השאלות המרכזיות שעלו:

1. מהו הכיוון האסטרטגי שאיראן בוחרת בו – מבחינת שאיפותיה הגרעיניות ומיקומה בין ארה"ב לסין?

2. איזו חשיבות מעניק טראמפ למזרח התיכון במדיניותו כלפי סין?

3. כיצד יפעלו מדינות המפרץ כשהעימות יחריף?

4. האם ישראל עלולה למצוא עצמה לכודה בין שתי מעצמות? כיצד תוכל למקם עצמה נכון יותר תחת לחצים ביטחוניים? האם ניתן לנהל מדיניות גידור?

5. האם ניתן לשקם את יחסיה של ישראל עם סין?

6. האם ישראל תוכל להבטיח לעצמה מקום במזרח התיכון של העתיד?

תובנות עיקריות

המזרח התיכון:

המזרח התיכון הפך לזירה פתוחה לתחרות אסטרטגית בין ארה"ב לסין. מדינות האזור נוקטות מדיניות גידור זהירה, ולא בוחרות צד באופן חד משמעי. אין חלוקה בינארית בין תומכי ארה"ב לתומכי סין. ישראל היא יוצאת הדופן – מאחר שהיא מזוהה לחלוטין עם טראמפ ויחסיה עם סין נמצאים בשפל היסטורי.

איראן:

איראן תלויה כלכלית בסין, ומייצאת לה נפט במחירים מוזלים. עם זאת, ניסיונותיה להתקרב למערב נועדו גם לשפר את עמדות המיקוח מול סין ולגוון את בריתותיה.

מדינות המפרץ:

● העימות בין סין לארה"ב אינו מרכזי בחשיבה האסטרטגית הסעודית. ביקורו האחרון של טראמפ והחתימה על עסקאות נרחבות עם מדינות המפרץ אינם מעידים על העדפה חד משמעית לארה"ב, אלא מהווים חלק מאסטרטגיית גידור.

● עצירת קידום ברית ביטחונית עם ארה"ב, לצד המעורבות הסעודית במסגרת בריקס, מדגישה קו זהיר ומחושב.

● גם כלפי איראן נוקטת סעודיה טון פייסני יותר, תוך השלמה עם היותה מדינת סף גרעינית.

● מדיניות טראמפ במזרח התיכון בקדנציה השנייה מונעת משיקולים טקטיים וקצרי טווח, ולא משאיפה לשותפויות ארוכות טווח. בניגוד לקדנציה הראשונה – בה יועצים עיצבו את המדיניות – כעת היא נובעת ישירות מאינטרסים אישיים של טראמפ.

ישראל:

● ישראל אינה שחקנית מרכזית בתוכנית הכלכלית של טראמפ בנוגע לקשר בין הודו לאירופה דרך המפרץ. יוזמת "דרך המשי הדיגיטלית" עשויה לעקוף את ישראל דרך טורקיה וסוריה.

● ישראל נמצאת בעמדה נחותה: המלחמה בעזה והמהלכים ביהודה ושומרון מייתרים את נושא הנורמליזציה בטווח הקרוב ומזיקים לקשרים עתידיים עם מדינות האזור.

● תלות ישראל בטראמפ מקשה עליה לנקוט מדיניות גידור ומגבירה את פגיעותה מהלכים אזוריים של ממשל טראמפ.

● היחסים המיוחדים עם ארה"ב מאבדים מהבלעדיות שלהם:

     ○ מדינות המפרץ אינן נזקקות עוד לישראל כמתווכת מול וושינגטון.

     ○ סין מאבדת עניין בישראל, שנתפסת פחות ופחות כבת ברית מרכזית של ארה"ב.

     ○ אם יוזמת טראמפ תהפוך את המפרץ למוקד חדשנות וטכנולוגיה, ישראל עלולה לאבד גם את יתרונה בתחום זה.

סין:

● אין ראיות לכך שסין שואפת להחליף את ארה"ב כמעצמה השלטת במזרח התיכון, חרף התחושה שוושינגטון נסוגה. סין ממוקדת בניצול הזדמנויות שצצות – ומדיניות טראמפ מייצרת עבורן מרחב פעולה.

○ דוגמה מובהקת לכך היא נסיגת סוכנות USAID מהאזור, אשר פותחת פתח להגברת ההשפעה הרכה של סין.

● עם זאת, לסין אינטרס שארה"ב תישאר מעורבת ברמה מסוימת, כדי שלא תנתב את משאביה לאזור האינדו-פסיפי.

● המבחן העיקרי לאמינות של סין כאלטרנטיבה מדינית הוא ביכולתה לשמש כמתווכת. עם זאת, ניסיונותיה המוקדמים לתווך בסכסוך הישראלי-פלסטיני מסתבכים לנוכח הקו הנוקשה שהיא מאמצת כלפי ישראל.

● לא ברור עדיין מה יניע את אסטרטגיית סין בטווח הארוך: עליונות טכנולוגית או יציבות אזורית, וכיצד תגיב ליוזמת "דרך המשי הדיגיטלית" של טראמפ.

הפוסט יריבות ארה"ב–סין והמזרח התיכון: תובנות מכנס וירטואלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט לא כיבוש, לא חמאס: הדרך השלישית לרצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדען המדינה האמריקאי ג'וזף ניי טבע את הביטוי "עוצמה רכה", Soft Power, לתיאור היכולת להשיג יעדים במדיניות חוץ גם באמצעים לא כוחניים. ניי היה דיקן בית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד, שם זכיתי ללמוד ממנו שיעור חשוב מאוד בכוחה של הדיפלומטיה ומרכיבים נוספים להשפעה על הבטחון הלאומי.

USAID היא התגלמות העוצמה הרכה של ארצות הברית. הנשיא ג'ון קנדי, שבתקופתו הוקמה הסוכנות, אמר בשעתו: "האנשים שמתנגדים לסיוע צריכים להבין שזהו מקור רב עוצמה עבורנו. הוא מאפשר לנו להפעיל השפעה למען שמירת החירות". 64 שנה לאחר מכן יושב בבית הלבן נשיא שצמא להשפעה עולמית, אבל מסרב להקשיב להגיון הבסיסי של הנשיא קנדי ונשיאי ארצות הברית מאז.

פירוק סוכנות הסיוע מנוגד גם למושג ה"exceptionalism", הרואה את ארצות הברית כמדינה עם משימה ייחודית וייעוד להוביל את העולם מבחינה מוסרית ופוליטית, לקידום עקרונות החופש ושלטון החוק שבחוקה האמריקאית. דווקא טראמפ, מייסד תנועת ה-MAGA, המבקשת "להשיב לאמריקה את גדולתה", מוביל לניתוץ התפישה הזו של שליחות מוסרית וערכית אמריקאית, המגיעה גם עם מחויבות לערכי "תיקון עולם".

פירוק ה-USAID הוא מהלך מסוכן, שיפגע קשות באוכלוסיות עניות ברחבי העולם ויחזיר כמה צעדים לאחור את המאבק ברעב ובמחלות, אבל גם יביא לערעור היציבות הגלובלית בכלל ובמזרח התיכון במיוחד. ההשלכות של צעדים כאלו על ישראל, על ביטחונה ועל שותפותה האסטרטגית עם ארה"ב, עלולות להיות הרסניות.

