בשטח.

חלום על ימים אחרים

העלאת הרעיון של השטת סיוע לעזה מזכירה שוב כי לרצועה ממד שלם – התווך הימי – שלא בא לידי ביטוי במציאות הנוכחית. בהכללה, במרחב הים תיכוני ערי חוף היו במשך השנים מתונות יותר פוליטית, קוסמופוליטיות וממוקדות בפרגמטיזם של חיי המסחר. זאת בשונה מאנשי ההר, שהמסגרת הכלכלית והערכית שלהם כיוונה יותר לאתנוצנטריות ומחויבות דתית.

עזה, מנקודת מבט זו, היא אנומליה. היא שוכנת לחופי הים התיכון, אך היא סגורה ומסוגרת. זאת, גם נוכח ההתנהלות של שחקנים מחוצה לה, בייחוד ישראל, אך גם בשל הנהגתה המחויבת לחזון דתי שפונה פנימה. עזה של העבר, לעומת זאת, היתה משולבת ברשתות בינלאומיות של רעיונות ומסחר.

במאה ה-17 רעיונות יהודיים משיחיים נדדו מעזה ועד לבלקנים דרך השבתאי נתן העזתי, שגר כמה שנים בעיר בטרם נדד הלאה. חבישת הבד הרפואי הקרויה באנגלית גוז, מקורה, על פי חוקרים אחדים, בעיר עזה, שם נעשה בה שימוש לראשונה. עוד בשנות ה-70 קלט נמל עזה סחורות שיועדו לישראל ואף שירת אוניות ישראליות. שר החוץ הנוכחי, ישראל כץ, העלה כבר לפני שנים רבות – ושוב בשבועות האחרונים – את האפשרות של בניית נמל ימי לרצועה על אי מלאכותי מול חופיה.

קשה לראות זאת כעת, עת רועמים התותחים ותחת שלטון חמאס. אך בנסיבות אחרות, המציאות הגיאוגרפית של חבל ארץ הפרוש על רצועת חוף ים תיכוני יוצרת לכל הפחות אפשרות לעזה אחרת, פתוחה יותר, יציבה יותר וכזו המשולבת במרחב שלידה ולא מצויה בעימות מתמיד עמו.

ד"ר אהוד ערן הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים וראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"ם) באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-5 במרץ.

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רבים מדי מחבריי שאיתם הפגנתי ביחד נגד המהפכה המשטרית ומדיניות ממשלת ברית נתניהו עם המשיחיים, המשתמטים והמושחתים, מתקשים לקבל את העובדה שהעולם רואה תמונות מאוד קשות מעזה בעוד שאנחנו, באופן טבעי עדיין בטראומה שלנו, מבכים את מתינו וחיים בהכחשה לגבי הסבל הנורא של העזתים.

רבים מדי מהמרכז הישראלי מתבשמים מדגלי ישראל מונפים בהפגנה בברזיל בעד בולסונארו הפופוליסט, או מכך שאורבן הגזען מונע מהאיחוד האירופי להטיל סנקציות על מתנחלים אלימים. מתלהבים מהנאומים נגד מוסלמים של חירט וילדרס ההולנדי ומהביקור בכותל של מיליי, האלביס פרסלי הארגנטינאי ההזוי. מחפשים בנרות "מסבירנים" שיציגו את הצד היפה שלנו בעוד שהרבה יותר חשוב שנשקיע את האנרגיה שלנו בשיפור נשמתה של המדינה מאשר בתדמיתה.

זו אינה תופעה חדשה. שנים שאני שומע ליברלים ישראלים מתייחסים לכל החלטה של מוסדות האו”ם נגד התנחלויות כאנטי־ישראלית, לכל ביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשלתנו כאנטישמיות. מתייחסים לסימון מוצרים מההתנחלויות כאילו זהו חרם נגד ישראל. אלו החלטות שמנסות לחלץ אותנו מהקוראלס שאליו מובילות אותנו ממשלות הימין, היינו למדינה דו־לאומית מדממת.

אני זוכר איך בילדותי בקיבוץ היו מגיעים אלינו מתנדבים מסקנדינביה שהעריצו את ישראל כמודל לתיקון עולם. כיום הם לא רואים את אותה ישראל משום שהיא שינתה את פניה. הם רואים את ממשלות הימין ששואפות להפוך את ישראל לאתנוקרטיה ותיאוקרטיה. הם רואים הרחבה חסרת מעצורים של התנחלויות שנועדה להנציח את הכיבוש. וכשהם מבטאים את הביקורת שלהם, הדרך שלנו לברוח מהתמודדות איתה היא בכך שאנחנו מכנים אותם אנטישמים.

הגישה הזאת מאפיינת גם רבים מהארגונים היהודיים הממוסדים, שחושבים שהאוונגליסטים הם החברים הטובים שלנו, למרות שבחזונם אנחנו צריכים למות או להתנצר אחרי מלחמת גוג ומגוג בארמגדון שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי, רק משום שהם תומכים פעילים בכיבוש ובהרחבת התנחלויות. או שתמכו בטראמפ הנרקיסיסט המיזוגן ובחבר נאמניו, שמאמינים בתיאוריית ההחלפה האנטישמית, משום שנתן לגיטימציה למדיניות ישראל בשטחים. הם אפילו תמכו בפוטין הדיקטטור האכזר והציני רק בשל תדמית ידידותו עם ראש ממשלת ישראל, שהתבררה כעורבא פרח.

