לרגל יום הים התיכון הבינלאומי הראשון, שצוין ב-28 לנובמבר 2021, התכנסה קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון המשותפת למכון מיתווים, מכון דיוויס והמרכז לחקר הביטחון הלאומי, למפגש מיוחד על ההזדמנויות והאתגרים שניצבים בפני ישראל במזרח אגן הים התיכון לקראת שנת 2022. בשיחה הודגשה המורכבות של האזור, ומגוון תחומי העשייה והפעילות שאפשריים בו, ונידונו המטרות והיעדים הרצויים למדיניות הישראלית בשנה הקרובה. מסמך זה מציג את ההזדמנויות וההמלצות שעלו במפגש בתחומים שקשורים להרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור, הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים, קידום יחסי שלום ונורמליזציה, אימוץ ראייה אזורית נוכח פעילות המעצמות ומדינות זרות, ונקיטת מדיניות חוץ שחותרת ביעילות לשיתופי פעולה.

א. הרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור

בניית שלום חם עם מרוקו – השנה הראשונה של היחסים המחודשים בין ישראל ומרוקו התאפיינה בהנחת תשתית דיפלומטית והסכמית בתחומים המדיני, הביטחוני והאזרחי. הנציגויות הדיפלומטיות בשתי המדינות נפתחו ואוישו, הסכמי תעופה נחתמו וקווי טיסה ישירים החלו לפעול, שרים ובכירים קיימו ביקורים במרוקו וחתמו על הסכמים לשיתופי פעולה בתחומים רבים, בכללם חתם שר הביטחון על מזכר הבנות לשיתוף פעולה ביטחוני. על בסיס תשתית זו, המתווספת לקשר האזרחי-תרבותי הבלתי-פורמלי, יש לקדם בשנה הקרובה מערכת יחסים חמה המבוססת על קשרים אזרחיים, ולא רק על קשרי ביטחון ומדיניות בין האליטות. מגבלות הקורונה מקשות ויקשו על רקימת וחיזוק הקשרים הבינאישיים, אך התמודדות עם הנגיף מהווה נושא נוסף לשיתוף פעולה וחיזוק הקשר בין המדינות. הקשר של שתי המדינות עם האיחוד האירופי – והעובדה שהן נכללות במדיניות השכנות האירופית – יכול להוות אף הוא נושא לשיתופי פעולה ולמידה הדדית, ולאפשר פעילות משותפת במסגרת תכניות של האיחוד.

הידוק היחסים עם מצרים והרחבתם לתחום האזרחי – הקשר בין המנהיגים בישראל ובמצרים התהדק במהלך השנה האחרונה, וכך גם שיתופי הפעולה הכלכליים, בייחוד בתחום האנרגיה. נחנך קו טיסות חדש בין נתב"ג לקהיר, וישראל הפחיתה את רמת האיום באזהרת המסע למצרים. בפני ישראל עומדת ההזדמנות להרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני הטוב, אל תחומים אזרחיים וכלכליים נוספים, ולחמם את מערכת היחסים בין החברות. בפני השגת משימה זו עומדת הרתיעה המצרית מחימום היחסים האזרחיים, ועל ישראל לפעול לצמצום ההתנגדות המצרית למהלך שכזה. ככל שניתן להרחיב את הייבוא ממצרים לישראל, ולהקל על אנשי העסקים הישראלים והמצרים לנוע בחופשיות בין המדינות, יש לעשות זאת.

חיזוק היחסים עם תורכיה, וחיבורה לאזור – מאז 2018, היחסים בין ישראל ותורכיה התקררו ואינם מתקיימים עוד בדרג שגרירים. במהלך השנה החולפת, תורכיה אותתה כי היא מעוניינת בחימום היחסים, אך נתקלה באדישות ישראלית. מקרה המעצר של זוג ישראלי בתורכיה, ששוחרר במעורבותו של ארדואן, פתח הזדמנות לחיזוק הקשרים, הכוללת גם אפשרות להשבת השגרירים. על ישראל לזכור שתורכיה היא מדינה שהיתה ותהיה מרכזית מאוד באגן הים התיכון ובמזרח התיכון, גם בלי קשר לזהות העומד בראשה, ונכון לקדם עמה דיאלוג רציף ורם דרג ככל שניתן. שיפור היחסים עם תורכיה נושא בחובו תועלות כלכליות, מדיניות ואזרחיות, וניתן לעשות זאת גם בלי לערער את מערכות היחסים החשובות של ישראל באזור, עם מצרים, יוון וקפריסין.

ב. הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים

הרחבה והעמקה של תהליכי המיסוד האזוריים במזרח אגן הים התיכון – פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון פועל זה שלוש שנים, אך טרם יצר תפוקות משמעותיות. יש להרחיב את המנדט של פורום הגז לעיסוק באנרגיות מתחדשות, ולפעול להכללת החברה האזרחית כחלק ממנו לצד המגזר העסקי והמדיני. יש לקדם מוסדות אזוריים נוספים שיעסקו בין היתר בהתמודדות משותפת עם משבר האקלים, קידום שיתופי פעולה כלכליים, ושיתוף פעולה ביישוב סכסוכים, ולפעול כך שיכילו גם מדינות באזור שאינן חברות בפורום הגז (תורכיה ולבנון).

הגברת הקישוריות התשתיתית בין מדינות האזור – קישוריות תשתיתית בתחומי החשמל, הגז והמים מניחה גם תשתית לשיתופי פעולה מדיניים וכלכליים, תורמת ליציבות הפוליטית האזורית, ולביטחון האנרגטי של ישראל ושכנותיה, ומכאן גם ליחסי שלום. בתחום החשמל, ראוי לציין את ההסכם הישראלי-ירדני-אמירתי בדבר ייבוא אנרגיה סולארית מירדן בתמורה לאספקת מים מותפלים מישראל, קידום כבל החשמל בין ישראל ליוון וקפריסין (Euro-Asia Interconnector), ובחינת קישוריות חשמל למצרים. בתחום הגז הטבעי, מלבד בחינה של כמות ואופי חיבורי הגז למצרים, יש לקדם את חיבור הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה לאנרגיית הגז. בתחום המים, יש לקדם שיתופי פעולה מחקריים וטכנולוגיים אזוריים. יש לחבור למאמץ ולתוכניות של האיחוד האירופי לחיזוק הקישוריות באגן הים התיכון בתחומי התחבורה, האנרגיה, המים, הסביבה, הדיגיטציה, התעסוקה ועוד.

התמודדות אזורית עם משבר האקלים – משבר האקלים מהווה איום גדול על מזרח אגן הים התיכון והמזרח התיכון, אך גם הזדמנות לקידום שיתופי פעולה. תחום זה, אשר מייצר עתות משבר וחירום, מאפשר גם יצירה של בריתות אד-הוק לטיפול בנושא מסוים ובנייה של מסגרות אזוריות. משרד האנרגיה מוביל סקר אסטרטגי סביבתי לבחינת האפשרות לפתח אנרגיות מתחדשות ואגירת אנרגיה בים. יש להתקדם בבחינה של האפשרויות השונות, לשתף בידע את המדינות השכנות, ולגבש מדיניות והנחיות רגולטוריות למתן זכויות חדשות לניצול האנרגיה בים. אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני ישראל הוא התחזוקה והקידום של מערכת היחסים האזורית שהתגבשה סביב אנרגיית הגז, תוך כדי מעבר מהיר ככל הניתן להישענות על אנרגיות מתחדשות.

חיזוק מערכת היחסים המשולשת עם יוון וקפריסין – מערכת היחסים המשולשת עם יוון וקפריסין מהווה נכס אסטרטגי חשוב לישראל, ויש להמשיך לחזק, לפתח ולקדם את שיתופי הפעולה והקרבה בין המדינות. יש לפעול להרחבת מנעד שיתופי הפעולה אל מעבר לתחומי הביטחון והאנרגיה. תחומים נוספים בהם ניתן לחזק את הקשרים כוללים בין היתר את המוכנות והמענה לשעת חירום ומשבר, ההתמודדות עם הקורונה והשלכותיה הכלכליות והחברתיות, ופיתוח ושיקום ענף התיירות. שינוי האקלים הוא סוגיה מרכזית שדורשת התייחסות גם במסגרת המשולשת הזו. שיתוף הפעולה המשולש מעניק לישראל ממד התייחסות וערוץ קשר נוסף גם אל מול שחקנים נוספים כמו איחוד האמירויות, ארה"ב והאיחוד האירופי.

ג. קידום יחסי שלום ונורמליזציה

רתימת אגן הים התיכון לקידום שלום ישראלי-פלסטיני – בעוד תומכי-שלום מחפשים בתקופה זו את האפשרות והדרך לרתום את הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, יש לזכור ולהדגיש כי הזדמנויות רבות טמונות גם ביכולתם של ישראל והפלסטינים לרתום את אגן הים התיכון לטובת מטרה זו. תורכיה, קפריסין, האיחוד האירופי ומצרים יכולות לסייע בקידום פתרונות למשבר הקבוע בעזה, מרוקו רלבנטית להסדרה וניהול המרחב של ירושלים והמקומות הקדושים, הארגונים הרב-צדדיים שפועלים במרחב הים תיכוני יכולים לשמש כפלטפורמה טובה למפגשים וקידום שיתופי פעולה בין ישראל והפלסטינים, וככלל לשחקנים בים התיכון יש אינטרס בקידום יציבות ויחסי שלום. על ישראל לזהות את היכולות והמוטיבציות של שחקנים שונים באזור ואת הכלים שהאזור מציע, ולרתום אותם לטובת קידום יחסי שלום עם הפלסטינים.

הסכמה עם לבנון על הגבול הימי – ישראל ולבנון מנהלות משא ומתן על הגבול הימי ביניהן בתיווך אמריקאי. לשתי המדינות אינטרס לסיים בהצלחה את המשא ומתן ולהגיע להסכם שיאפשר להן, ובייחוד ללבנון הנמצאת במשבר כלכלי עמוק, לפתח ולנצל את המשאבים הטמונים במים הכלכליים שלהן. עצם קיום המשא ומתן הוא חשוב, והצלחה בו יכולה להניח תשתית מסוימת לקשר בין ישראל ללבנון לליבון סוגיות נוספות.

הרחבת מעגל הנורמליזציה אל צפון אפריקה – קרבתה של תוניסיה למרוקו ולאיחוד האירופי, המורשת היהודית, והתהליכים הדמוקרטיים במדינה הצפון אפריקאית, מאפשרים לראות בה מועמדת טובה להמשך תהליך הנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומדינות ערב, גם אם הדרך לכך עוד ארוכה. בנוסף, יש לבחון כיצד להיעזר ביחסים עם מרוקו לטובת קידום היחסים בין ישראל לבין המדינות והמוסדות באפריקה.

ד. אימוץ ראייה אזורית נוכח פעילות המעצמות ומדינות זרות

גיוס ארה"ב לקידום מהלכים באזור – ישראל צריכה לקדם ככל יכולתה את התפיסה האמריקאית הרואה באגן הים התיכון מרחב פעילות חשוב. על ארה"ב לראות את מהלכיה של ישראל במרחב – החיבור עם יוון וקפריסין ועם מצרים ומרוקו, חיזוק הקשרים עם אירופה, ואפילו ההתקרבות לתורכיה – כמהלכים שמשרתים את האינטרסים האמריקאיים, ולתמוך בהם ככל שהיא יכולה.

התמודדות אזורית עם חוסר יציבות באזור – הקריסה הכלכלית והמוסדית בלבנון, מלחמת האזרחים בסוריה והמעורבות הרוסית בה, המעורבות האיראנית בזירות רבות באזור, כמו גם זו הסינית, כולם תהליכים המציבים אתגר בפני המדיניות הישראלית. על ישראל לזכור שאתגרים אלה משותפים לשחקנים נוספים במערכת האזורית, ושייתכן שניתן להתמודד עמם בהצלחה יתרה דרך שיתופי פעולה אזוריים, ולא רק באופן עצמאי. על ישראל לזכור שהמעצמות הגדולות באגן הים התיכון, האחראיות על שלושה רבעים מהתוצר הלאומי הגולמי (GDP) הים-תיכוני הן ספרד, צרפת ואיטליה. לאור זאת, עליה להקדיש תשומת לב מיוחדת לחיזוק הקשר עמן, במקביל לחיזוק היחסים עם מדינות אחרות במזרח אגן הים התיכון, באירופה ובצפון אפריקה.

ה. נקיטת מדיניות חוץ שחותרת ביעילות לשיתופי פעולה

שמירה על צניעות ונכונות לשיתופי פעולה – ישראל צריכה לשמור על צניעות בפעולתה באזור. אל לה להיתפס כמעצמה אזורית שפועלת כראות עיניה, ובכך לעורר התנגדויות רבות. עליה להמשיך ולהתנהל כמדינה המעוניינת לקדם שיתופי פעולה, ונכונה לקחת בהם חלק ולתרום את חלקה.

חיזוק שיתופי הפעולה בין משרד האנרגיה ומשרד החוץ – סוגיות רבות במרחב אגן הים התיכון משלבות היבטים אנרגטיים ומדיניים כאחד – הגבול הימי עם לבנון, היחסים עם מצרים, יוון, קפריסין, תורכיה והאיחוד האירופי, פורום הגז האזורי, החיבוריות האנרגטית והביטחון האנרגטי, ומשבר האקלים. כדי להתמודד בהצלחה רבה יותר עם שלל האתגרים ולנצל היטב את ההזדמנויות, יש לקדם חשיבה משותפת ועבודה מתואמת בין משרד האנרגיה ומשרד החוץ. כמובן, היכן שיש צורך בכך, יש לשלב בחשיבה ובעשייה גם את המשרדים להגנת הסביבה, הכלכלה, החקלאות, ואחרים.

הפוסט מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון: מבט לשנת 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עד להקמת הממשלה החדשה, היה המשרד לשיתוף פעולה אזורי משרד מוזנח. הוא לא עניין את שרי הליכוד שכיהנו בו בשנים האחרונות, והיה צריך לבנות אותו מחדש. המשרד פועל לפיתוח הקשר הכלכלי והחברתי עם הפלסטינים ולפיתוח מיזמים משותפים עם מדינות האזור. הוא אחראי מכוח החלטת ממשלה מ-2009 על סוגיות כלכליות מרכזיות בקשר עם הפלסטינים, אם כי השרים הקודמים במשרד הזניחו זאת. הנושא הפלסטיני הוא המרכזי ביותר לישראל וצריך לשים עליו את מלוא הדגש.

בממשלה, יש כמובן אפשרות למזג משרדים שאינם מקצועיים עם משרדים גדולים יותר. אבל, כל עוד מתקיימים יחסי עבודה טובים בין המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד החוץ, ובין השרים שעומדים בראשם – וזה המצב כיום – יש הצדקה להמשך קיום שני המשרדים. ישנו בסיס רחב לפעולה כשעובדים בגישה אוהדת ושיתופית, עם חלוקת תפקידים ברורה, והדבר יכול להוביל להצלחות משמעותיות.

המשרד לשיתוף פעולה אזורי מתכלל ומוביל את חידוש מפגשי השרים מישראל והרשות הפלסטינית, לאחר תקופה ארוכה בה לא התקיימו. קיום מפגשים עם השרים הפלסטינים ודיון בסוגיות שיש לגביהן אינטרס משותף מהווים הישג ושינוי משמעותי. עצם השיח עם הפלסטינים יוצר הזדמנויות חדשות. קידום סוגיות חברתיות וכלכליות עם הפלסטינים יוכל להוביל בהמשך גם לעיסוק בסוגיות מדיניות ולחידוש תהליך השלום.

יש מורכבות פוליטית בקואליציה בנושא תהליך השלום, אבל צריך לעשות כל מה שניתן – בממשלה, ברמה האזרחית וברמה ההסברתית – כדי להביא לחידוש המשא ומתן ולקידום פתרון שתי-המדינות. גם נשיא ארה"ב ביידן תומך בכך, ואין דרך אחרת. הסיסמאות שהשמיע נתניהו לגבי "שלום תמורת שלום" עם מדינות ערב ולגבי היכולת של ישראל לקשור קשרים עם העולם הערבי תוך עקיפת הפלסטינים הן קלישאתיות ואינן נכונות.

הרשות הפלסטינית נמצאת במצב פיננסי קשה שמאיים על יציבותה. ישראל העבירה לרשות לאחרונה הלוואה של חצי מיליארד דולר, אך הכסף הזה לא יספיק לזמן רב. חייבים לחזק את הרשות הפלסטינית. יש בעיות פנימיות בצד הפלסטיני, בעיקר בנושא זכויות האדם, ויש למרצ ביקורת על כך אותה היא  משמיעה בפורומים הרלבנטיים. אבל, הפלסטינים בחרו באבו מאזן, הוא ראש הרשות, ואיתו צריך לעבוד.

בשנה האחרונה, הערבים הביאו בשורה לישראל. ערבים מבחוץ הביאו הבטחה כלכלית לישראל, בזכות הסכמי אברהם; וערבים מבפנים הצילו את ישראל ממשבר פוליטי ודמוקרטי, בזכות הקואליציה החדשה. העתיד הכלכלי של ישראל תלוי בהשתלבות שלה במזרח התיכון. כדי לממש את הפוטנציאל, צריך להפוך את המיעוט הערבי בישראל לדוגמא למערכת הקשרים האפשרית עם הערבים באזור. לערבים מהאזור צריך לייצר חוויה חיובית בנמל התעופה בן גוריון, כדי שיהיו מוכנים להגיע לארץ.

בישראל מתלהבים מעשיית עסקים עם האמירויות. פעם, סמל העושר בישראל היה "הדוד סם" מארה"ב. עכשיו, "האדון העשיר" הוא ערבי מהאמירויות. זה שינוי גדול. ערבים הפכו מפתח להצלחה כלכלית. צריך למנף את זה כדי לשנות את התודעה הציבורית לגבי האזרחים הערבים בישראל, וכדי לשחרר את הציבור בארץ מהפחד ששורר בו מערבים. עם זאת, האמירתים אינם הכספומט שלנו, ואסור לנו לראות אותם ככאלה. מדובר במדינה שמעוניינת בידידות ובשותפות אסטרטגית עם ישראל.

המשרד לשיתוף פעולה אזורי פעל כל השנים לקדם שני מגה-פרויקטים, ששמעון פרס חלם עליהם – תעלת הימים ואזור סחר חופשי בשער הירדן. הפרויקטים האלה מדשדשים כבר יותר מ-20 שנה, וירדן כבר נסוגה לאחרונה מפרויקט תעלת הימים. מדינת ישראל צריכה להודיע רשמית האם הפרויקטים עדיין רלבנטיים מבחינתה. אם לא, זה ישחרר תקציבים שהמשרד יוכל להקצות לטובת דברים אחרים.

תחת נתניהו, מערכת היחסים עם ירדן היתה במצב הכי גרוע שלה מאז החתימה על הסכם השלום. הירדנים טענו שישראל לא אמינה ועומדת רק בכ-10 אחוזים מהבטחותיה לממלכה. ב-100 הימים הראשונים של הממשלה החדשה, כבר ביקרו בירדן ראש הממשלה, נשיא המדינה ושר החוץ. זאת, במטרה לבנות מחדש את האמון.

לכבוד היום הלאומי של ערב הסעודית, השר לשיתוף פעולה אזורי מאחל לכולם לחיות בטוב, בשגשוג בשלום ובצמיחה. יש לחתור לכך שאזרחי ישראל הערבים יוכלו לטוס ישירות מנמל התעופה בן גוריון לג'דה כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. כיום, האוכלוסייה הערבית בישראל עוברת סבל וקשיים בהקשר זה, ודרוש שינוי.

מלבד הציר האיראני, יש לישראל קשר – ברמה כזו או אחרת – עם כל המדינות. המשרד לשיתוף פעולה אזורי מתמקד בקידום הקשרים עם המדינות שחתמו עם ישראל על הסכמים ושמדברות איתה בגלוי. יש מדינות נוספות שבוחנות האם הסכמי הנורמליזציה אכן יביאו לתועלות ממשיות. אם המודל של הסכמי אברהם יצליח ויביא לרווח הדדי, הן גם צפויות להחליט על כינון קשרים עם ישראל.

לצפיה בשיחה לחצו כאן.

הפוסט המשרד לשיתוף פעולה אזורי: תמונת מצב לאחר 100 ימי ממשלה חדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה מתמקד ביחסים בין ישראל וקפריסין ובמדיניות ישראל הרצויה ביחס אליהם. הוא מבוסס על המפגש התשיעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-17 במרץ 2021, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מציג בקצרה את התגבשות היחסים בין המדינות, את ההזדמנויות והאתגרים הניצבים לפתחם, ואת הכיוונים אליהם כדאי לקח את היחסים. המסמך אינו מציג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש.

א. יחסי ישראל-קפריסין

מבחינות רבות, מדינת ישראל וקפריסין דומות זו לזו – שתיהן מחזיקות מאפיינים של אי (גיאוגרפי או מנטלי), בבעלותן מאגרי גז טבעי, ובקרבן מתחולל סכסוך לאומי מורכב ומתמשך. שתי המדינות מקיימות ביניהן יחסים הדדיים, ושותפות בנוסף למסגרות ובריתות רב-צדדיות באגן הים התיכון, אשר הבולטות שבהן הן הברית המשולשת בין ישראל, יוון וקפריסין, ופורום הגז של מזרח אגן הים התיכון שמושבו בקהיר. ישראל וקפריסין משתפות פעולה בתחומים רבים ומגוונים, דוגמת ביטחון, צבא, תיירות, אנרגיה ונישואין אזרחיים. ליחסיהן יש השלכה ישירה על יכולתה של ישראל להבטיח את האינטרסים שלה באגן הים התיכון ולהגשים את מטרותיה כמו ביסוס יציבות מדינית וביטחונית באזור, קידום שיתוף פעולה אנרגטי, עידוד ושיקום ענף התיירות, התמודדות עם השלכות הקורונה, התמודדות עם משבר האקלים, התמודדות עם התעבורה הימית הגוברת בנתיבי השייט, ועוד.

התפתחויות בשלוש זירות שונות הביאו לחיזוק הקשרים בין ישראל וקפריסין בעשור האחרון. ראשית, גילוי מאגרי הגז בשטחן ובמזרח אגן הים התיכון, וההבנה ששיתופי פעולה יועילו לשני הצדדים, הביאו את ישראל וקפריסין לחתום על הסכם לסימון המים הכלכליים שלהן בדצמבר 2011 ולהמשיך לפעול יחד בתחום האנרגיה. שנית, הדעיכה והקרירות שהתפתחו ביחסים בין ישראל ותורכיה, בייחוד בעשור האחרון בעקבות תקרית המשט לעזה, והמתיחות בין קפריסין ותורכיה שגברה לאחר כשלון המשא ומתן לפתרון הסכסוך בצפון האי ב-2017, אפשרו ועודדו את ישראל וקפריסין לקדם את היחסים ביניהן. ושלישית, חוסר היציבות האזורי שנבע מהאביב הערבי הביא את ישראל וקפריסין לחפש שיתופי פעולה שיתרמו ליציבות האזורית.

