למשל המאבק בעל הניחוח המקארתיסטי של הימין האמריקאי במוסדות האקדמאיים שנוטים להיות ליברליים, רוכב על האשמות באנטישמיות ומנגד – מוצג בצד השמאלי כמאבק של יהודים נגד האקדמיה הקשור להשלכות המלחמה. דוגמה אחרת לכך היא שיש המייחסים להפגנות נגד ישראל השפעה על ההצלחה המפתיעה של חרט וילדרס הלאומני בבחירות בהולנד.

מבצע "שומר השגשוג" (Prosperity Guardian) בו פתחו האמריקאים אל מול האיום שמטילים החות'ים על נתיב השייט דרך תעלת סואץ, העובר במיצרי באב אל מנדב, הסמוכים לגבול תימן, מעיד יותר מכל על האתגרים שיצרה המלחמה בזירה הבינלאומית.

השפעות הטרור החות'י על הסחר העולמי הן ברורות וקשות, אך מרבית המדינות הסובלות מהן בחרו שלא לקחת חלק בקואליציה האמריקאית – לא מצרים שהחות'ים פגעו אנושות בהכנסותיה מתעלת סואץ, לא איחוד האמירויות ולא סעודיה, שמזה מספר שנים נמצאות בעימות מול החות'ים. סעודיה מתעדפת את האינטרסים שלה בהצלחת המאמצים להגיע להסדר עם החות'ים על עתיד תימן ולכן נמנעת מהשתתפות בקואליציה.

גם רובן הגדול של מדינות אירופה, שתעלת סואץ מהווה את נתיב השייט המרכזי אליהן ממרכזי הייצור העולמיים במזרח אסיה, מעדיפות לא לנקוט עמדה. הסינים, הנפגעים אף הם מהאיום על חופש השייט, אינם משתפים פעולה עם האמריקאים וגם לממשל ביידן לא יהיה פשוט לשתף פעולה עם הסינים במהלך שנת בחירות.

נוח לעולם המערבי וגם למרבית העולם הערבי (חוץ מבחריין שהצטרפה לקואליציה) להשאיר את העבודה בידיים של 10 מדינות, שהעיקריות בהן הן ארצות הברית ובריטניה, כדי שלא ייתפס כמי שמצדד בישראל. זאת בשעה שהעולם רואה על מסכי הטלוויזיה את מראות ההרס והמוות בעזה, מראות שהציבור הישראלי לא חשוף אליהם.

ההיעדרות מהקואליציה של רוב מדינות אירופה הגדולות, בהן גרמניה, צרפת, איטליה וספרד, היא מסר חשוב ומפחיד מהעולם לישראל. לפיו, גם במחיר כלכלי כבד, עדיף להן להימנע מזיהוי כתומכות במה שנתפס על ידי רבים בציבור שלהם כטבח חסר הבחנה בעזתים שאינם חמאסניקים.

מראות ההרס וההרג שממשיכים להגיע מרצועת עזה, הקהו בקרב העולם המערבי את זכר ה-7 באוקטובר, ולצד אינטרסים פוליטיים ביחס למיעוטים המוסלמיים הגדולים ברבות ממדינות המערב – מביאים לחשש מהזדהות עם ישראל ועם האינטרסים שלה כפי שהם מבוטאים על ידי ממשלת הימין הישראלית.

אפילו ניהול המערכה שלנו מול חזבאללה, שם ישראל מפגינה עד כה איפוק יחסי, לא מקבל הערכה מספקת מהעולם שמחוץ לארה"ב, לנוכח החשש של מדינות רבות להפעיל מנופים על איראן מאז שדונלד טראמפ זנח את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן.

אל מול חוסר המעש הבינלאומי בולטת ארצות הברית כמי שמבינה את ההשפעה שעלולה להיות למלחמה המוצדקת בעזה על העולם כולו ומגיבה בהתאם. ארה"ב דורשת מישראל לתעדף את שחרור החטופים, להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בחיי האזרחים בעזה ולפעול לפי הדין הבינלאומי, אך מגבה אותה ותומכת במלחמה נגד חמאס.