סיוע החוץ של ארצות הברית הוא חלק בלתי נפרד מהאינטרסים הביטחוניים של וושינגטון ומהיכולת לשמור על יציבות ביטחונית באזורנו. התקציבים שמועברים לעזה ולגדה המערבית, כמו גם למדינות מפתח כגון ירדן ולבנון, אינם בגדר "פילנתרופיה". מדובר בכלים אסטרטגיים למניעת סבבי אלימות נוספים, לחיזוק ההשפעה האמריקאית, להבטחת קיומן של ממשלות פרגמטיות ולהגנה על מדינות מפני נפילה לידי גורמים קיצוניים. מדינות אחרות כמו סין או איראן ישמחו למלא את הואקום שעלול ממשל טראמפ להשאיר, וצפויה פגיעה משמעותית באינטרסים של ישראל ושל המדינות הפרו אמריקאיות האחרות באזור.

עניין של ביטחון לאומי

נכון להיום, הסיוע ההומניטרי המועבר לעזה תורם לא רק לרווחת האוכלוסייה המקומית, אלא גם מסייע בשמירה על הפסקת האש השברירית – תנאי הכרחי להחזרת החטופים וליצירת תחליף אזרחי לשלטון חמאס. בלבנון, הסיוע האמריקאי מחזק את הממשל החדש בניסיונו למנוע התחזקות נוספת של חיזבאללה. כל קיצוץ משמעותי במימון האמריקאי עלול להשיב את האזור למעגל הדמים.

המהלך של ממשל טראמפ-מאסק מבטל למעשה את מחויבותה של ארה"ב לביטחון בעלות בריתה. אם הקונגרס לא יתערב ויבטל את הגזירה, ישראל תמצא את עצמה לבד במאבק מול איומים מתעצמים בגבולותיה. המשמעות תהיה פחות תקציבים לפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי, פחות שקט במזרח התיכון ויותר מרחב פעולה לאיראן, לחיזבאללה ולחמאס.

סיוע אמריקאי למדינות האזור נועד לייצר השפעה לבת הברית החשובה ביותר שלנו ולמנוע הפתעות אסטרטגיות, ובכך להקטין את הצורך בהתערבות צבאית רחבת היקף. המאבק על המשך הסיוע האמריקאי אינו עניין פוליטי – הוא עניין של ביטחון לאומי.

על ההנהגה היהודית וידידי ישראל בארצות הברית לדרוש מהממשל ומחברי הקונגרס לפעול במהירות לעצור את המהלך המסוכן הזה. תמיכה דו-מפלגתית בישראל צריכה להישען על ההבנה כי סיוע חוץ אינו בזבוז תקציבי, אלא השקעה באינטרסים אמריקאיים וישראליים כאחד; "עוצמה רכה", שבלעדיה תאבד ארצות הברית חלק ניכר מהשפעתה באזור.

דווקא בשעה בה אנו מצפים לתחילתו של תהליך נורמליזציה, פירוק ה-USAID יעמיד אותו בסכנה עוד טרם נוצר. הממשל האמריקאי צריך לזכור כי כל פגיעה בסיוע עלולה להביא להסלמה קשה ולפגוע במעמדה של ארצות הברית כמתווכת וכגורם מייצב, ואיתה לפגיעה בלתי הפיכה בסיכוי לצעוד אל עבר עתיד של יציבות והסדרים מדיניים במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-6.2.25 באתר הארץ.

הפוסט מאסק מפרק, איראן צוחקת: המהלך שיערער את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש מסלול להסדרה מול לבנון: האם ישראל תפעל בהיגיון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לא לקונגרס ולא לישראל: ההזמנה שאינה מוסיפה כבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למותר לציין: היחלשות האחיזה האמריקאית במזרח התיכון נובעת ממגמות גלובליות והשפעתה חורגת מגבולות השכונה שלנו. אבל אין ספק שמדובר בתהליך מבשר רעות עבור בת בריתה העיקרית של ארצות הברית באזור – ישראל. שאלה מתבקשת בהקשר זה היא האם בכוחה של ממשלת ישראל, לטובת האינטרסים הלאומיים ובראשם הביטחון הלאומי, להטות את המגמה ולחזק את ההשפעה האמריקאית?

מה קלקל את יחסי האמריקאים והסעודים

תהליך הנסיגה האמריקאית מהמזרח התיכון החל כבר ב-2011, לאחר כישלון הניסיון של ממשל ג'ורג' בוש הבן לכפות על מדינות האזור ממשלים דמוקרטיים בגרסה ניאו־שמרנית. הכישלונות בעיראק, אפגניסטן ולוב יצרו ואקום שאליו נכנסו דאע"ש והאיראנים. נקודת ציון נוספת נרשמה כשארצות הברית הפכה ליצרנית הנפט המובילה בעולם, הודות לפיתוח הטכנולוגיות להפקת נפט מפצלֵי שמן. העצמאות האנרגטית האמריקאית ניתקה את הקשר הגורדי שבין ארצות הברית לסעודיה ולשאר למדינות המפרץ, והציפה מעל פני השטח את הניגודים התרבותיים והערכיים בין המדינות.

נקודת מפנה חשובה בציר היחסים האמריקניים־סעודיים הגיעה לאחר תקיפת מתקני הנפט של חברת עראמקו הסעודית ב־2019 בידי החות'ים ובתמיכת איראן. היעדר התגובה של ממשל טראמפ, אשר אותת לבנות הברית של ארצות הברית שאל להן להסתמך עליה בהתמודדות עם האיום האיראני, הביא להתפכחות סעודית מהציפייה להגנה של הדוד סאם.

מתיחות זו בין ארצות הברית לסעודיה רק התעצמה בעקבות רצח העיתונאי הסעודי של ה"וושינגטון פוסט" ותושב ארצות הברית, ג'מאל ח'אשוקג'י, בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ב־2018, וביתר שאת לאחר פרסומו של דו"ח המודיעין האמריקאי ב-2021 בנוגע לרצח, שהטיל את האחריות למעשה על יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. הפרסום הִקשה מאוד על יכולתה של המפלגה הדמוקרטית לשלב בין ריאל־פוליטיק לבין הערכים המזוהים איתה, בעיקר כאשר השיקולים האנרגטיים הולכים ונחלשים.

עם זאת, האמריקאים לא אמרו נואש. בביקורו בסעודיה ביולי 2022, הנשיא ביידן ניסה לתקן מעט את היחסים עם הממלכה הווהבית ואף הסכים להיפגש עם בן סלמאן. אלא שברגע האמת, ביידן זכה לקבלת פנים צוננת ונותר קירח מכאן ומכאן: מצד אחד, הנשיא העניק לגיטימציה למנהיג שאותו האשים ברצח, ומצד שני ספג מקלחת של צוננים מסעודיה, בניגוד זועק לקבלת הפנים החמה שהוענקה בריאד חמישה חודשים מאוחר יותר לנשיא סין שי ג'ינפינג.