בעת המסוכנת הזו לעתיד ישראל, החברים הטובים שלנו הם דווקא אלו שביקורתיים כלפי ממשלתנו ומנסים לשנות את מדיניותה, מתוך הערכים המשותפים לנו ולדמוקרטיות הליברליות וכנגד מדיניות שפוגעת בסיכוי להגיע להסדר סביר שישמור על ביטחון המדינה ויבטיח את ערכיה הדמוקרטיים, לטובתנו ולטובת יציבות האזור והעולם.

מדיניות ממשלות הימין הולכת ומדרדרת את מעמד ישראל למקום השמור למדינות מצורעות. ולכן, בדיוק כפי שאנחנו מצפים שהעולם יפעל נגד הפרת זכויות אדם מצד מדינות כאלה, אין להתפלא שלגיטימי בעת הזו להתנגד למדיניות ממשלתנו. כאשר הממשלה פועלת נגד האינטרס של מדינת ישראל והולכת ומדרדרת אותה לאתנוקרטיה כובשת, אין לראות בביקורת על כך פעולה הפוגעת בישראל, אלא ככזו שעשויה להציל אותה מעצמה ולהחזירה למסלול של דמוקרטיה ליברלית.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-5 במרץ.

הפוסט דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עם פרוץ המלחמה בעזה, חידשה סודאן, שותפתה של ישראל להסכמי אברהם, את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. "על אף הסתייגותנו מהקשר עם המדינה הזו, למען האינטרס הסודאני נהיה מוכנים לברית אפילו עם השטן"

המלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר בין ישראל לחמאס לא נשארה מוגבלת למרחב העזתי, ואדוותיה הגיעו לכל המזרח התיכון. חיזבאללה הצטרף למערכה בצפון, שלוחים איראניים פתחו חזית בסוריה ועיראק, והחותים החלו לפעול במצרי באב-אל-מנדב בדרום. אל אלה ניתן להוסיף את המערכה הדיפלומטית במוסדות הבינלאומיים ואת המערכה המשפטית בהאג.

חזית אחת נוספת, שהציבור בישראל פחות מכיר ומודע לה, היא המערכה על סודאן, שותפה נוספת של ישראל להסכמי אברהם. האם הציר של ארצות הברית וישראל יצליח להשאיר אותה קרובה אליו, או שמא יצליח הציר האיראני להפוך אותה לבעלת בריתו?

סודאן ממוקמת בקרן אפריקה, על הגדה המערבית של הים האדום. נהר הנילוס חוצה אותה בדרכו למצרים ולים התיכון. היא נמצאת במיקום אסטרטגי בינלאומי, בנקודת מעבר מרכזית למזרח אפריקה. היא בעלת קרקע פורייה מאוד, עם גידולי כותנה, דגנים ובקר, ונחשבה בשל כך ל"אסם התבואה של אפריקה". לא לחינם ערב הסעודית והאמירויות מתייחסות אליה כאל מאגר הביטחון התזונתי שלהן. המתרחש בסודאן משליך על כל קרן אפריקה ואף מעבר לכך. מתוך כך, שאלת השליטה והיציבות בסודאן היא סוגיה אזורית ובינלאומית.

יציבות היא מה שחסר לסודאן, כבר שנים רבות. המדינה קרועה במלחמות אזרחים ממושכות. היא מורכבת מפסיפס פוליטי, דתי וכלכלי המצמיח מתח מתמיד בין גבולות וזהויות. בנוסף לחלוקה גזעית (שמים וחמים) ודתית (מוסלמים, נוצרים ואנימיסטים), קיימת שונות רבה בתוך הקבוצות האתניות עצמן. המוסלמים נחלקים לקבוצות הטוענות למוצא ערבי ולקבוצות אפריקאיות לא-ערביות.

הבחנה ברורה נעשית בין הצפון הערבי-מוסלמי (שמרכזו בעיר חרטום) לבין הנוצרים-האפריקאים (ממוצא חמי/שחור, חלקם אנימיסטים) הממוקמים בדרום סודאן (כיום מדינת דרום סודאן העצמאית). הבחנה נוספת היא בין הצפון הערבי-מוסלמי לבין המערב (דארפור) שבו הרוב הם אפריקאים-מוסלמים (לא-ערבים). בסיס הסכסוך הפנימי ארוך השנים הוא גזעי – ולא דתי. מלחמת חרטום בדארפור ובאזורי הגבול מבטאת את ליבת השסעים בחברה הסודאנית: ערבים מול אפריקאים, מרכז מול פריפריה ומוסלמים מול נוצרים, כמו גם מול דתות אפריקאיות מסורתיות בדרום.

מדינת טרור

באפריל 2019 הפילו מחאות ומהומות את השליט עומר אל בשיר, לאחר שלושה עשורים של שלטון. שני אנשי צבא – לוטננט גנרל עבד אל-פתאח בורהאן, מפקד הכוחות המזוינים של סודאן (צבא סודאן), ומוחמד חמדאן דגאלו (שכינויו חמתי או חמידתי), מפקד מיליציית "כוח התמיכה המהירה" – תפסו יחד את השלטון בהפיכה צבאית (המיליצה ידועה גם בשמה הקודם, הג'נג'אוויד). עם הצטרפות עבדאללה חמדוכ כראש ממשלה, נוצרה הנהגת טריאומווירט שנקראה "מועצת הריבונות הזמנית".

הפוסט האם יצליח הציר האיראני-רוסי לנכס אליו גם את סודאן? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעולם כולו, ובאיחור אופנתי גם בישראל, מתחיל השלטון המקומי למלא פונקציות אחרות, לצד אלה הקלאסיות. הגיאוגרף הבריטי דיויד הארווי הצביע כבר בשלהי שנות ה-80 על המעבר ממה שכינה "גישה מנהלית" ל"גישה יזמית" של השלטון המקומי. אותה יזמות מקומית מוכרת בישראל למשל סביב סוגיית התחבורה הציבורית בשבת עם יוזמות כמו "נעים בסופ"ש", או התמודדות עם אתגרי הקורונה, אז הוכיחו עצמן רשויות מקומיות שהוציאו לפועל יוזמות עצמאיות, כשירות יותר לניהול המשבר מאשר השלטון המרכזי.

