הפוסט מדיניות העוגנים של איחוד האמירויות והשפעתה על ישראל והסביבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרסום זה נכתב כחלק מפרויקט מחקר משותף נרחב עם PAX for Peace הולנד ו-SWP גרמניה, תחת הכותרת: "הגדרת תפקיד לאירופה במינוף הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב לקידום השלום הישראלי-פלסטיני." הדעות המובעות בפרסום זה אינן בהכרח עמדות מכון מיתווים, SWP ו-PAX. מכון מיתווים מודה ל-PAX for Peace ול-SWP על שותפותם המתמשכת, שסייעה ביצירת עבודה משותפת ומוצלחת זו.

הפוסט נורמליזציה עם סעודיה מנקודת מבט סעודית: אשליות מול מציאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הגידו כן למקרון: על ישראל לשתף פעולה עם צרפת להסדרת המצב בלבנון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דה-רדיקליזציה ופיוס ישראלי-פלסטיני: לקחים והמלצות לאור סכסוכי עבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר. נייר המדיניות נכתב בשותפות עם סיד ישראל – ארגון הגג של הקהילה המקצועית הישראלית בתחומי הסיוע ההומניטרי והפיתוח הבין-לאומי. סיד ישראל מאגד תחתיו ארגוני חברה אזרחית, מוסדות ממשלתיים, תוכניות אקדמיה ומחקר, חברות פרטיות, יועצים, ומומחים עצמאיים, ופועל ליצירת סביבה מקצועית מסייעת, המבוססת על החלפת ידע וניסיון.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית במלחמת ישראל-חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כלכלה כחולה במזרח הים התיכון: אקלים, אנשים ושגשוג אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיתוף פעולה בין מדינות לעיתים יכול להיות מאתגר, במיוחד באזור בו המציאות של סכסוכים פוליטיים היא חלק מהנוף. משבר האקלים, אשר משנה ומצמצם את המשאבים הקיימים עשוי לדחוק מדינות להסתגר בעצמן ולהיאבק על משאבים, או לשתף פעולה עם מדינות שכנות על אף קשיים פוליטיים. נייר זה מבקש לחבר בין שני האתגרים הללו – משבר האקלים והסכסוך הפוליטי – ולהציג את העקרונות המנחים להתמודדות משותפת עם שניהם יחד – כך שהתמודדות עם אתגר אחד, מסייעת בהתמודדות עם האתגר השני. על בסיס ידע וניסיון במזרח התיכון ובעולם, יוצגו עקרונות מרכזיים לעיצוב הסכמים אקלימיים המקדמים תהליכי בניית שלום הכוללים: הגדלת משאבים קיימים על פני חלוקת משאבים, בחינת תרחישי עתיד מדיניים-חברתיים כתוצאה מהסכמים סביבתיים, שימוש בהסכמים ליצירת נורמות וערכים חברתיים, בניית תשתית ידע משותפת ואיזון יחסי הכוחות בשלב המשא ומתן, הוספת היבטים מקומיים ואזורייםבהתייחסות לסכסוך ולהסכם, הישענות על אמנות בינלאומיות ותכנון אפקט "זליגה" למגזרים שונים. עקרונות אלו רלבנטיים ויכולים לסייע לקידום שלום גם בהקשר הישראלי-פלסטיני.

הפוסט הסכמים אקלימיים כתשתית להסכמי שלום עתידיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה הישראלית היא החלופה המדינית הראשונה למדיניות הממשלה שרואה אור מאז 7 באוקטובר. היא נהגתה ועוצבה על ידי מומחי ביטחון מהשורה הראשונה בעלי עשרות שנות ניסיון, ומציעה תוכנית מדורגת וישימה שתביא ביטחון ארוך טווח לישראל. בלב התוכנית ניצבת תפיסת ביטחון חדשה ושונה ב-180 מעלות מזו שמובילה הממשלה. הגישה הקיימת, הגורסת כי כדי להשיג ביטחון מספיק שנהיה יותר חזקים מאויבינו, פשטה רגל ב-7 באוקטובר: חמאס חלש עשרות מונים ממדינת ישראל, ובכל זאת הצליח לגרום לנו לנזק קשה וכואב, להרוג למעלה מ-1,200 ישראלים ולחטוף יותר מ-250.

כדי להשיג ביטחון, תמיד נצטרך להיות יותר חזקים, אבל זה לא מספיק. ביטחון יושג רק כאשר אויבינו יאבדו את המוטיבציה לפגוע בנו. לכן, ישראל צריכה לחזק את הגורמים המתונים בצד השני, שאיתם ניתן להגיע לפשרה היסטורית שתיתן מענה לאינטרסים של שני הצדדים, תחליש את המוטיבציה להילחם ותחזק את המוטיבציה להיאבק ביחד בטרור. מתוך ההבנה הזו עולה הקביעה כי הערובה היחידה לביטחון ארוך טווח לישראל היא הסדר מדיני-ביטחוני בין ישראל לפלסטינים לפי חזון שתי המדינות, לצד ברית אזורית בין מדינות מתונות ובהובלה אמריקאית.

היוזמה הישראלית מציגה מפת דרכים מדורגת וישימה להשגת ביטחון בדרך של הסדר מדיני ישראלי-פלסטיני-אזורי. מימוש התוכנית יביא ליצירת ביטחון ארוך טווח, איחוי הקרע עם העולם והשגת הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי המתון, כמו גם מענה אפקטיבי לאיום האיראני. ממשלה שתרצה ליישם את היוזמה הישראלית תוכל להתחיל בכך מחר בבוקר.

אחד החידושים העיקריים שמציעה היוזמה הישראלית הוא ההבנה כי אין צורך לחכות לחתימה על הסכם כדי לשנות את המציאות אלא להיפך: ניתן לעשות פעולות בשטח שייצרו מציאות של שתי מדינות כך שבעתיד, כשייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים, הוא יהיה הסכם יציב שיזכה לתמיכה רחבה.

היוזמה הישראלית שמה דגש על ההיבט האזורי, מתוך הבנה שלא ניתן ולא צריך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא מעורבות אזורית: מדינות האזור המתונות יסייעו בפתרון בעיות רבות וייקחו חלק מרכזי בהסדר בין ישראל לפלסטינים; ובתמורה לאימוץ הפתרון המדיני, ישראל תזכה לנורמליזציה עם מדינות האזור, וכן תייצר ברית אזורית למאבק באיום האיראני.

השבוע, השקנו את היוזמה הישראלית בכנסת, בכנס "היום שאחרי: ביטחון ואופק מדיני כערובה לעתידה של מדינת ישראל" שערכנו, מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון בהובלת חברי הכנסת גלעד קריב, נעמה לזימי ויואב סגלוביץ. הבוקר נשלחה היוזמה הישראלית לכ-100,000 מנויי סוף השבוע של הארץ. דווקא בתקופה שבה רבים כל כך בישראל חשים ייאוש ובלבול לנוכח המלחמה הבלתי נגמרת והאסון שפקד אותנו, היוזמה הישראלית מציעה אופק למציאות אחרת, טובה ובטוחה יותר, ולא פחות חשוב – מעוררת תקווה.

אנחנו רוצים להודות לקרן החדשה לישראל על תמיכתה ביחידה המשותפת ובהוצאת התוכנית.

הפוסט היוזמה הישראלית – תוכנית מדינית חדשה מבית מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרשות הפלסטינית קמה ב1994- כתוצר של הסכמי אוסלו. היא נועדה לפנות את מקומה בחלוף חמש שנים לטובת הסדר קבע שהיה אמור לכונן מוסד חלופי לרשות עצמה. הסדר כזה לא הושג והרשות ממשיכה להתקיים כמוסד 'זמני' עד להגעה להסדר הקבע. זהו גם ההקשר בו הרשות הפלסטינית החלה לאבד ממעמדה ולהיחלש עד שהגיעה למעמדה המוחלש כיום. לרשות אחריות רבה לחולשה זו, אך היא איננה אחראית בלעדית למצבה הנוכחי. ישראל, שותפתה להסדר והמשענת המרכזית שלה, מתעלמת ממנה מאז 2009, דוחה כל אופציה של הידברות עימה, ואיננה מסתירה את עניינה בפירוקה. הרשות כיום חלשה, חסרת לגיטימציה ברחוב, בעלת יכולת פוחתת לאכוף מרות ולהעניק שירותים לציבור הפלסטיני.

רשות מחודשת תידרש לעבור תהליך ארוך של ארגון מחדש, שיקום והכשרה שתתאים את תפקודה לעידן שאחרי המלחמה. היא תידרש לבחור הנהגה חדשה לאור אובדן האמון והרלוונטיות של ההנהגה הנוכחית. הנהגה שתזכה ללגיטימציה של הציבור ותוכל להטיל מרות ולאכוף חוק וסדר. היא תידרש להשתחרר מן הדימוי המושחת שדבק בה ולהוכיח לציבור שענייניה מתנהלים בשקיפות וכספי הסיוע והמיסים משמשים לקידום ענייני הציבור ולא לאינטרסים אישיים של מקורבים. גם מערכות החינוך והמשפט יידרשו לעבור הליכים דומים. מערכת החינוך משום התכנים האנטי-ישראלים, ומערכת המשפט לאחר שאיבדה מעצמאותה והפסיקה להוות כתובת לאזרחים המחפשים צדק והגנה מפני שרירות השלטון.

תהליך חידוש הרשות הפלסטינית מחייב גם את ישראל. עליה להניח אופק מדיני אמיתי, להכריז על הרשות פלסטינית כבת-שיח ועל קיומה כאינטרס חיוני, להרחיב את שיתוף הפעולה עימה, להעביר כספים מוקפאים ולתאם מהלכים לחיזוק כלכלתה, לבצע צעדים בוני אמון, ולאשר ולתאם עם הקהילה הבינלאומית את תוכניות הרפורמה לחיזוקה.

שיקום הרשות הפלסטינית הוא בר השגה. רשות פלסטינית יעילה ומתפקדת חשובה מאוד לשימור זהותה של ישראל ולביטחונה. במשך למעלה משש שנים פעלה רשות כזו, תחת הובלתו של ראש הממשלה סלאם פיאד, וזכתה לשבחים רבים מצד מערכת הביטחון הישראלית וגורמים רבים בקהילה הבינלאומית. ב2012- היא אף קיבלה את הכרת הבנק העולמי בה כישות שעברה את מבחן המדינה. רשות פלסטינית שתעבור כמתבקש את השיקום והארגון מחדש תוכל לסייע לישראל בהשגת ביטחון, לשאת באחריות ל-5 מיליון פלסטינים המתגוררים בעזה ובגדה המערבית, ולהוות את הבסיס להסדר בר-קיימא עם ישראל.

* נייר מדיניות זה נכתב במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון המציע ניתוחים ביטחוניים, מדיניים ואזוריים ליום שאחרי המלחמה

הפוסט מהי רשות פלסטינית מחודשת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי למנוע בחירת גורמים קיצוניים שאינם דוגלים בדרך של הסדר מדיני, יש להציב מגבלות לגיטימיות בפני האישים והגופים הפוליטיים המתמודדים לנשיאות ולמועצה המחוקקת. מגבלות אלו יהיו מבוססות בעיקר על "שלושת התנאים" שהציבו מדינות ה'קוורטט' בפני חמאס, לאחר ניצחונה בבחירות ב-2006: נטישת דרך הטרור, הכרה בישראל והכרה בהסכמים שאש"ף חתם עמה.

על הבחירות להתקיים בהקשר של תהליך מדיני מתקדם, שיעניק תקווה לעם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה, ויגביר את תמיכתו בגישה הסדרית. במסגרת זו יהיה על ישראל להצהיר על מחויבותה לתהליך מדיני שיוביל לפתרון של שתי מדינות, לנקוט בצעדים בוני אמון שימחישו את הכוונה להגיע להסדר מדיני, לרבות עצירת הבנייה בהתנחלויות. במקביל, יהיה על הקהילה הבינלאומית, בהובלת ארה"ב והאיחוד האירופי, להבטיח את הכרתן במדינה פלסטינית. ארה"ב תפעל גם להכשיר את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, תתרום לפיתוח הכלכלה שלה ולקידום רפורמות במוסדות השלטון.

על ישראל והקהילה הבינלאומית להכשיר את התנאים שיאפשרו את קיום הבחירות בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, בצורה תקינה, תחת פיקוח בינלאומי, ובתנאים שיבטיחו בחירה בהנהגה ראויה מקרב הזרם הלאומי בעם הפלסטיני. הנהגה כזו, שתזכה לאמון העם תהיה לגיטימית ותוכל לקדם הסדר יציב עם ישראל. היא גם תתרום, לאורך הזמן, לחיזוק הגורמים המתונים בחברה, ולהחלשת כוחם של גורמי אופוזיציה קיצוניים, דתיים ולאומיים.

הפוסט בחירות בזירה הפלסטינית: מהלך הכרחי להשגת הסדר מדיני יציב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדרך שבה המלחמה מתנהלת תקבע את מנעד האופציות המדיניות לאחר סיומה. למרות ההתנגדות הגורפת של ממשלת ישראל לפתוח בדיון מדיני משמעותי כלשהו לדון ב"יום שאחרי" במונחים של תסריטים אפשריים, הדבר הינו הכרחי. חיוני לשרטט היום מפת דרכים עקבית לגבי האופציות הדיפלומטיות לגבי האופק המידי והרחוק יותר, מבחינת האפשריות לגבי יציאתה של ישראל מעזה לאחר המלחמה, כולל יישובו בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אם ניקח בחשבון את העדר הרצון הפוליטי ו/או היכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, המצב הקשה ברצועת עזה, וההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבר מספר שחקני מפתח (כולל ארה"ב, מצרים, וירדן) נייר מדיני זה מעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה. וועידת שלום יכולה להעניק לגיטימציה בינלאומית ופנימית בשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית אשר יכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום, ומשילות של רצועת עזה בטווח המידי. יתר על כן, וועידת שלום אמורה להתייחס לסוגיה המדינית הרחבה יותר באשר ליישוב אפשרי בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על-ידי מימושה של החלטת העצרת הכללית של האו"ם 181 (1947) והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, תוך כדי מימוש של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 (1967), 338 (1973), 1515 (2003), 1850 (2008), ו-2334 (2016).

נייר מדיניות זה מתבסס על תקדימים היסטוריים מסכסוכים אחרים, וגם על דוגמאות וניסיונות רבים מתוך הסכסוך הישראלי-ערבי, בראש ובראשונה הדוגמא המוצלחת והרלוונטית של וועידת מדריד מאוקטובר 1991. התובנה המרכזית מדיון זה הינה שוועידת שלום הינה מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי אבל לא מספיק במסגרת של מפת-דרכים המובילה לשיקומה של רצועת עזה בטווח המידי לאחר המלחמה, וגם למו"מ לקראת יישובו בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל.

הפוסט קיומה של וועידת שלום בינלאומית לאחר מלחמת ישראל-חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגירת אקלים, או הגירה אקלימית-פוליטית, היא תופעה מוכרת, ההולכת ומתעצמת בעשורים האחרונים. למגמה זאת משמעויות עמוקות על מרחב ישראל-פלסטין משתי סיבות עיקריות: ראשית האזור הוא "נקודה חמה" של התחממות גלובלית. כלומר, עליית הטמפרטורה הממוצעת בו גבוהה מהעלייה הממוצעת בעולם, ומשק המים בו מצוי בסיכון; שנית, המרחב הוא יעד להגירה, וכן מתרחשת בו הגירת פנים שבדרך כלל זוכה להתעלמות. למסמך זה שני חלקים עיקריים. חלקו הראשון סוקר תופעות הגירה ונדידה ומציג התייחסות ביקורתית למושג "הגירת אקלים", היוצר את הרושם המטעה שאקלים עשוי להיות גורם בלעדי להגירה; וכן את הנטייה לביטחוּן (ביטחוניזציה) של הגירה ומהגרים. חלקו השני פונה אל מרחב ישראל-פלסטין, תחילה במבט מאקרו ובהמשך מתמקד בתופעות של מיקרו-הגירה. המסמך מאיר את המתח שבין שיתוף פעולה אזורי ומחויבות לזכויות אדם מצד אחד, ובין שאיפתה של המדינה למשילות בתוך גבולותיה מצד שני. הנתונים שעליהם נשענות הטענות המוצגות במסמך זה מבוססים על ספרות מחקרית ועל עבודה אתנוגרפית בקהילות רועים פלסטיניות בבקעת הירדן. זהו מקרה חקר המדגים את הנקסוס בין אקלים ומדיניות ואת הצורך האנושי בתנועה בלתי מופרעת במרחב – ראשית לשם שמירה על זכויות אדם, ובנוסף לשם מניעת מתח ביטחוני והגנה על ערכי טבע.

התחזיות מצביעות על שינויים אקלימיים דרמטיים במזרח התיכון וצפון אפריקה שיכללו עלייה של כ-1.4 מעלות בטמפרטורה הממוצעת עד אמצע המאה הנוכחית ושל 4 מעלות בסופה (העלייה בטמפרטורות הממוצעות תהיה חדה יותר בקיץ בהשוואה לתקופות המקבילות); ירידה כללית במשקעים של 20 אחוזים ועד 40 אחוזים במקומות מסוימים; שינוי בתזמון מופעי הגשם מהחורף האביב ולסתיו; עלייה בתדירותם של אירועי מזג אוויר קיצוניים כבצורות, הצפות ושריפות יער, כמו גם עלייה בקצב המדבור. על פי תחזית מאוחרת יותר, המתמקדת במשאבי המים בירדן ובמדינות הסובבות אותה ומשווה את תקופת הבסיס 1981 עד 2010 לתקופה שבין 2070 ל-2100, האזור יראה עליית טמפרטורה ממוצעת של 4.5 מעלות צלזיוס, ירידה של 30 אחוזים בכמות הגשם ועלייה של מופעי הבצורת השונים משמונה ל-25 בתוך 30 שנה. במקביל תיראה עלייה של 80 אחוזים באירועי חום ויובש.

מתבקש להתעכב על ציון שלושה סוגים שונים של מופעי בצורת בעבודתם של רג'סקהר וגורליק מ-2017 מאחר שבעבודה זו יש הצהרה מובלעת על הממד החברתי של הבצורת, וזאת במאמר שמחבריו אינם מדענים חברתיים. סוגי הבצורת שצוינו הם: בצורת מטאורולוגית המתייחסת לירידה בכמות הגשמים; בצורת הידרולוגית המתייחסת לירידה בזרימה בגופי מים; ובצורת חקלאית המתייחסת לרמת לחות נמוכה בקרקע.4 הסוג האחרון של הבצורת, שנגזר במידה רבה אך לא בלעדית מקודמיו, מצביע על חשש מפני שינויים בשימושי קרקע וכפועל יוצא על תמורות כלכליות, תזונתיות ותעסוקתיות באזור. נוסף על כך, שינוי האקלים באגן הים התיכון טומן בחובו איומים משמעותיים על בריאות הציבור כתוצאה מגלי חום, זיהום אוויר, מחסור במזון, מחסור במים וירידה באיכותם, וכן סיכונים הכרוכים בתופעות אקלימיות קיצוניות.

אוכלוסיות עניות ומוחלשות, שנגישותן למשאבים ולשירותי בריאות מופחתת, יהיו הראשונות להיפגע. עם זאת, למשבר האקלים באזורנו יש צד נוסף: הוא דוחף את ישראל ושכנותיה ליצירת שיתופי פעולה אזוריים בתחום המים, האנרגיה, ניטור שינויי האקלים, שמירת טבע ועוד. מיזמים כאלה, המפורטים בדו"ח חדש שנכתב במסגרת פורום האקלים הישראלי שיזם הנשיא הרצוג, עשויים אף ליצור קשרים עקיפים עם מדינות שלישראל אין איתן נכון להיום יחסים דיפלומטיים. הקהילה הבינלאומית, בדגש על ארה"ב ואירופה מעודדות שיתופי פעולה אזוריים כאלה, אולם היתכנותם תלויה במידה רבה ביחסי ישראל והרשות הפלסטינית.

הפוסט הגירה אקלימית-פוליטית במרחב ישראל-פלסטין הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנייר מנתח שלושה צירים תיאורטיים: (1) כוחן הפוליטי העולה של הרשויות המקומיות ביחסן עם המדינה, וכשחקניות משמעותיות בדיפלומטיה גלובלית; (2) העיסוק המקומי הגובר בסוגיות סביבתיות; ו- (3) קידום שלום סביבתי (Environmental Peacebuilding), ובוחן את ההיתכנות של חיבור הצירים, תוך הצגת דוגמאות רלוונטיות והתמקדות במרחב הישראלי-פלסטיני-ירדני. הטענה המרכזית העולה מהניתוח היא כי יש בידי השלטון המקומי הכלים וההזדמנות האפקטיבית לקדם שיתופי פעולה סביבתיים כמנוף לקידום יחסי שלום, וכי מהלכים מסוג זה חשובים במיוחד בתקופות בהן אין אופק מדיני. הנייר אמנם מתמקד בשלטון המקומי ובפוטנציאל קידום היחסים שלו באזור ישראל וסביבתה, אך התובנות הכלליות העולות ממנו יכולות להיות רלוונטיות לאזורי סכסוך נוספים בעולם.

הפוסט על תפקידו של השלטון המקומי בקידום שלום וקיימות מדינית-אקלימית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דווקא מחויבות זו לסוגייה הפלסטינית טומנת בחובה הזדמנות להיעזר ביכולותיה ויתרונותיה של אינדונזיה לעיצוב היום שאחרי המלחמה בעזה. אינדונזיה כבר הראתה שהיא מוכנה לתרום לכוחות רב-לאומיים בזירה זו, ובנוסף יש לה כלים ויכולות ייחודיים בקידומו של אסלאם מתון, ולכן תוכל לתרום לתהליכים הנחוצים של דה-רדיקליזציה בחברה הפלסטינית שלאחר המלחמה.

הפוסט ישראל, אינדונזיה ועזה- מבט ליום שאחרי המלחמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אספקת מי שתייה נקיים וטיפול נאות בשפכים, לצד הכנסת מזון ותרופות, אלו צעדים ביטחוניים קריטיים מכמה סיבות:

● הענקת לגיטימציה לפעולה הצבאית – יצירת מצב הומניטרי סביר ככל הניתן ברצועת עזה הינה כלי מפתח לגיוס לגיטימציה פנימית, בינלאומית ואפילו אזורית, לפעולה הצבאית.

● הבטחת ביטחון החטופים והחיילים שברצועה – התפרצות מחלות זיהומיות תסכן באופן ישיר את האזרחים הישראלים החטופים, ואת חיילי צה"ל הנלחמים בתוך רצועת עזה וקיים חשש סביר להתפשטות מגפות בשאר חלקי הארץ.

● מניעת זיהום ארוך טווח שיפגע בתשתיות ובאוכלוסייה – אסון הומניטרי בעזה ייצר זיהומים ארוכי טווח שיפגעו במקורות המים הטבעיים, במתקני ההתפלה ובאתרי שאיבת מים, הן בעזה ובהן בישראל.

● מניעת הפניית משאבים מיותרים לטיפול באסון ההומניטרי.

● הבטחת השתייכותה של ישראל לעולם המערבי וחיזוק הברית עמו – ביטחונה של ישראל נשען יותר מאי-פעם על היחסים המיוחדים עם ארה"ב והשותפות בערכים עם העולם הדמוקרטי.

● הבטחת הדימוי העצמי וביסוס הזהות המוסרית והצודקת של ישראל.

נוכח האינטרס הישראלי למנוע אסון הומניטרי בעזה, על ישראל לבצע פעולות קונקרטיות לשיפור המצב ההומניטרי המיידי בדרום הרצועה גם תוך כדי לחימה, ומבלי לכרוך זאת בהכרח בהפסקת אש:

● וידוא אספקת מים בסיסית לאוכלוסיה אזרחית באזורים מוגדרים, תוך שימור תשתיות פועלות והפעלת מתקני ההתפלה, הכנסת כלור למערכות המים, והכנסת ציוד אחזקה לצינורות.

● צמצום כמויות הביוב שאינו מטופל על ידי הפעלה מיידית של משאבות הביוב, הכנסת דלק להפעלת המט"שים, וככל שניתן הפעלת המערכות דרך גורמי המקצוע של הרשות הפלסטינית.

● העברת אנרגיה מספיקה לצרכי המים והביוב על ידי הפעלת חלק מקווי החשמל בדרום הרצועה, ניטור הובלת החשמל, הכנסת דלקים תחת מנגנון הפיקוח ובחינת חלופות להעברת מערכות אנרגיה מנותקות מהרשת.

● פתיחת מעבר כרם שלום להעברת ציוד הומניטרי חיוני – מזון ותרופות – וזאת כדי להתגבר על החסמים בסיפוק הסיוע ההומניטרי ולהבטיח את מניעת המשבר, וכל זאת תחת פיקוח ושליטה ישראלים.

● לקדם גורם\גוף שיקשר בין גורמים רלוונטיים בישראל לבין המקבילים באו"ם כדי לייצר מיפוי ותמונת מצב מלאה של הצרכים, המיקומים, צווארי הבקבוק, התרומות, מימון הסיוע וכדומה.

* נייר מדיניות זה הינו תוצר של צוות חשיבה המורכב ממומחים ומומחיות מתחומי הביטחון, מדיניות החוץ והסביבה.

הפוסט הבטחת תשתיות קריטיות בעזה היא צורך ביטחוני ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק ממדיניותו נובעת מסדר יום נורמטיבי; כיצד ראוי שהעולם יתנהל ביחס לשמירת החיים על פני כדור הארץ. זהו סדר יום אשר משפיע ומושפע בין היתר מהמפה הפוליטית באירופה, בה מפלגות ירוקות התחזקו במדינות חברות רבות ובפרלמנט האירופי, וישנה תביעה ציבורית הולכת וגדלה לאמץ סדר יום מקיים.

חלק מרכזי של מדיניות הא"א נובע מאינטרסים עצמיים: אינטרס כלכלי להיות מוביל טכנולוגית בתחום הירוק כדי למשוך השקעות ולייצר מקומות תעסוקה, תוך מעבר למודל צמיחה בת-קיימא, ואינטרס מדיני לשמר ולחזק את מעמדו בעולם. לאלו נוסף אינטרס בטחוני הנובע מההבנה שסביבה העוברת טלטלות אקלימיות טומנת בחובה איומים של חוסר יציבות חוצי-גבולות ובהם: סכסוכים, טרור, פליטים והגירה, זיהום ועוד. בנוסף, גישת האוטונומיה האסטרטגית של הא״א, שמשלבת היבט כלכלי-בטחוני, ומבקשת להסתמך יותר ויותר על משאבים עצמאיים, מהווה זרז במעבר מתלות בספקי אנרגיה חיצוניים להפקת אנרגיה מתחדשת שתיוצר בתוך הא״א.

גם בישראל עלתה לאחרונה המודעות כי מערכת השיקולים בהקשר האקלימי אינה סביבתית גרידא, וכי לסוגיות אקלימיות השפעה רחבה על הביטחון הלאומי, הנובעת מכך שהמזרח התיכון הוא אזור פגיע במיוחד מבחינת שינויי אקלים ומהיותם של שינויי אקלים מכפילי איומים. להבדיל מאירופה, מודעות זו טרם תורגמה לכוח פוליטי או למדיניות לאומית סדורה.

בסד הלחצים השונים בו ישראל נתונה, וכחלק מאי-היציבות הפוליטית, סדר היום האקלימי נדחק לתחתית הרשימה, וכיום ישראל מציגה מדיניות אקלים שאינה מספקת בהשוואה למדינות מפותחות בא"א ובOECD. בתחום כמו מעבר לאנרגיה מתחדשת ישראל מפגרת אפילו בהשוואה לחלק ממדינות האזור המתפתחות, כמו ירדן ומרוקו. להבדיל, ישנם תחומים בהם היא מובילה, כמו ניהול משק המים ומענה למדבור.

בנייר זה נעמוד על הנכסיות הדו-כיוונית אך לא סימטרית בין הא"א לישראל בתחום האקלים. אמנם בתחום הבטחוני-מדיני אין שני ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, אך ברוב התחומים האחרים הא"א הוא השותף הראשי של ישראל. מתוך מוטת השפעתו הכלכלית של הא"א על ישראל נובעת גם יכולתו להשפיע עליה בסוגיות של מדיניות סביבתית ואקלימית. בנוסף, לא"א מגוון כלי מדיניות בילטרליים ואזוריים המכוונים להשפיע בתחום זה.

נייר זה טוען כי נכסיות הא"א עבור ישראל בתחום משבר האקלים מובילה בפער ניכר בהשוואה לכל גוף או מדינה אחרים. סביבתית, אנו מושפעים משכנותינו ומאקלים אזור המזרח התיכון, שקצב ההתחממות שלו הוא המהיר בכדור הארץ, אך בכל הקשור לאימוץ מדיניות אקלימית ולהשפעה כלכלית של המדיניות הירוקה, עיננו נשואות לאירופה. עם זאת, להשפעת הא"א יש מגבלות. הוא אומנם משפיע ברמת המיקרו וברמת הביניים על צעדים ומדיניות נקודתיים, וגם מציב את היעד אליו המשרד להגנת הסביבה שואף להגיע, אך ברמת המאקרו הממשלתית הכוללת, של חוק ומדיניות אקלים כלליים, השפעתו מוגבלת.

הנייר יעמוד על הפערים שבין מדיניות האקלים של הא"א לבין זו של ישראל, על החוזקות והחולשות של כל צד, ועל הכלים האקלימיים שהא"א מעמיד לרשות ישראל ושכנותיה, במטרה להתמקד בנכסיות הדו-כיוונית לנוכח האתגר האקלימי, ובצעדים אפשריים למימוש מלא יותר של נכסיות זו.

הנייר נחלק לחמישה פרקים. הפרק הבא עוסק בא"א, וסוקר את מדיניות האקלים שלו ואת כלי המדיניות שלו כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ, וכלפי מדינות דרום הים התיכון. הפרק השלישי בוחן את מקומה של ישראל בתכנית האקלים האירופית. לאחר הערכת מדיניות האקלים של ישראל, נסקרים היחסים הבילטרליים בתחום בין הא"א לישראל, ולאחר מכן המסגרות האזוריות. החלק האחרון בוחן את הנכסיות ההדדית ואת הצעדים שיש לנקוט בהם מצד ישראל והא"א כדי לממש נכסיות זו באופן מיטבי ביחסים הבילטרליים ובמסגרות האזוריות.

* מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר.

הפוסט נכסיות אקלימית: האיחוד האירופי, ישראל ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רכיבים אלו כוללים עד כה: תיווך לשחרור חטופים – רכיב בעל משקל רב שכבר הוכחה היתכנותו; תיאום מול רצועת עזה בנושאים מנהלתיים ואזרחיים, למשל, פינוי אזרחים עם דרכונים זרים; העברת מסרים ודיווחים בין הצדדים; ושיתופי פעולה במעגלים רחבים יותר, כמו בהקפאת העברת הכספים לאיראן בתמורה לשחרור החטופים האמריקאים מאיראן בעסקה שיצאה לדרך שבועות ספורים לפני תקיפת חמאס. השפעה זו תימשך כל עוד לקטר יש שליטה על החלטות הנהגת החמאס בשעת המלחמה ובהנחה שגורמי השלטון בישראל, בארה"ב ובמדינות חשובות נוספות ימשיכו לטפח קשר זה. השפעתה של קטר על ההיבטים הצבאיים והלא-צבאיים של המערכה נשענת על תשתית פוליטית, אידיאולוגית, פיזית, חומרית וכלכלית שהשקיעה קטר בתנועת החמאס בפרט, וברצועת עזה בכלל, ומשתלמת עבורה היום. כלומר, לא רק ישראל פיתחה תלות משמעותית בקטר בסוגיות הנוגעות לרצועת עזה, אלא גם הנהגת החמאס עצמה הימרה על קטר כעוגן לניהול מדיני ולסיוע רחב, ולכן המשקל הפוליטי שלה אינו ניתן לביטול בקלות. לכך יש להוסיף את ההשפעה הרחבה והעמוקה של קטר בעולם.

חשיבותה של קטר מהווה את אחד המכשולים הגדולים של ישראל להתנער ממנה כעת, לאור מעורבותה הפעילה בחיזוק החמאס לאורך השנים. התמיכה הקטרית בחמאס לא נעלמה מעיני מקבלי ההחלטות הישראליים בשום שלב, אך ספק אם לישראל יש אסטרטגיה ברורה, יציבה ומקובלת, בנוגע ליחסיה עם קטר. לפיכך, עולה הצורך למפות את הנכסיות שלה ולהבין האם נכסים אלה בלעדיים, במובן זה שהם מייצרים תלות כובלת, או שהם ניתנים לפירוק ולשינוי. לצד זאת, מסמך זה עוסק בשאלה המהותית: כיצד צריכה ישראל להתנהל מול קטר? הלקחים שהפקנו ממעורבותה העמוקה בזירה הפלסטינית והשלכותיה מחייבים אותנו לבחון את המדיניות הרצויה של ישראל הן בטווח הקרוב של תקופת המלחמה, והן בטווח הארוך שלאחריה. מעמדה הבינלאומי, תפקידה האזורי וקשריה עם מדינות הנחשבות לידידות הקרובות ביותר אך גם העוינות ביותר לישראל – כולם צריכים להילקח בחשבון בכל החלטה הנוגעת לאסטרטגיית הקשר של ישראל עם קטר. ככל שחולפים ימי המלחמה ומעורבותה של קטר מסתברת כעמוקה יותר, כך הדיון הציבורי בישראל אודותיה הולך ומתרחב.

לצד יתרונותיה בניהול המשבר, קטר נתפסת גם כמדינה שאחראית לו, ונראה כי הקולות המתנגדים לקטר הולכים ומתגברים. קטר הפכה לנושא שיחה בכל אולפן וראיון, וקולות בעד ונגד דיאלוג עמה כבר נשמעים מצד גורמים פוליטיים. שר האוצר סמוטריץ' אמר בראיון בערוץ 12 ש"קטר היא שותפה של הנאצים בעזה, המעורבות שלה אסונית", שר התפוצות והממונה על ההסברה עמיחי שיקלי אמר כי קטר היא "מדינת אויב מרושעת, שהיא בעיה עבורנו בהרבה מאוד זירות", ראש הממשלה לשעבר בנט כתב בטוויטר כי קטר היא "האויב עצמו" וגם ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת פרסם מאמר במגזין The Hill בו קרא לארה"ב לשקול מחדש את מדיניותה כלפי קטר. מנגד, ראש המל"ל צחי הנגבי התבטא ברשתות החברתיות כי הוא מרוצה מכך שקטר הופכה לשחקן חיוני". גורמים חשובים נוספים, החל מראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שר החוץ הנוכחי אלי כהן ועד לראש הממשלה בנימין נתניהו, הביעו לאורך כהונתם אמירות והתנהלויות לא-עקביות בנוגע לקטר. יוסי כהן טען ב-2021 שהעברת הכסף הקטרי לעזה "יצאה משליטה", אך לאחר ה-7 באוקטובר פתח בדיאלוג עם קטר ואף ביקר בה; אלי כהן בכהונתו כשר המודיעין ב-2021 דיבר בשבח האפשרות לנורמליזציה עם קטר, אך לאחר ה-7 באוקטובר הדגיש את מעורבותה בטבח בנאומו במועצת הביטחון של האו"ם וקרא למדינות העולם ללחוץ עליה; וגם נתניהו הציג גישות הפכפכות, לעיתים סותרות, בנוגע לקטר לאורך שנותיו כראש ממשלה, וגם כיום בפעולותיו מאז ה-7 באוקטובר. כאשר בפועל, ישראל מנהלת דיאלוג אינטנסיבי מאוד מול קטר וראש המוסד וגורמים אחרים ביקרו בה מספר פעמים מאז תחילת המלחמה.

לאור היעדר העקביות ובהתחשב בדיון הציבורי המתעורר בנושא, מאמר זה מציע תשתית ידע ותשתית רעיונית לבחינת המדיניות הרצויה של ישראל בנוגע לקטר באופן שקול ואחראי, תוך הצגת המורכבויות וההשלכות של האפשרויות העומדות בפני ישראל כיום. במרכז המאמר נציג שורה של המלצות כיצד נכון להגדיר ולעצב את מערכת היחסים בין ישראל לקטר בטווח המיידי של תקופת המלחמה ובטווח הארוך שלאחריה, ונציע כלים ליישום המדיניות הרצויה. בטווח המיידי, יש להבין האם ניתן לעצב את המדיניות באופן כזה שישרת את מטרות המלחמה, הווה אומר שחרור החטופים ומיטוט שלטון החמאס, צבאית ומדינית. מעטים מתייחסים לנקודה האחרונה ועל כן אנו מציעים לפתח את הדיון בנושא. בטווח הארוך, אנו מציעים שלושה יעדים ומתווים מנחים למדיניות, תוך ראייה מפוכחת של השפעתה האזורית והגלובלית הרחבה והעמוקה. שלושת המתווים כוללים גם התייחסות להשלכות הפוטנציאליות של כל אחד מהם. לבסוף, אנו מציגים את אסטרטגיית הפעולה הנדרשת, תוך הצגה של הכלים העומדים ברשות ישראל מול קטר, בין אם בתמריצים ובין אם במנופי לחץ. המאמר מתבסס על ניתוח מדיניות ועל 11 ראיונות עומק שבוצעו עם אישים רלוונטיים, שעסקו בעבר ו/או עוסקים בהווה ביחסים עם קטר, ביניהם בכירים במערכת הביטחון, בכירים במשרד החוץ, אנשי אקדמיה וחוקרי מדיניות.

* מסמך זה הוא חלק מסדרה של ניירות מדיניות במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון לחשיבה על היום שאחרי המלחמה.

הפוסט מדיניות ישראל כלפי קטר לאחר השבעה באוקטובר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פתרון ביניים למשילות ברצועת עזה, שמירה על ביטחון ישראל ומניעת התקפות נוספות עליה הוא פריסת כוח שלום רב-לאומי גדול עם מנדט ברור והוראות מפורשות לפתיחה באש. מבחינת משימתו, היקפו, המנדט שיוטל עליו והוראות הפתיחה באש של הכוח הרב-לאומי, אלה צריכים להיות דומים למודל של הכוח הרב-לאומי בקוסובו והכוח במזרח טימור יותר מאשר לכוח UNIFIL חסר התועלת הפרוס בדרום לבנון, שלא הצליח להרחיק את כוחות חיזבאללה מגבול ישראל.

על מנת להבטיח את יעילותו של כוח זה, יש להטיל עליו שלוש משימות השלובות זו בזו.

ביטחון: עדיין לא ברור כיצד יסתיים המבצע הצבאי ברצועת עזה. אם צה"ל ייסוג מבלי לחסל את כוחו הצבאי של חמאס ושל ארגונים קיצוניים נוספים בעזה, ייתכן והכוח הרב-לאומי יידרש לאכיפת שלום. על-פי פרק שבע במגילת האו"ם, ניתן להסמיך שומרי שלום לפגוע בשחקנים מסוימים, לפרק גורמים לוחמים, לפרוק מהם את נשקם, ולתמוך בהעברת שליטה טריטוריאלית מידי ארגונים חוץ-מדינתיים חמושים לידי רשויות לגיטימיות. הכוח הרב-לאומי יוכל לקבל על עצמו אחריות הדרגתית על חלקים מרצועת עזה שמהם ישראל תיסוג בשלבים. חיוני להבטיח לשם כך תיאום זהיר בין צה"ל לכוח שמירת השלום.

משילות: על הכוח הרב-לאומי למנוע ואקום משילות בעזה. לשם כך יהיה עליו להבטיח את חזרתם לפעילות ותפקודם של רשויות אזרחיות ושירותים חיוניים, את אכלוסם הזמני של פליטים שנעקרו מבתיהם ובסופו של דבר את חזרתם לבתיהם. הקהילה הבינלאומית תמנה נציב עליון שעליו תוטל הובלת הפעילות האזרחית של הכוח הרב-לאומי, וסלילת הדרך להעברה מדורגת של רצועת עזה לשליטה פלסטינית.

שיקום: כבר היום, ממדי ההרס ברצועת עזה חסרי תקדים. לכוח הרב-לאומי מיועד תפקיד מרכזי במאמצי השיקום הראשוניים, בהבטחת אספקה מהירה של חשמל ומים ובמזעור סכנה מנפלי תחמושת, מנהרות חמאס, דליפות ביוב, וכיו"ב.

פריסת כוח רב-לאומי בעזה תעביר מסר ברור וחד לפלסטינים, לישראלים ולשאר האזור שלא תהיה חזרה לסטטוס קוו של "ניהול הסכסוך". משימת שמירת שלום בעזה תהווה שלב ביניים, שישתלב בעתיד בהסדר דיפלומטי רחב בהשתתפות ישראלים, פלסטינים, שחקני מפתח אזוריים והקהילה הבינלאומית.

* נייר זה נכתב במסגרת פרויקט משותף של מכון מתווים וקרן ברל כצנלסון – המציע ניתוחים ביטחוניים, מדיניים ואזוריים ופתרונות מדיניות ליום שאחרי המלחמה ובתמיכת הקרן החדשה לישראל.

הפוסט פריסת כוח רב-לאומי בעזה: ההזדמנויות, האתגרים והתנאים להצלחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגישה המוצעת בנייר זה היא של שילוב "תכנית זינוק כלכלי" עם הסדרה מדינתית, במסגרת של שיתוף פעולה כלכלי אזורי, על פי היסודות הבאים: (1) סיום המלחמה בעזה במצב בו משטר חמאס אינו קיים יותר. הוא מוחלף במערכת שלטונית יציבה, אשר תשלב בין הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית למעורבות בינלאומית ואזורית עמוקה, (2) תכנית כלכלית דו-שלבית מקיפה עבור עזה: בשלב הראשון "תכנית מענה מידי ושיקום מהיר", אך במקביל תכנית "זינוק כלכלי" שתציב את רצועת עזה על מסלול של צמיחה כלכלית מהירה ויציבה לטווח ארוך, (3) תכנית הזינוק הכלכלי של רצועת עזה, תהיה חלק מתכנית רחבה יותר להזנקה כלכלית של הרשות הפלסטינית. התכנית הכלכלית תשתלב ותתמוך במהלך ההסדרה המדינית וייצוב המערכת הישראלית-פלסטינית.

הזנקת הכלכלה של עזה, והכלכלה הפלסטינית באופן כללי, תושג על ידי שילוב של כמה מרכיבים. החשובים שבהם: (1) סט של פרויקטים "משני משחק" ברצועת עזה ובגדה המערבית, (2) המשך הקשר העמוק עם הכלכלה הישראלית ושילוב כלכלי בין עזה לגדה המערבית, (3) פיתוח קשרים כלכליים עם גוש מדינות המפרץ, כשותף כלכלי חזק נוסף, לצד ישראל, (4) שילוב עזה והגדה המערבית בתהליכים הרחבים יותר של שיתוף הפעולה הכלכלי המתרחשים באזור, ובפרויקטים אזוריים גדולים, (5) קפיצת מדרגה בהיקף ההשקעות בתוך הכלכלה הפלסטינית, כחלק מהתהליכים הנ"ל.

המרכיב הכלכלי חיוני לתמיכה במרכיב המדיני, וכך גם להיפך. סיום המלחמה בעזה ללא פתרון על פי הקווים המנחים המוצגים בנייר זה, משמעותו הפקרה מחדש של עזה לכוחות הרדיקליים בחברה הפלסטינית וחזרה לנקודת המוצא של ערב ה-7 באוקטובר – אי יציבות בעזה ומצב של ניהול הסכסוך ברמות משתנות של אלימות. המחיר הגבוה של מדיניות זאת כבר ידוע.

* מסמך זה הוא חלק מסדרה של ניירות מדיניות במסגרת פרויקט משותף של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון לחשיבה על היום שאחרי המלחמה.

הפוסט היום שאחרי מלחמת עזה 2023: בניית תשתית כלכלית-מדינתית בעזה כחלק מהסדר ישראלי- פלסטיני בהקשר של שיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחינת התנהלות מערך החוץ אל מול התפקידים והאתגרים המורכבים שמציב משבר האקלים לישראל ולאזור, מלמדת כי דרג מקבלי ההחלטות בנושאי מדיניות החוץ של ישראל ומתכנני מדיניות זו, טרם הפנימו את השינוי החריף שצפוי משבר האקלים לחולל בהתנהלות המדינית-דיפלומטית של מדינת ישראל בעשור הקרוב. תפיסת המחשבה הקיימת, ארעיות הפעולה, וההיקף המוגבל של המשאבים התפיסתיים והחומריים המוקצים לתחום מדגימים כי הנושא טרם זכה למעמד של נושא אסטרטגי מהותי בפעילות מערך החוץ הישראלי. כפועל יוצא, מערך החוץ פועל באופן מבוזר ובלתי מוסדר בנושאים הקשורים לשיתוף פעולה בינלאומי בנושאי אקלים.

התאמת מערך החוץ לאתגר של משבר האקלים מצריכה, בראש ובראשונה, שינוי תפיסתי עמוק – מעבר מהיגיון של עיסוק בנושא האקלים כ"אח חורג" – אלמנט חשוב אך צדדי ומשני לסוגיות האסטרטגיות העיקריות בהן עוסק מערך החוץ, לפיתוח גישה חדשה של דיפלומטיית אקלים2 הרואה במשבר האקלים משנה משחק מדיני אסטרטגי ונושא ליבה לאומי לעבודת מערך החוץ. העיסוק במשבר האקלים כסוגייה מדינית מאתגר את אופן המחשבה המסורתי על פרקטיקות של בניית יחסי חוץ, ועל השחקנים שאמורים להוביל את תהליך הבנייה. הוא למשל מגדיר מחדש את חשיבותם של גורמים לא-ממשלתיים – ארגוני חברה אזרחית, הקהילה המדעית-טכנולוגית והמגזר העסקי – וממצב אותם כמשתתפים פעילים בעיצוב מדיניות החוץ. בתפיסה רחבה יותר, אימוץ הגישה של דיפלומטיית האקלים יספק הזדמנות לבחינה מחודשת של היחסים בין המגזר הממשלתי והלא-ממשלתי בעיצוב יחסי החוץ של ישראל בכללותם.

באמצעות סקירת המבנה ופעילותו של מערך החוץ בישראל כיום בסוגיות אקלים וסקירת מקרי בוחן של מדינות וגופים בין-מדינתיים בחו"ל, מטרתו של מסמך זה היא לבסס המלצות לשינוי תפיסתי, שינויים מבנים-מערכתיים, וכן המלצות לפעילויות שונות בתחום האקלים אשר ישדרגו את התמודדותו של מערך החוץ אל מול שינויי האקלים. יישום השינוי התפיסתי בתחום דיפלומטיית האקלים ברמה הלאומית נשען על שלושה מרכיבים עיקריים: ראשית, עיגון והגדרת תפקידו של מערך החוץ בישראל במסגרת המאמץ הלאומי הישראלי להתמודד עם שינויי האקלים. שנית, שינוי מבני במערך החוץ עצמו – הגדרת גורם מתכלל אסטרטגי לטיפול בנדבך הבינלאומי של מדיניות האקלים של ישראל; חלוקת תפקידים פנימית ברורה בתוך המערך ושיפור התיאום הבין-משרדי בתחום באמצעות הקמת פורום ממשלתי קבוע; ושינוי מהותי בהיקף המשאבים והתשומות הניהוליות המוקדשות לתחום בתוך משרד החוץ. בהקשר זה, אנו רואים במשרד החוץ בבחינת מתכלל לאומי בכל הקשור לעיצוב הדיפלומטיה האקלימית של ישראל. שלישית, יצירת מערכות רב-מגזריות חדשות של שיתוף פעולה בין מערך החוץ הממשלתי והמערכות הלאומיות הלא- ממשלתיות בישראל.

הפוסט שדרוג מערך החוץ של ישראל להתמודדות עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט נכסיות אקלימית: האיחוד האירופי, ישראל ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ​‎שיתוף ​‎פעולה ​‎חוצה ​‎גבולות ​‎באזור ​‎הים ​‎התיכון ​‎ – ​‎הפוטנציאל ​‎לישראל ​‎ולשכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך מבקש לבחון את הרעיון של הקמת פורום אזורי כמסגרת רב צדדית במזרח התיכון להתמודדות עם שינויי אקלים. המסמך מגדיר תשתית מושגית של פורומים, בוחן מאפיינים שונים של פורומים אזוריים בעולם, ומציג יתרונות וחסרונות של מסגרת כזו בכלל ובמקרה של ישראל בפרט. בנוסף, המסמך סוקר תשתיות והזדמנויות קיימות באזור המזרח התיכון שניתן למנף ומניח על הפרק הצעה להקמת פורום שיתוף פעולה אזורי בנושאי אקלים תוך ציון החסמים למיסוד פורום שכזה.

הפוסט פורום אזורי במזרח התיכון להתמודדות עם שינויי אקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז חתימת הסכמי אברהם, הצליחו ממשלות ישראל לבודד את תהליך הנורמליזציה מהמתרחש בזירה הישראלית-פלסטינית, באופן שאיפשר את התפתחות התהליך אך הגביל את היכולת להרחיבו ולהעמיקו. מדיניות שינוי הסטטוס-קוו בשטחים של ממשלת נתניהו-סמוטריץ', ובעטיה הגברת הסיכון להסלמה ישראלית-פלסטינית, הביאו בחודשים האחרונים לשינוי ביחס מדינות הנורמליזציה כלפי ישראל וכלפי הסוגיה הפלסטינית. הניסיון להימנע ככל הניתן ממעורבות בסוגייה הפלסטינית, התחלף בנקיטת עמדה חריפה נגד פעולות הממשלה בשטחים, ובמעורבות גוברת, בייחוד של איחוד האמירויות, בזירה הפלסטינית. יתרה מכך, אף נשקלת מחדש מדיניות הנורמליזציה ביחס לישראל, והערך שבהמשך פיתוח היחסים עמה, ככל שהממשלה תמשיך בקו ההסלמה הנוכחי. מיתוג תהליך הנורמליזציה בימין כסיפור הצלחה היסטורי, וחשיבותו בראיית הציבור הרחב, ומצביעי הימין המתון בפרט, הופכת את מדינות הנורמליזציה למנוף לחץ משמעותי לעצירת פעולות מיסוד הסיפוח וההסלמה של ממשלת ישראל. איום בהורדת דרג היחסים, ויצירת התניות בין המשך פיתוח היחסים לשינוי מדיניות ישראל, עשויים לשמש כתמריצים עבור הממשלה להימנע מהפרות הסטטוס-קוו בשטחים. בהמשך, המעורבות הנקודתית של מדינות הנורמליזציה בעצירת מגמות ההסלמה עשויה לשמש כמסד להרחבת מעורבותן המדינית הכוללת בסוגיה הפלסטינית, כמדינות נפרדות או כחלק מקואליציות בין לאומיות לקידום שלום. כך, דווקא החיכוך שיצרה ממשלת הימין בשטחים, הוא זה שמעניק הזדמנות למנף את תהליכי הנורמליזציה גם לקידום שלום ישראלי -פלסטיני.

הפוסט מינוף מתוך חיכוך: המשבר בין ממשלת הימין ומדינות הנורמליזציה יוצר הזדמנות לשלבן בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות חוץ מכלילה בישראל- תהליכים ומגמות במבט מגדרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט קיימות מדינית אקלימית: ליבת מדיניות החוץ במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתורכיה יש ניסיון ארוך יותר בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. הדבר מאפשר להפנות תשומת לב לא רק למהלכים בעייתיים שנקט ארדואן ולהזהיר מפניהם, אלא גם לדרכים בהן הגיבו לכך תומכי דמוקרטיה בחברה האזרחית ובמערכת הפוליטית בתורכיה – מימי המחאה בפארק גזי ב-2013 ,דרך הניצחונות המרשימים של מועמדי האופוזיציה בבחירות המוניציפליות באיסטנבול ואנקרה ב-2019, ועד למחאת סגל אוניברסיטת בוספורוס באיסטנבול, שנמשכת מאז 2021 נגד מינויים פוליטיים  בקמפוס.  

סוגיות אלו עלו לא אחת במסגרת הדיאלוג המדיני שמקיים מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית עם שותפים תורכים מאז 2011 ובפעילות פורום החברה אזרחית התורכי-ישראלי. כעת, לאור ההתרחשויות בישראל, הן מקבלות דגש במיוחד. לאחרונה, ביקשנו מבני שיח התורכים – ובהם שגרירים לשעבר ומומחים – להשיא עצות לנו הישראלים כיצד להתמודד עם תהליכי שחיקה דמוקרטית ולהתנגד להם. להלן העצות המרכזיות שקיבלנו, שניתנו תוך הכרה תורכית במגבלות המאבק שלהם.  

א. תורכיה אינה עדיין סיפור הצלחה בתחום המחאה. עד כה, האופוזיציה בתורכיה נכשלה בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. היו הצלחות פה ושם, אבל בסך הכול, ארדואן מצליח לקדם את השינויים בהם הוא חפץ והתהליכים שהוא מוביל נמשכים. ואולם, עדיין קיימת אמונה ביכולת לחולל שינוי בבחירות הקרובות, שצפויות במאי 2023 ,ושלקראתן חברו מפלגות האופוזיציה השונות להתמודדות בגוש אחד.  

ב. קצב הידרדרות מהיר יכול דווקא לסייע למחאה. ההדרגתיות בה התבצע תהליך השחיקה הדמוקרטית בתורכיה הקשתה על התמודדות יעילה איתו. בשנים הראשונות לשלטונו, ארדואן קידם רפורמות חיוביות ונתפס כמנהיג לגיטימי גם על ידי מתנגדיו והקהילה הבינלאומית. השינוי קרה בהדרגה, ולא לווה תמיד בתחושת הדחיפות הציבורית שהייתה נחוצה להתנגדות יעילה. בהקשר זה, התהליך המהיר בישראל יכול להיות גורם מסייע ברתימת אזרחים לפעולה.  

ג. למנף את התרבות הפוליטית הישראלית של מחאה. בתורכיה אין תרבות של הפגנות. התורכים מורגלים למנהיגים חזקים ונוטים להיות ממלכתיים וממסדיים. הם סומכים על המדינה, ולא נוטים להחצין חוסר שביעות רצון ממנה. בנוסף, ארדואן פעל לצמצם את מרחב המחאה בפני אלה שעוד היו מוכנים לעשות זאת. בישראל, זה אחרת. הציבור מורגל להפגין ולהשמיע את קולו, וזה יתרון.  

ד. להסתמך בעיקר על תהליכי שינוי מבפנים. הניסיון התורכי מראה שאין מה לצפות לסיוע משנה-משחק מהקהילה הבינלאומית. האיחוד האירופי השמיע הרבה ביקורת על השחיקה הדמוקרטית בתורכיה, אבל לא עשה מהלכים משמעותיים שישנו כיוון ולא הציע תמריצים לכך. למרות הקשיים הפנימיים, הכוח לשינוי טמון בתוך החברה עצמה. גם אם זה לוקח זמן, צריך להמשיך במאבק. שום דבר אינו נצחי, וחשוב לשמור על תקווה.  

ה. לפעול לחיזוק כלי תקשורת חיוביים. כלי התקשורת הם בעלי חשיבות מרכזית במהלך התנגדות. צריך לעשות מאמצים לשמור על תקשורת חופשית ולשמור את הכלים שיש לתקשורת כדי לבקר ולפקח. ככל שהאחיזה של השלטון על התקשורת המרכזית הופכת חזקה יותר, הכלים מצטמצמים והדה-לגיטימציה הציבורית לביקורת מצד התקשורת מחריפה, חשוב לייצר ערוצים עצמאיים לקבלת והעברת מידע ולהדהוד מסרים ברשתות החברתיות. במקביל, חשוב לגבות ולהעצים את אותם  עיתונאים בכלי התקשורת המרכזיים שמתעקשים לעשות מלאכתם נאמנה, למרות המגבלות.  

ו. לא לפסול את המיעוט הלאומי. חשוב לכלול את האזרחים הערבים בישראל במחאה ולראות בהם שותפים ראויים לאופוזיציה הנוכחית ולשלטון עתידי. בלי הקולות שלהם, לא יהיה רוב לשינוי. בתורכיה, האופוזיציה מדירה את הכורדים, תורמת לדה- לגיטימציה שלהם וחושבת שיצביעו לה רק מתוקף התנגדותם לארדואן – ובכך היא טועה ומקטינה את סיכויי ההצלחה שלה. גם שם, מדובר באחוז משמעותי מקולות המצביעים, שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו במאבק לשינוי.  

ז. לצמצם קיטוב בעם. הקמפיין המוניציפלי שהוביל לניצחון אופוזיציוני מרשים באיסטנבול היה מבוסס על התעלמות מארדואן ועל הרעפת אהבה על תומכיו. יש נטייה בתורכיה לראות בתומכי השלטון נחותים אינטלקטואלית ומוסרית, בוגדים בערכי המדינה ובמייסדיה, וקבוצה שצריך לשמור מרחק ממנה. אבל, זה מגביר קיטוב, ובסוף פוגע באופוזיציה. ככל שיש יותר קיטוב ופוליטיקת זהויות, למנהיג יש יותר כוח, כי קבוצת הזהות שלו גדולה יותר משל האופוזיציה. במקום זאת, צריך להימנע משנאה או פסילה גורפת של מגזרים תומכי משטר, לבנות גשרים אליהם, ולנסות להעביר אותם צד.  

ח. לייצר תקווה. תנועת המחאה מפחדת מגורל המדינה ומנסה להימנע ממימוש תסריטים שליליים. אבל, כדי לרתום תמיכה בשינוי מצד אוכלוסייה צעירה, חשוב להעביר מסרים של תקווה ולא של פחד;  לספר כיצד המדינה יכולה להראות טוב יותר, אם דברים ייעשו אחרת, ולא רק כמה גרוע צפוי להיות תחת המשך השלטון הנוכחי.  

ט. להישאר מעורבים ונוכחים. בתורכיה, אנשים הרגישו שאין להם איך להשפיע, שמהלכי הממשלה לא משפיעים מדי על חיי היומיום שלהם, ושאם ינקטו צעדי מחאה הם עשויים לשלם על כך מחיר אישי. לכן, העדיפו להתנתק מההתרחשויות ולהמשיך את חייהם בבועה. זה מחליש את יכולת השינוי, כמו גם עזיבה למדינות אחרות. לישראלים יש יותר אפשרויות הגירה מאשר לתורכים, ויש לעשות מאמץ  לשמור את האוכלוסיות החזקות והמשפיעות בארץ, ומעורבות במחאה.  

לפני מספר שנים, בעת ביקור בישראל, ציין דיפלומט תורכי לשעבר עד כמה תורכיה וישראל דומות ועד כמה הן עוברות תהליכים פנימיים דומים. עם זאת, הוא אמר, תורכיה מקדימה את ישראל בכעשור. בזמנו, ציין זאת כהזדמנות שיש עדיין לישראל לשנות כיוון. כיום, משלא הצלחנו לעשות כן, הדבר מייצר הזדמנות ללמוד מניסיונם של אחרים.

לא מכך לבדו יבוא השינוי, אך ככל שהתנועה הדמוקרטית בישראל תשקיע בלימוד תובנות ממחאות אחרות, בייצור שותפויות בינלאומיות עם ארגונים וקואליציות דומים, ברתימת גורמים דמוקרטים ליברלים בעולם למתן גיבוי והבעת תמיכה, ובשיתוף אחרים בידע בשינוי חברתי שנצבר בארץ – סיכויי  ההצלחה של המאבק למען הדמוקרטיה, בישראל ובמדינות אחרות, לבטח יגדלו. בתורכיה יש מי שיכולים להיות שותפים טובים לכך.

הפוסט עצות משותפים תורכים לשמירה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שטח C הוא 'אזור מריבה' בין ישראל לפלסטינים. הסכם הביניים (1995) הותיר את השטח, באופן זמני, תחת אחריות ישראלית. ישראל המשיכה גם לאחר הסכם הביניים לצמצם את מרחב המחייה הפלסטיני בשטח ולהרחיב את אחיזתה, תוך שהיא מנהלת את כלל תהליכי התכנון והבנייה, מרחיבה את שטחי ההתנחלות ו'אדמות המדינה', ומתחמת לעצמה 'אזורים צבאיים' ו'שמורות טבע'. קריסת התהליך המדיני עודדה גם את הרשות הפלסטינית (משנת 2009) לפעול בשטח באופן חד-צדדי. 

בעוד ישראל נוקטת גישה 'מפצלת' ורואה בשטח C מרחב חיוני להתיישבות וביטחון, הפלסטינים נוקטים גישה 'הוליסטית' ורואים בשטח מרחב הכרחי למדינה רציפה ובת-קיימא. המערכה המתנהלת כיום בשטח מנציחה חיכוך ומאבק מדמם על קרקע ותשתיות, מרחיקה סיכוי להסדר יציב, מונעת פיתוח ובנייה לפלסטינים, גוררת סכנה מוחשית לטבע ולסביבה, ומעמיקה אתגרים הומניטריים ומשפטיים של גירוש והעברת אוכלוסיות. 

הפיכת המרחב הקריטי של שטחי C לבסיס להתקדמות מדינית מצריך שני סוגים של מדיניות – מדיניות תגובתית לטווח הקצר למניעת הדרדרות נוספת, ומדיניות ארוכת טווח לשיתוף פעולה פרקטי בשטח. נוכח מדיניות ממשלת הימין החדשה, הדוגלת בסיפוח מעשי של שטח C לישראל, מומלץ שמחנה תומכי השלום ינקוט בצעדי מנע: יקדם קמפיין ש'יסיר את המסכה' מעל מהלכי הממשלה ויחשוף את סכנות הסיפוח – פגיעה אנושה בזהות, בביטחון, ובמעמד המדיני והכלכלי של ישראל; ירחיב מחאות בשטח, אשר ישתלבו עם המחאה הכוללת נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה החדשה; ויגיש התנגדויות לבניית התנחלויות, ולמניעת מהלכים פוגעניים נגד הפלסטינים. במעלה הדרך, על ישראל והפלסטינים לנטוש את הגישה של 'משחק סכום אפס', לגבש יחד תכנית מערכתית משותפת, ולקדם צעדים חיוביים בשטח C: לאשר תוכניות מתאר לבנייה פלסטינית שהועברו זה מכבר לאישור ישראל, לפעול למניעת פעילות פלילית ופיראטית בשטח, ולקדם פרויקטים משותפים בסיוע בינלאומי וערבי, בכלל זה: שדות חשמל סולארי, שטחי חקלאות ומזון, מתקני מים וטיפול בשפכים ואזורי תעשייה. קידום הצעדים הללו ללא אופק מדיני יוביל לכל היותר לשיפור נקודתי. לעומת זאת, קידום הצעדים עם זיקה להסדר מדיני – כולל העברת חלקים משטח C וקידום תכנית כלכלית מקיפה לרשות הפלסטינית – יובילו לשינוי של ממש, יחזקו יכולות ומוטיבציות פלסטיניות למנוע טרור, ויאפשרו לקדם בהדרגה את חזון שתי המדינות על בסיס אסטרטגיית השלום הזוחל.

הפוסט שטח C: מאזור מריבה למרחב שלום זוחל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל ונאט״ו: פיתוח תפיסה אסטרטגית חדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם מסגרת מסוג Partnership Priorities עם האיחוד האירופי – מה (אם בכלל) ישראל מפסידה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם מבצעי בין יורופול למשטרת ישראל: עלית מדרגה בשיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי במאבק בפשיעה ובטרור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט משמעות כינוסה של מועצת ההתאגדות (אסוציאציה) בין ישראל לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיפלומטיה תרבותית בין ישראל לאירופה: הפוטנציאל הטמון בתכנית קריאטיב יורופ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט השלכת חימום היחסים בין ישראל ותורכיה על מדיניות ישראל באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשיתו של המשרד לשיתוף פעולה אזורי, ב-1999, היתה משיקולים פוליטיים, כתפקיד שמצא ראש הממשלה דאז אהוד ברק לאיש השלום שמעון פרס, אותו לא היה ברק מעוניין למנות כשר חוץ. פרס פעל אז ממשרדו החדש לקדם את חזון המזרח התיכון החדש שלו ולרקום קשרים עם מדינות האזור, וזאת במקביל לקיומו של תהליך שלום ישראלי-פלסטיני, בהובלת ראש הממשלה.

מאז, המשרד לשיתוף פעולה אזורי נסגר (2003), ולאחר שהוקם מחדש בשנת 2009, מתוקף החלטת ממשלה, עמדו בראשו – עד למחצית שנת 2021 – שרי ליכוד, שקידום פתרון שתי-המדינות לא היה על סדר יומם. את עיקר מרצם הפנו שרים אלו לניסיונות, עקרים לרוב, לקדם פרויקטים עם ירדן. "המשרד שלי הוקם בחטא, הוא היה צריך להיסגר מזמן," אמר ב-2021 אופיר אקוניס, עם סיום כהונתו כשר לשיתוף פעולה אזורי.

מינויו של עיסאווי פריג' ממרצ לשר לשיתוף פעולה אזורי ביוני 2021 היה משב רוח מרענן. לראשונה מזה שנים, מכהן במשרד שר שמזוהה באופן מלא עם קידום שלום ישראלי-פלסטיני ועם קידום היחסים עם מדינות ערביות ומוסלמיות. "הנושא הפלסטיני הוא המרכזי ביותר לישראל וצריך לשים עליו את מלוא הדגש", קבע פריג' זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. לדבריו, למרות שהמשרד אחראי מכוח החלטת ממשלה מ-2009 על סוגיות כלכליות מרכזיות בקשר עם הפלסטינים, שרי הליכוד שכיהנו בו לפניו לא התעניינו בכך והזניחו זאת.

ואכן, פריג' הודיע לאחר כינון הממשלה כי בכוונתו לבקר ברמאללה ולחדש את פעילות הוועדה הכלכלית המשותפת עם הפלסטינים (JEC), שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו ושנמצאת מאז שנת 2009 תחת סמכות משרדו. המשרד שם לו למטרה לגבש ולבצע "מהלכים להסרת חסמים וחיזוק הקשרים הכלכליים, האזרחיים, החברתיים והתרבותיים עם הרשות הפלסטינית ולהגברת האמון בין ישראל לרשות הפלסטינית." ובאופן ספציפי יותר, הגדיר המשרד את ייעודו באופן שכלל גם ניהול וליווי פרויקטים בתחומי תשתית, סביבה, תיירות, כלכלה וסחר, תרבות, חינוך וספורט; ייזום וקידום תוכניות להשקעה; ואיתור והסרת חסמי מעבר סחורות ואנשים, ובתחום התשתיות.

הימנעות משרד החוץ מעיסוק משמעותי ביחסים עם הרשות הפלסטינית, הותיר למשרד לשיתוף פעולה אזורי כר נרחב לפעולה, באופן שזכה לאור ירוק מראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד, אם כי יצר מתיחות מסוימת עם שר הביטחון בני גנץ. פועלו של פריג' בחצי השנה הראשונה לכהונתו התמקד בהיבטים כלכליים הקשורים לרשות הפלסטינית וליחסי ישראל עמה. זהו תחום אותו הובילו בעבר שרי האוצר והכלכלה, ושבו ממלאים תפקיד מרכזי גם היום משרד הביטחון ומתאם הפעולות בשטחים. פעילות המשרד בתחום זה כללה עשייה פנים-ישראלית, מהלכים בזירה הבינלאומית, וצעדים בילטראליים עם הרשות הפלסטינית.

העשייה הפנים-ישראלית כללה ניסיונות להעלאת מודעות ציבורית ופוליטית בישראל למשבר הכלכלי החמור ברשות הפלסטינית, ולצורך של ישראל לפעול למען שינוי המצב, גם כדי למנוע זליגת השלכות שליליות לתחומה. פריג' העלה את הנושא גם מול גנץ – לקראת נסיעתו של שר הביטחון לרמאללה לפגישה עם אבו מאזן, קידם הלוואות ישראליות לרשות הפלסטינית שיוחזרו מכספי הסילוקין שישראל גובה עבור הרשות, התבטא בדבר ההכרח שבחיזוק הרשות אל מול סכנת קריסתה, והכריז על כוונה לעודד את לשכות המסחר להמריץ את הפעילות הכלכלית עם הפלסטינים וירדן.

בזירה הבינלאומית, יצג פריג' את ממשלת ישראל בוועידת המדינות התורמות שהתכנסה באוסלו בנובמבר 2021, ושם עודד את המדינות המשתתפות לתמוך כספית ברשות הפלסטינית. פריג' גם קרא למשקיעים זרים לבצע השקעות בכלכלה הפלסטינית, בשיתוף פעולה עם ישראל, וקיים פגישות עם גורמים בינלאומיים על סוגיות כלכליות.

המהלכים הבילטראליים עם הרשות הפלסטינית שנקט המשרד בתחום הכלכלי – לרוב בשיתוף גורמים נוספים בממשלה – כללו הכנות לחידוש הוועדה הכלכלית המשותפת ולמימוש פרוטוקול פריז (הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו), סידור 500 אישורי עבודה לפלסטינים בחברות הייטק ישראליות, הגדלת מכסת האשרות לעובדי בנייה פלסטינים בישראל, ניסיונות להקל על מעבר אנשים וסחורות במעברי הגבול היבשתיים, ותמיכה בהקמת אזורי תעשייה בשטח הרשות.

עם כניסתו לתפקיד, קבע השר פריג' ש"צריך לעשות כל מה שניתן – בממשלה, ברמה האזרחית וברמה ההסברתית – כדי להביא לחידוש המשא ומתן ולקידום פתרון שתי-המדינות." בתחום הכלכלי, נראה, אם כן, שהמשרד לשיתוף פעולה אזורי אכן מנסה לקדם שיפור ביחסים עם הפלסטינים. אמנם, בחצי שנה של כהונה קשה לייצר היקף גדול של הישגים, אולם נראה כי למשרד יש סדר יום מגובש בתחום זה, ושהדבר יוכל לתת את אותותיו במהלך שנת 2022.

ואולם, קידום שלום מחייב את המשרד ואת העומד בראשו ליותר מכך, ובייחוד מחייב עשייה מוגברת בתחומים הפוליטי-ציבורי, המדיני והאזרחי, כולל חיבור בין תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב לנושא הישראלי-פלסטיני. בתחומים אלה, פעילות המשרד עודנה מוגבלת והיא התמקדה ב-2021 בחידוש הקשר בין שרים (ובהם פריג', הורוביץ, זנדברג, בר לב וגנץ) ובכירי הרשות הפלסטינית, קיום פגישות עם דיפלומטים זרים ושליחים מיוחדים, ופרסום קולות קוראים למימון פעילות של רשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית – גם עם מדינות שכנות וגם עם הרשות הפלסטינית. בשנת 2022, יהיה צורך במיצוי מהלכים אלה ובהוספת אפיקי פעולה חדשים.

בתחום הפוליטי-ציבורי, צריך פריג' להוסיף ולהשמיע קול מובהק – בתוך הממשלה ובהתבטאויות בתקשורת – בעד פתרון שתי-המדינות ובדבר הצורך הדחוף להתקדם בכיוון זה. ראוי שהשר יבקש מוועדת החוץ והביטחון (ומוועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה) לקיים דיונים תקופתיים קבועים על היבטים מרכזיים בנושא הישראלי-פלסטיני – למשל, על המצב בעזה, המשבר הכלכלי ברשות הפלסטינית, דרכים לעודד אינטראקציה חיובית בין החברות, חלופות מדיניות לקידום שלום, התייחסות למעורבות בינלאומית כולל עמדת ישראל ביחס לתמריצים לשלום (דוגמת יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת). בנוסף, המשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול להשיק ולרכז פורום שרים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, להוביל עבודת מטה שתכין את הקרקע לחידוש עתידי של תהליך השלום, לעקוב דרך קבע אחר מהלכים בשטח והשפעתם – לטובה או לרעה – על סיכויי השלום, ולהקים פורום מומחים שיגבש המלצות לרתימת הסכמי הנורמליזציה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני (פורום האקלים שהקים הנשיא הרצוג, יכול להיות דוגמה לכך).

בתחום המדיני, חשוב שהמשרד לשיתוף פעולה אזורי ימשיך וירחיב את מסגרת המפגשים בין שרים בממשלת ישראל למקביליהם הפלסטינים. באופן ספציפי, יש לעודד את שר החוץ ואת אנשי משרדו לפתח קשרים עם בני שיח פלסטינים, וכן את שרי הכלכלה והאוצר. פריג' וצוותו יכולים למלא תפקיד יוזם ומסייע בכך. לאחר פגישות ראשונות בין שרים, יש להבטיח את רציפות הקשר, לזהות מטרות ויעדים קונקרטיים להשגה, לחבר בין מנכ"לי המשרדים ודרגי העבודה בשני הצדדים, ולהבטיח תיאום בין משרדי הממשלה שפועלים עם הפלסטינים. מומלץ שהמשרד ימנה שליח מיוחד לקשר המדיני עם הרשות הפלסטינית, למשל בדרג שגריר שיושאל ממשרד החוץ. זאת, כדי למלא את הוואקום שנוצר מהיעדר קשר מדיני רשמי בין משרדי החוץ של ישראל והרשות הפלסטינית. המשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול גם ליזום מהלך משותף עם משרד התפוצות, שיחזק את השותפות עם יהודים בעולם שפועלים לקדם שלום ישראלי-פלסטיני וקשרים עם מדינות האזור. בעשור האחרון, יהודים אלו הותקפו על ידי ממשלת הימין, וכיום יש להושיט להם יד ולראות בהם שותפים לדרך לשלום.

ברמה האזורית, המשרד לשיתוף פעולה אזורי צריך לייצר ממשקים בין הקשר עם מדינות ערב לקידום שלום עם הפלסטינים. כך, למשל, פריג' צריך להעלות את הנושא הפלסטיני ואת חשיבותו בפגישותיו עם נציגי מדינות ערב, לפעול לצירוף הפלסטינים לשיתוף הפעולה הישראלי-ירדני-אמירתי בתחום המים והחשמל, ולהיפגש דרך קבע עם השליחים הבינלאומיים המיוחדים שעוסקים בנושא הישראלי-פלסטיני. בפגישותיו המדיניות, טוב יעשה פריג' אם יעודד ממשלות נוספות ללכת בדרכה של ארה"ב ולהגביר את התמיכה הכספית שלהם בארגוני שלום ישראלים ופלסטינים. בנוסף, המשרד צריך לקדם את מימוש הפוטנציאל של מסגרות אזוריות בהן משתתפות  ישראל והרשות הפלסטינית – דוגמת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, האיחוד למען הים התיכון (שם ניתן לבצע שדרוג של הייצוג הישראלי והפלסטיני לדרג סגן מזכ"ל), מוסדות האו"ם, ופורומים של דיפלומטיה פרלמנטרית. הארגונים הבינלאומיים משמשים לעתים כזירת התגוששות בין הנציגים הישראלים והפלסטינים, ויש להפוך אותם למרחב לקידום שיתוף פעולה.

בתחום האזרחי, צריך המשרד לשיתוף פעולה אזורי לשמש מקור סיוע ותמיכה לארגוני חברה אזרחית שפועלים לקידום שלום. תחת ממשלות נתניהו, נעשתה דה-לגיטימציה לארגונים מסוג זה ונעשו ניסיונות להגביל את חופש פועלם. פריג' צריך להוביל את הגישה ההפוכה ולשמש משענת לחברה האזרחית – להסיר חסמים, לתמוך בארגונים, לסייע ליזמים, לקדם מהלכים שיקלו על עשייה משותפת, לעודד שיתופי פעולה מקצועיים, להדהד בציבור פרויקטים מוצלחים וארגונים משפיעים, ולייצר מסגרת שיח עם ארגוני שלום. מודל דומה נקט בזמנו שליח האו"ם מלאדנוב בהתייחסותו לארגוני שלום ישראלים ופלסטינים, וניתן ללמוד מכך. הדבר יכול גם לקבל ביטוי בהתנהלות הפנים-משרדית – למשל, בהענקת עדיפות (או ניקוד נוסף) במכרזים שמפרסם המשרד להצעות שכוללות משתתפים פלסטינים, בהשקת אפשרויות למימון קטן-היקף ונטול-בירוקרטיה לארגוני שלום עבור פעולות ספציפיות שהם זקוקים לסיוע בהוצאתן לפועל, ובעידוד המעורבות של אזרחי ישראל הערבים בקידום שלום. בנוסף, המשרד יכול לקחת על עצמו משימות נקודתיות דוגמת סיוע לוועדים האולימפיים של ישראל והרשות הפלסטינית במאמציהן לסיים את ההדרה של ישראלים ופלסטינים ממשחקי הים התיכון – ה"אולימפיאדה של האזור", וקידום אירוע משותף – בתחילת 2022 – בין הדוכנים של ישראל והרשות הפלסטינית בתערוכת אקספו בדובאי.

לסיכום, למרות המגבלות המבניות בהן פועל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, יש למשרד כיום הזדמנות יוצאת דופן להפוך לגורם שמשפיע לחיוב על יחסי ישראל והרשות הפלסטינית ושתורם לקידום שלום. בראשות המשרד עומד – באורח נדיר – שר שמחויב לפתרון שתי-המדינות, שמזהה צורך דחוף בקידום העניין, שקשוב לצרכי הצד הפלסטיני, שמגיע מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל, ושמוקף באנשי צוות שמכירים היטב את ארגוני השלום הישראלים. מעבר לכך, פריג' מכהן בתקופה ייחודית בה הנסיבות הפוליטיות, האזוריות והבינלאומיות מאפשרות לקדם מגוון יוזמות חדשות ומשמעותיות עם הפלסטינים. לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחומים הפוליטי-ציבורי, המדיני והאזרחי. זאת המשימה שעל המשרד לקחת על עצמו בשנת 2022, כמובן תוך הקפדה שהיוזמות השונות תעשנה בהקשר של קידום שלום ואופק מדיני, ולא תשמשנה עלה תאנה שיכסה מהלכי הרחבת התנחלויות וסיפוח זוחל מצד חברי הממשלה שמתנגדים לפתרון שתי-המדינות. בעבר, גורמים בחברה האזרחית ניהלו קמפיין להקמתו של "משרד לענייני שלום" בממשלת ישראל. לשר פריג' יש כיום הזדמנות ליישם זאת הלכה למעשה, גם אם באופן חלקי, במשרדו שלו.

הפוסט כיצד יכול המשרד לשיתוף פעולה אזורי לתרום לקידום שלום ישראלי-פלסטיני? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשי של ישראל, הן בייצוא וביתר שאת בייבוא. הוא מקור המימון הממשלתי השני בגודלו לאחר הממשלה למחקר, חדשנות ופיתוח פורצי דרך, הוא היעד לכ-70 אחוזים מהטיסות היוצאות מישראל, ולרוב התוצרת החקלאית המיוצאת.

על אף מרכזיותו של האיחוד האירופי הידע אודותיו ועל ההסכמים ושיתופי הפעולה בין ישראל לבינו מצוי במוקדים מצומצמים בלבד בממשלה ובאקדמיה. אסופת פרסומים זו, הנוגעת במימדים מרכזיים שונים של מרחב שיתוף הפעולה בין ישראל ובין האיחוד האירופי, באה על מנת להנגיש מידע וידע, לצד המלצות כיצד ניתן לקדם את היחסים לנוכח האתגרים המדיניים הקיימים.

אסופת הפרסומים נכתבה בהובלתה של ד"ר מאיה שיאון צדקיהו, ראש התכנית ליחסי ישראל-אירופה במכון מיתווים.

הפוסט יחסי ישראל והאיחוד האירופי – תמונת מצב, הזדמנויות ואתגרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תוכנית המדיניות המוצעת נועדה לשרת שני קהלים עיקריים: קהל אחד הוא קובעי המדיניות – הדרג הממשלתי הבכיר, המכוון ומגדיר יעדים למדיניות החוץ הישראלית ומעצב את סדרי העדיפויות של מערך החוץ הממשלתי. בדרג זה אנו מבקשים להתמקד בראש הממשלה, נפתלי בנט, בשר החוץ וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, בשר לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג', ובמעגלים המקצועיים המייעצים להם. המלצות אלו מיועדות גם לחברי ועדת החוץ והביטחון בכנסת, המופקדים על החקיקה בתחום מדיניות החוץ, הבקרה עליה ויישומה. כמו כן מציע מסמך זה המלצות אסטרטגיות בתחום מדיניות החוץ, המיועדות לדרג השרים והשרות בשורה של משרדים הקשורים למדיניות החוץ של ישראל – בעיקר משרד האנרגיה, המשרד להגנת הסביבה, משרד הביטחון, המשרד לביטחון הפנים, משרד הכלכלה, משרד האוצר, משרד התחבורה, משרד התפוצות, משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה ומשרד החקלאות. קהל היעד השני שמסמך זה נועד לשרת הוא דרג מתכנני המדיניות – הדרג המקצועי במשרדי הממשלה הרלוונטיים ובעיקר המנכ"לים/ות, מנהלי/ות המחלקות, השגרירים/ות ויועצי/ות המדיניות הבכירים/ות. התוכנית מציעה להם צעדים מעשיים ורעיונות בני-יישום.

בתוכנית המדיניות שלוש רמות של המלצות:
עקרונות מנחים– תפיסות עקרוניות שאנו ממליצים לממשלת ישראל לנקוט בנושאים מסוימים.
כיוונים אסטרטגיים– תמורות מדיניות שממשלת ישראל צריכה, לדעתנו, לקדם וכיוונים שאנו ממליצים להשקיע בהם מאמצים בתחומים הנבחנים.
צעדי מדיניות מרכזיים– פעולות קונקרטיות ומגמות התנהלות שאנו סבורים כי על ממשלת ישראל ליישם כדי לתמוך במאמצים השונים.

תוכנית המדיניות גובשה מתוך הכרה במספר אתגרים מערכתיים שהממשלה צפויה להתמודד איתם בחודשים ובשנים הקרובות: בראשם משבר הלגיטימציה הרב-מערכתי ברשות הפלסטינית – שילוב של ירידת התמיכה ברשות בקרב הציבור הפלסטיני, המשבר הכלכלי החמור ברשות ואי-הוודאות ביחס למחליפו של מחמוד עבאס ביום שלאחר פרישתו; המתיחות המתמשכת מול חמאס בעזה; התקדמות איראן לעבר היותה מדינה סף-גרעינית; משבר הקורונה המתמשך, הנותן את אותותיו בהחמרת משברים כלכליים ותסיסה חברתית במספר מרחבים – מירדן ללבנון ועד תוניסיה; ההשלכות הגוברות של משבר האקלים; והמשך הנסיגה ההדרגתית של ארה"ב מהמעורבות במזרח התיכון. במקביל המסמך שואף למנף מספר מגמות חיוביות ומרחבי הזדמנויות שנפתחו לישראל: תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערביות; המגמות החיוביות בתחום מדיניות החוץ, ובכללן שיפור ביחסים עם אירופה, שהחל עוד בתקופת אשכנזי כשר החוץ; השתלבות ישראל בבניית שיתופי פעולה במזרח אגן הים התיכון; ותחילת שיקום מערך החוץ עצמו. מגמות אלה יש להמשיך ולטפח ביתר שאת.

המסמך פותח בחמשת הנושאים המרכזיים שהגדיר מכון מיתווים כתחומי ליבה לעשייתו: המרחב המזרח- תיכוני, המרחב הישראלי-פלסטיני, תחום יחסי ישראל-אירופה, מרחב אגן הים התיכון וניהול מדיניות החוץ הישראלית. המסמך מתייחס לחמישה תחומים נוספים, אשר מפני חשיבותם הייחודית לעתידה של מדינת ישראל ראינו לנכון להתייחס אליהם כאן במובחן: משבר האקלים ותחום האנרגיה, יחסי ישראל-ארה"ב, האיום האיראני, דה-לגיטימציה וביקורת על מדיניות ישראל והממד המוסרי במדיניות החוץ הישראלית.

על אף השוני המהותי בין התחומים – מוטיב מרכזי המקשר ביניהם הוא האופן שבו חיבורים בין אזורים מייצרי מרחבי הזדמנויות משמעותיים למדיניות החוץ הישראלית. כך תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערביות עשוי לחבור ולסייע להתקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני; יש מקום גם לחיבור ירדן לשותפות הכלכלית בין ישראל למפרץ ואף לחיבור משולש או מרובע של ישראל, המרחב המפרצי, מרחב אגן הים התיכון ואירופה לטובת בניית שותפויות אסטרטגיות. נושא נוסף העובר כחוט השני בין התחומים השונים הוא המחויבות של ישראל לסייע באופן אקטיבי – גם תוך שימוש במשאביה שלה – בהתמודדות עם המשברים הכלכליים המתפתחים בשל משבר הקורונה במדינות המקיפות אותה – בעלות ברית (ירדן), צדדים למשא ומתן (הפלסטינים) ואף אויבים (לבנון). מחויבות זו מתבססת הן על ההכרה בהשלכות האסטרטגיות של משברים אלו על היציבות האזורית והן על שיקולים מוסריים.

ממשלת ישראל ה 36- היא ממשלת קצוות אידיאולוגיים, המבוססת על זכות וטו של מחנות הימין והשמאל- מרכז החברים בה. מוטת הפעילות שלה בשורת סוגיות של מדיניות חוץ – בעיקר בתחום הישראלי-פלסטיני – מוגבלת מיומה הראשון. מסמך זה אינו מתעלם מהמגבלות הפוליטיות החלות על הממשלה, אלא מציע המלצות מדיניות בנות יישום. עם זאת, בתחומים רבים הוא מבקש לצפות אל מעבר לאופק הפוליטי הנראה כיום לעין – בקידום פתרונות ארוכי טווח ובני קיימא ובשימור המסגרת הערכית הפרוגרסיבית-ליברלית של מדיניות החוץ הישראלית למען ביטחונה, רווחתה ושגשוגה של מדינת ישראל.

מסמך זה הוא פרי עבודתה של קבוצת חשיבה, המורכבת ממומחי מיתווים הבאים: ד"ר גיל מורסיאנו, ד“ר רועי קיבריק, מירב כהנא-דגן, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, ח"כ-לשעבר קסניה סבטלובה, ד"ר ליאור להרס, השגריר בדימוס ארתור קול, וגבריאל מיטשל. תודתנו נתונה לד"ר נמרוד גורן, נדב תמיר, ד"ר מורן זגה, פרופ' אלי פודה, השגרירה בדימוס קולט אביטל, השגריר בדימוס שמעון שטיין, ד"ר ענת לפידות-פירילה, ארנון שפיגל, ד"ר אהוד ערן, ד"ר עילי זלצמן, אל"מ (במיל) אהוד אבנטל, ד"ר רונן זיידל, חברי הוועד המנהל של מיתווים ושותפות ושותפים נוספים שתרמו לחשיבה וסייעו בתובנותיהם/ן. לסיום, ברצוננו להודות לרותי זקוביץ ולאביב רן שערכו במסירות מסמך זה.

הפוסט תוכנית מדיניות חוץ לממשלת ישראל ה-36: <br> מסמך המלצות של צוות חשיבה במכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל ותכנית המחקר והחדשנות של האיחוד האירופי "הורייזון אירופה" 2021 – 2027: הזדמנויות ואתגרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם שמיים פתוחים בין ישראל לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

* מרק לובן עובד באגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר. הוא אחראי על הקשרים עם ארגון ה-OECD, קרן המטבע הבין-לאומית (IMF) ונציבות האיחוד האירופי (EU Commission), ומתמקד בהסרת חסמים בפני סחר בשירותים. הנייר מבטא את דעתו האישית בלבד.

הפוסט שיפור הגישה לשוק השירותים של האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מהי תכנית ארסמוס?

תכנית לחיזוק ההשכלה הגבוהה והכשרת עובדים. תכנית ארסמוס החלה לפעול ב-1987,^[1] כאמצעי משלים לשוק המשותף של הקהילה האירופית, שבו חופש תנועת סחורות, שירותים, הון ואנשים. לתכנית ארסמוס פוטנציאל לעודד את כל חירויות התנועה הללו, ולמנף את יתרון הגודל, התחרותיות והסינרגטיות של האיחוד האירופי בשוק ההשכלה הגבוהה והכשרת עובדים, כמנוע צמיחה, תעסוקה, תחרותיות, חדשנות ולכידות חברתית.

במסגרת התכנית אוניברסיטאות ברחבי האיחוד האירופי חתמו ביניהן על הסכמי חילופי סטודנטים בכל תחומי הלימוד, והמימון לניידותם הגיע מתקציב האיחוד. הסטודנטים והסטודנטיות בתכנית לומדים באוניברסיטה אירופית אחרת, וקורסים אלו נחשבים להם כחלק מהתואר. הלימודים נמשכים בין 3 ל-12 חודשים (סמסטר אחד עד שלושה). הסטודנטים ממשיכים לשלם את שכר הלימוד במוסד האם, ופטורים משכר לימוד במוסד המארח. לסטודנט אירופי משולמים דמי הנסיעה.

בשנת 2009 השיק האיחוד האירופי את התכנית "ארסמוס מונדוס", שיועדה לחילופי סטודנטים וסגל אקדמי עם מדינות מחוץ לאיחוד האירופי. החילופים הם דו-כיוונים: אל האיחוד האירופי וממנו למדינות המשתתפות בתכנית. המשתתפים מקבלים בנוסף לדמי נסיעה גם מלגת מחייה.

ארסמוס הפכה לתכנית חסרת תקדים בהיקפיה ובמימונה. רוב תכניות חילופי הסטודנטים בעולם נעשות על ידי קרנות ייעודיות, במימון הדדי בין שני מוסדות אקדמיים, או בהסכמים בין שתי מדינות. תכנית ארסמוס מאידך היא תכנית רב-לאומית הפועלת כיום מול כל מדינות העולם בסדרי גודל משמעותיים, ולרוב במימון האיחוד האירופי בלבד. בשנים האחרונות התכנית התרחבה וכוללת מלבד השכלה גבוהה גם הכשרה מקצועית (vocational training), התמחויות (traineeships), ואף חילופי נוער, ספורטאים ועוד.

ארסמוס כמרכיב בעוצמה הרכה של אירופה. האיחוד האירופי מייחס לתכנית חשיבות רבה. ניתן לומר כי היא חלק מאמצעי "העוצמה הרכה" (soft power, או 'דיפלומטיה רכה') שעומדים לרשות האיחוד בניסיונותיו להשפיע על שכנותיו ועל שאר מדינות העולם, לקרב אליו, לערכיו, לדרך החיים האירופית, לשיטות ההוראה והעבודה שלו. ההנחה היא שמי שלמד באיחוד האירופי יכיר אותו, יראה אותו באופן חיובי ואולי אף יושפע מתפיסותיו. חלק מהפירות העקיפים של השקעה אדירה זו היא שבוגרי התכנית יהפכו למעין "שגרירי" אירופה/האיחוד האירופי. אינדיקציה לחשיבות התכנית ניתן לראות בהכפלת תקציבה לשנים הקרובות (ראו בהמשך).

תכנית ארסמוס+. בשנת 2014 איגד האיחוד האירופי מספר תוכניות שונות בתחומי ההשכלה והניידות, ושינה את שם התכנית לארסמוס+. התכנית החדשה נבנתה עד שנת 2020 במסגרת התקציב הרב-שנתי של האיחוד האירופי המתוכנן לשבע שנים.

מיליוני א.נשים לקחו חלק בתכנית עד כה. בין 1987 ל-2014 כ-2 מיליון א.נשים השתתפו בה. בין 2014-2020 סדר הגודל הוכפל וכ-4 מיליון א.נשים נוספים השתתפו בתכנית. הם נחלקו לשני מיליון סטודנטים לתואר ראשון, 200 אלף לתואר שני, 800 אלף א.נשי סגל, 650 אלף מתמחים ו-500 אלף בני נוער. בתכנית לקחו חלק 125 אלף מוסדות השכלה, ארגוני הכשרה, נוער ויזמות. בשנת 2019 לבדה התכנית כללה 25 אלף פרויקטים. התכנית לשנים 2021-2027 מתוכננת לשלש את קודמתה ולהגיע ל-12 מיליון א.נשים.

הזדמנויות משופרות לניעות חברתית. תכנית ארסמוס+ שמה דגש על השכלה והכשרה כמקור לתעסוקה, צמיחה וחדשנות. בתגובה לביקורת ומתוך רצון להציג תכנית יותר מכלילה, הוצב יעד שאפתני נוסף המתמקד בהענקת הזדמנות לצעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. דגשים אלו מהווים מענה משופר לאתגרים הכלכליים והחברתיים מולם ניצב האיחוד בכלל ובתקופת מגיפת הקורונה בפרט.

תקציב ארסמוס+ לשנים 2014-20 עמד על כ-16.45 מיליארד אירו (עליה של 40 אחוזים בהשוואה לתקציב של 2007-2013). 2/3 מהתקציב יועד לניידות סטודנטים וסגל ו-1/3 לשותפויות ורפורמות במערכת ההשכלה הגבוהה ונוער.

תקציב לשיתופי פעולה מחוץ לאיחוד. 17 אחוזים מתקציב ארסמוס+ יועד לשיתוף פעולה עם מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי. הצפי למוביליות בינלאומית היה לכ-135 אלף מלגות במשך 6 שנים. עדיפות ניתנה למדינות השכנות במסגרת ה-European Neighbourhood Policy, הכוללת, מלבד ישראל, עוד תשע מדינות לאורך חופי דרום הים התיכון בהן מרוקו, תוניס, אלג'יריה, לוב, מצרים, הרשות הפלסטינית, ירדן, לבנון וסוריה, וכן שש מדינות במזרח אירופה, וביניהן אוקראינה ובלארוס. בשנים 2018-2020 מדינות דרום הים-התיכון ניצלו 21 אחוזים מהכספים למדינות שאינן חברות באיחוד האירופי (לעומת 17 אחוזים על ידי מדינות הבלקנים המערביים, 16 אחוזים על ידי מדינות מזרח אירופה, ו-10 אחוזים בלבד על ידי רוסיה).

ב. חשיבות תכנית ארסמוס+ לישראל

להשתתפות ישראל בתכנית ארסמוס+ של האיחוד האירופי ישנם יתרונות ישירים רבים בתחומי ההשכלה והתעסוקה. התכנית פותחת הזדמנויות רבות עבור סטודנטים, סגל אקדמי, נוער וספורטאים, עבור מוסדות השכלה גבוהה והכשרה, ועבור מדינת ישראל בכללותה. חשיבותה רבה להשתלבות ישראל בתחומים אלו מבחינה בינלאומית. בנוסף, יתרונות עקיפים נובעים מהקשרים הבין-אישיים המתפתחים בעקבות השתתפות בתכנית. ארסמוס+ מאפשרת פרויקטים המפגישים בין אנשים (P2P), בין מוסדות השכלה גבוהה ובין גופי ממשל (G2G) מישראל ואירופה. אינטראקציה בין ישראלים לאירופים יכולה להביא לשבירת סטראוטיפים ולשינוי תפיסת האחר, מתוך הבנה ששני הצדדים חולקים אורח חיים דומה, המבוסס על ערכים משותפים, דמוקרטיה, ושותפים לשאיפות דומות.

טיוב ההכשרה המקצועית. שוק התעסוקה בארץ ובעולם עובר תהפוכה מואצת בשל דיגיטציה, אוטומציה וכניסת בינה מלאכותית. לישראל יש מערכת השכלה גבוהה מהטובות בעולם. אולם בתחום ההכשרה המקצועית (שנמצא תחת משרד הכלכלה והתעשיה) ישראל יכולה ללמוד רבות ממדינות שונות באיחוד האירופי כמו גרמניה ואוסטריה המובילות בתחום, ותכנית ארסמוס+ מספקת הזדמנות לטייב את המערכת הקיימת ואמצעי לפתח מערכות חדשות, מקצועיות, הרואות את צרכי העובד.ת והמשק במאה ה-21 ומסוגלות לעמוד באתגרי השעה. מאז 2018 תכנית ארסמוס+ נועדה לסייע גם בכך. על מוסדות השכלה והכשרה בישראל לעשות כל שביכולתם לנצל את ההזדמנויות שבתכנית ההכשרה במלואן.

העצמת הסטודנטים. המשתתפים בארסמוס+ חווים חווית חיים במדינה בעלת שפה, היסטוריה ותרבות אחרת, ומשפרים מיומנות שליטה בשפה האנגלית ו/או בשפות זרות. מלבד הלימודים הם מרחיבים אופקים גם בדרכים א-פורמליות. בעידן הגלובלי הכרת התרבות במדינות שונות היא ערך מוסף בעולם התעסוקה. הלימוד והחיים עם סטודנטים ממדינות שונות מפתחים מיומנויות וכישורי עבודה בסביבה רב-תרבותית (כישורים רכים ורוחביים). בנוסף, המשתתפים בה יוצרים רשת קשרים חוצת מדינות ואף יבשות.

עידוד תעסוקה. מחקר אימפקט הראה שהשתתפות בתכנית ארסמוס צפויה לשפר את הפרופיל התעסוקתי ואת הסיכוי למצוא עבודה. שיעור האבטלה בקרב משתתפי ארסמוס היה נמוך ב-23 אחוזים ממקביליהם שלא למדו במדינה אחרת חמש שנים לאחר סיום לימודיהם. סקר מעסיקים הראה כי שני שליש מהמעסיקים/ות חושבים כי ניסיון בינלאומי הוא נכס משמעותי למועמדים/ות, ומוביל לאחריות מקצועית רבה יותר.

קידום המחקר והקשרים האקדמיים הבינלאומיים. הסגל האקדמי המשתתף בניידות יכול לנצל את שהותו במדינה האחרת לקדם הוראה ומחקר משותפים, ושיתופי פעולה רחבים ועמוקים מעבר לתכנית ארסמוס+.

חיזוק מוסדות ההשכלה הגבוהה. מוסדות השכלה גבוהה בישראל מקיימים במסגרת תכנית ארסמוס+ שיתופי פעולה עם כ-360 מוסדות מקבילים באירופה, משפרים את היקף, מגוון ואיכות הפעילות הבינלאומית שלהם, יכולים לשפר את שיטות ההוראה ולקדם רפורמות, וכך להעלות גם את האטרקטיביות שלהם בעיני נרשמים. כמו כן, תכנית זו תומכת במאמצי האוניברסיטאות לחזק את הממד והזהות הבינלאומיים שלהן, המהווים חלק מדירוג המוסד.

שיפור ההוראה. בעוד שרמת המחקר בישראל היא מהגבוהות בעולם, יש מקום רב ללמידה מאירופה כיצד לשפר את תפיסת ההוראה ודרכי הלמידה. השיטה האירופית מעמידה את הסטודנט במרכז, מפתחת דרכי הוראה חדשניות, ושמה דגש על הכשרת הסטודנט לעולם התעסוקה. חלק מתכנית ארסמוס+ מוקדש לפרויקטים העוסקים בפיתוח ויישום אסטרטגיות מוסדיות, והקמת מרכזים לפיתוח חדשנות בשיטות ההוראה.

ג. השתתפות ישראל בארסמוס+: נתונים

שיעור ההשתתפות של מוסדות, סטודנטים וסגל היוצאים מישראל לאירופה ובאים לישראל ממנה הוא הגבוה ביותר מבין מדינות האזור. כ-90 אחוזים מהמוסדות להשכלה גבוהה באיחוד האירופי משתתפים בארסמוס+. זהו גם שיעור ההשתתפות של מוסדות השכלה גבוהה בישראל בתכנית. נתונים אלו אינם מפתיעים בהתחשב ברמת הפיתוח הגבוהה של ישראל. בין 2015-2018 כ-9,500 אלף סטודנטים וכ-5000 א.נשי סגל ישראלים ואירופים לקחו בה חלק. מתוכם, כ-8,000 ישראלים נסעו לאירופה וכ-6,500 אירופים הגיעו לישראל.

פרויקטים. משנת 2008 (אז ישראל הצטרפה לתכנית טמפוס^[2]), ועד סוף 2014 זכו 18 פרויקטים, הכוללים 32 מוסדות בישראל, בקולות הקוראים של האיחוד. הפרויקטים היו עם 20 מדינות חברות באיחוד האירופי וכן מדינות לא חברות. עלותם היתה מעל 10 מיליון אירו, והמימון הגיע במלואו מתקציב האיחוד האירופי. בין 2014-2020, תחת תכנית ארסמוס+, האיחוד האירופי מימן יישום של 25 תכניות אסטרטגיות ל-14 מרכזים מוסדיים, ו-170 קורסים בעשרה תחומים אקדמיים ב-37 מוסדות בישראל.

תקציב. אינדיקציה נוספת לבולטות ישראל עולה מהחלוקה התקציבית. בין 2015-2019 25 אחוזים מהמימון למדינות דרום הים התיכון הגיע לישראל, 17 אחוזים למרוקו, 15 אחוזים לתוניסיה, רק 10 אחוזים למצרים ו-9 אחוזים לירדן. השווי הכולל של חילופים ותכניות אלו בין 2014-2020 מבחינת ישראל עמד על כ-50 מיליון אירו.

ד. הצטרפות ישראל לתכנית ארסמוס+ לשנים 2021-2027: שנת מעבר

בחירת מעמד החברות. בפני ישראל ישנן שתי אפשרויות להשתתפות בתכנית ארסמוס+ החדשה שנפתחת ב-2021. האחת, במעמד "מדינה שותפה" (partner country), שמשמעו השתתפות מוגבלת בחלקים של התכנית, אך ללא תשלום מצידה. השניה, השתתפות במעמד של "מדינת תכנית" (program country), שמשמעה שכל האפשרויות בתכנית פתוחות בפניה, ובתשלום חלקה היחסי לתקציב התכנית. במעמד זה של "מדינת תכנית" נמצאות 6 מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי, ובינהן נורבגיה, איסלנד וטורקיה.^[3] ישראל בחרה להצטרף במעמד "מדינה שותפה". נכון לדצמבר 2020, ישנן 23 מדינות שותפות בארסמוס+, בינהן שוויץ, רוסיה וכל שאר 15 מדינות השכנות. להבדיל משאר המדינות במדיניות השכנות של האיחוד, רמת ההשכלה הגבוהה בישראל מפותחת, וחלק ממוסדותיה זוכים לדירוג עולמי גבוה. לכן עלתה השאלה האם כדאי לישראל לשנות את סטטוס השתתפותה בתכנית ממעמד של "מדינה שותפה" ל"מדינת תכנית". שינוי כזה יפתח בפניה את כל חלקי התכנית ויעניק יותר הזדמנויות, אך יצריך תשלום ניכר. בחינת כדאיות שנעשתה לפני מספר שנים העלתה כי עדיף לישראל להשאר במעמד "מדינה שותפה".

תהליך ההצטרפות לתכנית החדשה במהלך 2021. שנת 2021 היא שנת מעבר/גישור בין התכנית הישנה לחדשה. הנציבות האירופית מעבירה טיוטת הסכם הצטרפות למשרד ארסמוס+ בישראל. לאחר סקירת המחלקה המשפטית במשרד החוץ וגורמים נוספים הנוגעים בדבר, בהעדר סעיפים פוליטיים חריגים, ההסכם החדש יחתם על ידי המועצה להשכלה גבוהה, הגוף בתוכו פועל משרד ארסמוס+ בישראל, המנהל את התכנית בארץ. כאמור, ישראל צפויה לשמור על הסטטוס של "מדינה שותפה".

הכפלת התקציב. במסגרת תקציב האיחוד האירופי לשנים 2021-2027, תקציב ארסמוס+ כמעט הוכפל ל-26 מיליארד אירו, במטרה לשלש את מספר המשתתפים בו, כך שיגיע ל-12 מיליון א.נשים.

ה. השתתפות ישראל בתכנית ארסמוס+: אתגרים

מדיניות הבידול. כחלק ממדיניות הבידול בה נוקט האיחוד האירופי, הוא מפריד בין מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק לבין השטחים. מאז 2013 הוכנס לכל ההסכמים בין האיחוד לישראל סעיף טריטוריאלי מפורש הקובע כי ההסכם חל רק בגבולות הקו הירוק. לכן תכנית ארסמוס+ לא כוללת את המוסדות האקדמיים ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורמת הגולן: אוניברסיטת אריאל, מכללת "אורות" באלקנה, מכללת "הרצוג" בהר-עציון ומכללת אוהלו בקצרין (כ-20,000 סטודנטים הלומדים בהן וסגל המרצים בהן מנועים מהשתתפות בתכנית).

התכנית רגישה להתפתחויות פוליטיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר ממשלת נתניהו העלתה בראשית 2020 את תכנית הסיפוח, מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי הורתה לשירות החוץ האירופי להכין רשימת צעדים בהם יוכלו לנקוט מול ישראל היה ותספח שטחים. הכנת הרשימה לא הושלמה, אך דיווחים עיתונאיים העלו שתי תכניות שיכלו להכנס לרשימה. אחת מהן היתה תכנית ארסמוס+ (השניה היתה תכנית המחקר והחדשנות "הורייזון אירופה") במסגרת התקציבית לשנים 2021-2027. אם החלטה כזו היתה מתקבלת, הגזר ממנו נהנית ישראל היה נלקח ממנה והופך למקל.

הזדמנויות לא ממוצות במלואן. התכנית מעמידה הזדמנויות רבות למוסדות השכלה והכשרה בישראל, אך הן אינן תמיד מנוצלות במלואן. למוסדות רבים אין את היכולת ללמד באנגלית ולתת את המענה ההיקפי לו זקוקים סטודנטים זרים. התמריצים שבתכנית מהווים זרז להקמת ושיפור המערכים שיאפשרו השתתפות מלאה יותר, וזו הזדמנות שעל המוסדות לנצל ככל שאפשר. התכנית לשנים הקרובות מאפשרת להגדיל את מספר המשתתפים ועל המוסדות להגדיל את יכולת הקליטה והטיפול שלהם בסטודנטים זרים בהתאם.

יחסי ציבור ומיתוג לתכנית. האיחוד האירופי סובל מתדמית שלילית בקרב חלקים גדולים בציבור בישראל, הנובעת מיחסו הפוליטי הביקורתי כלפי ישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומהשימוש שפוליטיקאים מסוימים בישראל עושים בו כשק חבטות וכ"שעיר לעזאזל". תכנית ארסמוס+, על כל יתרונותיה הרבים, אינה מוכרת דיה לציבור הישראלי בכלל ואף לא בקרב סטודנטים (לעיתים אף לא אלו שנוסעים דרך האוניברסיטה במסגרת התכנית). על האיחוד האירופי ומשרד ארסמוס+ בישראל ליצור מוניטין ומיתוג ברור יותר לתכנית זו ולתועלות שישראל והמשתתפים בה נהנים מהן במימונו המלא. מיתוג אפקטיבי יגדיל את הערך המוסף העקיף הנובע מהסטודנטים והסגל המשתתפים בתכנית כשגרירי האיחוד האירופי.

יציאת בריטניה מהתכנית. בשל הברקזיט (יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי בינואר 2021), בריטניה נשאה ונתנה עם האיחוד האירופי על הצטרפות לתכנית ארסמוס+, אך בסוף דצמבר 2020 הודיעה במפתיע שלא תשתתף בה יותר, וכי תפתח תכנית משלה שתקרא ע"ש המדען אלן טיורינג. עלותה נאמדת בכ-100 מיליון פאונד (128 מיליון אירו) לשנה האקדמית 2021-2022. מטרתה לאפשר ל-35 אלף סטודנטים וצעירים בריטים ללמוד ולהתמחות מחוץ לבריטניה. כלומר, היא מיועדת לתת לסטודנטים ולצעירים בריטים את יתרונות הלמידה וההתנסות הבינלאומית ולא תומכת בניידות סטודנטים אל בריטניה (בה יש כיום 150 אלף סטודנטים זרים). כמו כן, אין בה מרכיב הוראה של סגל אקדמי. התכנית אינה שמה דגש על הקשר עם אירופה, אלא פתוחה לכל העולם. עבור ישראל ואירופה זהו הפסד של מדינה בעלת אוניברסיטאות מובילות במחקר, בהוראה ובהכשרה. בשל הפרישה המפתיעה מצידה, בריטניה לא עשתה עבודת הכנה מקדימה מול מוסדות הלימוד בה, באירופה ובעולם. לכן שנת 2021, ואולי אף מעבר לכך, צפויה להיות שנת מעבר עד למימוש תכנית טיורינג.