התקררות היחסים בין ממשל ביידן לסעודים איננה עניין סמלי גרידא, אלא נודעו לה משמעויות מעשיות. היא הובילה את הממלכה להתעלם במופגן מהציפייה האמריקאית להוזיל את מחירי הנפט במפגש של אופ"ק (ארגון המדינות המייצרות נפט וגז) באוגוסט 2022. בכך הקשו הסעודים על האמריקאים הן במאמציהם לסייע לאירופים לעמוד בלחצים האנרגטיים שנגרמו כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, והן במאמציהם להילחם באינפלציה מבית – המשפיעה מאוד על התמיכה הפוליטית בממשל.

במציאות חדשה זו, ובד בבד עם התעצמות סין והאיום שהחלה להציב על טייוואן ועל בנות ברית אחרות של ארצות הברית במרחב הפאסיפי, מזרח אסיה חשובה לאמריקאים יותר מהמזרח התיכון, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת התחרות מול סין על הדומיננטיוּת בכלכלה העולמית ובהובלה טכנולוגית. לפיכך, ארצות הברית עברה למקד את מעורבותה במזרח היבשת האסייתית. הפלישה הרוסית לאוקראינה, שהחזירה חלק מהקשב האמריקאי לאירופה ולנאט"ו, תרמה אף היא לצניחת העניין של ארצות הברית במזרח התיכון.

דמוקרטיה או כסף

פסיעתו של נשיא סין שי לתוך המשוואה, בשעה שהמדיניות האמריקאית מנסה לנתב בזהירות בין הקונפליקט הערכי־תרבותי־משטרי עם המשטרים המלוכניים במזרח התיכון לבין חשיבותם האסטרטגית עבורה, חשפה שיש לו הרבה יותר במשותף עם מוחמד בן סלמאן מאשר לנשיא ביידן. שני המנהיגים האוטוריטריים הללו, שי ובן סלמאן, לא מסתירים את שאיפותיהם ואת נכונותם ליטול סיכונים במטרה להרחיב את השפעתם הבינלאומית. העובדה שסין גם הפכה בינתיים ללקוחה הגדולה ביותר של הנפט הסעודי – בין היתר בשל קשיים באספקת הנפט הרוסי על רקע הלחימה באוקראינה – חיזקה אף יותר את הברית בין שתי המדינות.

זה אפוא ההבדל היסודי בין סין, שבוחנת כל סיטואציה בינלאומיות בעיניים של התעצמות כלכלית מבלי לשקול שיקולים אתיים, לבין ארצות הברית, "השוטר של העולם", שלצד הכלכלה, מבקשת לקדם גם את ערכיה. במקרה הנדון אלו ערכים המנוגדים תכלית הניגוד לאופי המשטר הסעודי, כמו גם לאופי המשטרים של שכניו במפרץ ובמגרב.

החלוקה המערבית ל"טובים" ול"רעים" זרה למזרח התיכון, וככל שארצות הברית מתרכזת בה, כך היא מוצאת את עצמה עם פחות השפעה. השליטים האוטוריטריים באזור לא מתעניינים במאבק למען דמוקרטיה ולא בערכים המערביים שהנשיא ביידן מבקש לקדם. אל מול הגישה המוסרית האמריקאית, הם מעדיפים לחפש נתיבים למעצמות אחרות, שכמוהם בדיוק, אדישות לערכים דמוקרטיים "מערביים".

עדיפות השיקול הכלכלי היא זו שהביאה גם את איראן להתקרב לסין, ובהמשך לסעודיה (בעידוד הסינים). תרמו לכך היציאה של ארצות הברית מהסכם הגרעין (JCPOA) והחזרתן של הסנקציות על איראן, שהובילו את האחרונה היישר לזרועותיה של סין. היה זה צעד טבעי מבחינת איראן: סין הציעה לה אפיק מילוט ממשטר הסנקציות בדמות הסכם שמבטיח השקעות סיניות בסכום של עד 400 מיליארד דולר בתמורה לנפט איראני, ובד בבד אפשרה לה להגיע למעמד של מדינת־סף גרעינית.

סין אינה עוצרת בטהרן ומשתמשת בהשפעתה על מנת לקדם יעדים אזוריים נוספים. בזכות ההישענות האיראנית עליה, בייג'ינג מקדמת הפסקת אש במלחמת הפרוקסי שמנהלת איראן בתימן נגד סעודיה. ואכן, נראה שבעקבות הלחץ הסיני, איראן פחות ופחות נלהבת לספק נשק למורדים החות'ים בני חסותה בתימן. סין חוצבת את דרכה גם להשפעה על איחוד האמירויות, באמצעות שיתופי פעולה כלכליים רחבי היקף, וכתוצר לוואי – גם חותרת לשיקום היחסים בין איחוד האמירויות לאיראן.

המחיר שמשלמת ישראל

אין ואקום בתחום היחסים הבינלאומיים, וכאשר מעצמה אחת מתרחקת, אחרת תופסת את מקומה. במקרה הזה, מי שמשלמת מחיר גדול על צניחת העניין של ארצות הברית במזרח התיכון והתגברות המעורבות הסינית באזור, הנשענת על ברית כלכלית עם איראן, היא ישראל.

אין זה מקרה שלמעלה משנתיים אחרי מינויו של ביידן, ארצות הברית טרם הצליחה להגיע להסכמה עם איראן על חזרה להסכם הגרעין. כל עוד איראן מבינה שיש לה אלטרנטיבה לא רעה בדמות סין, אשר אדישה לשאיפותיה הגרעיניות, היא לא ממהרת לחתום על הסכם שיחייב אותה לעצור את הצנטריפוגות.

לכך מתווסף חוסר האמון של איראן ביכולתה של ארצות הברית לעמוד בהתחייבויותיה, כפי שאכן קרה כשממשל טראמפ יצא מהסכם הגרעין שנחתם בין איראן לממשל אובמה. כעת, לאחר חידוש היחסים עם סעודיה וחימום הקשרים עם איחוד האמירויות, צפוי שהמוטיבציה האיראנית לחזור להסכם הגרעין רק תפחת, וישראל תיוותר כמעט לבדה בגישה הלעומתית כלפי טהרן.

האינטרס הישראלי הוא כמובן לשמר את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון. ישראל יכולה להרוויח מירידת המתח בין איראן למדינות האזור, אבל עדיף שזה יקרה בהשפעה אמריקאית ולא סינית, שכן הסינים, בניגוד לאמריקאים, לא לוקחים בחשבון את האינטרסים הגאו־אסטרטגיים של ישראל בתכנון מדיניותם.

שני היבטים בעייתיים במדיניות הישראלית

שני היבטים במדיניות הישראלית בעת הזאת תוקעים טריז בינה לבין ארצות הברית ומחישים את הנסיגה האמריקאית: ההפיכה המשטרית והיחס לסוגייה הפלסטינית.