הפוסט הבחירות לרשויות המקומיות: האם מכאן יצמח השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה, יש לישראל ולמצרים אינטרסים אסטרטגיים משותפים לא מבוטלים: ראשית, הרצון להביס את חמאס או לכל הפחות לנטרל באופן ניכר את כוחו מבחינה צבאית ופוליטית. אף שאינה יכולה להודות בכך פומבית, מצרים רואה בחמאס נצר של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק ונרדפים על ידי א-סיסי. שנית, שתי המדינות מעוניינות להחזיר את היציבות לרצועת עזה ולאזור כולו. מצרים נפגעה במיוחד מבחינה כלכלית בעקבות ירידה חדה בהיקף התיירות, לצד ירידה דרסטית בדמי מעבר אוניות בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף. ולבסוף, אינטרס משותף להוכיח לכל המרחב הערבי כי תמיכה בציר השיעי משמעה כאוס. ישראל ומצרים מעוניינות בכינון "סדר אזורי-סוני חדש" בהנהגת ארצות הברית, שיגמד את כוחה של איראן ושלוחיה.

אולם, בין ישראל ומצרים יש גם כמה ניגודי אינטרסים: מבחינת המצרים, שליטה ישראלית בציר פילדלפי תוך "עידוד הגירת עזתים למצרים", כפי שדורשים לא מעט פוליטיקאים ישראלים, היא "קו אדום". גם בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי", שתי המדינות חלוקות: בעוד מצרים תומכת בהחזרת רשות פלסטינית "משודרגת" כגורם שלטוני בעזה, ישראל הביעה התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית בכל מתכונת שהיא, הצהירה שצה"ל לא ישלוט ברצועת עזה, אך גם לא הבהירה מי כן. הסוגייה השלישית היא עתידה של הגדה המערבית: האם הרש"פ תשודרג ל"מדינה" בגבולות כאלו או אחרים? בעוד מצרים, מדינות ערב, ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית תומכות באיחוד הגדה עם רצועת עזה והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת רש"פ משודרגת, ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. ניגודי אינטרסים אלה, נכון לעכשיו, אינם מאיימים על יציבות היחסים.

הסוגייה החשובה ביותר בין שתי המדינות כעת היא רפיח וציר פילדלפי. על מנת למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ישראל חייבת להילחם בגדודי חמאס ברפיח ולשלוט על ציר פילדלפי כדי לחסום את מנהרות ההברחות. מצרים, מצידה, מעוניינת במימוש עסקת החטופים ועצירת המלחמה, לפחות מבחינה זמנית, כדי להרחיק את תרחיש האימים של נהירת פליטים פלסטינים מרפיח לסיני. לשם כך היא מארחת פגישה חשובה בקהיר, וישראל משתתפת בה. ישראל אינה מוכנה לחתום על עסקה בכל מחיר. לכן, מבחינת מצרים, מבצע צבאי-ישראלי ברפיח בעקבות כישלון המשא ומתן על עסקה הינה אפשרות ריאלית מאיימת.

בינתיים, מצרים מנסה לפתור את הפלונטר בהצגת איום לשני הצדדים: חמאס אוים שישראל תתקוף את רפיח אם הארגון לא ייענה לעסקה תוך שבועיים. באיום זה חבויה, לכאורה, הסכמה מוקדמת לתקיפה של ישראל ברפיח אם תיכשל העסקה – כישלון שייפול על ראשי חמאס, שהרי לא סביר שאורכת הזמן ניתנה ללא תיאום עם ישראל. כמה שעות מאוחר יותר, מצרים הזהירה את ישראל מפני "השלכות הרות אסון" של פעולה צבאית ברפיח. בד בבד, שר החוץ סאמח שוכרי השמיע צפירת הרגעה לגבי המשך הסכם השלום ורמז על קיומו של תיאום בין שני הצדדים.

מבחינת ישראל, פעולה צבאית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה ליצור שתי בעיות: האחת, מוסרית, מול כ-1.3 מיליון פליטים עזתים שייאלצו שוב להגר ולמצוא מקלט חדש; והשנייה, פוליטית וצבאית, מול מצרים במידה והמוני פליטים פלסטינים ינסו לפרוץ את הגדר ולמצוא מקלט בסיני. אף כי מצרים מחזקת ומעבה את הגדר לאחרונה, קשה לשלוט בהמון משולהב המחפש אחר מקלט. במקרה כזה, מצרים תהיה לכודה בדילמה של לירות על המסתננים – ולהיות מואשמת בהפקרה ובבגידה בפלסטינים – או לאפשר את כניסתם, אך במחיר האשמת ישראל ומשבר ביחסים שעלול להוביל להחזרת השגריר ואולי אף לקרע עמוק יותר.

ישראל יכולה להשיג הישגים נוספים מול מצרים באמצעות רתימת סיוע של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב לכלכלה המצרית. בהקשר זה עולה הדוגמה של מלחמת המפרץ ב-1991 בעקבות פלישתה של עיראק לכווית, כאשר בתמורה להצטרפות מצרים למלחמה נגד עיראק נמחקו לה חובות בסך כ-20 מיליארד דולר, ועל חלק מהן היא קיבלה פריסה נדיבה. מצרים נמצאת במצב כלכלי קשה שהוחרף עוד בעקבות המלחמה. סיוע בין-לאומי עשוי למתן את עמדתה בסוגיות ביטחוניות שונות מול ישראל.