שוב אנחנו מגלים שהברית בת הקיימא היחידה שיש לישראל, היא עם האמריקאים. לא יעזור שנאפשר לסין לרכוש נכסים אסטרטגיים בתוך ישראל, שנתחנף לנשיא ולדימיר פוטין ואפילו שנייחס לעצמנו חברות עמוקה עם מדינות אירופה בזמן שאנחנו מזלזלים ברגישויות האירופאיות בהקשר הפלסטיני. ברגעי האמת, הברית היציבה האחת שיש לישראל היא עם ארצות הברית.

אבל אפילו ממשל ביידן, שמוכן להיות מזוהה עם התמיכה בישראל, גם במחיר סיכון חיילים אמריקאים בבסיסים בעיראק, לא יוכל  להמשיך לתמוך בנו אם ממשלת בנימין נתניהו לא תעזור לו לעזור לנו.

חוסר היכולת של ממשלת נתניהו ליצור תמונה של יום שאחרי המלחמה, המבוססת על אופק מדיני לפלסטינים, פוגע באינטרסים אמריקאים ולא רק באינטרס של ישראל עצמה. גם התמיכה של חלק משרי הממשלה באלימות כלפי פלסטינים בגדה ודחיקתם מאדמותיהם בשטח c, תמיכה מבישה לכשעצמה, יוצרת אילוצים אסטרטגיים ופוליטיים לממשל ביידן.

יותר מתמיד, ברור שהברית עם ארצות הברית חיונית לקיומה של מדינת ישראל. יש לנו מזל גדול שג'ו ביידן, מנהיג ארצות הברית בעת הנוכחית הוא אדם שמגדיר את עצמו "ציוני", שהיה מוכן, לאורך זמן, להתעלם מרעשי הרקע המכוערים המגיעים מכיוון הממשלה הישראלית, ולהמשיך לעמוד לצידה של המדינה היהודית והדמוקרטית החשובה לו כל כך.

אם מזימותיהם של סוכני ההרס בממשלה יצליחו, והם יוציאו אל הפועל צעדים אנטי ישראלים ואנטי דמוקרטים כמו טרנספר או חידוש ההתנחלות ברצועת עזה, לא בטוח שבעתיד נזכה לאותה התמיכה.

בעת הזו לא די בהצהרות על כך שאנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו. חשוב גם להבין ולהפנים שאמריקה היא לא "עוד מדינה", אלא המשענת הביטחונית של ישראל. היחידה שתציל אותה בשעת משבר. כדי שזה יקרה גם בעתיד, עלינו אזרחי ישראל מוטלת המשימה להתחיל ולהציל את עצמנו מחורשי הרוע, השנאה והגזענות בתוכנו ממקומם בתוך הממשלה, העלולים להוביל את כולנו לאבדון.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-12 לינואר.

הפוסט ההשלכות הבינלאומיות של המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל מאבדת, אמנם לא באבחה, את אחד ממקורות העוצמה החשובים שלה: הדימוי של לאום קטן ונחוש שעשה את הבלתי ייאמן והקים מדינה יהודית ודמוקרטית – לא מושלמת אך לתפארת – בסביבה מורכבת ועוינת. על רקע זה ניתן להבין את הציפיה של רבים בקרב מתנגדי המהפכה להתערבות הקהילה הבינלאומית, קרי – להפעלת לחץ על הממשלה כדי שתשנה דרכה. ומובן שציפייה זו מופנית למחנה המערבי–דמוקרטי שאליו ישראל משתייכת, לפי שעה לפחות.

נכון לעכשיו נשמעת עיקר הביקורת, הדיסקרטית והפומבית כאחת, מצד ארה"ב. ממשל ביידן לא מסתיר את חוסר שביעות הרצון מהמתרחש בישראל ומהסדקים המעמיקים במסכת הערכים המשותפים. מדינות אירופה משמיעות אמנם מעת לעת ביקורת והודעות גינוי למהלכי הממשלה, אולם בקול ענות חלושה. רבים בישראל חשים אכזבה ממה שהם מגדירים כ"מעט מדי" מצידו של העולם הדמוקרטי ומקווים ללחץ משמעותי ואפקטיבי יותר על הממשלה. האם יש בסיס ריאלי לציפיות הללו?