מהלכי הממשלה לריסוק הדמוקרטיה הישראלית עומדים בניגוד גמור לערכים הדמוקרטיים-ליברליים האמריקניים, ומטילים צל כבד על הברית הערכית שבין שתי המדינות. ההגנה על הערכים הללו עומדת בבסיס קיומה של האומה האמריקאית וגם מתבטאת ברוב הגדֶל שיש לציבור הליברלי בארצות הברית, על פני הפופוליזם הטראמפיסטי, ההולך ונסוג. ביטוי אחר לכך הוא המעורבות ההולכת ומעמיקה של האמריקאים במלחמה באוקראינה – במשאבים, נשק ומודיעין מזה, ובגיבוש הקואליציה נגד רוסיה מזה – בשם אותם הערכים.

לכן, ממשל ביידן לא יכול לעמוד מנגד כשממשלת נתניהו מובילה מהפכה משטרית שמבקשת לפרק את הדמוקרטיה הישראלית. בביקורו לאחרונה בישראל הבהיר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן שישראל נדרשת ל"כבוד לזכויות אדם, מערכת משפט שוויונית, זכויות של קבוצות מיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית וחברה אזרחית איתנה". זה מחיר הברית בין המדינות, וככל שישראל תמאן לשלם אותו, כך גם תקטן המחויבות של ארצות הברית לקיים את חלקה.

לכך יש להוסיף את מדיניות הממשלה ההרסנית בנושא הפלסטיני. היא איננה מסתכמת בעשור של קיפאון מדיני וסרבנות מצד ההנהגה הישראלית (שכעת כוללת תומכי סיפוח מובהקים בדמות סמוטריץ' ובן גביר), אלא גם במהלכים כמו ביטול חוק ההתנתקות, חזרתו של הסיפוח דה־יורה לשיח והעמקתו של הסיפוח דה־פקטו, לצד אצבע קלה על ההדק ומספר שיא של הרוגים פלסטינים.

למרות האינטרס הישראלי בפעלתנות אמריקאית באזור, ממשלת נתניהו עושה כל שלאל ידה כדי להקשות על האמריקנים לפעול באזור ולעמוד לצדה. דבקותה של ישראל בעמדות קנאיות – הן בגזרה הפנימית–משטרית והן בגזרה הפלסטינית – חותרת אפוא תחת האינטרסים שלה־עצמה, ומסייעת להרחקת ארצות הברית מהזירה האזורית.

הסיכוי והסיכון

לארצות הברית יש הזדמנות למנף את את השינוי שחוללו הסכמי אברהם, בכך שהעצימו את השפעתן של איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו על ישראל, ולקדם את סוגייה הפלסטינית. זאת, בהתבסס על הקונסנזוס האזורי סביב היוזמה הערבית מ־2002. הישענות על היוזמה הערבית, הידועה גם כ"יוזמה הסעודית", היא גם הדרך לצרף את הסעודים למשוואה. מהלך כזה הוא אינטרס מובהק של מדינת ישראל, שכן אחרת היא תימצא בבדידות מזהרת באזור החף מהשפעה האמריקאית.

לארצות הברית, כמעצמה גלובלית עם אינטרסים חובקי עולם, יש גם אינטרס להיות השחקן הדומיננטי במזרח התיכון ולא לתת לרוסים, לסינים ולאסלאמיסטים למלא את הוואקום; אלא שהחשש הפוליטי מהלובי המתקרא פרו־ישראלי מונע מהאמריקאים להפעיל את מלוא כובד משקלם בסוגייה הפלסטינית, וגם מקשה עליהם לחזור למסלול של הסכם עם איראן.

מאחר שסין לא היתה, ולעולם לא תהיה, גורם שמדינת ישראל יכולה לסמוך עליו מבחינה גאו־אסטרטגית, מוטלת עלינו החובה לעשות כל שנדרש כדי להקל על הממשל האמריקאי לחזק את השפעתו האזורית. לפיכך, נסיגה של ממשלת נתניהו מההפיכה המשטרית נחוצה לא רק לדמוקרטיה ולכלכלה הישראלית, אלא הכרחית לביטחונה של ישראל.

הטענה של תומכי ישראל בוושינגטון, הגורסת כי העובדה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מבטיחה שהברית עם האמריקאים תיוותר איתנה, מוטלת בספק רב – הן משום שאנחנו פוגעים כאמור בערכי הדמוקרטיה הליברלית, והן משום שאנחנו מקשים על האמריקאים לממש את האינטרס שלהם ביציבות באזור, בעיקר בהקשר האיראני והפלסטיני. סדר היום של קואליציית נתניהו־החרדים־המשיחיים, המפורט בהסכמים הקואליציוניים, עומד בניגוד חד לאינטרס הישראלי המרכזי בתחום הביטחון הלאומי: חיזוק הברית עם ארצות הברית, וסיוע לארצות הברית לחזור למעמד דומיננטי באזור.

המאמר פורסם בכתב העת "תלם", ב-15 במאי.

הפוסט ארצות הברית מתרחקת מהמזרח התיכון. כך ישראל תוכל לבלום את המגמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה לחצו כאן.

הפוסט קסניה סבטלובה בראיון לחדשות 12, על ביקור זלנסקי בבית הלבן, דצמבר 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עד כה, הדברים לא עלו בידיו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. משום מה האוקראינים לא הריעו לכוחות הרוסיים ונחישותם אפשרה למערכת הבינלאומית את הזמן להתעשת. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, התנער מדימויו הרפה וארגן את ברית נאט"ו כדי שתספק תמיכה מסיבית לאוקראינה. בחודשיים הראשונים למערכה, ארה"ב לבדה סיפקה לאוקראינה סיוע בסדר גודל של 11.2 מיליארד דולר; בריטניה וגרמניה סיפקו 2.2 מיליארד דולר כל אחת; וקנדה סיפקה 2.1 מיליארד דולר. עד סוף אפריל הסיוע המערבי הסתכם בכמעט 30 מיליארד דולר, ועוד היד נטויה.

מעבר לכך, אם פוטין חשב שיחזק את מעמדו הגלובלי כשחקן שווה מעמד לצד סין וארה"ב, הרי בפועל הוא סיפק לברית הצפון אטלנטית ולמדינות נוספות קריאת השכמה וקריאה אל הדגל הביטחוני הוותיק. זהו אותו דגל שכמעט נשכח יחד עם סרטי ג'יימס בונד. בוועידת וויילס ב-2014 התחייבו חברות נאט"ו להשקיע 2% מהתוצר שלהן בביטחון והגנה, אבל למעט ארה"ב, בריטניה, פולין ויוון רובן לא עמדו בכך. כעת, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, נאט"ו פועלת כגוש למימוש המחויבות להגדלת תקציבי ההגנה. די בכך שחברותיה יקפידו על השקעות בגובה הסף שנקבע כדי לנאט"ו תהיה קופה ביטחונית העוברת את הסכום הדמיוני של טריליון דולר. אין לרוסיה שום דרך בה תוכל להתקרב לעוצמות אלה. "זו הכלכלה, טמבל!" דרש נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. ואכן, ארה"ב היא עדיין מעצמת העל של דורנו ומשקיעה לבדה יותר מ-750 מיליארד דולר לשנה בביטחון – יותר מסך כל ההשקעות של 11 המדינות הבאות אחריה ברשימה הגלובלית בתחום.

