קראו את המאמר המלא

הפוסט התוצאות הבלתי מכוונות של מלחמת ישראל-איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. זו החלטה שתוצאותיה, המתוכננות והבלתי מתוכננות, יעצבו את פני המזרח התיכון, הזירה הבינלאומית, ומשטר התפוצה הגרעינית (NPT) שנים רבות ואף עשורים קדימה.

2. תוצאות התקיפה עוד יתבררו, אבל מבחינת פרוייקט הגרעין האיראני במתכונתו הנוכחית, ברור שהוא ספג מכה אנושה. די ברור גם שכל הסדרי האימות והפיקוח עם סבא"א עלו בסערה השמיימה, ובכל הסדר עתידי אם יהיה, יקח זמן רב רק להציב Baseline לגבי מצב הגרעין במדינה (חומר מועשר, צנטריפוגות, אמצעי יצור ועוד).

אבל בסבירות גבוהה האיראנים נערכו מראש לתקיפה כזו, והחביאו נכסים גרעיניים באתרים לא מוצהרים. כלומר לא ניתן לומר כרגע כי "תוכנית הגרעין חוסלה", וזה היה ברור גם למתכננים האמריקנים (ולישראלים).

3. טראמפ פעל לא כראש מעצמת-על הגמונית במסגרת הסדר העולמי (Rules-based international order), ולא במסגרת המשפט הבינלאומי.
הוא גם לא פעל כנשיא של מדינה דמוקרטית ולא במסגרת החוקה האמריקנית, הקובעת שרק הקונגרס רשאי להכריז מלחמה.
טראמפ פעל באסטרטגיית מלך-משוגע ( Mad ming theory). ויהיו לכך השלכות עומק ורוחב.

4. סין ורוסיה נמצאות בדילמה. לא רק בנוגע לאפשרות של התלקחות אזורית במזרח התיכון, אלא גם מכיוון שההתלקחות הזו ממוקדת-גרעין, ומכניסה למשחק את כל משטר ה NPT, וטורפת את מה שהיו כללי היסוד והנורמות של שימוש בכוח ע"י מעצמות גרעיניות.

5. בהקשר האיראני הספציפי – האופציות של המשטר האיראני בתרחיש הזה נותחו לעייפה –
א. אופציות הסלמה ע"י פריצה לגרעין, חסימת הורמוז, תקיפת מפרציות, תקיפת מטרות אמריקניות.
ב. אופציית התשה מתמשכת מול ישראל, ויתכן גם מול ארה"ב.
ג. אופציית כניעה – קבלת תנאי ארה"ב וישראל.
ד. קריסה כוללת וכאוס – בין אם מתוך בחירה, או באופן בלתי רצוני, תחת הלחץ.
ה. שינוי משטר – קיים מגוון תתי-תרחישים של התרחיש הזה.
נתניהו, ואולי גם טראמפ, משוכנעים שתרחיש הכניעה, הקריסה או שינוי המשטר הם אלו שיתממשו.
מלכתחילה סברתי, כמו משקיפים ומומחים רבים, שהסיכוי לכך אמנם קיים, אבל נמוך. וכי מדובר בהימור מסוכן. בשבועות ובחודשים הקרובים נבין יותר מה כיווני ההתפתחויות.

6. האם מטרתו של טראמפ היא שינוי המשטר, או הסכם גרעין משופר? ספק אם הוא החליט, וממילא כל החלטה שלו עמידה כמו טיפת מים על שמשה קדמית של B2.
אבל הנכונות של איראן לחזור לשולחן המשא ומתן כרגע אפסית. אין לאיראנים אמון בטראמפ. הם הותקפו פעמיים תוך כדי המשא ומתן איתו, ואם הם יחזרו לשולחן הישיר מולו, זה יהיה כנראה רק כדי להיכנע.
יתכן שהאיראנים ינסו לבנות מהלך דיפלומטי אחר.
בכל מקרה, במחול הדיפלומטי הגדול ישתתפו הרוסים, הסינים, האירופים, וגם סעודיה, האמירויות, עומאן וקטאר, וטורקיה. והוא יעסוק לא בעצירת המלחמה ויצוב המצב, ולא רק בסוגיית הגרעין האיראני.
הרגע ההיסטורי הזה יכול להוות הזדמנות להסדרים אזוריים ולארכיטקטורת בטחון אזורית חדשה. אבל הוא גם פתח להסלמה מתמשכת, ולהישאבות של עוד שחקנים לעימות.

7. ומבחינת ישראל – שאיפתו בת שלושת העשורים של נתניהו, לגרור את ארה"ב למלחמה מול איראן, הצליחה. זה היה הימור פרוע, שתוצאותיו, בוודאי ארוכות הטווח, רחוקות מלהיות ברורות.
ההישגים הצבאיים מול איראן היו גדולים מאוד ערב הכניסה האמריקנית, והנזקים לפורדו ושני המתקנים האחרים מעמיקים את ההישג. אבל המלחמה לא הסתיימה, היא עוד עלולה להסלים, ולא ברור איך ומתי תסתיים. והתפיסה של ישראל כמי שגררה את ארה"ב למלחמה הזו – תהיה מעתה מרכיב שלילי מעצב ביחסים האסטרטגים בין כל ממשל עתידי וממשלה עתידית בישראל.
ראש ממשלה כשיר, וממשלה כשירה, לא היו מגיעים למצב של מלחמה ב-8 זירות במשך למעלה מ-600 ימים. המצב הזה גורם נזקים חמורים ורב-מימדיים לישראל. ולאסוננו הוא נתפס ע"י נתניהו כחיוני להישרדותו בשלטון, ולהשלמת ההפיכה המשטרית.
ישראל הוכיחה שהיא מעצמה אזורית חזקה, שהיא בעלת השפעה מכרעת על ארה"ב, ושהיא נחושה לממש את 'דוקטרינת בגין' ולמנוע יכולת גרעינית צבאית ממדינות האזור.
ישראל הוכיחה גם עמידות במלחמה ממושכת מאוד, שאליה לא נערכה מראש.
אבל המסקנה שיסיקו מדינות האזור עלולה בהחלט להיות שבעולם של טראמפ ונתניהו הדרך להגן על משטרים ומדינות היא… להשיג נשק גרעיני.

8. יש דרך רצויה לסיים את המלחמה באיראן, בעזה ובכל החזיתות. אבל ספק רב אם מנהיגי הצדדים יבחרו בה.

הפוסט הערות ראשוניות על כניסת ארה"ב למלחמה מול איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט הסולם שיאפשר לאיראן לרדת מעץ הגרעין הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את הפוסט המלא

הפוסט התקיפה באיראן – ניצול ההצלחה בטרם תתהפך תמונת המצב‎ – השגריר בדימוס מיכאל הררי ב"זמן ישראל", יוני 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מגבלתו של הפתרון הצבאי וההכרח ברגל מדינית

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים – ההצלחות הצבאיות שמדינת ישראל קוצרת במערכה מול האיראנים מחדדת את הפער בין מה שמדינת ישראל יודעת לעשות בתחום הצבאי-קינטי ובין כשלונה לפעול במישור המדיני. היציאה למערכה של הרגע האחרון באיראן מקורה בכישלון ישראלי מדיני. ישראל נדרשה לה בגלל הטעות המצטברת של התרחקות מהמסלול הדיפלומטי והתמקדות בכלים הצבאיים. ההתמקדות בהצלחות במישור הצבאי מרחיקה את השיחה מהשאלה הקריטית – מהי אסטרטגיית היציאה של מדינת ישראל מהמלחמה המסוכנת הזו? ישראל מתמקדת כרגע בגדיעת יכולות איראניות בתחום הגרעין והטילים ולא בשינוי מוטיבציות. הגישה הזו עבדה בסוריה, אבל הפרויקט הגרעיני האיראני הוא סיפור שונה בתכלית.

פרויקט הגרעין האיראני הוא פרויקט לאומי שאיראן הקריבה ומקריבה עבורו רבות כבר שלושה עשורים. הוא אינטרס לאומי של המשטר להבטחת שרידותו, ליצור הרתעה מול ישראל, ולקידום מעמדה האזורי של איראן. המשך קיומו הוא נרטיב מרכזי בתפיסת הכבוד הלאומי האיראני. לכן עצירת פרויקט בסדר גודל ומהות מסוג זה עוברת דרך שינוי המוטיבציות באיראן. איך משנים מוטיבציות איראניות? או בהסכם מכובד שיבטיח אינטרסים איראנים בסיסיים או בשינוי משטר. שינוי משטר הינו בבחינת מדע בדיוני פוליטי. סבירותו קלושה בטווח הזמן הנראה לעין. ולכן נשארנו עם הסכם. ניכר שהמתקפה הישראלית פתחה את הדרך לשינוי מערך השיקולים של מנהיגי איראן – היא מחדדת את ההכרה שפרויקט הגרעין הפך מכלי לשימור הישרדות המשטר לאיום על יציבותו. אבל היכולת לשנות את תפיסת המחשבה האיראנית – לשכנע את האיראנים לוותר על פיתוח גרעיני צבאי בהסכם ארוך טווח – עוברת דרך המרכיב המדיני. היא תלויה ביכולת לספק מסגרת שתאפשר לאיראן סולם לרדת מהפרויקט הגרעיני מבלי לאבד כבוד, לאפשר למשטר האיראני לטעון בפני אנשיו לניצחון שאחריו היא תוכל לוותר על המרכיב הצבאי של פרויקט הגרעין האיראני.

במישור הבינלאומי, הצלחתו של הסכם מסוג זה יכולה להסתייע בקואליציה רב-צדדית מהסוג ששכנעה את איראן לחתום על הסכם הגרעין ב-2015. ידרש פה שילוב של שחקנים בינלאומים – לא רק ארה"ב – אלא גם סין – עם השפעתה העמוקה על כלכלת איראן, רוסיה, וערב הסעודית. החדשות הטובות שלשחקנים הבינלאומיים, קל וחומר מדינות המפרץ, יש אינטרס דחוף במציאת פתרון שכזה. החדשות הרעות שלא בטוח שיש להם את הכלים לעצור הסלמה ולהחזיר את השד לבקבוק.

איתן ישי, ראש תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במיתווים – אפשרות מתקבלת על הדעת היא שהמשטר האסלאמי באיראן ישרוד את העימות הנוכחי אך ייצא ממנו מוחלש, כלפי פנים וכלפי חוץ. במצב כזה, יידרש המשטר לערער ולבחון מחדש הנחות יסוד שעמדו בבסיסה של האסטרטגיה שטיפח והוביל במשך שנים. דבר זה יוכל להוביל אותו לבחור בין שתי ברירות: אימוצה של גישה מתונה יותר כלפי סוגיות גרעיניות ואזוריות במטרה "לשפר עמדות" ולחזק מחדש את מעמדו; או לחילופין אימוצה של גישה נוקשה ואגרסיבית שתכליתה שיקום מהיר של ההרתעה האיראנית ומעמדה האזורי.

כך או כך, על ישראל מוטלת האחריות להבטיח שאיראן לא תוכל ליהנות מוואקום שנוצר בעקבות השינויים הטקטוניים שחווה האזור. מניעתה של חדירה מחודשת של איראן לעזה, ללבנון, לסוריה, לעיראק, לירדן ולזירות נוספות לא תתאפשר רק בפעילות צבאית מתמשכת. במקום זאת, נדרשת אסטרטגיה מדינית ודיפלומטית. על ישראל לחזק ולשקם את יחסיה עם בעלות בריתה באזור ומחוץ לו, וכן לפתח שותפות עם גורמי כוח המשרתים את האינטרסים שלה כדי להבטיח שלא יאבדו מכוחם וייצרו ואקום שימולא פעם נוספת בידי כוחות עוינים.

הקשר בין הזירה האיראנית והזירה הפלסטינית

ד"ר נמרוד גורן, נשיא ומייסד מכון מיתווים; מנהל-שותף של Diplomeds – המועצה לדיפלומטיה ים-תיכונית – החיבור מחדש של ישראל לעולם תלוי בסיום הלחימה בעזה, לא בתוצאות הלחימה באיראן. ימי הלחימה הראשונים עם איראן הביאו נזקים משמעותיים לאזרחי ישראל, ובראשם אובדן חיי אדם, נזקים עצומים לרכוש, ופגיעה בביטחון האישי. לצד העיסוק הציבורי המובן וההכרחי בכך, בולט בשיח הישראלי גם הדיון בדבר הניתוק הפיזי מהעולם. סגירת שדה התעופה, איסור יציאה מהארץ, הקשיים בחזרת ישראלים מחו"ל, אי-השוויון שמאפשר לבעלי אמצעים או למקושרים לעקוף איסורים – זוכים לכותרות, כתבות וחשיפות. כך קרה גם במשברים לאומיים קודמים, דוגמת הקורונה, וזה מדגיש שוב עד כמה החברה הישראלית – שרבים בה חשים ש"כל העולם נגדנו" – כמהה לחיבור ושייכות לקהילה הבינלאומית. חיבור שכזה אינו נמדד רק בהיבט הטכני של טיסות יוצאות ונכנסות, אלא ברבדים עמוקים יותר שקשורים במדיניות, הלכי רוח ודימויים, ואפילו – חוק בינלאומי. בנוגע לאלו, ישראל בהתרחקות מתמדת מהקהילה הבינלאומית. לא בגלל הלחימה באיראן, אלא בגלל המלחמה הבלתי-נגמרת בעזה, שלא מזמן נדמה היה שהעולם עייף ממנה ושכעת – בעקבות ביטול הפסקת האש ומניעת סיוע הומניטרי – שבה לראש סדר היום העולמי.

גם אם ממשלות בעולם מוסיפות לקדם יחסים עם ישראל – בגלוי ובסתר, לאור אינטרסים משותפים, ולעתים במקביל להשמעת ביקורת ציבורית נוקבת – הרי שהציבורים במדינות רבות מתרחקים. בתרבות, באקדמיה, בספורט, בכלכלה, בתיירות ועוד, הירידה במעמד ישראל בעולם ניכרת היטב, והקושי להיות חלק מהמשפחה הגלובלית – גובר. במקביל, בארץ, ניכר חשש אפילו מנסיעה לבירות מערביות – מדברים פשוטים כמו הצגת דרכון ישראלי בשדה התעופה, נסיעה במונית עם נהג שאולי יהיה עוין, יחס שיתקבל במלון או במסעדה, והרגע האימתני החדש בשיחת חולין בו יישאל התייר הישראלי על ידי בן שיח זר "מאיפה אתה?". קשר טוב עם העולם הוא מרכיב מרכזי במדיניות-החוץ הישראלי, והדבר מובן מאליו, אך הוא גם חלק מהותי מתפיסת הביטחון הלאומי ונדבך משמעותי ביכולת אזרחי ישראל לשגשג, להנות ולמצות את כישוריהם. פתיחה מחודשת של שדה התעופה בן גוריון לאחר עוד כמה ימי לחימה באיראן תהיה כמובן חיובית, אך לא תמגר את בעיות העומק. אותם צריך לפתור ראש הממשלה (הבא), ולא שרת התחבורה. מגמת השיפור תורגש רק כשישראל תסיים את המלחמה בעזה, תחתור לשלום, ותדגיש מחויבות לערכים ליברליים ודמוקרטיים. וכך צריך לעשות.