יש לחלק את התשובה לשני מישורים וטווחי זמן. הראשון נוגע לנקודת המפגש בין ערכים ואינטרסים. אין חולק שמדינות המערב ובראשן ארה"ב תוהות מהי הדרך הראויה והאפקטיבית להשמיע את ביקורתן. קיים מתח בין עיקרון אי-ההתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית, לבין החובה (שהן חשות) להשמיע את קולן. ייקח זמן עד שנגיע לנקודת המפגש בין ההתרחקות מן הערכים המשותפים לבין פגיעה ממשית יותר, בראייתן, באינטרסים שלהן. במילים אחרות: רק כשמדינות המערב יחושו שההתפתחויות בישראל פוגעות באינטרסים ישירים שלהן, יש לצפות לביקורת ולחץ אסרטיביים יותר. פרשן הניו יורק טיימס תום פרידמן הסביר זאת בבהירות ביחס לארה"ב בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע.

המישור השני קשור לנזק המוחשי כתוצאה מהפגיעה בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ומצליחה. מדובר בתהליך ארוך, עד שהמשמעויות העמוקות מחלחלות לדעת הקהל בזירה הבינלאומית, ומשם לדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות. מצבה ומעמדה של ישראל בקרב קהלים לא מעטים איננו מזהיר, לשון המעטה. בקמפוסים, בחוגים ליברליים, במפלגה הדמוקרטית, בקהילה היהודית בעולם ואף בסקטורים מרובים באירופה (גרמניה), שבהם החלה להיפרם המחויבות המיוחדת לישראל.

מה התובנה העיקרית הנובעת מכך? מתנגדי המהפכה צריכים להבין שתהליכים אלו אורכים זמן, והישועה, בוודאי המיידית, לא תבוא בהכרח מהקהילה הבינלאומית חרף דאגתה הכנה. שומה על הציבור שחפץ לשמר את ישראל דמוקרטית וליברלית להתמיד בגילויי המחאה והביקורת, כדי לאפשר לקהילה הבינלאומית לתמוך בו באורח אפקטיבי. הכרחי להפנים שהסוגייה הפלסטינית והמשך הכיבוש הם חלק אינטגרלי במשוואה זו. ככלות הכול, זהו חלק מרכזי מאוד הנוגע לשאלה אם ישראל היא אכן מדינה דמוקרטית וליברלית.

המאמר פורסם ב-YNET ב-3 לאוגוסט.

הפוסט האם נמאסנו על המערב? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארה"ב שואפת להשיג נורמליזציה ישראלית-סעודית עד סוף השנה, כזריקת מרץ למסע הבחירות של ביידן, אך מסתמן שהיא אינה מתנה זאת בפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות. האיחוד האירופי, לעומת זאת, פועל למען שלום ישראלי-פלסטיני, באמצעות קידום תפיסת "שלום אזורי כולל" עם הסעודים והליגה הערבית, המשרטטת חזון אזורי לעידן שאחרי הסכסוך על מנת להפוך את השלום לאטרקטיבי יותר עבור ישראלים ופלסטינים.

חוסר התיאום האמריקאי-אירופי אינו מפתיע. באופן מסורתי, ארה"ב רואה את האיחוד האירופי כמי שתפקידו לתמוך במאמצי יישוב הסכסוך שהיא מובילה – על ידי הענקת סיוע כספי לפלסטינים, מתן לגיטימציה בינלאומית ליוזמות אמריקאיות והצגת הצעה לישראל ולפלסטינים להעמקה מוסדית של הקשר עם האיחוד כתמריץ לשלום. אפילו כשבוושינגטון הפנימו לכאורה את הצורך במהלכים רב-צדדיים לקידום שלום, בשנים האחרונות של ממשל אובמה פעלה ארה"ב לשמור על הדומיננטיות שלה. כאשר צרפת קידמה יוזמת שלום בינלאומית משלה בשנים 2017-2015, התגובה האמריקאית אליה היתה קרירה.