עם זאת, אל לנו לחשוב שהמערכה האוקראינית תמה ונשלמה. רוסיה טרם הובסה, יכולותיה ועוצמותיה הן רבות והיא יכולה עדיין לנצח. היא גם יכולה לנקוט מהלכים מטורפים. כשהעומד בראשה מפזר רמיזות גרעיניות ושר החוץ שלו משגר האשמות מגוחכות באנטישמיות כלפי ישראל, זהו טפח להלך רוח מסוכן.

למלחמת רוסיה-אוקראינה צפויות להיות השלכות מזרח-תיכוניות, הן עבור ישראל והן עבור ארה"ב. ניצחון רוסי עלול להוביל שחקנים קיצוניים כגון איראן ושלוחיה להגברת הפעילות החתרנית בתימן, ברצועת עזה או בסוריה-לבנון ובמקומות אחרים. מנגד, איום כזה עשוי לקרב בין שחקנים מתונים, כגון מדינות המפרץ, מצרים, מדינות המגרב, טורקיה וישראל. אמנם חלפו הזמנים בהם יכלה מעצמת עבר כבריטניה לכונן בריתות כמו "ברית בגדאד" (התפרקה הן משום שמכונניה המערביים איבדו את הדחף, את האינטרס ואת היכולת לקיימה לאורך זמן והן משום שלא היתה למרכיביה האזוריים הסכמה על מטרות משותפות), אך כיום יש אולי מקום לשיתופי פעולה מקומיים ובילטרליים.

למקום הזה עשויה ארה"ב להיכנס כעת. ביקורו הצפוי של ביידן באזורנו בחודש הבא עשוי לבשר הכרה אמריקאית חדשה בצורך להגביר את פעילותה. בדרך כלל, וושינגטון אינה ששה למעורבות כזו, ואכן על בסיס הסתייגות זו פעלו כל הממשלים האחרונים שהשתדלו להימנע מ"ביקורים" במזרח התיכון. אלא שהמזרח התיכון מצדו לא בהכרח נמנע מ"ביקורים" בארה"ב, כשם שרוסיה לא נמנעה מ"ביקור" באוקראינה (המכונה בשם המכובס "מבצע צבאי מיוחד"). ה"ביקור" האיסלאמי במגדלים התאומים ב-2001 היה מטאפורה כואבת מאוד. על רקע זה אפשר שכיום יש לארה"ב הזדמנות לקדם מערך אזורי מחודש ושונה של הסכמי הגנה או שיתופי פעולה אל מול איום איראני בגיבוי רוסי, איום אותו מזהים גם השחקנים האזוריים המתונים. כך או אחרת, נראה שהמזרח התיכון ימשיך לשמש מרכיב בתמונת העולם האמריקאית.

לישראל שמור תפקיד במהלך אמריקאי מחודש, אך על מנת שתפקידה יהיה בר-קיימא ויציב עליה לנקוט כמה מהלכים מקבילים. בסוגיית המלחמה באוקראינה מומלץ שישראל תתגבר על החשש הקמאי שלה מנוכחות רוסיה בסוריה ותביע תמיכה מפורשת יותר בשלטון בקייב. בזירה המזרח-תיכונית יכולה ישראל להציע העמקה של "הסכמי אברהם", כך שיוליכו להסכמים נוספים והבנות אד-הוק בתחום שיתוף הפעולה האסטרטגי. ישראל יכולה לסייע גם ביצירת בריתות אזוריות במעורבות אמריקאית הנובעות מהצרכים האזוריים, במקום בריתות מכותבות מבחוץ הנושאות ניחוח קולוניאליסטי.

לצורך כך, יהא על ישראל לחדש את השיח והמאמצים לקדם את רעיון שתי המדינות. זאת, הן משום שידידותיה באירופה ורוב גורמי התמיכה שלה בארה"ב דבקים בפתרון זה, והן (ובעיקר) משום שההיפרדות מהפלסטינים היא אינטרס ישראלי קיומי. מהלך ישראלי משולב כשזה עשוי לשפר מאד את יחסיה עם בעלת בריתה העיקרית, ארה"ב, אשר ידעו מהמורות רבות בתקופת ממשלות נתניהו. מרכיב נוסף בו יש לטפל הוא הצורך לצלוח ולסיים את המשבר שחווינו בתקופת טראמפ-נתניהו ביחסינו עם הקהילה היהודית האמריקאית החשובה כל-כך לביטחון ישראל ולהמשכיות היהודית הכללית לה מחויבת ישראל מעצם הגדרתה. משבר זה היה מיותר לחלוטין ופגע קשות במעמדה הדו-מפלגתי (והעל-מפלגתי) של ישראל בפוליטיקה האמריקאית, אך הוא ניתן לתיקון.

עדיין לא מאוחר מדי שישראל תיטול לידיה את ההגאים של מדיניותה בנושא המלחמה באוקראינה ותפעל להוציא מתוק מעז. מהלכים מוסריים, נכונים וצודקים של תמיכה ברורה יותר באוקראינה, לצד שיבה לשיח שתי המדינות, יעלו בקנה אחד עם הצרכים המעשיים, המדיניים והאסטרטגיים של ישראל. כך היא תוכל להתייצב מחדש בשורה אחת עם ארה"ב ובעלות בריתה, להסיר מעל עצמה לחצים בינלאומיים, ולהרגיע את כלל המערכת בה היא פועלת כמדינה וכחברה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-11 במאי 2022

הפוסט המלחמה באוקראינה פותחת בפני ביידן אפשרויות חדשות במזה״ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראיתי את  J Street כפלטפורמה הכרחית לקשר ושמירת האיכפתיות של יהודים ליברלים שדעתם לגבי ישראל היא אמביוולנטית בשל מדיניות הממשלה הימנית שלנו והמשך הכיבוש שמתסכל אותם. הכרתי יהודים רבים שאכפת להם מאוד מישראל, למרות שהם חשו ניתוק אידיאולוגי מממשלתה. בעיניהם, תמיכה עיוורת של ארגונים יהודיים בממשלת ישראל, במנותק מעמדותיה, הייתה מתסכלת ומגבילה.

שימור הקשר שלהם עם ישראל נעשה קשה יותר ויותר כשהם צפו במגמה של ממשלת ישראל להתרחק מהערכים שלהם. רבים הרגישו שהם לא יכולים לשכנע את ילדיהם לאהוב את ישראל כפי שהם אהבו.

טענתי בפני השגרירות שלנו בוושינגטון ומחלקת צפון אמריקה, שבסיסה בירושלים, שהארגון החדש הוא עשוי להוות הזדמנות מצוינת לישראל וכי יש לחבק אותו, כדי למנוע מיהודים ליברלים להיגרר לאדישות לגבי ישראל או אפילו למחוזות אנטי ציוניים. תגובת השגרירות והמטה הייתה שלילית מאוד. הם חששו ש-J Street יפגע במונופול של אייפא"ק, שאותו הם תפסו כמרכיב קריטי בביטחון הלאומי של ישראל.

