שר החוץ אלי כהן ביקר בקייב בחודש מרץ. בביקורו שם, הבטיח כהן לוולודימיר זלנסקי כי ישראל תסייע בפיתוח של מערכת התרעה נגד איומים אוויריים עבור אוקראינה, ותספק לה אותה תוך שלושה עד שישה חודשים.

אומת הסטראט-אפ בדרך כלל מתגאה בפיתוח מהיר של מערכות, אבל לא הפעם. משרד החוץ הישראלי לא הצליח אפילו לפרסם צפי מעט מדוייק יותר על תאריך סיפוק המערכת, אולי בגלל שבירושלים לא ממש מזדרזים לספק לקייב סיוע שחורג מהמשבצת ההומניטרית. חרב האיומים של מוסקבה, כך טוענים הפוליטיקאים, מתנדנדת הרי תמיד מעל ראשינו.

ההתנהלות הזאת מול אוקראינה איננה חדשה. ראשי הממשלה הקודמים – נפתלי בנט ויאיר לפיד – אימצו, כל אחד בזמנו, קו זהה, כשהם מסרבים לסייע לאוקראינה צבאית. על אחת כמה וכמה ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר בקדנציות קודמות השקיע לא מעט מאמצים בהתקרבות לנשיא ולדימיר פוטין.

שלושת ראשי הממשלה טענו (וטוענים) כי פרובוקציה מול מוסקבה עלולה לפגוע בתיאום הצבאי בין צה"ל לצבא הרוסי בסוריה. עם זאת, לנוכח האינטרס המשותף של שתי המדינות לשמור על קווי התקשורת הצבאיים פתוחים, לא באמת ברור עד כמה האיום הזה רציני.

הרתיעה הישראלית מסיוע צבאי לאוקראינה איננה מפתיעה, למרות שהיא פוגעת באמינות הדיפלומטיה הישראלית, ובהבטחות לעמוד "בצד הנכון של ההיסטוריה". מה שכן מפתיע, זאת ההחלטה של ירושלים, יום אחד בלבד לאחר הצטרפותה של פינלנד לנאט"ו, לספק להלסינקי את מערכת ההגנה הישראלית קלע דוד שמיועדת להגנה מפני טילים לטווח בינוני עד ארוך.

מאז הפלישה לאוקראינה ביקש זלנסקי חזור ובקש שישראל תספק לארצו מערכות הגנה נגד טילים ורקטות. יממה לאחר המפגש שלו עם כהן בקייב, התייחס זלנסקי ישירות למערכת ההגנה קלע דוד: ״אין לנו אלטרנטיבה מאשר להביס את גוליית שבא להרוס את חיינו. כולנו בעולם הדמוקרטי דוד. אין לנו עדיין את המקלע של דוד מישראל, אבל אני בטוח שזה זמני". אמר זלנסקי בוועידת הביטחון במינכן ב-17 בפברואר.

עבור רפאל, העסקה עם פינלנד מבטיחה במיוחד – משרד ההגנה הפיני מסר כי עלות רכישת המערכת תעמוד על 345 מיליון דולר. הפינים גם שוקלים רכישה נוספת של המערכת בעתיד הלא רחוק, בהיקף של עוד 236 מיליון דולר. כל זאת כמובן באישורם של האמריקאים, שהיו שותפים בתהליך פיתוחו של קלע דוד.

תהיה זאת הפעם הראשונה שישראל תייצא את המערכת. שר ההגנה הפיני אנטי קאיקונן לא הסתיר את המוטיבציה של הלסינקי מאחורי העסקה שנרקמה עם רפאל. הוא אמר שהרכישה הזאת תעניק לצבא שלהם יכולות חדשות ליירוט יעדים בגובה רב – יכולות קריטיות במצב הנוכחי של "סביבה ביטחונית חדשה", קרי המלחמה המתמשכת באוקראינה.

לא נאט"ו ולא פינלנד נמצאות במצב של עימות פתוח מול רוסיה. ובכל זאת, ההצטרפות של פינלנד לברית הצפון אטלנטית נתפסה במוסקבה כמעט כהכרזת מלחמה. הגבול של פינלנד עם רוסיה הרבה יותר ארוך מהגבול של רוסיה עם אוקראינה – 1300 קילומטרים. הכלכלה הפינית חזקה עשרות מונים מהכלכלה האוקראינית. יותר מזה, פינלנד היא חברה באיחוד האירופי. אוקראינה לא. ויש כמובן את הקרבה של פינלנד לקוטב.

מבחינה אסטרטגית, ההצטרפות של פינלנד לנאט"ו עשויה להכאיב לרוסיה כמעט כמו ההתקרבות של אוקראינה למערב. בטווח הארוך, היא עשויה להכאיב לה אפילו יותר. התפיסה הזאת של הרוסים את ההצטרפות של פינלנד לנאט"ו כאיום אסטרטגי מחדדת את השאלה, מדוע מסרבת ישראל לסייע לאוקראינה צבאית, אבל רצה לסייע לפינלנד?

עיתוי העסקה עם פינלנד קשור ללא ספק בהחלטת ההצטרפות לנאט"ו, אבל קיים גם קונטקסט רחב יותר. ירושלים נמצאת כעת בדיונים עם נאט"ו על הסכם חדש לשיתוף פעולה.

ההסכם הישן, שקבע מסגרת בת שנתיים, יוחלף בקרוב בהסכם רחב הרבה יותר, שיתווה מסגרת בת ארבע שנים לשיתופי פעולה בין ישראל לברית הצפון אטלנטית, בקשת רחבה של נושאים, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות.

מדובר בעליית מדרגה משמעותית, שתשקף את המאמצים הכבירים של משרד החוץ והמשלחת הישראלית בבריסל בשנים האחרונות להעמיק את הקשר עם נאט"ו, ולהפוך את ישראל ל"ספקית ביטחון" של הברית.

ההחלטה של ירושלים למכור להלסינקי מערכת הגנה אווירית משתלבת יפה במהלכים הללו מול נאט"ו, של הפיכת ישראל לספקית נשק וטכנולוגיות מתקדמות. כך גם קידום עסקת המכירה של מערכת חץ 3 לגרמניה, שמאפשרת הגנה מטילים בליסטיים, אחד מהנושאים המרכזיים בביקורו של נתניהו בברלין בחודש האחרון. עסקת הענק של חץ 3, בסכום שיא של שלושה מיליארד אירו, תהווה חלק ממדיניות ההגנה החדשה של גרמניה בעידן של אחרי המלחמה באוקראינה – של הגנה קולקטיבית אירופית מפני האיום הרוסי.

מבחינתה של ישראל, עסקת הנשק עם פינלנד משרתת כמה מטרות במקביל. קודם כל כלכלית – בעידן של תחרותיות גוברת בין ספקיות הנשק העולמיות, רפאל מייצבת את עצמה כשווה בין שוות. המטרה השנייה היא התקרבות ישראל לנאט"ו. התהליך הזה אמור לחזק את מעמדה של ישראל מול חברות נאט"ו, ולסמן את ישראל כחלק מהעולם המערבי וכמדינה מובילה טכנולוגית. במקביל, עסקת הנשק עם פינלנד תאפשר אולי לירושלים להוריד מעליה לפחות חלק מהלחץ לסייע צבאית לאוקראינה.

ייתכן שישראל מקווה שאספקת מערכת הגנה אווירית לפינלנד תאפשר לה ללכת עם ולהרגיש בלי – כלומר לתמוך בקואליציית המערב נגד הפלישה הרוסית, מבלי להיכנס לעימות דיפלומטי ישיר עם מוסקבה.