תהליך הידוק היחסים בין המדינות, בא לידי ביטוי בחתימה מהירה על הסכמים, יצירת הסדרים והסכמות על רגולציה משותפת. נוכח ההכרה הגוברת בקרב שתי המדינות בדבר הצורך והחשיבות שבקשרים אלו, הן ניצלו את ההתפתחויות האזוריות לטובת המשימה. על אף שנשיא קפריסין בזמנו קריסטופיאס (כיהן בין 2008-2013), לא היה נלהב במיוחד מקידום היחסים עם ישראל ואף נטה לצדד בצד הפלסטיני בהתאם לעמדה המסורתית של קפריסין, הוא הבין שהאינטרס של קפריסין הוא בהידוק היחסים עם ישראל ופנה להגשים זאת. מהצד הישראלי, נתניהו היה ראש הממשלה הראשון לבקר באי השכן, כאשר הגיע לקפריסין בפברואר 2012. על בסיס היחסים ההדדיים שנרקמו, צמח גם משולש היחסים עם יוון בשנת 2016 עת החליטו מנהיגי המדינות למסד את הקשרים בצורה של ברית אסטרטגית.

ב. אינטרסים ואתגרים ביחסי ישראל-קפריסין

לישראל מספר אינטרסים מרכזיים ביחסים עם קפריסין, אשר נובעים בין היתר ממיקומה האסטרטגי  של קפריסין ומחברותה באיחוד האירופי. המדינות רואות זו בזו עורף ביטחוני אסטרטגי מסוים, ומקדמות שיתופי פעולה צבאיים בין המדינות, תוך הקפדה הדגשה ישראלית כי שיתוף הפועלה בתחום זה אינו פונה נגד גורם שלישי. ישראל מבינה ששיתוף פעולה עם קפריסין הכרחי כדי לנצל את מאגרי הגז הטבעי, בכל הקשור להפקה של הגז ובייצוא שלו. קפריסין היא לבנה חשובה ברצון של ישראל לחזק את היציבות במזרח אגן הים התיכון דרך הגברה של שיתופי פעולה אזוריים. בנוסף, מנקודת המבט הישראלית, חברותה של קפריסין באיחוד האירופי יכולה לסייע לישראל להשפיע על החלטות האיחוד ביחס לישראל או לפחות למנוע החלטות לא רצויות מבחינתה. לצד האינטרסים הפוליטיים, האנרגטיים, הביטחוניים והכלכליים המשותפים לישראל ולקפריסין, נמצאים אינטרסים אזרחיים רבים המובילים לשיתופי פעולה בתחומים של תיירות, תקשורת, סביבה, תרבות ועוד, ושותפות בערכים הדמוקרטים.

האינטרסים של ישראל הביאו אותה לבחור בחיזוק הקשר ושיתופי הפעולה עם קפריסין, אך יש לזכור שלפתחם של יחסים אלו עומדים גם אתגרים. התקרבות מחודשת בין ישראל ותורכיה עשויה לעורר מתחים עם קפריסין. התלקחות אלימה של הסכסוך בצפון קפריסין או בין קפריסין ותורכיה על הגבול הימי או בין ישראל והפלסטינים, יכולים אף הם להשפיע לרעה על היחסים בין המדינות, אשר משתדלות מאוד בינתיים לעקוף את סוגיית הסכסוכים הלאומיים בהם הן מעורבות. אתגרים לא פשוטים יכולים לצמוח גם מלב ליבו של שדה שיתוף הפעולה העיקרי – האנרגיה. הפוטנציאל האנרגטי והציפייה המשותפת לגזור רווחים הדדיים בתחום זה, עשויים להתברר כאתגר ליחסים ככל שהמימוש בפועל לא יגשים את הציפיות הגבוהות. כבר כעת, עולים קולות ספקניים בנוגע להיתכנות חלק מהתוכניות המשותפות להפקה וייצוא הגז הטבעי לאירופה על ידי ישראל וקפריסין, ובראשן תכנית צינור הגז, ועל המדינות לבחון חלופות נוספות. שינויים גיאופוליטיים, אפילו חיוביים דוגמת התקרבות בין ישראל ומדינות המפרץ, עשויים לאתגר את הקשר עם קפריסין, ככל שהם יבואו על חשבון הברית בין המדינות אם בכל הקשור להפניית משאבים פנויים מחיזוק הקשר לקפריסין לטובת חיזוק הקשר עם מדינות אחרות, ואם כתוצאה ממחויבות ישראלית לשחקנים נוספים אשר יכולים להחזיק בסוגיות מסוימות באינטרסים שונים או מנוגדים.

ג. הזדמנויות ביחסי ישראל-קפריסין

במידה מסוימת, תמונת ההזדמנויות ביחסי ישראל-קפריסין, שהן רבות, משמעותיות ומגוונות, היא תמונת מראה של האתגרים אשר ניתן להפוך אותם להזדמנויות. על ישראל וקפריסין לנצל את היחסים הטובים ביניהן על מנת להעמיק את השורשים ולהרחיב את מניפת שיתופי הפעולה ככל שניתן בכל תחום ולתחומים נוספים, וזאת כדי לייצר יחסים בעלי חוסן רב יותר נוכח שינויים תכופים.

בכל הקשור לתחום האנרגיה, ההזדמנויות הן מגוונות וכוללות העמקה של שיתופי הפעולה מעבר לתחום הגז הטבעי, גם לפרויקטים של חיבוריות אנרגטית כמו פרויקט הכבל החשמלי אירו-אסיה, ופיתוח תחום האנרגיות המתחדשות. פורום הגז האזורי יכול להוות כר נוח למיסוד שיתופי הפעולה גם בתחומי האנרגיה המתחדשת ואף להתרחב יותר אל עבר תחומים נוספים כמו מסחר ורגולציה ימית. ישראל וקפריסין יכולות לשתף פעולה יחד עם שאר החברות בפורום בהרחבת המנדט שלו.

מארג שיתופי הפעולה באזור אמנם עשוי להוות אתגר ככל ששחקנים שונים מחזיקים באינטרסים שונים, אך גם פותח הזדמנויות רבות. הכנסת שחקנים נוספים ומשמעותיים וצירופם למגוון שיתופי הפעולה האזוריים בין ישראל וקפריסין, עשויים דווקא לחזק ולהעניק משקל רב יותר ליחסים בין המדינות, ולהגביר את סיכויי ההצלחה כמו גם סיכויי ההשפעה של שיתופי הפעולה. צירוף איחוד האמירויות לפרויקטים של אנרגיה, או צירוף מרוקו לפרויקטים של התמודדות עם שינויי האקלים או חקלאות ימית, מהווים הזדמנות טובה גם לקידום הפרויקטים עצמם וגם לחיזוק הקשרים ושיתופי הפעולה באזור. חימום היחסים בין ישראל ומרוקו, עשוי לפתוח הזדמנות עבור ישראל להעמיק את השתתפותה בארגונים האזוריים בים התיכון בהם לוקחת חלק גם קפריסין. כאשר מצרפים את האיחוד האירופי לתמונה, ומחויבותו לקידום אנרגיה וכלכלה ירוקה, ואת ארה"ב, הפוטנציאל האזורי לשיתופי פעולה אף גובר. החיבור הפוליטי לאירופה דרך קפריסין הוא משמעותי, וניתן לנצל אותו לא רק לסיוע של קפריסין במניעת החלטות לא נוחות לממשלת ישראל של האיחוד, אלא גם להגברת שיתופי פעולה. השקתה של התכנית האירופית החדשה לשכונה הדרומית, המבקשת בין היתר לקדם שיתופי פעולה חוצי גבולות באזור אגן הים התיכון מהווה הזדמנות אחת שכזו.

אמנם ישראל וקפריסין נמנעות מלעסוק באופן ישיר בסכסוכים בהם הן מעורבות, אולם גם הם מהווים זירות בהן המדינות יכולות לתרום אחת לשנייה. ישראל וקפריסין יכולות לסייע אחת לשנייה להתקדם ליישוב סכסוכים ושלום, בסיוע למימוש צעדים ופתרונות מעשיים בשטח, בתמיכה פוליטית נחוצה בתהליך השלום, ובלמידה הדדית מתהליכי השלום בכל אחת מהמדינות.

הפוסט ישראל וקפריסין: ידידות עם פוטנציאל לגדול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לקראת הבחירות לכנסת ה-24, קיים מכון מיתווים ב-9 במרץ 2021 אירוע בחירות מקוון על הדרכים לשפר את מדיניות-החוץ הישראלית. האירוע התמקד בהצגת מטרות וכיווני פעולה מדיניים, בדגש על קידום שלום עם הפלסטינים; העמקת השייכות האזורית במזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון; וחיזוק מערך החוץ והדיפלומטיה. באירוע השתתפו פוליטיקאים בכירים מחמש מפלגות (על פי סדר הופעתם): אמילי מואטי ממפלגת העבודה; ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ; ח"כ אורנה ברביבאי מיש עתיד; דני דיין מתקווה חדשה; וח"כ עאידה תומא-סלימאן מהרשימה המשותפת. ד"ר נמרוד גורן וד"ר רועי קיבריק ממכון מיתווים הנחו את האירוע. מסמך זה מסכם את עיקרי הדברים.

אמילי מואטי, מפלגת העבודה

הנהגת השמאל הישראלי הפנימה מאז רצח רבין את הדה-לגיטימציה שעושה לה הימין, ונוטה לחפש אישור לעמדותיה מהמיינסטרים הימני. אנשים נמנעים מלהביע עמדות לא-פופולאריות, וזה מנע מצמרת המחנה להתבטא בנושא הפלסטיני. זאת, למרות שרוב הציבור תומך בחידוש המשא ומתן ובפתרון שתי-המדינות. למרות הדה-לגיטימציה מימין, הרוב עדיין מאמין ששלום זו הדרך ושסכסוכים לא פותרים במלחמה.

החתירה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא קודם כל אינטרס מדיני ישראלי, אבל היא גם עושה צדק עם השאיפות של שכנינו הפלסטינים. זה חשוב אסטרטגית ומוסרית כאחד. טענת הימין שאפשר להתעלם מהנושא הפלסטיני היא ילדותית ומסוכנת, למרות הסכמי אברהם. גם אם מדינות ערב ירפו מהנושא הפלסטיני, לנו אסור לעשות כן. למפלגת העבודה יש אינטרס מובהק להפוך כל אבן כדי למצוא פתרון לסכסוך, שמבוסס על היפרדות ועל גבולות 1967, במטרה לקדם חזון של מדינת ישראל בטוחה.

מפלגת העבודה לא זנחה מעולם את הדגל המדיני. כולנו ברשימת המפלגה לכנסת מסונכרנים לגבי אותו חזון. בממשלה הבאה, שאני מקווה שתהיה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו, מפלגת העבודה תוביל לחזרה למשא ומתן. נפעל גם לטפח את השלום עם ירדן ומצרים, בייחוד מבחינה כלכלית ותרבותית. גם שלום קר צריך יד מטפחת וכתף אכפתית, וכיום אין הרבה שיתופי פעולה בין המדינות.

כדאי לחדול מהטענה שכל העולם נגדנו ושהקיום של ישראל מוטל בספק. זה אינטרס של נתניהו שנרגיש נרדפים. בפועל, ישראל היא שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית ומשתפת פעולה עם מדינות רבות. יש להרחיב זאת, אולם מבלי לחבור להנהגות לא-ליברליות, כמו בברזיל ופולין, וכמו טראמפ. האמריקאים השכילו להיפרד מנשיא פופוליסט, שהיה רע גם להם וגם לנו.

הסמכויות של משרד החוץ פוזרו לכל מיני משרדי ממשלה, ובשנים האחרונות יותר ויותר דיפלומטים מקצועיים עוזבים את המשרד. זה דורש שינוי. צריך להעדיף דיפלומטיים מקצועיים על פני מינויים פוליטיים, בייחוד בבירות מרכזיות בעולם. דיפלומט צריך לייצג את המדינה, בלי קשר לזהות שר החוץ, ולהרגיש חלק ממערך חוץ משפיע ומשמעותי.

ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ

משרד החוץ הוא כיום משרד חלש, כרסמו בו במהלך השנים. לפעמים אפילו המציאו משרדים כדי לקחת לו סמכויות. זה פגע בסופו של דבר באינטרס הישראלי. במשרד החוץ יש את הידע והניסיון, וצריך לחזק אותו. אפשר לעשות זאת באמצעות העברת חוק שירות החוץ, שיקבע את מעמד המשרד ולא יאפשר לכל גחמה של פוליטיקאי להחליש אותו. יחסי החוץ של ישראל צריכים לקחת בחשבון את עקרון הדמוקרטיה ואת נושא זכויות האדם. אל מול ההידרדרות של הדמוקרטיה במקומות שונים בעולם, ישראל צריכה להיות בצד הדמוקרטי. אבל, לנתניהו יש נטייה להעדיף דווקא מדינות ששוחקות את הדמוקרטיה.

הנושא הישראלי-פלסטיני רלבנטי מאוד, והחלטת בית הדין בהאג מראה עד כמה הוא קריטי לעתיד מדינת ישראל. מרצ מתנגדת להעמדה לדין של חיילים ישראלים בהאג. אנחנו בעד ישראל והישראלים, אבל מי שגורר את ישראל להאג זו ממשלת הימין והמדיניות שלה. שינוי מדיניות בישראל יפתור את העניין. אי אפשר לשלוט לאורך זמן במיליוני פלסטינים, לשלול מהם זכויות בסיסיות ולהתנגד למעורבות בינלאומית, ואז להגיד שכל מי שמבקר זאת הוא אנטישמי ועוכר ישראל. לישראל יש אחריות, ואנחנו צריכים לקחת את גורלנו בידינו.

תהליך השלום קפוא, אבל המצב בשטח מדרדר. צריך לחזור להידברות ומשא ומתן, ולהיעזר בתמיכה האמריקאית המחודשת בפתרון שתי-המדינות, תחת ממשל ביידן. פתרון שתי-המדינות יביא לפריצת דרך בזירות נוספות, כולל במזרח התיכון ובאגן הים התיכון. זה אינטרס עליון של ישראל. כדי לממש את פוטנציאל הנורמליזציה עם מדינות ערב, צריך להתקדם בערוץ הפלסטיני. כל עוד שורר קפאון בתהליך השלום, היחסים עם האזור יישארו מוגבלים.

המצב בעזה קשה מאוד ויש לנו אינטרס לאפשר פיתוח ברצועה ושיתוף פוליטי בין עזה לגדה המערבית, תחת שלטון הרשות הפלסטינית. כל מי שאומר על אבו מאזן שהוא טרוריסט לא מכיר את המציאות בשטח. הרשות הפלסטינית היא בת ברית של ישראל. הימין לא ביטל את הסכמי אוסלו, אותם הוא אוהב להשמיץ, כי הם משרתים אינטרסים ישראלים. זה יהיה טוב אם תהיינה בחירות ברשות הפלסטינית, ואם תשרור שם חברה דמוקרטית. גם הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים צריכים להשתתף בבחירות הללו אם הם מעוניינים בכך. ההחלטה איזה מפלגות משתתפות בבחירות ובאיזה אופן היא עניין פנימי של הפלסטינים.

האיחוד האירופי הוא ידיד של ישראל, גם בגלל המחויבות לדמוקרטיה, והקשר איתו הוא בעל משקל עצום. טענת הימין שהאיחוד עוין לנו ורודף אותנו, רק בגלל שהוא מעביר ביקורת על ההתנחלויות, פשוט לא נכונה. מדובר בידיד חזק. היחסים בין ישראל למדינות אירופיות כמו צרפת וגרמניה הם נכס אדיר לישראל.

ח"כ אורנה ברביבאי, יש עתיד

חוסן לאומי הוא לא רק ביטחון, אלא גם יחסי חוץ, ומשרד החוץ משמעותי מאוד לביטחון הלאומי. דיפלומטיה היא כלי אסטרטגי למיקסום היתרון היחסי של ישראל. מדיניות-החוץ אינה מנותקת מההקשר הפנימי, ושחיקת הדמוקרטיה בישראל משפיעה גם על התחום המדיני. בשנים האחרונות, הדיפלומטיה הפכה בישראל שם נרדף לפופוליזם, כי אדם אחד קבע בעצם עם אילו מדינות בונים יחסים ועם אילו הורסים. דרושה חקיקה כדי להסדיר את מעמד משרד החוץ ולתת לו יותר לגיטימציה להשפעה.

ישראל צריכה לשאוף לנורמליזציה וקידום שלום. העוצמה הישראלית, שלפעמים יש צורך להפגין אותה, נועדה כדי להשיג שלום עם שכנינו. צריך להחזיר לסדר היום את השיח על השלום ועל פתרון שתי מדינות לשני עמים, ולמנף את הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב לטובת קידום דיאלוג עם הפלסטינים. מנהיגות היא היכולת לנתח סיכונים ולזהות פוטנציאל לשיתופי פעולה.

למרות שאני מברכת על הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב, לא כך מנהלים יחסי חוץ. ההסכמים הובאו לכנסת עוד לפני שחברי הכנסת בכלל ידעו מה הם כוללים. דרושה שקיפות. ועדת החוץ והביטחון צריכה לעסוק יותר בנושאי חוץ. בהרבה מדינות יש הפרדה בין החוץ לביטחון, וגם בישראל צריך להגביר את הדומיננטיות של תחום יחסי החוץ.

אין בעיניי שום לגיטימציה לחקירת בית הדין בהאג. ישראל ממש לא מבצעת פשעי מלחמה, ועושה מאמץ כביר להפריד בין אויבים לבלתי-מעורבים. צריך לעשות כל מאמץ להדוף את החקירה, ולבסס זאת על התנהלות שקופה שתיתן לגיטימציה לעמדה הישראלית.

האיחוד האירופי הוא ידיד של ישראל, שמשמר את האינטרסים שלנו. שליש מהסחר של ישראל הוא עם אירופה. צריך להגדיר את שיפור היחסים עם האיחוד כיעד, ולקדם את הדיאלוג איתו. יש הרבה מחלוקות בין ישראל לאיחוד האירופי – כולל היעדר גינוי אירופי לתנועת ה-BDS, וזה דורש שינוי. אבל, כדי לייצר שינוי, אין מנוס מדיאלוג עם אירופה ומקידום שיתופי פעולה עמה. התנהלות אחרת, מזיקה לישראל ומקבעת תפיסות שליליות.

האיום האיראני הוא מרכזי, ופיתוח ההרתעה הישראלית הוא כלי חשוב להתמודדות עמו. איראן עושה מאמץ גדול לפגוע בנו, וצריך להראות לה שלא כדאי לה להתגרות. במקביל, ישראל צריכה להיות מעורבת בגיבוש הסכם הגרעין החדש, ולהבטיח שההסכם ייתן מענה לאינטרס שלה. לשם כך, דרושה מערכת קבלת החלטות משומנת, שאינה מתבססת רק על החלטת ראש הממשלה. נצטרך גם לעבוד קשה כדי לתקן את הנזק שגרם ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אחרי שנתניהו שרף גשרים, ואנחנו נשקיע בכך רבות.

דני דיין, תקווה חדשה

נתניהו קיצץ את כנפי משרד החוץ מתוך הנחה שגויה מהיסוד שמדובר במשרד פוליטי שמשרת אג'נדות. כשהגעתי לשרת בקונסוליה בניו יורק, כמינוי פוליטי, מצאתי משרד מדולדל מבחינה כספית אבל עם כוח אדם מקצועי מאוד וממלכתי. יש לבטל משרדים מיותרים, להחזיר למשרד החוץ את הסמכויות שלו, ולא להסתיר ממנו יותר מידע חיוני. בלתי נתפס בעיניי שיש לנו שגריר בחצי משרה בוושינגטון. זה חוסר אחריות משווע. אין בן אנוש שמסוגל לכהן במקביל גם כשגריר ישראל באו"ם וגם כשגריר ישראל בארה"ב. מדובר בזלזול גם בארה"ב וגם באו"ם. זה עוד סימפטום של מערכת פוליטית שיש לה מדינה, ולא מדינה שיש לה מערכת פוליטית.

במהלך כהונתי בניו יורק, הרגשתי שנתניהו לא מעניק לי גיבוי בשלושת הנושאים להם הקדשתי את מרב זמני, ושבעיניי הם החשובים ביותר למדיניות-החוץ הישראלית: (1) הצורך לשמר את התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב. מלשכת נתניהו ומהשגרירות שלנו בוושינגטון נשבה רוח של הזדהות מוחלטת עם מפלגה אחת. לא רק עם הנשיא המכהן. נותקו הרבה קשרים ונוצרו הרבה יריבויות לא נחוצות; (2) הפנייה למיעוטים בארה"ב. אנחנו דורשים מהאמריקאים להבין אותנו, אבל לא מנסים להבין את המפלגה הדמוקרטית. כדי להתחבר למפלגה הדמוקרטית, חייבים להבין את הנראטיב האפרו-אמריקאי ואת סוגיית ההגירה. אנחנו לא עושים מאמץ להתחבר לזה, ומפספסים בכך בגדול. אנחנו נאבד את המפלגה הדמוקרטית; (3) הקשר עם הקהילה היהודית. גם כאן יש פספוס ענק. אנחנו משדרים אדישות – או גרוע מכך – כלפי יהודי ארה"ב. כבר חמש שנים לא התקיימה פגישה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא התנועה הרפורמית. גדעון סער ינקוט גישה שונה מן היסוד ויקבל את כל היהודים בזרועות פתוחות.

אנחנו לא רואים עין בעין עם ממשל ביידן לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל מעבר למחלוקות, אשר יבואו לידי ביטוי בעיקר בנושא הבנייה בהתיישבות, חשוב לשמור על דיאלוג עם הממשל. ממשל ביידן הוא הממשל הדמוקרטי הידידותי ביותר שיכולנו לצפות לו, והוא לא ידחוף אותנו ואת הפלסטינים לתהליך השלום. כולנו מבינים שכרגע אין דרך לקדם את ההסדר. גם בנושא האיראני אנחנו יכולים להגיע לדיאלוג פורה עם ממשל ביידן. הממשל רוצה לחזור להסכם הגרעין, ואפשר לנהל עמו דיאלוג שישפיע על הדרך שבה הדברים ייעשו. אולי כך גם לא תהיה חזרה להסכם.

אני שמח שלאחרונה רקמנו יחסים עם שלוש מדינות באמריקה הלטינית, שלא היו לנו איתן יחסים דיפלומטיים קודם לכן, וסבור שצריך לנסות לחדש את היחסים גם עם קובה.

ח"כ עאידה תומא-סלימאן, הרשימה המשותפת

מדינת ישראל אינה מתנהלת ביחסי החוץ שלה כמדינה של תשעה מיליון איש, אלא כמעצמה, וזאת בגלל הקשר שלה עם ארה"ב. הקשר המיוחד הזה משפיע על התנהלות מדינות רבות באזור ביחס לישראל. ישראל לא יכולה להשתלב במזרח התיכון כל עוד הכיבוש והשליטה על עם אחר נמשכים. הבעיות הללו ימשיכו להשליך על ישראל גם בסוגיות פנים וגם ביחסי חוץ – עם אירופה, ארה"ב, גופים בינלאומיים, ובעיקר עם המזרח התיכון. אם ישראל באמת מעוניינת ביחסי חוץ יותר תקינים, היא קודם כל צריכה לסיים את הכיבוש ולהתייחס למיעוט שבתוכה בצורה יותר שוויונית. או אז, יקבלו אותה יותר טוב בעולם.

הניסיון של הרשימה המשותפת להסביר לעולם את מה שקורה בישראל מתוך החוויה שלנו ובתור מי שנאבקים בכיבוש, נחשב בארץ הרבה פעמים כחבלה ביחסי החוץ. ברגע שחושפים את האמת על מה שקורה בפנים, ומעלים נושאים שממשלת ישראל לא מעוניינת להציג כלפי חוץ, זה נחשב כחבלה ביחסי החוץ, והחוק הישראלי מגדיר זאת כעבירה. רק מדינות שיש להן מה להסתיר מחוקקות חוקים שכאלה. אסור לישראל לבנות את היחסים הבינלאומיים שלה על בסיס שקרים וחוסר שקיפות.

