מאז COP21, שהתקיימה בשנת 2015 בפריז, רוב השיח בוועידות האקלים בשנים האחרונות נגע לאופן שבו יש ליישם את הסכם פריז, שלו שלוש מטרות עיקריות: להגביל את ההתחממות הגלובלית לפחות מ־2 מעלות צלזיוס ביחס לטמפרטורה שהייתה בתחילת המהפכה התעשייתית, ובשאיפה להגביל את העלייה רק ל־1.5 מעלות צלזיוס; להסתגל לשינויי האקלים ולבנות חוסן; להתייחס לסוגיית המימון הנדרש להתמודדות עם שינוי האקלים, תוך שימת דגש על הדרכים להסיט כסף מתחומים הפולטים גזי חממה לתחומים עם אפס פליטות או פליטות נמוכות של גזי חממה.

מגמה מפחידה
איחוד האמירויות, המדינה המארחת, הציבה ארבעה תחומים בראש סדר העדיפויות של הוועידה: הראשון, קידום מהיר של מעבר כלכלות העולם למבוססות אנרגיה נקייה; השני, גיוס המימון הנדרש כדי לעמוד ביעדים תוך הבטחת מימון מהמדינות העשירות למדינות העניות והמושפעות ביותר; השלישי, התמקדות באנשים, בפרנסה ובטבע; והרביעי, הפיכת הוועידה למכילה ביותר מבין ועידות האו"ם עד כה, כשהיא מקדמת שיתוף פעולה של שחקנים מגוונים, לרבות עמים ילידים, שחקנים תת־לאומיים וארגוני דת. ואכן, זו תהיה הפעם הראשונה מאז תחילת קיום הוועידות שבה האפיפיור צפוי להגיע ולהפציר במדינות העולם לפעול יחד להתמודד עם משבר האקלים.

אחד מנושאי הדגל של הוועידה הוא ה־Global Stocktake, שזוהי מדידה עולמית להערכת התקדמות המדינות לעמידה בהסכם פריז שהוזכר לעיל. סוג של הערכת מלאי. זהו נושא חשוב, כי ללא מדידה אמינה ושיטתית, אי אפשר לאמוד את הצלחת הפעולות להפחתת פליטת גזי חממה (מיטיגציה) והסתגלות לשינויי אקלים (אדפטציה), וכן להעריך את האמצעים הכלכליים והטכנולוגיים ליישום ההסכם.

מהמידע שכבר יצא בנושא המלאי, עולה תמונה שכבר הייתה ידועה קודם: המאמץ הקולקטיבי של המדינות להפחית את הפליטות אינו מספיק כדי לעמוד בסף ההתחממות של מעלה וחצי כפי שהוחלט בהסכם פריז.

בראייה מערכתית, מדהים לחשוב שעברו שמונה שנים מאז הסכם פריז, ורק השנה תפורסם המדידה הראשונה שתאפשר לומר בצורה סדורה ושיטתית שהמדינות אינן עושות מספיק. יש האומרים שהכלי הזה הוא טיפה בים – מעט מדי ומאוחר מדי. זה נכון, אך לצד זאת הצורך במדידה אמינה הוא חשוב כדי למנוע את תופעת ההתיירקקות ("גרינוואשינג"), כלומר, למנוע מגורמים שונים להטעות ולתת מצג שווא שפעילויות שונות תורמות למאבק בשינויי האקלים, בעוד המציאות בשטח מראה אחרת.

בכל אופן, אין די בכך. המדענים שהרכיבו את הדוח האחרון של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים (ה־IPCC) מזהירים שהשפעות שינוי האקלים מתגברות בשנים האחרונות מעבר למצופה. שנת 2023 ממשיכה את המגמה של שבירת שיאי טמפרטורות ממוצעות בשנים האחרונות, ושל מספר אירועי האקלים הקיצוניים ההרסניים בעולם.

לנוכח השלכות משבר האקלים, בראש סדר העדיפויות של הוועידה הקרובה צריכה להיות המשימה להפחית את פליטות גזי החממה. בשנים האחרונות, כדי לקדם את הנושא הזה, מספר רב של מדינות, ובעיקר מדינות האיחוד האירופי, קראו להפסקה הדרגתית – תוך קביעת תאריך סופי של השימוש בדלקים מאובנים כיעד מרכזי, עד לאיסור מוחלט של השימוש בדלקים אלה בעתיד. מדינות אחרות, בעיקר יצרניות דלקים גדולות, וכן מדינות מתפתחות אשר מסתמכות על הדלקים המאובנים כדי להצמיח את כלכלותיהן, לא תומכות בהצעה.

ואכן, בחודשים שלקראת הוועידה, השיח הוסט מדיון באיסורים, "המקלות", לדיון בצעדים חיוביים, "הגזרים". כלומר, במקום לדבר על איסור או הפחתה הדרגתית של השימוש בדלקים מאובנים, השיח שהתגבש והנרטיב המוביל להצלחת הוועידה הם שילוש השימוש באנרגיות מתחדשות והכפלה של צעדי ההתייעלות האנרגטית.

מצד אחד, שיח ששואף להרחיב את השימוש באנרגיות מתחדשות הוא חשוב וחיוני, כי בלי חלופות ממשיות ימשיכו לעשות שימוש בדלקים מאובנים. אולם מצד שני, ללא מקלות, לא יהיו תמריצים רציניים לצמצום פליטות.