צפיתי בתסכול בהידרדרות היחסים בין ישראל לארה"ב בתקופת ממשל אובמה.  גם אישית היה לי קשה לייצג את סדר היום החדש של מדיניות החוץ של הממשלה. בניסיון להשפיע על המערכת מבפנים, שלחתי מברק פנימי המבקר את האופן שבו ממשלתנו מתנהלת מול ממשל אובמה. כשהמברק הודלף לתקשורת הישראלית, נקראתי לירושלים בהנחיית שר החוץ לשיחת נזיפה עם מנכ"ל המשרד.

לאחר שהשלמתי ​​את שארית כהונתי כקונסול כללי, התכוננתי לפרידה מחברים וזיכרונות רבים. הפדרציה היהודית של בוסטון CJP ערכה עבורי אירוע פרידה, וביקשתי שהאירוע יכלול את כל הארגונים שאיתם עבדתי. לאחר ששמעתי על התנגדות לשלב באירוע את J Street והקרן החדשה לישראל, הבהרתי שלא אשתתף אם הם יסרבו לכלול את ההיבט החשוב הזה בעבודתי. בסופו של דבר האירוע התקיים עם ארגונים מכל הקשת הפוליטית.

חזרתי ארצה מדוכא, בידיעה שלא מחכה לי תפקיד משמעותי במשרד החוץ לאחר הסכסוך הגלוי שלי עם שר החוץ. התחלתי גם להפנים שאני לא יכול להמשיך לשרת כעובד מדינה צייתן בממשלה שלדעתי מובילה את ישראל לכיוון הלא נכון.

חזרתי ליחידה לתכנון מדיני במשרד החוץ. לאחר תקופה קצרה של ניסיון לחולל שינוי מבפנים, הבנתי שאף אחד אינו מקשיב לי או קורא את הצעותיי. אבל בדיוק בנקודה בה כמעט התייאשתי, חיי השתנו, כאשר הוצע לי להתמודד על תפקיד היועץ למדיניות חוץ של הנשיא פרס.

כאן חשוב לציין, שהוצבתי בלשכת פרס בתחילת דרכי כדיפלומט עוד כשהיה שר החוץ והייתה בינינו הכרות קודמת. לשמחתי קיבלתי את התפקיד וחזרתי לעמדת השפעה מלאה בתחושת סיפוק. אני מאמין שעזרתי לפרס לתקן חלק מהנזק שנתניהו גרם ליחסי ישראל עם ארה"ב.

השתתפתי בפגישות רבות בין פרס לנשיא אובמה, שהאינטלקט שלו ואופיו הרשימו אותי מאד. הרגשתי שלמרות שהוא תומך גדול של ישראל, קשה לישראלים להשתכנע בידידות שלו. אצל חלקם זה היה בשל צבע עורו והשם האמצעי שלו, "חוסיין", שהודגש כמובן בידי יריביו הפוליטיים עם יותר מקורטוב של גזענות.

בנוסף לכך, אובמה היה באופיו מאוד אקדמי ורציונלי, ודבר זה לא תמיד הועיל לחיבור עם ישראלים, שציפו לחיבוק רגשי יותר מצד נשיאים אמריקאים. ישראלים רבים פירשו בטעות את הביקור הראשון שלו בקהיר ולא בישראל כבחירה בצד הערבי. הן בישראל והן בארה"ב הוא הותקף באכזריות על ידי הימין והוצג על ידם כאויב של ישראל וזאת על מנת לשרת מטרות פוליטיות של הימין.

מול מגמות אלה פרס ניסה ככל יכולתו לשמור על היחסים עם ממשל אובמה, עם המפלגה הדמוקרטית ועם הקהילה היהודית הלא-אורתודוקסית שנתניהו נטש, וכמובן שעשיתי כמיטב יכולתי לסייע בידו בכך.

הרגע שהיווה קו פרשת מים בהקשר זה היה כשנתניהו החליט לתקוף את הנושא המרכזי בסדר העדיפויות של ממשל אובמה, על ידי קבלת הזמנה מההנהגה הרפובליקנית בקונגרס לנאום במושב משותף נגד ההסכם של המעצמות עם איראן (JCPOA).

מובן כי זכותו של נתניהו להתנגד למה שנתפס בעיניו כסותר את האינטרס הישראלי, אך הייתי משוכנע שלא כך מנהלים ויכוח עם מנהיג של האומה הידידותית ביותר לישראל והמעצמה העולמית המרכזית. נאום פומבי בקונגרס האמריקאי, נגד הנשיא, הוא פגיעה והשפלה פומבית, ובחירה בעימות גלוי שישראל רק תפסיד ממנו.

ההערכה שלי לגבי ההסכם הייתה, שלמרות שאינו מושלם, הוא מהווה את האלטרנטיבה הזמינה הטובה ביותר למניעת פיתוח נשק להשמדה המונית על ידי איראן. ללא קשר להערכתי, הרגשתי שהתנגדות פומבית לנשיא בדרך בה נעשתה, תהיה טעות עצומה ודרך בלתי אחראית לנהל אי הסכמה עם בעל הברית החשוב ביותר שלנו. אמרתי לחבריי ב-AIPAC ובפדרציה היהודית של בוסטון שלדעתי התקרית הזו תסמן נקודת שפל בהיסטוריה של יחסי ישראל עם ארה"ב.

כשטראמפ נבחר, נתניהו מצא בבית הלבן שותף לפירוק הדו-מפלגתיות. הסימביוזה ביניהם גרמה נזק עצום ליחסי ישראל-ארה"ב בטווח הארוך. רוב הדמוקרטים והיהודים ראו בטראמפ את האנטיתזה לכל מה שהם מאמינים בו. הבוז שהפגין כלפי נשים, מהגרים ואנשים עם מוגבלויות, כמו גם תמיכתו הבלתי מוסווית בארגוני "עליונות לבנה" גזעניים, נחשבו כבלתי נסבלים בליברליזם היהודי.

רוב הקהילה היהודית האמריקאית מצפה מהנשיא שלהם לעזור לסיים את הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, ולא להנציח אותו במסווה של "תכנית שלום" חד צדדית.

יתרה מכך, תמיכתו כביכול של טראמפ בישראל לא נתפסה בעיניהם כאמיתית. אמריקאים ליברלים ורוב הקהילה היהודית ראו בברית בינו לראש הממשלה בנימין נתניהו – כמו גם בבריתותיהם עם מנהיגי ימין פופוליסטים אחרים כמו ויקטור אורבן ההונגרי, ז'איר בולסונרו מברזיל ורודריגו דוטרטה מהפיליפינים – כקשר המונע על ידי מניעים אפלים כמו שנאת זרים ורצון משותף לפגוע במוסדות ליברליים במדינותיהם.

נשיאות טראמפ עזרה לי להבין, שהיחסים בין ישראל לארה"ב, שעבדתי קשה על מנת לחזקם, לא היו מטרה ראויה כשלעצמה אם היא מייצרת נזק לישראל. התברר לי שהמנטרה no daylight בין ישראל לארה"ב (כלומר שלא יהיו פערים בגישתן של שתי המדינות) הפכה למכשיר בידי ישראל למנוע מארה"ב להנהיג כל יוזמה משמעותית לפתור את הסכסוך הישראלי–פלסטיני ולהנציח את הסטטוס קוו, שמסכן את עתידה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, וכבר כיום פוגע בנו חמורות מבחינה מוסרית.

