קריסתו של משטר אסד בסוריה הציבה את טורקיה בעמדה אטרקטיבית, שיכולה להשפיע על דמותו של המשטר בדמשק, כמו גם על מפת יחסי הכוחות האזורית. אנקרה הפשילה שרוולים מייד עם כניסתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני וכוחותיו לדמשק.

שר-החוץ הטורקי פידאן וראש המודיעין קאלין ביקרו בדמשק והמחישו את האווירה החמימה והקרובה השוררת בין שני הצדדים. אנקרה הביעה נכונות לסייע לייצוב התהליך הפוליטי הסבוך בסוריה, כמו גם במכלול התחומים האזרחיים, וכאמור גם בתחום האנרגיה.

שר התחבורה הטורקי ציין (24.12) כי טורקיה מתכוונת לחתום על הסכם לתיחום המים הכלכליים בין שתי המדינות. עמיתו, שר האנרגיה הטורקי, הבהיר, שיש להמתין קודם להקמתה של "רשות שלטונית" בסוריה, אולם הסכם ימי בין שתי המדינות הינו לבטח על סדר היום.

משלחת של בכירים ממגזר האנרגיה צפויה להגיע בימים הקרובים לדמשק לבחון כיצד ניתן לסייע למדינה בתחום האנרגיה. כאמור, מעבר לסיוע הרב שסוריה צריכה בתחום התשתיות, המציאות החדשה פותחת אופקים חדשים לטורקיה, להם עשויות להיות השלכות אזוריות לא מבוטלות.

במה דברים אמורים?

1. הסכם לתיחום המים הכלכליים (EEZ) בין טורקיה וסוריה ישפיע באופן ישיר על שני שחקנים מרכזיים – יוון וקפריסין. מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה מתאפיינת אמנם בשנים האחרונות באווירה נינוחה יותר, אולם סוגיית המים הכלכליים ביניהן סבוכה ביותר, וטרם נפתרה.

הסכם טורקי-סורי ישליך מיידית על יוון, בדומה להסכם הטורקי-לובי ב-2019, וסביר שיעכיר את האווירה ביניהן. רה"מ היווני צוטט, שהסכם טורקי-סורי הינו "סיוט עבור ההלניזם" באזור. היוונים כבר העלו את הסוגייה במוסדות האיחוד האירופי בריסל, והאופוזיציה באתונה משתמשת כבר בכך כדי לעקוץ את הממשלה.

2. ההשלכות על קפריסין, והסכסוך הלא פתור באי בעל החשיבות האסטרטגית, ברורות וחריפות לא פחות. יש להניח, שהסכם סורי-טורקי יתייחס גם לחלק הטורקי בקפריסין מהלך זה, לפחות בראיה הטורקית, עשוי לחזק את מעמדה העצמאי של "הרפובליקה של צפון קפריסין", שכידוע לא מוכרת על ידי אף מדינה, למעט טורקיה.

3. הזווית הלבנונית רלוונטית וחשובה גם-כן. כזכור, מייד לאחר החתימה על ההסכם הימי בין ישראל ולבנון, פנתה זו האחרונה לסוריה בניסיון לקדם הסכם דומה עימה. משטר אסד דחה זאת על הסף.

הסכם סורי-טורקי עשוי לפתוח את הדלת, בעידוד טורקי כמובן, גם להסכם לבנוני-סורי, באופן שיפתח פתח למגוון אפשרויות לשיתוף-פעולה, היה ויימצא גז במים הכלכליים הלבנוניים.

זה לא בהכרח שלילי עבור לבנון, אולם כאמור יש לכך השלכות אזוריות לא מבוטלות. ראוי להזכיר, שהלבנונים נמנעו לאשרר בזמנו הסכם ימי שנחתם עם קפריסין, בעיקר בשל לחץ טורקי עליהם.

4. זווית מרתקת נוספת נוגעת לצינור הגז הערבי. מדובר בפרויקט אזורי מעניין וחשוב, שאמנם לא הגיע למיצוי מלא של הפוטנציאל שבו. צינור זה עובר בין מצרים, ירדן וסוריה, ובזמנו עלה לכותרות כאשר נעשה ניסיון לסייע אנרגטית ללבנון, באמצעות הזרמת גז אליה דרך צינור זה. זה לא הצליח, הן מסיבות טכניות, אולם בעיקר עקב הסנקציות על משטר אסד וההתנגדות האמריקאית להחריג מהלך זה מהן.

זירה סורית יציבה, אם וכאשר, עשויה, על פני הדברים, לאפשר את החייאתו של צינור זה, כולל חיבורו לטורקיה באופן שייתר פרויקטים יומרניים אחרים, כמו ה-East Med Pipeline (שאמנם נדחק כבר הצידה עוד קודם וללא קשר להתפתחויות הנוכחיות).

חשוב להבהיר שמדובר בצעדים, או הצהרת כוונות, ראשוניים, שהיתכנותם תלויה בגיבוש שלטון מרכזי בסוריה, תהליך מורכב וסבוך מאוד, כמו גם בהתנהלות טורקית מושכלת. אולם, מדובר לבטח בהזדמנות אסטרטגית שעשויה להציב את טורקיה בנקודה מרתקת, שיכולה לפתוח בפניה אפשרויות לחיזוק מעמדה האזורי. כזכור, טורקיה נעדרה בשנים האחרונות מן הארכיטקטורה האזורית שנבנתה, שבמידה לא מבוטלת נועדה להחליש את מעמדה ואת הקלפים בידיה מול מזרח הים-התיכון.

ומה באשר לישראל?