ד"ר עומר צנעני, מנהל התכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני – לראשונה מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", המלחמה נגד איראן הפכה את זירת עזה ואת הזירה הפלסטינית בכללה, מ"זירה עיקרית" ל"זירה משנית". ככל שהמלחמה עם איראן תימשך, כך צפוייה העמקה של המגמות השליליות: הראשונה, הרחקת הסיכוי ליוזמה מדינית. ההתקפה הישראלית כבר הצליחה להוביל לדחיית ההכרזה הצרפתית-ערבית בדבר המדינה הפלסטינית. המדינות המעורבות, בראשן צרפת ובריטניה, נאלצות כעת להפנות את הקשב לטיפול באיראן ולעצירת המלחמה במזה"ת.

השניה, הפקרת החטופים. הוויכוח הציבורי בדבר נחיצות עסקת החטופים וסיום המלחמה נמחק מהשיח הציבורי יחד עם תשומת לב ופעולות מדיניות לקדם זאת. ולבסוף, תשומת הלב הניתנת למלחמה באיראן מאפשרת לממשלת ישראל להמשיך ולקדם צעדים קיצוניים בזירה הפלסטינית, הכוללים בין היתר גירוש אוכלוסייה מהערים בגדה המערבית, עיצוב מחדש של המרחב הפלסטיני המיושב, והמשך המהלכים לכיבוש ישראלי של רצועת עזה לטווח ארוך. על רקע סכנות אלה, על המחנה הדמוקרטי להבליט עוד יותר את חיוניות השבת החטופים וסיום המלחמה בעזה, ובמקביל לכך, את הצורך ללמוד מלקחי ניהול המלחמה בעזה, בדגש על קיצור משך המלחמות וההכרח בקידום מהלך מדיני ליום שאחרי. בראייה להמשך, האתגר המרכזי הוא לעמוד על זיקה וחיבוריות בין סיום המלחמה בעזה לסיום המלחמה עם איראן. זאת, כפלטפורמה לקידום ארכיטקטורה אזורית חדשה במזרח התיכון, שמקדמת את כלל האינטרסים הלאומיים ישראל. 

יחסי ישראל-ארה"ב

נדב תמיר, חבר ועד מנהל של מיתווים, ומנהל J-Street ישראל – ההתקפה על איראן הייתה יכולה להיות מוצדקת אם הייתה חלק מאסטרטגיה רחבה ומתואמת עם ארה"ב לקדם הסדר בין ארה"ב לאיראן. אין דרך צבאית למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ויש סכנה שההתקפה דווקא תדחוק את איראן, שלא להסתפק בסף הגרעיני, ולפי הלקח הלובי ולהבדיל הצפון קוריאני, לפרוץ לפצצה. נתניהו וטראמפ חתומים על השגיאה האסטרטגית של יציאת ארה"ב מהסכם ה JCPOA, שגרמה לכך שאיראן הגיעה למעמד של מדינת סף מבחינת העשרת אורניום ולברית אסטרטגית עם רוסיה וסין. האסטרטגיה הישראלית צריכה להיות להשיג עמדת השפעה על ההסכם ולא למנוע אותו. יש לעשות זאת על ידי הגברת התיאום עם ארה"ב והשגת אינטימיות ושקיפות מקסימלית.

פרופ' בני מילר, אוניברסיטת חיפה – במשך מסע הבחירות וגם לאחר שנכנס לבית הלבן, הנשיא טראמפ הצהיר פעמים לא מועטות שהוא שואף להיות נשיא של שלום, כלומר שימנע מלחמות ויסיימן. על כן הנחה רווחת ערב הפעולה הצבאית הישראלית נגד איראן היתה שישראל לא תתקוף באיראן—התקפה שעלולה להביא למלחמה בהיקף נרחב. הנחה זאת התבססה על התלות הישראלית המאוד גבוהה בארה״ב מבחינה צבאית ומדינית כאחד שאיננה מאפשרת פעולה צבאית בהיקף נרחב נגד איראן בלי אישור של ארה״ב. למרות הכחשות ראשוניות ברור כעת שהיה אישור אמריקאי לפעולה הישראלית. ארה״ב גם משתתפת בהגנה על ישראל—בדומה לפעילותה בהתקפות איראניות קודמות באפריל ובאוקטובר 2024. אולם לפי ההיגיון של דברי הנשיא ניתן לצפות להתפתחויות הבאות:

(1) ארה"ב לא תשתתף בפעילות התקפית ישראלית—למרות שהיא נחוצה מאוד לשם השמדה מלאה של תוכנית הגרעין האיראנית;

(2) ארה״ב רואה בהצלחות הצבאיות הישראליות מנוף להחזרת איראן לשולחן המו׳מ הדיפלומטי על תוכנית הגרעין שלה—אבל עתה בתנאים הרבה יותר נוחים להשגת הסכם גרעין שיענה על הדרישות האמריקאיות למניעת העשרת אורניום ע״י איראן. השאלה בהקשר זה היא האם ממשלת ישראל תראה באופן חיובי חזרה למו״מ דיפלומטי לאור חששות הממשלה שבכל הסכם טמונה סכנה אפשרית של שימור כלשהו של תוכנית הגרעין האיראנית;

(3) כבעל השקפות לא-ליברליות, מבחינת הנשיא טראמפ אין חשיבות לאופי הפנימי של השחקנים, כלומר לאופי המשטר. מבחינות מסוימות אולי אפילו קיימים יתרונות להשגת הסכמים עם מנהיגים "חזקים", הנהנים מחופש פעולה גדול מאוד ובלי אופוזיציה משמעותית. על כן לא נראה שהנשיא יהיה שותף—לפחות לא בשלב זה—לתקוות של רבים בישראל לשינוי משטר באיראן ולהפלת משטר האייטולות;

(4) אסור לישראל להיתפס כדוחפת את ארה״ב למלחמה—במידה וזה בניגוד למדיניות וושינגטון. ממילא קיים יסוד בדלני משמעותי בקרב תומכי טראמפ (תנועת MAGA) שמתנגד מאוד ליציאת ארה״ב למלחמות בכלל ובמזה״ת בפרט—לאור הכישלונות והמחירים הגבוהים של התערבויות אמריקאיות קודמות באזור: עיראק (2003) ואפגניסטאן (2001) וכן ההתערבות המאוד בלתי-מייצבת בלוב (2011). כמובן גם במפלגה הדמוקרטית קיימת התנגדות רחבה מאוד ליציאת ארה״ב למלחמות במזה״ת מעבר לפעולות הגנתיות על ישראל;

(5) כל החישובים הללו עלולים להשתנות במידה ואיראן תעשה את הטעות ותתקוף את הכוחות האמריקאים המוצבים במזה״ת.

 המלחמה והעורף

ד"ר אורני לבני, סמנכ"לית מכון מיתווים – יש קשר ישיר בין כשלון ההיערכות לטיפול בעורף לתפיסת העולם המגדרית. הפער בין היכולת המודיעינית והמבצעית של ישראל, לבין הכשל בהיערכות להשלכות של המבצע על העורף הוא בלתי נתפס. במישור הצבאי והטקטי ישראל מקבלת ציון מצויין, אבל במישור האזרחי, הציון נמוך מאד. אותה מדינה שיודעת איפה נמצא חדר השינה של כל מדען גרעין בטהרן, לא יודעת שאין מקלטים בטמרה, ושמעל למחצית מהדירות בארץ הן ללא ממ"ד. מציאות זו נגזרת מהעובדה הפשוטה עליה חוזרים רבות בשנתיים וחצי האחרונות: היעדרן של נשים בצמתי קבלת ההחלטות וההתעלמות מסוגיות שאינן חלק משולחן החול המטפורי של ניהול המלחמה. זו אינה רק שאלה מספרית – כמה נשים יושבות סביב שולחן הדיונים, אלא שאלה מהותית יותר – מהם הנושאים שבהם דנים סביב אותו שולחן, ואיזה ערכים מובילים את קבלת ההחלטות.

הטמעה של חשיבה מגדרית בכל המהלכים האסטרטגים והמדיניים מרחיבה את הפרספקטיבה של מקבלי ההחלטות מהתמקדות בעיקר בכוח צבאי וטקטיקות של לחימה, להדגשה גם של נושאים אזרחיים הקשורים בביטחון אישי, חוסן לאומי ושוויון. זה נכון לגבי גיבוש מדיניות החוץ של ישראל וגם לגבי ההחלטה לפתוח במלחמה. הפן האזרחי הוא חלק בלתי נפרד מהפן הצבאי, ולא צריך להיות אשה כדי לאמץ את התפיסה הזו. כל כך הרבה שנים נערכו אנשי ונשות המודיעין, ואנשי ונשות צוותי האוויר ל"שעת ה-ש" של תקיפת מתקני הגרעין, ומן הסתם תרגלו תרחישים שונים וערכו סימולציות איך להתמודד אתם. ובמישור האזרחי – רק אחרי שהתגובה האיראנית הגיעה, פתאום משרדי הממשלה גילו שחסרים מרחבים מוגנים, שאין מספיק פתרונות לאוכלוסיות חלשות, ושצריך איכשהו להחזיר הביתה אלפי ישראלים שנתקעו בחו"ל. הרושם הוא שבכל הדיונים וההערכות לא היה מי שיקום וישאל (או תקום ותשאל) איך חיסול יכולות הגרעין של איראן ישפיע על הישראלים בטווח המיידי והארוך, ומה צריך לעשות כדי שלא רק חיל האוויר יהיה מוכן למשימה, אלא גם העורף.

די ברור שגם אם הייתה מצטרפת אחת משרות הממשלה לדיון הקבינט המצומצם שאישר את התקיפה, הפן האזרחי עדיין היה בגדר "נזק אגבי" (ע"ע מירי רגב, שרת התחבורה, שרק בצאת השבת הואילה להתחיל לחשוב מה עושים עם השמיים הסגורים). צריך יותר נשים סביב שולחנות קבלת ההחלטות לא בגלל המגדר אלא בזכות הכישורים המקצועיים שלהן. אבל כדי לאמץ פרספקטיבה מגדרית שמשלבת את הטקטיקה הצבאית עם השלכות אזרחיות, צריך לפני הכל הנהגה שאכפת לה מהאזרחים ולא רק מהישרדותה הפוליטית.  

הזווית האירופית

ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה: מאז שאיראן סיפקה לרוסיה כטב"מים וטילים בליסטיים, המשמשים אותה במלחמתה באוקראינה, ועלולים לאיים גם על מדינות אחרות באירופה, היא הפכה ל"ידידת האויב", כלומר לאויב העקיף של מרבית אירופה. לכאורה, הבחירה הטבעית של אירופה היא בצד של ישראל, וזה אכן המצב, אך הדברים קצת יותר מורכבים. הצהרת 27 החברות באיחוד האירופי הביעה דאגה עמוקה מההסלמה בין ישראל לאיראן, קראה לריסון משני הצדדים והדגישה את מחויבות האיחוד לביטחון ישראל והאזור ולמניעת נשק גרעיני מאיראן. עם זאת, הצהרת האיחוד נמנעה מלהכיר בזכותה של ישראל להגנה עצמית – שינוי בולט ביחס לעימותים קודמים.

הנציגה העליונה, קאיה קאלאס, הדגישה את הצורך בדיפלומטיה. לעמדת האיחוד יתכנו מספר הסברים: אחד, ישראל היא שתקפה, ויתכן שאין קונצנזוס כי היתה זו תקיפה בדקה ה-90. שתיים, תחושות קשות שהצטברו נגד הממשלה בישראל על אופן ניהולה את המלחמה בעזה. שלוש, כמו תמיד, הצהרת האיחוד האירופי היא מלאכת איזונים בין 27 החברות, ואין תמימות דעים בנושא.

גרמניה וצרפת הביעו עמדות ברורות יותר. גרמניה, בראשות הקאנצלר מרץ, גינתה את תוכנית הגרעין האיראנית, חיזקה את זכות ישראל להגן על עצמה, ואף העלתה זאת לכדי הגנה על קיומה של ישראל. מרץ אמר כי "המטרה חייבת להשאר שאיראן לא תפתח נשק גרעיני". צרפת הביעה תמיכה בביטחון ישראל, ואת נכונותה להשתתף בהגנה על ישראל, אך לא במתקפה נגד איראן.

בריטניה בלטה בהצהרותיה הקרירות. הממשלה הדגישה את הצורך בהרגעה, נמנעה מתמיכה מפורשת בישראל והבהירה שלא סייעה למבצע. ישראל לא הודיעה לבריטניה על ההתקפה, ככל הנראה בתגובה להשעיית שיחות הסחר עם ישראל על ידי בריטניה ב-20 במאי, מה שמצביע על התקררות משמעותית ביחסים. יתכן והבריטים מעוניינים לראות כיצד נשיא ארצות הברית יתנהל ואז לקבוע עמדה ברורה יותר, כאשר בבריטניה ישנם לחצים מצד מפלגת הלייבור שלא בהכרח פועלים לטובת ישראל.

לאחר שישראל החלישה משמעותית את שלוחי איראן בלבנון ובעזה, והביאה בעקיפין לנפילת משטר אסד בסוריה – התפתחות עליה האיחוד האירופי שמח מאוד, נראה שהחלשת האיום הנשקף מ"ראש הנחש", איראן, אמורה להוביל להגברת היציבות במזה"ת. גם זו תוצאה שאירופה מעוניינת בה. החלשת איראן יכולה לסייע גם במאבק נגד החות'ים שמשבשים את הסחר הימי דרך מיצרי באב אל מנדב. האירופים גם יודעים כי טווח הטילים הבליסטיים האיראנים מגיע גם אליהם. ומעל הכל, אל מול משטר האייתולות הדכאני כלפי פנים ושולח שלוחות תוקפניות כלפי חוץ, ישראל היא הצד הנכון לבחור בו. היא מבצעת את המלאכה שהמדינות הסוניות רוצות שתסיים.