שואלים אותנו "למה לא השתלבתם עד עכשיו במערך החוץ?". קודם כל, עד לאחרונה לא היה בישראל מנהיג פוליטי אחד שאמר שהערבים הם שותפים לגיטימיים לממשלה. אכן, לרוב האזרחים הערבים יש בעיה לייצג את ישראל בחו"ל, כאשר ישראל ממשיכה לכבוש את העם שלנו. אדם עם דעות כמו שלי לא יכול להשתלב היום במערך החוץ הישראלי ולהתקבל בשמחה. בוועדת החוץ והביטחון היו כבר חברי כנסת ערבים שהשתלבו, אבל אני לא רואה את מקומי היכן שדנים בעניינים שהם לגמרי ביטחוניים. זה יהיה משחק של חתול ועכבר, כי אם ניכנס כחברים בוועדה, יעבירו לבטח את הנושאים החשובים לדיון בוועדות המשנה, כדי שלא נשמע.

ההסכם עם המפרציות הוא חלק מהמערכה על מאזן הכוחות במזרח התיכון. ישראל רוצה לשמר את ההגמוניה ואת העליונות הגרעינית שקיימת במזרח התיכון. היא מפחידה את כולם בעניין האיראני. מדובר בהסכם שיתוף פעולה, שלא שייך כהוא זה לעניין הפלסטיני, וקודם כחלק מתכנית טראמפ, שלא קידמה שלום. להיפך, ההסכם מחזק את ההדרה והבידוד של הפלסטינים, ומסמל ניסיון לכפות עליהם תהליכים והחלטות שיתאימו לתוכניות של ישראל. הסכמי הנורמליזציה לא רק שלא תורמים לשלום, אלא גם מרחיקים את השלום.

לצפיה בפלייליסט:

הפוסט מדיניות-החוץ הישראלית לקראת הבחירות לכנסת ה-24 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. דברי פתיחה

מירב כהנא-דגן, סגנית ראש מכון מיתווים

שנת 2020 תיזכר כשנה מיוחדת. שנה שבה העולם כולו הושפע מנגיף הקורונה. מצד אחד, לעיתים היה נראה כאילו הכול נעצר וקפא במקום; מצד שני, הייתה זו שנה של שינויים והתפתחויות, הן ברמה הגלובלית והן ברמה האזורית. למרות ולצד כל האתגרים, המשכנו לפעול השנה במכון מיתווים לקדם תיקון במדיניות-החוץ האזורית של ישראל. בחלק מהנושאים אנחנו רואים התקדמות והתפתחויות חיוביות, ובחלק – עדיין לא. הצלחנו לקדם עבודה משותפת עם שרים, חברי כנסת, ומשרדי ממשלה לשיפור מדיניות-החוץ הישראלית ולחיזוק מערך החוץ הישראלי. קיימנו דיאלוגים מדיניים אזוריים עם מכונים ומומחים מירדן, הרשות הפלסטינית, איחוד האמירויות ותורכיה. פעלנו להדגיש את חשיבות היחסים עם האיחוד האירופי וסייענו למהלכים ישראלים לשיפור יחסים אלו. מוקדם יותר החודש פרסמנו את מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 של מכון מיתווים, סקר שנתי שמתבצע זו השנה השמינית ברציפות על ידי מכון רפי סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, ושמספק מידע ותבונות על עמדות הציבור בישראל ביחס למגוון סוגיות חוץ.

ד"ר פאול פאש, מנהל קרן אברט ישראל

מכןן מיתווים וקרן אברט הם שותפים אסטרטגיים מיום הקמת המכון בשנת 2011. אנחנו גאים במיוחד בכך שמיתווים הוא בין המכונים הבודדים בישראל שעדין מקיים דיאלוגים מדיניים עם מגוון שותפים מהאזור – תורכים, פלסטינים, ירדנים, וכן עם מכוני מחקר וארגונים שמעורבים בשיח אודות אגן הים התיכון. מכון מיתווים, עם משאביו הצנועים, מדורג במקום גבוה ומכובד במדד מכוני המחקר העולמי שמפרסמת אוניברסיטת פנסילבניה, וזה בהחלט מקור לגאווה. למכון מיתווים יש תפקיד חשוב בשימור ושיפור הקשרים בין ישראל ומוסדות שונים באיחוד האירופי. כיום נראה שיש הזדמנות לחדש ולחזק את הקשר המשמעותי הזה, שנפגע בשנים האחרונות. בחודשים האחרונים, על רקע חתימת ההסכמים בין ישראל, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, מכון מיתווים מסייע לנו לראות מעבר לתחושת האופוריה הציבורית, ולהבין את התהליך הזה בפרספקטיבה המתאימה.

ב. יחסי ישראל עם האזורים סביב לה: המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון

ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים של מכון מיתווים

קשה לשייך את ישראל למערכת אזורית אחת בלבד. מדינת ישראל היא מדינת ביניים מבחינה אזורית – היא נמצאת בין לבין, וגם – בתוך וליד, ולעתים גם מחוץ לכמה אזורים. לא לחינם, מדי שנה בסקר השנתי של מכון מיתווים, כאשר הציבור הישראלי מתבקש להכריע לאן ישראל שייכת בראש וראשונה, הקולות מתחלקים כמעט שווה בשווה בין המזרח התיכון, אגן הים התיכון ואירופה. ישראל פועלת בכל האזורים האלו כחלק מהמארג האזורי וממאזן הכוחות כדי לקדם את האינטרסים שלה. יש לזכור שהאזורים אינם מנותקים זה מזה, ועל כן מדיניות ישראל באגן הים התיכון אינה מנותקת מהמתרחש במזרח התיכון ובאירופה, ולהיפך. בשנה החולפת התרחשו התפתחויות משמעותיות רבות, חלקן מפתיעות, חלקן ביוזמה ישראלית, חלקן בהובלת שחקנים אחרים, וחלקן תולדה של נסיבות חיצוניות. התפתחויות אלו מציבות בפני ישראל אתגרים רבים אך גם הזדמנויות רבות. ישראל כבר אינה "אי" מבודד מוקף אויבים, כפי שהיא תפסה את עצמה לאורך שנים רבות. ישראל מגלה כי היא יכולה להרוויח רבות משיתופי פעולה ויכולה לנהל קשרים עם מדינות שונות, אפילו כאשר הן נמצאות במחלוקת בינן לבין עצמן או עם ישראל. ישראל אימצה מדיניות-חוץ אזורית מורכבת ורגישה יותר מבעבר. אמנם, נדמה שהנסיבות היו אלו שהביאו את ישראל לאמץ גישה זו, ולא החלטה מודעת ומושכלת, אבל ישראל עשויה להרוויח רבות אם תדע לשכלל את מדיניות-החוץ שלה בהתאם לכך, אם תדע להתאים את הכלים, ואם תשכיל לבנות מערך חוץ יעיל, מתואם, עם משאבים הולמים, המהווה חלק משמעותי מתהליכי קבלת ההחלטות בישראל.

פרופ' אלי פודה, חבר הועד המנהל במכון מיתווים

השנה האחרונה הייתה קשה, אבל היו לה גם היבטים טובים. מצד אחד, כבר למעלה מחצי שנה שאנו פועלים בצל הקורונה, ומצד שני, בחודשים האחרונים נחתמו שלושה הסכמי שלום. אם מישהו היה אומר זאת לפני שנה, היה ניתן להגיד שמדובר בחלום ר)ע(טוב; הקורונה זה רע, והשלומות זה טוב. הסכמי השלום האחרונים סותרים במידה מסוימת את התזה המקובלת, על פיה לא ניתן להתקדם ביחסים עם שכנותינו ללא התקדמות בנושא הישראלי-פלסטיני. יתכן שלא זיהינו נכונה את התפנית בחלק מהעולם הערבי, את מידת המיאוס מהעניין הפלסטיני, מידת הנחישות האמריקאית ואת השלכות הקורונה.

השינוי הגדול ביותר שנובע מההסכמים שנחתמו הוא שיפור עצום במצבה האסטרטגי של ישראל מול אויביה. השינוי המשמעותי השני הוא שישראל שיפרה את יכולותיה מבחינה כלכלית. בנוסף, חל שיפור בדימוי של ישראל בתקשורת ובחברה האזרחית בחלק ממדינות האזור. לא חל פה שינוי דרמטי ומיידי, אלא מדובר בתהליך הדרגתי. האופן שבו מתייחסים לישראל בתקשורת הערבית הוא שלילי מיסודו, אבל האופן שבו ישראל נראית דרך המשקפיים של מדינות במפרץ השתנה והשתפר. חל שינוי גם בדימוי הערבי כלפי המונח נורמליזציה. השלום עם איחוד האמירויות ובחריין הוא שלום אחר. הוא שונה במהותו מהשלום עם ירדן ומצרים, שנחתם בעיקר מול השלטונות באותן מדינות. עם האמירויות ובחריין, השינוי מגיע גם מלמטה ולא רק מלמעלה. זהו שלום אחר וזהו שלום "עם האחר", מה שלא קרה עם ירדן ומצרים.

ואולם, חשוב לא להיגרר לאופוריה, כפי שקרה בעבר. ההישגים הם מאוד יפים, אבל הם בפריפריה של המזרח התיכון והם לא בהכרח משפיעים באופן דרמטי על חלק מהסכסוכים והבעיות שיש באזור. בסופו של דבר, הסוגייה הפלסטינית היא לב הסכסוך ואנחנו לא יכולים להסיט את תשומת הלב לפריפריה ולהניח שזה יקדם את יישוב הסכסוך. יתכן שאף הרחקנו את הפתרון. שינוי פוליטי בארה"ב עשוי להוביל לשינוי מיוחל שיוביל להצבת הנושא הפלסטיני במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות האמריקאי.

ד"ר מורן זגה, עמיתת מדיניות במכון מיתווים

ההסכם בין ישראל ואיחוד האמירויות הוא אירוע מכונן בתוך תהליך רחב. בשנים האחרונות, איחוד האמירויות ממצבת עצמה כמעצמה אזורית תוך כדי פעילות במישור האזורי והבינלאומי. הנורמליזציה עם ישראל מסמנת אבן דרך נוספת בחתירה להשפעה ולהפיכתה למדינה שנוקטת צעדים אמיצים ומשני-מציאות. בתהליך זה, יש לאמירתים מניעים אסטרטגיים ואידיאולוגיים. למדינת ישראל, מצדה, יש אינטרס לאפשר ולסייע לאיחוד האמירויות למלא תפקיד משמעותי במזרח התיכון, משום שאיחוד האמירויות משקפת תפיסות עולם אזוריות דומות לשלנו ויש לה יכולות להשפיע במקומות שבהם לישראל אין, למשל בסוריה או עיראק.

ישראל השקיעה משאבים רבים בפיתוח הקשרים עם האמירויות, באמצעות גורמי ממשל וחברה אזרחית. השינוי שיקרה בשטח בחסות ההסכם יכול לבוא לידי ביטוי לא רק בפומביות היחסים אלא גם בהיקפים, יכולות ומגוון רחב יותר של תחומי שיתוף פעולה – מחקר, תרבות, תיירות ודיפלומטיה. ישנם עוד תחומים בהם לשתי המדינות אינטרסים משותפים ופוטנציאל לשיתוף פעולה, כמו למשל משבר האקלים, ביטחון תזונתי, אנרגיה, טכנולוגיה, ביטחון אזורי והאיום האיראני. הפלטפורמות המשותפות שאנו רואים שנבנות עכשיו, שכוללות משרדי ממשלה, צוותים יעודיים, פורומים אזרחיים ומסמכי הבנות, מהווים סימן מעודד לבניית תשתית בעלת פוטנציאל והמשכיות.

חשוב להמשיך ולשמור על הקשר המיוחד שנרקם בין ישראל והאמירויות וחשוב להרחיב את החיבורים שנוצרו בקרב השכבה הצרה של מקבלי ההחלטות לחיבורים עם גורמים נוספים. מכיוון שאיחוד האמירויות היא מדינה פדרטיבית, כדאי לנסות לחבר מנהיגים שונים ומקומיים לתהליך. חלק מהאמירים באמירויות עוד לא התבטאו כלל בנושא הנורמליזציה, וחשוב לעקוב ולבחון את התייחסותם. איחוד האמירויות זקוקה כיום ללגיטימציה למהלך שביצעה, ולכן היא מקווה ופועלת שגורמים נוספים יצטרפו אליה. מסיבה זו, הקשרים שהיא שואפת לבסס כעת עם ישראל הם אזוריים ולא רק דו-צדדיים. יש בכך אינטרס הדדי – חיזוק המהלך האמירתי ביחס לישראל והרחבת רשת הקשרים של ישראל במזרח התיכון.

ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה במכון מיתווים

היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי בשנת 2020 נפתחו בסימן תכנית טראמפ, הדרדרו לאיומים מצד האיחוד האירופי אם נתניהו יממש תכנית סיפוח חד-צדדית, והשתפרו משמעותית תחת אשכנזי כשר חוץ.

האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשי של ישראל והוא יכול להשתמש בזה כ"מקל", אך גם אם יפעיל מקלות קלים יותר, הם בעלי נזק פוטנציאלי רב לישראל (למשל, האפשרות שהועלתה לאי-חידוש הסכם המחקר והחדשנות עם ישראל לשנים 2027-2021). הקפאת תכנית הסיפוח יצרה פתח לחימום היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, ואשכנזי זוכה לחיבוק והערכה באירופה, גם על רקע הסלידה האירופית מנתניהו והבידול של אשכנזי ממנו. במשרדי החוץ בירושלים, ברלין ובריסל מנסים למנף את הנסיגה מכוונת הסיפוח כדי לשוב ולכנס את מועצת האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל, שמוקפאת מאז 2012 ולכינוסה מחדש מתנגדות בשנים האחרונות מדינות אירופיות מסוימות.

הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב מחייבת את האיחוד האירופי לחשוב מחדש על הדרך לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים, לאור שינוי הפרדיגמה שהם מציגים: אי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר לא מהווה מחסום לנורמליזציה עם כל מדינות ערב. בנוסף, כדי שתהיה אוזן קשבת יותר בישראל לאיחוד האירופי, כדאי שהאיחוד ישקול להסיר את מדיניות הזיקה בין אי-התקדמות בתהליך השלום לאי-התקדמות ביחסים עם ישראל, שלא הובילה עד כה להישגים.

על ממשלת ישראל להפסיק להשמיע דברי הסתה נגד האיחוד האירופי, המציירים אותו כיריב ולא כידיד ומעודדים גישה שלילית כלפי האיחוד בדעת הקהל הישראלית, שאינה מוצדקת ומבוססת, ושפוגעת ביחסים. על ממשלת ישראל להושיט יד ולקדם את היחסים עם האיחוד האירופי, שהוא שותף אסטרטגי של מדינת ישראל. עלינו לבסס את היחסים הללו על דיאלוג, גם אם ביקורתי, ולדעת לשוב להפריד בין הפוליטיקה לבין הכלכלה.

גבריאל מיטשל, מנהל קשרי החוץ של מכון מיתווים

השילוב בין היכולות הכלכליות והאסטרטגיות של מדינת ישראל יצר הזדמנויות רבות במזרח אגן הים התיכון. גילוי הגז הטבעי מאפשר לישראל לקיים דיאלוג עם שכנותיה והקשרים עמן התרחבו גם לנושאים אחרים. בשנה האחרונה, ישראל חתמה על האמנה המעגנת רשמית את מעמד פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון כארגון בינלאומי, חתמה על הסכם עם ממשלות יוון וקפריסין על יצוא גז דרך צינור ה- East Medהמתוכנן, ופעלה בשיתוף פעולה עם יוון וקפריסין נגד התפשטות הקורונה ושמירה על שמיים פתוחים לתיירות. ישראל גם הציעה ללבנון סיוע הומניטרי ורפואי לאחר הפיצוץ בנמל ביירות, מינתה את אמירה אורון לשגרירת ישראל במצרים, שמרה על ערוצי דיאלוג ושיתוף פעולה עם תורכיה, ופעלה בתיאום עם מצרים, קטר, האו"ם ושחקנים בינלאומיים אחרים כדי לאפשר הכנסת סחורה לעזה ולמנוע את שחיקת הסטטוס קוו.

בפני ישראל עומדים כיום שלושה אתגרים משמעותיים באזור: היא לא יכולה עוד להסתמך באופן בלעדי על ארה"ב, שנמצאת בתהליך נסיגה מהאזור, ועל כן עליה לדאוג בעצמה לאינטרסים האסטרטגיים שלה ולמצוא דרכים נוספות לקדם את מטרותיה באזור; קריסת מחירי הגז העולמי והקפאת חיפושי הגז באגן הים התיכון לאור משבר הקורונה; וההתמודדות עם מדיניות תורכיה, המאתגרת את הסדר האזורי כשהיא פועלת להרחבת השפעתה באמצעות מדיניות עצמאית ואגרסיבית.

על מנת לקדם את האינטרסים שלה באגן הים התיכון, ישראל יכולה לחזק את קשריה עם שותפותיה בפורום הגז, ולהרחיב את שיתוף הפעולה עמן בתחומים מגוונים כמו איכות הסביבה, אנרגיה מתחדשת, תיירות, סייבר וביטחון ימי. ישראל יכולה לחזק את קשריה עם מדינות אירופה המושקעות בעתיד האזור, לעודד את ארה"ב להיות מעורבת בפורום הגז ולהרחיב פרויקטים מחקריים ישראלים-אמריקאיים להשתתפות מדינות נוספות, להציג רצון לפתרון סוגיית הגבול הימי עם לבנון ולמצוא פתרון למשבר האנרגיה בעזה, ולשמר ערוץ תקשורת פתוח עם תורכיה.

ג. מושב שני: הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב והאסלאם

ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים

בשנים האחרונות נפתחות בפני ישראל הזדמנויות חדשות במרחב המזרח תיכוני. מערכות יחסים עם מדינות בעולם הערבי משתנות, ושיתופי פעולה חדשים מתאפשרים. אין מדובר עוד רק בקשרים חשאיים וביטחוניים כבעבר, אלא יותר ויותר ביחסים גלויים, שכוללים גם היבטים אזרחיים, כלכליים ומדיניים. הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל מזהים זאת, ומתייחסים אל המזרח התיכון יותר ויותר כאל זירה בה ישראל יכולה לשתף פעולה עם שכנים ולא רק להתגונן מפניהם. מימוש הפוטנציאל ביחסים של ישראל עם מדינות המזרח התיכון מחייב התקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. הדבר נכון אפילו בתקופה בה ישנן מדינות ערב שמוכנות לנורמליזציה עם ישראל בעבור עצירת סיפוח בשטחים, ללא התקדמות ממשית לעבר שלום. אבל, יש גם גורמים נוספים שמעכבים מימוש פוטנציאל ביחסים עם האזור, ועיקרם – דרך ניהול היחסים עם מדינות האזור על ידי גורמי ממשל בישראל.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם השנה הצביע על בעיה במערך החוץ הישראלי. מלבד משרד החוץ, שהוחלש משמעותית בשנים האחרונות, פועלים בתחומי חוץ יותר מ-30 גורמי ממשלה שונים, ללא תיאום ביניהם וללא גוף מרכזי שמתכלל את העשייה שלהם. הדבר בא לידי ביטוי גם בניהול הקשרים עם מדינות ערב, ודוגמאות לכך כבר נראו בחודשיים האחרונים, מאז ההצהרה על נרמול היחסים עם איחוד האמירויות. ההיבטים הבולטים בכך הם: המתח בין הדרג הביטחוני לדרג הדיפלומטי, והדומיננטיות של מערכת הביטחון גם בנושאי חוץ; היריבות וחוסר שיתוף הפעולה בין משרדי ממשלה שונים שפועלים במקביל אל מול מדינות האזור; המחסור בפיקוח יעיל מצד הכנסת, ובעיקר ועדת החוץ והביטחון, על פעילות הממשלה בתחומי חוץ; הצורך בייעול הממשק בין הגורמים הרשמיים בממשלה לגורמים הלא-רשמיים במגזר העסקי ובחברה האזרחית.

בתקופה בה יש לישראל הזדמנויות חדשות וקשרים חדשים באזור, יש צורך לייצר יותר סינרגיה בין הגורמים השונים שמעורבים ביחסי ישראל-ערב ולהפחית את הלעומתיות והיריבות ביניהם; ולהבטיח שניהול הקשרים המתפתחים עם שכנינו יופקד בידיים המקצועיות המתאימות ביותר לכך, עם תפקיד מוביל למשרד החוץ ולדיפלומטים. התקופה החדשה במזרח התיכון יוצרת חלון הזדמנויות לבחינה מחודשת של התנהלות הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב והאסלאם.

ד"ר אהוד (אודי) ערן, חבר הועד המנהל במכון מיתווים

הסכמי אברהם נבעו בעיקר מאינטרסים ביטחוניים-אסטרטגיים, דוגמת ההיערכות מול איראן והתפיסה כי מחויבותה של ארה"ב לאזור מצטמצמת. לפיכך, גורמי ביטחון ישראלים מילאו תפקיד משמעותי בהתקדמות לקראת ההסכמים, ועשו זאת תוך שיח וקשרים עם צמרות השלטון במדינות המפרץ או עם גורמי ביטחון מקבילים שם. בעבר הרחוק, המאמץ המדיני מול מדינות ערב (למשל, סביב הקמת המדינה) נוהל על ידי הגוף שקדם למשרד החוץ – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שניהלה גם פעילות מודיעינית-איסופית במזרח התיכון. בהמשך, המגעים עם מדינות ערב הפכו לשאלה צבאית (למשל, פגישות של ועדות שביתות הנשק) או חשאית (למשל, הברחת יהודים ממדינות צפון אפריקה) והדבר הוביל ל"ביטחוניזציה" של ההתנהלות הישראלית בנושא. יש כאן גם ממד דורי-מרחבי. ראשוני משרד החוץ שעסקו בנושא הערבי (כמו אליהו אילת ואליהו ששון) עוצבו במרחב מזרח תיכוני פתוח שנסגר לאחר הקמת המדינה.

השלום עם מצרים וירדן והתהליכים המדיניים שהתרחשו בשנות התשעים החזירו במידת מה, לפחות אז, את משרד החוץ למרחב המזרח תיכוני, עם פתיחת נציגויות במספר מדינות באזור. כלומר, סוג האינטראקציה בין ישראל למדינות ערב משפיעה על זהות הגורם במערכת הישראלית שמוביל את היחסים. אתגר מבני נוסף הוא הערעור על מרכזיותם של משרדי חוץ בניהול יחסי חוץ, אצלנו אך גם במדינות אחרות.

כיום, נוצרה הזדמנות להרחבת פעילות משרד החוץ בקשר עם מדינות ערב. בעבר, עם חתימת ההסכמים עם מצרים וירדן, הייתה תקווה ליחסים אזרחיים עמן, אך זו לא התממשה והביטחון נותן את הטון. ואולם, בקשרים המתהווים עם מדינות במפרץ יש סיכוי גדול יותר להצלחה: בין המדינות כבר יש היסטוריה של שיתוף פעולה אזרחי שניתן למנף, מדינות המפרץ רחוקות מליבת הסכסוך הישראלי-ערבי, וסדר העדיפות הכללי שלהן מדגיש פתיחות רבה יותר לעולם. דוגמה לחשיבות של משרד החוץ בקשרים המחודשים עם העולם הערבי באה לידי ביטוי בהיבטים מולטילטראליים, דוגמת הנציגות הישראלית הפורמלית לסוכנות האו"ם לאנרגיה מתחדשת באבו דאבי, והחברות הישראלית בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון בקהיר.