בשורה התחתונה, פעולה צבאית ישראלית ברפיח נחוצה למיגור חמאס, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. כדי להימנע מכך דרוש תכנון מדוקדק לגבי העברה בטוחה של הפליטים תוך תיאום הדוק בין שתי המדינות, אך גם זה לא בהכרח יבטיח שתרחיש האימים לא יתממש. עסקת חטופים עשויה לעצור לעת עתה את המבצע הצבאי ברפיח ולהרגיע את מצרים, אך שאלת מיגור גדודי חמאס וסתימת מנהרות ההברחות תיוותר בעינה ותדרוש מענה בשלב מאוחר יותר.

המאמר פורסם ב-n12 ב-13 לפברואר.

הפוסט פעולה צבאית ישראלית ברפיח עלולה לסכן את היחסים עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעזה כבר מתפתח משבר הומניטרי חריף, המשפיע על כל החיים ברצועה. המחסור החריף במים ראויים לשתייה ובמזון, הצפות ביוב ופיזור פסולת בהיקפים חסרי תקדים, מחסור בחיסונים ותרופות וצפיפות איומה מביאים להתפשטות מחלות קשות ולרעב, בעיקר בקרב ילדים. זיהומים ומגפות משפיעים ישירות על החטופים ועל החיילים בשטח, אך בהדרגה עשויים להגיע גם לתושבי העוטף ולשאר חלקי הארץ.

כבר היום יש דיווחים בעזה על התפרצות מחלות נשימתיות, צהבת, גרדת, טיפוס ועוד, ועולה החשש מהתפרצות מחלות מדבקות כמו פוליו או חצבת. בעלי חיים משוטטים ומזיקים שיצאו מהמחילות מהווים איום ממשי להעברת מחלות מסוכנות כמו כלבת או קדחת קיו, והשלכות המצב הזה כבר זולגות לתוך שטח ישראל. בנוסף לכך, הביוב בעזה, שכבר כמה חודשים אינו מטופל, זורם עם הגשמים ישר אל הים, מביא איתו זיהומים רבים ומאיים על תפקודו של מתקן ההתפלה באשקלון. בריאות האנשים והסביבה משני צדי הגבול שלובים זה בזה, וימשיכו להיות גם אם ייבנו החומות הגבוהות ביותר.

התביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נשענת במידה רבה על ההרג וההרס הרב, על היעדר ההבחנה בין מחבלי החמאס לבלתי-מעורבים המגובה בציטוטים של פוליטיקאים ודמויות ישראליות מרכזיות ועל המשבר ההומניטרי החריף שנוצר ברצועה. ההאשמות הקשות עושות שימוש ציני במושג רצח עם, אך הן מניחות בלב השיח את הנושא ההומניטרי ואת התנאים המחריפים בהם חיים תושבי עזה הבלתי מעורבים כבר למעלה מארבעה חודשים.

ככל שישראל תבהיר כי אין בכוונתה להביא למותם של מיליוני העזתים הבלתי-מעורבים, ותפגין מחויבות למניעה של קטסטרופה הומניטרית בעזה, כך היא תוכיח כי אין היא נוקטת במדיניות של רצח עם, ומקומה של תביעתה של דרום אפריקה יהיה בפח האשפה של ההיסטוריה.

מדינת ישראל יצאה למערכה צבאית ממושכת ומורכבת – באזור בנוי, מעל לקרקע ומתחתיה. מתחילת המלחמה יש מתח בין הלחימה הצבאית ההכרחית ובין המצב ההומניטרי ברצועה. ככל שהלחימה יוצרת משבר הומניטרי, כך מצטמצמת הלגיטימציה של ישראל לפעול ועולות תביעות בינלאומיות לקיצור המלחמה או להפסקתה. ככל שישראל תשכיל לנהל את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ולייצב אותו, ככל שלא יפגעו בלתי מעורבים ומצבם של התושבים בעזה ייטב – כך יגדל מרחב הפעילות של כוחות הביטחון.

לנצל את ההזדמנות

כבר עכשיו יש צעדים שישראל יכולה לנקוט בהם כדי לייצב את המצב הבריאותי בעזה. חידוש אספקת החשמל מישראל בחלק מקווי החשמל עבור צוותי רפואה והפעלת תשתיות מים וביוב; הפניה של חלק מהדלק שנכנס עבור פינוי פסולת וביוב גולמי ממרכזי אוכלוסייה; הכנסת כלור לחיטוי כל מקורות המים ותיקון של קווי הולכה של המים מישראל לדרום הרצועה להבטחת כמות המים המינמלית היומית, הקמת מבצעי חיסונים לאוכלוסייה ועוד.

השאלה העומדת בעינה היא – מי ינהל זאת ואיך? היום, בפועל, חמאס הוא המבצע. תושבי עזה תלויים בחמאס לחלוטין, והוא גוזר קופון על כל משאית סיוע שנכנסת, וכך שלטונו מתחזק.

החלשת שלטון חמאס עוברת דרך הדרתו מניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה. ככל שהסיוע ההומניטרי, תפעול התשתיות החיוניות והטיפול בנושאי בריאות וחינוך יעברו לידי גורמים חלופיים, כך ייחלש חמאס. על ישראל לתמוך בעיצוב מערכת שלטון אזרחית חלופית. זהו מהלך משלים והכרחי לפעולה הצבאית, ונדרש לבצעו באופן מיידי, כי ברגע שנוצר ואקום שלטוני (למשל בצפון הרצועה, באזורים שישראל "טיהרה"), כוחות החמאס משתלטים על השטח מיד.