עיסוק כזה בגזרים, תוך ויתור על המקלות, ישרת כלכלות חזקות שתורמות רבות למשבר האקלים. כך למשל מדינה שצפויה לראות בעין חיובית את גישת הגזרים היא סין, שפועלת ביתר שאת להגברת ההספק המותקן של אנרגיות מתחדשות במדינה, וגם נחשבת ליצרנית הגדולה בעולם בתחום הפאנלים הסולריים וטורבינות הרוח.

אולם לצד זאת, סין היא צרכנית כבדה של דלקים מאובנים וגם הפולטת הגדולה ביותר של גזי חממה בעולם. לכן, שיטת הגזרים מתאימה לה: היא צפויה להרוויח מעלייה בביקוש העולמי לאנרגיות מתחדשות, ולצד זאת היא לא תהיה מחויבת להפסיק את השימוש בדלקים מאובנים.

גישת ה"גם וגם"
העיסוק הנוכחי בקידום פתרונות למשבר האקלים, לרבות הרחבת השימוש באנרגיות מתחדשות וגיוס המימון הנדרש לכך, במקום העיסוק בהפסקת השימוש בדלקים מאובנים, אינו מפתיע. זה מתקשר ישירות לביקורת שנשמעה בעולם לפני כמה שנים, כאשר נודע שאיחוד האמירויות, מדינה שהתעשרה מדלקים מאובנים, צפויה לארח את הוועידה.

השנה אף בחרה איחוד האמירויות לתפקיד נשיא הוועידה את ד"ר סולטאן אל־ג'אבר, שר התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת, המשמש גם כמנכ"ל חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי (ADNOC). לנוכח היותו דמות מפתח בתעשיית הדלקים המאובנים, צצה ביקורת בעולם לגבי התאמתו לתפקיד זה. רבים בעולם קבעו מראש שהוועידה בדובאי תהיה כישלון, שכן לא ייתכן שאיש תעשיית הנפט ינהל שיחות שמטרתן צמצום השימוש בדלקים מאובנים. אחרים, גם בקרב ארגוני הסביבה בישראל, החליטו להחרים את הוועידה בטענה שזו צביעות.

הביקורת הנשמעת מובנת, אך לצד זאת, יש לזכור שמדינות רבות בנוסף לאיחוד האמירויות אימצו את גישת ה"גם וגם". איחוד האמירויות, כמו מדינות אחרות, מציבה לעצמה מחד יעדים משמעותיים בתחום האקלים ומבקשת לבצע מספר שינויים משמעותיים, הכוללים מעבר משימוש מסיבי בדלקים מאובנים לטובת שימוש באנרגיה סולרית ואנרגיה גרעינית והגברת ייצור אנרגיה מפסולת. אך מנגד היא ממשיכה לקדם פרויקטים המחמירים את משבר האקלים.

איחוד האמירויות, כאמור, אינה יוצאת דופן בהתנהלותה. רוב מדינות העולם חוטאות בהתמודדותן עם משבר האקלים. לפי דוח ניטור אקלים של ה־OECD שפורסם החודש, מרבית החברות בארגון לא עומדות ביעדים שלהן. בנוסף, רק בשנה האחרונה מדינות כמו ערב הסעודית, קטאר, מקסיקו ואפילו קנדה, בריטניה וארה"ב אישרו יחדיו מאות קידוחים חדשים של דלקים מאובנים, זאת לנוכח הביקוש הגבוה ברחבי העולם לדלקים אלה.

בהקשר זה חשוב להדגיש כי קידום קידוחים חדשים של דלקים מאובנים יוצר מציאות בעייתית להתמודדות עם שינויי האקלים, שכן פרויקטים אלה נועלים טכנולוגיות מבוססות דלקים מאובנים עשורים קדימה, כי המשקיעים בפרויקטים אלה מצפים לקבל החזר על השקעותיהם לאורך כל חיי הפרויקט.

ייתכן שזו אחת הסיבות להסטת השיח בחודשים שלקראת הוועידה מהפחתה הדרגתית עד איסור השימוש בדלקים מאובנים, לכיוון צעדים המקדמים חלופות – וזאת מתוך התפיסה הבעייתית שחלופות חדשות אלו יוכלו להתקיים לצד המשך השימוש בדלקים מאובנים עוד עשורים רבים קדימה.

חשוב להדגיש שמדינות המפרץ, ובהן גם איחוד האמירויות, מבינות שיצטרכו להיגמל מהשימוש בדלקים מאובנים, וכדי לשמר את יציבותן הכלכלית והחברתית עליהן להבטיח את המשך ההובלה שלהן בתחום האנרגיה בעולם. כדי לבסס מקור הכנסה אחר למשקיהן, הן חייבות לפתח יתרון יחסי בטכנולוגיות שיתבססו בעתיד, ולכן יש להן אינטרס מובהק להשקיע בפיתוח חלופות אנרגטיות.

לפיכך, בנוסף לחלופות ה"קלאסיות" ששואפות להפיק אנרגיה מהשמש והרוח, נראה כי בוועידה הנוכחית בדובאי יתפוס מקום רב השיח על אנרגיה מבוססת מימן ירוק ואנרגיה גרעינית. מדינות רבות בעולם מקדמות תחנות כוח גרעיניות כחלק מאסטרטגיות האנרגיה והאקלים שלהן. מגמה זו צפויה להתעצם בעיקר בקרב הכלכלות המתפתחות, אך גם ארה"ב מקדמת את המאמץ וצפויה להוביל בדובאי מחויבות בינלאומית חדשה לשילוש ההספק העולמי מאנרגיית גרעין עד שנת 2050.