האפשרות של נפילת המשטר בטהראן היא אפשרות שממשלות וחלק נרחב מהציבור באירופה תומך בה. בסקרי דעת הקהל האירופים, ישראל הגיעה לשפל משמעותי, אולם יש מדינה אחת שמצבה יותר גרוע וזו איראן. צריך לזכור שבמחאת החיג'אב באיראן – אותה משטר האייתולות דיכא באכזריות – אירופה תמכה במחאה ובזכויות נשים ואדם, ודעת הקהל האירופית היתה נגד המשטר באיראן, כך שבאירופה רבים מבינים את השירות שישראל עושה למערב במלחמה הנוכחית. ועדיין, בשל הפיצול האירופי נראה שישראל ניצבת בזירה האירופית עם תמיכה חלקית בלבד, גם מפחד להיתפס כמי שתומכת בהתקפה הישראלית, וגם בשל ההקשר למלחמה בעזה שמגביל את היקף התמיכה.  

הברית ההלנית מספקת עורף אסטרטגי לישראל

השגריר לשעבר מיכאל הררי, עמית מחקר ומדיניות: התקיפה הישראלית הצליחה להפתיע את איראן, תוך תאום הדוק ומרשים עם וושינגטון. מתבצעת מעין חלוקת עבודה לפיה ישראל עושה את ״העבודה השחורה״, שתכליתה, כך נראה, להחזיר את האיראנים לשולחן המשא ומתן מעמדת חולשה. על פניו, לאחר ימים ספורים של תקיפות נראה שהאיראנים מעוניינים להפסיק את האש ולשוב למשא ומתן. ישראל איננה מסתפקת בכך, ומבקשת להמשיך בלחץ הצבאי על איראן למרות הפגיעות בעורף הישראלי. ישראל נהנית מתמיכה אזורית בשתיקה, כמובן לצד גינויים מן השפה ולחוץ, ותמיכה משמעותית בזירה הבינלאומית.

לפי שעה, נראה שוושינגטון נותנת גיבוי לישראל, אולם מדובר בסימן שאלה מהו אורך החבל שניתן. הנכונות האיראנית להפסקת אש, המגובה באיום לפרוש מן האמנה להפצת נשק גרעיני, מעידה על הערכה איראנית, שעדיף בשלב הנוכחי להפסיק את המהלך הצבאי הישראלי, אף במחיר הורדת ראש מסויימת, ולשוב למשא ומתן עם ארה״ב. לא ברור אם ישראל סימנה את הפלת המשטר כיעד הנוכחי, ואם כן מדובר במהלך יומרני מסוכן,  וספק רב אם אם נהנית מתמיכה אמריקנית. התקיפה באיראן גם שבה והבליטה את מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית בין ישראל ליוון וקפריסין. שתי המדינות, וקפריסין בעיקר, ממחישות באופן מרשים את היותן עורף אסטרטגי לישראל, מבחינה ביטחונית ואזרחית. 

חשוב עם זאת להעיר, שבחודשים האחרונים ניכרת בציבור היווני והקפריסאי ביקורת גוברת על המשך המלחמה בעזה, ובעיקר סביב המשבר ההומניטרי ומספר הנפגעים האזרחיים הרב ברצועת עזה. התחושות הללו אינן באות לידי ביטוי במדיניות שני הממשלים, מה שהודגש במיוחד בביקוריהם של ראש הממשלה היווני והנשיא הקפריסאי בארץ. בה בעת, אין להקל ראש בביקורת הציבורית המתעצמת אליה חוברות מפלגות האופוזיציה המובילות בשתי המדינות.

הפוסט תגובות מומחי מיתווים למלחמת ישראל-איראן, יוני 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט בפומבי מגנים, בחשאי מברכים: התגובה הערבית למתקפה באיראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט נורת אזהרה – וחבל הצלה: המסר הכפול מביקור טראמפ במדינות המפרץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את הפוסט המלא

הפוסט הרכבת הדיפלומטית חוזרת לדהור – נדב תמיר ב"זמן ישראל", אפריל 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ערן עציון, ראש צוות איראן במכון "מיתווים" ועמית מדיניות, במאמר חדש ב"הארץ".

קראו את המאמר המלא

הפוסט "תקיפה באיראן" היא לא אסטרטגיה – היא חוסר אחריות לאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חיסולו של בכיר חיזבאללה הוא תגובה בעלת עוצמה ותחכום מבחינת היעד בו בוצעה והבכיר שכוונה כלפיו, ועל פני הדברים מדודה ומושכלת. כלל השחקנים באזור ומחוצה לו הבינו כי ישראל איננה יכולה לעבור בשתיקה על האסון במג’דל שמס, וקיוו (ואף פעלו בערוצים שונים) שהתגובה תהיה כזו שלא תגרור בהכרח הסלמה רחבה יותר. מבחינה זו, הדילמה עוברת כעת לצד השני.

אולם אם נישאר במישור הרציונלי, שגורס כי לכל השחקנים אין אינטרס להרחיב את הלחימה, הרי ששני החיסולים אינם מחייבים בהכרח תגובה רחבה מדי ולא־פרופורציונלית. ככלות הכל, עשרת החודשים האחרונים המחישו כיצד ניתן לנהל לחימה רב־זירתית מבלי להיגרר למלחמה כוללת, אף לאחר העימות הישראלי־איראני הישיר בחודש אפריל.

אבל, ומדובר באבל גדול, זה איננו משנה כלל וכלל את הדילמה הישראלית ביחס לצורך (או ההכרח) להגיע להסכם עם חמאס על הפסקת אש ושחרור החטופים. הזיקה בין הפסקת אש בעזה להפסקת הלחימה בשאר החזיתות, ולענייננו בלבנון, נותרה ואולי אף התחזקה. במילים אחרות: חיזבאללה, בהנחיית איראן, לא יפסיק את האש בגבול הצפון בטרם זו תיפסק בדרום.

האם ישראל מבינה זאת? האם הבנתה ביחס לנחיצותה של הפסקת אש בדרום התחדדה עוד יותר בעקבות ביקור נתניהו בוושינגטון? שוב, אם אנחנו עדיין במישור הרציונלי, התשובה צריכה להיות חיובית. ראש הממשלה שמע משלושת בני שיחו – הנשיא ביידן, סגנית הנשיא והמועמדת הדמוקרטית האריס, והנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני טראמפ – דברים אחידים וברורים, כל אחת ואחד בדרכו ובלשונו, בדבר ההכרח בסיום המלחמה במהרה. אולי המסר החשוב ביותר, מבחינת נתניהו, נשמע מפי טראמפ, דווקא לנוכח תקוותו שהוא ינצח בבחירות בנובמבר.

הנחיצות להגיע לעסקה בדרום, ואולי אף לסיום המלחמה, נובעת גם מכך שבסופו של יום לא לעולם חוסן. במילים אחרות: עד עתה כלל השחקנים הוכיחו, כאמור, שיש ביכולתם לנהל מערכה במספר חזיתות מבלי “לשבור את הכלים" לחלוטין, כלומר להיגרר למלחמה כוללת. מי לידנו יתקע שכך יקרה גם בהמשך, כשסביר להניח שייקרו בדרכנו תקריות נוספות מעין אלו?

האם ישראל מבינה שיהיו הבכירים שיחוסלו אשר יהיו, לא ניתן לחסל את הארגונים שבהם הם פעלו, חמאס וחיזבאללה? יש להניח שהתשובה חיובית, אולם הסכנה בפעולות מעין אלו היא שיש בהן כדי לבלבל ולסבור שאולי בכל זאת ניתן באמצעותן להביא לקריסת השחקן הלא־מדינתי המדובר. ההיסטוריה מוכיחה שרק צמיחת חלופה ראויה מסייעת להחלשת ארגוני טרור, ומעבר לדרך פוליטית, אם נרצה ואם לאו, הוא הדרך היחידה לפתרון סכסוכים.

הפוסט חמאס וחיזבאללה יישארו לנצח: החיסולים הממוקדים הוכיחו את זה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12

הפוסט ישראל עדיין שבויה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"מתקפת הטילים והכטב"מים אמש סימנה את תחילתו של עידן חדש במאבק בין ישראל לאיראן", אומר ד"ר צנעני, "זה כבר לא מאבק שמתנהל בצללים אלא עימות פומבי שעלול להפוך למלחמה בכל רגע. כדי לנהל את המאבק הזה בצורה מושכלת ויעילה, עלינו לעצב כבר עכשיו אסטרטגיה חדשה".

בהקשר לתגובת ישראל אמש, אומר ד"ר צנעני: "בלימת התקיפה האיראנית אמש היא הצלחה מהדהדת. מאות טילי שיוט, טילים בליסטיים וכטב"מים שוגרו משטח הרפובליקה האיסלאמית לישראל – והנזק שנגרם היה מזערי בלבד. זו הצלחה גדולה – אבל היא לא רק שלנו. היא גם של ירדן, שיירטה עשרות טילים וכטב"מים בשטחה לפני שהספיקו להגיע לשמי ישראל, וגם של ארצות הברית ובריטניה, שהתייצבו לצידנו ברגע האמת".

ד"ר צנעני מתאר את הפתרון להתמודדות עם האיום מטהרן: "כדי שהמאבק נגד איראן יהיה מוצלח ואפקטיבי, ככה בדיוק הוא צריך להתנהל: לא ישראל לבד מול כל העולם, אלא ישראל כחלק מקואליציה אזורית ובינלאומית של מדינות בהובלת ארצות הברית, שנאבקת ביחד, בתבונה ובנחישות מול איראן. התוצאות של הבלימה המוצלחת אמש צריכות להימדד במונחים הללו, בטווח הארוך, לא בטווח של ימים".

"לכן השאלה החשובה ביותר אינה כיצד, אם בכלל, נכון להגיב למתקפת הטילים מאמש – אלא כיצד שומרים על הקואליציה האזורית, מבצרים ומחזקים אותה, כדי להפוך אותה לברית אסטרטגית של ממש שתבודד את איראן", קובע ד"ר צנעני, "התשובה לכך היא, ראשית, לפעול תמיד בשיתוף פעולה ובתיאום מלא עם ארצות הברית. עימותים מיותרים עם ביידן הם אבני נגף מיותרות שפוגעות בשיתוף הפעולה ומחלישים את המוכנות שלנו מול איראן".

עוד אמר כי: "המשך המתיחות מול הממשל האמריקאי סביב המלחמה בעזה, רפיח והמשבר ההומניטרי הוא אבן נגף שכזאת. כדי להעניק לאיום האיראני את תשומת הלב הראויה לו, לא תהיה ברירה אלא לעצב אסטרטגיית יציאה מהמלחמה בעזה שתאפשר לצה"ל להתפנות ליתר האיומים, תסייע לפתור את המתיחות מול ארצות הברית וגם מול מדינות ערב הידידותיות".

"לא נוכל לחזק את הקואליציה האזורית כל זמן שהמלחמה בעזה נמשכת וכל זמן שהבעיה הפלסטינית נותרת ללא מענה", מוסיף ד"ר צנעני, "אסטרטגיית היציאה תצטרך לכלול, כחלק מסיום המלחמה, עסקה להחזרת כל החטופים, ביסוס אלטרנטיבה פלסטינית מתונה לחמאס בעזה, הרגעת החזית הצפונית והשבת התושבים לבתיהם – וגם התקדמות מדינית מול הפלסטינים. יחסי ישראל והעולם, האיום האיראני והזירה הפלסטינית – הדברים כרוכים זה בזה, ולכולם יש פתרון אחד".

לדברי ד"ר צנעני: "עד היום ישראל נקטה בגישה מסוכנת וכושלת מול איראן, גישה של "עם לבדד ישכון". הגישה הזו הפכה את איראן למדינת סף גרעינית, בין השאר בחסות הדחיפה של נתניהו לביטול הסכם הגרעין. ההתנקשות בבכיר האיראני על טריטוריה איראנית בדמשק, ללא תיאום עם ארצות הברית, הייתה מהלך מופקר נוסף, שבוצע בניגוד למטרות המלחמה שממשלת ישראל עצמה קבעה, והיא הביאה עלינו את מתקפת הטילים".

בתום השיחה סיכם ואמר: "המשך המדיניות הזו תביא עלינו במוקדם או במאוחר מלחמה אזורית שאין לנו מה להרוויח בה, ויש לנו הרבה מאוד מה להפסיד ממנה. המאבק באיראן דורש פעולה סבלנית, שיתוף פעולה ישראלי-אזור-אמריקאי והרבה שיקול דעת. אם ההנהגה הנוכחית תמשיך בגישתה הנוכחית, תמשיך להנציח את המלחמה ותגיב בצורה פזיזה ומופקרת לתקיפה, היא תשחק ישר לידיים של חמינאי".

ד״ר (סא"ל מיל’) עומר צנעני הוא מנהל היחידה המדינית-ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים.

הראיון פורסם ב-15.4 במעריב

הפוסט "תחילתו של עידן חדש": כך ישראל תוכל לנצח את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עם פרוץ המלחמה בעזה, חידשה סודאן, שותפתה של ישראל להסכמי אברהם, את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. "על אף הסתייגותנו מהקשר עם המדינה הזו, למען האינטרס הסודאני נהיה מוכנים לברית אפילו עם השטן"

המלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר בין ישראל לחמאס לא נשארה מוגבלת למרחב העזתי, ואדוותיה הגיעו לכל המזרח התיכון. חיזבאללה הצטרף למערכה בצפון, שלוחים איראניים פתחו חזית בסוריה ועיראק, והחותים החלו לפעול במצרי באב-אל-מנדב בדרום. אל אלה ניתן להוסיף את המערכה הדיפלומטית במוסדות הבינלאומיים ואת המערכה המשפטית בהאג.

חזית אחת נוספת, שהציבור בישראל פחות מכיר ומודע לה, היא המערכה על סודאן, שותפה נוספת של ישראל להסכמי אברהם. האם הציר של ארצות הברית וישראל יצליח להשאיר אותה קרובה אליו, או שמא יצליח הציר האיראני להפוך אותה לבעלת בריתו?

סודאן ממוקמת בקרן אפריקה, על הגדה המערבית של הים האדום. נהר הנילוס חוצה אותה בדרכו למצרים ולים התיכון. היא נמצאת במיקום אסטרטגי בינלאומי, בנקודת מעבר מרכזית למזרח אפריקה. היא בעלת קרקע פורייה מאוד, עם גידולי כותנה, דגנים ובקר, ונחשבה בשל כך ל"אסם התבואה של אפריקה". לא לחינם ערב הסעודית והאמירויות מתייחסות אליה כאל מאגר הביטחון התזונתי שלהן. המתרחש בסודאן משליך על כל קרן אפריקה ואף מעבר לכך. מתוך כך, שאלת השליטה והיציבות בסודאן היא סוגיה אזורית ובינלאומית.

