בכנס שנערך ברומא השתתפו מגוון דיפלומטים, חוקרים ובכירים מהעולם הערבי, מאירופה ומהוותיקן, שבהם גם הנסיך הסעודי – תורכי אלפייצל, ושר החוץ לשעבר של ירדן – נאסר ג׳ודה.

מורסיאנו השתתף בפאנל לצד שר החוץ של הוותיקן, הארכיבישוף פול גלאגר, ודיבר על תפקידה הייחודי של חשיבה מדינית אזרחית, ובפרט של מכוני מדיניות כמו מיתווים, בעיצוב הארכיטקטורה הביטחונית במרחב הים-תיכוני, דווקא בעיתות של לחימה ומשברים אזרחיים.

הפוסט ד"ר גיל מורסיאנו בכנס Geopolitics of the Mediterranean in a Changing International Order הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"מה עושים עם זה" הוא פודקאסט בהפקת הקרן החדשה לישראל ובית רדיקל.
מגישים: ירמי שיק בלום ומיכל צורן.

הפוסט "מה עושים עם זה שפה זה לא אירופה?" – פודקאסט עם ד"ר גיל מורסיאנו, מאי 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בראיון מיוחד, שוחח ריף יצחקי, מנהל תחום ההשפעה במכון מיתווים, עם ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תוכנית ישראל-אירופה במכון, על משמעות ההתפתחויות האחרונות, ההשלכות האפשריות והצורך בהתמודדות מדינית זהירה.

ריף יצחקי: 

איך הגענו למצב שבו האיחוד האירופי בוחן מחדש את הסכם האסוציאציה? מה עומד בעצם על הפרק?

מאיה שיאון-צדקיהו: 

ההליך הנוכחי החל כבר בפברואר 2024, כארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה. אז יזמו ראשי ממשלות אירלנד וספרד פנייה לנציג העליון למדיניות חוץ של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, בבקשה לבחון את ההסכם. הפנייה נדחתה על ידי מועצת שרי החוץ.

ב-7 במאי 2025, שר החוץ ההולנדי – שנחשב לתומך בישראל – חידש את הקריאה מתוך דאגה משמעותית למצב האוכלוסיה האזרחית בעזה. הוא ביקש לבחון את סעיף 2 להסכם, סעיף מרכזי שמעגן את ערכי היסוד של ההסכם – כיבוד זכויות אדם, דמוקרטיה, ומשפט בינלאומי. בהפרתם, כל מסגרת היחסים עומדת בספק.

 יצחקי: 

"יש מי שטוענים שזו לא דרמה גדולה, שהאיחוד תמיד היה ביקורתי כלפי ישראל".

שיאון-צדקיהו: 

"היחסים תמיד היו מורכבים, בעיקר בזירה המדינית. אבל מאז ה-7 באוקטובר, ראינו סולידריות ברורה עם ישראל – גינויים חסרי תקדים לפיגוע של חמאס, תמיכה בזכות ישראל להגנה עצמית, וסנקציות כבדות על חמאס.

עם זאת, מההתחלה האיחוד האירופי הדגיש: גם מדינה במצב לחימה כפופה לכללי המשפט הבינלאומי והמשפט הבינלאומי ההומניטרי. זה כולל הימנעות ככל האפשר ומיזעור פגיעה באזרחים חפים מפשע, מניעת הרעבה והבטחת כניסת סיוע הומניטרי. זו לא עמדה חדשה, אבל הנכונות לנקוט בצעדים מול ישראל זו ההתפתחות המשמעותית.

יצחקי:

"איך המתח הזה משתקף בציבור הישראלי?"

שיאון-צדקיהו:

"מאז 2018 אנחנו בודקים במיתווים את עמדות הציבור כלפי האיחוד האירופי. באותה שנה, 55% מהישראלים ראו באיחוד 'יריב', ורק 18% ראו בו 'ידיד'. הנתונים שיקפו את השיח הפוליטי בישראל אז, שכלל מתקפות תכופות על האיחוד מצד הממשלה.

בשנים הבאות ראינו שינוי: באוגוסט 2023, 39% תפסו את האיחוד כיריב ו-33% כידיד – שיפור משמעותי. אך ב-2024, בעיצומה של המלחמה, הנתונים שוב התהפכו: 54% יריב, 23% ידיד. ככל שהביקורת האירופית גברה על אופן ניהול המלחמה בעזה, כך גם התחזקה התחושה בציבור שישראל מאבדת את תמיכתו של האיחוד".

יצחקי: 

"לאן הדברים יכולים להתפתח מכאן?"

שיאון-צדקיהו:

"כרגע, ההסכם עדיין בתוקף, ולא חל שינוי מעשי ביחסים. אבל עצם פתיחת ההליך הוא איתות מדיני ברור. האיחוד שואל: האם ישראל עומדת בעקרונות של דמוקרטיה וזכויות אדם, לא רק פנימה אלא גם כלפי חוץ – מול הפלסטינים בעזה.

אם האיחוד יחליט לנקוט צעדים, הוא לא חייב לבטל את כל ההסכם – אלא יכול להשעות חלקים ממנו. למשל, את תוכנית Horizon Europe למחקר,פיתוח וחדשנות, או את תוכנית ארסמוס לחילופי סטודנטים. זהו תהליך שדורש רוב מיוחד, אך הוא בהחלט אפשרי. מעבר להשלכות הישירות, יש כאן מסר עמוק לקהילה העסקית והאקדמית באירופה: האם כדאי להמשיך להשקיע או לקיים שיתופי פעולה עם ישראל, כשעתיד היחסים האלו לוט בערפל? יש חשש מחרמות אקדמיים, צמצום השקעות, ואובדן אמון מצד שותפים קרובים. זהו נזק אסטרטגי שעלול להתרחב אם לא נטפל במישור המדיני ובאמון מול הקהילה הבינלאומית".

הפוסט האיחוד האירופי וישראל – על סף משבר? – ראיון מיוחד עם ד"ר מאיה שיאון צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל – אירופה במיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

* רטוריקה חריפה משני הצדדים.

* תמרונים ימיים.

* שיגור ספינות קידוח תורכיות למים הכלכליים של יוון וקפריסין (ביחס לזו האחרונה מדובר בפעילות מתמשכת).

החשש מפני התדרדרות האיץ ניסיונות לבלום את ההסלמה ולהושיב את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן. גרמניה, המשמשת כעת כנשיאת האיחוד האירופי, מובילה את המאמץ לייצר הרגעה. ארה"ב פועלת גם היא, ומזכיר המדינה פומפאו ביקר באזור, וצפוי לשוב השבוע לאתונה.