ו. סיכום: תכנית ארסמוס+ 2021-2027 כהזדמנות שיש לנצל

תכנית זו מעמידה שלל הזדמנויות יקרות ערך לישראל לפיתוח ההון האנושי, להידוק יחסי המחקר, המדע, הכלכלה, הסחר, ככלי ליצירת רשת קשרים ולשינוי תדמיתה, וכן כמנוף לחיזוק השתייכותה לאירופה מבחינת זהות והזדהות תרבותית, ערכית, דמוקרטית ונורמטיבית.

מבחינת ישראל, יש הבנה לערך הישיר של פיתוח ההון האנושי שנוצר עקב השתתפות בתכנית, ותורם לתעסוקה ולצמיחה בעולם הגלובלי התחרותי. התכנית מאפשרת להגביר ניידות סטודנטים וחוקרים ישראלים באירופה ואירופים בישראל. היא מאפשרת שלל הזדמנויות לשיפור ההון האנושי, ולהשתלבות ישראל בשוק ההשכלה הגבוהה, ההכשרה המקצועית והתעסוקה הגלובלי בכלל והאירופי בפרט. כמו כן, יש הבנה לערך המוסף של יצירת רשת קשרים בין אנשים ומוסדות ממדינות שונות, וכן להשלכות רחבות יותר הנובעות מפוטנציאל החיברות ושינוי התפיסה של ישראל בעיני אירופים. תכנית ארסמוס+ של האיחוד האירופי מאפשרת לקדם יחסים בין אנשים ועמים ולקרב ביניהם. יש לעודד באמצעותה מפגשים בין ארגונים וגופים שונים.

על ישראל למצות את הפוטנציאל שבתכנית ארסמוס+. יש לעודד מוסדות השכלה והכשרה ישראלים לגשת לקולות הקוראים במסגרת התכנית במאמץ לזכות במימון פרויקטים לשיפור ולטיוב מערכת ההוראה וההכשרה בישראל. בנוסף, יש להשקיע יותר במיתוג ופרסום תכנית זו, וכן לנצל את האפשרויות שבה להחזרת מוחות לישראל. מומלץ לבדוק אפשרות להרחיב את התכנית כך שתכלול גם הכשרות והתנדבות של ישראלים באירופה ואף חילופי מתנדבים מקצועיים.

[1] התכנית נקראת Erasmus על שם הפילוסוף וההוגה ההולנדי שלמד ולימד במקומות שונים ברחבי אירופה. אלו גם ראשי תיבות: EuRopean Community Action Scheme for the Mobility of University Students.

[2] בשנת 1990 האיחוד האירופי החל בתכנית "טמפוס" (Tempus), המאפשרת למוסדות השכלה גבוהה להשתתף בפרויקטים למודרניזציה, שיפור הוראה ובינלאומיות. בשנת 2014 טמפוס הפכה חלק מתכנית ארסמוס+

[3] שלוש משש מדינות אלו, נורבגיה, איסלנד וליכטנשטיין, הן מדינות "האזור הכלכלי האירופי" (European Economic Area), שלהן מעמד ייחודי בשוק המשותף של האיחוד האירופי. שלוש האחרות, טורקיה, סרביה והרפובליקה של צפון מקדוניה מועמדות להצטרפות לאיחוד האירופי (אם כי טורקיה לא צפויה להצטרף לאיחוד בעתיד הנראה לעין). עד 2013 שוויץ היתה מדינת תכנית. מ-2014 הפכה למדינה שותפה.

הפוסט הפוטנציאל הטמון בתכנית ארסמוס+ לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות מושך אליו אגן הים התיכון תשומת לב גוברת מצד מעצמות ומדינות באזור. הזדמנויות כלכליות חדשות והתפתחויות גאו-פוליטיות אזוריות תורמות למגמה זאת והופכות את האזור למרכזי יותר גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית. לצד הבריתות המדיניות והיחסים הבילטרליים שמקדמת ישראל באגן הים התיכון, ניכר שגם הציבור הישראלי החל מתייחס לאזור זה כמרחב חדש לשייכות אזורית. במדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 של מכון מיתווים, 25 אחוזים מהנשאלים ציינו שישראל שייכת בראש וראשונה לאזור הים התיכון (לעומת 29 אחוזים שציינו את המזרח התיכון, ו-24 אחוזים שציינו את אירופה).

אגן הים התיכון עמד פעמים רבות לאורך ההיסטוריה בליבם של תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים עולמיים. הוא עובר לאחרונה תהליכים ושינויים מרחיקי לכת, אשר חוזרים ומעמידים אותו כאזור מובחן ומרכזי בזירה הבינלאומית. סוגיות סביבתיות, תנועת פליטים, מאבקים בין מעצמות על שליטה בנתיבי מסחר, סכסוכים פוליטיים בתוך המדינות וביניהן, שיתופי פעולה כלכליים, התגבשותן של קהילות ביטחון, וגילוי מצבורי גז טבעי – כולם תהליכים הקושרים את השחקנים השותפים לאזור הגיאוגרפי של הים התיכון. לסוגיות חדשות אלו ניתן וצריך לצרף גם סוגיות ותיקות המאפיינות את האזור – היסטוריה משותפת, אקלים דומה, תפוצות, שותפות בערכים, ותרבות ים-תיכונית.

מדינת ישראל פעילה ודומיננטית באזור הים התיכון, בייחוד בחלקו המזרחי של האגן. מדיניותה של ישראל באזור הים התיכון מאופיינת בגיוון של יחסים, ובגישה לא-טיפוסית של מדיניות לא-אקסקלוסיבית. ישראל שואפת, ובהצלחה לא מבוטלת גם מצליחה, לקיים ולקדם יחסים עם מדינות שונות המחזיקות באינטרסים שונים או מנוגדים, מבלי שהיחסים עם אחת יבואו בהכרח על חשבון היחסים עם השנייה. היא שותפה לבריתות אזוריות (כגון הברית ההלנית עם יוון וקפריסין ופורום הגז של מזרח אגן הים התיכון – EMGF) , מקיימת יחסים בילטרליים עם מדינות רבות באופן גלוי ופורמלי, ומנהלת קשרים בלתי פורמליים עם מדינות אחרות. גילוי מצבורי הגז הטבעי במים הכלכליים של ישראל, מעניקים לה עוצמה כלכלית ופוליטית באזור ומאפשרים לה מנעד רחב יותר לפעילות פוליטית. יחד עם זאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכלל זה הנעשה ברצועת עזה שלחופי הים התיכון, מגביל את יכולתה למצות את הפוטנציאל שטומן עבורה אזור זה.

התהליכים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים באגן הים התיכון הם תהליכים מתמשכים ומתהווים. תהליך התגבשותו של האזור מלווה במאבק ובשיתופי פעולה על מאפייניו הרצויים, על המקום והעוצמה הפוליטית של השותפים השונים, על הערכים המכוננים אותו, על המוסדות האזוריים שניתן להקים בו, ואפילו על גבולותיו הגיאוגרפיים. תהליך התגבשותו של אזור הים התיכון כולל הזדמנויות רבות עבור ישראל, כמו גם אתגרים לא מבוטלים.

על מנת להעריך את ההתפתחויות האפשריות, לזהות את ההזדמנויות והאתגרים ומכאן גם את הצעדים המדיניים הרצויים, יש צורך להבין את הזירה, לזהות את המגמות והתהליכים, את הסוגיות השונות והשחקנים הפעילים על האינטרסים השונים שלהם. לשם כך הקימו בשנת 2019 מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה קבוצת מחקר ומדיניות שמתמקדת בהבנת הזירה הים-תיכונית ומקומה של ישראל בתוכה, בגיבוש עקרונות והמלצות למדיניות, וקידום דיאלוג מדיני עם גורמים שונים באזור.

מסמך זה מסכם את סדרת הפגישות הראשונה של קבוצת המחקר והמדיניות, שהתקיימה בשנים 2020-2019, ומציג את התובנות המרכזיות שעלו במהלכה. סדרת הפגישות התמקדה בפעילותם של השחקנים האזוריים, פעילות המעצמות, סוגיות של אנרגיה וסביבה, השפעת מגיפת הקורונה, סכסוכים ושיתופי פעולה, ושאלות של זהות ונורמות. סיכומי הדיונים המאוגדים במסמך זה מציגים תמונת מצב עכשווית של המתרחש במזרח אגן הים התיכון בתחומים אלו, את ההזדמנויות והאתגרים העומדים בפני ישראל, כמו גם התייחסות לעקרונות המנחים וכיווני פעולה רצויים עבור מדיניות החוץ הישראלית.

הפוסט ישראל ואגן הים התיכון: מרחב חדש לשייכות אזורית <br> סיכום דיוני קבוצת מחקר ומדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא

למרוקו מחויבות לסוגייה הפלסטינית ולשמירת המקומות הקדושים לאסלאם. מחויבות זו נובעת לפני הכול מסמכותו הדתית של מלך מרוקו, כנצר לשושלת העלווית ולמשפחת הנביא מוחמד. מרוקו חברה בליגה הערבית מאז 1958, ומכהנת כיו"ר ועדת ירושלים למקומות הקדושים לאסלאם בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי מאז 1975. תפקיד זה הופך את מרוקו לרלוונטית לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואף מטיל עליה אחריות בכל משא ומתן שמתנהל בין ישראל והפלסטינים, בו שאלת ירושלים מהווה סוגיית ליבה.^[1]

לצד כל אלה, ישנו קשר תרבותי עמוק בין מרוקו לבין יוצאי מרוקו החיים בישראל, והיא מהווה חלק ממרחבי הגעגוע של החברה הישראלית. עשרות אלפי ישראלים מבקרים במרוקו בכל שנה, חלק גדול מהם במסגרת טיולי שורשים ומורשת ולעיתים קרובות אף יותר מפעם אחת. השפה המרוקאית, התרבות והמורשת עודן נוכחות בבתים רבים בישראל. לאור כל זאת, עולה השאלה האם למרוקו יכולה להיות תרומה בקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ואם כן, כיצד תרומה זו יכולה לבוא לידי ביטוי.

תרומתה האפשרית של מרוקו תיבחן במאמר זה בכמה היבטים: האחד, היסטורי, על סמך ניסיונות המעורבות המרוקאית בתקופת המלך חסן השני ומחמד השישי; השני, השוואתי, על סמך ניסיונות המעורבות המרוקאית בסכסוכים אזוריים אחרים בעולם הערבי ובאפריקה; ולבסוף, הפוליטי-ציבורי, על סמך עמדות בקרב ישראלים, פלסטינאים ומרוקאים – בדרג מקבלי החלטות ובציבור הרחב – ביחס למעורבות מרוקאית.

ב. ההיבט ההיסטורי: מעורבות מרוקו בסכסוך בתקופת חסן השני ומחמד השישי

לאורך ההיסטוריה, סייעה מרוקו לפרקים לתהליך השלום בין ישראל לשכנותיה, הודות לניטראליות היחסית שלה, להיותה נקודת מפגש בין מזרח ומערב, ולאמון שמביעים בה הצדדים לסכסוך. המלך חסן השני ייחס לכך חשיבות רבה והמעורבות המרוקאית התאפיינה בתקופתו בעיקר בסיוע לתקשורת בין שחקנים יריבים ובהיותה מקום מפגש אידיאלי לשלבים ראשונים במשא ומתן, בזכות האירוח המרוקאי ואווירת האמון החיובית שאפיינה את המפגשים. לדוגמה, במהלך המשא ומתן בין ישראל למצרים בשנות ה-70, הייתה זו מרוקו שסייעה ואירחה את הפגישה ההיסטורית בין שר החוץ הישראלי דאז, משה דיין, לבין סגן ראש ממשלת מצרים, מוחמד חסן אל-תוהאמי. המעורבות המרוקאית באה לידי ביטוי גם במסגרת תהליך אוסלו. מרוקו נכנסה לתמונה לאחר שהתהליך היה כבר בעיצומו והפכה משמעותית יותר לאחר ביקור רבין ופרס ברבאט בספטמבר 1993, בדרכם חזרה מטקס החתימה על הסכם אוסלו בוושינגטון. באוקטובר 1994, מרוקו אירחה את "ועידת קזבלנקה", ועידה כלכלית אזורית, שבה הוכרז על סיום החרם הערבי על ישראל.^[2]

לעומת זאת, המעורבות המרוקאית כמעט שלא באה לידי ביטוי בהצעת תכניות או יוזמות שלום קונקרטיות. בהקשר הזה, ועידת הפסגה שהתקיימה בפאס בספטמבר 1982 הייתה אירוע נדיר למדי, בו מרוקו וערב הסעודית הציגו את "תכנית פאס" להסדר מדיני במזרח התיכון, שלא התקבלה על ידי ישראל בסופו של דבר.[3] דפוס זה של "תיווך מאפשר" מצד מרוקו, המספק מסגרת מיטבית להידברות ולמפגש, ומשאיר לצדדים בסכסוך לנסח את ההסכמות ביניהם ובעצמם, חזר על עצמו גם בנקודות זמן אחרות.

מאז האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, מעורבותה של מרוקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני הצטמצמה משמעותית ומאופיינת עד היום בהימנעות וזהירות יתרה.^[4] המלך מחמד השישי, שרק עלה שנה קודם לשלטון, העדיף להתמקד תחילה באתגרים הפנימיים ולבסס את שלטונו מבית. אחד האתגרים המרכזיים היה התחזקות הזרם האסלאמיסטי בממלכה, שבאה לידי ביטוי בניצחון מפלגת הצדק והפיתוח בשתי מערכות הבחירות האחרונות שהתקיימו ב-2011 וב-2016. לכך ניתן להוסיף את הקיפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני בשנים האחרונות ואת ירידת מרכזיותו של הנושא מהשיח הציבורי המרוקאי. חוסר-היציבות במזרח התיכון מאז פרוץ האביב הערבי, והבנה שאין באפשרות המערכת הבין-ערבית לספק מענה ראוי לאינטרסים המרוקאים, כמו הבטחת ריבונותה על הסהרה, הביאו את מרוקו לצמצם בשנים האחרונות את פעילותה במערכת זו לטובת חיזוק הקשר עם אפריקה ומדינות אחרות. מגמה זו, הרחיקה אותה עוד יותר גם מענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני.^[5]

ניתוח תוכן של נאומי מחמד השישי מחזק מגמה זו. בתקופה שבין אפריל 2012 לבין ינואר 2018, הוזכרה ישראל ב-12 מתוך 111 נאומים רשמיים שנשא (כ-11 אחוזים). ב-11 מתוך 12 הנאומים שבהם הופיעה, ישראל הוזכרה כ-4 פעמים בממוצע בכל נאום, לרוב בהקשר שלילי או ניטראלי וללא התייחסות חיובית כלשהי. הנאום שנשא מחמד השישי ב-29 בנובמבר 2017 בלט בכך שישראל הוזכרה בו 22 פעמים. תשומת הלב המיוחדת התחייבה נוכח הכרזת טראמפ על ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, ועל רקע אירועי כ"ט בנובמבר והיום הבינלאומי לסולידריות עם העם הפלסטיני. מחמד השישי הביע דאגה נוכח הפרת הסטטוס-קוו בירושלים ומצב הפלסטינים. הוא הפציר בישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות ולחדול מהפרת האמנות הבינלאומיות ואף קרא להתערבות בינלאומית. באותה נשימה, הוא הזמין את ישראל לחזור לשולחן המשא ומתן, תוך הבעת תמיכה ביוזמות שלום קודמות, כמו יוזמת השלום הערבית, המבוססות על פתרון שתי-המדינות.

באוגוסט 2017, עת התרבו התקריות האלימות בין ישראל לפלסטינים בירושלים, מחמד השישי שלח מכתב נחרץ למזכ"ל האו"ם בו יצא נגד הפעילות הישראלית בירושלים בכלל ובמסגד אל-אקצא בפרט. הפעילות הישראלית תוארה כבלתי מקובלת וככזו המנסה לשנות את המצב ולקבוע עובדות בשטח. המלך קרא לקהילה הבינלאומית לנקוט צעדים נחושים כדי להכריח את ישראל לשים סוף לפרובוקציות מצדה, שעלולות לדבריו להצית קיצוניות, מתח ואלימות באזור כולו.^[6]

בדצמבר 2020, בעקבות חידוש היחסים הרשמיים בין ישראל ומרוקו, שוחח ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מלך מרוקו, והזמינו לבקר בישראל.^[7] תגובה מרוקאית רשמית להזמנה זו טרם פורסמה, אולם באמצעי תקשורת שונים דווח כי המלך התנה את הביקור בהכרזה על חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים ובאפשרות להיוועד עם יו"ר הרשות הפלסטינית ברמאללה.^[8] אם אכן יתממש ביקור כזה, זו תהיה הפעם הראשונה שבה יבקר מלך מרוקאי בפומבי בישראל.

ג. ההיבט ההשוואתי: מעורבות מרוקו בסכסוכים אזוריים בעולם הערבי ובאפריקה

מעורבות מרוקו במאמצי תיווך בסכסוכים שונים בעולם הערבי ובאפריקה הולכת וגוברת בשנים האחרונות כחלק מתפיסת מדיניות-החוץ שלה. מגמה זו מתאפשרת בזכות מאפייניה הייחודיים, היותה נקודת מפגש בין מזרח ומערב, אופייה האסלאמי המתון, הניטראליות היחסית שלה והאמון שמביעים בה הצדדים. בחינת אופי המעורבות המרוקאית בסכסוכים שנוגעים ללוב, קטר ומאלי ובתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני, עשויה לשפוך אור גם על התרומה האפשרית של מרוקו בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ועל יתרונותיה וחסרונותיה של מעורבות אפשרית זו.

מרוקו, אשר חוששת שהסכסוך בלוב יזלוג גם אליה, הפגינה מעורבות בניסיונות ההסדרה בין הצדדים בלוב. היא אירחה מספר שיחות בין הצדדים הניצים, כאשר "ההסכם הפוליטי הלובי" שמהווה מסגרת לפתרון הסכסוך נחתם ב-2015 בעיר סח'יראת, ובספטמבר 2020 נפגשו הצדדים בעיר בוזניקת במטרה לקדם הגעה להפסקת אש. נוכח הסכסוך שפרץ ב-2017 בין קטר לבין ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, בחרה מרוקו שלא לנקוט צד, אלא להציע את שירותיה כמתווכת תוך שמירה על ניטראליות. מדיניות זו זכתה בהצהרות מרוקאיות רשמיות לכינוי "ניטראליות קונסטרוקטיבית" ("الحياد البناء"),^[9] ומלך מרוקו קיים מספר שיחות עם הצדדים השונים במטרה להגיע להבנות ביניהם.[10] מרוקו הציעה את שירותי התיווך שלה גם עבור סכסוך הדמים שפרץ במאלי ב-2020.^[11] במקרה זה, סביר להניח שגם המעורבות הפעילה של אלג'יריה כמתווכת במאלי היוותה לכשעצמה תמריץ נוסף למרוקו לפעול לחיזוק מעורבותה באזור ולצמצום השפעת יריבתה אלג'יריה. מרוקו אף הייתה מעורבת בתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני בין פתח וחמאס. ביולי 2012, חאלד משעל, שכיהן באותו זמן כיו"ר הלשכה המדינית של חמאס, ועזאם אל-אחמד, חבר הוועד המרכזי של הפתח, קיבלו בברכה את מרוקו כמתווכת במאמצי הפיוס הלאומי בין שתי התנועות הפלסטיניות.^[12]

דוגמאות אלו מאפיינות את מאמציה של מרוקו למצב עצמה כמדינה ניטראלית ואחראית, השואפת לקדם יציבות אזורית. מדיניות זו לא רק מסייעת למרוקו לטפח את דימויה כלפי חוץ, אלא גם מסייעת לה לטפח חברה מתונה ויציבה מבית, המושתתת על ערכים לאומיים של סובלנות ומתינות. מעורבותה של מרוקו בסכסוכים אחרים באזור, יכולה להצביע על נכונותה העקרונית של מרוקו לגלות עניין גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני ככל שתיווצר עבורה הזדמנות לעשות כן.

ד. ההיבט הפוליטי-ציבורי: עמדות ביחס למעורבות מרוקו בקידום שלום ישראלי-פלסטיני  

היכולת של מרוקו למלא תפקיד משמעותי בתהליך השלום בין ישראל והפלסטינים תלויה גם במציאות הציבורית והפוליטית הישראלית, הפלסטינית והמרוקאית. על מציאות זו ניתן ללמוד מהתגובות שעלו ביחס לחידוש היחסים בין ישראל ומרוקו ומעמדות הצדדים השונים ביחס למעורבות מרוקאית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת, בקרב מקבלי החלטות ודעת הקהל כאחד.

התפיסה בישראל את הקשרים עם מרוקו

ההכרזה על חידוש היחסים הרשמיים בין ישראל ומרוקו זכתה לאהדה והתקבלה בהתרגשות בקרב רבים ממקבלי ההחלטות ובציבור הישראלי. החיבור הנדיר שהתאפשר בין אינטרסים פוליטיים ומדיניים והיבטי תרבות וזהות אישית הוא אחת הסיבות לכך. הרטוריקה הפוליטית בנאום שנשא ראש המל"ל, מאיר בן שבת, מיד לאחר טקס החתימה ברבאט שהתקיים ב-23 בדצמבר 2020 ביטאה זאת.^[13] עבור ישראלים רבים, מרוקו איננה "עוד מדינה" במזרח התיכון, אלא מהווה חלק ממרחבי הגעגוע של החברה הישראלית. בין מרוקו וישראל מתקיימת רשת קשרים אזרחיים ענפה, המבוססת על ערכים וזהות מרוקאית משותפת. בישראל חיים כמיליון יוצאי מרוקו, שעדיין משמרים את זהותם המרוקאית לצד זו הישראלית. גם במרוקו מכירים בקבוצה זו כתפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם.^[14]

ייתכן כי מעורבותה של מרוקו בסוגיה הישראלית-פלסטינית עשויה לזכות לתמיכה בקרב הישראלים יוצאי מרוקו, על אף נטיית רבים מהם לתמוך במפלגות ימין המתנגדות לפתרון שתי-המדינות עם הפלסטינים. אולם, מעורבות מרוקאית עשויה לבוא לידי ביטוי גם בהפעלת לחץ מצדה על ישראל – שצפויה להתקבל בפחות אהדה – נוכח צעדים שעשויים להביך את השלטונות במרוקו כגון הרחבת הבנייה בהתנחלויות, סבבי הסלמה, והפרת הסטטוס קוו בירושלים.

תפיסות פלסטיניות כלפי מרוקו

חידוש היחסים בין מרוקו לישראל זכה לתגובה מדודה למדי מצד הרשות הפלסטינית, וודאי בהשוואה לתגובה הפלסטינית הביקורתית החריפה בעקבות ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין. ייתכן שהשיחות האישיות שקיים מלך מרוקו עם אבו מאזן ריככו את האווירה, או אולי ההדגשה המרוקאית כי לא מדובר במהלך שהוא חלק מהסכמי אברהם, אלא בחידוש יחסים קודמיםלצד הרצון מצד הרשות הפלסטינית לא לפגוע בקשריה עם מרוקו.^[15] ייתכן שחידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו פגע במידה מסוימת בדימוי הניטראלי של מרוקו בעיני הפלסטינים. בריאיון עם הלא ח'ליל סאלם, מנכ"לית מרכז אל-קדס למחקרי מדיניות, היא טענה שלדיפלומטיה המרוקאית לא יהיה קל לסלול את דרכה כמתווכת בסכסוך. להערכתה "למרוקו אין את העוצמה, יכולת ההשפעה והכלים הדרושים על מנת לתווך בין הפלסטינים והישראלים. למרוקו אין השפעה על הממשלה הישראלית או על המפלגות בכנסת ואין לובי מרוקאי יהודי בישראל שמסוגל למלא את התפקיד הזה".^[16] באותו נושא, ד"ר עלי אל-אעור, מומחה פלסטיני לסכסוך ומנהל מחלקת התקשורת הישראלית ברשות הפלסטינית, מתאר דווקא את ההשפעה החיובית שיכולה להיות למעורבות מרוקאית על ישראל ועל דעת הקהל הישראלית. לדברי אל-עואר "במידה שיהיה תיווך מרוקאי בתהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, היהודים המרוקאים בישראל יפעילו לחץ פוליטי על הממשלה הישראלית ועל הכנסת כך שיתמכו במאמצים של מלך מרוקו לקדם הסכם שלום בין הצדדים".[17]

תפיסות רווחות במרוקו כלפי הסוגייה הפלסטינית

הסוגייה הפלסטינית נמצאת על סדר היום במרוקו והיקף הפעילות הציבורית לגביה גבר בשנים האחרונות באופן ניכר. במאי 2018, הסביר יחיא עלם, חוקר פוליטי באוניברסיטת אל-קראווין בפאס, בריאיון לאתר אל-מוניטור ש"ישנה תמיכה חסרת גבולות בסוגייה הפלסטינית ברמה העממית, כמו גם מבחינת יוזמות מצד החברה האזרחית, ששמו להן למטרה להיאבק באנשים ובמוסדות התומכים בנורמליזציה עם ישראל". מעורבות זו באה לידי ביטוי בהזמנת נציגים פלסטינים לאירועים מדיניים המתקיימים במרוקו, בהקמת מרכז תרבות מרוקאי במזרח ירושלים, באירועים אקדמיים, במפגני תמיכה במאבק הפלסטיני ועוד.^[18] המתנגדות הנחרצות ביותר לקשרים עם ישראל הן תנועות החרם, שפעילותן במרוקו החלה עוד ב-1968, עם הקמת "העמותה המרוקאית לתמיכה במאבק הפלסטיני" הפועלת עד עצם היום הזה. לאורך השנים, הוקמו תנועות נוספות, כמו ארגון "המשקיף המרוקאי להתנגדות לנורמליזציה" שהוקם בינואר 2013 ונחשב לארגון המרכזי המוביל את ההתנגדות לנורמליזציה בין מרוקו וישראל. תנועות אלה פועלות באמצעות גיוס תרומות, ארגון כנסים וימי עיון להעלאת המודעות למאבק הפלסטיני, פעילויות שדולה בפרלמנט המרוקאי ומחוץ למרוקו, הפגנות תמיכה רחבות היקף במאבק הפלסטיני, והפגנות וחרמות נגד שיתופי פעולה עם ישראל.^[19]

התגובות במרוקו לחידוש היחסים הרשמיים עם ישראל מורכבות. מצד אחד, נרשמה שמחה רבה, אולם זו נבעה יותר מההישג האחר שהתאפשר הודות לחידוש היחסים עם ישראל, והוא ההכרה האמריקאית בריבונות מרוקאית באזור הסהרה המערבית.[20] לצד גילויי תמיכה, עלו גם התנגדויות לא מעטות. ברמה המדינית, חברי מפלגת הצדק והפיתוח ובראשם ראש הממשלה המכהן, סעד א-דין אל-עות'מאני, זכו לקיטונות של ביקורת ואף האשמות בבגידה.^[21] ייתכן שיש בכך כדי להסביר חלק משרשרת ההתפטרויות שהכתה במפלגה בעקבות זאת. חידוש היחסים בין המדינות העלה שאלות נוקבות בזירה הפוליטית במרוקו, הנערכת בימים אלה למערכת בחירות שתתקיים לקראת סוף 2021.^[22] גם בזירה האזרחית נרשמה מגמה מעורבת. מצד אחד, חלה התעוררות ניכרת שכללה הקמת ארגונים חדשים שעוסקים בחיזוק הקשר עם ישראל והעמקת פעילותם של אחרים,^[23] אך לא חסרו גילויי מחאה והתנגדות.

השאלה שנותרה ללא מענה היא כיצד תשפיע מעורבות מרוקאית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם אכן תתרחש, על הזירה הציבורית במרוקו. האם הציבור המרוקאי, לרבות הגורמים הפוליטיים השונים, יקבלו צעד זה בברכה ויראו בו כזה שנועד להיטיב עם הפלסטינים ולהביא ליישוב הסכסוך, או שמא עשוי צעד זה להיתפס כמתן הכשר לישראל ולעמדותיה וכפגיעה נוספת באינטרס הפלסטיני. התשובה לשאלה הזו אינה תלויה במרוקו לבדה, אלא גם בצד הישראלי והפלסטיני, במעורבות שחקנים נוספים מהקהילה הבינלאומית ובמציאות הפוליטית והחברתית. את כל אלה קשה לחזות בשלב זה אולם אין ספק שאי הוודאות הזו משפיעה על השיקולים של מרוקו האם להיכנס להרפתקה הזו, ואם כן באיזה אופן.

ה. כיצד תוכל מרוקו לתרום לקידום שלום ישראלי-פלסטיני?

מרוקו אינה, ולא תהיה, המדינה המרכזית שתניע, תתמוך או תתווך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. בקהילה הבינלאומית יש שחקנים עוצמתיים יותר, בעלי משאבים רבים יותר או מנופי לחץ אפקטיביים יותר, שיכולים תחת נסיבות מסוימות להיות משמעותיים יותר בהנעה או ליווי של תהליך השלום. אולם, המאפיינים הפוליטיים, הזהותיים והגיאוגרפיים של מרוקו מעניקים לה הזדמנות למלא תפקיד מסייע ותומך במגוון רחב של נושאים וזירות הקשורים לקידום השלום.

מדיניות-החוץ של מרוקו השואפת למקם עצמה כמדינה ניטראלית התורמת ליציבות אזורית, היחס החיובי והאמון היחסי שהיא מקבלת מצד הפלסטינים והישראלים כאחד, והניסיון ההיסטורי שלה, מעניקים למרוקו הזדמנות לסייע בתיווך בין הצדדים. נכון, אין היא מעצמה שתעניק ערבויות כספיות או ביטחוניות למי מהצדדים, אך היא בהחלט יכולה לשמש כמקום מפגש ניטראלי ונוח לשיחות, וכמי שיכולה להעביר מסרים בין הצדדים.

אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר תרמה רבות לכישלון סבבי משא ומתן קודמים, היא סוגיית ירושלים והמקומות הקדושים. הצדדים ניסו וכשלו למצוא פתרון יצירתי ומוסכם להר הבית/אל-חראם א-שריף. סוגיית ירושלים היא רחבה יותר מאשר הסכסוך הלאומי בין ישראל והפלסטינים, ומערבת בתוכה שחקנים רבים. בין היתר ניתן למנות את המאמינים משלוש הדתות המונותאיסטיות, ירדן שמחזיקה בתפקיד שומרת המקומות הקדושים מטעם העולם הערבי, ערב הסעודית שמעוניינת בדריסת רגל יוקרתית בירושלים, כך גם תורכיה, הכנסייה הקתולית והאורתודוכסית, וכמובן מרוקו אשר כאמור מחזיקה בתפקיד פורמלי ביחס לירושלים מטעם ארגון המדינות המוסלמיות. כל פתרון יצירתי אליו יגיעו הצדדים במשא ומתן על ירושלים יידרש ללגיטימציה רחבה ככל שניתן מכמה שיותר שחקנים. למרוקו יש משקל סימלי חשוב בזירה זו והזדמנות להעניק לגיטימציה זו להסדר המוסכם שיימצא. עוד בעניין סוגיות הליבה, הקהילה הבינלאומית רואה קווים דומים בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין התביעה של מרוקו לריבונות בסהרה המערבית, לפחות בכל הקשור לדיני כיבוש ותביעת ריבונות. מרוקו עושה, וככל הנראה תמשיך לעשות, כל שתוכל כדי למנוע השוואה בין שתי הסוגיות, אך יש מקום ללמידה והשוואה בנוגע להתייחסות הבינלאומית לשני המקרים.

מיקומה הגיאופוליטי של מרוקו בין מזרח ומערב ובין אפריקה ואירופה מעניק לה משאב נוסף ומייצר  גם הוא הזדמנויות לתרומה מצדה לתהליך השלום. מרוקו חברה בארגונים האזוריים של אפריקה, ויכולה לחבר את מדינות אפריקה ולהביא גם אותן לתמוך בתהליך השלום. מרוקו שותפה גם למרחב אגן הים התיכון, בו נמצאות גם ישראל והרשות הפלסטינית. אמנם עבור ישראל השותפות עם קפריסין, יוון ומצרים באגן הים התיכון היא מיידית יותר, אולם מרוקו יכולה להיות שותפה משמעותית לחיזוק המוסדות ושיתופי הפעולה ברחבי אגן הים התיכון כולו, ותוך כדי כך למנף מסגרות אזוריות לקידום שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני (דוגמת ארגון איחוד הים התיכון, ה-UfM, בו חברות ישראל והרשות הפלסטינית).

מרחב נוסף בו מרוקו יכולה לשחק תפקיד בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני הוא המרחב הציבורי הישראלי הפנימי. מרוקו מחזיקה בהון סימבולי, זהותי ורגשי עבור יהודים מרוקאים רבים בישראל. לתמיכתה של מרוקו, ולתמיכתו של המלך במשא ומתן ישראלי-פלסטיני, יכולות להיות השפעות חיוביות על התפיסה של המשא ומתן בקרב הישראלים יוצאי מרוקו. השפעה זו יכולה לגדול ככל שהקשרים האזרחיים הפומביים בין המדינות יתפתחו תחת כינון היחסים המחודש בין המדינות וחימום הקשרים.

בהינתן רצון פוליטי ישראלי ופלסטיני לקידום תהליך של שלום, הצדדים ימצאו במרוקו בת ברית אמינה, מחויבת, וחיובית, המחזיקה בהזדמנויות ונכסים רלבנטיים, ואשר תשמח לסייע כמיטב יכולתה להצלחת התהליך.

** מסמך זה הוא חלק מיוזמה במימון ממשלת בריטניה, אך הדעות המוצגות בו אינן משקפות בהכרח את דעותיה. תודה מיוחדת לג'נה קפלן על הסיוע המחקרי בהכנת המסמך.

^[1] עדות לתפקיד זה באה לידי ביטוי במסגרת החלטות גופיים אסלאמיים שונים, כדוגמת ועידת שרי החוץ ה-37 של ארגון המדינות האסלאמיות, שהתכנסה במאי 2010 .פרוטוקול הישיבה כלל את סעיף 17 (עמ' 10) ובו הודגש תפקידה של מרוקו:

“Affirms its support for the efforts of His Majesty King Mohammed VI, Chairman of Al Quds Committee, in supporting the City of Al Quds Al Shareef, in preserving its Arab and Islamic identity and .in supporting the steadfastness of its in confronting the Judaization attempt they are faced with”.

^[2] שמואל שגב, הקשר המרוקני (תל-אביב: שמואל שגב, 2008);

“Rabin and Peres Visit Morocco Amid Hope for Diplomatic Ties,” JTA, 14 September 1993.

[3] תכנית בת 8 סעיפים שקראה לנסיגה ישראלית מכל השטחים הכבושים, פינוי ההתנחלויות, הבטחת חופש דת, הכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים ועוד. לתוכן המלא של התכנית שהוצעה, ראו באתר המידע של כנסת ישראל.

^[4] עינת לוי, "ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים," מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, יולי 2018.

^[5] ההתמקדות במדינות אפריקה ובמערב נובעת מתוך תפיסה שאלה הן הזירות שיש ביכולתן לספק מענה טוב יותר לצרכים הפוליטיים והכלכליים העיקריים של מרוקו ולאינטרסים שלה באזור הסהרה. להרחבה ראו: אילת לוי, "מרוקו: החזרה לאיחוד האפריקני וההתרחקות המתמשכת מהליגה הערבית," מרכז משה דיין, 2017;

Aziz El Yaakoubi, “Disunity, Says Won't Host Summit,” Reuters, 19 February 2016.

^[6] "OIC Commends Moroccan King’s Efforts as Chairman of Al Quds Committee," The North Africa Post, 2 August 2017.

^[7] ג'ודי מלץ, "נתניהו שוחח עם מלך מרוקו והזמין אותו לבקר בישראל," הארץ, 25 בדצמבר 2020.

^[8] איתמר אייכנר, "'נתניהו לוחץ, אבל לא בטוח שמלך מרוקו יסכים לבוא ולהיות חלק מקמפיין," וואיינט, 25 בינואר 2021.

^[9] “Morocco offers to mediate Qatar-GCC crisis,” Al-Jazeera, 11 June 2017.

[10] ריאיון עם מומחה ממרוקו למדיניות חוץ מרוקאית, 10 במרץ 2021 (בחר להישאר בעילום שם).

^[11] “Ultimate Goal of Moroccan Mediation is None Other Than Stability of Mali and Peace in the Region (Ambassador),” MAP Agence Marocaine de Presse, 4 October 2020.

^[12] “Fatah, Hamas welcome Moroccan mediation in reconciliation,” Morocco Today, 15 July 2012; Moath al-Amoudi,”Morocco wants to help resolve Palestinians' problems,” Al-Monitor, 25 January 2018.

^[13] גבי שניידר, "ישראל ומרוקו חתמו על הסכמי הנורמליזציה, הנציגויות ייפתחו בעוד שבועיים," הידברות, 23 בדצמבר 2020.

^[14] עובדה זו הוזכרה בדוח רשמי מטעם משרד התפוצות המרוקאי ממרץ 2016.

^[15] דני זקן, "אבו–מאזן הפיק לקחים והביקורת על מרוקו הרבה יותר מתונה," גלובס, 26 בדצמבר 2020; ריאיון עם הלא סאלם, מנכ"לית מרכז אל-קדס למחקרי מדיניות, 2 במרץ 2021. כמו כן, נראה שהפלסטינים אימצו מאז אסטרטגיה זהירה יותר על מנת לאזן את קשריהם עם הגורמים השונים במזרח התיכון, כמו חיזוק הקשר עם רוסיה וסוריה. חלק מהפלסטינים רואים ברוסיה כמועמדת מוצלחת לתיווך בסכסוך, בזכות ריחוקה היחסי ויכולתה להפעיל לחץ על ישראל. להרחבה ראו:

“Palestinian Authority Seeks to Warm Relations With Syria and Russia in ‘New Middle East’ – Official,” Sputnik International, 27 February 2021.

^[16] ריאיון עם הלא סאלם, מנכ"לית מרכז אל-קדס למחקרי מדיניות, 2 במרץ 2021.

[17] ריאיון עם ד"ר עלי אלעואר, מומחה פלסטיני לסכסוך ומנהל מחלקת התקשורת הישראלית ברשות הפלסטינית, 1 במרץ 2021.

^[18] Moath al-Amoudi, “Morocco wants to help resolve Palestinians' problems,” Al-Monitor, 25 May 2018.

^[19] תנועות חרם נוספות שהוקמו לאורך השנים כוללות את "ארגון הפעולה הלאומי למען פלסטין במרוקו", שהוקם ב-1998 על רקע תהליך אוסלו; ארגון "בי.די.אס מארוק", שהוקם ב-2005; וארגון "המשקיף המרוקאי להתנגדות לנורמליזציה", שהוקם בינואר 2013 ומתאם בין מספר ארגונים ותנועות הפועלות בתחום. להרחבה, ראו: עינת לוי, "ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים’," מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, יולי 2018.

[20] כותרות העיתונים ומהדורות החדשות הדגישו את ההכרה בריבונות מרוקאית על הסהרה ואילו חידוש היחסים הרשמיים עם ישראל הוצנע במעמקי הטקסט.

^[21] “Morocco PM Rejects ‘Betrayal’ Accusations after Signing Normalization Deal with Israel,” Asharq Al-Awsat, 24 January 2021.

^[22] “Driss El Azami Idrissi Demissionne de la presidence du Conseil national du PJD,” Le Desk, 26 February 2021;

ביקורת חריפה הוטחה גם מצד אלג'יריה השכנה, כשסערה ציבורית פרצה בעקבות סאטירה אלג'יראית שהציגה את מלך מרוקו באופן נלעג על רקע חידוש היחסים עם ישראל.

^[23] הכוונה לארגוני חברה אזרחית המקדמים את הקשר בין ישראל ומרוקו, נושא שנחשב קודם לכן לרגיש ואף אסור דה-פאקטו. לדוגמה, ארגון מימונה שהוקם ב-2007 על ידי סטודנטים מוסלמים חתם בינואר 2021 על מזכר הבנות עם הממשל האמריקאי, במטרה להיאבק בגילויי האנטישמיות, האסלאמופוביה ובדה-לגיטימציה של ישראל.

הפוסט מרוקו ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא

מאז הקמתה, איחוד האמירויות גילתה סולידריות עם שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים, דבקה בתמיכתה בהקמת מדינה פלסטינית וקראה לפתרון צודק לסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מתווה היוזמה הערבית משנת 2002.^[1] באוקטובר 2011, אירח מוחמד בן זאיד את אבו מאזן באבו דאבי. בפגישה זו הביע יורש העצר של אבו דאבי את תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים,^[2] אולם, מאז ועד היום השניים לא נפגשו עוד. בשנת 2017 הצהיר נשיא האיחוד, ח'ליפה בן זאיד, כי "למרות הכרזת האו"ם על זכותם של עמים להגדרה עצמית, העם הפלסטיני הוא היחיד הסובל מכיבוש מדכא שמעודד גזענות, דיכוי וענישה קולקטיבית," וכי "יוזמת השלום הערבית הציבה פיתרון סופי לשאלה [הפלסטינית], והקהילה הבינלאומית והאו"ם נדרשים לחייב את ישראל לקבל את פתרונותיה מזה זמן-רב ולהחזיר את התקווה לעם הפלסטיני".^[3] בנאומה על בימת האו"ם ב-2014, אמרה שגרירת איחוד האמירויות באו"ם לאנה נוסייבה, אמירתית ממוצא פלסטיני, כי "ביטחונה של ישראל יושג רק כאשר היא תעמוד במלואה בהתחייבויותיה כמעצמה כובשת, תפגין רצון פוליטי אמיתי להשגת שלום אמיתי באזור ותשתף פעולה להשגת פתרון שתי המדינות על בסיס הגבולות שלפני 1967, בהתאם ליוזמת השלום הערבית."^[4]

ברקע ההצהרות הללו, ולפני הסכמי אברהם, יחסי ישראל ואיחוד האמירויות היו תקדימיים בהיקפי הקשרים ובמידת הפומביות שלהם. לאורך הדרך, הנהגת איחוד האמירויות ציינה מפורשות כי אין בקשרים הללו כדי להעיד על שינוי מדיניותה הרשמית כלפי ישראל או על עמדתה כלפי פתרון צודק לסוגיה הפלסטינית. אולם, כינון היחסים הרשמיים בין ישראל ואיחוד האמירויות במסגרת הסכמי אברהם בספטמבר 2020 – בתמורה לוויתור על כוונות הסיפוח, אבל ללא התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים, ללא כוונה של ממשלת ישראל לפעול להקמת מדינה פלסטינית וללא אזכור של פתרון שתי המדינות בהסכם – העלו את השאלה האם איחוד האמירויות זנחה את עמדתה המסורתית בנושא. האם תמיכתה ההיסטורית ותמיכתה כיום בסוגיה הפלסטינית מבטאות מס שפתיים במסגרת מדיניות של ריאל-פוליטיק? או שאיחוד האמירויות מציעה, כדבריה, פרדיגמה חדשה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי? שאלות אלו העלו את הצורך לבחון כיצד איחוד האמירויות מגדירה מחדש את תמיכתה בסוגיה הפלסטינית, לאחר ששברה את מחסום הנורמליזציה המסורתי שהיה תלוי בפתרון סוגיה זו.

מאמר זה בוחן את עמדת איחוד האמירויות בנוגע לסוגיה הפלסטינית ולתהליך השלום הישראלי-פלסטיני מאז החתימה על הסכמי אברהם, דרך מספר זוויות: עצירת הסיפוח, (היעדר) הדיאלוג בין ההנהגה האמירתית והפלסטינית, העמדה האמירתית המוצהרת ביחס לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, היחס האמירתי לסוגיה הפלסטינית בקשרים הבילטרליים עם ישראל, והפעולות של איחוד האמירויות בזירה הפלסטינית. המאמר מציג תמונה מורכבת של אינטרסים, הצהרות ומעשים, לצד הזדמנויות וחסמים. הניסיון להעריך את עמדתה של איחוד האמירויות בסוגיה זו מוגבל בשל ממד הזמן המצומצם שעומד לרשותנו מאז החתימה על הסכמי אברהם. התבססות מערכת היחסים החדשה באזור והשינויים הצפויים במערכת הפוליטית הישראלית והפלסטינית יאפשרו להעריך מחדש את התובנות העולות מן המסמך על מנת להציג בהמשך תמונה ברורה יותר.

ב. עצירת הסיפוח

הסכמי אברהם נחתמו על רקע כוונתה המוצהרת של ישראל לספח שטחים מהגדה המערבית. החלטת ממשלת ישראל לעצור את הסיפוח הוצגה על ידי איחוד האמירויות כתנאי הכרחי לחתימה על הסכמי הנורמליזציה וכתוצאה של לחץ שהפעילה על ישראל בנושא.^[5] הטענות הרבות בציבור ובתקשורת על כך שההנהגה האמירתית השתמשה בסיפוח ככלי שיווקי ושנתניהו כלל לא התכוון לספח שטחים, עומדות אל מול נחישות אמירתית להציג תמונה אחרת. ההנהגה האמירתית הסבירה שהסכמי אברהם הם תוצאה של מאמץ דיפלומטי למען הסוגיה הפלסטינית. במכתב הפומבי שפרסם יוסף אל-עוטייבה, שגריר האמירויות בארה"ב, כתב כי "סיפוח יהפוך על ראשן, בוודאות ובאופן מיידי, את כל השאיפות הישראליות לקשרי ביטחון, כלכלה ותרבות משופרים עם העולם הערבי ועם איחוד האמירויות."^[6] לאחר החתימה על הסכמי אברהם אמר אל-עוטייבה לקהל ישראלי כי "הצענו את מה שהחשבנו בתור עסקה טובה יותר," בהתייחסו לנורמליזציה תמורת עצירת הסיפוח.^[7]

שורה של בכירים אמירתים התראיינו לתקשורת הישראלית והדגישו את חשיבות עצירת הסיפוח והתחייבות ארה"ב וישראל לעשות זאת.^[8] בכך, הגדירה איחוד האמירויות את הקו האדום של היחסים בניסיונות סיפוח עתידיים.^[9] החשיבות של נושא זה להנהגה האמירתית התבררה, ככל הנראה, במעמד החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן בספטמבר 2020. על פי האתר הסעודי "אילאף", יורש העצר האמירתי מוחמד בן זאיד נעדר מהטקס נוכח התבטאויותיו של נתניהו כי על אף העצירה הזמנית הוא דבק בתכנית הסיפוח.^[10]

בהצהרות אלו מנסה איחוד האמירויות לשקף לפלסטינים ולקהילה הבינלאומית את בחירתה לקחת תפקיד פעיל בזירה הישראלית-פלסטינית ולהצליח לשיטתה להשיג הישג ממשי עבור הפלסטינים. שאלת ההתעניינות האותנטית של איחוד האמירויות בסוגיה הפלסטינית נותרת פתוחה, אך קשירת נרמול היחסים עם ישראל לעצירת סיפוח שטחים פלסטינים מסמנת שלב חדש בהתנהלות של איחוד האמירויות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. עד לשלב זה, איחוד האמירויות היתה פסיבית ותמכה מהצד ביוזמת השלום הערבית. כעת, המדינה הובילה מהלך משמעותי שהציב אותה כשחקנית פרו-אקטיבית בזירה זו, למרות ועל אף הנתק הקיים בינה לבין ההנהגה הפלסטינית.

ג. (היעדר) הדיאלוג בין ההנהגה האמירתית והפלסטינית

בין הנהגת איחוד האמירויות וההנהגה הפלסטינית שורר כיום נתק פוליטי כמעט מוחלט. הממד הפרסונלי ביחסים בין אבו מאזן להנהגה האמירתית רווי עוינות, שהפכה לפומבית מאז הגירתו של מוחמד דחלאן לאיחוד האמירויות בשנת 2011. דחלאן, שהיה מבכירי הפתח בעבר, נחשב ליריב פוליטי מר של אבו מאזן, והאירוח שלו באבו דאבי נתפס אצל אבו מאזן כבגידה. היחסים בין ההנהגה ברמאללה לזו באבו דאבי הוסיפו להיות עכורים בעשור האחרון (2021-2011) אף ללא קשר לדחלאן, למשל בגלל תמיכת איחוד האמירויות בתכנית טראמפ ונוכחותה בוועידת בחרין שהכעיסה את הפלסטינים. מושג הבגידה חוזר לא אחת ברטוריקה של אבו מאזן כלפי ההנהגה האמירתית. אבו מאזן הגדיר את הסכמי אברהם כבגידה בעם הפלסטיני ותקף אותם בחריפות.^[11] הרשות הפלסטינית אף החזירה את שגרירה מאיחוד האמירויות בתגובה לחתימה על הסכמי אברהם. לאחר היבחרו של ביידן כנשיא ארה"ב, בנובמבר 2020, הודיע אבו מאזן על השבת השגרירים הפלסטינים לאמירויות ולבחרין.^[12] אולם, היחסים בין ההנהגות נותרו מתוחים ועוינים. עדות בולטת לכך ניתנה במרץ 2021, כאשר שר האנרגיה של הרשות הפלסטינית הטיל וטו על הצטרפות של איחוד האמירויות לפורום הגז של מזרח הים התיכון כמשקיפה, כצעד נוסף של מחאה מדינית.^[13]

הנתק הפוליטי של איחוד האמירויות עם ההנהגה הפלסטינית בא לידי ביטוי גם ביחסים עם ממשלת החמאס ברצועת עזה. הנהגת החמאס גינתה את הסכמי אברהם וכינתה אותם כ"דקירה בוגדנית בגב."^[14] בציר זה, העוינות בין הצדדים נשענת על שני גורמים עיקריים: פער אידיאולוגי בין תנועת החמאס האסלאמיסטית הקרובה לאחים המוסלמים לבין איחוד האמירויות אשר רואה באחים המוסלמים ובגורמי דת קיצוניים סכנה ליציבות האזור. הגורם השני הוא התחרות בין איחוד האמירויות וקטר, בעלת דריסת הרגל המשמעותית ברצועת עזה.

גם ההנהגה הערבית-פלסטינית בישראל נחשבת לעוינת להנהגת איחוד האמירויות. חברי הרשימה המשותפת התנגדו להסכמי אברהם על רקע ההתעלמות, לטענתם, מפתרון הסוגייה הפלסטינית.^[15] על אף הנתק הפוליטי בין ההנהגות, איחוד האמירויות מביעה את נאמנותה לעם הפלסטיני ולסוגיה הפלסטינית, ויוצרת הבחנה בין שכבת ההנהגה של הרשות הפלסטינית לשכבת העם.

היעדר הדיאלוג בין ההנהגה האמירתית לפלסטינית כובל את ידיה של איחוד האמירויות מהשפעה משמעותית בגדה המערבית וברצועת עזה, ומאלצת אותה לבחור בערוצים עקיפים על מנת ליצור השפעה. תמיכת משפחת השלטון של אבו דאבי בדחלאן היא דוגמא לערוץ עקיף של השפעה, והיא משקפת שלוש גישות מרכזיות ביחס האמירתי לפלסטינים: האחת, רצונה להיות מעורבת בזירה הפלסטינית; השניה, בחירתה לחבור לגורם המייצג קו פרגמטי-חילוני בפוליטיקה הפלסטינית; השלישית, התחרות שהוזכרה מול קטר השכנה המארחת את הזרוע המדינית של החמאס. כלומר, את המדיניות של איחוד האמירויות בהקשר הפלסטיני יש לבחון גם דרך היחסים בין מדינות המפרץ עצמן והמאבק הסמוי והגלוי ביניהן להשיג שליטה והשפעה בזירות שונות במזרח התיכון.^[16]

ערוץ עקיף נוסף בקשר המדיני בין ההנהגה האמירתית לפלסטינית היא דרך מדינות כמו ירדן ומצרים, הנחשבות לבעלות ברית קרובות של איחוד האמירויות ושדרכן היא יכולה להשיג מידה מוגבלת של מעורבות. כעת, מצטרפת גם ישראל לערוצי ההשפעה של האמירויות בזירה הפלסטינית.

ד. עמדת איחוד האמירויות ביחס לתהליך השלום מאז ולאור הסכמי אברהם

בשלושת החודשים הראשונים להצהרה על הכוונה לנרמל את היחסים עם ישראל, ההנהגה האמירתית עסקה באופן אינטנסיבי בהתבטאויות בנוגע למחויבותה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. בעת ביקור המשלחת הישראלית הרשמית הראשונה לאבו דאבי ב-31 באוגוסט 2020, מסר מוחמד בן זאיד הצהרה לפיה הוא מחויב להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, והדגיש כי "ההחלטה לכונן יחסים עם ישראל היא למען השלום, אך לא על חשבון הסוגיה הפלסטינית".^[17] גם שר החוץ עבדאללה בן זאיד השמיע מסרים דומים באומרו כי "אני רוצה להבטיח למשתתפים [במפגש] שאיחוד האמירויות מאמינה ששלום הוא בחירה אסטרטגית וחיונית לאזור, וכי הבחירה הזאת לא תבוא על חשבון התמיכה ההיסטורית שלנו בסוגיה הפלסטינית ובזכויות של אחינו העם הפלסטיני".^[18] למסרים אלו הצטרף השגריר עוטייבה, שאמר בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) כי ישראל והאמירויות ייאלצו לנהל "שיחות קשות" על הסוגיה הפלסטינית והדגיש את תמיכת מדינתו בפתרון שתי המדינות.^[19] בדיון במועצת הביטחון, קראה איחוד האמירויות להשתמש במומנטום שנוצר לאחר חתימת הסכם השלום עם ישראל, לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים.^[20] אל הצהרות אלו מצטרפות הצהרות רבות מצד גורמים שונים בממשלה האמירתית, בהן חוזר אותו מסר באופן חד וברור.

ריבוי ההצהרות בנושא זה יכול להעיד על חשיבותו להנהגה האמירתית. יש בכך גם להעיד על חשש מביקורת על ההסכם עם ישראל. לאור התקדים שיצרה בקרב המדינות במעגל הרחוק לישראל המקיימות עמה יחסים רשמיים מלאים, איחוד האמירויות השקיעה רבות בהסברה שהופנתה לאזרחיה, לעם הפלסטיני ולעולם הערבי. על פי ד"ר אבתסאם אל-קטבי, נשיאת Emirates Policy Center, אין זה מפתיע שהפלסטינים מתנגדים להסכמי אברהם, אך לטענתה צעד זה יכול דווקא למנף את העמדה הפלסטינית בסכסוך עם ישראל בשלושה אופנים: (1) חשיבה מחודשת על תהליך השלום; (2) כניסה של גורמי השפעה חדשים לתהליך השלום, כמו איחוד האמירויות, שלהם יהיה משקל משמעותי יותר בקידום האינטרסים הפלסטינים; (3) שינוי דעת הקהל בישראל בנוגע לעולם הערבי ולאופן שבו ישראל יכולה להרוויח מהסכמי שלום, ובכך להגביר תמיכה במשא ומתן עם הפלסטינים.^[21]

איחוד האמירויות הגדירה את צעד הנורמליזציה כשינוי פרדיגמה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם עד כה הנורמליזציה עם ישראל היתה מעין קלף מיקוח והותנתה בהתקדמות המשא ומתן עם הפלסטינים, כעת ישראל היא ערוץ לגיטימי לדיאלוג ישיר עם מדינות בעולם הערבי. בדיאלוג זה, איחוד האמירויות יכולה לפעול לקידום תהליך השלום, לא רק דרך מצרים, ירדן, ארה"ב והאיחוד האירופי, אלא גם דרך ערוצים דיפלומטיים ישירים עם ישראל.  יחד עם זאת, סקירה זו מגלה עד כה גם פער ניכר בין ההצהרות למעשים, אשר יכול לנבוע מסדר עדיפויות שונה של האמירתים ומידיהם הכבולות בזירה הפלסטינית כיום.

ה. פעולותיה ומעורבותה של איחוד האמירויות בזירה הפלסטינית מאז ההסכם

ערוצי המעורבות של איחוד האמירויות בזירה הפלסטינית נותרו כשהיו לפני ההסכם עם ישראל: ערוצים מדיניים דרך גורמים אזוריים ובינלאומיים, תמיכה כלכלית ותמיכה הומניטרית. אולם, במהלך חצי השנה הראשונה ליחסים הרשמיים עם ישראל, איחוד האמירויות שינתה במעט את אופי פעילותה בזירה זו.

חיזוק הערוץ המדיני. הסכמי אברהם שימשו מנוף עבור הנהגת איחוד האמירויות להעצים את קולה ואת הנראות שלה בהבעת סולידריות ותמיכה מדינית למען הסוגיה הפלסטינית. מאז אוגוסט 2020, היא מרבה לפנות אל הקהילה הבינלאומית בנוגע לפתרון הסוגיה הפלסטינית.^[22]

הבלטת תרומתה ההומניטרית. בחודשים שקדמו להסכמי אברהם, העבירה איחוד האמירויות ציוד רפואי לפלסטינים באופן לא שגרתי עם נחיתת שניים ממטוסיה בנמל התעופה בן גוריון. באופן טבעי, האירוע קיבל תשומת לב תקשורתית רבה, כאשר סירובו של אבו מאזן לקבל את המשלוח אף הגביר את החשיפה.^[23] הזירה התקשורתית משמשת כלי מרכזי עבור איחוד האמירויות בהבלטת הסיוע ההומניטרי שהיא מעניקה לפלסטינים ולגורמים אחרים. אחרי הסכמי אברהם, איחוד האמירויות הרחיבה את הסיוע שלה לפלסטינים במאבק במגפת הקורונה עם העברה של למעלה מ-14 טון של ציוד רפואי לרצועת עזה.^[24] היא אף דאגה לציין כי הסיוע ניתן במעורבותו של דחלאן, וניצלה בכך את העברת הסיוע לעזה כדי לחזק את תדמיתו ערב בחירות אפשריות.^[25] צעד זה מחזק את מעמדה של איחוד האמירויות מול קטר ומבסס את הטענה כי היא דואגת לפלסטינים על אף הנתק מההנהגה שלהם והסכמי אברהם. טור דעה שפורסם ב-1 במרץ 2021 בעיתון אמירתי מרכזי (אל-ביאן) בשפה הערבית, הוקדש כולו לסיוע ההומניטרי של איחוד האמירויות לפלסטינים בהיסטוריה וכיום. במאמר, סקרה מונה בוסמרה את המשלוחים של הציוד הרפואי בתקופה הקורונה, את המימון המאסיבי לאונר"א עד 2020 והזדמנויות כלכליות אחרות שאיחוד האמירויות העניקה לפלסטינים.^[26] בוסמרה פנתה אל הפלסטינים כאחים ושיקפה את התפיסה של היד המושטת של האמירויות כלפיהם, אך מבין השורות היה ניתן להבחין גם בראיית הערוץ ההומניטרי כמכשיר דיפלומטי לחימום יחסים.

דילול כספי מימון לפלסטינים. לצד התמיכה ההומניטרית, איחוד האמירויות תמכה בפלסטינים באמצעות העברת כספים לאונר"א, לסהר האדום ולגופים לא-ממשלתיים בגדה המערבית וברצועת עזה. בפברואר 2021 דווח כי איחוד האמירויות צמצמה את המימון לאונר"א באופן משמעותי, מ-50 מיליון דולר בשנת 2019 למיליון דולר בשנת 2020. השרה האמירתית לשיתוף פעולה בינלאומי רים אל-האשמי, הגיבה על דיווח באומרה שאיחוד האמירויות בוחנת את אפשרויות תמיכתה "לארגונים יעילים יותר", כמו הקהילה הבינלאומית והסהר האדום.^[27]

פיתוח ערוצים כלכליים חדשים. יום לאחר חתימת הסכמי אברהם, אמר שר הכלכלה של איחוד האמירויות עבדאללה בין טוק אל מארי, כי בהסכמי הסחר הכלכליים בין ישראל לאמירויות יכללו אזורים פלסטינים.^[28] כוונה זו והצהרות אחרות בנושא מלמדות על הרצון של איחוד האמירויות להשקיע במימון לצורך פיתוח על חשבון המימון המסורתי לאונר"א.

התקרבות לקהילה הפלסטינית המתגוררת באיחוד האמירויות. באיחוד האמירויות מתגוררים כ-200 אלף פלסטינים אשר קיבלו את הסכמי אברהם ברגשות מעורבים.^[29] לאורך ההיסטוריה המודרנית של איחוד האמירויות, המדינה השקיעה רבות בשמירה על שקט חברתי בתחומיה, וכעת היא נערכת למנוע תסיסה פלסטינית בשטחה. אחת היוזמות בהן נקטה בהקשר זה היא הקמה של מועדון ידידות אמירתי-פלסטיני. מועדון זה הושק במעמד שר החוץ עבדאללה בן זאיד, שהביע בנאומו קירבה לעם הפלסטיני ואמר כי לקהילה הפלסטינית באמירויות יש תפקיד חשוב בצמיחה ובהתפתחות של המדינה. הוא ברך על הקמת המועדון והגדיר זאת כ"צעד חשוב המשקף את קשרי האחווה בין מדינותינו אשר תורם לביסוס התקשורת והיחסים בין האחים האמירתים והפלסטינים."^[30]

ו. הסוגיה הפלסטינית בקשרים הבילטרליים בין איחוד האמירויות וישראל

מעבר להצהרות הפומביות של איחוד האמירויות המביעות תמיכה בפתרון שתי-המדינות ומחויבות לפלסטינים גם לאחר החתימה על הסכמי אברהם, הסוגיה הפלסטינית באה לידי ביטוי גם ברקימת הקשרים והיחסים הישירים עם ישראל. ניתן ללמוד רבות מהתייחסותה (או היעדר התייחסותה) של איחוד האמירויות לסוגיות כמו בנייה בהתנחלויות, רכישת מוצרים מהתנחלויות, קשרים ושיתופי פעולה עם גורמי ימין ופעולות צבאיות או הומניטריות של ישראל בשטחים הפלסטינים. יחד עם זאת, לאור הזמן המועט שעבר מאז כינון היחסים, קשה עדיין לגזור מסקנות משמעותיות.

בחוזה השלום בין איחוד האמירויות וישראל קיימים שני אזכורים למחויבות המדינות "לפעול יחד להגשמה של פתרון על בסיס משא ומתן לסכסוך הישראלי-פלסטיני", אולם לא קיימת בהם התניה לפעולות ישראל בשטחים הפלסטינים.^[31] במקביל ליחסים החיוביים ושיתופי הפעולה המשגשגים בחצי השנה הראשונה של הקשר, איחוד האמירויות מבקרת במרומז את ישראל על פעולותיה בשטחי הגדה המערבית. בדצמבר 2020 התקשורת האמירתית סיקרה בהרחבה את המקרה של צעיר פלסטיני שנורה על ידי חיילים ישראלים, ובפברואר 2021 היא סיקרה את החלטת בין הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לחקור האם ישראל ביצעה פשעי מלחמה בשטחים הפלסטינים.^[32]

בנושא רכישת מוצרי התנחלויות, ניתן להתרשם כי איחוד האמירויות עדיין נמנעת מנקיטת עמדה רשמית. בדצמבר 2020 נחתם הסכם ייצוא בין המועצה האזורית שומרון לבין חברת FAM Holding מאיחוד האמירויות הכולל משלוח של מוצרים כמו יין, טחינה, דבש ושמן זית מההתנחלויות.^[33] במסגרת הקשרים הכלכליים החדשים, מגיעות משלחות רבות מישראל לאמירויות, וביניהן אף משלחת מטעם מועצת יש"ע. אולם, שיתופי הפעולה מן הסוג הזה מוגבלים לסקטור הפרטי וטרם הוצגו עמדות ברורות מצד הגורמים הרשמיים באיחוד האמירויות בנוגע לתפיסתם המוצהרת לגבי מוצרים מההתנחלויות, קשרים עם ההתנחלויות ובכלל, בנוגע למפעל ההתנחלויות. פרטים רבים מתוך ההסכמים הפורמליים שנחתמו בין המדינות לא ידועים, ולא פורסם מידע בנוגע להחרגת ההתנחלויות, בדומה להסכמים שהאיחוד האירופי עושה עם ישראל. בחריין למשל, כבר נאלצה להבהיר כי לא תאפשר ייבוא סחורה מההתנחלויות בהתאם לדין הבינלאומי הקיים, וסביר להניח שהיחסים החדשים עם ישראל והתפתחות שיתופי הפעולה בין המדינות ייאלצו גם את איחוד האמירויות לגבש מדיניות שכזו, או לפחות להגיב ליוזמות הקשורות בשטחים.

גם נושא הר הבית עמד כבר למבחן ראשוני במשולש היחסים בין ישראל, הפלסטינים והאמירויות מאז ההסכם ועשוי להתפתח בהמשך כנקודת חיכוך משמעותית. התקרית שבה בכירים אמירתיים שעלו להר הבית ספגו גידופים של פלסטינים וקריאות לצאת מן המקום ליבתה את המתח בין הצדדים. בעקבות התקרית, ישראל נערכה לאבטחה מוגברת או ממוקדת למבקרים מהמפרץ במתחם. מגבלות הקורונה מאז החתימה על ההסכם הותירו סוגיה זו מחוץ לתשומת הלב, אך כאשר יגיעו כמויות רבות של תיירים מהאמירויות ומבחרין, הר הבית ישוב לשמש כנקודת חיכוך נפיצה.   

ז. סיכום ומבט לעתיד

איחוד האמירויות איננה אדישה לביקורת הרבה על יחסה כלפי הסוגיה הפלסטינית והיא פועלת על מנת לקדם מדיניות ברורה בנושא. אולם, כבר כיום ניתן להבחין כי בניגוד לדעה הרווחת בציבוריות הישראלית, הפלסטינית ואף הבינלאומית, היחסים הנרקמים בין ישראל ואיחוד האמירויות כוללים ממד משמעותי של התייחסות לסוגיה הפלסטינית ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמדתה של איחוד האמירויות בנושאים אלה רלוונטית להבנת אופי וטיב היחסים העתידיים עם ישראל. המסקנה העולה מסקירה זו היא כי הסוגיה הפלסטינית אינה חוצצת בין האמירויות לישראל כבעבר, אלא היא משמשת אמצעי למינוף השפעתה של איחוד האמירויות בזירה זו בפרט ובעולם הערבי בכלל. ולפיכך, איחוד האמירויות מעוניינת להרחיב את מעורבותה בסוגיה הפלסטינית.

במסגרת ההגדרה מחדש של מדיניות זו, איחוד האמירויות פועלת מאחורי הקלעים בערוצי דיפלומטיה אזוריים ובינלאומיים על מנת לקדם חזרה לתהליך המשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים, שבו היתה מעוניינת לתווך. אולם, בחצי השנה הראשונה ליחסים הרשמיים עם ישראל, עדיין אין ביטוי מעשי לקידום אמירתי של אינטרסים פלסטינים מדיניים וקשה להעריך האם הדבר נובע מהחסמים המצרים את יכולתה לפעול בשיתוף עם ההנהגה הפלסטינית או ממיקומה הנמוך של הסוגיה על סדר היום האמירתי.

עניינה של איחוד האמירויות במעורבות בזירה הפלסטינית אינו בא לידי ביטוי רק בתחום המדיני, אלא במעורבות פעילה יותר במגוון תחומים, כמו למשל בפיתוח ערוצים כלכליים חדשים, בהרחבת התמיכה ההומניטרית ובהתקרבות לקהילה הפלסטינית באיחוד האמירויות. כוונתו של ממשל ביידן בארה"ב להשיב את הסיוע ההומניטרי לפלסטינים עשויה לשמש נקודת ממשק בפיתוח פרויקטים ישראלים-פלסטינים של חברה אזרחית.

הקשר עם ישראל יוצר הזדמנות עבור איחוד האמירויות להיות מעורבת יותר הן בפיתוח ערוצים כלכליים, והן בתפקיד תיווך בתהליך שלום עתידי או בסכסוך עתידי. בהסכמי אברהם, איחוד האמירויות קנתה כרטיס לשבת סביב השולחן וכן, אפשרות להעצים את המהלכים שלה בתוך החברה הפלסטינית בעזרת שיתוף הפעולה עם ישראל. הנוכחות של שגריר האמירויות בישראל חשובה להעמקת הקשר של מדינתו עם בכירים בישראל וברשות הפלסטינית. בניית קשרים אישיים עם גורמי שלטון פלסטינים והיכרות קרובה יותר עם הפוליטיקה האזורית בנושאים שנתונים במחלוקת כמו מזרח ירושלים ושטחי C תוכל להשפיע על קבלת ההחלטות בנושא הישראלי-פלסטיני.

הזדמנות נוספת יכולה להיווצר עם שינויי הנהגה ברשות הפלסטינית. קרוב לוודאי שההבנה של החסמים והמגבלות של איחוד האמירויות בזירה הפוליטית הפלסטינית, הן בנתק המדיני מההנהגות הקיימות והן בתמיכה בדחלאן, הנחשב לגורם בעל השפעה ולגיטימיות נמוכה בזירה זו, תוביל לבחינה מחדש של מדיניותה, וייתכן כי תוביל לחבירה לגורמי שלטון אחרים. על כן, ניתן לצפות כי הנהגת האמירויות תשאף לבנות גשרים לגופי שלטון פלסטינים שיתבססו אחרי בחירות אפשריות ברשות, או חילופי הנהגה עתידיים.

הדיפלומטיה החדשה והגלויה בין ישראל לאיחוד האמירויות יכולה לשמש גם כמנוף לחץ לקידום האינטרסים הפלסטינים. התפיסה האמירתית לפני ההסכמים היתה כי ישראל אינה מבינה מה היא עשויה להרוויח משלום עם העולם הערבי. כעת, הציבור וההנהגה בישראל, שמקבלים בחיבוק חם את היחסים עם האמירויות, מבינים מה הם עלולים להפסיד מניתוק קשרים אלו. איחוד האמירויות תוכל לקשור בעתיד את טיב היחסים עם ישראל בפעולותיה כלפי הפלסטינים בסוגיות הומניטריות, ביטחוניות ומדיניות.

בהינתן שייפתח מחדש תהליך שלום ישראלי-פלסטיני, איחוד האמירויות יכולה למלא בו תפקיד חיובי ומסייע. מעבר להמשך הסיוע ההומניטרי לעם הפלסטיני, יש ביכולתה להציע שותפות בהשקעה ופיתוח תשתיות עבור המדינה הפלסטינית העתידית ולעודד את צמיחתו של המשק הפלסטיני. כמרכז (HUB) כלכלי ודיפלומטי במזרח התיכון וכמי שהופכת למדינה מובילה באזור, יש ביכולתה של איחוד האמירויות ליזום, לתמוך ולעודד קידום של שיתופי פעולה אזוריים שיכללו לא רק את ישראל, אלא גם את הפלסטינים.

^[1] “UAE Reaffirms its Support to Push the Middle East Peace Process Forward,” Permanent Mission of the United Arab Emirates to the United Nations, 18 October 2017.

^[2] "מוחמד בן זאיד מאשר את תמיכת איחוד האמירויות הערביות, המונהגת על ידי ח'ליפה, במאמצים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שירושלים בירתה," אל-אתחאד, 24 באוקטובר 2011. [בערבית]

^[3] “UAE calls on international community, UN to find solutions to Palestinian question,” United Arab Emirates Ministry of Foreign Affairs & International Cooperation, 2 December 2017.

^[4] Lana Zaki Nusseibeh, “The Question of Palestine,” Permanent Mission of the United Arab Emirates to the United Nations, 24 November 2014.

^[5] מתוך עמוד הטוויטר של מוחמד בן זאיד, 13 באוגוסט 2020.

^[6] יוסוף אל-עוטייבה, "סיפוח או נורמליזציה," ידיעות אחרונות, 12 ביוני 2020.

^[7] Jamie Prentis, “UAE ambassador to US: Abraham Accord 'broke taboo' that normalisation with Israel is impossible,” The National, 11 November 2020.

^[8] ברק רביד, "שר החוץ של איחוד האמירויות לוואלה! NEWS: 'רוצים להתקדם במהרה, משוכנעים שלא יהיה סיפוח'," וואלה, 14 באוגוסט 2020; נעה לנדאו, "דוברת משרד החוץ של איחוד האמירויות ל'הארץ': 'הסיפוח היה הדאגה המיידית שלנו'," הארץ, 16 באוגוסט 2020; רועי קייס, "בכיר באיחוד האמירויות: עסקת מטוסי החמקן תעלה לדיונים עם ארה"ב וישראל," כאן, 18 באוגוסט 2020.

^[9] איתמר אייכנר, "איחוד האמירויות מבהירה: התנאי לנורמליזציה עם ישראל הוא עצירת הסיפוח," וואיינט, 1 בספטמבר 2020.

^[10] רועי כהן, "בן זאיד לא השתתף בטקס – כי נתניהו הצהיר שהסיפוח לא מבוטל," חדשות 13, 18 באוגוסט 2020.

^[11] ג'קי חורי, "הרשות הפלסטינית על ההסכם עם איחוד האמירויות: "בגידה בעם הפלסטיני," הארץ, 13 באוגוסט 2020.

^[12] “Palestinians sending ambassadors back to UAE and Bahrain, official says,” Reuters, 18 November 2020.

[13] מתוך עמוד הטוויטר של עמיחי שטיין, 10 במרץ 2021.

^[14] “Israel, UAE announce normalisation of relations with US help,” Al-Jazeera, 13 August 2020.

^[15] יקי אדמקר, "בתמיכת 80 ח"כים: הכנסת אישרה את חוזה השלום עם איחוד האמירויות," וואלה, 15 באוקטובר 2020.

^[16] מורן זגה, "התחרות בין ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטר בזירה הפלסטינית," מכון מיתווים, נובמבר 2019.

^[17] גיא אלסטר, "יורש העצר של איחוד האמירויות: מחויב להקמת מדינה פלסטינית," וואלה, 31 באוגוסט 2020.

^[18] מתוך דברי עבדאללה בן זאיד במפגש וירטואלי עם הקהילה הפלסטינית באמירויות, משרד החוץ ושיתוף פעולה אזורי של איחוד האמירויות, 1 בספטמבר 2020. [בערבית]

^[19] ראיון עם יוסוף אל-עוטייבה, "הסכמי אברהם: אופק חדש במזרח התיכון? | שגריר איחוד האמירויות לוושינגטון בהופעה ראשונה לקהל הישראלי," המכון למחקרי ביטחון לאומי, 11 בנובמבר 2020.

^[20] “UAE Underscores Need to Leverage Recent Peace Accord to Break Deadlock in Middle East Peace Process,” United Arab Emirates Ministry of Foreign Affairs & International Cooperation, 28 October 2020.

^[21] Ebtesam al-Ketbi, “Emirati-Israeli peace agreement: Could it be a game-changer?,” Emirates Policy Center, 24 September 2020.

^[22] "איחוד האמירויות מדגישה את רצונה לראות יוזמות צודקות ולעבוד עם שותפים אזוריים ובינלאומיים למציאת פתרון לסוגיה הפלסטינית," משרד החוץ ושיתוף פעולה אזורי של איחוד האמירויות, 3 בדצמבר 2020 [בערבית];

 Mina Aldroubi, “Pompeo to visit occupied West Bank in first US trip to the settlement. UAE's Sheikh Abdullah bin Zayed affirms commitment to Palestinian peace process,” The National, 18 November 2020; "Gargash: Resolving Arab world's issues requires common vision, unified stances in UN Security Council,” Emirates News Agency, 19 January 2021.

^[23] מורן זגה ואלי פודה, "המטוס מהאמירויות הפיל את ישראל בסבך היריבויות בעולם הערבי," וואלה, 15 ביוני 2020.

^[24] “Coronavirus: UAE delivers more than 14 tonnes of medical aid to Gaza,” The National, 16 December 2020.

^[25] Khaled Abu Toameh, “Abbas rival oversees UAE medical aid to Gaza,” The Jerusalem Post, 12 January 2021.

^[26] מונה בוסמרה, "האמירויות היא תומכת היסטורית של הפלסטינים," אל-ביאן, 1 במרץ 2021. [בערבית]

^[27] “UAE halts funding to UN Palestinian agency in 'reset' of aid programme,” Reuters, 8 February 2021.

^[28] “A conversation with H.E. Abdulla bin Touq Al Mari, UAE Minister of Economy,” Atlantic Council, 16 September 2020.

^[29] Fatina Hamad, “Palestinians Living in UAE Uncertain Over Peace Deal With Israel,” The Media Line, 16 August 2020.

^[30] "השיח' עבדאללה בן זאיד לקהילה הפלסטינית במדינה: איחוד האמירויות תמיד תהיה חממה נאמנה ובטוחה עבורכם ועבור משפחותיכם," משרד החוץ ושיתוף פעולה אזורי של איחוד האמירויות, 1 בספטמבר 2020. [בערבית]

^[31] “The Abraham Accords Declaration,” U.S. Department of State. Accessed on 28 February 2021.

^[32] “Palestinian teenager fatally shot during clashes with Israeli army,” The National, 5 December 2020; “ICC paves way for war crimes probe in Palestinian territories,” The National, 6 February 2021.

^[33] Tovah Lazaroff, “West Bank Samaria settler olive oil and wine to be exported to Dubai,” The Jerusalem Post, 8 December 2020.

הפוסט איחוד האמירויות ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. רקע היסטורי

יחסיה של ישראל עם יוון וקפריסין נעו במשך רוב שנות המדינה בין מצב רדום למתוח. ישראל אמנם מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם שתיהן, אולם התמיכה היוונית והקפריסאית בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים ושיתוף הפעולה בין ישראל לתורכיה היוו מכשול לאורך השנים לפיתוח קשרים משמעותיים. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ממשלות יוון וקפריסין אירחו לעתים קרובות את מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. בשנת 1988, קפריסין הכירה באופן רשמי במדינה פלסטינית. תמיכה באש"פ הייתה בזמנו קו אדום עבור ישראל, שנקטה מהלכים נגד ערפאת ולסיכול פעילות הארגון שלו. בו בזמן, יוון וקפריסין ראו את שיתוף הפעולה האסטרטגי של ישראל עם אנקרה מבעד לעדשת הסכסוך שלהן עם תורכיה. במהלך שנות ה-90, בעקבות הסכמי הביניים בין ישראל לפלסטינים (1995-1993) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994), החלו עמדות אלה להתרכך.[1] אולם, גם אז נראה היה כי השותפות המתמשכת בין ישראל לתורכיה בשנות ה-90 ובשנים הראשונות של האלף הנוכחית היוו מכשול בלתי עביר.

חלון הזדמנויות לשיפור היחסים בין שלוש המדינות נפתח רק ב-2009, בעקבות התמוטטות הכלכלה היוונית, אירועי האביב הערבי, והמשבר ביחסי ישראל-תורכיה. בתקופה זו גם התגלו מאגרי גז טבעי במים הטריטוריאליים של ישראל וקפריסין, וגם התפתחות זו עודדה שיתוף פעולה בין ירושלים, אתונה וניקוסיה. ברית משולשת זו מהווה כיום את אחת השותפויות האסטרטגיות המשמעותיות ביותר של ישראל במזרח אגן הים התיכון.

הרשות הפלסטינית (רש"פ), שהנהגתה נהנתה מיחסים חיוביים עם קפריסין ויוון במשך עשרות שנים, לא קיבלה בברכה את השינוי. הסכסוך הפנים-פלסטיני בין תנועות פתח לחמאס החליש את הלגיטימציה של הרש"פ והפחית מאד את השפעתה על הממשלות באתונה וניקוסיה, שכבר נטו בשלב זה לטובת ישראל. פגישות רמות-דרג בין נציגים פלסטינים ומקביליהם היוונים והקפריסאים אמנם נמשכו, אולם ב-2015 נמנע הפרלמנט היווני מהכרה מלאה במדינה פלסטינית.[2]

ב. המדיניות הנוכחית של יוון וקפריסין בנושא הישראלי-פלסטיני

המדיניות הנוכחית של יוון וקפריסין בנושא הישראלי-פלסטיני היא מטבע הדברים רב-ממדית. שתי המדינות נמצאות בקשר שוטף עם הרש"פ, ומחויבות לעמדות הרשמיות של האיחוד האירופי בקשר לסכסוך (תמיכה בפתרון שתי-המדינות בגבולות 1967 והתנגדות למהלכים ישראליים חד-צדדיים כגון בניית התנחלויות וסיפוח שטחים). מדיניות זו משקפת תמיכה ציבורית ביישוב הסכסוך ואהדה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. אולם, אף אחת מהמדינות אינה משמיעה קול בולט באיחוד האירופי בסוגיה זו וישראל נעזרה בכל אחת מהן, כמו גם במדינות קבוצת וישגראד, לריכוך (ולפעמים לבלימת) תגובות אירופיות למדיניותה בגדה המערבית ורצועת עזה. כך, למשל, ב-2015 יוון התנגדה למדיניות האיחוד בנוגע לסימון מוצרים המיוצרים מעבר לקווי 1967.[3] חרף מאמציה של הרש"פ לשכנע את יוון לנקוט עמדה רשמית נגד כוונות הסיפוח של ישראל בחודשי הקיץ של 2020, ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטקיס לא העלה את הנושא בפומבי במהלך ביקורו בישראל במחצית יוני, ובחר להתמקד בהיבטים אחרים של היחסים הבילטרליים.[4] דווח כי שר החוץ גבי אשכנזי השקיע מאמצים בסוגיה זו מול מקבילו בניקוסיה.[5]

יוון וקפריסין אינן זקוקות לעידוד מצד ישראל על מנת לשמור מרחק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן עצמן מעורבות בסכסוך מתמשך עם תורכיה במזרח הים התיכון ובקפריסין המחולקת, ומעדיפות שמערכת היחסים שלהן עם ישראל לא תכלול מרכיב של התערבות בעניינים הפנימיים של כל אחת מהמדינות. אין לראות בגישה זאת חוסר עניין מצדן בסכסוך. באופן רשמי, יוון וקפריסין מצדדות בקידום שלום ישראלי-פלסטיני. הכנסייה היוונית אורתודוקסית היא בעלת קרקעות בישראל ובשטחים הפלסטיניים ועדיין נחשבת מוסד דתי מרכזי באזור.[6] יוון וקפריסין גם מנהלות קשרי מסחר איתנים ויחסים אסטרטגיים עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי. על אף הים המפריד ביניהן לישראל, הסכסוך הישראלי-פלסטיני תמיד נוכח בקשרים ביניהן במידה כלשהי.

עם זאת, חשיבות היחסים האסטרטגיים עם ישראל והרצון להדיר את תורכיה ממערך השותפויות האזורי, הובילו את יוון וקפריסין להוריד פרופיל בנוגע לסוגיה הישראלית-פלסטינית. הסחר בין יוון וקפריסין לפלסטינים, שמעולם לא היה משמעותי, פחת בשני העשורים האחרונים.[7] פקידים פלסטינים מדברים כיום על יחסיהם המשגשגים עם אתונה וניקוסיה בלשון עבר.[8] לשחקנים אזוריים אחרים, כגון מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, תורכיה וקטר יש תפקיד יותר מרכזי מאשר ליוון וקפריסין בפוליטיקה הפנים-פלסטינית ובהעברת מסרים בין פלגים פלסטינים שונים לישראל. ליוון וקפריסין אין תמריץ משמעותי לגלות מעורבות ביחסי ישראל והפלסטינים וסביר להניח שהן יחכו עד ששחקנים בינלאומיים אחרים, או הישראלים והפלסטינים עצמם, יפעלו לחידוש המשא ומתן ויזמינו אותן לתרום לתהליך השלום.

ג. מה יכולות יוון וקפריסין לתרום לקידום תהליך השלום?

ליוון וקפריסין יכולות מוגבלות ועניין מועט יחסית למלא תפקיד מרכזי בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים. אולם, הן יוכלו לתמוך במרכיבים מסוימים בתהליך בהינתן התנאים המתאימים לכך. ראשית, קפריסין תוכל לתמוך בפתיחתה של רצועת עזה. הרצועה נתונה תחת סגר ישראלי ומצרי הדוק והמצב ההומניטרי שם קשה. האיסור הישראלי על יבוא ויצוא מוצרים רבים מעזה ואליה מגביל את צמיחתה הכלכלית של הרצועה ומעורר ביקורת בינלאומית על ישראל. עם זאת, מסתמן כי ישראל מבקשת לשנות את המצב. בפברואר 2021, קטר הודיעה כי יחד עם הקוורטט הגיעה להסכמה עם ישראל וקבוצת דלק על הנחת צינור בין אחד ממאגרי הגז שלה לרצועה. כעבור ימים אחדים, הודיעה מצרים כי הסכימה לפתח את מצבור הגז הטבעי השוכן לחופי הרצועה (Gaza Marine). שתי ההתפתחויות מצביעות על כך שישנם תחומים ממשיים בהם מדינות אזוריות יכולות לתרום לשיפור המצב בשטח.

ישראל וקפריסין דנו בעבר, לאחרונה ב-2018, בהקמת רציף צף בלימסול לפיקוח על סחורות המיועדות לעזה והעברתן לרצועה. הרעיון היה יצירתי אולם לא מומש בשל התנאים שהציבה ישראל לחמאס – השבה לישראל של האזרחים אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד, ושל גופות שני החיילים הישראלים (אורון שאול והדר גולדין) שנהרגו במבצע "צוק איתן" ב-2014. כמו כן, לא היה ברור אם  היוזמה להקמת הרציף בקפריסין הייתה רצינית או שמא תרגיל יחסי ציבור שנועד לכרסם במעמדו של חמאס ברצועה.[9] קפריסין הסתייגה מהיוזמה, גם בגלל חוסר רצון להתערב ביחסים בין ישראל לפלסטינים. אולם, המצב הכלכלי וההומניטרי ברצועת עזה נותר כפי שהיה (ואולי אף הידרדר) וההודעות שמסרו באחרונה קטר ומצרים מעידות שאולי כדאי לשקול את הפרויקט פעם נוספת. כפי שהסביר זאת השגריר בדימוס מיכאל הררי, פתרון הנמל בקפריסין יועיל לכל הצדדים וראוי לשקול אותו במנותק מהתהליך המדיני הרחב עם הפלסטינים.[10] הדבר יחייב תיאום משמעותי בין ישראל, קפריסין והרש"פ, כמו גם עם שחקנים בינלאומיים נוספים כגון מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב. במידה שממשל ביידן והנהגת האיחוד האירופי יחליטו להחיות את הפרויקט, תהיה זו דרך מעשית להקל את בידודה של הרצועה, וזאת בעלות נמוכה יחסית.

הדיווחים באחרונה על יוזמות לשיפור המצב ברצועת עזה נוגעים גם לזירה השנייה בה יוכלו יוון וקפריסין למלא תפקיד מועיל ביחסי ישראל והפלסטינים: שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה והשתתפות פלסטינית בפורום הגז של מזרח הים התיכון (Eastern Mediterranean Gas Forum). הפורום הוקם באופן רשמי ב-2020, וחברות בו גם ישראל וגם הרש"פ, תופעה נדירה בהתחשב בשפל ביחסי הצדדים. ביטחון אנרגטי הוא סוגיה חשובה לפלסטינים, במיוחד בעזה הסובלת ממחסור בחשמל. יוזמות לשיפור אספקת אנרגיה במחירים השווים לכל כיס יסייעו בייצוב הכלכלה הפלסטינית ובהעלאת רמת החיים. הואיל וקיים כבר מומנטום אזורי בתחום האנרגיה, לא יהיה זה מהלך נועז מצד יוון וקפריסין להציע לפלסטינים את שירותיהן בסוגיות אנרגיה שעולות בפורום הגז. זאת, למשל, על ידי עידוד חברות זרות לבחון אפשרות לפיתוח שדה הגז לחופי עזה וסיוע בהשמעת הקול הפלסטיני. המשימה הנוכחית של הפורום מתמקדת אך ורק בסוגיות אנרגיה, אולם אפשר שזו תתרחב בהמשך. עם הזמן, מתברר כי מדינות מזרח הים התיכון חייבות לנהל ביניהן דיאלוג על שורה ארוכה של נושאים, גם בתחום הכלכלה ואיכות הסביבה, ויוון וקפריסין יוכלו להבטיח נוכחות פלסטינית בשיחות אלו.

כחברות באיחוד האירופי ובאיחוד מדינות הים התיכון ,(Union for the Mediterranean) ליוון וקפריסין יש תפקיד בגיבוש ויישום מדיניות השכנות של האיחוד האירופי, כולל ביחס לישראל ולרש"פ. במסגרת זו, יוון וקפריסין יכולות ליטול יוזמה ולזהות פרויקטים אזוריים שיאפשרו שיתוף פעולה ישראל-פלסטיני תוך הגברת הקשר החיובי בין הצדדים, כמו גם להשתתף ביוזמות לעידוד הסחר, להשקעה אירופית בכלכלה הפלסטינית ולחילופים אקדמיים. תמיכתן של יוון וקפריסין בעמדות ישראל במסגרת האיחוד האירופי אמנם זוכות לשבחים בירושלים, אולם גישה ניטראלית מצדן לסוגיה הישראלית-פלסטינית עשויה להבטיח מערכת יחסים עמידה יותר ולאורך זמן.

קפריסין שימשה בעבר מקום מפגש לארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. תכניות דיאלוג בין סטודנטים הפגישו שם ישראלים ופלסטינים, לעתים יחד עם קפריסאים יוונים ותורכים, להכרת הנרטיב האחד של השני וללמידה הדדית על הסכסוכים ועל הדרכים ליישב אותם. בדצמבר 2020, אישר הקונגרס האמריקאי להשקיע סכום נרחב בפעילות ארגוני שלום ישראלים ופלסטינים בשנים הקרובות, ובכך נפתחה הזדמנות לחדש גם פרויקטים שיאפשרו לצדדים חיצוניים לסכסוך לתרום את חלקם. הדבר יאפשר לקפריסין לשוב ולארח, כמקום ניטראלי, מפגשי דיאלוג ישראלי-פלסטיני, ולהביא לידי ביטוי את הידע המקצועי שנצבר בקרב אנשי המקצוע בתחום יישוב הסכסוכים שפועלים בקפריסין.[11]

לבסוף, במידה שייעשה מאמץ בינלאומי כן להשיב את ישראל והפלסטינים לשולחן המשא ומתן, יוון וקפריסין יוכלו לתמוך בתהליכים אלה כגורמים ניטראליים, יחסית, תוך ידיעה כי ישראל סומכת עליהן שישמרו על האינטרסים שלה, לאור הברית המתהדקת בין המדינות בעשור האחרון. אין זה דבר של מה בכך. במהלך משאים ומתנים מתעורר לא אחת חשש כי שחקנים בינלאומיים מנסים לכפות פתרון שאינו תואם את האינטרסים של אחד או שני הצדדים המסוכסכים. מעורבותן ותמיכתן של מדינות ידידותיות יכולה להפיג את החששות באופן ניכר.

היחס של יוון וקפריסין אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני השתנה בשנים האחרונות, אולם יש ביכולתן למלא תפקיד בונה בשיפור התנאים בשטחים הפלסטינים כמו גם בתמיכה ביוזמות אזוריות ובינלאומיות. יישוב הסכסוך אינו נוגע רק לסוגיות של הסדר קבע. ישנן סוגיות רבות שנוגעות לעתיד יחסי ישראל והפלסטינים שטרם יושבו ושמעורבות חיצונית עשויה להיטיב עמם. יוון וקפריסין ימתינו כנראה עד שישראל והפלסטינים יפגינו מוכנות לחידוש המשא ומתן, אולם על מתווכים עתידיים לכלול את שתי המדינות הללו במניין הגורמים הבינלאומיים שביכולתם למלא תפקיד צנוע בקידום השלום.

* גבריאל מיטשל הוא מנהל קשרי החוץ של מכון מיתווים ודוקטורנט באוניברסיטת וירג'יניה טק, ארה"ב. מסמך זה הוא חלק מיוזמה במימון ממשלת בריטניה, אך הדעות המוצגות בו אינן משקפות בהכרח את דעותיה. תודה מיוחדת לג'נה קפלן על הסיוע המחקרי בהכנת המסמך.

[1] Gallia Lindenstrauss and Polykarpos Gavrielides, “A Decade of Close Greece-Israel Relations: An Assessment,” INSS, April 2019.

[2] Raphael Ahren, “Greece officially starts using term 'Palestine’,” Times of Israel, June 8, 2015 and Representative Office of the Republic of Cyprus to the State of Palestine, Republic of Cyprus Ministry of Foreign Affairs, accessed on March 15, 2021 and Greek-Palestinian Relations, Hellenic Republic Ministry of Foreign Affairs, accessed on March 15, 2021.

[3] Raphael Ahren, “Greece to defy EU order on labeling settlement goods,” Times of Israel, November 30, 2015.

[4] “Palestine urges Greece to oppose Israel's West Bank annexation plan,” Middle East Monitor, June 19, 2020 and “PM Netanyahu's remarks at the joint statements with Greek PM Mitsotakis 16 June 2020,” Israel Ministry of Foreign Affairs, accessed on March 14, 2021.

[5] “Israel seeks Cypriot help in softening EU opposition to annexation,” Times of Israel, June 23, 2020.

[6]  הכנסייה היוונית אורתודוקסית היא מוסד חשוב בנוף הדתי בירושלים. לאור הסכמי אברהם, ניתן לדמיין תרחיש שבו האינטרס של יוון באיזון בין-דתי בירושלים יוביל לתפקיד פעיל יותר של יוון לצד מדינות המפרץ.

[7] “Greece (GRC) and Palestine (PSE) Trade | OEC,” and “Cyprus (CYP) and Palestine (PSE) Trade | OEC,” The Observatory of Economic Complexity, accessed on March 13, 2021.

[8] Nabil Sha’ath, “Will Greece betray the Palestinians?” Ha’aretz, January 27, 2016 and “Greece has historical ties of friendship and solidarity with the Palestinian people, Ambassador Toubassi says,” ANA-MPN News, April 7, 2019.

[9] Stuart Winer, “Israel reportedly agrees to set up seaport for Gaza in Cyprus,” Times of Israel, June 25, 2018 and “Cyprus mulling Israeli request for port to send goods to Gaza,” Times of Israel, June 26, 2018.

[10] Michael Harari, “A port in Cyprus for Gaza’s humanitarian crises,” Jerusalem Post, August 14, 2018.

[11] Jake Epstein, “Israeli-Palestinian peacebuilders prepare for $250m US government injection,” Times of Israel, March 11, 2021.

הפוסט יוון, קפריסין ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר זה ממפה את השיח הבינלאומי בנושא קידום שלום ישראלי-פלסטיני בנסיבות הקיימות. הוא מבוסס על סדרת מפגשי דיאלוג מדיני שקיימו מומחים במכון מיתווים במהלך החודשים פברואר ומרץ 2021, עם שורה של דיפלומטים ומומחים אירופאים, ערבים, אמריקאיים ועם גורמי או"ם.[1] הנייר מציג ניתוח של עמדות ותפיסות של השחקנים הבינלאומיים לגבי ההשפעה של ההתפתחויות המדיניות האחרונות  על הזירה הישראלית-פלסטינית, ותובנות ומסקנות שלהם לגבי הצעדים האפשריים והרצויים שהקהילה הבינלאומית יכולה להוביל לטובת קידום שלום ישראלי-פלסטיני.

[1] מפגשי הדיאלוג המדיני התקיימו תחת חוק צ'טהאם האוס, ולכן מאמר זה אינו כולל שמות ושיוך מרואיינים או ציטוטים ישירים שלהם. את המפגשים הובילו מטעם מכון מיתווים ד"ר ליאור להרס, ד"ר נמרוד גורן וויקטוריה סולקוביץ'.

הפוסט לאן הולכים מכאן? השיח הבינלאומי על עתיד תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עקרונות והמלצות למדיניות ישראל כלפי האיחוד האירופי – <br> המלצות צוות חשיבה של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על המחנה הפרוגרסיבי בישראל להתנער מהדה לגיטימציה שעשה הימין לשיתוף פעולה בינלאומי ולנהוג בדיוק כפי שנוהג הימין עצמו: לטוות רשתות קשרים בינלאומית על בסיס אידיאולוגי וכך למקסם את כוחו ולהגדיל את השפעתו הפוליטית.

המחנה הפרוגרסיבי בישראל מחפש כבר שנים ארוכות את דרכו חזרה למוקדי שלטון והשפעה. בינתיים, ללא הצלחה. פעמים רבות, בדיונים על אסטרטגיות וטקטיקות לשינוי, עולה השאלה אם הפתרון לבעיותיה של ישראל יבואו מבחוץ – באמצעות מהלכים ולחצים מצד גורמים בינלאומיים, או מבפנים – באמצעות שכנוע הציבור ובניית מחנה מקומי. במקום הדיכוטומיה בין שתי האופציות, צומחת לה בשנים האחרונות אפשרות חדשה – למהלך משולב ומתואם, שכולל גם עשייה בתוך החברה הישראלית פנימה וגם שיתופי פעולה עם בעלי ברית בחו"ל. תגובות הנגד שאנו עדים להן ברחבי העולם לעליית הלאומנות, הפופוליזם והימין הקיצוני מעודדות חיבורים בין גורמים פרוגרסיביים ממדינות שונות, יצירת מסגרות משותפות, ועשייה מתואמת. הדבר קורה בזירה הפוליטית ובחברה האזרחית כאחת. מצבו העגום של המחנה הפוליטי הפרוגרסיבי בישראל מקשה על מימוש הפוטנציאל שקיים בקשר עם מפלגות ומנהיגים ממדינות אחרות, אך בחברה האזרחית הישראלית – שבה החידוד הרעיוני הפרוגרסיבי מובהק יותר ובה קיים מגוון רחב של ארגונים ופעילים חדורי להט לשינוי – צומחים להם שיתופי פעולה בינלאומיים רבי-משמעות. נדבך מרכזי בהתחדשות המחנה הפרוגרסיבי בישראל והתעצמותו צריך להיות שימת דגש גדול יותר על כינון שותפויות בינלאומיות – למען קידום מטרותיו של המחנה בארץ אך גם למען סיוע לשותפים לדרך ממדינות אחרות בפעילותם בחו"ל. מאמר זה יציג התפתחויות, מגמות, צרכים ואפשרויות שרלוונטיים לסוגיה זאת ויכולים לעודד שינוי.

תגובת הנגד הפרוגרסיבית

נקודת המפנה היתה ב-2016. ההחלטה על הברקזיט במשאל העם בבריטניה ביוני וניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארצות הברית בנובמבר סימנו מגמה חדשה בפוליטיקה העולמית. עליית הפופוליזם והימין הקיצוני החלה במדינות מסוימות עוד קודם לכן (לראיה, כהונתו של ויקטור אורבן כראש ממשלת הונגריה מאז 2010), אך ההתפתחויות בבריטניה ובארצות הברית הדגישו את התופעה, העניקו לה בולטות ונראות בינלאומית, וסימלו עליית מדרגה. הן גם נתנו רוח גבית למפלגות ומנהיגים באזורים אחרים בעולם – מרודריגו דוארטה בפיליפינים, דרך מתיאו סלביני ומארין לה פן באירופה, ועד ז'איר בולסונארו בברזיל. נוצרה רשת תמיכה וסיוע הדדי של מנהיגים אלה ושותפיהם לדרך. דוגמה מובהקת לכך היא הסיוע הנרחב שהעניק סטיב באנון, מקורבו של טראמפ ואחד המובילים הרעיוניים של הימין הקיצוני בארצות הברית, לבעלי ברית פוליטיים במדינות אירופה השונות לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2019. עליית הימין הקיצוני לוותה במשבר שחוו דמוקרטיות ליברליות ברחבי העולם. האתגר המשותף הוליד רצון לתגובת נגד מתואמת.

הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס, שיצר יש מאין תנועת צעירים פרוגרסיבית נלהבת סביב הקמפיין שניהל מול הילרי קלינטון על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-2016, היה לנושא הדגל העיקרי של התגובה הזאת. בספטמבר 2018 פירסם סנדרס מאמר בעיתון הבריטי "גרדיאן" ובו טען כי הציר האוטוריטרי העולמי החדש דורש את הקמתה של חזית פרוגרסיבית בינלאומית. "גורלו של כדור הארץ – מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית – נמצא על כף המאזניים", כתב סנדרס. הוא הצביע על כמה מאפיינים משותפים למשטרים שנגדם יצא: עוינות לנורמות דמוקרטיות, אנטגוניזם כלפי תקשורת חופשית, היעדר סובלנות ביחס למיעוטים אתניים ודתיים, ואמונה שהממשלה צריכה לשרת את האינטרסים הכלכליים האנוכיים . במאמר הזכיר סנדרס כמה דוגמאות לגל האוטוריטרי, ששוטף את העולם ומאיים לשנות את הסדר העולמי שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, וכלל בתוכן גם את אישור חוק הלאום על ידי ממשלתו של בנימין נתניהו חודשים ספורים לפני כן. אל מול מגמה זו קרא סנדרס לכל מי שמאמינים בתפיסת עולם פרוגרסיבית, המבוססת על סולידריות, הומניזם, דמוקרטיה וחלוקה שווה של העושר, לפעול יחד במאבקם לעולם טוב יותר. קריאתו של סנדרס עוררה עניין בקהילה הבינלאומית. יאניס ורופאקיס, לשעבר שר האוצר מטעם מפלגת סיריזה ביוון, היה בין התומכים הנלהבים. גם ח"כ לשעבר סתיו שפיר, שכיהנה אז בכנסת מטעם מפלגת העבודה, טענה בכנס שקיימו מכון מיתווים ומכון דיוויס באוניברסיטה העברית שפרוגרסיבים מרחבי העולם צריכים להקים תנועה משותפת להגנה על ערכי הדמוקרטיה הליברלית, ובכלל זה לסייע לישראלים ולפלסטינים להתגבר על מכשולי הסכסוך ביניהם.

למחנה הפרוגרסיבי העולמי כבר היתה תשתית ארגונית קיימת, אם כי רחוקה מלהיות יעילה. הוותיק בארגונים הוא האינטרנציונל הסוציאליסטי (Socialist International), שהוקם פורמלית ב-1951 אך למעשה המשיך ארגון שנוסד עוד במחצית השנייה של המאה ה-19. הארגון כולל כיום 135 מפלגות וארגונים ומיוצגות בו כל היבשות בעולם. ב-2013 הקימו מפלגות וגורמים שעזבו את האינטרנציונל הסוציאליסטי את הברית הפרוגרסיבית (Progressive Alliance) כרשת גלובלית של יותר מ-140 מפלגות וארגונים סוציאל-דמוקרטיים ופרוגרסיביים, שבסיסה בגרמניה. הברית הפרוגרסיבית מצהירה על עצמה כעוסקת בסוגיות המרכזיות של הפוליטיקה הפרוגרסיבית – שלום, דמוקרטיה, זכויות אדם, צדק חברתי, עבודה הוגנת, שוויון מגדרי וקיימות. קיים גם ארגון צעירים בשם האיגוד הבינלאומי של צעירים סוציאליסטים (International Union of Socialist Youth – IUSY), שהוקם ב-1907 וכולל כיום כ-136 ארגונים חברים (ובהם צעירי מרצ ומפלגת העבודה) מיותר מ-100 מדינות. ואולם, המגמות של השנים האחרונות הולידו מסגרות ארגוניות חדשות. במאי 2020 השיקו סנדרס (דרך מכון סנדרס) וּורופאקיס (שייסד את התנועה הפאן-אירופית DiEM25) את האינטרנציונל הפרוגרסיבי (Progressive International), ארגון שמטרתו לאחד פעילים וארגונים סוציאל-דמוקרטיים ופרוגרסיביים מכל העולם, בתגובה לעליית הגל הלאומני. דרכי הפעולה של הארגון החדש, שעל הקמתו העתידית הוכרז עוד בנובמבר 2018, כוללות רישות ויצירת תנועה אזרחית רחבה, גיבוש חזון ותפיסת עולם משותפים, ופרסום והדהוד של תכנים פרוגרסיביים.

לארגון החדש שהקימו סנדרס וורופאקיס יש אמנם שם דומה לשני הארגונים האחרים שבזירה, אך הרכבו שונה – הוא אינו פונה למפלגות, אלא לרמת השטח והפעילים. שם כוחו של סנדרס, ומשם צמחה מפלגת סיריזה של ורופאקיס. מה גם שניכר כי המענה הפוליטי המוביל לעליית הימין הקיצוני אינו מגיע דווקא מהמחנה הפרוגרסיבי. מנהיגים כמו אנגלה מרקל (גרמניה), עמנואל מקרון (צרפת) וג'סטין טרודו (קנדה), שהצטיירו בעולם כתקווה הגדולה לבלימת הגל הלאומני, אינם אנשי שמאל, אלא קרובים יותר למרכז – כל אחד מהם בדרכו. המחויבות שלהם לערכי הדמוקרטיה הליברלית, ולא לתפיסה פרוגרסיבית, היא שהציבה אותם בחזית המחנה. כך קרה גם עם ניצחונו של ג'ו ביידן, המרכזי יותר, על סנדרס בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו בנובמבר 2020. ברמה הבינלאומית, תופעה זו באה לידי ביטוי ביוזמה רשמית גרמנית-צרפתית, שהובילו משרדי החוץ של שתי המדינות והביאה באפריל 2019 להקמת הברית המולטילטרלית (Alliance for Multilateralism). מדובר ברשת לא-פורמלית של מדינות, שנועדה בין היתר "להגן ולשמר נורמות, הסכמים ומוסדות בינלאומיים שנמצאים תחת לחץ או בסכנה", ומדגישה את חשיבות האו"ם כגוף הבינלאומי המוביל. באירוע שקיימה הברית בספטמבר 2019, בשולי העצרת הכללית של האו"ם, כבר הצטרפו אל צרפת וגרמניה מדינות נוספות, ובהן קנדה, מקסיקו, צ'ילה, סינגפור וגאנה. בסיכומו של דבר, אירועי השנים האחרונות בעולם מצביעים על סוגי מענה שונים לעליית הימין הקיצוני – ברמת השטח והחברה האזרחית: אקטיביזם פרוגרסיבי; ואילו ברמת המערכת הפוליטית: מנהיגי מפלגות שקרובות מימין ומשמאל למרכז. יש לכך רלוונטיות ומשמעויות גם לישראל, הגם שהשפעתן של המסגרות הרב-לאומיות השונות שהוקמו עדיין נמוכה יחסית ומשמשת בעיקר לרישות בין שותפים לדרך ממדינות שונות.

חריקות בשיתופי הפעולה

מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל ב-2019 הראו עד כמה הרשת הא-ליברלית העולמית מתפקדת כברית פוליטית הלכה למעשה. בעלי בריתו של נתניהו בעולם – טראמפ, ולדימיר פוטין, נרנדרה מודי, בולסונארו, אורבן וסלביני – התגייסו בזה אחר זה לסייע לו במאמציו הפוליטיים למצב עצמו כמדינאי-על ולזכות בתמיכת הציבור. פגישות, הזדמנויות צילום, מחוות מדיניות והצהרות ידידותיות היו כולן חלק מהחבילה הזאת. אותם מנהיגים לא חששו להיות מואשמים בהתערבות בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ישראל ונרתמו לסייע לידידם נתניהו. התנהלות זו עולה בקנה אחד עם התרחשויות שקרו טרום-בחירות גם במדינות אחרות, אך היא היתה יוצאת דופן עבור המערכת הפוליטית והציבור בישראל. ההתפתחויות הללו שיקפו גם את מערכת היחסים שהלכה והתהדקה בשנים האחרונות בין גורמי ימין בישראל לגורמי ימין קיצוני באירופה. לא היה זה רק קשר בין מנהיגים, כפי שהתבטא באופן המובהק ביותר ביחסים שפיתח נתניהו עם מנהיגי קבוצת וישגראד (הונגריה, צ'כיה, פולין וסלובקיה), אלא גם קשרים בין מפלגות ופוליטיקאים.