אנרגיות הגרעין והמימן הן חלק מה"גזרים", וניכר שהן תואמות את השאיפות האמירתיות: אל־ג'אבר הצהיר השנה כי אנרגיה גרעינית היא מרכיב חשוב במעבר לאנרגיה נקייה. איחוד האמירויות נחשבת גם לחלוצה במזרח התיכון, כשהקימה ב־2021 מתקן תעשייתי לייצור מימן ירוק בפארק הסולארי בדובאי.

נראה כי הצורך להתמקד בגזרים – האצת השימוש בפתרונות טכנולוגיים להתמודדות עם שינוי האקלים – מאוד מתחבר להיותה של איחוד האמירויות מרכז עולמי לחדשנות ולפיננסים. איחוד האמירויות צפויה להציג בוועידה את מאמציה לקדם חדשנות בתחום שינויי האקלים, לרבות פרויקטים והשקעות במעבר לכלכלה דלת פחמן ושותפויות עם מדינות שונות. במסגרת הוועידה יהיה מתחם מיוחד לחדשנות ולעסקים, וכמו כן, מדינות שונות צפויות להקים ביתנים לאומיים כדי להציג את העשייה שלהן בתחום האקלים וליצור שיח בנושאי מפתח.

היכן ישראל?
גם לישראל צפויה נוכחות בוועידה, אם כי מצומצמת יותר מהתוכנית המקורית עקב המלחמה. ישראל, כידוע, לא נרתמת באופן מספק למאבק בשינויי האקלים. חוק האקלים, שנוסחו אושר לאחרונה בממשלה, לא מציב יעדים משמעותיים, וגם את היעדים שאושרו  ניתן יהיה, לפי הנוסח, לשנות. בנוסף, למרות התחייבויותיה להפחתת פליטות גזי חממה בוועידות האקלים הקודמות, פרסם לאחרונה המשרד להגנת הסביבה דוח שחשף כי בשנת 2022 כמות פליטות גזי החממה של ישראל גדלה בשיעור של 3.5% לעומת שנת 2021. גם מלחמת הפתע שאליה נגררה ישראל צפויה להשפיע על עמידתה במחויבויותיה הבינלאומיות.

בהקשר גיאופוליטי רחב יותר, המלחמה עלולה לעכב את הרחבת היחסים עם שותפות פוטנציאליות נוספות באזור, שנחשבות שחקניות מפתח במאבק המזרח־תיכוני במשבר האקלים. בראשן כמובן ערב הסעודית, שכינון יחסים איתה, בתנאי שינוצל נכון, יוכל לקדם שיתופי פעולה קריטיים באזור סביב משבר האקלים, במיוחד בתחומים האנרגטיים.

ערב הסעודית היא שותפה חשובה, במיוחד לאור העובדה שהיא מקדמת זה שנתיים את "היוזמה הסעודית הירוקה" להובלת מהלך סביבתי ואקלימי כולל במזרח התיכון. ככלל, ועידות האקלים שמות במרכז את הצורך של שיתוף פעולה בין מדינות במאבק בהתחממות הגלובלית. אם זה נכון בראייה גלובלית, זה כמובן גם נכון בראייה אזורית, ולכן ישראל צריכה לשאוף לראות כל פתרון שהיא מקדמת במאבק בהתחממות הגלובלית בהקשר המזרח־תיכוני.

ביכולתם של אינטרסים אנרגטיים ליצור בריתות מורכבות. מאחורי השאיפות האמריקאיות לחבר בין ישראל לערב הסעודית, ישנו בין היתר הרצון לפתח תשתית להובלה יבשתית של אנרגיה מהמפרץ לאירופה, על מנת לאפשר חלופה לצינורות הגז הרוסיים נורד סטרים 1 ו־2, נוכח מלחמת רוסיה־אוקראינה.

תשתית זו היא חלק מתוכנית שמובילה ארה"ב ליצירת מסדרון כלכלי מהודו לאירופה דרך המזרח התיכון, ה־IMEC. הפרויקט נכלל באסטרטגיה האזורית האמריקאית להגביר את האמון של שותפיה במפרץ הפרסי, ובמחויבות של וושינגטון לאזור תוך יצירת רצף גיאוגרפי מהודו, דרך המזרח התיכון, לרבות ישראל לאירופה.

פרשנים רמזו לא אחת כי הדחיפה לחימום היחסים של ישראל עם ערב הסעודית, מקורה ברצון להוצאתו לפועל של הפרויקט והידוק הברית נגד ציר ההתנגדות. אלה הביאו את איראן וגרורותיה לחולל מלחמה באזור, ולא בכדי מלחמת חרבות ברזל פרצה חודש לאחר חשיפת התוכנית במפגש פסגת מדינות ה־G20, שהתקיימה בניו דלהי בספטמבר.

המצב האידאלי יהיה שפרויקט מסוג זה, בתקווה שייצא לפועל, יאפשר את הקמתו של מסדרון הולכה לאנרגיות נקיות ממדינות עתירות שמש לאירופה. זאת כמובן בהלימה להתחייבויותיהן של כל המדינות בוועידות האקלים השונות לצמצום פליטות.

במציאות שבה ועידת אקלים עולמית מציעה גזרים ללא מקלות, ובה מדינות ממשיכות לאשר רישיונות לקידוחי גז טבעי – סביר יותר שאם פרויקט ה־IMEC ייצא לפועל, בשלב הראשון תוקם תשתית צנרת להולכת גז.