הבנתי שיותר מדי תומכים מוצהרים למען ישראל בארה"ב עבדו במרץ, ברובם הגדול מכוונות טובות ולא במודע, כדי לסיים את אותו חלום של הציונות שניסחו מייסדיה של ישראל במגילת העצמאות הישראלית.

בינואר 2021, ג'ו ביידן הפך לנשיא ארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליפה קואליציית שינוי את ממשלת נתניהו. ההנהגה החדשה הזו מראה סימנים מבטיחים לעידן חדש ביחסי ארה"ב לישראל.

ממשלת ישראל החדשה מנסה לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית ועם הקהילה היהודית האמריקאית. למרות זאת, תהיה הגישה החדשה מרעננת ככל שתהיה, ממשל ביידן וגם ממשלת השינוי בישראל אינם מפגינים תחושת דחיפות לפתור את הסכסוך ולסיים את הכיבוש.

ההבנה הזו הובילה אותי להיענות להצעה להיות מנכ"ל J Street Israel. הארגון כבר אינו הסטארט-אפ שהכרתי כשהוקם ב-2007 והפך למוסד משמעותי בקהילה היהודית ובפוליטיקה האמריקאית. כזה שממשיך להתפתח בגודלו ובהשפעתו.

בתפקידי ב-J street יש לי הזכות לעסוק בשני האתגרים החשובים ביותר לישראל: קידום פתרון שתי מדינות לשני עמים וחיבור מחודש עם יהדות ארה"ב.

כיום אני מבין שהאינטרס הציוני הוא שיחסי ישראל עם ארה"ב ישרתו את שתי המטרות הללו ושקידום שתי המטרות הללו יחזק את היחסים בין שתי המדינות וימנע קרע בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-16 באפריל 2022

הפוסט תובנות מהמסע האמריקאי שלי-פרק רביעי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסופו של דבר, קיבלתי את המינוי לתפקיד הקונסול הכללי בניו אינגלנד והגעתי לארה"ב בפעם החמישית לקונסוליה בבוסטון ולביתנו בברוקליין בקיץ 2006, בדיוק כשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה. תחום האחריות שלי כלל את מסצ'וסטס, מיין, ורמונט, ניו המפשייר ורוד איילנד. התפקיד היה נפלא ועלה על כל ציפיותיי. שירתתי בגאווה רבה כקונסול כללי של ישראל ב-Red Sox Nation. האהבה הנרכשת שלי לבייסבול הגיעה בסופו של דבר לשיאה כשפעמיים הוזמנתי למחווה המכובדת של זריקת הכדור הראשון במשחק של הרד סוקס בפנווי פארק, רגעים שאוקיר עד סוף חיי.

במהלך תקופתי כקונסול כללי, הבנתי יותר ויותר כיצד הממשלה שלי והארגונים היהודיים המרכזיים משתמשים בהשפעתם על הפוליטיקה האמריקאית בצורה שמונעת כל יוזמה מנהיגותית אמריקאית לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. צפיתי בדאגה באופן שבו יהודים צעירים מתרחקים מישראל, בהרגישם שהממסד היהודי מתעלם מהם וכן משום שחסרה להם מסגרת לקשר עם ישראל, שתוכל להכיל את הביקורת שלהם על הכיבוש ועל מדיניות ממשלות ישראל בנושאים אחרים.

המשכתי להשתתף בוועידות איפא"ק בוושינגטון, ואני זוכר שראיתי את השינוי המתמשך באופיו של הקהל, שלא ייצג עוד את הקהילה היהודית שהכרתי.  במקום זאת, רוב המשתתפים שראיתי שם היו שמרנים ואורתודוקסים באופן שאינו פרופורציונלי לייצוגם בקרב יהודי ארה"ב.

אני זוכר את ההלם שלי במהלך ועידה אחת, כאשר רוב מכריע של משתתפים באחד האירועים דיווחו שהמקור העיקרי שלהם למידע על המתרחש בעולם הוא FOX News. לאחר הוועידה ההיא, הבנתי את המציאות המטרידה, לפיה איפא"ק כבר לא מייצג באופן נרחב את הקהילה היהודית האמריקאית. רוב יהודי ארצות הברית חסרו ייצוג ממסדי והיה צורך חיוני לאפשר מרחב בו יוכלו לבטא את תפיסותיהם הליברליות ביחס לישראל, גם אם גלומה בה ביקורת על מדיניותה.

בעת שייצגתי את ישראל בבוסטון, התחלפו ממשלות בישראל. נתניהו החליף את אולמרט כראש ממשלה ואת ציפי לבני, שרת החוץ ששלחה אותי לבוסטון, החליף אביגדור ליברמן. העבודה שלי כנציג המדינה שלי הפכה מאתגרת הרבה יותר.

ראיתי את האופן שבו הממשלה החדשה הרסה במודע את הגישה הדו-מפלגתית של ישראל לפוליטיקה האמריקאית, זנחה את המפלגה הדמוקרטית ושמה את כל יהבה על המפלגה הרפובליקאית.

יתרה מכך, למרבה האבסורד ובניגוד לייעוד מדינת הלאום של העם היהודי, ממשלת נתניהו החלה להעדיף את היחסים עם נוצרים אוונגליסטים על פני הקהילה היהודית מכיוון שהם היו כוח רב עוצמה להבטיח את תמיכת ארה"ב במדיניות הממשלה החדשה.

הרגשתי את השינוי בכל 3 מרכיבי ה-VIP של היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב.

ערכים

המגמות בארצות הברית ובישראל הולכות בכוונים מנוגדים: בארצות הברית – שיעורם באוכלוסייה של המיעוטים, שמאמצים ערכים פרוגרסיביים ומהווים את התומכים המרכזיים במפלגה הדמוקרטית, הולך וגדל. ארה"ב כבר לא נשלטת על ידי "WASPs" (לבנים, אנגלוסקסים, פרוטסטנטים). בבית המשפט העליון האמריקני אין אפילו שופט פרוטסטנטי אחד (7 קתולים ו-2 יהודים).

בישראל, לעומת זאת, השינויים הדמוגרפיים מובילים בכיוון ההפוך. הברית בין דתיים וחרדים לבין הימין הפוליטי ושיעור הילודה החרדית הגבוהה, מושכים, בין היתר, את המדינה לחיזוק משמעותי של הימין הפוליטי. כתוצאה מכך ישראל הולכת ונוטשת בשנים האחרונות את הערכים הליברלים המשותפים להכרזת העצמאות של שתי המדינות.

אינטרסים

משלל סיבות – ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון. ארה"ב כבר אינה תלויה במשאבי שבאנרגיה מהמפרץ הערבי/הפרסי, והיא הפכה ליצואנית אנרגיה בעצמה. כל ההתערבויות הצבאיות הגדולות של ארצות הברית בשני העשורים האחרונים במזרח התיכון הוכחו ככישלונות – ללכת עד הסוף בעיראק ואפגניסטן, "להוביל מאחור" בלוב, ולהישאר בצד בסוריה.