מתיחות זו הינה שלב נוסף במאבק המתנהל באזור לנוכח השינויים האסטרטגיים והבריתות האזוריות, כמו גם לנוכח גילויי הגז הטבעי במימי הים התיכון בשנים האחרונות. להלן נבחן את האינטרסים והמהלכים של השחקנים המרכזיים, בניסיון להעריך לאן פני הדברים.

1. טורקיה איננה מרוצה, בלשון המעטה, מהידוק שיתוף הפעולה האזורי במזרח אגן הים התיכון וחשה מבודדת מולו. פורום הגז האזורי, שהוקם בינואר 2019 ושהחוקה שלו נחתמה החודש, ממחיש אולי יותר מכל את הקואליציה האנטי-תורכית שמתייצבת מולה. פורום זה נתמך על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, וצרפת אף ביקשה להצטרף אליו כחברה מלאה.

המהלכים התורכיים בחודשים האחרונים – המעורבות האסרטיבית בלוב והחתימה איתה על הסכם המים הכלכליים, שיגור ספינות קידוח והאיום לעשות כן במים הכלכליים היווניים ליד כרתים וכאמור המשך הפעילות במים הכלכליים הקפריסאיים – נועדו לייצר לחץ ולהעביר מסר בוטה וברור כי לא ניתן להתעלם מהאינטרסים התורכיים.

אנקרה מבהירה אמנם כי היא מוכנה לדיאלוג עם יוון, אולם להבנתה יש ללוות את המסר המדיני בצעדים תקיפים בשטח. חשוב לקחת בחשבון גם את המצב הכלכלי הקשה בטורקיה לנוכח משבר הקורונה, שמגביר את הלחץ על הנשיא ארדואן.

2. יוון מנהלת בחודשים האחרונים מדיניות-חוץ פרו-אקטיבית ואסרטיבית יותר, שלא אפיינה ממשלים קודמים. ניכר, כי היא חשה בטחון עצמי רב יותר לנוכח מערכת היחסים שהשכילה לטוות עם שורה של שחקני מפתח באזור (בדגש על ישראל ומצרים), ועל רקע השיח המתהדק בינה לבין וושינגטון.

הסכם המים הכלכליים שחתמה לא מכבר עם מצרים (אף כי מדובר בהסכם חלקי) נועד לאותת לאנקרה שיש בידיה אמצעים אפקטיביים מולה, ולמעשה מוסיף קלף נוסף לארגז הכלים היווני, אם וכאשר יתקיים משא ומתן ממשי בין השתיים.

אתונה, חשוב להדגיש, מבהירה כי היא מעוניינת בדיאלוג עם טורקיה, שמבוסס על החוק הבינלאומי, ואם זה לא יצלח – היא מוכנה ללכת לבית הדין הבינלאומי בהאג.

3. ארה"ב מגלה פעילות משמעותית במזרח אגן הים התיכון, למרות הפחת במעמדה ובהשפעתה בשנים האחרונות. מדובר באזור רגיש, בו פועלות גם חברות אנרגיה אמריקניות גדולות (כניסתה של שברון לישראל היא משתנה "משנה משחק"), בשתי חברות נאט"ו המתקוטטות האחת עם השנייה, ובחשש מפני ניצול המצב על ידי רוסיה. מערכת היחסים שלה עם יוון וטורקיה היא מורכבת, אולם ניכר כי ארה"ב מנסה להותיר את העימות במישור המדיני-דיפלומטי.

4. רוסיה נוקטת, לפי שעה, איפוק בקשר למתיחות בים התיכון, במקביל לביסוס מעורבותה הגוברת באזור, כולל בזירה הלובית. סביר, כי היא שבעת רצון מן המחלוקת בתוך נאט"ו, בין השאר לנוכח מערכת היחסים שלה עם אנקרה. בביקורו האחרון של שר החוץ הרוסי לברוב בניקוסיה, הוא הביע נכונות לתווך בין הצדדים, אולם סביר שהרוסים מבינים שהצדדים מתמקדים במתווכים אחרים, מה שמותיר להם אפשרות להמשיך בחיזוק מעמדם באזור.

5. גרמניה הפשילה שרוולים בניסיון לתווך בין יוון וטורקיה, הצליחה לייצר מספר מפגשי בכירים בהשתתפות שני הצדדים, ומנסה להביא לפתיחתו של משא ומתן, שלכל הפחות יוביל לרגיעה. ניכר שטורקיה חשה נינוחות מול התיווך הגרמני, ויוון קצת פחות.

6. צרפת, בראשות הנשיא מקרון, חשה כי ניקרתה בפניה הזדמנות לבסס תפקיד צרפתי באזור, ובעיקר לנוכח הוואקום האמריקני. הפעילות האינטנסיבית בלבנון בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות, המעורבות האסרטיבית בלוב, והעמדה האנטי-תורכית החריפה בה נוקט מקרון מסייעים למצב את פריז בעמדה אקטיבית, ומחזקים את הבטחון העצמי היווני. לאחרונה נעשה ניסיון לצנן במעט את האווירה בין פריז ואנקרה, כששני המנהיגים שוחחו בטלפון והחליפו ציוצים רגועים יותר בטוויטר.

7. קפריסין שבעת רצון כמובן מהידוק שיתוף הפעולה האזורי, ומהתפקיד המרכזי שהיא ממלאת במסגרתו. אולם, בין השורות ניכר חשש מסוים בניקוסיה שדיאלוג תורכי-יווני עלול לבוא, במידה זו או אחרת, על חשבונם. על כן, קפריסין מנסה להבטיח תאום מוחלט עם יוון, ופועלת במרץ מול ארה"ב (וביקורו של פומפאו באי היה חשוב), האיחוד האירופי ורוסיה.

8. נאט"ו נמצאת כעת אל מול עימות בין שתי מדינות שחברות בברית, והדבר מעלה את השאלה האם היא יכולה למלא תפקיד מסייע או מפשר. דומה כי בנסיבות הנתונות התפקיד האפשרי של נאט"ו הוא מוגבל למדי, וטכני בעיקרו. הנציגים הצבאיים של יוון וטורקיה נפגשו בבריסל כבר מספר פעמים, ויש בכך חשיבות, לפחות במניעת אי-הבנות בשטח שעלולות להוביל להסלמה.