גם אם הצנרת במסגרת ה־IMEC תאפשר בעתיד הובלת מימן ירוק ממדינות המפרץ לאירופה, כפי שהשותפות הצהירו, כל עוד אין תשתיות והתאמות נחוצות להובלה ולשימוש מסחרי במימן – הצהרות אלו ריקות מתוכן, והצנרת צפויה להזרים דלקים מאובנים לאירופה.

מכאן כי כל התוכניות הללו, שמצריכות השקעות עתק ושהשלמתן צפויה לארוך כמה שנים, מעלות שאלות לגבי הרצינות של מדינות רבות באשר לגמילה שלהן מדלקים מאובנים.

שיטת הגזרים על חשבון המקלות מעלה גם שאלות לגבי רצינותה של ועידת האקלים, שכבר שנים זוכה לביקורות מארגוני סביבה ומהקהילה העסקית. הצלחתה של ועידת האקלים תימדד בחלקה לפי כמה היא תביא להפחתה בשימוש בדלקים מאובנים, ולא רק תקבע יעדים שאפתניים למעבר לאנרגיות מתחדשות.

נראה שמדי שנה בוחרות ועידות האקלים להתמקד בקידום צעדים להכנת התשתית לגמילה מדלקים מאובנים, אך בפועל הן דוחות את הגמילה עוד ועוד. דחיינות כזו היא אסטרטגיה קלאסית של מכורים, ויש לחדול ממנה כמה שיותר מהר על מנת להצליח להתמודד עם משבר האקלים. על פניו לא נראה שהשנה זה יהיה אחרת, אך עם זאת, הנמכת ציפיות טומנת בחובה גם את התקווה להתבדות.

המאמר פורסם ב-2 לדצמבר ב-מעריב.

הפוסט לרגל הועידה בדובאי: כך נוכל להתמודד עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קידום פתרונות סביבתיים חוצי-גבולות בין הישראלים לפלסטינים על ידי החברה האזרחית, בהיעדר שיח על שלום, ככל הנראה לא יוביל להסכם שלום בטווח הנראה לעין. אך ביכולתם לפתור מצוקות בשטח המשפיעות על חיי היום יום של שני הצדדים. מערכת הקשרים המקצועית שמתפתחת ומקודמת על ידי החברה האזרחית, מציעה לדרג המקצועי והפוליטי בממשלה ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, לצד יוזמות ופתרונות מעשיים שנבחנו מראש בעיניים פלסטיניות וישראליות משותפות.

אחד הנושאים המרכזיים שמדגימים היטב את הפוטנציאל שבאסטרטגיה זו הוא הטיפול במי שפכים. ישראל הינה המדינה המובילה בעולם בתחום של מחזור והשבת מים לצרכי חקלאות. לעומת זאת בגדה המערבית, רק כשליש ממי השפכים נאספים בשטחי הרשות הפלסטינית, שליש מהשפכים הלא מטופלים משוחררים לסביבה ומזהמים אותה, ושליש מהשפכים זורמים לתוך שטחי מדינת ישראל ומטופלים במתקני טיהור שפכים בשטחי ישראל, שמחייבת את הרשות הפלסטינית על הטיפול בהם.

יש בעניין מעין אבסורדיות, שכן עם כל הקידמה של ישראל בטיפול במים, הפלסטינים – שהם שכנים מידיים, שותפים במקורות המים ותלויים בישראל בהיבטים רבים – נמצאים במקום שונה לחלוטין: סובלים ממחסור במים, ללא מערכות השבת קולחין, ומתמודדים עם מחסור במים לחקלאות. הפערים בין הצדדים עצומים ואת מחיר אי-השוויון גם ישראל משלמת ותשלם עוד בעתיד.

למחזור מים והשבתם לחקלאות יש יתרונות רבים, סביבתיים ומדיניים – הפחתת הלחץ על המקורות הטבעיים, מניעת זיהום נחלים וקרקע במי ביוב, אספקת מים יציבה לחקלאים בגדה וחיזוק החקלאות המקומית.

ישנן מספר אסטרטגיות לטיפול והשבה במי קולחין, כאשר העיקרון המנחה המרכזי הוא להתחיל בפתרונות בעלי פרופיל נמוך בהיקף קטן אשר תומכים ונעזרים בקהילות מקומיות. פתרונות אלו יכולים להיות מודולריים – ועם יכולת להתרחב בהדרגה. תחת המציאות הפוליטית הנוכחית, אסטרטגיות אלה עשויות להפחית פגיעה סביבתית, לחזק את חוסנן של קהילות מקומיות, לייצר שיתופי פעולה אזרחיים ומקצועיים, ובעתיד להוות תשתית לשיתוף פעולה מדיני נרחב.

האסטרטגיות המרכזיות המותאמות לאתגרי מרחב הגדה המערבית כוללות בין היתר –  

1. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים והעברת מי הקולחין על ידי צינורות למרכזים חקלאיים בגדה.

2. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים, בעלי קיבולת נמוכה יותר הסמוכים למרכזים עם צפיפות אוכלוסייה ולשטחים חקלאיים, לצד ניהול חוזי התקשרות ישירים עם חקלאים מקומיים.