ובכן, ישראל השכילה לנצל את גילויי הגז הטבעי במימיה הכלכליים הן במישור האנרגטי – עבור המשק המקומי, כמו גם לייצוא – והן במישור האסטרטגי-אזורי. קריסת משטרו של בשאר אסד וההזדמנויות שנפתחו בפני אנקרה יחייבו את ישראל לבחון לעומק ובשום שכל את מערכת היחסים שלה עם טורקיה. בעינו יעמוד האתגר האם ניתן יהיה לקרב את "העניין המשותף" ביניהן ביחס לסוריה לכדי "אינטרס משותף".

חשוב לזכור, שבידי ישראל קלפים ראויים, ובראשם מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית, שנבנתה בשנים האחרונות, עם יוון וקפריסין. האופן בו תנוהל (תסתיים?) המלחמה בעזה, ובחזית הלבנונית, ישליך כמובן גם על הזירה הסורית.

המאמר פורסם ב-5.1.2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט קריסת משטר אסד מייצרת גלי הדף אזוריים גם במפת האנרגיה במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התקלות, או למעשה החבלות יש לומר, בצינור הגז Nord Stream המעביר גז מרוסיה לגרמניה דרך הים הבלטי, מחריפות עד מאד את האתגרים האנרגטיים, האירופיים בעיקר, לקראת החורף הקרב.

חשוב לעמוד על שתי נקודות, או מסקנות ראשוניות עיקריות בבואנו לנתח את תמונת המצב הנוכחית:

• אירופה איננה יכולה להסתמך יותר על הגז הרוסי, עליו התבססה במידה רבה מאוד בעשרות השנים האחרונות. התפיסה, לפיה למרות חילוקי הדעות והאינטרסים השונים בין אירופה ורוסיה, זו האחרונה תוסיף להיות ספקית אנרגיה מהימנה, התנדפה ללא הכר. המלחמה באוקראינה, ותגובתו של המערב, טרפו את התובנה האסטרטגית עליה נשענה, ואותה קידמה, במידה רבה גרמניה.
• המדיניות השאפתנית, והמרשימה יש להודות, שאירופה קידמה ביחס למשבר האקלים והמעבר לאנרגיה ירוקה (ה-Green Deal,שאומץ ב-2019) נדחקה הצידה במהירות רבה, לנוכח המשבר האנרגטי חסר התקדים. ניתן אמנם להיות ציני ולמתוח ביקורת חריפה על אירופה לנוכח שינוי הכיוון החד שעשתה בהקשר זה, אולם להגנתה ניתן לייחס את תהפוכותיה של ההיסטוריה (ושל רוסיה בעיקר).

כפועל יוצא מכך, החל מרוץ קדחתני בניסיון להבטיח מקורות אנרגיה חלופיים, על פני אלו מרוסיה. ספקי האנרגיה העיקריים בשעה זו לאירופה הינם: ארה"ב, באמצעות גז מונזל (LNG) ונורווגיה (שהפכה להיות יצואנית הגז הגדולה ביותר עבור אירופה).

במקביל, נעשים מאמצים אינטנסיביים להבטיח אספקת גז ונפט מן המפרץ הפרסי, צפון אפריקה (אלג'יריה בעיקר, ומאמצים כבירים להבטיח אספקה רציפה מלוב, למרות הלחימה והשסע הפנימי) ואזרבייג'ן.

מזרח הים-התיכון זוכה גם-כן לעדנה (מזכר ההבנות שנחתם זה לא מכבר בין ישראל, מצרים והאיחוד האירופי), למרות שלא מדובר עדיין בכמויות "שוברות שוויון".

בטווח הזמן המיידי-קצר ההשלכות ברורות: לא ניתן להתנתק לחלוטין מן הגז הרוסי (אלא אם-כן רוסיה תסגור את הברז באופן מוחלט); ניסיון קדחתני להבטיח אספקת גז נוספת ממקורות קיימים שיכולים אולי להגדיל את היצוא לאירופה במהירות רבה (אזרבייג'ן, נורבגיה, מזרח הים-התיכון) מאמץ אירופי אינטנסיבי לשפר את יכולת האגירה של אנרגיה לקראת החורף הקרב (למעשה החורפים הקרובים); צעדים שונים בנוסח קיצוב של אספקת אנרגיה, תמיכה ממשלתית מסיבית לחברות אנרגיה ומשקי בית, וניסיון לאמץ מדיניות מוסכמת-מתואמת על כלל חברות האיחוד האירופי; וכמובן הסתמכות (או חזרה) להפקת חשמל מפחם, כמו גם מתחנות כוח גרעיניות, בצרפת בעיקר.

נראה, שאירופה תצלח את החורף הקרוב, כאמור עם מחירי אנרגיה גבוהים ללא הכר, ועם השלכות כלכליות כבדות-משקל.

בטווח הזמן הבינוני הדילמות חריפות ביותר: האם לשוב ולהסתמך על פחם (כאשר דומה היה שעידן זה חלף מן העולם); האם לעבור לאנרגיה המופקת מתחנות כוח גרעיניות (צרפת, המדינה הבולטת ביותר, שיש באמתחתה תחנות כוח גרעיניות תידרש, אם אכן תחליט כך, לשדרג אותם באופן משמעותי עקב "הוותק" הרב שלהן); האם לשוב ולהשקיע בחיפושי גז ונפט בשנים הקרובות, ובמקביל חיפוש נקודות משען חלופיות לרוסיה בשנים הקרובות (המזרח-התיכון? מזרח הים-התיכון? הים הצפוני?).