9. ישראל מרוצה מפירות מערכות היחסים המוצלחות שטוותה בשנים האחרונות עם שורה של שחקנים באזור, ובדגש על מצרים, יוון וקפריסין, וכמובן מהתבססותו של פורום הגז האזורי. ישראל הבהירה את תמיכתה בבעלות בריתה המרכזיות במזרח אגן הים התיכון, אולם ברור שעימות מחריף באזור בינן לבין טורקיה איננו משרת את האינטרסים שלה. שיח בילטרלי או אזורי עם אנקרה רצוי מבחינת ישראל, אולם יש קושי לקיים אותו לנוכח חילוקי הדעות העמוקים עם ממשל ארדואן בשורה של סוגיות מרכזיות.

ובכן, האם פנינו להסלמה באגן הים התיכון? שני הצדדים הניצים – יוון וטורקיה – מאותתים כי הם מעוניינים בשיח מדיני, אף אם אין ציפיות גבוהות שהוא יוביל לפריצת דרך מיידית. ניכר, כי כל אחת מן המדינות מנסה לצבור קלפי מיקוח למשא ומתן עתידי – טורקיה באמצעות ההסכם הימי עם לוב והפעילות הפרו-אקטיבית (או הפרובוקטיבית) באזור, ויוון בעזרת ההסכם הימי עם מצרים ומערך שיתוף הפעולה האזורי הנרחב בו היא משולבת. נראה על כן, כי יש לצפות לתחילתו של דיאלוג בין שתי המדינות, שידחה לפי שעה, אם לא יחול שינוי בלתי צפוי, את "קולות המלחמה", עד לסיבוב הבא.

ומה ביחס לישראל? נראה שהנסיבות הנתונות, ומערך היחסים שנבנו בשנים האחרונות הן במזרח אגן הים התיכון והן מול מדינות במפרץ ומצרים, נוחים ומשרתים היטב את האינטרסים שלה. נסיבות אלו מגבילות את מרחב התמרון של ישראל ביצירת דיאלוג עם טורקיה, ויש להודות כי זו האחרונה איננה מקלה על ניסיון לייצר דו שיח ממשי בינה לבין ישראל. מומלץ שישראל תוסיף להדק את יחסיה עם מדינות האזור ככל שניתן, באופן שיעלה את ערכה בהמשך הדרך, ויאפשר לה למלא תפקיד מרכזי בהרחבת שיתוף הפעולה האזורי.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 03 באוקטובר 2020.

הפוסט מתיחות גוברת במזרח הים התיכון – האם ניתן להכילה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

• האיחוד האירופי מפלה את ישראל לרעה: בסכסוכים טריטוריאליים אחרים, דוגמת סהרה הספרדית וצפון קפריסין, לא השקיעו מדינות אירופה ושלוחיהן בבריסל אנרגיה, זמן ומחשבה דומים לאלה שהושקעו במדיניות הבידול נגד מוצרי ההתנחלויות.

• האיחוד איננו עקבי כאשר זה נוח לו: לפחות במקרה אחד, הסכם התעופה הקרוי "שמים פתוחים" נמנעו הגורמים האירופים מהגישה האידאולוגית-דווקנית כלפי ישראל בניסוח ההסכם, מתוך הבנה שהוא טומן בחובו יתרונות כלכליים ניכרים עבורם.

• הכותבות מתארות נכונה את תהליך הרחבת הבידול תוך איזכור תמרורי זמן מרכזיים, אולם הן נמנעות מלברר את מניעיו של תהליך זה. זה בירור שחשוב לעשותו שכן בראייתי ההסבר נעוץ לאו דווקא ברצון לכבד את המשפט הבינלאומי אלא בעיקר בהתגברות השפעתה של השדלנות העוינת לישראל בצמתים פוליטיים במערב אירופה ובכלל זה בבריסל. זו פעילות המובלת בעיקר על ידי שמאל רדיקלי, לעתים קרובות בשיתוף פעולה עם גורמים אסלאמיים (שמשקלם הפוליטי עולה בהתאם למשקלם באוכלוסייה). ה-BDS הוא הביטוי הבולט לכך. במלים אחרות, הבידול וה-BDS הם אומנם שני מסלולים המכוונים פורמלית ליעדים שונים, אולם קיים תהליך מתמשך של חלחול המסרים הקיצוניים של השני אל הראשון באופן ה"מזהם" אותו ומקרב ביניהם.

• עצם העיסוק בנושא הבידול, באופן פומבי, מתמשך ופעמים רבות גם בפרופיל תקשורתי גבוה, של גורמים במערב אירופה ובפרט באיחוד האירופי, מהווה תמריץ שלילי ליבואנים ביבשת מלקשור יחסי מסחר עם ישראל בכלל ולא רק עם יצרנים שמעבר לקו הירוק. זאת ועוד: בניגוד לקביעת הכותבות לפיה הבידול מתבטא רק בגביית מכסים ו"ייצוא מהשטחים יכול להימשך באין מפריע" , קיימים מקרים בהם במסגרתו הושמו מחסומים בירוקרטיים משמעותיים בפני יצרנים ישראלים. כך, למשל, האיחוד האירופי מסרב לקבל בקרת איכות או תקינה ישראליות על מוצרים מסוימים המיוצרים מעבר לקו הירוק. על רקע זה קל להבין שמציאות כזו עלולה בסבירות גבוהה לקדם אווירה והלוך רוח של "למה לנו כאב הראש הזה" בקרב יבואנים אירופאים שיעדיפו לחפש חלופות במדינות אחרות. בניסוח אחר , יש סיכוי סביר שבידול יתגלגל לפגיעה ביצוא הישראלי בכללו ובכך תושג מטרה מוצהרת של ה-BDS הבידול עלול גם לפגוע כלכלית באוכלוסייה הפלסטינית שפעילות היצרנים הישראלים מעבר לקו הירוק מהווה מקור פרנסה משמעותי ללא מעטים בקרבה. דוגמה לכך היא המקרה של חברת "סודה סטרים" , שהחליטה להזיז את המפעל שלה כמה קילומטרים אל תוך הקו הירוק וכתוצאה מכך קופחה פרנסתם של כמה מאות עובדים פלסטינים. הבידול מעדיף אפוא גישה פורמליסטית צרה על פני פרגמטיזם שעשוי בסופו של דבר לסייע לשני הצדדים. זו עוד דוגמה לדמיון בינו לבין תנועת ה-BDS , שבראש סדר העדיפויות שלה להרע לישראל גם אם המשמעות היא גרימת "נזק משני" (collateral damage) לפלסטינים.