חיים רגב, סמנכ"ל מזה"ת במשרד החוץ

משרד החוץ, כיום עם שר חוץ במשרה מלאה, נמצא במקום אחר וטוב בהרבה מאשר היה לפני כחצי שנה, וזה כולל שותפות בקבלת החלטות, תקציב משמעותי, הגדלת תחומי אחריות ועוד. כאשר בוחנים את פעילות משרד החוץ במזרח התיכון, צריך לקחת בחשבון מי הם בני השיח של ישראל במדינות ערב. פעמים רבות, מדובר בגורמי ביטחון ומודיעין שמקורבים לשליטים באותן מדינות, ולכן באופן טבעי השותפים המקבילים שלהם בארץ הם גורמי ביטחון. קשר עם משרד החוץ נתפס לעתים במדינות ערב כשלב האחרון לפני נרמול היחסים. עם זאת, מאז שנות ה-90, יש למשרד החוץ קשרים ענפים במזרח התיכון עם גורמים רלבנטיים, ובמיוחד במדינות המפרץ. ההישג הגדול ביותר של המשרד הוא אפקט "ההרגלה" – להרגיל את מדינות ערב לנוכחות ישראלית בשטחן. מאז 2016, יש נציגות של ישראל לאבו דאבי במסגרת סוכנות האו"ם לאנרגיה מתחדשת. במסגרת פעילות הסוכנות, התאפשרה כניסת נציגי משרד החוץ למדינה בדרכון דיפלומטי ישראלי, וזה מייצר את תשתית להרחבת היחסים.

הקשרים עם מדינות המפרץ נעו עד היום סביב ארבעה מישורים: מדיני – דיאלוגים עם בכירים במעגל מצומצם; כלכלי – פעילות ענפה של אנשי עסקים במדינות המפרץ, שללא משרד החוץ לא היתה מתאפשרת; עם לעם – הכשרת לבבות וחיבור בין גורמי חברה אזרחית; מדיה חברתית – המשרד משקיע רבות בפעילות ברשתות החברתיות בערבית, ובכך הוא יצר בסיס ציבורי ליחסים שיתפתחו לאחר הכרזה על הסכמים רשמיים. משרד החוץ הפיק לקחים מתהליכי השלום עם מצרים וירדן, שם לא נעשתה הכנה והרגלה מספיקה של השטח והעם. יש כיום הרבה הזדמנויות שמשרד החוץ יכול לקדם לאור פריצת הדרך עם מדינות המפרץ – בעסקים, בתיירות, בתרבות ועוד.

הירדנים והפלסטינים קשובים אלה לאלה ולמציאות האזורית. הם מתחילים להפנים שחל שינוי ביחסי ישראל-ערב ושככל שהם ימשיכו להשתרך מאחור הם יוסיפו להפסיד. עכשיו, כשסוגיית הסיפוח נדחתה, ולאור העובדה שאיחוד האמירויות היא בעלת ברית חשובה של ירדן – אולי תתעורר חשיבה מחדש בקרב ירדן והפלסטינים. חשוב לזכור כי לשלום עם ירדן חשיבות אסטרטגית גדולה עבור ישראל.

קסניה סבטלובה, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-המזרח התיכון במכון מיתווים

בחודשיים האחרונים, לאור ההסכמים וההתפתחויות עם מדינות המפרץ, חולשת הכנסת ובמיוחד ועדת החוץ והביטחון בולטת במיוחד. לכנסת יש את הסמכות לפקח על עבודת הממשלה, אך היא לא עושה זאת. בוועדת החוץ והביטחון כמעט שלא התקיימו דיונים על התהליכים האזוריים שהבשילו בשנים האחרונות. גם כאשר חברי כנסת רצו לעסוק בנושאים האלו, המידע לא היה זמין. ח"כים שהגישו שאילתות על כך, לא קיבלו מענה ונדחו על הסף מטעמי ביטחון. מזה שנים, הדומיננטיות של הנושאים הביטחוניים ניכרת אף היא בדיוני הועדה. תת הוועדה לענייני חוץ מתכנסת לעיתים רחוקות מאוד.

לאחרונה פרסמנו במכון מיתווים מחקר על ההתנהלות הממשלתית בנוגע לשיתופי פעולה עם מדינות ערב. הדבר המרכזי שעלה במחקר הוא היעדר גוף שיתכלל בין כל הגופים השונים שעובדים עם האזור. יש לשאוף להקמה של גוף שכזה, שיהיה אחראי על הקשרים עם מדינות המזרח התיכון ויתווה אסטרטגיה לאומית-מדינית. צריך לתכנן כיצד פועלים ביחס לכל מדינה באזור, ולהימנע ממצב בו גופים שונים חוזרים על אותן פעילויות, ללא תיאום ביניהם. יש צורך בכתובת אחת לצורך חשיבה וקידום שיתופי הפעולה, וחשוב לנהל ולשתף בכל המידע שקיים בקרב הגופים והמערכות השונות. סמכויות משרד החוץ פוזרו בנדיבות בין מספר גורמי ממשל, בעוד מערכת הביטחון נהנית מעליונות ובולטות בתהליכי קבלת החלטות. בחצי השנה האחרונה חל שיפור במעמד המשרד וניתן לראות יותר השתתפות והובלה שלו. משרד החוץ צריך להיות הגוף שמוביל את היחסים המדיניים והדיפלומטיים בכלל, ועם מדינות ערב בפרט.

אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך חשוב בו מדינת ישראל הופכת, אחרי שנים רבות, לבת-בית במזרח התיכון. לצד היתרונות הברורים וההזדמנויות הרבות, יש גם אתגרים לא פשוטים, שההתמודדות עמן מחייבת שיתופי פעולה בין מגוון הגורמים הממשלתיים בישראל. העובדה שנחתמים הסכמים היסטוריים מבלי שאף עין בכנסת רואה אותם קודם, היא לא תקינה ויש לשנות זאת.

יעל רביע-צדוק, סמנכ"ל כלכלה במשרד החוץ

הדיפלומטיה הכלכלית היא מנוע הצמיחה של משרד החוץ. משבר הקורונה שיקף את חיוניותו של המשרד, ברכש ציוד רפואי, הסדרת התעופה ועוד. המשרד פועל למינוף החדשנות והיכולות הישראליות במענה לצרכים של מדינות, מחזק את נכסיותה המדינית של ישראל ומזהה הזדמנויות עסקיות חדשות עבור החברות הישראליות. בשנתיים האחרונות, סייעו נציגויות ישראל לקידום עסקאות של חברות ישראליות בסך של 7.6 מיליארד דולר. המשמעות היא יצירת למעלה מ-65 אלף משרות חדשות במשק. בכך תורם משרד החוץ לא רק לביטחון האסטרטגי והמדיני של מדינת ישראל, אלא גם לביטחון הכלכלי.

משרד החוץ חווה עדנה. שר החוץ מוביל סדר יום דיפלומטי עשיר והגדיל תקציבים. נוכחות הדיפלומטים בשטח היא נכס. הם מייצרים את החיבור בין צורך מקומי ליכולת ישראלית (וההיפך) ומחזקים את הקשרים למול אותה מדינה. הצורך סולל את הדרך לביצוע: ב-2011 זיהינו את הצורך שנוצר בירדן בעקבות חסימת נתיבים בסוריה ויצרנו נתיב חלופי ליצוא סחורות. משרד החוץ יזם והוביל את הפיכתה של ישראל לגשר יבשתי לתנועת סחורות מירדן ואליה, ובכך שדרג את מעמדה האזורי של ישראל ונכסיותה למול ירדן.

המימד הכלכלי הוא ציר מרכזי לקידום הקשרים באזור. הסכם ה-QIZ עם מצרים הגדיל את היצוא המצרי וייצר 300 אלף מקומות עבודה. חישבו על העובדה שמאות אלפי משקי בית מתפרנסים שם מפירות השלום עם ישראל. אין זה עניין של מה בכך. תגליות הגז שינו את מעמדה של ישראל באזור והפכו אותה ליצואנית גז לשכנותיה. דיפלומטיית האנרגיה כוללת מהלכים שהבשילו את הקמת ה-EMGF, פורום הגז של מזרח הים התיכון שהוקם השנה בקהיר, ביוזמת שרי האנרגיה של מצרים וישראל.

הסכמי אברהם, הם אירוע היסטורי המקרין על האזור. הקרן המשולשת עליה הכריזו האמריקאים תהווה כלי מימון חשוב לקידום פרויקטים כלכליים משותפים. ההסכמים שנחתמו (בתחומי התעופה, האשרות ועידוד והגנה על השקעות) מניחים תשתית ובונים אמון. נחתור לקדם פרויקטים של סחר, חדשנות, אנרגיות מתחדשות ותשתיות. המבט הישראלי אל המרחב  חותר לבסס את השותפויות החדשות לטובת האזור ומעבר לו. השמיים הם הגבול.

ד. נקודות מבט פוליטיות

השרה אורית פרקש-הכהן, השרה לעניינים אסטרטגיים ושרת התיירות

במסגרת הטיפול בנושאים אסטרטגיים, חשוב לשים דגש על המערכה התודעתית המתנהלת כיום ברשתות החברתיות. זהו מאבק יומיומי והוא איננו מאבק על תדמית, אלא מאבק על האמת. זהו קרב על התודעה ועל שמה הטוב של ישראל. המניפולציה של התודעה יוצרת מראית עין של שיח שלילי ברשתות החברתיו נגד ישראל, מתוך רצון להשפיע על סדר היום הציבורי באופן השולל את קיומה של ישראל, את הלגיטימיות שלה ואת האינטרסים שלה. המשרד לנושאים אסטרטגיים פועל גם ביחס לשיח השנאה ברשת. לאחרונה חנכתי מרכז תקשורת חדש עם ראש מועצת ג'וליס ורשות השירות הלאומי והאזרחי, והשנה שש בנות העדה הדרוזית יתפעלו חדר תקשורת דיגיטלית בשפה הערבית.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, סודאן אירחה את ועידת ח'רטום הידועה לשמצה, בה מדינות ערב שללו את ישראל ואמרו "לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום". היום אנחנו רואים את המגמה ההפוכה – מגמת ההכרה. כן לדיאלוג, כן לחיבור ולא לחרמות.

תיירות בין מדינות היא הביטוי הטוב ביותר של שלום בין עמים. לא סתם מנחם בגין הדגיש את חשיבות התיירות כבונה גשרים לשלום בנאום התשובה שלו בעת ביקורו של סאדאת בכנסת. ממשלות הן אלה שחותמות על הסכמים ואמנות, אבל את השלום האמיתי בונים האנשים שפוגשים זה את זה. מדינת ישראל וגם אני מצפים לתיירים ממדינות ערב וממדינות האסלאם. כך ניצוק תוכן של שלום בר-קיימא בין המדינות, ונמשיך לחזק את מעמדה של ישראל באזור ובעולם ואת הלגיטימיות שלה.

ח"כ עפר שלח, יש עתיד-תל"ם

התהום הפעורה בלב המזרח התיכון היום היא בין המדינות שואפות היציבות לבין האסלאם הרדיקלי. מצב זה מייצר הזדמנות עבור ישראל לחזק ולשפר את מעמדה באזור. במשך עשורים, ישראל לא הייתה שותפה לתהליכים אזוריים ונושאים מהותיים (למשל המצב בסוריה וסוגיית הגרעין האיראני) הוכרעו ללא ייצוג של האינטרס הישראלי ושל האינטרסים המשותפים לישראל ושכנותיה. פוטין אולי מזמין את נתניהו להצטלם, אבל על המצב בסוריה הוא מדבר עם רוחאני וארדואן. הם שחקנים בזירה ואנחנו לא. זה מתחבר גם ליציאה האמריקאית מהמזרח התיכון. עסקת המאה האמיתית תהיה להציע לארה"ב מזרח תיכון שמובל על ידי בנות בריתה – ישראל והמדינות שואפות היציבות.

בעקבות הסכמי הנורמליזציה, נתניהו אולי חוגג כיום את ניצחון הטענה שלו שניתן לשפר את מעמדנו באזור בלי לשים את הקלף הפלסטיני על השולחן, אבל היפרדות מהפלסטינים היא אינטרס עליון לישראל במידה שברצונה להישאר יהודית ודמוקרטית. ההתפתחות החיובית היא שהפלסטינים משלמים מחיר על הסרבנות שלהם. אם אנחנו לא נמצה את התנופה של המהלך עם מדינות המפרץ להיפרדות מהפלסטינים, אז גם מהלך הנורמליזציה יישאר בגדר עסקה שנעשתה לטובת שיפור מצבם של משטרים מסוימים במזרח התיכון, שפוחדים מאיבוד קשר עם ארה"ב כשטראמפ יתחלף.

אני לא רואה שינוי במעמד משרד החוץ בתקופה האחרונה, וזאת בדומה לעמדות שהביע הציבור בסקר מכון מיתווים. החלשת משרד החוץ וחלוקת התפקידים שלו למשרדים אחרים ממניעים פוליטיים הם תהליכים שהתחילו מזמן. הדבר הזה גורם נזק לישראל. זו לא רק סוגיה טכנית שקשורה לשאלת הימצאותו או היעדרו של משרד החוץ מצמתי קבלת החלטות. מדובר בהיעדר פעולה מתואמת של מערך החוץ והיעדר גיבוי עבורו לקדם אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל.

נתניהו רואה ביהדות ארה"ב גורם שיעלם מהמפה, שרובו מתבולל ומאבד קשר עם ישראל. יש צורך להתמודד עם הקרע הזאת, ולחבר מחדש את הקהילה היהודית בארה"ב לישראל. את זה צריך לעשות משרד החוץ.

ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ

ההסכמים החדשים עם מדינות המפרץ הם חשובים ויש לתמוך בהם. יחד עם זאת, הטענה של הממשלה ושל הימין הישראלי שההסכמים הללו מבטלים את הסוגייה הפלסטינית היא שקרית ומזיקה לאינטרסים של ישראל. התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים היא אינטרס ישראלי, כדי שנוכל לחיות כאן בשלום ובביטחון. ההסכמים החדשים הם אמצעי שיכול לסייע לקידום משא ומתן עם הפלסטינים ולהגעה לפתרון שתי-המדינות.

בשנים האחרונות, אנחנו עדים לעליה של משטרים ומנהיגים ריאקציונרים, אנטי-דמוקרטים ואנטי-ליברלים, ודווקא איתם ישראל קושרת ומעמיקה את היחסים. זה נעשה על חשבון היחסים עם מדינות דמוקרטיות וליברליות. בכל קשור לאירופה, ישראל צריכה להשקיע משאבים ולשמר את הקשר עם המדינות הדמוקרטיות שהיו ונותרו בעלות הברית שלנו. צריך גם לעצור את הרעיון והאמירות על כך שהאיחוד האירופי הוא עוין ואנטי-ישראלי. זהו רעיון פסול וקלוקל מיסודו.

המהות הדמוקרטית של ישראל לא מאפשרת לנו להתרחק ממדינות דמוקרטיות ליברליות כמו גרמניה וצרפת ומארגון כמו האיחוד האירופי. מקומה של ישראל בעולם הוא בין העמים הנאורים והדמוקרטים, שמגינים על זכויות אדם ומנסים לפתור סכסוכים בדרכי שלום. הממשלה הנוכחית בישראל לא תשנה אמנם את מדיניותה לכיוון זה, אבל אפילו בה יש מספיק שרים שאמורים להבין את השייכות והקרבה שלנו לעולם הדמוקרטי והליברלי.

שינוי פוליטי בארה"ב עשוי לגרום לחשיבה מחודשת בירושלים על הכיוונים של מדיניות-החוץ שלנו. ישראל תמיד הייתה סוגיה שבקונצנזוס דו-מפלגתי בארה"ב. בשנים האחרונות זה נשבר ולנתניהו ולממשלת ישראל היה חלק מרכזי בעניין הזה. הקהילה היהודית בארה"ב מצביעה ברובה הגדול למפלגה הדמוקרטית, וזה לא חדש. בקשר עם הקהילה היהודית, ממשלת ישראל צריכה להדגיש את הערכים והאינטרסים המשותפים, ולהבין איזו טעות זו הייתה לשבור את היחסים עם המפלגה דמוקרטית ולהסתמך על טראמפ והרפובליקאים.

ח"כ עאידה תומא סלימאן, הרשימה המשותפת

על פניה, התקופה הנוכחית היא המוצלחת ביותר עבור ישראל מבחינת הפוליטיקה האזורית – כאשר כל כמה ימים מגיעה הכרזה על הסכם שלום-כביכול חדש. אבל, המדינות עמן ישראל מגיעה להסכמים מתאימות לתיאורים של מדינות ומשטרים שמדכאים את העמים שלהן. זה קורה באירופה, באפריקה וגם במדינות המפרץ והעולם הערבי. למרות הרושם הכללי של הצלחת המדיניות האזורית של ממשלת נתניהו, בפועל אנחנו בשפל ומדרדרים לעבר מקום מסובך יותר. הסכמי הסחר הכלכליים הם הסחת דעת מהניסיון האמיתי לפתור את המצב שהביא אותנו מלכתחילה לסכסוך שבו ישראל נמצאת. ישראל כובשת עם אחר ומדיניות נתניהו נותנת אליבי להמשך הכיבוש. תכנית טראמפ אינה תכנית שלום ואינה מקדמת הקמה של מדינה פלסטינית. למעשה, זוהי תכנית של מגה-סיפוח וסיכול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית. ההסכם עם איחוד האמירויות הוא חלק מתכנית טראמפ.

ההסכמים עם מדינות המפרץ מרחיקים אותנו מהשלום. אם ההסכמים האלה משרתים את המטרה של בידוד הפלסטינים, ונועדו להכניע אותם, הם לא יכולים להיחשב הסכמי שלום. האם ההסכמים האלה משרתים את האינטרסים של העמים? בעיניי לא, למרות הפוטנציאל הכלכלי. מי שירוויח מכך יהיו בעלי ההון. נתניהו וממשלתו פתחו במרוץ חימוש מסוכן באזור. מאז שנחתמו ההסכמים, שומעים רק על התכוננות למלחמה והצטיידות במטוסים. זאת לא אווירה של תחילת יחסי שלום. מי שחושב שאפשר לקיים פוליטיקה אזורית בה ישראל מנהלת יחסים אזוריים תוך כיבוש של העם הפלסטיני, משאיר לנו ירושה מאד כבדה שעלולה להתפוצץ. גם לאחר שטראמפ ונתניהו יעזבו את תפקידם, נצטרך להתמודד עם החסמים בדרך לשלום עתידי שהם הצליחו לנטוע. השאלה שאנחנו, ובעיקר הרוב היהודי בישראל, צריכים לשאול היא איזה סוג של עתיד ומדינה אנו רוצים. נתניהו בונה את מדינת האפרטהייד, והצעדים שלו לא עוזרים לנו לבנות דמוקרטיה אמיתית ולסיים את הכיבוש. ההצלחה-כביכול שנרשמת כיום ביחסים עם האזור מסמלת למעשה הדרדרות מדאיגה.

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית, נובמבר 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה מתמקד בסכסוכים הקיימים במזרח אגן הים התיכון ובמדיניות ישראל הרצויה ביחס אליהם. הוא מבוסס על המפגש השביעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-28 ביולי 2020, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מציג בקצרה את מאפייני הסכסוכים במזרח אגן הים התיכון, ובוחן את האינטרסים והמדיניות של ישראל כלפיהם, שעיקרן שאיפה ליציבות, למימוש רווחים ממצבורי הגז, ולשיתוף פעולה אזורי בים התיכון. המסמך אינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש.

א. מאפייני הסכסוכים במזרח אגן הים התיכון

ריבוי סכסוכים וריבוי שחקנים – לצד שיתופי פעולה רבים הצומחים באגן הים התיכון, מתנהלים  באזור גם סכסוכים רבים – חלקם מתמשכים, חלקם חדשים באופן יחסי, חלקם אלימים וחלקם דיפלומטים-כלכליים. הסכסוכים הבולטים הם אלה שבין תורכיה ויוון וקפריסין, הישראלים והפלסטינים, תורכיה ומצרים, ישראל ולבנון, מלחמת האזרחים בסוריה, והמלחמה מרובת השחקנים בלוב. נוסף על ריבוי הסכסוכים קיימת זיקה וזליגה בין הסכסוכים השונים (לוחמים, נשק, אינטרסים ובריתות). אחד המאפיינים המרכזיים של סכסוכים אלו הוא ריבוי השחקנים שלוקחים בהם חלק. מלבד הצדדים הישירים שנמצאים במחלוקת, מעורבים בהם גם קבוצות מקומיות, מדינות אחרות מהאזור, המעצמות העולמיות וחברות אנרגיה גלובליות.

תורכיה מול האזור – תורכיה מצאה עצמה מבודדת במידה רבה במזרח אגן הים התיכון. יש לה סכסוכים עם יוון על סימון קווי הגבול הימיים, וסכסוך עם קפריסין על סימון המים הכלכליים כמו גם הסכסוך המתמשך בצפון קפריסין. היא מסוכסכת עם מצרים על רקע אידיאולוגי ומתחרה בה כמרכז אנרגיה אזורי, והמתיחות עם ישראל הלכה וגברה ככל שהסיכוי לקידום צינור הולכת גז מישראל לתורכיה ירד, ויחסי ישראל עם מצרים, קפריסין ויוון הלכו והתחזקו. בנוסף, תורכיה התערבה במלחמת האזרחים בסוריה, שם היא נאבקת בעיקר בכוחות הכורדים, והתערבה במלחמת האזרחים בלוב, שם היא נלחמת לצידו של משטר סראג' בטריפולי. היא אף חתמה עמו על הסכם סימון גבולות ימיים המבטל את תביעת זכויות המים הכלכליים של יוון, ועוררה בכך התנגדות רבה מצד שאר המדינות באזור. בידודה בא לידי ביטוי גם בהיעדרה מפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF). על מנת לצאת מהבידוד ולחזק את מעמדה האזורי, מפעילה תורכיה מדיניות אסרטיבית, תחת אסטרטגיה בשם "המולדת הכחולה", ומנצלת את עוצמתה הימית ונכונותה להפעיל כוח צבאי על מנת לאלץ את השחקנים האחרים להתייחס לקיומה ולהתחשב באינטרסים שלה באזור. במצב עניינים שכזה, נדמה שפתיחה מחדש של תהליך השלום בצפון קפריסין אינה עומדת על הפרק בזמן הקרוב.

סוריה ולבנון – מדינות אלו הן מוקד של אי-יציבות אזורית, ומהוות מרחב השפעה של איראן. סוריה כשלה לתוך מלחמת אזרחים בה לוקחות חלק גם איראן, רוסיה ותורכיה, לצד כוחות נוספים מהאזור. תנועת הפליטים הפנימית והאזורית בעקבות המלחמה מערערת את היציבות מעבר לגבולותיה. בלבנון, נדמה שארגון החזבאללה פועל לשרת את האינטרסים של איראן, יותר מאשר את אלו של לבנון. ככלל, איראן משקיעה מאמצים רבים להפוך את שטחי סוריה ולבנון לגשר יבשתי בינה ובין הים התיכון. ללבנון סכסוכי גבול יבשתי וימי עם ישראל.