מאליו מובן, כי מדובר בהחלטות אסטרטגיות שאימוצן, בהרכב זה או אחר, יכתיב שינויי מדיניות וחבירה לקואליציות אחרות מאלו שהכרנו בשנים האחרונות. אין זה המקום לנתח את ההתפתחויות האפשריות (או המועדפות) סביב המלחמה באוקראינה, אולם ברור שלפחות מבחינתה של מוסקבה, התקווה הינה שההשלכות האנרגטיות הקשות עבור אירופה יסייעו לשנות את עמדתה, או של חלק מן המדינות בקרבה, כלפיה.

בשלב הנוכחי, לא ניתן לשער לאן תפנה אירופה במישור האנרגטי, ואלו אמצעים תנקוט, בעיקר בטווח הזמן המתקדם. החלופות הניצבות בפניה קשות כולן.

מהן ההשלכות עבור מזרח הים-התיכון בכלל, וישראל בפרט?

מבחינת ישראל מדובר בהזדמנות מדינית-אנרגטית לחזק את מעמדה ואת חיוניותה עבור אירופה. אף אם לא מדובר בכמויות גז שיכולות לשנות מהותית, בשעה זו לפחות, את הביקוש האירופי. מבחינתה של אירופה מדובר עדיין במקור חיוני ולא מבוטל. כאמור, מזכר ההבנות המשולש, שנחתם בחודש יוני, ממחיש זאת היטב.

ההסכם המסתמן בין ישראל ולבנון, סביב קו הגבול הימי, מונע במידה רבה מאוד מן המשבר הכלכלי והפוליטי חסר התקדים בלבנון, אולם האטרקטיביות של מזרח הים-התיכון עבור אירופה בנסיבות הנתונות מסייעת לו גם-כן.

ישראל מצויה בצומת מדינית-אנרגטית נוחה ואטרקטיבית, אולם כזו שמחייבת קבלת החלטות מאתגרות. במישור האנרגטי תצטרך להחליט האם וכיצד להגביר את יכולת היצוא שלה. זה יחייב השקעות נוספות בפיתוח המאגרים הקיימים, בגילוי מאגרים חדשים (סבב המכרזים הרביעי עליו הכריזה שרת האנרגיה זה לא מכבר), וכמובן באימוץ מדיניות חדשה (או עדכון מדיניות) ביחס ליצוא הגז מישראל.

במישור המדיני-אסטרטגי, שיפור היחסים עם טורקיה פותח בפניה אפשרויות נוספות לגוון את שיתוף-הפעולה האזורי, באופן שלא עומד בהכרח בסתירה עם הארכיטקטורה האזורית שנבנתה בהצלחה לא מבוטלת בעשור האחרון.

טורקיה תצטרך מצידה להוכיח, כי יש ביכולתה להוות מדינת מעבר (אנרגטית) מהימנה, הן לגז האזרי שאירופה רוצה להגדיל את הכמויות המיוצאות דרך טורקיה אליה, והן לגז ישראלי שהיא רוצה בו עד מאוד.

צינור ה-East Med מחייב חשיבה מחודשת, בעיקר מבחינתן של אירופה וארה"ב, בדגש על מידת נכונותה של אירופה להתחייבות ארוכת-טווח, שתשנה את שאלת הכדאיות הכלכלית של פרויקט שאפתני זה.

בשורה התחתונה נראה, כי יותר מתמיד מתפתחת תחרות עזה בין אירופה ואסיה על מקורות אנרגיה. מוקדם עדיין להצביע בבירור על השלכותיה האפשריות. ההחלטות המתבקשות יושפעו מן ההתפתחויות סביב המלחמה באוקראינה, וממהלכיה הבאים של מוסקבה. המערב, כך נראה, אימץ מדיניות ברורה, שיהיה לו קשה לסגת ממנה, לנוכח ההתנהלות הרוסית הלעומתית.

ישראל, המצויה כאמור במצב נוח ואטרקטיבי, צריכה לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, על מנת לנצל את שעת הכושר, שנראה כי נקרתה לה.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-3 באוקטובר 2022

הפוסט הטלטלה במפת האנרגיה העולמית בעיצומה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחת הסוגיות העיקריות נוגעת לחלופות אפשריות ליצוא אנרגיה מן המפרץ הפרסי לאירופה דרך הים התיכון. שר האנרגיה האמריקני היוצא, שביקר באיחוד האמירויות ימים ספורים לפני תום ימיו של ממשל טראמפ, נפגש עם שרי האנרגיה של האמירויות, בחריין וישראל. הוא הבהיר, כי בחלק מהשיחות נבחנו חלופות ליצוא הגז מהמפרץ, למשל באמצעות צינורות, וכדבריו:

"אם ניתן יהיה להעביר גז טבעי לחוף המצרי, או החוף הישראלי, אז נוכל להעבירו דרך הים התיכון".

השר האמריקני כיוון בדבריו הן להיבט האסטרטגי, הנוגע להתמודדות האזורית מול איראן, והן לחשיבות שבגיוון נתיבי יצוא האנרגיה מאזור רגיש כמפרץ הפרסי.

מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי, שביקר באיחוד האמירויות בסוף ינואר, פרסם הודעה רשמית לאחר הביקור, בה הדגיש את:

"ההזדמנות הייחודית לפיתוחה של כלכלת אנרגיה עבור שתי המדינות והאזור כולו".

אדירי הזכיר שמשרד האנרגיה מקדם שורה של פרויקטים בתחום התשתיות, שיאפשרו חיבור לאירופה,

"ואולי בעתיד גם לתשתיות במפרץ. פרויקטים בתחום החשמל והגז הטבעי, ישפרו את שיתוף הפעולה האזורי".