מובן שאין אפשרות להקיף את מכלול יחסי ישראל והאיחוד האירופי במאמר אחד, אבל יש לראות את נושא הבידול גם בהקשר הרחב יותר של מדיניות האיחוד האירופי בנושא הישראלי-פלסטיני. זו נוטה לבהירות ונחרצות בכל הקשור לממד הטריטוריאלי, לגביו האיחוד האירופי מיישר קו עם העמדה הפלסטינית. אבל, כאשר מדובר בעמדות ישראליות, גם כאלה שהאיחוד האירופי אינו שולל עקרונית, נכונותו לבהירות ונחרצות דומות פחותה בהרבה. כך, למשל, קשה עד בלתי אפשרי לחלץ מבריסל אמירה חד משמעית על זכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי ואין פסילה בקול רם של "זכות השיבה". מנגד, ניכר רפיון בבקרת הסיוע האירופי לפלסטינים, לגביו נציג האיחוד האירופי ברמאללה חזר בו לאחרונה מהתנייתו באי- מעורבות מוחלטת בפעילות טרור. אלה רק שתי דוגמאות ויש רבות נוספות. רוצה לומר: נושא הבידול הוא חלק ממכלול רחב יותר המתאפיין בחד צדדיות של האיחוד האירופי באשר להיבטים מרכזיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זאת, בלי להרחיב את הדיון על ההיסטוריה של יחסי ישראל והיבשת הישנה כמו, רק לדוגמה, סירוב מדינות אירופה לנחיתת מטוסי הרכבת האווירית מארה"ב במלחמת יום כיפור, אפיזודה שמטילה גם היום צל על מחויבותה של אירופה לביטחון ישראל.

לסיכום, מדיניות הבידול איננה עומדת בפני עצמה, אלא מהווה חלק ממכלול שלילי רחב יותר, שאינו נעדר גם נפח היסטורי. מדינות אירופה, באמצעות האיחוד האירופי, יכלו בנקל לשמור על מדיניותן המוצהרת באשר לקווי 1967 גם ללא הזדקקות לבידול ובוודאי ללא תהליך מתמשך של החרפתו. גם אם יש ל"כיבוד המשפט הבינלאומי" ול"הגנת הצרכן" קשר למניעיה של מדיניות הבידול המחריף, אסור להתעלם, כפי שעשו הכותבות, מ"הפיל שבחדר" – העובדה שמדיניות זו מושפעת לא מעט מלחץ פוליטי מתמשך של גורמים קיצוניים ובכללם תנועת ה-BDS.

ולבסוף, הערה באשר למשפט הבינלאומי. הכותבות מציינות כי העמדה האירופית לפיה השטחים שמעבר לקו הירוק הם כבושים וההתנחלויות אינן חוקיות "תואמת את המשפט הבינלאומי". הן היו מדייקות יותר אם היו כותבות שהעמדה האירופית "תואמת את הפרשנות הנפוצה של המשפט הבינלאומי", שכן כידוע יש גם פרשנות אחרת לפיה השטחים אינם כבושים וההתנחלויות אינן בלתי חוקיות. בהווה זו אכן פרשנות מיעוט אבל היא קיימת ויש לזכור שפרשנויות בכלל, ובמשפט הבינלאומי בפרט, צריכות להיבחן בין השאר באמצעות הפריזמה של האינטרסים המניעים את הפרשנים, במקרה זה מדינות.

*השגריר רפאל שוץ הוא דיפלומט שכיהן בין השאר כסמנכ"ל, ראש אגף אירופה במשרד החוץ וכשגריר בספרד ונורבגיה.
תוכן המאמר מייצג את דעת הכותב, ולא את עמדת מכון מיתווים.

הפוסט חרם מול בידול: עד כמה מהותי השוני? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התקפות הרקטות על ישראל מתרחשות שוב ושוב, והשלכותיהן פוגעות גם בתושבי עזה במעין ריקוד קטלני אינסופי. לא מתקבל על הדעת שאזרחים ישראלים חיים בפחד ולא מתקבל על הדעת שאנשים (לרבות נשים וילדים) בעזה נפצעים או נהרגים. ילדים ישראלים הפסידו ימי לימודים חשובים ורבים העבירו את זמנם במקלטים. האלימות חייבת להיפסק. עלינו להיות מעשיים כמו גם מוסריים.

האיחוד האירופי פעל מיד עם פרוץ הסבב האחרון ועמדותיו ברורות. אנו מוקיעים מתקפות טרור מצד ארגוני טרור כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ירי הטילים חייב להיפסק וחובה להגן על אזרחים. הפתרון היחיד עבור עזה הוא מדיני, ועל מנת לקדם השגת שלום בעתיד – על כל השחקנים לחפש דרכים להתקדמות. התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני תסייע למאמצים לפתור משברים אחרים באזור ולמניעת סבבי אלימות נוספים בעזה. אין די בניהול הסכסוך ובחיפוש אחר ניצחונות טקטיים. הרי כל תקרית קטנה יכולה, שלא בכוונה, להוביל להסלמה ואף למלחמה נוספת. אף אחד אינו רוצה לחזור לתסריט שהוביל למבצע "צוק איתן". הפתרון היחיד שיהיה בר-קיימא מצוי בגיבוש חזון משותף לעתיד, גם לישראל ולפלסטינים וגם לאזור כולו.

אנחנו נשאלים לעתים קרובות למה קידום סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה עניינו של האיחוד האירופי. אנו מייחסים לכך חשיבות משום שאנחנו שכנים. ההתרחשויות באזור משפיעות גם עלינו. אולם מעבר לכך, האיחוד האירופי הוא שותף קרוב הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית. בין ישראל לאיחוד יש שיתוף פעולה יוצא דופן במחקר וחדשנות. האיחוד הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל וב-2018 הוא הסתכם מ-34 מיליארד אירו. ישראל תמיד היתה עבורנו מדינה חשובה, ולא שכחנו גם את הקשרים ההיסטוריים בינינו. בו בזמן, אנחנו המשקיעים הגדולים ביותר בבניית תשתית למדינה פלסטינית, על מנת שיתקיימו כאן, זו לצד זו, שתי מדינות שלוות, בטוחות ודמוקרטיות. אני עדיין משוכנעת כי סיום הסכסוך על בסיס החוק הבינלאומי ורצונם של שני הצדדים הוא הפתרון המעשי היחיד. חשוב להבטיח את ביטחונם של הישראלים והפלסטינים לטווח הארוך. יש לאפשר לישראל ליהנות משאיפותיה והישגיה עבור כל אזרחיה, ולהיות חלק מהאזור.