3. החלפת מים בין ישראל לרשות הפלסטינית במקרים בהם מתקני טיהור השפכים רחוקים מאזורים חקלאיים אך קרובים לאזור הגבול עם ישראל. מכירת מים לישראל בהסכמי התקשרות, תמורת קניית מים באזורים חקלאיים פלסטינים הסמוכים למתקן טיהור שפכים (מט"ש) ישראלי תוך שמירה על סטנדרטים זהים באיכות המים ובמחיר, ומיקסום האיזון בין נפחי המים בקנייה ובמכירה.

דוגמה מעניינת לפרויקט שכבר נמצא בשלבי יישום, הוא פרויקט אל-בירה העוסק בהעברת קולחין לחקלאות, ומהווה דוגמה מצויינת לאופן שבו המעורבות של החברה האזרחית, ושיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים, תרמו למציאת פתרונות לבעיה סביבתית חמורה. תחנת אל-בירה מטפלת ב-2.5 עד 3.5 מיליון קוב שפכים, אשר מוזרמים לנחל ושם מצטרף אליהם ביוב גולמי מכפרים סמוכים. הפרויקט הציע להעביר קו קולחין ישירות ממתקן טיהור השפכים באל-בירה ליריחו לשימוש במורד. זהו פרויקט בו כולם מרוויחים: ישראל מרוויחה מניעת זיהום במעיינות מרכזיים ובשמורת טבע, הפלסטינים מרוויחים מי קולחין להשקיה באזור יריחו. הפרויקט היה תקוע כעשור עקב אי-הסכמה בין המנהל האזרחי ורשות המים הפלסטינית על מסלול הצינור באזור C. הפורום לדיפלומטיה סביבתית, מיסודו של מכון הערבה, נכנס לתמונה בשנת 2018 בשותפות עם המכון הפלסטיני "דמור לפיתוח קהילתי".

בתחילת הדרך, המנהל האזרחי, הגוף האחראי על הענקת היתרי בניה לצינור, לא קיים תקשורת ישירה עם רשות המים הפלסטינית. התערבותו של צוות הפורום הביאה את הצדדים לשיח ישיר, להחלפת מידע ולקביעת פתרון מקצועי המוסכם על כל הצדדים.  בהמשך, מכון הערבה ודמור גייסו יחדיו תרומות כדי להעסיק חברת הנדסה פלסטינית שתכין תכנית מפורטת לצורך הגשת בקשה להיתר בניה. גם פה, ארגוני החברה האזרחית עבדו יחד עם המנהל האזרחי, רשות המים הפלסטינית וחברת ההנדסה כדי לוודא שהתכנית שתוגש בסוף תעמוד בכל הקריטיריונים של היתר בניה ישראלי ורשות המים.  לבסוף, הושג היתר בניה לפרויקט לצד חלוקת תפקידים מוגדרת בין הצדדים השונים. במקביל, סייע מכון הערבה גם להקים את "התאחדות משתמשי מי קולחין" ביריחו – התאחדות של החקלאים באזור יריחו להסדרת השימוש בקולחין. שלב נוסף בתכנית עשוי להיות חיבור של מי ביוב מקלנדיה שהיום מזהמים את נחל פרת, לאותו מט"ש באל-בירה לטיהור ושימוש כמים נוספים לחקלאות ביריחו.

בהיעדר תהליך שלום בין ישראל והפלסטינים, אסור לנו להרים ידיים ולהגיד אין מה לעשות. מניעת הפגיעה בסביבה אינה סובלת דיחוי.  גם אם ברמה המדינית אנחנו עדיין תקועים, ברמה המקומית יש הרבה מה לעשות ולכך ישנו ערך כפול – סביבתי ומדיני.  

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-7 ליוני.

הפוסט בסביבה חמה כמו שלנו חייבים להשקות את השלום: קידום פתרונות בשטח לסוגיות מים בין ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישנם ארבעה עקרונות העומדים בבסיס הקיימות ובאים לידי ביטוי בשדה הסביבתי, הכלכלי והחברתי, והם שצריכים להנחות גם את הפעילות בשדה המדיני:

עתיד – שיח על קיימות בוחן את יכולת ההמשכיות של החברה או של המערכת. ההתנהלות בהווה צריכה להיות כזו המבטיחה את יכולתם של הדורות הבאים להתקיים ברווחה. בהתאם לכך, בתרגום לשדה המדיני, יש לגזור את הלגיטימציה של פעולות הנעשות בהווה מתמונת העתיד הרצויה ולאמץ פרקטיקות מדעיות בתהליכי קבלת החלטות.

שוויון – המושג "שוויון" בוחן היבטים של חלוקת המשאבים והכוח ומצביע על כך שככל שהפערים בין קבוצות גדלים, כך גם הקיימות תיפגע. כשישנן קבוצות עניות ללא גישה למשאבים שנאלצות להשתעבד לעבודה – הן בחלקן יכחדו ובחלקן ייצרו הפרעות לסדר החברתי; וכשישנן קבוצות עשירות שכל מטרתן היא להפיק מקסימום רווחים כאן ועכשיו, הן תנצלנה את המשאבים הטבעיים עד תום ותפגענה ביכולת של החברה להתקיים לאורך זמן. ובתרגום לשדה המדיני – יש לחזק את השוויון בין אנשים ובין מדינות, תוך הבטחת שקיפות ונגישות להזדמנויות לכל ותיעדוף רווחה לכולם על פני רווחים למעטים.