בתקופת ממשל טראמפ חוסר התיאום בציר וושינגטון-בריסל רק הלך וגבר, גם בגלל הבדלי מדיניות עמוקים. טראמפ פיתח תוכנית שלום משלו, אשר חרגה מהקונצנזוס האמריקאי-אירופי הקודם בדבר פתרון שתי המדינות. האיחוד מצא עצמו בשוליים, בהמתנה לראות לאן יובילו המהלכים האמריקאיים. בשל מחלוקות פנימית בין המדינות החברות בו, הוא לא יכול היה להגיב לתוכנית טראמפ עם יוזמת שלום משלו. במקביל, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה) הפסיק להיפגש בתקופת טראמפ. התגובה האירופית העיקרית לכך היתה הקמת "קבוצת מינכן", הכוללת את גרמניה, צרפת, מצרים וירדן, ומקדמת מסרים בדבר חשיבות פתרון שתי המדינות.

בחירתו של ביידן לנשיאות עוררה תקוות לחידוש התיאום בין ארה"ב לאיחוד האירופי בנוגע לתהליך השלום, אך הציפיות טרם התממשו. במהלך ההסלמה סביב מבצע "שומר החומות", ארה"ב לקחה את ההובלה בקידום (מוצלח) של הפסקת אש, ועשתה זאת תוך חסימת יוזמות והחלטות שקידמו מדינות אירופיות במועצת הביטחון של האו"ם ומחוצה לה. פגישות הקוורטט, שהתחדשו לזמן מה לאחר חילופי הגברי בבית הלבן, נעצרו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. מאז, נציגי ארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם קיימו מספר פגישות נפרדות, לעתים בשולי מפגשים רב-צדדיים (דוגמת מפגשי המדינות התורמות).

ארה"ב והאיחוד האירופי לא גילו מעורבות משמעותית בסוגיה הישראלית-פלסטינית בשנים האחרונות, והתערבו רק כאשר היה צורך במניעת הסלמה או בתגובה להתפתחויות מדאיגות בשטח. עם זאת, השנה הן כן האיצו במידת מה הפעילות הדיפלומטית בנושא. ארה"ב הובילה את כינוסן של שתי ועידות ביטחון אזוריות (בפברואר-מרץ 2023, בירדן ובמצרים), בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן וארה"ב. הפסגות תרמו להפחתת המתיחות לקראת הרמדאן והסתיימו בהסכמה על מפגשי המשך, שטרם קרו.

ארה"ב גם ניסתה (ללא הצלחה) לצרף את הפלסטינים ל"פורום הנגב" ולקבל הבהרות לגבי הדרישות הסעודיות (מארה"ב בעניין ערבויות ביטחון ותוכנית גרעין אזרחית, אבל גם מישראל בנושא הפלסטיני) בתמורה לנורמליזציה עם ישראל. ככלל, אירופה לא היתה מעורבות במהלכים אלו.

בצד האירופי, במקביל להמשך פגישות מזדמנות של "קבוצת מינכן", החל להתבשל רעיון חדש. שר החוץ האירופי ז'וזפ בורל, שפעל עם כניסתו לתפקיד להחזיר את הנושא הישראלי-פלסטיני לסדר היום האירופי, ביקש לצקת תוכן לרעיון "השלום האזורי הכולל" ולקדם אותו. לאור זאת, החל הנציג המיוחד של האיחוד לתהליך השלום במזרח התיכון, סוון קופמנס, לפנות לגורמים באזור כדי לבחון מה יכול האיחוד להציע כדי לתמוך בשלום. המהלך הואץ בעקבות מפגש בינלאומי סגור שיזמה סעודיה בשולי עצרת האו"ם בספטמבר 2022 ובהשתתפות אירופית ואמריקאית, לציון 20 שנה ליוזמת השלום הערבית וכדי לקדם את השקתה מחדש.

כהמשך לכך, בורל נפגש לפני כארבעה חודשים עם שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן, ועם מזכ"ל הליגה הערבית אחמד אבו אל-רייט. השלושה דנו כיצד להחיות את מאמצי השלום באמצעות חבילה צופה פני עתיד של תמריצים אזוריים, המבוססת על יוזמת השלום הערבית וההצעה של האיחוד האירופי מ-2013 להעניק לישראל ולמדינה הפלסטינית העתידית "שותפות מועדפת מיוחדת" עם האיחוד האירופי.