קיים פוטנציאל עצום בהעמקה נוספת של יחסי ישראל והאיחוד האירופי. במהלך הסבב האחרון של המשא ומתן לשלום, ב-2013, האיחוד הציע לישראל ולפלסטין מעמד של שותפות מועדפת מיוחדת לאחר שישיגו הסכם שלום ביניהם, באופן שיגביר משמעותית את שיתופי הפעולה עם אירופה, את הנגישות לשווקים האירופים ואת ההזדמנויות העסקיות. הצענו בכך לשני הצדדים אפשרות לדיאלוג מדיני מוגבר עם האיחוד ושיתוף פעולה ביטחוני גדול יותר עמו. ההצעה נועדה לעודד את שני הצדדים לפעול לקידום הסדר קבע, והמרכיבים הספציפיים של השותפות המועדפת המיוחדת יהיו תלויים ברצונותיהם של הצדדים עצמם.

האיחוד האירופי תרם בעשור האחרון למעלה מעשרה מיליארד אירו לטובת קידום השלום. תמיכתו הכלכלית בבניית מדינה פלסטינית מטיב עם הישראלים והפלסטינים כאחד. פתרון שתי המדינות לא יוכל להתקיים בלא מדינה פלסטינית, ואנו פועלים גם להבטיח שהמדינה הפלסטינית העתידית תהיה יציבה, דמוקרטית ושותפה לשלום. התמיכה הכלכלית של האיחוד קשורה במאמצים להשגת פתרון שתי המדינות. בהיעדר תמיכה מהאיחוד האירופי, ייתכנו קריסה של הרשות הפלסטינית, אסון הומניטרי בעזה, ובסופו של דבר חוסר ביטחון וסבל נוספים עבור הישראלים והפלסטינים גם יחד.

במידה שהאפשרות להשגת פתרון שתי המדינות תיעלם, או כבר לא תיראה מעשית או בת-קיימא, על האיחוד יהיה לבחון מחדש את גישתו מן היסוד. ואולם, אני רוצה לשאול את אלה שאינם מאמינים בפתרון שתי המדינות או שכבר אינם מאמינים בו, מה החזון שלהם. כיצד הם רואים את ארצם בעוד 50 שנה. צעדים חד-צדדיים לא יניבו יציבות רבה יותר. משא ומתן והסכמות הדדיות הם מרכיבים מרכזיים. הדבר לא יהיה קל, אולם זהו חזון שאליו יש לשאוף. אני מאמינה כי ניתן להשיג שלום בין ישראלים לפלסטינים. בחינה מדוקדקת של סקרים שנערכו בישראל ובפלסטין מראה כי אופציית שתי המדינות עדיין זוכה לתמיכתו של רוב הציבור (אם כי רוב קטן) בשני הצדדים.

האיחוד האירופי אינו מתכוון להחליף את הצדדים ולהגות הצעות חדשות או פתרונות במסגרת תהליך השלום, אולם אנו נכונים לעזור בכל מקום שנוכל. האיחוד גם מוכן להיות מעורב בתוכנית השלום – או חזון השלום – של ארה"ב, כאשר תוצג. הפרמטרים שצריכים לדעת האיחוד האירופי להנחות את פתרון הסכסוך ידועים לכל. אנו מאמינים שתוכנית שלום שלא תהיה מעוגנת באופן איתן בעקרונות החוק הבינלאומי, תיכשל בסופו של דבר.

בהקשר זה ניתן להבין גם את פסיקתו האחרונה של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי לגבי סימון מוצרי התנחלויות. נראה שבישראל יש אי-הבנה גדולה לגבי זה. בית הדין אישרר למעשה את המדיניות הקיימת ולא קבע תקנות חדשות. הוא לא דרש להוסיף עוד סימון של מוצרים, אלא דרש שהסימון – כשהוא נעשה, מתוקף חוק או בצורה התנדבותית – יהיה מדויק. האיחוד האירופי אינו מכיר בשינויים בגבולות 1967 אלא אם כן הסכימו על כך הצדדים, והסכם הסחר בין האיחוד האירופי לישראל אינו מעניק מעמד מכסי מועדף למוצרים המגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית הדין אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. בית הדין שקיבל את ההחלטה הוא מכובד ורציני מאוד, וההחלטה התקבלה על ידי 13 שופטים מ-13 מדינות שונות באיחוד.

מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. אני מאמינה שהדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים מסוגלים לחיות בשלום וביטחון, וברצוני לקרוא לצדדים לשוב למשא ומתן משמעותי. אני יודעת כי בלב לבם, זה מה שאנשים בשני הצדדים באמת רוצים. זו משימה אדירה, אולם בסופו של דבר אין אופציה אחרת להתקדמות בתהליך השלום. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

המאמר פורסם בהארץ ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט אשרור התקנות האירופיות לסימון מוצרים מהתנחלויות אינו BDS הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, הקשרים של ישראל עם אירופה הם לא רק ברמת הסחר, אלא מקיפים תחומי חיים רבים. מועצת ההתאגדות ישראל-האיחוד האירופי – המסגרת הרשמית לדיאלוג רם דרג בין הצדדים – לא התכנסה אמנם מאז 2012, אך היחסים רחבי יריעה בכל זאת. הם מתנהלים על פי תוכנית הפעולה המשותפת שהגדירו ישראל והאיחוד האירופי ובהתאם לשורת הסכמים בתחומים שונים. למשל, תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון 2020" שישראל חברה בה ומרוויחה ממנה רבות. הברקזיט צפוי להשפיע לרעה על תנאי תוכנית ההמשך להורייזון 2020, אך מערכות הקשרים שנטוו בשנים האחרונות הודות לתוכנית זאת – בין הממסד האקדמי והכלכלי בארץ לזה האירופי – הן מדהימות.

קיימות עשרות תוכניות הכשרה אירופיות בהן מומחים אירופים מלמדים את הישראלים כיצד להתנהל בתחומי ממשל שונים, או תוכניות בהן מומחים אירופיים מוצבים למשך תקופה של יותר משנה במשרדי ממשלה בישראל, על מנת לקדם הטמעת תוכניות אירופיות בהם. תוכנית "שמיים פתוחים" חיברה בין ישראל ואירופה באופן חסר תקדים והגדילה את היקף התיירות בשני הכיוונים. כל זה קורה בלי הרבה הד ציבורי וחשיפה תקשורתית, ואולי חבל שכך, כי בסקר של מיתווים ציינו רבים כי מתן יותר מידע על שיתופי פעולה קיימים בין ישראל לאיחוד האירופי יוכלו לשפר את דימוי האיחוד בישראל.