יש היקף חסר תקדים של כוחות בינלאומיים, מדינות וארגוני סיוע שמוכנים לפעול בשטח ברצועת עזה, ולחץ של מדינות שמממנות את אונר"א לקדם רפורמות במנגנוני הארגון, וגם נכונות פלסטינית לתהליכי התחדשות של הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. זהו מרחב הזדמנות קריטי לייצוב חלופה לניהול האזרחי של הרצועה, שתהיה תשתית שלטונית ליום שאחרי. פעולה הומניטרית, כמו זו הצבאית, באה לשרת את מטרות הביטחון של ישראל; אבל ללא רגל מדינית שמקדמת חלופה שלטונית, חמאס הוא זה שקוטף את הפירות.

הפוסט האסון ההומניטרי בעזה משרת את החמאס, ומזיק לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו הבין שמצבו בסקרים לא הולך להשתנות מהותית, הבין שאין לו סיבה או אינטרס אישי ופוליטי לקיים בחירות אחרי שבתקופתו אירע האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל ושהכרטיס הפוליטי היחיד בשרוול שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן ולאחר מכן דיגמון של מדיניות חיבוקים בין שני הדיקטטורים בהתהוות.

נכון, מאז שנתניהו, גם אם באיחור מסוים, הכיר במציאות ובירך את ג’ו ביידן על ניצחונו בבחירות, ביבי ודונלד הם כבר לא החברים הטובים שהיו. אבל “מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”, ונתניהו מבין שלצד שימור הקואליציה, עליו להוכיח לטראמפ ש”חזר בתשובה” חזרה לחיק ידידו משכבר הימים, וזה מאוד מסוכן עבורנו. האם זה מטבעו של טראמפ לעזור לאחרים? לא בטוח, אבל מבחינת נתניהו זה מה שיש ועם זה רצים.

גם נתניהו רואה את הסקרים בארצות הברית ואת הפגיעה במעמדו של ביידן כתוצאה מהמלחמה. רואה וכנראה מרוצה – עוד מלחמה פירושה פחות שיח פוליטי בישראל, פחות דין וחשבון פנימי וכן, פחות תמיכה בארצות הברית בביידן שדאגתו הכנה לאזרחי ישראל הביאה אותו להתייצב לצדנו וכעת מרגיש את עוקצו של העקרב נתניהו. אבל הסכנה איננה רק המשך הלחימה. גם הסיוע האמריקאי בסך של כ־14 מיליארד דולר ממשיך להתעכב כשאט־אט מאבד הממשל האמריקאי את הרצון להמשיך ולהיאבק עליו בקונגרס שבו לכל אחד מהצדדים סיבות משלו לתקוע אותו.

נתניהו מעוניין בחוסר הוודאות, בדשדוש, שגם אם הם מרחיקים בוחרים, מקרבים את בן גביר וסמוטריץ’ שלא רוצים לראות יציאה מעזה, בטח לא קידום תוכניות לשליטה אזרחית פלסטינית ברצועה. אז מה אם חיילים ממשיכים להיהרג בלי שיש מטרה ברורה ללחימה, אז מה אם החטופות והחטופים עדיין בשבי, אז מה אם המשק הישראלי שמשווע לחמצן נותר ללא המיליארדים האמריקאיים שהובטחו, העיקר שהשותפים בישראל ומושא החיזורים בארצות הברית מרוצים.

הלקח שלנו, אזרחי ישראל, הוא שהבחירות בארצות הברית אינן רק על עתיד האומה האמריקאית, אלא גם על עתידנו. עלינו להבין כי בקרוב נראה התרחקות אמריקאית מממשלת נתניהו. להבין ולקבל, כי זו הדרך היחידה של ביידן לנסות להחזיר אליו את המצביעים שלאורך כל הדרך הסתייגו מהתמיכה האמריקאית החד־משמעית בישראל, וכעת, נוכח הכתף הקרה שהוא מקבל מנתניהו, אין לו באמת סיבה טובה להמשיך בה.

עלינו לזכור כי אם ביידן לא יהיה בבית הלבן, סביר שלנו לא תהיה כאן דמוקרטיה כי נתניהו שוב ירגיש חזק, ושוב יקדם את ההפיכה המשטרית, אם בחקיקה ואם פשוט בצעדים בשטח, ואולי אף יקבל על כך קריאות עידוד משוחר הדיקטטורה שעלול לחזור לבית הלבן. אנו ניוותר עם הטראומה של ה־7 באוקטובר ועם מדינה שאין קשר בינה ובין החזון הציוני של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-8 בפברואר.

הפוסט נתניהו הבין: הכרטיס הפוליטי שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לבחון את האופציה הרצויה, יש להבין מה מוסכם ומה לא מוסכם על הצדדים השונים או על מרביתם: מוסכם שהחמאס לא יוכל להמשיך לשלוט בעזה או להיות שותף להסדר המתגבש; הרשות הפלסטינית תצטרך לעבור שינוי שלטוני; בישראל ייערכו בחירות ותקום ממשלה חדשה; ומדינות ערב יעניקו סיוע כלכלי לשיקום עזה ולחיזוק הרשות הפלסטינית. אין הסכמה על הנושאים הבאים: מי ישלוט בעזה? האם תקום מדינה פלסטינית? והאם ההסדר יהיה חלק מעסקה אזורית רחבה יותר?