קל יותר לירושלים לספק מערכת הגנה להלסינקי, מאשר לספק את אותה המערכת לקייב. לא רוסיה ולא אוקראינה הגיבו בינתיים לעסקה הנרקמת בין פינלנד לרפאל. הדעת נותנת, כי ירושלים לא הייתה נותנת לרפאל אור ירוק לו חששה מהתגובה הרוסית. ישראל מקווה שרוסיה פשוט תתעלם מהעסקה עם פינלנד ותיתן לה לעבור. מדוע אין לישראל את אותה התקווה כאשר מדובר באוקראינה?

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-2 במאי.

הפוסט לאוקראינה לא, לפינלנד כן – "קלע דוד" לטובת חיזוק היחסים עם נאט"ו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה לחצו כאן.

הפוסט ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בראיון לחדשות 12, סדר עולמי, דצמבר 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה לחצו כאן.

הפוסט קסניה סבטלובה בראיון לחדשות 12, על ביקור זלנסקי בבית הלבן, דצמבר 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התוצאה הייתה שאוקראינה שוב חזרה לכותרות ולמסכים שלנו, לאחר שלרבים היה נדמה שאם המלחמה לא משודרת – היא גם לא קיימת. "מה, המלחמה שוב התחדשה שם?", נשאלתי שוב ושוב באחד הריאיונות במהלך השבוע.

האמת המרה היא שהמלחמה באוקראינה לא פסקה לרגע. אזרחים אוקראינים נהרגים על ידי הטילים הרוסיים והכטב"מים האיראניים, גם כאשר הכוחות האוקראינים מתקדמים ומצליחים להחזיר לשליטתם את הערים שנכבשו על ידי רוסיה בתחילת המלחמה, וגם כאשר בחזית לא קורה שום דבר מעניין. רגע לפני הפיצוץ בגשר קרים, שגם הוא משך הרבה תשומת לב, אחרי המתקפה הרוסית על העיר ז'פורוז'יה בה נהרגו 17 אזרחים, ביניהם 6 ילדים. הטיל הגיע באישון לילה, בלי שום התרעה, כמו רוצח שדוקר את הקורבן שלו עם סכין בגב בגלי שיש לו יכולת להתגונן או לברוח.

ובכל זאת, המתקפה על מספר ערי אוקראינה, שמוסגרה על ידי הצד הרוסי כ"נקמה על הפיצוץ בגשר קרים" הייתה חריגה ומשכה תשומת לב עולמית. גם בישראל, ראש הממשלה יאיר לפיד גינה בחריפות את המתקפה על אזרחים תמימים והביע הזדהות עם העם האוקראיני. מדובר בהתבטאות ראשונה מן הסוג הזה של ראש ממשלת ישראל מאז ה-24 בפברואר, יום שבו רוסיה תקפה את ערי אוקראינה ללא הכרזת מלחמה. ישראל ניסתה להתעלם, אולי בתקווה שהכול ייגמר מהר ולא יהיה צורך לגבש מדיניות, ניתן יהיה להמשיך ולהתהלך בין הטיפות, כלומר בין שתי המעצמות – ארצות הברית ורוסיה. ראש האופוזיציה בנימין נתניהו שכלל את היכולת הזאת והפך אותה לאומנות: עם הנשיא אובמה הוא פתח ריב גלוי ופומבי ששירת אותו בבית וגם במחנה הרפובליקני, ולטראמפ הידידות שלו עם פוטין לא הפריעה.

אך בשנת 2022 המצב נראה אחרת לגמרי: עם פלישתה לאוקראינה, רוסיה בודדה את עצמה מהעולם המערבי והידידות עימה אינה מתקבלת יותר על הדעת. המערב, בראשות הנשיא הדמוקרט ג'ו ביידן, איתן בדעתו – רוסיה מסוכנת לא רק לאוקראינה, אלא לסדר העולמי כולו. מדינות המערב מספקות לאוקראינה נשק מתקדם, הדרכה לחייליה, סיוע הומניטרי וכספי. ברור לכל שאם אוקראינה תיפול, זה רק יגרה את מי שכבר, למעשה, השתלט על בלארוס, ולוטש עיניים למולדובה ולמדינות הבלטיות.

ישראל, בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, מתגאה בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. היא תמיד זועקת על כך שמדינות העולם לא תומכות בה מספיק ולא מביעות סולידריות בכל פעם שפצמ"ר או קסאם נורה על שטחה, אך פתאום השתתקה לנוכח טילי שיוט שמחקו ערים שלמות ובורות הריגה שהפכו לקברי אחים: ילדים, נשים ושבויים עם ידיים קשורות מאחורי הגב.

טוב שראש הממשלה יאיר לפיד שבר שתיקה מבישה בעניין מה שקורה באוקראינה. אצלו מדובר בקו עקבי, כיוון שהתבטא בעניין זה גם בהיותו שר חוץ.

אינני ממעיטה בערך של מילים. אחרי הכול, גם ישראל, במקרים רבים, מבקשת ממדינות העולם לגנות את ארגוני הטרור הנלחמים מולה ולהביע סלידה ממעשיהם. המילים חשובות, אך הן לא יעזרו לאוקראינים להתגונן מפני הטילים הרוסיים בפעם הבאה ולא יצילו את הילדים שלהם. מאז תחילת המלחמה, אוקראינה מבקשת מישראל למכור לה את מערכות ההגנה האווירית שפותחו כאן על מנת להגן ולהציל חיי אדם. עד כה, השיקולים של ישראל התבססו על העליונות הרוסית בסוריה. ובכן, גם המצב בסוריה משתנה במהירות, וגם ההערות לגבי היכולות הצבאיות של רוסיה הולכות ומתחדדות במהלך המלחמה באוקראינה.

האמירה של לפיד חשובה מאוד, כי היא עלולה לסמן כיוון חדש של מדיניות ישראל ביחס לאוקראינה – לא עוד שתיקה מבישה, אלא הזדהות ואמפתיה. בשפת המדיניות מבטאים את האמפתיה דרך סיוע – הגברה של סיוע הומניטרי ומתן סיוע צבאי. ישראל יכולה לסייע בהצלה של חיי אדם רבים ברחבי המדינה המדממת, שנמצאת כעת בחזית המאבק בין דמוקרטיה לאוטוריטריזם. מדובר בחובה מוסרית וגם באינטרס ישראלי אסטרטגי: ההיסטוריה של העולם כולו נכתבת בימים אלה באוקראינה. אסור שישראל תמצא את עצמה בצד החשוך והלא נכון של ההיסטוריה.

רק שלושה שבועות נותרו עד הבחירות בישראל. קשה להאמין שנתניהו, אם ייבחר, יעשה את הדבר הנכון. עד היום הוא בקושי התייחס למלחמה באוקראינה. כאשר אזר אומץ ומלמל כמה מילים במהלך פגישתו עם הרב אוסמן (הרב הראשי של אוקראינה), נתניהו לא התייחס לגורם שמחולל באוקראינה את הטרגדיה הנוראית שאליה התייחס ולא נקב בשמה של רוסיה.

מי שיכול להציל את כבודה של ישראל ולקבל את ההחלטה ההכרחית הוא ראש הממשלה יאיר לפיד. הצעד הזה יבדל אותו מנתניהו, איש ה"ליגה אחרת" שרק לפני זמן קצר התפאר בידידותו הקרובה עם פוטין, וגם יקרב את ישראל אל המחנה הדמוקרטי-מערבי שאליו היא שייכת באופן טבעי.