יציבות היא מה שחסר לסודאן, כבר שנים רבות. המדינה קרועה במלחמות אזרחים ממושכות. היא מורכבת מפסיפס פוליטי, דתי וכלכלי המצמיח מתח מתמיד בין גבולות וזהויות. בנוסף לחלוקה גזעית (שמים וחמים) ודתית (מוסלמים, נוצרים ואנימיסטים), קיימת שונות רבה בתוך הקבוצות האתניות עצמן. המוסלמים נחלקים לקבוצות הטוענות למוצא ערבי ולקבוצות אפריקאיות לא-ערביות.

הבחנה ברורה נעשית בין הצפון הערבי-מוסלמי (שמרכזו בעיר חרטום) לבין הנוצרים-האפריקאים (ממוצא חמי/שחור, חלקם אנימיסטים) הממוקמים בדרום סודאן (כיום מדינת דרום סודאן העצמאית). הבחנה נוספת היא בין הצפון הערבי-מוסלמי לבין המערב (דארפור) שבו הרוב הם אפריקאים-מוסלמים (לא-ערבים). בסיס הסכסוך הפנימי ארוך השנים הוא גזעי – ולא דתי. מלחמת חרטום בדארפור ובאזורי הגבול מבטאת את ליבת השסעים בחברה הסודאנית: ערבים מול אפריקאים, מרכז מול פריפריה ומוסלמים מול נוצרים, כמו גם מול דתות אפריקאיות מסורתיות בדרום.

מדינת טרור

באפריל 2019 הפילו מחאות ומהומות את השליט עומר אל בשיר, לאחר שלושה עשורים של שלטון. שני אנשי צבא – לוטננט גנרל עבד אל-פתאח בורהאן, מפקד הכוחות המזוינים של סודאן (צבא סודאן), ומוחמד חמדאן דגאלו (שכינויו חמתי או חמידתי), מפקד מיליציית "כוח התמיכה המהירה" – תפסו יחד את השלטון בהפיכה צבאית (המיליצה ידועה גם בשמה הקודם, הג'נג'אוויד). עם הצטרפות עבדאללה חמדוכ כראש ממשלה, נוצרה הנהגת טריאומווירט שנקראה "מועצת הריבונות הזמנית".

הפוסט האם יצליח הציר האיראני-רוסי לנכס אליו גם את סודאן? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כשפסקה הלחימה בעזה וערפל הקרב התפוגג מעט, התבררו כמה דברים: גם ממדי ההרס העצומים בצפון הרצועה – וגם העובדה שמשטר חמאס לא בדרך להתמוטטות. אנשי חמאס עדיין מנהלים את המגעים לשחרור החטופים, עדיין אחראים על קבלה – ועל גניבה ומכירה – של סיוע הומניטרי, על ניהול בתי חולים ועל קבורת המתים הרבים המתגלים עתה בין ההריסות.

העזתים עדיין מפחדים מאוד מחמאס, ואף שניתן לאתר ביקורת נגד הארגון ברחבי האינטרנט – שם העזתים מתבטאים נגד הארגון בעילום שם – גילויי הביקורת נגד הארגון המטיל מורא על תושביו עדיין מעטים. בדיוק כמו ב־2014, אז חמאס נלחם 50 ימים נגד ישראל ולא הראה סימני קריסה, גם עכשיו משטר הטרור בעזה מגלה כישורי הישרדות חזקים.

גם אם יחיא סנוואר יחוסל היום, ספק אם זה מה שייקריס את חמאס, ארגון שיודע להתמודד עם חיסולי המפקדים והראשים שלו. במידה שהפסקת האש הנוכחית תורחב לעסקה נוספת ובסוף תהפוך להודנה מתמשכת, חמאס ימשיך לשלוט בעזה – בתוספת אהדה בינלאומית חסרת תקדים – וימשיך להוות איום על ישראל ולאתגר את האזור.

קשה להאמין שניתן להשיג את המטרה של הקרסת חמאס ללא פעולה נרחבת בדרום הרצועה, פיצוץ מאסיבי של תשתיות הטרור – ולכידה של בכירי המשטר או חיסולם. במקביל, קשה להאמין שהעולם והמצב בשטח יאפשרו לישראל את חופש הפעולה שהיה לה בשבועות הראשונים של המלחמה.

מדינות ערביות כמו ערב הסעודית כבר מציעות תוכניות ליום שאחרי כדי לגרום לחמאס לוותר על השלטון ולעזוב את הרצועה בלחץ בינלאומי, אך בתמורה ישראל תצטרך לאפשר לרשות הפלסטינית לחזור לעזה ולחדש את המשא והמתן על עתיד המדינה הפלסטינית.

לא ברור אם יש היתכנות ממשית לכל ההצעות הללו, אך מה שבטוח זה שבירושלים אין כרגע מי שיבחן את היוזמה הזאת – או יוזמות דומות נוספות – בכובד ראש.

המחאות נגד ישראל בירדן מתרחבות

ישראל מכה בחמאס בעזה, אך בינתיים הפופולריות של הארגון מרקיע שחקים גם בשטחי הגדה המערבית – וגם בממלכה ההאשמית הירדנית. מתחילת המלחמה בירדן מתקיימות הפגנות סוערות נגד ישראל. השגרירות בעמאן פונתה והבכירים הירדנים יוצאים מגדרם כדי להביע תמיכה בעזתים ולספק להם סיוע הומניטרי.

השבוע פורסם כי לא רק ירדנים ממוצא פלסטיני אלא גם השבטים הערביים של הגדה המזרחית – כמו השבט המשפיע של בני סאחר – הצטרפו לגל המחאות נגד ישראל. מדובר בהתפתחות מדאיגה במיוחד, משום שהמשטר הירדני נשען על תמיכת השבטים האלה וזקוק לשיתוף הפעולה שלהם.

כעת, כשראשי השבטים מכנים את אנשי חמאס "מוקאוומה" ("ההתנגדות החמושה") וקוראים למלך לפתוח שוב את הסניף הירדני של חמאס, שנסגר בלחץ אמריקאי בסוף שנות ה־90, הלחץ על ארמון המלוכה לניתוק היחסים עם ישראל הולך וגובר.

האם המלחמה בעזה תביא לביטול הסכם "כחול־ירוק" (מים תמורת חשמל) בין ישראל וירדן, שנחתם רק לאחרונה? שר החוץ הירדני איימן אל־ספדי התייחס לכך לפני כמה ימים, אך בינתיים לא ברור אם מדובר בנסיגה סופית – או בפאוזה שהירדנים זקוקים לה כדי להתמודד עם הביקורת מבית.

כך או אחרת, אין ספק שהמשך הלחימה – שיבוא אחרי סיום הפעימות בעסקה להחזרת החטופים – תצית מחדש את האש המסוכנת שעלולה להביא לתוצאות הרות אסון.

האם איראן תקבל לידיה את מטוסי הקרב הרוסיים?

סגן שר ההגנה של איראן מהדי פרחי הודיע השבוע על רכישת מסוקי קרב רוסיים מדגם מיל מי־28 ומטוסי סוחוי Su-35, כך לפי סוכנות הידיעות האיראנית "תסנים". פרחי אמר לסוכנות הידיעות כי הושלמה גם רכישה של מטוסי אימונים מדגם "יאק־130", וכי כעת "עובדים על הייבוא שלהם".

איראן הודיעה לראשונה על כך שהיא מתעתדת לרכוש את מטוסי הקרב הרוסיים כבר בשנה שעברה ואף נקבה בתאריך מדויק – מרץ 2023. המטוסים לא נחתו בטהרן במרץ וברוסיה מעולם לא אישרו את הפרסומים, אלא הרבו לצטט את הבכירים האיראנים.

גם הפעם התאגיד הממלכתי הרוסי לייצוא נשק, "רוסאובורונאקספורט", לא אישר את הידיעות האיראניות ובכיריו סירבו להתייחס לנושא. מטוסי קרב רוסיים חדישים יחזקו מאוד את הצי האווירי של הצבא האיראני, אך יחד עם זאת – גם על פי הידיעה של האיראנים עצמם – לא מדובר במטוסים רבים. אולם, מבחינת ישראל, עדיין מדובר בהתפתחות מדאיגה ובעייתית מאוד.

במשך שנים רוסיה ניסתה לשווק את מטוסי SU-35 למצרים, עד שהעסקה בוטלה סופית בשנה שעברה, אחרי שלקהיר הובטחו מטוסי F-15. במקרה ההוא היו אלה כלי תקשורת הרוסיים שדיווחו ללא הרף על ההתקדמות בעסקה שבסוף נפלה.

ככל הנראה, למרות ההתקרבות הברורה בין טהרן למוסקבה, בבירה הרוסית בכל זאת מבינים שאספקת מטוסי קרב חדישים למשטר האייתולות הוא צעד קיצוני שיפגע עוד יותר ביחסים בין רוסיה ובין מדינת ישראל.

טורקיה עוזרת לרוסיה לשרוד את הסנקציות

בצל המלחמה בעזה, טורקיה ממשיכה להגדיל את הייצוא לרוסיה ומספקת למוסקבה סחורות חיוניות בסכומים אסטרונומיים, מה שמגביר את החשש בארה"ב ובאירופה שאנקרה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות – והופכת לצינור זמין של סחורות שאינן מגיעות לרוסיה בגללן.

בתשעת החודשים הראשונים של 2023, טורקיה דיווחה על ייצוא בסך 158 מיליון דולר של סחורות – שארה"ב מחשיבה כמסייעות למלחמה באוקראינה, כמו שבבים – לרוסיה ולחמש מדינות פוסט־סובייטיות. מדובר בייצוא של פי שלושה מהרמה שנרשמה באותה תקופה ב־2022, כשהחלה המלחמה באוקראינה.

בריאן נלסון, תת־שר האוצר האמריקאי לענייני טרור ומודיעין פיננסי, שוב ביקר השבוע בטורקיה כדי לדון ב"מאמצים למנוע, לשבש ולחקור את פעילות הסחר המטיבה עם המאמץ הרוסי במלחמה נגד אוקראינה". כאמור, לא מדובר בביקור ראשון של נלסון, אלא בסדרה של ביקורים, מפגשים, הפצרות ואיומים.

ארה"ב מודעת היטב לדואליות של המדיניות הטורקית. מצד אחד אנקרה מספקת נשק חיוני לאוקראינה ומסרבת להכיר בסיפוח של קרים, מצד שני היא מפיקה תועלת רבה מהיחסים המסחריים עם רוסיה ולמעשה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות.

המצב הכלכלי בטורקיה גרוע מאוד, אך הסחר עם רוסיה לא נובע אך ורק מהרצון לסחור עם מדינה גדולה כמו רוסיה, אלא גם בשל האינטרסים הגאו־פוליטיים של רג'פ טאיפ ארדואן, שלא מוכן לאמץ את העמדה המערבית ולהצטרף למשטר הסנקציות נגד רוסיה.

השבוע בתולדות במזה"ת: האו"ם מצביע על תוכנית החלוקה

ב־29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (החלטה 181).

נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם מביעים צער על תוכנית חלוקת הארץ אך נענים לה למען השכנת השלום, בעוד שהנציגים הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי ההתנגדות עלולה להיות אלימה. "אם המדינה היהודית תיווצר, אף אחד לא יוכל למנוע צרות.

"אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה, הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר – ולטבח של מספר רב של יהודים", אמר אז יוסף היכל פאשה, שגריר מצרים באו"ם.

השגריר הסובייטי באו"ם דאז אנדרי גרומיקו השיב לדברים: "נציגי מדינות ערב מציינים כי חלוקת פלסטין היא עוול היסטורי. אבל אנחנו לא יכולים להסכים עם נקודת המבט הזו, ולו רק בגלל שהעם היהודי קשור לפלסטין במשך תקופה היסטורית ארוכה".

גרומיקו גם הצביע על כך שערבים ויהודים לא מסוגלים ואינם רוצים לחיות בשלום במדינה אחת, זה לצד זה, ולכן תוכנית החלוקה היא התוכנית האפשרית היחידה.

כדאי להיזכר בהחלטת החלוקה ובדבריו של גרומיקו בימים אלה, כששוב עולה השאלה על לגיטימיות הקיום של מדינת ישראל ועל נסיבות הקמתה. גם המסקנה של גרומיקו לגבי שתי המדינות – יהודית וערבית – הייתה נכונה, ועד עצם היום הזה היא התוכנית האפשרית היחידה.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-2 לדצמבר.

הפוסט בלי פעולה נרחבת בדרום הרצועה, חמאס ימשיך לשגשג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, בהקשר רחב יותר, העיתוי של המתקפה הרצחנית הוא תולדה של כמה סיבות, כמו למשל ניצול מה שנתפס כחולשה ישראלית הנובעת מפילוג פנימי, וכן קידום מעמדה של חמאס בזירה הפלסטינית על רקע החולשה של הרשות בראשות אבו מאזן. במאמר זה ברצוני להרחיב על סיבה נוספת, והיא כוונת חמאס – ומאחוריו איראן – לטרפד את הנורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית שהתקרבה מהר יותר ממה שכל אחד שיער. נשיא ארצות ברית ביידן אמר בהקשר זה כי "ערב הסעודית רצתה להכיר בישראל. זו אחת הסיבות שחמאס תקף". עוד קודם להצהרת ביידן, הודה דובר חמאס בלבנון כי מטרות המלחמה היו להרוס את ישראל, לשחרר את פלסטין ולהטיל מהלומה על הנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב. חמאס לא הצליח, כמובן, במימוש שתי המטרות הראשונות, אולם נכון לזמן כתיבת דברים אלו, נראה כי מטרתו השלישית הושגה, משום שערב הסעודית הודיעה כי היא מקפיאה את המשא ומתן לנורמליזציה עם ישראל.

מדוע היה כה חשוב לאיראן ולחמאס לטרפד את הנורמליזציה? ציר "ההתנגדות" בהובלת איראן ראה בנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית בהובלת ארצות הברית מהלך אסטרטגי שנועד לשנות את מאזן הכוחות האזורי, משום שהוא היה משיג שלוש מטרות: ראשית, קשירת ערב הסעודית בברית הגנה עם ארצות הברית; שנית, חיזוק מעמדה של ישראל במזרח התיכון. בהקשר זה יש לזכור כי מקומה המיוחד של ערב הסעודית כשומרת המקומות הקדושים לאסלאם (מכה ומדינה) הופך אותה לשחקנית מרכזית בעולם הערבי והאסלאמי, דבר שיכול להשפיע על עמדתן של מדינות ערביות ואסלאמיות נוספות. במובנים אלה, נורמליזציה ישראלית-סעודית יכולה להוות מהלך "משנה משחק" במזרח התיכון. שלישית, הסכם הנורמליזציה היה אמור להביא הישג כלשהו לרשות הפלסטינית, דבר שעלול היה לפגוע בפופולריות ובלגיטימיות של המתחרה חמאס. כל ההישגים הללו איימו, כמובן, לפגוע בהשפעתה של איראן ובמטרותיה באזור.