המלחמה בעזה מייצרת הזדמנות לשינוי. ההיסטוריה מלמדת ששינויים גדולים התרחשו לאחר מלחמות, מהפכות, שינויי משטר ועוד. תוצאותיה הרצחניות של מתקפת חמאס והמלחמה יצרו באופן פרדוקסלי ומטלטל הזדמנות לשינויים הן בארכיטקטורה האזורית והן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה העיקרית היא שמתוך הרכיבים הדרושים להסכם, וזאת על סמך הניסיון של הסכמי השלום והנורמליזציה, חסרים שלושה: מנהיגות לגיטימית, מנהיגות נחושה, ואמון בין הצדדים. שלושת העוגנים האלה חסרים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. במצב הזה אפשרות אחת היא להיכנס למרה שחורה ולהרים ידיים, והאפשרות השנייה, האופטימית יותר, היא לנסות להבין איך אפשר להתקדם במצב המסובך הנוכחי.

תנאי מרכזי להסדר הוא מעורבות משמעותית של מתווך בתהליך. הנשיא ג'ו ביידן וממשלו נטלו על עצמם את המשימה הזו, וניכר כי הם נחושים להשיג הישג משמעותי עוד בטרם הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. בהקשר זה פורסם כי ארצות הברית, בשיתוף עם עשר מדינות באירופה ובעולם הערבי, פועלת לקדם הסדר בשלושה מסלולים: האחד נועד להביא להפסקת אש בעזה ולעסקה בסוגיית החטופים; השני נועד "לעצב מחדש" את הרשות; והשלישי נועד לדון בהקמת מדינה פלסטינית בתמורה לנורמליזציה של סעודיה עם ישראל.

מדובר בשלוש קומות של הסדר, שעלול כמובן להיעצר כבר בקומה הראשונה. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי גם תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית מ-2003 הייתה בנויה משלבים ונעצרה בשלב מוקדם לאחר שישראל והרשות הפלסטינית לא מילאו את חלקן.

הסיכויים להסדר גדולים יותר כאשר הוא יוצר מצב שכל הצדדים מפיקים ממנו רווח, אם כי אף אחד מהם לא משיג את כל תאוותו. הרווח העיקרי של הפלסטינים הוא בהקמה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם תיקונים מוסכמים – דבר שנמנע מהם לאחר הסכם אוסלו – שמשמעותו איחוד מחודש של הגדה המערבית ועזה, קבלתה כחברה באו"ם והכרה בה מצד רוב מדינות העולם.

בצד הישראלי מחכים יתרונות רבים: קבלת ערבויות וחתימה על הסדר שאמור למנוע איום ביטחוני מהצד הפלסטיני; הסכם עם המדינה החשובה בעולם הערבי והאסלאמי; המשך תהליך האינטגרציה במזרח התיכון; פתיחת שווקים חדשים; בניית גשרים עם מדינות מוסלמיות מעבר לאופק (פקיסטן, אינדונזיה ועוד); ועיקור חלק ניכר מההתנגדות לישראל באזור ובעולם על רקע פתרון הבעיה הפלסטינית. ולבסוף, מעורבות גדולה יותר של סעודיה בשיקום עזה, על חשבון או לצידה של קטר.

אם ההנהגה הפלסטינית תדחה את העסקה המתגבשת – כפי שקרה גם כבר בעבר – קיימת אפשרות שסעודיה תראה בעצם הניסיון עלה תאנה מספק על מנת להתקדם לקראת הסדר. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאו, אמר כבר באפריל 2018 ("מעריב"), כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המשא והמתן — או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסעודים, מבחינתם, יתוגמלו על ידי ארצות הברית מבחינת נשק, הסכם הגנה ואולי אף היתר לגרעין אזרחי. לא פחות מכך, הסעודים יוכלו להתגאות כי בניגוד למדינות השלום והנורמליזציה, הם אלה שהצליחו לסייע לפלסטינים בהשגת מטרתם – הישג שיקבע את מנהיגותה של סעודיה בעולם הערבי.

באופן מפתיע למדי, במהלך המלחמה לא נסוגו הסעודים מכוונתם לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל. דווקא לאור הידיעה שחמאס – ומאחוריה איראן – תקפה את ישראל. נראה כי הסעודים מעוניינים להשיב מנה אחת שערה, בין השאר, גם כדי לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת.

באופן פומבי נשמעו לפחות שלוש הצהרות סעודיות חיוביות בזכות המהלך. עם זאת, ברור שבעקבות המלחמה, המחיר של נורמליזציה עם סעודיה האמיר; אם לפני המלחמה סעודיה דיברה באופן מעורפל על התקדמות בסוגיה הפלסטינית כחלק מהמחיר, עכשיו יישרה קו עם העמדה הקוראת להקמת מדינה פלסטינית, אך אין זה מן הנמנע כי היא תסתפק גם בפחות מכך.

הקשיים שבדרך

ארבע מהמורות לפחות קיימות בדרך להסכם. הראשונה מצויה במישור התודעתי ולה שתי פנים: התמודדות עם ההערכה שהתחזקה בעקבות ה-7 באוקטובר בקרב שני הצדדים שפתרון שתי המדינות שוב אינו רלוונטי. השנייה היא הצורך לרדת מהחלומות הגדולים של יצירת "ישראל הגדולה" או "פלסטין הגדולה מהים עד לנהר". שינוי תודעתי כזה הוא מהלך ארוך טווח, הנוגע לבניית זיכרון קולקטיבי חדש במערכת החינוך, בתקשורת ובשאר סוכני סוציאליזציה – זיכרון כזה שאינו עושה דמוניזציה ליריב. ספרי הלימוד במצרים, למשל, עוברים עתה שינוי חשוב בכל הנוגע להצגת היהודים וישראל, אולם זה קורה רק לאחר 45 שנה לאחר השלום – זמן ארוך מדי.