יצוין, שחברת קצא"א (ובשמה העדכני – "קו צינור אירופה אסיה") חתמה באוקטובר 2020 על מזכר הבנות לשינוע נפט מאזור המפרץ הפרסי לישראל. הקו הימי יוביל מוצרי נפט מאיחוד האמירויות למסוף קצא"א באילת, ומשם יוזרמו הדלקים למסופי החברה באשקלון בדרכם ללקוחות שונים. טקס החתימה התקיים בנוכחות שר האוצר האמריקני (דאז), ושר המדינה האמירתי לעניינים כלכליים.

בשבועות האחרונים פורסמו גם דיווחים ופרשנויות, בדבר כוונה להקים צנרת יבשתית דרך ערב הסעודית לים התיכון. אלו הוכחשו, בנימוקים של עלויות גבוהות מאד, אולם נראה שהיצירתית שורה על העוסקים במלאכה בהקשר זה.

מה עומד מאחורי כל זה?

הרציונל המדיני-אסטרטגי ברור. גיוון נתיבי היצוא של נפט וגז מהמפרץ יפחית את התלות המוחלטת של היצואניות במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז – נתיב ימי אסטרטגי צר, בו לאיראן יש יכולת היזק לא מבוטלת. במילים אחרות: צינור דרך שטחה של ערב הסעודית לחוף המצרי, או הישראלי, כדברי שר האנרגיה האמריקני לשעבר, יוכל לשנות את מפת האנרגיה האזורית ואת מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר.

מאליו מובן שמדובר בשלב זה ברעיונות ותוכניות שמצויות על הנייר בלבד. אולם, הן כבר עוררו כאמור שלל ניתוחים, ודאגה ברורה במצרים, נוכח ההשלכות האפשריות על תעלת סואץ. ראש רשות התעלה הביע דאגה מפני חיבור צינור קצא"א למפרץ הפרסי, וציין, בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי (29.1), שמצרים בוחנת דרכים להתמודד עם "הפרויקט הישראלי-אמירתי", כהגדרתו, שעלול להפחית באופן משמעותי את נפח התעבורה בתעלה.

חשוב להבהיר, כי ההכנסות מתעלת סואץ חשובות מאד לכלכלה המצרית, שגם כך נפגעה קשות במשבר הקורונה. תוכניות מעין אלו עלולות גם לפגוע בשאיפתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי.

האם יש בסיס לפרויקטים יומרניים מעין אלו?

כאמור, ההיגיון המדיני-אסטרטגי עומד על קרקע מוצקה. מפגשי האינטרסים בין ישראל ומדינות המפרץ, המבוססים במידה רבה מאד על החשש מפני איראן, עשויים להיתרגם לתחום האנרגיה, לו השלכות אסטרטגיות ברורות. עם זאת, אין לישראל אינטרס לפגוע במערכת היחסים עם מצרים. תידרש על-כן חשיבה מאומצת כיצד ניתן לשלב את מצרים, או לפצותה באופן הולם אם הדבר לא ניתן. מן הצד האמריקני, גיוון חלופות היצוא מהמפרץ הפרסי עולה בקנה אחד עם היעד של ביטחון אנרגיה, ועל פניו לא עומד בסתירה לרצונו של ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין עם איראן.

בה בעת, האתגרים וסימני השאלה מרובים. האם מדינות המפרץ, וערב הסעודית בראשן, יכולות לקבל החלטה אסטרטגית מעין זו? האם רמת האמון עם ישראל כה גבוהה ויציבה? ואם כן, האם תישמר ותשרוד משברים עתידיים? מה לגבי ההשלכות הבעייתיות על מצרים? ומה לגבי העלויות העצומות של צינור יבשתי מעין זה? וכמובן: מה עמדתו של הממשל הנוכחי בבית הלבן?

סימני השאלה הרבים מובנים, ונדרשת מלאכת חשיבה מאומצת על מנת לבחון את מידת רצינותן, ומעשיותן של תוכניות מעין אלו. עם זאת, מדובר במידה מסוימת ב"משחק חדש", שהזווית המפרצית פותחת בפני השחקנים הרלוונטיים. ישראל מצויה בצומת אסטרטגית-אנרגטית, שמרחיבה את קשת האפשרויות הניצבת בפניה.

ראש הממשלה נתניהו התייחס, במסיבת עיתונאים לצידו של נשיא קפריסין שביקר (14.2) בארץ, לאפשרויות חדשות לשיתופי פעולה אזוריים בעקבות "הסכמי אברהם", כולל בתחום האנרגיה. נתניהו הזכיר בהקשר זה את רצונה של איחוד האמירויות להצטרף לפורום הגז האזורי, ושב והדגיש את האינטרס המשותף סביב צינור הגז לאירופה, ה-EAST MED.

יש להניח, שהנשיא הקפריסאי ביקש לשמוע, בין השאר, האם וכיצד יכולה הזווית המפרצית להשתלב עם זו ההלנית. מבחינת ישראל, ניתן להביט עליהן כיכולות להשלים האחת את השנייה.

מדובר בהחלטות ופרויקטים בקנה מידה אסטרטגי, שידרשו בחינה מעמיקה. משבר הקורונה מחריף את המצב, ומציב סימני שאלה מרובים ביחס ליכולותיהן או נכונותן של חברות האנרגיה הבינלאומיות להשקיע סכומים משמעותיים, כאשר תמונת המצב הכלכלית עקב המגפה טרם ברורה. עם זאת, ישראל מצויה בצומת מרתק, עם מרחב תמרון בלתי מבוטל. ישראל חייבת להבטיח מערכת יחסים קרובה עם ממשל ביידן, תנאי מוקדם והכרחי למיצוי מרחב התמרון שנפתח בפניה.