נציגי מפלגות אירופיות בעלות שורשים אנטישמיים ניסו לקבל לגיטימציה ציבורית בארצותיהם דרך קשרים עם גורמים בישראל. לשם כך, הם היו מוכנים להביע תמיכה במפעל ההתנחלויות ובמדיניות ישראל, ואף מצאו שפה משותפת עם פוליטיקאים מהימין הישראלי בכל הנוגע לעוינות כלפי ערבים ומוסלמים. בעוד משרד החוץ המליץ להחרים מפלגות אירופיות מסוג זה, דוגמת מפלגת החירות מאוסטריה, חלק מחברי הכנסת מהימין נהגו אחרת ואף הביעו לעתים תמיכה במועמדים פוליטיים מהימין הקיצוני האירופי. מי שנהג אחרת באופן מובהק היה נשיא המדינה ראובן ריבלין. בצעד יוצא דופן הוא הביע בפומבי את שאיפתו לניצחון של מקרון על לה פן בבחירות בצרפת, והוא גם נמנע – באופן רשמי משיקולים של לוחות זמנים – מפגישה עם סלביני במהלך ביקורו בארץ. בכך נתן הנשיא מענה גם למאוויי הקהילות היהודיות במדינות אירופה, שקראו לישראל להימנע מתמיכה במנהיגים הנגועים באנטישמיות. ניצן הורוביץ, כיום יו"ר מרצ, סיכם מאמר שכתב ב-2017 במכון מיתווים על יחסי ישראל עם הימין הקיצוני באירופה, באומרו כי: "חלק נכבד מהטיעון הפוליטי באירופה כלפי הימין הקיצוני הוא שדרכו כבר הובילה את היבשת לאסון נורא. אם דווקא ישראל, מדינתו של העם היהודי, תחבק מפלגות הדוגלות בשנאת זרים ואפליה, זו תהיה 'הוכחה' כי המפלגות הללו השתנו כביכול. משום כך בדיוק הן כמהות ללגיטימציה ישראלית, ומשום כך אסור לישראל להעניק להן אותה. הדבר עלול לגרום לפגיעה חמורה במעמד ישראל".

מובילי מחנה המרכז והשמאל בישראל התנגדו לקשרים שרקמו גורמי הימין עם מפלגות ימין קיצוני באירופה. בפברואר 2018 זימן ח"כ עמיר פרץ כינוס מיוחד של קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-אוסטריה לדיון ביחס למפלגת החירות האוסטרית. בדיון טען פרץ כי "זיכרון קורבנות השואה וקולות הניצולים חשובים יותר מכל ברית טקטית למדינת ישראל". קסניה סבטלובה, שכיהנה אז כח"כית מטעם מפלגת התנועה, טענה בדיון כי "אישים ומפלגות הנגועים באנטישמיות ופשיזם אינם יכולים להיות חברים של ישראל ואת ביקוריהם פה צריך למנוע". ואולם, לצד התנגדות זו, נזהרו בשנים האחרונות ראשי מחנה המרכז והשמאל מעידוד מעורבות מצד ידידיהם הבינלאומיים ערב בחירות. הם חששו מהאשמות כי הם מנסים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ וכי הם מעודדים התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית. הם גם חששו שהתבטאויות ומעשים של גורמים בינלאומיים כלפי ישראל ערב בחירות לא ישפיעו על הציבור, או במקרה גרוע יותר – ישיגו דווקא תוצאה הפוכה וירחיקו בוחרים לזרועות הימין. כך, בעוד גורמים פרוגרסיביים ברחבי העולם העבירו מסרים לעמיתיהם במערכת הפוליטית בישראל כי ברצונם לעזור וביקשו המלצות לפעילויות שיעודד שינוי, הצד הישראלי הגיב לרוב בדחייה או בהימנעות ממענה. במקרה אחד החליטו פוליטיקאים זרים להתערב על דעת עצמם. ימים אחדים לפני בחירות אפריל 2019 הטיחו שורת מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית ביקורת חסרת תקדים בנתניהו והאשימו אותו בגזענות ובשחיתות. סנדרס אמר אז בגלוי כי הוא מקווה שנתניהו יפסיד. הרקע לכך לא היה רק תרעומת על נתניהו, אלא גם על הברית ההדוקה שלו עם טראמפ.

אף על פי כן, בהיעדר מתחרה פרוגרסיבי בעל משקל לנתניהו, הביקורת מארצות הברית כלפי ראש הממשלה לא הגיעה לכדי תמיכה מפורשת באחד מיריביו. היתה זו טענה שחזרה על עצמה גם בשיחות עם גורמים במחנה הפרוגרסיבי האירופי. חולשתו הפוליטית של השמאל הישראלי הגבילה את יכולתם להתייצב בבירור לצד מועמד לראשות הממשלה בישראל. הרי יריביו של נתניהו הגיעו מהמרכז ופעלו להרחיק עצמם מכל זיהוי עם השמאל, אז מדוע שיזכו בתמיכת הפרוגרסיבים? והאם תמיכה שכזו בכלל תועיל למועמדים בישראל? לכן, אין זה מקרי שהמהלך האירופי היחיד לטובת יריבי נתניהו הגיע דווקא מכיוונו של מקרון, שמוביל את מחנה המרכז הפוליטי באירופה. היה זה מהלך מוגבל, שאי אפשר להשוותו למהלכים המדיניים שיזם נתניהו לקראת הבחירות: מקרון נפגש בפרופיל נמוך למדי מצדו עם יאיר לפיד בארמון האליזה ארבעה ימים לפני הבחירות של אפריל 2019. ובכל זאת, היה כאן איתות, שבאמצעותו קיוו במפלגת כחול לבן לשדרג את תדמיתם בנושאים מדיניים ולתת מענה כלשהו למהלכים הבינלאומיים של נתניהו.

הקושי בקשרים של הגורמים הפרוגרסיביים בעולם עם מקביליהם הישראליים לא נבע רק מזהות מועמד המחנה לראשות הממשלה ומסיכויי בחירתו, אלא גם מעמדות שביטאו מנהיגי שמאל בישראל ומהחלטות פוליטיות שקיבלו. התבטאויות של חברי כנסת ממפלגת העבודה – בתקופה שבה עוד מילאה המפלגה תפקיד משמעותי בזירה הפוליטית – הצביעו על פער פוליטי וערכי משמעותי: אותם ח"כים השוו בין הקריאה האירופית לסימון מוצרי התנחלויות לתנועת BDS, בעוד המחנה הפרוגרסיבי האירופי מדגיש את מדיניות ההבחנה בין ישראל שבקווי 1967 ובין השטחים הפלסטיניים, והם גם הדגישו בפני קהלים אמריקאים את הצורך להיאבק ללא פשרות בתנועת BDS, בעוד המחנה הפרוגרסיבי האמריקאי נאבק בניסיונות להגביל מבחינה משפטית את מרחב חופש הביטוי של תומכי החרם. הימנעותם של בכירים במפלגת העבודה מזיהוי עצמי כאנשי שמאל ומהצגת תפיסת עולם אלטרנטיבית בתחומי חוץ וביטחון יצרה תחושת תסכול והיעדר שפה משותפת בקרב פוליטיקאים פרוגרסיבים מחו"ל שנפגשו עמם. גם הנכונות החוזרת ונשנית של מפלגת העבודה להצטרף לממשלות בהנהגת נתניהו יצרה מתחים עם השותפים הטבעיים במחנה הפרוגרסיבי העולמי, ובמיוחד הכניסה שהוביל ח"כ פרץ לממשלת נתניהו החדשה המתעתדת להוביל מהלכי סיפוח.

בתגובה לכוונות הסיפוח של הממשלה החדשה ולכניסת מפלגת העבודה אליה פירסמו גורמים פרוגרסיביים ברחבי העולם הודעות גינוי והבעת דאגה. האינטרנציונל הסוציאליסטי קבע ש"החלטת מפלגת העבודה הישראלית להצטרף לממשלה שמתעתדת להתנהל בצורה שכזאת [לספח שטחים] מנוגדת לעקרונות האינטרנציונל הסוציאליסטי, שדורשות מחברי הארגון לתמוך בעשייה בינלאומית לקידום שלום, סובלנות, הבנה ושיתוף פעולה בין עמים. האינטרנציונל הסוציאליסטי מצטער עמוקות על כך שמפלגה עם היסטוריה ארוכה ועשירה במשפחה העולמית של מפלגות עבודה סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות בחרה ללכת בדרך שסותרת את הערכים והעמדות הבסיסיים שלה וגורמת נזק לסיכויי השלום במזרח התיכון". נשיאת קבוצת הסוציאליסטים והדמוקרטים (S&D Group) בפרלמנט האירופי, איראטקסה גרסיה פרז, פירסמה הודעה שעל פיה "האפשרות לסיים את עידן נתניהו היתה בהישג יד. אנו מצטערים על ההחלטה שקיבלה מפלגת העבודה הישראלית להצטרף לקואליציה, ולפספס את ההזדמנות ההיסטורית לתרום לסתימת הגולל על הפרק האומלל הזה בפוליטיקה הישראלית".

לעתים הביקורת הגיעה מהכיוון ההפוך. ביולי 2018, במחאה על החלטה של האינטרנציונל הסוציאליסטי שצידדה ב-BDS, הודיע ח"כ חיליק בר, המזכיר הבינלאומי של מפלגת העבודה, כי היא משעה את חברותה בארגון עד לשינוי ההחלטה. בהמשך, בהובלת נציגות מרצ בארגון, התקבלה החלטה שמסתייגת מכל חרם על ישראל, וביולי 2019 אף קיים האינטרנציונל הסוציאליסטי כנס משותף עם עמיתים ישראלים ופלסטינים בתל אביב וברמאללה לתמיכה בפתרון שתי המדינות. לצד הביקורת, היו גם מקרים של הפגנת סולידריות בין פוליטיקאים פרוגרסיבים. כך, למשל, ב-2015, נפגש ח"כ איימן עודה בוושינגטון עם ראש המפלגה הפרו-כורדית בטורקיה סלהאטין דמירטאש; ב-2016 התייצבה ח"כ תמר זנדברג לצדו של קית אליסון מהמפלגה הדמוקרטית, ויצאה נגד האשמות שייחסו לו אנטישמיות ואנטי-ישראליות; ב-2017 נפגשו פוליטיקאים מהשמאל הישראלי עם סנדרס במסגרת כנס ג'יי סטריט בוושינגטון; ב-2018 נפגשו עודה וח"כים נוספים מהרשימה המשותפת עם שרת החוץ האירופית פדריקה מוגריני בבריסל; וב-2019 מתח ח"כ ניצן הורוביץ ביקורת על התנגדות שר החוץ ישראל כ"ץ לאשר כניסה לישראל לחברות הקונגרס הדמוקרטיות אילהאן עומאר ורשידה טליב. הסולידריות באה לידי ביטוי גם בשיתופי פעולה בין מפלגות. קבוצת הדמוקרטים והסוציאליסטים בפרלמנט האירופי רואה במפלגת העבודה, מרצ ורע"ם-תע"ל "מפלגות אחיות" ומקיימת עמן שיתופי פעולה בדמות הסכמים, ביקורים והשתתפות הדדית באירועים. גם הקרנות הפוליטיות הגרמניות שמזוהות עם מפלגות השמאל בגרמניה – קרן פרידריך אברט, קרן היינריך בל וקרן רוזה לוקסמבורג – מקיימות שיתופי פעולה שוטפים עם מפלגות השמאל בישראל וכן עם ארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים.

החברה האזרחית מרימה ראש

בעוד הקשרים המפלגתיים הוכחו כמורכבים ולא הניבו תועלת ממשית בשנים האחרונות, בזירת החברה האזרחית ניכרה התקדמות של ממש בעבודה המשותפת. זו נבעה מכמה גורמים: שינוי תפיסתי בקרב ארגונים ישראליים בנוגע לקשרים עם מקבילים בחו"ל, מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב, וחיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת – ובראשן מדינות מרכז אירופה ומזרחה.

1. שינוי תפיסתי בקרב ארגונים ישראליים בנוגע לקשרים עם מקבילים בחו"ל – ארגונים שעוסקים ביחסי חוץ ובהיבטים שונים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מורגלים זה שנים בעבודה עם שותפים בינלאומיים ומכירים בערכה. בקרב ארגונים שעוסקים בנושאים פנים-ישראליים, המצב שונה. לא תמיד הם זיהו תועלת בשיתופי פעולה בינלאומיים, ובמשך שנים ניכרה בדבריהם ועשייתם התפיסה שהמציאות בארץ והאתגרים בה ייחודיים ואין הרבה מה ללמוד משיתוף פעולה וחילופי ידע עם ארגונים ממדינות אחרות. זאת ועוד, הדה-לגיטימציה שעשו בכירים בממשלות הימין לארגונים ישראליים שפועלים בזירה הבינלאומית – בעיקר, לבצלם ושוברים שתיקה – חילחלה לארגונים שעשייתם אינה שנויה במחלוקת פוליטית באותה המידה ויצרה רתיעה משותפויות עם ארגונים זרים, מהופעה בזירות בינלאומיות ומהכוונה של גורמים פרוגרסיביים פוליטיים במדינות אחרות (דוגמת חברים בפרלמנט האירופי) שרצו לנקוט מהלכים ביחס למצב בישראל וביקשו עצה. מעבר לכך, כל סוגי הארגונים – אלה שפעלו בנושאי חוץ ואלה שפעלו בנושאי פנים – נטו להסתכל על קשרים עם גורמים בינלאומיים מבעד לפריזמה של גיוס כספים ולא של שותפות בנושאי תוכן. בשנים האחרונות החל תהליך שינוי תפיסתי, שמוביל יותר ארגונים להתייחס בצורה חיובית יותר לעשייה בינלאומית ולשותפויות עם ארגונים בחו"ל. הדבר נובע, בין היתר, מהכרה בכך שגורמים פרוגרסיביים במדינות שונות מתמודדים עם אתגרים דומים; מהתעצמות האיום על ערכי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, שהובילה לחיפוש דרכי התמודדות חדשות; מהכרה בכך שבהיעדר אלטרנטיבה פוליטית משמעותית לשלטון הקיים, מוטל על החברה האזרחית למלא חלל אופוזיציוני; מהדרך שבה הרשתות החברתיות מנגישות מידע על פעילות ארגונים בארץ ובחו"ל ומקילות על יצירת קשרים; וכן מייצוג גובר של ישראלים בפורומים בינלאומיים ובארגוני-גג רב-לאומיים.

2. מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב – הממשק בין ארגונים פרוגרסיביים מישראל ובין שותפים מארצות הברית ומערב אירופה לא נטה להיות שוויוני. מעבר לכך שהארגונים הזרים היו בדרך כלל גדולים יותר, מבוססים יותר ועשירים יותר, נציגיהם הגיעו למפגשים עם נציגי ארגונים ישראליים בעיקר מתוך רצון לתרום ולא להיתרם. המציאות הפוליטית שהשתנתה הביאה עמה שינוי בכיוון הרוח. לפני כחמש שנים התכנסו בברלין נציגי גופים פרוגרסיביים מישראל, גרמניה וארצות הברית כדי לבנות תוכנית פעילות רב-שנתית משותפת בנושאים מדיניים. הדיון נסב בעיקרו על השאלה כיצד יכולים הארגונים הזרים לסייע לעמיתיהם בישראל לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לחזק את הדמוקרטיה ולהגיע לעמדות כוח פוליטיות. שנתיים לאחר מכן, כשהפרויקט הגיע לשלב הביצוע, המציאות כבר היתה שונה בתכלית. בחירתו של טראמפ ועליית הימין הקיצוני באירופה יצרו שיח שוויוני. לכולם היו בעיות דומות שדורשות התמודדות משותפת, ודווקא הארגונים הישראליים – שמורגלים להיות במקום אופוזיציוני ולהתמודד עם שלטון הימין – היו יכולים כעת לייעץ ולסייע לעמיתיהם בחו"ל, שנאלצו להסתגל למצב פוליטי חדש. גם ברמת החברה האזרחית ניכר לעתים הפער בשפה הרעיונית ובסדרי העדיפויות בין ארגונים מישראל לאלה ממדינות המערב, אם כי במידה פחותה מאשר ברמה המפלגתית.

3. חיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת – מרכז אירופה ומזרחה לא היו במשך השנים על הרדאר של ארגוני החברה האזרחית הישראליים. המדינות שנמצאות באזורים אלה לא מילאו תפקיד מרכזי באיחוד האירופי בנושאי מדיניות חוץ, לא היו להן משאבים כספיים לחלק לארגונים באזורנו והן לא גילו פעלתנות רבה בנעשה בזירה הישראלית. שני תהליכים מצטלבים הובילו בשנים האחרונות לשינוי  – השחיקה הדמוקרטית מחד גיסא והברית הפוליטית של מנהיגי אותן מדינות עם נתניהו מאידך גיסא. מנהיגים לאומניים, שהבולטים בהם היו מנהיגי הונגריה ופולין, הובילו דפוסי שלטון ריכוזיים במדינות במרכז אירופה ובמזרחה. מדדים בינלאומיים הצביעו על מגמת השחיקה הדמוקרטית במדינות אלה, תוך שימוש בדפוסים דומים לאלה שהיו בישראל. הדבר עורר תשומת לב של ארגונים ישראליים ויצר מוטיבציה לחיבורים, חילופי ידע וכלים ושיתופי פעולה. לעתים יוזמות מסוג זה הגיעו גם מצדם של ארגונים במדינות האחרות, שחיפשו שותפים במחנה הפרוגרסיבי הישראלי. במקביל, ההנהגות של אותן מדינות ממש יצרו בריתות חזקות עם נתניהו, ששיאן בהשתתפותו בפסגה של קבוצת וישגראד שהתקיימה ביולי 2017 בבודפשט. יחסים אלה משמשים את ישראל מאז 2016 לבלימת יוזמות והצהרות באיחוד האירופי, באמצעות ידידותיה, ומשרתים את החלשת האיחוד האירופי והגברת הפיצול בין חברותיו. בכך, מדינות מרכז אירופה ומזרחה נהפכו למקור עניין לא רק עבור ארגונים ישראליים שמקדמים דמוקרטיה, אלא גם עבור ארגוני שלום שראו כיצד נפגעת יכולתו של האיחוד האירופי לגלות מעורבות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. והיה גם מי שקרא תיגר על ההתרחשויות במרכז אירופה ובמזרחה באופן שהיה רלוונטי גם לארגונים ישראליים: ג'ורג' סורוס, יהודי ממוצא הונגרי ופילנתרופ פרוגרסיבי שהקים את Open Society Foundations, פעל בנחישות לקדם דמוקרטיה באותן מדינות גם באמצעות יצירת רשתות רב-לאומיות חדשות, שבהן גם ארגונים ישראליים היו יכולים לקחת חלק. סורוס אמנם אינו מגלה פעלתנות פילנתרופית רבה בישראל עצמה, אך הקרן שלו תומכת גם בארגונים ישראליים שמקדמים זכויות אדם ושוויון יהודי-ערבי והדבר מסייע ליצירת חיבורים בינלאומיים. עם הזמן, ארגונים ישראליים, שהיו רגילים לשתף פעולה עם גופים בארצות הברית ובמערב אירופה, החלו מגלים אזורים חדשים בעולם. שותפויות החלו לקרום עור וגידים גם עם ארגונים פרו-דמוקרטיים במדינות אחרות שהתמודדו עם אתגרים דומים, ובהן טורקיה וברזיל.

לאור המגמות הללו החלו להתגבש צורות שונות של שיתופי פעולה בין ארגוני חברה אזרחית – בתחומים ארגוניים, רעיוניים, תוכניים ופוליטיים. בזירה הארגונית, המגמה התחילה מוקדם יחסית, עם בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2008. האופן שבו פעלו תומכי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית בשנות נשיאותו של ג'ורג' ו' בוש כדי לבנות מחדש תשתית רעיונית (Center for American Progress), פיננסית (Democracy Alliance), תקשורתית (Media Matters) ואקטיביסטית (MoveOn) משך תשומת לב של גופים פרוגרסיביים בישראל – ובהם הקרן החדשה לישראל – והשפיע על תהליכי הקמה של ארגונים חדשים, בהם מכוני מחקר ומדיניות דוגמת מיתווים ומולד (ובהמשך – גם על גופים רעיוניים קיימים וחדשים, דוגמת קרן ברל כצנלסון ואידאה). גם הצמיחה של ארגון ג'יי סטריט בארצות הברית אירועה באותן שנים; העובדה שהוא סיפק בית חדש ליהודים פרוגרסיבים אמריקאים וחיבר נציגי ארגונים בישראל למקביליהם בארצות הברית ולמקבלי החלטות בוושינגטון נתנה את אותותיה, בבניית קשרים ושיתופי פעולה חדשים. הכנסים הגדולים של ג'יי סטריט בוושינגטון, שאליהם הגיעו דרך קבע ראשי ארגונים פרוגרסיביים ישראליים, נהפכו גם לזירה למפגשי צד חשובים בין מכונים, ארגונים ואנשי מדיניות מישראל ומארצות הברית, כמו גם לניסיונות לקדם שותפויות בין ארגונים יהודיים פרוגרסיביים במדינות שונות, כולל ישראל. עם יוזמות אלה נמנות, למשל, SISO, שהוקמה על ידי פרופ' דניאל בר-טל לקראת שנת ה-50 לכיבוש; הרשת הפרוגרסיבית למען ישראל, שהקימו עשרה ארגונים יהודיים בארצות הברית; ורשת J-Link, שכוללת כ-50 ארגונים פרוגרסיביים יהודיים מ-17 מדינות ומפרסמת כיום גילויי דעת נגד הסיפוח.

דוגמאות נוספות לשיתופי פעולה ברמת החברה האזרחית הן "פורום החברה האזרחית ישראל-טורקיה" בהובלת אריק סגל וקרן פרידריך נאומן, שבו נוצרו קשרים בין המשרוקית, מכון מיתווים, הפורום לחשיבה אזורית וארגונים ישראליים נוספים לארגונים מקבילים בטורקיה; המעורבות של ארגון זזים ברשת ארגונים תומכי דמוקרטיה ומעורבות אזרחית, שכוללת שותפים ממדינות מרכז אירופה ומזרחה; והרשת המשותפת לארגוני זכויות אדם מישראל וממדינות אגן הים התיכון (EuroMed Rights). גם מכון זולת, שהקימה חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ב-2020, הגדיר את הפעילות הבינלאומית בין אפיקי הפעילות המרכזיים שלו, וניסח זאת כך: "עבודה עם ארגונים לא-ממשלתיים ישראליים ובינלאומיים, יצירת בריתות עם שותפים פרוגרסיביים לשם מאבק באג'נדה האנטי-ליברלית גם בבית וגם בחו"ל".

איחוד כוחות ומאבקים

בין הקשיים שביצירת שיתופי פעולה פרוגרסיביים בינלאומיים בזירה המפלגתית ובין ההצלחות המתרבות שנוחלים ארגוני חברה אזרחית ישראליים ביצירת שיתופי פעולה שכאלה, ישנו מרחב ביניים בעל חשיבות. מדובר במרחב שכולל שותפויות פרוגרסיביות, שאינן רק בינלאומיות אלא גם חוצות מגזרים. מדובר בשותפויות שמחברות גורמים פוליטיים, מדיניים ואזרחיים גם יחד; במדינות אחרות – דוגמת ארצות הברית ובריטניה, שבהן השילוב הזה הוא מסורת רבת שנים שכבר נטועה בתרבות הפוליטית המקומית – שותפויות כאלה מוכיחות עצמן כמרכזיות לחזרה של גורמים פרוגרסיביים לעמדות השפעה, כוח ורלוונטיות. מפלגות, פוליטיקאים ומדינאים ניזונים באופן רשמי וישיר מארגוני שטח וממכוני מחקר ומדיניות, בעלי תפיסת עולם רעיונית, שמייצרים רעיונות ופעולות. צורת עבודה זו עדיין אינה רווחת מספיק בישראל, ודאי שלא בצדו השמאלי של המפה הפוליטית, אך ניכר שהיא הולכת ומתפתחת ושחיבורים בינלאומיים יכולים לסייע לה לצמוח.

אפשר כבר להצביע על כמה דוגמאות המשקפות את הפוטנציאל שבפעילות בינלאומית חוצת מגזרים ואת האופן שבו פעילויות כאלה מתנהלות. כך, למשל, חבר פרלמנט אירופי מקבוצת הסוציאליסטים והדמוקרטים השתתף בפרויקט של מכון מיתווים, קרן אברט מגרמניה ומכון המזרח התיכון (Middle East Institute) מארצות הברית, שמטרתו היתה לחבר בין גורמי מדיניות פרוגרסיביים משלוש המדינות ולהוליד תובנות ומהלכים משותפים. ההשתתפות של אותו פוליטיקאי בפרויקט הניעה אותו, יחד עם שלושה חברים נוספים בפרלמנט אירופי, להפנות מכתב רשמי ב-2016 לנתניהו במחאה על מהלכי חקיקה שפוגעים ביכולת הפעולה של החברה האזרחית. משתתף נוסף באותו פרויקט מונה בהמשך ליועצו של סנדרס למדיניות חוץ ובתפקידו זה נפגש בישראל עם ראשי ארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים. ארגוני שלום, ובהם יוזמת ז'נבה ושלום עכשיו, נמצאים בקשר שוטף עם דיפלומטים זרים במטרה לקדם צעדים בינלאומיים למען פתרון שתי המדינות. קשרים פרוגרסיביים נוצרו גם בין יועצים פוליטיים שפעלו במשותף לסייע למועמדים פרוגרסיביים שהתמודדו במערכות בחירות במדינות שונות ובין אנשי מדיניות שלמדו לקחים מניצחונות שהשיגו ברמה המוניציפלית (למשל, בבודפשט ובאיסטנבול) מועמדים שקראו תיגר על נציגי מפלגות שלטון א-ליברליות. שותפויות נוצרו גם בין קרנות פרוגרסיביות בחו"ל ובין ארגונים בישראל, ובין תנועות ואישים במדינות שונות שהחליפו רעיונות על בניית כוח פוליטי ושינוי בכיווני מדיניות.

ככל שפעילות מסוג זה גדלה, כך גוברים גם הקולות מצדה השני של המפה הפוליטית שמנסים לערער עליה – למשל, באמצעות ניסיונות להגביל פעילות בינלאומית של גורמי חברה אזרחית ולהקשות על קבלת תמיכה כספית ממקורות מימון זרים. חלק מהשותפות הפרוגרסיבית הנדרשת היא גם לתת מענה לניסיונות אלה ולטענות שמופצות במסגרתם על ידי גורמים ממשלתיים (דוגמת המשרד לעניינים אסטרטגיים בשנים 2015-2019) ולא-ממשלתיים (דוגמת NGO Monitor). כך עשו, למשל, ב-2019 קבוצת העבודה המדינית בראשות השגריר בדימוס אילן ברוך וקרן רוזה לוקסמבורג מגרמניה בדו"ח משותף שפירסמו.

ברית עולם

יצירת שותפויות בינלאומיות היא מטרה בעלת חשיבות עליונה עבור המחנה הפרוגרסיבי הישראלי, והיא צריכה להיות חלק מרכזי מתהליך ההתחדשות הרעיונית, הפוליטית והארגונית שלו. הזירה הבינלאומית בשלה לכך היום יותר מתמיד, לאור ההתמודדות הגלובלית עם משבר הדמוקרטיות הליברליות ועליית הפופוליזם, הלאומנות והימין הקיצוני. הזירה הישראלית בשלה לכך גם היא, עם היחלשות המסגרות המפלגתיות של השמאל והפניית העורף של חלקן לערכים ולאמונות שאותם הן אמורות לייצג. מפלגות וארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים בישראל צריכים להביא זאת בחשבון. שותפים לדרך אפשר למצוא לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, והשקעה בפיתוח הקשר איתם תניב תועלת גם בקידום שינוי מקומי וגם בהעצמת גל הנגד הגלובלי לעליית הלאומנות והימין הקיצוני. המחנה הפרוגרסיבי בישראל צריך להתנער מהדה-לגיטימציה שעושה הימין לאלה בשמאל שעוסקים בפעילות בינלאומית. הרי זה בדיוק מה שעושה הימין, ובהצלחה לא-מבוטלת. בזירה הבינלאומית יכול להיות לשמאל יתרון מובהק, לאור המציאות הפוליטית הגלובלית, ויש לפעול לממש את הפוטנציאל הנרחב שטמון בה. מפלגות וארגונים פרוגרסיביים ישראליים, שיתנהלו עם הפנים לעולם ויציגו אלטרנטיבה רעיונית סדורה למדיניות הנוכחית, יגלו קשת רחבה של אפשרויות ושורה ארוכה של דלתות שייפתחו בפניהם. התנהלות כזאת לא תביא לבדה את השינוי המיוחל, אבל היא תספק רוח גבית משמעותית למאמצים לחולל אותו, וביכולתה לתרום להנחלת רעיונות פרוגרסיביים בדעת הקהל, לקידום פתרונות פרוגרסיביים לבעיות השעה ולהגעת מנהיגים פרוגרסיבים לעמדות הנהגה.

תפיסה כזאת גם מתכתבת היטב עם המגמה של inter-sectionality, שצוברת תאוצה במחנה הפרוגרסיבי האמריקאי ובבסיסה ההנחה שארגונים שונים – שפועלים כל אחד בתחום שונה ולמען מטרות שונות, אך תחת מצפן ערכי משותף – צריכים לסייע אלה לאלה בהתמודדות עם נושאים משותפים. בישראל, עדיין שוררת על פי רוב הפרדה בין ארגונים שמקדמים דמוקרטיה, זכויות אדם, שלום, שוויון יהודי-ערבי וצדק חברתי וכלכלי, אך אפשר כבר לאתר ניצנים של שיתופי פעולה ורישות מול אתגרים משותפים כמו איום הסיפוח. גם משבר הקורונה והשפעותיו על המחנה הפרוגרסיבי – שעיקרן הגברת תחושת הסולידריות, ההכרה בצורך לפעול במשותף מול אתגרים גלובליים והרצון לחזק מוסדות ומנגנונים רב-לאומיים לשיתוף פעולה – צפוי לעודד מגמה זאת, בישראל ומחוצה לה.

הפוסט שמאלני כל העולם – התאחדו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשל חסמים שונים, כגון סכסוכים מתמשכים וייצוג חסר של נשים בפוליטיקה ובמוקדי קבלת החלטות, הדחיפה ליישום ההחלטה במזרח התיכון תצטרך כנראה לבוא בסיוע מהקהילה הבינלאומית. כיום נראה כי לאור ההבדלים הפוליטיים והתרבותיים בין מדינות האזור ובשל המחלוקות המתמשכות ביניהן, יישום החלטה 1325 במסגרת אזורית פורמלית אינו סביר, ואולם שיתופי פעולה תת-אזוריים והסכמים דו-צדדיים יכולים לקדם את יישום ההחלטה.

יום השנה ה-20 להחלטה 1325 יכול להוות הזדמנות לתעדף אותה בסדר היום של החברה האזרחית בישראל ובתורכיה ובכך לתרום ליישומה באזור. יש לעודד ולקדם הם שיח בין נשים בשירותי החוץ והביטחון ולקיים הכשרות בנושאי מגדר בגופים אלו, ולפתח ולהרחיב תכניות מנהיגות לנשים צעירות שיסייעו בהעצמה וקידום מקצועי לנשים בתחומי חוץ וביטחון. בעזרת כלים שכאלה ובסיוע הקהילה הבינלאומית, תוכלנה נשים בעלות מוטיבציה ואינטרסים משותפים להוביל יחד שינוי ולפעול להכללתן בתהליכי בניית שלום ושיתוף פעולה אזורי. הדבר דורש מחויבות לטווח ארוך מצד נשים צעירות ויסייע ביצירת תשתית לדורות הבאים של נשים במזרח התיכון.

הקדמה

החלטה 1325 התמקדה בכך שנשים מושפעות הרבה יותר מסכסוכים, אולם קולן אינו נשמע בשל תת-ייצוגן במוקדי קבלת החלטות. ואולם, מחקרים מראים כי השתתפות נשים במשאים ומתנים לשלום מגבירה את סיכויי הצלחתם של ההסכמים המושגים ומשפרת את איכותם ((UN Women 2019. נדרשת פעולה נרחבת על מנת שנשים ייכללו בתהליכים אלה.

ישראל ותורכיה הן שחקניות מרכזיות בזירה המזרח תיכונית. מערכת היחסים ביניהן סבוכה ובלתי יציבה,  חרף אינטרסים משותפים בביטחון, כלכלה ואנרגיה. שתיהן מעורבות בסכסוכים מקומיים ואזוריים, ושוררת ביניהן מחלוקת משמעותית בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעקבות תקרית המשט של 2010, הידרדרו היחסים הדיפלומטיים לשפל. ב-2016, חתמו שתי המדינות על הסכם פיוס ובמשך שנתיים פעלו לנרמל את היחסים ביניהן. אולם מאמצים אלה לא החזיקו מעמד אל מול המציאות בשטח, ובמאי 2018 התרחש משבר פוליטי נוסף בעקבות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההפגנות בעזה, שהוריד דה פקטו את דרג היחסים. במהלך העשור החולף, ארגוני חברה אזרחית ומכוני מחקר משתי המדינות פעלו יחדיו בניסיון לחזק את יחסי ישראל-תורכיה.[3] עבודתם נגעה בהיבטים שונים של יחסי ישראל-תורכיה ובסוגיות אזוריות, אולם היא לא התמקדה בהעצמת נשים או הכללת נשים. נייר זה טוען כי עליהם לעשות כן, בייחד הואיל ושתי המדינות הגיבו בחיוב להחלטה 1325, אך לא אימצו באופן רשמי תכניות פעולה לאומיות ליישומה.

מאמר זה סוקר את יישום החלטה 1325 בישראל ובתורכיה, תוך התייחסות למעמד הנשים בחברה ולייצוגן בפוליטיקה המקומית. המאמר בוחן את פעילות החברה האזרחית בשתי המדינות אל מול האתגרים ביישום ההחלטה. כמו כן, המאמר מציג המלצות מדיניות וצעדים קונקרטיים שניתן לנקוט בכל אחת מן המדינות על מנת לקדם את יישום והטמעת ההחלטה, בסיוע הקהילה הבינלאומית.

^[1] החלטה 1325 מכירה בתפקידן החשוב של נשים במניעת ויישוב סכסוכים, במשאים ומתנים לשלום, בבניית שלום, בשמירה על השלום, במענים הומניטריים ובשיקום בעקבות סכסוכים, ומדגישה את חשיבות השתתפותן השווה ומעורבותן המלאה בכל המאמצים להבטחת וקידום שלום וביטחון.

^[2]  ב-2015, הציעה הליגה הערבית תכנית פעולה ערבית אזורית, תוך דגש על מדינות חברות בליגה (UN Women 2015), אולם תכנית זו לא יושמה באופן רשמי.

^[3]  דוגמאות לכך הן הדיאלוג המדיני שקיים מכון מתווים עם מכון המחקר התורכי Global Political Trends (GPoT) Center, בשיתוף קרן פרידריך אברט, ופורום החברה האזרחית תורכיה-ישראל, בשיתוף קרן פרידריך נאומן.

הפוסט יישום החלטת האו"ם 1325 על נשים, שלום וביטחון בישראל ובתורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תמריצים הם כלי חשוב בתהליכי שלום והם יכולים לתרום למאמצים ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צוות של מומחי מדיניות ישראלים ופלסטינים גיבש הצעה משותפת לחבילת תמריצים בינלאומית לשלום. ההצעה מגדירה את הצרכים המרכזיים של הצדדים שצריכים לקבל מענה בחבילת התמריצים, תוך התמקדות בצרכים של ביטחון, הכרה ולגיטימציה, זכויות דתיות, שגשוג כלכלי וצרכי פנים. כמו כן, הצוות בחן אלו גורמים בינלאומיים יכולים לסייע במתן מענה לצרכים אלה, וההצעה מתמקדת בתפקיד הפוטנציאלי של ארה"ב, האיחוד האירופי והעולם הערבי והמוסלמי. ההצעה נדרשת גם לשאלה מתי וכיצד יש לתכנן ולהציג חבילת תמריצים, ואיזה מנגנון בינלאומי דרוש לשם קידומה.

הפוסט הצעה לחבילת תמריצים בינלאומית לשלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ג'ו ביידן החל את כהונתו כנשיא ארה"ב בשעה של קיפאון עמוק בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. זאת, לאחר שבתקופת טראמפ נוצר קרע בין וושינגטון ורמאללה, וארה"ב איבדה את היכולת לתווך בסכסוך. הממשל הנכנס יתמודד בתקופה הקרובה עם עומס משימות, גם בזירה הפנים-אמריקאית וגם בזירה העולמית. הנושא הישראלי-פלסטיני אינו צפוי להיות בעדיפות גבוהה, אם כי אנשי המקצוע שממנה ביידן בתחומי חוץ וביטחון יעסקו גם בו. כניסת ממשל חדש בארה"ב היא תקופה חשובה של למידה והיערכות ויכולים להתעצב בה מנגנונים ועקרונות שיהוו בסיס למדיניות בהמשך הכהונה. לממשל יש עוצמה מקסימלית וקרדיט רב בחודשים הראשונים, וממשל ביידן – שגם נהנה מרוב דמוקרטי בבית הנבחרים ובסנאט – יוכל לנצל זאת לטובת יצירת מומנטום מחודש לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. לשם כך, ממליץ צוות החשיבה של מכון מיתווים לממשל ביידן להוביל תשעה כיווני פעולה עיקריים.

1. הדגשת חשיבות הסוגייה הישראלית-פלסטינית והצורך בפתרונה. בשנים האחרונות הנושא הישראלי-פלסטיני איבד מחשיבותו וירד מסדר היום העולמי. תשומת הלב של מדינות וגופים שונים עברה לנושאי פנים, לסוגיות אזוריות בוערות יותר ולמשבר הקורונה. חשוב שממשל ביידן, למרות סדר היום העמוס שצפוי לו, יאותת בחודשים הראשונים לכהונתו שהוא מייחס חשיבות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני וייזום הצהרות וצעדים שיעידו על כוונתו להחזיר את הנושא לסדר היום הבינלאומי.

2. חידוש יחסים ובניית אמון עם ההנהגה הפלסטינית. על הממשל הנכנס להכריז בשלב מוקדם על חידוש הקשר הרשמי בינו להנהגה הפלסטינית ולהשיק דיאלוג פוליטי רם-דרג בין הצדדים. חידוש היחסים צריך לכלול ביטול צעדים בהם נקט טראמפ, ובכלל זה פתיחה מחדש של משרדי אש"ף בוושינגטון ושל הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, וחידוש הסיוע של USAID לפלסטינים והתמיכה באונר"א. הממשל יוכל גם לקדם צעדים בוני אמון עם הפלסטינים, דוגמת קידום פרויקטים כלכליים בשטחי C או סיוע להתמודדות עם משבר הקורונה. דרושה גם הצהרה אמריקאית שתדגיש את חזרת ארה"ב לתמיכה המסורתית שלה בפתרון שתי-המדינות ולהתנגדות שלה למדיניות ההתנחלויות בשטחים.

3. הדגשת המחויבות לפתרון שתי-המדינות והצגת פרמטרים להסכם. ממשל ביידן צריך להצהיר על מחויבותו לפתרון שתי-המדינות על בסיס קווי 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים, כחזון ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההצהרה תאשרר את מחויבות ארה"ב לנורמות הבינלאומיות, עקרונות המשפט הבינלאומי והחלטות מועצת הביטחון. במקביל, על הממשל להתחיל בגיבוש פרמטרים להסכם קבע ישראלי-פלסטיני, שיציבו מסגרת ברורה למשא ומתן עתידי, שזוכה לתמיכה בינלאומית. יחד עם זאת, יש לבחון גם את האתגרים הטמונים במהלך שכזה ולשקול היטב באיזה עיתוי וכיצד יהיה נכון להציג את הפרמטרים.

4. שימור היתכנות פתרון שתי-המדינות ושרטוט קווים אדומים. על הממשל להבטיח שמתווה שתי-המדינות יישמר כפתרון אפשרי ומעשי, ולעצור מהלכים בשטח שמטרתם להפוך אותו לבלתי ישים. הממשל יצטרך לשרטט קווים אדומים ברורים נגד מהלכים של סיפוח זוחל, הרחבת בנייה בהתנחלויות, הכשרת מאחזים ובנייה באזור E1 וגבעת המטוס. במקביל, הממשל יוכל לתבוע מישראל ומהרשות הפלסטינית לאשרר את מחויבותם להסכמים שנחתמו ולהמשך התיאום הביטחוני והאזרחי, ולדרוש מהפלסטינים להוביל מאבק נחרץ בטרור, לגנות פיגועי טרור ולפעול נגד הסתה.

5. הובלת מהלכים רב-צדדיים, דוגמת הקמת מנגנון חדש וגיבוש חבילת תמריצים. ממשל ביידן יצטרך לפעול להקמת מנגנון בינלאומי לקידום שלום ישראל-פלסטיני. המנגנון יוכל להתבסס על המודל של 1+P5 (דרכו הושג הסכם הגרעין עם איראן) או על הקוורטט, בתוספת מדינות מרכזיות מהעולם הערבי ואירופה. המנגנון יוכל, בין השאר, לגבש ולקדם חבילת תמריצים בינלאומית לשלום ופרמטרים בינלאומיים לפתרון הסכסוך. ניתן יהיה להוביל באמצעותו מהלכים רב-צדדיים נוספים, כמו הקמת קבוצות עבודה אזוריות, הסתייעות בארגונים אזוריים בהם משתתפות ישראל והרשות הפלסטינית, וכינוס ועידה בינלאומית לשלום.

6. מינוף תהליכי הנורמליזציה באזור לקידום תהליך השלום. על הממשל לרתום את ההתקדמות שחלה ביחסים בין ישראל ומדינות ערב לטובת מהלכים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. במסגרת זו, הממשל יוכל לשלב את המדינות שנרמלו יחסים עם ישראל בפורומים משותפים עם ישראל והפלסטינים, ולשלב מדינות אלו בפרויקטים בתחומי הכלכלה והאנרגיה בגדה המערבית וברצועת עזה. במאמצים לקדם הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערב נוספות, במיוחד עם ערב הסעודית, הממשל יוכל לייצר חיבור לנושא הפלסטיני, בין השאר על ידי התניית המהלך בעצירת ההתנחלויות והסיפוח הזוחל.

7. שיפור המצב ברצועת עזה וסיום הפיצול הפנים-פלסטיני. רצועת עזה נמצאת במשבר הומניטרי קשה ובמצב נפיץ שעלול בכל רגע להסלים לעימות אלים. לאורך השנים, ארה"ב התרחקה מהנושא אבל הממשל החדש צריך להפסיק להתחמק ממנו ועליו לסייע בקידום פתרון. על הממשל לקדם תכניות ופרויקטים עם שותפים בינלאומיים, שישפרו את רווחת התושבים ברצועת עזה, בין השאר בנושאים כמו אנרגיה, מעברי הגבול ומשבר הקורונה. כדאי שהממשל יגביר מעורבות במאמצים למניעת עימות בין ישראל לחמאס, יסייע לשליח האו"ם במאמציו בנושא, ויפעל לקידום פתרון ארוך-טווח לסוגיית עזה בהובלת הרשות הפלסטינית.

8. חיזוק שחקנים תומכי-שלום בישראל וברשות הפלסטינית, כולל בחברה האזרחית. ממשל ביידן צריך לקדם מהלכים של דיאלוג ושיתוף פעולה בין האזרחים בשני הצדדים של הסכסוך. על הממשל לתת גיבוי לפעילות של ארגוני חברה אזרחית תומכי-שלום בישראל וברשות הפלסטינית, ובכלל זה למסד מפגשים בין נציגי הממשל עם ארגוני חברה אזרחית ולפעול ליישום יעיל של החוק שאושר בקונגרס המעניק תמיכה כלכלית לארגונים שעוסקים בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. במקביל, על הממשל לפנות ישירות לגורמים שונים בחברה הישראלית כדי לחזק את התמיכה בפתרון שתי-המדינות ולקדם דיאלוג בנושא, ולפעול בצד הפלסטיני נגד מגמת האנטי-נורמליזציה, שמובילה להחרמת פעילויות משותפות.

9. עיצוב טון היחסים של הממשל עם ההנהגה והציבור בישראל באופן שיקדם שלום. הממשל צריך לעצב את היחסים עם ישראל באופן שיאפשר קידום שלום וייצרו אמון הדדי. בתהליך זה, יש להפיק לקחים מתקופת אובמה לגבי מערכת היחסים עם ממשלת ישראל והחברה הישראלית, ולשים לב לטון ולסגנון השיח גם כשמשמיעים ביקורת. ממשל ביידן יוכל ליזום מחוות פומביות כלפי הציבור בישראל, ולהראות גילויי סימפטיה פומביים לישראל, במקביל להצגת דרישות ברורות מהממשלה בנושא הפלסטיני והצבת קווים אדומים.

הפוסט צעדי מדיניות ראשונים של ממשל ביידן לקידום שלום ישראלי-פלסטיני – <br> תקציר המלצות צוות חשיבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היעדים המפורטים במסמך הם: (1) הדגשת חשיבות הסוגייה הישראלית-פלסטינית והצורך בפתרונה; (2) חידוש יחסים ובניית אמון עם ההנהגה הפלסטינית; (3) הדגשת המחויבות לפתרון שתי-המדינות והצגת פרמטרים להסכם; (4) שימור היתכנות פתרון שתי-המדינות ושרטוט קווים אדומים;  (5) הובלת מהלכים רב-צדדיים, דוגמת הקמת מנגנון חדש וגיבוש חבילת תמריצים; (6) מינוף תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב לקידום תהליך השלום ישראלי-פלסטיני; (7) שיפור המצב ברצועת עזה וסיום הפיצול הפנים-פלסטיני; (8) חיזוק שחקנים תומכי-שלום בישראל וברשות הפלסטינית, כולל בחברה האזרחית; (9) עיצוב טון היחסים של הממשל עם ההנהגה והציבור בישראל באופן שיקדם שלום.

המסמך נכתב על ידי צוות חשיבה של מכון מיתווים, שכולל את (לפי סדר הא"ב): ד"ר נמרוד גורן, כמאל חסאן, מירב כהנא-דגן, ד"ר ליאור להרס, גבריאל מיטשל, ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, ד"ר אהוד ערן, פרופ' אלי פודה, ד"ר רועי קיבריק, יונתן תובל ונדב תמיר. הוא הוצג למשוב גם בפני שותפים פלסטינים של מכון מיתווים, ויש בו משום תרומה של נקודת מבט מקומית, של גורמים ישראלים תומכי-שלום, לדיון הבינלאומי על המדיניות הצפויה של ביידן במזרח התיכון. המסמך מבוסס על עמדה יסודית שתומכת בקידום שלום ישראלי-פלסטיני, על בסיס מתווה שתי-המדינות, כאינטרס ישראלי חיוני, והוא מנסה לאזן בין הכרה באתגרים ובמציאות הקיימת לבין הרצון להגדיר חזון ותוכניות שאפתניות לעתיד.

א. תמונת המצב המדינית עם כניסתו של ביידן לבית הלבן

ב-20 בינואר 2021 החל ג'ו ביידן את תקופת כהונתו כנשיא ארה"ב, וממשל ביידן החליף את הממשל היוצא של דונלד טראמפ. הממשל החדש נכנס לתפקידו בשעה של קיפאון עמוק בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, אבל גם בתקופה של שינויים ביחסי ישראל-ערב שיכולים לייצר הזדמנויות לשינוי ולקידום שלום.

מאז כישלון יוזמת מזכיר המדינה ג'ון קרי ב-2014, לא התנהל משא ומתן לשלום בין ישראל והפלסטינים, ובתקופת טראמפ המשבר בין הצדדים החריף על רקע צעדי הממשל ביחס לסכסוך, הקרע שנוצר בין וושינגטון ורמאללה, וכוונות נתניהו לספח שטחים. אירועים אלו גרמו לארה"ב לאבד בתקופת טראמפ את היכולת לשמש כמתווך בין ישראל ואש"ף – תפקיד שמילאה מאז הסכם אוסלו ב-1993. המהלכים שממשל טראמפ הוביל, ובראשם קידום "עסקת המאה" ו"הסכמי אברהם", נעשו ללא מעורבות של הפלסטינים ותוך ניסיון לעקוף את הנושא הפלסטיני ולהתעלם מהדרישות של הנהגת הרשות הפלסטינית. כתוצאה, נוצר נתק לא רק בין הפלסטינים לארה"ב, אלא גם בינם לבין ישראל, שהוביל במאי 2020 – על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו – להחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל. במקביל, ואל מול מאמצי ממשל טראמפ לקרוא תיגר על הנורמות הבינלאומיות, הוסיפה הקהילה הבינלאומית לתמוך בבירור בפתרון שתי-המדינות.

בחירתו של ביידן סימלה שינוי כיוון. מייד לאחר ניצחונו בבחירות, וגם על רקע החלטת ממשלת ישראל להקפיא את כוונות הסיפוח (במסגרת תהליך "הסכמי אברהם"), הכריזה הרשות הפלסטינית בנובמבר 2020 על חידוש התיאום הביטחוני והמדיני עם ישראל. ממשל ביידן צפוי להשיב את ארה"ב לתפקיד הובלה בזירה הבינלאומית, גם בנושא הישראלי-פלסטיני, ולאחות קרעים שנוצרו עם בני בריתה של ארה"ב בעולם. כמו כן, ממשל ביידן צפוי להוביל גישה של דיפלומטיה רב-צדדית, שמבוססת על שיתופי פעולה ובניית קואליציות עם שחקנים בינלאומיים סביב סוגיות מגוונות (ממשבר האקלים עד הגרעין האיראני), וגישה זו יכולה להציע לזירה הישראלית-פלסטינית הזדמנות, לאחר שמאמצי תיווך רבים, בהובלה בלעדית של ארה"ב, הסתיימו בכישלון. בנוסף, תהליכי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שנעשו בתקופת טראמפ תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית, יוכלו – תחת הממשל האמריקאי החדש – להיות ממונפים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, לעודד שינוי בדפוסי החשיבה של הישראלים ביחס לסכסוך, ולהגברת מעורבותן של מדינות ערב בפתרון הסוגייה הפלסטינית.

ואולם, הממשל הנכנס צפוי להתמודד בתקופה הקרובה עם עומס משימות, גם בזירה הפנים-אמריקאית (משבר בריאותי וכלכלי כתוצאה מהקורונה, ופיצול פוליטי חריף), וגם בזירה העולמית (דוגמת ההתנהלות מול סין, רוסיה ואיראן). בטווח הקרוב, הנושא הישראלי-פלסטיני אינו צפוי להיות בעדיפות גבוהה מבחינת הממשל, אם כי אנשי המקצוע שממנה ביידן בתחומי חוץ וביטחון צפויים לעסוק גם בו. כמו כן, עדיין קיימים חסמים משמעותיים בדרך להתקדמות מדינית בין ישראל והפלסטינים, ובהם חוסר האמון בין הצדדים, מדיניות ההתנחלויות והסיפוח דה-פקטו שמקדמת ממשלת ישראל בשטחים, בעיית עזה והפיצול הפנים-פלסטיני, המחלוקות בנושאי הליבה של הסכסוך, ובעיות פנימיות בשני הצדדים. תחילת הכהונה של ביידן משיקה למערכת בחירות נוספת בישראל, שלתוצאותיה תהיינה השפעה על סדר היום של הממשלה הבאה ועל הסיכויים להתקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים. בצד הפלסטיני, מתקיימים דיונים על אפשרות של עריכת בחירות ברשות הפלסטינית במהלך שנת 2021, אם כי אין ודאות שהן יתקיימו לבסוף. התפתחויות דרמטיות בסכסוך (דוגמת חילופי הנהגה ברשות הפלסטינית או סבב לחימה נוסף בעזה) צפויות להוביל את ארה"ב למעורבות בזירה, גם אם בלית ברירה.

כניסת ממשל חדש בארה"ב היא תקופה חשובה של התארגנות, למידה והיערכות, בה יכולים להתעצב דפוסים שישפיעו על ההתנהלות בהמשך, ולהיבנות מנגנונים ועקרונות שיהוו בסיס למדיניות ושיקבעו את הטון במהלך הכהונה. לממשל יש עוצמה מקסימלית וקרדיט רב בימים הראשונים והוא יכול לנצל זאת. הדבר נכון עוד יותר עבור ממשל ביידן, שייהנה גם מרוב דמוקרטי בבית הנבחרים ובסנאט. ממשל ביידן מחליף ממשל שהוביל מדיניות-חוץ שחרגה מעקרונות מרכזיים וארוכי-שנים במדינאות האמריקאית, שסטתה מנורמות בינלאומיות בסיסיות, ושכללה פרישה מהסכמים בינלאומיים שארה"ב הייתה חתומה עליהם. גם בנושא הישראלי-הפלסטיני ממשל טראמפ קידם צעדים שסתרו את המדיניות האמריקאית המסורתית, בין השאר בנושא ההתנחלויות, ירושלים, והיחס לרשות הפלסטינית. ממשל ביידן צפוי לחזור לעמדות אמריקאיות קודמות, כולל בנושא הפלסטיני, ולבטל צעדי מדיניות שונים שהוביל טראמפ. בחלק מהמקרים, הביטול יכול להיעשות בקלות ובמהירות, אך במקרים אחרים יהיה צורך בתהליכים מורכבים יותר, כולל חקיקה.

ביידן נכנס לתפקיד עם ניסיון עשיר בתחום יחסי חוץ, שלא היה כמעט לכל קודמיו בתפקיד. גם את הנושא הישראלי-פלסטיני הוא מכיר היטב, בין היתר על רקע היותו חבר במשך שנים רבות בוועדת החוץ של הסנאט ותפקידו כסגן הנשיא של אובמה. עובדה זו עשויה לקצר את משך הזמן שיידרש לביידן ללמידה, ותאפשר לו לקדם מהלכים משמעותיים בשלב מוקדם של כהונתו, אם ירצה בכך. גם העובדה שמזכיר המדינה הנכנס, אנתוני בלינקן, מקורב מאוד לביידן ויכול לדבר ולפעול בשמו ותחת גיבוי מלא שלו, מעניקה יתרון חשוב ורב עוצמה.

ב. המלצות מדיניות 

1. הדגשת חשיבות הסוגייה הישראלית-פלסטינית והצורך בפתרונה

בשנים האחרונות הנושא הישראלי-פלסטיני איבד מחשיבותו וירד מסדר היום הבינלאומי. תשומת הלב של השחקנים הבינלאומיים עברה לנושאי פנים, לסוגיות אזוריות בוערות יותר כמו המלחמות בסוריה, לוב ותימן, ושאלת הגרעין האיראני, ולמשבר הקורונה. חשוב שממשל ביידן, למרות סדר היום הפנימי והבינלאומי העמוס שצפוי לו, יאותת בחודשים הראשונים לכהונתו שהוא מייחס חשיבות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני וייזום הצהרות וצעדים שיעידו על כוונתו להחזיר את הנושא לסדר היום הבינלאומי.

2. חידוש יחסים ובניית אמון עם ההנהגה הפלסטינית

על הממשל הנכנס לחדש את הקשר עם הפלסטינים ולשקם את האמון עם הרשות הפלסטינית. מהלך זה נדרש על מנת שארה"ב תוכל לשוב לעמדה של מתווך הוגן (או לפחות מתווך אמין ויעיל) בסכסוך הישראלי-פלסטיני. נדרשים לצורך כך צעדים בוני אמון ברורים ומוחשיים, ולא רק הצהרות. שיקום הקשר עם רמאללה נדרש גם כחלק ממהלך רחב של חיזוק הרשות הפלסטינית והמחנה הפלסטיני המתון, אל מול החמאס ופלגים קיצוניים יותר. על רקע זה, יש להכריז בשלב מוקדם ככל שניתן על חידוש הקשר הרשמי בין הממשל להנהגה הפלסטינית ולקדם דיאלוג פוליטי רם-דרג ביניהם. הדבר יכול לכלול, בין השאר, שיחת טלפון בין המנהיגים, הזמנה של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לבית הלבן, ביקור של מזכיר המדינה, או דיפלומט אמריקאי בדרג נמוך יותר, ברמאללה, ומפגשים בין שגרירים אמריקאים ופלסטינים במדינות שונות. במקביל, יש לפתוח ערוצי קשר מגוונים בין וושינגטון ורמאללה, בתחומים וברמות שונות – מדיני, ביטחוני, כלכלי ותרבותי. הממשל יכול גם להכריז על השקת דיאלוג אסטרטגי עם הרשות הפלסטינית, שישקף רצון לשדרוג והעמקה של הקשר בין הצדדים. חשוב שהממשל יפעל ליצור קשרים גם עם החברה הפלסטינית, ולא רק עם ההנהגה, ויתייחס בהצהרותיו לצורך ברפורמות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית, וזאת מבלי שיצטייר כמי שמתערב במחלוקות הפנים-פלסטיניות.

חידוש יחסים עם הפלסטינים צריך לכלול ביטול של צעדים בהם נקט טראמפ, וחזרה למדיניות האמריקאית העקבית שקדמה לכהונתו. ממשל ביידן צריך לפתוח מחדש את משרדי אש"ף בוושינגטון ואת הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים (שהובילה את העבודה מול הצד הפלסטיני), ולחדש את הסיוע של USAID לפלסטינים ואת התמיכה הכלכלית באונר"א. חלק מהמהלכים פשוטים לביצוע אבל חלקם יצריך תהליך משפטי מורכב יותר. היחסים מושפעים בין השאר מחוק טיילור-פורס (2018), שמתנה סיוע לרשות הפלסטינית בהפסקת התשלומים של הרשות לאסירים ומשפחותיהם, ועל כן יהיה צורך למצוא נוסחה מוסכמת לפתרון המחלוקת בנושא זה. אם יתגלעו קשיים חוקיים גם בפתיחה של נציגות אש"ף בוושינגטון, ניתן יהיה להפוך את הנציגות של אש"ף באו"ם לנציגות הפלסטינית הרשמית בארה"ב, שתעבוד מול הממשל. סוגיית הסיוע לאונר"א היא מורכבת, ולצד חידוש התמיכה בארגון, יש לגבש מתווה לטווח ארוך שיאפשר העברת סמכויות מאונר"א לרשות הפלסטינית. הממשל יוכל גם לקדם צעדים בוני אמון עם הפלסטינים, דוגמת קידום של פרויקטים כלכליים בשטח C או סיוע כלכלי ובריאותי במסגרת ההתמודדות עם משבר הקורונה. המהלכים האמריקאיים לא צריכים להיות מותנים בצעדי גומלין פלסטיניים, אלא להיות מוצגים כצעדים של רצון טוב וחזרה למצב שקדם לממשל טראמפ, ולהתבצע במקביל לדיאלוג שקט עם ישראל שיבטיח שממשלת ישראל לא תתקוף בפומבי את הצעדים האמריקאים.

לצד הצעדים המעשיים, יש מקום גם להצהרה אמריקאית שתלווה את חידוש היחסים ותדגיש את החזרה של ארה"ב לעמדתה העקבית שתומכת בפתרון שתי-המדינות ומתנגדת למדיניות ההתנחלויות בשטחים. את פתיחת הקונסוליה במזרח ירושלים אפשר יהיה ללוות בהבהרה ששאלת ירושלים עדיין נמצאת על שולחן המשא ומתן (בניגוד לטענת טראמפ שהנושא הוסר מסדר היום) ושהפתרון בנושא ייקבע על ידי ישראל והפלסטינים בשיחות על הסכם הקבע. כמו כן, הממשל יוכל לפרסם הצהרת כוונות על כך שבעתיד תוקם במזרח ירושלים בירה פלסטינית ושאז הקונסוליה תהפוך לשגרירות.

3. הדגשת המחויבות לפתרון שתי-המדינות והצגת פרמטרים להסכם

על הממשל החדש להצהיר על מחויבותו לפתרון שתי-המדינות כחזון ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהדגיש את החזרה לעמדה אמריקאית של תמיכה במתווה זה כחלק מהקונצנזוס הבינלאומי. על מנת להדגיש את ההמשכיות בעמדה אמריקאית זו, ההצהרה יכולה להתייחס במפורש להכרזות ועמדות של ממשלים קודמים בנושא. ההצהרה תאשרר גם את המחויבות של ארה"ב לנורמות הבינלאומיות, עקרונות המשפט הבינלאומי והחלטות מועצת הביטחון, וזאת במיוחד נוכח התנערות ממשל טראמפ ממרכיבים אלו. חשוב שהצהרה בנושא, מצד בכירי הממשל, תעשה בשלב מוקדם של הכהונה, והכנסים של ג'יי סטריט ואיפא"ק, שיתקיימו באביב 2021, יכולים לשמש במה ראויה לכך. על מנת להדגיש מחויבות אמריקאית אמיתית לפתרון שתי-המדינות, בשונה מהחזון שהוצג ב"עסקת המאה" של טראמפ, יש להדגיש שהכוונה היא לשתי מדינות על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. מהלך אמריקאי שכזה צריך לפנות גם לזירה הפנימית בישראל, שבה אין כיום מחנה פוליטי חזק שמקדם את פתרון שתי-המדינות, ולסייע להחיות את הדיון הציבורי בנושא. הממשל יכול להדגיש שפתרון שתי-המדינות הוא עדיין הפתרון המועדף על רוב הישראלים והפלסטינים בהשוואה לאפשרויות אחרות, שמתווה זה עדיין אפשרי ומעשי, ושאין אפשרות אחרת שתשאיר את ישראל יהודית ודמוקרטית.

במקביל, על הממשל להתחיל בעבודת הכנה לגיבוש פרמטרים להסכם קבע ישראלי-פלסטיני, שיציבו מסגרת ברורה למשא ומתן עתידי, ויעצבו את השיח הפנימי והבינלאומי על תהליך השלום. הפרמטרים יכולים להתבסס על העקרונות שהוצגו במתווה של הנשיא קלינטון (2000) ובתוכנית של מזכיר המדינה קרי (2016), ויוכלו גם לשמש בסיס להחלטה של מועצת הביטחון. יחד עם זאת, יש לבחון את האתגרים הטמונים במהלך שכזה, הואיל ופרסום פרמטרים בשלב מוקדם יכול להצטייר כמהלך שאפתני מדי ועלול לעצור את התהליך עוד לפני שהחל. יש לשקול היטב באיזה עיתוי וכיצד יהיה נכון להשתמש בכלי זה. בשלב ראשון, הממשל יוכל להכריז על הקמת צוות שיפעל לגיבוש פרמטרים, להציג תאריך יעד להשלמת המהלך, ולהדגיש שהדבר ייעשה תוך דיאלוג ושיתוף פעולה עם שחקנים בינלאומיים אחרים.

4. שימור היתכנות פתרון שתי-המדינות ושרטוט קווים אדומים

ממשל ביידן צריך להבטיח שמתווה שתי-המדינות יישמר כפתרון אפשרי ומעשי, ולעצור מהלכים בשטח שמטרתם להפוך אותו לבלתי ישים. הממשל יצטרך לשרטט קווים אדומים ברורים נגד מהלכים של סיפוח זוחל, הרחבת בנייה בהתנחלויות, הכשרת מאחזים ובנייה באזור E1 וגבעת המטוס. כמו כן, הממשל יידרש להתערב בעצירת תהליכים המכוונים נגד תושבים פלסטינים ובהם פינויי תושבים במזרח ירושלים והרס בתים ומבנים בשטח C.

נדרשת הצהרה אמריקאית ברורה נגד צעדים חד-צדדיים ונגד מהלכי סיפוח בשטחים, על מנת להוריד את האפשרות מסדר היום. כמו כן, יש מקום להצהרה אמריקאית שמדגישה שההתנגדות לבניית בהתנחלויות היא המשך של עמדה אמריקאית מסורתית משנת 1967, שמתבססת על הנורמות הבינלאומיות. בהקשר זה, יש לבטל צעדים של ממשל טראמפ שפעלו לטשטש את הקו הירוק, ובהם הגדרת תוצרים בהתנחלויות כמוצרים שיוצרו בישראל ושיתוף פעולה מדעי עם מוסדות ישראלים שמעבר לקו הירוק. חלק מהמסרים האמריקאיים נגד מהלכים ישראלים בשטחים יצטרכו להיעשות באופן חשאי, לאור השפעה שלילית אפשרית של מסרים פומביים מסוימים בתקופת בחירות.

במקביל, הממשל יוכל לתבוע מישראל והרשות הפלסטינית להכריז מחדש על מחויבותם לכל ההסכמים עליהם חתמו בעבר ולהמשך התיאום הביטחוני והאזרחי. על הממשל לדרוש מהפלסטינים להוביל מאבק נחרץ בטרור, לגנות פיגועי טרור ולפעול נגד הסתה. במסגרת זו, ניתן לדון על חידוש הפעילות של הועדה המשותפת למאבק בהסתה (Anti-Incitement Committee) שהוקמה בעקבות הסכם וואי (1998). כמו כן, יש לגנות פעולות "אנטי-נורמליזציה" של גורמים פלסטינים נגד פרויקטים ישראלים-פלסטינים משותפים ברמת החברה האזרחית. בטווח הארוך יותר, הממשל יידרש לקדם העברת שטחים מאזורי C ל-B או מאזורי B ל-A, כדי לחזק את הרשות הפלסטינית ולסלול את הדרך לפתרון שתי-המדינות.

5. הובלת מהלכים רב-צדדיים, דוגמת הקמת מנגנון חדש וגיבוש חבילת תמריצים

על הממשל לפעול במהרה להקמת מנגנון בינלאומי יעיל שיפעל לקידום שלום ישראל-פלסטיני וילווה את המהלכים הבינלאומיים בנושא. מנגנון שכזה ישתלב היטב בדיפלומטיה הרב-צדדית שממשל ביידן צפוי להוביל, שתחזק ותשקם את הסדר הבינלאומי הליברלי ותדגיש את המחויבות האמריקאית לנורמות בינלאומיות. ניתן להצביע על שני מודלים מרכזיים שיוכלו לשמש בסיס למנגנון הבינלאומי. מודל אחד הוא המבנה שמכונה 1+P5, שפעל לקראת השגת הסכם הגרעין עם איראן וכלל את חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, סין וצרפת) ואת גרמניה. אפשר להעריך שמנגנון זה יחזור בקרוב לפעול בנושא הגרעין האיראני, והממשל יוכל להיעזר בו גם לנושא הישראלי-פלסטיני. אפשר להוסיף למבנה שחקנים רלוונטיים נוספים ובראשם מדינות מהעולם הערבי. המודל השני הוא המבנה של הקוורטט, שמורכב מארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה, וניתן לשדרג אותו על ידי צירוף מדינות מאירופה והעולם הערבי.

בכל מקרה, המנגנון שיוקם צריך לכלול שחקנים אזוריים מרכזיים כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית, ואולי גם נציגות של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC). בשנה האחרונה התגבשה קבוצה בינלאומית חדשה – "קבוצת מינכן" – שכוללת את גרמניה, צרפת, ירדן ומצרים, שפעלה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני ולחיזוק הפרמטרים הבינלאומיים המוסכמים לפתרון הסכסוך. הממשל יוכל להיעזר גם במסגרת זו – כמו גם ב"קוורטט הערבי" (שכולל את מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית) במאמציו לגיבוש קבוצה בינלאומית חדשה. יש מקום לשלב בתהליך גם דיאלוג ותיאום עם קטר ותורכיה כמדינות חשובות באיזור. המנגנון שיוקם צריך מצד אחד לשלב שחקנים שונים עם רלוונטיות והשפעה בסכסוך, אבל מצד שני לא להיות גדול ומסורבל מדי, על מנת להבטיח את יעילותו. כמו כן, יהיה צורך למצוא איזון בין הובלה אמריקאית לבין מעורבות אמיתית ומשמעותית של שחקנים בינלאומיים אחרים. לאיחוד האירופי חשוב מאוד לקחת חלק בקידום תהליך השלום, לצד האמריקאים, על אף שהוא מוגבל כיום ביכולתו להשמיע עמדה אחידה לאור הפיצול הפנימי השורר בו. הרוסים והסינים גם רוצים מעורבות, אך הנושא הפלסטיני אינו נמצא בראש סדר החשיבות שלהם, וניתן להעריך שיסכימו לתת לאמריקאים להוביל. חשוב שייווצר ממשק בין המנגנון הבינלאומי לגורמים תומכי-שלום ישראלים ופלסטינים ולבחון דרכים להתייעץ ולשלב במהלכים רשמיים ארגונים שמקדמים שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני.

הממשל יצטרך למנות בהקדם שליח מיוחד בעל השפעה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני (ושלא יהיה זה השגריר בישראל), שיכהן כנציג האמריקאי בקוורטט ויוביל את תהליך גיבוש המנגנון החדש, בדיאלוג ותיאום עם יתר השחקנים הרלוונטיים. השליח האמריקאי ימלא תפקיד מוביל בקביעת מטרות ברורות למנגנון החדש, בהגדרת הרכבו, התפקיד שלו וחלוקת העבודה בינו לבין מדינות וגופים אחרים.

המנגנון שיוקם יצטרך לאשר מחדש את המחויבות הבינלאומית לפתרון שתי-המדינות ולהחלטות מועצת הביטחון בנושא הסכסוך. מעבר לכך, אחד המהלכים הראשונים שהמנגנון יוכל להוביל הוא קידום חבילת תמריצים בינלאומית לשלום ישראלי-פלסטיני. שחקנים שונים, ובראשם האיחוד האירופי, הביעו כבר תמיכה ברעיון זה, אולם לא פעלו למימושו. גורמים בחברה האזרחית הישראלית והפלסטינית גיבשו לאחרונה הצעה לקהילה הבינלאומית לגבי התוכן של חבילת תמריצים שכזו. על ארה"ב להביע נכונות לקדם את המהלך ולמלא בו תפקיד מוביל, בשיתוף פעולה עם השחקנים הבינלאומיים הרלוונטיים. מהלך נוסף שהמנגנון צריך לקחת על עצמו הוא גיבוש של פרמטרים בינלאומיים לפתרון הסכסוך, גם אם מדובר בצעד שייקח זמן להשלמתו. המטרה במהלך שכזה תהיה לגבש קונצנזוס בינלאומי סביב עקרונות יסוד שיסייעו לייצר בסיס למשא ומתן ישראלי-פלסטיני יעיל בעתיד. במוקד הפרמטרים צריך לעמוד פתרון שתי-המדינות על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים ושתי בירות בירושלים. יש מקום לדון על רמת הפירוט של הפרמטרים, האם יתייחסו לכל סוגיות הליבה, והאם כדאי יהיה לאשר אותם כהחלטה במועצת הביטחון.

הממשל יוכל לקדם מהלכים רב-צדדיים נוספים, למשל על פי המודל של קבוצות העבודה האזוריות שפעלו בשנות ה-90 לאחר ועידת מדריד, או דרך ארגונים אזוריים בהם משתתפות ישראל והרשות הפלסטינית – פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) והאיחוד למען הים התיכון (UfM). כמו כן, הממשל יוכל לקדם מהלכים ופרויקטים בנושא הישראלי-פלסטיני בסדר היום של ארגונים בינלאומיים נוספים. בתקופה האחרונה פועלת הרשות הפלסטינית לקדם ועידה בינלאומית בנושא הישראלי-פלסטיני, ועל ממשל ביידן לבחון הובלה של מהלך שכזה, בסיוע המנגנון הבינלאומי, ככלי שיביא להחייאת תהליך השלום. חשוב שמהלך שכזה יכלול מראש תוכנית לגבי השלבים הבאים שלאחר כינוס הועידה (למשל, פתיחת ערוצי משא ומתן או הקמת קבוצות עבודה), תוך למידה מלקחי ועידות בינלאומיות שנערכו בעבר כמו ועידת ז'נבה (1973), ועידת מדריד (1991) וועידת אנאפוליס (2007).

6. מינוף תהליכי הנורמליזציה באזור לקידום תהליך השלום

על הממשל לפעול לגיוס ההתפתחויות האזוריות האחרונות ככלי לקידום שלום ישראלי-פלסטיני ולרתום את ההתקדמות ביחסים בין ישראל ומדינות ערב לטובת מהלכים במסלול הפלסטיני. בעוד שממשל טראמפ פעל לקדם נורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב במנותק, ותוך התעלמות, מהפלסטינים, הממשל הנכנס צריך לשלב את הפלסטינים בתהליך ולהיעזר במסגרת האזורית למאמצים ליישוב הסכסוך. למרות מהלכי הנורמליזציה, מדינות ערב לא זנחו את הנושא הפלסטיני ויתמכו בצעדים לקידום פתרון שתי-המדינות. הדבר יגביר את הלגיטימציה מבית למהלך הנורמליזציה שביצעו, ועשוי לעודד מדינות ערב נוספות להתקדם ביחסים עם ישראל. גם בצד הפלסטיני יש שינוי גישה ורצון לחזור לזירת המשא ומתן, בעקבות כניסתו של הממשל החדש. למצרים וירדן צריך להיות תפקיד משמעותי במהלך של חיבור בין הערוץ האזורי לישראלי-פלסטיני, וגם ערב הסעודית תוכל למלא בכך תפקיד מרכזי. בציבור הישראלי הייתה תמיכה גורפת בוויתור על סיפוח בתמורה לקידום הסכמי נורמליזציה, והדבר מצביע על היכולת להיעזר בצעדי נורמליזציה כתמריץ לקידום הסכם ישראלי-פלסטיני.

על הממשל להמשיך לסייע לתהליכי הנורמליזציה שכבר החלו ולחזק אותם. כצעד ראשון, הממשל יוכל להודיע בהצהרה פומבית שהוא תומך בקידום נורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב, ושימשיך לפעול בנושא, אך שבמקום לקדם מאמצים שעוקפים את המסלול הפלסטיני, הוא יפעל למנף את תהליכי הנורמליזציה לטובת התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני. במסגרת זו, הממשל יוכל ליזום צעדים לשילוב המדינות שנרמלו יחסים עם ישראל במאמצים בנושא הישראלי-פלסטיני. כך למשל, הממשל יוכל להשיק פורומים מדיניים או כלכליים של שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני-ערבי, ולסייע לשיתופי פעולה משולשים שכאלה ברמת החברה האזרחית. כמו כן, ניתן יהיה לשלב את מדינות המפרץ בפרויקטים של כלכלה ואנרגיה בגדה המערבית וברצועת עזה, לפעול להשקעות של מדינות אלו ברשות הפלסטינית, ולשלב אותן במאמצים להרחבת שיתוף הפעולה האזורי. כאמור, יש מקום לבחון גם שילוב של מדינות הנורמליזציה במנגנון הבינלאומי שיוקם לקידום תהליך השלום. נוכח המשבר בין המנהיגות הפלסטינית לבין מדינות המפרץ, תתכן חשדנות מצד הפלסטינים ביחס לתפקיד של מדינות המפרץ בתהליכים המדיניים, ולכן על הממשל לפעול במקביל לחיזוק הדיאלוג והקשרים בין הפלסטינים לבין מדינות אלו.

בבואו של הממשל לקדם הסכמי נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב נוספות, יהיה עליו לייצר חיבור למסלול הישראלי-פלסטיני, למשל על ידי התניית המהלך בעצירת ההתנחלויות והסיפוח הזוחל (בדומה להתניית הנורמליזציה עם איחוד האמירויות בהקפאת הסיפוח). מסלול מרכזי בו הממשל יוכל לעשות זאת הוא בניסיון לקדם נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית. הסכם ישראלי-סעודי יהיה צעד משמעותי מאוד, ותמריץ חשוב עבור ישראל לפשרות בנושא הפלסטיני. הסעודים חשדנים ביחס לממשל ביידן ושילובם במהלך שכזה יוכל להיות מנוף חיובי גם במערכת היחסים האמריקאית-סעודית.

הממשל החדש יוכל גם לקדם עדכון של יוזמת השלום הערבית. היוזמה, שהושקה לפני כמעט 20 שנה, נתפסת כיום כפחות רלבנטית נוכח השינויים באזור, ולכן יש מקום לייצר מהלך חדש, שיתבסס על היוזמה ויכיר בחשיבותה, אך יעדכן אותה ויתאים אותה למציאות החדשה. ליוזמת השלום הערבית יש דימוי שלילי בישראל, והליגה הערבית היא מסגרת ארגונית חלשה מדיי כדי להביא למימוש קולקטיבי של ההבטחות הכלולות ביוזמה. על כן, חשוב שבכל יוזמה חדשה יינתן תפקיד מוביל גם למדינות ערב מרכזיות, ובהן מצרים, ירדן, מרוקו ומדינות המפרץ בראשות ערב הסעודית.

7. שיפור המצב ברצועת עזה וסיום הפיצול הפנים-פלסטיני

שאלת עזה היא סוגייה מכרעת ומורכבת עם היבטים מדיניים, הומניטריים, ביטחוניים וכלכליים, שמצריכים התמודדות ומענה מיידי. רצועת עזה נמצאת בעיצומו של משבר הומניטרי קשה, במיוחד בתנאים של מגיפת הקורונה, ובמצב נפיץ שעלול בכל רגע להסלים לעימות אלים בין ישראל וחמאס. הפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה מהווה בעיה מרכזית ומכשול בכל מאמץ להתקדמות לעבר פתרון שתי-המדינות. לאורך השנים, ארה"ב התרחקה מהנושא, עקב ההתנגדות לקשר עם החמאס, והותירה את הובלת המאמצים בין ישראל לחמאס בסוגיית עזה למצרים, שליח האו"ם וקטר. בשל חשיבות הנושא, אסור לארה"ב להוסיף להתחמק ממנו ועליה לסייע בקידום פתרון. כצעד ראשון, חשוב שהשליח האמריקאי שימונה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני יבקר בעזה במהלך החודשים הראשונים שלו בתפקיד.

על הממשל לקדם תכניות ופרויקטים עם שותפים בינלאומיים שישפרו את רווחת התושבים ברצועת עזה. בהקשר זה, יש לתת עדיפות לתחום האנרגיה, בו יוכל הממשל לקדם צינור גז מישראל לעזה, או פיתוח שדה הגז שלחופי הרצועה, כל זאת תחת ניהול של הרשות הפלסטינית. פורום הגז האזורי, בו חברות ישראל והרשות הפלסטינית ובו משמשת ארה"ב כמשקיפה, יוכל לסייע למטרה זאת. הפורום יכול להעניק מסגרת אזורית לשאלת האנרגיה בעזה. כיוון פעולה נוסף שהממשל יוכל לקדם הוא יצירת אי מלאכותי מול חופי עזה. אפשר לשלב במהלכים אלו סיוע כלכלי והשקעות מצד מדינות המפרץ. על רקע משבר הקורונה, הממשל יוכל גם לסייע בחלוקת חיסונים וציוד רפואי לתושבי עזה, בסיוע האו"ם וארגונים בינלאומיים נוספים. יהיה זה צעד בונה אמון, כחלק ממה שמכונה "דיפלומטיית אסונות", שישפר את התפיסה הפלסטינית כלפי האמריקאים. ארה"ב תוכל לפעול גם בנושא מעברי הגבול וליזום מהלכים שיאפשרו לתושבי עזה לעבור למצרים או לגדה ביתר קלות, דוגמת הפעלת לחץ על מצרים לפתוח יותר את מעבר רפיח. כדאי שהממשל גם יגביר מעורבות במאמצים למניעת עימות בין ישראל לחמאס בעזה, ויסייע לשליח האו"ם במאמציו בנושא. בהקשר זה, מומלץ שארה"ב תנהל מגעים עקיפים ולא-פורמאליים עם נציגי שלטון חמאס, בעזרת צד שלישי כמו מצרים או קטר.

במקביל, על הממשל לקדם פתרון לטווח ארוך לסוגיית עזה. צעד ראשון בכיוון זה יוכל לכלול הצהרה בדבר הצורך לסיים את הפיצול בין עזה והגדה ולחבר מחדש את הרצועה לרשות הפלסטינית, תוך הדגשה שכל הסדר פנים-פלסטיני יתבסס על הצהרה של החמאס בדבר קבלת ההסכמים שנחתמו בין ישראל ואש"ף. מתווה אמריקאי לטווח ארוך צריך לעודד גם קיום בחירות פלסטיניות ושילוב של עזה בתהליך השלום, תוך חיזוק הרשות הפלסטינית אבל גם שילוב של החמאס בפתרון. מודל אפשרי הוא הסכמה אמריקאית להקמת ממשלת טכנוקרטים פלסטינית, בתמורה להצהרת תמיכה מצד החמאס ביוזמת השלום הערבית.

8. חיזוק שחקנים תומכי-שלום בישראל וברשות הפלסטינית, כולל בחברה האזרחית

על הממשל לקדם מהלכים של דיאלוג, בניית שלום ושיתוף פעולה בין האזרחים בשני הצדדים של הסכסוך. לצד מהלכים של קידום שלום "מלמעלה-למטה" (top-down), יש צורך גם במהלכים משלימים של שלום "מלמטה-למעלה" (bottom-up). ממשל טראמפ עצר את התקציבים לפרויקטים ישראלים-פלסטינים משותפים, והשגרירות האמריקאית בישראל הפסיקה לפעול לקידום הנושא. ממשל ביידן יצטרך לשנות כיוון ולהגביר מאמצים בזירה זו, גם באמצעות השגרירות. יהיה על הממשל לתת גיבוי פוליטי וכלכלי לפעילות של ארגוני חברה אזרחית תומכי-שלום בישראל וברשות הפלסטינית, למשל באמצעות מיסוד מפגשים בין נציגי הממשל עם ארגוני חברה אזרחית והתייעצות ושילוב של נציגי ארגונים במהלכים מדיניים ובמאמצים של המנגנון הבינלאומי שילווה את תהליך השלום. בדצמבר 2020, נעשה צעד משמעותי בכיוון הכלכלי, עת אישר הקונגרס – בתמיכת דמוקרטים ורפובליקאים כאחד – חוק שמקצה רבע מיליארד דולר, על פני תקופה של חמש שנים, לארגונים ופרויקטים שעוסקים בשיתוף פעולה ודיאלוג ישראלי-פלסטיני (Nita M. Lowey Middle East Partnership for Peace Act). הממשל צריך להבטיח יישום יעיל של חוק זה, ושימוש מיטבי במשאבים שהוא מייצר. בכלל זה, במאמץ לעודד דיאלוג ואינטראקציה בין ישראלים לפלסטינים, תהיה חשיבות באמירה מצד הממשל שמגנה גורמים שפועלים נגד פרויקטים משותפים בשם המאבק בנורמליזציה. התמיכה בארגוני שלום יכולה לכלול הדגשה מצד הממשל של החשיבות שבשמירת ישראל כדמוקרטיה ליברלית עם חברה אזרחית חזקה וחופשית. על הממשל להתנגד לצעדי חקיקה, בישראל וברשות הפלסטינית, שמגבילים את חופש הפעולה של החברה האזרחית. במקביל, על הממשל לפנות ישירות לחברה הישראלית כדי לחזק את התמיכה הציבורית בפתרון שתי-המדינות ובתהליך השלום. בהקשר זה, הממשל יוכל לקיים דיאלוג עם גורמים שונים בישראל ולפעול למען שילובם בפעילות למען שלום, ובכלל זה מנהיגי דת, ראשי ערים, סטודנטים, ומנהיגי ציבור פלסטינים אזרחי ישראל.

9. עיצוב טון היחסים של הממשל עם ההנהגה והציבור בישראל באופן שיקדם שלום

להתנהלות הממשל בתקופה הראשונה לכהונתו תהיה השפעה על עתיד מערכת היחסים בינו לבין ההנהגה והציבור בישראל. הממשל צריך לבחון כיצד ניתן לעצב יחסים שיאפשרו קידום שלום וייצרו אמון  הדדי, ומה הלקחים שצריך ללמוד מתקופת אובמה לגבי מערכת היחסים עם ממשלת ישראל והחברה הישראלית. יש חשיבות לטון ולסגנון השיח גם כשמשמיעים ביקורת. ממשל ביידן יוכל ליזום מחוות פומביות כלפי הציבור בישראל, ולהראות גילויי סימפטיה פומביים לישראל, במקביל למהלכים שיכללו דרישות ברורות מהממשלה והצבת קווים אדומים. הנשיא קלינטון ידע לעשות זאת היטב בתקופת כהונתו, והיכולות של ביידן להביע אמפתיה ורגישות – לצד תמיכתו ארוכת-השנים בישראל – צפויות לאפשר גם לו לעשות זאת היטב, עת יפנה לדעת הקהל בישראל. חשוב שהביקור הראשון של ביידן במזרח התיכון יכלול את ירושלים ורמאללה, כלקח מהחלטת אובמה – שעוררה זעם בירושלים – לערוך את הביקור הראשון שלו באזור בקהיר, מבלי לבקר בישראל. במקביל, חשוב שארה"ב תזכיר לציבור בישראל שהמשך הכיבוש מרחיק את ישראל מהמועדון הדמוקרטי-ליברלי, גובה מישראל מחיר בזירה האזורית והבינלאומית, ומקשה על הבטחת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הפוסט צעדי מדיניות ראשונים של ממשל ביידן לקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה מציג תובנות והמלצות שגובשו במפגש השמיני של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון, שמובילים מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המפגש, שהתקיים ב-19 בנובמבר 2020, התמקד במתן מענה לשאלות מרכזיות העומדות בפני ישראל במזרח אגן הים התיכון, בתחומי מדיניות, כלכלה, אנרגיה, סביבה וזהות. השתתפו בו חוקרים ומומחים, ונציגים של משרדי ממשלה וארגוני חברה אזרחית. המסמך אינו מייצג הסכמות בין כלל משתתפי המפגש.

אגן הים התיכון הפך בשנים האחרונות לאחת הזירות המרכזיות במדיניות-החוץ האזורית של ישראל. ההתפתחויות באזור זה מעמידות בפני גורמי ממשל בישראל סוגיות ושאלות להכרעה, בתחומים המדיני, הכלכלי, האנרגטי, הסביבתי והזהותי. ההפרדה וההבחנה בין התחום הללו היא מלאכותית במידה רבה, הואיל והתחומים שלובים זה בזה, והמדיניות בכל תחום נגזרת מתוך ומשליכה על הפעילות בתחומים האחרים. מסמך זה מציג המלצות ותובנות בעקבות דיון שהתקיים סביב שאלות ספציפיות בתחומים השונים, אשר מעסיקות או צריכות להעסיק את מעצבי המדיניות בישראל.

בתחום המדיני, התמקד הדיון בשאלות כיצד שומרים על ערוצים פתוחים בין ישראל ותורכיה, כיצד מרחיבים את הברית עם יוון וקפריסין מעבר לתחום האנרגיה, וכיצד ניתן לסייע למשא ומתן עם לבנון להצליח; בתחום הכלכלי, התמקד הדיון בשאלות כיצד ניתן לרתום את הנורמליזציה עם מדינות במפרץ לחיזוק היחסים עם מצרים וירדן, וכיצד ניתן לרתום את אגן הים התיכון לחיזוק הכלכלה המעגלית בישראל. בתחום האנרגטי, השאלות התמקדו ביתרונות ובחסרונות של חיבור ישראל לרשתות חשמל אזוריות, ובחלופות לניצול וייצוא הגז הטבעי של ישראל; בתחום הסביבתי, השאלות נסובו סביב היכולת של ישראל להיעזר בקהילה הבינלאומית ובמדינות האזור להתמודדות עם משבר האקלים, ובתרומתו של אגן הים התיכון לביסוס משק ישראלי מאופס פליטות; ובתחום הזהותי, הדיון נסוב סביב תרומתה האפשרית של גיבוש זהות ים תיכונית למערכות היחסים באזור.

א. סוגיות מדיניות

1. כיצד שומרים על ערוצים פתוחים בין ישראל ותורכיה?

דיונים קודמים של הקבוצה הדגישו את החשיבות שבשמירת ערוצים פתוחים לתורכיה, למרות המתיחות המדינית בין המדינות. הצורך הופך חשוב יותר נוכח השיח הגובר בישראל הרואה את תורכיה כמדינה עוינת.

מערכת היחסים הקיימת בין ישראל ותורכיה נתפסת כמשרתת בשלב זה את שני הצדדים, וככזו שיכולה להימשך ללא שינויים דרמטיים. אמנם ישראל שותפה לציר העומד נגד תורכיה בים התיכון, אבל מרכיבים רבים ביחסי ישראל-תורכיה ממשיכים לעבוד בצורה סבירה, וישראל אינה נאלצת בדרך כלל לבחור בין הברית שלה עם יוון וקפריסין לבין היחסים עם תורכיה. גם תורכיה אינה משלמת מחיר על המתח ביחסים עם ישראל, ועל אף שהורידה באופן מעשי את דרג היחסים הדיפלומטיים, יש עלייה בסחר בין המדינות, התיירות ב-2019 שגשגה למרות המתיחות הפוליטית, התקיימו מופעי תרבות ישראליים בתורכיה, והביקורת שהיא מפנה כלפי ישראל מסייעת לדימוי שלה במזרח התיכון.

אף על פי כן, כמה גורמים עשויים לתרום לרצונה של תורכיה לחמם מחדש את היחסים עם ישראל: בידודה של תורכיה במזרח אגן הים התיכון גורר עמו מחיר כבד עבורה, ומבין מדינות האזור, ישראל היא זו שהכי קל יהיה לתורכיה לשקם עמה יחסים; קיימת אפשרות שאיחוד האמירויות תהפוך למרכז תיירות חלופי עבור הישראלים ונקודה לטיסות ההמשך שיפגעו בחברת התעופה התורכית; ורצונה של תורכיה לקחת חלק פעיל בסוגייה הישראלית-פלסטינית תחת מאמציו של ממשל ביידן, שצפוי לנקוט גישה מולטילטרלית. ביידן, שמילא תפקיד משמעותי במהלכי הפיוס בין ישראל ותורכיה ב-2016, יכול לשוב ולתרום להתחממות היחסים.

ישנם אינטרסים משותפים לישראל ולתורכיה בזירות שונות אותם ישראל יכולה לרתום לטובת קידום היחסים. למשל, התנגדות משותפת להחלטה של הולנד, בלגיה ודנמרק לאסור על ברית מילה לקטינים, יכולה להוות בסיס לשיתוף פעולה במוסדות רב-לאומיים רלבנטיים. אנשי העסקים מהתפוצה התורכית באירופה מחפשים אפיקי השקעה ושותפות עם ישראל. בחסות הקורונה והזום האינטראקציה בין מכוני מחקר ומדיניות משתי המדינות הולכת וגוברת. על ישראל להמשיך ולשדר כי הברית שלה עם יוון וקפריסין אינה באה על חשבון אפשרות שיקום היחסים עם תורכיה. העוצמה הפוליטית של שני המנהיגים – נתניהו וארדואן – מאפשרת להם להחליט על שיקום היחסים, מבלי שישלמו על כך מחיר ציבורי גבוה או שיעוררו אופוזיציה פנימית למהלך.

2. כיצד מרחיבים את הברית עם יוון וקפריסין מעבר לתחום האנרגיה?

יש בהיסטוריה הישראלית דוגמאות ליחסים עם מדינות שהחלו ב"ירח דבש", אך נגמרו לבסוף בהתקררות משמעותית או פיצוץ. על ישראל לוודא כי היא בונה את הברית שלה עם יוון וקפריסין על יסודות איתנים, אשר יעמדו בפני זעזועים ואתגרים, וימשיכו לשרת את היציבות והאינטרס הישראלי לאורך שנים.

המוקשים העיקריים העומדים בפני הברית הם הסכסוך בין המדינות ההלניות לתורכיה, וצינור הגז לאירופה. הסכסוך בין המדינות יוון וקפריסין לתורכיה מסכן מעצם טבעו את המדיניות הלא-אקסקלוסיבית של ישראל באגן הים התיכון, ומאתגר את יכולתה לשמור על קשרים טובים עם שני הצדדים. קיים חשש כי הסלמה בסכסוך תחייב את ישראל לנקוט עמדה מובהקת יותר אשר תשפיע על היחסים עם מי מהצדדים. היתכנותו של פרויקט צינור הגז לאירופה, אשר היווה ומהווה בהצלחה כלי פוליטי ומדיני לחיזוק הקשרים בין המדינות המעורבות, מוטלת בספק, וקיימת סכנה כי התנפצות הציפיות מפרויקט זה עשויה לפגוע בטיב היחסים. יש למנוע כבר כעת פער ציפיות אשר עשוי להביא בהמשך הדרך לנסיגה בקשרים ומתיחויות מיותרות.

על מנת להתמודד עם האתגרים הללו, ולנצל את ההזדמנויות הטמונות בחיזוק הקשר עם יוון וקפריסין, על ישראל להמשיך ולצקת תוכן ממשי ומגוון לברית, החורג מתחומי הביטחון והכלכלה. מדינת ישראל פעלה נכון כאשר הובילה לאיגום משאבים ממשלתי לטובת בניית שיתופי פעולה עם יוון וקפריסין. טוב עשתה שלקחה על עצמה את ההובלה והעלויות של קידום תחום החדשנות ביחסים עם מדינות אלו. כבר כעת ישנם שיתופי פעולה בין לשכות המסחר, בתחומי איכות הסביבה, התיירות, והתקשורת. ישנן גם יוזמות אזרחיות רבות, פגישות, עבודה שמובילה הסוכנות היהודית בקרב התפוצות, ועוד. מגיפת הקורונה אמנם עצרה רבים מהפרויקטים ושיתופי הפעולה, אך היא בעצמה מהווה נושא לשיתופי פעולה בין המדינות. ישראל יכולה וצריכה לנצל את היותן של קפריסין ויוון מדינות אירופיות, ולקדם שיתופי פעולה עמן דרך מסגרות ותכניות של האיחוד האירופי, למשל בתחום המחקר והפיתוח. הדגשת האופי הדמוקרטי של שלוש המדינות, כפי שנעשה בתחילת גיבושם של היחסים החמים, היא דבר טוב שיש לעודד, כחלק מחיזוק המרכיב הדמוקרטי במדיניות-החוץ הישראלית.

קפריסין מעוניינת להקים בשטחה מזכירות למערכות היחסים המשולשות שיש לה וליוון עם מדינות באזור. זה מתקדם בקצב איטי, אבל לקפריסאים זה חשוב, זה משדרג את חשיבותה במרחב, והם לוחצים להתקדמות. שגריר ישראל בקפריסין מונה להיות הנציג הישראלי למזכירות, ואליו נוספה מתאמת מדינית ממטה משרד החוץ. על ישראל לתמוך במהלך ולחזקו. מהלך משלים נוסף שעל ישראל לקדם, לאור ההסכמים החדשים שלה עם מדינות המפרץ, הוא שילוב הזירה המפרצית והזירה ההלנית לטובת סינרגיה שתעצים שיתופי פעולה, מבלי שהזירה המפרצית תבוא על חשבון תשומת הלב לזירה ההלנית.

3. כיצד אפשר לסייע למשא ומתן הימי עם לבנון להצליח?

יש חשיבות לקיום המשא ומתן בין ישראל ולבנון על סימון הגבול הימי ביניהן, ולעובדה שהוא מתקדם מסבב לסבב גם אם טרם התרחשה פריצת דרך בשיחות. זה מרגיל את המדינות לקיומה של הידברות ביניהן, לאחר שנים רבות, ומייצר מודל שיכול להקרין גם על מדינות אחרות באגן הים התיכון שמסוכסכות אלו עם אלו. ייתכן לבסוף, שהתועלת שבשיחות תבוא לידי ביטוי בכלל בתחום אחר, ולאו דווקא בהסכמה על הגבול הימי.

כלקחים משיחות קודמות עם לבנון, חשוב להנמיך פרופיל וציפיות. כדאי לדבר רק על ההיבטים הטכניים שלשמם מתנהל המשא ומתן, ולהימנע מהצהרות מדיניות ראוותניות על שלום ונורמליזציה, שצפויות לפגוע במהלך. משרד החוץ חייב להיות מעורב במשא ומתן, כדי לתת מעטפת מדינית, בצניעות, לצד הובלה של משרד האנרגיה כדי להרגיע חששות לבנוניים שישראל חושבת על  המהלך כמשא ומתן מדיני.

ממשל אובמה ואחריו ממשל טראמפ היו מושקעים בניסיון לקדם הסכמה ישראלית-לבנונית, וממשל טראמפ הצליח לבסוף להביא לתחילת המשא ומתן. חשוב שישראל תעביר מסר לממשל ביידן שהיא מעוניינת בהמשך השקעה אמריקאית במלאכת התיווך ושיש לכך ערך. חשוב שממשל ביידן לא יחשוב שזה נושא פוליטי, שצריך לעשות בו ההיפך ממה שעשה טראמפ, אלא יבין שמדובר בנושא מקצועי ומדיני חשוב, שיש להמשיך בו.

ב. סוגיות כלכליות

1. כיצד ניתן לרתום את הנורמליזציה עם מדינות מפרץ לחיזוק היחסים הכלכליים עם מצרים וירדן?

באיחוד האמירויות, ובייחוד בדובאי, קיימת התמחות בולטת בקישוריות אווירית-ימית וביכולת לוגיסטית הטומנת בחובה אפשרויות מרחיקות לכת עבור שרשרת האספקה והסחר הישראלית, כמו גם עבור תחום התיירות האזורית. היכולת והעוצמה הלוגיסטית של איחוד האמירויות יכולה לפתח ולהעצים נתיבי תנועה אזוריים משותפים. נתיב ימי המשותף גם לישראל ולמצרים, ונתיב יבשתי בו לירדן תפקיד משמעותי. מיצוי הפוטנציאל של הנתיב דרך ירדן בתחבורה יבשתית ואווירית, תלוי במידה רבה בשיתוף הפעולה של ערב הסעודית. פיתוח נתיב זה עשוי להעניק לירדן מקור הכנסה ותעסוקה משמעותי וקריטי, בייחוד כאשר חשיבותו של נמל עקבה יורדת נוכח הקושי של אוניות גדולות מאוד להיכנס אליו. השלמת הנתיב היבשתי וחיבור הרכבת בין ישראל לירדן יתרמו רבות לפיתוח הנתיב. בכל הקשור לפיתוח הקשר והתנועה בין המפרץ לים התיכון דרך ישראל, חשוב לישראל לוודא כי מצרים אינה נפגעת, וכי התנועה בנתיבים החלופיים לא פוגעת בהכנסותיה מהמעבר בתעלת סואץ.

ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין פותחים הזדמנות לקידום פרויקטים כלכליים משמעותיים. נכון לישראל לקדם פרויקטים יחד עם איחוד האמירויות ומדינות שלישיות, אשר יש אינטרס פוליטי לחזק את יציבותן, ואינטרס כלכלי ליהנות מתרומתן לפרויקט המשותף. הנכסים שישראל יכולה להביא לשותפויות אזוריות כאלו מתמקדים ביכולת הטכנולוגית, ובתחומי ההתמודדות עם אתגרי המדבור, הבריאות, המים, בטחון המזון, החקלאות, פיננסיים, ועוד. יש לשקול לקדם פרויקטים ישראלים-אמירתיים במצרים, ירדן ואף דרומה בסודן. בנוסף, תחום האנרגיה עומד בפני עצמו, כתחום המעודד שיתופי פעולה בין איחוד האמירויות, ישראל, מצרים וירדן (ואולי אף הרשות הפלסטינית, למשל במסגרת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון), ושיתופי פעולה רב-אזוריים בין המפרץ, אגן הים התיכון ואגן הים האדום.

2. כיצד ישראל יכולה לרתום את אגן הים התיכון לקידום כלכלה מעגלית?

כלכלה מעגלית שחותרת לסיים את ההישענות על אנרגיה פוסילית, ומבוססת על ההבנה כי פסולת היא משאב שיש לשוב ולנצל, הופכת מרכזית יותר ויותר במדינות מפותחות בעלות מודעות סביבתית גבוהה. בסביבתה של ישראל, הפוטנציאל לקדם שיתופי פעולה בתחום הכלכלה המעגלית נמצא באירופה ובאיחוד האמירויות. ישראל מחזיקה בנכסים של טכנולוגיה וחדשנות, ואותם היא צריכה להביא לשותפות עם מדינות אחרות לקידום כלכלה מעגלית. יש בישראל פרויקטים של כלכלה מעגלית המקודמים על ידי משרד הכלכלה, איחוד והתאחדות התעשיינים, והמשרד להגנת הסביבה. ישראל צריכה גם לפעול להתחבר לתכנית הסביבתית של האיחוד האירופי – ה-Green Deal. העצמת הכלכלה המעגלית ושיתופי הפעולה האזוריים במסגרתה, יכולים להביא להוזלה משמעותית בעלויות. עם זאת, נושא הכלכלה המעגלית עדיין חדש במרחב. מצרים וירדן עדיין רחוקות מאוד ממנו, וגם ישראל עדיין לא עושה מספיק לגביו.

ג. סוגיות אנרגטיות

1. האם ישראל צריכה לקדם חיבור של רשת החשמל שלה לירדן, למפרץ ולאירופה?

אחד האתגרים במעבר מאנרגיות פוסיליות לאנרגיות מתחדשות הוא השמירה על יציבות וביטחון אנרגטי. חיבור אזורי של רשתות החשמל תורם ליציבות אנרגטית, ומאפשר סחר יומיומי בחשמל. ככל שיהיו לישראל יותר חיבורים – לירדן, למצרים, לאירופה ולמפרץ – ברשתות נפרדות ובלתי-תלויות, כך הביטחון האנרגטי שלה יגבר. תרומת החיבורים יכולה להיות משמעותית, אך היא אין בהם די לבדם כדי להבטיח יציבות אנרגטית. האיחוד האירופי שמקדם מעבר לאנרגיות מתחדשות מעודד חיבוריות שכזו, ושם לעצמו למטרה לחבר גם את קפריסין, ובהמשך את המזרח התיכון. לאור זאת, יש לאיחוד אינטרס לקדם חיבור גם בין ישראל וקפריסין, והוא עשוי להיות מוכן לקחת על עצמו חלק מהמימון שלו, כאשר ביתר ההוצאות יישאו הממשלות המקומיות. בנוסף, חיבור לרשת חשמל אזורית יאפשר לישראל למכור את עודפי ייצור האנרגיה שלה, גם אם במחיר נמוך, כל עוד לא קיים פתרון מוצלח לאגירת אנרגיה. מבחינה אסטרטגית, עדיין חשוב לישראל לשמור על עצמאות אנרגטית, בייחוד בעתות משבר, ולא להיות תלויה במקור אנרגיה חיצוני. לצד השיקולים האנרגטיים והכלכליים, לחיבור רשתות החשמל יש גם שיקולים מדיניים נלווים. למשל, בירדן יש עודף חשמל מאנרגיות מתחדשות, אולם כאשר בירדן יש עודף אנרגטי, כך גם בישראל. ייבוא אנרגיה מתחדשת מירדן, כמו גם הרעיון לשלב זאת עם התפלת מים עבור ירדן, יכול להיות צעד מדיני שתומך בחיזוק הקשרים עם ירדן ובשמירה על הסכם ייצוא הגז עמה, לו מתנגדת האופוזיציה בירדן. ההחלטה להרחיב את חיבור החשמל בין ירדן ליריחו היא צעד פוליטי חיובי.

2. מהי חלופת ייצוא הגז המועדפת עבור ישראל, אם בכלל?

קיים פרק זמן של כמה שנים בו העולם יעבור מאנרגיות פוסיליות לאנרגיות מתחדשות. אורכו של פרק הזמן הזה, שככל הנראה יימשך בין 15 ל-30 שנה, תלוי בהתפתחויות הטכנולוגיות, כמו גם במוטיבציה הכלכלית והפוליטית להניע את המעבר במהירות רבה יותר. בפרק זמן זה, יהיה על ישראל להפיק במהירות האפשרית את הגז ולנצל אותו במקום שימוש בדלקים פוסיליים מזהמים יותר. זאת, על מנת למקסם את הרווחים הכלכליים לטובת אזרחי המדינה, ועל מנת לנצל את הגז לטובת יצירת חיבורים אזוריים. חיבורים אפשריים לייצוא הגז כוללים בין היתר שיתוף פעולה עם מצרים במתקני ההנזלה שלחופיה, הקמת מתקני הנזלה ימיים, וצינור הגז מישראל לקפריסין ויוון, שהאפשרות להקמתו משמשת כלי דיפלומטי חשוב שיש להמשיך ולדון בו. חיבור אפשרי נוסף הוא ייצוא הגז לערב הסעודית, שם יש ביקוש לגז טבעי. בתנאים פוליטיים מסוימים, ניתן יהיה לייצא גז לערב הסעודית בקלות יחסית בצינור דרך ירדן.

ד. סוגיות סביבתיות

1. כיצד ניתן להיעזר בקהילה הבינלאומית לצמצום השלכות משבר האקלים על האזור?

האיחוד האירופי הוא הגורם המרכזי עמו נכון וכדאי לישראל לשתף פעולה בתחום זה. הוא חלק מהאזור, הוא קרוב, הוא מעורה ומכוון לנושא הזה, והוא מקדם מדיניות סביבתית מגובשת ובצידה תקציבים רבים. תחת ממשל ביידן, ארה"ב צפויה להיות הרבה יותר מעורבת במאבק במשבר האקלים, וייתכן שהיא תהיה מעוניינת להתערב יותר בנושאים אלו גם באגן הים התיכון. גם מוסדות האו"ם רלבנטיים לכך, ואילו סין ורוסיה פחות. שתי פלטפורמות חשובות שניתן לבחון האם וכיצד ניתן לרתום אותן לפעולה משותפת הן אמנת ברצלונה והאיחוד למען הים התיכון (UfM). נכון יהיה לבנות את שיתופי הפעולה האזוריים והבינלאומיים סביב פעילויות ממשיות – למשל, תרגילי חירום משותפים של מדינות אגן הים התיכון בשותפות המעצמות למניעת זיהום ים, או איסוף מידע מגולם כדי לקבל תמונה מלאה לגבי עליית גובה פני הים (בישראל אין נתונים שנאספים באופן שיטתי, רשמי ומספק).

2. כיצד ניתן להיעזר באגן הים התיכון כדי להגיע ליעד של משק מאופס פליטות?

משק מאופס פליטות הוא יעיל מבחינה אנרגטית, נשען בעיקר על אנרגיות מתחדשות, ויודע כיצד לספוח פליטות קיימות באמצעים מכניים ואחרים. לישראל יש קושי להגיע ליעד של משק מאופס פליטות בכוחות עצמה בלבד. ישראל היא אי אנרגטי, ואין לה די מקורות מגוונים של אנרגיות מתחדשות (דוגמת רוח ומים), למעט השמש. השטח של ישראל הוא קטן, ומקשה על שימוש בקרקע לטובת הפקת אנרגיית שמש. אחת ההזדמנויות עבור ישראל להגיע למשק מאופס פליטות עוברת בשיתוף פעולה אזורי, ברכישת אנרגיה ירוקה מהמדינות בסביבה, באמצעות הכבל החשמלי לאירופה, ובהמשך כאשר מדינות המפרץ תהפוכנה ליצרניות של אנרגיה סולרית, אז גם דרך שיתוף פעולה עמן.

ה. סוגיות זהות

1. כיצד ניתן לרתום את הזהות הים-תיכונית לטובת מדיניות-החוץ הישראלית?

הזהות הים תיכונית נשענת על מרחב גיאוגרפי וטופוגרפי התומך בהיווצרותה, וכוללת מרכיבים ומאפיינים משותפים בתחומי התרבות הפופולרית, המוסיקה, האוכל, החקלאות ועוד. אולם, מגוון הדתות, השפות והלאומים, לצד קיומם של סכסוכים פוליטיים, מקשים ומאתגרים את גיבושה. יש המוצאים במגוון זה דווקא מרכיב שניתן לבנות עליו זהות מגוונת ההולמת את האזור. לקיומה של זהות משותפת, או לפחות מרכיבי זהות משותפים ותחושת קרבה, יש השפעה מרחיקה לכת על היכולת לקדם שיתופי פעולה בתחומים שונים באגן הים התיכון. לאורך השנים, בוצעו פרויקטים רבים בניסיון לקדם בניית זהות ים תיכונית שתצמח מרמת החברה ותשפיע על דרג מקבלי ההחלטות.