הצדדים הסכימו להקים קבוצת עבודה בנושא. בורל הרחיב על הרעיון במאמר שפרסם במרץ, ובו גם הצהיר כי בעוד ארה"ב נותרה חיונית לתהליך, "איננו יכולים עוד להותיר את רוב העבודה הקשה לדיפלומטים אמריקאים. במקום זאת, אנו זקוקים למאמצים קולקטיביים אמיתיים הכוללים את מדינות ערב, אירופה, ארה"ב ואחרים".

מאמץ קולקטיבי כזה עדיין לא נראה באופק. פקידים אמריקאים טסו לאחרונה לריאד וממנה, תדרכו את עמיתיהם הישראלים על סיכויי הנורמליזציה עם סעודיה והעבירו רושם שהסעודים – בניגוד להצהרותיהם הפומביות – מוכנים להסתפק בנושא הפלסטיני בפחות מאשר דורשת יוזמת השלום הערבית, אם תיעתר ארה"ב לדרישותיהם הביטחוניות.

בה בעת, האיחוד האירופי מקדם כאמור מהלך עם סעודיה שמבוסס על התפיסה שפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות היא מרכזית להמשך מאמצי הנורמליזציה האזורית. "אנחנו עובדים עם הליגה הערבית וסעודיה ומתכננים להמשיך בכך, תוך נקיטת צעדים קונקרטיים בחודשים הקרובים", אמר בורל במסיבת עיתונאים שקיים עם אבו אל-רייט בקהיר החודש.

החודשים הקרובים יהיו מכריעים לגבי עתיד היוזמות האמריקאיות והאירופיות הללו. הסעודים שומרים לגביהן על שתיקה בדרך כלל. מאידך, המתיחות הישראלית-פלסטינית והאלימות המתעצמת מקשה על קידום שיתופי פעולה אזוריים (ולראייה, הדחיות החוזרות ונשנות של מפגש "פורום הנגב").

לוח הזמן הפוליטי בארה"ב מאפשר לממשל עוד כשישה חודשי השקעה משמעותית בקידום נורמליזציה ישראלית-סעודית, טרם יעבור מוקד העניין למסע הבחירות של ביידן. האיחוד האירופי מצפה מצדו שקבוצת העבודה המובטחת עם הליגה הערבית וסעודיה תוקם בקרוב, אולי לקראת כינוסה של פגישה רב-צדדית נוספת בשולי העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר.

חוסר התיאום בין היוזמה האמריקאית – המעניקה עדיפות לנורמליזציה ישראלית-סעודית על פני התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני, ויוזמת האיחוד האירופי – שרואה בקידום שלום ישראלי-פלסטיני מפתח לנורמליזציה נוספת – עשוי למנוע משתיהן גם יחד להצליח ולהשפיע. המפסידים הגדולים מכך יהיו הישראלים והפלסטינים, שמשלמים מחיר יום-יומי בשל המשך הסכסוך והתגברותו, ועלולים לראות כיצד פרק נוסף של פעלתנות מדינית בינלאומית מסתיים ללא התקדמות מוחשית לעבר השלום.

במקום לבצע מאמצים מקבילים ולחכות לראות איזה מהם (אם בכלל) תעדיף ההנהגה הסעודית בסופו של דבר, ארה"ב והאיחוד האירופי צריכים לשלב ידיים בכל הנוגע ליחסי ישראל-ערב ולקידום שלום ישראלי-פלסטיני. מינוי שליח אמריקאי מיוחד לנורמליזציה במזרח התיכון, עניין שמקודם בימים אלה בוושינגטון, יוכל לסייע לכך, במיוחד אם השליח הנבחר יהיה מחויב לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, ולא רק להעמקת "הסכמי אברהם".

לארה"ב ולאיחוד האירופי יש כעת הזדמנות להדגים כיצד ניתן למנף את הנורמליזציה באזור לקידום פתרון שתי המדינות. ביכולתם לעודד את הליגה הערבית לעדכן את יוזמת השלום הערבית בהתאם להתפתחויות שחלו באזור בשני העשורים האחרונים; לחבר את יוזמת השלום הערבית לתמריצים אירופיים ואמריקאים משופרים; לקדם מנגנון בינלאומי חדש לתמיכה ביישוב הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, במקום הקוורטט שאיבד רלוונטיות; ולייצר אופק מדיני חדש, שיאפשר הרחבה הדרגתית של הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה במקביל לנקיטת צעדים משמעותיים לקידום פתרון שתי המדינות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב29 ביוני.