לחמאס יש היסטוריה של מעשי טרור שנועדו, בין השאר, לפגוע במהלכים מדיניים. כך, למשל, הפיגועים בשנים 1995-1994 נועדו לפוצץ את תהליך אוסלו בין ישראל והפלסטינים. אף שתהליך זה השתבש מסיבות רבות, אין ספק כי פיגועי חמאס היו גורם מרכזי. הפעם השנייה שחמאס פעל לחבל בתהליך מדיני היה, כאשר ביצע את הפיגוע הקשה במלון "פארק" בנתניה בו נרצחו 29 ישראלים ונפצעו מאות. בדומה לעכשיו, גם אז בחר חמאס מועד חג – ערב פסח – אולם מועד זה נועד גם לטרפד את יוזמת השלום הערבית שאושרה בפסגה הערבית בביירות ביום למחרת (28 במרץ 2002). ארבעה ימים מאוחר יותר חמאס ביצע פיגוע תופת נוסף בחיפה, בו נרצחו 15 איש ונפצעו רבים. בעקבות פיגועים אלה ישראל פתחה במבצע צבאי "חומת מגן". מיותר לציין, כי ממשלת ישראל לא הייתה מוכנה לדון ביוזמת השלום הערבית בעקבות הפיגועים הללו.

בהנחה שאכן יש קו מקשר בין כל האירועים הללו, הדבר מלמד על חשיבה אסטרטגית של כל הגורמים המעורבים בתכנון הפיגועים הללו. מה שמשותף לכל המקרים הללו הוא שהם השיגו את מטרתם, גם אם היו סיבות אחרות לכישלון המדיני. צריך להבטיח כי בתום המלחמה ייעשה מאמץ עליון לחדש את המשא ומתן לחתימת הסכם נורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית בתיווך אמריקני. מה שברור הוא, כעת, כי הסכם כזה יצטרך לכלול רכיב פלסטיני משמעותי, אשר יוכל לייצר אופק מדיני לפלסטינים. הסכם הנורמליזציה הוא חשוב כשלעצמו, אולם כעת הוא חשוב שבעתיים, וזאת כדי להוכיח כי איראן ובנות בריתה כשלו במאמציהן לטרפדו.

הפוסט אחת ממטרות חמאס במלחמה הייתה לטרפד את הנורמליזציה עם סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפיכך, הדיווח של על מגעים מתקדמים לנורמליזציה בין ישראל וסעודיה בתיווך אמריקני לא היו בגדר הפתעה. מה שכן היה מפתיע זו הדרישה של מוחמד בן סלמאן, יורש העצר והשליט בפועל הסעודי, לקבל ערבויות ביטחוניות אמריקניות במקרה שסעודיה תותקף; ולא פחות חשוב מכך, תמיכה אמריקנית – ובמשתמע ישראלית – בקידום תכנית הגרעין משלה. מאידך, הסוגיה הפלסטינית – בניגוד לתפיסה המקובלת – לא היוותה אבן נגף, כאשר בן סלמאן הביע נכונות להסתפק בצעד ישראלי צנוע לטובת הפלסטינים.

הדרישה הביטחונית הסעודית לא הייתה יוצאת דופן, הואיל; וארצות הברית כבר העניקה בעבר לישראל, לירדן ולקטאר מעמד של "בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו". הייתה זו דווקא הדרישה הסעודית לגבי סיוע בפיתוח תוכנית גרעין משלה שהייתה עשויה להוות תקדים, הואיל וישראל מעולם לא הסכימה שאף מדינה מזרח תיכונית זולתה תפתח יכולת גרעינית, גם אם לצורכי שלום בלבד. למעשה, כל התוכניות להשגת גרעין של מדינות במזרח התיכון – למעט איראן עד כה – נכשלו אם בשל התנגדות המעצמות, או כתוצאה של תגובה צבאית ישראלית (עיראק,1981; וסוריה 2007) או כמו במקרה הלובי, הפסקת תוכנית הגרעין (2003) .

 מכה נוספת ליחסי סעודיה-ארה"ב

יום לאחר פרסום הידיעה המפתיעה על השיחות המתקדמות לנורמליזציה ישראלית-סעודית, פרסמו איראן וסעודיה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. לכאורה, היה זה צעד מפתיע; אולם, לאמתו של דבר הוא תולדה של שיחות המתנהלות בצנעה כשנתיים בין סעודיה ואיראן על אדמת עיראק ועומאן. הייתה זו סין שתווכה בין שתי המדינות וגזרה כמובן גם את הקופון. אפשר לשער – ובשלב זה מדובר בהערכה בלבד – כי יורש העצר הסעודי ניהל מדיניות כפולה מול ארצות הברית מצד אחד, וסין מצד שני. לאחר שהבין כי ישראל וארצות הברית אינן יכולות – או רוצות – לשלם את המחיר המופקע שדרש עבור נורמליזציה – הוא פנה לערוץ הסיני כדי לחתום על העסקה שהתבשלה זה זמן רב.

לחידוש היחסים בין סעודיה ואיראן, בתיווך סין, יש כמובן השלכות רבות, בעיקר לגבי מעמדה של ארצות הברית בממלכה. מדובר במכה נוספת ליחסי שתי המדינות, וזאת בעקבות המתיחות שנוצרה בעקבות המעורבות הסעודית ברצח העיתונאי חשוקג'י ב-2018 ואי ההיענות של יורש העצר לבקשתו של ביידן להגדיל את תפוקת הנפט הסעודית כדי להוריד את מחירי הנפט שנסקו בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה.

חידוש היחסים בין איראן וסעודיה בתיווך סיני עשוי להיתפס כתפנית דרמטית במערכת היחסים האזורית. ואולם, יש מקום להערכה יותר מורכבת המסתכלת על האירועים מצידה של ריאד, ולא מוושינגטון או מירושלים בלבד. ההיסטוריה מלמדת שסעודיה פועלת בהתאם לאינטרסים שלה שמשתנים בהתאם לשינויים בנסיבות. ישראל והמערב בכלל נוטים לנתח את הסביבה העולמית והאזורית במונחים בינאריים: הלנו אתה או לצרינו? הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן "המלחמה הקרה" – מי שלא תמך בארצות הברית נתפס כתומך בגוש הסובייטי, גם אם אימץ עמדה עצמאית.

מאידך, מדינות האזור – ובמיוחד מדינות המפרץ העשירות הסובלות משלל סכנות ואתגרים – משנות בריתות באורח תדיר. מדינות אלו מעדיפות לרוב מדיניות נטולת סיכונים ובמשתמע גם נטולת מחנות. גם כאשר הן בוחרות מחנה, הן משתדלות להישאר "קרוב לגדר" כדי שיוכלו לטפס עליה מחדש. כך למשל, איחוד האמירויות, שחתמה על "הסכמי אברהם" עם ישראל בתיווך אמריקני, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן ב-2022. היא גם מקיימת עמה קשרי מסחר ענפים. לאור הסנקציות המוטלות על איראן, איחוד האמירויות, במיוחד דובאי, הפכו לשער הכניסה של סחורות לאיראן. היקף הסחר בין המדינות הגיע ב-2021 לכדי כ-15 מיליארד דולר והוא נמצא במגמת גידול מתמדת. בשנים האחרונות, כשני שלישים מהיבוא האיראני הוא מאיחוד האמירויות. איראן מייבאת באמצעות האחרונה מחשבים ומוצרי אלקטרוניקה, מכוניות, פירות ומוצרי מזון, תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק ועוד שורה ארוכה של חומרי גלם ומוצרים. כך הפכה האמירויות ליצואנית הגדולה בעולם לאיראן.

דוגמה נוספת: האמירויות, סעודיה, בחריין ומצרים ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם קטאר והחרימו אותה ב-2017, אך בראשית 2021 תם החרם לאחר שמרבית דרישותיהן של המחרימות לא הושגו. ועוד: עומאן מקיימת קשרים טובים במקביל עם איראן ועם ארצות הברית ואף עם ישראל כאשר בפברואר האחרון התירה למטוסים ישראליים לטוס מעל שטחה. במלים אחרות, במקום מדיניות של "או-או", מדינות המפרץ מעדיפות מדיניות של "גם-וגם" ובעיקר לא לתמוך באף צד בהיבט הצבאי. זו הייתה הסיבה המרכזית לכך שבתחילת 2020 איחוד האמירויות הפסיקה את מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן.

 היחסים החשאיים עם ישראל לא ייפסקו

היגיון דומה קיים בהתקרבות הסעודית-איראנית. התקרבות זו תביא לדיווידנדים כלכליים נאים לסעודיה. כיום, היקף הסחר בין שתי המדינות זניח, אולם הפוטנציאל הוא גדול, במיוחד בכל האמור ביצוא סעודי של תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, כימיקלים, דשנים לתעשיית החקלאות ועוד. איראן, יש לזכור, משוועת למקורות חדשים ליבוא סחורות. לכך יש להוסיף שמחירי הנפט הגבוהים יחסית הרווחים בשוק הנפט הבין-לאומי מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאו לכך שאין מלחמה על שווקים בין שתי המדינות. האינטרס הסיני בפיוס זה הוא מובהק: הוא רק יכול להביא לירידת מחירי הנפט גם בתנאים של המשך המלחמה הרוסית-אוקראינית. יתרה מזו, ההתקרבות הסעודית-איראנית עשויה להוות בסיס להידברות לסיום המלחמה בתימן שנמשכת כבר למעלה מעשור. בטווח הזמן הקצר התקרבות זו תביא להפסקת תקיפות החות'ים מתימן על מטרות סעודיות.

האם ההתקרבות בין איראן וסעודיה תפגע ביחסי סעודיה-ישראל? אם להסיק מהדוגמה של השכנה, הרי שיחסיה של איחוד האמירויות עם ישראל פורחים במקביל ליחסיה הכלכליים הענפים של איחוד האמירויות עם איראן. באותה מידה יש להניח כי היחסים החשאיים בין ישראל וסעודיה לא ייפסקו, שהרי סעודיה צריכה לאבטח גם את אגפה האיראני במקרה של כישלון בזירה זו. לסיכום, לאור נסיגתה של ארצות הברית מהמפרץ, גם ערב הסעודית הצטרפה למחנה הדוגל במדיניות של "גם וגם".

המאמר פורסם ב"N12" ב-13 במרץ.

הפוסט במפרץ כמו במפרץ: סעודיה מחפשת "גם וגם" – וחותרת לגזור קופון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נקודת השפל הנוכחית מאתגרת את עקרונות היסוד של מדיניות המנע הגרעינית של ישראל. במרכזה עומדת "דוקטרינת בגין" המפורסמת, שבאה לעולם עם החלטתו לתקוף את הכור העיראקי "אוסיראק" ב-1981. דוקטרינה זו נתפסת מאז כעקרון היסוד של מדיניות ישראל כלפי מאמצי אויביה לפתח נשק גרעיני. היא מכתיבה למנהיגים לפעול ב"כל האמצעים" כדי למנוע התחמשות גרעינית מצד האויבות. בפועל, היא שמה יהבה על שתי מתודות עיקריות: 1. עבודה "כחול-לבן" – התבססות על פעולה עצמאית ישראלית מול האיום. 2. המקום המרכזי של הפעולה הצבאית – סיכול מאמצי הפיתוח באמצעים קינטיים, גם במחיר הסלמה צבאית אפשרית. מאז התקיפה בעיראק עברה התפיסה התאמות מסוימות למציאות המשתנה (לדוגמה, בהגברת התיאום המדיני והמבצעי בציר ארה"ב-ישראל) אך עקרונותיה נותרו דומים. חיזוק לכך קיבלנו במבצע "מחוץ לקופסה" (2007), בו הצליחה ישראל לגדוע באיבו מאמץ סורי-צפון קוריאני להקים כור גרעיני באמצעות תקיפה אווירית.

המדיניות הישראלית כלפי הגרעין האיראני מתבססת על אותה דוקטרינה. אומנם המרכיב המדיני – תמיכה בלחץ מקסימלי בינלאומי והתנגדות לפתרונות הסכמיים עם איראן – מהווה חלק מהותי במדיניות הישראלית, אך הוא משולב בפעילות "קינטית". דהיינו, בשימוש אינטנסיבי בשלל אמצעים צבאיים לבלימה פיזית של המאמץ האיראני. מדובר במאמץ רחב ממדים ויצירתי -מהנרחבים בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל – לאתר נקודות תורפה ולפתח יכולות מבצעיות לפגיעה בתשתיות הפרויקט האיראני. המאמץ הניב עשור של הצלחות מבצעיות באמצעים מגוונים על-פי פרסומים זרים – מהחדרת וירוס המחשבים סטוקסנט (2011) למתקני העשרת האורניום, עבור בסדרת התנקשויות במדעני גרעין איראנים, ועד החבלה במתקן ההעשרה בנתאנז בשנה שעברה ועוד.

הצלחות אלו יצרו את התחושה שהסיפור האיראני יהיה חזרה על הסיפור העיראקי או הסורי. גם פה המוח היהודי (והאמריקאי) וכמה מאות ק"ג חומר נפץ מרסק ישימו לאל את פרויקט הגרעין. אלא שעל אף שישראל ניצחה בקרבות רבים, היא הפסידה במערכה עצמה – התקיפות אומנם עיכבו את ההתקדמות האיראנית, אך לא שינו את כיוונה. איראן מתקרבת כיום למעמד של "מדינת סף גרעינית" – יכולתה לפתח נשק גרעיני תלוי במידה רבה בהחלטות מנהיגיה, ולא בצורך לפתח יכולות חדשות. תרצה איראן – תפרוץ לפצצה, לא תרצה – תפעל לנצל ככל האפשר את קירבתה לכך על מנת לשפר את מצבה הגיאופוליטי.