ניתן וצריך לפעול גם בצורה הפוכה, ולהשקיע משאבים בבניית זהות ים תיכונית מלמעלה למטה, בהובלה והנחייה של מקבלי ההחלטות, כמהלך משלים והכרחי לביסוסם של שיתוף פעולה ואינטגרציה אזורית. יש בישראל יחס חיובי למדיי כלפי רעיון הזהות הים תיכונית. היא פחות קשורה לשסעים קיימים בחברה הישראלית, בהשוואה לזהות האירופית או המזרח תיכונית. כאשר פועלים לגבש זהות ים תיכונית, יש לקחת בחשבון את מכלול הזהויות במרחב, ולהכיר בכך שהאיחוד האירופי עשוי לראות בכך תחרות עם תהליכי בניית הזהות האירופית שהוא מנסה לקדם. בתהליך זה של בניית זהות, ניתן בהחלט לחשוב גם על אפשרות מצומצמת יותר, אשר אינה מקיפה את כלל הים התיכון, אלא מתמקדת בתת האזור של מזרח אגן הים התיכון.

הפוסט הזדמנויות, אתגרים ושאלות להכרעה: מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר שנים שנבואות הזעם על התרסקות המעמד הבינלאומי של ישראל אינן מתממשות. האם כל זה הולך להשתנות בעקבות סיפוח השטחים?

במרץ 2011, בנאום שנשא במכון למחקרי ביטחון לאומי, הזהיר שר הביטחון אז, אהוד ברק, כי המשך הקיפאון המדיני עלול להביא בספטמבר באותה שנה ל"צונאמי מדיני" שיבודד את מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. לשיטתו של ברק, מהותו של הצונאמי המדיני מתבטאת בתהליך בינלאומי נרחב של דה-לגיטימציה למדינת ישראל ובתנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967. כדי להימנע מהצונאמי, טען ברק, על ישראל לפעול במישור המדיני, להראות נכונות להתקדם בתהליך השלום ולדון בסוגיות הליבה.

דבריו של ברק נאמרו כשנתיים לאחר תהליך אנאפוליס. הממשלה בישראל כללה את מפלגת העבודה, ראש הממשלה בנימין נתניהו שקל נסיגה חד-צדדית מחלקים בגדה המערבית, הנשיא האמריקאי היה ברק אובמה, ויוזמתו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי טרם נהגתה (היא הונחה על השולחן רק כעבור שלוש שנים). אזהרותיו של ברק נקשרו לקידום היוזמה הפלסטינית לקבל את הכרתו של העולם במדינת פלסטין בספטמבר 2011, כחלק מהמאבק הדיפלומטי-הבינלאומי שבו בחרו הפלסטינים ללכת בהיעדרו של תהליך שלום בין הצדדים.

כבר בנקודת זמן זו החל הוויכוח הפוליטי בדבר מהותו של איום הצונאמי המדיני. בתגובה לדבריו של ברק קבע שר הביטחון והחוץ לשעבר משה ארנס שאין מה לחשוש – והוסיף במידה של לגלוג ש"ישראל תמשיך להיות כאן בספטמבר וחודשים רבים אחריו". לא המוסדות הבינלאומיים יקבעו מה קורה בשטח משום שהם חסרי רלוונטיות בכל הקשור לסכסוכים בינלאומיים, טען ארנס, והוסיף כי ככל שממשלת ישראל תחזיק בעמדות ברורות ועקביות, כך ייחלש הלחץ המופעל עליה.

מאז, מטבע הלשון "צונאמי מדיני" נהפך למושג פוליטי מרכזי בשיח הישראלי ולסלע מחלוקת, שהצדדים הפוליטיים עושים בו שימוש לאורך השנים. בצד השמאלי, התומך במאמצי קידום השלום על בסיס פתרון שתי המדינות ומתנגד לתהליכי הסיפוח והרחבת ההתנחלויות, שבים ומזהירים מפני האיום בהתגבשותו של צונאמי מדיני, שכולל בין היתר הכרה במדינת פלסטין בגבולות 1967, דה-לגיטימציה למדינת ישראל וסיווגה כמדינת אפרטהייד, ואף הטלת סנקציות פוליטיות וכלכליות עליה מצד מדינות העולם. בצד הימני מגיבים בביטול או בלעג לאיום ומצביעים על העובדה שאף כי תהליכי הסיפוח הזוחל מתקדמים, הבנייה בהתנחלויות נמשכת, השגרירות של ארצות הברית הועברה לירושלים ולא מתקיים משא ומתן מדיני עם הפלסטינים, אין צונאמי מדיני. לטענתם, ישראל לא משלמת מחיר גבוה על אף אחד מהצעדים הללו: מדינות העולם החשובות ומועצת הביטחון של האו"ם לא הכירו במדינת פלסטין, לא מוטלות סנקציות פוליטיות או כלכליות על ישראל, ומעמדה הבינלאומי לא נפגע.

גם אם ישראל לא שילמה מחיר על תהליכי הסיפוח הזוחל, טוען בתורו הצד השמאלי, הקהילה הבינלאומית סימנה לה את הגבולות האדומים – מועצת הביטחון קיבלה את החלטה 2334 שקבעה כי ההתנחלויות אינן חוקיות, מועצת זכויות האדם פירסמה רשימה שחורה של עסקים הפועלים בשטחים, האיחוד האירופי הכריז על סימון מוצרים מההתנחלויות ובהסכמי סחר חופשי בינלאומיים נדרשה ישראל לעתים להסכים להחרגתן של ההתנחלויות מההסכם. זאת ועוד, האיום הבינלאומי כבר מנע מישראל הוצאה לפועל של צעדים שתוכננו. ההימנעות מפינוי חאן אל-אחמר וההימנעות מבנייה בשטח E-1 הן הדוגמאות הבולטות לקישור בין לחץ בינלאומי ובין הימנעות מפעולה. וגם אם הקהילה הבינלאומית לא הגיבה עד כה בחריפות, הרי שהמעבר מסיפוח זוחל לסיפוח מוצהר הוא פעולה שיוצאת באופן נחרץ נגד עקרונות יסוד של הקהילה הבינלאומית ולא תשאיר לה ברירה אלא להגיב.

תוכנית השלום של הנשיא הנוכחי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החורגת באופן בוטה מהחלטות הקהילה הבינלאומית בנוגע לעתיד השטחים ותומכת באפשרות של סיפוח חלקים מהגדה, החריפה את הוויכוח. הקִרבה הפוליטית והאידיאולוגית בין הממשל האמריקאי לממשלות נתניהו הפכה את שאלת הסיפוח לצעד בעל היתכנות פוליטית ממשית. לכך יש לצרף את הצהרות הליכוד בדבר הסיפוח והצהרות כחול לבן בדבר התמיכה בסיפוח – הצהרות שהיו חלק ממערכת הבחירות ב-2020 ובאו לידי ביטוי בהסכם הקואליציוני ששתי המפלגות חתמו עליו וכן בהשבעת הממשלה, כשנתניהו חזר על רצונו לקדם את הסיפוח ואת החלת הריבונות.

האם הסיפוח המדובר הוא שיגשים את נבואתו של ברק ויביא על ישראל צונאמי מדיני? כדאי להקדים ולומר כי המושג "סיפוח" מעורפל לכשעצמו, לעתים בכוונה, ודוברים שונים מעניקים לו משמעות שונה. האם שליטה דה-פקטו בשטחים היא סיפוח? האם החלת החוק על ישראלים שגרים בשטחים? האם החלת החוק, השיפוט והמינהל על השטח הגיאוגרפי? האם החלת החוק רק על אזור מסוים, דוגמת מעלה אדומים, תיחשב עילה לצונאמי מדיני, או שנדרש סיפוח של כל השטח? כדאי גם לומר כי שיח הצונאמי המדיני אינו מתעורר רק בגלל הסיפוח, אלא גם בשל צעדים חד-צדדיים אחרים של ישראל כמו בנייה בהתנחלויות, גירוש אוכלוסייה ילידית או יישוב ישראלים מעבר לקו הירוק. אלה הם צעדים הסותרים את החוק הבינלאומי ופוגעים ביכולת לממש את פתרון שתי המדינות ואת החלטות מועצת הביטחון של האו"ם המחייבות פתרון ברוח זו. ערפול דומה קיים גם בשימוש במושג צונאמי מדיני – האם מדובר בגינויים חריפים של המוסדות הבינלאומיים? הכרה של מדינות רבות במדינה פלסטינית? סנקציות כלכליות על ישראל? תהליך משפטי בבית הדין הפלילי בהאג? ואולי רק שילוב של כמה מהצעדים הללו ייחשב לצונאמי?

כדי להעריך את שאלת הצונאמי המדיני סקרנו שלוש זירות חוץ המרכזיות עבור ישראל – המזרח התיכון, אירופה וארצות הברית – ובחנו בנוגע לכל אחת מהן לאילו תגובות אפשר יהיה לצפות ממנה לנוכח צעדים חד-צדדיים שונים של ישראל הסותרים את הדין הבינלאומי, מקדמים סיפוח ופוגעים בהיתכנות פתרון שתי המדינות. לנוכח הסקירה אפשר לטעון כי צונאמי מדיני המתבטא בתגובות חריפות שיגבו מחיר משמעותי מישראל אינו צפוי מכיוונים אלה, ככל שיחסי הכוחות במערכת הבינלאומית יישארו פחות או יותר על כנם. עם זאת, אף שמנעד התגובות אינו צפוי להתגבש לכדי צונאמי, הוא עשוי לגבות מישראל מחירים פוליטיים וכלכליים, לצד ביסוס פגיעה מתמשכת במעמדה של ישראל וב-raison d'être (זכות הקיום) שלה. יש בצד הימני מי שישמחו לנוכח מסקנה זו ויראו בה מעין אישור להתקדם לעבר סיפוח למרות המחירים הבינלאומיים הכרוכים בכך, יש בצד השמאלי מי שיתאכזבו מכך שהקהילה הבינלאומית אינה מצילה את ישראל מעצמה וימשיכו להצביע על המחירים הבינלאומיים כמשמעותיים. כך או כך, תיאור המציאות הזה מוביל למסקנה כי הדיון המרכזי הוא ישראלי פנימי – מה נכון למדינת ישראל? – כאשר שאלת התגובה הבינלאומית היא רק מרכיב נוסף במערכת השיקולים.

מדיניות חוץ נרקיסיסטית

בזירה האמריקאית יש צורך לחלק את ההשלכות הצפויות של צעדים חד-צדדיים של ממשלת ישראל בהקשר הפלסטיני לטווח הקצר ולטווח הארוך. כל עוד טראמפ מכהן כנשיא ארצות הברית, יש להעריך שממשלת ישראל לא תעשה אף צעד שאינו מתואם עם הממשל האמריקאי או מאושר על ידיו. קשה מאוד לחזות מה יאפשר הממשל בהקשר זה, כפי שקשה לחזות את מעשיו בכלל הזירות בשל אופן קבלת ההחלטות שלו וכיוון שהוא נשען פחות מאי פעם על גורמי המקצוע שאת עמדתם קל יותר לחזות. גם בתוך הממשל האמריקאי קיימים כוחות שמושכים לכיוונים שונים, וההכרעה ביניהם תלויה בשיקולים פוליטיים פנימיים או כאלה הקשורים יותר לתחום הפסיכולוגי. למרות האי-ודאות הקבועה בנוגע למדיניות טראמפ, אפשר בכל זאת להצביע על ארבעה מאפיינים שמכוונים את החלטותיו של הנשיא (גם אם לעתים הם סותרים זה את זה והעדפה של אחד מהם על פני האחרים היא עניין של תזמון): 1. נרקיסיזם (אהבת עצמי ותפיסה שעל פיה רק אני מסוגל); 2. התנהלות הפוכה מהנשיא הקודם, אובמה; 3. "קודם כל אמריקה", כלומר – הימנעות ממעורבות מחוץ לארצות הברית, בין שבכסף ובין שבשליחת כוחות צבאיים; 4. לחצים של ה"בייס" הפוליטי (בהקשר הישראלי, בעיקר מהימין האוונגליסטי).

בעקבות ההכרזה על "תוכנית המאה" טען השגריר האמריקאי בישראל, דייוויד פרידמן (שמתפקד יותר כנציג האינטרסים של המתנחלים מאשר כנציג ארצות הברית בישראל),  כי התוכנית מאפשרת לממשלת ישראל לנקוט צעדים חד-צדדיים של סיפוח, בעוד חתנו של הנשיא, ג'ארד קושנר, האחראי לניסוח והובלה של התוכנית האמריקאית, מנע את קידומם של צעדים כאלה עד כה בטענה שיש להשלים קודם את עבודת הוועדה האמריקאית-ישראלית, שמטרתה להכריע בנוגע לשאלת הגבולות העתידיים. קושנר רגיש הרבה יותר מפרידמן לזירה האזורית ולחששות של מדינות ערב, ובעיקר של ירדן, מצעדי סיפוח או משינוי הסטטוס קוו בהר הבית/חראם אל שריף. קושנר גם רגיש יותר לצורך לתאם את המהלכים השונים עם ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון יו"ר כחול-לבן בני גנץ, שכזכור ביקר בבית הלבן ערב פרסום התוכנית (ביקור שפרידמן מודר מארגונו) וביקש לדחות מהלכי סיפוח חד-צדדיים עד לאחר ההכרעה הפוליטית בישראל. הבית הלבן מבין שבשל המציאות הפוליטית בישראל הוא חייב להיות מתואם לא רק עם נתניהו, אלא גם עם גנץ. עם זאת, בצמוד להקמת ממשלת נתניהו-גנץ, ביקר בישראל שר החוץ האמריקאי, מייק פומפיאו, והדגיש כי ההחלטה אם לספח נתונה בידי ממשלת ישראל.

גם גורמי המקצוע האמריקאיים במחלקת המדינה ובפנטגון זהירים יותר מאשר הבית הלבן בתמיכה בצעדים חד-צדדיים, משום שהם עוסקים במכלול המדיניות האזורית של ארצות הברית במזרח התיכון ומבינים שצעדים כאלה יפגעו בבריתות האמריקאיות בנושאים אחרים, כולל ביכולת לגייס מחנה תומך בהתמודדות מול איראן. המדינות הסוניות, שהתלהבו בתחילת הנשיאות של טראמפ מעמדתו הנוקשה כביכול כלפי איראן, בניגוד לנטייה של אובמה להפעיל עוצמה רכה ולא כוח צבאי, החלו להבין שהעמדה של הנשיא היא יותר רטוריקה ממדיניות בשטח ושארצות הברית אינה מגבילה את המעורבות האיראנית בסוריה, בתימן ובלבנון. נהפוך הוא: ממשל טראמפ, ממש כמו ממשל אובמה, מעדיף לצמצם את מעורבותו באזור, לאור ירידת ערכו של אזור המזרח התיכון כמקור אנרגיה דומיננטי ובשל הכישלונות של כל המעורבויות האמריקאיות בו – אפגניסטאן, עיראק, לוב וסוריה. המציאות הזאת גרמה בתורה לירידת מעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון, ואנשי המקצוע בממשל האמריקאי מודאגים מהנטייה של מדינות האזור לפנות לרוסיה או לסין לצורך סיוע צבאי, פוליטי, כלכלי ו/או מדיני. צעדים חד-צדדיים של ישראל, הם חוששים, יקשו על ארצות הברית ביצירת יחסי קרבה עם בעלות בריתה הסוניות, שגם אם שליטיהן אינם מחויבים לסוגיה הפלסטינית כבעבר, הם מודעים היטב לתפיסה הציבורית שעדיין רואה בסוגיה הפלסטינית עניין פאן-ערבי ומוסלמי ובעיקר רגישה לכל פגיעה במעמדה המוסלמי של ירושלים.

במפלגה הרפובליקאית ישנם גורמים המבקרים את מידת התבונה בנקיטת צעדים חד-צדדיים – מדובר במי שאינם מושפעים מהימין הדתי, שתומכים בהובלה של ארצות הברית את המערכת הבינלאומית או ליברטריאנים שחוששים מצעדים פרובוקטיביים של ארצות הברית שיסבכו אותה במעורבות רבה יותר במזרח התיכון. מבחינת כל אלה, צעדים חד-צדדיים בתמיכת ארצות הברית יפגעו באינטרסים האזוריים שלה וישליכו על היציבות האזורית, על סיכויי ארצות הברית להוביל תהליך שלום משמעותי ביום מן הימים וגם על היכולת שלה לגבש קואליציה נגד איראן. חשש נוסף הוא פגיעה במעמדה של ארצות הברית בקרב ארגונים בינלאומיים לאור פגיעה בקונצנזוס שמייחס חשיבות לחוק הבינלאומי בכל מה שקשור להתנהלות בשטחים כבושים ולאופן פתרון סכסוכים. עמדה אמריקאית שתומכת בצעדים חד-צדדיים של ישראל תחליש בעיני הרפובליקאים המתנגדים לה גם את העמדה האמריקאית ביחס לצעדים חד-צדדיים של רוסיה באוקראינה, בגאורגיה ואולי בעתיד במדינות הבלטיות ובמקרה של סין מול טייוואן, טיבט ושכניה בים הסיני. החלשה שכזאת תשליך על יכולתה של ארצות הברית להמשיך ולהנהיג את "העולם החופשי".

המהפכה של סנדרס

כל עוד טראמפ הנשיא, הדמוקרטים, שמתנגדים לסיפוח ברמות שונות של חריפות, לא יוכלו להשפיע הרבה על התמיכה בצעדי סיפוח, גם אם בוודאי יתנגדו אליהם, וזאת בשל חולשת הקונגרס מול הממשל, למעט בסוגיות שדורשות תקציב. כל צעד חד-צדדי ישראלי שאינו בהסכמת הפלסטינים ומדינות ערב, גם אם בהסכמת טראמפ, יחריף את העמדה הביקורתית של המפלגה הדמוקרטית, והנושא הישראלי ייהפך יותר ויותר לסלע מחלוקת בין המפלגות, בניגוד לאינטרס הישראלי לשמור את התמיכה בישראל כנושא שבקונצנזוס ביניהן. ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לבחירות לנשיאות שיתקיימו בנובמבר 2020, אמר דברים לא-אופייניים להתבטאויותיו בעבר בסרטון ששלח לוועידת איפא"ק במארס 2020: "הכרזות נתניהו על סיפוח ובנייה בשטחים פוגעות בסיכוי לשלום". מאז פרישתו של ברני סנדרס, שהיה המתחרה העיקרי של ביידן בבחירות המקדימות למועמדות הדמוקרטית לנשיאות, אמר ביידן גם שהסיפוח בעייתי. סנדרס החרים את ועידת איפא"ק בטענה שמובעות בה עמדות אנטי-פלסטיניות שאינן מקובלות עליו. בעימות בדרום קרוליינה אמר סנדרס שנתניהו גזען, ושאם הוא עצמו ייבחר לנשיא ארצות הברית, ישקול להחזיר את השגרירות האמריקאית לתל אביב. עוד אמר כי אף על פי שהוא גאה ביהדותו, הוא מתנגד למדיניות נתניהו וכי "אי אפשר להתעלם מהסבל" של הפלסטינים.

הציבור שסנדרס מייצג יישאר חלק משמעותי מאוד מהמפלגה הדמוקרטית, שחל בה שינוי עמוק ביחס לישראל. מאז החתימה על ההסכם הקואליציוני בישראל התפרסם מכתב של סנאטורים דמוקרטים המביע חשש ליחסי ארצות הברית עם ישראל אם יתבצע סיפוח חד-צדדי. ביידן לא יוכל להתעלם מהשינוי הזה במפלגה הדמוקרטית ומהקולות האלה שנשמעים לא רק בצד הפרוגרסיבי שלה. בשנים האחרונות ישראל הולכת ומתרחקת מהליברלים ומהפרוגרסיבים בארצות הברית ואלה רואים בממשלתה שותפה של הגורמים הכי שנואים עליהם, בין שמדובר במנהיגים פופוליסטים ואנטי-ליברלים ברחבי העולם – כמו ז'איר בולסונארו בברזיל, ויקטור אורבן בהונגריה ורודריגו דוטרטה בפיליפינים – ובין שאלה נמצאים בתוך ארצות הברית – הנשיא טראמפ עצמו וחלקים בימין האמריקאי שהם המתנגדים החריפים ביותר של המפלגה הדמוקרטית, ולא רק בנושאי חוץ. העובדה שבשנים האחרונות מובילה את ישראל הממשלה הימנית ביותר אי פעם והברית הברורה בינה ובין הימין האמריקאי יצרו בקרב ציבור ניכר במפלגה הדמוקרטית עוינות שלא נראתה בעבר כלפיה. כל צעד חד-צדדי של ממשלת ישראל בסוגיה הפלסטינית רק יחמיר את העוינות הזאת.

התהליכים שמתרחשים ברמת השטח של המפלגה הדמוקרטית יגבירו באופן דרמטי את הקולות של תומכי תנועת החרם (BDS) ויחריפו את הביקורת על היחסים המיוחדים בין ארצות הברית לישראל, בחברה האזרחית האמריקאית בכלל ובקרב ציבור הסטודנטים בפרט. חשוב להבין שהסכנה ב-BDS אינה בנזק הכלכלי והביטחוני לישראל, אלא דווקא בתגובה שהחרם מעורר אצל ממשלת ישראל ותומכיה בארצות הברית, הבוחרים לחבר בין ה- BDS לאנטישמיות ובכך מזיקים גם להתמודדות עם אנטישמיות וגם להתמודדות עם תנועת החרם עצמה. בעיקר מזיקים המהלכים שלהם נגד זכות הביטוי החופשי בארצות הברית בכל מה שקשור בישראל. זכות הביטוי היא ערך קדוש לליברלים, וכשישראל נהפכת לסיבה שבגללה פוגעים בחופש הביטוי, הריחוק ממנה והעוינות כלפיה רק גוברים. כך נהפך האופן הכוחני שבו מתמודדת ישראל עם BDS מאיום טקטי לאסטרטגי.

מובן שכל מה שנכתב עד כה בנוגע למפלגה הדמוקרטית ולסנטימנטים של הציבור הליברלי בארצות הברית נכון גם לרובה הגדול של הקהילה היהודית האמריקאית. בין 70% ל-80% מהמצביעים היהודים בבחירות בארצות הברית תומכים במפלגה הדמוקרטית ומגדירים עצמם כליברלים. צעדים חד-צדדיים כמו סיפוח ופגיעה במעמד המיעוט הערבי יגבירו באופן דרמטי גם את הריחוק של רובם ממדינת ישראל ומתמיכה בה. אכן, אין מדובר רק בסוגיה של מעמד ישראל במשפחת העמים, אלא גם בסוגיה של מעמד ישראל בתוך משפחת העם היהודי שהיא מדינת הלאום שלו. קרע ביחסים בין ישראל לקהילה היהודית האמריקאית הוא איום אסטרטגי המופנה כלפי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הנזק ארוך הטווח של פעולה באופן שמנוגד לערכי הרוב הגדול של היהודים בארצות הברית יפגע בעצם ייעודה של המדינה. בין השאר, הוא יבוא לידי ביטוי גם בהיבטים מעשיים כמו ירידה בלגיטימציה לתמוך בישראל בכל מה שקשור בהפעלת לובי, בתרומות וגם בעלייה.

לנוכח האמור לעיל, בסופו של חשבון, נדמה כי מהבחינה האמריקאית הסכנה אינה צונאמי חד-פעמי שאולי לא יגיע, אלא כרסום מתמשך, שאינו פחות מסוכן, בבסיס היחסים המדיניים המיוחדים של ישראל עם ארצות הברית, שהם יסוד מוביל בביטחונה הלאומי של המדינה.

האיום האירופי

להבדיל מארצות הברית, שבה בחירת נשיא דמוקרטי תשנה את התמונה מקצה לקצה, עמדת הזירה האירופית כלפי ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני יציבה יחסית, ולצד ידידי ישראל ותומכי נתניהו יש בה גורמי ממשל הרבה יותר ביקורתיים ונשכניים. אילו התגובה לסיפוח חד-צדדי היתה תלויה בנציג האירופי למדיניות חוץ וביטחון ג'וזף בורל, או בצרפת, שוודיה, אירלנד ולוקסמבורג, היתה ניחתת על ישראל מכה דיפלומטית, מדינית וכלכלית קשה מצד האיחוד האירופי. אילו היו הדברים נתונים בידי ראש ממשלת הונגריה אורבן, קנצלר אוסטריה סבסטיאן קורץ או ראשי מדינות אחרים שנחשבים לידידי נתניהו, התגובה היתה הרבה יותר נוחה לישראל.

לאיחוד האירופי יש הפוטנציאל החזק ביותר לפגוע בישראל מבחינה כלכלית משום שהוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל – כשליש מכלכלת ישראל מוטת ייצוא ויותר משליש מסך הייצוא שלה מיועד לאיחוד האירופי. מסגרת היחסים הכלכלית מתבססת בראש ובראשונה על הסכם האסוציאציה שנחתם בין ישראל לאיחוד ב-1995 ושידרג משמעותית את הסכם אזור הסחר החופשי בין הצדדים. הסכם זה פוטר סחורה ישראלית המיוצאת לאיחוד מתשלום מכסים והוא הסכם המסגרת שעליו מושתתים היחסים בין ישראל לאיחוד במגוון תחומים. סעיף 2 בו מבסס ומתנה את היחסים בין הצדדים על "כיבוד זכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים המנחים את המדיניות הפנימית והבינלאומית שלהם". ההצהרות מצד האיחוד ומדינות החברות בו חוזרות שוב ושוב על כך שסיפוח חד-צדדי הוא הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי. אם ישראל תחליט על סיפוח, יהיו מדינות חברות שיציעו ואף ידרשו להשעות את ההסכם. אך החלטה על השעיה כזאת מחייבת קונצנזוס של כל 27 החברות באיחוד, ולכן סיכוי נמוך שהצעה כזאת תתקבל.

נוסף על כך, מאז 1996 ישראל שותפה בתוכנית המחקר והחדשנות האירופית, שהיא הגדולה מסוגה בעולם. זהו המקור השני בגודלו למימון המחקר, התעשייה והפיתוח בישראל. להשתתפות בתוכנית זו יש חשיבות אסטרטגית למחקר ופיתוח בישראל. תוכניות המחקר והחדשנות הללו הן רב-שנתיות, והנוכחית – "הורייזון 2020" – עומדת להסתיים בסוף 2020. המשא ומתן על כניסת ישראל ל"הורייזון אירופה", התוכנית לשנים 2027-2021, נמצא בעיצומו. אם תנקוט ישראל סיפוח חד-צדדי במסגרת זמן זו, האפשרות להיכלל בתוכנית עלולה ליפול קורבן לצעד זה.

ישנם הסכמים נוספים עם האיחוד האירופי שתורמים רבות לאזרחי ישראל ואזרחיותיה: רפורמת "שמים פתוחים", שהוזילה את מחיריהם של כרטיסי הטיסה לאירופה בכ-40% ושינתה את פני התיירות בישראל, היא תוצר הסכם שנחתם עם האיחוד האירופי ב-2013 והחל לפעול אף שטרם אושרר בפרלמנט האירופי. במסגרת הדיונים באיחוד האירופי על אודות הסיפוח כבר עלו קולות הקוראים להשעות הסכם זה. אם הוא יועלה בתקופה זו לאשרור, לא ברור אם ישיג את הרוב הדרוש מבין חברי הפרלמנט. ישראל חברה גם בתוכנית "ארסמוס+" המקדמת תנועת סטודנטים וחוקרים בין מוסדות אקדמיה ומחקר. בשנים האחרונות, היעד שאליו יוצאים רוב הסטודנטים והסטודנטיות ללימודים בחו"ל אינו ארצות הברית אלא האיחוד האירופי. ההסכמים הללו הם שוט כלכלי מכאיב ביותר שיש לאיחוד מול ישראל. וישנם עוד.

מלבד השדה הכלכלי, יש לאיחוד האירופי גם כלים מדיניים, לפחות באופן תיאורטי. יש באיחוד ממשלות הדורשות תגובה מדינית חריפה לסיפוח חד-צדדי על ידי ישראל (למשל, צרפת, שוודיה ואירלנד), אך הסיכוי לתגובה כזאת מצד האיחוד נמוך. האיחוד הוא ישות על-לאומית ייחודית ביחסים הבינלאומיים. בתחילת דרכו, בשנות ה-50, התפתח האיחוד בכיווני אינטגרציה כלכלית: סחר חופשי ואיחוד מכסים בין שש החברות המייסדות, שוק משותף ובו חופש תנועה של סחורות, שירותים, הון ואנשים, ועוד. החל בשנות ה-90 הביעו החברות בו, שכבר מנו 12 מדינות, שאיפה לתרגם את כוחו הכלכלי לכוח פוליטי ולהבנות מדיניות חוץ משותפת, וזו אכן החלה לפעול לאחר החתימה על אמנת מאסטריכט ב-1992. עם השנים קיבלו מוסדותיו של האיחוד יותר ויותר סמכויות מהמדינות החברות בו, אך למרות התקדמות ניכרת בשלושת העשורים האחרונים, האיחוד עדיין רחוק מאוד מלאחוז בכוח דמוי מדינה בתחום המדיני. יכולותיו וסמכויותיו לקבל החלטות במדיניות חוץ אמנם חסרות תקדים בהשוואה לכמעט כל ארגון בינלאומי אחר, אך אפשרות הפעולה שלו תלויה בקבלת החלטות בקונצנזוס של 27 המדינות החברות בו. אם מדינה אחת מטילה וטו, ההחלטה נופלת (הימנעות מפילה החלטה רק אם ייכללו בה שליש או יותר מהמדינות החברות). מנגנון קבלת החלטות זה הוא הסיבה המרכזית שבגללה לא צפוי צונאמי מדיני מצד האיחוד האירופי. מאז 2016 האיחוד אינו מצליח לדבר בקול אחד בנושא ישראל, והפיצול הפנימי בו – בין מחנה אוהדי ישראל וידידי נתניהו ובין מבקריה של מדיניות ישראל – צפוי להמשיך ולהקשות עליו בקבלת החלטות על נקיטת צעדים חריפים נגדה.

עד 2016 האיחוד דווקא הצליח לקדם מדיניות ביקורתית ונשכנית הולכת ומחריפה מול ישראל בהקשר של הסכסוך, והיה נראה שצונאמי מדיני אכן מתחיל להתרחש, אם כי יותר בקצב של מטחי גשם הולכים וגוברים. כאמור, הקהילה האירופית שואפת למדיניות חוץ מתואמת עוד מאז שנות ה-70. אחת ההצלחות שלה היתה גיבוש עמדה מוסכמת בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני ב-1980, אז קיבלו המדינות החברות בה את "הצהרת ונציה" המתווה את עקרונות האיחוד האירופי לפתרון הסכסוך: הקהילה הכירה בזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה, וקראה לפתרון שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 1967 ולסיום הכיבוש. הצהרה זו התבססה על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338 ועל כיבוד המשפט הבינלאומי, כחלק מהסדר הליברלי שקם אחרי מלחמת העולם השנייה.

תהליך השלום הישראלי-פלסטיני בשנות ה-90 הביא את האיחוד האירופי להעניק לישראל "גזרים", דוגמת ההסכמים הכלכליים והמחקריים שהוזכרו, ולהדק משמעותית את יחסיו ההסכמיים איתה במסגרת הסכם האסוציאציה. על אף הביקורת על ישראל שרווחה באיחוד בכל הנוגע להמשך קיומו של הכיבוש, הבנייה בהתנחלויות והפרת זכויות אדם, הוא נמנע מנקיטת צעדים ממשיים נגדה כל עוד נמשך תהליך השלום, בקצב כזה או אחר.

בין אוקראינה לבקעת הירדן

החל ב-2009 התהפכה המגמה. סנונית ראשונה נראתה עוד ב-2005, אז התחיל האיחוד להבחין בין מוצרים המיוצאים אליו מישראל הריבונית בקווי 1967 ובין מוצרים מההתנחלויות. הראשונים נהנו מאפס מכס הודות להסכם האסוציאציה, אך על האחרונים הוחל לגבות מכס. ב-2009 קיבל האיחוד האירופי החלטה לעצור את שדרוג היחסים עם ישראל, שעמד להיחתם במסגרת הסכם "תוכנית הפעולה" השני, והתנה את השדרוג בקידום תהליך השלום. משזה לא קרה, החל האיחוד ב-2013 לנקוט מדיניות בידול, המפרידה משפטית וכלכלית בין ישראל הריבונית בקווי 1967 ובין השטחים ומיישמת את תפיסת האיחוד בנוגע לכיבוש על פי המשפט הבינלאומי. מדיניות זו היא אמנם צעד דיפלומטי ופוליטי קשה נגד ממשלת ישראל, אך השלכותיה הכלכליות זניחות. עוד באותה שנה, אל מול ה"מקל" בידו האחת, הציע האיחוד בידו האחרת אפשרות ל"גזר", הן לישראל והן לרשות הפלסטינית: שדרוג יחסיהן איתו למעמד של "שותפות מועדפת מיוחדת" (Special Privileged Partnership) לאחר שיגיעו להסכם שלום. ממשלת ישראל לא טרחה לענות להצעה, והאיחוד המשיך לנקוט צעדי בידול נוספים. ב-2015 הוא המליץ למדינות החברות בו לסמן מוצרי התנחלויות כמיוצרים בשטחים כבושים ולא בישראל. עם זאת, מדיניות המקלות והגזרים נמשכה. הסכם "שמים פתוחים" והסכם נוסף בתחום התרופות נחתמו בתקופה זו לטובת האינטרסים הכלכליים של שני הצדדים והידקו משמעותית את יחסי ישראל והאיחוד. ב-2017 עמדה ישראל להצטרף לתוכנית "קריאייטיב אירופה", שתומכת בשיתופי פעולה בין מדינות האיחוד למדינות מחוץ לו בתחומי התרבות והתקשורת. יומיים לפני החתימה הודיעה שרת התרבות אז, מירי רגב, שתתנגד להצטרפות לתוכנית כיוון שזו החריגה מההסכם מוסדות ויוצרים מעבר לקווי 1967. ישראל נותרה מחוץ לתוכנית.

החרפת הצעדים והביקורת מצד האיחוד האירופי כלפי ישראל נעצרו מאז 2016 בשל הטלת וטו על החלטות שונות, שכולן כאמור דורשות קונצנזוס בין כל מדינות האיחוד כדי לצאת לפועל. יוון היתה הראשונה להטיל וטו, הונגריה עושה זאת בשכיחות גבוהה וגם אוסטריה, צ'כיה, פולין, רומניה, בולגריה, קפריסין והמדינות הבלטיות באות מדי פעם לעזרתן של ממשלות נתניהו. הטלת הווטו מצד המדינות הללו קשורה, בין היתר, למשברים הרבים הפוקדים את האיחוד האירופי וגורמים לפיצולים פנימיים בו. משבר היורו מאז 2009, משבר הפליטים/מהגרים ב-2015 ועליית ממשלות פופוליסטיות (הונגריה ופולין, שנוקטות צעדים להחלשת הדמוקרטיה ומוסדות שלטון החוק בהן) – כל אלה מגבירים את הפיצול באיחוד ואת ההזדמנויות של הדיפלומטיה הישראלית תחת נתניהו לנצל אותו ולהחליש את העמדה הביקורתית ביחס לישראל. ואכן, מדינה שנמצאת בעיצומו של סכסוך עם מוסדות האיחוד ויש לה אינטרס בהידוק היחסים עם ישראל תיטה יותר להיעתר לבקשות מישראל לנגח את עמדת האיחוד או לרכך ולדלל אותה באמצעות הטלת וטו שכזה.

בסוף ינואר 2020, כשבוע לאחר פרסום תוכנית טראמפ, פורסמה תגובה בשם הנציג הגבוה למדיניות החוץ של האיחוד האירופי, בורל, בלבד, ולא בשם האיחוד האירופי כולו. הסיבה היתה חוסר הסכמה בין המדינות החברות. בתגובת הנציג נכתב כי תוכנית טראמפ סוטה מהעיקרון שעל פיו פתרון הסכסוך, ובתוכו סוגיות הגבולות, ירושלים, ביטחון ופליטים, ייעשה מתוך הסכמה הדדית בין ישראל לפלסטינים. עוד כתב בורל אזהרה מפורשת כי אם סיפוח חד-צדדי כלשהו ייושם, "אי אפשר יהיה לתת לכך לעבור ללא תגובה". העובדה שרק בורל חתום על דברים אלה חושפת את הקושי המתמשך להגיע לעמדה משותפת בין 27 המדינות מעבר למכנה משותף נמוך ורפה. בפרסומים בעיתונות נכתב כי שש מדינות התנגדו להחמרת הקו מול ישראל, ובהן הונגריה, איטליה, צ'כיה ואוסטריה. כל עוד יימצאו מספיק ראשי ממשלה במדינות החברות באיחוד שידידותם עם נתניהו משרתת אותם ביחסיהן עם ישראל ובהתנגחויותיהם מול בריסל,  נחלשת האפשרות של צונאמי מדיני כללי מצד האיחוד האירופי. במאי 2020 הודיע שר החוץ של הונגריה כי מדינתו "תמשיך לעמוד לצדה של ישראל באיחוד האירופי, באו"ם ומול בית הדין הפלילי הבינלאומי".

אולם לא דין הצהרות ביקורתיות מצד האיחוד על ישראל כדין תגובתו האפשרית לסיפוח. כשרוסיה פלשה לחצי האי קרים ב-2014 הטיל עליה האיחוד האירופי סנקציות מדיניות וכלכליות הכוללות השעיה מ-G8 (פורום המדינות המתועשות), אמברגו נשק, הגבלת מכירות של טכנולוגיה רגישה וכן סנקציות על בנקים, צמצום עסקים עם חברות אנרגיה ועוד. בנוסף, הוטלו הגבלות נסיעה על שורת בעלי תפקידים ברוסיה. מדינות כמו פולין, התופסות את רוסיה והתנהלותה במזרח אוקראינה כאיום ביטחוני, יתקשו לעשות איפה ואיפה ולהעלים עין מצעדי סיפוח חד-צדדיים מצד ישראל. כלי הסנקציות אינו זר לאיחוד האירופי, המנהל כיום כ-40 משטרי סנקציות ברחבי העולם.[1] עם זאת, נראה כי באיחוד עושים הבחנה דקה בין כיבוש השטחים ובין כיבוש קרים. במסיבת העיתונאים שקיים בורל ב-15 במאי 2020 הוא נשאל על הדמיון בין שני הדברים והביע הסתייגות מסוימת מההקבלה בין סיפוח חלק מאוקראינה על ידי רוסיה לסיפוח שטחי הגדה המערבית על ידי ישראל. יש הבדל, הוא טען, בין סיפוח חלק ממדינה ריבונית קיימת, המוכרת על ידי הקהילה בינלאומית, ובין סיפוח שטחים שיועדו על ידי הקהילה הבינלאומית בהחלטת החלוקה מ-1947 להקמת מדינה פלסטינית (אמנם ירדן, שהשתלטה על הגדה במלחמה ב-1948, הכריזה על ריבונותה בשטחים אלה, אך למעט בריטניה ופקיסטאן, הקהילה הבינלאומית לא הכירה בכך. ב-1967 הם נכבשו על ידי ישראל).

בהיעדר קונצנזוס בקרב החברות באיחוד האירופי, סביר שמספר מדינות ירצו לנקוט עמדה חריפה ותקיפה יותר. בפברואר 2020 אירח שר החוץ של לוקסמבורג, ז'אן אסלבורן, שמונה שרי חוץ – מצרפת, בלגיה, ספרד, אירלנד, מלטה, פינלנד, שוודיה וסלובניה – ונציג של פורטוגל לארוחת ערב. מטרת המפגש היתה לנסח מסמך תגובה אירופי למקרה שישראל תספח את השטחים. אחת האפשרויות שנדונו היתה הכרה במדינה פלסטינית מצד כל החברות באיחוד. צעד כזה, גם אם פוליטית וסימבולית יפריע לישראל, הוא כמעט חסר חשיבות מעשית. צעדים אחרים שבהם דנה הקבוצה לא התפרסמו. באפריל 2020 העבירה צרפת מסר חריף באמצעות שגרירה באו"ם, שהזהיר כי אם ייושמו צעדי סיפוח "הם לא יעברו בשתיקה ולא נתעלם מכך ביחסינו עם ישראל". כך, אם האיחוד לא יפעל חזק מספיק לטעמן של חלק מהחברות בו, ובייחוד אם יתגלה כחסר תועלת אם תימצא בכל פעם המדינה שתטיל וטו על צעדים תקיפים מצדו, ייתכן שקואליציה וולונטרית מתוך האיחוד תנקוט צעדים חריפים יותר. אותן חברות יוכלו, למשל, להשעות הסכמים בילטרליים בתחומי התרבות, המדע והחינוך ביניהן ובין ישראל וללחוץ על הנציבות האירופית לבטל או לא לחדש הסכמים עם ישראל שאינם תחת הליך הסכמה מכל המדינות החברות. ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, סבר כי במקרה כזה ייתכן, לדוגמה, שעסקת הצוללות עם גרמניה תבוטל. עם זאת, אותן מדינות אינן יכולות להשעות הסכמים בין האיחוד לישראל באופן חד-צדדי.

נראה כי האפשרות של האיחוד האירופי לנקוט כגוש אחד צעדים מעשיים משמעותיים ולא רק הצהרתיים בנוגע לישראל קטנה במצב השורר בו מאז 2016. במקרה שתסריט הסיפוח הישראלי יתממש, הוא צפוי להיתקל, לכל הפחות, בניסיון לתגובה מדינית חריפה. במקרה והניסיון יצלח, עוצמת הפגיעה עלולה להיות קשה. בנוסף, ככל שהסיפוח יטשטש את יכולתו של האיחוד להפריד בין ישראל בקווי 1967 ובין השטחים, הסעיף הטריטוריאלי שהוסיף האיחוד האירופי לכל הסכמיו עם ישראל עלול להביא לביטולם.

רוח גבית לטרור

בבירות הערביות עוקבים בדריכות זה כמה חודשים אחר כל התבטאות שיוצאת מירושלים בנוגע לסיפוח. מהלך ישראלי כזה נמנה עם הדברים המטרידים ביותר את מנוחתם של קובעי המדיניות בעולם הערבי. התמיכה הגלויה של ממשל טראמפ בסיפוח חד-צדדי במסגרת "תוכנית המאה" והבעת התקווה של נתניהו שהמהלך ייצא לדרך בחודשים הקרובים הגבירו אצל גורמים שונים באזור את התחושה כי הוא אכן קרב, אף שעד לא מזמן אותם הגורמים העריכו כי אין היתכנות למימוש הבטחותיו של נתניהו לסיפוח חד-צדדי. הסיפוח החד-צדדי נתפס במזרח התיכון כהתפתחות מסוכנת, שעומדת לסתום את הגולל על הקמת המדינה הפלסטינית. בכך, הוא משנה את המציאות באופן דרסטי ובלתי הפיך.

כמו בכל נושא, גם בזה הנוכחי קיימים ניואנסים בין השחקנים הערבים השונים. כלי התקשורת הקטאריים, למשל, מהדהדים כל התבטאות של בכירים ישראלים או אמריקאים על הסיפוח וכך קורה גם בירדן, בעוד שהדיווחים מתפרסמים בתקשורת שנמצאת בשליטה הסעודית יבשים וקצרים בהרבה. ההבדל נובע, בין היתר, מהעובדה שמדינות המפרץ ייפגעו פחות מהסיפוח מאשר ירדן או הרשות הפלסטינית, ולהבדיל מקטאר, שיתופי הפעולה שלהן עם ישראל משמעותיים בהרבה.

עם זאת, ברור שצעד כזה, אם יתממש, יטרוף את הקלפים של המדינות הערביות ויגרום לשינוי מדיניות כולל ביחס לישראל. בשנים האחרונות ניסה ממשל טראמפ לקרב בין ישראל לשכניה הערביים באזור באמצעות חיבורים כלכליים ומדיניים. אף שלא הצליח להביא להכרה בישראל ולכינון של יחסים דיפלומטיים בינה ובין מדינות ערביות במפרץ, השיג הממשל בכל זאת מידה מסוימת של הצלחה (למשל, ביקור מדיני של נתניהו בעומאן ב-2018, השתתפות ישראלית צפויה ביריד הבינלאומי בדובאי EXPO-2020 (אשר נדחה ל-2021) וביקור של בכירי משרד החוץ בנסיכויות המפרץ). הכרזה על סיפוח של בקעת הירדן, גושי התנחלויות, מעלה אדומים או שטח E-1 עלולה לשנות את הדינמיקה החיובית שנוצרה עד כה, לפגוע בקשרים ובשיתופי הפעולה הקיימים ואף להביא להחרפת החרם נגד ישראל ולתגובות אלימות. גם בנייה בירושלים "מקפיצה" מיד את התקשורת הערבית, אך כיוון שמדובר בפעולה שחוזרת על עצמה וכיוון שהעולם הערבי ממוקד כעת מאוד בבעיותיו הפנימיות, צעד כזה לא שינה ולא ישנה את חוקי המשחק באופן משמעותי כמו סיפוח. שינוי הסטטוס-קוו בהר הבית עלול גם הוא להצית את השטח הפלסטיני וליצור לחץ משמעותי מאוד על המשטרים הערביים עד כדי הקפאת יחסים עם ישראל או ניתוקם, אך הוא לא נמצא על סדר היום הישראלי ולפיכך לא נמצא במרכז תשומת הלב האזורית.

סיפוח חד-צדדי עלול להביא לביטול שני הסכמים חשובים ביותר – הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף והסכם השלום בין ישראל לירדן. הפלסטינים הכריזו בעבר לא פעם שמבחינתם הסכמי אוסלו כבר אינם תקפים בגלל ההפרות הרבות שלהם על ידי ישראל, אך עד כה המשיכו לפעול ברוח שלהם, כאשר כוחות הביטחון הפלסטיניים משתפים פעולה עם גורמי הביטחון הישראליים ונאבקים יחד בטרור הפלסטיני בשטחי הגדה. זה 15 שנים דבק יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בהמשך שיתוף פעולה עם ישראל ומתנגד לחידוש האלימות נגדה גם כשלמעשה נותקו היחסים בין הצדדים ופסקו המאמצים לחדש את שיחות השלום. סיפוח חד-צדדי מוריד למעשה מהשולחן את האופציה של שתי מדינות לשני עמים וכך מאבדים הרשות והעומד בראשה את ה-Raison d’etre. גם סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן או של חלקים אחרים בגדה המערבית הוא בבחינת קו אדום עבור הרשות הפלסטינית. באמצע מאי הודיעה הרשות על הפסקה בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל וגם עם הסי-איי-אי האמריקאי (בציר הזה התקיים בשנתיים האחרונות המגע היחיד בין הרשות ובין הממשל האמריקאי). עם זאת, ברמאללה הדגישו שכוחות הביטחון הפלסטיניים ימשיכו להיאבק בטרור וינסו למנוע התפרצויות אלימות בכל מקרה. הרשות גם רמזה שאם ישראל תיסוג מעניין הסיפוח, שיתוף הפעולה הביטחוני יחזור לקדמותו.

סיפוח חד-צדדי שכזה עשוי להביא במידה רבה של סבירות לביטול הסכמי אוסלו, הפסקה מוחלטת של שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל והמאבק בטרור וכן לפיזורה או קריסתה של הרשות הפלסטינית. המשמעויות עבור ישראל הן הרות גורל כיוון שאם הרשות תקרוס, תצטרך ישראל לקבל עליה אחריות על חיי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית גם בגדה וגם בעזה (שתקציבה תלוי בתקציב הרשות ונשען עליו).

אין ספק כי סיפוח חד-צדדי יביא לתגובה אלימה ברחוב הפלסטיני ויפיח רוח חיים בארגוני הטרור הפועלים בשטחי הרשות. הוא גם יחליש מאוד, ואולי אף יקבור תחתיו, את תנועת פתח שתחת הנהגתו של אבו מאזן בחרה שוב ושוב באופציה המדינית, ויחזק את חמאס, שלוטשת את עיניה אל הגדה המערבית זה זמן רב. אם ייפסק שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לרשות, גורמים קיצוניים יקבלו חופש פעולה רב יותר, וייתכן שפעילים רבים שלהם ישוחררו מבתי הכלא הפלסטיניים. בין שמדובר ב"אינתיפאדת סכינים" נוספת, דומה לזו של 2016-2015, ובין שבמערכה אלימה הרבה יותר, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב קטסטרופלי שבו היא נאבקת במבקשים לפגוע באזרחים ישראלים תוך כדי ניסיון להשליט סדר כלשהו בשטחים הכבושים שעליהם נאלצה לקבל שוב אחריות.

סכנה להסכם השלום

עבור ירדן, שחלק ניכר מאוכלוסייתה פלסטינית (70%-60%), סיפוח חד-צדדי הוא קו אדום. בעבר הכריזה ירדן כי סיפוח ישראלי של הגדה המערבית יגרום לביטול הסכמי השלום שנחתמו בין שתי המדינות ב-1994. השאלה הגדולה היא אם ירדן תלך על האופציה הקיצונית הזאת, שתחזיר את שתי המדינות אחורה, גם במקרה של סיפוח נקודתי של מעלה אדומים או אזור E-1. מבחינת ירדן, הסכם השלום עם ישראל הוא גם החבל המחבר בינה ובין הבית הלבן, שמעניק לה סיוע צבאי משמעותי ורואה בה חלק מ"ברית הסוניות המתונות".

ככל הנראה, ההחלטה הירדנית תלויה מאוד בתגובת הרחוב הירדני-הפלסטיני. אם יתפרצו בעמאן ובערים נוספות הפגנות זעם המופנות נגד ישראל ונגד בית המלוכה שממשיך לשתף פעולה עמה, הגיוני לשער שהמשטר הירדני יצטרך להקריב את השגרירות בתל אביב או להקפיא את היחסים עם ישראל כדי לפייס את הרחוב. חוסר ההתחשבות בירדנים וההתמהמהות הישראלית בקידום הפרויקטים החשובים לירדן מכעיסים מאוד את בית המלוכה, אך עד כה שיתוף הפעולה הביטחוני לא נפגע, גם – כאמור – בגלל החשש לפגוע בשיתוף הפעולה הירדני-אמריקאי. אך אם בית המלוכה יצטרך לבחור בין יציבות פנימית לשגרירות בתל אביב, אין ספק שהוא יבחר ביציבות ובהישרדות של משטרו.

הוצאה לפועל של סיפוח עלולה להשליך גם על המשך שיתוף הפעולה הכלכלי בין שני הצדדים. כבר עכשיו, לדוגמה, יש מתנגדים רבים להמשך הזרמת הגז הישראלי לממלכה ההאשמית מסיבות פוליטיות של אנטי-נורמליזציה ובעקבות מחירו הגבוה של הגז. אף שהגז נחוץ לירדן לפחות כמו מים, אם ייפגעו היחסים עם ישראל בצורה אנושה, ירדן תצטרך לבטל גם את ההסכמים בתחום האנרגיה ולמצוא לעצמה ספק אלטרנטיבי.

נדבך נוסף להשפעת מהלכי הסיפוח על הזירה האזורית הוא הגברת ההשפעה הקטארית בירדן. בשנים האחרונות הזדקקה ירדן לסיוע קטארי משמעותי, ושתי המדינות הידקו את יחסיהן. אם ירדן תפעל נגד הרצון האמריקאי ותסתכן באובדן כספי הסיוע המגיעים מוושינגטון, קטאר עשויה לתמוך בה עד כדי החלפת ארצות הברית בתפקיד מי שמעניקה גב כלכלי לממלכה.

האם מצרים תוכל להמשיך בשיתוף הפעולה הצבאי המוצלח עם צה"ל בחצי האי סיני כשברקע מהלכי הסיפוח, גינויים ערביים חריפים, ניתוק יחסים אפשרי בין ירדן לישראל וסכנת הקריסה של הרשות הפלסטינית? האפשרות שמצרים תבטל את הסכמי קמפ דייוויד קלושה. מאז חתימתם היתה ישראל מעורבת בטלטלות אזוריות רבות – ממלחמת לבנון הראשונה ועד המבצעים הצבאיים בעזה – אך ההסכמים לא בוטלו. עם זאת, מצרים תתקשה להמשיך ולהפעיל את השגרירות שלה בתל אביב ותצטרך לנקוט עמדה שתפגין את מורת רוחה ביחס למה שמתרחש בישראל. מצרים תלויה תלות כמעט מוחלטת בסיוע האמריקאי הצבאי וההומניטרי, וכל צעד שתעשה ייגזר מכך. מהלכי הסיפוח יגבירו את עצימותה ונראותה של תנועת BDS המצרית (עד כה השלטונות לא כלאו את פעיליה ולא פגעו בפעילותה) וכך יגברו גם הקריאות לניתוק של שיתוף הפעולה בתחום הגז: אם בשנים האחרונות במסגרת "פורום הגז" ביקרו שרים ובכירים ישראלים בקהיר ונפגשו עם עמיתיהם המצרים, אפשר לשער ששיתוף פעולה כזה ייעצר, או לפחות יוצנע, עד יעבור זעם.

אשר למדינות המפרץ, שבשנים האחרונות הידקו מאוד את היחסים עם ישראל, אירחו בשטחן שרים ומשלחות מישראל ואף רמזו לאפשרות של כינון יחסים פורמליים, סיפוח חד-צדדי יפגע ככל הנראה בדינמיקה החיובית שנוצרה (בעיקר בתחומים הכלכליים), כיוון שגם המדינות הללו יצטרכו להתחשב בדעת הקהל המקומית והערבית במזרח התיכון. עד עכשיו הן "הלכו על בטוח", ולמרות התחממות היחסים סירבו ללחץ האמריקאי לכינון יחסים רשמיים עם ישראל "עד אשר יקום פתרון הולם לסוגיה הפלסטינית". גם במצב של שינויים מפליגים בסטטוס קוו בירושלים יצטרפו מדינות המפרץ לגל הגינויים ויתמכו בהחלטות אנטי-ישראליות באו"ם, אם יעלו להצבעה. עם זאת, קרוב לוודאי כי שיתוף הפעולה החשאי בתחום הביטחוני יימשך, כיוון שהוא חיוני עבורן במאבק כנגד איראן.

ירדן והרשות הפלסטינית מובילות את המהלך לגינוי ישראל בליגה הערבית זה תקופה ארוכה. עוד בראשית 2020 הביע מזכ"ל הליגה הערבית, אחמד אבו אל-ג'ייט, "חשש כבד" מפני מהלכי הסיפוח, ונראה שהגוף הזה, חסר השיניים לרוב, יעמוד בחזית המערכה נגד הסיפוח, בדיוק כפי שקרה בתחילת השנה לאחר הצגת "תוכנית המאה" על ידי טראמפ. אז הביעו המשטרים הערביים תמיכה מהוססת או שתקו לנוכח יוזמתו החדשה של נשיא ארצות הברית, אך שיגרו את שרי החוץ שלהם לקהיר כדי שאלה ידחו אותה פה אחד. השיטה התגלתה כמועילה ביותר משום שהיא איפשרה למנהיגי הליגה לגנות ולא לגנות בו זמנית. ההבדל המהותי בין התגובה הערבית ל"תוכנית המאה" של טראמפ או להעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים ובין זו שתהיה למהלך הסיפוח נעוץ בכך שבמקרה הזה מדובר במהלך ישראלי, ולא אמריקאי. מדינות רבות כגון ירדן, מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות מנהלות היום יחסים קרובים למדי עם וושינגטון וינסו לשמור על היחסים הללו. התגובה האמריקאית תשפיע במידה רבה על תהליך קבלת ההחלטות בבירות הערביות בתגובה לסיפוח. אך אף שחלק מהתגובות בעולם הערבי ייגזרו מהתגובה והלחץ של וושינגטון, לא סביר שהלחץ האמריקאי ימנע את ההידרדרות לאלימות. הקיצוניים בעולם הערבי (חמאס, האחים המוסלמים, BDS) יקבלו רוח גבית ציבורית וינסו להרוויח נקודות נוספות באמצעים אלימים.

השקפת עולם

מבחינת ישראל השאלה אם לספח את הגדה המערבית היא בראש וראשונה שאלה פנימית הנוגעת לאופייה של המדינה: האם ישראל תימנע מסיפוח ותמשיך לשאוף להיות יהודית ודמוקרטית, או לחלופין תקדם את סיפוח הגדה המערבית ותוותר על אחד המרכיבים – תיהפך למדינת אפרטהייד יהודית או מדינת כל אזרחיה דמוקרטית המקבלת אחריות על כל התושבים בין הירדן לים?

הדיון הפנימי הישראלי חייב להכניס למשוואה את התגובות הבינלאומיות הצפויות, שעשויות להיות משמעותיות מאוד. קשה להעריך בדיוק נמרץ את התגובה של כל שחקן, ובהחלט ייתכן כי הקוביות ייטו לטובת ישראל וסיפוח או צעד חד-צדדי אחר של ישראל לא יביא לגל עצום של תגובות בינלאומיות שיפגעו בה מבחינה כלכלית ופוליטית. ייתכן כי תחת צל הקורונה הכבד והמיקוד של המערכת הפוליטית בעולם בהתמודדות עם השלכותיה של המגיפה, תוכל ממשלת ישראל לבצע מחטף בחסות תוכנית טראמפ ולקדם סיפוח ללא תגובות חריפות בשלב ראשון מצד הקהילה הבינלאומית. מצבה הכלכלי הקשה של אירופה, למשל, מחייב אותה לשקול את כדאיותו של עימות עם ממשל טראמפ על ישראל, כאשר על הפרק נמצאת גם הזדמנות לשיתוף פעולה עם הממשל האמריקאי במאבק מול סין וכוחה העולה. עם זאת, גם אם לא יתקיים גל תגובות משמעותי בהיקפו ובעוצמתו מצד אירופה או ארצות הברית בטווח המיידי, סיפוח או צעדים דומים לו טומנים בחובם משמעויות מרחיקות לכת עבור ישראל – החל בביטול הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן ועד להשלכות ארוכות טווח על מעמדה הבינלאומי ועוצמתה הכלכלית.

המיתוג והדימוי של ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ייסדק כששליטתה באוכלוסייה פלסטינית ללא זכויות שוות תגבר עקב הסיפוח. תגובה מדינית ודיפלומטית חריפה מצד המוסדות הבינלאומיים, האיחוד האירופי וכוחות דמוקרטיים אחרים תרחיק את ישראל ממועדון המדינות הדמוקרטיות-ליברליות, שאליו היא שאפה להתקבל במשך השנים. להימצאות ישראל בשטחים יש כבר תג מחיר. כמה חברות אירופיות גדולות, כמו חברת ויאוליה הצרפתית, חברות פנסיה הולנדיות, דניות ונורווגיות ועוד, כבר אינן פועלות בישראל נוכח המשך הכיבוש ובעידוד תנועת החרם (BDS). המודעות של הצרכנים והדרישות לאחריות פוליטית מחברות פרטיות עשויות להביא קונצרנים וחברות פרטיות רבים נוספים להימנע מעשיית עסקים עם ישראל לא-דמוקרטית. צעדים ראשונים בכיוון כבר נראים בגיבוש ופרסום "הרשימה השחורה" של חברות ועסקים הפועלים בשטחים על ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם.

ישנם שחקנים נוספים והיבטים נוספים המרכיבים את סוגיית הצונאמי המדיני בעקבות סיפוח, שבהם לא התמקד המאמר, אך יש להם חלק בלתי נפרד מהתמונה ומערכת השיקולים: המוסדות הבינלאומיים, התהליכים הצפויים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג שנתניהו הגדיר כאיום אסטרטגי על ישראל, המזרח הרחוק, רוסיה וכן אגן הים התיכון (ובו הברית המתגבשת בין ישראל, יוון וקפריסין, המבוססת גם על שותפות בערכים דמוקרטיים). גם ההשפעה על מצבן של הקהילות היהודיות ברחבי אירופה ואמריקה, שסובלות בשנים האחרונות מעלייה בגילויי האנטישמיות, לא זכתה להתייחסות הראויה במאמר זה. סיפוח צפוי להחריף את גילויי האנטישמיות כלפי הקהילות היהודיות מצד אלה הקושרים את גורלן במעשי ממשלת ישראל. לכל אלה יש להוסיף את הריחוק ההולך וגדל של הקהילה היהודית בארצות הברית – המאופיינת בהיותה דמוקרטית ליברלית – מישראל.

התמקדות בקיומו של צונאמי מדיני או בהיעדרו מסיטה את הדיון לחשיבה בינארית, מרדדת את השיח הפוליטי והציבורי, ויותר זורה ערפל מאשר מבהירה את התמונה. בניגוד למקובל, ראוי היה שהדיון הציבורי בישראל בנוגע לשאלת הסיפוח יהיה מורכב ומפורט, יתנהל בשיקול דעת ויביא בחשבון את כל המשמעויות וההשלכות הפוליטיות, הכלכליות, והמוסריות של סוגיה מרחיקת לכת שכזאת. בתוך דיון כזה, חשוב לומר כי גם אם צונאמי מדיני אינו צפוי, הגשם החומצי המטפטף על ישראל אינו מבשר טובות לה ולאזרחיה.

הפוסט התחזית: סוער, עם חשש לצונאמי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך עשרות שנים, מאז אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, נבנתה בין ישראל והאיחוד האירופי מערכת יחסים מיוחדת ואסטרטגית. האיחוד האירופי הוא הביטוי המוצלח ביותר לשאיפות השלום והשגשוג של עמי אירופה אחרי מאות שנות מלחמה, אחרי שתי מלחמות העולם, עשרות מיליוני ההרוגים והחורבן שהמיטו ברחבי היבשת. האיחוד האירופי הזה, על 450 מיליון תושביו, איננו רק שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, איננו רק המסייע הגדול והנדיב ביותר לרשות הפלסטינית (סיוע שהפסקתו תאלץ את ישראל להקצות משאבים כלכליים רבים מתקציבה כדי לקיים את הרשות ומחויבויותיה). אירופה זו, היא אולי, ראשית לכל, כור מחצבתו של חלק גדול מעם ישראל, כאן בארץ ובתפוצות. ערכי המוסר, התרבות והמערכות הפוליטיות ביבשת הם המצפן אליו רבים בישראל שואפים להתכוונן. במקביל, רואים רבים באירופה את ישראל והישראלים כמי ששייכים למשפחה האירופית. במסגרת היחסים המיוחדים שהתפתחו בין ישראל לבין האיחוד האירופי, נחתמו לאורך השנים הסכמים בעלי חשיבות עליונה לישראל במגוון תחומים (כלכלה, מסחר, מדע ועוד).

אולם, מזה כשני עשורים, בעצם מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וההתרחקות מהסכמי אוסלו, נמצאים יחסים מיוחדים אלה במה שנראה כמסלול התנגשות, בשל פערים מדיניים הולכים וגדלים באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אירופה ניצבת כמי שמחויבת לקיום האופציה של משא ומתן מדיני ופתרון מוסכם של שתי-מדינות. לעיתים, כך נראה, ניצבת אירופה כמעט בודדה בנושא (מלבד מס שפתיים של שחקנים אחרים). היא מתאמצת לשמר את מעמדה כערבה (guardian) של הסכמי אוסלו, ומתייחסת ברצינות להיותה המחסום האחרון בפני מה שבעיניה נראה כמאמץ ישראלי מתמשך לשחוק ואף לבטל את האפשרות לפתרון מדיני המבוסס על שתי-מדינות, ישראל ופלסטין, החיות בשלום זו לצד זו.

הסבר נוסף, אותו שמעתי פעמים לא מעטות בשיחותי עם גורמים שונים בבריסל, לדבר מחויבותה של אירופה להקמת מדינה פלסטינית, עניינו במוסר והמצפון האירופאים. לדברי אותם בני שיח, המחויבות האירופאית להקמת מדינה פלסטינית נובעת מאותו רגש אשמה אירופאי, הדומה לרגש האשמה ההיסטורי כלפי העם היהודי. דהיינו, בראייתם של אלה, התמיכה בהקמת מדינת ישראל לאחר השואה, כתיקון חלקי של העוול שנגרם לעם היהודי, הביאה לגרימת עוול קשה מצד אירופה כלפי הפלסטינים. כעת אירופה נדרשת לתקן גם עוול זה ולפעול להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. תפיסת עולם זו קשה לעיכול בישראל. יש שרואים בה תפיסה מעוותת ואף אנטישמית, שמגבירה את הניכור והחיכוך בין ישראל לאירופה.

מול זה, ממשלת ישראל מתנהלת בין הצורך לשפר או למצער לשמר הישגים כלכליים ושיתופי פעולה עם אירופה לבין חששה מכל מעורבות מדינית של האיחוד האירופי בניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים (או במאמצים ליישבו). ישראל פעלה לבדל בין תומכות למתנגדות לישראל בקרב מדינות האיחוד, והצליחה (במידה רבה), בעזרת הידידותיות שביניהן, למנוע החלטות ביקורתיות כלפי מדיניותה במועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי (שם דרוש קונצנזוס) ולעיתים גם בפרלמנט האירופי. מאידך, המדינות הביקורתיות כלפי ישראל מפעילות גם הן את אותו אמצעי הקונצנזוס על מנת למנוע הישגים ושיפורים בהסכמים עם ישראל, אלא כתוצאה מקידום תהליך השלום. למשל, מאז 2012 לא כונסה מועצת האסוציאציה ישראל-האיחוד האירופי, מפגש ההנהגה הבכירה של שני הצדדים בדרג שרי חוץ. תכליתו של מפגש זה היא הנעת קבוצות עבודה, שתעסוקנה בשיפורים ליחסים אותם הצדדים מבקשים. צירופה של קבוצת מדינות מרכז ומזרח אירופיות לאיחוד האירופי בשנת 2004, אשר עוררה בישראל תקוות לשינוי חיובי מבחינתה במאזן הכוחות הפנים אירופי, סייעה אך במעט לבלימת מגמת ההתנגשות. נוסף על כך, חולשת השמאל-מרכז הליברלי בעולם, כולל באירופה, מזה למעלה מעשור, תרמה לעליית כוחו של השמאל הקיצוני ביבשת על עמדותיו האנטי-ישראליות.

לצערנו, דרך הפעולה של ישראל מול האיחוד האירופי היא טקטית בעיקרה ונועדה להתמודד עם אתגרים של כאן ועכשיו. ליחסים המורכבים עם האיחוד מוקדשת מעט מדי תשומת לב מצד הקברניטים, ואילו הציבור הישראלי כמעט שאינו מודע לחשיבות האסטרטגית של קשרי ישראל-אירופה ולפוטנציאל (הנזק או התועלת) הטמון בהתנהלות הישראלית ביחס לאיחוד האירופי. העובדה שראש ממשלת ישראל האחרון לבקר בבריסל היה יצחק רבין ז"ל בשנת 1995, מעידה כאלף עדים על רצונה של ישראל להמעיט ככל הניתן בקשרים מדיניים הדוקים מידי עם האיחוד האירופי ומוסדותיו. ראש הממשלה נתניהו נפגש אומנם בבריסל עם מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, במסגרת ביקור בפריז ובריסל בדצמבר 2017 על רקע החלטת הנשיא האמריקאי טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, אך לא היה זה "ביקור בבריסל", במוסדות האיחוד האירופי.

המאבק שמנהלת ישראל להרחקת אירופה מהשפעה מדינית באזור משתלב היטב במאבקים גלובליים ואזוריים אחרים, אשר קולעים את אירופה לעמדת חולשה בינלאומית ולמאבק על מעמדו של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית. בין הגורמים הללו ניתן למנות את הניסיונות לצאת מהמשבר הכלכלי של 2008, האביב הערבי וירידת חשיבות הנושא הפלסטיני בעיני מדינות ערב מרכזיות, עליית דאע"ש והמאבק בו, ירידת מחירי הנפט וירידת חשיבות הנפט המזרח תיכוני עבור אירופה, עליית כוחה של סין, משבר המהגרים לאירופה, בחירת טראמפ לנשיא ויחסו המעליב למנהיגי היבשת האירופית ונאט"ו, הברקזיט, ולאחרונה גם משבר הקורונה. כל אלו, דורשים מהמנהיגים באירופה את מיטב המאמצים, הזמן, והאנרגיה המדינית שלהם. נוכח שלל אתגרים אלו מולם ניצב האיחוד, ישראל מעריכה כי ניתן להמשיך ולהנות מדובשה של היבשת מבלי להסתכן יתר על המידה בעקיצתה. התחזקות מעמדה של גרמניה בתוך הגוש האירופי וחולשת האחרות (בעיקר צרפת) נתפסת כמסייעת לישראל במאמץ זה.

חשוב לציין כי במדיניות הבידול שמנהיגה ישראל כלפי חברות האיחוד האירופי וזיהוי ידידות מביניהן, חוברת ישראל לעיתים למדינות "סוררות" כהונגריה ופולין וכן לקבוצות ומפלגות של ימין קיצוני. אלו מעניקות לישראל תמיכה והכרה ברעיון ארץ ישראל השלמה והסיפוח, בתמורה ללגיטימציה שמעניקה להן ישראל על אף שהן מחזיקות עמדות אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אירופיות, גזעניות ואפילו אנטישמיות. לא כך המצב, כמובן, בחבירת ישראל ליוון וקפריסין. כאן, המשבר הקשה ביחסים שבין ישראל ותורכיה וגילוי מצבורי הגז בישראל הם הגורמים המרכזיים לפתיחות ושיתוף הפעולה של מדינות אלו עם ישראל, והערכים הדמוקרטים המשותפים לשלוש המדינות מוצגים כאחד מהבסיסים לשיתוף הפעולה. ואולם, מה שנראה, נתפס, ומוצג באירופה כהתרחקות ממשלות ישראל תחת נתניהו מחזון שתי-המדינות, מוביל בהכרח להרחבת הפער המדיני והעמקת חוסר האמון והיעדר הסימפטיה כלפי ישראל בקרב חלק מחברות האיחוד האירופי, בעיקר המערביות שבהן.

ב. זו המציאות! – האמנם?

זו "המציאות" אותה פגשתי עם הגעתי לבריסל באוגוסט 2012, לאחר מינויי לתפקיד שגריר ישראל למוסדות האיחוד האירופי ולנאט"ו. היא משקפת את הפריזמה המקובלת, דרכה רואים רוב הפוליטיקאים הישראלים גם הבכירים ביותר, את האיחוד האירופי. לצערי, שותפים לה גם רבים מן הדיפלומטים הישראלים (רובם, מיומם הראשון במשרד החוץ כצוערים, מודרכים ומעוצבים כ"אמריקנולוגים") ומאנשי הממסד הביטחוני הישראלי. בעיניהם, אירופה (האיחוד האירופי, "בריסל") היא גוף אנטי-ישראלי, שעדיף להרחיקו מכל מוקד השפעה ביחס לישראל ושיש לאפשר לו את מרחב הפעולה המדיני והאזרחי המינימלי שנדרש כדי להפיק את המירב מהיחסים עימו (חברות בקוורטט, העלמת עין מחלק מהפרויקטים של סיוע לפלסטינים בשטחי C שנעשים ללא תיאום עם ישראל כנדרש, ועוד). זוהי, לצערי, פריזמה צרה מאד אשר אינה מאפשרת בחינה יסודית של מכלול יחסינו עם אירופה, התועלות העצומות שהניבו לישראל בשנים הטובות (הסכם האסוציאציה 1995 בזמן תהליך אוסלו), והאפשרויות הגלומות בפנינו במידה ונחליט לחמם את היחסים עם האיחוד האירופי ולא רק עם מדינות מסוימות בקרבו.

כמו רבים מקודמיי בבריסל, כך גם אני העברתי למטה משרד החוץ את הערכותיי לפיהן לא מעטים מבני שיחנו בנציבות האירופית, בפרלמנט האירופי ובקרב השגרירויות בבריסל של רבות מהמדינות החברות באיחוד, הם ידידי אמת של ישראל, המוכנים לפעול למען שיפור וקידום היחסים עמנו. כך גם בשירות החוץ האירופי, למרות תדמיתו השלילית ב"מחוזותינו". לא יסולאו בפז קשרינו עם בכירי השירות, בשגרת היומיום ובמיוחד סביב נושאים רגישים כמו המשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן, אותו הובילה שרת החוץ האירופי הראשונה אשטון וסיכמה יורשתה מוגריני.

בכל ארבע שנות שירותי בבריסל, הוזמנתי באופן שוטף, מספר פעמים בשנה, למפגשי "קבוצות  אזוריות", דוגמת קבוצת מדינות וישיגרד וקבוצת הנורדיות. קבוצות אלו נפגשות תדיר והנגישות שלנו למפגשים כאלה מאפשרת לנציגים הישראליים להבין מה "מתבשל" בנושאים המעניינים אותנו או להביא לידיעת ידידינו את עמדותינו ובקשותינו לקראת כינוס חודשי של מועצת שרי החוץ, למשל. המפגשים מאפשרים למשלחות הידידותיות לשלוח הביתה לבירותיהן את הערכותינו ובקשותינו, ומאפשרות לתדרך את שרי החוץ שלהן טרם הגעתם למפגשים בבריסל. לעיתים, כשהנושא רגיש או חשוב דיו, מתקיים השיח הזה ברמת שרי החוץ או אפילו ברמת ראשי המדינות.

התדמית השלילית של האיחוד האירופי בישראל מכתיבה חוסר עניין ורצון להשקיע ביחסים עמו מצד מקבלי ההחלטות בישראל. לראייה, מעטים מדי הם השרים וחברי הכנסת המבקרים במוסדות האיחוד האירופי. אל מול חוסר עניין זה, הרי שבשנים האחרונות אנו עדים למאמצים של חברי פרלמנט אירופי מהימין הקיצוני לערוך מפגשים וסמינרים בנושא התמיכה בישראל. למפגשים אלה מוזמנים בעיקר נציגים מן ההתנחלויות (ממועצת יש"ע) והם עוסקים רובם ב"זכותנו על כל ארץ ישראל". הנוכחות במפגשים הללו היא לרוב מקרב חברי אותן קבוצות בפרלמנט האירופי וכן מצד תומכים מובהקים של הפלסטינים שמגיעים להתריס בפני הדוברים. לצערי, אולי בשל החלשות מפלגות העבודה ומרצ, כמעט שלא מתקיימים מפגשים בינן לבין הגוש הסוציאל דמוקרטי בפרלמנט האירופי. ניסיונות אין ספור מצד השגרירות בבריסל לקדם שיח בין נציגי הליכוד לבין נציגי הרוב של הימין-מרכז בפרלמנט האירופי, זכו להצלחה מועטה ביותר.

אביגדור ליברמן, אשר כיהן כשר החוץ בממשלת נתניהו מאפריל 2009 עד דצמבר 2012, ומנובמבר 2013 עד מאי 2015, זיהה נכון את מוקדי הביקורת כלפי ישראל בבריסל (ושטרסבורג). ליברמן מינה אותי לתפקידי למרות ואולי בגלל שעמדותיי הפוליטיות היו ידועות לו. כהונתי כראש המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ  חייבה פגישות לא מעטות עם השר, כולל פגישות "אחד על אחד". בשיחת פרידה שקיימנו טרם יציאתי לשליחות, אמר שבראייתו האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו נמצא בפרלמנט האירופי. באישורו, נענה משרד החוץ לבקשתנו וחיזק משמעותית את המחלקה בשגרירות העוסקת בקשר עם הפרלמנט. לצערנו, הקיצוצים בתקציב המדינה ב-2019 הביאו לקיצוץ התקן הנוסף ולפגיעה בתקציב הפעולה של השגרירות בבריסל, כולל מול הפרלמנט האירופי (המשלחת הישראלית לאיחוד האירופי פיתחה כבר בשנות השמונים מודל עבודה מעניין מול הפרלמנט, שבמרכזה תגבור צוות השגרירות בכל כינוס מליאה של הפרלמנט על ידי דיפלומטים שמוצבים מ-28 השגרירויות בבירות האיחוד האירופי).

ג. הצורך בהרחבת הפריזמה וניסוח מדיניות אסטרטגית כלפי אירופה

בתחילת שנת 1994, לקראת פסגת אסן של האיחוד האירופי בראשות הנשיאה התורנית אז גרמניה, שאל הקאנצלר הלמוט קוהל את שגריר ישראל בגרמניה אבי פרימור, "מה אתם רוצים?" הקאנצלר, ידיד ישראל, רצה לנצל את האווירה החיובית באזור, ואמר לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל "אני מוכן להיות המנוע לקידום יחסי ישראל עם אירופה. תגידו לי מה אתם רוצים". ממשלת ישראל התקשתה מאוד לתת תשובה לשאלה איזה עומק של יחסים וקרבה לאיחוד אנו מבקשים. האם נרצה בחברות מלאה באיחוד האירופי (כנראה שבלתי אפשרית)? האם נרצה מודל הדומה ליחסי האיחוד עם שוויץ? עם (מה שהיה) גוש מדינות אפט"א (גוש  מדינות שכלל בזמנו את  אוסטריה, נורבגיה, פינלנד, שבדיה, שוויץ איסלנד וליכטנשטין)? או מודל משלנו?

אין זו הפעם היחידה שהשאלה הונחה לפתחה של ממשלה ישראלית. שר החוץ הגרמני יושקה פישר אמר בפגישה עם שר החוץ פרס, ספק בבדיחות ספק ברצינות, "תעשו שלום ונקבל אתכם והפלסטינים לאיחוד האירופי". ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני העלה הצעה לקבל את ישראל לאיחוד בלי לקשור את הפלסטינים למהלך. בישראל, הן בחוגי הממשל והן בתקשורת ובציבור, עוררו ההצעות הללו מעט מאד עניין ודיון. לצערנו, הציבור בישראל נחשף לנושא יחסינו עם האיחוד האירופי, בעיקר דרך תגובות שליליות לתקשורת של פוליטיקאים ישראליים שמגיבים באופן נקודתי להתייחסויות מצד גורם אירופי כזה או אחר לביקורת אירופית על ישראל, בנושא הקשור להתנחלויות, פגיעה בזכויות הפלסטינים או לאחרונה, בנושא הסיפוח.

לדעתי, אותה גם הבעתי פעמים רבות בפני בכירים בבריסל, הן האיחוד האירופי והן הממסד בישראל אינם עושים די כדי להביא לידיעת הציבור בארץ את הפוטנציאל הטמון בשיפור היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי. הסכמי הסחר עם הקהיליה האירופית מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 ואחר כך הסכם אזור הסחר החופשי מ-1975 תרמו תרומה עצומה למעבר של ישראל מחברה וכלכלה אגררית למדינה תעשייתית מתקדמת. הסכמי המחקר והמדע עם האיחוד האירופי מאפשרים קבלת מיליארדי אירו מהקופה המשותפת (לה תורמת גם ישראל, כמובן) לטובת המחקר והפיתוח בישראל. הסכם "השמיים הפתוחים" תרם משמעותית לפיתוח ענפי התיירות הנכנסת והיוצאת מישראל, ועוד. הציבור הרחב יודע על כך מעט מאד.

בדצמבר 2013, הציעה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי לישראל, לשדרג את היחסים בין ישראל לאיחוד לרמה של שותפות מועדפת מיוחדת, לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. הצעה דומה הוצגה גם לפלסטינים. האיחוד האירופי חזר על הצעתו גם בראשית 2016. ההצעה לא סייעה כמובן להשיג הסכם, אך לעניין מאמר זה חשוב לציין כי ישראל נמנעה מלהגיב עליה והציבור בארץ, ברובו הגדול, כלל אינו מודע לכך שההצעה הונחה על שולחננו. ההצעה האירופית עוררה שיח מוגבל ביותר בדרג הפוליטי בישראל. נשיא המדינה דאז שמעון פרס ז"ל התייחס בפומבי באופן חיובי להצעה, אך ממטה משרד החוץ לא באה הנחיה לבריסל (כמו גם לשגרירויות בבירות האיחוד האירופי השונות) לברר עם בני שיחנו עד כמה רצינית ההצעה ומה נכלל בה. זאת עשינו ביוזמתנו "ובאופן לא רשמי". אכן המועצה שגתה בפרסום הצעה כללית מדי וסתומה משהו, אולם מה שהניע את מקבלי ההחלטות בישראל היה החשש מפני הזיקה שיוצרת ההצעה להתחייבות ישראלית להגעה להסכם שלום.

ד. סיכום, או מה עושים עכשיו?

בשל רצף אירועים הנמשך מזה למעלה מעשור, נמצאת אירופה במשבר עליו היא נאבקת להתגבר. לאירועים אלה צריך להוסיף את מגפת הקורונה והתגובה הרפה של בריסל לאתגר בתחילת הדרך, כאשר כל מדינה נאלצה להתמודד לבדה עם המגיפה, תוך תיאום מועט ביותר ברמה האירופית. התנהלות זו הגבירה עוד יותר את הניכור והכעס של רבים מהאירופים כלפי בריסל. גם פרישתה הצפויה של הקאנצלרית מרקל, חולשתה של צרפת וחוסר ההצלחה עד כה לחתום על הסכם שמסדיר היחסים עם בריטניה לאחר הברקזיט, מקשים על אירופה למלא תפקיד מוביל בזירה הגלובלית. יחד עם זאת, מדובר עדיין בגוש הכלכלי הגדול במערב, בו חיים 450 מיליון תושבים, שנוכח משבר הקורונה אף פנה לראשונה לגייס הון משותף כצעד משמעותי בדרך להעמקת האינטגרציה. האיחוד האירופי הוא שכן קרוב, נגיש ומוכר לישראל ולישראלים.

כדי להשתייך למשפחה האירופית, או למצער להפחית את עוצמת החיכוך עם אירופה, ממשלת ישראל צריכה להקדיש זמן ומשאבים ולנסות להבין את ה-DNA האירופי. צריך שתהיה לנו תשובה (או לפחות דעה) לשאלה "מי זו האירופה הזו"? האם מדובר בגרמניה, הולנד, צרפת והסקנדינביות, או שמא בהונגריה ופולין? ויותר מכך, מה אנו רוצים מאירופה? אילו יחסים אנו רוצים לייצר עמה? וכנגזרת מכך, לאיזה קבוצה באיחוד האירופי נרצה לחבור, והאם ניתן לסמוך על תמיכת מדינות סוררות וקבוצות ימין קיצוני לאורך זמן?

צריך שנזכור כי אירופה, בשל עברה הקולוניאלי ארוך השנים במזרח התיכון וקרבתה הפיזית לאזור, מכירה את אזורנו ובעיותיו טוב יותר מרוב השחקנים הבינלאומיים האחרים. צריך שנבחין כי ביחסיה עם ישראל מתנהלת אירופה בזהירות רבה. היא מביעה אי-נחת קולני נוכח התנהלותנו מול הפלסטינים, אך אינה מעוניינת "לשבור את הכלים". אירופה אכן מעכבת שדרוג היחסים, מוציאה המלצות בדבר סימון מוצרי ההתנחלויות, מפרסמת גינויים להתנהלות ישראלית פסולה בראייתה, אך לא נוקטת בסנקציות או צעדים ממשיים הפוגעים משמעותית בקשריה של ישראל ליבשת. במצב יחסים זה, גם סנקציות אירופיות בתגובה לסיפוח אפשרי הן יותר משאלת לב של חלקים מהציבור מאשר אפשרות ריאלית. המציאות במזרח התיכון, שיתופי האינטרסים והפעולה בין ישראל ומדינות ערב מרכזיות, ירידת מחירי הנפט, איומי טרור אסלאמי והשתייכותנו למשפחה האירופית, מייצרים אפשרויות להמשך פיתוח היחסים עם אירופה. לבסוף, צריך להביא את אירופה ועמדותיה לדיון ציבורי בישראל. ויותר מכך, צריך שממשלת ישראל תהיה מוכנה לדבר עם האיחוד ולהקשיב לעמדותיו (בלי להתחייב לקבלן כמובן) ולא לנכר את בריסל ולהצמיד לה תווית של "אנטי-ישראליות".

הפוסט ישראל והאיחוד האירופי: שונאים, סיפור אהבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. ירדן ניצבת לבדה מול הסיפוח 

לבכירים לשעבר בצבא, דיפלומטים ותיקים, שרים בעבר ואנשי האקדמיה הירדנים ששוחחנו אתם אין אשליות. כולם מסכימים שהעולם הערבי עסוק בבעיותיו הרבות ואינו מתעניין כל כך בסיפוח. האירופאים נתפסים בעמאן כמי שלא מסוגלים לייצר לחץ משמעותי על ישראל על מנת לבלום מהלך סיפוח. "רוב מדינות ערב עסוקות כעת בנושאים האחרים וזה נותן לנתניהו וממשלתו את האפשרות לפעול ולקדם את הסיפוח. העולם הערבי לא עובד בתיאום, גם לא בנושא יוזמת השלום הערבית. אין כיום עמדה ערבית מגובשת ואחידה בכל הקשור לסיפוח. ברור שהסיפוח 'לא מחליק בגרון' לאזרחי המדינות הללו, ולכן אף מנהיג ערבי לא יקבל אותו, אך לא ברור האם הגינוי יתורגם לפעילות ממשית" מסכם בכיר לשעבר במערכת המדינית אשר שוחחנו אתו. " כשישראל מתקדמת לסיפוח – ההפגנה היחידה נגד זה בכל מדינות האזור התקיימה בתל אביב, ולא בבירה ערבית כלשהי. גם ההתנגדות לתכנית טרמאפ לא צברה מומנטום," מסכם את המצב בכיר אחר. יחד עם זאת, על פי הערכת הגורמים ששוחחנו עמם, ירדן לא צפויה לשנות את הבריתות האזוריות שלה ולהתקרב לגורמים העוינים את ישראל. ירדן מרגישה שהיא נמצאת בחזית המאבק בסיפוח, בעוד מדינות האזור ומדינות העולם עסוקות בסוגיות שלהן. ההנחה בירדן היא שגם אם נושא הסיפוח איבד ממרכזיותו בשבועות האחרונים, דבר שהוריד במעט את מפלס הלחץ בעמאן, הנושא לא צפוי להיעלם מסדר היום.

ב. הסיפוח מנוגד להסכם השלום

לירדנים יש מה לומר על התפתחות היחסים עם ישראל מאז 1994 ,עת נחתם הסכם השלום בין המדינות. גם באוקטובר 2019 ,כאשר משלחת מטעם מכון מיתווים ביקרה בירדן וערכה שם דיאלוג מדיני, נשמעו קולות מאוכזבים. התסכול הירדני הוא על כך שאף פרויקט גדול ומשמעותי שתוכנן בשנות ה-90 לא יצא לפועל ולא הביא לרווחה הכלכלית המיוחלת בירדן (הכוונה היא ל"תעלת הימים", שדה תעופה משותף, פארקים תעשייתיים ועוד). הירדנים חשים שישראל הזניחה את ירדן למרות הפוטנציאל הגבוה של היחסים ואינה מנסה למלא את הסכם השלום בתוכן. הסיפוח כבר נתפס בירדן בתור הפרה בוטה של ההסכם. בעת החתימה על הסכם השלום, " ירדן השאירה את הגבול עם הבקעה פתוח לטובת משא ומתן בין ישראל והפלסטינים, מתוך שאיפה שהגבולות האלו יקבעו במסגרת הסכם שלום. אם ישראל תספח שטחים בצפון הבקעה זו הפרה של הסכם השלום עם ירדן. ההסכם בין ישראל וירדן מכיר בתפקיד של ירדן במשא ומתן עם הפלסטינים, ולכן מה שקורה עכשיו סביב סיפוח ישראלי מנוגד להסכם. הרעיון בהסכם השלום הוא שמכבדים את הריבונות של כל צד, והסיפוח הוא צעד שמאיים על ריבונות ירדן. לכן, ירדן תוכל לפתוח מחדש את ההסכמים והיחסים הכלכליים עם ישראל", מסכם בכיר ירדני, איש צבא בעברו.

ג. משמעות הסיפוח היא טרנספר

מבחינת הירדנים כל סיפוח, קטן כגדול, הוא מסוכן. בראייתם, הסיפוח ייצור בהדרגה נתק בין הפלסטינים בגדה המערבית לפלסטינים בירדן (כיום הצדדים מקיימים קשרי קהילה משמעותיים), כי אז הפלסטינים והירדנים יצטרכו לעבור דרך שטחה של ישראל, ולא רק דרך המעבר שמנוהל על ידה (מעבר אלנבי). המשך בנייה בהתנחלויות ויצירת מכשולים נוספים עבור הפלסטינים בשטחי הגדה נתפסים בתור זרז לעזיבה של הפלסטינים – לכיוון הגדה המזרחית. בחודשים האחרונים הצהיר נתניהו בקולו כי ממשלת ישראל אינה מתכננת להעניק אזרחות ישראלית לאוכלוסייה הפלסטינית בשטח שיסופח. בהיעדר אפשרות להקמת מדינה פלסטינית ועל רקע חוסר אפשרות להגיע לאזרחות, המעמד של הפלסטינים בגדה יהיה כפוף באופן מוחלט לאישורה של ישראל. "במצב הזה ישראל תוכל לגרש אותם באופן מיידי בהתאם להחלטתה או ליצור תנאים שיגרמו לאנשים לעזוב," אמרו לנו מספר בכירים ירדנים . גם רבים אחרים בירדן חוששים שסיפוח שוב יחזיר לחיים את תפיסת "ירדן היא פלסטין", בה מצדדים בימין הקיצוני בישראל. לכל מי שתומך בישראל בפגיעה בביטחונה של ירדן ובמשטרה, מזכירים בני השיח שלנו מה חלקה של ירדן בביטחונה של ישראל. " הגבול בין ישראל וירדן הוא החזית הארוכה ביותר בין ירדן לשכנותיה וזה הגבול היציב ביותר שיש כרגע. חשוב לשמור עליו כך. הצבא הירדני וצה"ל עושים את העבודה, אבל אם הגבול לא יהיה יציב יהיה פתח לקבוצות קיצוניות שנמצאות לא רחוק: דאע"ש, המיליציות האיראניות בעיראק והחיזבאללה. אי יציבות בגבול זו סכנה אזורית. האמירה של הליכוד ושל גורמים קיצוניים בישראל שירדן היא המולדת של הפלסטינים מהווה איום כלפי ירדן וכלפי המשטר ההאשמי, אך בעצם התפתחות כזאת תהיה לא פחות מסוכנת לישראל", כך אומרים ירדנים שקיימו במשך שנים רבות קשר הדוק עם עמיתיהם הישראלים בצבא ובמשרדי ממשלה.

ד. "השמיים לא יפלו", אך יחסי ישראל-ירדן ייפגעו

כיצד תגיב ירדן במידה שהסיפוח יקרום עור וגידים ובשלב כלשהו יצא לפועל? בני השיח שלנו בטוחים שירדן קודם כל תצטרך לדאוג לאינטרסים שלה, ותנסה לעשות הכל על מנת לייצב את המצב. הם חלוקים בנוגע לצעדים קונקרטיים – למשל, האם ירדן תחזיר את השגרירים או לא – אך כולם מסכימים שירדן תיזום תהליך דיפלומטי ארוך על מנת להתנגד למהלך הישראלי, שיכלול פניה לאיחוד האירופי, או"ם, הליגה הערבית, הקוורטט ועוד. ומה בנוגע לעסקת הגז שנחתמה לא מכבר עם ישראל ושיתוף הפעולה הביטחוני עמה? "פגיעה בתיאום הביטחוני או בשיתוף הפעולה בנושא מים, ירושלים וחקלאות תזיק לאינטרס ירדני. התגובה הירדנית לסיפוח צפויה להיות זהירה על מנת לשמור על האינטרסים הירדנים, ובתוכם שמירה על היחסים עם ישראל. לירדנים חשוב לראות קודם מה יאמרו בארה"ב, כיצד יגיבו הפלסטינים ומה יקרה בישראל עצמה" אומרים לנו בעמאן.

סוגיית הגז מלכתחילה הייתה נתונה לביקורת משמעותית בירדן, ומספר גורמים בממלכה אמרו לנו כי לפי הערכתם הסיפוח יכול לשמש אמתלה עבור ירדן לצאת מהסכם הגז היקר – " יש תחושה קשה בירדן, שמשלמים מחיר גבוה מדי על הגז. שינוי בהסכם בגז יכול לקרות גם ללא קשר לסיפוח, מול חברת נובל אנרג'י. המחיר של הגז מישראל צריך להיות זול יותר מגז נוזלי, כי כאן האספקה היא ישירה, ללא צורך בכל תהליכי ההנזלה והגזיפיקציה. הירדנים כשלו לכלול בהסכם השלום ייצוא של חשמל מירדן לישראל ולהשתמש בכך ככלי פוליטי. בהחלט ייתכן שישתמשו בסיפוח כדי לצאת מההסכם היקר עם נובל אנרג'י, וימצאו את הדרך החוקית לעשות זאת".

הבכירים הירדניים מדגישים כי גם אם הסיפוח לא יביא לטלטלה מיידית ביחסים עם ישראל, הוא יזין את הקיצונים ויחליש את המתונים בכל אזור. " מהלכי סיפוח יחזקו את מעמדן של איראן ותורכיה באזור. זה מהלך שמסייע לקיצונים. אם ישראל רוצה להיות שחקן מרכזי בטכנולוגיה ובביטחון באזור, החלטה לספח ולשלול את הזכויות הפלסטיניות, לא תאפשר זאת. תורכיה מצליחה להגדיל את השפעתה בסוריה ובלוב. איראן מצליחה לקדם את מטרותיה בתימן ובעיראק. הסיפוח יעניק למדינות הללו רוח גבית ויפגע במאמצים של המדינות הסוניות המתונות ליצור מציאות שונה במזרח התיכון", מסכמים הבכירים. כאמור, בירדן ממשיכים לעקוב בדריכות אחר מה שמתרחש בזירה הפוליטית בישראל. הם צופים שהסיפוח עוד יעלה מחדש לסדר היום, ואז תצטרך ירדן שוב להתייצב אל מול המהלך ה זה ולנסות – בעזרת חבריה בעולם הערבי ובעולם – לבלום אותו, אם לא לגרום לביטולו המוחלט.

הפוסט בכירים ירדנים על הסיפוח: סכנה ברורה ומיידית ליחסי ירדן וישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מהי תכנית "הורייזון"?

• תכנית המחקר והחדשנות של האיחוד האירופי "הורייזון" היא הגדולה ביותר בעולם מבחינת תקציב ומספר המדינות המשתתפות. התכנית נפרסת על פני שבע שנים. בתכנית "הורייזון 2020", שהחלה ב-2014 ותסתיים ב-2020, חולקו מענקים בהיקף שקרוב ל-80 מיליארד אירו. בתכנית הבאה, "הורייזון אירופה", המתוכננת לשנים 2027-2021, היקף המענקים צפוי להיות כ-100 מיליארד אירו.
• בתכנית הורייזון משתתפות 27 המדינות החברות באיחוד האירופי, בריטניה ו עוד 16 מדינות (בהן ישראל, שוויץ, נורבגיה, תורכיה, גאורגיה, אוקראינה ועוד). ישראל הייתה המדינה הלא-אירופית הראשונה לקחת חלק בתכניות אלו מאז 1996 (תכנית המו"פ האירופית הראשונה הושקה ב-1984).
• לשם קבלת מענק מטעם התכנית, מוסדות מחקר ופיתוח ממספר מדינות מקימים מאגדים (consortiums)משותפים, ומגישים הצעות מחקר בהתאם לקולות הקוראים שמפרסמת התכנית. ההצעות נבחנות על ידי מומחים ומומחיות מובילים בתחום, והמענקים מחולקים על פי החלטתם המקצועית.

ב. מה החשיבות של השתתפות ישראל בתכנית?

• השתתפות ישראל בתכנית "הורייזון" הוגדרה לאורך השנים על ידי גורמי ממשל ומקצוע שונים כבעלת חשיבות אסטרטגית למדינה. השתתפות זו מחזקת ומממנת קידום יוזמות מחקר, פיתוח וחדשנות. היא מאפשרת לייצר שיתופי פעולה בין גופי מחקר, תעשיה, היי-טק ואקדמיה ממדינות שונות בכל תחומי המחקר המובילים משלב המחקר הבסיסי, דרך המחקר היישומי, עד לשלב פיתוח ושיפור המוצר.
• שיעור הזכייה של מוסדות מישראל במענקים מטעם תכנית "הורייזון 2020" עמד עד סוף 2019 על 13.5 אחוזים מכלל ההצעות שהגישו. זהו שיעור גבוה יותר מהממוצע האירו פי (11 אחוזים), ומעיד כלפי פנים וחוץ על המצוינות וההובלה של ישראל בתחומי המחקר והפיתוח.
• המדינות המשתתפות בתכניות המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי נדרשות לכסות חלק מתקציב התכנית, אך זוכות בכספים בחזרה דרך מענקי המחקר. במסגרת תכנית FP7 (שקדמה ל"הורייזון 2020), "מדינת ישראל שילמה 535 מיליון אירו לשנים 2013-2007 וזכתה חזרה במענקים בסך 875 מיליון אירו. בתכנית "הורייזון 2020" השקיעה ישראל כ-1 מיליארד אירו, וזכתה עד כה במענקים בסך כ-1.2 מיליארד אירו (הסכום עשוי לגדול עד למועד סיום התכנית).
• השתתפות בתכנית "הורייזון" משתלמת לישראל גם בשל תועלות לא-מדידות: (1) פיתוח שיתופי פעולה בינלאומיים משמעותיים וחיזוק יכולות המחקר בישראל, בניית ידע וטכנולוגיות מתקדמים; (2) פיתוח קשרים כלכליים ונוכחות עסקית באירופה, שותפת הסחר הראשית של ישראל ושותפת המחקר הטבעית שלה; (3) זכיה במענק מחקר מהאיחוד האירופי היא הבעת אמון חשובה בפרויקט, ויכולה לסייע במשיכת השקעות זרות נוספות; (4) גיבוש הצעות המחקר והוצאתן לפועל מייצרת מקומות עבודה, צמיחה וחדשנות במשק, וזהו חלק מחיזוק התחרותיות של מדינה, המשפיעים בתורם על ביצועי המשק והכלכלה.

ג. מהן ההשלכות של פגיעה בהשתתפות ישראל ב תכנית?

• מניעת השתתפות ישראל בתכנית המחקר והחדשנות, "הורייזון אירופה", לשבע השנים הבאות הוא מהלך שאינו דורש קונצנזוס של כל מדינות האיחוד האירופי. ביכולתו לעקוף את הוטו שמטילות מדינות מסוימות באיחוד האירופי על מהלכים ביקורתיים נגד מדיניות ממשלת ישראל, שדורשים את הסכמת כל מדינות האיחוד. על כן הוא נשקל כצעד תגובה למהלך סיפוח ישראלי בגדה המערבית.
• מניעת השתתפות ישראל בשלב הבא של תכנית "הורייזון", או צמצום היקף ההשתתפות שלה, תייצר פגיעה חמורה במחקר, בתעשייה ובאקדמיה. הדבר יפגע בשיתופי פעולה חוצי-גבולות, בנגישות לתשתיות מחקר (מעבדות ומתקנים) וביכולת לעשות שימוש במאגרי מידע מחקריים. מעבר לכך, תהיה בכך נסיגה משמעותית בהיקף היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי.
• בשנת 2013, לקראת השקת תכנית "הורייזון 2020", האיחוד האירופי קבע שמענקים במסגרת התכנית לא יוכלו להתקבל על ידי מוסדות שנמצאים מעבר לגבולות 1967 או לשמש אותם. הייתה סכנה שישראל לא תיקח חלק בתכנית עקב התנגדותה להנחיות אלו. בתגובה, קמה בישראל סערה ומחאה חריפה מצד גופים אקדמיים ומחקריים, שהובילה את ממשלת ישראל להבין את גודל ההפסד והסיכון, ולאחר משא ומתן הצטרפה לתכנית.

הפוסט סיפוח יסכן את השתתפות ישראל בתכנית המחקר האירופית: מהי תכנית "הורייזון" ומה חשיבותה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא

מערכות אקולוגיות חוצות גבולות פוליטיים. שימוש לא אחראי במקורות טבעיים או זיהומם בצידו האחד של הגבול עשוי לפגוע בבתי גידול טבעיים ומשאבי טבע של מי שחי בצידו האחר. בנוסף, הידלדלות משאבי טבע ושינויי האקלים המתרחשים והצפויים להתרחש עשויים להוביל ל"אפקט דומינו" שיגרום למחסור במי שתייה והשקיה, באוויר נקי, באדמה פורייה או במינים שונים המספקים שירותי מערכת אקולוגית חשובים (כגון מזון או הגנה ממזיקים). הדבר עלול גם לתרום לאי-יציבות אקולוגית, כלכלית, חברתית ופוליטית. במזרח התיכון, אירועים כגון האביב הערבי ומלחמת האזרחים בסוריה הושפעו בין השאר מהמחסור במים שנוצר בשל שינויי אקלים וניהול מים לוקה בחסר, שבתורם השפיעו על תחום החקלאות באזור ובעולם, והובילו לתופעות בעלות השלכות כלכליות ופוליטיות כהגירה פנימית ועלייה ביוקר המחייה.

לחילופין, שיתוף פעולה או ניהול משותף של משאבי טבע עשויים להניב סינרגיות וניצול יעיל ובר-קיימא של משאבים אלה, הן מבחינה אקולוגית והן מבחינה כלכלית-חברתית. חילופי ידע, טכנולוגיות ונתונים, לצד איחוד משאבים כלכליים ומשאבי אנוש לצרכי אכיפה וניטור, מגבירים את היכולת לשמור על בתי גידול בריאים יותר, על חוסן חברתי-כלכלי ועל איכות חיי התושבים, לצד צמצום קונפליקטים, שיפור היחסים בין המדינות וקידום יציבות אזורית. בנוסף, ראייה אזורית, המתייחסת גם למשאבי טבע, אקלים ובתי גידול, עשויה להוביל לתובנות חדשות ולרובד חדש של מדיניות, לצד שיתופי פעולה רבי-משתתפים או לצד שותפים חדשים, מדיניים ואחרים.

מאמר זו מתמקד בשיתופי הפעולה הסביבתיים חוצי-הגבולות בין ישראל ושכנותיה, בדגש על חקלאות סביבתית, שמירת טבע וחינוך סביבתי. הוא אינו מתמקד בנושאים סביבתיים אחרים של ניהול משאבי טבע הנוגעים להפקת, ניהול וטיוב השימוש במים ובאנרגיה, שהם בעלי אופי אחר מבחינת שיתופי הפעולה הנהוגים בהם ולעתים קרובות מובלים על ידי גורמים אחרים. מבחינה גיאוגרפית, נמצא שרוב הפרויקטים הסביבתיים חוצי-הגבולות הם מול שתי השותפות עימן ישראל חולקת את הגבולות הארוכים ביותר ולכן גם בתי גידול משותפים: ירדן והרשות הפלסטינית (ובכלל זה הגדה המערבית ורצועת עזה). שיתופי פעולה סביבתיים גלויים מול מדינות אחרות באזור, לרוב אינם מוכרים באופן רשמי, ובמקרים קיצוניים, של סכנה או צורך הכרחי בתיאום, נעשים דרך מתווכים (דוגמת יוניפי"ל בלבנון) או כחלק משיתוף פעולה אזורי רב-צדדי כגון חתימה על אמנות סביבתיות בינלאומיות. במקרה המצרי, על אף קיומם של יחסים דיפלומטיים ודיונים בנושא שיתוף פעולה בתחום הגז הטבעי, קיים שיתוף פעולה סביבתי מוגבל מאוד הנוגע להיערכות אזורית משותפת לישראל, ירדן ומצרים בנוגע לזיהום שמן בים האדום.

הפרקים הבאים ידונו בשלושה היבטים של שיתופי פעולה סביבתיים: חקלאות מקיימת, הכשרה וחינוך לקיימות ושימור ושיקום המגוון הביולוגי בים וביבשה. הפרקים ידונו באתגרים ובהזדמנויות, ובפרויקטים שהתרחשו בעבר ופרויקטים קיימים של שיתוף פעולה חוצה-גבולות. בחלקו האחרון של המאמר, יוצגו פערים ואתגרים שקיימים עדיין בתחומים אלה. מבט רוחבי זה על שיתופי הפעולה הקיימים עשוי להניב תובנות לגבי היתרונות הטמונים בשיתופי פעולה סביבתיים חוצי-גבולות, ובכללן: שיפור היחסים בין המדינות ותושביהן, מניעת סכסוכים סביבתיים, שיפור איכות החיים של קהילות באזורי הגבול והגברת ביטחון המים והמזון לתושבי האזור כולו. בנוסף, יוצגו מסקנות באשר לאופן בו ניתן לשפר צורות אלה ואחרות של שיתופי פעולה בנושאים סביבתיים. בפרט, מתייחס המאמר לצורך בתמיכה מוסדית, מדעית וכלכלית כדי להבטיח יעילות מוגברת וניהול בר-קיימא של פרויקטים אלה באופן מיטבי.

הפוסט שיתוף פעולה אזורי בתחום הסביבה: ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. שיתופי פעולה אזוריים כמרכיב מרכזי בחוסן הלאומי

עם תחילתו של משבר הקורונה, הגבולות המדיניים הפכו לקשיחים וסגורים יותר והאינטרס הלאומי המקומי התבטא בשליטה רבה על הכניסה והיציאה של אנשים וחומרים מהמדינות. שיתופי הפעולה בין מדינות עסקו בעיקר בהחלפת ידע ובבקרה על מעבר הגבולות. המעורבות של האיחוד האירופי במשבר בתוך המדינות החברות בו לא הייתה משביעת רצון, אם כי השתפרה עם הזמן, זאת לצד המעורבות הנמוכה של ארה"ב בניהול המשבר בזירה הבינלאומית. מדינת ישראל בנתה תרחישי התמודדות עם מגוון רחב של מצבי קיצון, כאשר התפשטות מגיפה היה אחד מהם. יחד עם זאת, התמודדותה עם נגיף הקורונה חשפה את הכשלים במוכנות ובניהול המשבר. דווקא בנקודה זו בלטה החשיבות של שיתוף הפעולה האזורי ותרומתו לחוסן הלאומי של ישראל. שיתוף פעולה זה סייע לישראל לנהל את בקרת הגבולות, ללמוד על הקורונה מניסיון של אחרים, להסתייע בהשגת חומרים וציוד דרוש, ולשמר רמה גבוהה יחסית של סחר ופעילות כלכלית. מדינת ישראל היא קטנה וצריכה לבסס את החיבור שלה לעולם ולאזור. יש להדגיש נקודה זו בבואה של ישראל לעצב מדיניות אזורית בשעת שגרה, וכחלק ממוכנותה להתמודדות עם מצבי חירום ומשברים עתידיים.

ב. הברית עם יוון וקפריסין מעמיקה עוד יותר בתקופת הקורונה

הברית המשולשת של ישראל עם יוון וקפריסין היא בעלת אופי וקצב ייחודי, ושיתופי פעולה רבים המשיכו במסגרתה על אף ובגין משבר הקורונה. המשבר הביא את שלוש המדינות לשים דגש על נושאים של תיירות, בריאות ויזמות. ישראל שמרה על קשרים קרובים עם המדינות ההלניות במהלך ניסיונותיה להתמודד עם אתגרי הקורונה, שבהם ניכר שיתוף הפעולה ההדוק עם קפריסין בהחלפת מידע ובדאגה לתרופות וציוד. ראש הממשלה הישראלי והנשיא הקפריסאי היו בקשר צמוד במהלך התקופה וישראל אף דאגה למשלוח חומרי גלם מהודו למפעלים בקפריסין שייצרו תרופות עבור ישראל כחלק ממאמציה נגד הנגיף. מוצרים חיוניים שהיו חסרים בישראל, כמו מטושים שיאפשרו את הבדיקות ואת החזרת הפעילות למשק, הגיעו מקפריסין. כמו כן נמשך שיתוף הפעולה המחקרי, כאשר תשומת הלב הופנתה למאמצים למציאת חיסון. בהמשך, החלו המדינות לנסות לכונן ביניהן שיתוף פעולה שייצור אזור בטוח לתיירות בחודשי הקיץ.