האנרגיה כמקור לשיתופי פעולה ולסכסוכים – מרכיב חשוב בשיתופי הפעולה בין ישראל, מצרים, קפריסין ויוון הוא הגז הטבעי שהתגלה במימי הים התיכון. בעבר הלא רחוק, גם שיפור היחסים בין ישראל ותורכיה נשען על הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה. דוגמה בולטת לתרומת האנרגיה לקידום שיתופי פעולה ניתן לזהות בהקמת ה-EMGF בקהיר בתחילת 2019. דוגמה נוספת היא הסכמי ייצוא הגז שנחתמו בין ישראל ומצרים, ובין ישראל וירדן. יחד עם זאת, המרכיב האנרגטי נמצא גם בליבם של סכסוכים רבים. הוא מרכיב מרכזי בסכסוכים בין תורכיה ויוון וקפריסין על סימון הגבולות הימיים, הוא מרכיב נוסף בתחרות בין תורכיה ומצרים על הפיכתן למרכז אנרגיה אזורי, והוא מרכזי מאוד בסכסוך בלוב, שם שחקנים מקומיים, אזוריים ומעצמות רבים על גישה למקורות הנפט במדינה.

מאזן הכוחות והמאבק הגלובלי באים לידי ביטוי במזרח הים התיכון – בחירתה של ארה"ב לצמצם את נוכחותה באזור אגן הים התיכון, אשר מתבטאת בין היתר בצמצום הנוכחות של הצי השישי, מייצרת ואקום אליו נכנסים שחקנים אחרים. רוסיה נהנית מנסיגתה של ארה"ב ומרחיבה את פעילותה והשפעתה באזור, וכך גם הצי התורכי שזוכה לחופש פעולה רב יותר. נסיגתה של ארה"ב מהאזור, מלווה בהתרחקות בין ארה"ב ותורכיה, מתיחות מתמשכת וגדלה בין תורכיה ונאט"ו, והתקרבות בין תורכיה ורוסיה. הדבר בולט בעסקאות נשק שמקדמת תורכיה ובשאלת המעורבות שלה בפרויקטים ביטחוניים של נאט"ו. בלוב, מאידך, תורכיה ורוסיה נמצאות משני עבריו השונים של המתרס. הסכסוכים באגן הים התיכון מאתגרים את הקונצנזוס האירופי. למדינות אירופיות שונות יש אינטרסים שונים בנוגע לסכסוכים באגן הים התיכון. צרפת, למשל, מחזיקה באינטרסים המנוגדים לאיטליה בזירה הלובית ומול תורכיה. לעומת זאת, גרמניה, לאור מרכזיותה באיחוד האירופי וקשריה עם תורכיה, מובילה מהלכים של גישור בין תורכיה ויוון וקפריסין.

ב. האינטרסים והמדיניות של ישראל ביחס לסכסוכים באזור

ישראל כמדינה מייצבת באגן הים התיכון – האינטרס הישראלי הוא שמזרח אגן הים התיכון יתבסס כאזור יציב של שיתופי פעולה. לכן, היכן שישראל יכולה לסייע ביישוב סכסוכים ובתיווך בין ניצים, עליה לעשות זאת תוך הישענות על הניסיון שצברה מהסכסוכים בהם היא עצמה מעורבת. עליה לגוון את מערכות היחסים שלה באור, לייצר קשרים עם כמה שיותר שחקנים ולהרחיב את תחומי שיתופי הפעולה. על ישראל גם לשתף פעולה עם ארגונים ומוסדות אזוריים – ברמה הממשלתית והחברה האזרחית – לסייע בקידומם ולעודד את הפיכתם לכמה שיותר מכלילים.

ישראל לא מהאו"ם ועליה לעמוד לצד בעלות בריתה הקרובות יותר – בניהול המערכה מול מלחמת האזרחים בסוריה, התבססות איראן במרחב ואי-היציבות בלבנון, אחד הנכסים של ישראל הוא היכולת לקיים שיח ודיאלוג עם הרוסים ועם הסינים, אשר מעמיקים את מעורבותם במדינות אלו ושמהווים גורמים שעל ישראל לגייס לטובת שמירה על האינטרסים שלה. על ישראל לשאוף ולשפר גם את יחסיה עם תורכיה, וזאת מבלי לפגוע באינטרסים של בנות בריתה העיקריות באזור – קפריסין, יוון ומצרים. כך, לצד הרצון לשמור על מדיניות לא-אקסקלוסיבית ולהתרחק מהסכסוכים ככל שהיא יכולה, על ישראל לעמוד לצד בעלות בריתה הקרובות, ולדאוג לאינטרסים שלה בסבך הסכסוכים. עליה לתמוך במצרים אשר חשובה לה מבחינה אסטרטגית, ולתמוך ביוון וקפריסין עמן היא מתחזקת ומפתחת מערכת יחסים קרובה. אסור לישראל לקבל את המהלך התורכי לסימון גבול ימי משותף עם לוב.

המשך ניצול מרכיב האנרגיה לקידום שיתוף פעולה אזורי – הפוטנציאל הגלום במצבורי הגז הטבעי שבמימיה הכלכליים של ישראל הולך ופוחת נוכח משבר האנרגיה, תנאי השוק והחלופות הקיימות. ישראל נמצאת היום בעודף כושר הפקה לשוק המקומי, וכניסתם של מאגרי תנין וכריש לשוק, שנדחתה כרגע לרבעון האחרון של 2021, מטילים ספק נוסף בנוגע לכדאיות הכלכלית של הקידוחים. בה בעת, הדבר מעניק הזדמנויות נוספות לייצוא הגז. גם סימני השאלה סביב כדאיות צינור הולכת הגז מישראל לאירופה (צינור EastMed) הולכים ומצטברים. אולם, בינתיים על ישראל להמשיך ולהחזיק ברעיון צינור הגז, כערוץ אשר מחזק את הקשרים עם קפריסין ויוון, וייתכן שגם איטליה. ה-EMGF סובל אף הוא ממשבר הקורונה ומשבר האנרגיה הנלווה לו, אך הוא ממשיך להחזיק בפוטנציאל גדול לחיזוק שיתופי הפעולה האזוריים. על ישראל לפעול שהפורום יתרחב ויכלול גם את שרי החוץ של המדינות המשתתפות, ולא רק את שרי האנרגיה שלהן, ויעסוק בכלל נושאי האנרגיה (ולא רק בגז טבעי), תוך דגש על אנרגיה מתחדשת. ובכל מקרה, על ישראל להיערך למעבר לאנרגיה מתחדשת ולנצל את מאגרי הגז שלה לטובת ייצוא של מוצרים מתקדמים (למשל, מימן).

גיוס כוחות מייצבים מחוץ לאזור – אחד הנכסים המרכזיים שעומד לרשותה של ישראל הוא היחסים המיוחדים שלה עם ארה"ב. יחסים אלה מעצימים את כוחה האזורי של ישראל, והיא יכולה בעזרתם לסייע לבעלות בריתה באזור. על ישראל לעודד את ארה"ב להישאר נוכחת באזור. לשם כך, עליה לטפח את הקשר הדו-מפלגתי עם ארה"ב, ולקחת בחשבון כי ייתכן שבינואר 2021 יכנס לבית הלבן נשיא דמוקרטי. שחקניות נוספות עמן צריכה ישראל לעבוד בשיתוף פעולה באזור הן צרפת, אשר עומדת לצידן של יוון וקפריסין מול תורכיה, וגרמניה שמסוגלת להוביל לדיאלוג אזורי ולהביא להסכמות. ניתן ורצוי לשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים נוספים שפועלים לייצב את האזור, או שיש להם פוטנציאל לעשות כן.

הפוסט ישראל והסכסוכים במזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרופ' שאול חורב, ראש המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה: משבר מגפת הקורונה מזמן לישראל אתגרים רבים להתמודד אתם ובמיוחד בתהליך היציאה מהמשבר. האתגרים כוללים בין היתר איומים הקשורים לתחומי הכלכלה והחברה, ולצידם גם הזדמנויות שחשוב לנצלן. ההיסטוריה רצופה מקרים שהזדמנויות הוחמצו, לצד הזדמנויות שנוצלו והצליחו. תוכנית מארשל שיזמה ארה"ב ב-1946 לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, היא דוגמא טובה לניצול הזדמנות. המרחב הימי של רצועת עזה מזמן הזדמנויות רבות שאחת מהן היא בניית נמל מים עמוקים בעזה, נמל שיהיה בריבונות פלסטינית, יזכה למימון בינלאומי ושסידורי הביטחון שבו יוכתבו על ידי ישראל, היא אחת הדוגמאות לכך. לא צריך להתנות את הפרויקט בהסדר כולל, וייתכן שדווקא 'פעילות מלמטה' (כפי שנעשה בימים אלה בתחום ההתמודדות הרפואית עם הנגיף), היא שתביא לשיפור במצב הכלכלי ותסלול בהמשך את הדרך לפתרונות מדיניים.

ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים: בשנים האחרונות, אגן הים התיכון הופך מרכזי יותר ויותר במדיניות-החוץ הישראלית. ישראל מכוננת בו בריתות חדשות, שותפה למסגרות אזוריות שנוצרות, ומקדמת במסגרתו קשרים עם מדינות ערב שכנות. גם רצועת עזה היא חלק מאגן הים התיכון, והסתכלות עליה דרך זווית זו מייצרת הזדמנויות מדיניות וכלכליות לשיפור המצב ברצועה, באופן שירחיק הסלמה ויקדם שלום. הפתרון למצב בעזה צריך להיות מדיני, להתמקד ברשות הפלסטינית ולא בחמאס, ולקדם איחוד פוליטי מחודש של הרצועה עם הגדה המערבית – תנאי חיוני להשגת פתרון שתי-המדינות. הזירה הים תיכונית מאפשרת לעודד זאת, בין היתר, דרך קידום נמל ימי בעזה ,פיתוח שדה הגז שלחופי הרצועה, ורתימת הברית של ישראל עם יוון וקפריסין – כמו גם את החברות הישראלית והפלסטינית בפורום הגז הים תיכוני שהוקם בקהיר – לקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

ח"כ רם בן ברק, יש עתיד-תל"ם: היעד הראשון של ישראל בעזה צריך להיות להחליף את שלטון החמאס בשלטון של הרשות הפלסטינית. ואולם, המצור על עזה גורם לכך שהכלכלה העזתית לא יכולה להתפתח, ולכן במקביל למאמצים להחליף את החמאס, צריך לייצר כבר עכשיו תנאים שיאפשרו כלכלה נורמלית בעזה. נמל ימי בעזה יכול לסייע לכך. מבחינה ביטחונית – צריך להחליש את החמאס; מבחינה כלכלית – צר יך לחזק את האוכלוסייה בעזה. זאת, כדי שבבוא היום הרשות הפלסטינית תיקח את המושכות בעזה, ואז אפשר יהיה להגיע להסדרים מדיניים. קפריסין יכולה להיות חלק ממהלך להקמת נמל ימי בעזה, ואפשרויות בכיוון זה כבר נידונו בעבר.

ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, מכון מיתווים והמכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי: אין מנוס מהחזרת שלטון הרשות הפלסטינית לרצועת עזה. רק מהלך מדיני כולל עם הרשות, ובתמיכת העולם ומדינות ערב, ייתן מענה לצרכים הבסיסיים של תושבי עזה – מים, חשמל וטיהור שפכים. הכל מתחיל ונגמר בעניין המדיני. אפשר לייצר הרבה פתרונות לעזה, אבל עד פתרון הבעיה המדינית – הם לא יהיו רלבנטיים. אני לא מאמינה שאפשר להגיע עם החמאס להסדרה יציבה מספיק שתאפשר קידום פרויקטים נרחבים. פרויקטים קצרים יחסית – כמו בנושא החשמל – אפשר לקדם. אבל בכל הנוגע לנמל ימי וכד' – זה לא יילך. הסיוע הקטרי מאפשר לעזה לשרוד בקושי. התקדמות מעבר לכך מצריכה פרטנר אחר לגמרי, את הרשות הפלסטינית. היו בעבר חברות בינלאומיות, כולל מהמפרץ, שתכננו בניית נמל בעזה. ברגע שחמאס עלה לשלטון בעזה, כל התכניות נגוזו. חמאס – גם לדעת פלסטינים רבים בעזה – הוא כרגע המכשול הגדול ביותר, לא רק לנמל, אלא גם לאספקת חשמל בעזה ולטיהור שפכים שם.

ד"ר עידו זלקוביץ', המכללה האקדמית עמק יזרעאל, מכון מיתווים ומרכז עזרי באוניברסיטת חיפה: נמל ימי שפותח את רצועת עזה לעולם הוא דבר חשוב, בייחוד לאור המציאות הכלכלית החריפה בעזה. רעיון הקמת הנמל הופיע כבר בהסכמי אוסלו, במטרה לתמרץ התקדמות. כיום, ההיתכנות להקמת נמל שכזה היא נמוכה. תנועת החמאס מבינה זאת. מה שחשוב לה בראש ובראשונה זה שרידות שלטונה. הסדרה בעזה היא רק פתרון ביניים, שלא יאפשר הקמת נמל ימי. דרוש הסכם מדיני כולל, בדיאלוג עם הרשות הפלסטינית ובהחזרת הרשות לעזה – בין אם דרך הידברות פנים-פלסטינית או כתוצאה של מאבק צבאי בין ישראל לחמאס. כל עוד החמאס שולט בעזה, לא סביר שיוקם נמל בעזה. בישראל וברשות הפלסטינית כאחד – לא ירצו לתת לחמאס ניצחון סמלי שכזה. אם בהמשך ייווצרו נסיבות שיאפשרו הקמת נמל, סביר שסין תרצה למלא תפקיד מרכזי בבנייתו וניהולו.

תניה הרי, מנכ"לית ארגון גישה: אין פתרון לעזה ללא פתרון מדיני, שיכלול את סיום הכיבוש, את הסרת הסגר וחופש תנועה לתושבים. השליטה המתמשכת של ישראל על עזה מולידה גם חובות כלפי תקינות חייהם של תושבי הרצועה. ישראל מנסה לנהל את סוגיית עזה, ולא לפתור אותה. 70% מאוכלוסיית הרצועה מתחת לגיל 30. שיעור האבטלה אצל הצעירים האלה, לפני הקורונה, הוא 60%. ישראל צריכה להציע לצעירים האלה אופק ותקווה. כתגובה למשבר הקורונה, ישראל מוצאת דרך להכניס את הציוד הנדרש לעזה. כשיש אינטרס, ישראל עושה זאת. על ישראל להגן על פעילות כלכלית מרבית בעזה בזמן המשבר. ישראל יכולה וחייבת לאפשר גישה בטוחה ורצופה לים לדייגי עזה, היא יכולה לאפשר כניסת מוצרים החיוניים לתעשייה המקומית, ולאפשר יציאה של מגוון יותר רחב של סחורות. היא חייבת לחדול מריסוס קוטלי עשבים סמוך לגדר. בחלוף משבר הקורונה, צריך להסיר מגבלות על תנועת אנשים וסחורות מעזה ואליה רק בכפוף לבדיקות ביטחוניות. חזרה ל'שגרה' פסולה אינה אופציה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי, מכון מיתווים והמכללה האקדמית עמק יזרעאל: שאלת המדיניות הרצויה של ישראל מול רצועת עזה נמצאת על המדוכה זמן רב. מעשית, ישראל בחרה מדיניות של הסדרה על פני הכרעה של שלטון החמאס. מדובר במדיניות של הכלה תוך ניסיון לשפר את המצב הכלכלי ברצועה. ההתפתחויות באזור בשנים האחרונות מספקות לישראל זווית חדשה, שעשויה לסייע בקידומה של הסדרה – המטריה האזורית. ביטויה המדיני הוא פורום הגז הים תיכוני שהוקם לפני כשנה בקהיר. מערכת היחסים הקרובה ומפגש האינטרסים עם מצרים והמארז האזורי החדש יכולים לסייע בפיתוח שדה הגז הפלסטיני, השוכן מול רצועת עזה, שדה "מרין". פיתוח השדה כעת, תחת המטריה האזורית, יכול לשנות מן הקצה את המצב הכלכלי בגדה המערבית וברצועת עזה, להשיב את הרשות הפלסטינית לעמדה קדומנית מול הרצועה, לסייע בקידום הסדרה ולהוסיף פן חזוני לאזור.

תא"ל במיל. יוסי אשכנזי, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה: היבטים כלכליים וגיאופוליטיים נותנים את הטון במערכת האזורית ומחדדים את השאלה, האם יש, אם בכלל, לדון עם הפלסטינים על מתן מעבר מים בינלאומיים לרצועת עזה בדרך למציאות הסכמית, או שמא ליצור תחילה את אותה מציאות ורק במסגרתה לאפשר התנהלות סחר ימי כזו או אחרת. בשבע החלופות הקימות למעבר מים בינלאומיים לרצועת עזה, נבחנו מגוון פרמטרים ובהם עלות ההקמה, היבטי הביטחון למדינת ישראל, סממני הריבונות לפלסטינים, מידת 'ההפיכות' של הפתרון (ותג המחיר בשל כך), מידת מעורבות שחקנים בינלאומיים אחרים בכל אופציה, ועוד. מומלץ לצד הישראלי לבחור בחלופה המעצימה את התוחלת הכלכלית שתקבלנה הן הרצועה והן ישראל, הואיל ופתרון בעל ערך מוסף כלכלי, טומן בחובו סיכוי לפתרונות ארוכי טווח, גם בתחומים אחרים .

יצחק גל, מכון מיתווים: יש לייצר מרחב שיתוף פעולה כלכלי בין רצועת עזה וצפון סיני. מרחב זה יפעל תחת הסכם כלכלי פלסטיני-מצרי בחסות בינלאומית, ללא כל שינוי במעמד המדיני ובריבונות. ההסדרים הכלכליים, המשפטיים, המנהליים והאחרים המוצעים עבור מרחב כלכלי משותף זה נשענים על ניסיון מוצלח של עשרות שנים במרחבי שיתוף פעולה כלכלי באזורים שונים בעולם. בין צפו ן סיני ורצועת עזה יש סינרגיה כלכלית. הם משלימים אחד את השני ויוצרים, במשולב, מרחב עם פוטנציאל כלכלי גדול פי כמה מאשר כל אזור בפני עצמו. רצועת עזה, מרכז עירוני גדול עם כוח עבודה משכיל, תשמש כמרכז העסקי והפיננסי של מרחב שיתוף הפעולה הכלכלי. בשטחים הגדולים והפנויים של צפון סיני יוקמו תשתיות מים וחשמל, נמלי ים ואוויר בינלאומיים גדולים ומרכזי תעשייה כבדה. מרחב שיתוף הפעולה הכלכלי המוצע יהיה גורם משנה מציאות. הוא יהווה מנוע צמיחה רב עוצמה עבור רצועת עזה וחצי האי סיני כאחד, וכנגזרת מכך יהיה עוגן של יציבות כלכלית ופוליטית בשני אזורים רגישים אלו.

ד"ר סאמי מיעארי, אוניברסיטת תל-אביב ומנכ"ל הפורום הכלכלי הערבי: זעזועים כלכליים שליליים בשוק התעסוקה בעזה היוו מניעים חשובים לאלימות באינתיפאדה השנייה. צמצום התעסוקה בסקטור הפרטי ביישובים אשר הושפעו ממסחר פלסטיני נמוך עם ישראל במחצית השנייה של שנות התשעים נקשר עם רמה גבוהה של אלימות באינתיפאדה השנייה. בנוסף לכך, הגביר צמצום היצוא הסקטוריאלי לישראל את הסבירות להתלקחות האלימות ביישובים הפלסטינים שהיו תלויים יחסית בסקטור מסוים. תובנות אלו מהמחקרים מצביעות על חשיבות המסחר הפלסטיני עם ישראל כדרך להפחתת ההסתברות לאלימות פוליטית, גם בעזה. מצד שני, תלות זו בישראל מרמזת על חשיפה גבוהה של המגזר הפרטי הפלסטיני לזעזועים בשוק הישראלי, כמו במקרה של ליברליזצית הסחר הישראלית בשנות התשעים. לכן חשוב מאוד לאפשר את פתיחתו של השוק הפלסטיני בגדה ובעזה למגוון רב של שווקים.

עו"ד אורן שפלר, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה: פוטנציאל הימצאותם של משאבי הטבע באגן הים התיכון הביא את מצרים וישראל לדון באפשרות ההסדרה של הגבולות הימיים ביניהן, אשר לא הושלמה במסגרת הסכם השלום בין השתיים. הרשות הפלסטינית, החוששת כי ישראל ומצרים יגיעו להסכמות בלעדיה, מהרה להכריז באופן חד-צדדי על האזור הכלכלי הבלעדי שלה ולהגיש עמדתה למוסדות האו"ם על פי עקרונות אמנת הים. עמד ת הרשות מנוגדת, מסיבות שונות, גם לתפיסה הישראלית וגם לתפיסה המצרית. המאבק הפוליטי והמדיני מול הרשות הפלסטינית והחמאס ברצועת עזה, והיעדר הסכמה על האזורים הימיים עלולים לאתגר את הפיתוח של חלק מהמאגרים שבקרבת הגבול הימי בין ישראל, מצרים ורצועת עזה. במציאות זו, נכון לבחון אפשרויות והסדרים שיאפשרו שיתוף פעולה ואיזון אינטרסים לניצולם של משאבי הטבע לרווחת מדינת ישראל, מצרים והפלסטינים.

ד"ר שירי צמח שמיר, בית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי הרצליה: משבר הקורונה חושף את הצורך בביטחון תזונתי הנשען על ייצור מקומי, במידת האפשר, דבר המסייע לשפר את הכלכלה המקומית. הים התיכון עשוי להוות מקור זמין לחלבון איכותי בעתיד הנראה לעין, ככל שנצליח לבסס אופטימיזציה של שיתוף פעולה אזורי. שיתוף פעולה אזורי בין מצרים, עזה וישראל (ואולי בעתיד גם מדינות נוספות) בשמירה על בריאות המערכת האקולוגית הימית, יאפשר הבראה של המערכת הזאת וגידול בכמות ואיכות הדגה הטבעית. שיתוף פעולה ליצירת מקורות נוספים של חלבון כדוגמת חקלאות ימית, עשוי גם ליצור מקומות עבודה נוספים עבור התושבים המקומיים, בתקווה לנורמליזציה בעתיד הקרוב.

הפוסט אתגרים והזדמנויות לעזה: מבט מהים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. אנרגיה וגיאופוליטיקה

ישראל בונה באגן הים התיכון שכונה אלטרנטיבית למזרח התיכון, הבנויה על אסדות גז. זו אמנם קהילה שלא מספקת לישראל תשובה לעוגנים הביטחוניים שהיא צריכה במזרח התיכון, אך מאפשרת לקדם קשרים אזרחיים וכלכליים. הפניית תשומת הלב ממדינות המזרח התיכון בהיבטים אלו נשען על הנחה כי לא צפוי בזמן הקרוב הסדר שלום בין ישראל והפלסטינים, ולכן לא ניתן יהיה להשיג הרבה ממדינות אלו בתחומים הללו. יתרה מכך, באגן הים התיכון נפתחות עבור ישראל הזדמנויות לקדם קשרים גם עם מדינות ערב שפועלות שם – מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית ואפילו לבנון. מזרח אגן הים התיכון, בו חברות גם קפריסין, יוון ואיטליה, מספק חיבורים חשובים לאירופה, אשר מחפשת לגוון את מקורות האנרגיה שלה. הדבר משרת את האינטרס של ישראל לחזק קשרים עם אירופה.