הפוסט כשמדובר בקידום יחסי ישראל-סעודיה, ארה"ב ואירופה לא באותו קו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במדינות המפרץ מבינים היטב כי המלחמה באוקראינה מסמנת חלון הזדמנויות נדיר: כשמחירי האנרגיה והמזון נעים מעלה, זכויות האדם נעות מטה. הדבר נכון במיוחד ביחס ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. מי שהיה פרסונה נון-גראטה בוושינגטון לאורך השנה הראשונה של ממשל ביידן, מוצא עצמו כעת מחוזר על-ידי הבית הלבן כשעל הפרק איתחול מחדש ליחסים.

בן סלמאן עדיין נוטר טינה. הוא טרם התגבר על מה שנתפס בעיניו כהשפלה מצד ביידן ואנשיו. יחד עם זאת, בתור השליט דה-פאקטו של סעודיה, הוא מבין שהתמיכה האמריקאית נחוצה לו על מנת לבצר את מעמדו ולרשת את אביו. גם עבור ביידן, הביקור בסעודיה אינו דבר פשוט. מי שהחל את דרכו הנשיאותית כאביר זכויות האדם יצטרך כעת ללחוץ ידיים ולחייך לאיש שאותו האשים בדיכוי אלים וברצח העיתונאי הגולה ג'מאל חאשוקג'י. בנקודה הכואבת הזאת נכנסים "הסכמי אברהם" כקרש הצלה אפשרי לשני הצדדים: אם איתחול היחסים יכלול התחממות ביחסי שתי המדינות המרכזיות באזור – ישראל וסעודיה – הצדדים הפחות נעימים של התהליך בציר ריאד-וושינגטון ייבלעו באור הזרקורים.

ממשל ביידן החל את דרכו כשתשומת הלב שלו ממוקדת בסין ורוסיה ואילו המזרח התיכון מצוי בתחתית סדר העדיפויות. גם הסכמי אברהם לא זכו ליחס מיוחד מצדו של הבית הלבן. בתחילה, הממשל כלל לא היה בטוח שכדאי לקרוא להם בשם זה. לפחות חלק מאנשיו של נשיא ארה"ב היו משוכנעים שעיסוק בהם רק ינציח את מורשת קודמו בתפקיד, דונלד טראמפ. מעבר לכך, היחסים עם סעודיה ואיחוד האמירויות היו בנקודת השפל וביידן לא חסך ביקורת על התנהלותן בתימן.

אלא שעם הזמן התברר שהסכמי אברהם, הממשיכים להניב תשואות נאות לצדדים במסחר, יחסים דיפלומטיים וביטחון, הם אחת מנקודות האור הבודדות במזרח התיכון ובעולם. לביידן התחוור שמדובר בסיפור הצלחה אזורי נדיר שכדאי לפרוס עליו חסות. אין לו ממש אלטרנטיבות אזוריות אחרות: הסוגיה הפלסטינית תקועה מתמיד והשיחות בין ישראל ללבנון על סימון הגבול הימי תקועות. מאידך, היחסים בין ישראל למדינות המפרץ ומרוקו ממשיכים להתפתח בקצב מסחרר.

אם כך, מדוע לא לנסות ולהרחיב את הסכמי אברהם? נראה שגם בסעודיה לא מתנגדים לכך עקרונית. אחרי הכל, בן סלמאן רמז לא פעם שהוא תומך בחימום היחסים עם ישראל. ריאד ממשיכה לדבוק באופן רשמי ביוזמה הערבית כתנאי לנורמליזציה עם ישראל, אך בפועל, 20 שנה אחרי שהוצגה לראשונה, סעודיה אינה שמה יהבה ברצינות על קידומה או על הניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין אם מתוך כבוד ויראה לאביו, המלך סלמאן, בין אם תוך מחשש לתגובה חריפה מצד הקיצוניים בממלכה ובין אם מתוך נקמנות כלפי ממשל ביידן – יורש העצר הסעודי יימנע מנורמליזציה מלאה עם ישראל בטווח הזמן הקרוב. יחד עם זאת, הסכמים עם ישראלי בתחום התעופה, ההשקעות או שיתוף הפעולה הכלכלי הם אפשרות סבירה להתקדמות.