המאמר פורסם ב״N12״, ב-14 באוקטובר 2022

הפוסט ישראל צריכה להפסיק להתלבט: האמת המרה לגבי המלחמה באוקראינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשיבותן היחסים עם מוסקבה ברורה לשלטון באנקרה. כמעט מחצית ממקורות האנרגיה של טורקיה (גז ונפט) מגיעים מרוסיה, הסחר עם רוסיה עמד ב-2021 על כ-35 מיליארד דולר והתיירות ממנה היא מקור הכנסה חשוב (כמעט חמישה מיליון תיירים רוסים בשנה). מעבר לכך, המצב בסוריה, ובמיוחד בזווית הכורדית שלו ובנעשה לאורך הגבול, הוא סוגייה ביטחונית מרכזית עבור טורקיה. בדומה לישראל, בעניין הסורי – התיאום עם הקרמלין חיוני ביותר עבורה.

מערכת היחסים עם אוקראינה שונה בחשיבותה לטורקיה. לשתי המדינות קשר היסטורי, גיאוגרפי ותרבותי ארוך שנים, אך הסחר ביניהן הוא קטן לאין שיעור. ב-2014 הבהירה טורקיה באופן ברור וחד-משמעי לרוסיה שהיא אינה מכירה בכיבוש חצי האי קרים ואף מכרה נשק לקייב, כולל מל"טים בהם נעשה שימוש במלחמה הנוכחית. בכל הנוגע לפלישה הנוכחית, טורקיה גינתה את הפלישה הרוסית ונשיאה, רג'פ טאיפ ארדואן, אף מתח ביקורת על מה שהגדיר "חוסר התגובה" של נאט"ו. הצעת אנקרה לתווך בין הצדדים קודם לפרוץ הקרבות – נדחתה.

מבחינות רבות טורקיה מצטיירת מבחינות רבות כמי שבחרה צד – אוקראינה. יחד עם זאת, נראה כי ההגדרה המדויקת יותר להתנהלותה, נכון לעכשיו, היא כיצד ניתן לסייע לאוקראינה (ולהניב פירות מול המערב) מבלי להקריב את מה שהושג בעמל רב מול רוסיה בשנים האחרונות. טורקיה נמנעה למשל בהצבעה שהתקיימה ב-25 בפברואר בדבר השעיית רוסיה ממועצת אירופה. יש להניח שמעבר למסר המדיני הטמון בכך, בטורקיה חששו ממהלכים הפוכים נגדה, למשל בכל הקשור לחוסר היענותה לפסקי דין של בית המשפט האירופי לזכויות אדם.

סוגייה מרכזית ביותר שהונחה לפתחה של טורקיה בימים האחרונים נוגעת לחופש השיט במצרי הבוספורוס והדרדנלים, המחברים בין הים השחור לים התיכון. טורקיה אחראית לשיט במצרים מכוח אמנת מונטריי (1936), הקובעת שורה של חוקים (מורכבים) בנוגע לאופן שבו יש לנהוג בעת שלום או מלחמה.

אוקראינה פנתה לטורקיה בבקשה למנוע מעבר של ספינות קרב רוסיות בהסתמך על סעיף 19 של האמנה. סעיף זה קובע שניתן למנוע מעבר של ספינות השייכות למדינות המשתתפות בפעולות מלחמתיות. שר החוץ הטורקי מסר בתגובה שהוא בוחן את המשמעות המשפטית, אולם להבנתו ניתן לאשר מעבר של כלי שיט צבאיים, אם הם שבים לנמלי הבית שלהם. מבחינה זו, נראה שלא ניתן למנוע מעבר ספינות רוסיות, אם הן שבות לנמלים שלהן בים השחור. כך או אחרת, סוגיית התעבורה הימית באזור ממחישה את הצורך של טורקיה להימנע ממהלכים שיתפרשו כעוינים ישירות כלפי רוסיה או כאלה שלא עולים בקנה אחד עם הפרשנות המשפטית.

המלחמה באוקראינה מבליטה את החשיבות והרלוונטיות הרבה של טורקיה לשני הצדדים, ולא פחות חשוב מכך – למערב. לטורקיה חשוב מאוד להמחיש את חשיבותה לנאט"ו ולארה"ב בפרט. במקביל, אפשר לצפות שהיא תעשה כמיטב יכולתה להימנע ממשבר עמוק מול מוסקבה, למרות העמדה הברורה בה נקטה כלפי הפלישה, וזאת בגלל החשש מתגובתה בסוריה או במישור הבילטרלי. בראיית הטורקים, ההתייצבות לצד אוקראינה היא מהלך מחושב, גם אם אינו נטול סיכונים, שעשוי לשרת אינטרסים חיוניים ורחבים יותר. ארה"ב כבר הביעה שביעות רצון מההתנהלות הטורקית עד כה. עבור אנקרה זו הזדמנות מרתקת "לכפר" על הפגיעה ביחסים עם ארה"ב בעקבות החלטתה לממש עסקת טילים עם רוסיה.

בעמדה הטורקית יש גם בכדי לשרת את ניסיונה לשפר את יחסיה עם שורה של מדינות באזור (מצרים, ישראל, מדינות המפרץ) ולהבליט את ערכיותה. על רקע ביקורו הצפוי של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה בהמשך השבוע, למרות חילוקי הדעות והיעדר האמון כלפי ארדואן, שתי המדינות יכולות לגשת כעת לשיפור האווירה ביניהן מתוך מרחב תמרון רחב יותר. ימים יגידו אם בעמדה הטורקית יש משום רצון לשפר את הדיאלוג המדיני עם ירושלים.

**המאמר פורסם בהארץ, 6 במרץ 2022

הפוסט את ההליכה בין הטיפות, טורקיה עושה באסרטיביות גדולה מישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כשהדיפלומטיה לא עובדת מול בריון, צריך מקל חזק. מאז שנות התשעים חברות האיחוד האירופי לא ממש חיזקו את צבאותיהן ולא פעלו לתרגם את יתרון הגודל הכלכלי שלהן לזירה הצבאית. הן לא בנו צבא אירופי משותף והמשיכו לחיות בשלווה ובנחת באזור "השלום הנצחי" שיצרו. בשנים האחרונות, כשנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הבריון השכונתי, נשך ונגס בשכנותיו (צ'צניה, גיאורגיה, אוקראינה) ושלח את חייליו להתאמן בסוריה ובלוב, האיחוד האירופי כעס ובעיקר נבח. הוא לא ממש נשך. כיבוש חצי האי קרים ב-2014 בא אחרי חתימת אוקראינה על הסכם סחר עם האיחוד האירופי, שפוטין התנגד לו.

האם כעת, לנוכח הפלישה הרוסית, זוהי "שעתה של אירופה"? האיחוד האירופי עומד על כיבוד ריבונותה של אוקראינה כמדינה עצמאית, על זכותה להחליט על דרכה בעולם, על מדיניות החוץ שלה ועל חברותה בארגונים בינלאומיים, כולל בנאט"ו ואולי אף מתישהו באיחוד האירופי. יחד עם זאת, לאיחוד האירופי עדיין אין כוח צבאי שיוכל להפעיל. הכוח הצבאי המשותף נמצא בנאט"ו, תחת הובלת ארה"ב.

והנה, לראשונה מאז התמוטטה בריה"מ וסוף המלחמה הקרה הגיע, מנהיגים אירופאים רבים, ובהם קאנצלר גרמניה אולף שולץ, מסכימים כי יש להגדיל את הוצאות הביטחון, שהסדר העולמי השתנה, וכי עידן המלחמות האימפריאליסטיות של סוף המאה ה-19 חזר והופיע ביבשת. לאחר שנים בהן גררה אנגלה מרקל רגליים, שולץ הודיע השבוע על הגדלת תקציב הביטחון של גרמניה ל-2% מהתמ"ג. ההוצאות ישמשו להגדלת כוח האדם ולרכש צבאי מתקדם (זו בוודאי שעתה של התעשייה הביטחונית, כולל הישראלית). שולץ גם נשמע לכאורה מיישר קו עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, השואף שלבריסל תהיה אוטונומיה אסטרטגית. כלומר, יכולת פעולה עצמאית בנפרד מנאט"ו.