השכונה החדשה, שמרכזה בברית המתפתחת בין ישראל קפריסין ויוון, נשענת וצומחת במידה רבה מתוך העניין המשותף בתחום האנרגיה בכלל והגז הטבעי בפרט. כדי לחזק את הברית הזו, פעלה ישראל, מעבר למפגשים התקופתיים בין המנהיגים וקידום שיתופי פעולה בתחומים שונים, לבנות תמיכה ומעטפת בינלאומית. לכן, מעודדת ישראל את ארה"ב לתמוך בברית המתהווה, אשר משרתת את האינטרס האמריקאי
ביציבות אזורית.

המרכיב האנרגטי אשר נתפס כסוגיה מרכזית על ידי השחקנים האזוריים, מביא עמו שיקולים גיאו-אסטרטגיים חשובים מבחינת ישראל. אחד מהם קשור ליציבותה של מצרים כעוגן ליציבות אזורית. שיקול זה מנחה את מדיניות ישראל כלפי מצרים ומשטרו של א-סיסי. לכן, חלק מההחלטות של ממשלת ישראל ביחס למצרים בתחום האנרגטי אינן מוסברות רק על ידי השיקולים הכלכליים, אלא דווקא דרך הפריזמה המדינית. ישראל צריכה לאזן בין חיזוק מצרים ותמיכה ביוזמות המדיניות והאנרגטיות של א-סיסי, לבין חוסר רצונה לבנות בסופו של יום תלות של ישראל במצרים. איזון זה צריך להנחות את ישראל בהתנהלותה אל מול רצונה של מצרים להפוך למרכז אנרגיה אזורי. שיקול מדיני נוסף נקשר למאבק של ישראל בתנועת החרם. הצלחתה של ישראל לייצא גז, בייחוד למדינות ערביות כמו מצרים וירדן, פוגעת בטיעוני התנועה.

מערך שיקולים נוסף הקשור למרכיב האנרגטי הוא מערכת הקשרים עם מדינות אויבות או כאלו עמן יש לישראל מתחים. למשל, הגז הטבעי מהווה סוגיה מרכזית גם ביחסי ישראל-לבנון. לבנון מקדמת את פיתוח מאגרי הגז בתחומה, והנושא הביא אותה לקיים משא ומתן על גבולות ימיים עם ישראל בסיוע ותיווך אמריקאי. ישראל ולבנון יכולות למצוא עצמן גם מתחרות על קשרים עם חברות האנרגיה הבינלאומיות. אמנם לכאורה הגז מציג סוגיה נוספת בעלת פוטנציאל לסכסוך ותחרות, אך גם למשא ומתן וערוצי קשר חדשים, הסדרים הדדיים, ואולי בעתיד אף שיתוף פעולה.

דוגמא נוספת ואף מרכזית יותר היא היחסים עם תורכיה. בשנים האחרונות ויתרו ישראל ותורכיה זו על זו ונמצאות בעיצומה של מתיחות מדינית. ולכן, על אף שלתורכיה יש אינטרס בגז שמדרומה, שהיא עשויה להיות שותפה רלבנטית לישראל בתחום האנרגיה, ושמשא ומתן בין המדינות על ייצוא גז כבר התנהל בשנים האחרונות, חלופה זו נזנחה מטעמים פוליטי ים בעיקרם. האפשרות לשיתוף פעולה בין ישראל ותורכיה התרחקה, כאשר במקביל חיזקה ישראל את הברית עם יוון וקפריסין, והידקה את הקשרים עם מצרים, בהתבסס על אינטרס משותף בגז ובייצואו.

אמנם מירב העבודה המדינית בתחום האנרגיה נשענת כעת על הגז הטבעי, אך גם לאנרגיות המתחדשות עשויה להיות תרומה מדינית חשובה. עולם האנרגיות הירוקות מייצר שפע של הזדמנויות לחיבור של ישראל עם שחקנים חשובים לה מבחינה מדינית, כלכלית וטכנולוגית. על משרד האנרגיה להוביל את שיח ההזדמנויות בנושא זה ולהסתכל לטווח רחוק.

יש לנתח את משק האנרגיה האזורי וההזדמנויות לישראל לא רק אל מול המציאות הקיימת בהיעדרו של תהליך שלום, אלא גם לנוכח ההזדמנויות והאפשרויות של משק האנרגיה לתמוך בתהליך שלום, ועבור ישראל לעת שלום. פיתוח שדה הגז הטבעי שלחופי עזה, וחיבורים עתידיים למדינות נוספות כמו לוב ואלגי'ריה, ואף מדינות המפרץ שמגלות עניין באזור המתהווה, יוכלו להיות מרכיבים נוספים במפת שיתופי הפעולה האנרגטיים האזוריים.

ב. איזון בין שיקולים מדיניים וכלכליים

בניגוד לנפט, לגז הטבעי אין מחיר עולמי, ומשא ומתן על מחירו מתקיים בכל מקרה ומקרה. עובדה זו מעניקה גמישות כלכלית, לצד גמישות פוליטית ומדינית, בניהול משק האנרגיה הנשען על גז. היא מעוררת בישראל שני ויכוחים הכרוכים זה בזה – ויכוח המתמקד בעיצוב יחסי החוץ, שמבקש למצוא איזון נכון בין המהלך המדיני והכלכלי כך ששניהם ישרתו ויתמכו באינטרסים של ישראל, וויכוח פנימי חריף המעמיד את הרווחים האפשריים בזירת החוץ אל מול הרווחים האפשריים בזירת הפנים. יש הטוענים כי נכון "לוותר" על הרווחים הכלכליים מהם יכולים ליהנות אזרחי ישראל, בתמורה להשגת רווחים מדיניים – לדוגמה, ייצוא גז במחירים נמוכים יחסית על מנת לחזק קשרים עם מדינות אחרות ואף על מנת לחזק משטרים שכנים (בראש וראשונה מצרים וירדן). מאידך, יש המבקרים גישה זו, ומבקשים לנצל את הגז הטבעי בראש ובראשונה לטובת רווחתם הכלכלית של אזרחי המדינה, הורדת מחירי החשמל ויוקר המחיה והגדלת ההכנסות של המדינה. לתוך ויכוח זה נכנסות גם חברות האנרגיה הבינלאומיות, כשחקן נוסף בעל אינטרסים שונים אשר משפיע על יכולת המדינה לקבוע את מחירי הגז, ועצמאותה בניסוח המדיניות המיטבית.

חשוב שישראל תאזן בין השיקולים הכלכליים למדיניים. תמחור מנופח או לחילופין זול באופן חריג של גז לייצוא, יפגעו גם במהלך המדיני. יש גבול כלכלי של תמחור סביר אשר מעבר לו חוסר הסבירות הכלכלי יפגע במעשה המדיני בסופו של יום. יש לזכור כי משק האנרגיה מתפתח, ובתמחור הגז לירדן או מצרים יש לקחת בחשבון כי גם אם כעת אין להן חלופות טובות יותר, ייתכן שבעתיד תהיינה להן כאלה.

הפיצוצים שהתרחשו בצינור הגז המצרי ושהביאו להפסקת ייצוא הגז ממצרים לישראל ב-2011-12, הם דוגמא להתערבבות הכלכלה והפוליטיקה. ייצוא הגז לישראל זכה אז לביקורות רבות במצרים, שהייתה בתקופת קריסה כלכלית ומדינית, ולטענת המבקרים מחיר הייצוא לא היה כדאי. הפסקת ייצוא הגז לישראל הלמה את האינטרס המצרי באותה עת, והיא עלתה למשק הישראלי 9-8 מיליארד ש"ח. לאחר פסיקה לטובת ישראל בבוררות בינלאומית על הנושא, ויתרה למעשה ישראל על מלוא התשלום ממצרים אשר אמור היה לפצות את הצרכן הישראלי הפרטי . במקום זאת, פנתה ישראל לחתום עם מצרים על עסקאות גז חדשות בכיוון ההפוך – מישראל למצרים, מהן נהנות בינתיים חברות האנרגיה, ושתומכות במאמץ המדיני להביא ליציבות במצרים.

יחסן של חברות האנרגיה הרב-לאומיות לישראל הינו דוגמה נוספת לערבוב בין גיאופוליטיקה וכלכלה. מצד אחד, חברות רבות עדיין חוששות לעבוד עם ישראל ונמנעות מלשתף פעולה ולעשות עסקים עם המדינה כל עוד הסכסוך האזורי נמשך. מצד שני, חברות רב לאומיות שיזהו אינטרסים כלכליים מרכזיים בשיתוף פעולה עם ישראל ושפועלות גם בעולם הערבי, יכולות להוות גשר חשוב ביצירת קשרים אזוריים. ניתן לראות המחשה לכך בדרך בה מוצג בירדן הסכם רכישת הגז שנעשה עם השותפות במאגר לוויתן, כהסכם אשר נחתם עם חברת נובל אנרג'י האמריקאית, ולא עם ישראל.

ג. מגוון מקורות אנרגיה: מפחם לגז, ומגז לשמש

קיימת בעולם תנועה לעבר שימוש גובר באנרגיה ירוקה, וצמצום השימוש בדלקים פוסיליים. לפי נתוני האו"ם, 26 אחוזים מהחשמל כבר מיוצר ממקורות אנרגיה מתחדשת – לרוב הידרואלקטרית, ואחריה אנרגיה סולרית ורוח. קיימת גם חלופה של שימוש במימן, ובאנרגיה אטומית. אנרגיה סולרית מציגה עלויות זולות אף יותר מאשר ייצור הדלקים הפוסיליים, בעוד העלות השולית של ייצור הגז הינה גבוהה יותר. הבעיה של אנרגיה סולרית היא שעדיין לא יודעים כיצד לאגור מספיק חשמל לשימוש כאשר השמש שוקעת. מעבר של משק התחבורה לחשמל, ושיפור יכולת האחסון של האנרגיה, יתמכו במגמה זו לאורך השנים. החלטת האיחוד האירופי ללכת בכיוון של אנרגיה ירוקה, החלטות של ערים לבטל מתקני גז טבעי, ושל תאגידים וקרנות פנסיה להימנע מהשקעות בדלקים פוסיליים, מסמנים מגמה שיש לקחת בחשבון.

הציבור בישראל לא יכול לשלם הן על תחנות גז והן על תחנות פחם. האנרגיה הסולרית הפכה להיות זולה הרבה יותר, אך היא עדיין לא יכולה להחליף את הדלקים הפוסיליים כמקור האנרגיה העיקרי של ישראל. הטכנולוגיות לניצול האנרגיה הימית או ניצול הרוחות, והתשתיות היכולות לתמוך בכך, אינן מפותחות דיין בישראל. לכן, יש לראות בגז הטבעי את מקור האנרגיה העיקרי של ישראל בשנים הקרובות, ולצמצם בכך את פליטות הפחמן של המדינה, ולקדם במהירות את תחום האנרגיות המתחדשות שיחליף בהמשך את הגז (שיישאר כמלאי אסטרטגי). יש להתאים את הרגולציה הישראלית כך שתתמוך בבניית הפתרונות המקומיים וקידום האנרגיות המתחדשות.

מגמת המעבר לאנרגיה מתחדשת פותחת הזדמנויות עסקיות ומדיניות לניצול הידע הישראלי והחדשנות בתחומים אלו. משרד החוץ פועל למשוך חברות ושחקנים דרך הטכנולוגיה הישראלית ויש לו הצלחות בנושא הזה. יש למעלה מ-200 חברות בישראל שמפתחות אנרגיות חדשניות ואפשר למנף את זה. צריך לפתוח שווקים בעולם, במיוחד במרחבים מתחדשים כמו אפריקה.

התפתחותם של מתקני אנרגיה אטומית באזור צריכה להילקח בחשבון גם כן. הרוסים מקדמים בניית כורים גרעיניים אזרחיים במצרים, ואף פיתחו כורים גרעיניים צפים. בתכנון המדיניות האנרגטית האזורית, על ישראל להכניס מרכיב זה גם כן למפה התכנונית והמדינית, כמו גם להתחשב בהשלכות הביטחוניות והסביבתיות של כורים אלו.

בעשור הבא, לאחר זניחה מוחלטת של שריפת פחם ומעבר של כלי התחבורה לשימוש בגז טבעי, ישראל תהיה מבוססת על אנרגיית גז טבעי מקומית ועצמאית. המעבר לאנרגיות מתחדשות עשוי אף הוא לחזק מגמה זו ולבנות משק אנרגיה מבוזר ומקומי, כאשר ייצור האנרגיה מתבצע במקום הצריכה, ואינו מחובר לרשת גדולה. מאידך, דווקא חיבורים לרשתות של הובלה ואחסון אנרגיה יכולים לספק כלים להתמודדות טובה יותר עם חסרונות האנרגיה המתחדשת. כך, חיבור לרשת חשמל רחבה מבחינה גיאוגרפית, יכול לספק כלי לניהול נכון של עודפים וחוסרים באנרגיה – למשל, להעביר חשמל ממקום בו השמש טרם שקעה למקום בו לילה, או ניצול נכון יותר של משטר הרוחות. קידום הפרויקט של הקמת המגשר יורו-אסיה – כבל החשמל התת-ימי בין ישראל-קפריסין-יוון אשר הוסכם בין המדינות ומקטעיו הראשונים כבר הונחו – הינו צעד בכיוון הזה.

ד. פורום הגז האזורי כמסד לשיתוף פעולה

מרכזיותו של הגז הטבעי כמרכיב בביטחון הלאומי של מדינות מזרח אגן הים התיכון הביא אותן להקים פורום אזורי משותף (EMGF), בהובלת מצרים. פורום זה מצטרף לבריתות האזוריות הרב-צדדיות שצמחו באזור בשנים האחרונות, ומניח תשתית מוסדית-ארגונית לצמיחתו של אזור מזרח אגן הים התיכון כתת אזור מובחן. רבים בוחנים את התנהלותו של פורום הגז האזורי כמקרה בוחן לפיתוחם של פורומים אזוריים נוספים בתחומים שונים – מים והתפלתם, שינויי אקלים, אסטרטגיה ימית ועוד.

פורום הגז האזורי מניח תשתית לשיתוף פעולה במזרח אגן הים התיכון, ולחיבורים בין מדינות אשר זקוקות לפורום אזורי כדי לתקשר זו עם זו. הצלחתו של הפורום לצרף בעתיד מדינות נוספות, כמו לבנון ותורכיה, יכולה לתרום לחיזוק היציבות האזורית. חשוב שהדלת להשתתפותן לא תיסגר. גופים לא-מדינתיים ופרטיים פועלים לחבור אל הפורום האזורי מתוך הכרה בחשיבותו. מדינות מחוץ לאזור, דוגמת צרפת וארה"ב פועלות להתחבר אף הן לפורום – בין אם כחברה קבועה (צרפת) או משקיפה (ארה"ב). יש מקום למנף את מפגשי הפורום גם דרך קידום מפגשי-צד של גורמים מהחברה האזרחית ומהמגזר העסקי במדינות החברות.

כבר בשלב ראשוני זה של התגבשות, ובמקביל להחלטה על מיסוד הפורום לארגון בינלאומי מוכר, מהווה הפורום מרכיב בחיזוק הקשרים בין ישראל ומדינות אחרות באירופה ובעולם הערבי. כמו כן, הפורום מהווה מסגרת ייחודית לה שותפות גם ישראל וגם הרשות הפלסטינית, וככזה הוא יוכל לתרום בעתיד גם לקידום תהליך שלום ביניהן. לאור זאת, הפורום מהווה גם הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק הזדמנות כלכלית. על ישראל ללמוד כיצד להתנהל בתוך הפורום האזורי, בצורה שמשתפת פעולה ומקדמת את האינטרסים האזוריים שלה ליציבות, ביטחון אנרגטי, סביבה מקיימת וקידום השלום, ובצורה שמפיקה לקחים מהקשיים בהתנהלותה בארגונים בינלאומיים אחרים.

הפוסט ישראל ואנרגיה באגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. דברי פתיחה

ד"ר רועי קיבריק, מכון מיתווים

הסבב האלים שזה עתה הסתיים בעזה הדגים שוב כי אין תוחלת לכלים הצבאיים ללא מהלך מדיני משמעותי. למצער, כפי שמראה הסקר השנתי של מכון מיתווים, מרבית אזרחי ישראל חושבים שמלחמה בעזה היא בלתי נמנעת או שהיא יכולה להימנע רק על ידי אמצעים צבאיים וחיזוק ההרתעה הישראלית. רק שליש מהאזרחים חושבים שניתן למנוע את המלחמה באמצעים דיפלומטים, וזאת למרות שבשנים האחרונות דווקא המדינאות היא שהצליחה למנוע הסלמות ולהגיע להבנות. עזה אינה האתגר היחידי בזירת יחסי החוץ של ישראל. השייכות של ישראל למרחב המזרח התיכון אינה מובנת מאליה. מדינת ישראל אינה מקיימת יחסים נורמליים עם המדינות סביבה – אפילו לא עם מצרים וירדן עמן יש לה הסכמי שלום. פרוייקט מקיף שערכנו במיתווים בשנתיים האחרונות מראה שנורמליזציה עם מדינות ערב תתאפשר רק לאחר התקדמות משמעותית בתהליך השלום עם הפלסטינים. גם השייכות של ישראל לאירופה אינה חפה מאתגרים. על פי הסקר של מיתווים רוב בציבור תופס את האיחוד האירופי כיריב של ישראל, ולא כידיד. הקשר עם ארה"ב נתפס בציבור ככזה שמצבו טוב, אך הבחירה לאמץ בחום חסר תקדים את המפלגה הרפובליקאית ואת טראמפ, פוגעת בתמיכה האמריקאית הדו-מפלגתית בישראל. זהו אבדן נכס מרכזי ששימש את ישראל ביחסיה עם מדינות אחרות לאורך השנים. וישנם עוד אתגרים רבים – הובלת מערך הבריתות באגן הים התיכון באופן שיקדם שיתופי פעולה ויצמצם סכסוכים, ניהול מערכת היחסים עם רוסיה בזירה הסורית, ניהול מושכל של ההשקעות הסיניות בישראל, שינוי כיוון ביחסים עם תורכיה, התמודדות עם מגמות אנטישמיות ומשטרים לא-ליברלים בעולם מבלי לוותר על הערכים והנורמות הדמוקרטיות-ליברליות שלנו, התמודדות במוסדות הבינלאומיים על מקומה של ישראל בין האומות ועוד. על כל האתגרים הללו, ועל ההזדמנויות שבצדן, נוסף אתגר משמעותי והוא מצבו של מערך החוץ הישראלי הסובל מפיצול סמכויות, היעדר תקציב, תדמית מעורערת, ריחוק משולחן מקבלי ההחלטות, וסכסוכי עבודה.

השגרירה בדימוס קולט אביטל, מכון מיתווים ולשעבר חברת כנסת

הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני עמד תמיד בבסיס מדיניות-החוץ ויחסי החוץ של ישראל. ואכן, זהו הנושא שצריך להעסיק אותנו בעדיפות ראשונה. רק בעת האחרונה ניתן להצביע על שני כישלונות של ישראל בגין הימנעותה מהתקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים – המשבר ביחסים עם ירדן והכישלון להקים ברית אסטרטגית מול איראן. משבר היחסים עם ירדן יכול היה להימנע בהתנהלות אחרת של ישראל וארה"ב. ההתייחסות המזלזלת בירדן ובמלך, הכרזת ראש הממשלה על רצונות לספח את בקעת הירדן, מעצרם המנהלי של שני אזרחים ירדנים, ומעל לכל, היעדר התקדמות בתהליך השלום מול הפלסטינים, יצרו משבר ביחסי ישראל-ירדן. ההתעלמות האמריקאית ממלך ירדן בעת גיבוש תכנית השלום, תרמה אף היא למשבר. גם בהקשר של הקמת ברית אסטרטגית אזורית אל מול איראן, כשלה ישראל במדיניותה. ביטול הסכם הגרעין עם איראן בלחץ ישראvלי, אפשר לאיראן להתעלם מההסכם ולהתעצם ולהתקדם בתהליך הגרעיני. ההתקפה של איראן על שדות הנפט בערב הסעודית, אשר לא זכתה למענה אמריקאי הולם, רק חיזקה את התעוזה של איראן לפעול באזור, והעלתה סימני שאלה בקרב שאר מדינות ערב בכל הקשור לגיבוי לו תזכנה מארה"ב לעת צורך. לכך יש להוסיף כי כינונה של ברית אזורית נגד איראן לא אפשרית כל עוד לא מתקדמים בנושא הפלסטיני. יוזמת השלום הערבית שעדיין מונחת על השולחן ושמבקשת התקדמות בתהליך השלום בתמורה לנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב, היתה יכולה להוות בסיס טוב להקמת ברית שכזו, אך בהיעדר תהליך שלום, נעדרת גם הברית האסטרטגית. אין להתפלא אם כן שלנוכח תהליכים אלו, מתקיימים היום גישושים בין ערב הסעודית ומדינות מפרץ אחרות להידברות עם איראן. זוהי עדות לזניחה אפשרית מצדן של רעיון הברית האסטרטגית האזורית נגד איראן. ישראל צריכה לשקול ולבחור מהי הסכנה הגדולה יותר שבפניה היא ניצבת: איראן או מדינה פלסטינית?

ד"ר פאול פאש, מנהל קרן פרידריך אברט בישראל

מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית הוא מכון עצמאי למחקר ומדיניות שפועל לעצב מחדש את יחסי ישראל במזרח התיכון, אירופה והים התיכון. שיטות העבודה של המכון כוללות גיבוש פרדיגמות חדשות למדיניות-החוץ הישראלית, הגברת השייכות האזורית של ישראל וקידום שלום ישראלי-ערבי. קרן פרידריך אברט נהנית משותפות אסטרטגית עם מיתווים מאז הקמת המכון במאי 2011. אנו גאים בשותפות זאת ומודים לצוות המכון על שיתוף הפעולה הפורה. בדירוג העולמי השנתי של מכוני מחקר ומדיניות שמפרסמת אוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב, דורג השנה מיתווים בין המכונים המובילים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובין המכונים המובילים בעולם בקטגוריות: מרכזים ללימודים אזוריים, מכונים עם הצעות מדיניות חדשניות ומכונים שיש לשים אליהם לב ב-2019. מיתווים מקדם שינוי פרדיגמה במדיניות-החוץ הישראלית. מדד מדיניות-החוץ הישראלית, שמפרסם המכון מדי שנה מאז 2013, הוא כלי חשוב מאוד בהקשר זה. פעילות המכון למען קידום השייכות האזורית של ישראל כוללת, בין היתר, מפגשי דיאלוג מדיני קבועים עם שותפים מתורכיה וירדן. מיתווים מקדם את פתרון שתי-המדינות ותומך בהשגת שלום ישראלי-ערבי. במהלך השנתיים האחרונות, מומחי המכון חקרו את היחסים המשתנים בין ישראל למדינות מרכזיות בעולם הערבי – מצרים, ירדן, ערב הסעודית, מרוקו, איחוד האמירויות הערביות ועיראק. בם בחנו את היסטורית היחסים בין ישראל לכל אחת ממדינות אלה; את הרמה הנוכחית של שיתוף הפעולה המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי עמן; את הפוטנציאל לשיתוף פעולה עתידי; ואת ההשפעה שיש לסכסוך הישראלי-פלסטיני על הקשרים של ישראל במזרח התיכון. בנוסף, קבוצת מומחים ישראלית-פלסטינית שמוביל המכון מפתחת בימים אלו הצעה לחבילה תמריצים בינלאומית לשלום. בתוך זמן קצר, זכה מיתווים להכרה כגוף מדיני פרוגרסיבי מייעץ, ונהנה מדימוי טוב ואמין בישראל, באזור, באירופה ובארה"ב.