ג. החשיבות של אגן הים התיכון לכלכלת ישראל

למדינות הים התיכון חשיבות מרכזית עבור הכלכלה הישראלית. התעשייה הישראלית נפגעה פחות ממשבר הקורונה, אולם הירידה בביקושים נוכח המשבר פוגעת בענפי הייצוא של המשק. המדינה החשובה ביותר באגן הים התיכון מבחינה מסחרית עבור ישראל היא תורכיה, גם בייבוא וגם בייצוא. כאשר משווים בין חודשי ינואר-מרץ 2019 לינואר-מרץ 2020, לא רואים השפעה גדולה של המשבר על היקף הסחר בין המדינות, א ך ייתכן כי מדדי הפגיעה האובייקטיבים עוד יבואו לידי ביטוי בחודשים הבאים. לצד תורכיה, מדינות הסחר החשובות עבור ישראל באגן הים התיכון הן איטליה, ספרד וצרפת.

עבור מדינות כמו יוון, ספרד, איטליה וצרפת התיירות היא משאב אדיר. עצירת התיירות היא פגיעה כלכלית משמעותית גם עבור ישראל, אבל הכלכלה הישראלית תלויה פחות בענף התיירות מאשר קפריסין ויוון. תחום זה מאפשר לישראל להציג את נכסיותה לשותפותיה באזור, לקדם שיתוף פעולה ואף להציג טכנולוגיות שיאפשרו לתיירות לחזור ולהתפתח. משרד החוץ קידם שיתוף פעולה בתחום התיירות, כחלק מהתארגנות של מדינות המאופיינות בתחלואה נמוכה באופן יחסי. קפריסין ויוון, הנמצאות בקבוצה זו, פועלות במרץ רב להחזיר את התיירות אליהן בתחילת הקיץ, וישראל ששה לשתף פעולה.

ד. משבר האנרגיה מאלץ לבחון הסכמים מחדש

משבר הקורונה פגע בצורה קשה מאוד בשוק האנרגיה. הירידות בביקוש הביאו לקריסה של שוק הנפט, לירידה במחירים ולקשיים באחסון ובאספקה. במקביל, חלה ירידה משמעותית גם במחירי הגז הטבעי ברחבי העולם – לקוחות ביטלו את הזמנותיהם והמחיר העולמי של הגז הטבעי ירד לאזור 2 דולר ליחידת חום (כאשר בישראל משלמים עדיין 6.3 דולר ליחידת חום בגין מתווה הגז). הצפי הכללי הוא של תנודתיות רבה במחירי האנרגיה לפחות בשנה וחצי הקרובות.

המשבר העולמי לא פסח על אגן הים התיכון. חברות האנרגיה דחו עבודות מתוכננות במים של קפריסין; לבנון, שנמצאת על סף קריסה כלכלית, קיבלה בשורות רעות מחברת טוטאל שהודיעה שלא מצאה גז בסבב החיפושים האחרון במימיה של המדינה; ויש ירידה משמעותית בצריכת הגז במצרים והפסקת פעילות של מתקני ה-LNG במצרים שהגז הישראלי היה אמור להפעיל. המצרים מנסים למכור את הגז שלהם והורידו את המחיר ל-5 דולר ליחידת חום אך הם לא מצליחים למצוא קונים; ישראל עדיין כבולה לחוזים עם חברות נובל ודלק ומשלמת 6.3 דולר ליחידת חום. גם חברות האנרגיה עצמן נקלעו לקשיים, כאשר נובל אנרג'י פיטרה אלפי עובדים ברחבי העולם, וקבוצת דלק של יצחק תשובה נקלעה לקשיים.

משבר האנרגיה העולמי והאזורי, מטיל עננה על שיתופי הפעולה האזוריים הקיימים והפוטנציאליים. מדינות האזור וישראל צריכות להיות כנות בנוגע להיתכנות הנמוכה של ייצוא גז דרך צינור לאירופה, ולקדם דיאלוג לפתרון המחלוקות וניגודי האינטרסים ביניהן. פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) מחזיק בפוטנציאל לקידום דיאלוג שכזה. הוא יכול לספק במה לשחקנים האזורים לדון בצורה רצינית באופן ניצול הגז ברמה האזורית, כחלופה או בנוסף לדיונים על ייצוא גז לאירופה או לאסיה. הממשלות של המדינות המעורבות בפורום צריכות להבין כיצד לשנות את הכלכלה הפנימית שלהן כדי למצוא דרכים לשיתוף פעולה אזורי.

צניחת המחירים העולמית הבליטה את מחירו הגבוה של הגז לצרכן הישראלי, אך גם ערערה את ההסכמים ארוכי הטווח שנחתמו בין ישראל לירדן ומצרים, במסגרתם הן נדרשות לשלם עבור הגז מחיר גבוה באופן משמעותי ממחיר השוק. התעוררו שאלות לגבי רצונן של המדינות להמשיך ולשמור על ההסכמים הללו, ועל ישראל לבחון האם היא מעוניינת להיכנס למשא ומתן מחודש עם חברות הגז כדי להביא לשינוי במחירים.

סוגית האנרגיה קשורה גם להתפתחויות פוליטיות אזוריות. ההתפתחויות בזירה הפלסטינית, ורעיון הסיפוח שממשלת ישראל הצהירה שתפעל לקדם בהקשר זה, עשויים להשפיע גם על הזירה האזורית. סיפוח עשוי לגרום לירדן ולמצרים לפת וח מחדש את הסכמי הגז שחתמו עם ישראל, כצעד תגובה פוליטי, המשרת גם את האינטרס הכלכלי שלהן. ביטול ההסכמים, כצעד תגובה לסיפוח שאינו מחייב את ניתוק היחסים המדיניים, הוא אפשרי. בהסכם הישראלי-ירדני יש סעיפים שמאפשרים לירדן לצאת בקלות מההסכם, ושקובעים שבמקרה כזה תהיה זו ארה"ב שתשלם את מה שנשאר מההתחייבות הירדנית.

ה. שיתופי פעולה עם מדינות ערב

שיתופי הפעולה בין ישראל למדינות האזור לא הוגבלו רק לקשרים עם המדינות ההלניות. שיתופי פעולה רבים נרקמו גם עם מדינות ערב, כולל אלו שמרחב הים תיכוני. מהבחינה הזו שיתוף הפעולה העיקרי והחשוב בין ישראל ומדינות ערב נשען על חילופי מידע ושיתוף בידע. בנוסף, דווח על כך שמדינת ישראל ייבאה מוצרים דרך מדינות ערביות כולל כאלה שאין לישראל קשרים דיפלומטיים עמן. לישראל יש אינטרסים חיוניים ביחסים עם מצרים וירדן, והקשרים בין המדינות יכולים להיות בעלי תפקיד משמעותי בבלימה או צמצום התפשטות גל התחלואה הבא. כמובן ששיתוף הפעולה עם הפלסטינים הוא הכרחי להתמודדות מוצלחת עם הקורונה. התרומה הכלכלית של ישראל לירדן בלטה במיוחד במהלך המשבר. עם סגירת הגבולות בין ישראל לירדן, נעצרה אספקת הסחורות מחו"ל לירדן דרך נמל חיפה. בנוסף, התיירות הישראלית לעקבה בוטלה (וכך גם התיירות הבינלאומית הנרחבת לה ציפו הירדנים באביב), והעלייה לרגל של ערבים אזרחי ישראל לערב הסעודית דרך ירדן נבלמה אף היא. אלו הם שני מקורות תיירות ישראלית שמכניסים סכומים גדולים לקופה הירדנית. ירדן נמצאת במשבר כלכלי משמעותי וזקוקה – גם לשם שימור יציבות המשטר – לסיוע דרך שיתופי פעולה דו-צדדיים ומסגרות רב-לאומיות.

הפוסט ישראל, אגן הים התיכון והקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מזרח אגן הים התיכון כ"נקודה חמה" במשבר האקלים

משבר האקלים והשלכותיו כוללים מגוון רחב של תופעות סביבתיות – התחממות והתייבשות, אירועי מזג אוויר קיצוניים, פגיעה בדגה ובמגוון המינים, עליית פני הים ועוד – אך יש לזכור שתופעות סביבתיות אלו אינן מנותקות מפעילותו של האדם בעולם, להיפך. פעילות האדם בעולם תורמת את תרומתה המשמעותית להתגבשותו של המשבר, ובתורו משפיע המשבר הסביבתי על החיים האנושיים.

אזור מזרח אגן הים התיכון נחשב ל"נקודה חמה" במשבר האקלים, הואיל והוא מתחמם בקצב גבוה יותר מהממוצע בעולם. לפי השירות המטאורולוגי הישראלי, הטמפרטורה הממוצעת בישראל כבר עלתה בעשורים האחרונים ב-1.4 מעלות. זה נכון ככל הנראה גם למרחב הפלסטיני, ללבנון וסוריה. על אף שלא מדובר במדינות תעשייה כבדות, גם ישראל ומדינות האזור תורמות למשבר האקלים, למרות שבאופן יחסי למדינות אחרות בעולם, תרומתן להחרפת המשבר היא קטנה. האזור עדיין נשען על מקורות אנרגיה בלתי-מתחדשים, שימוש נרחב במשאבי טבע וניצול רב של חומרי גלם, פיתוח חופי נרחב, דייג יתר, תיירות לא-מקיימת, ופעילויות נוספות המפעילות עומס על המערכות האקולוגיות. כל אלו צפויים להביא לפגיעה בחקלאות ובייצור המזון, ולירידה של כ-50 אחוזים מכמות המים לנפש עד 2050, יחד עם גידול באוכלוסייה ובצפיפות.

בנוסף, משבר האקלים אינו עומד לבדו, אלא מתפתח באינטראקציה עם תהליכים נוספים המעמיסים על המערכת האזורית במזרח אגן הים התיכון והמזרח התיכון – תהליך ריבוי האוכלוסייה, אזורים של משילות נמוכה ושינויים חברתיים. כמו כן, מחקרים מראים כיצד שינויי האקלים מביאים להתגברות הסכסוכים האלימים במדינות המזרח התיכון, ולערעור היציבות הפוליטית. משבר האקלים משמש כזרז וכמגבר עבור איומים ואתגרים קיימים, שעוצמתם והשפעתם גוברים עם הזמן.

ההתחממות הגלובלית וההשלכות הפיסיות שלה על מקומות רחוקים מאגן הים התיכון משפיעה אף היא באופן ישיר על המתרחש באזור. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחירים של מוצרי יסוד מיובאים (למשל, אורז) ובשינויים בנתיבי המסחר שישפיעו על מקורות ההכנסה האזוריים באופן ניכר. כך, למשל, פתיחת נתיב הסחר הצפוני לאירופה באוקיינוס הצפוני בעקבות המסת הקרחונים עשוי להחליף את נתיב הסחר דרך תעלת סואץ ולהביא לירידה משמעותית בהכנסות שהוא מספק למצרים ולאזור.

ב. אתגרי משבר האקלים וההזדמנויות

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני האזור כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם השלכות משבר האקלים הוא היכולת של הגורמים השונים בו לשתף פעולה ביניהם. סכסוכים פוליטיים רבים מגבילים זאת, במגוון רחב של תחומים. במובן זה, טומן משבר האקלים הזדמנות, כאשר עליית הנושא הסביבתי, המחייב במהותו שיתופי פעולה חוצי-גבולות ומבט גלובלי ולא לאומי, מניח בסיס טוב יותר ליצירת שיתופי פעולה אזוריים. אף מדינה לא תוכל לפתח עמידות וחוסן לבדה. הבנה של מרכיב זה מעצימה את החשיבות בביסוס שיתוף פעולה אזורי. כבר כעת ניתן לראות ניצנים של יוזמות לשיתוף פעולה אזורי המתמקדות במשבר האקלים. ממשלת קפריסין מובילה מהלך של בניית תכנית אזורית להתמודדות עם משבר האקלים, ובמקביל מתגבשת – בהובלת מכון קפריסין – קבוצה של ארגוני חברה אזרחית מהאזור, לקידום שיתוף פעולה אזורי במניעה והתמודדות עם משבר האקלים.

משבר האקלים מאתגר את הכלכלה הקיימת אשר נשענת במידה רבה על ניצול משאבים ופיתוח מקסימלי, מבלי להתחשב בהשלכות ארוכות הטווח. במידה מסוימת, משיב הטבע מלחמה שערה, ומקשה על המשך ניצול המשאבים בצורה זו. זאת, לצד מודעות הולכת וג וברת של הצרכנים והמדינות כי לא ניתן יהיה להמשיך ולבסס את הכלכלה על העקרונות הללו, כי כבר בעתיד הקרוב היא לא תוכל לענות על כל הצרכים האנושיים. אחת ההזדמנויות הטמונות באגן הים התיכון במישור הכלכלי, הוא המעבר לכלכלה כחולה, שנובעת מהים ונשענת על הים. היא מכילה מרכיבים של תעבורה ימית, תחנות כוח, נמלים, הפקת אנרגיה מתחדשת ובלתי-מתחדשת, מסחר (90 אחוזים מהסחר מתבצע דרך הים), דייג בר-קיימא ושירותים כמו תיירות ותרבות פנאי. בנוסף, הים גם יכול לספק חלבון, תרופות ומזון צמחי. הכלכלה הכחולה מגדירה את ההתנהלות בצורה מקיימת במרחב הימי. נכון לעכשיו, האזור אינו מתנהל בהתאם לקווים המנחים של הכלכלה הכחולה, וזאת על אף שיש בו פוטנציאל גדול לכך. למשל, צמצום פעילות הדייג בים וצמצום פעילות האנרגיה הפוסילית, יפנו את המרחב הימי לטובת פעילויות מזון ואנרגיה חליפיות. גידול אצות יכול לספק מזון ולהבטיח ביטחון תזונתי, ולהוות מקור אנרגטי נוסף בדמות הביואתנול המיוצר מהאצות. זו דוגמה למרכיב של כלכלה כחולה אשר מחייב בה בעת שיתוף פעולה אזורי נרחב על מנת להפוך לכדאי מבחינה כלכלית.

אחד האתגרים המרכזיים ביותר שמשבר האקלים מביא עמו הוא הבטחת כמות ואיכות המים. אתגר זה משמעותי ביותר בייחוד לאזור היבש והמדברי שנמצא בחלקו הגדול של אגן הים התיכון. כבר כעת ניתן לזהות באזור תהליכים של התייבשות משמעותית. אחד הפתרונות הזמינים להתמודדות עם בעיה זו הוא התפלת מים. ישראל פתרה במידה לא מבוטלת של הצלחה את מחסור המים שלה בעזרת התפלה, ובעתיד עוד ועוד מדינות יצטרכו להתפיל. התפלה היא פתרון טוב, אך אין הוא נעדר סיכונים ובעיות, ובהם: (1) תהליך ההתפלה כולל השבת מלחים לים המשפיעים על בתי הגידול; (2) המים המותפלים חסרים מרכיבים חיוניים כמו מגנזיום, שחסרונם מעלה את הסיכון לבעיות לב, ולכן מייצר עלו יות בריאות ארוכות-טווח למדינות השונות.

משבר האקלים מציב מגוון אתגרים נוספים באגן הים התיכון – חד ירתם של מינים פולשים (מדוזות למשל), הגברת התדירות והעוצמה של שיטפונות, סחף חול, עליית מפלס הים, סערות תכופות וכרסום מדף החוף . כל אלה פוגעים בתשתיות הפיזיות גם ביבשה וגם לאורך החופים. ישנם רעיונות להתמודדות מוצלחת עם איומים אלה, דוגמת הגדרת שמורות ימיות לעידוד אוכלוסיית הדגים המקומיים, אימוץ סטנדרט פיתוח ובינוי המתחשב באקוויפרים ובאגני ההיקוות והזרימה, והגנה על תשתיות חשובות בים וביבשה.

ג. עקרונות מנחים למדיניות סביבתית של ישראל באגן הים התיכון

המרחב הימי של ישראל כולל את המים הריבוניים ואת המים הכלכליים, והוא גדול יותר מאשר המרחב היבשתי של המדינה. נדרשת הסדרה והגדרה של הפעילויות והשימושים בו. האיחוד האירופי קבע שעד מרץ 2021 על כל מדינות אירופה להציג מסמכי מדיניות לגבי ניהול מרחב הימי שלהן. במסגרת זו, מנהל התכנון הישראלי שיתף פעולה עם האיחוד האירופי והוביל מהלך להצגת תכנית מסודרת למרחב הימי של ישראל. מתוך מסמך המדיניות של מנהל התכנון ומתוך הדיון שהתקיים בפגישה, ניתן להדגיש מספר עקרונות שצריכים להנחות את מדיניות ישראל להתמודדות עם משבר האקלים באגן הים התיכון.

1. איזון בין צרכי האדם והסביבה הטבעית, תוך שמירה על גמישות – המדיניות צריכה להתבסס על הסדרת הפעילות האנושית במרחב הימי בדרך שתבטיח מערכת טבעית בריאה ומגוונת. ייתכן כי תעשיית הגז הטבעי והאנרגיה אינה כה רגישה לפגיעה במערכת הטבעית האקולוגית, אך תחום התיירות ואפשרויות ההתפלה רגישות מאוד לכך. כל שינוי (תגלית גז, אינטרסים חדשים, ידע חדש) מוביל לתמורות בהסדרים ובהתנהלות הנדרשת מישראל במרחב, ועל כן יש צורך בבניית תכנית שתאפשר התאמות תוך כדי תנועה.
2. דירוג הגנה משתנה לתתי אזורים במרחב הימי – מחקרים מראים כי יש קושי לנהל שטחים ימיים נרחבים בצורה מיטבית, הכוללת ניטור ואכיפה יעילים. לכן, יש לקבוע מדרג ברור של שטחים, לזהות את אלו הרגישים יותר ולספק להם מעטפת הגנה מקיפה יותר. ניתן לעשות זאת על ידי הגדרת שמורות טבע לאומיות וגנים לאומיים, שטחים אשר יוגבל בהם הדייג ופעילויות כלכליות נוספות, שטחים סגורים בשל צרכי ביטחון, ושטחים המאפשרים פעילויות מגוונות תוך שמירה על כללים מוגדרים. בתכנית שהכין מנהל התכנון, מתוך כ-4,000 קמ"ר, מוצע להגן על כ-21 אחוזים (876 קמ"ר) כשטחים מוגנים בכל רמות ההגנה, ומתוכם 8.6 אחוזים ברמת הגנה גבוהה.
3. שיתוף פעולה אזורי – אין מדינה שתוכל להתמודד עם משבר האקלים והשלכותיו לבדה. יש להושיט יד למכלול הגורמים הפועלים באזור, ולבנות עמם מסגרות של שיתוף פעולה, בכל אחת מהרמות – הממשלתית, העסקית והאזרחית – ובין הרמות השונות. זאת, במטרה להתמודד עם השלכות המשבר. מדינת ישראל צריכה להכיר את ההשלכות של המשבר על שכנותיה – ירדן, מצרים, הפלסטינים, קפריסין, לבנון – ולשתף פעולה עמן ככל שניתן כדי לסייע לתושבי האזור.
4. פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשת – ישראל נשענת במידה רבה על ניצול מקורות האנרגיה הבלתי-מתחדשת, כמו הגז הטבעי. נושא הגז הטבעי השתלט על השיח הישראלי בנושא, והפך למעין תרופת פלאים לצרות הכלכליות והפוליטיות של ישראל. אולם, לנוכח תגובת המשק הגלובלי והחברה העולמית לאיומי האקלים, מחויבות ישראל לאמנות בינלאומיות שמתגבשות, וההשלכות הסביבתיות המקומיות, על ישראל לפעול באופן ממוקד לפיתוח טכנולוגיות להפקה ואגירה של אנרגיה מתחדשת.
5. ביצוע הערכת שירותי המערכת הימית – כדי לקבל החלטות בצורה מושכלת ומבוססת יש להציג תמונה מפורטת שמציגה את מכלול שירותי המערכת האקולוגית הימית ושמעריכה מה התועלות שאנחנו בני האדם מקבלים ממנה – אספקת מזון, ויסות אקלימי, נופש ופנאי, משאבים רפואיים ועוד. לכל מרכיב ומרכיב ניתן להעניק ערך כלכלי. יש להעריך את המחיר והתועלות של שימוש במשאבים, כמו גם של אי-שימוש בהם. הערכת שירותי המערכת הימית תאפשר למקבלי ההחלטות לדעת אילו משאבים קיימים בים, היכן הם נמצאים, אלו כדאי לפתח ואלו כדאי לשמר.
6. פיתוח וקידום טכנולוגיות חדשניות – לישראל יש את היכולת לפתח ולהוביל הטמעה של טכנולוגיות חדשניות לטיפול במפגעי סביבה, צמצום פגיעה בסביבה, והתמודדות טובה יותר עם השלכות משבר האקלים. למשל, טכנולוגיות של טיהור וטיפול בשפכים. ישראל יכולה וצריכה לעשות כן, ולשווק את הטכנולוגיות הללו ברחבי העולם כחלק מהמאמץ הכללי להתמודדות עם משבר האקלים. לישראל יש גם הרבה מה לתרום לפיתוח הכלכלה הכחולה באזור – לפתח ידע רלבנטי, טכנולוגיות, וליצור שיתופי פעולה.
7. מיצוב ישראל כמנהיגה סביבתית – מיצוב ישראל כמדינה מובילה במאמץ העולמי, ולא אחת שנגררת, הוא בעל ערך מהותי, נורמטיבי ופוליטי . הדבר יתמוך במעמדה של ישראל בעולם, כולל בקרב הקהילה העסקית, ויעניק לה משאב נוסף בזירה הבינלאומית. לשם כך, על ישראל להוביל בניית מוסדות אזוריים להתמודדות עם השלכות משבר האקלים, לקחת חלק פעיל בהתארגנויות אזוריות קיימות, ולשתף פעולה עם מי שניתן וככל שניתן.
8. השקעה במחקר וידע – רבים הדברים שהאנושות עוד לא יודעת בכל הקשור למשבר האקלים והשלכותיו. זה נכון גם לאזור אגן הים התיכון. יש להרחיב את בסיס הידע המצומצם שקיים בנוגע לים העמוק, לשפר ולייעל מקורות אנרגיה מתחדשת, לפתח טכנולוגיה לניטור וטיפול בזיהום, ולמצוא חלופות מזון ומשאבים לא-מתכלים. ישראל צריכה להיות מרכז ידע אזורי תוסס המוביל שיתופי פעולה מחקריים באזור לטובת כולם.

הפוסט ישראל וסביבה באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צירוף המילים "או"ם שמום", שאומץ בישראל בשנות ה-50, ועדיין שגור אצלנו בפי רבים, משקף נאמנה את החשדנות וחוסר האמון כלפי הארגון על רקע הדינמיקה האנטי-ישראלית שהתפתחה בו לאורך השנים. בעיניים ישראליות, הזירה המולטילטראלית, ובראשה האו"ם, הייתה מאז ומתמיד חממה למהלכים אנטי-ישראלים רבים אשר מצריכים ריכוז מאמץ מדיני מתמשך, מתסכל ולעתים חסר סיכוי מול יריבינו שם.

מנגנון ההפעלה של האו"ם מבוסס בדרך כלל על אימוץ החלטות ברוב קולות, במליאת הארגון (העצרת הכללית) או באחד ממוסדותיה וסוכנויותיה, במתכונת פרלמנטרית. לאורך השנים, מנגנון זה איפשר לעולם הערבי (אחת ה"מפלגות"/הקבוצות הגדולות בארגון) "להשתלט על האג'נדה" ולהפוך את הסכסוך הערבי-ישראלי למרכיב בולט בסדר היום האו"מי. קבוצת המדינות הערביות באו" ם פועלת מזה עשרות שנים באופן עקבי ומתוזמר לביסוס קמפיין גינויים ודה-לגיטימציה לישראל בזירה המולטילטרלית, בתקווה שכך הקהיליה הבינלאומית תצליח לכפות על ישראל ויתורים שלא ניתנים להשיג במשא ומתן ישיר.

"תסביך או"ם שמום" שיקף את הכעס והתסכול בישראל כמו גם תחושת חוסר אונים. ירושלים חשה גם כי אין בידיה כלים לממש את מעמדה של ישראל כ"בעלת מניות" בארגון, מתוקף חברותה בו, ולזכות בהתאם לכך בדיווידנדים הנגזרים מהחברות באו"ם. כרפלקס מותנה, ישראל הרשמית, העממית והתקשורתית, אמצה קו ביקורתי ואף מזלזל בארגון. על רקע זה, האסטרטגיה הדיפלומטית של ישראל מול האו"ם שמה דגש על סיכול, בלימה ותגובה מול יוזמות עויינות. באו"ם )ובזירה המולטילטרלית בכלל( ישראל קיבעה לעצמה דימוי של mission issue-One, מדינה שעוסקת רק בנושא אחד – הסכסוך.

אסטרטגיה זו נתפסה אצל מעצביה ומקדמיה כחיונית ומוצדקת, אך היא התעלמה מיכולתה של ישראל להשתלב ולתרום לסדר היום של הארגון במגוון סוגיות באופן שלא רק יסייע 'לנרמל' את הדימוי שלה בזירה הבינלאומית אלא גם יתרום משמעותית לחוסן הלאומי על נדבכיו המדיניים, הביטחוני ים, הכלכליים והחברתיים. במאמר זה אנסה להאיר את "האו"ם האחר" ולהצביע על ההזדמנויות שנוצרות עבור ישראל באו"ם על רקע תהליכי שינוי בזירה הבינלאומית, מצד אחד, והישגיה של מדינת ישראל בתחומים אזרחיים שונים (המכונים גם "עוצמה רכה"), מצד שני.

ב. חשיבות העצרת הכללית השנתית של האו"ם

ארגון האומות המאוחדות מציין השנה 75 שנים לקיומו. בימים אלו נודע שלראשונה בתולדותיו, הארגון לא יקיים את פסגת מנהיגי העולם המסורתית הפותחת מדי שנה את מושב העצרת הכללית, בשל התפרצות מגיפת הקורונה. מדובר בפסגה המהווה את אחד מאירועי השיא של לוח השנה המדיני הבינלאומי, אירוע בו מתכנסת "הנהגת העולם" בעיר אחת, בבניין אחד, ולכאורה באולם אחד: אולם העצרת הכללית של האו"ם. גם בשנת 2001, ימים ספורים אחרי אירועי הטרור המטלטלים של 11/9, המנהיגים נהרו לניו יורק מכל קצוות תבל והפסגה הפכה לסמל לנחישות עולמית למלחמה בטרור.

גם אם, ברוח ימים אלו, יהיה ניסיון להעביר את פסגת המנהיגים למרחב הווירטואלי, לא יהיה זה כמובן תחליף הולם לדבר האמיתי. אמנם רגע השיא של הפסגה הוא הופעת המנהיגים, איש איש בתורו, בפני עצרת האו"ם, אך זה אינו סוד כוחה. בשנותיי כסגן ראש משלחת ישראל לאו"ם (2010-2005), חשתי על בשרי בכל שנה מחדש את האנרגיה המיוחדת האופפת את בניין מטה האו"ם בניו יורק, ההופך למספר ימים לאכסניה לפגישות-צד בהן נוצרות אינטראקציות ישירות ובלתי אמצעיות בין מנהיגים, כולל כאלו שנמנעים מלתקשר ביניהם באופן סדיר.

המנהיגים המתגודדים במסדרונות האו"ם באותו שבוע אינם עיוורים כמובן לחולשותיו של האו"ם ולכישלונותיו. רבים מהם אף משמיעים את ביקורתם באופן פומבי ותדיר. מה אם כן, מביא דורות של ראשי מדינות לחזור בכל שנה לניו יורק לפתיחת העצרת הכלכלית? אני סבור כי אין לכך מניע אחד, אלא שורה של תמריצים: מהזדמנות פז לחשיפה תקשורתית גלובלית, דרך רצון למיצוב פוליטי פנימי וכלה באפשרות לקיים בפרק זמן מרוכז עשרות פגישות לקידום יחסים בילטראליים. וכמובן, בל נשכח, גם רצון לקדם אג'נדה גלובלית, נושא שמקבל משנה חשיבות ככל שהעולם חשוף יותר ויותר לאתגרים חוצי-גבולות, שהמענה עליהם אינו יכול להיות ברמת המדינה הבודדת. התפרצות הקורונה היא תזכורת חשובה לכך.

גם מנהיגי ישראל, ראש הממשלה או שר החוץ, פוקדים את ניו יורק לשבוע ה"דיון הכללי", של העצרת הכללית. הם נואמים שם את הנאום המסורתי, אך עיקר מרצם מופנה לעשרות המפגשים הבילטראליים עם מזכ"ל האו"ם ועם מקביליהם מרחבי העולם. השינוי במערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, גם באזורנו, הפך את ניו יורק לזירה נוחה וחשובה למפגשים בילטראליים רמי דרג גם עם מנהיגי העולם הערבי והמוסלמי.

ג. לא רק "או"ם שמום"

הזירה המולטילטרלית מחויבת לשלוש אבני היסוד עליהן מושתתת מגילת האו“ם – שלום עולמי, זכויות אדם ופיתוח כלכלי-חברתי. הניסיון המצטבר ב-75 שנות קיום הארגון מוכיח כי שלום ושמירה אמיתית על זכויות האדם, לא מושגים – וכנראה לא יושגו – באמצעות החלטות בארגונים מולטילטראליים. הפוליטיזציה והאינטרסים הלאומיים החיוניים של המדינה הבודדת או של גושי מדינות חזקים מהרצון למצוא פתרון שיוכל לתת מענה כולל. בפועל, רוב ההישגים בחזיתות השלום העולמי וכיבוד זכויות אדם מושגים, אם בכלל, בערוצים בילטראליים או בקואליציות אד הוק, קטנות וממוקדות, ולאו דווקא תחת מטריית האו"ם. מועצת זכויות האדם בג'נבה, שהוקמה לפני למעלה מעשור כתחליף (לא מוצלח) לוועדת זכויות האדם, נגועה גם היא בפוליטיזציה וחברות בה, מתוקף הפרוצדורה לבחירת חברות המועצה, מדינות רבות ששמירת זכויות אדם מהן והלאה.

הסיבה בעטיה נראה כי לעולם המולטילטרלי שמור בכל זאת תפקיד חשוב ומעשי נובעת מהשינויים שחלו בזירה הבינלאומית לאחר המלחמה הקרה, וביתר שאת הצורך להתמודד עם שורת אתגרים חוצי-גבולות, שהמדינה הבודדת לא יכולה להם לבדה (משינויי אקלים ועד טרור). היקף המשאבים הנדרש להתמודדות עמם מחייב פתרונות מבוססי שיתופי פעולה רחבים ככל האפשר וכך, למרות חולשותיו, האו"ם עדיין נתפס כפלטפורמה הממסדית הטובה והזמינה ביותר. בהתאם לכך, הוא מייצר ומנהל – באמצעות מנגנוניו השונים – שורה ארוכה של יוזמות ופרויקטים בתחום הפיתוח והקיימות (development Sustainable). בעולם זה, הזרקור המופנה לישראל מציג אותה כסיפור הצלחה ועל כן כשותפה ניכסית עם פוטנציאל השפעה. ישראל הייתה מאז ומתמיד דוגמא למדינה המתמודדת לאורך שנות קיומה עם אתגרי ביטחון וקיימות החופפים את "יעדי המילניום" ויעדי הפיתוח בר-הקיימא של האו“ם, ועל כן יכולה למלא תפקיד חשוב במאמץ העולמי להתמודד עימם. העובדה שישראל עשתה, בקצב מהיר יחסית ובתנאים מורכבים, את המעבר ממדינה מתפתחת למדינה מפותחת משגשגת ויציבה, המוכרת כאחת המובילות בעולם בתחומי חדשנות, מדע וטכנולוגיה, חקלאות, מים רפואה וביטחון, הפכה אותה ל"מעבדת פיתוח" שיכולה להוות מודל למדינות נוספות המבקשות לקדם תהליכים דומים.

גם בירושלים מורגש שינוי פרדיגמה, ובשנים האחרונות מתבססת ההכרה כי גם ישראל צריכה לנהוג מנהג רוב מדינות העולם ו"לעלות על העגלה האו“מית", גם אם בחריקת שיניים. על פי חשיבה זו, על ישראל להתנער מפרדיגמת "משחק סכום-אפס" ביחסיה עם האו"ם, הממוקדת בסכסוך הישראלי-ערבי בו קל יחסית להעמיד רוב אוטומטי נגדה באו"ם, ולהפעיל ארסנל כלים חדש כדי למנף ולמצות את מעמדה כ"בעלת מניות ובעלת עניין" בארגון. זוהי, בתמצית, העוצמה הרכה של ישראל, ששימוש מושכל בה בזירה הבינלאומית – כולל בזירת האו"ם – מקדם אינטרסים לאומיים מהמעלה הראשונה. זהו חלון הזדמנויות לאומי שחייבים לנצל.

אין בשינוי פרדיגמה זו משום ניסיון לדלג מעל משוכת האתגר המדיני באו“ם או להתעלם ממנו, אלא להרחיב את היקף המעורבות הישראלית לתחומים נוספים, לא ליפול למלכודת המסורתית של עיסוק בסכסוך במזרח התיכון בלבד, ולשרת את האינטרס הישראלי מול מדינות העולם ומוסדותיו הבינלאומיים.

ד. פתיחתו של חלון הזדמנויות לישראל באו"ם

שנת 2000 הייתה שנת מפנה במעמדה של ישראל באו"ם. בסוף אותה שנה ישראל נפרדה, רשמית, ממעמדה כמדינה מתפתחת והפכה להיות מדינה מפותחת. עוד קודם לכך התבצע מהלך מכונן שהשלכותיו עצומות: לאחר שבמשך שנים סורבה כניסתה – מסיבות פוליטיות – לקבוצת מדינות האזור הגאוגרפי הטבעי שלה (אסיה), ישראל התקבלה לקבוצה האזורית של המדינות המערביות (WEOG). אזכיר, כרקע, שהחל בשנות ה-60', חברות בקבוצה אזורית מהווה כלי עבודה חיוני עבור כל המדינות באו"ם. הקבוצות הללו (כמו סיעות בפרלמנט) מהוות פורומים להתייעצות והחלפת מידע, וכן "קבוצות לחץ" היכולות להביא להחלטות, ליזום מהלכים ולסגור עסקאות פוליטיות מול קבוצות אחרות (והקבוצה הערבית ידעה להפיק מכך את המירב).

ההצטרפות ל-WEOG סללה את הדרך לישראל להשתלבות רחבה יותר במוסדות, ארגוני ומנגנוני האו"ם, גם מחוץ לניו יורק, דרך האפשרות לבחור ולהיבחר לגופים מרכזיים של הארגון. המעבר למעמד של מדינה מפותחת העלה אמנם את גובה התשלום השנתי של ישראל כדמי חבר לארגון, אך גם נתן גושפנקא למעמדה האמיתי בעולם. שני המהלכים הללו איפשרו לישראל להשתלב יותר בפן הממסדי של הארגון וסללו בכך דרך להשתלבות משמעותית יותר גם בנושאי תוכן.

הדיפלומטיה הישראלית זיהתה את ההזדמנויות הטמונות בשינוי זה והגיבה בריכוז מאמץ דיפלומטי, שתכליתו לתרגם את השינוי לעשיה בשטח. מאמץ זה הניב בחירה בשני שגרירי ישראל לאו"ם לתפקיד סגני נשיאי העצרת הכללית ולבחירה של דיפלומטים נוספים במשלחת הישראלית לאו"ם לתפקידים בכירים בוועדות שונות. מומחים ישראלים, מסקטורים שונים, מתמודדים בשגרה על תפקידים בגופי האו"ם (במסגרת ההקצאה לגיוס כוח אדם שמקבלת כל מדינה חברה), ולצד האפשרות לחזק את היכולות והרישות המקצועי שלהם, הם גם מהווים ערוץ נוסף לחיזוק הנוכחות וההשפעה הישראלית בארגון.

מעבר להשתלבות בממסד האו"מי, הנציגויות הישראליות באו"ם ובמוסדותיו פועלות להתנער מתדמית ה- One-issue-mission שדבקה בהן לאורך השנים, כולל דרך קידום יוזמות בנושאי תוכן מרכזיים . כך, למשל, מאז 2007 ישראל יוזמת ומובילה החלטות בעצרת האו“ם בתחומי פיתוח בר-קיימא, חקלאות, יזמות וטכנולוגיה. מדי שנה, לסירוגין, עולות להצבעה בעצרת הכללית – ומאומצות ברוב גדול – החלטות ביוזמת והובלת ישראל תחת הכותרת "טכנולוגיות חקלאיות לפיתוח" ו"יזמות ככלי לפיתוח". מומחים ישראלים בתחומים כגון מים, ביטחון מזון, חדשנות, טכנולוגיה ולוחמה בטרור מוזמנים תדיר לדבר בפני גופי האו"ם, כדי להציג את הניסיון הישראלי, וסדרת הסכמים בין ישראל למוסדות או"ם מהווה מסגרת לשיתופי פעולה מקצועיים בתחומים שונים. ההשתלבות הישראלית בסדר היום – ובמערכת – האו"מית מהווה מודל להפעלה נכונה ויעילה של כלי עוצמה רכה ואת התוצרים – המיידים וארוכי הטווח – ניתן לחוש בכל אחד ממרכיבי החוסן הלאומי.

ה. החוסן המדיני

בעתיד הנראה לעין – אולי גם מעבר לכך – העבודה המדינית הקלאסית תמשיך לעמוד במרכז עבודת האו"ם. מגעים מדיניים, החלפת מידע חיוני, היות הארגון צומת בינלאומי מרכזי ובעיקר החלטות העצרת הכללית ומועצת הביטחון וסדר היום במוסדות השונים ימשיכו להבליט אג'נדה מדינית כיעד מרכזי. התנהלות מדינות באו"ם תציב זרקור על השתקפות טיב היחסים הבילטראליים ביניהם גם בזירה המולטילטראלית (מדד מאתגר במיוחד עבור ישראל, כפי שעולה בהצבעות שמתקיימות באו"ם בעניינה) כמו גם דרך יכולתן להשתלב בקואליציות רבות ומגוונות (מדד אותו ישראל צריכה למנף).

בעידן הנוכחי, יכולתה של מדינה להשתלב בקואליציות שונות מהווה מדד חשוב לעוצמתה בהווה ולפוטנציאל שלה לעתיד. מדד זה תופס משקל גובר והולך לאור ה מגבלות (והמחיר העולה) שעומדות בפני מדינה בודדת בבואה לתת מענה לאתגרים קיומיים, מטרור ועד השלכות שינויי אקלים. במציאות החדשה, ונוכח מורכבות הנושאים שעל הפרק, התנהלות בלעדית במונחים דיכוטומיים של "סכום-אפס" ו"טורף ועמית" אינה אפשרית. נדרשת גמישות ליצירת שיתופי פעולה גם בין שחקנים יריבים. האו"ם מהווה מסגרת טבעית לכך. ה"עוצמה הרכה" של ישראל, קרי ניסיונה הייחודי בתחום הפיתוח ובניית יכולות (Capacity building) הופכת אותה לשותפה ניכסית ורצויה במגוון קואליציות פיתוח בחסות האו"ם וסוכנויותיו. יכולת זו מאפשרת לישראל לקבל הכרה כשותפה בזכות, ולא בחסד, בקבוצת המדינות המפותחות ובמקביל פותחת לישראל ערוצי קשר ושיתופי פעולה עם מוקדים בינלאומיים חדשים: אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית, ואפילו מדינות במזרח התיכון. מדובר בכלי יעיל ובעל נראות מרבית לבסס לגיטימציה ונרמול ביחסי ישראל עם הקהילה הבינלאומית. דווקא על רקע הסכסוך המתמשך באזורנו, היכולת לייצר שיתופי פעולה כאלו במסגרת האו"ם וסוכנויותיו השונות מעצימה את החוסן המדיני של ישראל.

ו. החוסן הביטחוני

עבור רבים, בוודאי בישראל, הפן הביטחוני של האו"ם מגולם בהחלטות מועצת הביטחון. שם מתקבלות ההחלטות בנושאים כמו סיכול מדיני של פרויקט הגרעין הצבאי של איראן, התנעת תהליכי הסדרה/הפסקת אש (מספרי החלטות כמו 242 ,338 ,1559 ו-1701 הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי והציבורי בישראל), וכמובן הקמה ותפעול של "כוחות שמירת השלום", אשר כמה מהם נמצאים לאורך גבולותינו ומהווים חלק חשוב מהסכמי שביתת הנשק בעבר וממערך ההסדרה והפסקת האש בשנים מאוחרות יותר.

בבואנו להעריך את מקומו של האו"ם בנוגע לזירת הביטחון הישראלית כיום , אנו מחויבים למבט מעמיק על "שדה המערכה החדש", אשר לעיתים תכופות – ובוודאי במקרה הישראלי – זולג מקו החזית אל העורף האזרחי. זליגה זו מגבילה מאוד את היכולת לעשות שימוש מיטבי בעוצמה צבאית כדי להביא לידי הכרעה, ומחייבת בחינה מחדש של מרכיבי דוקטרינת הביטחון. ראינו זאת היטב בשלל בסבבי לחימה בעשורים האחרונים, כאשר העליונות הצבאית המובהקת של צה"ל לא השתקפה בשדה הקרב ובוודאי שלא הביאה להכרעה. המגבלות על חופש ההפעלה של הכוח הצבאי משקפות שינויים טכנולוגיים, חברתיים ופוליטיים מהירים בזירה הבינלאומית, מצד אחד, ותהליך איטי של "רגולציה" של עולם הלחימה, מצד השני. כל זאת, בתנאים של מלחמה א-סימטרית.

האו"ם מהווה הלכה למעשה את נקודת המפגש של שני התהליכים הללו, ולכן ישראל לא יכולה להמשיך לראות באו"ם "רק" כמתווך לריסון הסלמה, אלא גם זירה בה היא יכולה להפגין מעורבות של ממש בתהליכים שיעצבו את רגולציית הלחימה החדשה. לא מדובר רק ביכולת "להרוויח זמן" עד קבלת החלטה על סיום הלחימה במועצת הביטחון, אלא במערך מורכב של פעילויות, רגולטוריות ואחרות, שתכליתן לגבש כללים וחוקי לחימה עדכניים הרלוונטיים לשדה המערכה החדש והא-סימטרי. מפגש התהליכים הזה עשוי להוות בסיס לקואליציות אד-הוק חדשות לישראל, בוודאי כשמדובר בלוחמה נגד טרור, תחת המטריה האו"מית. אין בכך כדי לטעון שבמעורבות ישראלית בתהליכים אלו אין סיכון מסוים או שלא יהיה לה מחיר. ואולם, לריחוק ישראלי מתהליכים אלו יהיה בטווח הארוך מחיר גדול יותר ממעורבות בהם, וישראל יכולה להתנהל בתהליך תוך שמירה על איזון בין מחיר ליתרונות.

ז. החוסן הכלכלי
העמקת המעורבות הישראלית בזירת האו"ם, כמו בארגונים בינלאומיים אחרים דוגמת הבנק העולמי ובנקי הפיתוח למיניהם – הן בממסד והן בתוכן – פותחת בפני ישראל דרכי גישה משודרגות וחדשות למקורות מימון בינלאומיים ולשווקים נוספים עבור המשק הישראלי. כך, למשל, הרכש האו" מי לשנת 2017, עבור 39 ארגוניו ומוסדותיו, עמד על כ-18 מיליארד דולר. בנוסף , תקציב סיוע החוץ האו"מי – כלומר פרויקטים בתחום הפיתוח – עומד על כ-120 מיליארד דולר. חלק ניכר מתקציבים אלו מופנה לרכש מוצרים ושירותים מחברות בשוק הפרטי הבינלאומי. מדובר ברכש הנע מציוד משרדי לציוד ביטחוני, מפריטי לבוש למערכות לתקשורת, ממזון ומוצרי צריכה לתשתיות. בתחומים רבים, התעשייה הישראלית יכולה להציע מוצרים ושירותים בעלי ערך מוסף ובמחירים תחרותיים. מאחורי הארגון הפוליטי ה"עוין", ניתן למצוא עשרות ארגונים הצמאים לידע, לטכנולוגיה ולשיטות שישראל פיתחה עם השנים, כ"מעבדת פיתוח".

עבור התעשייה הישראלית, זהו נתיב כניסה נוסף לשווקים חדשים ומגוונים. מדיניות "החזרה לאפריקה" של ישראל, לדוגמה, מבקשת לעודד חברות ישראליות להיכנס ליבשת, אך עד כה ההצלחה מוגבלת נוכח הקשיים בעשיית עסקים באפריקה. דווקא האו"ם – בין אם בערוצי הרכש ובין אם דרך הפרויקטים שהוא מממן ומנהל בשטח – מהווה פתרון נוח לאותן חברות, ויכול להקל על כניסתן לאפריקה (וליבשות נוספות) בתנאים משופרים.

כדי לממש את הפוטנציאל ולתת ליצרן הישראלי נקודות גישה מיטביות לתהליכים הללו, על ישראל להיות חלק מהם. עליה להשתלב במזכירות האו"ם, עליה להיות חברה בסוכנויות או"ם ובארגוני פיתוח כדי לקבל גישה מוקדמת ומועדפת למכרזים, ולעיתים אפילו להשפיע על הטקסט שלהם. השילוב בין מומחיות תוכן, לבין נוכחות של נציגים ואזרחים ישראליים בתוך הממסד האו"מי, מעצים את היכולת להשפיע על קבלת החלטות, רכישת מוצרים, קבלת פרויקטים ועוד. את המשאבים הכספיים הכרוכים בכך – כולל תשלום דמי חבר – יש לראות לא כנטל אלא כהשקעה: רכישת מניות לצורך תשואות.

ח. מבט קדימה
יחסי ישראל והאו"ם מורכבים, בעייתיים ומתסכלים. ליבת החולשה הישראלית בזירה המולטילטרלית תמשיך ללוות אותנו בעתיד הנראה לעין. ואולם, הצורך של האו"ם לעצב מחדש את סדר היום העולמי, מעניק לישראל גם הזדמנויות לא מעטות. הארגון והמדינות החברות – ובכללן ישראל – צריכים להפנים כי לצד חילוקי הדעות בזירה המדינית קיים עניין הדדי להעמיק את שיתוף הפעולה. יש לשים קץ לעידן משחק ה"סכום-אפס" ביחסי ישראל והאו"ם, אשר נותן לאתגר לעוור אותנו להזדמנויות. יש לחזק את המגמה שקיימת כיום בישראל לניהול אסטרטגיה דיפלומטית חדשה בזירת האו"ם. זהו ללא ספק ארגון מאתגר, אך נוכח ההזדמנויות והמשמעות לאינטרסים הלאומיים הרחבים, מחובתנו להתנער מתסביכי העבר ולאמץ גישה יוזמת בה ישראל מתנהלת ככל אחת מחברות הארגון: מדינה "בעלת מניות" בארגון, שלוקחת חלק, בזכות ולא בחסד, בתהליך עיצוב סדר היום, מובילה פעילות בתחומים בהם יש לה ערך מוסף, ומקדמת אינטרסים מדינתיים, בילטרליים וגלובליים דרך חברותה בארגון. הגברת פעילות ישראל בתחומים שמשתלבים באג'נדת האו"ם, גם אם היא מלווה לעתים בחריקת שיניים על יחס לא הוגן ממנו ישראל סובלת בארגון, היא נכונה עניינית, עשויה להניב דיווידנדים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים, ואף נכונה מוסרית. מדיניות זו היא גם חיונית לחוסן הלאומי של ישראל, ובמרוצת הזמן גם תקל על ההתמודדות עם האתגר המדיני בזירת האו"ם.

הפוסט פרדיגמה ישראלית חדשה ביחס לאו"ם: מ"או"ם שמום" למרכיב בחוסן הלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות הבידול (דיפרנציאציה, Differentiation policy), אותה מוביל האיחוד האירופי, מתמקדת בהבחנה בין מדינת ישראל הריבונית בתוך גבולות 1967 לבין השטחים הכבושים. לעומת זאת, תנועת החרם ומשיכת סנקציות, חרם מהלכי מובילה(BDS – Boycott, Divestment and Sanctions Movement) השקעות שנוגעים לכל מדינת ישראל. השיח הציבורי בישראל נוטה לעתים קרובות לבלבל בין השתיים – שלא בכוונה עקב חוסר ידע, או במתכוון עקב השקפת עולם פוליטית – למרות שהן שונות זו מזו באופן מהותי. מטרת נייר זה היא לשרטט הבחנה מבוססת בין השתיים, מתוך הנחה שהבנת ההבדל ביניהן יאפשר לישראל לנהל שיח חיובי יותר ומתלהם פחות עם האיחוד האירופי, לצד מאבק בלתי מתפשר בתנועת החרם.

מדיניות הבידול של האיחוד האירופי מבקשת להמשיך לקיים את הסכמי הסחר ושיתוף הפעולה עם מדינת ישראל בגבולות 1967, תוך שמירה על החוק הבינלאומי ועל תקנות פנים-אירופיות להגנת הצרכן, זאת לעומת תנועת החרם שפועלת להטלת חרם וסנקציות על כל מדינת ישראל. מדיניות הבידול שואפת לתמרץ את ישראל להגיע לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים, מתוך הכרה הדדית בערך היחסים שבין ישראל לאיחוד. לעומת זאת, תנועת החרם מציבה מטרות שהיה ותתממשנה במלואן (למשל, זכות השיבה וביטול חוק השבות) משמען סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. במדיניות הבידול יש אלמנט של גינוי נורמטיבי, אך אין בה דה-לגיטימציה של מדינת ישראל כולה, כפי שמובילה תנועת החרם. בעוד מדיניות הבידול מיישמת את המשפט הבינלאומי הקיים, תנועת החרם מנסה להוביל לשינוי בתודעה הבינלאומית כלפי ישראל שבגבולות 1967.

ההשלכות הכלכליות של מדיניות הבידול ושל תנועת החרם זניחות כיום. אולם לטווח הבינוני והרחוק, הסכנה בפעילות תנועת החרם גבוהה מזו של מדיניות הבידול, היות והיא לא מוגבלת רק להתנחלויות. לאחרונה, פרסם האו"ם רשימת עסקים שפועלים בהתנחלויות, ובעתיד יכולה הרשימה להוות אמצעי להחרמת ההתנחלויות ולגרום נזק לחברות גדולות שממלאות תפקיד משמעותי בכלכלת ישראל. האיחוד האירופי לא רואה במדיניות הבידול בה הוא נוקט כל קשר לתנועת החרם, לה מתנגדות חלק ממדינות אירופה.

הפוסט מדיניות הבידול בין ישראל הריבונית לשטחים שונה מהותית מתנועת החרם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. יחסי ישראל-מדינות ערב

1. ישראל מעוניינת בחיזוק השלום עם מצרים וירדן ובכינון שלום עם מדינות ערב נוספות, במטרה לכונן יחסים נורמליים עם שכנותיה במזרח התיכון. מנהיגי מדינות ערב מוזמנים לבקר בישראל.
2. היחסים בין ישראל למדינות ערב צריכים לחרוג מהתחום הביטחוני ומאופיים החשאי, ולהתבסס גם על שיתופי פעולה מדיניים, כלכליים ואזרחיים, בעלי אופי גלוי.
3. ישראל מייחסת חשיבות ליוזמת השלום הערבית, מברכת על נכונות העולם הערבי להציע אותה ולאשרר אותה מחדש לאורך השנים, ורואה בה הזדמנות לקידום משא ומתן עם הפלסטינים. ישראל מעוניינת בהתנעת תהליך שלום אזורי, בו תהיינה מעורבות גם מדינות ערב וגם הרשות הפלסטינית.
4. ישראל מאמינה שלמדינות ערב יכול להיות תפקיד משמעותי בקידום שלום ישראלי-פלסטיני, ושקידום שלום ישראלי-פלסטיני יסייע משמעותית ליישום הזדמנויות אזוריות ולמימוש הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב. ישראל קוראת לכינוסה של ועידה אזורית להתנעת התהליך.
5. ישראל מעוניינת לשתף פעולה עם מדינות ערב בפרויקטים שיחברו בין העמים, ישנו עמדות שליליות וייצרו קשרים של שלום. ישראל מעוניינת לתרום מהמומחיות שלה בתחומי מים, אקלים, אנרגיות מתחדשות וביטחון לרווחת מדינות ערב ותושביהן.
6. ישראל מאמינה שמיקומה הגאו-פוליטי הייחודי מאפשר לה למלא תפקיד משמעותי בהגברת החיבורים ושיתופי הפעולה בין אירופה למזרח התיכון. הדבר כבר מתרחש במזרח אגן הים התיכון, ויש להרחיב אותו לכדי שיתוף פעולה רב-אזורי נרחב וממוסד, שיועיל לישראל ולמדינות ערב גם יחד.
7. ישראל תיתן עדיפות עליונה לשיקום היחסים עם ירדן והאמון עם המלך עבדאללה. מדובר ביחסים בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה, שיש לחזק ולפתח. ישראל מכירה במעמד המיוחד של ירדן במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. היא תפעל לקדם פרויקטים משותפים חדשים, לעמוד במחויבויות קודמות, ולסייע לירדן בהתמודדות עם אתגרי הפליטים והטרור.
8. ישראל מכירה במרכזיות האזורית של מצרים ובתפקיד החשוב שהיא ממלאת בקידום משא ומתן ישראלי-פלסטיני ובמניעת הסלמה בין ישראל לרצועת עזה. ישראל מברכת על שיתוף הפעולה הגובר עם מצרים בתחום הגז הטבעי ותשקיע מאמצים לקדם גם את היחסים האזרחיים עמה. בשלב ראשון, ישראל תמנה באופן מידי שגריר/ה חדש/ה למצרים, לאחר תקופה ארוכה בה התפקיד לא היה מאויש.

ב. יחסי ישראל-פלסטינים

1. ישראל מעוניינת בשלום עם הפלסטינים על בסיס פתרון שתי-המדינות ותנקוט צעדים לקדם זאת. פתרון הסוגייה הפלסטינית, ולא רק חתירה להסדרה בעזה, הוא יעד בעדיפות גבוהה עבור ישראל.
2. ישראל מושיטה יד להנהגת הרשות הפלסטינית לחידוש ההידברות ותהליך השלום, ומעוניינת לייצר ערוץ קשר ישיר בין מנהיגים ובכירים. ישראל רואה חשיבות גם בקידום קשרים ודיאלוג בין שני העמים ובבניית אמון וכבוד הדדי.
3. ישראל אינה רוצה בקריסת הרשות הפלסטינית. היא רואה בה שותפה למשא ומתן, ושותפה מרכזית לפתרון המצב בעזה. ישראל בוחרת להתנהל מול הרשות הפלסטינית, שמכירה בה, ולא מול החמאס, שמתנגד לזכות קיומה.
4. ישראל מעוניינת להמשיך ולפעול עם הרשות הפלסטינית כדי למנוע הידרדרות ביטחונית ולתת מענה לאתגרים והזדמנויות משותפים בתחומים נוספים. ישראל תתמוך במאמצים של הרשות הפלסטינית לאחד את הגדה המערבית ורצועת עזה לכדי ישות פוליטית אחת תחת הנהגתה ולקיים בחירות.
5. ישראל מחויבת לסייע לשיפור תנאי החיים של הפלסטינים, לא כתחליף לפתרון מדיני אלא מתוך מחויבות מוסרית-הומניטרית. היא מזמינה את הקהילה הבינלאומית לתרום לכך, כמו גם למאמצים מדיניים לקידום שלום.
6. ישראל נכונה לאפשר את הרחבת הבנייה שתוכננה בקלקיליה עקב הגידול הטבעי, להימנע מהריסות בתים ומבני ציבור במזרח ירושלים ובשטחי סי, להגדיל את מספר אישורי הכניסה לעבודה בישראל, ולהקל על חופש תנועה והעברת כספי מיסים.
7. ישראל מעריכה את המאמצים שהשקיע הממשל האמריקאי בגיבוש חזון השלום שלו, אך מדגישה כי פתרון הסכסוך צריך להגיע ממשא ומתן ישיר בין הצדדים – בסיוע אזורי ובינלאומי – תוך התחשבות בצרכים ובשאיפות של שני העמים.
8. ישראל לא תנקוט צעדי סיפוח חד-צדדיים בשטחים, תקפיא בנייה בהתנחלויות שמסכנת את היתכנות פתרון שתי-המדינות, ותשמור על הסטטוס קוו במקומות הקדושים בירושלים.

ג. יחסי ישראל -אירופה

1. ישראל רוצה לפתוח דף חדש ביחסים שלה עם האיחוד האירופי. היא רואה באיחוד האירופי ידיד ושותף ערכי, ומעוניינת בהעמקה והרחבה של שיתופי הפעולה המגוונים והחיוביים עמו.
2. ישראל תוסיף לקדם יחסים בילטרליים עם מדינות באיחוד האירופי, ורואה בזה כלי יעיל להשפעה גם על תהליכי קבלת החלטות בבריסל. ואולם, היא לא תנצל זאת להחלשת האיחוד האירופי ולהעמקת הפיצול בו.
3. ישראל, כמדינה שמחויבת לערכי הדמוקרטיה הליברלית, רואה חשיבות באיחוד אירופי חזק שממלא תפקיד בזירה העולמית, ותיתן עדיפות לקשרים עם מדינות באירופה שחולקות את אותם ערכים.
4. ישראל תוסיף לבקר מהלכים של האיחוד שהיא מתנגדת להם, אך תעשה זאת באמצעות דיאלוג פתוח וכן, ובאווירה חיובית ככל שניתן. הממשלה החדשה תפסיק את ההתלהמות וההסתה כלפי האיחוד האירופי, ותתייחס באופן ענייני לביקורת שנשמעת מכיוונו.
5. ישראל תמשיך לחזק את הברית עם יוון וקפריסין ולקדם שיתופי פעולה נוספים במזרח אגן הים התיכון, כולל הקמת מסגרות אזוריות בהשתתפות מדינות אירופיות וערביות והחזרת היחסים עם תורכיה לדרג שגרירים.
6. ישראל מזמינה את נשיאת הנציבות האירופית פון דר ליין לביקור רשמי בישראל, שיכלול פגישה עם ראש הממשלה. שר החוץ יקיים ביקור מדיני באירופה, במהלכו יבקש להיפגש גם עם שר החוץ האירופי בורל.
7. ישראל מעוניינת בחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג עם האיחוד האירופי. היא קוראת לכנס מחדש את מועצת האסוציאציה שמוקפאת מאז 2012 ,לעדכן הסכמים ישנים ולדון בהסכמי שיתוף פעולה חדשים.
8. ישראל מקדמת בברכה את ההצעה האירופית משנת 2013 לכינון שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל לעת שלום, ומעוניינת לפתוח בדיאלוג עם האיחוד האירופי לגיבוש תכנים אפשריים.
9. ישראל מעריכה את התמיכה שמעניק האיחוד לקידום דיאלוג ושיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני, גם דרך ארגוני חברה אזרחית, ואת מאמצי האיחוד האירופי לקדם שלום ודמוקרטיה באזור.
10. ישראל מעוניינת להביא לידיעת האיחוד האירופי כי היא רוצה בחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים, ותימנע מנקיטת צעדים חד-צדדיים שיסכנו את היתכנות פתרון שתי-המדינות.

הפוסט המלצות לשר החוץ החדש: מסרים מדיניים ראשונים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. רקע

מאז שנות ה-70 הקהילה האירופית שואפת למדיניות-חוץ מתואמת. אחת ההצלחות שלה בתחום זה היתה גיבוש עמדה מוסכמת לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כבר ב-1980 קיבלו המדינות החברות בקהילה את "הצהרת ונציה" המתווה את עקרונות האיחוד האירופי לפתרון הסכסוך. הקהילה הכירה בזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה, קראה לפתרון שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 1967 ולסיום הכיבוש. החלטות אלו התבססו על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338, ועל כיבוד המשפט הבינלאומי, כחלק מהסדר הליברלי שקם אחרי מלחמת העולם השניה.

בשנות ה-90, בשיאו של תהליך השלום, האיחוד האירופי הידק את יחסיו ההסכמיים עם ישראל וב-1995 חתם על הסכם האסוציאציה עמה, עליו מבוססים היחסים עד היום. הסכם זה הביא לסחר חופשי, ללא מכסים ולשגשוג כלכלי משמעותי. השתתפות ישראל מאז 1996 בתכניות המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי תרמה לחדשנות ולמחקר, ומוגדרת כיום כאסטרטגית בחשיבותה למדינת ישראל. על אף ביקורתיות האיחוד האירופי כלפי ישראל לגבי כיבוש השטחים, הבניה בהתנחלויות והפרת זכויות אדם, כל עוד תהליך השלום נמשך בקצב כזה או אחר, הוא נמנע מנקיטת צעדים ממשיים נגדה.

ב-2005, האיחוד החליט להבחין בין מוצרים המיוצאי ם אליו מישראל הריבונית בקווי 1967, שנהנו מאפס מכס הודות להסכם האסוציאציה, לבין מוצרים מההתנחלויות עליהם החל לגבות מכס. מאז 2009, האיחוד האירופי עצר את שדרוג היחסים עם ישראל, והתנה אותם בקידום תהליך שלום עם הפלסטינים. ב-2013 האיחוד נקט במדיניות בידול המפרידה משפטית וכלכלית בין ישראל הריבונית בקווי 1967 לבין השטחים. באותה שנה, הוא גם הציע לישראל ולפלסטינים לשדרג את יחסי האיחוד האירופי עמם למעמד של "שותפות מועדפת מיוחדת" לאחר שיגיעו להסכם שלום. ב-2015 האיחוד המליץ לחברותיו לסמן מוצרי התנחלויות כמיוצרים בהתנחלות בשטחים כבושים ולא בישראל. מדיניות זו הובלה על ידי מדינות בעלות עמדה פרו-פלסטינית מובהקת כגון שבדיה, אירלנד ולוקסמבורג.

החרפת הצעדים והביקורת מצד האיחוד האירופי כלפי ישראל – שאישורם דורש קונצנזוס בין מדינות האיחוד – נעצרו מאז 2016 בשל הטלות וטו, כל פעם מצד מדינה תורנית אחרת. יוון היתה הראשונה, הונגריה היא השכיחה שבהן, כשלסירוגין גם פולין, צ'כיה, אוסטריה, רומניה, בולגריה, קפריסין, והמדינות הבלטיות באות לעזרת נתניהו. הוטו מצד המדינות הללו נובע מהמשברים הרבים הפוקדים את האיחוד האירופי: משבר האירו מ-2009, משבר הפליטים/מהגרים ב-2015, ברקזיט מ-2016 ועלית ממשלות פופוליסטיות, ובהן הונגריה ופולין, שנוקטות צעדים להחלשת הדמוקרטיה ומוסדות שלטון החוק בהן. מדינה שנמצאת בעיצומו של ויכוח וסכסוך עם "בריסל" ויש לה אינטרס בהידוק היחסים עם ישראל, תיטה יותר לנגח את האיחוד בהטלת וטו שכזה או לדלל ולרכך את עמדת האיחוד.

במצב השורר מאז 2016, בו מדיניות החוץ של האיחוד האירופי כלפי ישראל מסוגלת בעיקר לחזור על החלטות העבר, לא ברור מה תהיה יכולת התגובה שלו לסיפוח מצד ממשלת ישראל החדשה. נראה כי האפשרות של האיחוד האירופי כגוש אחד לנקוט בצעדים מעשיים משמעותיים, ולא רק הצהרתיים, קטנה. אך היה ותסריט זה יתממש, עוצמת הפגיעה עלולה להיות קשה.

ב. עמדת הנציג האירופי הגבוה למדיניות-חוץ ובטחון

בתגובה להסכם הקואליציוני בין נתניהו לגנץ, ג'וזף בורל, הנציג הגבוה של האיחוד האירופי למדיניות-חוץ שנכנס לתפקידו בשלהי שנת 2019, הוציא הודעה מטעמו (ב-23 באפריל 2020) כי סיפוח יהווה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי, והזהיר כי "האיחוד ימשיך לעקוב ולנטר מקרוב אחר המצב והשלכותיו הרחבות יותר, ויפעל בהתאם". הודעתו באה אחרי הודעה קודמת בנושא, מה-4 בפברואר 2020, שיצאה כשבוע לאחר פרסום תכנית טראמפ ולשונה היתה חריפה אף יותר: " צעדי סיפוח, אם ייושמו, לא יעברו ללא תגובה," הזהיר.

באפריל בורל חזר על העמדה המסורתית של האיחוד, המחויבת לפתרון של שלום לסכסוך; פתרון שתי מדינות מתוך משא ומתן המבוסס על קווי 1967, בחילופי שטחים מקבילים, כפי שיוסכם בין הצדדים – בין מדינת ישראל לבין מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית, בעלת רצף טריטוריאלי, ריבונית ובת-קיימא, החיה צד לצד ישראל בשלום, בטחון והכרה הדדית, כפי שמפורט בהחלטת מועצת הבטחון מיולי 2014. בורל קבע שתכנית טראמפ סוטה מעקרונות בינלאומיים מוסכמים אלו, ושכדי לבנות שלום בר קיימא, הפתרון צריך להיות מוסכם באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים, כולל בנושאים הקשורים לגבולות, מעמד ירושלים, בטחון ושאלת הפליטים. בורל קרא לצדדים להימנע מפעולות חד-צדדיות המנוגדות למשפט הבינלאומי.

זו הפעם השנייה מאז כניסתו לתפקיד שהצהרות בורל בנושא הישראלי-פלסטיני יוצאות בשמו בלבד, ולא כהצהרה משותפת המביעה את הסכמת 27 החברות באיחוד. מדיניות-החוץ של האיחוד האירופי מתקבלת בקונצנזוס. מספיקה מדינה אחת שתטיל וטו כדי להפיל החלטה. לעומת זאת, הימנעות של עד שליש מהחברות לא מפילה החלטה. נטען כי שמונה מדינות, ובהן הונגריה ואוסטריה, התנגדו להצהרת בורל מאפריל. זהו מספר גבוה יותר מאשר כל החלטה קודמת נגד ישראל, אך ההתנגדות היתה כנראה בעיקר לתזמון ההצהרה מתוך רצון של חלקן לחכות להשבעת הממשלה. כמו כן, נטען כי בורל דיבר בעד הטלת סנקציות על ישראל, בדומה לסנקציות שהאיחוד הטיל על רוסיה מאז פלישתה לחצי האי קרים ופעולותיה במזרח אוקראינה.

ב-15 במאי, התכנסה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי. במסיבת העיתונאים שקיים בורל לאחר הישיבה, ובהצהרה כתובה שפרסם בהמשך בשמו, נאמר כי האיחוד האירופי לא יכיר בשינויי סטטוס ריבונות וגבולות אלא אם סוכמו במשא ומתן בין הצדדים. בתשובה לשאלות, ענה בורל כי נעשית עבודת הכנה של רשימת צעדי תגובה היה וישראל תנקוט בצעד חד-צדדי. ההצהרה שפורסמה לא כללה איום מפורש בסנקציות בשל חוסר הסכמה לכך מצד הונגריה ואוסטריה, אולם בין אפשרויות התגובה שהאיחוד מכין ישנם צעדים שאינם תלויים בקונצנזוס של כל המדינות החברות בו (כמו אי -חידוש הסכם המחקר והחדשנות לשנים 2027-2021 או השעיית הסכם "ארסמוס +" בתחום ההשכלה הגבוהה). יתכן שהרשימה תכלול גם המלצה לצעדים בעלי אופי בילטרלי (על ידי מדינה חברה שתבחר לנקוט בכך מול ישראל), שוטו של מדינה חברה לא יוכל למנוע.

היה וממשלת ישראל החדשה תפעל לסיפוח, אין ספק כי בורל, שעמדתו הביקורתית כלפי ישראל ידועה, יפעל לדחוף את 27 המדינות החברות לנקוט בצעד תקיף ומשמעותי. במצב הפיצול הפנימי הנוכחי בתוך האיחוד בכלל, ובסוגית ישראל בפרט, ובהינתן יכולת הוטו של כל חברה באיחוד על כל הצהרה וצעד במדיניות החוץ של האיחוד האירופי, "נביחתו" של האיחוד כגוף משותף צפויה להיות חזקה מ"הנשיכה", ויתכן שגם "הנביחה" – או שלא תהיה חזקה, או שלא תהיה בשם 27 החברות, אלא בשם מועדון מצומצם יותר. אך היה ותהיה "נשיכה" שאינה תלויה בקונצנזוס, ההשלכות לישראל עלולות להיות כבדות.

ג. עמדות המדינות החברות באיחוד האירופי בנוגע לסיפוח

מדינות שהשמיעו ביקורת חריפה

ב-30 באפריל הגישו 12 שגרירים אירופים – מצרפת, גרמניה, איטליה, אירלנד, הולנד, ספרד, שבדיה, בלגיה, דנמרק, פינלנד וכן האיחוד האירופי עצמו ובריטניה (שבינואר השנה יצאה מהאיחוד) – מחאה רשמית למשרד החוץ הישראלי לגבי סעיף הסיפוח שבהסכם הקואליציוני, והביעו דאגה מצעד כזה. לפי דיווחים בתקשורת, השגרירים הבהירו לסמנכ"לית אירופה במשרד החוץ, אנה אזארי, כי לצעדים כאלו יהיו "השלכות חמורות על היציבות האזורית ועל מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית" . לא צוינו צעדים שינקטו נגד ישראל, ככל הנראה בשל רצון להמתין ולראות איזה סוג והיקף של מהלך סיפוח הממשלה תקדם.

כיוון שבורל הוציא הודעה בשמו, חלק מההודעות מטעם המדינות החברות יישרו קו עם הודעתו מבחינת הניסוח וחלקן פחות, והדבר יכול לשקף את עמדתן באופן מדויק יותר. רוב המדינות שהוציאו הודעה בחרו לעשות זאת דרך המשלחת שלהן באו"ם, לעתים בשם השגריר שלהן לאו"ם.

צרפת הוציאה הודעה חריפה. המסר שהעביר שגרירה באו"ם הזהיר כי אם ייושמו צעדי סיפוח "הם לא יעברו בשתיקה/יקראו עליהם תיגר ולא נתעלם מכך ביחסינו עם ישראל". לא ברור בדיוק מה טומן בחובו האיום לשנות את איכות הקשר עם ישראל. נראה שצרפת מובילה את המחנה התקיף, ומעוניינת לאיים על ישראל בתגובה חריפה הכוללת צעדים כלכליים בניסיון לעצור סיפוח. מאז מלחמת ששת הימים, בשלהי כהונת דה גול, צרפת נוקטת בעמדה ביקורתית כלפי ישראל. צרפת רואה עצמה כמעצמה אזורית בעלת אינטרסים רבים באזור ויחסים מיוחדים עם מדינות ערביות ומוסלמיות כגון לבנון, מרוקו, תוניסיה ו אלג'יריה. לאי-יציבות באזור יש השלכות שליליות עליה, כגון טרור והגירה. מבחינה פנימית, יש בה מיעוט מוסלמי גדול שהנושא חשוב לו, והתקשורת הצרפתית מסקרת את הסכסוך בהרחבה. לכן, במידה שלא יהיה קונצנזוס לכך באיחוד האירופי, יתכן שצרפת תנקוט בצעדים עצמאיים משלה, ואף תגבש קבוצת מדינות שתצטרף אליה.

בלגיה "ייעצה בתוקף" נגד צעדי סיפוח חד צדדיים. גם שר החוץ של לוקסמבורג, ז'אן אסלבורן, אימץ את דברי בורל מאפריל. בפברואר, בעקבות פרסום תכנית טראמפ, אסלבורן הוביל מפגש בין שמונה שרי חוץ באיחוד בניסיון להביא הצעה למועצת שרי החוץ של האיחוד להכיר חד-צדדית במדינה פלסטינית, או לחלופין הכרה בידי גוש מדינות חברות באיחוד. המפגש לא הבשיל למעשים, אך היוזמה נותרה על השולחן, וסיפוח בהחלט יכול ואף צפוי להוות זרז לצעד שכזה מצד צרפת, לוקסמבורג, בלגיה, אירלנד וספרד. ב-2014 ממשלת שבדיה הכירה במדינה פלסטינית. באותה תקופה היה גל של הכרה במדינה פלסטינית מצד הפרלמנטים בספרד, בריטניה, אירלנד, צרפת והפרלמנט האירופי. אמנם הכרה מטעם ממשלה היא בעלת תוקף רב יותר מאשר הכרה סמלית מצד פרלמנט, אך בסופו של דבר זהו אקט הצהרתי בעיקר המביע תמיכה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה, ולא משפיע על קביעת הגבולות של המדינה הפלסטינית.

שר החוץ של אירלנד, סימון קובני, הצטרף לאזהרות לממשלה החדשה שתקום בישראל, אך נמנע מלתמוך בהצעת החוק האירית לגבי השטחים הכבושים, שתטיל חרם על סחר של מוצרים ושירותים מההתנחלויות (הצעת חוק זו מ-2018 אושרה בסנאט האירי על אף התנגדות הממשלה, אך לא אושרה סופית). מדיניות הסחר היא אחד מתחומי המדיניות הבודדים שהסמכות לקביעת מדיניות בהם עברה במלואה מרמת המדינות החברות לרמת האיחוד האירופי. לכן, לדברי קובני, הצעת חוק זו סותרת את מדיניות הסחר הנוכחית של האיחוד האירופי ובשל כך אמורה להיפסל כלא חוקית.

מדינות שהשמיעו ביקורת מתונה

גרמניה הוציאה הודעה מתונה, שאמנם הביעה חשש מהשלכות של סיפוח ומגנה את ישראל, אך נכון לעכשיו אינה מאיימת בצעדים כלשהם. בהודעתה, גרמניה ייעצה בתוקף נגד הסיפוח, בטענה שתהיינה לו השלכות שליליות רציניות על היתכנות פתרון שתי המדינות, תהליך השלום כולו, היציבות האזורית ומעמד ישראל בקהילה הבינלאומית. נוסח ההודעה המתון יחסית ומסירתה כהודעה מטעם שגרירות גרמניה לאו"ם ולא על ידי השגריר ניתנים לפירוש כאיתות לממשלת ישראל בדבר בחירתה של גרמניה שלא להיכנס לעובי הקורה. 75 שנים מסוף מלחמת העולם השניה והשואה, צל העבר ביחסים בין ישראל לגרמניה מציב אותה בדילמה שלא מאפשרת לה להוביל את הצעדים החריפים שהמדינות הפרו-פלסטיניות ינסו לקדם. מנגד, כמדינה המכבדת ושואפת לשמר את המשפט הבינלאומי ואת שלטון החוק, גרמניה צפויה להגיב ולהוקיע סיפוח. נותר לראות האם תהווה כח מאזן וממתן הצעות לצעדים מעשיים קשים נגד ישראל.

במסיבת העיתונאים שקיים בורל ב-15 במאי הוא נתן הד להבחנה שעלתה בדיון מועצת שרי החוץ ב ין סיפוח קרים על ידי רוסיה – סיפוח שטח שעד 2014 היה חלק מהטריטוריה הרשמית והמוכרת של אוקראינה, מדינה ריבונית חברה באו"ם – לבין סיפוח (ה)שטחים ביהודה ושומרון. הבחנה זו חשובה כי היא יוצאת נגד הדרישה של מדינות, כמו לוקסמבורג ואירלנד, להטיל על ישראל סנקציות בדומה לאלו שהוטלו על רוסיה לאחר כיבוש וסיפוח חצי האי קרים. על אף חזרה על האזהרה פן ישראל תפר את המשפט הבינלאומי, שר החוץ הגרמני, הייקו מאאס, תמך בהבחנה זו. חשיבות הצהרתו נובעת לא רק מעמדתה וחוזקה של גרמניה באיחוד, אלא גם מכך שמה-1 ביולי ועד סוף דצמבר 2020, תחזיק גרמניה בנשיאות מועצת האיחוד האירופי. זו דוגמה לאיזון ממתן מצד גרמניה.

בסוף ינואר יצאה בריטניה רשמית מהאיחוד האירופי, ולכן כבר אינה חלק ממנגנון קבלת ההחלטות במדיניות- החוץ שלו. שגריר בריטניה באו"ם הביע התנגדות ברורה לסיפוח, וחזר על העקרונות הידועים לפתרון הסכסוך, מבלי לאיים או לרמוז על צעדים בהם בריטניה תנקוט במידה שיהיה סיפוח. להבדיל, 130 חברי פרלמנט בריטיים בהווה ובעבר משתי המפלגות הגדולות – השמרנים והלייבור – חתמו על מכתב הקורא לראש הממשלה בוריס ג'ונסון להטיל סנקציות כלכליות על ישראל, בדומה לסנקציות שהטילה על רוסיה עקב כיבוש חצי האי קרים, היה ותספח שטחים בגדה המערבית. לא סביר שממשלת ג'ונסון תנקוט בצעד שכזה. ב-2019 בריטניה היתה יעד הייצוא השלישי של ישראל )7.4 מיליארד דולר( אחרי האיחוד האירופי וארה"ב, ולפני סין. באופן מסורתי מדיניות-החוץ של בריטניה נוטה לראות עין בעין עם זו של ארה"ב. תחת ממשל טראמפ, עמדת ארה"ב עברה שינויים ניכרים, ובריטניה נסוגה חלקית מהמדיניות האטלנטית שלה. היה וממשל טראמפ יכיר בסיפוח, בריטניה תמצא עצמה מהצד השני של המתרס, בעודה מנהלת עם ארה"ב משא ומתן על הסכם סחר ליום אחרי ברקזיט, בו בריטניה תסיים את תקופת המעבר ותצא בפועל מהאיחוד. איטליה הצטרפה למחאה שהובעה מול משרד החוץ הישראלי, אך לא הוציאה הודעה רשמית בשמה.

מדינות שנמנעו מהשמעת ביקורת

אסטוניה, שכחברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם נכנסה למושב נשיאות המועצה למשך חודש מאי, ברכה על שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית במאבק בנגיף הקורונה, וקראה לצדדים "לחדש את המשא ומתן בהתאם למשפט הבינלאומי והחלטות האו"ם". המילה סיפוח לא הוזכרה בהודעתה. הונגריה, צ'כיה, בולגריה, רומניה ואוסטריה – שנוקטות גישה ידידותית כלפי ישראל – שתקו ונמנעו מהצהרות בגנות כוונות הסיפוח. בעבר הן נמנעו מלהצטרף לביקורת ולצעדים נגד ישראל, ואף פעלו באופן אקטיבי כדי למנוע ולטרפד הצהרות כאלו. על אף שסיפוח נחשב כהפרה בוטה וחמורה של המשפט הבינלאומי, יתכן שחלקן גם כאן יטיל וטו או לכל הפחות ירכך ואף ימסמס את ההצעות החריפות מצד מדינות כמו צרפת, שבדיה ואירלנד, על מנת שהאיחוד ישיג קונצנזוס. יוון, קפריסין ופולין נחשבות לידידות ישראל, וכך גם סלובקיה, קרואטיה, לטביה, ליטא ואסטוניה, אך לא ברור איזו עמדה ינקטו בבוא היום – האם יצטרפו לגינוי ישראל על סיפוח, והאם יתיישרו ויאפשרו צעדים חריפים יותר נגדה.

הפיצול הפנים-אירופי הפנימי הנוכחי בסוגית ישראל, ובהינתן יכולת הוטו של כל חברה באיחוד על כל הצהרה וצעד במדיניות-החוץ של האיחוד האירופי, "נביחתו" של האיחוד כגוף משותף תהיה כנראה חזקה מ"נשיכתו", ויתכן שגם "הנביחה" – או שלא תהיה חזקה, או שלא תהיה בשם 27 החברות, אלא בשם מועדון מצומצם יותר. צרפת היא המובילה את הקו התקיף, ואף מנסה לקדם צעדי תגובה כלכליים נגד ישראל. כשותף הסחר הראשי של ישראל, צעד כזה צריך להטריד את מנוחת הממשלה. בישראל התרגלו לראות באירופה גורם מוחלש בזירה הבינלאומית, שאין צורך לקחת ברצינות את מחאותיו. ואולם, הדבר עלול להתגלות כשגוי במידה שתחליט ישראל לנקוט מהלך רשמי של סיפוח, שמשנה בעיניים אירופיות את כללי המשחק. מנהיגים אירופיים בולטים עשויים להוביל מהלכים – בתוך מוסדות האיחוד ומחוצה להם – שיגבו מחיר מישראל.

הפוסט התגובות מאירופה לכוונות הסיפוח של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרת הרמדאן המדוברת "אום הארון" שמתארת את חיי הקהילה היהודית בכווית בשנות ה-40 של המאה הקודמת, גרמה לדיון סוער ברחבי המזרח התיכון על יחסי יהודים וערבים. לא במקרה סדרה כזאת משודרת דווקא בערוץ MBC הסעודי , למרות ביקורת נוקבת של תנועות ה-BDS וארגוני האסלאם הקיצוני. זהו חלק מתהליך מתמשך בעשור האחרון של דיאלוג בין-דתי יהודי-מוסלמי והתקרבות הדרגתית של מדינות ערביות ומוסלמיות ליהדות וליהודים. התהליך ניכר במפגשים הרשמיים ובביקורים של רבנים בבירות הערביות, בשיפוץ, חידוש והקמה של בתי כנסת בקהיר, מרוקו ובדובאי, במסרים מפייסים מפי מנהיגים ערביים, בשינוי חקיקה במספר מדינות, בהתבטאויות חיוביות מפי אנשי דת מוסלמים בכירים, ואף ביצירה הספרותית והקולנועית.

השינויים המפליגים הללו קשורים במהותם בהתפתחויות הגאו-פוליטיות האדירות שמטלטלות את המזרח התיכון במהלך שני העשורים האחרונים, החל בפיגועי ה-11 בספטמבר והפלישה האמריקאית לעיראק ועד לפרוץ האביב הערבי ועליית כוחה של איראן. לרוב, מקורם של השינויים הללו הוא "מלמעלה", מהאליטות השולטות, והשאלה היא האם המסר עובר באופן מוצלח גם " מלמטה", לשכבות העממיות הרחבות. כמו כן, חשוב לנסות להבין האם לשינוי כיוון זה עשויות להיות גם השלכות מדיניות בהקשר של פתרון הסכסוך עם הפלסטינים וחיזוק הקשרים בין ישראל למדינות במזרח התיכון.

מטרת מאמר זה היא לסקור את התמורות שחלו ביחסי המדינות הערביות במזרח התיכון ביחס ליהודים החל מתחילת שנות ה-2000 ועד היום. המאמר ממקם תמורות אלו בהקשר מדיני רחב, שמתייחס גם לשיפור היחסים בין מדינות במזרח התיכון לישראל ולחיזוק הברית שלהן עם ארה"ב. הוא מציג את הקושי של המשטרים והחברות הערביות להבחין בין יהודים לישראל, מתאר בקצרה את גילויי האנטישמיות שהיו רווחים במחצית השנייה של המאה העשרים בתקשורת ובתרבות הערבית-מודרנית וסוקר את השינויים הגאו-פוליטיים והתודעתיים שחלו במדינות ערביות ושהשפיעו על התפתחות השיח הבין-דתי בין יהודים למוסלמים. המאמר מתמקד ביחסים בין ישראל למדינות הערביות, ובמיוחד במדינות "הליבה" במזרח התיכון. הטענה המרכזית של המאמר היא שחלה תפנית משמעותית ביחס של המשטרים הערביים כלפי היהודים במהלך שני העשורים האחרונים, בזכות השינויים הגאו-פוליטיים במזרח התיכון ורצון להקרין נאורות ומודרניות בעיני המערב. הדיאלוג הבין-דתי היהודי-מוסלמי שהולך ומתפתח בזכות התפנית הזאת יכול להוסיף ממד חיובי למשא ומתן עתידי לשלום בין ישראל לפלסטינים ולתרום להצלחתו.

ב. להפריד בין יהודים לישראל

מאז 1948, ניסו משטרים ערביים לעשות הפרדה ברורה בין יהודים למדינת ישראל ובכך להדוף מראש את ההאשמות של ישראל והמערב באנטישמיות. ההפרדה המלאכותית הזאת, שבתחילה נשענה על הסברה שרק מיעוט של יהודי העולם יתגורר בישראל, לא מנעה מהמשטרים במצרים, סוריה, לבנון, עיראק, לוב, אלג'יריה ומדינות נוספות לפגוע ביהודים בארצם, לנשל אותם מרכושם, להדיר אותם מהחיים הציבוריים ובסופו של דבר לגרש אותם משטחן.

כך, למרות שהקו הרשמי של המשטרים הערביים תמיד גרס כי חייבים לנהל את המאבק נגד מדינת ישראל והתנועה הציונית ולא עם היהודים, כבר משנות החמישים התמונה הלכה והסתבכה. היהודים מיוצגים בקריקטורות המצריות והסוריות כיצורים זדוניים ורעים, במיטב המסורת של הקריקטורות האנטישמיות האירופיות, ספרי הלימוד מירדן ועד אלג'יריה כללו תיאורים שליליים של היהודים , והדרשנים במסגדים נהגו להשוות בין היהודים לקופים וחזירים. גם בקולנוע וב טלוויזיה הדימוי של היהודים היה שלילי ביותר: יהודי ארצות ערב והאסלאם הוצגו כמרגלים של מדינת ישראל שנאמנותם תמיד נתונה בספק, נוכלים ורמאים. ערב הסעודית אסרה כניסת יהודים (מלבד מוזמנים רמי-דרג שהוזמנו על ידה), ובעיצומה של האינתיפאדה השנייה הוצבו בחלונות הראווה של חנויות רבות במדינה שלטים שאסרו על כניסת כלבים ויהודים.

באותה עת היה נדמה ש-1,400 שנות קיום משותף מוסלמי-יהודי וערבי-יהודי הסתיימו לעד באקורד צורם ומתריס. הביטוי הגרוטסקי ביותר לניסיון לעשות הפרדה בין יהודים לישראל הוא ההיאחזות הערבית בפלג הקטן של "נטורי קרתא" שמקפידים להגיע להלוויות של מנהיגים ערביים, מבקרים בטהראן ומפגינים בארה"ב ובאירופה יחד עם הפלסטינים נגד מדינת ישראל. גם כשמצרים וירדן כוננו הסכם שלום עם ישראל, היחס החשדני והמתנשא כלפי היהודים נותר בעינו. אנשי דת, עיתונאים וסופרים המשיכו להתבטא בחריפות נגד ישראל ונגד היהודים, כשחלקם נשענים על רטוריקה אסלאמיסטית עוינת שמזהה את היהודים כאויבי האסלאם והמוסלמים.

במהלך השנים שעברו מאז, התמונה הזאת השתנה באופן משמעותי ביותר. ההסתה האנטישמית בתקשורת המפרצית, וגם במידה מסוימת במצרים וירדן קטנה באופן משמעותי, המשטרים הערביים החלו במלאכת השיפוץ של אתרי מורשת יהודיים שהיו נטושים ועזובים במהלך שנים רבות (בתי הכנסת ובתי הקברות במצרים, בתי הקברות במרוקו ועוד), מדינות המפרץ פתחו בדיאלוג בין-דתי מרשים בהשתתפות רבנים מארה"ב וישראל, ורב אמריקאי-ישראלי אף נפגש עם המלך הסעודי, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת רק לפני מספר שנים.

למדינות ערביות רבות יש אינטרסים משותפים ואויבים משותפים עם מדינת ישראל, אך כל עוד לא נמצא פתרון לסוגיה הפלסטינית הן בוחרות שלא להחצין את היחסים עמה, גם מחשש לתגובה חריפה של הרחוב הערבי. לעומת זאת, יחסים עם "יהדות העולם" וקידום של דיאלוג בין-דתי מעניקים למדינות הערביות נקודות נוספות במערב מבלי שיסכנו את עצמן בהושטת יד בפומבי לישראל. במובן מסוים, גם היום המדינות הערביות מנסות לעשות הפרדה בין ישראל ליהודים, אך הפעם ברקע נמצא שיתוף הפעולה בין ישראל למספר מדינות במזרח התיכון ורצון הדדי בהתקרבות הדרגתית.

ג. שנות ה-2000 מבשרות השינוי

דווקא בתום עידן האינתיפאדה השנייה, שהתאפיין בהסתה בלתי פוסקת נגד ישראל וגילויי אנטישמיות חריפים, חלה תפנית מפתיעה ומעניינת שהייתה קשורה לא בהכרח ביהודים ובישראל, אלא במצב הגאו-פוליטי החדש שנוצר במזרח התיכון. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, ערב הסעודית הייתה זקוקה לשינוי מגמה ושיפור תדמיתה, הפלישה האמריקאית לעיראק גרמה להפלתו של צדאם חוסיין ולעליית קרנה של איראן כמעצמה האזורית. כמו כן, הגלובליזציה והאינטרנט הפכו את התכנים שהתפרסמו בעיתונות הסעודית והמצרית ואת הדרשות במסגדים לזמינים לכל, וגילויי האנטישמיות המזעזעים גרמו לתגובות נזעמות של הארגונים היהודיים בארה"ב ובעולם, ולעיתים גם של מדינות המערב.

כאשר באפריל 2002 הציג יורש העצר הסעודי דאז הנסיך עבדאללה בין עבד אל-עזיז את היוזמה הסעודית, שכעבור זמן קצר הפכה ליוזמה הערבית לשלום במזרח התיכון, הייתה זו יריית פתיחה שסימנה תחילתו של עידן חדש ביחסי מדינות ערב, ישראל והיהודים. כשהיוזמה הסעודית הוצגה ואומצה על ידי הליגה הערבית, בתקשורת הסעודית עדיין רווחו עלילות דם אנטישמיות וקריאות לבוא חשבון עם היהודים שכונו "אלה שבגדו בנביאים, בני החזירים והקופים".

אך ככל שעבר הזמן, התקשורת הסעודית, ובראש ובראשונה העיתון הפופולרי "אל-שארק אל-אווסאט" החלו לפרסם כתבות ומאמרים בהם נחוותה דעתה חיובית על ישראל. באחד מהמאמרים הללו, טען עבד אל-רחמן אל-ראשד, אז העורך הראשי, שישראל פחות מסוכנת לערבים מחמאס, חיזבאללה ואיראן. כיום הטענה הזאת הפכה לרווחת, אך בתקופה ההיא (2007-2006) זה היה עניין נדיר, ומילותיו של אל-ראשד עוררו סערה בתקשורת הערבית, שברובה הייתה הרבה יותר ביקורתית כלפי ישראל והיהודים.

בערך באותה עת, החלו להתפרסם במגזין האינטרנטי הסעודי "אילאף" זכרונות של פרופ' שמואל מורה ז"ל על ילדותו ועל חיי הקהילה היהודית בעיראק. הזכרונות הללו גרמו לפרץ של נוסטלגיה בעיראק, ובתגובות למאמריו המרתקים רבים כתבו בערגה על החיים המשותפים לצד הקהילה היהודית, שהייתה קיימת בעיראק עד תחילת שנות החמישים. בשנת 2017 כשפרופ' מורה הלך לעולמו, ב"אילאף" פורסם נקרולוג מרגש שכותבו התייחס גם לגירוש הכואב והמשפיל של יהודי עיראק, וגם לאהבה מהולה בכאב ועלבון אותה חש כל חייו כלפי מולדתו. פרופ' מורה, שעמד בראש התאחדות של אקדמאים יוצאי עיראק, ניהל במשך שנים רבות דיאלוג ושיתוף פעולה פורה עם שורה של אינטלקטואלים ערביים, בעיראק ובמדינות אחרות. הוא לא היה איש שמאל והחיבור בינו לבינם לא נסוב על נושאי השלום וחלוקת הארץ, אלא על התרבות וההיסטוריה המשותפת של ערבים ויהודים במזרח התיכון. בשקט והרחק מאור הזרקורים, שיתוף הפעולה הזה הניב מאמרים משותפים בתחומים של ספרות, מחקרים וחיבורים. במהלך המחצית השנייה של שנות האלפיים הדיאלוג הזה הפך ללגיטימי ואף גלוי בחסות השינויים הטקטוניים במזרח התיכון – נפילתו של צדאם חוסיין ועליית כוחה של איראן. גם הקשר ארוך השנים בין בית המלוכה הבחרייני עם ראשי תנועת החב"ד הפך לנחלת הכלל וזאת הייתה רק ההתחלה. בבחריין קיימת קהילה יהודית קטנה, ואחת מבנות הקהילה אף כיהנה בתור חברת פרלמנט ולאחר מכן מונתה לתפקיד שגרירת בחריין בארה"ב, שם התפללה בבית חב" ד. מלך בחריין, חמד בן עיסא אל-חליפה מנהל קשרים הדוקים וארוכי טווח עם רבנים בכירים בתנועת החב"ד שמרבים לבקר בבחריין וגם מקיימים פגישות עם המלך בארה"ב.

ד. הדרך לוושינגטון עוברת בבית הכנסת

בעקבות האביב הערבי, שהחל לפני עשור וגרם לרעידת אדמה במזרח התיכון, המערכת הערבית החלה להיחלש, והקרעים בה הפכו לרבים וגלויים. האחים המוסלמים זכו בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במצרים, והגיעו לשלטון גם בתוניסיה. משטרים ערביים בכל האזור חשו סכנה גדולה מכיוון האחים המוסלמים וארגוני האסלאם הקיצוני מחד, ואת הנשיפה האיראנית מאידך. סוריה גורשה בבושת פנים מהליגה הערבית ופיתחה תלות גדולה באיראן שנלחמה את מלחמתה כנגד המורדים הסונים ; קטר, שסירבה ליישר קו ולשתף פעולה עם ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות ומצרים נגד האחים המוסלמים ואיראן, הפכה מנודה; לוב, תימן וסוריה צללו לתהום של מלחמת האזרחים; ובמצרים הגיע לסופו השלטון הקצר של האחים המוסלמים לאחר מהפכה נוספת ב-30 ביוני 2013.

המשטרים הסוניים המאוימים על ידי איראן וחוסר יציבות פנימית תלו תקוות בארה"ב על מנת שתתמוך, תציל ותגן עליהם מפני האיומים האפשריים. המצב הבלתי-רגיל הזה מבחינת החולשה הערבית גרם למדינות ערביות רבות לשקול מחדש את מערכת היחסים שלהן עם ישראל, שהפכה ממדינה עוינת לשותפה פוטנציאלית נגד הסכנות המשותפות.

הסברה הרווחת במזרח התיכון גורסת כי הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים. בנוסף, ישנה באזור גם אמונה רווחת ש"היהודים שולטים בעולם" (או לפחות בארה"ב). באווירה זאת, אימצו מדינות ערביות מדיניות חדשה שבמסגרתה נוצרו קשרים בין ראשי מערכות ביטחון, שליטים, מנהיגים דתיים ולוביסטים למיניהם מהמזרח התיכון לבין פוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשי דת, ישראלים ויהודים אמריקאים. קשרים דיסקרטיים היו קיימים עוד קודם לכן, אך עתה מה שהיה קיים התעצם ובמקביל נוצרו גם קשרים חדשים, חלקם גלויים יותר מאשר בעבר. הדרך החדשה לוושינגטון, מסתבר, עוברת בבית הכנסת.

הפאזה האחרונה והמעניינת ביותר החלה לפני כארבע-חמש שנים. במצרים התייצב שלטונו של עבד אל- פתאח א-סיסי, בערב הסעודית עלה כוכבו של יורש העצר מחמד בין סלמן שהתחבר עם האיש החזק מאבו- דאבי – יורש העצר מחמד בין זייד. ממשל חדש קם לו בארה"ב, והקלף היהודי, לאו דווקא היהודי-ישראלי, הפך לחזק במיוחד. במהלך השנים הללו התקיימו ביקורים רבים של אנשי דת יהודיים בערב הסעודית ובמדינות מפרץ אחרות כגון בחריין ואיחוד האמירויות. אחד המשמעותיים בהם הוא ביקורו בריאד של הרב דוד רוזן מהוועד היהודי האמריקאי בתחילת 2020, במהלכו פגש רוזן את המלך סלמן. לפני זמן לא רב, עוד אסרה ערב הסעודית על היהודים לבקר בשטחה, כך שמדובר לא רק בשינוי חיצוני אלא במהפכה אמיתית.

במהלך השנים האחרונות קטנו באופן משמעותית התבטאויות אנטישמיות מצד אנשי הדת במדינות המפרץ, וגם במצרים וירדן. גם הפרסומים האנטישמיים בעיתונות המפרצית והמצר ית הלכו ופחתו באופן משמעותי (במפרץ מדובר במגמה מתמשכת, להוציא כלי התקשורת הקטרים, כגון אל-ג'זירה ואתרי החדשות השונים שנמצאים בשליטה הקטרית(.

אבו דאבי הפכה את עצמה לבירת הסובלנות העולמית וקיימה מספר כנסים בהשתתפות של מנהיגים דתיים (של דתות מונותאיסטיות) רמי דרג, כולל רבנים מישראל ומארה"ב. ב-2022 צפוי להיפתח באבו דאבי בית כנסת חדש במסגרת של פרויקט בין-דתי מיוחד במינו בשם "בית אברהם". הכתבים הישראלים שהורשו להיכנס לבחריין על מנת לסקר את "הסדנה הכלכלית" של ג'ארד קושנר, בה הציג את החלק הראשון של "עסקת המאה", ביקרו בבית כנסת הקטן במנאמה, ונחשף כי בית כנסת פועל גם בדובאי מאז 2008 על מנת לאפשר ליהודים דתיים ולישראלים המבקרים להתפלל. באירוע של מרכז סימון ויזנטל שהתקיים ב-2017 בלוס אנג'לס, מלך בחריין אף גינה בפומבי את יוזמות החרם נגד ישראל, וב-2019 נערך בממלכה כנס בן-דתי בנוכחות הרב הראשי לישראל שלמה עמאר.

ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים בארה"ב קיימה, בהובלת מלקולם הונליין, פגישות רמות דרג בין מנהיגים יהודיים אמריקאיים לבין מנהיגים ממדינות האזור (ובהם נשיא מצרים א-סיסי ונשיא תורכיה ארדואן), ואילו הרב האמריקאי מארק שנייר נפגש פעמים רבות עם שרים ומנהיגים בכירים בארצות המפרץ על מנת לקדם דיאלוג בין-דתי ואת היחסים בין המדינות הללו לישראל. לקראת המונדיאל ב-2022, שלטונות קטאר הודיעו על כך שליהודים ולישראלים שיוכלו להיכנס למדינה ללא הפרעה בתקופת התחרות יהיה זמין אוכל כשר.

במצרים, השלטונות שיפצו את בית הכנסת המרהיב נבי דניאל באלכסנדריה, פתחו לראשונה מזה עשרות שנים את בית הכנסת בקהיר "שערי שמיים" שם התקיימה תפילה בחג החנוכה, ושיפצו את בית הקברות היהודי העתיק "אל-בסאטין". מחמד אל-עיסא, בכיר סעודי העומד בראש ליגה מוסלמית עולמית הגיע לביקור במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ופרסם מאמר בוושינגטון פוסט על כך שמוסלמים חייבים להכיר ולזכור את השואה. עיראק וסודאן הציעו ליהודים שעזבו לישראל לחזור לשטחן, מצרים וכווית הפיקו סדרות על חיי הקהילות היהודיות בארצות הללו באמצע המאה העשרים (חארת אל-יהוד ואום הארון), וכמובן יש את מרוקו שמאפשרת לאורך השנים קיום של קשר ייחודי של יהודים יוצאי מרוקו למוסדות תרבות ודת במדינה.

ה. עיצוב מחדש של המציאות

האם אפשר, לאחר עשורים רבים של הסתה, שנאה ואנטישמיות, לעצב מחדש את דעת הקהל במדינות הערביות ולשנות את דעתם של ההמונים במזרח התיכון ביחס ליהדות, יהודים וישראל? כידוע, השינויים הללו לוקחים זמן ואין לצפות שבמחי יד ייעלמו האמונות הטפלות והסטראוטיפים. גם אם באבו דאבי, ריאד או מנאמה השליטים הפנימו שבמקום להילחם במדינת ישראל, עדיף להם להילחם עם ישראל נגד איראן, וגם אם הסוגייה הפלסטינית לא מדירה שינה מעיניהם כרגע, אין זה אומר שהמוני אזרחים ערביים במדינות הללו מחזיקים באותה דעה. תנועת ה-BDS בירדן ומצרים הולכת ומתעצמת, והופכת לדומיננטית ככל שעובר הזמן. פעיליה מצליחים לחבל בהופעות של אמנים שהופיעו בישראל, וקוראים להחרים את הסדרות שמגוללות את סיפורן של הקהילות היהודיות במדינות הערביות, אם היוצרים שלהם לא תוקפים את ישראל (כמו שקרה במקרה של הסדרה הכוויתית "אום הארון"). בעוד שבערוץ הסעודי שודרה הסדרה הרמדאנית על חיי היהודים בכווית, בערוצים המצריים שודרה סדרה עתידנית בשם "הסוף" שקראה להשמדת ישראל וחזרתם של היהודים לארצות המוצא שלהם. גם האנטישמיות האוחזת בחוגים האסלאמיסטים לא נעלמה.

כשפעילי האחים המוסלמים רוצים להשחיר את פניו של הנשיא המצרי או את השליטים הערביים, הם "תופרים" להם אילן יוחסין יהודי או מאשימים אותם בכך שהם הפכו ללוביסטים של היהודים ועושי דברם. הרשתות הערביות מלאות בגילויי אנטישמיות גם כיום. יחד עם זאת, במקביל לגילויי השנאה הרגילים, יש גם לא מעט התעניינות בישראל ובתולדות היהודים בארצות ערב ובמורשת היהודית בארצות אלה. נראה כי הדור הצעיר במזרח התיכון סקרן הרבה יותר לגבי ישראל, שנתפסת כמעצמה אזורית צבאית וטכנולוגית, וגם לגבי העבר של היהודים בעולם הערבי והמוסלמי. הפעילות המבורכת של משרד החוץ הישראלי בשפה הערבית פותחת צוהר בפני משתמשי הרשתות החברתיות דוברי הערבית לשני העולמות הללו, אך כמובן שאפשר וצריך לעשות עוד.

מדינת ישראל הייתה יכולה להשתמש בשעת כושר הנוכחית ובחלון ההזדמנויות שנוצר ביחס אליה ואל היהודים על מנת לקדם מדיניות שמכוונת לשלום ולדו-קיום. החזרה לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים הייתה מאפשרת לשותפות הערביות של ישראל לצאת מהצל ולעבור לשלב הבא, של הכרה בישראל כבית הלאומי של העם היהודי מבלי לחשוש שהדבר ישליך על מצבן הפנימי או יסבך אותן עם הפלסטינים. לדיאלוג הבין-דתי יש תפקיד חשוב בעשיית השלום, כמו גם למיגור האמונות הטפלות והסטראוטיפים ביחס ליהודים. תהליכי השלום בצפון אירלנד ודרום אפריקה, שם אנשי דת היו חלק משמעותי מתהליך הפיוס והשימור של השינוי שהושג בעמל רב על ידי הפוליטיקאים, מהווים עדות לתפקיד חשוב זה. סביר להניח שמגמת ההתקרבות ליהדות וליהודים, שהחלה במספר מדינות ערביות כבר לפני שני עשורים וכעת הפכה לחלק בלתי נפרד מהמדיניות שלהן, לא תעלם, גם אם לא תהיה פריצת דרך בקרוב בערוץ הישראלי-פלסטיני. אך, בהעדר פריצת דרך שכזו, מגמה זו גם לא תממש את מלוא הפוטנציאל שלה מבחינת שיפור היחסים לא רק בין הדתות והמשטרים, אלא גם בין העמים עצמם. הקלף היהודי יכול לעזור למדינות האזור לשפר את תדמיתן בעיני וושינגטון, אך לבדו הוא לא יוכל לגשר על הפערים הקיימים וליצור שותפות ממשית בין ישראל לשכנותיה הערביות. יש לקוות שממשלת ישראל החדשה תשכיל להשתמש בנתונים המעודדים על מנת לקדם את השלום ובכך לתרום ליציבות ולביטחון של מדינת ישראל.

הפוסט במזרח התיכון מגלים מחדש את היהודים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי בנוי על שוק משותף, המבוסס על הורדת חסמי הגבולות הכלכליים הלאומיים. יש בו חופש תנועה של סחורות, שירותים, הון ואנשים. משבר הקורונה הביא לסגירת גבולות לאומית לא מתואמת ולא מסונכרנת, שהקשתה על מעבר סחורות ואנשים, והביאה להסגת ליבת האינטגרציה לאחור. משאיות עמוסות סחורה נתקעו במעברי גבול במשך שעות ארוכות ואף יממה, עד שהאיחוד הסדיר את ה"פס הירוק" למעבר מהיר עד 15 דקות בגבול. סגירת הגבולות מנעה ממיליון וחצי העובדים היוממיים החוצים גבול בדרך לעבודה ובחזרה ממנה להגיע למקום עבודתם, כולל עובדים חיוניים ובהם עובדי רפואה (דוגמה יוצאת דופן היא לוקסמבורג, שם עובדים יוממיים מהווים 46% מכוח העבודה ו-62% מכו ח האדם הרפואי מתגורר במדינות שכנות). ביבשת בה מזה שלושה עשורים אפשר היה לנסוע מליסבון שבפורטוגל עד ריגה באסטוניה בלי לעצור באף מעבר גבול, מאות אלפי אירופים שרצו לשוב הביתה נתקעו גם הם במעברי גבול במזרח היבשת.

האם משבר הקורונה הוא ה"קש" האחרון עבור איחוד, שממילא נראה בשנים האחרונות כעומד על כרעי תרנגולת? לאחר משבר החובות (2009), משבר המהגרים (2015) וברקסיט (2016), שהאיחוד עדיין מתמודד עם השלכותיהם, האם משבר הקורונה הוא זה שיביא להסגת או פירוק פרויקט האינטגרציה האירופית? השבועות הראשונים של המשבר לא פעלו לטובת האיחוד, והביקורת עליו היתה רבה. ואמנם, האיחוד האירופי היה איטי להגיב והואשם בכשלים רבים. אולם, הציפיות ממנו לא היו מבוססות על היכולות של האיחוד בתחום הבריאות ובניהול משבר מסוג זה. שוב האיחוד האירופי היווה שק חבטות נוח, בייחוד עבור מי שאינם מבינים ואינם יודעים עד כמה מוגבלות סמכויותיו בתחום. מדיניות הבריאות נתונה בידי המדינות החברות, לא בידי בריסל. יש לאיחוד מרכז גדול לניטור מגיפות, אך אין לו סמכויות לפעול, רק להתריע ולהמליץ. ככל הנראה, מרכז הניטור – כמו מרכזים דומים לו במדינות אחרות – כשל בהתראה על חומרת הסכנה מהקורונה, וכשכן השמיע קולו, המדינות החברות באיחוד לא תמיד הקשיבו לו.

הציפיה או השאיפה שברגעי הכאוס והבהלה מהמגיפה האיחוד האיטי והמסורבל יצליח לתאם מדיניות חירום של 27 מדינות, להן יכולת פעולה ותגובה מהירה, לא היתה ריאלית. לשם כך, האיחוד יצטרך לקבל האצלת סמכויות מהחברות בו ולבנות מערך ניהול משברים מתאים. ניסיונות התיאום ההתחלתיים שנעשו מצד בריסל כשלו, וכל מדינה הגיבה בתזמון ובאסטרטגיה משלה – מצורת הסגר ועד להחלטה האם בכלל להטיל סגר (ראו לדוגמה שבדיה), או לגבי תזמון ואופן היציאה מהסגר. וכאן טמונה נקודת רועץ מרכזית של האיחוד – חוסר התיאום מצד המדינות ובעיקר חוסר הסולידריות ההתחלתי שניכר, למשל, בעצירת ייצוא ממדינות אירופה של ציוד רפואי אותו ביקשה איטליה.

כאשר באיטליה בתי החולים קרסו מהעומס ונזקקו בדחיפות לציוד מגן מציל חיים, גרמניה, צרפת ומדינות נוספות בהן המגיפה כלל עוד לא התפשטה לממדים נרחבים, עצרו ייצוא של ציוד זה. הסולידריות האירופית בין מייסדות פרויקט האינטגרציה התגלתה כסיסמה ריקה, המעוגנת אמנם באמנת ליסבון אך לא בלבבות. האינסטינקט הלאומי היה זה שגבר. גם אם בריסל חשבה "אירופאית", המדינות החברות חשבו כל אחת לעצמה, והסמכויות, כאמור, היו בידיהן.