זאת ועוד, הניסיון האיראני בשנים האחרונות יצר באיראן "בשלות" בלתי הפיכה להיכנס לשלב הצבאי-הגרעיני. מאמצי העשרת אורניום לרמות גבוהות (60%) שבוצעו לאחר פרישת ארה"ב מההסכם, העבירו את האיראנים לנקודת אל-חזור מנטלית ומקצועית. זוהי נקודה חשובה שההסכם המתגבש כבר לא יוכל לבטל. צנטריפוגות מתקדמות אפשר לנפץ, ואורניום מועשר אפשר להשיט לאחסון במדינה שלישית – אבל איך גורמים לאיראנים לשכוח את הידע שצברו? איך מסבים לאחור את המומחיות שנצברה בבניית צנטריפוגות משודרגות?

הצלחת הפרויקט האיראני חשפה חולשה בסיסית בדוקטרינת בגין: זו היא דוקטרינה שעובדת בעיקר על פגיעה ביכולות ולא על שינוי תנאים או מוטיבציות. כאשר הדוקטרינה פוגשת במאמץ לאומי-אסטרטגי של מדינה בעלת עוצמה, המקסימום שהיא יכולה לספק הוא את דחיית הקץ. רמז לכך ניתן לראות כבר בתקיפת הכור העיראקי – גם אז השמדת הכור לא מנעה מסדאם חוסיין להגיע, פחות מעשור לאחר מכן, קרוב מאוד ליכולת גרעינית ערב הפלישה לכווית (1990).

לכאורה, נקודת המשבר הנוכחית מהווה הזדמנות פז לבחון מחדש את תפיסת המנע הישראלית. אלא שהיכולת לבקר את הקו הקיים בתחום הגרעין האיראני ולדון במציאות המשתנה והשלכותיה העתידיות מוגבלת מאוד בדרג הפוליטי. לכל רוחב הספקטרום הפוליטי, מעטים מוכנים להודות בטעות הבסיסית של התפיסה הישראלית וכישלונה ולהציע חלופות. העם בציון לא חובב מוכיחים בשער והמחיר האלקטורלי גבוה מדי. יותר נוח להמשיך לדבר על אופציות צבאיות (בידיעה שאינן קיימות) ועל החמרת סנקציות (שאינן משיגות את היעד). כך, כמעט 50 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, המערכת הישראלית מצויה שוב בדיסוננס קוגניטיבי – בחוסר יכולת פוליטית, מקצועית ונפשית לקרוא תגר על תפיסת מחשבה (קונספציה) שהשתרשה לעומק במשך ארבעה עשורים. כיצד יהיה ניתן להסביר לציבור ולעצמנו מדוע השקענו כל-כך הרבה כסף, הון מדיני וסיכון חיי אדם בקידום מדיניות כושלת? קל יותר להיצמד לתפיסה הקיימת ולהציג שיפורים טקטיים מאשר לשנות את תפיסת המחשבה כולה.

מה שדרוש לישראל כעת הוא לא פחות מדיון מחודש בהנחות יסוד של המדיניות הישראלית כלפי האיום האיראני. פורום אסטרטגי חדש ושונה שיכלול הצבת שאלות חדשות שאנו חייבים לשאול גם אם אין ברצוננו לשאול. בראש ובראשונה עומדת השאלה הקשה ביותר לעיכול – שאלת היום שאחרי איראן כמדינת סף גרעינית. במקביל לניסיונות עצירה של הרגע האחרון, אנו נדרשים לשאלה אילו שינויים צריכה ישראל לעשות במדיניותה האסטרטגית במצב של התגרענות איראנית. קיים הכרח לקיים דיון מדיני-אסטרטגי על תכנון מהלכיה המדיניים של ישראל במציאות עגומה אך לא בלתי אפשרית זו. אין הכוונה כמובן שישראל תחדל מניסיונתיה לבלום את איראן מלהשלים את ההגעה למתקן גרעיני שמיש, אך העיסוק בשאלת "היום שאחרי" מהותית גם למעשינו ביום הזה, וחשוב לעסוק בה על אף הקושי המנטלי.

אתגור הנחות יסוד דורש דיון בשאלות שאנו חושבים שאנו כבר יודעים את התשובה להן. מרכזית ביניהן היא השאלה אם איראן היא יחידה אחת קשיחה ומונוליטית או שיש בתוכה גוונים והבדלי אינטרסים בין גורמי השפעה שונים. חלק מהותי מהדיון הזה צריך להיות מכוון למישור המדיני-הפרקטי. הוא צריך לבחון את הפוטנציאל למנף את המערכות הבינלאומית והאזורית כשותפות למערכה מדינית מתואמת מול איומים איראנים משותפים.

ראשית, יש לבחון מחדש את מערכות היחסים האסטרטגיות של ישראל עם שותפותיה האסטרטגיות – בדגש על חשיבה מחודשת על הסכמי הגנה בין ישראל וארה"ב, וכן שדרוג משמעותי של מערכת היחסים עם נאט"ו. שנית, יש לעסוק בהתפתחות המשמעותית ביותר לישראל מאז התמוטטות הסכם הגרעין הקודם – הסכמי הנורמליזציה, והפוטנציאל החדש לבניית מערכת שותפויות ביטחוניות אסטרטגיות עם מדינות האזור מתחת ומעל לפני השטח. זהו תחום שהעיסוק הישראלי כבר החל בו, בעיקר בתחום ההגנה האווירית, אבל טמון בו עוד פוטנציאל רב להתרחבות. במסגרת זו, דרושה בניית אסטרטגיה משותפת לתסריטים אפשריים כמו הגברת פעילותה צבאית אזורית מצד איראן או התפתחות מרוץ חימוש אזורי.

הקמת פורום אסטרטגי חדש דורשת את גיוון במעגל המשוחחים והזרקת ידע חדש ושונה. בתוכם בל יפקד מקום המומחיוּת הדיפלומטית האזורית והבינלאומית, והמומחיוּת הפנים-האיראנית בתחומי החברה, הכלכלה והתרבות. גם לחברה האזרחית צריך להיות מקום מרכזי בדיון כמקור לחשיבה שאינו מוגבל מאילוצים פוליטיים או מערכתיים.

האתגר הנתון בפני ישראל בפיתוח חשיבה מחודשת ומותאמת מציאות בתחום האיראני הוא מהמורכבים מולם ניצבה בתולדותיה. האומה שהפגינה יצירתיות במציאת דרכים לחדור עשרות מטרים מתחת לאדמה למתקני הצנטריפוגות בנתאנז, תידרש עתה להפגין יצירתיות דומה גם בתחום המדיני והתפיסתי. נקודת ההתחלה היא להודות בפני עצמנו שתפיסת המחשבה הקיימת כבר אינה רלוונטית.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-15 בספטמבר 2022

הפוסט ״דוקטרינת בגין״ כשלה באיראן הגיע העת לכיוון חדש, מורכב, אך חיוני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האחת, נוגעת למדיניות כלפי איראן והמטרה, המשותפת לכל, למנוע ממנה יכולת גרעינית צבאית. ניתוח מבוסס חייב להגיע למסקנה, שהמדיניות הישראלית בשנים האחרונות, ובעיקר פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין (בעידוד ישראלי), לא הוכיחה את עצמה. איראן אינה רחוקה מיכולת גרעינית יותר מאשר בעבר, אך כעת ניצבת מול חזית בינלאומית מפוצלת. ממשל ביידן נחוש לשוב למסגרת הסכמית, מה שמנוגד למדיניות הישראלית בשנים האחרונות. החלופה הנדרשת: לבלום את איראן במסגרת הסכמית ובגיבושה של חזית בינלאומית רחבה ואפקטיבית, בהובלה אמריקאית. חשוב להזכיר לכל מי ששכח, שההסכם מ–2015 אמנם לא היה מושלם, אולם בלם, גם אם זמנית, את החתירה האיראנית ליכולת גרעינית צבאית.

הסוגיה השנייה, נוגעת למדיניות בעניין הפלסטיני. שומה היה על ישראל לנצל את מעמדה האסטרטגי המשופר כדי לחדש את התהליך המדיני ביוזמה ובתנופה. ממשל מחמוד עבאס, בעייתי ככל שיהא, דבק בכל מאודו בנתיב המדיני, אולי גם מחוסר ברירה. האג'נדה המדינית החלופית חייבת להדגיש את חוסר התוחלת בהמשך הכיבוש, את נזקיו לטווח הארוך לישראל, ואת החתירה האסטרטגית לפתרון שתי המדינות. הוא מורכב מאין כמותו אולם אין בלתו. חשוב מתמיד שדעות אלו יושמעו, ובקול רם, מצד האופוזיציה באופן שיציב בפני דעת הקהל חלופה ראויה. תהיה לה אוזן קשבת.

**פורסם בהארץ, 25 במרץ 2021

הפוסט לשנות כיוון ביחס לאיראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנחת העבודה של היוצרים היא ש"במדינות המזה"ת המנהיג הוא בדרך כלל המחליט הבלעדי", ולכן "הכרת דמותו, מעשיו ומחשבותיו הכרחית לסיכול כוונותיו ההתקפיות". מפתיע ככל שזה נשמע, הקרנת סדרה תיעודית על מנהיגי האזור בפרט, ועל המזרח התיכון בכלל, הינה דבר נדיר למדי. הסכסוך הישראלי-ערבי זוכה לתשומת לב רבה יותר, אולם החברה הישראלית אינה מתעניינת במיוחד בשכניה, הן במצב מלחמה והן במצב של שלום. על כן, יש לברך באופן עקרוני על כל ניסיון תקשורתי להרחיב את הידע של החברה הישראלית לגבי ההיסטוריה של השכנים.

אולם, למרבה הצער, הסדרה סובלת מכמה כשלים מהותיים שפוגמים בתוצאה הסופית. כשלים אלה סובבים סביב ארבע סוגיות:

האחת, אי-בהירות לגבי מוקד הסרטים.

השנייה, בחירת עדשה חד-ממדית דרכה מועבר המידע.

השלישית, בחירה סלקטיבית של מידע שמשרתת את העדשה שנבחרה, אולם אינה משקפת באופן מהימן את הידע ההיסטורי הקיים כיום.

ולבסוף, סתם טעויות היסטוריות. מתוך מטרה להתמקד בעיקר, לא אטפל בסוגיה האחרונה.

1. אי-המיקוד של הסדרה נובע מהעובדה שיוצריה לא החליטו שמא היא נועדה להציג ביוגרפיה של השליטים או לספר את סיפורי הגבורה של המודיעין הישראלי ביחס למנהיגים אלו.

התוצאה היא ערבוב בין פרטים ביוגרפיים של המנהיגים – אשר מסופרים בדרך כלל על ידי אנשי אקדמיה – ובין סיפורי המודיעין המסופרים על ידי אנשי מערכת הביטחון, קרי מוסד, שב"כ והמודיעין הצבאי. וכך, הנרטיב קופץ בין סיפור תולדות חייו והחלטותיו של המנהיג, ובין פרשיות מודיעין – לעתים שוליות – שמקבלות נפח שידורי מעל ומעבר לחשיבותן ההיסטורית.

כך, למשל, פרשת המדענים הגרמנים בתקופתו של עבד אל-נאצר (מבצע "דמוקלס") – שנלעסה כבר לא מעט לאורך השנים – תופסת כמעט כשליש מהפרק על מנהיג חשוב זה. ניתן היה להבין החלטת הפקה ועריכה אם פרשת פיתוח הטילים נגד ישראל אכן הייתה איום של ממש על קיומה של ישראל, אולם המחקר ההיסטורי מלמד כי לא כך היה. למעשה, כבר בזמן אמת – כפי שראש המוסד מאיר עמית כתב – היה ידוע כי הטילים שהוצגו לראווה במפגן הצבאי של העשור למשטר, אינו שמיש ונועד בעיקר לצרכי תעמולה פנימית. למעשה, גם חלק מהמרואיינים הודו בכך, אולם למה לקלקל סיפור טוב המספר על מדענים גרמנים, לאחר השואה, שמסייעים לשליט המצרי לפתח נשק שישמיד את ישראל. במלים אחרות, הצגת הסיפור נועדה לחזק את התזה שמדובר במנהיג הפועל להשמדת ישראל.

2. עניין זה מביא לסוגיה השנייה, וזו הפריזמה או העדשה דרכה מוצגת הסדרה. כינויה "אויבים" ממקם את גלריית האישים תחת עדשה מאיימת. ספרות הפסיכולוגיה הפוליטית קוראת לכך "דמוניזציה" או השטנה. במלים אחרות, היריב מתואר בצורה מאיימת ומפחידה, לעתים בצורה מוגזמת באופן שאינו משקף את המציאות המורכבת. דמוניזציה מתרחשת כמעט בכל סכסוך, וישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו. היא נועדה לחזק את הסולידריות והנחישות של החברה במאבקה נגד האויב המשותף. אמנם אף לא אחד מהמנהיגים היה ידיד של ישראל (גם לא סאדאת), אולם חלקם לא שאפו לחסל את ישראל, ואף קיימו עמה לעתים קשרים חשאיים. מידע זה, שאינו עולה בקנה אחד עם התואר "אויב", לא נכלל בתכניות, אם מחמת צנזורה עצמית או בורות.

3. דבר זה מוביל לביקורת השלישית והיא בחירה סלקטיבית של מידע. התיאור של עבד אל-נאצר כמי שחתר להשמיד את ישראל תואם לתיאור המסורתי שלו בתקשורת הישראלית כהיטלר וכמוסוליני, כאשר עיקרי האידיאולוגיה שלו שפורסמו ב"פילוסופיה של המהפכה" הושוו ל"מיין קאמפף" של היטלר.

למותר לציין, כי אין שום דמיון בין שני הכתבים הללו. ואולם, יש גם עדויות שעבד אל-נאצר ניסה לקיים מגעים עקיפים וישירים עם ישראל. מאיר עמית חשף כי ב-1966 התקיים קשר עם קצין בכיר בצבא המצרי שהיה אמור להוביל לפגישה ישראלית-מצרית רמת דרג בקהיר, אולם איסר הראל טרפד את היוזמה, בעיקר בשל "מלחמות יהודים". המוסד הוביל את המגעים הללו ולכן מן הראוי היה להכלילם בהתייחסות של המודיעין למנהיג המצרי, אולם תיאור זה היה "מקלקל" את דימויו השטני החד-ממדי.

גם ערפאת קיים קשרים עם ישראל באמצעות בכירים בארגונו בשנות ה-70 ו-80, ואף הכיר בישראל ובהחלטה 242 כבר ב-1988, חמש שנים טרם הסכמי אוסלו, אולם ישראל בחרה להתעלם, וכך גם התכנית על ערפאת. העיתונאי דני רובינשטיין אמר בסוף הפרק כי הוא מאמין שערפאת רצה הסדר שלום, אולם אין ניסיון להבהיר מה מביא את אחד הפרשנים המוערכים בארץ לערפאת (רובינשטיין כתב עליו ביוגרפיה) לומר משפט שעומד בסתירה לכל מה שהוצג בפרק. שהרי אם המטרה היא להראות את האויב והטרוריסט ערפאת, הרי כל מידע שעלול לפגוע בדימוי זה אינו רצוי.