שעתה של אירופה לא תבוא בשנים הקרובות מהצד הצבאי. כרגע, כאמור, היא ממשיכה לחסות תחת המטריה הצבאית האמריקאית בנאט"ו. אוטונומיה אסטרטגית זהו יעד, שגם אם תושג לגביו הסכמה לגביו בקרב 27 חברות האיחוד, יקח שנים לממשו. אך אם פוטין ידחף את חברות האיחוד לקבל לגביו הסכמה, זו תתווסף לשינוי הסדר העולמי המתרחש בימים האחרונים. האיחוד האירופי, שנראה צולע בעשור וחצי האחרון ממשבר למשבר, שמדיניות החוץ שלו הייתה רחוקה מאחדות, מתגבש לנגד עינינו כגוף משמעותי, המסוגל לקבל החלטות מדיניות הפוגעות גם בחברותיו.

שרי החוץ וראשי המדינות החברות באיחוד האירופי גיבשו מערך סנקציות שהולך ומחמיר ככל שהמלחמה באוקראינה מעמיקה. עם זאת, סנקציות פיננסיות הן חרב פיפיות. הן יפגעו ברוסיה, אך יפגעו גם במדינות חברות באיחוד האירופי עצמו. הוצאת בנקים רוסיים ממערכת הסליקה הבינלאומית SWIFT, למשל, משמעה שלצד האירופי יהיה קושי לשלם על גז ודלק רוסי. מחירי האנרגיה, הגבוהים כבר עכשיו באירופה, יאמירו, והממשלות (זו בגרמניה לפחות) כבר הודיעה כי תסבסד את מחירי חשבונות החשמל והגז למעוטי יכולת.

מאז התפרקות בריה"מ, חיינו בעולם בו הסיסמה המנצחת הייתה זו שטבע ביל קלינטון במערכת הבחירות שלו מול ג'ורג' בוש האב: "זו הכלכלה, טיפש". זו סיסמה המתאימה בעיקר למקומות בעולם שעברו לחיות בשלום, כמו האיחוד האירופי. נראה שגם סין קיבלה אותה לתקופת מה, כשנתנה לכלכלה שלה להפוך לכלכלת שוק חופשי (תחת עינו הפקוחה של הממשל). ישראל, לעומת זאת, אינה חיה ולא יכולה לחיות רק לפי סיסמה זו, אך גם בישראל ברור לכל שללא כלכלה חזקה וצומחת – יהיה קושי רב להחזיק צבא חזק ומתקדם. כעת, גם מנהיגים באירופה מבינים שכלכלה חזקה אינה מספיקה. צריך גם צבא.

מאז סוף המלחמה הקרה התגבר באופן משמעותי הסחר הבינלאומי בסחורות ושירותים, והשקעות זרות המפוזרות ברחבי הגלובוס. תלות הגומלין בין מדינות גברה באופן משמעותי. לפי חוקרים מסוימים ליחסים בינלאומיים, ככל שתלות הגומלין הזו גדלה (באופן הדדי), כך הסבירות שהצדדים יצאו למלחמה קטנה. רוסיה אינה תלויה כלכלית באוקראינה, להיפך. פוטין ציפה להשתלט עליה כפי שעשה לבלארוס. אך פוטין לא העריך נכונה את האיחוד האירופי, שבחברותיו הוא כן תלוי כלכלית, להשתמש בתלות גומלין זו כנגדו. חלק מאוד משמעותי מייצוא הסחורות של רוסיה מתבסס על מדינות האיחוד האירופי, הרוכשות ממנה מקורות אנרגיה, וגרמניה בראשן.

פוטין הימר שמדינות האיחוד האירופי התלויות בגז ובנפט הרוסי ישבו וישתקו בעודו "בולע" את הפרוסה האוקראינית, כפי שעשו (באופן יחסי) לגבי חצי האי קרים. הוא טעה וחרב הפיפיות הזו מתהפכת כעת לרעתו. גם צבא רוסיה צועד על קיבתו ועל היכולת הכלכלית לחדש את התחמושת והציוד שלו, וכדי שפוטין יוכל להחזיק צבא משמעותי – הוא צריך כלכלה מניבה. האיחוד האירופי מצדו לא שולח את חייליו, אך מוכן לשלם מחיר כלכלי לטובת אוקראינה. הוא מתאם את הסנקציות הכלכליות והפיננסיות על רוסיה עם ארה"ב, מוביל אותן ולא נגרר אחרי וושינגטון. פוטין, שבמשך יותר מעשור פעל לפלג את המערב, לסכסך בין ארה"ב לאיחוד האירופי, לתקוע טריז בתוך האיחוד ולחרחר ריב בין חברות נאט"ו, הפך לגורם המאחד.

אז כיצד זו "שעתה של אירופה"? אל מול נסיגת הדמוקרטיה בעולם בשני העשורים האחרונים, לאיחוד האירופי עדיין יש תפקיד אזורי שיכול להיות משמעותי. באמצע שנות השבעים והשמונים הוא עזר ליוון, ספרד ופורטוגל לייצב את הדמוקרטיות השבריריות שלהן, כיוון שהתנה את הצטרפותן אליו בהתייצבות זו. הוא סייע כך גם למדינות מרכז ומזרח אירופה בהמשך הדרך. עמידתו לצד אוקראינה היא עמידה לצד חופש הבחירה של מדינה לבחור צד ולבחור במודל הדמוקרטי-ליברלי. הפלישה לאוקראינה דורכת ברגל גסה על העקרונות שהאיחוד מוקיר ומנסה להפיץ: שלום, דמוקרטיה וכיבוד שלטון החוק, כולל המשפט הבינלאומי.

כאן נכנסת לתמונה התיאוריה היחידה ביחסים הבינלאומיים שמצליחה לעמוד במבחן המציאות שוב ושוב: תיאורית השלום הדמוקרטי. עיקרה הוא שדמוקרטיות לא נלחמות זו בזו. במשתמע, ככל שיותר ויותר מדינות יהיו דמוקרטיות (בייחוד אם הן סמוכות זו לזו), המלחמות בעולם יפחתו. אולם חוקרים גם מצאו כי השלב הכי לא יציב – פנימית וחיצונית – הוא שלב המעבר לדמוקרטיה. זה השלב בו נמצאת אוקראינה בשנים האחרונות. הסיוע מטעם האיחוד לאוקראינה הוא סיוע להפצת הדמוקרטיה למדינה שרוצה ובחרה בכך. זאת, להבדיל ממדינות באזורנו שלא מעוניינות בהתערבות אירופית שכזו. ואכן, בעקבות "האביב הערבי", האג'נדה הדמוקרטית של האיחוד באזורנו ירדה ואג'נדת היציבות והממשל הטוב עלתה. כעת, זוהי שעה לפעולה מולטילטרלית מתואמת בין הדמוקרטיות שוחרות השלום בעולם.

הפוסט פוטין עוזר לאירופה להבין: מול בריון, צריך מקל חזק ועצמאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדר העולמי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, והחזיק גם בימי המלחמה הקרה, מתבסס על רעיונות ליברליים – בין היתר, על מוסדות בינלאומיים שפועלים לקדם את השלום ושיתופי פעולה, על רעיון זכויות האדם והאזרח, על חוק בינלאומי, על מדע, על חופש השייט ועל האיסור לכבוש שטח ואוכלוסייה לא לך.

זהו סדר עולמי שעל בסיסו אפשר בכלל לדמיין פעולה משותפת של עמי העולם אל מול אתגרים משותפים כמו מגפות או משבר האקלים. וכל זה עומד למבחן עם הפלישה של פוטין לאוקראינה.