האינטרסים הלאומיים גברו. התיאום לא התקיים, או במקרה הטוב קרטע. רק לאחר כמה שבועות החלו גילויי סולידריות קלים, כמו העברת חולים מונשמים מצפון איטליה לבתי חולים בגרמניה (שאף הודיעה כי תשלם את חשבון הטיפול בהם). אך הרושם הראשוני נצרב בקרב מיליוני האיטלקים ששיוועו לסיוע ולא קיבלו אותו. להעדר הסולידריות הבריאותית התווסף גם העדר סולידריות כלכלית. איטליה ומדינות דרום אירופיות נוספות ביקשו משרי האוצר של גוש האירו לאשר הנפקת "אג"ח קורונה", שמשמעו הנפקת חוב משותף הרשום על שמן של 19 המדינות באיחוד המטבע. סירובן של הולנד וגרמניה להיות שותפות לחובות של מדינות הדרום עורר כעס רב, מרמור ואכזבה באיטליה (וכן בספרד ובמדינות נוספות).

בשנים האחרונות, רבים מהאיטלקים התפכחו מחלום הפדרציה האירופית. כתוצאה ממשבר החובות ובייחוד ממשבר המהגרים, הביקורת על האיחוד עלתה וגברה. במובן זה העדר הסולידריות האירופית כלפי איטליה בעיצומו של משבר הקורונה, שגבה מחיר כבד מכל כך הרבה משפחות באיטליה, הוא שפיכת שמן על המדורה ביחסה לאיחוד. האם זו נקודת מפנה קריטית? רק הזמן יגיד. בחודש אפריל, התנצלה נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין בשם האירופים כלפי האיטלקים על אי הגשת סיוע כאשר מערכת הבריאות במדינה קרסה – צעד יוצא דופן. מעט מידי, מאוחר מידי? עוד לא ברור.

באפריל, נראה שהאיחוד האירופי הצליח לצמצם הפסדים ואף לצבור כמה הישגים. ההתעשתות של האיחוד והמעבר לפתרונות חדשים ויצירתיים היו מהירים למדיי עבור ארגון כל כך מורכב, סבוך ואיטי, ומול משבר שמרכיב חוסר הידע ואי הודאות בו כה גבוה. נראה שבאירופה למדו את לקחי המשברים הקודמים. תוך זמן קצר מאוד, הבנק האירופי המרכזי העמיד אשראי של 750 מיליארד אירו, והנציבות ניתבה מחדש 37 מיליארד אירו מתקציב האיחוד (המסתכם בכ-165 מיליארד אירו ל-2020) למאבק בהשלכות הקורונה. "כוח הארנק" הופעל בעוצמה רבה. כשמחברים את חבילות הסיוע של 27 המדינות החברות, בהן 450 מיליון אזרחי האיחוד, מגיעים לסכום כולל של כ-4 מיליארד אירו (לשם השוואה, בארה"ב בת 330 מיליון איש, טראמפ הכריז על תכנית חילוץ בת 2 טריליו ן דולר בלבד).

הנציבות האירופית הובילה הסכם רכש משותף לציוד רפואי עבור המדינות חברות. הסכם זה חזר לנצל את יתרון הגודל האירופי. הוא הבטיח אספקה מספקת של ציוד רפואי ומנע תחרות בין מדינות האיחוד (והעלאת מחירים שהייתה מתרחשת בעקבות תחרות שכזו). האיחוד נוקט גם צעדים להקים מחסני ציוד רפואי משותף במימונו. בנוסף, האיחוד הקצה 140 מיליון אירו למחקר נגיף הקורונה ולמציאת חיסון ופתרונות ביניים. כמו כן, מדיניות וחקיקה שאסרה והגבילה סיוע מדינתי (פרק בדיני תחרות העוסק למשל במתן סובסידיות לעסקים לאומיים) הושעתה, וניתן אור ירוק לממשלות אירופיות (בפיקוח הנציבות) להגדיל את גרעונן כדי לסייע לעסקים ולאזרחים.

משבר הקורונה אינו משבר בריאותי בלבד. הוא מגה-משבר המגלם בתוכו ריבוי משברים בתחומים שונים, ובראשם המשבר הכלכלי החריף הנובע מהשבתת המשק. למשבר זה השלכות פיסקליות מרחיקות לכת. מאז משבר החובות, שיעורי הצמיחה היו נמוכים ברוב אירופה ושיעורי החוב הלאומי היו גבוהים. לא ברור כיצד האיחוד יצא מהמשבר הכלכלי הכרוך במגיפת הקורונה, והסכנה ממשיכה לרחף מעל ראשו. בנוסף, מתלווה משבר מממשלי ודמוקרטי. שינוי אורחות חיים מביא לשינוי תפיסות, רעיונות וזהות. המגיפה מעמידה שוב את הסקפטיים והביקורתיים כלפי פרויקט האינטגרציה האירופית מול התומכים בו, מחזקת את הפופוליסטים ובעיקר את הלאומנים.

משבר הקורונה חשף ביתר שאת חולשה פנימית של האיחוד לטפל במדינות חברות הנסוגות מעקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק. ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן העביר בכסות הקורונה חוק חירום, המאפשר לו ולממשלתו לפעול ולחוקק ללא ביקורת הפרלמנט. החוק, שאינו מוגבל בזמן, משול להשעיית הדמוקרטיה בהונגריה. הגם שמשבר הקורונה מלווה בפגיעה בפרטיות, עקב הפעלת אמצעי מעקב אחר אזרחים על ידי מדינות רבות, אף מדינה דמוקרטית אחרת באיחוד האירופי ומחוצה לו לא נקטה בצעדים משטריים כה חריפים. האיחוד האירופי מבוסס על ערכי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האזרח והאדם, זהו "חלק מה-DNA שלו". המהלך הבעייתי של אורבן זכה לתגובה רפה בלבד מצד האיחוד האירופי וראשי המדינות החברות בו. הדברים אינם חדשים. אתגר זה מלווה את האיחוד כבר כמה שנים ודורש פעולה נוקבת. פעולה רפה מחבלת מבפנים באיחוד האירופי, ומעידה על חולשותיו המוסדיות והנורמטיביות.

האתגר הכלכלי העצום ישפיע על כוחה של אירופה גם במדיניות-חוץ. האיחוד האירופי נעדר "כוח חרב" בדמות גייסות העומדות לפקודתו. לרשותו עומד בעיקר "כוח ארנק" ו"כוח נורמטיבי", שערכו הולך ויורד בעולם בו הליברליזם בירידה ופוליטיקת האינטרס העצמי, הכ וח והחתרנות עולה. מה ההשלכות של משבר הקורונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי ועל מאזן הכוח וההשפעה מול ארה"ב וסין? ומה לגבי ישראל?

סין, בה פרצה המגיפה, הגיבה בחוזקה ובלמה אותה במהירות יחסית וביעילות. בשיא המשבר באיטליה, באותם שבועות הרי גורל שהשכנות שלה אסרו ייצוא ציוד רפואי מהן, סין שלחה לאיטליה סיוע של עשרות טונות ציוד רפואי וכן אנשי צוות רפואי (גם רוסיה ותורכיה שלחו לה סיוע). התקשורת התריעה על יחסי הציבור והמיצוב שסין עושה לעצמה בדעת הקהל האיטלקית, בעוד האיחוד האירופי מאבד נקודות. לעומת זאת, שליחת ציוד רפואי לסין על ידי אירופה בתחילת המשבר לא כוסתה בהרחבה בתקשורת. במבט רחב יותר, אירופה הנמצאת בירידה כלכלית, מפסידה נקודות לסין בתחרות הגלובלית. הפעילות הכלכלית בסין חזרה לרמה דומה לזו שלפני המשבר, ואילו באירופה המגיפה הכתה קשה יותר וייקח זמן רב עד ליציאה מהסגר והנעה מחדש של גלגלי הכלכלה באופן מלא. הנזק מבחינת יחסי החוץ האירופיים הוא לא רק בשחיקת דימוי החוזק והיכולת לפעולה משותפת, אלא גם ב"כוח הארנק".

ומה לגבי ישראל? קולו של האיחוד האירופי ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני נחלש בשנים האחרונות. מ-2016 נתניהו מפעיל "תורנות בריסל" – מציאת ראש ממשלה תורן בין ידידיו האופורטוניסטיים שמעוניינים לנגח את בריסל, שיורה לשר החוץ שלו לעצור החלטות ביקורתיות של מועצת שרי החוץ האירופיים כלפי ישראל. האיחוד מסתפק בחזרה על החלטות קודמות שהתקבלו בקונצנזוס. בממשלה שמקימים נתניהו וגנץ, צפוי שרוב השרים יתמכו בסיפוח חלקים מהשטחים הפלסטיניים. גם בנושא זה, כאשר מספר המתים מקורונה באירופה מרקיע שחקים, " תותחי" מדיניות-החוץ נחלשים. משבר הקורונה שמחליש את אירופה ומסיט את תשומת הלב העולמית, יחד עם שנת בחירות בארה"ב, עלול להצטייר בירושלים כ"הזדמנות" ושעת כושר להכריז על מהלכי סיפוח חד-צדדיים, כחלק מיישום תכנית טראמפ ובציפייה שאירופה לא תגיב בחריפות.

תמונת המצב הנוכחית באירופה היא עגומה. עד כה אירופה נפגעה הכי קשה מנגיף הקורונה מבחינת מספר הנדבקים ומספר המתים (מעל 100 אלף מתוך 180 אלף נפטרי הקורונה בעולם עד כה הם אזרחי האיחוד). נדרש בדק בית יסודי. אמנם נכון לימים אלו לא נראה שהאיחוד האירופי יהיה אחד מקורבנות המגיפה, אולם יש בו מערכות שהאמון הציבורי בהן נפגע באופן מהותי, וחלק מ"מחלות הרקע" שלו התפרצו והתעצמו.

האיחוד האירופי נחלש מבחינה פנימית וחיצונית כאחד, אך הוא משיב מלחמה והמילה האחרונה בפרויקט האינטגרציה האירופי רחוקה מלהיאמר. אל מול הרגשות הלאומיים העולים, אל לנו לשכוח ולוותר על הצורך במערכת בינלאומית מתפקדת. נגיף הקורונה חוצה גבולות ואינו מבדיל בין גזע וצבע. רק במאבק משותף יצליחו מדינות העולם למגר את הנגיף. כדי להתגבר על הנגיף באירופה, נדרש שיתוף פעולה ותיאום בין מדינות האיחוד. לאחר גמגום וחוסר תיאום בין המדינות, האיחוד האירופי הראה יכולת התעשתות ותגובה מהירה יותר ממשברים קודמים. ואולם, השאלה המכרעת בעקבות המשבר היא האם בעיני מנהיגי ואזרחי אירופה האיחוד הוא פרויקט פוליטי או פרויקט כלכלי פונקציונלי בלבד. בהקשר זה, עדיין מוקדם מדי לשרטט את מאזן ההפסדים והניצחונות של האיחוד האירופי במשבר הקורונה.

הפוסט האיחוד האירופי בימי הקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פיתוח שדה הגז "מרין", שנמצא מול חופי רצועת עזה, הוא מרכיב חדש שיכול וצריך לסייע לכך. הפיתוח יכול להיעשות תחת מטריית פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) שהוקם בשנה שעברה בקהיר. כך, ניתן יהיה להתגבר על קשיים פוליטיים פנים-פלסטיניים, שנובעים מהפיצול הפנימי ומקשים על פיתוח שדה הגז. הדבר יסייע גם לפתור את המשבר החמור במשק האנרגיה הפלסטיני, ולשפר את המצב הכלכלי ברצועת עזה. יתר על כן, פיתוח השדה תחת מטרייה אזורית יגביר באופן מוחשי את שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון ויוכל לסייע בהקלה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

א. שדה הגז מרין

גילויי הגז הטבעי בים התיכון בשנים האחרונות לא פסחו גם על הזירה הפלסטינית. כך, התגלה בשנת 2000 שדה גז מול חופי רצועת עזה. שדה הגז "מרין" נמצא במרחק של כ-36 ק"מ מהחוף, ובעומק של כ-600 מ'. היקף הגז הטמון בו מוערך ב-1 TCF, אמנם קטן משדות אחרים שהתגלו באותן שנים בערך (תמר ולוויתן), אולם בעל היתכנות מסחרית. שלא במפתיע, האתגרים העיקריים הניצבים בפני פיתוח אפשרי של השדה הם מדיניים-אסטרטגיים.

השדה התגלה על ידי חברת BG (British Gas), שבהמשך נרכשה על-ידי החברה ההולנדית הבינלאומית Shell, והבעלות התחלקה בין חברות אלו, קרן ההשקעות הפלסטינית וחברת התשתיות הפלסטינית- לבנונית CCC  (Consolidated Contractors Company). לאחר שנים ארוכות בהן התברר שהאפשרות לפתח את השדה נמוכה, חברת Shell מכרה את חלקה לרשות הפלסטינית (דרך קרן ההשקעות הפלסטינית).

במהלך השנים התקיימו מגעים רבים ומגוונים, באישורה ובמעורבותה של ישראל, לגבי האפשרות לפתח את השדה, אולם אלו לא עלו יפה, בדרך כלל מסיבות מדיניות. עם זאת, בזמנו התגלעו גם חילוקי דעות על רקע כלכלי-מסחרי, שנגעו לפיתוח שדה הגז ים תטיס (שאף הגיעו לבג"צ).

לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה ב-2007 נפסקו הניסיונות להתניע את ניצולו האפשרי של שדה הגז. אלו חודשו אמנם ב-2013 סביב מאמציו – שלא הצליחו – של מזכיר המדינה האמריקני דאז ג'ון קרי לקדם שלום ישראלי-פלסטיני. שליח הקוורטט טוני בלייר היה מעורב בכך גם כן. במהלך השנים, דווח מעת לעת על אפשרות, או ניסיון, לעניין שחקנים חדשים בשדה הגז. כך, למשל, במהלך ביקור של אבו מאזן במוסקבה ב-2014 נרמז על אפשרות כניסתה של חברה רוסית. מאוחר יותר, דווח על עניין מצד חברת אנרג'יאן (שרכשה את השדות כריש ותנין, כמתחייב על פי מתווה הגז). אולם, יוזמות אלו לא הבשילו לכדי מהלכים מעשיים.

לאחרונה צוטט שר האנרגיה שטייניץ, במהלך מפגש פורום הגז האזורי בקהיר (ינואר 2020), כי מתקיימים מגעים בין ישראל והפלסטינים בדבר האפשרות למכור גז לרשות הפלסטינית בגדה המערבית, ושהדיונים הללו כוללים גם את האפשרות לפיתוחו של שדה הגז "מרין". לא נמסרו פרטים מעבר לכך, והתגובה הפלסטינית, מצד הרשות הפלסטינית, הייתה צוננת למדי. מכל מקום, ראוי לבחון לעומק את האינטרסים הישראלים והפלסטינים בהקשר של שדה הגז, להצביע על הקשיים העיקריים לפיתוחו, ולהציג יתרונות, או הזדמנויות, אפשריים כעת, לאור הנסיבות האזוריות העדכניות.

ב. האינטרסים הישראלים

1. הסדרה ברצועת עזה – דומה, כי יותר מתמיד ניכר כעת עניינה של ישראל במתווה של הסדרה מול רצועת עזה. מפגש האינטרסים, המרשים יש לומר, בין ישראל ומצרים, מאפשר תיאום עמדות הדוק שתכליתו מניעת הסלמה ברצועה, וגלישה להסדרה שתייצב ותקבע את הסטטוס קוו הנוכחי, באופן שימנע את הצורך במהלכים צבאיים. יתר על כן, מעורבותה של קטר, בעיקרון בת-פלוגתא של מצרים, מתקבלת בחיוב, כולל הסיוע הכספי במזומנים לחמאס. זאת ועוד, מאליו מובן שכל מהלך של הסדרה יחייב שיפור משמעותי של המצב הכלכלי וההומניטארי ברצועת עזה. מי שעוקב אחר התנהלות ישראל מול עזה יכול לחוש ברמת אמון גבוהה למדי ביחס לביסוס הבנות מול החמאס. טון הרטוריקה הישראלית כלפי החמאס נינוח למדי, אף בהשוואה לזה בו נוקטת ישראל מול הרשות הפלסטינית.
2. תפיסת ה"שלום הכלכלי" – תפיסה זו ניכרת היטב בראיה האסטרטגית הישראלית לעת הזו. "עסקת המאה", שלבטח אין ציפיות כי תניע תהליך מדיני של ממש בין הצדדים, ממחישה זאת היטב. התגובות המינוריות מצד הרשות הפלסטינית ודעת הקהל הפלסטינית למהלך האמריקני מעידות מבחינתה של ישראל, כי שיפור תנאי החיים בקרב הפלסטינים עשוי להבטיח יציבות, אף בהיעדר תהליך מדיני.

ג. האינטרסים הפלסטינים

1. החמאס – ברור למדי כי התנועה מעוניינת להגיע למתווה של הסדרה עם ישראל, שיבטיח ויקבע את שליטתה ברצועה, באופן שיותיר לה מרחב תמרון ראוי בזירה הפוליטית הפלסטינית בהמשך הדרך. החמאס מבינה היטב את מרחב התמרון שלה מול מצרים ואת הנסיבות הפוליטיות באזור לאחר "האביב הערבי".
2. הרש ות הפלסטינית – חולשתה של הרשות ניכרת היטב, ומועצמת עם דמדומי שלטונו של אבו מאזן. מחד גיסא, התנאים המדיניים לעת הזו אינם מבשרים טובות מבחינת התנועה הלאומית הפלסטינית (החילונית, מבית מדרשו של הפת"ח). מאידך גיסא, תנאי החיים המשופרים בגדה אינם מאפשרים לגייס את דעת הקהל באופן אסרטיבי מול המדיניות הישראלית. כך גם הפילוסופיה המדינית של אבו מאזן. לענייננו, הסדרה ברצועת עזה באופן שמאפשר הובלה על ידי הרשות הפלסטינית, כולל הפשרתו של שדה הגז "מרין", עשויה ואמורה לעלות בקנה אחד עם האינטרס של הרשות.

ד. מכשולים וקשיים בפני התקדמות

1. השליטה של תנועת החמאס ברצועת עזה – זו מעלה שורה ענפה של שאלות כבדות משקל: האם יש להסכין עם המשך השליטה של "ארגון טרור" בשטח זה? האם ראוי לחזקו, באמצעות הסדרה/הכלה, על מנת לייצב את הסטטוס קוו בשטח? האם אין לחשוש מחיזוקו בטווח הארוך על חשבון הרשות הפלסטינית?
2. היעדרו של תהליך מדיני – מזה שנים ארוכות לא מתקיים דו שיח של ממש בין ישראל לרשות הפלסטינית, וחוסר האמון בין שני הצדדים אך העמיק לנוכח "עסקת המאה". האם ניתן לקיים על רקע זה דיאלוג של ממש סביב הסדרה אפשרית ברצועת עזה, שכוללת לענייננו גם את פיתוחו של שדה הגז המדובר? האם הוואקום הפוליטי ברשות הפלסטינית סביב שלטונו של אבו מאזן יאפשר שיח מהותי כזה?
3. הפיצול הפוליטי הפנים-פלסטיני בין הרש"פ והחמאס – חילוקי הדעות הפנימיים וחוסר האמון בין שני הצדדים מונעים בשנים האחרונות כמעט כל אפשרות להסכמות, גם אד-הוק (אף "עסקת המאה", על אתגריה לתנועה הלאומית הפלסטינית, לא הצליחה לקרב מהותית בין שני הצדדים). האם ניתן להגיע להסכמות פלסטיניות בעניין שדה הגז? האם יש הכרח בהסכמה פנים-פלסטינית?

ה. פורום הגז המזרח ים תיכוני כמטריה לפיתוח שדה הגז הפלסטיני

הקשיים מרפים במידה רבה את ידיהם של מי שמנסים להניע, מעת לעת, מהלך לפיתוח שדה הגז "מרין". אולם, האם יתכן שבנסיבות הנוכחיות עשוי להתהוות מפגש אינטרסים בין הצדדים (או חלקם) שיאפשר התקדמות? ואולי המציאות האזורית המשתנה תסייע?

הנסיבות האזוריות במזרח אגן הים התיכון מייצרות פתח לשינוי חיובי. בשנים האחרונות, נרקם באזור זה מתווה אזורי מרתק של פוטנציאל לשיתוף פעולה בין שורה של שחקנים. זה נשען על גילויי הגז הטבעי במימי הים התיכון, כמו גם ההשלכות של "האביב הערבי". הביטוי המוסדי הבולט ביותר, הממחיש את המבנה האזורי המתגבש, הוא ה-EMGF, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר, ועובר מיסוד השנה. הפורום כולל כיום שבעה שחקנים – מצרים, ישראל, יוון, קפריסין, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית. הוא נתמך גם על ידי האיחוד האירופי וארה"ב. הכללתם של הפלסטינים בפורום איננה מובנת מאליה, ויש להניח כי היה כאן אינטרס מצרי ברור, שהוסכם גם על ישראל. פורום הגז יכול לשרת את פיתוח השדה הפלסטיני, מבחינה מדינית ואנרגטית:

1. הפן המדיני – הקושי ביצירת מפגש אינטרסים משולש ישראל-רש" פ-חמאס סביב הסדרה אפשרית ברצועת עזה הוא ברור. אולם, אפשרות פיתוח שדה הגז תחת ה"מטריה" של ה-EMGF עשויה להקל ולספק מסגרת נוחה יותר עבור כל השחקנים הרלבנטיים – ישראל, הפלסטינים ומצרים. מבחינה זו, ניתן יהיה לראות בכך ביטוי של שיתוף פעולה אזורי, הנשען על מפגש אינטרסים כלכלי-אנרגטי ומדיני כאחד.
2. הפן האנרגטי – בעבר, נדונו חלופות שונות לשינועו של הגז מן השדה הפלסטיני. ככלל, המוקד היה בחיבורו לישראל (בזמנו דובר על חיבור אפשרי לשדה הגז ים תטיס, מה שאיננו רלבנטי כעת), ובהמשך – מכירת/אספקת הגז לרשות הפלסטינית, בגדה וברצועה. כעת, הזווית המצרית עשויה להקל על הזווית האנרגטית. חיבור אפשרי של שדה הגז למצרים, שמהווה שחקן מפתח מדיני ואנרגטי, עשוי לסייע לפתור מחלוקות, או רגישויות למיניהן. ככלות הכול, מצרים מעוניינת לחזק את מעמדה כמרכז אנרגיה אזורי, מה שעולה בקנה אחד )לפי שעה( עם האינטרס הישראלי. אגב, לחברת Shell, שאמנם מכרה את חלקה בשדה הגז "מרין" אך עדיין פעילה באזור (מחזיקה ב-30 אחוז משדה הגז "אפרודיטה" הקפריסאי), יש בעלות על מתקני הנזלה במצרים.

ו. מה צריכה ישראל לעשות?

1. להאיץ מהלך מדיני של הסדרה ברצועת עזה – קידום הסדרה מחייב קודם כל לפעול מול מצרים ובמקביל מול החמאס והרשות הפלסטינית. מאמצים בכיוון זה מתקיימים כבר ב אופן שוטף, ומחייבים שיתוף, התייעצות ויישור קו מוקדמים מול הממשל בקהיר גם בנושא אפשרות פיתוח שדה הגז מרין. במקביל, ישראל צריכה לשקם את האמון עם הרשות הפלסטינית, ולהבהיר שהאינטרס הישראלי הוא להשיב את הרשות לעמדה קדומנית ובכירה יותר מול הרצועה.
2. לרתום תמיכה אמריקאית – ישראל צריכה לעדכן את ארה"ב על החשיבה שלה בעניין פיתוח שדה הגז כחלק ממהלך להסדרה בעזה, כדי להבטיח תמיכה וסיוע אמריקניים חיוניים. מערכת היחסים עם ממשל טראמפ, שמגלה עניין רב במהלכים במזרח אגן הים התיכון, מחייבת עדכון מקדים בנושא.
3. ליצור שיח כלכלי-אנרגטי סביב שדה הגז הפלסטיני – יש להשיב את אפשרות פיתוח שדה הגז לקדמת הבמה ולעורר סביבו דיון ציבורי ועשייה מדינית. זה לכשעצמו יוביל לעניין מחודש בנושא בקרב החוגים הכלכליים הרלבנטיים, דוגמת Shell ואחרות.
4. לבחון מחדש שאלות מרכזיות – האם לחבר את שדה הגז הפלסטיני לישראל )אשקלון( כפי שדובר על כך בעבר? האם לבחון את חיבורו ישירות למצרים, למשל לצינור שכבר מייצא גז ישראלי למצרים (אם אכן זה אפשרי מבחינה טכנית) ובכך לעקוף את חוסר העניין והאמון הפלסטינים במה שעשוי להיתפס כשליטה ישראלית על הגז? האם להוסיף זווית קפריסאית, למשל, באמצעות שדה "אפרודיטה", שלחברת Shell יש בו 30 אחוז מן הבעלות? האם להוביל את הגז למתקני ההנזלה במצרים? אלו שאלות חשובות שישראל תצטרך להעמיק בהן במקביל לקידום מהלך ההסדרה, שכן מעורבים בהן מספר שחקנים בעלי אינטרסים מדיניים – בילטרליים ואזוריים – וכלכליים. יש גם לקחת בחשבון ניגודי עניינים אפשריים, דווקא במישור העסקי, מצד החברות הפועלות בישראל ("דלק" ו"נובל אנרג'י") שעלולות לראות בשדה הפלסטיני מתחרה לא רצוי.

ז. סיכום

שאלת ההסדרה ברצועת עזה היא סוגיה סבוכה ומורכבת בפני עצמה, ומערבת מכלול של משתנים מדיניים, פוליטיים, כלכליים ואף אמוציונאליים. דווקא לנוכח זאת, שדה הגז "מרין" יכול להוות זרז, על בסיס פוטנציאל ממשי, להנעתו של מהלך הסדרה, שנראה כי יכול לענות על מרבית האינטרסים של השחקנים הרלבנטיים. יש בו כדי להחזיר את הרשות הפלסטינית לקדמת הבמה מול הרצועה, היא תהיה הכתובת השלטונית לנוכח בעלותה על שדה הגז, ותחזק מחדש את מעמדה כשחקן המרכזי, כולל מול רצועת עזה. הדבר יסייע לחמאס לאמץ מתווה של הסדרה עם פוטנציאל ממשי לשיפור במישור הכלכלי, מבלי שיהיה בכך הכרעה, או העדפה, ביחס למעמדה של התנועה כשחקן מדיני, לגיטימי אם לאו. מבחינת ישראל, יש בכך שני יתרונות ברורים: האחד, הנוגע למהלך ההסדרה שלפחות בשנים האחרונות נתפס כראוי ורצוי אל מול סבך הנסיבות האזוריות, ואף הפנימיות בישראל ובזירה הפלסטינית. השני, נוגע ל"מימד החזוני" הכרוך במהלך של שיתוף פעולה אזורי, ים תיכוני, שמערב גם את הקהילה הבינלאומית בניסיון לייצב סכסוך מדמם, שנתפס כבר שנים ארוכות כנמצא במבוי סתום.

הפוסט שדה הגז מול חופי רצועת עזה: הזדמנות לפיתוח במסגרת הסדרה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במחקר "יחסי ישראל ומרוקו: שיתוף פעולה עם שורשים" שנכתב בשנת 2018 במסגרת פרויקט של מכון מיתווים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב, תואר כיצד שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו הוא רחב היקף ומתבסס על שני יסודות מרכזיים: האחד, הקשר היהודי-מרוקאי שנמשך יותר מאלפיים שנה ושמאפשר קשרי תרבות המבוססים על זהות וערכים מרוקאים משותפים; והשני, שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני בין המדינות, שהחל בסוף שנות ה-50' ונמשך עד עצם היום הזה. השילוב בין שני יסודות אלה מאפשר אמון הדדי וקרבה בין העמים. למרות זאת, מאז כישלון פסגת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, ישראל ומרוקו אינן מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רשמיים. ואולם, שיתוף הפעולה ביניהן, ובעיקר הקשרים החמים שבין העמים, ממשיך להעמיק, אם כי באופן מוגבל לאור המבוי הסתום ביחסי ישראל עם הפלסטינים.

מאמר זה בוחן את שיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל למרוקו, ואת השינויים שחלו בהם במהלך שנת 2019. הוא מתייחס לתחומים המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי, ומתאר בקצרה את ההתפתחויות בכל אחד מהם, במטרה למצוא מכנה משותף ולהצביע על מגמות. מטבע הדברים, שיתופי הפעולה בין המדינות בתחום  הביטחוני-מודיעיני, על אף מרכזיותם, לא יזכו לתשומת לב רבה בנייר עקב אופיים החשאי.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

התחום המדיני

ההתרחשויות המדיניות במהלך גיבושה של תכנית טראמפ ולקראת פרסומה השפיעו גם על מרוקו ועל אפשרות שדרוג היחסים שלה עם ישראל. מרוקו לקחה חלק בסדנה בבחריין, שהתקיימה ביוני 2019 ושבה הוצג החלק הכלכלי של תכנית טראמפ, אך שלחה נציגים בדרג בינוני בלבד. כך עשו גם מרבית מדינות ערב האחרות שהוזמנו לסדנה, וניכר כי הדבר מעיד על רצון לצאת ידי חובה. בנוסף, מרוקו סומנה על ידי הממשל האמריקאי וממשלת ישראל כאחת מכמה מדינות מפתח בעולם הערבי שעמן יש עניין לקדם הסכמי אי-לוחמה. ואולם, גם במקרה זה נותרה מרוקו מסויגת וזהירה כהרגלה.

במרץ 2019, סמוך לבחירות לכנסת, דווח בתקשורת כי נתניהו צפוי לבקר במרוקו, אולם ממשלת מרוקו הכחישה את העניין. אילו היה מתממש ביקור כזה, נתניהו היה זוכה בהישג מדיני משמעותי ומרוקו הייתה נתפסת כמי שסייעה לו בכך. מצב כזה היה מעורר ביקורת חריפה כלפי מרוקו מבית ומחוץ. בסופו של דבר, נתניהו לא ביקר במרוקו, אך האפשרות לביקור רשמי בממלכה עלתה פעם נוספת בדצמבר 2019. נתניהו נועד עם מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו בפורטוגל רגע לפני שהאחרון המשיך לפגישה עם מלך מרוקו ברבאט. על פי הדיווחים בתקשורת הישראלית, סדר היום של הפגישה ברבאט היה אמור לכלול נושאים כמו האיום האיראני וקידום יחסים רשמיים בין ישראל למרוקו. בסופו של דבר, קיצר פומפאו את ביקורו במרוקו ופגישתו עם המלך בוטלה ברגע האחרון. עד כה לא דווח מדוע כך קרה והאם התחממות ביחסי המדינות אכן עמדה על הפרק. התגובה הרשמית היחידה בנושא הייתה הכחשה מצד בכירים אמריקאים, שאף האשימו את התקשורת הישראלית בהדלפה שעניינה אינטרסים פנים-ישראלים ותו לא.

התחום הכלכלי

שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למרוקו המשיך להתקיים באופן לא רשמי ודרך גורמים שלישיים (דוגמת חברות בינלאומיות). שיתוף הפעולה שמתקיים בתחום החקלאות, הגם שהמשיך להיות מועט בהיקפו, הוא רב-חשיבות לאור מרכזיות הענף בכלכלה המרוקאית. שיתוף פעולה זה כולל יזמי חקלאות ישראלים המקימים חוות פרטיות במרוקו, משמשים כיועצים לחקלאים שם או מייצאים למרוקו ציוד חקלאי מתקדם. מרוקו המשיכה לייצא לישראל מוצרי מזון כמו סרדינים, זיתים, ארגן ומוצרים מעובדים כמו קוסקוס.

תחום התיירות המשיך להיות הבולט מבין ענפי הכלכלה, כאשר מספר התיירים הישראלים אשר ביקרו במרוקו נע בין 30,000 ל-45,000 בכל שנה. בשנת 2019 התפתח גם ענף התיירות העצמאית מישראל למרוקו (FIT – Frequent Independent Traveler). אם בעבר המטייל הישראלי ביקר במרוקו בעיקר במסגרת טיולים מאורגנים, כיום ישראלים רבים נוסעים למרוקו גם באופן עצמאי. חלופה זו מאפשרת למי שמתכונת הטיול המאורגן פחות מתאימה לו, לטייל במרוקו בדרך עצמאית. היא מעודדת מפגש בלתי אמצעי עם החברה והתרבות המרוקאית. כמו כן, על רקע העלייה המתמדת במספר התיירים הישראלים המבקרים במרוקו, התפרסמו במהלך השנה האחרונה מספר דיווחים בתקשורת לפיהם חברות התעופה "אל על" ו"השטיח המעופף" מתכוונות להפעיל קו תעופה ישיר בין ישראל ומרוקו. פרסומים אלה מוטלים בספק כיוון שהודעה בדבר הטיסות הישירות בין המדינות, אשר אין ביניהן יחסים דיפלומטיים רשמיים, הגיעו מטעם חברות התעופה ואמצעי התקשורת, ולא נתמכו בהתייחסות של גורם מדיני רשמי או בהסכמים.

מבחינת התיירות ממרוקו לישראל המצב נותר עגום למדי, שכן מספר התיירים שהגיעו בכיוון זה במהלך שנת 2019 היה כ-3,000 בלבד. מספר זה דומה למספר התיירים המרוקאים שביקרו בישראל בשנים 2017 ו – 2018. המספר הזעום של התיירים המרוקאים המגיעים לישראל נובע גם משורת החסמים הבירוקרטיים והכלכליים העומדים בפניהם. ההליך הנדרש מהם מסובך, מורכב, יקר ולעיתים מצריך מספר נסיעות מחוץ למרוקו לשם הסדרת ויזה לישראל.

התחום האזרחי והתרבותי

ברמה האזרחית היחסים המשיכו להיות חמים ולהעמיק על אף היעדר יחסים רשמיים בין המדינות. מדובר ביחסים שמבוססים לפני הכול על ערכים, זהות ותרבות מרוקאית משותפ ת. שיתופי פעולה אזרחיים מתקיימים בעקביות ובהתמדה בתחומים כמו מורשת יהודית מרוקאית, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט, חינוך ומחקר. חלק זה יסקור בקצרה את האירועים הבולטים , מיני רבים, שהתרחשו במהלך שנת 2019.

היחסים האזרחיים הענפים מתאפשרים בשני מרחבים: האחד, הפיזי שכולל את מרוקו, ישראל והתפוצות המרוקאיות ברחבי העולם. יהודים ומוסלמים ממוצא מרוקאי נפגשים ופועלים יחד בזכות הניידות הגבוהה המאפיינת את תקופתנו, אשר הופכת את העולם לקטן מתמיד. לכך תורמים קשרי התיירות המאפשרים תנועה אנושית עקבית בין ישראל ומרוקו, בין אם בקבוצות או כמטיילים עצמאיים. לצד המרחב הפיזי, קיים מרחב נוסף מקביל – המרחב הווירטואלי – המעודד קשרים חדשים, תחזוק קשרים קיימים, שיח משותף ונראות. קבוצות וקהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות יחד את יוצאי מרוקו סביב געגוע משותף. דוגמה לכך הן קהילות התי עוד הו וירטואליות, הפועלות למען תיעוד ושימור המורשת היהודית של ערים וכפרים במרוקו. בולטת במיוחד פעילותה של קהילת יוצאי העיירה דמנאת, אשר ביקרו יחד בעיר דמנאת פעמיים, ובמהלך ביקורם נפגשו עם ראש העיר ובכירים נוספים, התוו יחד תכניות לשיקום בית הקברות היהודי ולקיום כנס בינלאומי ליוצאי העיר, אשר יתקיים בחודש ספטמבר בדמנאת עצמה. השימוש במרחב הווירטואלי מאפשר לאחד קהילה שהתפזרה וקצת נשכחה במרחב אלטרנטיבי, המאפשר לעבור מגעגוע נוסטלגי לאחריות קהילתית ולפעולה משותפת.

הקהילה היהודית שנותרה במרוקו מקיימת חיים יהודיים מלאים ועשירים מבחינה תרבותית ומהווה את אחד מיסודות הקשר האזרחי עם ישראל. על אף מספר היהודים שהולך וקטן עם הזמן (כיום נותרו במרוקו כ-2,500 יהודים בלבד), במהלך השנה החולפת נרשמו בקרב הקהילה היהודית מספר אירועים שזכו לתהודה ציבורית ושמעידים על התעוררות: באפריל 2019, מונה הרב יאשיהו פינטו כאב בתי הדין הרבניים במרוקו, מינוי השקול למינוי רב ראשי. באותו חודש, פרסם מלך מרוקו החלטה לפיה יש לערוך בחירות למוסדות הקהילה היהודית. בחירות אלה לא התקיימו מזה 50 שנה והן אמורות לספק מענה לבעיית הריכוזיות של מוסדות הקהילה היהודית ולעורר בה התחדשות חשובה. כמו כן, אירועים בעלי אופי יהודי קיבלו השנה במה ממלכתית, באמצעות סיקור נרחב בתקשורת ובנוכחות מצד גורמים רשמיים. כך, בדצמבר 2019 אורגן על ידי חב"ד טקס הדלקת נרות חנוכה מפואר בקזבלנקה, שבו לקחו חלק יותר מ -700 משתתפים. האירוע המיוחד סוקר בתקשורת המרוקאית, לרבות בערוץ הטלוויזיה הממלכתי "2M". כמו כן, באותו חודש נפטר ד"ר ארמנד גיגי, נשיא הקהילה היהודית של הערים פאס, אוג'דה וצפרו. הלווייתו שודרה בשידור ישיר בטלוויזיה המרוקאית ונכחו בה גורמים רשמיים רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.

אירוע בין-דתי נוסף התרחש במרץ 2019, עם הגעת האפיפיור פרנציסקוס לביקור היסטורי במרוקו. המלך והאפיפיור נועדו בארמון ברבאט, וחתמו יחד על "קריאת אל-קודס", במטרה לקדם את אופייה וזהותה הייחודי ים של ירושלים כעיר רב-תרבותית ובין-דתית. הביקור נועד כדי לחזק את מעמדו של מחמד השישי כאלטרנטיבה מתונה למנהיגות אסלאמית ובמקביל לשדר מסר של פיוס לתושבי אירופה הנוצרים והמוסלמים. ואולם, הקריאה החשובה לסובלנות בין-דתית נעשתה בהיעדר נציג יהודי.

בזירת הקולנוע, נרשמו בתקופה האחרונה שני אירועים מרכזיים שעלו לכותרות: הראשון אירע על רקע פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שבתכניתו שולבו שלושה סרטים ממרוקו: "ראזיה" של הבמאי נביל עיוש, "סופיה" של הבימאית מרים בנמבארק, ו"ללא בית" של הבימאית נרג'יס נג'אר. כשבוע לפי תחילת הפסטיבל החלו להישמע מצד תנועות החרם במרוקו קולות מחאה נגד השתתפות הסרטים. כתוצאה מהמחאה, בוטלה הקרנת "ללא בית", אך שני הסרטים האחרים הוקרנו כמתוכנן והאולמות היו מלאים עד אפס מקום. במקרה של הסרט "ראזיה" נמצא מענה יצירתי למחאה, כשלפני ההקרנה הוצג סרט קצר בנושא פלסטיני-ישראלי. בנובמבר 2019, הוקרן בבכורה חגיגית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במראקש הסרט "בעינייך אני רואה את המדינה שלי" של הבמאי כמאל השקאר. הסרט מתעד את מסע השורשים מירושלים למרוקו של נטע אלקיים ועמית חי הכהן, שני יוצרים ומוזיקאים צעירים מישראל. סרט זה הצליח לעורר שיח על סיפור העקירה והגעגוע של יהודי מרוקו למולדתם וכיצד עקירתם השפיעה על המוסלמים שנותרו במרוקו. הסרט זכה לסיקור נרחב בתקשורת המרוקאית ותואר כיצירה קולנועית שמרחיבה את גווני התרבות המרוקאית ומנכיחה בה את הקול היהודי. לצד הסיקור החיובי הועלתה ביקורת מצד תנועות החרם ותומכיהן, שהציגו את הסרט כביטוי לנורמליזציה תרבותית עם ישראל, אך זו נותרה שולית. בסופו של יום, זירת הקולנוע נותרה מרחב המאפשר מפגש ושיח בין ישראלים למרוקאים סביב ערכים וזהות מרוקאית משותפת.

מוזיקאים ויוצרים ישראלים ומרוקאים הופיעו יחד על אותן במות במסגרת אירועים ופסטיבלים במרוקו, בישראל וברחבי העולם. כך, באוקטובר 2019 התקיים בעיר אסווירה הפסטיבל האנדלוסי ה-16, שבמסגרתו הופיעו יחד יוצרים, אמנים ומוזיקאים יהודים ומוסלמים. טקס הפתיחה נערך בארבע שפות שאחת מהן הייתה עברית. כשבועיים לאחר מכן, בנובמבר 2019 ,הופיעה בישראל להקת "נשות טטוואן" ) Les Femmes De T'touan) במסגרת אירועי פסטיבל מדטרנה ומופעי Judeo-Araab באשדוד. הלהקה מטטוואן אף התראיינה בתכנית הרדיו "קפה גיברלטר" המשודרת בתאגיד "כאן". לא חלף זמן רב, ובראשית דצמבר 2019 הופיעה התזמורת האנדלוסית הישראלית מאשדוד בקזבלנקה, במסגרת אירועי פסטיבל "אנדלוסייאת", וזאת על אף מחאות שקראו לביטול המופע. להבדיל ממוזיקאים ישראלים המופיעים במרוקו באופן עצמאי ואינם מייצגים את מדינת ישראל, התזמורת האנדלוסית הישראלית של אשדוד זכתה ב-2017 למעמד של תזמורת לאומית לצדה של התזמורת האנדלוסית.

בנובמבר 2019, לאור סבב הסלמה ישראלי-פלסטיני בעזה בעקבות חיסול אבו אל-עטא, בוטלה הופעתו של מרוואן חאג'י, זמר אנדלוסי מפורסם ממרוקו שהיה אמור להופיע לצדו של הפייטן חיים לוק במסגרת פסטיבל העוד בירושלים. הפרסומים במרוקו בדבר ההופעה המשותפת המתוכננת גררו ביקורת כלפי הזמר בטענה שבזמן שעזה מותקפת הוא רואה לנכון להופיע בירושלים. בסופו של דבר, ההופעה בוטלה והזמר אף הכחיש כל כוונה להופיע בישראל.

מרוקו, בניגוד למדינות אחרות באזור כמו תוניסיה ואלג'יריה, בחרה לקבל את התנאים שהציבו איגודי הספורט הבינלאומיים, שלפיהם עליהן לאפשר למתחרים הישראלים להתחרות עם דגל ישראל על בגדיהם. בתמורה להסכמה זו מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים ונהנית מהיתרונות המתלווים לכך כמו הכרה בינלאומית, הכנסות מתיירות ספורט ומיתוגה כמדינה מארחת. בתחום הג'ודו ניתן לציין את תחרות הג'ודו גראנד פרי שהתקיימה במראקש במרץ 2019 ובה התחרו עשרה ספורטאים מישראל. מעבר לכך שהתחרו עם דגל ישראל על בגדיהם, תמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליית ארד ובמעמד הענקת המדליות התנוססו דגלי ישראל לעיני כל.

ג. סיכום

בנקודת הזמן הנוכחית, אין ככל הנראה היתכנות לקידום יחסים רשמיים בין ישראל למרוקו. זאת, בעיקר בגלל המשך המבוי הסתום ביחסים עם הפלסטינים וחוסר הוודאות הפוליטית בישראל. ואולם, למרות זאת, חלה בשנת 2019 עלייה בשיח המדיני והתקשורתי על האפשרות שכך יקרה ועל הנכונות האמריקאית לפעול לקדם זאת. התגובה המסויגת והזהירה של מרוקו ליוזמות האמריקאיות (כולל תכנית טרמפ) מלמדת שמרוקו אינה רוצה להצטייר כמי שעורקת מהמאמץ האמריקאי אך שהיא גם מודעת היטב למגבלותיו ולהשלכותיו עליה.

לצד הגבולות הצרים של שיתוף הפעולה בתחום המדיני, ממשיך לבלוט בעומקו שיתוף הפעולה התרבותי והאזרחי בין העמים, המקיימים ביניהם קשרי תפוצות. קשרים אלה מבוססים על תרבות, זהות, וערכים מרוקאים משותפים ומתאפשרים הודות לקשר היהודי, לתנועה האנושית העקבית של תיירים ישראלים המבקרים במרוקו ולשיח המשותף במרחב הווירטואלי. יחד עם זאת, לאור המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותנודותיו, קשרים אלה ממשיכים להיות מוגבלים ביכולתם להעמיק ולהתרחב.

תהליך מדיני משמעותי מול הפלסטינים יאפשר ויקל על היחסים בין המדינות להפוך לרשמיים ולקשרים בכל התחומים לממש את הפוטנציאל שלהם. בשנות ה-90', במקביל לתהליך השלום, פתחו המדינות נציגויות זו אצל זו, והדבר יכול לקרות שוב. חשוב לזכור שלמרות שבמרוקו מולך מלך, החלטותיו אינן מנותקות מעמו והן במידה רבה משקפות את דעת הקהל המרוקאית ברוב הנושאים שנמצאים על סדר היום. הציבור במרוקו תומך בהקמת מדינה פלסטינית וקשה לו לקבל בברכה קשרים מדיניים פומביים עם ישראל. חידוש תהליך השלום יקל על הסרת חסם זה, ויאפשר לישראל ומרוקו לקדם תשתית מוסדית ורשמית לשיתופי הפעולה ביניהן.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו ב-2019: התחממות מלמטה למעלה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך שנים רבות טרם חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, שררו בין המדינות יחסים של מעין הסכם הגנה דה-פקטו. הסכם השלום שנחתם ב-1994 סיפק לממלכה ההאשמית עוגן אסטרטגי חשוב ביותר: ייצוב וחיזוק מטריית ההגנה הישראלית, ובמשולב גם חיזוק היחסים האסטרטגיים של ירדן עם ארה"ב. הסכם השלום הפך לאחד מעמודי התווך של היציבות המדינית-אסטרטגית גם עבור ישראל, כפי שהוצג במחקר מקיף שנערך לגבי יחסים אלו בשנת 2018 .שתי המדינות הצליחו לפתח שיתוף פעולה ביטחוני נרחב. בתחילת הדרך, חלו ביניהן התפתחויות חיוביות משמעותיות גם במישור הכלכלי. חתימת הסכם הסחר הירדני-אמריקאי-ישראלי, בשנת 1998, להקמת אזורי תעשייה המזכים בהקלות מיוחדות ביצוא לארה"ב (Agreement QIZ) הייתה פרי חשוב של הסכם השלום. הסכם הסחר הניב סדרת הסכמי-המשך כלכליים שהעלו את ירדן על דרך המלך לצמיחה מואצת המבוססת על גידול מהיר ביצוא, והעמיד אותה ככוח מוביל בעולם הערבי בכל הנוגע ל השתלבות בכלכלה הגלובלית. בין ישראל לירדן התפתח שיתוף פעולה משמעותי בתיירות ובתעשייה, במיוחד בתעשיית הביגוד, וכן בתחום המים.

בעשור האחרון נזנחו היחסים הכלכליים, המדיניים והאזרחיים בין שתי המדינות, והיקף שיתוף הפעולה ביניהן הצטמצם מאוד. המכשול החמור ביותר ליחסים היה והינו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר מערער את יחסי ישראל-ירדן ומוביל לניכור ועוינות בדעת הקהל הירדנית. למחלוקות הנוגעות לאל-חרם א-שריף/הר הבית פוטנציאל נפיץ במיוחד. סוגיות מדיניות נוספות המעכירות את היחסים כוללות: אזכורים חוזרים ונשנים בישראל של רעיון "ירדן היא פלסטין", ואירועים שמתסיסים את דעת הקהל הירדנית, כגון מעצר של אזרחים ירדנים בישראל. חומרה מיוחדת נודעת לסוגית סיפוח אפשרי של בקעת הירדן (בצד הפלסטיני) על ידי ישראל.

מעבר לכל הסוגיות הללו, ההנהגה והציבור בירדן שותפים לתחושה מעיקה שישראל אינה מכבדת את ירדן, מתעלמת מהאינטרסים והרגישויות שלה, ופעם אחר פעם מעמידה את הנהגתה במצבים קשים, עד כדי סיכון יציבותה. נייר זה סוקר את ההתפתחויות העיקריות ביחסים בין המדינות במהלך שנת 2019, על רקע המאפיינים שתוארו לעיל.

ב. התפתחויות עיקריות בשנת 2019

התחום המדיני

רמת שיתוף הפעולה המדיני בין המדינות מוגבלת ונשחקת בהתמדה בשנים האחרונות. בעבר, היחסים המדיניים היו ברמה גבוהה דיה כדי לגבור על משברים רציניים, כגון ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל ב-1997 או הפיגוע שביצע חייל ירדני באי השלום בנהריים באותה שנה. ואולם, בשנים האחרונות, היחסים הורעו עד כדי אי נכונות של המלך הירדני לשוחח עם ראש הממשלה הישראלי. כתוצאה מהרעת היחסים, הצדדים מתקשים להתגבר אפילו על קשיים מינוריים. בנוסף לכך, שחיקת היחסים המדיניים והדיפלומטיים מותירה עשרות סוגיות וטענות ירדניות כלפי ישראל (בתחומים אזרחיים וכלכליים) בלתי פתורות. הצטברות הסוגיות הללו מרעילה את היחסים בין ישראל לירדן ומעצימה את המגמה השלילית.

הידרדרות היחסים קיבלה ביטוי בולט בשנת 2019 בכישלון הטיפול בסוגיית מובלעות צופר ונהריים. חוזה השלום נחתם בכוונה ברורה לקיים את ההסדרים המיוחדים בשתי המובלעות למשך שנים רבות. חידוש ההסכם לאחר 25 שנים היה אמור להיות מהלך אוטומטי, אך התקשורת הלקויה בין הצדדים, חוסר האמון והצטברות סוגיות שנויות במחלוקות בלתי מטופלות הביאו את ירדן לתבוע חזרה את השטחים. הדבר חייב את ישראל לטפל בחידוש ההסכם מבעוד מועד ובהקשר רחב יותר של מערכת היחסים. כיוון שלא היה טיפול מסודר כמתבקש, ועל רקע היחסים המורעלים, סוגיית המובלעות הפכה לבעיה פוליטית קשה מבחינת ממשלת ירדן והמלך, והסתיימה בדחיית בקשתה של ישראל להאריך את הסכם חכירת הקרקע.

העיכובים המתמשכים במימוש מהלכים שהוסכמו בתחום המים, החיוניים להקלת המחסור החמור במים בירדן, העמיקו את האווירה המורעלת בין המדינות. בראש הסוגיות הללו עומד פרויקט תעלת הימים שתוכנן לכלול מתקן התפלה גדול בעקבה. בישראל התגבשה עמדה כי אין לפרויקט היתכנות – הן מההיבט הכלכלי והן מההיבט הסביבתי. אולם, במקום לדון עם הירדנים על חלופות שיתנו מענה לצורך הירדני הדוחק במקורות מים חדשים, ישראל הקפיאה בפועל את הטיפול בו, באופן חד-צדדי. במקביל, גם מהלכים מוסכמים לגבי הגדלת כמות המים המוזרמת מהכנרת לשימושם של הירדנים נדחו שוב ושוב, עם ובלי קשר להקפאת פרויקט תעלת הימים.

על רקע זה, הפכה בסוף 2019 סוגייה שולית של מעצר מנהלי של שני אזרחים ירדנים על ידי ישראל, למשבר מדיני בין שתי המדינות. הירדנים חשו, יותר ויותר, כי ישראל אינה מכבדת את המלך, מתעלמת מהאינטרסים החיוניים של ירדן, ואף מפרה באופן בוטה את מחויבויותיה על פי הסכם השלום. הדוגמה הבולטת והחמורה ביותר למהלכים ישראליים מסוג זה, עבור הירדנים, הוא השיח בנושא סיפוח בקעת הירדן, הנערך בישראל תוך התעלמות מוחלטת מממלכת ירדן כצד בעל עניין חיוני בנושא זה. שיח זה החל בהתבטאויות של ראש הממשלה נתניהו ערב מערכת הבחירות השנייה (בספטמבר 2019), על פי המדווח בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, ולאחר מכן, לקראת ואחרי הפרסום של תכנית טראמפ, פרסם נתניהו הודעות על מהלכים מעשיים הצפויים להינקט באופן מידי. לכך התווספו הודעות תמיכה בסיפוח של מפלגת כחול לבן (אם כי תוך התייחסות להסכמה בינלאומית שתידרש). התגובות בירדן להצהרות אלו, על אף המודעות כי הן נאמרות בתקופת בחירות, היו קשות מאוד והתייחסו לסכנה הטמונה בצעדים שכאלו להסכם השלום בין המדינות, ואף להסכם השלום בין ישראל ומצרים.

התחום הביטחוני

התחום הביטחוני הוא הדוגמא הבולטת ביותר לשיתוף פעולה מפותח בין ישראל וירדן, המניב יתרונות עצומים לשני הצדדים. שיתוף הפעולה הרחב בתחום זה מתאפשר כיוון ששתי הממשלות זיהו את הצורך החיוני בו, והשקיעו את הרצון, המאמצים, המשאבים ותשומת הלב שנדרשו כדי לפתח אותו ולקיימו, למרות ההתפתחויות השליליות בתחומים האחרים. היותה של הפעילות בתחום זה חשאית ברובה, מונעת דיווח על אירועים ספציפיים שהתרחשו ב-2019. יתרה מכך, העובדה ששיתוף הפעולה הביטחוני מתרחש מתחת לפני השטח, אין בו על מנת לחזק את התפיסה הציבורית בשני הצדדים בדבר חיוניות הקשרים. אולם, חשוב לקחת בחשבון כי מצב אנומלי זה, של יחסים מצוינים בתחום הביטחוני לצד יחסים מורעלים בתחומים האחרים, אינו בר-קיימא. ללא שיפור ממשי לרוחב החזית של מערכת היחסים הישראלית-ירדנית, יהיה קושי גובר והולך להמשיך ולקיים את מערכת היחסים הטובה גם בתחום הביטחוני.

התחום הכלכלי

בתחום זה הסתמנו בשנים האחרונות שתי מגמות סותרות. בכמה תחומים מוגדרים, המתנהלים בפרופיל ציבורי ותקשורתי נמוך, וכן בכמה תחומים שיש בהן אינטרס חיוני מיוחד לירדן, נרשמו התפתחויות חיוביות, חלקן אף בעלות משקל כלכלי רב. אולם, מעבר לתחומים מוגדרים אלו, מערכת היחסים המורעלת מתבטאת בחרם ירדני כמעט מוחלט, בפועל, על סחר ופעילות כלכלית ועסקית גלויה עם ישראל וישראלים. התחום החשוב ביותר בו נרשמה התפתחות חיובית הוא תחום הגז. בשנת 2016 החל יצוא גז מישראל (משדה תמר) למפעלי ים המלח הירדניים. בסוף שנת 2019 ,החלה אספקת גז משדה לוויתן הישראלי לחברת החשמל הירדנית NEPCO (במקביל לתחילת אספקה למצרים ולשוק הישראלי). זאת, על פי חוזה אספקה ל-15 שנה (שנחתם בשנת 2016) בהיקף כולל של 10 מיליארד דולר. מתוך התחשבות בהתנגדות העזה הקיימת בציבור ובמערכת הפוליטית הירדנית )במיוחד בפרלמנט( לשיתוף פעולה עם ישראל, אספקת הגז מתבצעת בפועל באמצעות חברה זרה. באופן זה, אין עסקה ישירה בין חברה ישראלית לחברה ירדנית. עם תחילת האספקה לירדן ולמצרים, ישראל מתחברת למערכת הגז האזורית – הן מבחינה מסחרית והן מבחינת הפריסה והשימוש בתשתיות הולכת הגז.

תחום נוסף בו נרשמת מגמה חיובית מתמשכת, מזה קרוב לעשור, הוא סחר הטרנזיט. סחר זה מורכב בעיקרו מיבוא ישראלי מהמפרץ המגיע לישראל דרך ירדן, בעיקר של מוצרי התעשיות הכימיות והפטרו-כימיות במפרץ, וכן יבוא מוצרי צריכה שונים מאזורי הסחר החופשי הגדולים במפרץ. יבוא זה מהמפרץ נרשם בנתוני הסחר הרשמיים של ישראל כיבוא מירדן, ומתבטא בגידול מהיר, לכאורה, של היבוא הישראלי מירדן. בניכוי יצוא הגז הישראלי לירדן, הסחר הדו-צדדי בין שתי המדינות (כלומר, בניכוי סחר הטרנזיט ויצוא הגז מישראל) התכווץ לממדים זעירים – יצוא ישראלי לירדן של סביב 50 מיליון דולר לשנה ויבוא ישראלי מירדן עצמה הנמוך אף מסכום זה. נתוני היצוא מישראל המוצגים בלוח להלן כוללים כבר, מאז שנת 2016, יצוא גדל והולך של גז (17 מיליון דולר בשנת 2016, 37 מיליון דולר בשנת 2018 ו-50 מיליון דולר בשנת 2019). בשנת 2020, יצוא הגז הישראלי לירדן צפוי לזנק הרבה מעבר לחצי מיליארד דולר.

גם נתיב הסחר מירדן דרך נמל חיפה, שיכול היה להגדיל עד מאד את היצוא החקלאי של ירדן לשווקים באירופה, פועל בהיקף קטן בהרבה מהפוטנציאל הטמון בו. תחום נוסף שיש בו נגיעה ישראלית הוא הסחר הירדני-פלסטיני. סחר זה גדל משמעותית בשנים האחרונות, במידה רבה כתוצאה משיפור משמעותי בתשתיות ובשירות ליצואנים וליבואנים הפלסטינים במעבר הגבול המלך חוסיין ("גשר אלנבי"). שיפור זה נובע מפעילות ומאמצים של רשות שדות התעופה של ישראל (המפעילה את המעבר). עם זאת, הירדנים טוענים שישראל מציבה עדיין חסמים גבוהים בפני יצוא לרשות הפלסטינית, שירדן רואה בה שוק טבעי שלה.

שיתוף פעולה משמעותי התפתח גם בתחומי התיירות, המלונאות והתעופה. בתחומים אלו ניתן להצביע על תיירות ישראלית לירדן בהיקף לא גדול (בעיקר תיירות נופש של ערבים אזרחי ישראל וכן ביקורי ישראלים בפטרה וסיורים מדבריים בדרום ירדן), טיסות של ישראלים למזרח דרך עמאן, טיסות של עולי רגל ישראלים לחאג' דרך ירדן, ותעסוקה מוגבלת של ירדנים במלונות באילת. אולם, גם בתחום זה, שיתוף הפעולה בפועל משקף מעט מזעיר של הפוטנציאל.

התחום האזרחי

השכנות המיידית בין שתי המדינות, ועובדת היותן יחידה גיאוגרפית אחת בתחומים רבים מאוד של תשתיות פיזיות וצרכים אזרחיים, מזמינה שיתופי פעולה בין המדינות בקשת רחבה של נושאים אזרחיים, לצד שיתוף הפעולה הכלכלי. אולם, מתוך עשרות הסכמים שנחתמו בתקופה הראשונה שלאחר הסכם השלום הישראלי-ירדני, ניתן להצביע על מידה מסוימת של יישום בכמה תחומים בלבד (תחבורה, מעברי הגבול, הסדרים שקשורים בגבול הימי והאווירי, ואיכות הסביבה). בתחומים אחרים (תרבות ומדע, אנרגיה, לחימה בפשע ובסמים, בריאות ורפואה ועוד) יישום ההסכמים הוא מצומצם מאוד.

אזרחי ישראל הערבים ממשיכים להיות הגורם הפעיל ביותר בתחום שיתוף הפעולה האזרחי. לצד ההיבט התיירותי, הביטוי המובהק ביותר של שיתוף פעולה אזרחי הוא מספרם הגדול של צעירים ערבים ישראלים הלומדים באוניברסיטאות ירדניות. שיתוף פעולה מצומצם קיים גם בתחום הסביבה. בתחום זה בולטת הפעילות של כמה ארגונים לא ממשלתיים, כמו ארגון EcoPeace ומכון ערבה. כמה גופי חברה אזרחית חשובים, אשר היו פעילים מאוד בעשור הראשון שלאחר הסכם השלום (למשל, לשכת המסחר והתעשייה ישראל-ירדן) אינם פעילים עוד. עם זאת, גם בשנת 2019 נמשכה פעילות מצומצמת של כמה ארגונים וקבוצות מחקר ומדיניות, ישראלים וירדנים, המשמרים קשר ופעילות משותפת.

ג. סיכום ומסקנות

שנת 2019 סימנה הידרדרות נוספת ביחסים – עד לדרגה שנכון להגדירה "יחסים מורעלים". לצד המשך ההתעלמות הבוטה של ישראל מרגישויות ואינטרסים ירדניים בתחומים מדיניים (כמו אל-חראם א-שריף/הר הבית) וכלכליים (מים ועוד), הצטרף הנושא הנפיץ במיוחד של סיפוח בקעת הירדן. התחום הביטחוני המשיך להיות התחום המרכזי עליו מושתתים היחסים בין המדינות, אך הוא מתנהל ברובו מתחת לפני השטח. בשיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים חלה ירידה, למעט בתחום הגז, אשר מהווה סוגיה אסטרטגית.

יחד עם זאת, ועל אף התסכול, הכעס והאכזבה בצד הירדני כלפי ישראל, ניתן לצקת תוכן מחודש ביחסים ולשקם אותם. לשתי המדינות אינטרס ברור בשיתוף פעולה. הפוטנציאל העצום, המדיני והכלכלי, של היחסים יוצר תמריצים חזקים למימושו. בהתחשב במצב המורעל אליו הידרדרו היחסים, שיקום שלהם מחייב מהלך מקיף של אתחול, תוך הענקת עדיפות גבוהה ליחסים עם ירדן בסדר היום הלאומי של ישראל: לבנות ערוצי דיאלוג חדשים, להיות קשובים לצרכיה ותלונותיה של ירדן ולהתניע מחדש פרויקטים משותפים. בהקשר זה, יש חשיבות רבה לשיקום האמינות של ישראל מול הירדנים. הבטחות והתחייבויות ישראליות חייבות להיות מיושמות באופן קפדני ותוך מחויבות למימוש והמשכיות שלהן לטווח ארוך.

חשיבות מיוחדת יש לסוגיית הסיפוח של בקעת הירדן וכן לשינוי הסטטוס קוו באל-חרם א-שריף/הר הבית. שתיהן סוגיות בעלות פוטנציאל נפיץ במיוחד מבחינת השלטון הירדני והיציבות של הממלכה. מעבר להימנעות מפעולות והצהרות בשני הנושאים הרגישים הללו, אתחול היחסים צריך לכלול שיתוף פעולה כלכלי – פרויקטים בעלי השפעה מהותית, מהירה ונראות גבוהה. בהקשר זה, יש להעניק עדיפות לתחום המים. לקדם במהירות את פרויקט מתקן התפלת המים בעקבה (ואף לנתק אותו מפרויקט תעלת הימים במידת הצורך), ובמקביל לנצל את שנת הגשמים הברוכה ומפלס הכנרת הגבוה כדי להאיץ את הרחבת האספקה של מים מהכנרת לירדן. מעבר לכך, יש לקדם תכנית כוללת לשיתוף פעולה ישראלי -ירדני נרחב בתחומי המים והאנרגיה: להרחיב את שיתוף הפעולה בתחום הגז גם לתחומים כמו אספקת חשמל לישראל משדות סולריים בירדן, אספקת מים מותפלים מהים התיכון לירדן, ומיזמים אחרים בתחום המים, לרבות שיתוף פעולה בשיקום נהר הירדן וים המלח.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן ב-2019: הדרדרות מתמשכת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא

במשך כמעט ארבע שנים לא היה לישראל שר חוץ במשרה מלאה. מה-14 במאי 2015 ועד ה-17 בפברואר 2019 כיהן ראש הממשלה נתניהו גם כשר החוץ. היו אלו שנים בהן מעמד משרד החוץ הלך ונחלש ושבהן אתגרים ארוכי-שנים לדיפלומטיה הישראלית קיבלו ממדים חמורים יותר – סמכויות הועברו ממשרד החוץ למשרדי ממשלה אחרים, ובראשם המשרד לעניינים אסטרטגיים; המשבר התקציבי של משרד החוץ החריף, באופן שהוביל לקשיי תפקוד ועיצומים; והדרתם של אנשי מערך החוץ מצמתי קבלת החלטות הפכה משמעותית עוד יותר, עד כי דיפלומטים קבלו על חוסר רלבנטיות והשפעה. כל זאת, בעוד ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל) ריכז בידיו ובידי אנשי אמונו את מרבית העשייה המדינית, בה הפגין פעלתנות רבה ושבהישגיה הוא מתהדר לקראת הבחירות.

לאורך השנים, השמיעו גורמים שונים בציבוריות הישראלית קול צעקה נגד הירידה במעמד המשרד, והדגישו את הנזק שהדבר מסב לביטחון הלאומי של ישראל. חברי כנסת התבטאו בנידון במליאה, בוועדות, בשדולות, במסיבות עיתונאים, כבסיס להצעת חקיקה ובמאמרי דעה; מכוני מחקר ומדיניות הצביעו על הצורך בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית והציגו דרכים כיצד לעשות זאת; שגרירים בדימוס החלו לפעול במשותף כדי להעלות את נושא מעמד המשרד על סדר היום הציבורי; גורמים מתוך משרד החוץ ניהלו מאבקים ומחאות, גם בזירה הציבורית; גורמים בחברה האזרחית ובעולם התרבות שפועלים בזירה הבינלאומית הצביעו על הקשיים שמציבה בפניהם חולשת המשרד; והציבור הישראלי הביע בסקרי דעת קהל את חוסר שביעות הרצון שלו מהתנהלות העניינים הזאת.

הנזק שנגרם כתוצאה מהיעדר שר חוץ במשרה מלאה היה טיעון מרכזי בשיח הציבורי על הידרדרות מעמד משרד החוץ בשנים 2015-19. מובן היה לאנשי המקצוע העוסקים במלאכה שתהליך חיזוק המשרד מחייב שר שיקדיש את עיקר מרצו וזמנו לטיפול בענייני משרד החוץ, לקידום מעמדו של המשרד אל מול גורמי ממשל שונים (ובראשם משרד האוצר ומערכת הביטחון) ולהובלת מדיניות-החוץ הישראלית. מינוי שר נתפס כתנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להעלאה מחודשת של הדיפלומטיה הישראלית על הפסים.

והנה, בפברואר 2019, הגיעה ההזדמנות. בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בעקבות ריבוי התפקידים אותם מילא נתניהו במקביל לתפקידו כראש הממשלה, החליט נתניהו למנות את שר התחבורה ישראל כ"ץ כממלא מקום שר החוץ. "זה רגע מרגש עבורי, אני נכנס היום ברגל ימין למשרד החוץ כשתחושת שליחות גדולה מלווה אותי," אמר כ"ץ בעקבות המינוי. הבחירות של אפריל 2019 היו מעבר לפינה, ונראה היה שהמינוי הוא קצר-מועד. ואולם, המשבר הפוליטי המתמשך, הוביל גם להתארכות כהונתו של כ"ץ, שמקץ שלושה חודשים הפכה ב-29 במאי 2019 – כנדרש על פי החוק – למינוי של קבע. "כבן להורים ניצולי שואה, אני רואה בזה רגע מיוחד ומרגש," הגיב לכך כ"ץ. ואכן, נושא השואה מילא תפקיד משמעותי בכהונתו בתפקיד עד כה.

בחלוף שנה מאז מינוי כ"ץ לשר החוץ, ניתן לבחון את השפעת מינויו ותפקודו על מעמד משרד החוץ ועל מדיניות-החוץ הישראלית. זאת, גם על מנת להעריך באילו תנאים יכול מינוי שר חוץ במשרה מלאה להעצים את הדיפלומטיה הישראלית, ועל מנת לסייע בהכוונת הממשלה הבאה לנקיטת צעדים מועילים לחיזוק משרד החוץ. מסמך זה מסכם את שנת כהונתו של כ"ץ כשר החוץ, על בסיס מידע שפורסם בכלי התקשורת ובאתר משרד החוץ. הוא בוחן היבטים פנים-משרדיים ומדיניים כאחד, תוך הכרה בכך שבתקופת כהונה קצרה, ועוד בשנה בה מתקיימות שלוש מערכות בחירות, יכולת הפעולה וההשפעה היא מוגבלת.

ב. בצילו של נתניהו

מינוי של כ"ץ לא שינה את הדומיננטיות של נתניהו בניהול יחסי החוץ של ישראל. נתניהו המשיך להוביל את העשייה המדינית של ישראל בשנה שחלפה, לא רק ברמת קבלת ההחלטות אלא גם בביצוען בפועל. נתניהו נסע, נתניהו נפגש ונתניהו נאם. כל זאת, על רקע שלוש מערכות בחירות, שבכולן בחר ראש הממשלה להדגיש את פעילותו הבינלאומית ולייצר מהלכים בזירה זאת ערב בחירות. מקומו של שר החוץ נפקד מרוב רובה של עשייה זאת, וניכר שהדבר התקבל על ידו בהבנה וללא קריאת תיגר. יוצא הדופן העיקרי בכך היה החלטתו של נתניהו לוותר – לראשונה אחרי תשע שנים, ובגלל הנסיבות הפוליטיות – על הנאום השנתי שלו בעצרת הכללית של האו"ם, ולהטיל את המשימה על כ"ץ.

המשך הבולטות של נתניהו בזירת יחסי החוץ במהלך שנת כהונתו של כ"ץ בתפקיד באה לידי ביטוי מובהק דווקא באתר משרד החוץ. אתר המשרד באנגלית כולל חלק בולט של הודעות לתקשורת, אליו מועלות באופן שוטף הודעות לעיתונות (של המשרד ושל הממשלה), הצהרות ועדכוני חדשות. מבין כלל ההודעות שהועלו לאתר מאז מינוי של כ"ץ – שמספרן גבוה מ-350 – הכותרת של כ-250 עוסקת בנתניהו (למעלה מ-70%), ורק של כ-20 בשר החוץ כ"ץ (כ-6%). גם הנשיא ריבלין (כ-80 ידיעות) כיכב באופן משמעותי יותר משר החוץ.

עיקר הידיעות שעסקו בשר כ"ץ, פורסמו בשלושת החודשים האחרונים, ונתון זה מצביע על התנהלות שונה מצד המשרד ו/או השר בכל הנוגע למיצובו הציבורי. עם זאת, עיון בידיעות שפורסמו מעיד על כך שבשנת כהונתו קיים השר כ"ץ כמות נמוכה יחסית של פגישות מדיניות וביקורים מדיניי ם. עיקר הידיעות באתר משרד החוץ על אודות פועלו עסקו בתגובות שלו – חיוביות ושליליות – למהלכים שנקטו מדינות אחרות ושיש להם רלבנטיות לישראל ולעם היהודי, עם דגש על נושא המלחמה באנטישמיות.

באופן כללי, ניכר שכ"ץ קיבל על עצמו גם את סגנון ההתנהלות של נתניהו בזירה הבינלאומית – תגובות אגרסיביות כלפי גורמים ביקורתיים, ובראשם האיחוד האירופי וגופים רב-לאומיים – ושהייתה הלימה בין סדר היום המדיני שהוביל ראש הממשלה לבין זה של שר החוץ. הלימה שכזו לא תמיד מתרחשת במערכת היחסים בין ראש ממשלה לשר החוץ שלו, שלעתים קרובות בהיסטוריה הישראלית עמדו בראש מפלגות יריבות והיו
בעלי אינטרסים פוליטיים שונים.

מקרה חריג בו סטה כ"ץ מהקו אותו הכתיב נתניהו הייתה האמירה שלו נגד פולין בנושא זיכרון השואה, מיד עם כניסתו לתפקיד, שהובילה לביטול פסגת מדינות וישגראד (צ'כיה, הונגריה, פולין וסלובקיה) בישראל, לה ייחס נתניהו חשיבות רבה ערב הבחירות. כ"ץ " מודר מיד על ידי ראש הממשלה מטיפול בנושא, ונראה כי נתניהו הרחיק אותו מטיפול גם בנושאים אחרים" נטען בתקשורת. ראש המל"ל בן שבת וראש המוסד כהן היו אלו שביצעו עבור נתניהו שליחויות מדיניות מגוונות.

ג. הצהרות על מהלכים לאומיים

במהלך כהונתו כשר התחבורה, קידם כ"ץ שתי יוזמות אזוריות שהפכו עם השנים מזוהות עימו וזכו לתהודה תקשורתית – היוזמה להקמת אי מלאכותי מול חופי רצועת עזה ויוזמת "מסילות לשלום" לחיבור מדינות המפרץ לנמל חיפה באמצעות מסילות רכבת. גם בכהונתו כשר חוץ, ניסה כ"ץ להטביע חותם באמצעות הכרזה על תכניות שאפתניות ורפורמות מבית מדרשו.

כך, ניתן לציין את הידיעות מיולי 2019 על רפורמה שמקדם השר כ"ץ " להסיט את משרד החוץ לעניינים כלכליים". לפי הדיווחים, בעקבות הרפורמה שירות החוץ יתמקד בעיקר בקידום יחסיה הכלכליים של ישראל בעולם, ונציגויות ישראל בעולם יימדדו לפי הישגיהן בתחום הסחר. במשרד החוץ ובקרב מומחים לא – ממשלתיים הובע חשש שהמהלך ירחיק את משרד החוץ עוד יותר ממוקדי קבלת ההחלטות הדיפלומטיות.

בתחום המדיני, פורסם ביולי 2019 כי השר כ"ץ הוביל במשרד החוץ את גיבושה של תכנית לאומית להעברת שגרירויות לירושלים, אותה התכוון להציג לממשלה ושהייתה אמורה לכלול חבילת תמריצים שתעודד מדינות להעביר את שגרירותיהן. " חיזוק מעמדה של ירושלים בעולם הוא היעד החשוב ביותר שהצבתי לעצמי כשר החוץ," טען כ"ץ, והמשיך בכך את הקו שהובילה קודם לכן סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, שהדגישה פעמים רבות את עבודת המטה שהיא מובילה בנושא במשרד. עוד בנושא ירושלים, באוקטובר 2019 פורסם כי כ"ץ הורה להנהלת משרדו להכין תוכנית "לעצירת פעילות ממשלת תורכיה בירושלים," שתובא לדיון בקבינט לאור הרגישות המדינית של הנושא.

הצהרות שאפתניות מצד השר כ"ץ נשמעו גם בקשר ליחסי ישראל עם מדינות ערב. בעת ביקורו באבו דאבי ביולי 2019, הצהיר כ"ץ שהוא "שמח לקדם ביחד עם ראש הממשלה את מדיניות ה'נורמליזציה מתוך עוצמה'." בחשבון הטוויטר שלו הרחיק לכת עוד יותר וקרא לכונן "שלום מתוך עוצמה" שלושה חודשים מאוחר יותר, דווח כי כ"ץ החל לקדם – בתמיכת ראש הממשלה – השגת הסכמי אי-לוחמה עם מדינות בעולם הערבי, בעיקר במפרץ, שיסיים את הסכסוך עמן.

היוזמות הנ"ל יצאו ברובן לאוויר העולם בעיתוי דומה – קצת יותר מחודש לאחר מינויו של כ"ץ לשר חוץ קבוע. הן נראו כניסיון של השר החדש לייצר סדר יום ושיח ציבורי, בזמן קצר ובנושאים שונים, אך לא ברור האם התקבלו לאחר עבודת מטה או תכנון מדיני. בחלוף החודשים, רעיונות הרפורמה "הדיפלומטיה הכלכלית" והתכנית לעצירת תורכיה בירושלים נעלמו מהשיח, ללא הבשלה למהלך רחב-ההיקף שתוכנן; הניסיונות לשכנע מדינות להעביר שגרירויות לירושלים נמשכו כמקודם, ללא אישור תכנית לאומית והקצאת משאבים; והמהלכים לקידום הסכמי אי-לוחמה עם מדינות ערב התנהלו מאחורי הקלעים והעלו ככל הנראה הילוך, אך לא הניבו עד כה את התוצאות המיוחלות.

ד. אוזלת יד מול המשבר במשרד החוץ

באוגוסט 2019, התכנסה הוועדה הזמנית לענייני חוץ וביטחון של הכנסת לדיון מיוחד בהשתתפות השר כ"ץ, מנכ"ל משרד החוץ יובל רו תם (שמכהן בתפקידו מאז אוקטובר 2016 ,הכהונה הארוכה ביותר של מנכ"ל במשרד מאז שנת 2000) ובכירים מהמשרד. בדיון, התייחס כ"ץ גם למצב המשרד, ואמר ש" לפני חצי שנה מוניתי לתפקיד ממלא מקום שר החוץ ונכנסתי למשבר קיים […] היו שתי סוגיות עיקריות: סוגיית שכר חו"ל שהוסדרה כבר, וסוגיית תקציב המשרד שאני בטוח שתיפתר."

חצי שנה נוספת חלפה, והמשבר התקציבי במשרד החוץ לא נפתר. הוא רק הלך והעמיק. חלק מהסיבה לכך נעוץ במשבר הפוליטי, היעדר ממשלה והיעדר תקציב מדינה מאושר. משרד החוץ, שגם כך היה שרוי במשבר תקציבי, מיצה בשלב מוקדם את התקציב שעמד לרשותו לשנת 2019, מתוך ציפייה לתקציב מוגדל לאחר הבחירות שנערכו בחודש אפריל. ואולם, לא כך קרה. המשרד נותר ללא המשאבים הכספיים שדרושים לשם פעילויות בסיסיות ויומיומיות, ונאלץ להתמודד עם קיצוצים נוספים.

המשבר התקציבי זכה לסיקור תקשורתי, שהבליט כל פעם היבט פרקטי אחר שלו: ביולי 2019, דווח על ראשי נציגויות בחו"ל שקובלים על כך שאין להם כסף מהמשרד לנסיעה ברכבת או לכוס קפה בפגישות עבודה; באוגוסט דווח שלמשרד אין כסף לקנות יומנים לדיפלומטים, שעולים 15 ₪ כל אחד, ולמימון כיבוד עבור אירוח משלחות מחו"ל ואורחים מהארץ. נסיעות ופגישות עבודה בארץ ובחו"ל בוטלו. גם כנס השגרירים השנתי, אליו מגיעים ראשי נציגויות ישראל מחו"ל לשבוע של דיונים ותדרוכים, בוטל לראשונה מזה עשור בגלל הגרעון התקציבי.

למשבר התקציבי היו גם השלכות על תנאי העבודה של הסגל הדיפלומטי ועל הדרישות שהוצבו בפני נציגויות ישראל בחו"ל. במהלך שנת כהונתו של כ"ץ התרחשו משברים ספציפיים סביב כוונה להקפיא תשלום על שעות נוספות לעובדי משרד החוץ, למסות את דמי הייצוג המשמשים את הדיפלומטים לכיסוי הוצאות אירוח, ולצפות מנציגויות ישראל בחו"ל שיגייסו כספים ויקבלו תרומות לגיוס וקבלת תרומות לצורך קיום אירועי יום העצמאות וציון מועדים חשובים נוספים.

המשבר התקציבי החמור הוביל בחודש ספטמבר 2019 את החשב הכללי של משרד החוץ להוציא לכל עובדי המשרד מסמך הנחיות שהקפיא הלכה למעשה כמעט את כל פעילות המשרד. בנוסף, מינויים במטה המשרד בירושלים הוקפאו, ולשגרירים שסיימו את תפקידם ושבו ארצה לא מונו מחליפים, בין היתר בגלל מגבלות ממשלת המעבר ובגלל טענות על רצון נתניהו לשמור תפקידים פנויים למינויים פוליטיים עתידיים. כך, ישראל נותרה ללא שגרירים קבועים במקומות מרכזיים כמו קהיר, מוסקבה, פריז ואוטווה.

השר כ"ץ לא הצליח לתת מענה למשבר התקציבי, זולת פתרונות ביניים נקודתיים. ביוני 2019, לאחר השגת סיכום בין משרד החוץ למשרד האוצר שמנע שביתה בנציגויות על רקע משבר דמי הייצוג, אמר כ"ץ שזהו "צעד חשוב בדרך לחיזוק שירות החוץ" . את הציפייה מהדיפלומטים הישראלים לגייס כספים לאירועים בימים לאומיים הצדיק השר כ"ץ באומרו ש" מדינות דמוקרטיות ונאורות רבות, כגון ארה"ב, בריטניה וגרמניה, נשענות על תרומות וחסויות למימון אירועים של מדינתם." לאחר מכן, כנראה לאור עוצמת ההתנגדות למהלך, כ"ץ הנחה את מנכ"ל משרד החוץ למצוא פתרון שיאפשר את קיום הטקסים. " סיכמתי עם ראש אגף התקציבים מרידור שיוקצו כספים לפעילויות חיוניות, ויש לפעול בהתאם לסיכום זה," הוא אמר.

אל מול המשבר המעמיק, החריפו עובדי משרד החוץ את מחאתם. זו כללה איומים בהשבתה ובהפסקת הטיפול במסעות ראש הממשלה לחו"ל, הצהרות שמדגישות את חומרת המצב במשרד ואת הפגיעה החמורה בביטחון הלאומי וביחסי החוץ של ישראל, אזהרות מפני " פשיטת רגל מוסרית" לאור הדרישה לגיוס כספים לקיום טקסים והצהרות על סירוב לפעול על פי הנוהל, פניה של כ-90 ראשי נציגויות וצירים ליו"ר הועד המדיני במשרד, מכתב מחאה מאת כ-70 דיפלומטים בדימוס ופרסום פוסט מחאה בדף הרשמי של שגרירות ישראל באתונה לקראת ביקור נתניהו שם.

עיקר חיצי הביקורת של עובדי המשרד כוונו נגד ראש הממשלה ומשרד האוצר, אך גם מקומו של השר כ"ץ לא נפקד. בכירים במשרד החוץ טענו באוזני כתבים שהשר לא הצליח לתת מענה למשבר התקציבי, אינו מעורב בתחומים רבים בהם פועל המשרד, ומשמש כ"בובה" של נתניהו שממשיך לנהל את מדיניות-החוץ. ועד עובדי המשרד אפילו קיים הפגנה מול לשכתו. בקשת השר לאשר לרעייתו לטוס עמו לביקורים רשמיים בחו"ל במימון הממשלה וההתמהמהות שלו במתן גיבוי לשגריר רדא מנצור שעוכב בנתב"ג לא סייעו בשיפור הגישה כלפי השר בקרב עובדי המשרד. "מעבר לחידלון התקציבי, השר כ"ץ גם לא פעל להשבת סמכויות שנלקחו מהמשרד, כגון סוגיית ה-BDS", הוסיף השגריר בדימוס ברוך בינה, לשעבר סמנכ"ל משרד החוץ.

ה. חתירה לפריצת דרך עם המפרץ

בזירה המדינית, ההשפעה המשמעותית ביותר של כ"ץ הייתה ביחסים עם מדינות המפרץ. כאמור, פיתוח הקשר עם המפרץ (באמצעות יוזמת "מסילות לשלום") עמד על סדר יומו של כ"ץ עוד בתקופת כהונתו כשר התחבורה. במשרד החוץ הוא המשיך לפעול באותו כיוון, בתיאום עם המאמצים שהוביל נתניהו ובמקביל לנכונות גוברת מצד כמה מדינות ערב להתקדם במידת-מה ביחסים עם ישראל, ולתת לכך גם ביטוי פומבי.

בראשית יולי, לאחר הסדנה בבחריין בה חשף הממשל האמריקאי – ללא נוכחות ישראלית ופלסטינית רשמית – את החלק הכלכלי של תכנית השלום של טראמפ, ביקר כ"ץ באיחוד האמירויות. הוא השתתף שם בגלוי בוועידה של האו"ם שדנה בענייני סביבה, פרסם משם סרטון בו קרא לקדם נורמליזציה עם מדינות המפרץ בתחומים ביטחוניים, כלכליים ואזרחיים, ונפגש עם בכיר באיחוד האמירויות שאת זהותו לא חשף. את דרכו לאבו דאבי עשה כ"ץ, על פי התקשורת, במטוס פרטי שמסלולו עבר בשמי ערב הסעודית, בהסכמת הממלכה.

שבועיים לאחר מכן, במסגרת ביקור בוושינגטון בו השתתף בוועידה לחופש דת שארגנה מחלקת המדינה האמריקאית, נפגש כ"ץ עם מקבילו הבחרייני אל-חליפה )שכמה שבועות קודם לכן העניק ראיון טלוויזיה היסטורי לברק רביד וחדשות 13). הפגישה, שהתקיימה בסיוע הממשל האמריקאי, הניבה גם תמונה משותפת. ייתכן שהעובדה שבישראל יש שר חוץ במשרה מלאה, מאפשר לבכירים ערבים – שלא היו רוצים להתרועע עם נתניהו – לעשות זאת ביתר חופשיות עם כ"ץ. חודש לאחר הפגישה בוושינגטון, באוגוסט 2019, חשף כ"ץ שישראל לוקחת חלק במאמץ לאבטחת נתיבי השייט במפרץ מפני הפעילות האיראנית באזור. ובאוקטובר, השתתפה דנה בנבנשתי ממשרד החוץ בוועידה בינלאומית בבחריין שעסקה באותו נושא.

בין לבין, בשולי העצרת הכללית של האו"ם שהתכנסה בספטמבר 2019 בניו יורק, נפגש כ" ץ עם שר חוץ ערבי, שזהותו לא פורסמה. הפגישה נועדה ככל הנראה לקדם את היוזמה להסכמי אי-לוחמה בין ישראל לכמה מדינות ערביות, לה מסייע הממשל האמריקאי. את קיומה של יוזמה זו אישר כ"ץ בחודש אוקטובר. לדבריו, היוזמה עתידה לסיים את מצב הסכסוך עם מדינות אלו, לאפשר שיתוף פעולה אזרחי עמן עד לכינון שלום, ולקדם חזית משותפת נגד איראן. כ"ץ הדגיש גם בהזדמנויות נוספות את הצורך בברית ערבית-מערבית משותפת נגד איראן. זאת, במקביל לציוצים ואמירה בפרסית, בטוויטר ובנאומו באו"ם, שנועדו לאוזני העם והמשטר באיראן.

הפנייה לתושבי האזור בשפתם ניכרה גם בפעילותו של כ"ץ ברשת הטוויטר. לא אחת, צייץ כ"ץ בערבית – בין אם כדרך לאיים על החזבאללה, או כאמצעי להעברת מסרים חיוביים למדינות המפרץ. הדבר עלה בקנה אחד עם הדגש המוגבר ששמו דיפלומטים ממשרד החוץ בשנים האחרונות על פנייה דרך הרשתות החברתיות, בערבית, לציבור במדינות ערב – בייחוד במפרץ ובעיראק. דפים ייעודיים שהקים המשרד בפייסבוק ובטוויטר זכו למספר עוקבים גבוה, לעלייה בכמות התגובות החיוביות וליצירת ערוצי שיח חדשים לעולם הערבי. משרד החוץ החל ממלא תפקיד משמעותי יותר בקשר עם מדינות ערב עמן אין לישראל קשרים דיפלומטיים, והדבר בא לידי ביטוי גם באירוח משלחות ממדינות ערב, ובהובלת ההכנות לתערוכת אקספו 2020 שתיערך בדובאי ושבה יוצג דוכן ישראלי. כ"ץ עצמו תוכנן לבקר בדובאי בינואר 2020 במסגרת ההכנות לתערוכה ובהמשך לביקור מנכ"ל המשרד שם, אך הביקור נדחה.

לצד הפעלתנות של כ"ץ בקשר עם המפרץ, בלטה היעדרותו מזירות אחרות במזרח התיכון. כך, למשל, מי שביקר בשנה האחרונה מספר פעמים בקהיר היה שר האנרגיה שטייניץ, במסגרת פורום הגז של מזרח הים התיכון, ולא שר החוץ. כ"ץ גם לא מילא תפקיד משמעותי בקשר עם ירדן. עת הגיעו המתיחות והנתק בין נתניהו למלך עבדאללה לשיאם, מי שנפגש עם נציג בית המלוכה הירדני היה הנשיא ריבלין, ולא שר החוץ. גם את הקשר עם הרשות הפלסטינית לא הוביל כ"ץ, אלא שר האוצר כחלון. כלפי תורכיה, השמיע כ"ץ מסרים סותרים. מצד אחד, תקף את ארדואן באו"ם (" מי אתה שתטיף לישראל; אתה לא סולטן. תתבייש לך"), ומצד שני, קרא להגביר את היקף הסחר עמה. כ"ץ גם הביע התנגדות להסכם התורכי-לובי בנושא הגבול הימי ביניהן, בהתאם לעמדת יוון וקפריסין, אך הדגיש שהדבר לא צפוי להביא לעימות עם תורכיה.

ו. מעט פגישות מדיניות, הרבה ברכות וגינויים

במהלך שנת כהונתו, מיעט כ"ץ בנסיעות מדיניות ובפגישות עם בכירי מדינות אחרות. הוא רעייתו זכו אומנם לתמונה עם הזוג טראמפ, במסגרת קבלת הפנים שעשה נשיא ארה"ב למשלחות האו"ם בניו יורק. אולם, כשביקר כ"ץ בארה"ב ביולי 2019 לטובת הוועידה על חופש דת ורצה להיפגש עם מזכיר המדינה פומפאו, נאמר לו שלוח הזמנים של פומפאו לא מאפשר פגישה שכזו. זאת, למרות שמזכיר המדינה נפגש במהלך הוועידה עם שרי החוץ של יוון, בחריין, תוניסיה וקולומביה, ולמרות שכ"ץ הכריז לקראת נסיעתו על פגישתו הצפויה עם מקבילו האמריקאי. בהמשך כהונתו, באוגוסט 2019 חתם כ"ץ על מזכר הבנות בין סוכנויות הסיוע של ארה"ב (USAID) וישראל (מש"ב), ובנובמבר נפגש עם סגניות היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב.

דווקא עם שר החוץ הרוסי לברוב כ"ץ נפגש בשולי שני אירועים בינלאומיים בהם השתתפו שניהם – עצרת האו"ם בניו יורק (ספטמבר 2019) וכנס על אזור הים התיכון ברומא (דצמבר 2019 ,שם פגש גם בכירים נוספים). על פי הדיווחים, השיחות ביניהם נסובו על האיום האיראני ועל נעמה יששכר. כ"ץ קיים ביקורים גם בבריטניה (אוגוסט 2019), שוויץ (ספטמבר 2019) ויוון (אוקטובר 2019), שם נפגש עם שרי החוץ המקומיים לדיונים שהתמקדו באיראן, חזבאללה וחקיקה שוויצרית שמאפשרת לעצור קציני ם ומדינאים ישראלים. פורום השואה הבינלאומי, שהתכנס בישראל בינואר 2020 ,ושאותו הגדיר כ"ץ "האירוע המדיני הגדול ביותר מאז קום המדינה", סיפק לשר החוץ הזדמנויות להיפגש עם מנהיגים עולמיים נוספים, על פי רוב בעת קבלת פניהם בשדה התעופה. שם פגש כ"ץ את נשיא רוסיה פוטין, נשיא צרפת מקרון וסגן נשיא ארה"ב פנס.

בשיחתו עם פוטין בנתב"ג, רמז כ"ץ כי הוא מקבל את הנרטיב הרוסי לגבי שחרור המחנות במלחמת העולם השנייה, ולא את זה הפולני. היה זה שלב נוסף במשבר בין כ"ץ לפולין על נושא זיכרון השואה, שבא לידי ביטוי בביקורת של נשיא פולין דודה (שהחרים את פורום השואה) כלפי כ"ץ, גם בהקשר של המתיחות בין רוסיה לפולין סביב חלקן במלחמת העולם השנייה. עוד קודם לכן, האשים דודה את כ"ץ כי התבטאותו על כך ש"הפולנים ינקו את האנטישמיות מחלב אימם" הובילה לעלייה במספר התקריות האנטישמיות בפולין. ככלל, נושא האנטישמיות קרוב לליבו של כ"ץ, ובשלושה מקרים פרסם הודעות ברכה למדינות שנקטו צעדים בנושא – לארה"ב בעקבות צו שפרסם טראמפ שמטרתו מלחמה באנטישמיות, לפורטוגל על הצטרפות לברית הבינלאומית לזכר השואה (IHRA), ולצרפת על החלטתה לאמץ את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA. גם בפגישתו עם נשיאת קרואטיה (במהלך ביקורה בארץ ביולי 2019, בו נפגשה גם עם נתניהו וריבלין), העלה כ"ץ את נושא המלחמה באנטישמיות והודה לנשיאה על הפעילות שעושה ארצה בנידון.

כ"ץ הרבה במהלך שנת כהונתו להוציא הודעת ברכה למדינות על צעדים שנקטו שהיו לרוחה של ממשלת ישראל. מעבר להצהרות בנושא הלחימה באנטישמיות, משרד החוץ בראשות כ"ץ פרסם גם הצהרות שבירכו את הונגריה על עמדתה בנושא החלטת התובעת בית הדין בהאג, את בוליביה על החלטתה לחדש יחסים עם ישראל, את ברזיל על פתיחת לשכת סחר בירושלים, את בוריס ג'ונסון על נצחונו בבחירות בבריטניה (לאחר שקודם לכן הביע כ"ץ תקווה שקורבין יפסיד), את ארה"ב על הצהרתה בדבר חוקיות ההתנחלויות, את מזכ"ל האו"ם על דו"ח שפרסם בדבר יישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון בעניין לבנון, ואת המדינות שהתנגדו באו"ם להחלטה אנטי-ישראלית (כולל מדינות באירופה ששינו את הצבעתם המסורתית).

לצד הברכות, כ"ץ גם עסק לא מעט בפרסום גינויים, לעתים בשפה תוקפנית וחריפה. כ"ץ נזף בשגריר צ'ילה בעקבות ביקור שקיים נשיא במסגד אל-אקצא בלוויית בכירים פלסטינים, הביע דאגה ממצאי חקירה על אונר"א וקבע שאונר"א היא חלק מהבעיה ולא מהפתרון, הזהיר את ממשלת לבנון שאם לא תגביל את פעולות חזבאללה אז כל לבנון תסבול מהתוצאות, ועשה דה-לגיטימציה להודעת התובעת בבית הדין הבינלאומי בהאג שקבעה שיש עילה לפתוח בחקירת פשעי מלחמה מצד ישראל. כ"ץ גם חשף שהחשש מבית הדין בהאג הוא הסיבה להחלטת נתניהו להימנע עד כה מפינוי חאן אל-אחמר.

כ"ץ נקט קו לעומתי גם כלפי ביקורת של האיחוד האירופי על מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני. בתגובה להחלטת בית הדין האירופי בדבר סימון מוצרי התנחלויות, אמר כ"ץ בנובמבר 2019 שההחלטה "פסולה ערכית ומוסרית" שיפעל למנוע את יישומה. בינואר 2020, כששר החוץ האירופי החדש בורל הזהיר את ישראל מפני השלכות של סיפוח שטחים, תקף אותו כ"ץ בסגנון לא-דיפלומטי: "בורל הוא לא הפריץ, ואנחנו לא יהודי הגלות שמרכינים ראש. סגנונו אינו ראוי. חלפו הימים שמישהו מאיים על יהודים ועל מדינת היהודים." בכך, המשיך כ"ץ את הקו האגרסיבי של נתניהו נגד בריסל, שמצייר את האיחוד האירופי כיריב של ישראל ולא כידיד (למרות שיתוף הפעולה רחב ההיקף עמו). כ"ץ לא נפגש עם בכירי האיחוד האירופי, אך כן הדגיש בראיון רדיו את חשיבות פגישתו עם ראש האופוזיציה האיטלקי סלביני, אחד המבקרים הגדולים של האיחוד.

ז. סיכום

מזה שנה יש לישראל שר חוץ במשרה מלאה, אך הדבר לא הוביל לחיזוק מעמדו של משרד החוץ. המשבר התקציבי של המשרד נמשך, פיזור סמכויותיו בין גורמי ממשל שונים נותר כשהיה, והשפעתו של המשרד על תהליכי קבלת החלטות עודנה נמוכה. הנסיבות הפוליטיות יוצאות הדופן עיכבו לבטח את יכולתו של השר כ"ץ לקדם שינוי, אך ניכר שלא רק בכך טמונה הבעיה. השר החדש בחר שלא לאתגר את אופן ההתייחסות של ראש הממשלה למשרד החוץ, והותיר את המשרד חלש.

כ"ץ חסה בצילו של נתניהו גם בכל הנוגע לעשייה המדינית, בה המשיך ראש הממשלה לתת את הטון, כפי שעשה במשך כמעט ארבע השנים בהן היה אחראי על משרד החוץ. העשייה הבינלאומית של נתניהו העלתה הילוך סביב מערכות הבחירות החוזרות, לאור רצונו לקדם במהלכן את תדמיתו כמדינאי-על. אל מול זאת, לשר כ"ץ לא נותר מרחב גדול לעשייה משלו. הוא ניסה למצב עצמו באמצעות פרסומים בתקשורת על רפורמות ותכניות לאומיות, שלא ברור עד כמה גובשו ביסודיות טרם הצגתן ושרובן לא הבשילו לכדי מהלכים של ממש.

זירה אחת בה בלטה עשייתו המדינית של כ"ץ היא ביחסים עם מדינות המפרץ, אותם הוא רצה לקדם עוד בתפקידו כשר התחבורה. ביקורו הפומבי של כ"ץ באבו דאבי, הצילום המשותף עם שר החוץ הבחרייני, ורתימת ארה"ב לניסיונות לקדם הסכמי אי-לוחמה היו המהלכים הבולטים בזירה זאת. הם התכתבו היטב עם מהלכים שמובילים הדרגים המקצועיים במשרד החוץ בנוגע ליחסים עם המפרץ (דוגמת, השתתפות ישראל באקספו 2020 והדפים בערבית ברשתות החברתיות). ואולם, ביחסים עם השכנים במצרים, ירדן והרשות הפלסטינית לא מילא כ"ץ תפקיד משמעותי, והיו אחרים בממשלה שנתנו בהם את הטון. גם את הברית המתחזקת עם יוון וקפריסין במזרח אגן הים התיכון הובילו אחרים.

כ"ץ מיעט יחסית בפגישות מדיניות ובנסיעות במסגרת תפקידו. הוא זכה אומנם לנאום בעצרת הכללית של האו"ם – שם נפגש עם בכירים ממדינות שונות – והוזמן לכמה ועידות בינלאומיות, אך לא נראה שהייתה לכך השפעה מדינית משמעותית. היחסים עם ארה"ב הוסיפו להתנהל דרך ערוצים שהוביל נתניהו, ובקשתו של כ"ץ לפגישה עם מזכיר המדינה פומפאו לא נענתה. וביחס לאירופה, המשיך כ"ץ – בהיקף פעילות מוגבל – את הקו האגרסיבי של נתניהו מול האיחוד האירופי ואת הניסיון לקדם יחסים עם מדינות ומנהיגים באירופה שמגלים אהדה כלפי ישראל. כ"ץ שם דגש בפועלו הבינלאומי על התנגדות לאנטישמיות, והדבר בלט במיוחד בהתבטאויותיו החריפות ביחס למעורבות פולין בשואה, שהובילו לביטול פסגת וישגראד שתוכננה להתקיים בישראל.

לא בכדי אמורה כהונת שר להימשך ארבע שנים. אין די בשנה אחת כדי להטביע חותם ולחולל שינוי, על אחת כמה וכמה כשמדובר על שנה בה מתנהלות שלוש מערכות בחירות. ואולם, ניכר כי שנת הכהונה של כ"ץ לא חוללה את השינוי המיוחל במדיניות-החוץ הישראלית. ממשלת ישראל הבאה תצטרך למנות שר חוץ במשרה מלאה מיום הקמתה. ואולם, כפי שהוכיחה השנה החולפת – המינוי כשלעצמו אינו הפתרון. חשוב שיהיה זה שר עם עוצמה פוליטית לצד מוטיבציה ויכולת לשנות. שר שינקוט צעדים מהירים לחיזוק המשרד – ובראשם החזרת סמכויות והגדלת תקציב, שיוביל רפורמה במבנה המשרד ובאופן פעילותו, שישפר את הממשק בין המשרד לבין הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, ושיקדם שינוי מדיני. יהיה עליו לבחון את ההישגים והכישלונות של ישראל בתחום החוץ בשנים האחרונות; לשים לב להזדמנויות שפוספסו, לשלום שהתרחק, לאיומים שהתעצמו, לערכים שנשחקו ולמערכות היחסים שנפגעו; לגבש תפיסת מדיניות-חוץ לאומית חדשה ולהבטיח את תמיכת הממשלה בה; ולצאת למסע מדיני שיצעיד את ישראל לעתיד של שלום, שגשוג וביטחון, בו תמצא את מקומה הראוי באזורים סביב לה ובמשפחת העמים.

הפוסט השר החדש הותיר את משרד החוץ חלש: שנה לכהונת ישראל כ"ץ כשר החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז עליית א-סיסי לשלטון ב-2014, מתאפיינים יחסי ישראל ומצרים בשיתוף פעולה ביטחוני-אסטרטגי. בבסיס שיתוף הפעולה עומדת תפיסת איראן וארגוני הטרור האסלאמיים הרדיקליים כאיום משותף, לצד עניין משותף בניהול הסוגיה הפלסטינית בכלל והמרחב של עזה בפרט. במתח הקבוע שבין אידיאולוגיה לאינטרסים, ממשיכה מצרים לחתור להשגת הסדר בין ישראל לפלסטינים (עם הפתח, החמאס ושאר הארגונים הפלסטינים) ומעוניינת להביא לפני כן לפיוס פנים-פלסטיני (בין ההנהגות ברמאללה ובעזה). מעמדה כמתווכת החשובה בין החמאס לישראל ב"הסדרות" השונות הוא חיוני, ובאמצעותו היא זוכה ליוקרה בינלאומית כמובילת מהלכים אזוריים חשובים.

תפקידה של מצרים כמתווכת שמקובלת על כל הצדדים הרלבנטיים, מאפשר לה לדאוג שההסדרים אליהם היא מסייעת לצדדים להגיע ישרתו גם את האינטרסים שלה, ובהם רצונה להמשיך בשיתוף הפעולה עם ישראל ואף לחתור להתקדמות אסטרטגית עמה בתחומים כגון ביטחון ואנרגיה. שגריר מצרים בישראל ח'אלד עזמי ביטא בדבריו בכנס הרצליה שנערך ב-2019 את האינטרס המרכזי של מצרים לשמור על יציבותה כמדינת לאום, לנוכח האתגרים האזוריים והשאיפות של מיליוני הצעירים במזרח התיכון (אזור בו 60 אחוזים מתושביו הם מתחת לגיל 30).

בתפיסה הישראלית, השלום הישראלי-מצרי הוא נכס רב חשיבות. ארבעה עשורים של שלום הוכיחו שהוא עמיד בפני תמורות וזעזועים. הוא גם בעל פוטנציאל להתפתח לכדי שיתוף פעולה אסטרטגי. ליחסים בין ישראל למצרים נצרב דימוי של "שלום קר". דימוי זה נשען על מציאות בה כל עוד לא נפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, קשה למצרים להתקדם לנורמליזציה מלאה עם ישראל, ככל שהאינטרסים המשותפים יהיו חיוניים. על אף שעמדה זו התעמעמה מעט לאור שיתוף הפעולה הביטחוני-אסטרטגי הגובר בין ישראל והמדינות הסוניות באזור, היא עדיין מכתיבה את אופי והיקף היחסים.

מחקר שבחן את הפוטנציאל ושיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל ומצרים ופורסם ב-2018, הצביע על השותפות האסטרטגית בין המדינות, לצד הריחוק האזרחי. בהמשך לכך, מאמר זה בוחן את ההתפתחויות שחלו בשנת 2019 ומצביע על המאפיינים המרכזיים ביחסים בין המדינות בשנה החולפת.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

הקשר הישראלי-מצרי הוא נכס למדינות האזור, במיוחד אלה השייכות לציר הערבי-מוסלמי סוני, כמו גם לארה"ב ולמעצמות אחרות (רוסיה, האיחוד האירופי, סין והודו). בעיניהן, מדובר בחיזוק ליציבות האזורית שחווה זעזועים רבים. במהלך 2019, הייתה מצרים ציר מרכזי בקשר בין ישראל לפלסטינים, כאשר כל ניסיונות ההסדרה מול החמאס נעשו בתיאום הדוק עם המצרים, כמו גם בתיווך האו"ם ובסיוע כספי של קטר. ישראל ומצרים פעלו שתיהן לצמצם את נוכחותה של איראן במזרח התיכון, לקדם באמצעים דיפלומטיים את הגברת את הסנקציות הבינלאומיות עליה, ולהיאבק בגרורותיה השונות. ישראל ומצרים גם פעלו, כל אחת ממקומה, להגביל את פעילותה של תורכיה במזרח אגן הים התיכון דרך קידום בריתות באזור. הן גם פעלו יחד נגד ארגוני הטרור, תוך תפיסה משותפת של מהות האיום שנשקף מהן ושל הצעדים הנדרשים. גם הראייה שלהם לגבי תפקיד ארה"ב במזרח התיכון היא דומה, והביאה לתיאום ישראלי-מצרי בתחומים רבים.

שיתוף הפעולה המדיני בין ישראל למרצים והאמון שנבנה ביניהן הביאו את מצרים לפנות לישראל במהלך 2018 בבקשה שתתווך בינה ובין אתיופיה בסוגיית סכר הרנסנס (ה"נהדה"), שיש לה חשיבות אסטרטגית עבור מצרים. ישראל אכן ניסתה להירתם לטובת העניין, והעלתה את הסוגייה בשיחותיה עם ממשלת אתיופיה. זאת, לאחר שנים בהן נהגו במצרים להאשים את ישראל חדשות לבקרים בגניבת מימי הנילוס. לצד שיתוף הפעולה המדיני, נמשך ב-2019 שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למצרים, שמאפיין את יחסי המדינות בשנים האחרונות. שנת 2019 נפתחה בהצהרה של הנשיא א-סיסי לרשת הטלוויזיה CBS על שיתוף הפעולה הביטחוני חסר התקדים בין המדינות ועל סיועה של ישראל לכוחות המצריים בסיני במאבקם בטרור.

השנה ציינו 40 שנה להסכם השלום בין המדינות. לנוכח התיאור לעיל נדמה היה כי המדינות תחגוגנה את ההסכם בפרופיל גבוה. אולם, בעוד בישראל התקיימו כנסים אקדמיים ואירועים שונים, והנשיא ריבלין הוביל טקס יחד עם שגריר מצרים בישראל עזמי, במצרים לא התקיימו טקסים ואירועים מקבילים. השגרירות האמריקאית בקהיר ערכה את האירוע היחידי שהתקיים במצרים לציון המאורע, בהשתתפות שגריר ישראל גוברין. שגריר מצרים בארה"ב השתתף, יחד עם מקבילו הישראלי, בטקס לציון 40 שנה להסכם השלום שערכה מחלקת המדינה בוושינגטון. השגריר גוברין סיים את תפקידו בסוף יולי 2019, וכיוון שמינוי השגרירה אשר נבחרה על ידי משרד החוץ עוד באוקטובר 2018 לא הובא לאישור הממשלה, אין לישראל כיום שגריר במצרים.

תחום האנרגיה הוא הבולט ביותר בשיתוף הפעולה בין ישראל למצרים בשנת 2019, והוא מבוסס על אינטרסים מסחריים-כלכליים לצד מדיניים-אסטרטגיים. צעדים משמעותיים ננקטו השנה לקדם שיתוף פעולה שיאפשר למצרים, ישראל, קפריסין ויוון (ואולי בעתיד גם לבנון) להוות מוקד אזורי להפקת גז טבעי, כבסיס לייצוא לאירופה. בינואר 2019 הושק בקהיר פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) בהשתתפות שבע מדינות מהמזרח התיכון ומאירופה, ובהן ישראל והרשות הפלסטינית (אך ללא השתתפות תורכיה ולבנון). שר האנרגיה הישראלי שטייניץ נפגש עם עמיתו המצרי אל-מולא במהלך התכנסות הפורום לפגישות מצולמות ופומביות. שנה לאחר מכן, בכינוס של שרי ה-EMGF שנערך בינואר 2020 בקהיר כבר הוחלט לשדרג את מעמד הפורום לארגון בינלאומי מוכר, אליו ביקשה גם צרפת להצטרף, ובו ישמשו ארה"ב, האיחוד האירופי והבנק העולמי כמשקיפים. חיזוק שיתוף הפעולה הרב-צדדי בין מדינות מזרח אגן הים התיכון סייע גם לחיזוק הקשרים הדו-צדדיים בין ישראל למצרים.