המשוכה המרכזית ידועה: להתנהל סביב הסכם הגרעין עם איראן, ובמידה פחותה אמנם גם במכלול הישראלי-פלסטיני, לכל הפחות באופן שלא מציב את ישראל במסלול התנגשות חזיתית מול וושינגטון של ביידן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 22 בפברואר 2021.

הפוסט האם "הסכמי אברהם" פותחים אפשרויות חדשות בתחום האנרגיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הירידה הדרסטית במחירים הייתה תגובה ישירה לכישלון הניסיון להגיע להסכמה בין סעודיה ורוסיה. קרטל "אופ"ק +", המרכיב את מדינות אופ"ק ועשר מדינות מפיקות נפט, בראשן רוסיה, התכנס ב–5 במרץ בניסיון לקצץ בתפוקה כדי לבלום את הירידה החדה במחירים. המפגש הסתיים בכישלון לנוכח סירובה של רוסיה לקחת חלק במכסת הקיצוץ, מה שהוביל ל"מלחמת עולם" בין ריאד ומוסקבה סביב מחירי הנפט.

המניעים של כל מדינה דומים, שילוב של גורמים כלכליים ומדיניים, שתכליתם, ובעיקר מן הצד הרוסי, לשנות את הדינמיקה בשוק הנפט העולמי, ולכרסם בדומיננטיות הסעודית. המשבר בזירה הבינלאומית לנוכח משבר הקורונה, והמגמה המתמשכת של פחת במעמדה של ארה"ב, נתפסו במוסקבה כהזדמנות לשפר את כושר המיקוח שלה מול השחקנים האחרים. סעודיה ראתה בכך קריאת תגר על מעמדה המרכזי בשוק האנרגיה העולמי, והשיבה מלחמה שערה. בריאד סברו, כי יש ביכולתם לשרוד את מלחמת המחירים, לנוכח "הכיס העמוק" ממנו הם נהנים ביתרות מט"ח. זה קשור גם למאבק הכוחות הפנימי, ולניסיונו של יורש העצר לבסס יותר את מעמדו.

רמת המחירים הנמוכה (מאד) לא התקבלה באופן חיובי בארה"ב. לובי האנרגיה הפעיל לחצים על הממשל, וסנטורים ממדינות מפיקות נפט (טקסס) הפעילו לחץ ישיר על הסעודים להגיע לפשרה. יש לזכור, שמחירי נפט נמוכים מדי מקשים עד מאד על הכדאיות של הפקת פצלי השמן בארה"ב.

לנוכח זאת החליטה וושינגטון להתערב. הנשיא טראמפ הצהיר בשבוע שעבר, כי הוא "מעריך" שהקיצוץ בתפוקת הנפט של שתי המדינות יהיה בהיקף של 10 מיליון חביות ביום. למחרת, הנשיא פוטין יישר קו איתו. ב-12.4 סוכם על היקף הקיצוץ, 9.7 מיליון חביות ביום בחודשיים הקרובים. מחירי הנפט שבו לעלות, וחבית נפט מסוג בראנט נמכרת כיום סביב 31 דולר, עדיין הרבה מתחת למחיר טרם המשבר. בריאד נשמעו קולות של אי שביעות רצון ממה שמסתמן, כתיאום רוסי – אמריקני.

מהן המשמעויות המרכזיות?

1. רוסיה – אמנם מצמצה ראשונה, ביחס לקיצוץ בתפוקה, אולם זה בא בתגובה לפניה אמריקנית, באופן שעשוי להתפרש על רמת תאום והבנה טובים בינה לבין וושינגטון. ברור, שכל סדק במערכת היחסים בין סעודיה וארה"ב, שממילא מתמודדת עם אתגרים רבים, משרת את האינטרס הרוסי ארוך הטווח במזרח התיכון ומחוצה לו.

2. סעודיה – מעמדה הדומיננטי בשוק האנרגיה העולמי ספג "מכה קלה בכנף", ודווקא מצד בעלת בריתה האסטרטגית. בדיעבד, ניתן לראות בכיפוף הידיים הסעודי בגדר מהלך שגוי מצד יורש העצר שלא הבטיח מראש תמיכה אמריקנית בצעדיו.

3. ארה"ב – השיבה את מחירי הנפט העולמיים לרמה נסבלת יותר אף אם עדיין נמוכה, וסייעה בכך גם לתעשייה שלה, אולם העמיקה את סימני השאלה בריאד ובבירות נוספות באזור ביחס לשאלה עד כמה ניתן לסמוך על תמיכתה בבעלות בריתה. הנשיא טראמפ מילא אמנם תפקיד מפתח בהשגת ההסכם לקיצוץ בתפוקה, אולם עדיין המוקד מבחינתו היה בהגנה על התעשיה האמריקנית.

ישראל צריכה להביט בדאגה על מגמת ההיחלשות במעמדה של ארה"ב באזור. חיזוקו של כושר המיקוח הרוסי מול שחקנים באזור, בדגש על בעלות ברית של ארה"ב, איננו משרת את האינטרס הישראלי. ישראל אינה רוצה בהחלשתה של סעודיה, ובמיוחד במעמדו של יורש העצר, לנוכח מערכת היחסים ההדוקה בין המדינות בשנים האחרונות. אנרגטית, סביבה של מחירי נפט נמוכים מקשה על ישראל, מבחינת יצוא הגז משדותיה, הן לגבי החוזים הקיימים מול מצרים וירדן, כמו גם סביב פוטנציאל עתידי. אולם, יש עוד להמתין למשבר הקורונה שידעך, בטרם ניתן יהיה להסיק מסקנות ברורות יותר.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 באפריל 2020.