נכון, זה לא האתגר הראשון לסדר העולמי הזה. תמיד הוא עמד בפני אתגרים – מלחמות, מאבקים, פגיעה בזכויות אדם, מדינות כובשות (כן, גם הכיבוש שלנו הוא אתגר לסדר העולמי). אולם לאחרונה נדמה שלקחי מלחמת העולם השנייה נשכחו ואנו עדים להתגברות האיומים על הסדר בדמות התחזקותם של שליטים אוטוריטריים ופופוליסטיים הניזונים משנאת זרים, פוגעים בדמוקרטיה, יוצאים נגד הרעיון של החוק, מטפחים לאומנות, ומקדמים "עובדות אלטרנטיביות".

המאבק על הסדר העולמי אינו מתנהל בין מדינות שונות, אלא בין תפיסות עולם שונות. הפלישה של פוטין לאוקראינה היא צעד מרכזי במאבק הזה, שתוצאותיו יכולות להשליך על העולם בו נחיה בשנים הקרובות והחוקים לפיהם הוא ואנחנו נתנהל.

הפלישה של פוטין לאוקראינה יכולה להיות מסוג הרגעים הללו שאנשים ישאלו את חבריהם בעוד שנים: "איפה אתה היית כשפוטין פלש לאוקראינה?". זו שאלה פשוטה שיכולה לתמצת במילה את הזהות שלך ומיקומך בעולם. הפעולות והעמדות שמציגים ברגעים מכוננים מקבלים משמעות רבה, ומלווים אותך לתקופה ארוכה.

למדינות יש זיכרון היסטורי. מדינות זוכרות מי עמד לצדן בעת צרה והושיט יד (תשאלו את הטורקים שזוכרים עד היום כיצד ישראל סייעה להם ב-1999 בעקבות רעידת אדמה); בישראל זוכרים עד היום מי הצביע איך בתכנית החלוקה של 1947, וישראלים רבים עדיין גוזרים את יחסם למדינות רבות בהתאם להתנהגותן בזמן השואה (לא כך?).

אז איפה ישראל היתה כשפוטין פלש לאוקראינה?

בינתיים, ישראל מנהלת פנקס חשבונות.

בטרם הפלישה, היא ניסתה להוריד פרופיל ולא להידרש לתגובה זו או אחרת. כשלא יכלה להתעלם עוד, הבהירה כי היא תומכת בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה מבלי להזכיר כלל את רוסיה.

לאחר הפלישה שר החוץ לפיד הוציא הודעה ברורה יותר, אך במקביל שמר ראש הממשלה בנט על העמימות ככל שיכול היה. להזמנה של ארה"ב למדינות העולם לתמוך בהצעת הגינוי שלה את רוסיה במועצת הביטחון, ישראל לא הצטרפה.

שיקולים רבים יש לישראל – חופש הפעולה בשמי סוריה, היחסים עם רוסיה ואוקראינה, ביטחון הקהילות היהודיות במדינות אלו, מערכת הבריתות מול מדינות המערב, ההשלכות הכלכליות האפשריות, ועוד כהנה וכהנה שיקולים.

אחד השיקולים בעלי המשקל הרב הוא שמירה על היכולת של ישראל להיענות לבקשת אוקראינה ולתווך בינה לבין רוסיה (ככל שזה נשמע מופרך, זו אולי הסיבה היחידה לשמור על עמימות).

החשבונות הקטנים והטקטיים אכן מורכבים, ויש להם חשיבות – אבל דווקא התמונה הגדולה היא פשוטה. ולפעמים, כמו הפעם, כל מה שצריך זה לגזור ממנה את הפעילות הרצויה, כי במצב שכזה להחלטה כיצד לנהוג יש השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח.

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכות ארוכות טווח על יחסיה עם ארה"ב ואירופה, שמהוות הלכה למעשה הידידות הגדולות של ישראל, ואלו שמעניקות לה את העורף הביטחוני, הכלכלי והזהותי המשמעותי ביותר לקיומה. גם הן שואלות עכשיו, איפה ישראל עומדת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מעמדה המוסרי-נורמטיבי בעולם ועל עוצמתה הרכה. ישראל, שקמה על חורבות השואה, מיצבה עצמה לאורך שנים כמי שמובילה את המאבק על הטמעת הלקחים ממלחמת העולם השנייה, כ"דמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון, כמדינה מערבית-ליברלית מפותחת. האם מדינת ישראל רוצה להמשיך ולטפח את זהותה המוסרית לאור ערכים אלו?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מערכות היחסים ההדדיות עם מדינות אחרות. ברגעים מכוננים מזדקקות ובאות לידי ביטוי התכונות העיקריות של כל מדינה. מלבד ארה"ב ואירופה, אוקראינה ורוסיה, גם קפריסין ויוון, מצרים וירדן, טורקיה ואיחוד האמירויות – מסתכלות על ישראל, ולומדות מתגובתה היכן היא נמצאת ביחס לסדר העולמי. האם היא מדינה שניתן לסמוך עליה בעת צרה? מה הקווים האדומים שלה? לאיזה מחנה היא שייכת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה גם על זהותה פנימה. גם האזרחים של ישראל מסתכלים על ההתנהגות, על סולם הערכים וההעדפות שבאים לידי ביטוי בהתנהגות של המדינה, ומבינים איפה הם חיים. ההחלטות של ממשלת ישראל בהקשר של פלישת פוטין לאוקראינה, הן החלטות שמעצבות זהות – האם הן יחזקו את הדמוקרטיה הישראלית השברירית, או ידחפו אותה קרוב יותר אל עבר המחנה השני?

כן, חישובים ושיקולים טקטיים רבים יש לישראל – כמו לכל מדינה שמקבלת החלטה. כך זה תמיד. אבל לפעמים יש לקבל הכרעות אסטרטגיות ברורות. נדמה שכאן, גם עם קורה גדולה בין העיניים (הכיבוש "שלנו"), על ישראל לאמץ עמדה אסטרטגית ולהכריע – באיזה צד היא במאבק על הסדר העולמי? בצד שטוען כי כל ד'אלים גבר, או בצד שמקדם שלום ושיתופי פעולה?

גם מוסרית וגם משיקולי ריאל-פוליטיק, על ישראל להתייצב באופן ברור והחלטי לצד אוקראינה, לצד אירופה וארה"ב, לצד הרוסים המתנגדים למלחמה, לצד הפולנים שמסייעים לפליטים, לצד השלום.

המאמר פורסמם בזמן בפברואר 2022.

הפוסט פוטין מאיים להכרית את הסדר העולמי שאנו מכירים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למהלכי ישראל מול ההפרה החריגה והדרמטית של ריבונות מדינה בכוח צבאי יש השלכה מהותית לגבי האופן שבו היא תיתפש במערכת הבינלאומית בהמשך הדרך. צריך לבחון את הנעשה באוקראינה כ"סיפתח" בהתפתחות גלובלית שתעצב את המערכת הבינלאומית בשנים הבאות – מציאות של חיכוך גובר בין המחנה הליברלי לבין קוראות תגר א-ליברליות, ובראשן רוסיה וסין. זוהי שעת מבחן למדינות המערב והיא דורשת מהן לאשש את השתייכותן למחנה, גם אם תוך תשלום מחיר. מול פאסיביות הרסנית באירועים קודמים, בולטת נכונות העולם הליברלי להתייצב באופן ברור נגד הצעד הרוסי, גם בקרב אלו שישלמו מחירים כבדים כמו גרמניה ובריטניה.