הפרק על אסד עוסק בהרחבה בפעולות הטרור של המשטר, אך ממעיט לעסוק במגעי שלום עם ישראל לאורך שנות ה-90. גם כאשר הוזכר תהליך השלום, המסקנה מפי דניס רוס הייתה כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתגמש ולכן המשא ומתן נכשל.

אולם, הידע שקיים כיום מאושש את הקביעה כי אסד בימיו האחרונים רצה לחתום על שלום עם ישראל כדי להותיר לבנו ירושה שקטה בחזית הזו, אולם התעקשותו של ברק שלא לאפשר לאסד להגיע לכנרת, כדרישתו, שמה קץ לשיחות. קלינטון האשים את ברק בטרפוד ההסכם. במלים אחרות, לא תמיד "האויבים" אשמים בהחמצת הזדמנויות אלא גם ישראל החמיצה הזדמנויות (וכמובן אפשר להתווכח אם זה היה רצוי וכו' אבל זה כבר וויכוח אחר).

באשר לסאדאת, אמנם הפרק דן בצדק בפספוס המודיעיני של השלום, אך משום מה התעלם מהתפקיד החשוב שמילא המוסד במפגש שהתקיים בין דיין ונציג מצרי בכיר במרוקו והכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בירושלים.

כתיבת ההיסטוריה, כמו גם סיפורה התיעודי בקולנוע ובתקשורת, היא תהליך דיאלקטי שמושפע מחשיפת מסמכים חדשים וקיומה של פרספקטיבה היסטורית עמוקה יותר שמאפשרת – ולעיתים דורשת – רוויזיה בנרטיב ההיסטורי. מצופה מסדרה דוקומנטרית חדשה שלא תשחזר את הנרטיב הישן אלא תשאל שאלות שלא נשאלו או תקרא תיגר על תפיסות קיימות. למרבה הצער, הסדרה מאששת את הסטריאוטיפ הישן של הערבי או הפרסי "האויב" ומפספסת את חלקם של קברניטי ישראל והמודיעין בניפוח הדימוי השלילי של האויב, וכן את תרומתם להחמצת הזדמנויות לשלום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 בפברואר 2021.

הפוסט סדרת הטלוויזיה "אויבים" – המשך הדמוניזציה באמצעים ישנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם הציפייה שביידן יתנה את החזרה למצב שלפני הפרת ההסכם החד-צדדית של טראמפ ואת הסרת הסנקציות הספציפיות ל-JCPOA בשיפור משמעותי של ההסכם, אינה ריאלית ואף מסוכנת.

על מנת להגיע להסכם בכל הסוגיות יש צורך במשא-ומתן ארוך ומפרך, שמחייב לפניו "ליישר קו" עם שאר המעצמות שהיו שותפות להסכם בכדי שהחזית מול איראן תהיה אפקטיבית. בזמן המשא-ומתן על תחילת המשא-ומתן תמשיך איראן להתקדם ללא פיקוח בצבירת אורניום מועשר (כבר כיום יש לאיראן יותר מפי עשרה כמות האורניום המועשר שהייתה כשטראמפ הפר את ההסכם), הוספת צנטריפוגות משוכללות והקמת מתקן מוגן במקום זה שהותקף. בנוסף, אין סיכוי שאיראן, רוסיה וסין יסכימו לחזור למשא-ומתן לפני הפסקת הסנקציות שחודשו חד-צדדית על ידי טראמפ.

יש דחיפות רבה לחזור להסכם גם בשל הבחירות ביוני באיראן בהן מתמודד המחנה הפרגמטי, שכיום מובל על ידי הנשיא רוחאני ושר החוץ זאריף, מול מועמדים שנתמכים על ידי משמרות המהפכה.

המועמדים של משמרות המהפכה הם גורמים קיצוניים שמעדיפים שהכלכלה האיראנית תמשיך לקרטע ולא לנהל משא-ומתן עם המערב ולהתפשר. חזרה להסכם תחזק את המחנה המתון, שאיתו ניתן יהיה לנהל משא-ומתן דיפלומטי על מנת לשפר את ההסכם ולמנוע פעילות איראנית מסוכנת גם בהיבטים הלא גרעיניים.

המנופים של ארה"ב

הטענה שנשמעת נגד חזרה מיידית ל-JCPOA) compliance for compliance), היא שבכך מוותר ממשל ביידן על "המנופים" שנוצרו בעקבות הצעדים שנקט טראמפ נגד הכלכלה האיראנית.

אולם במציאות נשארים בידי ארה"ב "מנופים" רבים, משום שישנן סנקציות רבות שלא קשורות ל-JCPOA ובנוסף, חזרה לקואליציה בינלאומית רחבה כנגד איראן, שביידן ינסה להרחיבה גם לבנות-הברית הסוניות של ארה"ב באזור, תספק הרבה יותר "מנופים" על איראן מאשר לחץ אמריקאי בלבד.

כולנו ראינו בשנים מאז שטראמפ פרש מההסכם, שהלחץ האמריקאי לא הצליח לגרום לאיראן לשינוי מדיניות, אף שגרם נזק רב לכלכלה האיראנית, נהפוך הוא. ללחץ הכלכלי אין ערך אם הוא אינו מלווה במסלול דיפלומטי שיאפשר למנהיגי איראן להצדיק שינוי מדיניות.

בהיעדר "סולם" שהקהילה הבינלאומית תיתן לאיראן על מנת "לרדת מהעץ" ימשיכו האיראנים בגישה – "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (לפצצה)", שמוכר לנו ממקורותינו.

בניגוד למה שאומרים המלעיזים, אין לממשל ביידן שום כוונה לאפשר לאיראן להגיע ליכולות גרעיניות צבאיות. הגישה של ביידן היא שעל מנת למנוע מאיראן מלהשיג יכולות גרעין צבאי, יש צורך בדיפלומטיה לצד הלחץ הכלכלי.

לשם כך הכרחי לחדש את הקואליציה הבינלאומית מול איראן והרחבתה, ויש צורך לחזק את הגורמים הפרגמטיים באיראן שמעדיפים את טובת הכלכלה האיראנית על פני המאמצים להשיג הגמוניה שיעית במזרח התיכון.

ממשלת ישראל צריכה ללמוד מהטעויות של מדיניותה מול ממשל אובמה. עלינו להיות שחקן שתורם למאמץ הבינלאומי לעצור את איראן ולהימנע מלנקוט מדיניות חד-צדדית ולעומתית כלפי ארה"ב ושאר המעצמות.

הלעומתיות הישראלית מול ממשל אובמה גרמה לכך שלא היינו חלק מתהליך בניית ההסכם, הפכנו את ישראל לנושא במחלוקת בפוליטיקה הפנים אמריקאית וקרענו את הקהילה היהודית שתמכה ברובה בגישת אובמה.

על מנת לעצור את איראן, ועל מנת לשקם את יחסי ישראל ארה"ב והקהילה היהודית אמריקאית, ממשלת ישראל צריכה לשתף פעולה עם ממשל ביידן במאמציו לחזור לדיפלומטיה מול איראן מיומו הראשון בתפקיד, הבא עלינו לטובה ב-20 בינואר.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 06 בינואר 2021.

הפוסט שיקום הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן הוא אינטרס ישראלי מובהק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנוסף לכך, תהיתי איך המסר האפוקליפטי הזה עולה בקנה אחד עם הניסיון להביא את יהודי ארה"ב לבקר בישראל ולהשקיע בה ולנו הישראלים לגדל את ילדינו במדינה על סף שואה גרעינית. אין בכוונתי להקל ראש באתגר האסטרטגי האיראני, אבל פרספקטיבה יותר רציונלית ופחות היסטרית בהחלט תועיל לישראל.

האקסיומה השלטת במחוזותינו היא שאיראן מהווה איום קיומי, ושמאמציה להשיג את הנשק האולטימטיבי מחייבים אותנו לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע זאת. במסגרת הזיגזוג שלנו בין פרנויה להיבריס אנחנו שומעים שאיראן היא מעצמה חזקה שמאיימת על עתיד המזרח התיכון' ולמחרת – שאיראן על סף התמוטטות אם רק ננקוט צעד זה או אחר. שתי האמירות רחוקות מהמציאות. ברצוני להציג כאן גישה מאוזנת יותר כלפי איראן והאיום הנשקף ממנה.

ישנם קווי דמיון בין איראן לישראל. לפי מקורות זרים, ישראל השיגה יכולות גרעיניות צבאיות בשנות ה-60 והייתה המדינה השישית בעולם שהשיגה זאת. לפי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) לחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין) יש נשק גרעיני מוכר, אולם מאז כבר הכריזו – הודו, פקיסטן וצפון קוריאה על נשק גרעיני שבידיהן. איראן אינה ברשימה וגם אם תהיה, יכולותיה מרחק רב משלנו.

המוטיבציה של איראן להשיג נשק גרעיני, שמוצגת אצלנו בעיקר כשאיפה להגמוניה אזורית, דומה למוטיבציה של ישראל, שנובעת מחרדה קיומית ומטרתה הגנתית והרתעתית. איראן מוקפת אוייבים, מייצגת מיעוט פרסי שנוא באזור בו יש רוב ערבי ותורכי, ומייצגת מיעוט שיעי מוקצה, באזור בו רוב מכריע של סונים. איראן עברה טראומה במלחמה עם עירק בה נהרגו ונפצעו כמיליון איראנים. כזכור, המערב תמך אז בעירק.

איראן בחרה בישראל כיעד לרטוריקה שלה משום שזה משתלם מבחינה אזורית, אבל ישראל אינה הסיבה למוטיבציה של איראן להשגת נשק גרעיני.

כמו בישראל, הציבור האיראני מהמשכילים והיצירתיים בעולם. העם האיראני, מכלל העולם המוסלמי, הוא הדומה ביותר לנו הישראלים.

ממשלות ישראל ואיראן דומות בהשפעה הבלתי פרופורציונלית בהן לאנשי דת ושאינן מפרידות בין דת ומדינה בניגוד לדמוקרטיות ליברליות. בישראל מרבים לדבר על היעדר הדמוקרטיה באיראן, אולם איראן מקדימה בדרוג הדמוקרטיות העולמי את סעודיה בה אנחנו רואים מדינה מתונה. באיראן זוכרים שהמערב תמך בעריצות של השאה, ושארה"ב סייעה להפיכה שהעלתה את השאה לשלטון במקום משטר מוסאדק שהיה סמי-דמוקרטי. ישראל, לעומת זאת, מצויה בתהליך של ירידה במדד הדמוקרטיה.

הגורמים הקיצוניים באיראן התחזקו בזכות ההתייחסות ההיסטרית לאיראן מצד ישראל וארה"ב. ממשל בוש הבן הפיל במלחמת המפרץ את האוייב של איראן בעירק – מפלגת הבעת' הסונית – והפך אותה למדינה כאוטית עם דומיננטיות שיעית. ממשל בוש החליש את משטר הטליבאן באפגינסטן שהיווה יריב למשטר האיראני. ישראל סייעה לאיראן לייצא את המהפיכה ללבנון בתקופה הארוכה בה שהינו בלבנון אחרי מלחמה מיותרת (בה, השתתפתי) שהפכה את חיזבאללה לארגון לגיטימי בעיני הלבנונים.

נתניהו עודד את בוש הבן להפיל את שלטון הבעת' בעירק. נתניהו עודד את טראמפ לנטוש את הסכם ה-JCPOA בין איראן למעצמות (P5+1). נטישת ההסכם פירקה את הקואליציה הבינלאומית שהטילה סנקציות משתקות על איראן, שלבסוף הביאו את איראן למו"מ; החלישה את המנהיגות המתונה של רוחאני שמעדיף כלכלה מתפקדת על הגמוניה אזורית, חיזקה את משמרות המהפכה הקיצוניים, וקירבה את איראן לגרעין צבאי.

זכור לי עדיין שכדיפלומט בארה"ב, הקו שהצגנו היה שסנקציות אינן מספיקות כדי להביא לשינוי במדיניות האיראנית, וכי אחרי שנחתם ההסכם, אם רק היו ממשיכים עם הסנקציות – איראן הייתה נכנעת.

זכור לי החשש שביטאנו בזמן המו"מ, מפני האפשרות שאובמה יכלול בהסכם הסדרים אזוריים עם איראן. לאחר חתימת ההסכם, הואשם אובמה שלא הגיע להסדר אזורי שימנע מאיראן לקדם טרור, למרות שהסדר כזה לא היה ניתן להשגה, וללא ספק הדחיפות היתה לדחות השגת נשק גרעיני. העמדה הישראלית האלרמיסטית הזיקה וממשיכה להזיק. היא נתפסת כבלתי עקבית ואינה משכנעת את האירופאים, הרוסים והסינים, ששיתוף הפעולה שלהם הכרחי.

ישראל חייבת להיות חלק מקואליציה בינלאומית שמנסה להגיע להסדר עם איראן. הסדר שימנע ממנה להגיע לפצצה גרעינית, אבל חייבים להבין שהסדר מחייב פשרות. ישראל צריכה למנוע מאיראן העברת נשק לחיזבאללה, אבל לצד הפעולות הצבאיות יש להפעיל דיפלומטיה חכמה מול לבנון, כאשר מנגנון המו"מ על הגבול הימי יכול לשמש הזדמנות. ישראל צריכה למצוא דרכים להגיע לעם האיראני ולעשות הפרדה ברורה בין עמדתנו כלפי משטר האייאתולות לבין עמדתנו כלפי הציבור הרחב.

העם האיראני הוא עם גאה שאינו תומך בשלטון האייתולות, אבל רוצה שהשינוי יבוא מבפנים ולא מהתערבות חיצונית. יום יבוא והעם הגאה הזה ישנה את המציאות הפוליטית באיראן ו"האביב הערבי" יהפוך גם ל"אביב פרסי". אפשר למצוא גולים איראנים במערב שיאמרו, כי אם יופל המשטר בכוח ארה"ב תתקבל שם בפרחים, כפי שהיו גולים עירקים שהסבירו כך לפני ההתקפה על עירק ואנחנו יודעים איך זה נגמר.

נקודת דמיון נוספת וחשובה מאד בין ממשלות איראן וישראל היא שהן הממשלות היחידות בעולם שאינן תומכות בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושתיהן מרוויחות פוליטית מהסכסוך הזה וגם מהסכסוך ביניהן.