סביבה – אנו נמצאים כל העת בתלות-גומלין בין הסביבה הפיזית לסביבה האנושית שלנו. כחלק אינטגרלי מהסביבה, עלינו להיטיב עמה שכן היא המספקת לנו את תשתיות החיים. לכן, עלינו להבטיח חילוף חומרים מפרה עם מדינות אחרות תוך הבנת תלות הגומלין בין מדינות, והצורך בשיתוף פעולה סביב ניהול משאבים. משכך, עלינו לבנות את הגבולות כמרחבי מפגש ולא כקווים מפרידים. הבנה חשובה נוספת היא שהמשאבים הטבעיים והמדיניים שלנו הם מוגבלים ועלינו לטפח אותם, לנהל אותם ולשתף אותם.

מגוון – המגוון הוא זה שמבטיח איזונים של המערכת, ודואג להפרייה ההדדית ההכרחית לקיום. "מגוון" מתייחס לחיזוק מערכות יחסים על כל סוגיהן, תמיכה בקהילות ובאוכלוסיות שונות, ושילוב מגוון דעות בתהליכי קבלת החלטות.

איך זה פוגש את מדיניות החוץ?

אימוץ ארבעת העקרונות האלה מעניק הזדמנות להעריך בצורה אחרת את מדיניות הממשלה על כל היבטיה, טומנת בחובה הזדמנויות רבות ומחברת את ישראל לאתגרים הרלוונטיים של המאה ה-21.

1. ההכרח לגזור את הפעילות בהווה מתמונת עתיד רצויה מחייב את ישראל לבחון מחדש את מדיניותה ביחס לסכסוך המתמשך עם הפלסטינים – סכסוך ומלחמה אינם בני-קיימא בשום צורה. הם מייצרים הרס סביבתי כלכלי וחברתי בקנה מידה עצום, מפרקים קהילות ופוגעים בתנאי המחיה הבסיסיים ביותר המגיעים לכל אדם. במרחב שכזה אנשים הם חסרי תקווה ביכולת שלהם להגשים תמונת עתיד רצויה. תחת סכסוך ומלחמה, יכולת ההמשכיות של חברה נמצאת תחת איום מתמיד.

הנחת יסוד חשובה ביחסי החוץ של ישראל, היא שישראלים ופלסטינים חולקים סכסוך משותף ויחלקו עתיד משותף. בהסתכלות לעבר עתיד משותף, הפרדיגמה של קיימות מדינית-אקלימית מציעה לתעדף שאלות כמו "באיזו מציאות תרצו לחיות מחר?" ו"כיצד תרצו שהילדים והנכדים שלכם יחיו?" על פני השאלה "למי הזכות ההיסטורית על הארץ?" פרדיגמה זו מציעה גם לנתח תרחישים מדיניים שונים בהסתכלות ארוכת טווח ולבחון כיצד הם ישפיעו על אופיה של מדינת ישראל ועל רווחת תושביה. כיצד פתרון שתי המדינות, הקמת קונפדרציה או סיפוח חד-צדדי יראו בטווח הארוך? אילו עקרונות מדיניים יישמרו ואלו יידחקו? מה המחירים ומה הרווחים בכל תרחיש?

בהתאם לשאלות השונות – התשובות שונות, וכך גם המדיניות הנגזרת מאותה תמונת עתיד רצויה. גם אם ישנו מאבק בין תפיסות שונות בחברה הישראלית לגבי תמונת העתיד הרצויה, ההכרעה לגזור את הפעילות העכשווית תוך הסתכלות על תמונת עתיד, בוודאי מורידה מסדר היום אסטרטגיות נפוצות מאוד היום – כמו התפיסה של ניהול הסכסוך. אימוץ העקרונות הנוספים יורידו מסדר היום חלופה נוספת: אפרטהייד.

2. הכרה בקשר הקריטי בין מערכות סביבתיות ומערכות מדיניות, מחייבת את ישראל לקשור את גורלה עם שכנותיה ולקדם שיתופי פעולה אזוריים– מדיניות חוץ מקיימת מדגישה את תלות הגומלין המתקיימת גם בהיבט האקלימי וגם בהיבט המדיני. משבר מים בירדן או שקיעה והצפה של אזורי מגורים במצרים ישליכו על ישראל באופן ישיר. גם משבר כלכלי חריף במצרים, משבר פוליטי חריף בלבנון או מלחמת אזרחים נוספת בסוריה, ישליכו באופן ישיר על ישראל.

ישנה תלות הדדית בין מדינות גם כאשר המדינות נמצאות בסכסוך או בנתק דיפלומטי. ישנה גם תלות גומלין בין שלום ישראלי-פלסטיני לבין שלום בין ישראל למדינות נוספות באזור. היחסים בין ישראל והפלסטינים הינם חלק מהתמונה האנושית, חברתית, פוליטית ופיזית של האזור ולא ניתן לנתק בין הנושאים. עבור כל מדינות האזור, משבר האקלים יביא (וכבר היום מביא) לשינוי המשאבים הזמינים ותנאי המחיה. תחרות על משאבים יכולה להעצים סכסוכים ולהביא לחוסר יציבות פוליטית, אך מציאת דרכים להגדלתם ולחלוקה הוגנת שלהם יכולים להוות תשתית ליציבות ולבניית שלום. ההבנה כי מדינת ישראל היא חלק מהסביבה תעזור לראות את התלות שבין יציבות אזורית ושלום לבין חוסן וביטחון לאומי.