בספטמבר 2019 ,חתמה החברה הממשלתית הישראלית קצא"א על חוזה עם בעלי צינור הגז המצרי EMG שיאפשר הזרמת גז טבעי מהמאגרים לוויתן ותמר למצרים. העסקה צפויה להניב לקצא"א עמלה של 200 מיליון ש"ח לשנה. בנוסף, הושגה פשרה בין ממשלת מצרים וחברת החשמל בישראל. על פי הפשרה, המצרים ישלמו לחברת החשמל רק 500 מיליון דולר מתוך 1.76 מיליארד דולר שנפסקו לטובתה בפסק הבוררות הבינלאומי שניתן בעקבות אי-אספקת הגז כמוסכם על ידי מצרים לישראל לפני שנים אחדות. מדובר על "תספורת" של כ-70 אחוזים בגובה התשלום של מצרים. בכך, הוסרו המכשולים האחרונים לאספקת הגז מישראל למצרים, ובינואר 2020 החלה הזרמת הגז ממאגר לוויתן למצרים. משנת 2021 צפויות השותפות תמר ולוויתן לייצא למצרים כ-6.4 מיליארד מ"ק גז בכל שנה. כל זאת לא היה מתאפשר לולא המגעים האינטנסיביים בין ממשלות ישראל ומצרים וללא המטריה המדינית שניתנה לביצוע העסקות.

מלבד תחום האנרגיה, לא חלו בשנת 2019 שינויים נרחבים בשיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למצרים. מיזם אזורי התעשייה המשותפים (ה-QIZ) המשיך לפעול במתכונת הקיימת, וכך גם הקשרים בתחום החקלאי. למצער, לא היו מיזמים חדשים בתחום האנרגיה הסולארית, התפלת מים או טכנולוגיות ירוקות שהיו עשויים לסייע מאוד למשק המצרי.

בתחום האזרחי, לא חלה התקדמות בשיתופי פעולה בתחומי המדע, הרפואה, הטכנולוגיה או האקדמיה. המרכז האקדמי הישראלי בקהיר ממשיך לתפקד במקום משכנו ברובע מעאדי וסטודנטים ומרצים מצריים ממשיכים לפקוד אותו. עם זאת, טרם חודשו בו סדרות ההרצאות של מרצים, סופרים ואנשי רוח ישראליים בפני הקהל הפוקד את המרכז. דווקא בתחום התיירות חלה עלייה של תיירים ישראלים המבקרים במצרים, כאשר בסיני ביקרו מאות אלפי ישראלים ובמצרים גופא כמה אלפים. גם בכיוון ההפוך חלה התפתחות חיובית – גידול במספר הצליינים הקופטים המצרים העולים לרגל לישראל, בעיקר ל"שבת האור" ולחג הפסחא. בשנת 2015 הגיעו כ-5,000 צליינים ובשנת 2019 עמד מספרם על כ-7,000. בדצמבר 2019, התכנס פורום הצעירים העולמי (WYF) בחסות נשיא מצרים, בשארם א-שייח'. זו יוזמה של א-סיסי להידוק שיתופי פעולה, גם בין מדינות הים התיכון, בתחומים כגון אקלים, מדע, הגירה בלתי חוקית ומאבק בטרור. השתתפות ישראלית בפורום יכולה להיות אפיק נוסף לחיזוק הקשרים האזרחיים בין ישראל ומצרים.

כחלק ממאמצה של מצרים להפגין עמדות ליברליות וסובלניות, בעיקר כלפי מיעוטים דתיים ובהם יהודים וקופטים, חלה התקדמות במחויבות המשטר המצרי לטיפול באתרי מורשת יהודית במצרים. ב-2017 הצהיר א-סיסי שממשלת מצרים תשפץ מתחמים ומוסדות דת יהודיים. שיפוץ נבי דניאל באלכסנדריה החל בשנת 2018 ונחנך בטקס מרשים בינואר 2020, ומתחם בסאתין בקהיר שופץ במהלך 2019 על חשבון ממשלת מצרים. המצרים התנערו מהצורך בשיפוץ לאורך שנים רבות, אך כיום הם דואגים לקדם זאת ואף הקצו לטובת העניין תקציב ממשלתי (ולא מקרנות של מורשת עולמית או קהילות יהודיות ברחבי העולם). מועצת העתיקות במצרים אישרה לרשום 13 חפצים, כולל ספרי תורה, פמוטים ופנסים השייכים לבתי כנסת באלכסנדריה ובערים אחרות במצרים, כהכנה לרישומם תחת חוק הגנת העתיקות. ראש המחלקה המרכזית לעתיקות מחמד מהראן אמר שהצעד לאישור רישום היצירות הוא הראשון מסוגו. יש לציין שלטקס המרשים שהתקיים בבית הכנסת נבי דניאל באלכסנדריה, הוזמנו שגרירים ממדינות רבות אך שגריר ישראל לא הוזמן. האירוע נתפס בעיני המצרים כאירוע יהודי ולא כישראלי.

לצד המפנה החיובי של מצרים בנושא היהודי וההתקדמות בנושאים כמו ביטחון ואנרגיה, ממשיכים ללוות את יחסי ישראל-מצרים מאפייני "השלום הקר". מכשול בולט ביחסי שתי המדינות מוסיף להיות ההימנעות המצרית משיתוף פעולה תרבותי. ייתכן שהזהות הים תיכונית המתחילה לקנות לה אחיזה בחוגים מסוימים במצרים ובישראל, תוכל לעורר דיאלוג שיניב במרוצת הזמן יחסי תרבות פתוחים יותר. הרשתות החברתיות, שמאפשרות שיח ישיר ונרחב עם פלחים לא מבוטלים של האוכלוסייה המצרית, שהיא ברובה צעירה ומתעניינת בהוויות העולם, מהווה זירה נוספת בה ישראל פועלת ושיש בה פוטנציאל להתקרבות אזרחית. תגובות של גולשים מצרים לעמודי הרשתות החברתיות שמפעיל משרד החוץ בערבית מביעות עניין בנעשה בישראל, בתרבותה, בתפקיד המדע והטכנולוגיה במרקם החיים שלה ובאורחות החיים בה. יחד עם זאת, בוודאי בהשוואה לפעילות דומה כלפי עיראק ומדינות המפרץ, התגובות במצרים הן עדיין שליליות ברובן. קידום התחום התרבותי ביחסים, בשילוב הפוטנציאל הקיים ברשתות החברתיות , הוא כר פעולה להתקרבות נוספת בין ישראל למצרים ומחייב עבודה עקבית וסבלנית.

ג. סיכום

למעלה מארבעה עשורים של יחסי ישראל-מצרים מצביעים על המשכיות ותמורה. שיתוף האינטרסים בין שתי המדינות הוא היסוד לשלום ביניהן, חרף כשלים, אי-הסכמות וחילוקי דעות לאורך השנים. המציאות האזורית והבינלאומית המתגבשת (בעיקר מאז עליית א-סיסי לשלטון) הגבירה את שיתופי הפעולה, אך לא הצליחה להעלים את "הקור" המצרי כלפי יחסי השלום. "השלום הקר" עודנו נוכח בתחומים כגון תרבות, מדע, רפואה, חקלאות ותעשייה. עם זאת, הקואליציה האזורית שמזהה את איראן כאיום ואת ארגוני האסלאם הרדיקלי כטרוריסטים שיש להילחם בהם, מוסיפה לקשר הישראלי-מצרי נדבך משמעותי נוסף. שיתוף הפעולה הביטחוני הוא יסוד חשוב וחיוני ביחסי ישראל-מצרים. אליו נוסף בשנת 2019 גם שיתוף פעולה חשוב בתחום האנרגיה – דו-צדדי ואזורי – שיש לו חשיבות אסטרטגית, מדינית וכלכלית. לכך יש להוסיף את הסוגייה הפלסטינית, ואת שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי לגביה, בייחוד ביחס למציאות בעזה בה יש למצרים תפקיד מרכזי. חשובה גם העובדה שמצרים ביקשה את תיווך ישראל בינה לבין אתיופיה בנושא חיוני למצרים כסכר הרנסנס. והטיפול של ממשלת מצרים בשיפוץ ושימור אתרים יהודיים הוא תופעה מבורכת. ייתכן שהדיון (אמנם עדיין לא בחוגים רחבים) בישראל ובמצרים על השתייכותן לתרבות הים תיכונית, יקדם בעתיד גם שיתוף פעולה אזרחי נרחב יותר ותחושת שותפות אזורית. אלה יכולים להתפתח גם דרך ערוצי קשר חדשים שמספקות הרשתות החברתיות. חשוב כי ישראל תמנה במהירות שגריר קבוע חדש למצרים, שיוכל לתמוך ולהוביל את מאמצי חיזוק הקשר בין המדינות וניצול ההזדמנויות הקיימות לחימום היחסים.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים ב-2019: התחממות אסטרטגית וריחוק אזרחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סוף שנת 2019 עמדה בסימן הפגנות מחאה נרחבות ומתמשכות ברחבי עיראק, שהחלו באוקטובר. מרכז ההפגנות היה בבגדאד, והן כוונו נגד האליטה הפוליטית השלטת והמדינה העומדת מאחוריה: איראן. בסוף נובמבר התפטר ראש הממשלה, עאדל עבד אל-מהדי, ונכון לתחילת 2020 עדיין לא נמצא לו מחליף. כתוצאה מכך, עיראק הרשמית נמצאת בוואקום פוליטי וכל ממשלה שתקום תחשב לממשלה זמנית. ממשלה כזאת לא תהיה מקובלת על חלק ניכר מהאוכלוסייה ותזכה לתמיכה בעיקר מצד האליטה הפוליטית המוחלשת.

במחקר שנכתב בשנת 2018 על יחסי ישראל-עיראק, במסגרת פרויקט של מכון מיתווים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב, הודגש כי לא צפויה התקרבות בין עיראק הרשמית וישראל. הטענה המרכזית בו היתה כי יחסי שתי המדינות אינם מושפעים כמעט ממצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הישראלי-ערבי וכי הגורם המשפיע על היחסים הוא הסכסוך בין ישראל (ואולי גם ארה"ב) ואיראן. אירועי החודשים האחרונים הוכיחו כי כך הדבר. איראן ומשתפי הפעולה שלה מקרב השלטון בעיראק מאשימים את המערב וישראל בליבוי ההפגנות. בקרב המיליציות השיעיות, נושאי הדגל של שיתוף הפעולה עם איראן בעיראק, חלה החרפה במלל האנטי-ישראלי, אפילו עוד טרם פרוץ ההפגנות. במצב עניינים מקוטב זה, מתחזקת מגמה נוספת שהובלטה במחקר הקודם – סולידריות רחבה בין מספר גדל של עיראקים לישראלים סביב נושא העוינות לאיראן והקשר לעבר היהודי, שבאה לידי ביטוי ברשתות החברתיות. משרד החוץ הישראלי וגורמים פוליטיים בכירים אחרים תרמו רבות לחיזוק מגמה זו השנה.

מאמר זה סוקר את השינויים שחלו במהלך 2019 במאפייני שיתוף הפעולה בין ישראל ועיראק, ומתייחס לתחומים המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

בתחום המדיני, לא חלו בשנת 2019 שינויים משמעותיים ביחסים בין המדינות. לפני פרוץ ההפגנות, חזר שר החוץ העיראקי מחמד סעיד אל-חכים, אישיות חסרת חשיבות בממשלה היוצאת, על עמדת מדינתו התומכת ביוזמת השלום הערבית. לפני כן, ביולי 2019, צוטט שגריר עיראק בארה"ב ד"ר פריד יאסין, ללא ידיעתו, כמי שסבור שבין עיראק לישראל אמורים להיות יחסים (אולם מבין שהדבר אינו ריאלי במצב הנוכחי).

מנגד, במהלך שנת 2019 חלה עליית מדרגה בהתייחסות הישראלית אל עיראק כאל אתגר בטחוני. ישראל רואה בעיראק חוליה חשובה במסלול העברת נשק בליסטי ואחר מאיראן אל החזית עם ישראל. ישראל עוקבת בדריכות אחר הקמת הבסיס הצבאי באלבו כמאל שבסוריה, סמוך מאד לגבול עם עיראק. ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירים במערכת הביטחון התייחסו לעיראק כאל אתגר ביטחוני, אחרי שנים של התעלמות מהמדינה. בקיץ 2019 בוצעו מספר תקיפות מזל"ט, המיוחסות לישראל, נגד בסיסי המיליציות השיעיות בבגדאד ובעומק השטח העיראקי, והיו הרוגים. קודם לכן, תקפה ישראל מספר פעמים, מבלי לקחת אחריות, יעדים של המיליציות העיראקיות בשטח סוריה וגרמה לאבדות בנפש. התקיפות בעומק שטח עיראק הן הראשונות מאז תקיפת הכור העיראקי בשנת 1981. ממשלת עיראק עמדה במצב מביך: היא הוצגה כחלשה מכל הכיוונים. האמריקנים דרשו ממנה להפסיק להעלים עין מההתחמשות האיראנית בשטחה, ואילו איראן והמיליציות דרשו שתגיב למתקפות בשטחה. הממשלה העיראקית מינתה ועדת חקירה שקבעה, באיחור רב, כי ישראל אחראית לתקיפה. אולם לא התחייבה להגיב. המיליציות מצידן החלו לנהל "חשבון דמים" עם ישראל והחריפו את טון ההתבטאויות נגדה. האוכלוסייה העיראקית, ברובה, גינתה את האופן שבו איראן הופכת את עיראק לזירת התגוששות שלה עם ארה"ב וישראל. בשולי השיח, ועוד לפני גל ההפגנות, הופיעו ברשתות החברתיות גם ביטויי שמחה על הפגיעה במיליציות השנואות.

החבל הכורדי אינו משתתף בהפגנות ברחבי עיראק, אך הוא מושפע מהן בהיותו תלוי בנעשה בבגדאד. לפני תחילת ההפגנות באוקטובר 2019, הצליח הממשל הכורדי, שעדיין נתון לשליטת משפחת ברזאני וה"מפלגה הדמוקרטית הכורדית" לגבש מערכת יחסים טובה עם ממשלת עאדל עבד אל-מהדי, למרות נטייתה הפרו-איראנית הגוברת של ממשלה זו. הכורדים מובילים מערכה ל"תיקון הנזקים" בעקבות משאל העם שערכו בספטמבר 2017 בשאלת עצמאות החבל. הם מנסים למקסם מחדש את מקומם ומעמדם בעיראק כחבל אוטונומי. עבד אל-מהדי היה עבורם שותף קשוב יותר מאשר קודמו, חיידר אל-עבאדי. על רקע זה יש לנתח ולהבין גם את ההתקרבות בין משפחת ברזאני והאיראנים. עדות לכך ניתן למצוא בקיומם של טכסי אזכרה שנערכו לקאסם סולימני ברחבי כורדיסטן בחסות הממשל המקומי ובהשתתפות בכירי המפלגות הגדולות. תהליך זה תרם באופן מובן להנמכת דרג הקשרים של הכורדים עם ישראל. השנה לא היו ביקורים משמעותיים של אישים כורדים בישראל או הצהרות מעניינות בנוגע ליחסים. מזווית זאת ניתן גם לקבוע כי השנה "גילתה" ישראל הרשמית את עיראק הערבית, בעוד שבשנים קודמות הצהרות ההזדהות הישראליות היו בעיקר עם הכורדים ועם שאיפותיהם.

בדומה לתחום המדיני, גם בתחום הכלכלי לא נצפו שינויים מרחיקי לכת, ועדיין אין יחסים בין שתי המדינות. לאחר הפגנות המים בבצרה בקיץ 2018, נשקלה במשרד החוץ הישראלי האפשרות לסייע לעיראק, ובייחוד לבצרה, בתחום זה על בסיס עזרה הומניטרית וניסיון לטפל בבעיה התשתיתית, אולם לא נמצאו לכך אפיקים מתאימים. נבחנה גם אפשרות לסייע בפיתוח תעשיית הייטק בעיראק. אחד האקורדים המלווים את גל ההפגנות הוא היוזמה להתנתק מאספקת סחורה איראנית, המציפה את השווקים העיראקים וחונקת את החקלאות והתעשייה, ולעודד את הייצור המקומי. במצב זה, עיראק לא תהיה פתוחה לייצוא ישראלי, אולם יתכן שייבוא צנוע של מוצרים עיראקיים ייחודיים (וגם איכותיים וזולים) יסייע בעתיד לרקימת קשרים כלכליים בין המדינות. על פי הוראת קבע של משרד הכלכלה הישראלי משנת 2003, המתחדשת מידי חצי שנה, עיראק מוחרגת מהגדרתה כמדינת אויב וניתן לסחור עמה.

כפי שהודגש במחקר שפורסם ב-2018, דווקא בתחום האזרחי (התרבותי-זהותי) ישנו פוטנציאל לביסוס יחסים בין ישראל ועיראק. הודגשה החשיבות הרבה של הממד היהודי ברקימת קשרים, ובהיותו אפיק "לגיטימי" יותר, מהבחינה העיראקית, לקשר עם ישראלים. שתי יוזמות מעניינות עמדו על הפרק בתחילת 2019: (1) יוזמה של אדוין שכר, סגן יו"ר הפדרציה של יהודי אירו פה, יהודי בריטי יליד עיראק, שניסה לקדם את החזרת האזרחות העיראקית לכל יהודי עיראקי שיהיה מעוניין בכך. יוזמתו זכתה להד חיובי בדעת הקהל העיראקית, אולם לא הגיעה אל הפרלמנט והממשלה; (2) יוזמה לאפשר ביקורי יהודים ממוצא עיראקי, בעלי דרכון ישראלי, בעיראק לפי ה"מודל התוניסאי", כלומר רק סביב ארוע דתי יהודי חשוב (חג שבועות) ולא במהלך כל השנה. גם יוזמה זאת לא קודמה.

יחד עם זאת, מגמת התפתחות היחסים בין מספר גדל והולך של עיראקים וישראלים נמשכה. הצמרת הפוליטית של עיראק אמנם כבולה לאיראן בנושא היחס לישראל, אך לא מנעה בחינת מודל חדש של יחסים: "הכשרת לבבות" מלמטה, במודל של עם-לעם. מגמה זאת נמשכה ואף התגברה לאחר תחילת ההפגנות. באופן פרטי, דרך הרשתות החברתיות ובביקורים נדירים, עיראקים רבים מביעים רצון שארצם, לאחר שיחול בה השינוי המיוחל, תכונן יחסים עם ישראל. הם גם מתחננים שישראל תפעל לטובת העם העיראקי ומתכוונים שתפגע באיראן. מצד שני, בשל טענת השלטונות כי המפגינים נתמכים וממומנים על ידי ישראל, אין בהפגנות הבעת הזדהות פומבית עם ישראל. ואולם, התבטאויות אנטי-ישראליות בהפגנות הן שוליות ביותר.

מגמה זאת זכתה השנה לגיבוי בולט בישראל עם הצטרפות משרד החוץ הישראלי לעשייה באופן משמעותי הרבה יותר מאשר בעבר. קבוצת הפייסבוק הייחודית לשיח עם העיראקים "ישראל בלהג העיראקי" (إسرائيل باللهجة العراقية), הראשונה המיועדת לשיח עם בני מדינה ערבית מסוימת ושאותה השיק משרד החוץ בשלהי 2018, תפסה תאוצה רבה במהלך שנת 2019. נכון לראשית 2020 ,הקבוצה מונה כבר כ-273 אלף עוקבים. לאחר פרוץ גל ההפגנות בעיראק, הביע הדף אהדה חד-משמעית למפגינים ואלה הגיבו בהערכה, ומספרם עלה. במהלך שנת 2019 ביקרו בישראל, כאורחי משרד החוץ, ארבע משלחות מעיראק, ובמשלחת ערבית אחרת נכללו משתתפים עיראקים. לאחר הדלפת הביקורים באפריל, על ידי משרד החוץ, החל דיון בעיראק בשאלת הנורמליזציה (تطبيع) עם ישראל. המיליציות נקטו את הקו הקיצוני ביותר ובהיותן חמושות, האזינו להן. בתחילת ספטמבר התפרסמה בפייסבוק רשימת עיראקים שהואשמו בפעילות למען נורמליזציה עם ישראל וביניהם פרשנים פוליטיים, חוקרים אקדמיים ואינטלקטואלים. ככל הידוע, איש מהם לא היה מעורב בקשרים עם ישראלים ולא קרא לנורמליזציה. בספטמבר העלה עיתונאי תומך המיליציות פוסט מאיים שעסק בהשתתפותם המתוכננת של אנשי רוח עיראקים בכנס בלונדון בנושא יהודי עיראק שבו השתתפו גם ישראלים. האיום המופנה כלפי עיראקים אשר נפגשים עם ישראלים הוא רציני ומוחשי.

ביולי 2019 נרשמה קפיצת מדרגה נוספת: שר החוץ ישראל כץ פרסם ברכה כללית לעם העיראקי. השר הביע רצון לראות את הגברת שיתוף הפעולה בין ישראל לבין העם העיראקי. הפנייה לעם העיראקי נועדה לעקוף או להימנע מפנייה לממשלת עיראק. ב-4 נובמבר, לאחר תחילת גל המחאה, פרסם השר כץ הודעת תמיכה ב"עם העיראקי" ודרישותיו הצודקות. ב-8 בדצמבר, גינה ראש הממשלה נתניהו את הטבח שבצעו המיליציות במפגינים בבגדאד והאשים את איראן באחריות לו. הדרגים הבכירים בישראל רואים בהפגנות הזדמנות לנגח את איראן, אך זה לא מבטל את העובדה שישראל היא המדינה האזורית היחידה עד כה שהביעה הזדהות עם המפגינים ודרישותיהם.

ג. סיכום

במחצית השנייה של שנת 2019, הפכה עיראק לאתגר ביטחוני עבור ישראל כחוליה בציר העברת נשק איראני לאזורי החזית. לראשונה מאז התקפת הכור בשנת 1981, הותקפו יעדים עיראקים בעומק שטח עיראק וממשלתה הטילה את האשמה באופן רשמי על ישראל. מנגד, מגמת הסולידריות ההדדית בין עיראקים לישראלים נמשכה ולאחרונה קיבלה גיבוי מישראל הרשמית, על רקע גל ההפגנות במדינה. דרגים בכירים בישראל הביעו תמיכה בדרישות המפגינים העיראקיים, תוך הבנה של הרגש האנטי-איראני שעומד מאחורי ההפגנות.

עיראק עומדת היום בפני פרשת דרכים שתשפיע בוודאות על היחסים עם ישראל. אם ידוכאו ההפגנות, בסיוע איראני פעיל, תהפוך עיראק ל"מדינת החסות" האיראנית הראשונה באזור. במצב זה, כאשר השולט האמיתי בבגדאד יהיה מפקד כוח "אל-קודס" של משמרות המהפכה, יכולת ההתנגדות של ממשלת הבובות בבגדאד לדרישות איראניות, למשל בתחום הצבאי, תהיה מצומצמת ביותר. ההשלכות יורגשו בעיקר בתחום הבטחוני. איראן תוכל, למשל, לנייד באין מפריע ציוד בליסטי לעבר סוריה ואולי אף להשתמש בעיראק כמקור לשיגורים. אם הסטטוס קוו בין הממשלה למפגינים יימשך לאורך זמן, תיחלש הממשלה, שכבר כעת נאלצת להישען על איראן כמקור התמיכה היחיד שלה. הלגיטימיות המעטה שלה תיעלם. עיראק תשקע במצב של שיתוק פוליטי ותעסוק בעצמה, ותאבד עוד יותר מחשיבותה כגורם ויעד לשיפור יחסים עם ישראל. לעומת זאת, אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר בעיראק, תיווצר הזדמנות עבור ישראל. הרגש האנטי-איראני העמוק מאחורי ההפגנות יוביל את שליטי המדינה החדשים הרחק מטהראן. עיראק החדשה תחפש בעלות ברית אזוריות שיכבדו את השינוי שהתחולל בה, וזה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל לעיראק ב-2019: בין אתגר ביטחוני להתקרבות אזרחית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עשרות הוגי דעות, אנשי תקשורת, חוקרים, שרים וחברי פרלמנט לשעבר ממצרים, כווית, לבנון, עיראק, מרוקו ומדינות נוספות נטלו חלק במפגש הזה, שאמנם לא היה פתוח לקהל מחשש לפגיעה במשתתפים, אך קיבל סיקור תקשורתי נרחב בעולם, כולל בניו יורק טיימס. הכינוס התקיים אומנם ללא נוכחות נציגים ישראליים, אך ישראל והיהודים קיבלו ייצוג נרחב בדבריהם של כל הדוברים, שהביעו תמיכה להתקרבות לישראל, שיתפו רשמים חיוביים מהאינטראקציות שלהם עם יהודים והביעו התנגדות מוחלטת לתנועת החרם על כל רבדיה, במזה"ת ובמערב.

לא בכל יום שר כווייתי לשעבר, אחיינו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת ואנשי דת לבנוניים ועיראקיים קוראים להתגבר על השנאה הרווחת באזור ביחס לישראל, מגנים את תנועת החרם כמי שפוגעת קודם כל בערבים, וקוראים לאמץ את ישראל במשפחת העמים במזרח התיכון. על היוזמה החדשה מנצח בביטחון ג'וזף בראודה, מזרחן ואיש תקשורת ממוצא יהודי ועיראקי. המבקרים של המפגש טענו שמדובר בקומץ אנשים שרובם לא מוכרים ולא משפיעים, או בכאלה שמזמן מתגוררים מחוץ לגבולות המזרח התיכון. ואולם, עצם העובדה שכלי תקשורת רבים ומרכזיים בערבית מצאו לנכון להתייחס למפגש, כבר מעידה על משמעותו ומשקלו.

בשנים האחרונות, רבים בעולם הערבי מאותתים על עניין בקשרים עם ישראל ומשדרים מסרים מפייסים. משלחות ישראליות רשמיות מתקבלות היום בדובאי ומבקרות בבחריין, משלחות מעיראק, מרוקו, ומקהילות מוסלמיות באירופה וארה"ב מגיעות לישראל, ואנשי תקשורת סעודיים מפרסמים בעיתונים ישראלים מאמרי תמיכה במדינת ישראל ובמדיניותה באזור. מפגשים אזוריים שכוללים משתתפים רבים מתקיימים בישראל ובחו"ל, וקשרים רבים נוצרים בין אנשי דת, חוקרים, אנשי עסקים ופוליטיקאים.

התקשורת הסעודית, במיוחד רשת "אל-ערביה" והעיתון "א-שארק אל-אווסאט" שיוצא לאור בלונדון, החלה לשנות את הטון ביחס לישראל עוד בתחילת שנות האלפיים, כשיורש העצר הסעודי הנסיך עבדאללה בן עבד אל-עזיז הניח את יוזמת השלום הערבית על שולחן הליגה הערבית. עם השנים, היא הפכה ליותר ויותר אוהדת את רעיון הפיוס בין ישראל למדינות ערב, כשהנושא הפלסטיני מתחיל לאבד ממשקלו קדימותו, גם אם באופן רשמי הוא מוזכר כתנאי משמעותי להתקדמות ביחסים בין ישראל למדינות המפרץ. המגמה הזאת פסחה על מצרים וירדן, שם התקשורת והאליטה נותרו עוינות ביחס למדינת ישראל ונרמול היחסים אתה. בחלוף השנים, פעילי ציבור, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים ממדינות אלו שביקרו בישראל או רק התבטאו באופן מתון לגביה, נתקלו בעוינות גלויה מצד החברה, התקשורת והשלטונות.

לא ניתן להתכחש לרוח החדשה שנושבת בעולם הערבי בשנים האחרונות ביחס לישראל ואפשרות הנורמליזציה אתה. זאת, במיוחד באזור המפרץ שם השליטים מודאגים בראש ובראשונה מהתגברות ההשפעה והמעורבות האיראנית באזור, ורואים בישראל בת ברית עוצמתית הנמצאת באותה סירה. עם זאת, בשלב הנוכחי, אף מדינה ערבית נוספת לא כוננה יחסים רשמיים עם מדינת ישראל, מנהיגים ערביים (ובהם אלו של מרוקו וירדן) אינם מעוניינים במפגשים עם ראש הממשלה נתניהו, השלום עם מצרים וירדן נותר קר ואף ממשיך להתקרר, ונפח היחסים בין ישראל לעולם הערבי נותר זעום ביחס לפוטנציאל הקיים.

היוזמה החדשה של בראודה, העומד בראש המרכז לתקשורת השלום (Peace for Center Communications), שואבת ככל הנראה לא מעט השראה מהאווירה החדשה השוררת ביחסי ישראל ומפרץ, ומתמורות אחרות שחלו בשנים האחרונות ביחס לישראל מעיראק ועד מרוקו. מטרת היוזמה היא לעבור משיתוף פעולה בין מנהיגים לשיתוף פעולה בין עמים. בראודה, שדובר עברית, פרסית וערבית הינו אורח קבוע באולפנים של ערוצי הטלוויזיה הערביים, ומכהן כ יועץ במכון מחקר בשם "אל-מסבר" בדובאי.

בספרו החדש של בראודה, "כינון מחדש: מדיניות תרבותית לשותפות ערבית-ישראלית", הוא מציג אסטרטגיה סדורה שנועדה לפוגג את ההשפעה של הסתה אנטישמיות ואנטי-ישראליות רעילה, שכוללת שינוי משמעותי באמצעי התקשורת, באמצעות יצירת רשת תמיכה בשוחרי השלום הערביים שמצדדים בקשרים עם ישראל והיהודים והקטנת השפעתם של ערוצי התעמולה האיראניים והג'האדיסטיים. במובן מסוים, הספר הזה היה למניפסטו של "המועצה הערבית" עם הקמתה.

יחד עם זאת, בראודה והיוזמים האחרים רואים לנגד עיניהם יותר מאשר את שאלת כינון היחסים עם מדינת ישראל. הם שואפים לשינוי בסדרי עולם הקיימים בחברות הערביות לא רק ביחס לישראל והיהודים, אלא גם כלפי מיעוטים ו"אחרים" באשר הם. הפיוס עם ישראל הוא בעיניהם חלק מהמאבק לאיחוי הקרעים בחברות הערביות וליצירת מרחב תרבותי סובלני בו יוכל להתקיים דיאלוג פנים-ערבי לצד דיאלוג עם "האחר".

נורמליזציה עם ישראל כחלק מאג'נדה, לא כיעד עליון

משתתפי המפגש שהתקיים בלונדון הציבו לעצמם משימת-על של תיקון החברות שלהם והתגברות על מחסומים פנימיים של פילוג ואי-אמון. בפועל, מרבית המפגש הוקדש לנושאים שמעסיקים את הישראלים והיהודים – המאבק בתנועת החרם, שלדעת המשתתפים פוגעת קודם כל במדינות הערביות, והרצון בהתקרבות לישראל. לישראלים עצמם לא הייתה, כאמור, נוכחות במפגש, ובינתיים לא ברור האם יתקיימו בעתיד מפגשים בין חברי "המועצה הערבית" לבין גורמים ישראלים.

בשיחה עם מכון מיתווים הסביר בראודה במה שונה היוזמה שהוא מוביל ממפגשים שמתקיימים בין ישראלים לערבים (שרובם מתקיימים בין ישראלים לפלסטינים). לדבריו, מרבית היוזמות בהן מתקיים שיח ישראלי-ערבי בערוצים אחוריים (מה שמכונה Track II) "מממוקדות ביחסים בין ישראל ושכנותיה הערביות. מבחינת 'המועצה הערבית', ההתקרבות לישראל היא נושא חשוב, אך היא איננה הנושא החשוב היחיד. הקבוצה עוסקת גם בריפוי של מחלוקות המתקשרות לשאלת הזהות בתוך החברות הערביות". לדברי בראודה, "המועצה הערבית" מאמינה שבין שני סוגי המאמצים האלה יש קשר אמיץ, שמצריך טיפול הוליסטי ובמקביל. השאיפה לשותפות עם ישראל והמאבק למען פיוס לאומי בתוך החברות שלהם מהווים בעיניהם שני נדבכים להתמודדות עם פתולוגיה אחת, שעיקרה היא תרבות של מציאת שעיר לעזאזל והאשמת ה"אחר" (בהתחלה ישראלי או יהודי, ובהמשך בני קהילות אתניות ומגזריות יריבות) בבעיות פנימיות.

למעשה, היוזמה הזאת מקבילה ליוזמות דומות בישראל שקודם כל מתקדמות בשינוי עמדות בתוך החברה הישראלית ובקבלת האחר עוד לפני שמתחילים בסבב של פגישות או שיחות עם הצד הערבי. לאחר שנים ארוכות בהן התקיימו מפגשים בלתי-רשמיים רבים בין ישראלים לפלסטינים, נדמה שיוזמות אלו נמצאות בירידה, בין היתר בגלל חוסר ההתקדמות במשא ומתן הרשמי, שתקוע כבר יותר מחמש שנים. לעומת זאת, רק יוזמות ספורות קידמו לאורך השנים מפגשים דו-צדדיים בין ישראלים לנציגי מדינות האזור, גם בגלל החשש של הצד הערבי מביקורת פנימית והתמקדות מדינות ערב – עד לשנים האחרונות – בנושא הפלסטיני.

במהלך הכינוס בלונדון התייחסו המשתתפים למגבלות ההסכמים בין ישראל למצרים, ירדן והרשות הפלסטינית וטענו כי הדיפלומטים והגנרלים שקיימו משא ומתן לשלום מעולם לא קידמו שלום בין עמים. לדעתם, שלום צריך לייצר בין עמים ותרבותיות, ואם העמים אינם מקבלים את רעיון השלום או ההסכם, אין לו בעצם סיכוי להצליח. לכן, לפני שפותחים במשא ומתן מדיני על שלום ונורמליזציה, הכרחי בעיניהם להכשיר את הקרקע ואת הלבבות בציבור.

למעשה, בחינת המפגשים הבלתי-רשמיים שהתקיימו לאורך השנים בין ישראלים לערבים (בעיקר פלסטינים, כאמור), מצביעה על יכולת מעטה בלבד לייצר השפעה על השיח הציבורי ודעת הקהל. במפגשים כאלה לוקחים לרוב חלק רק נציגי קבוצות אוכלוסייה מאוד מסוימות, המשתתפים עסוקים בעיקר ב"לשכנע את המשוכנעים", והציבור הרחב בכלל לא מודע לקיומם. ובינתיים, ההנהגות הפוליטיות מקדמות מדיניות שמנוגדת לרוח שעולה במפגשים האלה. רוב אלה שלקחו חלק במפגשים בין פעילי ציבור ישראלים ופלסטיניים, בין אם היו סודיים או גלויים, מודעים לכך שיש בטענה הזאת מן האמת. עם זאת, היא אינה מבטלת את חשיבות הקשר שנוצר בין הצדדים, גם אם כרגע אין אפשרות לתרגם את האווירה החיובית וההבנות שנוצרות במהלך הדו-שיח בין הצדדים לכדי מדיניות של ממש.

יוזמי "המועצה הערבית" פועלים בתוך המלקחיים של איסור על נורמליזציה עם ישראל, שמעוגן בחקיקה במספר מדינות ערביות. הם ערים היטב לניסיונות העבר לקיים שיח בערוצים אחוריים בין יהודים לערבים, שלרוב היו מוגבלים מבחינת חשיפה ו השפעה כאחד, ולכן החליטו להתחיל את תהליך השינוי והפיוס מבפנים.

האתגרים: עדיין לא "מזרח תיכון חדש"

בישראל אולי מאמינים שביקורי ראש הממשלה בעומאן ואנשי העסקים והתקשורת הישראלים בבחריין, שהתקיימו במהלך 2019, כבר מסמלים את תחילתו של עידן חדש במזרח התיכון, לפחות בכל מה שקשור לשנאה לישראל והיחסים עמה. אך כל מי שעוקב אחר ההתפתחויות במזרח התיכון ומתבונן על האזור, יודע שבפועל הדברים נראים אחרת לגמרי. באופן רשמי, ישראלים עדיין אינם אורחים רצויים במרבית המדינות במזרח התיכון, הקשר עמם עדיין נחשב למוקצה, ומי שמעז לנרמל את היחסים ולא להחרים את הישראלים מיד מתויג כבוגד. החברים ב"מועצה הערבית" הביעו ברובם דעות חיוביות ביחס להשתלבות של ישראל באזור, וספגו בתגובה קללות, איומים וחרמות. מי שנכנס למעגל "המנרמלים", גם אם בשלב הזה הוא נמנע מקשר ישיר עם ישראלים, מאבד מיד מהלגיטימציה שממנה נהנה קודם לכן בתור שר בכיר, חבר פרלמנט או מנהיג דתי.

ברור לכל, כי משימתם של חברי "המועצה הערבית" לא תהיה קלה או פשוטה בתנאים הקיימים. במצרים, למשל, חזרו העיתונים בשנים האחרונות לפרסם ידיעות וכתבות בעלות אופי אנטי-ישראלי מובהק. חבר המועצה מחמד אנואר סאדאת, אחיינו של הנשיא שנרצח בגלל שחתם על הסכמי השלום עם ישראל, הודח מהפרלמנט ב-2017. הוא נוהג לבקר את הנשיא א-סיסי ונתפס ממילא כדמות שנויה במחלוקת במדינה. גם הלבנונים שהשתתפו במפגש "המועצה הערבית" זכו לקיתונות של אש וגופרית מפי המבקרים שלהם. חלק מחברי המועצה הם חוקרים ופעילי ציבור שחיים זמן מה בניכר – בגרמניה, אנגליה או צרפת – ולא ברור עד כמה יוכלו להשפיע משם על הזירה הפנימית בארצות המוצא שלהם.

למרות שחברי המועצה הצהירו כבר במפגש הראשון על תמיכתם הבלתי-מסויגת בפתרון הסוגיה הפלסטינית והכריזו כי בלי שימצא פתרון לסוגיה זאת לא תוכל ישראל לקדם יחסים רשמיים עם מדינות ערב, אנשי הרשות הפלסטינית כבר הכריזו שמדובר ב"קבוצה אזוטרית ולא מייצגת של אנשים שאף אחד לא מכיר אותם". המשתתף הפלסטיני היחיד במפגש בלונדון, פרופ' מחמד דג'אני, שהקים את תנועת ה"ווסטיה" הקוראת לפיוס ומתינות, פוטר מעבודתו לפני מספר שנים והותקף מספר פעמים ליד ביתו במזרח ירושלים. ככל הנראה, ינסו תומכי BDS ואנשי הרשות הפלסטינית לצבוע את יוזמת "המועצה הערבית" בצבעים של בגידה בסוגיה הפלסטינית, והיוזמים – שמקבלים מימון ממוסדות אמריקאים – יצטרכו להתמודד עם האתגרים הללו ועם תיאוריות הקשר המחברות בינם לבין "עסקת המאה" הלא-פופולרית של הנשיא טראמפ.

משתתפי היוזמה החדשה הם אנשים בעלי אומץ רב וכוונות טובות, שמוכנים לשים על השולחן את דעותיהם למרות האיומים וההפחדות, ולנסות לקדם דיון מסוג אחר במדינות ובחברות שלהם. השאלה היא האם יצליחו לקדם את רוח היוזמה באמצעי התקשורת בעולם הערבי, להעביר מסר אותנטי ולעניין את המוני האדם מעיראק ועד מרוקו באפשרות של ריפוי, איחוי הקרעים והתגברות על הפילוגים הפנימיים בדרך להשתלבות אזורית אמתית שישראל היא חלק ממנה. העולם המודרני של ימינו מציע הזדמנויות מגוונות בתחום התקשרות שלא היו קיימות קודם. מדינת ישראל השכילה להשתמש בהזדמנויות הללו, ומזה זמן מה מצליחה לקיים דו-שיח ישיר ובלתי-אמצעי עם מיליוני עוקבים בעולם הערבי דרך הרשתות החברתיות. זאת, למרות שישראל עדיין מחמיצה הזדמנויות רבות לדו-שיח ושיתוף הפעולה עם האזור, לאור ההתמקדות שלה בקידום נושאים ביטחוניים על חשבון שיתופי פעולה בכל התחומים האחרים.

משימתם של חברי "המועצה הערבית" היא עוד יותר מסובכת: הם מעוניינים להשפיע באמצעות התקשורת על השיח והעמדות, ותוך כדי כך לשנות את התקשורת עצמה. היוזמים, שמתעתדים להיפגש שוב במהלך החורף בוושינגטון, מעוניינים לקדם סט חדש של ערכים אידאולוגיים שיחליפו את עיי החורבות של האידאולוגיות הישנות, שאמנם כשלו בעבר אך עדיין מצליחות להכתיב את הטון בחברות הערביות ביחס ל"אחר". האם היוזמה החדשה תצליח לשנות את חוקי המשחק באזור או שתהיה פרק חולף בתולדות המזרח התיכון המדמם? עוד מוקדם לקבוע, אך אין ספק שבמציאות האזורית הרוויה בטרור, מלחמות, דם ושנאה, יוזמה שנועדה למגר את השנאה ולקרב לבבות היא דבר מתבקש ומבורך, גם אם לפעמים נדמה שמדובר בקרב עם טחנות הרוח.

כמובן, שגם ישראל הייתה יכולה להפיק תועלת מהצגת יוזמה דומה, שהייתה שואפת לקדם השקפה מתונה ומאוזנת ביחס לפלסטינים, ערבים ומוסלמים, בתקשורת, בפוליטיקה ובחברה. הרי, כדי לקדם את היחסים עם שכנינו הערבים, צריכים שני הצדדים להנמיך את רף השנאה. הגיע הזמן שגם בישראל יבינו ויאמינו שאנחנו חלק בלתי נפרד ממזרח התיכון, שאנו לא מתקיימים על אי בודד, ושלמרות הקשיים הברורים ניתן לקדם שיתופי פעולה עם האזור, בראש ובראשונה עם המדינות שכבר שותפות עם ישראל ליחסי שלום – מצרים וירדן.

הפוסט יוזמה ערבית חדשה מאמינה ששלום עם ישראל הוא חלק משינוי כולל שהאזור חייב לעבור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נמצאת באזור דמדומים פוליטי בין מערכות בחירות חוזרות ונשנות, ושוב אין בנמצא שיח מדיני. כבר שנים ארוכות שמועמדים לראשות ממשלה ומפלגותיהם לא מתייחסים כמעט לעניינים המדיניים בזמן מערכות הבחירות – כאילו העניין לא חשוב; כאילו מעמדה של ישראל בעולם לא מושפע מתהליכים מדיניים; כאילו זהותה של ישראל ואופייה הדמוקרטי והיהודי לטווח הארוך אינם מושפעים מסוגיות מדיניות; כאילו שאלת כינונה של ברית הגנה עם ארה"ב אינה קשורה לשאלה האם לישראל גבולות קבע מוגדרים ומוכרים ועד להיכן משתרעת ריבונותה; כאילו מערכת החינוך לא קשורה לתפיסות מדיניות וספרי הלימוד לא נכתבים לאור אתוס של שלום או מלחמה; וכאילו הסכמי הסחר והאנרגיה של ישראל לא מושפעים ממדיניות-החוץ שלה.

במשך הזמן, ובמיוחד בעשור האחרון, השתרש בישראל נרטיב מעוות ולא מאוזן, על פיו הביטחון הלאומי מושתת בעיקר על תפיסה צבאית ולא על אסטרטגיה מדינית. מערכת הביטחון והצבא מושלים בכיפה, האמונות החברתיות המרוממות את הצבא והמודיעין מועצמות ומואדרות – ואילו האמונות החברתיות העוסקות בשלום, בהסדרים מדיניים ובדיפלומטיה נדחקות לקרן זווית, הופכות לנלעגות ונתפסות תבוסתניות. החלשתו של מערך החוץ בעשור האחרון התבססה על תפיסה זו, ותרמה לחיזוקה. ישראל פיתחה עם הזמן תפיסה צרה ופסימית של ביטחון לאומי, המסתכמת בגיבוש מענה לאיומים ביטחוניים נקודתיים בשילוב הרתעה צבאית אל מול אויבים ואיומים עתידיים, מציאותיים ולעיתים אף מדומים – ללא גישה מדינית פרו-אקטיבית.

אין עוררין על כך שחשיבה צבאית-ביטחונית היא אמנם עניין חשוב מאין כמוהו לקיומה ולביטחונה של מדינה ואסור להמעיט בחשיבותה של תפיסת בניין הכוח הצבאי לעיצוב ביטחון לאומי של מדינה כלשהי – קל וחומר לעיצוב ביטחונה של ישראל. הכנת צה"ל ומערכת הביטחון לאתגרים הרבים הנשקפים לנו היא אכן עניין קריטי. אולם, לרשותה של כל מדינה עומד מכלול פוטנציאלי של נכסים חיוניים לא פחות – ולעתים אף יותר – לעיצוב הביטחון הלאומי שלה. בולט בכך הוא המכלול המדיני-דיפלומטי, על שלל הבריתות והקואליציות הפוטנציאליות עבור המדינה, באזור בו היא ממוקמת ובזירה הבינלאומית כולה. התחום המדיני אינו נועד להשלים את התחום הצבאי, אלא להיפך. האסטרטגיה הצבאית אמורה להיגזר מהצבת יעדים מדיניים, ממערכת של יחסים בינלאומיים הכוללים בראש ובראשונה הכרה הדדית ויחסים נורמליים שמונעים עימותים ומלחמות. ההסדרים המדיניים, יחסי המסחר והכלכלה, ושיתופי הפעולה בתחומי החיים המגוונים הם המחזיקים בתרומה הראשונית לביטחונה של המדינה. זו דרכה של מדינה לחזק את מעמדה ב"ג'ונגל" האזורי והעולמי – וזו חייבת להיות גם דרכה של ישראל.

לכן, הרתיעה או ההתעלמות הישראלית בעשור האחרון מהצורך בגיבוש אסטרטגיה מדינית כוללת ומשולבת, היא שגיאה במקרה הטוב והזנחה פושעת של צרכי הביטחון הלאומי במקרה הרע. אין מדובר רק בהזנחה מצד ראש ממשלה מסוים או מקבל-החלטות יחיד בהקשר זה, על אף שבעשור האחרון האחריות שכנה בידיו של נתניהו. עובדה היא שגם השנה, לקראת שתי מערכות הבחירות (באפריל ובספטמבר 2019), כמעט כל המפלגות – ובהן גם אלה ששואפות לשלטון – לא קידמו שיח מדיני. אם הדבר נובע מהנחה שקידום שיח מדיני עלול לגרום לאובדן קולות, הרי שראשי המפלגות נכנעים בכך לנרטיב המעוות שהשתרש בחברה ובפוליטיקה הישראלית. במקום זאת, עליהם לחולל שינוי ולהוביל נרטיב אמיתי ואמיץ יותר, שיעלה את מדיניות-החוץ הישראלית על מסלול פרו-אקטיבי, במקום המדיניות המתאפיינת ב"כיבוי שרפות", בפאסיביות ובפסימיות, שהתרגלנו לראות ולחוות בעשור האחרון. המצב הזה טומן בחובו פרדוקס מובהק: ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור מבחינה צבאית, טכנולוגית, כלכלית ומודיעינית. לפי פרסומים זרים, היא אפילו מעצמה גרעינית. אבל דווקא משום כך, אין שום סיבה להתבצרותה של ישראל במעין בונקר מדיני קר ואטום. ישראל יכולה להרשות לעצמה ליזום ולהוביל מבחינה מדינית, כפי שהיא מיט יבה לעשות מבחינה ביטחונית.

הממשלה הבאה חייבת לפרוץ את הבונקר המדיני הזה ולצאת ממנו לאוויר העולם ולאור השמש. ישראל משוועת לאסטרטגיה מדינית שתוביל אותה להסדרים מדיניים, כלכליים וביטחוניים. היא זקוקה לאסטרטגיה שתאפשר לה להמשיך להתקיים בתחומי ריבונותה כמדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי מובהק וללא שליטה על עם אחר. שליטה זו גוזלת ממנה את פוטנציאל הווייתה הייחודית כמדינה שהיא אות ומופת גם במובן המדיני והדיפלומטי. ישראל זקוקה לאסטרטגיה מדינית שתאפשר לה לחתור באופן מעשי ובעל-היתכנות להיות מדינה בעלת גבולות קבע, שזוכה להכרה ושיתוף פעולה מצד רוב מדינות האזור. היא צריכה אסטרטגיה מדינית שתוביל ותביא לחיזוק ולשיפור מעמדה וביטחונה בזירה המזרח תכונית ובזירה העולמית לטווח הארוך, תוך ניצול ומימוש מרבי של נכסיה הלאומיים בכל התחומים.

עזה כדוגמה

שאלת עתידה של רצועת עזה היא דוגמה טובה להמחשת החשיבות הרבה שבפיתוח אסטרטגיה ישראלית מדינית לטווח הארוך. האסטרטגיה בה נוקטת ישראל כלפי עזה וכלפי חמאס השולט בה היא אסטרטגיה צבאית בעיקרה. האסטרטגיה הצבאית עשויה לפעול בצורה מיטבית רק אם ישראל לא תחתור לשנות באופן מהותי את המצב הבעייתי ותשלים עם המציאות הנתונה מזה זמן. זוהי מציאות שבה הסכסוך מוסיף להתנהל במתכונת מוכרת, עם סבבי לחימה תקופתיים שגורמים לתושבי הדרום להמשיך לחיות במתח ואי-ודאות ותוך ידיעה שטילים עלולים לנחות על ראשם בכל רגע נתון. זהו מצב של ניהול הסכסוך ותו לא, מצב שבו ישראל מנסה לצמצם כמיטב יכולתה את ירי הרקטות, את ההפגנות על הגדר ואת האיומים הביטחוניים הישירים הנשקפים לה מעזה.

האסטרטגיה הצבאית מאפשרת לישראל להמשיך בכיוון המדיניות הזה, לעת עתה. אולם, מנהיגות המסתפקת בכך חוטאת לתפקידה. מנהיגים נבחרים על מנת לחתור לשנות את המציאות, לצאת ממצבים קשים ולעצב באופן אחראי ומפוכח עתיד טוב ומבטיח יותר למדינתם. לשם כך, האסטרטגיה הצבאית מול חמאס בעזה אינה מספקת, ונדרשת אסטרטגיה מדינית מובהקת. הרי סוגיית עזה אינה רק עניין מקומי-ישראלי ואף לא רק נושא השייך ליחסים שבין ישראל לפלסטינים. זוהי סוגיה בעלת השלכות אזוריות מובהקות שיש לה גם היבטים גלובליים, בעיקר בנוגע למשבר ההומניטרי ששורר בה ולאפשרות פיתוח ושיקום תשתיתי ופיננסי של הרצועה באמצעות סיוע מצד גופים ומדינות בזירה הבינלאומית.

ישראל חייבת להגדיר את תמונת המציאות האזורית הרחבה שרצויה מבחינתה, שאליה היא שואפת ושלמימושה היא חותרת. חזון מדיני שכזה, שיכלול חיי שלום ונורמליזציה במזרח התיכון תוך קיום יחסי שכנות עם מדינה פלסטינית מפורזת, ייצר הקשר שבתוכו תוכל ישראל לעצב מדיניות כלפי הגורמים השונים באזור ובכלל זה גם עזה. הדרך לכך עוברת בהכרח דרך יוזמה מדינית ולא צבאית. נדרשת הנעה יזומה של תהליכי שלום ורתימת מדינות וגופים בינלאומיים לטובת פיתוח האזור ועזה בתוכו. במסגרת פעולה מדינית רחבה שכזו, נדרשת יוזמה ישראלית נחרצת לחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית, תוך התחשבות מלאה בצרכי הביטחון של ישראל. נדרשת גם פעולה מדינית מקיפה ורחבה יותר, שתהווה מסגרת-על לכל המהלך: יוזמה ישראלית למשא ומתן אזורי, שיכלול מלבד הפלסטינים גם את ירדן, מצרים, ערב הסעודית, נסיכויות המפרץ והליגה הערבית. יהיה זה משא ומתן שבמסגרתו יתחייבו כל המשתתפים לשאת, בין השאר, בעול הכרוך בהחלשת החמאס ובשיקומה של עזה, בסיוע הקהילה הבינלאומית.

מהלך מדיני רחב ומקיף שכזה יאפשר לישראל לחתור ביעילות לתקיעת טריז בין האוכלוסייה העזתית, שמונה כשני מיליון פלסטינים, לבין ארגון החמאס השולט והרודה בה. דבר זה יתאפשר ככל שיתקיימו שני מרכיבים טקטיים עיקריים: (1) מדיניות ישראלית יזומה לשיקום ופיתוח משמעותיים והדרגתיים של הרצועה תוך התחשבות בשיקולי הביטחון של ישראל; (2) הפסקת מסע הכניעה של ישראל לחמאס, תוך שיקום ההרתעה וחיזוק הרשות הפלסטינית כשותפה למהלכים הללו. אם תאמץ ישראל גישה זו, הרי שהיא תגדיר את גבולות הגזרה המדיניים-ביטחוניים. או אז, כל פעולה צבאית תצטרך לשרת את המדיניות הכוללת ולא לעמוד בפני עצמה מחוץ להקשר המדיני הכולל.

האפשרות לשנות את המצב בעזה מיסודו כרוכה, אם כן, באסטרטגיה מדינית ישראלית רב-ממדית ומשולבת ביחס לכלל הגורמים הרלבנטיים בזירה הפלסטינית, באזור ובקהילה הבינלאומית. לשם כך, המנהיגות הפוליטית בישראל צריכה קודם כל לקבל את ההחלטה הבסיסית לשמור מכל משמר על הווייתה העתידית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. משמעות הדבר היא חתירה להיפרדות מן הפלסטינים על המשמעויות המדיניות הכרוכות בכך, ותוך הבטחת האינטרסים והצרכים הביטחוניים של ישראל, גם בעת תהליך המשא ומתן וגם לאחר ההגעה להסדר. לישראל אין מה להפסיד מנקיטה באסטרטגיה מדינית יזומה שנועדה לשנות את המצב בעזה מן היסוד. אין ערובה לכך שהאסטרטגיה בוודאות תצלח, משום שיישומה תלוי בגורמים נוספים. אולם, עצם הנקיטה בה והמעבר של ישראל ממדיניות נגררת ותגובתית למדיניות יזומה המניחה על השולחן הצעות לפתרונות מדיניים ארוכי-טווח, יקנה לישראל נקודות זכות בזירת הדיפלומטיה הציבורית ובמישור ההסברתי הבינלאומי, מבלי לסכן את ביטחונה וללא וויתורים צבאיים מהותיים. לחילופין, כל עוד ישראל ממשיכה לנקוט מול עזה רק באסטרטגיה צבאית-ביטחונית ללא שום מעוף או יוזמה בתחום המדיני, המצב צפוי להישאר כפי שהוא היום – ללא שינוי חיובי בשטח, ללא לגיטימציה בינלאומית מספקת לפעולות ביטחוניות שנוקטת ישראל וללא מוצא בטווח הארוך.

לסיכום, על ישראל למנף את נכסיה המדיניים והדיפלומטיים על מנת לחזק את מעמדה האזורי וכדי שתוכל לייצר מציאות טובה ונוחה יותר מבחינתה לקראת העתיד. לצורך כך, האסטרטגיה המדינית של ישראל לשנים הבאות צריכה לכלול את העיקרים הבאים: הצגת יוזמה ישראלית להסדר אזורי כולל בחסות האמריקאים וגורמים בינלאומיים נוספים, שתיקח בחשבון את הסדרי הביטחון החיוניים לטווח הארוך; התקדמות יזומה לקראת היפרדות מהפלסטינים כחלק מההסדר האזורי הכולל – על בסיס עיקרון שתי-מדינות עצמאיות; שיקום עזה כחלק מההסדר עם הפלסטינים, בסיוע פיננסי ותשתיתי של מדינות האזור והקהילה הבינלאומית; קביעת אסטרטגיה מדינית והסברתית למקרה שיתברר שאי אפשר להגיע להסכמה עם הפלסטינים גם לאחר יוזמה ישראלית להיפרדות; אסטרטגיה מדינית הכוללת הרתעה ותגמולים אפשריים ("מקלות וגזרים") מול כוחות אזוריים משמעותיים – בעיקר איראן ותורכיה; פעילות מדינית ודיפלומטית יזומה ונמרצת עם ארה"ב על מנת לחזור לקבל תמיכה דו-מפלגתית גורפת; נקיטת אסטרטגיה המקדמת את פני התמורות והשינויים בפוליטיקה ובחברה האמריקאית, כולל התמורות הדמוגרפיות והנרטיביות המתרחשות בקרב יהודי ארה"ב; אסטרטגיה מדינית, מחושבת ומתוכננת, לביסוס יחסיה העתידיים של ישראל עם מעצמות ומעצמות-שבדרך, בהן רוסיה, סין והודו.

ללא אסטרטגיה מדינית ארוכת-טווח, ישראל לא תוכל לגזור אסטרטגיה צבאית-ביטחונית יעילה ותיאלץ להסתפק בפתרונות טקטיים וקצרי-טווח, להתמודדות עם בעיות נקודתיות ובוערות. גם אם מבחינה אידיאולוגית לא כולם יסכימו לקווי היסוד של האסטרטגיה המדינית המוצעת במאמר זה, הרי ששיח מדיני בעל משקל חייב בכל מקרה לשוב ולהיות נדבך מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל, ושיקומם וחיזוקם של מערך החוץ והדיפלומטיה הם בגדר צו השעה. לשם כך, יש לייצר "ארגז כלים" מתאים שיכלול, בין השאר: גיבוש רפורמה משמעותית למשרד החוץ, שתגובה בתקציב ראוי ושתגדיר מחדש את תחומי פעילות המשרד ואת אופי פעילותו בארץ ובעיקר ברחבי העולם; חקיקה מתאימה שתגבה את הרפורמה באופן שיבטיח במידה רבה את המשכיותה גם כאשר ממשלות תתחלפנה; והגדרה מחודשת של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שתכיר במדיניות-חוץ ובדיפלומטיה כנדבכים מרכזיים שעומדים בכל עת בבסיס הביטחון הלאומי.

הפוסט ישראל זקוקה לאסטרטגיה מדינית, ולא רק ביטחונית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא
באוקטובר 2018 נשאל בכיר בממשל הקטרי במשרדו בדוחה בירת קטר על קשריו המתהדקים עם ירושלים. לדבריו: ״יש לנו יחסים מצוינים עם ישראל, בעיקר בגלל עזה. מצרים היא השכנה שלכם. זו מדינה גדולה וחשובה מאד לכם, אבל אתם סומכים עלינו יותר מאשר על המצרים.״ כחודש לאחר מכן, בנובמבר 2018, ישראל ועזה היו על ספו של סבב לחימה, לאחר שחמאס ופלגים פלסטינים אחרים ירו כ-300 רקטות לעבר יישובי הדרום. תודות לתיווך הקטרי הושגה רגיעה, שאחד מביטוייה היה הנכונות הישראלית לאפשר לקטר לשלם את משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה. הייתה זו הפעם השלישית בתוך זמן קצר בו קטר העבירה סכומי עתק ששימשו לשיקום הרצועה, לסיוע הומניטארי ולמשכורות לפקידים. נתונים שהוצגו לקבינט הביטחוני בממשלת ישראל הצביעו על כך שבין השנים 2018-2012 תרמה קטר לעזה יותר מ-1.1 מיליארד דולר, באישור ממשלת ישראל. במאי 2019, נורו 700 רקטות מעזה לעבר יישובי ישראל, וגבו את חייהם של ארבעה בני אדם. נדמה היה כי הסבלנות הישראלית הגיעה אל קיצה ואין מוצא מלבד עימות צבאי שאף צד לא רוצה בו. קטר ומצרים לקחו את מושכות התיווך בסיוע האו״ם, והשיגו הסכם הסדרה, בעיקר תודות להבטחה הקטרית להזרים 480 מיליון דולר לרשות הפלסטינית לצורך עזרה לעם הפלסטיני.

שיתוף הפעולה הנרחב בין דוחה לירושלים בנושא עזה אינו מובן מאליו. אומנם בעקבות הסכמי אוסלו קטר הפכה למדינה המפרצית היחידה שאפשרה פתיחת נציגות ישראלית למסחר בשטחה, אך לא היה בכך כדי להעיד על טיב היחסים בין המדינות. גורמי משרד החוץ ששהו באותה תקופה בדוחה סיפרו על שיח מצומצם מאד, אם בכלל, בינם לבין בכירים בממשל הקטרי. למעשה, מעבר להיבט הסמלי לא נוצק תוכן ממשי ביחסים. מנקודת המבט הישראלית היה מדובר בהישג חשוב, אם כי במבחן התוצאה, היקף היחסים לא השתנה מהותית. קטר נזהרה שלא לפרוץ את גבולות הדיח שמתנהל בעולם הערבי כלפי ישראל והסוגיה הפלסטינית, והמשיכה לדבוק באידיאולוגיה שעמדה בניגוד מובהק לאינטרסים הישראליים.

מציאות זו השתנתה באחת בעקבות תוצאות מבצע צוק איתן ב-2014. בדוחה ובירושלים הבינו שיש לנקוט מהלכים דרמטיים לשיקום הרצועה, ככלי מרכזי לבלימת סבב לחימה נוסף בין ישראל לחמאס. התפנית ביחסים בין שתי המדינות נבעה בראש ובראשונה מאינטרס משותף לעצור את ההסלמה בין עזה וישראל. מאז תום המבצע, מתנהל שיח חסר תקדים בין דוחה לירושלים, חרף היעדרה של כל נציגות ישראלית רשמית שם. התבטאותו של הבכיר הקטרי ב-2018 בדבר קשרי האמון השוררים בינו ובין מקבלי ההחלטות בישראל משקפת נאמנה את הקרבה המתהדקת בין שתי המדינות, לפחות בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית. בתקופה בה קטר נתונה בבידוד על ידי שכנותיה המפרציות, והשיח הערבי ברובו דוחה על הסף נורמליזציה עם ישראל עד לפתרון הבעיה הפלסטינית, הנכונות הקטרית להתבטא באופן פומבי בדבר הקשרים עם ישראל איננה עניין של מה בכך.

מאמר זה משרטט את המהפך שחל ביחסים בין קטר לישראל ודן במעבר מתפיסה הדדית של עוינות לשיתוף פעולה יוצא דופן. טענתו המרכזית היא כי האינטרס המשותף של שתי המדינות למנוע עימות צבאי בין ישראל לחמאס, הוא שעומד בבסיס השינוי הדרמטי. ישראל איננה מעוניינת בסבב לחימה נוסף, ואילו קטר משתמשת בסכסוך לקידום מטרותיה הלאומיות: חיזוק מעמדה האזורי כמתווכת, וקניית נקודות אצל הממשל האמריקאי בשל תרומתה להפחתת להבות העימות ולשיקום עזה. המאמר סוקר את תולדות הקשר, את התהפוכות שחלו בו במהלך השנים ובעקבות אירועים מעצבים (כמו מלחמות ומבצעים צבאיים) ואת המגבלות שבמסגרתן הוא מתנהל. בנוסף, הוא דן באופק היחסים העתידי בין המדינות ובפוטנציאל הטמון בהם. לצד מקורות עיתונאיים ואקדמיים, המאמר מבוסס על שיחות רבות עם ראשי מערכת הביטחון הישראלית ועם גורמי ממשל בכירים שהיו מעורבים באופן ישיר או עקיף ביחסי ישראל-קטר.

הפוסט יחסי ישראל-קטר: יחסים בצל ובחסות הסוגיה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים בין איחוד האמירויות הערביות וישראל מתאפיינים במידה רבה של עניין הדדי ובצעדי התקרבות זהירים. התקרבות זו נזקפת לזכות האופי הפרגמטי של שתי המדינות והאינטרסים המשותפים להן הכוללים, בין היתר, התנגדות לפרויקט הגרעין האיראני, מאבק בקיצוניות דתית, מסחר אזורי, חתירה למודרניזציה, התמודדות עם סוגיות סביבתיות דומות, והשתתפות באירועים ובפרויקטים משותפים לקהילה הבינלאומית. הזהירות המתוארת והמגבלות הקיימות בשיתופי פעולה בין המדינות נובעות בעיקר מהביקורת האמירתית על התנהלותה של ישראל בסוגיה הפלסטינית, וכתוצאה מכך, מהימנעות איחוד האמירויות מנרמול היחסים עם ישראל באופן רשמי.

המחקר שנכתב בנושא זה בשנת 2018, במסגרת פרויקט של מכון מיתווים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב, תיאר כיצד איחוד האמירויות וישראל משתפות פעולה בארבעה תחומים מרכזיים: מדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי. מסקנתו הייתה כי בערוץ הכלכלי מתקיימים שיתופי הפעולה הרבים והמגוונים ביותר, נכון לעת כתיבתו. המחקר גם הצביע על כך שמרבית שיתופי הפעולה בתחומים שנסקרו מושתתים על אינטרסים אד-הוק ועל הזדמנויות משתנות, ועל כן לא ניתן לתאר את הקשר בין המדינות כעקבי או עמוק. מרבית שיתופי הפעולה מתאפיינים בחשאיות, בשל היעדר יחסים פורמליים בין המדינות או נורמליזציה. לצד זאת, שיתופי פעולה המתקיימים במסגרות בינלאומית, נהנים מלגיטימציה גבוהה יותר ומרמת חשיפה גבוהה יותר. כמה דוגמאות לכך הן התרגולים המשותפים של חילות האוויר של שתי המדינות, ביחד עם יוון, איטליה וארצות הברית; השתתפות ספורטאים ישראלים באירועי ספורט המתקיימים באיחוד האמירויות; ומפגשי מדינאים בפורומים בינלאומיים הנערכים בה. המחקר הציג כיצד מרבית שיתופי הפעולה הללו נובעים מרצונה של איחוד האמירויות להגביר את תפקידה בקהילה הבינלאומית ולשמש מרכז לאירועים ולמפגשים בינלאומיים. במסגרת זו, הקשר עם ישראל עמד למבחן מספר פעמים בשנים האחרונות, ובסופו של דבר התחזק בעקבות הסרת החסמים ההדרגתית מצד האמירתים.

בשנת 2019, איחוד האמירויות חוותה שורה של אירועים שהגדירו את מוקדי העניין ואת סדרי העדיפויות שלה: נסיגת כוחותיה מתימן ומעורבותה בתהליכי ההסדרה בזירה זו; מעורבותה בזירות שונות כגון לוב ומדינות קרן אפריקה; המתיחות סביב האירועים האלימים במפרץ והמהלכים הדיפלומטיים שנקטה מול איראן; המשך המשבר עם קטר; וכמובן, תשומת הלב של המדינה לעניינים פנימיים כגון הבחירות למועצה הפדרטיבית הלאומית ומאמצי הרחבת כו ח העבודה המקומי בשוק העבודה. שינוי מוקדי העניין של איחוד האמירויות התבטא, בין היתר, בדחיקת הסוגייה הפלסטינית לשוליים. ניכר כי בשנת 2019 הייתה ירידה משמעותית בהצהרות תמיכה בפלסטינים ובמעורבות בפועל (או ניסיונות מעורבות) של איחוד האמירויות בזירה זו.

הקשר בין איחוד האמירויות לזירה הפלסטינית היה לאורך השנה רחוק וסמלי, עם המשך התמיכה ההומניטרית לפלסטינים באמצעות אונר"א, המשך הגיבוי למוחמד דחלאן – מי שנחשב לבן חסותו של מוחמד בן זאיד ולהימור הבלעדי כמעט של איחוד האמירויות ביצירת ערוץ כניסה למעורבותה בזירה הפלסטינית – והמשך הכהונה של משפחת נוסייבה הפלסטינית בתפקידים בכירים באיחוד האמירויות (זאקי נוסייבה כשר בממשלה, ובתו לאנה נוסייבה כשגרירת המדינה לאו"ם). שאלת מידת התמיכה והמחויבות של איחוד האמירויות למאבק הלאומי הפלסטיני נמצאת במחלוקת בין חוקרים ומקבלי החלטות. על אף שהירידה בעיסוק בסוגיה הפלסטינית אינה מעידה בהכרח על ירידה במחויבות, ניתן לשייך זאת לחוסר יכולתה להשפיע בזירה הפלסטינית או להתקרבות הניכרת לישראל. בהיבט הראשון, התפקיד החשוב ש ל קטר ומצרים ברצועת עזה מגביל את מרחב הפעולה ויכולות ההשפעה של דחלאן ואיחוד האמירויות בזירה זו, למעט במקרים חריגים כמו בחודשים שלאחר משבר קטר מיוני 2017.

בהיבט השני, במקביל ובניגוד להתרחקות מהזירה הפלסטינית, איחוד האמירויות הפגינה בשנה החולפת פתיחות רבה יותר לישראל ולקהל הישראלי והיהודי. שנת 2019 התאפיינה בשיפור היחסים הלא-רשמיים בין המדינות, ושיתופי הפעולה ביניהן התרבו והפכו למגוונים יותר. החלטת איחוד האמירויות לאפשר את השתתפותה של ישראל בתערוכת האקספו הבינלאומית שתתקיים במדינה החל באוקטובר 2020 הפכה לגורם המרכזי שעיצב השנה את היחסים הישירים בין המדינות, וממשיך לעצב אותם, בתחומים השונים.

מאמר זה בוחן את שיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל לאיחוד האמירויות, ואת השינויים שחלו בהם במהלך שנת 2019. הוא מתייחס לתחומים המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי, ומתאר בקצרה את ההתפתחויות בכל אחד מהם, במטרה למצוא מכנה משותף ולהצביע על מגמות.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

הקשרים בין ישראל לאיחוד האמירויות נחלקים לשני סוגים: אלו המתקיימים בין המדינות בהקשר הבינלאומי הרחב ואלו המתקיימים בזיקה ליחסים הישירים ביניהם. הסוג הראשון של הקשרים לרוב גלוי ועליו יפורט בפרק זה. הסוג השני מתאפיין בשיתופי פעולה חשאיים, ועל כן איננו יודעים עליו הרבה, למעט הצהרות מזדמנות של בכירים בנושא.

רבים מהקשרים המתקיימים בחסות בינלאומית נקשרים לחשיבותה של איחוד האמירויות במרחב האזורי והבינלאומי בכלל, ועבור ישראל בפרט. כמדינה המארחת אירועים בינלאומיים רבים, בכירים ישראלים ממשיכים להגיע אליה במסגרות אלו. כך, למשל, שר החוץ ישראל כץ ביקר באבו דאבי ביוני 2019 במסגרת ועידת האו"ם לענייני סביבה, ומשלחת של בכירים ממשרד המשפטים ביקרה בכינוס בינלאומי באבו דאבי בחודש דצמבר. על אף הנוכחות הישראלית הגוברת באיחוד האמירויות ופתיחת הדלתות הרחבה מצד האמירתים, אין בכך להעיד על מדיניות סדורה ביחס לישראל. בכירים שונים באיחוד האמירויות מבטאים גישות שונות והסברים שונים למגמת ההתקרבות לישראל. למשל, אנואר גרגאש, שר המדינה לענייני חוץ של איחוד האמירויות, הגדיר בראיון את הגעת המשלחות הישראליות למדינתו כמחוות משניות (שוליות) וכי פריצת הדרך הגדולה ביחסים תתרחש סביב הירקמותו של תהליך השלום. לעומתו, עבדאללה בן זאיד אל נהיאן, שר החוץ של איחוד האמירויות, מגלה גישה פתוחה יותר. בדצמבר השנה שיתף בעמוד הטוויטר שלו כתבה על השותפות החדשה הנרקמת בין ישראל לעולם הערבי. יש המפרשים הודעה זו כאיתות לירושלים על הנכונות לפתח את שיתופי הפעולה בין המדינות, ללא התניה בקידום תהליך מדיני עם הפלסטינים. על אף שלא היתה זו הצהרה רשמית של משרד החוץ, מעמדו של השר הבכיר מהווה משקל חשוב במתן לגיטימציה ובעיצוב הטון המרכזי של השלטון ושל דעת הקהל.

ציר הבריתות המשתקף בכתבה ששיתף עבדאללה בן זאיד אינו בהכרח נגד איראן, כמקובל לחשוב, אלא זה של העולם הערבי המתון אל מול האסלאם הפוליטי וזרמים אסלאמיסטיים רדיקליים, סונים ושיעים כאחד. זרמים אלו נתפסים כאיום עבור מדינות המפרץ והם מובילים ליצירת בריתות חדשות, כולל עם ישראל. הגישות השונות של הבכירים האמירתים ביחס לחשיבותו של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני עבור הקשר הדו-צדדי של איחוד האמירויות עם ישראל ממשיכות את המגמה של השנים הקודמות בנושא זה, אולם ניכר כי ישנה עלייה בכמות ההצהרות התומכות בקשר עם ישראל ללא ההקשר הפלסטיני, וכן עליית מדרגה באמירות מסוג זה הנשמעות מצד מדינאים בכירים במדינה. כמו כן, ושלא כבעבר, שגרירויות איחוד האמירויות בעולם פרסמו השנה איחולים ברשתות החברתיות לרגל החגים היהודיים ויצרו שיח אזרחי ער וחיובי ברשת סביב איחולים אלו משני הצדדים.

מהצד הישראלי, שנת 2019 התאפיינה בצעדים מעשיים יותר לפיתוח הקשרים וליצירת שיח חיובי בין הצדדים. ניכר כי ישנן יותר פניות יזומות של גורמי ממשל ישראלים שונים אל מדינות המפרץ בכלל, ואל איחוד האמירויות בפרט. ראש הממשלה נתניהו ממשיך להביע בהצהרותיו המילוליות והכתובות את רצונה של מדינת ישראל להתקרב למדינות המפרץ. בערוץ הטוויטר שלו בערבית, הגיב נתניהו על הציוץ של עבדאללה בן זאיד במילים הבאות: "אני מברך על ההתקרבות בין ישראל למדינות ערב רבות. הגיע הזמן להשיג נורמליזציה ושלום". המינוי של ישראל כץ לשר החוץ הביא לריבוי ההתבטאויות מן הסוג הזה. בתפקידו הקודם כשר התחבורה, פעל כץ להרחבת הקשרים עם מדינות המפרץ באמצעות יוזמת "מסילות השלום". על כן, כניסתו למשרד החוץ נחשבת לרוח גבית נוספת לראש הממשלה (שכיהן כשר החוץ הקודם לכץ) בחיזוק קשרים אלו. בעת ביקורו באיחוד האמירויות, הצהיר כץ כי "אני נרגש לעמוד כאן באבו דאבי ולייצג את האינטרסים של מדינת ישראל מול מדינות המפרץ הערביות. זוהי עליית מדרגה משמעותית בקשר בין ישראל לבין מדינות האזור. אמשיך לפעול ביחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו לקדם את מדיניות הנורמליזציה". כמו כן, פעל כץ לקידום הסכמי אי-לוחמה עם מדינות המפרץ, הציג אותם בפומבי והסתייע באמריקאים להעביר את המסר לשרי החוץ הערביים, אך טרם זכה להתייחסות פומבית מצדם.

משרד החוץ, אשר בשנים הקודמות היה שחקן שולי בפיתוח הקשרים עם איחוד האמירויות, לקח בשנה זו תפקיד מרכזי יותר ביוזמות לקידום היחסים בין המדינות. השתתפות ישראל באקספו היא תחת תחומי אחריותו, והמשרד נמצא בקשר עם גורמים רשמיים באיחוד האמירויות במסגרת ההיערכויות לאירוע. בנוסף לכך, החליט משרד החוץ על הפעלתו מחדש של עמוד " השגרירות הווירטואלית" שתהווה גשר מטעם גורם רשמי למדינות המפרץ, על רקע העניין הגובר של המדינות זו בזו. בדף הטוויטר "ישראל במפרץ" שהמשרד הקים בשנה החולפת עברו, מסרים חיוביים אל הקהל באיחוד האמירויות. לעמוד 30,000 עוקבים ומעבר לכך, בשנה האחרונה חלה עלייה של כ-50 אחוזים במספר העוקבים ממדינות המפרץ בעמוד הטוויטר הראשי של משרד החוץ "ישראל בערבית". ב-2019 נרשמה עלייה בשיעור התגובות, השיתופים והלייקים בעמודי משרד החוץ ברשתות החברתיות וכן עלייה בשיעור התגובות החיוביות של משתמשים במדינות המפרץ. באופן זה, יוזמות דיפלומטיות מחלחלות אל החברה האזרחית באמצעות פלטפורמות משותפות ובכך יוצרות ממד נוסף של קשרים ושיתופי פעולה וירטואליים.

ככל הנראה, הקשרים הביטחוניים נותרו כשהיו במהלך השנה שחלפה. התרגולים האוויריים המשותפים עם צבאות ישראל, איחוד האמירויות, ארה"ב, איטליה ויוון התקיימו גם ב-2019. כמו כן, ידיעות על שיתופי פעולה סביב עסקאות רכישת וקניית ציוד צבאי בין המדינות ממשיכות לזלוג מדי פעם לתקשורת. אנו למדים מכתבה שפורסמה ביו יורק טיימס על מוחמד בן זאיד אל נהיאן, יורש העצר של אבו דאבי והמנהיג בפועל של איחוד האמירויות, כי ישראל מכרה לאיחוד האמירויות ציוד טכנולוגי צבאי מתקדם עבור מטוסי ה-16-F שלה ותוכנות ריגול למכשירים ניידים. זהות החברה הישראלית שמכרה את הציוד הצבאי לא פורסמה, אך עסקאות מסוג זה נחתמות, ככל הנראה, במעורבות הדרגים הפוליטיים הבכירים ביותר בשני הצדדים. עסקאות כאלה מתקיימות גם במעגלים שונים, של יזמים פרטיים ישראלים. כך, איש העסקים הישראלי מתי כוכבי, שהוזכר במחקר הנרחב מ-2018 כ מי שמכר לאיחוד האמירויות מערכות הגנה ופיקוח מתקדמות לגבולות המדינה ולרשת המצלמות בדובאי, הוזכר גם השנה בהקשר של מכירת מטוסי ביון לאיחוד האמירויות, בעסקה ששוויה כשלושה מיליארד שקלים.

בשנים קודמות, הקשרים האזרחיים בין המדינות היו מצומצמים ביותר, וכללו בעיקר קשרים במסגרות בינלאומיות בענפי הספורט השונים. בשנת 2019 ,הערוץ האזרחי הפך לערוץ המעניין והמגוון ביותר, ולזה שמעיד, יותר מכל התחומים האחרים, על התקרבות משמעותית בין הצדדים. זאת, לצד המשך מגמות שיתופי הפעולה מהשנים הקודמות, בעיקר סביב אירועים אזרחיים בינלאומיים , כגון אירוח ספורטאים בתחרויות ג'ודו, בהן מוצגים סמלי לאום של הנבחרת הישראלית, ותלמידים באולימפיאדת הרובוטיקה.

שנת 2019 הוכרזה באיחוד האמירויות כשנת הסובלנות. במסגרת זו, המדינה חיזקה את הקשר שלה עם הקהילה היהודית בה ומחוץ לה. על אף שיש להבחין בין שיתופי פעולה בהקשר הדתי לבין שיתופי פעולה בהקשר הלאומי, קשה לנתק לגמרי את החיבור בין היהדות לישראליות. לפיכך, כל התקרבות בין-דתית שאיחוד האמירויות יוזמת מקדמת במידת מה, ובעקיפין, גם את הקשר עם ישראל. בשנה זו התרחשו כמה התפתחויות משמעותיות בהיבט זה, כאשר איחוד האמירויות חיזקה את הלגיטימציה לקיום חיי דת של הקהילה היהודית בדובאי (אם כי עדיין לא הכירה בקהילה באופן רשמי), הכריזה על הקמת מרכז שלוש הדתות המונותאיסטיות (Center Abrahamic) באבו דאבי בו יוקמו שלושה מבני דת – מסגד, כנסיה ובית כנסת, העניקה אישור רשמי לתפקיד רב בשלוחת אוניברסיטת ניו יורק באבו דאבי, וקיימה אירועים רב-תרבותיים בהשתתפות נציגים יהודים ודרוזים, חלקם ישראלים. כך, למשל, התארח המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל מוואפק טריף בוועידת הסובלנות העולמית בדובאי בחסותו של האמיר מוחמד בן ראשיד אל מכתום.

אירוע האקספו, שהוזכר בהיבט הדיפלומטי-מדיני, משמש הזדמנות גם לשיתופי פעולה אזרחיים בין המדינות. באירוע פומבי זה יוצב בדובאי ביתן ישראלי למשך כחצי שנה ובו יתקיימו תצוגות של חדשנות טכנולוגית ישראלית ומופעים של אמנים ישראליים שונים. הפגנת נוכחות ישראלית מסוג זה במדינה ערבית-מוסלמית תהיה חסרת תקדים. בשלב זה, ברור כי יגיעו ישראלים רבים לתערוכה, אך למרות רמזים שנשמעו בנושא, עדיין לא ברורים הסדרי האשרות והאם הכניסה תתאפשר לכלל הנושאים תעודות זהות ישראליות. במידה וכן, יהיה בכך תקדים נוסף ביחסים בין המדינות. התיירות הישראלית, שצפויה להתפתח בעקבות העלייה במודעות הישראלית לאיחוד האמירויות כיעד תיירותי נחשק על רקע תערוכת האקספו, צפויה לתרום לחיזוק הקשרים האזרחיים בין העמים. ואכן, בצד הישראלי נראה כי מידת הסיקור של איחוד האמירויות בתקשורת גברה באופן משמעותי וההתעניינות לביקור בה גדלה בהתאם. שתי כתבות מגזין גדולות על המדינה התפרסמו השנה בידיעות אחרונות, לאחר שכתב המערכת התארח בה: אחת על הקהילה היהודית, והשנייה על דובאי כיעד תיירותי. הכתבות זכו לחשיפה גבוהה שהרחיבה את ההתעניינות הישראלית במדינה זו.

בעוד שעד ל-2019 היינו מורגלים לשמוע בעיקר על התיירות הישראלית למפרץ, בשנה החולפת התיירות התפתחה במידת-מה גם בכיוון ההפוך. בשנה זו חלה עלייה במספר הפניות מתושבי המפרץ לבקר בישראל. עיתונאים, פעילי רשת ונציגים אחרים מהמפרץ ביקרו בישראל במסגרת מספר משלחות רשמיות שארגן משרד החוץ. הרשתות החברתיות משמשות פלטפורמה נוספת בה נוצרים קשרים ומועברים מסרים בין העמים. הציוצים, בכללם, משדרים מידה רבה של חיזור הדדי, על אף קולות הביקורת שממשיכים להיות דומיננטיים, גם ברשתות החברתיות. פעילים ברשתות החברתיות מאיחוד האמירויות כותבים באופן גלוי על תקוותם לחיזוק הקשר עם ישראל. הבלוגר חסן סג'ואני, למשל, מעלה לעיתים מסרים בעברית וזוכה לתגובות אוהדות של ישראלים. התפתחות זו מאפיינת גם את הקשר עם חלק ממדינות המפרץ השכנות. בדומה לשיתופי הפעולה הבין-דתיים, גם בפלטפורמה הווירטואלית אפשר להבחין בעניין הדתי ובעניין הלאומי אשר כרוכים זה בזה בשיח משני הצדדים.

ג. סיכום

ההתפתחויות של השנה האחרונה מעידות כי בכירים במדינה מעוניינים לקחת צעד קדימה ביחסים במידה הולכת וגוברת, אולם רק כחלק ממסגרת שיתופי פעולה רחבה יותר, שבה איחוד האמירויות לא תהא זו שפורצת את הדרך. הרצון האמירתי הוא להצטרף למהלך, לאחר שמדינות אחרות יכשירו עבורה את הדרך. בכך, ניתן לזהות שינוי במדיניות האמירתית ביחס לתהליך השלום כמפתח לשיפור היחסים. אולם, כפי שנסקר במסמך זה, שכבת ההנהגה של איחוד האמירויות כוללת בכירים בעלי גישות שונות לסוגיה זו, ועד היום אין מדיניות אחידה בנושא. בפועל, אנו מזהים צעדי התקרבות רבים ומשמעותיים, המעידים על רוח חיובית ביחסים בין המדינות, אך הדרך לנורמליזציה עדיין רחוקה ותלויה בהחלטות דומות שיתקבלו במדינות המפרץ השכנות ובשינויים בזירה הפוליטית הישראלית התנודתית.

שיתופי הפעולה החדשים הנרקמים בין המדינות ברמה החברתית והתרבותית מלמדים על כניסתו של ממד עמוק יותר ביחסים ביניהן. לעומת ההזדמנויות המשתנות שאפיינו את היחסים עד 2018, הקשרים האזרחיים המתפתחים מעידים על שיתופי פעולה בעלי אופי ממושך יותר ועל עניין משותף ברמת העמים, ולא רק ברמת ההנהגות. אחת התופעות המעניינות בהקשר זה הוא החיבור בין הממד הדיפלומטי לממד האזרחי, כאשר "השגרירות הווירטואלית" של משרד החוץ הישראלי זוכה להדהוד חיובי בצד האמירתי וכאשר איחולי החגים של השגרירויות האמירתיות בעולם זוכות לתגובות נלהבות של ישראלים המברכים על קשר זה. השיח החיובי הניכר ברשתות החברתיות, הגישה הסובלנית של איחוד האמירויות ליהדות והעניין הרב שהיא מגלה בקשרים בין-דתיים, בנוסף להשתתפות הצפויה של ישראל באקספו והעניין הציבורי והתיירותי בישראל סביב זה – כל אלו מוסיפים נדבכים חדשים לקשר בין המדינות. במובן זה, שנת 2019 הייתה שנה רבת-התפתחויות ומשמעותית לחיוב בשיתופי הפעולה בין ישראל ואיחוד האמירויות.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד האמירויות ב-2019: מהתחממות מדינית להתקרבות אזרחית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף התסכול, הכעס והאכזבה בצד הירדני כלפי ישראל, חזרנו מעמאן עם תחושה ברורה כי ניתן לצקת תוכן מחודש ביחסים ולשקם אותם. הרי, לשתי המדינות אינטרס ברור בשיתוף פעולה, ומערכת היחסים ביניהן שרדה 25 שנה כנגד כל הסיכויים, האתגרים האזוריים והמשברים, כגון המבוי הסתום בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, פיגוע הטרור בנהריים, האינתיפאדה השנייה, מבצעים צבאיים בעזה, משברים סביב סוגיית ירושלים (לרבות סביב העברת השגרירות האמריקאית) ודעת קהל עוינת בירדן.

הפוטנציאל העצום ביחסים טרם מומש. ישראל יכולה לקדם בהצלחה שיתופי פעולה בילטרליים עם ירדן בתיירות, מים והיי-טק, אבל ישנה גם היתכנות לקדם שיתוף פעולה אזורי רחב יותר שיאפשר להגדיל את היציבות האזורית ואת היקף הסחר. ירדן יכולה גם למלא תפקיד חשוב בזירה המדינית: למנף את המעמד שיש לה במקומות הקדושים בירושלים, לתמוך בקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ולהוות כוח מייצב באזור באופן כללי.

על מנת להשיג מטרות אלה, יש לאתחל את מערכת היחסים הישראלית-ירדנית. יש לפתח ערוצי דיאלוג חדשים, להעניק ליחסים עם ירדן עדיפות גבוהה בסדר היום הלאומי של ישראל, להיות קשובים לצרכיה ותלונותיה של ירדן, ולבחון מחדש פרויקטים משותפים. על פוליטיקאים ומקבלי החלטות בשתי המדינות להבין היטב כי חוסר פעולה והזנחת היחסים יגבו מחיר גבוה במיוחד.

תחילתו של מסמך זה בתמונת מצב עכשווית של יחסי ישראל-ירדן לאחר 25 שנות שלום, המשכו בדיון באתגרים ובסוגיות המרכזיות שאותם הציגו בני שיחנו הירדנים במהלך הדיאלוג המדיני בעמאן, וסופו בהמלצות והצעות לפעולה בטווח המידי.

א. תמונת מצב של יחסי ישראל-ירדן לאחר 25 שנות שלום

הסכם השלום שנחתם ב-1994 הפך לאחד מעמודי התווך ביציבות המדינית-אסטרטגית של ישראל וירדן כאחד, ושתי המדינות הצליחו לפתח על בסיסו שיתוף פעולה ביטחוני נרחב. בתחילת הדרך, חלו התפתחויות חיוביות משמעותיות גם בזירות הכלכליות. הסיוע הכלכלי האמריקאי לירדן נסק, והסיוע הצבאי גדל אף הוא.

חתימתו ב-1998 של הסכם הסחר (Agreement QIZ) הירדני-אמריקאי-ישראלי להקמת אזורי תעשייה הייתה פרי חשוב נוסף של השלום. הוא הניב סדרת הסכמי-המשך כלכליים שהעלו את ירדן על דרך המלך לצמיחה מואצת שמבוססת על גידול מהיר ביצוא, והעמיד אותה ככוח מוביל בהשתלבות בכלכלה הגלובלית. בתחום הבילטרלי, התפתח בין ישראל לירדן שיתוף פעולה משמעותי בתיירות ובתעשייה, במיוחד בתעשיית
הטקסטיל והביגוד.

למרבה הצער, מאז נזנחו ברובם היחסים הכלכליים, המדיניים והאזרחיים בין שתי המדינות. המכשול החמור ביותר ליחסים היה והינו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר מערער את יחסי ישראל-ירדן ומוביל לניכור ועוינות בדעת הקהל הירדנית. למחלוקות הנוגעות לאל-חרם א-שריף/הר הבית פוטנציאל נפיץ במיוחד. סוגיות מדיניות נוספות המעכירות את היחסים כוללות: אזכורים חוזרים ונשנים בקרוב גורמי ימין בישראל של רעיון היותה של ירדן המדינה הפלסטינית האמיתית, הודעות ישראליות בעת האחרונה על תכנית לספח את בקעת הירדן, ואירועים שמתסיסים את דעת הקהל הירדנית, כגון מעצר של אזרחים ירדנים בישראל. מעבר לכל הסוגיות הללו, ההנהגה והציבור הירדני שותפים לתחושה מעיקה שישראל אינה מכבדת את ירדן, מתעלמת מהאינטרסים והרגישויות שלה, ופעם אחר פעם מעמידה את הנהגתה במצבים לא נוחים, שלא לומר מערערי יציבות.

רמת שיתוף הפעולה המדיני בין המדינות מוגבלת יחסית ונשחקת בהתמדה בשנים האחרונות. בעבר, היחסים המדיניים היו ברמה גבוהה דיה כדי לגבור על משברים רציניים, כגון ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל ב-1997. ואולם, בשנים האחרונות, הצדדים מתקשים להתגבר אפילו על קשיים מינוריים. בנוסף לכך, עשרות סוגיות וטענות ירדניות כלפי ישראל בתחומים אזרחיים וכלכליים נותרו בלתי פתורות, והן מעכבות, ובמקרים מסוימים אף מרעילות, את היחסים בין ישראל לירדן.

ב. אתגרים וסוגיות

לפני 25 שנים, ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן פתחו פרק חדש ביחסי ישראל-ירדן. חזונם כלל נורמליזציה מלאה של היחסים על בסיס שיתוף פעולה והתקדמות בו-זמנית בערוץ הפלסטיני.

כיום, בהעדר כל התקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים ובפרויקטים משותפים שהיו אמורים להניב פירות כלכליים משמעותיים עבור ירדן, דעת הקהל בממלכה ההאשמית עוינת למדי נוכח כל סימן של התחממות ביחסים בין שתי המדינות. כפי שקצין לשעבר הגדיר זאת במהלך שיחה עמו בעמאן, אמנם תמיד היו בירדן שוליים עוינים כלפי היחסים עם ישראל, אך הרוב היה ניטרלי. כיום הוא הפך יותר ויותר עוין כלפי ישראל וכלפי אלה בירדן שעדיין תומכים בשיתוף פעולה ושמגנים עליו. אווירה שלילית זו היא אחת הסיבות לכך שהמלך עבדאללה סירב באחרונה לשוחח טלפונית עם ראש הממשלה בנימין נתניהו או להיפגש עמו בפומבי. בעוד שנתניהו נוטה להתייחס לסוגיה הפלסטינית כזניחה ובלתי-רלבנטית, ההתייחסות אליה בירדן שונה לחלוטין. המצב הרגיש באל-חרם א-שריף/הר הבית תורם להעצמת המתחים.

האווירה הבעייתית אינה מאפשרת גמישות רבה בטיפול בסוגיות טעונות, כגון דילמת מובלעות צופר ונהריים. בעוד שחוזה השלום נחתם בכוונה ברורה לקיים את ההסדרים המיוחדים בשתי המובלעות למשך שנים רבות, סוגיית הארכתם גרמה לממשלת ירדן ולמלך צרות מיותרות, והסתיימה בדחיית בקשתה של ישראל להאריך את הסכם חכירת הקרקע.

האליטות המדיניות והעסקיות בממלכה חשות שישראל בוחרת לדחוק הצדה את ירדן לטובת קידום שותפות עם מדינות המפרץ, תוך התעלמות מרצונה של ירדן להפוך למוקד אזורי ולמתווכת. הזעם הציבורי והאכזבה האישית מהיחסים עם ישראל מקשים על פיתוח יחסים בין הצדדים. בעוד ששיתוף הפעולה הביטחוני הדוק, והיחסים בין פקידים ישראלים וירדנים בתחום הביטחוני קרובים, כל היבט אחר בשיתוף הפעולה – בתחום הדיפלומטיה, הסחר, התיירות והטכנולוגיה העילית – תקוע או לא קיים. שני יוצאים מן הכלל הם העסקתם של אזרחים ירדנים בבתי מלון באילת והשיתוף של ישראל וירדן בפורום הגז של מזרח הים התיכון שמקום מושבו בקהיר.

ירושלים והמקומות הקדושים

סעיף 9 בחוזה השלום בין ישראל לירדן קושר את יחסי המדינות ישירות לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, תוך שישראל מכירה בתפקיד ההיסטורי המיוחד של ירדן במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים ומתחייבת להעניק עדיפות לתפקיד זה במסגרת המשא ומתן עם הפלסטינים על הסכם הקבע. עם זאת, שיתוף הפעולה הישראלי עם הוואקף הירדני נחלש במהלך השנים. כל הצהרה של פקידים ישראלים על שינוי הסטטוס קוו בהר הבית מעוררת זעם ציבורי בירדן ומהדהדת בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. בני שיחנו הירדנים סברו כי שיפור התקשורת בין הצדדים סביב סוגיית אל-חראם א-שריף/הר הבית, כמו גם תיאום יותר מדויק והימנעות מהשמעת הצהרות טעונות שרומזות על רצון ישראלי לשנות את הסטטוס קוו עשויים לשפר את המצב באופן משמעותי. כמו כן, התעלמות ישראלית מתפקידה של ירדן בירושלים ורמזים לכך שערב הסעודית תוכל לתפוס את מקומה של השושלת ההאשמית כאפוטרופסית של האתרים המוסלמים הקדושים בירושלים מוסיפים דלק מיותר למדורה.

המבוי הסתום בערוץ הפלסטיני

כשם שמצרים עשתה בחוזה השלום שלה עם ישראל ב-1979, כך ירדן הקפידה להבהיר כי התקדמות בערוץ הפלסטיני תשפיע על טיב היחסים בין ירושלים לעמאן. אולם תהליך השלום הישראלי-פלסטיני נעצר לחלוטין ב-2014 וחידושי המשא ומתן אינו נראה באופק. מצב העניינים הרעוע בגדה המערבית, במיוחד נוכח הכרזות ישראליות על סיפוח אפשרי של השטח, משפיע גם על היציבות בירדן. בני שיחנו בירדן חזרו והדגישו כי התנהלותה של ישראל נתפסת בירדן כסכנה המאיימת על היציבות האזורית. המלך מתקשה יותר ויותר להסביר את הצורך בשימור חוזה השלום עם ישראל נוכח חוסר שביעות הרצון של הרחוב הירדני ממנו. הירדנים מבינים את הדילמות הביטחוניות של ישראל אולי יותר משחקנים אזוריים ובינלאומיים אחרים, בהינתן ההיסטוריה הסבוכה של היחסים שלהם עם הפלסטינים. ובכל זאת, העדר כל דינמיקה חיובית בערוץ הפלסטיני מהווה מכשול מהותי ביחסי ישראל-ירדן.

הבטחות שהופרו ואי אמון

נוסף על הסוגיות הטעונות בנוגע לירושלים והמבוי הסתום בשיחות השלום עם הפלסטינים, דומה כי הירדנים מתוסכלים במיוחד מחוסר הבהירות ביחסה של ישראל כלפי ירדן. נתניהו מרבה להדגיש את חשיבותם של היחסים האזוריים, במיוחד עם המדינות הסוניות – מצרים, ירדן ומדינות המפרץ. אף על פי כן, חרף היחסים האיתנים עם ירדן בתחומי הביטחון וההגנה, משבר רודף משבר. החיבוק המתוקשר שנתניהו העניק לקצין הביטחון שהיה מעורב בתקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן ביולי 2017, הפרויקטים המתעכבים שהיו אמורים להקל את המחסור הירדני החמור במים – כגון פרויקט תעלת הימים שתוכנן לכלול מתקן התפלה גדול בעקבה, והמעצר המינהלי של שני אזרחים ירדנים על ידי ישראל בחודשים האחרונים, הוסיפו למתח ביחסים. הירדנים חשים כי ישראל אינה מתאמצת להימנע ממשברים אלה, אינה מכבדת את המלך ומתעלמת מרצונה של ירדן לשמש כמתווכת בין ישראל למפרץ.

הפירות הכלכליים שלא הבשילו

סיבה משמעותית לחשדנות ולחמיצות הירדנית כלפי ישראל (נוסף על הסוגיה הפלסטינית) טמונה בתחושת אכזבה עמוקה מכך שהיתרונות הכלכליים שנבעו מהסכם השלום לא מומשו. האכזבה החלה עוד בשנות ה-90' עם הכישלון ביישומם של פרויקטים גדולים שמנהיגים ישראלים הבטיחו בחגיגיות ובכך הצביעו על מחויבות למימושם המהיר. ככל שפירות השלום לא בשלו, כך העריכו הירדנים כי לישראל אין כוונה אמתית לקיים את הבטחותיה ולפיכך לא ניתן לסמוך עליה.

המחסור החמור במים הוא הנושא הבוער ביותר מבחינת הירדנים. המרכיב המרכזי בפרויקט תעלת הימים הוא בנייתו של מתקן התפלה בעקבה שישמש אחד ממקורות המים החשובים בממלכה. הירדנים מאשימים את ישראל בעיכוב הפרויקט תוך התעלמות מחיוניותו לירדן. הסכם הסחר, שהיה ספינת הדגל של היחסים הכלכליים בין המדינות, אף הוא נתפס בירדן כדוגמה להפרת הבטחות ישראליות. הציפיות להשקעות ישראליות משמעותיות במפעלי ייצור משותפים לא התממשו. עד סוף העשור הראשון של המאה ה-21, הפסיקו מרבית החברות הישראליות (שהשקיעו במפעלים משותפים במסגרת הסכם הסחר) את השקעתם הישירה בירדן.

נתיב הסחר דרך נמל חיפה, שיכול היה להגדיל עד מאד את היצוא החקלאי של ירדן לשווקים באירופה, פועל באחוז מזערי מהפוטנציאל הטמון בו, ואילו סחר דו-צדדי בין ישראל לירדן התכווץ לממדים חסרי משמעות. ההיבט היחיד בתחום הסחר שהתפתח בעשור האחרון, וזאת באופן משמעותי, הוא היבוא ממדינות המפרץ דרך ירדן (שנרשם כיבוא מירדן). אולם לסחר זה תועלת מעטה עבור הכלכלה הירדנית. ירדן גם ממורמרת מסירובה של ישראל לאפשר הגדלה של יצוא ירדני לשטחים הפלסטיניים, שבהם ירדן רואה שוק מבטיח.

מעבר לכך, אנשי עסקים ירדנים שמנסים לקיים מגעים עם ישראל חרף כל המכשולים שהוזכרו, נתקלים בקשיים מהותיים. דוגמה בולטת היא התהליך המסורבל שמחכה לירדנים (לרבות אלה שמקיימים מגעים קבועים עם ישראל) בבואם לבקש אשרת כניסה לישראל. קשיים אלה באים לידי ביטוי בעיכובים ממושכים ולא מוסברים בתהליך הנפקת האשרה וחוסר נכונות לנפק אשרות לכניסות חוזרות. קשיים אלה מרחיקים אנשי עסקים ירדנים רבים שלהם אינטרס בפיתוח יחסים עסקיים עם ישראל.

ג. המלצות

בחלוף 25 שנים מחתימת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לירדן, הגיעה העת לאתחל את מערכת היחסים האסטרטגית ולמלא את המלים הכתובות בתוכן אמיתי. הקמת ממשלה חדשה בישראל במהלך שנת 2020 תוכל לספק הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי בהתייחסות כלפי ירדן וביחסים עמה. זה ידרוש תכנון קפדני מבעוד מועד. את השינוי ניתן יהיה להתחיל בהצהרות ישראליות חיוביות והימנעות מהצהרות שליליות או מזיקות. חשוב מכך, יהיה צורך לעבור במהרה מהצהרות לצעדים ממשיים, כגון החייאת המחויבויות הקודמות שישראל נתנה ויצירת הזדמנויות חדשות.

להלן רשימת המלצות מפתח בגדר "עשה" ו"אל תעשה", כמו גם הצעות לפעולות שממשלת ישראל יכולה לנקוט על מנת לאתחל את מערכת היחסים עם ירדן.

עשה: הצהרות חיוביות המכירות בחשיבות היחסים בין ישראל לירדן, כמו גם חידוש השיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, ישרו אווירה חיובית ויתחילו לבנות מחדש את האמון ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות. הואיל והצד הירדני חש כמי שנדחק הצדה ונלקח כמובן מאליו, חשוב שמנהיגים ישראלים יתייחסו בפומבי לדינמיקה החיובית ביחסים בין עמאן לירושלים, וידגישו את הצורך לקדם את היחסים האסטרטגיים הללו ולהצעידם קדימה. יש למסד ערוץ תקשורת מיוחד בין לשכת ראש הממשלה בירושלים לבין חצרו של המלך עבדאללה על מנת לאפשר מגעים ישירים ברמות בכירות בעתות משבר, ולהרחיב את ערוצי הקשר לבכירים נוספים בשתי המדינות.

אל תעשה: אחד המכשולים העיקריים לאתחול מערכת היחסים הבילטרלית היא שאלת הסיפוח האפשרי של בקעת הירדן ו/או של חלקים מהגדה המערבית. בעמאן התייחסו להבטחת הבחירות של נתניהו לספח את בקעת הירדן כאל תכנית פעולה ממשית, ולא כאל תעמולת בחירות. שינוי הסטטוס קוו באל-חרם א-שריף/הר הבית גם הוא סוגיית מפתח מבחינת הירדנים, שתפקידם המיוחד במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים מובטח בחוזה השלום. לממשלתה החדשה של ישראל יהיה חלון הזדמנויות צר להדגיש את ההבדלים בין הגישה החדשה כלפי ירדן לבין זו הישנה. יהיה עליה להימנע מהצהרות שליליות ומזיקות על סיפוח, גם לא לצרכי תעמולה וקמפיין.

פעולות

מעבר לביטויי רצון טוב ותמיכה כללית בחיזוק היחסים, ישראל וירדן זקוקות ל"דבק" אמתי – פרויקטים מהותיים שיחברו ביניהן וימקדו אותן בצמיחה ופיתוח. שתי המדינות דנו בעבר בפרויקטים אחדים ואף חתמו על הסכמים בכמה מהם. על מקבלי ההחלטות בישראל להעניק עדיפות גבוהה לחידוש הפרויקטים עם ירדן בתחום המים והתשתיות, להגדלת יבוא סחורות ירדניות לרשות הפלסטינית, ולקידום שיתופי פעולה בתחומי התיירות, ההי-טק והתיירות הרפואית.

יש להרחיב את הדיון בסוגיות המים כדי לאתר וליישם פתרונות רחבים שבהם ישראל יכולה לסייע לירדן. ניתן, למשל, לקדם במהירות את פרויקט מתקן התפלת המים בעקבה (ואף לנתק אותו מפרויקט תעלת הימים במידת הצורך), ולהאיץ את הרחבת הסכם אספקת המים מהכינרת לירדן. במקביל, אנו מציעים לקדם תכנית כוללת לשיתוף פעולה נרחב בתחומי המים והאנרגיה, למשל אספקת מים מותפלים מהים התיכון, אספקת
חשמל משדות סולריים בירדן (כנגד אספקת גז מישראל לירדן), כמו גם מיזמים אחרים בתחום המים והטיפול בשפכים, לרבות שיתוף פעולה בשיקום נהר הירדן וים המלח.

תחום התחבורה נמצא אף הוא בעדיפות גבוהה. במהלך שני העשורים שחלפו, התפתחה באזור רשת רכבות שמעצבת מחדש את התחבורה היבשתית האזורית. היא מאפשרת פיתוח של גשר יבשתי בין מזרח למערב לטובת שינוע סחורות מהיר ותחרותי מבחינה כלכלית בין מדינות המפרץ לים התיכון. ירדן ממוקמת באופן אסטרטגי בצומת הדרכים של מערכת רכבות זו. שיתוף פעולה ישראלי-ירדני הוא חיוני ליישום מיזם זה, שבו גלום פוטנציאל אדיר לשיפור הכלכלה הירדנית.

סוגיות נוספות (הן חדשות והן כאלה שתלויות ועומדות) שיש להעניק להן עדיפות גבוהה כוללות את פארק התעשייה המתוכנן "שער הירדן", פתיחת מסדרון הסחר דרך נמל חיפה, פיתוח גרסה חדשה של הסכם סחר שיתמקד בשיתוף פעולה ביצוא מוצרים תעשייתיים מתקדמים ושירותים לשוקים אחרים, כמו גם בתיירות. ישראל חייבת להקדיש תשומת לב לתכניות משותפות המעוכבות שנים רבות תוך התנתקות מהמדיניות הקיימת שמתסכלת רבים בצד הירדני. אנו מציעים להקים צוות משימה בין-משרדי לנושא, בחסות משרד ראש הממשלה, שיכלול נציגים ממשרדי החוץ, הכלכלה, הביטחון ושיתוף הפעולה האזורי.

אנו משוכנעים שחרף הפוטנציאל שלא מומש והפרשנות השונה ששני הצדדים מעניקים לחוזה השלום, זריקת מרץ והתמקדות באתחול היחסים עם ירדן – במקביל לניסיונות לקדם את תהליך השלום עם הפלסטינים – יוכלו לשנות את הדינמיקה וליצור שיתוף פעולה בריא שיחדיר תוכן ממשי לחוזה השלום. אלה, בתורם, יוכלו לייצר הזדמנויות כלכליות ומדיניות נוספות שבסופו של דבר יביאו להרחבת היחסים הבילטרליים. ישראל חייבת להעניק עדיפות גבוהה ליציבותה ושגשוגה של הממלכה ההאשמית כדי להבטיח יציבות בגבולה הארוך ביותר ושיתוף פעולה שממנו שני הצדדים יפיקו תועלת.