ב. יחסי ישראל עם האזורים סביב לה: המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון

ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, מכון מיתווים והמכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי

ישראל צועדת קדימה מבחינת ההשתלבות במזרח התיכון וישנן התפתחויות חיוביות. ביקורים של ראש הממשלה ושריו במדינות האזור, שיתופי פעולה בתחומי הביטחון, הספורט והתרבות, משלחות מישראל מבקרות במדינות ערב, ואפילו משלחות ממדינות ערב מגיעות לישראל, תחת איפול כמובן. עם זאת, אי אפשר להתכחש לכך שהנושא הפלסטיני עודנו מרכזי ומגביל את היחסים. בני השיח מעבר לגבול, כולל במצרים וירדן, מדגישים זאת שוב ושוב. ללא התקדמות רצינית במשא ומתן לשלום עם הפלסטינים, לא נגיע ליחסים נורמליים עם מדינות ערב. בינתיים, על ממשלת ישראל להשקיע אסטרטגית בחיזוק היחסים עם מצרים וירדן. יש להגדיל את הסגל הדיפלומטי הישראלי במדינות אלו ולהעניק למשרד החוץ יותר סמכויות. כבר יותר משנה לא אושר בממשלה מינויה של השגרירה הנבחרת למצרים, ואין לנו שגריר שם. יש להתאים את התנהלות המערכת הממשלתית למציאות שהשתנתה באזור ולהוציא לפועל פרויקטים שכבר התחייבנו להם בפני שכנינו. יש לתת מקום של כבוד ליחסים עם מדינות השלום ברמה הציבורית וההצהרתית כאחד. לפני שבונים "מסילות לשלום" עם מדינות המפרץ וערב הסעודית, בואו נוודא שניתן להגיע לירדן בטיסה שעולה פחות מ-700 דולר. הסכם השלום עם ירדן הוא אסטרטגי ופורץ דרך, אך גם הוא מושפע מהיעדר תהליך שלום עם הפלסטינים. במסגרת הדיאלוג המדיני שקיים לאחרונה מכון מיתווים בירדן, שמענו מהצד הירדני אכזבה מרה ממצב השלום, וזאת על אף תמיכה גורפת של גורמים שונים, כולל באופוזיציה, בעצם קיומו. למעט הסוגיה הפלסטינית, אין סכסוכי עומק וסוגיות משמעותיות שבמחלוקת בין ישראל וירדן. ניתן בקלות די רבה לאתחל את מערכת היחסים בינינו. עמידתה האיתנה של ירדן על החזרת השטחים בצופר ונהריים לריבונותה אינה הדבר המרכזי בבסיס היחסים, אם כי ביטוי למצבם הרעוע בימים אלו. בזכות השלום, ישראל זכתה בביטחון אותו ביקשה לעצמה, אולם ירדן טרם זכתה בפיתוח בו היא מעוניינת. אפשר וצריך לבנות שלום שלא מבוסס רק על מפגשים בין אנשי המדים, אלא שלום הכולל יחסים דיפלומטיים ממשמעותיים יותר לצד קשרים אזרחיים מפותחים בתחומי הכלכלה והחברה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי, מכון מיתווים ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין

שלושה גורמים עיקריים התניעו את תהליך התגבשותו של אזור אגן הים התיכון בכלל, ושל הברית של ישראל עם המדינות ההלניות – יוון וקפריסין – בפרט: גילוי הגז הטבעי, ההתפתחויות סביב האביב הערבי והמשבר בין ישראל ותורכיה. ישראל, יוון וקפריסין זיהו את הפוטנציאל שנרקם והחלו לממשו ולבנות את משולש היחסים. במקביל להצלחת הברית הזו, קידמו יוון וקפריסין בריתות משולשות נוספות באזור, בראש וראשונה עם מצרים. התגבשות פורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר בהובלת מצרים, היא ביטוי נוסף לתהליכי ההתגבשות שעובר מזרח אגן הים התיכון כאזור מובחן. זהו שיתוף פעולה אזורי שנולד מתוך האזור, לא מבחוץ, על בסיס אינטרסים מוחשיים, ומהווה במידה רבה מודל לחיקוי וגורם משיכה למדינות נוספות וארגונים נוספים המעוניינים להצטרף ולקחת חלק במתרחש. הברית הזאת אינה כוללת את תורכיה, אך אינה מכוונת, מבחינת ישראל, נגדה. בשנים האחרונות הלכו והתמעטו מפגשי האינטרסים בין ישראל ותורכיה, כמעט בכל נושא, הטונים החריפו והיריבות גברה. אך עם זאת, על שתי המדינות למצוא או ליצור נקודות מפגש שכאלו. הבסיס האזרחי והכלכלי ליחסים נשמר, הדיפלומטים ומערך החוץ מסייעים בינתיים בהצלחה לשמר אותם על אף חילוקי הדעות הפוליטיים, וכעת זוהי משימתו של הדרג הפוליטי לפעול ככל שניתן לטיהור האווירה, גם תחת מחלוקות מדיניות מתמשכות. ממשלת ישראל צריכה לזכור כי מצבה האסטרטגי של ישראל אינו רע וכי היא יכולה להעז יותר בניסיון לנצל הזדמנויות ולהתמודד עם אתגרים. ישראל לא צריכה להתנהל מתוך חשש ופחד. האינטרס הישראלי מחייב גם להחזיר את התהליך המדיני עם הפלסטינים למרכז השיח. גם אם הצלחת התהליך בנסיבות הקיימות קלושה, קידום תהליך מדיני משרתת את האינטרס הישראלי ומשמרת את האפשרות להתקדמות בעתיד.

דן קטריבס, יו"ר לשכת הסחר ישראל-האיחוד האירופי

בין ישראל ואירופה יש מתחים פוליטיים סביב הכיבוש, התנחלויות והיעדר תהליך שלום. ישראל משליכה את הביקורת והמתחים על מוסדות האיחוד האירופי ומתעדפת יחסים עם מדינות ספציפיות שחברות באיחוד. מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להבין עד כמה אירופה חשובה ומשמעותית לישראל. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל ויש עמה רובד עשיר של הסכמים בילטרליים – דוגמת תכנית המחקר
והפיתוח הורייזון 2020 ותכניות בהן מומחים אירופיים מסייעים למשרדי ממשלה ישראלים. תכנית "שמיים פתוחים" האירופית חיברה בין ישראל ואירופה באופן חסר תקדים, וקידמה את התיירות. כל זה קורה בלי הרבה רעש וחשיפה, ואולי חבל שכך. ישראל עומדת בפני הכרעה ערכית ומעשית – כיצד היא מתנהלת בתוך המשבר האירופי המורכב, אשר בא לידי ביטוי בעליית גורמים לא-ליברלים ופופוליסטים. הברקזיט הוא ביטוי מרכזי לכך, אך גם תהליכים במדינות אירופיות אחרות בהן מתחזק הימין הפופוליסטי. מבחינה מעשית, האיחוד האירופי הוא פרויקט מוצלח שהביא לשלום ולשגשוג כלכלי, וישראל צריכה לשאוף להתחבר אליו ואל ההתנהלות והשווקים הפתוחים שלו. מבחינה ערכית, אסור למדינת ישראל לחבור לכוחות האפלים באירופה מתוך ראייה קצרת טווח ואופורטוניזם טהור ואסור לה לעמוד מנגד נוכח פגיעה בזכויות אדם. ישראל צריכה לקדם את הערכים הדמוקרטים ליברלים ולחבור לגורמים באירופה שעושים כך. זה נכון גם לפוליטיקה הישראלית בה צומחים עשבים שוטים, אשר קושרים קשרים עם עשבים שוטים במדינות אחרות בעולם. על הממשלה הבאה לפתוח דף חדש עם אירופה. יש נציבות אירופית חדשה שנבחרה לעמוד בראש האיחוד, יש פוטנציאל אדיר להמשך שיתוף הפעולה ויש לנסות ולבנות שיח חדש. ניתן וצריך גם לקדם את שיתוף הפעולה הביטחוני עם אירופה, כי הדבר מעורר עניין באיחוד, גם לאור בחינת הקמתו של ארגון ביטחוני משותף באירופה. יש לישראל ולאירופה אינטרסים ואתגרים משותפים רבים, למשל מול הסינים וכיצד מתמודדים מול עולם חדש שנוצר, וזאת ניתן ורצוי לעשות יחד, כמי שחולקים ערכים משותפים.

ד"ר עידו זלקוביץ, מכון מיתווים וראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל

ללא פתרון של הסכסוך הפנים-פלסטיני בין פת"ח לחמאס, אין התכנות להתקדמות משמעותית במסלול הישראלי-פלסטיני. אי-היציבות הקיימת ברשות הפלסטינית פוגעת ביכולת לגייס לגיטימציה ברחוב הפלסטיני לתהליך שלום עם ישראל. בעוד אבו מאזן מוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני בדרכי שלום ודיפלומטיה, ופועל להשיג הכרה בינלאומית במדינת פלסטין, שלטון החמאס בעזה הופך בחסות האלימות לגורם עמו מנהלת ישראל משא ומתן. ככל שחמאס יהפוך לשחקן מדיני לגיטימי באזור וככל שיתמקד בבניית מוסדותיה של מדינה פלסטינית עתידית ובקידום הנושא הפלסטיני בזירה הבינלאומית, הוא יאיים על תפקידו של אש"ף ויאלץ את הנהגת הרשות הפלסטינית לבחון מחדש את מקומה. סבבי האלימות בעזה מוכיחים שוב כי הסוגיה הפלסטינית היא מרכזית בזירה האזורית. במצרים, הסוגיה הפלסטינית עדיין חיה ובועטת בשיח הציבורי, ומשפיעה רבות על התפיסה ביחס לישראל. אולם, במדינות המפרץ, הולכת ומתקבעת גישה יותר פרגמטית, אשר כבר אינה מחויבת כל כך לסוגיה הפלסטינית. למדינות המפרץ נמאס לתמוך פיננסית ברשות הפלסטינית. תמיכת מדינות ערב היא קריטית עבור הרשות הפלסטינית, והתנתקות רגשית מהפלסטינים של מדינות המפרץ, ובעיקר של התקשורת והדור הצעיר במפרץ, מאלץ אותה לבצע חשיבה מחודשת. סוגיה זו קריטית אף יותר על רקע הפיצול בין רצועת עזה והגדה המערבית ועל רקע העברת הכספים הישירה מהמפרץ לעזה – ללא מעורבות הרשות ולא תחת שליטתה. לעומת זאת, הפלסטינים שואבים אופטימיות מתהליכים המעידים על כך שהשתלבותה של ישראל במרחב הערבי עודנה מוגבלת לאור חוסר ההתקדמות בתהליך השלום. על ממשלת ישראל הבאה, על מנהיגיה, לעשות את המרחק הקצר בין ירושלים לרמאללה ולהתניע דיאלוג מחודש עם ההנהגה הפלסטינית. יש לעבור מפוליטיקה של פחד לפוליטיקה מלאה בתקווה.

ג. החתירה לשלום ישראלי-פלסטיני ומקומה במדינאות הישראלית

ד"ר ליאור להרס, מכון מיתווים והאוניברסיטה העברית

בישראל יש התנגדות לתיווך בינלאומי שאינו אמריקאי, על אף התועלת שמביא התיווך של האו"ם ומצרים במניעת הסלמות בעזה ובהגעה להבנות עם החמאס. שליח האו"ם מלדנוב מצליח לתווך היטב בין ישראל והחמאס, בעוד שליחי טראמפ עשו כמעט כל טעות אפשרית, ואיבדו את הקשר עם הצד הפלסטיני ואת היכולת לתווך. למרות זאת, התפיסה הרווחת בישראל היא שהמתווך הלגיטימי היחידי הוא הממשל האמריקאי. לאחר למעלה משנתיים של ציפייה לפרסום תכנית טראמפ, ניתן כבר להתקדם הלאה. הפלסטינים החלו לחפש מסגרת תיווך בינלאומית חדשה. הסקר השנתי של מכון מיתווים מראה שהציבור בישראל מוכן לשלב את מדינות ערב כגורם מתווך בתהליך השלום. האיחוד האירופי נמנע כיום מתיווך והתערבות בסכסוך, אבל השתלבות שלו ושל מדינות חברות בו במסגרת בינלאומית חדשה – דוגמת זו שגיבשה את הסכם הגרעין עם איראן – יכולה להיות מועילה. חשוב שממשלת ישראל הבאה תיצור מיד ערוץ ישיר עם רמאללה. המשבר הנוכחי בין ישראל וירדן מעיד עד כמה משפיע קיומו או היעדרו של ערוץ תקשורת ישיר בין המנהיגים. למנהיגים יש יכולת לשנות את השיח ולהעניק לגיטימציה לתהליך השלום. זה נעשה בעבר, וניתן וצריך לעשות זאת שוב. ניסיון העבר מראה כי לא ניתן להתקדם לשלום תוך התעלמות מחלקים נרחבים – כולל קיצונים – בשני הציבורים, ולכן יהיה צורך לבצע התאמות באופן ניהול תהליך עתידי. בשנים האחרונות, דווקא ממשלות הימין הכי קיצוניות הן אלו שקיימו משא ומתן עם החמאס. אולם, לא לשם קידום שלום אלא מתוך אינטרס משותף לנהל את הסכסוך. ממשלת נתניהו רוצה בשימור הפיצול בין עזה והגדה ולא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שכולל ויתורים ופגיעה בהתנחלויות, ואילו החמאס מעוניין בעיקר לשמר את כוחו ומעמדו. משא ומתן זה נשאר חסוי, והצדדים לא סיפקו לגביו דין וחשבון לציבור. ואולם, עצם הידיעה על מגעים שכאלה מכשירה את דעת הקהל לקיומו של משא ומתן מדיני עם גורמים כאלו בעתיד. הפיצול הפנים-פלסטיני מציב גם הוא מכשול משמעותי בדרך לפתרון שתי המדינות, שיש לעשות מאמץ להסירו מהדרך לשלום עתידי.

ד"ר דליה שיינדלין, מכון מיתווים, סוקרת דעת קהל ומגזין 972+

רוב יציב בציבור תומך עקרונית בשלום ובפתרון שתי המדינות, אך לא מאמין שיש סיכוי גבוה להצלחה. מתוך הייאוש, נדחקת חשיבות הנושא הישראלי-פלסטיני מהשיח הציבורי. הציבור מעדיף להתרגל למצב הקיים, שאינו נתפס כגרוע כל כך עבור ישראל. התחושה היא שהכלכלה משגשגת ויחסי החוץ מוצלחים. תחושת הביטחון הכללית, מחוץ לעוטף עזה, היא בסך הכל בסדר ולכן אין תחושת דחיפות לשנות את המצב הקיים. אולם, המציאות בשטח משתנה ואין שמירה על הסטטוס קו. תוך כדי ניהול הסכסוך, ישראל מקדמת סיפוח זוחל, והדבר זוכה לתמיכה לא מבוטלת בציבור. תגובת הקהילה הבינלאומית לכך היא מדודה, אולם ככל שתהליך הסיפוח יקבל יותר פומביות ויתרחש בצורה מוחשית יותר, כך גם הקהילה הבינלאומית תדרש להגיב בצורה חריפה יותר. מעבר לסיפוח גלוי ורשמי טומן בחובו הזדמנות גם למי שתומך בקיומה של מדינה אחת שוויונית, דו-לאומית, בין הים לנהר. סיפוח יוצר יחידה פוליטית אחת, ובעקבותיו – כפי שמראים סכסוכים אחרים – יורד הלחץ הבינלאומי לביסוסן של שתי מדינות והשיח עובר להתמקד בהבטחת זכויות אדם ואזרח. הדרישה לזכויות אלו מביאה בדרך כלל את הקהילה הבינלאומית למעורבות רבה יותר, ועל כן הלחץ על ישראל צפוי להתגבר. אולם, רוב הישראלים והפלסטינים לא מעוניינים במדינה אחת. המחקר ההשוואתי מראה כי סיפוח זוחל לא מביא להתנגדות בינלאומית יעילה. לכן, מי שמעוניין לעצור את הסיפוח, אל לו לתלות תקוות בקהילה הבינלאומית, אלא לפעול מתוך החברה הישראלית. למנהיגות יש יכולת לבסס לגיטימציה לתהליך השלום. הציבור הוא רציונלי והוא גם יכול לשנות את עמדתו. ניתן להקל את המצב בעזה, לאפשר לפלסטינים בגדה לחיות בצורה חופשית יותר, לתמוך בחברה הפלסטינית המתגבשת ולחזק את הכוחות הפוליטיים המתונים. אלו הם חלק מהצעדים שישראל יכולה לבצע בשיתוף עם הפלסטינים, כדי לחזק את הדמוקרטיה הפלסטינית, כמרכיב חשוב ביחסים שישררו בין המדינות לעת שלום.

כמאל עלי-חסאן, מכון מיתווים והאוניברסיטה הפתוחה

לא ניתן לנתק בין מה שקורה בתוך המדינה, לבין מערכת יחסי החוץ שלה. התנהלות מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים – היעדר השוויון והדמוקרטיה, אי-השוויון והאפליה, משתקפים בהתנהלותה בזירה הבינלאומית, וזו אחת ההחמצות הגדולות ביותר של מדינת ישראל. הערבים בישראל נדחקים החוצה וחוק הלאום הגביר זאת. גם בימים אלו מתקיים מסע דה-לגיטימציה נרחב כלפי הציבור הערבי. ואולם, האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הוכיחה לאורך השנים את נאמנותה למדינה, וכיום הרשימה המשותפת – במהלך היסטורי – מושיטה יד ומבקשת להיות שותפה מלאה. בינתיים, אין בממשלת ישראל מי שמושיט יד בחזרה, להיפך. יש לשנות זאת, ולהתחיל קודם כל במישור החינוכי – לבסס מערכת ערכים משותפת ומערכת חינוך ממלכתית משותפת, במקום המשך קיומן של מערכות נפרדות לערבים, לדתיים, לחרדים ולחילוניים, שרק יוצרות ריחוק בין האוכלוסיות. המרכיב ההכרחי השני הוא מנהיגות ישראלית אמיצה החותרת לשלום עם הפלסטינים. הענקת שוויון וזכויות דמוקרטיות מלאות למיעוט הערבי, יאפשרו לערבים בישראל למלא תפקיד משמעותי יותר בתוך המדינה, אבל גם בעיצוב יחסיה עם האזור ובקידום שלום. חלק מהזהות הערבית-ישראלית הוא החיים המשותפים עם היהודים, במדינה שהרוב בה הוא יהודי. אזרחי ישראל הערבים יודעים לפעול במקביל במסגרת ההזדהות שלהם עם עמם הפלסטיני ובמסגרת המדינה וחוקיה. ראשית שנות ה-90' הן דוגמא לאופן בו תחת מנהיג שחתר לשלום, חל שינוי מהותי במעמדם ובתפיסתם של הערבים בישראל, ונוצרה ההזדמנות עבורם למלא תפקיד מרכזי בשיח המשותף בתוך מדינת ישראל ובינה לבין סביבתה. על הממשלה הבאה לפעול לקידום הערבים הישראלים במדינתם. בתורם, יוכלו אזרחי ישראל הערבים למלא תפקיד בפיתוח ובניית שותפויות ייחודיות וחשובות בין מדינתם ישראל לבין הפלסטינים ובין ישראל למדינות האזור, ואף לסייע למדינות אחרות בקידום תהליכי שלום אזוריים על רקע ניסיונם וחווייתם המשותפת במדינת ישראל.

נדב תמיר, מכון מיתווים ולשעבר דיפלומט והיועץ המדיני לנשיא פרס

בישראל קיים פער בלתי נסבל בין אנשי המקצוע המבינים כי נושא השלום והדיפלומטיה המדינית הם שצריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות והשיח הציבורי, לבין דעת הקהל הרואה בזה נושא זניח. הפוליטיקאים נגררים אחר דעת הקהל במקום להראות מנהיגות, ומתרחקים מהעיסוק בנושא. ישראל, למרות היותה מעצמה אזורית, מתנהגת כמדינה במאבק הישרדותי. בעוד האתגרים המרכזיים של המדינה נמצאים בתחום הדיפלומטיה והעוצמה הרכה, הפוליטיקאים מציגים את האתגרים בעיקר דרך הפריזמה הצבאית, וזאת כאשר אין פתרון צבאי לבעיות היסוד עמן מתמודדת ישראל. הפוליטיקאים בישראל משתמשים בהפחדה כדי לצבור עוצמה פוליטית, במקום לעורר חזון ותקווה, והם כושלים גם בדחיקת הקשר עם יהדות התפוצות. שיקולים פוליטיים זוכים לבולטות גבוהה יותר על חשבון הקשר עם יהדות התפוצות. בכך, חוטאת ישראל לתפקידה כמדינת העם היהודי. מדינת ישראל לא צריכה לראות ביהדות התפוצות רק כספומט, לובי פוליטי ומאגר עולים. זו לא הדרך לתקשר עם מי שהמדינה רואה כחלק אינטגרלי מהפרויקט הלאומי שלה. יש להזמין ולשמוח על מעורבותם והתעניינותם של יהודים מהתפוצות בישראל. הפוליטיקאים הישראלים מתרחקים מערכי הדמוקרטיות הליברליות, שהם גם הערכים שמאפיינים את רוב יהדות התפוצות, ומעדיפים בריתות עם מנהיגים פופוליסטים בשל שיקולים קצרי טווח. בכך הם חוטאים לערכים שניסחו מקימי המדינה במגילת העצמאות, וגם לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי. הדיון על הקשר עם יהודי ארה"ב שזור בדיון הפנימי על מקומו של המיעוט הערבי בישראל. עבור יהדות ארה"ב, התביעה לשוויון זכויות של הערבים בישראל היא תביעה בסיסית, והיא מקבילה לדרישה לשוויון הזכויות שהם מבקשים לראות בארה"ב עצמה. יש משהו צבוע בביקורת המופנית בישראל כלפי אזרחי ישראל הערבים על הזדהותם עם אחיהם הפלסטינים, לצד הבקשה של ישראל מהיהודים בארה"ב להזדהות עם ישראל. למרות הכל, יש מקום לאופטימיות. יש מרכיבים רבים המאפשרים את קידום פתרון שתי המדינות לשני עמים, דוגמת יוזמת השלום הערבית, ומה שדרוש זה שינוי מנהיגותי. מנהיג חדש יוכל להוביל את ישראל, ואת הפלסטינים, אל עבר נתיב חדש, שגם יציל את החזון הציוני ליברלי.