הפוסט שוק האנרגיה העולמי בצל משבר הקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך? גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין בתחילה. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון כי יש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד את השימוש במתקני הנזלה של גז טבעי. הבה ונסביר מדוע.

ראשית כל, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. כיום, תכנית הצינור מדירה את תורכיה ומגבירה את המתחים בין תורכיה לבין קפריסין, יוון וישראל. אלו מצטרפים למתחים בין תורכיה ומצרים המונעים את השתתפותה של תורכיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, שמושבו בקהיר. כתוצאה, אנקרה אמצה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדים נגדיים. אחד האחרונים הינו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) בינה לבין ממשלת לוב (זו המוכרת על ידי האו"ם). לפי הסכם זה מסלולו המתוכנן של תוואי צינור הגז יחצה מים כלכליים תורכים , ותידרש הסכמתה לכך. בנוסף, תורכיה הציגה מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון. ניתן לראות בדוגמאות אלו כיצד תורם הצינור להסלמת המתחים הפוליטיים באזור.

לעומת זאת, המספר ההולך וגדל של מתקני הנזלת גז טבעי קטנים, המאפשר אחסון ושינוע ישיר לשווקים שונים, ללא אקסקלוסיביות יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם. המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה המשלימים את המערך, כגון אסדות שעליהן ניתן להפוך גז נוזלי חזרה למצבו הטבעי ולאחסן אותו, הופכים יותר נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות, שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות. היכולת לשנע גז נוזלי במסלולים מגוונים תוכל לדחות לעת עתה את הצורך להתמודד עם הסכם הגבולות הכלכליים הימיים שנחתם בין תורכיה ולוב, אשר מסבך את בנייתו של צינור הגז במזרח הים התיכון.

הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה, גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון ותורכיה (TAP+TANAP) מדגימים זאת היטב. על מנת לקדם את הרעיון שהסחר בגז יתמוך בשיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה להקמת קהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיוותה את הבסיס לצמיחתם של המוסדות האירופיים ושיתופי הפעולה בין מדינות שהיו רק זה מכבר אויבות בנפש.

אל לישראל להקריב את היחסים עם תורכיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום אמנם שוררים חילוקי דעות עם תורכיה, והיא חשה מבודדת במזרח הים התיכון, אבל המצב עשוי להשתנות מחר. ייתכן ובעתיד, ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית. אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה שאינה אקסקלוסיבית במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה.

אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכ-7 מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות? חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר – בדומה לאדם המתקן את מכוניתו הישנה המתקלקלת שוב ושוב במקום לקנות מכונית חדשה רק משום שכבר השקיע בה כל כך הרבה כסף.

יתרונות כלכליים ומגמות גלובליות תומכים בחלופת מתקני הנזלת הגז, אשר הופכת ליותר ויותר תחרותית . מתוך 3.943 מיליארד מטרים מעוקבים של גז שנסחרו בעולם ב-2018 ,431 (שהם 7.45%) היו גז נוזלי. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, חלקו של הגז הטבעי בסחר הגלובלי הוכפל בין השנים 2000 ל-2018, מה שמצביע על המשך מגמת הצמיחה.

בנוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים; לכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר אמנם נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אולם מדובר בקנה מידה מצומצם יותר. אולם, השיקול החשוב יותר בהיבט זה נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים. שלא כמו צינור הגז התת ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית, את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.

המגמות הגלובליות מחייבות בחינה רצינית של חלופת הנזלת הגז על פני צינור הגז. פריסת מתקני הנזלת גז קטנים ואסדות רה-גזיפיקציה תסייע בהפיכת הגז הטבעי לסחורה במקום למשאב גאופוליטי, ובכך תשרת את האזור בצורה טובה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וסביבתית. מתקני הנזלת גז קטנים יאפשרו קידום עסקאות בין חברות ישראליות, תורכיות, יווניות, קפריסאיות ומצריות. מסגרת בין-ממשלתית שתאפשר
לחברות פרטיות לבצע עסקאות תסייע אף היא למאמצים לקרב בין מדינות האזור. בסופו של דבר, היחסים הכלכליים בין ישראל, תורכיה ויוון ממשיכים לצמוח על אף המתחים בין הממשלות גם כעת. כך, למשל, פועל איגוד לשכות הסחר התורכי (TOBB) להקמת אזור תעשייה פלסטיני בג'נין במסגרת מיזם בשם "תעשייה למען שלום".

ממשלות יכולות לקבוע מסגרת ידידותית יותר לשוק מאשר הנחת צינור הגז השאפתני על ידי פיתוח מתקני הנזלת גז קטנים באופן יחסי. אל להן לחברות אנושיות להיות מוגבלות על ידי מיתווים (של צינורות) שאותם הניחו ממשלות עבר שבחרו להסלים בעיות עתידיות במקום לפנות לחלופות חיוביות יותר כגון פיתוח חלופת מתקני הנזלת הגז ומקורות אנרגיה מתחדשים. ברצוננו להזמין את כל הממשלות לבחון חלופות שיעודדו מעורבות חיובית באזור כהחלטה שלהן לשנת 2020 החדשה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-15 ביואר 2020.