המהמורה השנייה קשורה לנטרול שיבושים בתהליך. כפי שחמאס פעלה לשבש, ובהצלחה, את הסכם אוסלו, וכשם שאיראן וחמאס פעלו לשבש, ובהצלחה, את הנורמליזציה עם סעודיה — כך קיימת הסכנה גם כעת, במיוחד אם חמאס יישאר מחוץ להסכם המתגבש.

השאלה הגדולה היא איזה מין חמאס ייוותר לאחר המלחמה – מוקטן, מוחלש או מחוזק בעקבות מה שנתפש בקרב הפלסטינים כהישג וכניצחון? העובדה שהצד הפלסטיני רואה בהתקפה הנפשעת של חמאס הישג אינה בהכרח שלילית, משום שהיא יוצרת בתודעה שלו סוג של שוויון, גם אם הוא מדומה.

גם סאדאת היה מתקשה להגיע להסכם עם ישראל אלמלא מלחמת 1973 שנתפסה אצלו ובקרב העם המצרי – וזאת בניגוד גמור לתפיסה הישראלית – כניצחון. בכל מצב, הזרם האסלאמי יישאר מרכזי בחברה ובפוליטיקה הפלסטיניים. אם הכוחות הפוליטיים של זרם זה יקבלו את כללי המשחק החדשים אין מניעה להשתתפותם בתהליך הבחירות. עם זאת, יש צורך לייצר ערבויות בינלאומיות וערביות לכל איום על כללי המשחק החדשים.

המהמורה השלישית נוגעת למשא המתן על סוגיות הליבה: ירושלים ופליטים. אלה סוגיות רגישות שעלולות לפוצץ כל משא ומתן בכל עת. גם כאן שני הצדדים יצטרכו לעבור תהליך של שינוי תודעתי לגבי גבולות האפשרי. למעשה, תולדות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני מאז הסכמי אוסלו רוויים בפתרונות יצירתיים ואין צורך כאן בהכרח להמציא מחדש את הגלגל.

המהמורה הרביעית, אולי הדוחקת ביותר, היא השעון הפוליטי. השעון של ממשל ביידן דוחק במיוחד, משום שהוא חפץ להגיע לעסקה עוד בטרם הבחירות בנובמבר 2024. מאידך, השינויים הדרושים בהנהגה הישראלית הפלסטינית טרם הבשילו ואין לדעת כמה זמן הם ייקחו – אם בכלל. אהרן דוד מילר, הדיפלומט האמריקאי הוותיק שנטל חלק בכמה סבבים של משא ומתן בין ישראל ושכנותיה, טוען כי במזרח התיכון יש שני משכי זמן: לאט, ולאט יותר, ולכן לדעתו ניתן יהיה כעת רק להניח את הפרמטרים לשלום שיחכו לממשל ביידן הבא ולממשלות חדשות בישראל וברשות הפלסטינית.

בזמן שישראל טרודה בעיקר בשאלת החטופים, מיטוט חמאס, סיוע הומניטרי לתושבים בעזה, המשך הלחימה ועוד סוגיות בוערות, ההתעסקות בנורמליזציה עם סעודיה והקמת מדינה פלסטינית עלולה להיתפש בציבור היהודי כדמיונית. ואולם, היכולת להסתכל קדימה ולהציע אלטרנטיביות מדיניות מייצרת תקווה לעתיד טוב יותר. ווינסטון צ'רצ'יל כבר אמר שהפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות ואילו האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי. ראוי, לדעתי, לאמץ את עמדת האופטימיסט.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-8 לפברואר.

הפוסט האם אפשר להתחיל כבר את "היום שאחרי"? כך זה עשוי להיראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיד עם תחילת הלחימה, ארצות הברית, גרמניה, בריטניה ודמוקרטיות אחרות התייצבו לצד ישראל. ביקורי ההזדהות, משלוחי התחמושת, הקואליציה נגד החות'ים והקפאת תקציבי אונר"א, הם חלק מביטויי התמיכה בישראל של בעלות בריתנו.

אבל האינטרס הישראלי מצריך צעד נוסף מצד חברותינו. צעד ששר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, ושר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, דיברו עליו בימים האחרונים: הכרה במדינה פלסטינית.

מבחינת בריטניה מדובר בהשלמת הצהרת בלפור, שקראה להקמת בית לאומי לעם היהודי, משום שללא בית לאומי לעם הפלסטיני, אנחנו לא נהיה עם חופשי בארצנו. היפרדות ביננו לבין הפלסטינים משמעה שמירה על מדינת ישראל דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

הכרה במדינה פלסטינית תדגיש באופן ברור מה שהקהילה הבינלאומית אומרת לישראל שנים רבות: הפתרון המדיני הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא היפרדות לשתי מדינות. אל מול קואליציית נתניהו, המובלת על ידי חבריה הקיצוניים, יש צורך להעמיד את קואליציית השפיות, שתובל על ידי ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי. אליהן יצטרפו מדינות ערב הפרו מערביות. הפרטים כיצד ההיפרדות הזו תראה יושארו למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אחד התנאים המדוברים כיום, למשל, הוא שפלסטין תהיה מפורזת.

138 מתוך 193 מדינות מכירות כיום במדינה פלסטינית. רובן עשו זאת ב-1988 לאחר שראש אש"ף, יאסר ערפאת, הכריז באלג'יר על הקמת מדינה פלסטינית. בהכרזה זו אש"ף אימץ את פתרון שתי המדינות, בהכירו בהחלטת מועצת הביטחון 242 המתבססת על קוי 1967. כ-30 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית לאחר 2011, כשאבו מאזן הוביל מהלך להתקבל כמדינה חברה באו"ם.