המתחים בין ישראל ואירופה הם פוליטיים בעיקרם, ונסובים סביב חילוקי דעות בנוגע לכיבוש, להתנחלויות ולהיעדר תהליך שלום. ישראל, כפי שעושות מדינות אירופאיות אחרות בנושאים שונים, משליכה את הביקורת והמתחים על בריסל, על מוסדות האיחוד האירופי, ומשקיעה את מאמציה בפיתוח קשרים ישירים עם החברות באיחוד, ולא אם האיחוד בכללותו. ההחלטה לצייר את האיחוד באופן שלילי היא החלטה פוליטית, ומקבלי ההחלטות בישראל צריכים להפנים עד כמה היא מוטעית ועד כמה אירופה חשובה ומשמעותית לישראל.

אירופה חווה בשנים האחרונות משבר פנימי, שמביא לפתחה של ישראל הכרעה ערכית ומעשית לגבי לדרך ההתנהלות לאורו. המשבר האירופי הוא רב-ממדי ומתבטא במידה רבה בתהליכים א-ליברלים ופופוליסטים. הברקזיט הוא ביטוי מרכזי לכך, אך גם התהליכים במדינות וישגרד – בעיקר בהונגריה ובפולין – ובמדינות נוספות בהן יש עלייה של הימין הפופוליסטי. אל מול האתגר הזה, יש לזכור כי האיחוד האירופי הוא פרויקט מוצלח שקם במטרה למנוע מלחמה נוספת באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ועושה זאת בהצלחה רבה.

למרות הקשיים, האיחוד האירופי עודנו חזק, והכוחות הליברלים והדמוקרטים הם עדיין אלה שמובילים אותו. מבחינה כלכלית, הפרויקט האירופי משמש עדיין מודל לחיקוי, ואליו צריכה ישראל לשאוף ולהתחבר. איחוד אירופי חזק הוא טוב למדינת ישראל, בראש ובראשונה מבחינה כלכלית, הואיל וכל משבר באירופה משפיע מיד על הכלכלה הישראלית. ישראל היא מדינה קטנה שתלויה בסחר חוץ. היא זקוקה לשווקים הפתוחים שכה מאפיינים את אירופה, ולא לסגירות ולמגמות האנטי-גלובליזציה שהולכות וצוברות תאוצה בימים אלו בארה"ב וברוסיה. לצד שיתוף הפעולה המדיני והכלכלי, ניתן וצריך גם לקדם את השיח הביטחוני בין ישראל והאיחוד האירופי, לאור הצעדים שעושה אירופה לקראת הקמת ארגון ביטחוני אירופי משותף. בתחום זה יש לישראל מקום להשתלב, לתרום מניסיונה ולשתף פעולה עם האיחוד.

מעבר לכך, יש לזכור שפוליטיקה אינה רק אינטרסים, אלא מהותה הוא גם קידום של ערכים. לישראל, כמדינת העם היהודי, אסור להתעלם מתפקידה במישור זה. אסור לישראל להתחבר לכוחות האפלים באירופה מתוך ראיית קצרת טווח ואופורטוניזם טהור. אסור לה לחבק את השליטים הפופוליסטיים או לעמוד מנגד לנוכח תהליכים המתרחשים היום בהונגריה, למשל, ומזכירים במידה רבה את אלו שלפני מלחמת העולם השנייה. אסור לישראל לעמוד מנגד לנוכח פגיעה או הפרה של זכויות אדם. ישראל היא שחקן ריבוני בעל עוצמה, אשר יכול וחייב להשמיע את קולו בסוגיות אלו, להחזיק מצפן מוסרי ולקדם את ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אנו לא רק רוצים לחיות, יש גם סיבה לחיות, ואלו הם הערכים, ויש להביא גם אותם לשיח המדיני. זה נכון גם לפוליטיקה הישראלית, בה צומחים עשבים שוטים שקושרים קשרים עם עשבים שוטים במדינות אחרות בעולם. אי אפשר להאשים את כל העולם בגזענות ואנטישמיות, מבלי להסתכל בראי ולבחון כיצד אנו מתנהגים פנימה.

הסדר העולמי החדש מייצר לישראל ואירופה אינטרסים ואתגרים משותפים רבים, למשל בנושא תפקידה של סין. ישראל והאיחוד האירופי יכולים להתמודד עם זה ביחד, כמי שחולקים ערכים משותפים. בתקופה זאת, נכנסת לתפקידה נציבות אירופית חדשה שנבחרה לעמוד בראש האיחוד. יש פוטנציאל אדיר לקדם שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד האירופי, וחילופי הנהגות מייצרים הזדמנות לשיח חדש וחיובי יותר. על הממשלה הבאה לפתוח דף חדש עם אירופה.

המאמר פורסם בהארץ ב-4 בדצמבר 2019.

הפוסט אסור לישראל להתחבר לכוחות אפלים באירופה בגלל אופורטוניזם טהור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדינות וישגרד והיחסים עם ישראל – מבט מצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבוגרת מחנה השלום הישראלי וכמי שהשתתפה ואף ארגנה לא מעט מפגשים בין ישראלים לפלסטינים, אפשר לומר שאני מגיעה למפגשים מסוג זה עם תמהיל של התרגשות ותקווה לצד סקפטיות וציניות. שמחה בכל פעם מחדש על ההזדמנות שניתנת לי לפגוש ולדבר עם צעירים "מהצד השני" ועצובה לגלות כיצד משנה לשנה וממפגש למפגש רף הציפיות שלנו, הצעירים בשני צדי המתרס, הולך ויורד. שלום? מילה גדולה מדי. הסכם מדיני? לאף מנהיג אין את האומץ. תהליך מדיני? אף אחד לא מרגיש שיש לו את הפרטנר המתאים. צעדים בוני אמון? המציאות בשטח מראה אחרת.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-17 בדצמבר 2017

הפוסט כשישראלים ופלסטינים נפגשים בפרלמנט האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההרשעה מסמנת את רגע השיא של בית המשפט המיוחד שהוקם בהאג, וגם את התקרבותו לסופו. בית המשפט המיוחד נוסד ב–1993 כדי להעמיד לדין את החשודים בפשעי מלחמה ביוגוסלביה המתפרקת של שנות ה–90. בסוף השנה הנוכחית יסיים בית המשפט את עבודתו, לאחר 87 הרשעות, 5,000 עדויות, 11 אלף ימי משפט ומעבר על יותר ממיליון מסמכים של ראיות. עד סוף השנה, יפסקו השופטים בעוד ערעור אחד ובעניינם של עוד כמה חשודים, ולאחר מכן יסגור בית המשפט את דלתותיו.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-24 בנובמבר 2017

הפוסט בהאג מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנגלה מרקל זכתה בכהונה רביעית, ולכאורה, עולם כמנהגו נוהג, ומה שהיה הוא שיהיה. אולם התחזקותו של הימין הקיצוני, והשינויים הצפויים בהרכב הקואליציה השלטת בגרמניה, מבטאים מגמות שינוי רחבות בזירות הפוליטיות ברחבי העולם, ומצביעים על הפוטנציאל לשינוי בפעולתה של גרמניה בהובלת האיחוד האירופי וביחסי החוץ שלה.