העמדה האיראנית מובנת, האופן היחידי שבו יכולות להתממש הקריאות האפוקליפטיות של מנהיגיה כנגד ישראל הוא במידה שלא נצליח להגיע לפתרון שתי המדינות עם הפלסטינים והסטטוס קוו יחסל אותנו דמוגרפית או מוסרית. אך במקרה זה מי שיחסל את הציונות יהיה אנחנו ולא האיראנים.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 21 באוקטובר 2020

הפוסט יש לא מעט קווי דמיון בין העמים והממשלות באיראן ובישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נכון שלמשטרים אוטוקרטיים יש יותר כלים כדי לעקוב אחר האזרחים שלהם, לכלוא ולהעניש אותם, ובזה הדמוקרטיות פחות מצטיינות. רבים בארץ ובעולם נושאים את עיניהם לסין היום, ומדגישים שרק בדיקטטורה אפשר להפעיל אמצעים דרמטיים ואף אכזריים על מנת לבלום את המגפה: לבנות בית חולים תוך 10 ימים, להכריז על סגר הדוק באזורים שם מתגוררים מיליוני בני אדם ולהעניש בצורה אכזרית את מי שמפר את הכללים. אך כיוון שמשטר אוטוקרטי מבוסס על פחד וציות, ולא על שוויון וכבוד, הוא בהכרח ינסה לעשות מניפולציה במידע ובכך יצור את הבעיה הראשונית.

משחקי המידע

ככל הנראה, נגיף הקורונה החל להתפשט בסין כבר בחודש נובמבר, והמיתות הראשונות ממנו היו כבר בחודש דצמבר. האם המידע על מה שקורה במחוזות הגיע למעלה בזמן, או שהפקידות במקום ניסתה להסתיר את מה שקורה? האם כשכבר רצו שמועות על המחלה המסתורית המשטר הסיני פעל כנדרש ועדכן את ארגון הבריאות העולמי במה שמתרחש? מדוע המשיכו בסין בחגיגות של ראש השנה הסיני, כשבמחוז הוביי כבר התפשטה המחלה וסרטונים על וירוס מסתורי שתוקף בצורה אכזרית את המבוגרים ואת המוחלשים?

בדיוק כך, ב-26 באפריל 1986, התנהג המשטר הסובייטי כאשר בעיר צ'רנוביל התפוצץ כור גרעיני מס' 5. גם שם ניסו להסתיר בתחילה את האסון מהעולם ומהאזרחים הסובייטים עצמם. בראשון למאי צעדו אלפי בני אדם במצעד המסורתי של יום הפועלים. גם ילדים רבים היו שם. רק לאחר כמה ימים, כשכבר לא היה ניתן להסתיר את ממדי האסון, השלטונות החלו לפנות את התושבים.

גם באיראן כשכבר ידעו על המגפה המתפשטת החליטו לא לדחות את הבחירות לפרלמנט ולמעשה מנעו מידע אמיתי מאזרחיהם. השלטונות האיראניים טענו שארה"ב בכוונה מפיצה את המידע על המגפה כדי להקטין את רמת ההשתתפות של האזרחים בבחירות. הבחירות התקיימו, התפילות של יום השישי המשיכו כסדרן וכך גם העליה לרגל לעיר הקדושה קום עד כבר נהיה מאוחר מדי ואיראן הפכה לאחד ממוקדי המגפה באזור.

אמון במערכות השלטוניות הוא מצרך בסיסי

מצבים קיצוניים  של פנדמיה, אסון טבע או אסון מעשה ידי אדם מצריכים זרימה חופשית של המידע, את האמון של האזרחים במוסדות השלטון וכמובן, מערכות מתפקדות. אם אזרחים יודעים שהשלטון לא משקר להם ועושה כל מה שבידו על מנת להתמודד עם המצב, הם ישמעו להוראות ויישארו רגועים גם במצבים קיצוניים.

יחד עם זאת, הדמוקרטיות צריכות להתמודד עם שאלת המשמעת – שמירה על הבידוד, הקפדה על מילוי הוראות שניתנו על ידי משרדי הממשלה וכו'. הזלזול בהוראות של משרד הבריאות האיטלקי שהתחיל לפעול מאוחר מדי, כבר הביא לאסון כבד באיטליה וקריסה של מערכת הבריאות שלה.

ועדיין, גם במצב זה עדיפה שקיפות, כאשר האזרחים יודעים שהממשלה לא משקרת להם והנתונים על התפשטות המחלה הם אמיתיים ומשקפים את המצב בשטח. ארגון הבריאות העולמי אינו אומר זאת בכל רמה, אך מומחיו הרבים כבר הביעו חשד בנתונים שמעבירות כמה וכמה מדינות שאינן דמוקרטיות על התפשטות הקורונה. כמובן שצריך להבדיל בין מדינות שלא יודעות להתמודד ולבדוק את החולים לבין אלה שמשקרות ביודעין.

כשיש מגפה, כולנו קצת סוציאליסטים

בימים טרופים אלה כמעט ולא שומעים את קולם של נאו-ליברליים שקוראים להקטין את מעורבות הממשלה ולהביא למינימום את תקצוב השירותים החברתיים, ובתוכם של שירותי הבריאות. פתאום, כשהעולם מתמודד עם סכנה ברורה ומיידית של מגפה שעלולה למוות בייסורים, כולם מבינים מדוע חייבים מערכת בריאות ציבורית איתנה ומשופעת בתקציבים.

כשאלף רופאים נכנסים לבידוד ואין להם תחליף, כי גם ככה חסרים רופאים ואחיות ביום-יום, כשלצוותים רפואיים אין את הציוד הנדרש, וכששומעים את החדשות על מחסור במכשירי ונטילציה באיטליה, כל הטיעונים בדבר הצמצום ההכרחי של ההוצאה הממשלתית פתאום כבר לא נשמעים רלוונטיים.

הנשיא טראמפ שסגר את המרכז הלאומי להתמודדות עם מגפות כי העיסוק בדברים המשעממים הללו היה נראה לו מיותר ואזוטרי, נאלץ להתמודד עם המשבר שלא דמיין אותו בסיוט הכי גרוע. מערכת הבריאות הישראלית משופעת בידע ובמומחים מצוינים, אך היא מגיעה למשבר הזה כשהיא דלה באמצעים ומורעבת. האם הפוליטיקאים יפנימו את המסר הזה בעתיד כשיגבשו את התקציב הבא של מדינת ישראל? יש לקוות שלפחות התמודדות עם הקורונה תגרום להם לשנות את סדר העדיפויות שלהם.

כל העולם כולו גשר צר מאוד

עוד עניין שלא ניתן להתעלם ממנו בימים אלה הוא הנחיצות של מוסדות בינלאומיים חזקים ומתפקדים. ארגונים מולטילאטרליים כגון ארגון הבריאות העולמי, האו"ם ומוסדות אחרים הוחלשו על ידי ראשי מדינות ציניקניים ובלתי-אחראיים במהלך השנים האחרונות.

במקום לתרום לרפורמה הנחוצה במוסדות הללו, הפופוליסטים מנעו מהם תקציבים, פגעו ביוקרתם וביכולתם. אך במצב של משבר עולמי אין מנוס מכך שתהיה לעולם "ועדה מסדרת" שתוכל לסנכרן, להעביר ולהצליב מידע, להמליץ ולפעול לפי הצורך.

מדינות רבות לא אימצו את ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי, וגם לא ממהרות לפעול בנדון בימים אלה, ולעולם אין שום אפשרות לכפות על המדינות הללו את המדיניות הגלובאלית. אין לדעת כמה זמן יימשך המשבר הנוכחי, אך ברור לגמרי שהעולם – כל מדינה ומדינה – יהיו חייבים להסיק את המסקנות האישיות והקולקטיביות ממנו, אחרת בעוד עשור נגיע להתרסקות הבאה שתכאב לנו הרבה יותר.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-15 במרץ 2020.

הפוסט לבנות מחדש את המערכות הבינלאומיות ולחזק את הדמוקרטיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיוס הישראלי-טורקי יחזק את החזית האזורית אל מול ההתפשטות האיראנית במזה"ת. המעורבות האיראנית במדינות האזור מהווה אתגר ביטחוני ואסטרטגי עבור ישראל, טורקיה וערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס, האחראי לפעילות 'משמרות המהפכה' מחוץ לגבולות איראן – הפך לדמות מאיימת על היציבות הפנימית בכמה מדינות ויש לו השפעה רבה על ההתרחשויות בסוריה, עיראק ותימן. לישראל, טורקיה וערב הסעודית יש אינטרס משותף לבלום את ההתחזקות האיראנית ולמנוע את הפיכתן של סוריה, עיראק ותימן תחת שליטה איראנית בלעדית. בהקשר של סוריה שיש לה גבולות עם ישראל וטורקיה, דבר כזה עלול להיות מכה אסטרטגית עבורן. נפילת סוריה תחת שליטה איראנית תחזק עוד יותר את חיזבאללה בלבנון, מה שעלול להיות מכה נוספת עבור ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-29 ביוני 2016

הפוסט שמו ברקס: הסכם הפיוס עם טורקיה קריטי לקרב הבלימה נגד איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסיכויים לעימות צבאי בין ישראל לאיראן גברו מאז החלה המלחמה בסוריה. ישראל הציבה קווים אדומים להתבססותה של איראן בסוריה, ופועלת באמצעים צבאיים כדי לשמור על קווים אלו. יחד עם זאת, ישראל אינה מעוניינת להרחיב את העימות הצבאי, ומשתמשת במקביל גם בשתי טקטיקות שאינן צבאיות כדי לנסות ולכופף את ידה של איראן.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-22 באוגוסט 2018

הפוסט דיאלוג בין ישראלים לאיראנים הוא אפשרי וחשוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט 2017 – 2018 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לעומת תוניסיה ומצרים, שנפגעו במידה מההפיכות של האביב הערבי, וכן לוב ותימן הממשיכות במלחמות פנימיות – אזוריות ושבטיות, סוריה שילמה מחיר כבד ביותר במלחמה העקובה מדם והמתמשכת: כחצי מיליון הרוגים, מאות אלפי פצועים ונכים, הרס עצום של ערים, כפרים ותשתיות כלכליות, יחד עם 11 מיליון פליטים ועקורים – כמחצית מאוכלוסייתה.

הפוסט המלחמה בסוריה והשלכותיה: סיכום ביניים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שמירה איראנית על תנאי ההסכם משרתת את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב, אירופה וישראל. יישום ההסכם תורם ליציבות העולמית, על ידי העצמת מנגנוני בקרת הנשק והרחקת מדינות אחרות ממרוץ חימוש גרעיני. ההסכם מאריך באופן משמעותי את "זמן הפריצה" של איראן להשגת פצצה גרעינית, ומגביר משמעותית את היכולת לפקח אחר פרויקט הגרעין שלה. ההסכם גם מאפשר לארה"ב ולשותפותיה לתת מענה בינלאומי מתואם לכל הפרה איראנית משמעותית.

המאמר התפרסם במעריב בתאריך ה-16 באוגוסט 2017

הפוסט לשמור על הסכם הגרעין עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השינויים בזירה הבינלאומית והאזורית זימנו אפוא הזדמנויות חדשות. שיתוף פעולה עם אזרבייג'ן לכאורה מפתיע משום שמדובר במדינה שיעית הגובלת באיראן וקשורה אליה מבחינה כלכלית ודתית (באיראן מתגוררים בין 16 ל-25 מיליון אזרים שיעים). ואולם, בניגוד לאיראן, אזרבייג'ן היא מדינה חילונית המונעת על ידי שיקולים פרגמטיים ולא על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, דבר שהפך אותה ליעד נחשק של מדיניות הפריפריה הישראלית.

המאמר פורסם באתר Ynet בתאריך ה-15 בדצמבר 2016

הפוסט יחסי ישראל-אזרבייג'ן על רקע ביקור נתניהו בבאקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדינת ישראל מנהלת גם פעילות דיפלומטית חשאית ענפה על מנת לחדש או לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות מוסלמיות באפריקה שעמן אין לה כרגע יחסים דיפלומטיים. במסגרת פעילות זו, חתמה מדינת ישראל ב-20 ביולי 2016 על הסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה של גינאה (גינאה קונקרי), המדינה הראשונה באפריקה שניתקה את יחסיה עם מדינת ישראל ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בעקבות החתימה על ההסכם ביקר מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר דורי גולד, ב-21 באוגוסט 2016 ברפובליקה של גינאה, נפגש עם נשיא המדינה, פרופסור אלפה קונדה, ועם עשרה משריו. הם דנו בשיתוף פעולה בתחומים שונים וסיכמו על השלמת תהליך מינוי השגרירים. עם תום ביקורו בגינאה, ערך גולד ביקור נדיר ב-22 באוגוסט 2016 במדינה אפריקנית מוסלמית שלישראל אין עמה קשרים דיפלומטיים, ונפגש עם בכירים במדינה. עוד קודם לכן, ב-14 ביולי 2016, הוא ביקר בצ'אד ודן עם נשיאה, אידריס דבי, בחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל שעד למועד כתיבת שורות אלה טרם חודשו.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בYnet בתאריך ה-11 בספטמבר 2016

הפוסט קונטרה לאיראן. השיבה הישראלית לאפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית —בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן — וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המאמר פורסם בהארץ ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעיני מקטרגיו מימין, ג'יי סטריט מצטייר כארגון השנוי ביותר במחלוקת בקרב יהדות ארצות הברית. למרות זאת, ג'יי סטריט לא לבד בתמיכתו בהסכם הגרעין עם איראן. הארגון פרסם נתונים לפיהם כ- 59% מקרב יהודי ארצות הברית תומכים בהסכם. בנוסף, עמדות ג'יי סטריט נשמעות גם בקרב ארגונים
ציוניים פרוגרסיביים אחרים בארצות הברית, ביניהם ארגונים החברים בוועידת הנשיאים כגון אמריקנים למען שלום עכשיו ותנועת עמינו, שיש לה קשרים למפלגת העבודה הישראלית ושהיא גם חברה באייפאק. תמיכה מסוימת בהסכם נשמעת גם מפי אנשי ביטחון ישראלים, וגם מפי אמריקנים לא-יהודים ופרו-ישראלים (ובהם דיפלומטים, מחוקקים, וקציני צבא בכירים). אלא אם ניתן לקטלג את כל האנשים המוזכרים לעיל כ"אנטי-ישראלים", אזי לא ניתן לבטל את האפשרות שניתן להיות גם פרו-ישראלי וגם לתמוך בהסכם הגרעין עם איראן.

הפוסט הציונות הליברלית בארה"ב, השמאל בישראל, וההסכם עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם הגרעין עם איראן: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.