העימות תופס את ישראל כמותג המצוי בשחיקה מתמשכת בעולם הליברלי – תוצר מדיניות ממשלות נתניהו ושינויים פנימיים בעולם המערבי. מדיניות ישראל בשנים האחרונות הבליטה את הפער בין ערכי ישראל לערכי המחנה הליברלי. חוק הלאום שיצר תעדוף של הזהות היהודית לפני הזהות הדמוקרטית של ישראל, המשך מפעל ההתנחלות, ומעל הכול – התמיכה בממשל טראמפ ובבעלות בריתו הא-ליברליות פגעו במעמד ישראל בקרב בעלות בריתה המסורתיות של ירושלים בארה"ב ובאירופה.

נוסף על כך, המלחמה באוקראינה תופס את המחנה הליברלי בעימות פנימי כלפי ישראל בין המיינסטרים המסורתי – ממשל ביידן וממשלות אירופה – שרואה בישראל בעלת ברית חשובה על אף מגרעותיה, לבין החלק הרדיקלי – הכולל חלק מהמחנה הפרוגרסיבי בארה"ב וגורמים בולטים בקהילת ארגוני זכויות האדם – המטיל ספק במוסריות המודל הפוליטי הישראלי. בנסיבות אלה, התייצבות ישראלית ברורה בצד הליברלי היא הזדמנות לישראל לאשש מחדש את הברית המחודשת עם ידידותיה במחנה זה.

הצורך בעמדה ברורה נובע גם מהכרה במעמדה המתגבר של ישראל כמעצמה אזורית בעלת השפעה גלובלית. יכולתה של מדינה לשלב ערכים במדיניותה היא פועל יוצא ממרחב התמרון שלה, קרי ממעמדה ועוצמתה. האינסטינקט הישראלי ברור: לישראל אין פריבילגיה להתחשב בערכים. היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים שחייבת להתמקד מעל הכל בהישרדות. הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה של יחסי החוץ שלנו – הקשרים עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות השבעים – באו בימי הבידוד הדיפלומטי שאחרי מלחמת יום כיפור. ישראל עודנה קטנה ואויבים סביב לה, אך מעמדה שונה לחלוטין מאותם ימים קשים. כיום, היא ציר מרכזי באגן הים התיכון, חברה בקואליציית מדינות האזור מול האיום האיראני ומערכות המעקב מתוצרתה משפיעות על המציאות הפוליטית במדינות קרובות ורחוקות. ישראל, בטובתה או שלא, היא שחקנית ברמה הגלובלית. לכן, ההתלבטות הממשלתית כיצד להגיב לפלישה באוקראינה נובעת מהעובדה שבניגוד לעבר – יש לנו ברירה לבחור מוסרית.

עמדה ישראלית ברורה נגד הפלישה הרוסית אינה בבחינת הקרבת האינטרסים על מזבח הערכים. היא בחירה רציונלית להבטחת האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. ראשית, מול תפישת "ירח הדבש" הישראלי-רוסי בסוריה, חשוב להפריד בין שותפויות ערכיות אסטרטגיות ארוכות שנים לבין שותפות אינטרסים צרה. התיאום הישראלי-רוסי המבורך בסוריה הוא נכס זמני התלוי באינטרסים משתנים וקצרי מועד. הוא לא יכול לשמש תחליף אסטרטגי לשותפות המהותית עם ארה"ב. דווקא מול תפישה שארה"ב נסוגה מאזורנו, חשוב שישראל תפעל  להבטיח את המשך קיום הנכסים האמריקאיים בזירה בכל תסריט – התמיכה בשותפויות באגן הים התיכון, נוכחותה הצבאית בסוריה והתמיכה בתהליך הנורמליזציה עם מדינות האזור.

שנית, אל לישראל להצטייר כחוליה החלשה במחנה הליברלי. כבר ראינו באזורים אחרים (לדוגמה המדינות הבלטיות) שחלק מהאסטרטגיה הרוסית היא לחץ על מתלבטים במחנה שמנגד. דווקא אמביוולנטיות ישראלית עלולה להזמין לחץ נוסף. סיורים אוויריים רוסים-סורים בקרבת קו הפסקת האש והתרגיל הימי-אווירי הנרחב שקיימו הרוסים בחוף הסורי הם איתותים ברורים בכיוון זה.

באימרתו "לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד" פספס הנרי קיסינג'ר אמת אחת גדולה: כל מדיניות חוץ סופה לעצב גם מדיניות פנים. הערכים שאנו בוחרים להקרין לעולם – ממדיניות נתניהו ועד אישור יצוא תוכנות ריגול כמו "פגסוס" – משפיעים מהותית על הערכים שאנו מהדהדים פנימה אל הציבור ונורמות ההתנהלות שלנו. העמדה הישראלית בנקודת מבחן גלובלית זו היא הצהרה פנימית חשובה על זהותנו, במיוחד לאור אתגרים לזהות זו מבית ומחוץ. "לעולם אל תחקור לדעת עבור מי צלצולי הפעמון: לך הוא מצלצל".

הפוסט הזמנים השתנו, במלחמה הזו לישראל יש ברירה מוסרית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנת 1999, כאשר היה ראש הממשלה וכבר התכונן לעשות את הצעד הגדול ולהיבחר לנשיאות, ענה פוטין בראיון ללארי קינג: "הדרך שלנו היא דרך של התפתחות דמוקרטית. רוסיה מדינה מגוונת מאוד, ויחד עם זאת – אנחנו חלק מהתרבות המערב־אירופית. בכך הערך שלנו. לא משנה היכן האנשים שלנו מתגוררים – במזרח הרחוק או בדרום – אנחנו אירופים".

מה קרה ברוסיה בין 1999 ל־2022, השנה שתיכנס לספרי היסטוריה כשנת הזעזוע הגדול ביבשת אירופה, שנה שבה רוסיה תקפה את ערי אוקראינה בטילים והזרימה לשטחה את הטנקים שלה? כיצד האיש שנשא עימו הבטחה ליציבות ולצמיחה כלכלית פתח במלחמה נגד המערב והביא לסנקציות הכי קשות אי־פעם כלפי רוסיה?

מבקריו ואויביו ברוסיה ובמערב יאמרו שפוטין מעולם לא היה מישהו אחר: קצין קג"ב ששירת במזרח גרמניה ונחרד מההתפרקות של האימפריה הסובייטית שזנחה אותו ואת חבריו מאחור, חלק מהממסד הביטחוני האדיר שהחליט לקחת את העניינים ברוסיה לידיו כאשר המפלגה הקומוניסטית התפרקה והאוליגרכים שהשתלטו על בנקים ואוצרות טבע הפכו לאדוני הארץ.

כשנתיים לאחר שעלה לשלטון, פוטין וחבריו מימי הנעורים בסנט פטרבורג (לנינגרד בעידן הסובייטי) החלו לתקוף את האוליגרכים ואת החברות האדירות שהם הקימו. במקביל עיתונאים ועורכים החלו להרגיש את נחת זרועו של הנשיא החדש.

יריית הפתיחה ניתנה בוועידת מינכן לביטחון ב־2007 כאשר פוטין לראשונה אתגר את המערב והזהיר מפני התרחבות של ברית נאט"ו לכיוון גבול רוסיה. "נאט"ו מיקמו את הכוחות הקדמיים שלהם בגבולות שלנו. אנחנו כעת לא מגיבים כלל לפעילות הזאת", הזהיר הנשיא הרוסי, שבעיניו המלחמה הקרה טרם הגיעה לסיומה.

כעבור שמונה שנים, באוקראינה הסמוכה התקיימו הפגנות ענק שבמהלכן הודח ויקטור ינוקוביץ', נשיא פרו־רוסי שנמלט לרוסיה. פוטין, שניסה למנוע את הפלתו, הוכה בהלם ותדהמה.