התחזקותו של הימין הקיצוני – קולות מן העבר? מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" זכתה ב-12.6 אחוזים מהקולות, והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה. דעות קיצוניות קיבלו בעבר ביטוי במסגרתן של המפלגות האחרות בעבר, ומפלגות ימין קיצוניות וגזעניות המבוססות על שנאת זרים כבר הצליחו להיכנס לפרלמנטים המקומיים בגרמניה, אבל בכל זאת יש כאן שינוי: לראשונה, מאז מלחמת העולם השנייה, הצליחה מפלגת ימין קיצוני להיכנס בצורה מאורגנת לבונדסטג. מאורע זה מבטא את הלגיטימציה ההולכת וגוברת לעמדות, לאנשים ולמפלגות ימין קיצוניות פופוליסטיות המבטאים רעיונות גזעניים בכל רחבי העולם.

המאמר פורסם ב-NRG בתאריך ה-26 בספטמבר 2017

הפוסט תוצאות הבחירות בגרמניה חורגות מגבולותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגרמנים מעריכים זאת אך מביטים סביב וחוששים כי אי היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית שהם רואים מכל עבר, תגיע גם אליהם. גם האיחוד האירופי השתנה, מה שהתחיל כקבוצה מצומצמת מונה כיום כמעט 30 מדינות ואופי ההתנהלות השוטפת בתוכו פחות יציב.

סוגיות הפליטים, ההגירה והביטחון הן סוגיות המפתח בבחירות אלה ואנשים יצביעו למי שיבטחו בהם כי יידעו להתמודד עמן. דווקא גל הפליטים המוסלמים בגרמניה, עליו חתומה הקנצלרית, שמעורר רגשות ודיון עזים ושמעסיק רבים בקליטתו – בבנייה, הוראה, עבודה סוציאלית ועוד – תרם עד כה להפחתה בשיעור האבטלה. גם זה צפוי להשתנות כשהצורך המיידי בקליטתם יחלוף וכאשר יפוג תוקף מעמד הפליט של מהגרים רבים והם עצמם יתחילו להיספר במניין המועסקים. מרקל עצמה הכריזה כי השארת גבולות פתוחים לפליטים ב-2015 הייתה דבר גדול, אך מעשה חד-פעמי שלא יחזור על עצמו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet בתאריך ה-20 בספטמבר 2019

הפוסט גם אחרי 12 שנה, מרקל מלהיבה את הגרמנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתקרבות בין ישראל לרוסיה בשנתיים האחרונות איננה מאחז עיניים. אכן, על בסיס של אינטרסים משותפים וצורך משותף, השכילו בישראל וברוסיה להתקרב, לשתף פעולה וליצור מערך של תקשורת ותיאום. לרוסיה אינטרסים רבים באזור המזרח התיכון, כולל בקשר שלה עם איראן, בקשר עם תורכיה ומלחמת האזרחים בסוריה. לישראל, בוודאי, יש אינטרסים רבים במזרח התיכון. מעורבותה ההולכת וגדלה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה הביאה את ישראל ורוסיה להבין כי עליהן לעמוד בקשר רציף לתיאום, ואף לשתף פעולה היכן שהאינטרסים חופפים. ישראל הצליחה להגיע להסכמות עם רוסיה בנוגע לפעילות חיל האוויר וכוחות הביטחון הישראליים בסוריה, והמדינות הגדירו מנגנוני תיאום וקווים אדומים. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אף הצהיר כי רוסיה תעשה הכל כדי להתחשב באינטרסים הביטחוניים הישראליים ברוסיה. ובעקבות פגישות קודמות בין נתניהו לפוטין, הצליחה ישראל אף לעכב משלוחי נשק מסוימים מרוסיה לסוריה שכללו טילי S-300 להגנה אווירית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שמירה איראנית על תנאי ההסכם משרתת את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב, אירופה וישראל. יישום ההסכם תורם ליציבות העולמית, על ידי העצמת מנגנוני בקרת הנשק והרחקת מדינות אחרות ממרוץ חימוש גרעיני. ההסכם מאריך באופן משמעותי את "זמן הפריצה" של איראן להשגת פצצה גרעינית, ומגביר משמעותית את היכולת לפקח אחר פרויקט הגרעין שלה. ההסכם גם מאפשר לארה"ב ולשותפותיה לתת מענה בינלאומי מתואם לכל הפרה איראנית משמעותית.

המאמר התפרסם במעריב בתאריך ה-16 באוגוסט 2017

הפוסט לשמור על הסכם הגרעין עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החל ב-2012 יכולים אזרחים טורקים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע ממקום מושבם לבחירות בטורקיה. בבחירות 2015 מדובר היה על קרוב ל-3 מיליון בעלי זכות בחירה. בעוד שבטורקיה עצמה ההשתתפות במערכות בחירות היא גבוהה, ועומדת באופן מתמשך על כ-80 אחוזי הצבעה, הרי שהטורקים בחו"ל לא הראו עד כה להט פוליטי גדול במיוחד. רק כשליש מהם מימשו את זכות ההצבעה שלהם ב-2015, ובבחירות לנשיאות טורקיה שנה קודם לכן – השיעור היה אפילו נמוך יותר, ובאופן משמעותי. לקראת הבחירות לפרלמנט ב-2015, ארדואן עצמו ביקר בגרמניה וקיים עצרת בפני אזרחים טורקים שם. כבר אז ניכר היה שהדבר יוצר מתיחות עם ההנהגה הגרמנית, אך בהיקף זניח לעומת המשבר לו אנו עדים בימים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-13 במרץ 2017

הפוסט טורקיה נגד אירופה – ולהיפך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לעמדות הללו יש ממד ערכי וממלכתי. אבל יש בהם גם הגיון ביטחוני. הניסיון המצטבר של המאה ה-20
ושורה ארוכה של מחקרים מראים כי הדמוקרטיה ושלטון החוק הם מקורות עוצמה המעניקים יתרון משמעותי למדינות המצויות בעימות. זהו בוודאי אחד הלקחים מן המאה ה-20. בשתי מלחמות העולם, כמו גם במלחמה הקרה, המחנה הדמוקרטי ניצח, הגם שחבר, לעתים, לקואליציות קצרות טווח עם בעלות ברית שאינן דמוקרטיות. גם מלחמות "קטנות" יותר בין דמוקרטיות לבין לא-דמוקרטיות מסתיימות לרוב בניצחונן של המדינות הדמוקרטיות.