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות חוץ היא פריזמה חיונית להערכת הפוטנציאל והסיכונים שגלומים בפיתוח אנרגטי, וקובעי המדיניות והציבור בישראל חייבים להקדיש לנושא דיון רציני יותר. חסידי תוכניות נתניהו ליצוא גז טבעי מדגישים את היתרונות האסטרטגיים הטמונים בשיתוף פעולה עם השכנות, ואילו המתנגדים מדגישים את ההשלכות הפנימיות של תוכניות הממשלה, ובמיוחד – ההשפעה השולית על מחירי החשמל, המשך המונופול של חברות מעטות על שוק האנרגיה, וההשלכות הסביבתיות של קידוחים ימיים. אף צד אינו מתמודד ישירות עם הטיעונים של היריב, ולכן הדיון על אסטרטגיית יצוא האנרגיה תקוע בניוטרל.

אכן, לישראל יש עתה הזדמנות לתרום לבנייתה של ארכיטקטורה חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, אולם אסור שהדבר יבוא על חשבון צרכים ואינטרסים מבית. שיתוף פעולה אנרגטי מצריך תכנון ארוך טווח, ומחויבות לבנייתן והרחבתן של מערכות היחסים עם השכנים. משמעות הדבר היא פיתוח אסטרטגיה שחורגת מהטווח המוגבל של צינורות גז. על מנת לשרטט את מסלול הטוב ביותר קדימה, ישראל זקוקה לשיח כן על הסיכוי למנף את משאביה האנרגטיים לכדי שינוי מהותי ברמה האזורית.

שיתוף פעולה אנרגטי בין מדינות אינו מוביל בהכרח ליחסים מדיניים משמעותיים יותר. קשרי האנרגיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים מוכיחים זאת, למרות שהוא הניב עבור כולן שטף אנרגיה מקומית במחיר משתלם. ניהול משאבים ותחומי שיפוט נותרו סוגיות רגישות עבור הפלסטינים, השואפים לצמצם את תלותם בישראל; ההסכם שנחתם ב-2014 בין השותפים בשדה הנפט תמר לבין החברות הירדניות Arab Potash ו-Jordan Bromine נתקל בהתנגדות ציבורית בעמאן וחברי פרלמנט שם דורשים לא אחת מהממשלה לסגת ממנו; גם הקולות האופטימיים ביותר בקהיר לא יטענו כי צינור גז עם ישראל ישפיע על יחס הציבור כלפי ישראל.

אין בכל אלה כדי לפסול מאמצים לחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים באמצעות שיתוף פעולה אנרגטי. אולם, על הציבור בישראל לראות נכוחה את הסיכוי המוגבל לנורמליזציה עם שכנותיו הערביות כל עוד הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. אמנם הסיכוי לשיתוף פעולה גדל, אולם תקרת הזכוכית נותרה גבוהה. יש להתייחס באותה מידה של פיכחות לשותפויות אנרגטיות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.

עוד ב-2016 התייחסו פקידים ישראלים וטורקים לאפשרות שיתוף פעולה אנרגטי בין המדינות כסיבה עיקרית לפתרון מחלוקות. שנמוך היחסים ב-2010 נבע מפרשת המרמרה, אולם האופטימיות שפיוס יסלול את הדרך לחוזי גז טבעי עתידיים העניקה מוטיבציה לשני הצדדים. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא סביר שישראל וטורקיה ישקלו שותפות מעין זו, והדבר ממחיש את טיבן הבלתי צפוי של הרוחות הגיאו-פוליטיות באזורנו. השחקנים מתחרים בינם לבין עצמם על כיוון זרימת משאבי האנרגיה שלהם.

חיזוק הקשרים בין ישראל, קפריסין ויוון הוא תוצר לוואי של מערכת היחסים העכורה בין ישראל לטורקיה בעשור האחרון. אחר פרשת המרמרה קיוו בירושלים שאפשר יהיה להחליף את הערך האסטרטגי של אנקרה בשותפים אזוריים אחרים. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שנוצרה כתוצאה מכך וזכתה לכינוי "משולש האנרגיה", מהווה הישג משמעותי עבור הדיפלומטיה הישראלית. עם זאת, בניקוסיה ובאתונה חוששים שיום יבוא ואנקרה תושיט עלה זית לישראל. האם ייפגעו מאמציהם במידה שטורקיה תציע לישראל הצעה שהיא לא תוכל לסרב לה? כיצד ישראל תאזן בין הרצון לבנות מחדש את קשריה עם טורקיה לבין המחויבויות שלה לשותפיה ההלניים?

העובדה שאין כרגע היתכנות טכנית ומסחרית להקמת פרויקט דגל שבו תומכות ישראל, יוון וקפריסין – צינור הגז באגן המזרחי של הים התיכון – מדאיגה אף היא. בעוד האיחוד האירופי בוחן את היתכנות הצינור, הירידה במחירי הגז הטבעי בעולם והזמינות של אנרגיה זולה יותר עבור השוק האירופי, מציבים סימני שאלה רציניים בנוגע למיזם זה. בהתבסס על הנתונים הקיימים, ספק אם מחיר הגז הטבעי שישראל תייצא לאירופה יהיה תחרותי, בהינתן העלויות הכרוכות בהעברתו בצינור לאיטליה או לנקודה אחרת באיחוד. חרף התמיכה הפוליטית בפרויקט, רבים בתעשיית האנרגיה מביעים ספקות באשר למימושו.

התפתחויות אלה מטרידות את קובעי המדיניות בישראל. טורקיה מנסה לשוב ולהפוך רלוונטית נוכח הקמתו לפני כשנה של פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) – גוף שתפקידו לתאם בין האינטרסים האזוריים לטובת שיתוף פעולה אנרגטי ויצירת שוק גז אזורי. במהלך הקיץ, הציבה טורקיה ספינות קידוח בנקודות אסטרטגיות בים כדי לסמן את האזורים סביב קפריסין שהיא טוענת לבעלות עליהם. ב-29 בנובמבר הודיעה טורקיה כי הגיעה להסכם על גבולותיה הימיים עם ממשלת לוב (זו הנתמכת על ידי האו"ם), ובכך תקעה טריז סמלי שמאתגר את התביעות הימיות של יוון וקפריסין. המהלך גם טמן פוטנציאל לסיכון הביטחון הימי האזורי.