הוא ראה במהלך האוקראיני מזימה אנטי־רוסית של המערב. התקשורת הרוסית התמלאה בהסתה אנטי־אוקראינית, ערוצי התעמולה שידרו מהבוקר עד הלילה איומים נגד אוקראינה, שבבת אחת הפכה ל"מעוז הניאו־נאציזם והאנטישמיות", ונגד המערב הבוגדני.

הרטוריקה האנטי־מערבית הלכה והחריפה במהלך שמונה שנים שחלפו מאז הסיפוח של קרים, המצעדים הצבאיים הפכו ליותר ראוותניים והרדיפה של מתנגדים ליותר עזה.

חבריי במוסקבה ששוחחתי איתם בשבועות שקדמו למלחמה לא האמינו שזה מה שיקרה. הם כל כך התרגלו לתעמולה האלימה שנשפכה מהערוצים הממלכתיים, עד שכבר לא ראו אותה ולא היו רגישים אליה. הם, וגם רבים באוקראינה, שגם היו מורגלים לקיתונות הרעל היומיים, לא האמינו שפוטין יחצה את הרוביקון.

האם היו אלה הישיבה הממושכת על כיסא הנשיאות, החוג הקרוב שסיפק מידע חד־צדדי או שינוי אישיותי שהביאו את פוטין להורות על פלישה לאוקראינה ואף לאיים בשימוש בנשק הגרעיני? ייתכן שלעולם לא נדע.

אך מה שאפשר לומר בוודאות הוא שבמהלך שנים רבות מדי המערב התעלם מרוסיה של פוטין ומהתהליכים הפנימיים שהתרחשו שם. העתיד כבר לא ייראה כמו העבר. הזעזוע הנוכחי שובר תאוריות וקונספציות ישנות שזמנן עבר. סדר עולמי חדש נוצר ברגעים אלה ממש.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-27 לפברואר 2022.

הפוסט חידת פוטין: המערב נכשל בהבנת הנשיא הרוסי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במהלך השנה האחרונה, רוסיה, שלא התרגשה יותר מדי מהסנקציות הנוספות, ביצעה שלושה תרגילים צבאיים נרחבים בסמיכות לגבול האוקראיני. האחרון שבהם נמשך גם ברגעים אלה – בין 130 אלף ל-150 אלף חיילים רוסים "מתאמנים" בגבולות של אוקראינה ומקיפים את המדינה משלושה כיוונים שונים.

במערב הצעד הזה נתפש כאיום פלישה ממשי (כמה פעמים נזרקו תאריכים ואף שעות מדויקות לפלישה הרוסית). המענה לאיום הזה היה אותו המענה – חבילת סנקציות כלכליות נרחבות שהיו אמורות לחנוק את הכלכלה הרוסית המדשדשת. איום בשימוש בכוח הזרוע נענה בשימוש בכוח כלכלי, כאילו שהכוחות הללו היו שווי ערך. גם לאחר שפוטין הכיר פורמלית בבדלנים והכריז על מתן סיוע צבאי, כלומר נוכחות רוסית צבאית באזורים הללו, התגובה המערבית נותרה ללא שינוי.

האם הסנקציות המערביות בפורמט הנוכחי שלהן עלולות לפגוע ברוסיה ו"להעניש" את המשטר? רוסיה היא מדינה מלאה בסתירות כרימון. מבחינת השטח היא המדינה הגדולה ביותר, בעוד שאוכלוסייתה אינה עולה בהרבה על זאת של מצרים ואתיופיה. יש בשטחה אוצרות טבע רבים ובשפע, החל מנפט וכלה ביהלומים, אך הכלכלה שלה אינה עולה על זאת של ספרד. יש לה נשק גרעיני, אך כפרים רבים במדינה עדיין לא מחוברים לחשמל.

בגלל החולשה הכלכלית הזאת רבים במערב – וגם בישראל – פקפקו בכך שרוסיה בעידן של פוסט-מלחמה קרה יכולה להיות שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית. בבסיסו של העידן הזה, שהחל בשנת 1991, מיד לאחר שהתפרקה ברית המועצות, עמדו שתי תובנות מרכזיות: המדינה החשובה והמשפיעה ביותר שמגדירה את הסדר העולמי היא ארצות הברית שעיצבה את עולם המערבי בדמותה לאחר מלחמת העולם השנייה, והכוח המשפיע והחשוב ביותר הוא הכוח הכלכלי. כעבור שלושה עשורים התברר שלכלכלה לא תמיד יש מענה, בוודאי לא לסוגיות הביטחוניות, ובמקרה של אירופה – גם לא לסוגיות פוליטיות וחברתיות. הרובל הרוסי נמצא כעת בצניחה חדה, אך לא נראה שזה מה שישבור את גב הגמל שם.

האם המערב מסוגל לספק מענה אחר מלבד הסנקציות? בעידן החדש, בו ארצות הברית נקרעת על ידי בעיות פנים ואינה רוצה עוד למלא את התפקיד של השוטר העולמי, שחקניות חדשות מאתגרות ביתר שאת על הסדר העולמי, שהולך ומתפורר. התחרות בין הכוחות הגדולים – GREAT POWERS – עומדת לגבור באופן משמעותי בתקופה הקרובה, וזה לא רק התחרות על שווקים, אלא על אזורי השפעה ודומיננטיות בזירה הבינלאומית. גם הסבירות למלחמות בין המעצמות הגדולות הולכת וגדלה. נכון שהכוח הכלכלי של רוסיה אינו משתווה לזה של ארצות הברית וגם לזה של גרמניה, אך כמו לברית המועצות בעבר יש לה כוח צבאי רציני מאוד והשפעה רחבה בזירה הבינלאומית. המשטר הרוסי אינו יכול או רוצה להיות חלק מהסדר העולמי שעליו דיבר לאחרונה בוועידת מינכן מזכ"ל נאט"ו, המבוסס על ערכים ליברליים ודמוקרטיים. מה לפוטין ולסדר עולמי כזה?

בדרך למלחמת התשה

נחזור לסוגיית אוקראינה. המדינה הזאת חשובה לרוסיה לא רק בגלל הסנטימנט הנוסטלגי של האימפריה הסובייטית או המורשת הסלאבית העתיקה עליהן דיבר פוטין בהרחבה בעת נאומו הארוך. פוטין רואה אותה כמקרה בוחן בניסיון לאתגר את המערב ואת הסדר העולמי הקיים. כאשר הוא מאיים על קייב, המקסימום שמציע המערב זה הסנקציות הכלכליות. דולר מול טיל גרעיני, בנקאי מול איש צבא.

סביר להניח שגם לפני חודשיים ולפני שמונה חודשים הנשיא הרוסי ידע שמלחמה באוקראינה עלולה לעלות לו ביוקר. אלא שפוטין מעוניין לא בבליצקריג במטרה לצרף אליו את כל אוקראינה או חלק ממנה; הוא מתכונן למלחמת התשה נגד המערב, כאשר "האלה הגרעינית" כל הזמן אצלו ביד, בעוד שהמערב מנופף בסנקציות כלכליות. הוא בונה על זה שהפילוג ששורר בארצות הברית ובאירופה לא באמת יאפשר למערב לעצב סדר עולמי אחר, והוואקום שנוצר יתמלא על ידיו ועל ידי השחקניות האחרות, כמו סין. בשלב הנוכחי הוא בחר במתכון של "דלת פתוחה למלחמה" באוקראינה. בעיני רבים במערב ובאוקראינה, ההכרה בבדלנים הייתה צפויה והנוכחות הרוסית באזורים הללו אפילו לא מוגדרת בעיני רבים כפלישה. אך גם אם פוטין יסתפק בכך בשלב הנוכחי, הוא ישתמש בתנאים שנוצרו בשטח כדי להמשיך לערער את אוקראינה ובאמצעותה – גם את המערב.