הפוסט 25 שנות שלום בין ישראל לירדן: דרוש אתחול ליחסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. קפריסין

הפעילות הקפריסאית באגן הים התיכון מושפעת מפערי הגודל והעוצמה בינה ובין שאר השחקניות האזוריות, ובייחוד אל מול האיום התורכי המהווה חוויה מעצבת של חוסר ודאות, חולשה ודאגה קיומית בקפריסין. נקודת מוצא זו מביאה את קפריסין לחפש בעלות ברית רבות שיערבו לביטחונה – בקרב המעצמות והמדינות האזוריות כאחד. היותה של קפריסין מעין "מגרש משחקים" עבור המעצמות, משרתת את האינטרס הקפריסאי. לצד הפעילות האמריקאית באי, עדיין פועל בו גם בסיס צבאי בריטי, קפריסין ממשיכה לטפח את היחסים המיוחדים עם רוסיה ואת ההשקעות הרוסיות, ושמחה על חברותה באיחוד האירופי.

הצורך והרצון לשמור על דלתות פתוחות עם גורמים בינלאומיים שונים, מוביל את קפריסין לפתח קשרי חוץ לא רק עם המעצמות אלא גם עם מדינות ושחקנים אחרים באזור, בצורה שאינה בלעדית. כך למשל, קפריסין פועלת לשמר קשרים חיוביים גם עם איראן וגם עם ישראל, גם עם רוסיה וגם עם ארה"ב. כל זאת, לצד ובהלימה לבחירה האסטרטגית של קפריסין להתחבר ולהישען קודם כל על המערב. גילויי הגז במים הכלכליים של קפריסין ובאזור אגן הים התיכון, מהווים עבור קפריסין הזדמנות לצמיחה כלכלית, ומעמידים אותה בעמדה גאו-פוליטית מרכזית, בה היא יכולה לשמש גורם אזורי מרכזי ומשמעותי יותר. הדבר מאפשר לקפריסין גם להשתחרר מהתלות שלה בגז הרוסי, ובכך להרחיב את יכולת התמרון הפוליטי שלה.

הקשר עם ישראל – הקשר עם ישראל חשוב לקפריסין, שרואה בישראל מעצמה אזורית. לאחר המשבר בין ישראל ותורכיה לאחר משט המאווי מרמרה, נוכחה קפריסין כי ישראל יכולה ואינה חוששת לעמוד מול תורכיה. זאת, לצד התפיסה הרווחת בה כי ישראל יכולה לשמש גשר לממשל האמריקאי. מרכיבים אלו, כמו גם האפשרויות לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה, תמכו בבחירתה של קפריסין להתקרב לישראל. היחסים הבילטרליים בין ישראל וקפריסין הולכים ומתחזקים. הסחר נמצא במגמת עלייה, וכך גם התיירות. בעונת התיירות מדובר על שיא של כ-14 טיסות שבועיות, אך עם רגישות שנוגעת לביקור תיירים מישראל בחלקו הצפוני של האי, עליה פועלים נציגי שני הצדדים לגשר.

האינטרסים של ישראל – לישראל יש אינטרס לחזק את החיבור עם קפריסין. קפריסין היא מדינה דמוקרטית-ליברלית וחברה באיחוד האירופי, שהקשרים עמה טומנים הזדמנויות כלכליות משמעותיות ביותר, בייחוד בתחום האנרגיה. למרות הקשרים המתחזקים בין ישראל וקפריסין, דפוס ההצבעות של קפריסין במוסדות האו"ם עדיין מנוגד במובהק לעמדה הישראלית וישראל מצפה ומעוניינת לשנות אותו. וכמובן, קפריסין אינה מגיעה לבדה, ואת הקשרים בינה לבין ישראל יש להבין נכוחה תוך התייחסות למקומה של יוון ולהיווצרותו של משולש יחסים בין המדינות, המהווה מכפלת ערך אסטרטגי.

ב. יוון

יוון חוותה משבר כלכלי חריף בשנת 2009, ולאור זה היא מעמידה את מצבה הכלכלי בראש סדר מעייניה. יוון מעוניינת לקדם השקעות בחדשנות ולהצעיד את המשק היווני למאה ה-21. היא שואפת להחזיר הביתה את הצעירים שברחו ממנה בעת המשבר, ולשם כך עליה ליצור מקומות עבודה רבים. בעוד קפריסין חשה עצמה תחת איום קיומי מצדה של תורכיה, מבחינת יוון – פעילות תורכיה באגן הים התיכון הן דבר שיש צורך להכיל, בלית ברירה. יוון שואפת להתחבר למדינות דומות לה מבחינה תרבותית ופוליטית, ולכן החיבור עם קפריסין הוא עמוק וזהותי, והחיבור עם ישראל מתאפשר בקלות. ליוון יש אינטרס משמעותי בחיזוק הקשר לארה"ב, והיא רואה בקשר עם ישראל גם ערוץ אל ליבו של הממשל האמריקאי. יוון שמחה לקדם שיתוף פעולה ביטחוני רך עם ישראל, ולקדם פיתוח משותף של תשתיות אנרגיה לייצוא. מבחינת ישראל, הקשר עם יוון – מדינה חשובה באיחוד האירופי ובאגן הים התיכון – הוא חיובי וכזה שיש להשקיע בפיתוחו וחיזוקו.

הקשר עם ישראל – לאורך שנים, דעת הקהל, התקשורת והמערכת הפוליטית ביוון היו מגויסות נגד ישראל, ותמכו בעמדות הערביות והפלסטיניות. בשנים האחרונות חל שינוי אסטרטגי בכיוון, וניתן לזהות יותר כתבות אוהדות לישראל בתקשורת היוונית, יותר שיתופי פעולה, ויותר פרויקטים בעלי נראות ציבורית גבוהה שתורמים להתקרבות בין העמים ולהשפעה על דעת הקהל. ואכן, על אף הנוכחות הנמשכת במרחב הציבורי ביוון של עמדות ואירועים אנטישמיים, יש שינוי איטי בדעת הקהל שהופכת להיות יותר חיובית כלפי ישראל. היחסים הדיפלומטיים, שהחלו בצורה צוננת מאוד, התחממו מאוד בעשור האחרון. ביקור ראשון של ראש ממשלה יווני בישראל התקיים ביולי 2010, ולאחריו הגיע ביקור גומלין של ראש הממשלה נתניהו ביוון. מאז נפגשו ראשי המדינות עוד מספר פעמים, הממשלות מקיימות קשרים ביניהן ושיתופי הפעולה מתרחבים.

ג. המשולש ישראל-קפריסין-יוון

יוון וקפריסין מנהלות אסטרטגיה של בריתות משולשות ברחבי אגן הים התיכון. מול ישראל זהו המשולש האינטימי והמפותח ביותר. מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית מקרין על המשקל שמייחסים לו. היותה של ישראל דמוקרטיה ליברלית מקלה על יצירת חיבורים, והמדינות מדגישות את המרכיב הדמוקרטי בשיווק הציבורי של היחסים ביניהן. הרצון של יוון וקפריסין להתקרב לארה"ב יחד עם התפיסה כי ישראל יכולה לשמש גשר אל הממשל האמריקאי, מעניקים מוטיבציה נוספת לשתי מדינות לקדם ולחזק את היחסים במשולש.

יוון וקפריסין אמנם התרחקו מעט מהעולם הערבי, אך ישראל אינה תחליף עבורם, ולא תוכל להיות כזו בעתיד. יוון וקפריסין מקדמות בריתות משולשות נוספות באזור כמהלך אסטרטגי – עם הלבנונים, הפלסטינים, הירדנים והמצרים. המשולש עם מצרים, שהיא כוח אזורי מרכזי, המחזיק בעתודות ומתקני גז משמעותיים, מהווה תחרות מסוימת למשולש הישראלי. בדומה לישראל, גם קפריסין ויוון רואות בחיוב את התגבשותו של פורום הגז המזרח ים תיכוני שמובילה מצרים, ומשתפות פעולה עם היוזמה. וגם הן עושות זאת בזהירות תוך התלבטות עד כמה נכון לבנות פורום מבוזר או מוסד מחייב יותר, אך רואות במהלך הזדמנות חיובית לתמיכה בשיתופי פעולה אזוריים ולקידום אינטרסים כלכליים.

היחסים של ישראל עם המדינות ההלניות (יוון וקפריסין) אינם נשארים רק ברמה המדינית-דיפלומטית ורק סביב סוגיית האנרגיה והגז. שיתופי פעולה חשובים מתקיימים בין המדינות גם בתחומי ביטחון, תקשורת, סביבה, מצבי חירום ועוד. כאשר מנהיגי המדינות נפגשים ביניהם, בפסגות שמתקיימות באופן רציף, מתקיימות במקביל פגישות של אנשי עסקים. שיתוף הפעולה הפרלמנטרי מתרחב. חיזוק קשרי התפוצות מתפתח. איגוד לשכות המסחר של ישראל חתם על הסכמים עם האיגודים המקבילים. חברות המשולש מסייעות זו לזו גם בכיבוי שריפות גדולות, ולדבר יש השפעה תודעתית על הציבור בישראל, בקפריסין וביוון.

את היווצרות הברית המשולשת מלווים הזדמנויות ואתגרים. המדינות מתלבטות עד כמה למסד את הברית, גם לאור הרצון הקפריסאי להקים בניקוסיה מזכירות משותפת )לצד מזכירויות דומות גם לבריתות המשולשות האחרות שקפריסין היא חלק מהן(. שלוש המדינות פעלו לערב את ארה"ב ביחסים ביניהן, ועשו זאת בהצלחה. מטרתן הייתה אומנם לחזק את הברית, אך הדבר גם עשוי לאיים עליה, אם ארה"ב תתפוס מקום מרכזי מדי בה. על שלוש המדינות לראות כיצד הן מנווטות את היחסים כך שהפורומים המשותפים עם ארה"ב לא יפגעו במבנה היחסים המשולש, וכיצד המבנה המשולש לא יפגע במערכות היחסים הבילטראליות. ישראל, יוון וקפריסין מקפידות להדגיש את אופייה האזרחי של הברית ולבנות בהתאם לכך את סדר היום המשותף שלהן. בעיצוב עתיד היחסים ביניהן, עליהן להוסיף ולהיזהר שלא להיגרר אחר המקום הדומיננטי שתופסות מערכות הביטחון. האיחוד האירופי אמנם לא מתייחס באופן ישיר לברית המשולשת, אך הוא שותף למהלכים של ישראל, יוון וקפריסין לבחינת ההיתכנות של פיתוח צינור גז מישראל לאירופה; זאת, לצד ביקורת על האופן בו ישראל מנסה לנצל קשרים עם מדינות חברות באיחוד האירופי – ובהן המדינות ההלניות – כדי לטרפד הצהרות והחלטות ביקורתיות כלפי מדיניות ממשלת ישראל במוסדות האיחוד האירופי. אחד האתגרים המרכזיים שמלווים את הברית הוא המתח מול תורכיה, והשאלה כיצד יכולה ישראל לקדם ולחזק את היחסים במשולש ישראל-יוון-קפריסין מבלי לסגור את הדלת בפני תורכיה.

האינטרסים של ישראל מול יוון וקפריסין – יוון וקפריסין יכולות להוות קרש קפיצה ודלת כניסה לאיחוד האירופי. על אף השיח הישראלי הממעיט בחשיבותו של האיחוד, הרי שהאיחוד האירופי הוא שחקן מרכזי עבור ישראל, שיכולה להיעזר בקשר עם יוון וקפריסין על מנת לחזק יחסים עמו. ישראל יכולה, למשל, להתעניין בפיתוח הייצוא הביטחוני לאירופה דרך יוון, וקפריסין יכולה להיות מרכז לקשרים במרחב של מזרח הים התיכון, לקיומן של פגישות חשאיות וכמיקומם של מוסדות אזוריים. הברית המשולשת יכולה לשמש בסיס לצמיחתו של מרחב שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, אותו יקדם האיחוד האירופי, כפי שהוא עושה במסגרת ה-5+5 במערב האגן. לישראל יש אינטרס לקדם את התבססותם של מוסדות שיעודדו שיתופי פעולה אזוריים, ולהיות קול מרכזי ומשפיע בעיצובם. לישראל יש גם אינטרסים ביטחוניים גרידא ביחסים עם יוון וקפריסין. מבחינה גאו-אסטרטגית, קפריסין חשובה מיוון – בעיקר כעורף ועומק אסטרטגי, לאור האפשרות של ישראל להשתמש בתשתיות קפריסאיות כפלטפורמות אוויריות ויבשתיות במקרה של מלחמה.

הנושא הסביבתי גם הוא בעל פוטנציאל רב לעידוד שיתופי פעולה בין המדינות. ישראל יכולה לשווק את עצמה כשער לדלתא של הנילוס, לסכר אסואן ולתעלת סואץ בהיבטים סביבתיים (משקעים, זנים פולשים וכו'). יש בישראל ידע רב שנצבר על הסביבה החופית, ותופעות שאנו מתמודדים איתם בישראל יגיעו בעוד מספר שנים גם לחלק הצפוני של אגן הים התיכון. המומחיות הישראלית בכל הנוגע לתחום התפלת המים היא כלי נוסף בו ישראל יכולה לתרום לשותפותיה באזור. בנוסף, גם תכניות חילופי סטודנטים ושיתופי פעולה אקדמיים הן בעלות פוטנציאל גדול לתרום לשינוי ארוך טווח בתפיסות ההדדיות ולביסוס הברית בין המדינות לעתיד. על ישראל להשקיע ולעודד תכניות שכאלו, ואת הגעתם של סטודנטים מיוון ומקפריסין ללימודים בארץ. משרד החוץ מוביל פעילות של קידום יחסים בתחום התרבות, הכלכלה והטכנולוגיה, כולל סמינרים והנחייה בפרויקטים אזוריים של חדשנות והיי-טק. יש להרחיב ולפתח תחומים אלו כבסיס איתן לקשר ארוך שנים ועמיד בפני שינויים בנסיבות ומשברים פוליטיים אפשריים. כמו כן, יש מקום לגורמים תומכי-שלום במדינות השונות לסייע אלו לאלו בניסיונות ליישב את סכסוכים האזוריים בהן מעורבות מדינות האזור, ושפוגעים באפשרות לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה באגן הים התיכון.

ד. תורכיה

האינטרס המנחה את פעילות תורכיה באגן הים התיכון הוא ביטחוני-אסטרטגי. בנושא זה יש הסכמה רחבה למדיי בין האופוזיציה והקואליציה בתורכיה (אם כי לכורדים יש עמדה שונה). תורכיה חוששת מבידוד מדיני, לאור הבריתות המשולשות שמקדמות יוון וקפריסין באגן הים התיכון, והמעורבות האמריקאית הגוברת לצדן של מדינות אלו. לתורכיה יש מחלוקות קשות עם יוון וקפריסין על סימון גבולות ימיים – סביב חופי קפריסין ובים האגאי – ועל כן היא מסרבת לחתום על אמנות בינלאומיות שרלבנטיות לעניין. תורכיה רואה עצמה כאחראית לתורכים בצפון קפריסין, וכמי שמעניקה להם חסות והגנה בזירה הבינלאומית. על אף הכישלונות החוזרים ונשנים, יש בתורכיה רצון שהמשא ומתן לשלום בקפריסין יחודש, אם כי אין בהכרח נכונות להסכים לפשרות הנדרשות לשם השגת פתרון של ממש לסכסוך.

מבחינת תורכיה, נושא האנרגיה באגן הים התיכון הוא בראש ובראשונה סוגיה בעלת משמעות גאו-פוליטית ואסטרטגית, ופחות סוגיה כלכלית. התורכים מתעניינים פחות בגז הטבעי לתצרוכת עצמית, ויותר בצמצום התלות שלהם בגז הרוסי ובמיצוב של תורכיה כמרכז מעבר והפצה של גז טבעי לאירופה. הניסיונות של מצרים להפוך למרכז שכזה, מייצרים תחרות בין שתי המדינות, לצד יריבויות פוליטיות ואידיאולוגיות חריפות שקיימות ממילא. גם את פעילות הקידוחים התורכית סביב חופי קפריסין יש להבין בעיקר בהקשר הפוליטי.

כדי שייקחו את האינטרסים שלה בחשבון, תורכיה פועלת להקשות על שיתוף הפעולה האזורי באגן הים התיכון ומנסה לתקוע טריז בין מדינות האזור. בעת האחרונה, פעולותיה מערערות את היציבות במרחב. בעבר, תורכיה דווקא השכילה לקדם שיתופי פעולה באגן הים התיכון – תמכה בניסיונות הפיוס בקפריסין במסגרת תכנית אנאן וחתמה על הסכם להסדרת היחסים עם ישראל בעקבות משבר משט המאווי מרמרמה. תורכיה לא מהססת להשתמש בכוחות הביטחון שלה, ככלי להפגנת עוצמה פוליטית. היא מתערבת בנעשה בלוב, עושה תרגילים ימיים משמעותיים, מנצלת את הצי המפותח שלה כדי להפגין נוכחות באגן הים התיכון, ופועלת בצפון סוריה. לצד זאת, יחסי תורכיה-ארה"ב רצופי קשיים, והדבר משפיע על התנהלות תורכיה במרחב ועל יחסיה עם ישראל. התורכים מבינים כי מעורבות המעצמות באגן הים התיכון מייצרת מציאות אזורית רב-קוטבית, ושיש באפשרותם להרוויח מכך. ואולם, הניסיונות התורכים לקדם עסקאות נשק מקבילות עם רוסיה ועם ארה"ב או ללחוץ על ארה"ב בנוגע לבסיס האמריקאי באינג'ירליק, לא עולים עד כה יפה.

הקשר עם ישראל – היחס הישראלי כלפי תורכיה השתנה בשנים האחרונות. פוליטיקאים מרכזיים החלו נוקטים גישה לעומתית עד עוינת כלפי תורכיה, ואף נשמעו קריאות בישראל להוציא אותה מנאט"ו. ישראל הפסיקה להכיל התקפות מילוליות תורכיות, ועונה להן בתקיפות. נדמה שהציבור הישראלי לא מאמין שניתן לשפר יחסים עם תורכיה כל זמן שארדואן בשלטון. גישה כזו שררה גם לפני החתימה על הסכם הפיוס הישראלי-תורכי של 2016, אבל כישלון ההסכם הוביל להחרפתה. התחזקות הברית בין ישראל, יוון וקפריסין, נתפסת בתורכיה כאיום או לפחות כצעד שבא כנגד תורכיה, על אף שלאורך השנים הקפידה ישראל לציין כי התקרבותה למדינות ההלניות אינה מכוונת נגד תורכיה. ישראל הביעה תמיכה בעמדת קפריסין בנושא קידוחי הגז השנויים במחלוקת עם תורכיה, אך עושה זאת תוך אימוץ קו זהיר יחסית, כדי לא להחריף את הסכסוך עם התורכים. ישראל צריכה להימנע מלהפוך לשחקן בסכסוך היווני/קפריסאי-תורכי, ולחתור לשיתופי פעולה מכלילים ככל שניתן באגן הים התיכון.

אחד הקשיים בפני הפחתת המתיחות בין ישראל ותורכיה הוא העובדה שארה"ב לא פועלת היום לשיפור היחסים בין המדינות, כפי שעשתה בתקופת אובמה. הקשיים ביחסי תורכיה-ארה"ב אינה מסייעת, ולזה יש להוסיף את תמיכתה של ארה"ב בהתגבשות הברית המשולשת ישראל-יוון-קפריסין. בישראל יש חשש שתורכיה תהפוך ממדינה יריבה למדינה אויבת של ממש, ויש צורך לנקוט צעדים כדי למנוע תרחיש כזה (בין
היתר, על ידי הפחתת תחושת האיום שתורכיה חשה מצד פעולות ישראל באזור). שינויי הנהגה בישראל יכולים לייצר הזדמנות לבחון אם ומה ניתן לשפר ביחסים עם תורכיה. הרמטכ"לים לשעבר ממפלגת כחול לבן מגיעים מהאליטה הצבאית שמכירה בערך האסטרטגי של היחסים עם תורכיה. שינוי מדיניות ישראלי חיובי בנושא הפלסטיני וחידוש תהליך שלום צפויים לסייע באופן מובהק לשיפור היחסים עם תורכיה. ואם ישראל תבחר לפעול להפשיר את המתחים עם תורכיה, היא יכולה להסתייע לא רק בארה"ב אלא גם במדינות כמו רוסיה, קטר ואזרבייג'אן.

לתורכיה יש עניין במתרחש בעזה ובירושלים. היא תומכת בחמאס, אך גם פועלת עם אבו מאזן, ונעה בין שני הצדדים הפלסטינים לאורך זמן ועל פי צורך והתפתחויות. החלטת ישראל לגרש את הקונסול התורכי מירושלים, בתגובה לצעדים התורכים נגד נציגי ישראל בתורכיה, היא משמעותית עבור תורכיה, לנוכח החשיבות הרבה שמעניקים התורכים לירושלים. בעת האחרונה, תורכיה מוגבלת יותר בעשייה אזורית בנושא ירושלים, הואיל והובלת ארגון המדינות המוסלמיות (ה-OIC) לא נמצאת עוד בידם, אלא עברה לערב הסעודית (לפני כן, ארדואן היה מכנס דיוני חירום וממצב עצמו כמנהיג אזורי דרך סוגיית ירושלים). ישראל מודאגת מפעילות תורכיה במזרח ירושלים ומגבילה אותה, אך גם מאפשרת לה לקרות, וייתכן שיש ערך בפעילות זו וניתן לנצל אותה גם לחיזוק הקשרים )למשל, בתחום התיירות( וגם כדי לדחוק מירושלים שחקנים קיצוניים יותר. כדאי להעריך מדוע הסכם הפיוס עם תורכיה לא הצליח. לא נתנו מספיק משקל לסוגיות המחלוקות העיקריות – ירושלים ועזה – ולא השכילו לייצר מנגנונים יעילים שיכילו משברים שהיה צפוי שיפרצו ברגע שיהיו קשיים מול הפלסטינים במקומות אלו. בנוסף, בישראל מגזימים לעתים בראיית הקשר התורכי-איראני כברית. יש ביניהן שיתופי פעולה קרובים – למשל, בנושאי סוריה וקטר – אך הן יריבות אזוריות עם מחלוקות הגמוניאליות ואידיאולוגיות בולטות וארוכות-שנים. בין היתר, תורכיה קיבלה את התכתיב האמריקאי לגבי עצירת הסחר עם איראן, לאחר שפגה התקופה בה ארה"ב הרשתה לה לסחור עמה.

יחסי ישראל-תורכיה אינם מושתתים רק על המאבקים הפוליטיים בזירה הפלסטינית ובאגן הים התיכון. יש להם גם ממד אזרחי, בו ניתן למצוא נקודות אור. הסחר בין המדינות הוא בהיקף גבוה מאוד, וזה חשוב לכלכלה התורכית שנמצאת במשבר. גם התיירות מתקיימת ואף נמצאת במגמת עליה, וכך גם בכל הקשור לקשרי תרבות. מומחי מדיניות ואקדמיה וארגוני חברה אזרחית פועלים גם הם לנסות ולשפר את היחסים.

ה. מצרים

מצרים שואפת למנף את עוצמתה, יוקרתה ומעמדה על מנת להנהיג ולהוביל תהליכים באגן הים התיכון ובעולם הערבי כמעצמה אזורית. היא עושה שימוש במיקום הגאו-פוליטי שלה כדי להפוך לגורם מתווך, ולמרכז כלכלי, פוליטי ותרבותי אזורי. א-סיסי הבין כי לצד השיפור ההכרחי במצב הכלכלי עליו לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי של מצרים. הוא הגדיר מטרות לאומיות חדשות, שכוללות לוחמה בטרור כיעד מרכזי, התמודדות עם איראן, והגדרה מחודשת של יריבים וידידים באזור.

מצרים פועלת באגן הים התיכון במטרה לייצב את המשק המצרי ולשפר את כלכלת המדינה, ועושה זאת בעיקר דרך תחום האנרגיה ותוך נכונות לייבא גז ממדינות שונות. מצרים זקוקה לסיוע טכנולוגי ושיתופי פעולה חיצוניים על מנת לפתח את שוק האנרגיה שלה. זהו אינטרס אסטרטגי מוצהר של המדינה, ולמען מימושו מסתייעת מצרים בערב הסעודית, איחוד האמירויות ורוסיה. זאת, אל מול היריבות שלה עם תורכיה, שיש לה גם ממד כלכלי משמעותי. מעבר לתחום האנרגיה, מצרים פועלת לקדם פרויקטים גדולים – בתעלת סואץ ובאגן הים התיכון – אשר יספקו תעסוקה לאזרחיה ושיעשירו את קופת המדינה. לשם כך, פועלת מצרים לחיזוק היחסים עם המעצמות השונות. היא מחזקת קשרים עם רוסיה, לצד שימור ופיתוח הקשרים עם ארה"ב ורוכשת ציוד צבאי ונשק מתקדם מצרפת וגרמניה. מצרים מחפשת להיכנס לנישות כלכליות חדשות, בהתבסס על תעלת סואץ, ולחזק את קשריה עם סין והודו. סין, שהפכה גורם משמעותי באפריקה בכלל ולאורך הים האדום בפרט, משקיעה בפרויקטים רבים וזולים במצרים, כדי לחזק את אחיזתה בסביבת התעלה סואץ.

הסוגיה הפלסטינית מרכזית עבור מצרים, והיא מעוניינת למלא בו תפקיד מוביל של מתווכת, נותנת-חסות ומשפיעה. בהיעדר משא ומתן בין ישראל והרשות הפלסטינית בו תוכל מצרים לתווך, סוגית עזה נמצאת במקום גבוה על סדר היום האסטרטגי המשותף של ישראל ומצרים. בממשל המצרי יש גישה שלילית כלפי תנועת החמאס, שמואשמת בשותפות עם תנועת האחים המוסלמים. מצרים מערימה קשיים כלכליים על שלטון החמאס ברצועת עזה, ומעבירה את האחריות לפתרון הבעיות שם לפתחה של ישראל. מצרים מגלה נכונות לסייע לתושבי רצועת עזה, כל עוד האחריות לא נופלת עליה, ולכן הסכימה לכנס בקהיר ועידה לטובת כלכלת עזה. כמו כן, מצרים מנסה לשמר את מקומה המרכזי בסוגיה הפלסטינית, על ידי קידום המשא ומתן הפנים-פלסטיני בין החמאס והפת"ח ומתן חסות לשיחות שמתרחשות ברובן במצרים. זאת, לצד מעורבות חוזרת ונשנית בניסיונות לתווך בין ישראל והחמאס, למניעת הסלמה באלימות ביניהן.

הקשר עם ישראל – היחסים בין ישראל ומצרים נשמרים באמצעות מאמצים יומיומיים שמתנהלים ברובם מתחת לפני השטח. א-סיסי מבין ששינוי היחס הציבורי במצרים כלפי ישראל הוא תהליך ארוך, אבל ששיתופי הפעולה המתמשכים תורמים לכך. הקשר עם ישראל הוא מהותי בעיניו לשם חיזוק הביטחון הלאומי המצרי. בחלק מהתמרונים השנתיים שמבצע צבא מצרים, ישראל מוגדרת בתרגילים בתור האויב, והדבר בעייתי. לעומת זאת, א-סיסי לא משסה את התקשורת המצרית בישראל, לא מתגרה בישראל ומקפיד להדגיש את הצורך בהמשך שיתוף פעולה עמה. נושא האנרגיה, שמוגדר כאסטרטגי מבחינת מצרים, מהווה בסיס לשיתוף פעולה כלכלי בין המדינות, וגם מאפשר ביקורים של שר האנרגיה הישראלי לקהיר, למפגשי פורום הגז המזרח ים תיכוני. עם זאת, בתחומים כלכליים אחרים ובתחומים האזרחיים קשה עד מאוד לייצר שיתופי פעולה בין גורמים שונים משתי המדינות. השיח המצרי ששולל כל נורמליזציה עם ישראל מהווה מכשול משמעותי, וכך גם הדגש המועט יחסית ששמה ישראל על פיתוח קשרים עם מצרים בתחומים שאינם ביטחוניים.

האינטרסים של ישראל – ישראל מעוניינת שמצרים תהיה יציבה ומפותחת, בעלת שלטון עמו ניתן לקדם אינטרסים ביטחוניים משותפים. אולם, ככל שמצרים תישלט יותר על ידי גורמי צבא, כך יקשה על ישראל לממש את רצונה בנורמליזציה אזרחית. יש הבדל בין המשטר והעם במצרים מבחינת היחס לישראל. בעוד השלטון המצרי נכון יותר היום לשתף פעולה עם ישראל, הציבור מוסיף להתנגד לכך. התמיכה הגלויה והמשמעותית של ממשלות ישראל בשלטון א-סיסי עוררה אנטגוניזם נוסף כלפיה ברחוב המצרי. ישראל צריכה להימנע מלהתערב במתח הפנים-מצרי בין הרחוב והמשטר, ועליה לעמול על פתיחת ערוצי קשר לחלקים מגוונים בחברה המצרית (מבלי לפגוע במשטר הקיים). לאור מרכזיות הנושא הפלסטיני עבור מצרים, החלטה של ממשלת ישראל להתקדם בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני צפויה להשפיע לטובה על יחסי ישראל-מצרים, ולהעניק למצרים תפקיד חשוב בליווי התהליך ובסיוע לו.

בינתיים, ישראל ומצרים מתמודדות עם האתגרים המגיעים מכיוונה של רצועת עזה. שתי המדינות אינן מעוניינות לנהל את עזה, אולם מבחינת העולם, ישראל היא זו שעדיין נתפסת כאחראית על הרצועה. יחד עם זאת, מה שקורה בעזה משפיע גם על מצרים – איומים סביבתיים לנוכח הביוב הזורם לים התיכון, איומי ביטחון בדמות טרור והברחות בסיני, ותביעות פוליטיות מצד שחקנים אזוריים לנוכח העובדה שבכל זאת יש למצרים מעברים לעזה. ישראל ומצרים חולקות אינטרס משותף לשפר את איכות החיים בעזה ולמנוע משבר הומניטרי עמוק יותר, אשר תהיינה לו השלכות על כל הסביבה. מצרים היא שותפה לדיונים ולפתרונות בסוגיות רלבנטיות, כמו בנושא החשמל ובדיונים על הקמת תשתיות אנרגיה נוספות עבור עזה. לישראל יש אינטרס שהמעורבות המצרית תימשך.

האינטרסים של ישראל ומצרים נפגשים גם בנוגע לקשר עם המעצמות. מבחינת מצרים, ישראל מהווה מליצת יושר חשובה במסדרונות הממשל האמריקאי. לאורך השנים, ישראל אכן סייעה בידי מצרים בוושינגטון, ועליה לוודא כי קשריה עם הממשל ימשיכו להיתרגם ליכולת השפעה על המדיניות האמריקאית באזור. לשם כך, יש הכרח בשיפור מהיר ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית והשבת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. בהקשר הסיני, מתמודדות שתי המדינות עם השלכות המתח הבין-מעצמתי בין ארה"ב וסין, ונאלצות לתמרן בין הרצון לזכות בהשקעות סיניות בכלכלה ובתשתיות לבין הלחץ האמריקאי להימנע מכך. יתרה מכך, ברמת המאקרו, סין עומלת לפתוח שני נתיבי סחר עולמיים גדולים – האחד דרך הים האדום ותעלת סואץ, והשני דרך התעלה הארקטית באוקיינוס הצפוני. יש אינטרס מצרי וישראלי משותף שסין תמשיך להשקיע בפיתוח הנתיב דרך תעלת סואץ. עוד בעניין נתיבי סחר, תכנית "מסילות לשלום" של שר החוץ כ"ץ עלולה לייצר ניגוד אינטרסים עם מצרים, שמעוניינת לשלוט בנתיב הסחר המרכזי באזור. כאשר ישראל מקדמת תכנית זו ופועלת לממש את הפוטנציאל האזורי הגלום בה, עליה להתחשב גם באינטרס המצרי, ולחתור לשלב את מצרים בפרויקט.

בנוגע ליחסים האזרחיים בין ישראל ומצרים, על ישראל ליזום, להשקיע וללוות תהליכים בכדי לשנות את היעדר שיתופי הפעולה בתחום זה. במצרים יש עניין בקידום המדע והחינוך, וזהו תחום שגורמים ישראלים יכולים לסייע בו. ואולם, אין בנמצא מי שיוכל לקשר בין גורמים אזרחיים רלבנטיים לכך בישראל ובמצרים, על מנת לבדוק מה בכל זאת ניתן לעשות ביחד למרות המגבלות הפוליטיות הקיימות ביחסי שתי המדינות. כפי ששיתוף הפעולה עם ישראל בנושא הגז התקבל בהבנה במצרים, יש לשאוף לכך שהקשרים הטובים בין המדינות בהיבטים הביטחוני והאנרגטי, יחלחלו גם למישור האזרחי. ישראל ומצרים יכולות, למשל, לשתף פעולה בנושא הסביבתי – פיתוח אנרגיה סולרית, מזון מן הים, והתפלת מים – ולהתמודד במשותף עם אתגרי משבר האקלים. ואולם, יש עדיין פער גדול בין הפוטנציאל לבין המימוש שלו.

ישראל לא משקיעה כיום מספיק בפיתוח היחסים האזרחיים עם מצרים, וממשלת ישראל טרם אישרה אפילו את מינוי השגרירה שנבחרה על ידי משרד החוץ – לפני למעלה משנה – לכהן בקהיר. בינתיים, לישראל אין שגריר במצרים, ואת זה צריך לתקן במהירות.

הפוסט פעילות המדינות האזוריות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא

התמיכה של מדינות המפרץ במאבק הלאומי הפלסטיני נחשבת לסוגיה שבקונצנזוס ולעקרון חשוב במדיניות-החוץ שלהן. מבין כלל מדינות העולם הערבי והמוסלמי, מדינות המפרץ – יחד עם מצרים וירדן – הן מהמדינות המעורבות ביותר בנעשה ברשות הפלסטינית וברצועת עזה. קשר זה כורך בתוכו את היחסים הפוליטיים עם ההנהגה הפלסטינית ביחד עם יחסים אזרחיים עם העם הפלסטיני. במישור האזרחי, שני גורמי ממשק מרכזיים המעצבים יחסים אלו הם אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים הגדולה הנמצאת במדינות המפרץ והסיוע ההומניטרי המשמעותי שהעניקו מדינות המפרץ לרווחת העם הפלסטיני. במישור הפוליטי, נקודות ממשק רבות עיצבו את היחסים בין הצדדים, כאשר המשמעותיות שבהן – בשני העשורים האחרונים – הן יוזמת השלום הערבית שהובילה ערב הסעודית ב-2002 והפיכתה של קטר לגורם משמעותי ומשפיע ברצועת עזה בפרט ובזירה הפלסטינית בכלל בעקבות מבצע עופרת יצוקה (2008-9) על אף שהקשר של הפלסטינים למדינות המפרץ נקשר לרוב לשתי המדינות האחרונות, ערב הסעודית וקטר, לכל מדינות המפרץ יש השפעה חשובה בזירה הפלסטינית וכולן מארחות את שגרירויות הרשות הפלסטינית בשטחן. מעורבות מדינות המפרץ התבלטה ביתר שאת בעשור האחרון, משנחלשה בהתאם מידת מעורבותן של מדינות ערב אחרות, אשר נאלצו להתמקד בענייניהן הפנימיים ולהתמודד עם השלכות מחאות האביב הערבי. גם איראן ותורכיה איבדו מההשפעה שהייתה להן בעבר ברצועת עזה ונדחקו לשוליים, ואת מקומן תפסה קטר. לצד התנאים הפוליטיים האזוריים, מדינות המפרץ עברו תהליך פנימי של התעצמות ועיסוק גובר ביחסי חוץ, כולל בסוגיה הפלסטינית. נראה כי כיום לא ניתן להבין תהליכים בזירה הפלסטינית ללא ניתוח ההקשר של מדינות המפרץ.

במהלך העשור האחרון, העניין המחקרי ביחסים בין מדינות המפרץ לפלסטינים התמקד בשתי נקודות מבט מרכזיות: האחת, היחסים בין מדינות המפרץ לחמאס ולרצועת עזה, בדגש על קטר כבעלת תפקיד משמעותי בזירה זו; והשנייה, המעורבות של מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית לאור ההקשר הישראלי. מאמר זה נבדל בנקודת מבטו בכך שהוא מרחיב את העיסוק במדינות המפרץ המעורבות בזירה הפלסטינית ומתייחס למעורבותן הן ברשות הפלסטינית בגדה המערבית והן ברצועת עזה. כמו כן, המאמר אינו שם במוקד את ישראל כשחקן המשפיע על מעורבות זו, ומטרתו לאפיין את מעורבותן של מדינות נבחרות במפרץ דרך ניתוח היחסים הישירים בינן לבין הפלסטינים ודרך ניתוח היחסים בין מדינות המפרץ עצמן.

המחויבות שמביעות מדינות המפרץ כלפי הפלסטינים איננה אחידה על פי רוב בביטוייה המעשיים. מבט קרוב יותר על אופי הקשרים של מדינות המפרץ עם הרשות הפלסטינית ורצועת עזה חושף מערכת יחסים מורכבת ודינאמית בין מדינות שונות ובתקופות שונות. לצד קווי דמיון מרכזיים באופי המעורבות, ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים ברשת הקשרים שהן מקיימות עם ההנהגה הפלסטינית, במפת האינטרסים שלהן, בעוצמת המעורבות וביכולתן להשפיע. מבין שש חברות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (ה-GCC), שלוש מדינות מתבלטות בהשפעתן על הזירה הפלסטינית: ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות הערביות. מדינות אלו נחשבות מרכזיות בהשפעתן האזורית הפוליטית והכלכלית. לאחרונה, גם עומאן הפכה להיות שחקן בולט בזירה האזורית בעקבות הרצון שהביעה לשמש מגשרת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכווית יש תפקיד היסטורי חשוב בקשר עם הפלסטינים, אך כיום היא מסייעת להם בעיקר בזירה הדיפלומטית האזורית והבינלאומית, כשהיא למעשה מהווה משקל-נגד ליוזמות פרו-ישראליות במפרץ.

מטרת המאמר היא לנתח את אופי המעורבות בסוגיה הפלסטינית של שלוש המדינות המרכזיות במפרץ, ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות הערביות, ולהסביר את המניעים המובילים לאופי המעורבות השונה של כל אחת מהן. לצד ניתוח הקשרים הבילטרליים של מדינות אלו עם המוסדות הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, המאמר יבחן את ההתפתחויות ביחסים אלו לאור מגמות אזוריות, וייטען כי קווי המדיניות של מדינות המפרץ בנוגע לסוגיה הפלסטינית נובעים במידה רבה גם מהתחרות האזורית ביניהן על ייחודיות, עוצמה ויוקרה. שאיפותיהן של מדינות אלו להשפעה אזורית ועולמית מתבטאות במדיניות-החוץ האקטיבית שלהן. מעורבות בסכסוכים אזוריים, סיוע הומניטרי למדינות שונות בעולם, אירוח אירועים בינלאומיים, הרחבת השליטה באמצעי התקשורת ואף מיתוג המדינות בשוק התעופה ובמתן חסויות למועדוני הספורט הפופולריים בעולם הן דוגמאות לאופן שבו המדינות מנסות לבסס את מעמדן בתחומי השפעה דומים, שמובילים לתחרות, ולעיתים אף למאבק ביניהן. טענת המאמר היא כי תחרות זו מאפיינת גם את הדינאמיקה ביחסים בין מדינות המפרץ להנהגה הפלסטינית.

המאמר פותח בסקירה של קווי דמיון ושוני באופי המעורבות של ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות ברשות הפלסטינית וברצועת עזה בעשור האחרון. באמצעות סקירה של מקורות רשמיים ודיווחים גלויים, המאמר משרטט את רשת הקשרים, דרכי הפעולה ותוצאות המעורבות, תוך דגש על המגמות העכשוויות שמצביעות על עניינן הגובר במעורבות בפוליטיקה הפלסטינית. ניתוח היחסים בין מדינות המפרץ להנהגה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה חושף תמונה מורכבת של בריתות אידאולוגיות, בריתות פרגמטיות ויריבויות מרות. רשת קשרים זו מושפעת גם מאופי ומטיב היחסים בין מדינות המפרץ עצמן. לפיכך, מנתח המאמר בהמשך את המניעים ההיסטוריים והאידאולוגיים ואת האינטרסים הגאופוליטיים המסבירים את ההבדלים במאפייני המעורבות של מדינות המפרץ לאור היחסים הבילטרליים עם הפלסטינים ולאור התחרות בין מדינות המפרץ. חלקו האחרון של המאמר מוקדש לניתוח ההשלכות של מאבקי הכוח במפרץ על יחסיהן הבילטראליים של המדינות עם ההנהגה הפלסטינית והמשמעויות העולות מריבוי המדינות המעורבות בזירה הפלסטינית. דרך הסקירה של יחסי מדינות המפרץ והפלסטינים, בוחן המאמר בחלק זה את הפער בין מידת מעורבותן לבין מידת השפעתן בזירה הפלסטינית.

הפוסט התחרות בין ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטר בזירה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-13 בספטמבר 1993 נערך טקס החתימה על הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף ("הסכם אוסלו") במדשאות הבית הלבן. ביום למחרת – 14 בספטמבר 1993 – נחתם בטקס צנוע יותר במחלקת המדינה האמריקאית מזכר הבנות ישראלי-ירדני שהציג מתווה של סדר יום לדיון על הסכם שלום בין המדינות. לא מדובר בצירוף מקרים. קירבת התאריכים מלמדת על הקשר החזק בין שני המסלולים, וההשפעה של ההתפתחויות בהקשר הישראלי-פלסטיני על היחסים בין ישראל ירדן. המסמך המשותף היה מוכן כשנה לפני כן, אבל המלך חוסיין עיכב את החתימה, שהתאפשרה רק לאחר פריצת הדרך עם הפלסטינים. המלך חש שהנושא הפלסטיני מתקדם ושלכן הוא רשאי להתקדם במסלול נפרד עם ישראל.

הסכם אוסלו נתן את האות להאצה במגעים בין ישראל לירדן ושבועיים לאחר חתימתו נערך מפגש פסגה חשאי בין רבין וחוסיין בעקבה. בתחילת נובמבר 1993 חוסיין ושר החוץ פרס החלו לדון בפרטי הסכם השלום. אך גם בשלב זה, המלך היה עוד זהיר והמפגשים נותרו חשאיים. הסכם קהיר בין ישראל ואש"ף במאי 1994, ויישום הנסיגה מעזה ומיריחו (שנמצאת בסמוך לגבול עם ירדן), הובילו את המלך חוסיין לתת אור ירוק למפגש פומבי עם ההנהגה הישראלית ולהתקדם לקראת הסכם השלום. ב-25 ביולי 1994 ,רבין וחוסיין חתמו על "הצהרת וושינגטון", בה הוסכם על סיום מצב הלוחמה בין המדינות, ולאחר משא ומתן בין הצדדים נחתם הסכם השלום ב-26 באוקטובר 1994.

הזיקה החזקה בין הזירה הפלסטינית לבין יחסי ישראל-ירדן באה לידי ביטוי גם בכיוון ההפוך. ברגעים של משבר בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שהתגברו לאחר הקמת ממשלת נתניהו ב-1996, הזליגה ליחסים עם ירדן הייתה מהירה וברורה. כך, למשל, המלך הגיב בחריפות לאירועי פתיחת מנהרת הכותל בירושלים בספטמבר 1996 ורק לאחר התערבותו של אפרים הלוי, איש המוסד שזכה למעמד מיוחד בירדן, הוא הסכים לחדש את הקשר עם ממשלת נתניהו. גם סוגיית הר חומה בתחילת 1997 (בעקבות החלטה ישראלית על הקמת שכונה יהודית חדשה במזרח ירושלים) הביאה למשבר ביחסים עם ירדן, שבמהלכו שלח חוסיין לנתניהו מכתב ארוך ותקיף. במקביל, המלך הירדני עשה ככל יכולתו להציל את מהלכי השלום בין ישראל לפלסטינים. באוקטובר 1998 ,כשהוא סובל מסרטן בבלוטות הלימפה ונמצא בטיפולי כימותרפיה בארה"ב, הוא התייצב בוועידת וואי פלנטיישן, בהשתתפות נתניהו וערפאת, כדי ללחוץ על הצדדים להתפשר בנקודות המחלוקת שנותרו וכדי להשתתף בטקס החתימה על ההסכם שהושג.

ההסלמה באירועים בזירה הישראלית-פלסטינית, בשנים שלאחר מכן, תורגמה להחרפה בצעדי המחאה של ירדן כלפי ישראל. בשלב זה המנהיג הירדני היה המלך עבדאללה, בנו של חוסיין. בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בספטמבר 2000, השגריר הירדני לישראל, שבדיוק מונה, לא נכנס לתפקידו. במשך יותר מארבע שנים לא היה בישראל שגריר ירדני. רק לאחר פסגת שארם א-שייח' וההכרזה על הפסקת אש ישראלית-פלסטינית (פברואר 2005), מינתה ירדן שגריר חדש שגם נשלח לישראל. ואולם, מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה (דצמבר 2008-ינואר 2009) גרם לירדן להחזיר את השגריר מישראל ושגריר חדש מונה רק ב-2012. במקביל, המלך עבדאללה היה אחד השחקנים הערבים המרכזיים שפעל לקדם לאורך השנים את "יוזמת השלום הערבית" ככלי לקידום הסכם שלום ישראלי-פלסטיני.

בנוסף, לירדן יש נגיעה ישירה כמעט בכל סוגיות הליבה שנמצאות בלב המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולכן לממלכה יש תפקיד חשוב בכל פתרון עתידי. כך, למשל, בסוגיית ירושלים, ובמיוחד בשאלת המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ירדן היא שחקן מרכזי ושני הצדדים הכירו במעמדה המיוחד לגביהם. הכרה זו הופיעה בהסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) ובהסכם בין אבו מאזן ועבדאללה בנושא ירושלים (2013). על רקע זה, ירדן מילאה תפקיד במהלכים מדיניים לניהול משברים שנגעו לירושלים. כך היה, למשל, במגעים לסיום המשבר שהתפתח סביב הר הבית/אל-חרם א-שריף בסוף 2014, שכללו מפגשים של המלך עבדאללה עם נתניהו, אבו מאזן ומזכיר המדינה האמריקאי קרי. ירדן הייתה מעורבת גם במהלכים המדיניים שנעשו במטרה לפתור את משבר גלאי המתכות סביב מסגד אל-אקצא (2017) ובמגעים במהלך המשבר שפרץ
סביב שער הרחמים (2019).

ישראל התחייבה בהסכם השלום עם ירדן לתת "עדיפות גבוהה" לתפקיד הירדני במקומות הקדושים כאשר ייערך משא ומתן על הסכם הקבע. ואכן, במשא ומתן בין אולמרט ואבו מאזן בתהליך אנאפוליס (8-2007) הציע אולמרט שירדן תהיה חלק ממשטר מיוחד שיוקם באזור האגן ההיסטורי בירושלים. גם סוגיית הפליטים, כמובן, נוגעת לירדן. בממלכה ההאשמית מתגוררים כשני מיליון פלסטינים עם תעודת פליט מטעם אונר"א. כל הסדר בעניין גורל הפליטים ישפיע באופן דרמטי על ירדן ולכן היא צריכה להיות חלק מדיונים עתידיים לפתרון הבעיה. סוגיה חשובה נוספת, שהיוותה נקודת מחלוקת מרכזית בשיחות השלום בעבר ושנוגעת גם היא לירדן, היא ההסדר העתידי בבקעת הירדן. במוקד הדיון עומדים הסדרי הביטחון בבקעה ובגבול עם ירדן, וגם בסוגיה זו ירדן צפויה להיות מעורבת בכל מנגנון עתידי עליו יוסכם. גם בנושא הכלכלי יש זיקה לירדן ולאורך תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הועלו רעיונות שונים לפרויקטים כלכליים, תיירותיים, טכנולוגיים וסביבתיים שייעשו בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני-ירדני.

ניתן לראות כיום שירדן מובילה את הקו התקיף ביותר בעולם הערבי נגד תכנית אמריקאית ("עסקת המאה") שלא תתבסס על הפרמטרים הבינלאומיים המקובלים של תהליך השלום (שתי מדינות על בסיס גבולות 1967 ושתי בירות בירושלים). ירדן הובילה גם את המחאה החריפה ביותר בעקבות הצהרת נתניהו, ערב בחירות ספטמבר 2019, על אפשרות של סיפוח בקעת הירדן לישראל. במקביל, נראה כי ירדן והרשות הפלסטינית מחזקות את שיתוף הפעולה ביניהן, כניסיון פלסטיני להוריד את התלות בישראל, ונציגי הצדדים חתמו לאחרונה על הסכמי שיתוף פעולה בנושאי אנרגיה, בריאות ותחבורה. בנוסף, ירדן והרשות הפלסטינית מובילות ציר של תיאום מדיני מול ישראל וארה"ב. גם ההחלטה הירדנית על הרחבת מועצת הווקף האסלאמי שאחראית על ניהול מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף, תוך שילוב של נציגים המקורבים לרשות הפלסטינית, מעידה על ניסיון לאחד כוחות במאבק כנגד שינוי הסטטוס קוו באתר.

ההחלטה הירדנית על הפסקת הסדר החכירה במובלעות צופר ונהריים (שנקבע בהסכם השלום לתקופה של 25 שנה), והדיווחים על סירוב ירדני למאמצי נתניהו ליזום מפגש עם המלך, מלמדים על ההידרדרות ביחסים בין המדינות. זאת, בין השאר, על רקע המשבר העמוק בזירה הישראלית-פלסטינית, לצד הלחץ בפרלמנט ובציבור הירדני נגד הקשרים עם ישראל, ומשברים נוספים כמו תקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן ב-2017, אי קידום פרויקט "תעלת הימים" ומעצר מנהלי של אזרחית ירדנית (אוגוסט 2019). כתמונת ראי ליחסי האמון והקשר האישי העמוק שהתפתח בין חוסיין ורבין, כשקידמו את מהלכי השלום באמצע שנות התשעים, נוצר כיום מצב של משבר אמון קשה בין המנהיגים. ממשלת ישראל הבאה תצטרך לפעול לשינוי מצב זה, להשקיע משאבים בחיזוק הדיאלוג עם ירדן ולקדם מהלך מדיני מול הפלסטינים שישפיע לטובה גם על היחסים עם הממלכה ממזרח.

הפוסט יחסי ישראל-ירדן תלויים בהתפתחויות בזירה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השר יובל שטייניץ, הליכוד

העשור האחרון הוא העשור הטוב ביותר של מדינת ישראל מבחינה כלכלית, ביטחונית ומדינית. לראש הממשלה יש יכולת מדינאות יוצאת דופן, שמניבה הישגים אדירים.

בעשור האחרון ישראל מנהלת מאבק אדיר מול איראן, שרובו נעשה הרחק מעיני הציבור. בעקבות זאת, לאיראן אין פצצת אטום והיא לא הצליחה להתבסס צבאית בסוריה. אומרים על נתניהו שיש לו שיגעון ואובססיה לנושא האיראני, וזה השיגעון הכי חשוב והכי מועיל בתולדות מדינת ישראל. בזכות זאת, הוטלו על איראן סנקציות והיא נבלמה. חשיפת ארכיון הגרעין האיראני חשפה החלטה איראנית לפתח יכולת שתאפשר ייצור של עשר פצצות אטום. היא גם פגעה בביטחון העצמי האיראני בדבר היכולת שלהם להגן על סודותיהם. כעת, ישראל צריכה לעבור לשלב הבא במאבק על איראן – לא רק לעצור את כוונותיה, אלא להצעיד אותה אחורה. יש מקום לדאגה מתוכן פגישה אפשרית בין טראמפ ורוחאני.

ישראל מאוד מעריכה את ידידותו של טראמפ לישראל ואת המהלכים ההיסטוריים שעשה, דוגמת העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. זה מהלך שנשיאים קודמים התחייבו לו, אך לא עשו לבסוף. העברת השגרירות וההכרה בירושלים כבירתו של העם היהודי הם דברים בעלי חשיבות עצומה למדינת ישראל, אחרי 70 שנה בהן מחינו על החרמת ירושלים על ידי הקהילה הבינלאומית. מדינות כמו גואטמלה והונדורס כבר הולכות בעקבות האמריקאים, ויש עוד נוספות בדרך. זהו צעד היסטורי, שאפילו האופוזיציה בישראל לא מזלזלת בו.

משרד החוץ הוא משרד חשוב, ואני שמח שנמצא פתרון שישקם את מעמדו. בעבר, גם בשיאו של משבר כלכלי עולמי, משרד החוץ קיבל את התקציב שנדרש לו כדי לפעול, וכך צריך להיות גם היום. עם זאת, ב-15 השנים האחרונות חלו שינויים בעולם המדיני, וראשי מדינות ממלאים תפקיד הרבה יותר דומיננטי בתחום יחסי החוץ. הדבר בולט בדיוני עצרת האו"ם, שם נאמו בעבר שרי חוץ, והיום עושים זאת בעיקר ראשי מדינות.

אין פתרון בית ספר לסכסוך עם הפלסטינים. ממשלות שונות מימין ושמאל לא הצליחו להגיע לפתרון, ולא בכדי. אחרי הסכמי אוסלו, במקום שלום וביטחון קיבלנו הסתה, טרור וניסיון להקים מיליציות פלסטיניות חמושות שיאיימו עלינו. כשאהוד ברק ניסה להגיע לפתרון כראש ממשלה, זה הוביל לאינתיפאדה ואוטובוסים מתפוצצים בכל הארץ, לא לשלום. ההתנתקות מעזה הייתה מוצדקת, למרות ששילמנו עליה מחיר. אלמלא הטרור והטילים שהגיעו בהמשך מעזה, לא היינו צריכים להטיל סגר על הרצועה והיא הייתה נשארת פתוחה. ביהודה ושומרון המצב שונה לחלוטין. מדובר בארץ אבותינו ובלב הפועם של ארץ ישראל, יש שם התיישבות יהודית גדולה, ויש לאזור חשיבות ביטחונית ממעלה ראשונה. נתניהו דיבר על סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים, לא על כלל השטח. גם בתכנית אלון דיברו על סיפוח, אז ייתכן שההבדלים בין ימין ושמאל בנושא זה אינם כל כך גדולים כפי שנדמה.

ישראל לא ביטלה את התיאום הביטחוני עם אבו מאזן ולא ביטלה פרויקטים כלכליים עם הרשות הפלסטינית. כיום, כשאנחנו מתכננים תשתיות חשמל וגז, אנחנו עושים זאת גם תוך מחשבה על טובת הפלסטינים. אבל, מאחר שאבו מאזן אינו מתנהג כפרטנר ואינו מפסיק את ההסתה הנוראית נגד ישראל במערכת החינוך הפלסטינית, ישראל שינתה אסטרטגיה והחלה לחזק – בגלוי ובחשאיות – קשרים עם העולם הערבי, שמבין כיום שאנחנו נכס עבורו, גם מבחינה מודיעינית.

הגז הטבעי מאפשר לייצר לראשונה שיתוף פעולה כלכלי, אנרגטי ואסטרטגי רחב היקף בציר השלום ישראל- מצרים-ירדן. בדצמבר יתחילו לזרום עודפי הגז למצרים וירדן, בעקבות חתימה על חוזים בהיקף של 26 מיליארד דולר, וזו רק ההתחלה. מצרים החליטה לקדם את שיתוף הפעולה הזה, ולתת לו חשיפה ציבורית. היא יזמה יחד עם ישראל את הקמת פורום הגז הים תיכוני בקהיר, ומאפשרת השתתפות גלויה של ישראל בכינוסי הפורום בקהיר. ישראל גם חתמה על הסכם ראשוני בעניין צינור גז לאירופה עם איטליה, יוון וקפריסין, שאושר על ידי האיחוד האירופי. יש עיכוב קל בחתימה עליו בגלל המשבר הפוליטי באיטליה, אך ישראל מקווה שזה יקרה בעוד כמה חודשים. הקמת הצינור היא פרויקט של שנים ארוכות, וחלק מהגז לא יעבור לאירופה דרך הצינור, אלא דרך מתקני ההנזלה שבמצרים.

ח"כ עפר שלח, כחול לבן

מצב צילומי החוץ – לא יחסי החוץ – של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. בתחום של הצילומים, אנחנו לא מתיימרים להתחרות עם נתניהו. אם לא ניפרד מהפלסטינים, אנו מסכנים את מעמדנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. בנוסף, ללא התקדמות עם הפלסטינים, ההזדמנות ההיסטורית שקיימת כיום ביחסים עם מדינות ערב לאור שותפות האינטרסים האזורית, לא תהפוך למהלך מדיני אמיתי ואת המחיר נשלם בסוריה ובעזה. המצרים והסעודים אומרים זאת במפורש. ההזדמנות ההיסטורית היא לא בין נתניהו לבן סלמאן, אלא בין המדינות. היא לא נובעת מחיבה, וגם הקביעה שמדובר במדינות ערב מתונות אינה כל כך מדויקת. למדינות באזור יש אינטרס הישרדותי. ערב הסעודית למשל נמצאת בעיצומה של מלחמה חמה עם איראן. זה יוצר שותפות אינטרסים, אבל חלון ההזדמנויות לא יישאר פתוח לנצח. נתניהו מייצר תחושה ששיתוף הפעולה הביטחוני-מודיעיני עם מדינות ערב והחלטת הליגה הערבית להכיר בחזבאללה כארגון טרור הם טובים מספיק, אבל אין זה כך. מפגש בין טראמפ ורוחאני, אם יקרה, יוכל להביא להתפתחות שתצנן את המתיחות בין מדינות ערב ואיראן, וזה יצנן גם את השותפות בין ישראל ומדינות ערב. במקרה כזה, וללא התקדמות עם הפלסטינים, חלון ההזדמנויות האזורי שלנו צפוי יהיה להיסגר.

נתניהו נמנע מכל יוזמה אזורית. עסקת המאה האמיתית תהיה אם ישראל והשותפות שלה לאינטרסים במזרח התיכון תבואנה כולן לוושינגטון, ויצליחו להחזיר את האמריקאים למעורבות במזרח התיכון כמשקל-נגד לרוסיה. הדבר חיוני על מנת להחזיר את האינטרסים הישראלים לקדמת הבמה. כיום, אנחנו מתמודדים עם איראן רק באמצעים צבאיים, וזו בעיה. מאז ספטמבר 2015 ,הרוסים יושבים על הגבול שלנו. נתניהו נוסע שוב ושוב למוסקבה, אך כל השיח עם פוטין הוא מבצעי – איך למנוע תאונות אוויריות – ולא מדיני. את התיאום המדיני פוטין מקיים עם רוחאני וארדואן, לא אתנו. זה מטריד שישראל – המדינה הכי חזקה באזור ברדיוס של 500,1 ק"מ – נותנת בסופו של דבר למציאות ולארגוני טרור קטנים להכתיב לה מה קורה. זה נובע מכך שנתניהו לא רוצה לנצל את השותפות עם ארה"ב ליצירת תנופה מדינית שתחלץ אותנו מהמבוי הסתום עם הפלסטינים ועם האזור. יש לקחת יוזמה, ליצור תהליך מדיני, להביא את השחקנים הרלבנטיים לוושינגטון, להתקדם עם הפלסטינים, ואולי גם לכנס ועידה אזורית. בשביל התהליך האזורי צריכה להיות גם מעטפת בינלאומית אמיתית.

השותף הטבעי, המובהק והאסטרטגי של ישראל היא ארה"ב. מאוד שמחתי שארה"ב העבירה את השגרירות שלה לירושלים. יש חשיבות למחוות ולדברים סמליים כאלה. אבל, נתניהו גרם נזק ליחסים עם המערכת הפוליטית האמריקאית ועם יהדות ארה"ב.

אירופה היא שותפת הסחר הגדולה של ישראל, יותר מארה"ב. אבל, נתניהו מצטרף למנהגים הכי שונאי זרים ביבשת, שהם חלק מהגל העכור של הפוליטיקה הלאומנית העולמית, ושמזוהים עם ערכים שלא צריכים להיות של מדינת ישראל. ישראל צריכה מדיניות-חוץ מאוזנת. היא לא צריכה לנתק יחסים עם מדינות כמו הונגריה ופולין, אבל היא כן צריכה לשקם את היחסים עם בעלות בריתנו במערב אירופה ולהעמיד אותם על פסים הרבה יותר מעשיים. אין כאן דיכוטומיה.

ועדת החוץ והביטחון היא המקום היחיד בו מתקיימים דיוני עומק, בהשתתפות כל הגורמים הרלבנטיים. זה לא קורה בקבינט ולא במטה לביטחון לאומי (מל"ל) שנתניהו סירס. עיקרה של הוועדה הוא בפיקוח ובהשפעה על השיח, ולא בתחום המעשי. אבל, לוועדה יש כוח ביצועי תקציבי שהיא לא מיישמת. הוועדה גם לא עוסקת כמעט כלל בנושאי חוץ. היא בעצם "ועדת הביטחון, הביטחון, הביטחון והחוץ". פיצול לוועדות נפרדות לחוץ ולביטחון הוא לא פתרון פרקטי לכך.

הפריזמה דרכה רואים בישראל את הזירה הבינלאומית והאזורית היא פריזמת הביטחון. זה לא צריך להיות כך. יש זלזול מתמשך במשרד החוץ, שהביא הלכה למעשה לביטול משרד החוץ. אין למשרד כסף, כי הממשלה לא נותנת לו כסף, ולכן אין לו יכולת לפעול. ראש הממשלה רואה את עצמו כשר החוץ, ולא מתייחס אל משרד החוץ כמערכת חשובה שצריך לשמר ולטפח. במשרד החוץ יש אנשים נהדרים וחדורי שליחות. אני פוגש אותם בכל משלחת לחו"ל ושומע מהם על התנאים הקשים ועל העזיבות במשרד. מדובר בעוול רב-שנים. הגשתי לכנסת הצעת חוק שתעגן את מעמד משרד החוץ, אותה גיבש רונן הופמן, אך הקואליציה מפילה את ההצעה הזו שוב ושוב.

ממצאי סקר טרום-הבחירות של מכון מיתווים מעידים שלציבור לא ממש אכפת ממשרד החוץ, וזה לא במקרה. זו בעיה שיצרה הממשלה. במשך ארבע שנים לא היה שר חוץ ואת סמכויות המשרד מחלקים כמו סלאמי למשרדים שונים. הציבור רואה זאת, וחושב שאם למנהיגים המשרד לא חשוב, אז אולי זה באמת לא חשוב. נתניהו הופך באופן שיטתי את גופי המטה ואת הגופים שאמורים לטייב את תהליך העבודה וקבלת ההחלטות לשליחים של ראש הממשלה. ראש המל"ל הפך לשליח אישי של נתניהו, וזה סותר את מהות עבודת המל"ל. אותו דבר קורה עם משרד החוץ. זה פוגע במערך החוץ, שאמור לעשות עבודה בשביל עם ישראל. אנחנו נחזיר את משרד החוץ למעמדו הראוי, שלא היה לו מאז ימי אבא אבן.

ח"כ מרב מיכאלי, העבודה-גשר

שני הדברים החשובים ביותר בתחום מדיניות-החוץ הם הנושא הפלסטיני והיחסים עם ארה"ב.

מפלגת העבודה מתמקדת אמנם בקמפיין חברתי-כלכלי. אבל, היא אומרת בבהירות שעמדתה בנושא הפלסטיני והמדיני-ביטחוני לא השתנתה. מפלגת העבודה היא המפלגה העקבית ביותר באמירה הברורה שלה בזכות הסכם עם שכנינו הפלסטינים. אנחנו לא מסתירים ולא זונחים את הנושא המדיני. יש להפסיק את השליטה על העם הפלסטיני. אפשר להגיע להסכם איתם, אבל צריך להפסיק את השליטה על הפלסטינים, גם אם לא מצליחים להשיג הסכם איתם. צריך שיהיה למדינת ישראל גבול, ולמפלגת העבודה יש תכנית עבודה סדורה בנושא. ב-50 השנים האחרונות התמכרנו למשא ומתן פנימי בינינו על הנושא הפלסטיני. אחרי עשור של דרדור היחסים עם הפלסטינים, היחסים הם קשים. אם רוצים לסיים את הסכסוך, אפשר לייצר שותף בצד השני. יש דרכים לסיים את הסכסוך במתכונתו הנוכחית, אבל חסרה הנהגה פוליטית עם רצון לעשות זאת.

נתניהו לא מרוצה מהאפשרות שתתקיים פגישה בין טראמפ לרוחאני. האפשרות הזאת מייצרת היסטריה, ומראה שאי אפשר לנהל את טראמפ. נתניהו הימר על האינטרס הישראלי ושם את כל יהבו על טראמפ, ששנוא על ידי רבים בארה"ב ונתפס כבלתי-לגיטימי. החיבור המוחלט בין נתניהו לטראמפ מדביק אותנו בטראמפיזם. האם העברת השגרירות לירושלים קידמה את הביטחון שלנו? האם היא שינתה במשהו את מציאות חיינו? טראמפ לא נקף אצבע להרחיק את האיראנים מהגבול הצפוני שלנו. זה קורה במשמרת של נתניהו, שלא הצליח לשכנע גם את פוטין נתניהו לעשות משהו בסוריה לטובת האינטרסים הישראלים.

הברית עם ארה"ב היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, אך נתניהו מנכר מישראל חלקים גדולים מהציבור האמריקאי ומהקהילה היהודית. עוד לפני עידן טראמפ, ישראל שילמה מחיר בארה"ב על התנהלות נתניהו. היום זה נכון הרבה יותר. הנזק שנתניהו גורם ליחסים עם הדמוקרטים בארה"ב הוא עמוק, ויוצר אצלם סלידה. נתניהו יורק בפרצוף של ציבורים רחבים בבת הברית החשובה ביותר שלנו. זה מתבטא בקושי לדבר על ציונות בקמפוסים. ארגון הסטודנטים של ג'יי סטריט נותר אחד הבודדים שעוד מסוגל לעשות זאת.

הערכים שהאיחוד האירופי מבוסס עליהם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל ושל יהדות העולם. נתניהו מתעלם מתופעות אנטישמיות תמורת אפשרות לקבל גיבוי ממנהיגים פופוליסטיים באירופה למדיניות השערורייתית שלו מול הפלסטינים, וזה דיל מאוד מסוכן.

האינטרסים המדיניים שלנו מוזנחים. הקמפיין שמנהל נתניהו סביב נושאי חוץ הוא קמפיין לטובתו של נתניהו, לא לטובת ישראל. נתניהו הזניח מערכות ממשל רבות, אך את משרד החוץ הוא החריב בכוונה. הוא לא יכול לשאת את העובדה שמדובר במשרד של אנשי עולם, אינטלקטואלים, עם תפיסות עולם מגובשות ועם חשיבה ביקורתית. לכן, הוא חיסל בכוונה את משרד החוץ. האינטרס של נתניהו הוא לא בהכרח האינטרס הישראלי. המערכות הממשלתיות עוברות הפרטה ומשרתות את האינטרסים של נתניהו ולא של המדינה, וזה מסוכן.

ח"כ אלי אבידר, ישראל ביתנו

נתניהו בוחר לפרסם מידע על איראן בעיתוי הנוכחי כי הוא לא רוצה שנשים לב שאנשים לא יכולים לישון בשדרות בלילה. האיראנים עובדים על כל העולם, לא רק עלינו, אבל צריך לפרסם דברים בציבור כשיש לזה משמעות אמיתית.

בסוריה יש לישראל מאבק קשה, שלצערי אנחנו לא מנצחים בו. האיראנים יודעים להכיל את ההתקפות שלנו. האינטרס שלהם הוא להשתלט על סוריה כמו שהם עשו בלבנון. הפרסום על תקרית הרחפנים לא סייעה לנו. זה גרר תגובות מעזה ומהחזבאללה. בחזבאללה יכולים להגיב בעוצמה הרבה יותר גדולה מאשר בירי טיל על ידי חוליה. הם עשו זאת כדי לצאת ידי חובה, וכדי שהמאבק עם ישראל לא יפריע לאיראן במשימה העיקרית של ההשתלטות על סוריה.

למזרח התיכון יש קצב משלו ומדיניות משלו, ואנחנו לא מבינים את השטח. צריך להתנהל נכון, על פי שני עקרונות: טרור ייענה בטרור, ותמיד צריך לייצר דיאלוג עם גורמים מהצד השני. אסור להפוך את העניין הפלסטיני למכשול בקשר עם העולם הערבי. צריך להתייחס יותר למה שיהיה מעבר לגבול שייקבע עם הפלסטינים ולא רק לשאלה איפה יעבור הגבול. בכל אזור שאין בו טרור, צריך לאפשר לפלסטינים חיים טובים, וצריך לאפשר להם גם לבנות. זוהי שיטת המקל והגזר.

העולם הערבי רוצה לדבר אתנו, אבל לא כמו שאנחנו רוצים – לא רוצים שם שלום מוחלט וסוף הסכסוך, כמו שבישראל מייחלים. את זה אי אפשר. נצטרך להסתפק בהסדרים מדיניים, גם עם הפלסטינים וגם עם מדינות ערב. יש לתחזק את הקשים עם מצרים וירדן, ולקדם דיאלוג אסטרטגי עם מדינות המפרץ שיש להן אינטרס מובהק לדבר אתנו.

נתניהו רצה לבקר בהודו לפני הבחירות כדי לטוס מעל ערב הסעודית ולהציג זאת כגימיק. הוא רצה למכור שקר שאוטוטו חברת אל על תטוס מעל ערב הסעודית. כשהבין שזה לא יקרה, ביטל את הנסיעה. וזה לא קורה גם בגלל הנסיעה של נתניהו לעומאן לפני הבחירות הקודמות.

הנסיעה לעומאן הייתה אומללה וגרמה רק נזק. עומאן היא בת ברית של איראן, כולל עם החות'ים נגד הסעודים. אנשי קשר שלי במפרץ אמרו לי ש"אחרי הביקור המבייש של נתניהו בעומאן, הוא יכול לחצות את ערב הסעודית רק ברגל. מטוס שלו לא יעבור מעל ערב הסעודית". נתניהו נתן לגיטימציה מיותרת לעומאן. זה מביש לאור המעורבות של עומאן בתימן ובסוריה. בשנת 2000 ,עומאן זרקה את הנציג הישראלי משטחה בבושת פנים ובהתראה של שבוע. ישראל צריך להגיב בהתאם ולשמור על הכבוד הלאומי. במקום לבקר אצלם, היה צריך לגרור את הסולטאן שלהם לביקור בירושלים. בכל מקרה, נתניהו לא היה צריך לקחת אתו את ראש המוסד לעומאן. הוא עשה זאת רק כדי להראות לציבור שזה ביקור חשוב לכאורה. ראש המוסד לא צריך את נתניהו כדי להגיע לעומאן. יש לישראל זהות אינטרסים עם מדינות במפרץ, גם בנושא האיראני. אבל, מאבדים את היכולת למנף את זה כשעושים שטויות כמו הנסיעה של נתניהו לעומאן. זה גרם גם לכישלון הועדה הכלכלית בבחריין, בה לא הייתה נציגות ישראלית רשמית. אחרי הביקור בעומאן, שהרתיח אותם, הבחריינים לא הסכימו להגעת נציגים ישראלים לוועידה. את נתניהו לא עניין כיצד הביקור בעומאן השפיע, היה לו חשוב רק להראות טוב. נתניהו עושה לעצמו קמפיין במיליוני שקלים. הוא נסע ללונדון בשביל חצי שעה של פגישה עם בוריס ג'ונסון. בשביל הזדמנות צילום, לחיצת יד, וסרטון יוטיוב. זה לא רציני.

מדינה שלמה נכנסה לחרדות מתגובה אפשרית של חזבאללה לפעילות שלנו בלבנון. ככה לא מתנהגת מדינה שיש לה יכולות. אנחנו נדאג שתהיה פחות בהלה ושתהיה ממשלה שמקבלת החלטות. נדאג גם לרפורמה בעבודת הקבינט. ראש המל"ל מאיר בן שבת ממלא תפקיד מרכזי בקמפיין הליכוד. הוא ממדר לחלוטין את אנשי משרד החוץ, שלא יודעים איזה ביקורים הוא מארגן לטובת הזדמנויות צילום לראש הממשלה.

משרד החוץ נמחק. אין משרד חוץ ואין מדיניות-חוץ. כשליברמן היה שר חוץ הייתה חלוקה ברורה בינו לבין נתניהו. ליברמן הוא המנהיג הישראלי שנפגש הכי הרבה עם מנהיגי מדינות ערב, יותר מנתניהו ומכל שריו ביחד. ליברמן מעולם לא פרסם את הפגישות שלו עם בכירים במדינות ערב. ב-2016 הוא נפגש עם הקטרים לבקשת ראש הממשלה, ולשכת נתניהו – שידעה שקטר הולכת לממן משכורות של החמאס – הדליפה זאת. ליברמן היה גם שר החוץ שעשה הכי הרבה למען הקשרים עם אפריקה, והתקבל בכבוד מלכים במדינות היבשת. ליברמן עשה, אבל נתניהו לקח קרדיט על מה שליברמן השיג, דוגמת התמיכה של רואנדה בישראל במועצת הביטחון.

ניצן הורוביץ, יו"ר המחנה הדמוקרטי

למחנה הדמוקרטי יש תכנית מדינית אמיתית. אני הייתי הפוליטיקאי היחיד חוץ מנתניהו שביקר בחברון, חברי רשימה שלנו נפגשו עם אבו מאזן, וברק מדבר על הנושא המדיני כל הזמן. הנושא הפלסטיני חשוב ביותר, גם כי נתניהו רוצה לספח את השטחים אחרי הבחירות. הוא אומר זאת במפורש, והוא מתכנן להכניס מיליוני פלסטינים נטולי זכויות תחת שלטון ישראלי. זה נקרא אפרטהייד וזה מסוכן מאוד. צריך לנהל משא
ומתן עם הפלסטינים למען פתרון שתי-המדינות. אין לזה חלופה ואין פתרון אחר. המפה של יוזמת ז'נבה די מקובלת עליי – מדינה פלסטינית ברוב שטחי הגדה המערבית, לצד מדינת ישראל. הגושים הגדולים יכללו בישראל, וההתנחלויות המבודדות והמאחזים – שתוקעים מקלות בגלגלים – יצטרכו להתפנות. לפלסטינים תהיה ריבונות, ושתי המדינות ישתפו פעולה זו עם זו.

המדיניות של נתניהו היא להחליש את הרשות הפלסטינית במקום לדבר איתה, וזו פשוט איוולת. צה"ל, השב"כ ורשות המים – כולם מקיימים קשרים עם הרשות הפלסטינית. נתניהו משמר את שלטון החמאס ברצועת עזה, מזרים לו כסף ומעמיק את הפיצול בין עזה לגדה המערבית. הוא מנסה לקדם טענה שאין בעצם בעיה דמוגרפית בגלל הפיצול בין הרצועה לגדה, ושבגלל זה אפשר לספח. תושבי עוטף עזה משלמים על כך את המחיר, וכך גם תושבי רצועת עזה. יש רצף מתמשך של עוד סבב, ועוד דם ועוד כסף. זה פשוט טירוף.

בעולם יש כיום גל אנטי-דמוקרטי, שאי אפשר להתכחש לו. ישראל היא חלק מהתהליך הזה. החברים הטובים של נתניהו בעולם עומדים בראש מדינות שמתרחקות מהדמוקרטיה, דוגמת הונגריה וברזיל. במדינות האלה, מכנים את היריבים הפוליטיים "בוגדים", דורסים את התקשורת החופשית ופוגעים בבית המשפט העליון. זה דומה למה שנתניהו עושה בישראל. נתניהו גורר את ישראל למחוזות הימין הקיצוני והלאומנות, לציר העולמי החשוך. הוא יוצר קשרים עם מנהיגים כאלה, בניגוד לאינטרסים של הקהילות היהודיות באותן מדינות.

הדוגמה הקיצונית ביותר היא ביחסים עם ארה"ב. נוצר קרע של ממש בין ישראל והקהילה היהודית שם, שברובה היא ליברלית ופרוגרסיבית. ישראל הייתה צריכה להיות הראשונה להגן על יהודי ארה"ב, לאחר התבטאות טראמפ נגד אלה מהם שמצביעים לדמוקרטים. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים, ורוב יהודי ארה"ב מצביעים להם. אבל לנתניהו לא אכפת מהם. הוא חובר לטראמפ בכל מחיר ולא מגלה סולידריות עם היהודים בארה"ב. זה התחיל עוד לפני טראמפ. ההתייחסות השלילית של נתניהו לאובמה הייתה טעות. הוא היה פרו-ישראלי, כמו כל נשיאי ארה"ב. למה היה צריך לירוק לו בפרצוף ולהילחם בו? אפשר וצריך לנהל מדיניות-חוץ יותר מאוזנת.

תחום מדיניות-החוץ הוא הכי מופקר בכנסת. אין פיקוח פרלמנטרי על מדיניות-החוץ ונושאי חוץ כמעט שלא עולים לדיון בכנסת. ועדת החוץ והביטחון עוסקת כמעט אך ורק בענייני ביטחון, ולא בענייני החוץ. אנו אחת המדינות הפרלמנטריות היחידות בעולם שאין בה ועדה ייעודית לענייני חוץ. גם משרד החוץ הוא חלש. חושבים בארץ שמה שקובע זה הצבא והביטחון, ושהמדינאות היא מטרד.

אפשר לתקן את מדיניות-החוץ הישראלית. זה עניין של בחירה, כי מדיניות-החוץ היא נגזרת של מצב פוליטי. נתניהו הולך בכיוון ברור של ימין קיצוני, אבל גם הוא משלם מחיר, כפי שבא לידי ביטוי בהתפתחות בין טראמפ לרוחאני. בעיני הימין, כל מי שחושב שצריך לפנות התנחלויות הוא אנטישמי ונגד ישראל. זה לא המצב, ואת התפיסה הזאת צריך לשנות. נתניהו מוביל דרך מדינית מאוד מסוימת, שמובילה לקיפאון מדיני, חבירה לגורמים אנטי-דמוקרטיים בעולם וקרע עם יהדות ארה"ב.

ח"כ עופר כסיף, הרשימה המשותפת

המאבק בכיבוש הוא המרכזי והחשוב ביותר. כולנו ברשימה המשותפת מסכימים שצריכה לקום מדינה פלסטינית עצמאית, לצד מדינת ישראל, בכל השטחים שנכבשו ב-1967 .אנחנו גם רוצים שישראל תהיה מדינה דמוקרטית, אבל תחת נתניהו היא אתנוקרטית ושייכת רק ליהודים. את זה אנחנו לא יכולים לקבל.

אנחנו לא נשב בקואליציה בה לא יתקיימו התנאים הבסיסיים שאיימן עודה הצהיר עליהם. אף מפלגה לא נכנסת לממשלה בלי לקבל משהו. המפלגה הקומוניסטית קיימת כבר מאה שנה. היא תמיד לקחה חלק בתהליכים, גם בתקופת הישוב היהודי. אנחנו – יחד עם שלוש המפלגות השותפות שלנו – כאן כדי להשפיע. לא היינו מעולם בקואליציה משום שלא רצו אותנו שם. אפילו רבין, שנהנה מתמיכת המפלגות הערביות, לא התכוון להכניס אותן לקואליציה.

ישראל תמכה בעבר במשטרים החשוכים ביותר, והיא צריכה מדיניות-חוץ מוסרית. היא חייבת להתנהל כמדינה מתוקנת גם כלפי חוץ. לא לתמוך ברצח העם במיאנמר או באוגנדה, ולא לתמוך בניאו-נאצים או במשטרים רצחניים וגזעניים שמשתמשים בנשק ישראלי. ביחס לגודלה, ישראל היא מספר אחת בעולם בהיקף הייצוא של אמצעי לחימה והסחר בהם.

ישראל צריכה להתנגד לאימפריאליזם שמובל על ידי ארה"ב, אבל עליה גם לפסול שותפות עם משטרים ראקציונרים וחשוכים, כמו של ערב הסעודית. זה בעייתי שהסעודים, על פי הפרסומים, עקבו אחרי העיתונאי שנרצח (חשוקג'י) תוך שימוש באמצעי מעקב ישראלים. המשטר הסעודי הוא אחד החשוכים בהיסטוריה.

יש בעייתיות עם ערבים שמשרתים כדיפלומטים במשרד החוץ, משום שהם נדרשים לייצג מדיניות מסוימת שבציבור הערבי לא מסכימים לה. יש טעם לפגם בכך שאדם מופלה, שאינו נחשב שווה ערך במדינת ישראל ושמתייחסים אליו בה כאזרח סוג ג', הולך ומייצג את המדינה. זה מזכיר את הדיון שהתקיים בארה"ב בימי ההפרדה הגזעית, בשאלה האם ספורטאים שחורים צריכים לייצג את ארה"ב, והאם חיילים שחורים צריכים להתגייס למלחמה בווייטנאם.

זה שמישהו ערבי לא הופך אותו אוטומטית לכזה שיכול לשמש גשר למדינות אזור. יש ערבים בעלי עמדות שונות. מה שחשוב זה ההשקפות של האדם ולא מוצאו. זה עניין של ערכים. נשאלת גם השאלה למה אנחנו מתכוונים ב"גשר"? אם הכוונה שהערבים ישמשו גשר כשהם חלק מהעוצמה הישראלית, ולא כמי ששוללים מהם את העוצמה הזאת, אז זה בסדר שישמשו כגשר. אבל, לצערי אנחנו לא נמצאים היום במצב הזה.

אנחנו עובדים קשה להעלות את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. בבחירות הקרובות הקול הערבי יוכל להכריע מי יהיה בשלטון. גם אם הציבור הערבי לא יהיה מיוצג בממשלה, ביכולתו להשפיע על מי שישלוט במדינה. אחוז הצבעה גבוה של הערבים יסייע להשאיר את הרשימה הכהניסטית מחוץ לכנסת.

הפוסט מדיניות-החוץ הישראלית לקראת הבחירות לכנסת ה-22 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דמוקרטיה ומדיניות-חוץ בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משהו טוב קורה ביחסי ישראל והעולם הערבי בזמן אחרון. מעידים על כך הביקורים התכופים יותר של בכירים ישראלים בבירות ערב, ההתבטאויות המפייסות שמשמיעים מנהיגים ערביים במפרץ, והנכונות של בלוגרים ערביים לדבר עם ישראלים ללא חשש ואף להביע לעתים עמדות פרו-ישראליות. בפעם הראשונה מאז עידן אוסלו, אז נפתחו בתל-אביב מספר נציגויות של מדינות מהמפרץ ומצפון אפריקה, נראה שמתחולל שינוי ממשי ביחס האזורי כלפי ישראל, גם ברמת ההנהגה וגם – במידה מה – בדעת הקהל. בהעדר התקדמות במישור של מו"מ עם הפלסטינים ולאור הקיפאון העמוק בתחום של פתרון הסכסוך, גילויי העוינות כלפי ישראל לא נעלמו, אם כי התמעטו, אך המציאות הזאת עדיין מונעת את מהצדדים להתקדם אל עבר כינון של יחסים רשמיים. היחסים עם מדינות המפרץ נותרו עד כה בלתי-רשמיים, והיעד שהציב ראש הממשלה נתניהו בדבר פתיחת נציגויות רשמיות לא מומש. יתרה מכך, גם ניסיונותיו של נתניהו לקיים פגישות רשמיות ופומביות עם מספר מנהיגים ערביים – דוגמת אלו של בחריין, מרוקו וירדן – לא הניבו לאחרונה תוצאות.

במקביל למהלכים שנקטה לחיזוק קשרים עם מדינות במזרח התיכון, ישראל פעלה בשנים האחרונות גם על מנת להרחיב את קשריה עם מדינות אפריקה. הדבר התבטא, בין היתר, בפגישה שקיים נתניהו בנובמבר 2018 עם נשיא צ'אד, אז הכריז נתניהו ש"ישראל חוזרת לאפריקה" ורמז על כוונה לחדש יחסים עם סודאן, גם כדי לפתוח את השמיים האוויריים שלה לטיסות מישראל ובכך לקצר את זמן הטיסה לברזיל. המהלך מול סודאן לא הבשיל, ולאחר מספר חודשים הוכרז שליט סודאן עומר אל-בשיר כפושע מלחמה על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, ובהמשך הודח על ידי המהפכנים בארצו. עצם המחשבה שראש ממשלת ישראל שקל להיפגש עם איש כמו עומר אל-בשיר, שידיו מגואלות בדם של מאות אלפי סודאנים ודרפורים, מעוררת חלחלה ודאגה. במקרה אחר, ישראל פעלה מאחורי הקלעים למען הרגעת הרוחות בין הממשל האמריקאי לנסיך הכתר הסעודי, מחמד בן-סלמן בעקבות פרשת הרצח של העיתונאי הגולה ג'מאל חשוקג'י.

השיפור ביחסים בין ישראל לשכנותיה במזרח התיכון ואפריקה הוא דבר חיובי ומבורך, אך האם כל אמצעי כשר על מנת לקדם את המטרה והאם כל מנהיג אזורי ראוי להיות בן ברית של ישראל? זו שאלה שמלווה את מדיניות-החוץ הישראלית מזה עשורים, אך היא מקבלת משנה תוקף בתקופה האחרונה לאור השינוי ביחסים האזוריים של ישראל והממד הפומבי הגדול יותר שלהם.

ב. מדיניות העמימות

מהי המדיניות של מדינת ישראל ביחס לחימום יחסים או התקרבות למדינות האזור? האם מתקיים דיון משמעותי בכנסת ובממשלה על היחסים הנרקמים בין ישראל למדינות באפריקה ובמזרח התיכון? האם מעצבי המדיניות בישראל לוקחים בחשבון את המרכיב הדמוקרטי והאתי שקשור ליחסים אלו כאשר באופק יש אינטרסים ורווחים?

נתחיל בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. זהו גוף שאמור לפקח על עבודת הממשלה בתחום הביטחון וענייני החוץ. בתיאוריה, הוועדה אמורה לפקח על השב"כ והמוסד, על משרד החוץ, משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים, משרד ראש הממשלה, המטה לביטחון לאומי, משטרת ישראל והתעשייה הביטחונית. בפועל, הוועדה היוקרתית ביותר של הכנסת הפכה לערוץ תקשורת חד-כיווני של בכירי המערכת השלטונית והביטחונית עם חברי הכנסת, כשהבכירים שמופיעים בפניה אינם עונים על פי רוב לשאלות חברי הוועדה או מספקים תשובות חלקיות בלבד.

בנוסף, נושאים בתחום החוץ נדחקים בועדה לשוליים, לעומת ענייני הביטחון שתמיד נראים חשובים יותר ודחופים יותר. האפשרות לפצל את הוועדה לוועדות נפרדות לענייני חוץ ולענייני ביטחון עולה מעת לעת, אך עד כה לא עשתה הכנסת דבר כדי ליישם זאת או כדי להגביר ולייעל את העיסוק שלה בענייני חוץ. המבנה של ועדת החוץ והביטחון כולל אמנם גם את ועדת המשנה ליחסי חוץ ומדיניות חוץ, אך היא לרוב מתכנסת פעמים בודדות במהלך המושב, וזאת במקרה הטוב. באף אחד מהפורומים המכובדים הללו לא נדון בשנים האחרונות הנושא של מדיניות ישראל ביחס להתחממות היחסים עם מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. גם אם הדבר אוזכר בסקירות של בכירי מערכת הביטחון ומשרד החוץ, לא נערך שום דיון ביחס לעיצוב המדיניות, קידום האינטרסים של מדינת ישראל או התמודדות עם בעיות אתיות שכרוכות ביחסים אלו.

ממה שידוע, גם הקבינט המדיני-הביטחוני נותר לעיתים קרובות מאחור ואינו מעודכן בתהליך קבלת ההחלטות. במהלך ארבע השנים האחרונות, נטל לידיו ראש הממשלה גם את הסמכויות של שר החוץ. בחלק ניכר של תקופה זו, שימש איש סודו עו"ד יצחק מולכו כשליח מיוחד למדינות ערב, שאינו חייב דין וחשבון לא לכנסת ולא לפקידות המקצועית. במקרים רבים, למדו חברי הקבינט על התקדמות במגעים עם מדינה זאת או אחרת רק מכלי התקשורת. ניכר היה שכוחו של ראש הממשלה בתחומי חוץ וביטחון אינו מוגבל. החולשה הידועה של משרד החוץ התגברה עוד יותר בעידן שר החוץ נתניהו, וגם שם לא נעמדו על הרגליים האחוריות כאשר נידונה האפשרות של נסיעת ראש הממשלה לסודאן. באופן מדהים, שר החוץ נתניהו תמך בעמדת המל"ל ביחס לביקורו של נשיא צ'אד בארץ, בעוד שמנכ"ל משרד החוץ טען שההזמנה של הנשיא דבי צריכה להיות כרוכה בכך שיכריז על חידוש היחסים עם מדינת ישראל.

התקשורת הישראלית מרבה לסקר ולדווח על המגעים לחימום יחסים עם מדינות באזור ועל הביקורים החשובים, אך רק לעיתים קרובות היא דנה בסוגיות שקשורות לדרך קבלת ההחלטות במדיניות החוץ והביטחון. לדוגמה, רק כלי תקשורת בודדים מדווחים על עסקאות נשק בין ישראל למדינות שמפרות בצורה בוטה את זכויות האדם ומעלים את הסוגיה החשובה הזאת על נס.

ג. ריאל-פוליטיק קיצוני

ישראל מתגאה (ובצדק) בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הערכים הנוגעים לזכויות האדם הם יסוד הווייתה של מדינת ישראל הדמוקרטית, והשיקול הזה חייב להיות אחד השיקולים החשובים והכבדים בדרך לקביעת מדיניות. ישראל חתומה על מספר אמנות בינלאומיות שמעגנות את זכויות האדם השונות, כגון האמנה לזכויות הפליטים, האמנה למניעת עינויים והאמנה למניעת אפליה נגד נשים. אך מה משקלם של השיקולים האתיים והמוסריים במדיניות-החוץ הישראלית?

בניהול מדיניות-החוץ אין מוסר מוחלט. יתרה מזאת, בין מוסר לקידום מדיניות-חוץ קיימת לרוב סתירה מובנית, כיוון שמדינות דמוקרטיות חייבות במגע עם מדינות לא דמוקרטיות. עליהן גם להתמודד עם כך שמדינות מסוג זה ישתמשו בכל האמצעים, בין אם כשרים ובין אם לאו, על מנת לקדם את האינטרסים שלהם (דבר שאינו נדיר גם בהתנהלות מדינות דמוקרטיות בינן לבין עצמן). האם מדינת ישראל צריכה להתעלם מרצח של עיתונאים, שיעבוד של בני אדם וטיהור אתני כאשר היא מעוניינת לקדם את התעשיה הביטחונית שלה או ליצור בריתות החיוניות להישרדותה?

אבי ה"ריאל-פוליטיק" בעידן המודרני, הנס מורגנטאו גרס, כי "הראליזם הפוליטי מסרב לזהות את השאיפות המוסריות של אומה מסוימת עם חוקי המוסר ששולטים ביקום". כמו כן, הוא האמין בכך שמדיניות-החוץ מוגדרת כמאמץ בלתי-נדלה "לשמר ולהעצים את כוחו של העם שלך והחלשת כוחם של העמים האחרים". על פי התיאוריה הזאת, למדינה אין ברירה אלא להיות חזקה, ולא בהכרח צודקת. על עיקרון ההישרדות כתב עוד במאה ה-19 לודוויג אוגוסט פון רוחאו, היסטוריון גרמני ידוע. "עיקרון ההישרדות בחיי המדינות חשוב באותה מידה כמו עיקרון המשיכה בעולם החומרי", הוא כתב בספרו "עקרונות הריאל-פוליטיק".

כיום, רבים מחסידי ה"ריאל-פוליטיק" בישראל ובעולם מאמינים שלמדינה לא צריכים להיות בלמים מוסריים כאשר היא מעוניינת לקדם את מדיניות-החוץ שלה. אין ספק שראש הממשלה נתניהו מיישם היטב את התפיסה הזאת. הוא אינו נרתע מליצור קשרים קרובים עם ראשי מדינות אוטוריטריים, ובמקרים אחדים גם נראה שהוא מעדיף אותם על פני עמיתיו במדינות הדמוקרטיות. כשם שהוא אינו נרתע מקשרים קרובים עם מנהיגים שכאלה, הוא גם אינו נרתע מעסקאות נשק עם מדינות כגון בורמה, בה מתבצע טיהור אתני על פי דיווחים של האו"ם. הרעיון ההזוי של ביקור בסודאן של עומר אל-בשיר אינו מעורר אצלו בחילה, כיוון שמדובר בקידום של אינטרס כלכלי ומדיני – קיצור זמן הטיסה לברזיל. בטחונו של נתניהו בצדקת דרכו אף התעצם בעקבות הרוח הגבית לה הוא זוכה בבית הלבן בעידן טראמפ.

הדוגמה הבולטת היא פרשת רצח העיתונאי הסעודי הגולה ג'מאל חשוקג'י. למרות שהמודיעין האמריקני האשים הלכה למעשה ברצח את יורש העצר הסעודי מחמד בן-סלמאן, הנשיא טראמפ לא ניתק את היחסים עם ריאד וקרא "להמתין לממצאים של החקירה הסעודית". ראש הממשלה נתניהו שכנע את הנשיא האמריקאי להוריד מהלחץ על ריאד בטענה שמדובר ב"שותף אסטרטגי אזורי חשוב". דוגמה בולטת אחרת היא היחס לו זכה הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי, שעלה לשלטון בעקבות מהפכה שנתמכה על ידי הצבא והממסד המצרי. נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה הפגין כלפי א-סיסי יחס עוין. הממשל הגדיר את אירועי ה-30 ביוני (בעקבותיהם עלה א-סיסי לשלטון) כ"הפיכה". אובמה לא הכיר בלגיטימיות של השלטון המצרי החדש, ואספקת הנשק מארה"ב למצרים פסקה לתקופה של כשנתיים. הנשיא טראמפ, לעומת זאת, רואה באס-סיסי מרכיב חשוב בברית נגד איראן, מאמין שהוא מסוגל לחזק את הביטחון במזרח התיכון, ומנהל קשרים חמים עמו. נושא זכויות האדם והפרתן לא נכלל בסדר היום של יחסי ארה"ב-מצרים בעידן טראמפ.

ד. ניסיון העבר ושביל הזהב לעתיד

ישראל ניהלה מערכות יחסים עם מדינות "בעייתיות" עוד הרבה לפני עידן נתניהו. דוגמה בולטת לכך היא דרום אפריקה בעידן אפרטהייד. עד שנות ה-70 ,'ישראל גינתה את דרום אפריקה על מדיניותה כלפי אזרחים שחורי עור, הצביעה בעד הטלת הסנקציות נגדה והחזירה את שגרירה מקייפ טאון. באותה תקופה, דחה בן גוריון באופן מוחלט את כל החששות מפני פגיעה אפשרית בקהילה היהודית במדינה וביכולת של ישראל לקדם אינטרסים כלכליים מול דרום אפריקה, ודבקו בביקורת כלפי משטר האפרטהייד. גם ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר האמינו בהגברת השיתוף הפעולה עם אפריקה, והמשיכו להחרים את קייפ טאון. אך לאחר מלחמת יום הכיפורים הקשה והמדממת, כאשר מרבית מדינות אפריקה ניתקו קשרים דיפלומטיים עם ישראל, השתנתה הגישה. ישראל הרגישה חלשה ומבודדת, נטולת סיכוי להתקבל במשפחת העמים. לאור זאת, היא החליטה לקשור קשרים עם מדינה מוקצה כגון דרום אפריקה, והפכה למדינה היחידה שלא תמכה בסנקציות שהוטלו עליה. בעקבות לחץ אמריקאי, ישראל הפסיקה אמנם לתמוך במשטר האפרטהייד, אך לאורך השנים המשיך הקשר המגונה הזה להעיב על יחסי ישראל ודרום אפריקה.

היום המצב של ישראל שונה מהותית משהיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, חל שיפור ניכר ביחסי החוץ של ישראל, והיא מנהלת קשרים עם כ-160 מדינות ברחבי העולם. האם ישראל באמת זקוקה כיום עד כדי כך לקשר עם מישהו כמו עומר אל-בשיר (שבינתיים הודח ועומד להישפט בגין הפשעים נגד האנושות), ששווה לה לשלם את המחיר האתי שכרוך בכך? ישראל אינה אמורה "לחנך מחדש" את השכנות הלא דמוקרטיות שלה במזרח התיכון. ככלל, רוב המדינות בעולם כיום אינן מדינות דמוקרטיות. ברור לכול גם שהמדינה זקוקה לקשרים טובים עם שכנותיה על מנת להבטיח את ביטחונה וריבונותה. לכן חשוב שמעצבי המדיניות ישרטטו קווים אדומים, שיגדירו בפירוש מה מותר ומה אסור מבחינתה של ישראל.

אסור למדינת ישראל לעבור בשתיקה על ג'נוסייד וטיהור אתני. דבר זה נוגד באופן חמור את אופייה ואת צביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שיקול דעת קפדני צריך להיות מושקע בנושא עסקאות נשק. ברור שמדינות מסוימות רוכשות נשק לא רק על מנת להתגונן, אלא גם על מנת להרוג, ולכן קובעי המדיניות במשרד הביטחון, משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ צריכים תמיד לשקול לא רק את האינטרס הכספי, אלא גם את השיקול המוסרי. במקרים מקוממים ומטרידים במיוחד בהם נרצחים עיתונאים ונשים-פעילות זכויות אדם עוברות עינויים ונרקבות בכלא, ישראל יכולה להשתמש בכוח וההשפעה שלה על מנת להביא את הממשל האמריקאי לחזק את נושא זכויות האדם והדמוקרטיה באזור, במקום לתמוך באופן עיוור באלימות והדורסנות של המשטרים במזרח התיכון. למשרד החוץ יש קווים אדומים ברורים ומגובשים על פיהם פועלת בדרך כלל מדינת ישראל כשמדובר במפלגות ימין קיצוני באירופה. מן הראוי, שמשרד החוץ יגבש מדיניות גם לגבי היחסים המתהווים במזרח התיכון
ובאפריקה, ושהמרכיב הדמוקרטי והמוסרי יהיה בעל ערך וחשיבות במדיניות זו.

בבית המחוקקים, על חברי הכנסת להפיח חיים מחדש בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כך שתקיים דיונים גם על יחסי ישראל באזור. עליהם לדרוש בדיוני הוועדה הסברים מהבכירים שמופיעים בפניה, ולהתעקש לקבל תשובות. כמו כן, הכנסת חייבת גם לעגן בחקיקה את הסמכויות של ראש הממשלה בתחומי החוץ והביטחון, ולקבוע אמות מידה שלאורם יצטרכו לפעול קובעי המדיניות.

ישראל אינה רק עוד מדינה במזרח התיכון. היא הדמוקרטיה המתפקדת היחידה בו (לצד הדמוקרטיות המתפתחות תוניסיה ורוג'בה הכורדית). כמדינה דמוקרטית, ישראל אינה יכולה להתנער מנושא זכויות האדם. אולי אין מוסר אבסולוטי במדיניות-חוץ, אך גם לא תיתכן מדיניות-חוץ ללא מוסר כלל.

הפוסט האם יש מקום למרכיב הדמוקרטי ביחסי ישראל וארצות ערב? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאורך השנים, מרכיבים כלכליים שונים מלווים את היחסים ותהליכי השלום בין ישראל והמרחב הערבי – התמריצים האמריקאים לקראת החתימה על הסכם השלום עם מצרים, הסכמי אזורי התעשייה המוכרים (QIZ) שנחתמו בסמוך להסכם השלום עם ירדן ומאוחר יותר גם עם מצרים, פרוטוקול פריז שמהווה חלק מהסכמי אוסלו, והמשך ניהול היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית על ידי השרים הכלכליים של הצדדים (לצד מנגנוני הביטחון). מאמר זה יציג שלוש גישות לקשר בין כלכלה לשלום – השלום המסחרי, השלום הקפיטליסטי, והמדינאות הכלכלית – ויבחן את יישומן בהקשר הישראלי-ערבי.

הפוסט הכלכלה ככלי לקידום שלום ישראלי-ערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא
אגן הים התיכון היווה לאורך ההיסטוריה זירת פעילות מרכזית עבור המעצמות העולמיות, וכך גם עתה. לאורך מרבית העת החדשה היה אגן הים התיכון מרחב השפעה בריטי. ההתמודדות בין המעצמות נסובה סביב עובדה זו, ובאה לידי ביטוי, למשל, במאבק על השליטה בתעלת סואץ. המציאות השתנתה לאחר מלחמת העולם השנייה והתפתחותה של המלחמה הקרה, כאשר האזור הפך לזירת קרב ומאבק של שליטה בין ארה"ב וברה"מ. עם סיום המלחמה הקרה, נותרה ארה"ב כהגמון במערכת הבינלאומית, וחשיבותו של אגן הים התיכון עבורה פחתה.

בתקופה האחרונה חוזר אגן הים התיכון לצבור משמעות אסטרטגית עבור המעצמות, ומתגבשת בו תמונה חדשה של פעילות ומאבק. אל המעצמות הוותיקות – רוסיה, ארה"ב ואירופה – שפעלו באזור בעשרות השנים האחרונות, הצטרפה מעצמה חדשה – סין. כניסתה של סין למרחב משפיעה על תפיסת האינטרסים והפעילות של המעצמות האחרות, ובייחוד מביאה את ארה"ב לשקול מחדש את נטייתה לצמצם את מעורבותה באזור.

האינטרסים השונים של המעצמות, והמאבק ביניהן על שליטה ועוצמה באזור, משפיעים במידה ניכרת על פעילותם של השחקנים השונים באגן הים התיכון. מלחמת האזרחים בסוריה, נכונותו של ארדואן לפעול בניגוד למדיניות הרצויה והאינטרסים של ארה"ב, תפקידה הגובר של קפריסין, כולם מושפעים מהמאבק בין המעצמות, וניתן להבינם כדבעי רק כאשר משקללים גם את המרכיב הזה. כלומר, על מנת להבין את אגן הים התיכון, את ההתרחשויות השונות, התהליכים המתמשכים, והלחצים המופעלים, יש הכרח להבין את תמונת פעילותן של המעצמות. הבנה זו הכרחית לשם חשיבה, ניתוח והוצאה לפועל של מדיניות ישראלית שקולה כלפי האזור.

מסמך זה יציג בחלקו הראשון את האינטרסים השונים של המעצמות המרכזיות שפועלות היום באגן הים התיכון – ארה"ב, סין, רוסיה והאיחוד האירופי – ואת הצעדים הקונקרטיים שהן נוקטות על מנת להגשים אותם. בחלקו השני יציג המסמך את מדיניות ישראל והאינטרסים שלה כלפי כל אחת ואחת מהמעצמות, ויצביע על הצעדים שכדאי לישראל לנקוט ביחס אליהן.

הפוסט פעילות המעצמות באגן הים התיכון ומדיניות ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עקרונות מנחים למדיניות-חוץ ישראלית כלפי מזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תפקידם של דיפלומטים לשעבר בציבוריות הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדינות וישגרד והיחסים עם ישראל – מבט מצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-20 ביולי 2016 התקיים בכנסת כנס של השדולה לשיתוף פעולה אזורי, בראשות ח"כ מרב מיכאלי, ח"כ יעקב פרי וח"כ ד"ר מיכאל אורן בשיתוף מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית. הכינוס עסק בנושא "האם לא הגיע הזמן ליוזמה אזורית ישראלית?" ולקחו בו חלק חברי כנסת, דיפלומטים ומומחים לנושאים אזוריים. הדוברים בכנס היו: יושבי-הראש של השדולה לשת"פ אזורי, הח"כים מרב מיכאלי, יעקב פרי ומיכאל אורן; שר התיירות ח"כ יריב לוין; סגן השר לשיתוף פעולה אזורי ח"כ איוב קרא; הח"כים קסניה סבטלובה, זוהיר בהלול, איילת נחמיאס ורבין ונחמן שי; שגריר ירדן בישראל וואליד עובידאת; שגריר בולגריה בישראל דימיטר מיכאלוב; שגרירת קפריסין בישראל תסליה-סלינה שמבוס; ראש היחידה ליחסים אזוריים ב-UNSCO ג'ודי בארט; ממלא מקום שגריר ארה"ב בישראל קית' מיינס; ראש המחלקה הפוליטית במשלחת האיחוד האירופי לישראל מארק גלאגר; פרופ' עוזי ארד, לשעבר היועץ המדיני לראש הממשלה וראש המועצה לביטחון לאומי; יו"ר ישראל יוזמת קובי הוברמן; ראש מכון מיתווים ד"ר נמרוד גורן וחבר הועד המנהל במכון מיתווים פרופ' אלי פודה; אל"מ (במיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ראש המועצה האזורית תמר דב ליטבינוף; ומנהל קשרי ממשל אקופיס מזרח תיכון אורי גינות. מסמך זה מציג גרסאות ערוכות של הדברים שנשאו.

הפוסט האם לא הגיע הזמן ליוזמה אזורית ישראלית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף המכשולים הפוליטיים הקיימים ליחסים בין שתי המדינות, יש תקדים ליחסים טובים בין ישראל לתוניסיה ולשיתוף פעולה בין השתיים, וקיימת אפשרות להרחיב את שיתוף הפעולה בעתיד. בינתיים, טוב יהיה לקדם יחסים חיוביים ברמה הבין-אישית, התרבותית והאזרחית, אשר יהוו תשתית לבניית היחסים המדיניים והפוליטיים בהינתן שינוי במפה הפוליטית האזורית והתקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

הפוסט תוניסיה בעקבות האביב הערבי ויחסיה עם ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סיכום הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי של מכון מיתווים לשנת 2017 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בדיאלוג ניכרה תחושה שהחזרת שגרירים בין ישראל לתורכיה היא אפשרות ריאלית, אם כי ללא ציפייה לפריצת דרך ביחסים עצמם. הייתה תקווה אצל בני השיח התורכים שנושא הגז הטבעי יחזור לסדר היום ביחסי המדינות, הם הציגו חשש מתמיכה ישראלית בכורדים בצפון סוריה, והדגישו שאין לראות את תורכיה ואיראן כבנות ברית אלא כמדינות שמשתפות פעולה מתוקף אינטרסים משותפים ובמקביל ליריבות. כמו כן, הדגישו בני השיח התורכים את תפקידה וחשיבותה של הקהילה היהודית בארה"ב, כמי שמשפיעה על השיח האמריקאי כלפי תורכיה, על מעורבותה של ארה"ב במזרח התיכון ואף על מדיניות ישראל.

מסמך זה מסכם נקודות עיקריות שהעלו בני שיח תורכים שונים במהלך הדיאלוג המדיני.

הפוסט סיכום הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי לשנת 2018 של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-אירופה לאור המשבר הטרנס-אטלנטי בנושא איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיפלומטיית מלכים בעידן המשברי: חלוקת העבודה המשתנה בין המנהיג לדיפלומט בניהול מדיניות-חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפי תפישות מקובלות במדינה דמוקרטית, חברי הממשלה (ראש הממשלה, שרים בכירים והפקידות הבכירה) הם בעלי המעמד הבכיר בתהליכי קביעת מדיניות החוץ והביטחון ובפיקוח על ביצועה. הטענה המקובלת בהקשר זה, הנגזרת מהמעמד הפורמלי של אישים אלה ושל המוסדות שבהם הם משרתים, היא כי למעשה הם הפוסקים האחרונים בתחומי מדיניות אלו.

הפוסט צה"ל, מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-החוץ של ישראל והדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ הישראלית מוצאת עצמה פעמים רבות כפופה לשיקולי ביטחון ומרוכזת במאמצי הסברה, במקום לקדם מהלכים מדיניים שיאפשרו לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים, שייכות אזורית, מיצוי פוטנציאל, ביטחון ושגשוג.

מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית פועל לשנות זאת. בשנים 2014-15 גיבש צוות חשיבה רב-תחומי של המכון הצעה לתפיסת מדיניות-חוץ חדשה לישראל, אשר מסמך זה מציג את עיקריה.

התפיסה החדשה היא של מדיניות-חוץ תומכת-שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה, אשר נשענת על מספר אבני יסוד: בניית יחסים, נקיטת יוזמה, הדגשת סיכויים, גמישות ורב-ממדיות, וערכיות.

הפוסט עקרונות מנחים לתפיסת מדיניות-חוץ חדשה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מאפייני יסוד במדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.