הפוסט הדמוקרטיה חיונית לביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בהיענותה למשבר הומניטרי בהיקף אדיר, בוחנת מרקל לא רק את גבולותיה כקנצלרית, אלא גם, מילולית, את אלה של גרמניה. העלות הכלכלית המיידית היא יותר משלושה מיליארד אירו. החורף המתקרב מחריף את הלחץ לשכן באופן קבע את הפליטים, ואלה רק האתגרים הלוגיסטיים של הקליטה. המשבר עלול גם לשמש כר לעליית ימין קיצוני. זעזוע וחשש ניכרים במפלגתה של הקנצלרית והדבר מתבטא במידת מה גם בסקרים.

הפוסט עוד חומה נופלת: גרמניה והפליטים מסוריה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין זה מפתיע שתמונת המצב כיום נותרה לא ברורה, כשם שהייתה גם לפני משאל העם וישנם תרחישים אפשריים מגוונים, הן לפוליטיקה של יוון והן לכלכלתה, שעלולים להתפתח כתוצאה מתוצאות המשאל. ייתכן שהדבר היחיד שניתן לקבוע בוודאות הוא שעתידם של יוון ושל העם היווני יהיה רצוף אתגרים, כמעט ללא קשר לתוצאות משאל העם עצמן. הבנקים ביוון עודם סגורים. המדינה נמצאת מבחינה מעשית, אם כי לא רשמית, במצב של חדלות פירעון. ובסוגיית חברותה של יוון במרחב היורו ובאיחוד האירופי, נמצאת המדינה בין הפטיש לסדן. עם חוב עצום העומד על כ-345 מיליארד יורו, יוון תתקשה ואולי אף לא תוכל לשבור את מעגל הקסמים אליו נקלעה ולשוב למצב של צמיחה כלכלית, וזאת גם אם יסכימו נושיה ושותפיה להצעה חדשה.

הפוסט יוון שלאחר משאל העם: בין אתגרים לתקווה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

את נקודת המבט השלילית הזו ניתן להבין משני היבטים הכרוכים זה בזה באופן הדוק. ההיבט הראשון מתקשר להשלכת הסכסוך הערבי-ישראלי על אירופה, שבה תופעת ההגירה נתפסת כהמשך, או כביטוי, של יחסי ישראל עם מדינות ערב והאסלאם. המזרח התיכון עובר אל אירופה: מה שקורה כאן, מתרחש, או יתרחש, שם. תפיסה זו מלווה לעתים בחשש מפני העמקת תחושת "האי הישראלי" בלב האוקיינוס האסלאמי, ופחד מאיבוד שכן קרוב. במובן זה, נקודת ההבנה וההסתכלות הישראלית על ההגירה האסלאמית לאירופה קשורה הדוקות לסכסוך הישראלי- ערבי.

הפוסט ישיבה מזרחית: מבט (אחד) מוטה מישראל על ההגירה המוסלמית לאירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הצעדים הבאים לקראת יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים בסדנה היו מארק גלאגר, סגן ראש המשלחת של האיחוד האירופי לישראל וראש המחלקה הפוליטית; אביבית בר-אילן, מנהלת מחלקת ארגונים אירופאיים באגף אירופה של משרד החוץ; ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים; ד"ר וורנר פושרה מנהל קרן פרידריך אברט בישראל, וד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים. את הסדנה הנחתה מיריי סורוביץ', חברת צוות חשיבה במכון מיתווים.

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי ויחסי ישראל והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחד עם זאת, המפגש ייערך בצל מחלוקות ידועות בנושא ההתנחלויות וספקנות גרמנית לגבי נכונותה של ממשלת נתניהו להתחייב למשא ומתן עם הפלסטינים. לצד מפגשי השרים, תקיים הקנצלרית מפגש עם יו"ר האופוזיציה. בנוסף בחרה הקנצלרית לקיים מפגש עם שישה נציגים מהחברה האזרחית כדי לשוחח עמם וללמוד על הדיון הציבורי בישראל. המחלוקות, כאמור, ידועות ואינן משפיעות בהכרח על ההתנהלות השוטפת, אך המודעות אליהן גדלה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-23 בפברואר 2014

הפוסט גרמניה רוצה יותר מעורבות בעולם? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, השנה לאירוע יש חשיבות נוספת. לא רק בגלל הביקורת שהטיח האיחוד האירופי בממשלת תורכיה על שימוש מוגזם בכוח אל מול המחאה החברתית האחרונה, אלא גם כי בסתיו 2016 מציינים חמישים שנה לחתימת ההסכם התורכי-אירופי הראשון. מציינים. לא חוגגים.

כל שנה שחולפת גורמת לעוד תורכים להתפכח מהחלום האירופי. המשבר הכלכלי האירופי הופך את החלום לאטרקטיבי פחות. השנה הוא גם הפך לישים פחות, לאור בחירתה מחדש של מרקל בגרמניה. מרקל מתנגדת להצטרפות תורכיה כחברה מלאה, ומנסה לקדם במקום זאת מודל של "שותפות מועדפת". ללא תמיכת גרמניה, המדינה המרכזית באירופה כיום, אין לתורכיה סיכוי להתקבל לאיחוד.

הפוסט החלום ושברו: חמישים שנה ליחסי תורכיה והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אמנם ההצבעה הסוחפת בעד מרקל (41.5 אחוזים ל-CDU) מעידה בבירור על כוונתה להמשך מדיניות הצנע הכלכלית שהובילה גרמניה באירופה, אך ייתכן שבדיוק מדיניות כלכלית זו – הן כלפי אירופה וגם כלפי פנים – תיבחן ותעמוד לדיון במהלך המשא ומתן הקואליציוני, שלא הולך להיות קל עבור מרקל ומפלגתה ועשוי להימשך כמה שבועות.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet ב-23 בספטמבר 2013

הפוסט היא לא רוצה לבד: הדרך של מרקל לקואליציה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

61.8 מיליון בוחרים גרמנים יילכו היום (יום א') לקלפיות במצב רוח ציבורי המסתייג משינויים ואי יציבות וחושש מפני אחריות יתר – בין שלמשבר הכלכלי באירופה ובין שלסכסוכים מעבר לים. המשבר כעת בסוריה מזין אף הוא את הלך הרוח הזה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-22 בספטמבר 2013

הפוסט גרמניה בוחרת: מרקל תנהיג, מי יישב לצדה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.