כך נראה העידן של פוסט-מלחמה קרה. הוא מלא באי-ודאות, פייק-ניוז ומניפולציות. מבחינתו של פוטין, הוא כבר השיג כמה מהמטרות שלו – הוא סיפק "תמונת ניצחון" לבייס שלו בלי להסתכן בסנקציות הרחבות והכואבות באמת והשאיר פתח גם להסדרה וגם למלחמה. הסיפור באוקראינה לא ייגמר בקרוב והוא גם לא יהיה האחרון, ייתכן שהמזרח התיכון היא הזירה הבאה לפעילות החתרנית של מדינה ששואפת להיות שוב אימפריה. כדאי שמדינות המערב, ובתוכן ישראל, ידעו להיערך למצב המשתנה הזה בו הסבירות למלחמה בין המעצמות הגדולות כל הזמן גוברת.

**המאמר פורסם בתאריך 22 בפברואר 2022 באתר N12

הפוסט איום הפלישה לאוקראינה הוא רק סימפטום של עידן עולמי חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההחלטה הזאת סימלה שביחסי רוסיה והמערב החל עידן חדש. כמה חודשים לאחר שפרימקוב הביע את מורת רוחו מההתנהלות של נאט"ו ביוגוסלביה, במוסקווה עלה לשלטון נשיא צעיר ונמרץ בשם ולדימיר פוטין שביכה את התפרקותה של ברית המועצות וחלם להחזיר לרוסיה השפעה וכוח.

בעת נאומו בוועידת מינכן, בשנת 2007, הוא ביטא את כוונותיו באופן הכי ישיר ובוטה, והדהים את המשתתפים רמי הדרג. "עבור העולם המודרני, מודל חד-קוטבי הוא לא רק בלתי מקובל, אלא בדרך כלל בלתי אפשרי", אמר פוטין. לאחר מכן הוא הוסיף משפט שמתמצת בתוכו את כל מה שקרה במרחב הפוסט-סובייטי בשני העשורים האחרונים. "נאט"ו דוחפת את כוחותיה הקדמיים לגבולות מדינתנו, אנחנו מקפידים על האמנה ולא מגיבים בשום צורה לפעולות אלה. מה קרה להבטחות שנתנו השותפים המערביים לאחר פירוק ברית ורשה?", תהה הנשיא הרוסי.

בשנת 2022, לאף אחד כבר לא נותר ספק: העידן שבו ארצות הברית הייתה הכוח הגלובלי היחיד נגמר. שחקניות רבות מאתגרות היום את ארצות הברית, רוסיה של פוטין היא אחת מהן. רוסיה איננה ברית המועצות, יש לה כלכלה בגודל בינוני עם פגמים מערכתיים רבים. עם זאת, היא עדיין מדינה גרעינית שחולשת על שטח עצום, עם צבא חזק ומיומן בקרבות בסוריה ובאוקראינה בשמונה השנים האחרונות. היא רוצה לקחת את מה שבעיני רוחה מגיע לה, בדיפלומטיה, באיומים או בכוח. מאז שרוסיה התאוששה מהמשבר הכלכלי שליווה את התפרקות ברית המועצות, העמדות שלה נותרו ללא שינוי:

1. רוסיה הינה כוח גלובלי שיש להתחשב בו.

2. לא תהיה התרחבות של ברית נאט"ו על חשבון המדינות הפוסט-סובייטיות, שבהן פוטין רואה את מגרש המשחקים הטבעי שלו.

ייתכן שהמערכה הנוכחית באוקראינה החלה מתוך ניסיון להשיג את התוצאה הדרושה על ידי מניפולציה – להציב כוחות (כמו שכבר קרה בעבר), לאיים ולנסות לסחוט מהמערב ויתורים מפליגים, לסמן גבולות של השפעה ולאותת למדינות הפוסט-סובייטיות האחרות – דיר-באלכום.

פוטין יודע שביידן ממוקד בסין, שהוא סובל מחולשה פנימית ועדיין מתאושש מהיציאה הכאוטית מאפגניסטן. אין לו באמת רצון לשלוט על קייב באמצעות כוח הזרוע, מכיוון שתסריט כזה יגבה מחיר כבד מנשוא בזירה החיצונית (סנקציות חונקות) ובזירה הפנימית (חיילים הרוגים). הוא היה מעדיף לקדם את המטרות המדיניות שלו על ידי טקטיקה מתוחכמת שמשלבת איום בהפעלת כוח, לוחמה פסיכולוגית ומלחמת המידע.

בניגוד לתחזית הרוסית, המערב לא התקפל והחל במרץ להתכונן למלחמה האפשרית באוקראינה, למרות קולות חלושים של התנגדות שיצאו דווקא מקייב. בבירה האוקראינית מבינים היטב שלמרות שפוטין לאו דווקא מעוניין לנגוס בשטח שלהם, הרי את השטח הזה אחרי הכול צריך לנהל ולתחזק שליטה בו (דבר לא קל, כפי שיודעים במזרח התיכון), אך הם אלה שישלמו את מחיר ההתנגשות בין רוסיה למערב.

גם בעבר, הסיכוי שאוקראינה תתקבל כחברה בברית נאט"ו היה קלוש. מקרה בוחן במקרה הזה היא גיאורגיה, שכבר שנים רבות נחשבת ל"מועמדת", אך העניין הזה מתקדם בדיוק כמו המועמדות של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי. עכשיו הסיכויים של אוקראינה להצטרף לברית הצפון-אטלנטית שואפים לאפס. המערב לא ישלח את צבאו להציל את אוקראינה, לא יפרוס את חייליו על אדמתה, לא יצרף אותה לנאט"ו או לאיחוד האירופי. כאשר מדינות המערב הורו לפנות את השגרירויות שלהם ולהפסיק את הטיסות לקייב, הכלכלה האוקראינית ספגה מכה אנושה.

במובן הזה פוטין כבר ניצח, כי כל מדינה במרחב הפוסט-סובייטית שתקרוץ למערב תדע שכאשר הדוב הרוסי ירדוף אותה, אף אחד לא יבוא להושיע עם נבוט ביד.

הנשיא פוטין מסוגל למשוך את המתיחות הזאת, שכל כך משתלמת לו, עוד שבועות רבים. מאידך, להחליט על הרחבת הפעולות במזרח אוקראינה, שם המלחמה נמשכת כבר 8 שנים. ביום למחרת, הוא יבחר בתסריט שיותר משתלם לו באותו הרגע. ייתכן שבטווח קצר הוא יספוג סנקציות קשות ואישיות, אך יחד עם זאת קשה להאמין שכל האירופים ישתפו פעולה לאורך זמן עם ארצות הברית ויחסמו את השכנה הצפונית שלהם לגמרי. כל השיח הזה על סנקציות כאלה ואחרות אינו רלוונטי כלל בקונטקסט הרחב, שהרבה יותר משמעותי מאשר הספקולציות לגבי היום בו תפרוץ המלחמה באוקראינה.

העולם החד-קוטבי עליו דיבר הנשיא הרוסי בשנת 2007 איננו עוד, והקרב על אזורי השפעה רק הולך ומתחמם. אין מנוס מכך שהאירועים הדרמטיים באוקראינה ישפיעו גם על מזרח התיכון. רוסיה, סין ואפילו אירן עומדות לאתגר את ארצות הברית, שממילא איבדה עניין ונמצאת בנסיגה מהאזור. ההשלכות על הביטחון של ישראל עלולות להיות קשות ומסוכנות.

**המאמר פורסם ב-15 בפברואר 2022 באתר N12

הפוסט פוטין כבר ניצח במבחן ההרתעה הופיע לראשונה ב-Mitvim.