3. ההבנה שללא שוויון לא ניתן להגשים את תמונת העתיד, מחייבת את ישראל לדאוג לרווחה ולביטחון גם של החיים מחוץ לגבולותיה –פערים גדולים קיימים היום בתוך ישראל בהיבט הכלכלי, הגיאוגרפי, החברתי ואפילו האזרחי. אי השוויון העמוק הזה פוגע ביכולתה להתקיים לאורך זמן ומתדלק מתחים ושסעים המאיימים לקרוע את החברה, הכלכלה והמדינה. אולם, אי השוויון קיים גם בין ישראל ושכנותיה. ישראל עשירה מסביבתה הקרובה, חזקה ממנה צבאית לאין ערוך, ועד לאחרונה גם היתה יציבה יותר פוליטית לאין ערוך.

ניתן לשמוח על המציאות הזו, אך הפערים בין ישראל לסביבתה יוצרים מתחים ושסעים שמאיימים על קיומה, רווחתה וביטחונה. למשל, התפיסה הפלסטינית הרווחת לפיה פירות השלום של אוסלו לא חולקו בצורה שווה, ושישראל הצליחה לקטוף מהם בצורה מיטבית בעוד האוכלוסייה הפלסטינית לא נהנתה מאותה גישה לשוק הגלובלי ולהזדמנויות הכלכליות שנפתחו, תרמה את חלקה לאכזבה שנוצרה מתהליך השלום. גם היום, נוכח האתגרים שמדינות האזור מתמודדות עמן, על ישראל להציב כמטרה לסייע להן באמצעות העברה של מידע, טכנולוגיה, גיבוש מוסדות משותפים, הבטחת עזרה הדדית בעתות חירום, שותפות במוסדות אזוריים ועוד.

4. ההבנה שגיוון מערך החוץ הינו משימה קריטית להגשמת תמונת העתיד הרצויה –ישנם ציבורים רבים שאינם באים לידי ביטוי מספק בעיצוב מדיניות החוץ הנוכחית של ישראל – נשים, פלסטינים אזרחי המדינה, חרדים. היעדרם משולחן מקבלי ההחלטות פוגע במדיניות והזדמנויות רבות מפוספסות. אינספור מחקרים הצביעו על חשיבות נוכחותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות כדי לקדם שלום וביטחון – חבל שאין מספיק מהן במערך החוץ היום. אינספור הזדמנויות יכולות להיפתח בקשרים עם האזור יחד עם שילוב פלסטינים אזרחי המדינה במערך החוץ – חבל שאין מהם היום. וכך הלאה. על מערך החוץ להבטיח את הביטוי והנגישות של מגוון רב של תרבויות, שפות, תפיסות עולם וערכים למערך החוץ, תוך הבנה שלכל מטען וייצוג שהם מביאים איתם יש חשיבות וערך.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-30 במרץ.

הפוסט ארבעה עקרונות למדיניות חוץ אקלימית מקיימת במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט קיימות מדינית אקלימית: ליבת מדיניות החוץ במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדובר בחקיקה המשמעותית ביותר שהובילה עד כה ממשלת וכנסת ישראל בנוגע למאבק במשבר האקלים. אם תושלם, היא עשויה להוות התקדמות של ממש בפעולות ישראל בכל הנוגע להפחתת גזי חממה והיערכות אקלימית, אשר התקדמו עד כה בקצב איטי מאוד. יחד עם זאת, החוק גם זוכה לביקורת רבה – בעיקר בגין היעדים הנמוכים שהוא מציב להפחתת פליטות גזי חממה עד 2030, ובגין העובדה שיהיה ניתן לשנותו או אף לבטלו בהחלטת ממשלה. כעת, כאשר טיוטת החוק נמצאת על שולחנה של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת החדשה להכנה לקריאה שנייה ושלישית, זו העת לעמול ולשפר את החוק ככל שניתן.

חוק האקלים מהווה חלק חשוב בעיגון ההתחייבויות של מדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם, כולל ישראל. לפי הסכם פריז, אותו אישרה ממשלת ישראל בשלהי 2016, המדינות החברות חייבות להצהיר מדי חמש שנים על היעדים הלאומיים להפחתת פליטות גזי חממה, ולדווח על האסטרטגיה הלאומית לעמידה במשימה וכן להיערכות לשינויי אקלים. בטיוטת החוק הישראלי מוזכר בפירוש כי הוא חלק מיישום מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל.

ישנם חוקי אקלים בעולם המלמדים כי מעבר לעיגון התחייבויות בינלאומיות, טמון פוטנציאל מדיני גדול בהתייחסות קונקרטית לסוגיות חוץ, קידום שיתופי פעולה אזוריים ולתפקיד של המדינה במאבק הגלובלי במשבר האקלים. כך למשל, חוק האקלים של דרום קוריאה מחייב כי התוכניות יתייחסו גם לאמצעים לשיתוף פעולה בינלאומי בהתמודדות עם שינויי האקלים. זאת ועוד, הוא מסמיך את מועצת האקלים הלאומית לחוות דעה על פעולות הממשלה גם בסוגיות של יחסים ושיתופי פעולה בינלאומיים הנוגעים למטרות ויעדי החוק. באופן דומה, בדנמרק, חוק האקלים מציין במפורש כי אחד המרכיבים של תוכנית האקלים השנתית של משרד האקלים, האנרגיה והתשתיות, הינו אסטרטגיית אקלים גלובלית.