ישראל טוענת במשך שנים כי שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה לא נועד לדחוק את רגליהן של מדינות אחרות. אולם ככל שמהלכיה של טורקיה הפרו יותר ויותר קווים אדומים שיוון וקפריסין שרטטו, כך ישראל הצטרפה לביקורת שמתחו מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב על אנקרה. כעת נותר לראות אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת לקבוע אסטרטגיה שתכלול את טורקיה בנעשה או תדיר אותה. אם לשפוט לפי השתתפותו המתוכננת של נתניהו בפסגה השבוע, המתיחות האזורית רחוקה מסיום.

האם ישראל מקדמת מדיניות בתחום האנרגיה על מנת לממש יעדי מדיניות חוץ, או להיפך? האם על ממשלות עתידיות לשנות את המדיניות הזו בתקווה למקסם את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה אזורי או מתוך דאגה מכך שהיא מתעלמת מאינטרסים מבית? על הישראלים לשאול עצמם אם ממשלתם צריכה להמשיך להשקיע בתהליכים אזוריים אלה למען ביטחונה הלאומי של המדינה, גם אם הם לא ישפיעו לטובה על יוקר המחיה בארץ בקרוב (או אי פעם) וגם אם אין ערובה לכך שיניבו הטבות אסטרטגיות נוספות.

לנוכח החקירות המשטרתיות והמהלכים המשפטיים שננקטים באחרונה נגד דמויות מפתח באליטה הפוליטית והביטחונית, לישראלים יש סיבה טובה לספקנות בנוגע למוטיבציות של נבחריהם בתחום האנרגיה. הדרישה לשקיפות רבה יותר בקבלת החלטות בתחום זה – הכרחית. על דמוקרטיות בריאות לקדם מדיניות חוץ שמטרתה לממש את האינטרס הציבורי. ניהול שיח ציבורי פתוח, שמביא בחשבון גם את ההשלכות הפנימיות וגם את אלה החיצוניות של מדיניות האנרגיה הישראלית, יהיה צעד חשוב בדרך לכך.

המאמר פורסם בהארץ ב-2 בינואר 2020.

הפוסט הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בקהיר נקבע גם כי הפורום פתוח למדינות נוספות, במידה שתקבלנה את הכללים והעקרונות לאורם הוא פועל. המסר מופנה, כמובן לשתי הנעדרות הראשיות מהפורום – תורכיה ולבנון: תורכיה, שמביטה על ההתארגנות החדשה, ובצדק מסוים, כמסגרת לעומתית (לאור החברות בה של מדינות עמן תורכיה מסוכסכת ברמות שונות); ולבנון, שניתן לשער כי לא יכלה להרשות לעצמה לנכוח באותה מסגרת בה נמצאת ישראל, למרות שגם במימיה הכלכליים יש פוטנציאל למציאת גז טבעי (ואולי גם נפט). נוכחותו של סגן שר האנרגיה האמריקני במפגש בקהיר היתה חשובה, שכן היא יכולה להתפרש כתמיכה אמריקנית במסגרת החדשה, ובשיתוף הפעולה שהולך ונרקם במזרח אגן הים התיכון.

הפוסט פורום הגז האזורי: עידן חדש במזרח אגן הים התיכון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המפגש האזורי שהתקיים השבוע בקהיר, שהשיק למעשה מסגרת חדשה לשיתוף פעולה בין שבע מדינות בתחום הגז, ממחיש את הפוטנציאל המבטיח, המדיני-אנרגטי, בעקבות גילויי הגז הטבעי בים התיכון בשנים האחרונות. לא פחות מכך, הוא משקף את מערכת היחסים הקרובה בין ישראל ומצרים.

ישראל ומצרים מקיימות בשנים האחרונות מערכת יחסים הדוקה ברמת הממשלים. מדובר בשיתוף פעולה שעיקרו מדיני וביטחוני, ושרובו ככולו דיסקרטי. לאחרונה ניתן לו גם ביטוי פומבי, נדיר בהחלט, דווקא מצידה של מצרים, ומפי הנשיא א-סיסי בעצמו. בראיון שהעניק הנשיא המצרי לתכנית האמריקנית "60 דקות" התייחס א-סיסי לשיתוף הפעולה ההדוק עם ישראל, כולל בלחימה המשותפת מול דאעש בסיני.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-24 בינואר 2019

הפוסט מפגש האינטרסים הישראלי-מצרי: האם תחום האנרגיה הוא הבא בתור? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל, קפריסין ויוון הפגינו לאורך זמן התעניינות בשיתוף פעולה סביב פרויקט שאפתני של צינור תת-ימי שיספק גז ישראלי וקפריסאי לאירופה. מאז שנת 2011 נפגשו ראשי שלוש המדינות על בסיס קבוע, ואף חתמו על מזכר הבנות בו התחייבו לשתף פעולה בעתיד בתחום האנרגיה (בנוסף לתחומים אחרים), אם וכאשר ייווצרו התנאים המתאימים לכך. מעורבותה רחבת-ההיקף של איטליה במגעים אלה רק מוסיפה לתחושת ההתלהבות הכללית סביב צינור הגז שאולי יונח במזרח אגן הים התיכון (ושמכונה צינור ה-EastMed).

הפוסט צינור גז מישראל לאירופה? לא כל כך מהר הופיע לראשונה ב-Mitvim.