אולם כ-50 מדינות נמנעו עד כה מהכרה במדינה פלסטינית, על אף שרובן תומכות בהקמתה. אלו מדינות "הרוב המוסרי", כפי שכינה אותן ב-2011 מי שכיהן כשגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, כשניסה לגייס קבוצה גדולה ככל שניתן שתימנע בהצבעה. בכך ישראל רצתה לאותת ש"הרוב המוסרי", המורכב ממעצמות דמוקרטיות משמעותיות, לא תומך בהחלטה זו. בפועל "הרוב המוסרי" נחלק בין שלושת המחנות: 138 מדינות תמכו בהחלטה (כולל צרפת וספרד), 41 נמנעו (כולל גרמניה ובריטניה) ורק תשע התנגדו, בראשן ארה"ב, צ'כיה וקנדה.

כשישראל מובלת על ידי ממשלה קיצונית, על אזרחי ישראל לקרוא ל"רוב המוסרי" הבינלאומי להטביע את חותמו הערכי בהכרה גורפת במדינה פלסטינית כדי להביס את הקיצוניות, ולייצר אופק מדיני שיאפשר יצירת אלטרנטיבה לחמאס.

העמידה לצד ישראל ולצד האינטרסים הקיומיים שלה, מחייבת הובלה בינלאומית לכיוון של הכרה במדינה פלסטינית ולקידום הפתרון היחיד – שתי מדינות לשני עמים שיצילו את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית אליה אנחנו מתקדמים בהיעדר הסדר המאפשר היפרדות.

כיום ארה"ב, בריטניה, קנדה ו-19 מהחברות באיחוד האירופי, ביניהן גרמניה, צרפת ואיטליה, טרם הכירו במדינה פלסטינית, אך כולן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. יש להבהיר כי הכרה במדינה פלסטינית היא צעד סמלי בעיקרו. היא לא תוביל אוטומטית להקמתה ולא תקבע גבולותיה. היא כן תאותת באופן חד למדינת ישראל ולכל מי שיעמוד בראשה על הכיוון הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית, כאשר פרטי הסכם ההיפרדות יקבעו במשא ומתן בין ממשלת ישראל לממשלה הפלסטינית.

מהלך כזה יעודד את הרשות הפלסטינית לערוך את שידוד המערכות הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב. זהו הכיוון הבינלאומי הרצוי על ידי בעלות בריתנו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי, למימוש הנורמליזציה עם סעודיה, לתכנית השקעות כלכלית שתפריח את האזור (למשל המסדרון הכלכלי מהודו לאירופה, שיעבור דרך המפרץ, ירדן וישראל), וליצירת קואליציה אזורית המופנית נגד איראן.

מהלך כזה ייצור "ברית מתונים" – ארצות הברית, בריטניה, האיחוד האירופי ואזרחי ישראל שוחרי השלום, אל מול ציר הקיצונים בהובלת הבן גבירים והסינווארים – שנבנים מהעצמת הסכסוך ולא מעוניינים בפתרונו.

הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית תסמן לממשלה הישראלית את הדרך בה עליה לבחור – דרך של הידברות. להבין כי אם לא תסיר מעצמה את המחנה המסוכן של הטרנספר והסיפוח, היא תהפוך את ישראל למצורעת, כמו שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. על ישראל לבחור להיות חלק מרכזי בסדר העולמי המתגבש בין הדמוקרטיות הליברליות, בהובלת ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי, ולא להיזרק לצד הדרך כמדינה שאיש לא רוצה קשר עימה.

קיים קונצנזוס בינלאומי בתמיכה בפתרון שתי המדינות – למעט איראן, חמאס ובנימין נתניהו. זה הנושא היחידי כמעט שארה"ב יכולה להסכים עליו עם רוסיה וסין, שכבר הכירו במדינה פלסטינית. אפשר לבנות על הקונצנזוס הזה כדי לקדם מהלך בינלאומי שיהפוך את הטרגדיה של ה-7 באוקטובר להזדמנות מדינית.

ערך מוסף נוסף למהלך אמריקאי של הכרה במדינה פלסטינית, יהיה שיקום מעמדו של הנשיא ג'ו ביידן בקרב הבוחרים הפרוגרסיביים. חודשי הלחימה והתמיכה החד משמעית של הנשיא האמריקאי בישראל, פגעו במעמדו בקרב ציבורים נרחבים. אל לנו לשכוח עד כמה נוראה האלטרנטיבה. דונלד טראמפ הוא סכנה ברורה לעולם הדמוקרטי. הנשיא לשעבר שהתחייב להיות דיקטטור "רק ליום אחד", עלול לחזור לבית הלבן נטול בלמים, מוקף בקבוצה פנאטית. בממשל טראמפ הנכנס לא יהיו עוד "מתונים", אלא רק אנשים שצמחו בערוגת השנאה והאגו חסר הגבולות של מי שהוכיח אין ספור פעמים שטובתו האישית חשובה לו יותר ממדינתו (בדומה לראש ממשלתנו).

ההכרה הבינלאומית של "הרוב המוסרי" הבינלאומי במדינה פלסטינית הוא מהלך ציוני, שיחזק את עתיד מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. מהלך שיכול להיות גלגל ההצלה מממשלת הביעותים של נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגלגל הההצלה של העולם מטראמפ ומההשפעה האזורית של איראן. מהלך שאם יתקדם, יוכל סוף סוף להביא יותר יציבות ושקט לאזור המוכה והחבול שאנו מתגוררים בו.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-7 לפברואר.

הפוסט הכרה של מדינות "הרוב המוסרי" במדינה פלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.