ד. נאומים מרכזיים

ח"כ יאיר לפיד, כחול לבן ויו"ר יש עתיד

בישראל אין כיום הסכמה בנוגע לסיפור ההיסטורי שלנו ופרשנותו, כמו גם בנוגע לעובדות הפשוטות של מציאות החיים כאן. זה מונע את קיומו של דיון כלכלי, חברתי או מדיני אמיתי. אנשים מתנגדים לקבל עובדות שאינן תואמות את עמדתם הפוליטית. המודל של המידע והתקשורת האובייקטיבים, מתפורר. לכן, העוצמה הפוליטית היום היא לא לשלוט על האמת, אלא לשלוט גם על השקר. תהליך זה מתפשט גם לזירת יחסי החוץ. הממשלה היוצאת ויתרה למעשה על קשרים עם גורמים שאינם תומכים במדיניותה – דוגמת האיחוד האירופי, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והמוסדות הבינלאומיים – ופנתה לחזק קשרים רק עם מי שנתפס בצד שלה. ריסוק משרד החוץ מבטא גם הוא את התהליך הזה. היעדר ההסכמה על העובדות והעדר הדיון על מה צריך לקרות, פוגע בסופו של דבר בביטחון הלאומי. למשל, לא התקיים דיון בשאלה האם ניתן להפריד את הבעיה האיראנית מהבעיה הפלסטינית. אם המטרה היא למנוע מאיראן יכולת גרעינית והגמוניה אזורית, ויש להביא לחילופי שלטון באיראן, אין ספק שזה עובר דרך הקמת קואליציה אזורית רחבה – המפעילה לחץ כלכלי, מדיני וצבאי מתמיד על איראן. האם ניתן בתנאים הנוכחיים לגייס לשם כך את הרחוב הסעודי, הקונגרס האמריקאי, יהדות ארה"ב, האיחוד האירופי הכסף של מדינות המפרץ והמוסדות הבינלאומיים? ראש הממשלה היוצא נתניהו אומר שכן. אני אומר שלא. רוב גורמי הביטחון אומרים שלא. נתניהו נמנע ממשא ומתן עם הפלסטינים ומעמיד פנים שאין קשר בין הדברים, אבל פריצת הדרך בנושא האיראני תלויה בעניין הפלסטיני. צריך לפעול לקידום הסדר המדיני עם הפלסטינים, אבל רק כחלק מדיון אזורי. כרגע, הדיון הזה בכלל לא מתקיים. ישראל פועלת היום בלי שהגדירה לעצמה מטרות ובלי לשאול איפה היא רוצה להיות בעוד חמש שנים או עשר שנים. בשביל להגדיר מטרות, צריך לעשות דברים לא נעימים. להודות בטעויות של העבר. להכיר בקיומן של בעיות בהווה. להסביר לאנשים מה יידרש מהם. לא רק להבטיח להם דברים, להגיד להם שהם יצטרכו לעשות מאמץ, להציג את המורכבות, ולבנות סדר עדיפויות שככל הנראה לא כולם יאהבו.

סוזנה טרסטל, הנציגה המיוחדת של האיחוד האירופי לתהליך השלום

שלום ישראלי-פלסטיני הוא הכרחי, וגם אפשרי. האיחוד האירופי ממשיך להיות מחוייב לביטחון ישראל, לקידום סיום הסכסוך ולתמיכה בהסכם שלום. התקדמות במאמצי השלום תוביל לביטחון רב יותר, ואסטרטגיית ניהול הסכסוך אינה מספיקה לשם כך. ישראל ואירופה הן שותפות סחר חשובות, ואירופה משקיעה במקביל רבות בבניית תשתית למדינה פלסטינית דמוקרטית, שומרת חוק, חותרת לשלום, יציבה ובת קיימא שתתקיים לצד מדינת ישראל. אם לא ניתן להקים מדינה שכזו, אז גם פתרון שתי המדינות קורס. רוב הציבור הישראלי והפלסטיני תומכים בפתרון זה. התמיכה האירופית מונעת את קריסת הרשות ואת המשבר ההומניטרי בעזה, מצמצמת את האלימות ומשאירה את פתרון שתי המדינות בחיים. האיחוד האירופי הניח כבר ב-2013 הצעה לישראל ולפלסטינים לכונן שותפות מועדפת מיוחדת שתגביר לעת שלום את הגישה לשווקים ואת שיתוף הפעולה בשלל תחומי החיים. זהו תמריץ להתקדם להסדר קבע, והוא עדיין מונח על השולחן. בכל הקשור לתיווך לשלום, נכון לרגע זה ממתין האיחוד האירופי להנחת ההצעה האמריקאית לתהליך השלום, ומדגיש כי כל הצעה שכזו צריכה להיות מעוגנת בהחלטות מועצת הביטחון והדין הבינלאומי. בית המשפט האירופי אישר את המדיניות הקיימת של האיחוד האירופי בנוגע לסימון מוצרים מההתנחלויות. מבחינת האיחוד האירופי, ישראל מתקיימת בגבולות 1967 וההתנחלויות הן במעמד שונה. ההסכמים בין ישראל והאיחוד לא חלים על מוצרים שמגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית המשפט אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה של ישראל, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

הפוסט מדיניות-החוץ האזורית של ישראל: הערכת מצב שנתית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 ומדיניות- החוץ ישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שליח האו"ם לתהליך השלום ניקולאי מלדנוב נשא את דברי הפתיחה, בהם הוא סקר כיצד יכולים שחקנים אזוריים לשפר את המצב בעזה מבלי לפגוע בסיכוי להסכם שלום ישראלי- פלסטיני כולל. המשך הכינוס כלל סקירה של המצב בעזה ושל הפעולות שנוקטות מדינות שונות ביחס אליו, וזיהוי הזדמנויות ואפיקי פעולה אפשריים לשיפור המצב. מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו במהלך הכינוס.

הפוסט הזדמנויות אזוריות לשיפור המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-עיראק: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-מרוקו: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בדיון נשאו דברים ח"כ נחמן שי (ראש השדולה לחיזוק מערך החוץ), ניצן הורוביץ (ח"כ לשעבר ועמית מדיניות במכון מיתווים), ד"ר נמרוד גורן (ראש מכון מיתווים), ח"כ חיים ילין (יש עתיד), יעקב ליבנה (האגודה הישראלית לדיפלומטיה, משרד החוץ), ח"כ יצחק הרצוג (המחנה הציוני), שי כהן (היועץ המדיני לכנסת, משרד החוץ), ח"כ עליזה לביא (יש עתיד), ח"כ מיכל בירן (המחנה הציוני) ד"ר רונן הופמן (לשעבר ח"כ וראש ועדת המשנה לענייני חוץ והסברה), ודפנה קפלנסקי (ראש תחום בינלאומי בחטיבה לקשרים בינלאומיים של הכנסת). מסמך זה מסכם את עיקרי הדיון, אך אינו משקף בהכרח הסכמות בין כלל המשתתפים.

הפוסט כיצד לשפר את פעילות הכנסת בתחום יחסי החוץ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הדרך קדימה ביחסי ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להלן עיקרי הדברים שאמרו בכינוס ח"כ ד"ר נחמן שי, ח"כ יצחק הרצוג, ח"כ ציפי לבני, ח"כ ד"ר מיכאל אורן, ח"כ קסניה סבטלובה, ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג, ח"כ אייל בן ראובן, ח"כ חיים ילין, ח"כ איילת נחמיאס ורבין, ד"ר נמרוד גורן (ראש מכון מיתווים) ח"כית לשעבר קולט אביטל (שגרירה לשעבר), ח"כ לשעבר מגלי והבה (סגן שרת החוץ לשעבר), ברק רביד (הכתב המדיני של הארץ), ויקטור הראל (שגריר לשעבר), ערן עציון (לשעבר ראש התכנון המדיני במשרד החוץ), פרופ' יוסי שיין (אוניברסיטת תל-אביב), דניאל שק (שגריר לשעבר), וחנן גודר (יו"ר ועד עובדי משרד החוץ).

הפוסט כנס: משרד החוץ, משרד נחוץ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל בעיני העולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערך החוץ הישראלי נמצא במשבר, שהלך והחריף בחודשים האחרונים עקב הפיצול הנוסף בסמכויות משרד החוץ. הדרך להעצמת הדיפלומטיה הישראלית מחייבת תהליכי שינוי במערך החוץ עצמו ובמעמדו בתהליכי קבלת ההחלטות. אחד האמצעים לכך הוא הסדרת מעמד משרד החוץ באמצעות חקיקה, בדומה למצב הנהוג לגבי גופים מרכזיים אחרים בישראל ולגבי מרבית משרדי החוץ במדינות המובילות בעולם. לאורך השנים, הוצגו בכנסת מספר הצעות חוק בנושא, אך אלה מעולם לא הבשילו לכדי חקיקה של ממש.

לקראת דיון מחודש בנושא בכנסת ה-20, התמקדה סדנת-המומחים בשאלות הבאות: האם ישראל זקוקה לחוץ מערך החוץ? מה נעשה עד היום לשם קידום הנושא ומדוע זה לא הוביל לכדי חקיקה? מה צריך לכלול חוק מערך חוץ וכיצד ניתן לקדם את אישורו בעתיד? אלו דרכים נוספות, מלבד חקיקה, יכולות לסייע בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית? מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו בדיון.

הפוסט חוק מערך החוץ: דרך להעצמת הדיפלומטיה הישראלית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הצעדים הבאים לקראת יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סוריה ועיראק: התפתחויות אחרונות והשפעתן על מצב זכויות האדם באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט קוסובו ויחסיה עם ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, בשנים האחרונות מצטברים מתחים ביחסי ישראל-ארצות הברית. מדיניות ממשלת נתניהו נושא הפלסטיני, ובייחוד בסוגיית ההתנחלויות, נתונה לביקורת רבה מצד ממשל אובמה. מנגד, המאמצים אמריקאים להשיג הסכם עם איראן מעוררים התנגדות בקרב ראש ממשלת ישראל.

הפוסט סדקים ביחסים המיוחדים יחסי ישראל-ארצות הברית בימי אובמה ונתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תפקיד ארה"ב ביחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-החוץ של ישראל: בדרך לבידוד או לקראת השתלבות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-תורכיה בעקבות המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט האופק המדיני בעקבות המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדנה עסקה בהזדמנויות לקידום יציבות אזורית ושלום ישראלי-פלסטיני לאחר כינונה של הפסקת אש בעזה, והתמקדה במספר סוגיות ליבה: הדינמיקה המשתנה במזרח התיכון; מנגנונים אזוריים ובינלאומיים לתיווך וליישומה של הפסקת אש; הצורך לעבור מניהול הסכסוך ליישוב הסכסוך; הקשיים המגולמים בפירוז רצועת עזה; הבנייה מחדש של הכלכלה העזתית; עתידה של ממשלת האחדות הפלסטינית, ויוזמת השלום הערבית.

מסמך זה מסכם את התובנות וההמלצות העיקריות שעלו בסדנה.

הפוסט ישראל, עזה והאזור: הזדמנויות בעקבות הפסקת האש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים בסדנה היו מארק גלאגר, סגן ראש המשלחת של האיחוד האירופי לישראל וראש המחלקה הפוליטית; אביבית בר-אילן, מנהלת מחלקת ארגונים אירופאיים באגף אירופה של משרד החוץ; ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים; ד"ר וורנר פושרה מנהל קרן פרידריך אברט בישראל, וד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים. את הסדנה הנחתה מיריי סורוביץ', חברת צוות חשיבה במכון מיתווים.

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי ויחסי ישראל והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הביקור התקיים על רקע ההתקדמות שחלה לאחרונה לקראת פיוס ישראלי-תורכי, ומטרתו הייתה להתכונן ליום שאחרי חתימת הסכם בין המדינות. הביקור כלל סדרת פגישות ואירועים עם פוליטיקאים ודיפלומטים, שהתמקדו בהיבטים בי-לטראליים, בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ובהתפתחויות האחרונות במזרח-התיכון.

הפוסט שר החוץ לשעבר של תורכיה, יאשאר יאקיש, ביקר בישראל לקידום הפיוס בין ישראל לתורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות ארה"ב ביחס לישראל ולאזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מפגש ישראלי-תורכי באיסטנבול לתכנון תהליך הפיוס בין המדינות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסדנה השתתפו כעשרים מומחים יהודים וערבים, אשר הציעו המלצות למדיניות ולכיווני פעולה ביחס לשלוש זירות הפעילות של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים בנושאי חוץ: מדיניות-החוץ הרשמית של מדינת ישראל; מדיניות-חוץ נבדלת של החברה הערבית; ופעילות חברה אזרחית לקידום שלום והשתלבות אזורית.

הפוסט הפלסטינים אזרחי ישראל ויחסי ישראל עם האזור: המלצות למדיניות ולכיווני פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ערב העיון, שהתקיים במקביל לשביתה במשרד החוץ, בחן כיצד מנהלת ישראל את מדיניות-החוץ שלה, מה היתרונות והחסרונות של מדיניותה וכיצד ניתן לשפרה. הדיון התבסס על מחקר שכתבו ד"ר יובל בנזימן ולורם רום עבור מכון מיתווים, בנושא מאפייני יסוד במדיניות-החוץ הישראלית.

הפוסט גישות במדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה צפוי לדעתך להתרחש בבחירות המקומיות שיתקיימו בתורכיה ב-30 במרץ?
בבחירות המקומיות צפויה לדעתי ירידה בכוחה של מפלגת השלטון, במיוחד באזורים העירוניים.

על פי סקרים אחרונים, נראה שבערים הגדולות כמו אנקרה, איסטנבול, איזמיר ואפילו בורסה, המועמדים מטעם מפלגת האופוזיציה העיקרית – מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) – חזקים למדי ושיעורי התמיכה בהם קרובים לאלה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שבראשה עומד ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן.

הפוסט תורכיה לקראת הבחירות המקומיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדיון בסדנה התמקד בשאלות: האם האביב הערבי יצר הזדמנויות להגברת המעורבות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל בהקשר המדיני-האזורי? מהם האתגרים והחסמים בדרך לשותפות של האזרחים הערבים בתהליכים כלל-ישראליים בתחום יחסי החוץ?

הפוסט אזרחי ישראל הערבים ומדיניות-חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מושיטים יד לאביב הערבי: תובנות מניסיון אמריקאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הבחירות לנשיאות ארה"ב: מה על סדר היום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סיכום דיאלוג מדיני ישראלי-תורכי: יחסי ישראל-תורכיה ושינוי הפרדיגמה במזרח-התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תורכיה – סוריה

המשבר בסוריה והשלכותיו על יחסי אנקרה-דמשק עמדו במרכז דבריהם של שגריר תורכיה לארה"ב, נאמיק טאן, והיועץ הבכיר לראש ממשלת תורכיה, איברהים קאלין. בדומה להצהרותיו האחרונות של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, שני האישים מתחו ביקורת קשה על נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, והעבירו מסר ברור לפיו יירוט מטוס הקרב התורכי על ידי סוריה בתחילת יוני 2012, הפך את סוריה לאיום ממשי על ביטחונה הלאומי של תורכיה. קאלין טען עוד שהפלת המטוס מעידה על מצבה הנואש של ההנהגה הסורית ועל אובדן הלגיטימיות להמשך שלטונה.

הרטוריקה התורכית שנשמעה בכנס, ובראשה שינוי תפישת האיום התורכית בנוגע לסוריה, מעידה על השפל אליו הגיעו יחסי תורכיה וסוריה. שתי המדינות ניהלו עד לפני כשנה וחצי יחסי מסחר ודיפלומטיה ענפים, ואולם מאז תחילת האלימות בסוריה יחסי השתיים הלכו והידרדרו. למרות זאת, טען קאלין מפורשות כי לתורכיה אין אינטרס בהסלמת המתיחות עם סוריה, וכי מדינתו תמשיך לכבד את ריבונות שכנותיה. ואכן, מאז התקרית לא נרשמה פעולה תורכית צבאית נגד סוריה. האינטרס התורכי הוא להביא לסיום המשבר עם סוריה. לשם השגת יעד זה, אמר קאלין, תורכיה תהיה מוכנה לערב את כל גורם שיוכל לסייע, כולל איראן.

הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה, מועמד הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב ב-2008, חזר לאחרונה מסיור במחנות הפליטים הסוריים בגבול תורכיה-סוריה. בדבריו בכנס, גינה מקיין את הפלת מטוס התורכי וכינה אותו "מעשה אגרסיבי ומיותר". לדבריו, המשבר המתמשך בסוריה לא זאת בלבד שגובה קורבנות רבים בנפש, אלא אף עלול לערער את יציבותן של בנות בריתה של ארה"ב באזור, דוגמת תורכיה וסעודיה. מקיין שלח מסר לסוריה שארה"ב תעמוד לצד תורכיה בעתות משבר, ושכך יעשו גם בנות הברית האחרות של תורכיה. הוא קרא לארה"ב להפגין מנהיגות למען סיום האלימות בסוריה, וזאת באופן שיפגין את מחויבותה האנושית של ארה"ב לבני העם הסורי ואת מחויבותה האסטרטגית לבנות בריתה. יחד עם זאת, מקיין הביע התנגדות למעורבות ישירה של צבא ארה"ב בסוריה.

תורכיה – איראן

דומה כי תורכיה מתקשה למצוא את הנוסחה שתשלב בין רצונה למנוע מאיראן נשק גרעיני לבין התנגדותה לפעולה צבאית נגדה.

הדיפלומט התורכי הוותיק ושר החוץ לשעבר, יאשאר יאקיש, טען כי על תורכיה לבסס את תפקידה האזורי טרם תוכל להפוך לשחקן משמעותי בזירה העולמית. לדבריו, על מנת להיות שחקן משמעותי במזרח-התיכון, על תורכיה להתחרות מול מצרים ואיראן. לפיכך, הוא הזהיר, הפיכת איראן לגרעינית תשבור את מאזן הכוחות האזורי ותטה אותו לטובתה.

השגריר טאן קבע כי תורכיה אינה יכול להישאר אדישה לנוכח תהליך הפיכתה של איראן לגרעינית. לדבריו, תורכיה מודאגת מאוד מהפרויקט האיראני משתי סיבות מרכזיות: (1) הסכנה שלתורכיה תהיה שכנה גרעינית, ו-(2) הסכנה שאיראן גרעינית תביא למרוץ חימוש אזורי שיכלול בין היתר את מצרים וסעודיה ושיגביר עוד יותר את רף המתיחות באזור. למרות החשש, הדגיש השגריר, תורכיה מתנגדת לכל מהלך צבאי לעצירת הפרויקט האיראני ומאמינה שרק דיפלומטיה תניב את הפירות הרצויים.

מדבריו של קאלין השתמע כי תורכיה חוששת שהתמשכות המשבר בסוריה משרת אינטרסים איראניים – הוא מסיט את תשומת הלב העולמית מאיראן, מאפשר לה להרוויח זמן בפיתוח הפרויקט הגרעיני שלה, ומבסס עוד יותר את מעמדה כגורם חיוני לפתרון בסוריה.

תורכיה – עיראק

יחסי תורכיה ועיראק נידונו רבות בכנס. פרופ' יוסט הילטרמן, סמנכ"ל דסק המזרח התיכון ואפריקה בקבוצת המשבר הבינלאומית (International Crisis Group), היה הדובר המרכזי בסוגיה זו. הוא שיתף את קהל השומעים מרשמים מנסיעת עבודה שקיים בעיראק.

היחסים עם עיראק חשובים לתורכיה מבחינה כלכלית, מדינית ואסטרטגית. מתחים בין קבוצות אתניות שונות בעיראק (במיוחד בין השיעים והסונים) מעלים בתורכיה חשש שעיראק עלולה להתפרק לתתי-מדינות שיעיות וסוניות, ושהדבר יוביל למעורבות איראנית גוברת בקרב האוכלוסייה השיעית בעיראק. לפיכך, שמירה על עיראק מאוחדת, מניעת התפרקותה לתתי-מדינות, ובלימת המעורבות האיראנית בנעשה בה הם בגדר אינטרס תורכי מרכזי.

בשנה האחרונה נרשמה עלייה במתיחות בין תורכיה לעיראק. ראש ממשלת עיראק, נור אל-מליכי, האשים את תורכיה בהתערבות בענייניה הפנימיים של ארצו. תורכיה רואה בממשלת אל-מליכי, שיעי במוצאו, בת-חסות איראנית והאשימה את התנהלותו כדיקטטורית. בעיראק גם רווחת התפישה לפיה תורכיה ונסיכויות המפרץ הסוניות מתכוונות לפעול לסילוקו של אל-מליכי לאחר סילוק אסד מסוריה. בכירים עיראקיים אף כינו את ארדואן "הגרסה העותומאנית של גמאל עבד אל נאסר", בהשאלה לשאיפתו של נשיא מצרים בשנות ה-50' וה-60' להקמת חזית ערבית מאוחדת בין היתר דרך התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות ערב שונות. עמדה עיראקית זו נעוצה ככל הנראה בתפישה הרווחת בעיראק לפיה תורכיה, נסיכויות המפרץ וסעודיה מנסות להבטיח את האינטרסים שלהן באזור על-ידי יצירת ברית סונית כנגד, מה שלתפישתן הוא, הציר השיעי הכולל את איראן, סוריה, חיזבאללה, וממשלת אל-מליכי.

במקביל, לדברי הילטרמן, חלה התקרבות משמעותית בין תורכיה לממשלה האזורית הכורדית (Kurdistan Regional Government – KRG) בצפון עיראק, שנשיאה הוא מסעוד ברזאני. בצפון עיראק, בניגוד לשאר חלקי עיראק, יש פיתוח מואץ ותהליכי מודרניזציה, והיא הפכה תלויה כלכלית בתורכיה, אשר לוטשת עיניים לעתודות הנפט ולשוק הצרכני ששם. צפון עיראק זקוקה לידע תורכי בתחומים כמו הנדסה אזרחית, תקשורת, ותשתיות להמשך פיתוחה, וגם ליציבות ביטחונית כדי לוודא שהפיתוח הכלכלי בה יוכל להימשך. גם בתחום הביטחוני תורכיה וצפון עיראק משתפות פעולה, וזאת בלחימה נגד המחתרת הכורדית פ.ק.ק ובניסיון לבודד את הסניף הסורי של הפ.ק.ק (PYD – the Democratic Union Party).

תורכיה – ישראל

יחסי ישראל-תורכיה היו נושא שולי ביותר בכנס, ומעט מאוד נאמר לגביהם. ייתכן שהדבר נובע מכך שהמשבר בסוריה, סוגיית איראן, והיחסים עם עיראק דחקו את המשבר עם ישראל למקום נמוך יותר בסדר היום המדיני של תורכיה. אפשרות אחרת היא שהורדת הפרופיל בנושא משקפת התקדמות חשאית לקראת פתרון המשבר או לפחות החלטה מודעת להימנע מהחרפה נוספת ביחסים.

השגריר טאן, בהתייחסו לאפשרות לפיה המשבר בסוריה ייצור תנאים לשיתוף פעולה אסטרטגי מחודש עם ישראל, אמר כי התנאים שמציבה תורכיה לנרמול הקשר עם ישראל נותרו בעינם: התנצלות ישראלית על אירועי המשט, פיצוי כספי למשפחות ההרוגים, והסרת הסגר מעל רצועת עזה. הוא הוסיף כי כעת, כשבישראל קואליציה רחבה, תורכיה מצפה מישראל לכבד את הדרישות התורכיות. מעבר לזאת לא התייחסו הדוברים התורכים הרשמיים לסוגיה הישראלית. גם בדבריהם לגבי החשש התורכי מתכנית הגרעין האיראנית ומן האפשרות של מזרח תיכון גרעיני, לא היה (בניגוד למקרים אחדים בעבר) רמז ליכולות של ישראל בתחום.

הסנאטור מקיין נמנע אף הוא מלהרחיב על המשבר בין ישראל ותורכיה והסתפק בציון הבעייתיות והרגישות שהמשבר גורם לארה"ב בכל הנוגע למדיניותה באזור. רוברט פירסון, שגריר ארה"ב לתורכיה לשעבר (2003-2000), הביע תמיכה בעמדה התורכית לפתרון המשבר עם ישראל, אך הדגיש שלתורכיה יש אינטרס ברור לשקם את יחסיה עם ישראל אם היא רוצה לבסס את מעמדה כמנהיגה אזורית. פירסון הוסיף גם שחידוש שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות יסייע במינוף הלחץ על המשטרים בדמשק ובטהרן.

הפוסט תורכיה והמזרח התיכון: התפתחויות אחרונות הופיע לראשונה ב-Mitvim.