המתנגדים של הסכמי אברהם בישראל, בעולם הערבי ובארה"ב רוטנים על כך שההתחממות בציר ריאד-ירושלים שוב לא תכלול את הפלסטינים, בדיוק כפי שקרה לפני שנתיים כשנחתמו ההסכם עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. ואולי השאלה צריכה להיות הפוכה: האם הנושא הפלסטיני עשוי להיפתר אם לא תהיה התחממות בין סעודיה לישראל? המצב בעולם הערבי בכלל ובסעודיה בפרט אינו כפי שהיה לפני 20, 30 או 40 שנה. האיום האיראני מורגש היטב בסעודיה כבר כמה שנים לנוכח הירי שמבצעים החותים, שלוחיה של איראן בתימן, לעברה. מעבר לכך, היחסים בין הפלסטינים לעולם הערבי כולו (לא רק עם סעודיה ואיחוד האמירויות, אלא גם עם מצרים וירדן) נמצאים במבוי סתום כבר כמה שנים.

"האביב הערבי" גרם להתקפי חרדה בכל בירות ערב וישראל כבר לא נתפסת כאויבת הגדולה. בן סלמאן ממוקד בשיפור ופיתוח הכלכלה הסעודית. התהליכים שמתרחשים במזרח התיכון ובעולם גורמים לו למנהיגים אחרים באזור לשים דגש רב יותר על נושאי פנים. כל אלה מעניקים לישראל יתרון אסטרטגי חשוב. לצד זאת, נותרת השאלה החשובה כל-כך לעתידה של ישראל: מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת לחבר את הסוגיה הפלסטינית להסכמי אברהם ועל מנת לשפר את המצב בגדה ובעזה?

למרות ההישענות על היוזמה הערבית, אין מה לבנות על מדינות המפרץ כגורם פעיל בעניין זה בעת הנוכחית. מנהיגיהן סבורים שהסוגיה הפלסטינית, חשובה ככל שתהיה, אינה מעפילה על אתגרים ואיומים אחרים באזור. מדינות הנורמליזציה – אלה שכבר חתמו על ההסכמים עם ישראל ואלה שעתידות לעשות זאת – לא יסכימו לסיפוח או לצעדים דרמטיים ישראליים אחרים שיחריבו את החזון של שתי המדינות, אך הן גם לא יתערבו בניהול הסכסוך על-ידי ישראל.

דרך הפעולה היעילה, אם כן, היא ליצור תשתית של חיבורים כלכליים בין ישראל, הפלסטינים ומדינות האזור שתשרת את הצדדים ביום בו תתחלף ההנהגה ברמאללה וייפתחו אפשרויות חדשות לשיתוף פעולה מדיני. פיתוח תשתית מסוג זה יועיל להשגת שתי מטרות עיקריות: למנוע את קריסת הכלכלה הפלסטינית ולעודד דיאלוג לפיתוח עתידי. כרגע המצב נראה תקוע, אך הוא יכול להשתנות בכל רגע, בין אם בגלל גלי האלימות שתמיד יכולים לפרוץ בירושלים, בגדה או בעזה, ובין אם בגלל הליכתו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן). הקשר הבילטרלי עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה לא יפתור את הסוגיה הפלסטינית, בדיוק כמו שהשלום עם ירדן ומצרים לא פתרו את הסכסוך. אך בזכות הקשרים הללו יכולות להיבנות בריתות כלכליות שימנעו רעב, יעודדו צמיחה ויביאו ליציבות שהאזור זקוק לה לפני שהוא מתחיל לדבר על השלום.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-15 ביוני 2022

הפוסט ״הסכמי אברהם״ הם קרש הצלה אפשרי לביידן וליורש העצר הסעודי הופיע לראשונה ב-Mitvim.