על פניו, גם בישראל מבינים שהתמודדות טובה יותר עם משבר האקלים ויכולת לעמוד ביעדי צמצום הפליטות, עוברת דרך שיתופי פעולה אזוריים. דוגמה עדכנית לכך היא מזכר ההבנות לשיתוף פעולה שנחתם בנובמבר 2021 בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות בתחום האנרגטי. במסגרת המיזם, איחוד האמירויות תממן הקמת מתקני אנרגיה סולרית בירדן שימכרו חשמל גם לישראל, וישראל תקים מתקן התפלה חדש ותמכור מים נוספים לירדן. הדוגמה הזו גם ממחישה את המכשולים הרבים שישראל תיתקל בהם ללא מסגרת של חוק אקלים לאומי, ובפרט כזה המעגן גם היתכנות לשיתופי פעולה אזוריים ובילטרליים. אם חוק האקלים הישראלי יחייב ניהול סיכונים אזורי ויניח תשתיות מוסדיות לשיתופי פעולה אקלימיים חוצי גבולות – פרויקטים מסוג זה יוכלו להתממש.

ברובד הערכת הסיכונים, ניתן לחייב בחוק את כל משרדי הממשלה לבצע הערכת סיכונים אזורית-גיאוגרפית, שאינה עוצרת בגבול הפוליטי, כמו גם ביצוע סקר הזדמנויות לשיתופי פעולה עם מדינות שכנות ומדינות נוספות בעולם על בסיס סיכונים אקלימיים משותפים האופייניים לאזורנו. הכוונה להצפות, מחסור במים, מידבור ופגיעה בגין עומסי חום ועליית טמפרטורות בנכסים אסטרטגיים. תפקיד החקיקה הוא לעגן את חובת המחקר והניתוח של המצב הקיים, איתור ההזדמנויות, הצגתן, ועל בסיסן – מתן המלצה לפעולה בנושא. יודגש כי הדבר לא נוגע רק למשרדי האנרגיה או הגנת הסביבה, אלא לכלל המשרדים, כולל החינוך, המדע והטכנולוגיה והכלכלה.

דוגמה לסוגייה שכזו היא הסכנה הטמונה בזיהום ים מול רצועת עזה. התרחיש של זיהום חמור של הים התיכון כתוצאה מקריסת תשתיות בעזה – אינו תיאורטי. מפעלי התפלה בישראל כבר נסגרו בגלל שלמתקני הטיפול בשפכים בעזה נגמר הדלק, והשפכים זרמו לים. לכן, הצורך לחייב במסגרת החקיקה את הגופים הרלוונטיים בישראל להתייחס לפגיעה בפעילות של מתקן תשתית מחוץ לגבולות המדינה – הוא קריטי. ברובד ההיערכות, ניתן לחייב בחוק את משרדי הממשלה באיתור הזדמנויות פוטנציאליות סביב התמודדות והיערכות משותפת. המיזם עם ירדן ואיחוד האמירויות הוא דוגמה מצוינת כיצד שיתוף פעולה אזורי יכול ליצור חוסן אקלימי וביטחוני באמצעות אספקת מים סדירה ואספקת אנרגיה מתחדשת בהיקפים גדולים.

מעבר לשדרוג הסעיפים הקיימים בחוק כפי שתואר מעלה, הדיונים בוועדה כהכנה לקריאה שנייה ושלישית הם הזדמנות מצוינת לדון גם בשינויים מבניים בממשלה ובכנסת. למשל, חיוב הממשלה והקבינט לשמוע סקירה אקלימית אזורית רלוונטית כבסיס לקבלת החלטות, עיגון דיונים בדיווח אקלימי אזורי כחלק מהפעילות השוטפת של ועדת חוץ וביטחון, התייחסות בחוק התקציב למימון פרויקטים אזוריים או בינלאומיים של מחקר ופיתוח בתחום האקלים, ועוד. מעבר לעניין הברור בהגנה על האינטרסים הביטחוניים בפרט והלאומיים בכלל, על ישראל לצאת מנקודת ההנחה שהיערכות אזורית נכונה לאסון אקלימי היא כלי משמעותי במדיניות החוץ של ישראל המייצר רווח הדדי (Win-Win-Win) ומבטיח את יציבותה וחוסנה של ישראל לטווח הארוך.

לסיכום, התייחסות לאומית פנימית בלבד לחוק האקלים, בייחוד במזרח התיכון שמושפע קשות כבר כיום מהשינויים הסביבתיים, היא התייחסות חלקית ביותר המשאירה את ישראל חשופה לסיכונים רבים כתוצאה מנזקים ביטחוניים, דיפלומטיים והומניטריים. לעומת זאת, חוק המכליל ומעודד גם הזדמנויות לשיתופי פעולה יכול להביא לחיזוק היחסים עם מדינות האזור, לחיזוק מעמדה של ישראל בעולם וכן להקטנת הסיכון האקלימי. על ממשלת ישראל החדשה מוטלת האחריות לקדם חוק אקלים מועיל ומקיף עבור ישראל. בניגוד למקומות אחרים בעולם, כמו ארה"ב, בהם משבר האקלים הפך לחלק מפוליטיקת הזהויות, בישראל הנושא הוא עדיין על-מפלגתי. ראוי שלישראל תהיה מדיניות אקלים ברורה, מקיפה, בעלת פרספקטיבה בינלאומית ומעוגנת בחוק, עוד לפני ועידת האקלים הבינלאומית הבאה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-8 בדצמבר 2022

הפוסט כדי לעשות טוב לסביבה, חוק האקלים הישראלי צריך התייחסות אזורית הופיע לראשונה ב-Mitvim.