ארצות הברית מפנה מבטה לזירות אחרות: "התפנית לאסיה" של ממשל אובמה לא היה גחמה, אלא שינוי אמיתי בעמדה האסטרטגית של ארה"ב עקב תחרות מעצמות על עם סין וחשיבותן של כלכלות אסיה.

עבור ישראל, השינוי הזה בסדר העדיפויות האסטרטגי האמריקאי מעורר דאגה רבה. אנחנו יכולים כבר לראות את הסדר החדש בסוריה שמתעצב על ידי רוסיה, טורקיה ואיראן, כאשר ארה"ב ויתרה על עמדת השפעה. כל השחקנים מבחינים היטב בהיעדרה של ארה"ב מהאזור וכתוצאה ישירה מכך – גם ישראל מחזיקה בהרבה פחות מנופים.

במקביל, ישראל הופכת לקורבן של התחרות בין ארה"ב לסין על הדומיננטיות העולמית ועליה לבחור בין השניים, בניגוד לאינטרסים שלה, תוך ניסיון לשמור על קשרים מסחריים עם שתיהן. לאחר שהשקעות סיניות יקרות בפרויקטים של תשתית וטכנולוגיה ישראליים הובילו לביקורת מצד הממשל האמריקאי, ישראל נזהרת כיום שבעתיים בקידום מיזמים כלכליים גדולים מול סין.

פוליטיקה

ישראל הפכה לנושא המצוי במחלוקת מפלגתית בפוליטיקה האמריקאית. חלקים גדולים של המפלגה הדמוקרטית חשו שישראל קשרה את גורלה עם הרפובליקנים (תפיסה שמבוססת מאוד על המציאות בתקופת נתניהו) וזנחה למעשה את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית.

התרחקות ישראל מהמפלגה הדמוקרטית משפיעה, מאפשרת ומאיצה את מגמות ההתרחקות של ליברלים פרוגרסיביים מישראל. מגמות אלה מתחילות לבוא לידי ביטוי בקונגרס. ביקורת חסרת תקדים על ישראל וקריאות להתנות את סיוע החוץ לישראל הופיעו גם בקמפיינים למועמדות הדמוקרטית לנשיאות. תגובת היתר הישראלית ל  BDS, כולל קידום חקיקה שאוסרת על החרמת מוצרים, מרחיקה עוד יותר את הפרוגרסיביים שעבורם חופש הביטוי הוא ערך קדוש.

חשוב לזכור שישראל זנחה מפלגה דמוקרטית שבמגמת צמיחה, גם אם זה עדיין לא בא לידי ביטוי מובהק בתוצאות הבחירות. זאת משום שהמערכת הפוליטית האמריקאית מוטה מאד לטובת הרפובליקנים.

למדינות קטנות, שרובן רפובליקניות יש אותו מספר של סנטורים כמו מדינות גדולות כקליפורניה או ניו יורק. כך נוצר גם העיוות בין האלקטורל קולג' להצבעה הכללית, שבה היה יתרון גדול להילרי קלינטון כשהפסידה לטראמפ ויתרון הרבה יותר גדול לביידן מאשר באלקטורל קולג'. למרות העיוות שתואר לעיל, המגמה הזאת בסופו של דבר תביא עצמה לביטוי אלקטורלי ובוודאי שהפיכתה של טקסס למדינה "כחולה" בשלב כלשהוא בשל הגידול במהגרים המקסיקנים תהיה game changer.

נדהמתי מכמה מהר נטשה ממשלת נתניהו את התמיכה הדו-מפלגתית שתמיד ניסינו לשמר מתוך הבנה שיש לכך משמעות פוליטית וחברתית עמוקה ולא רק קוניוקטורלית.

אני זוכר איך סירבתי שוב ושוב כקונסול כללי להשתתף באירועי התרמה למועמדים. כשהמועמד הדמוקרטי לנשיאות דאז, ברק אובמה, הגיע לבוסטון, חבר משותף קרוב, אלן סלומונט, ארגן לי פגישה איתו, ואני התעקשתי שהפגישה תתקיים מחוץ לאירוע. כאשר התבקשתי על ידי הסנאטור ג'ון מקיין לפגוש אותו בניו המפשייר כשקיים שם את מסע הבחירות כמועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, התעקשתי שהפגישה שלנו לא תשמש למטרות קמפיין.

אכן ייחסתי חשיבות מקצועית רבה ואף היה לי עניין אישי גדול להכיר את כל המועמדים משתי המפלגות, אבל תמיד ידעתי שאסור לנו "לקחת צד" – בוודאי לא מופגן.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-9 באפריל 2022

הפוסט תובנות מהמסע האמריקאי שלי-פרק שלישי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיקוד, שהוקם ב-1983, אחראי מבחינה צבאית על מדינות המזרח התיכון (למעט טורקיה וקפריסין השייכות לאירופה), על הפריפריה המזרח תיכונית החדשה בעקבות נפילת ברית המועצות (קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן וקירגיסטן), וכן על אפגניסטן ופקיסטן. הכללת האחרונה בפיקוד היא תולדה לא של השיקול הגיאוגרפי אלא של הצורך להפריד בינה ובין הודו (השייכת לפיקוד אחר).

לאחר צירופה של ישראל, פיקוד המרכז כולל 21 מדינות, ובהן מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, שש מדינות המפרץ, תימן ועוד. התקשורת הישראלית אמנם לא התעלמה מצעד אמריקני זה, אולם דומה כי חשיבותו והדיו נבלעו בתוך "הרעש" של ההתקפה על הקפיטול, החשש הביטחוני וטקס השבעת הנשיא.

מבחינה היסטורית, ארצות הברית וחלק מבעלות בריתה היו מעורבות בכמה סכסוכים באזור האחריות של סנטקו"ם, בראש ובראשונה מלחמת המפרץ ב-1991 (מבצע "סופה במדבר"), פעולות שונות בעיראק במהלך שנות ה-90,פעילות צבאית באפגניסטן מאז 2001, ומבצעים צבאיים מגוונים בסוריה, בעיראק, במפרץ ובאיראן בשני העשורים האחרונים.

סדר העדיפויות המבצעיות של הפיקוד המרכזי, לפי האתר שלו, הוא הרתעת איראן, מאבק נגד המדינה האסלאמית, פתרון לסכסוך באפגניסטן, התמודדות עם איומים של מל"טים נושאי נשק כימי ועוד.

הכללת ישראל בפיקוד המרכז האמריקני הינה, כמובן, תולדה של הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל, האמירויות ובחריין, ובעקיפין עם סודאן ומרוקו. בהודעה הרשמית של משרד ההגנה האמריקני נאמר, כי "הקלת המתיחות בין ישראל לבין שכנותיה הערביות בעקבות 'הסכמי אברהם' סיפקה הזדמנות אסטרטגית לארצות הברית לאחד שותפים מרכזיים נגד איומים משותפים במזרח התיכון".

הכללת ישראל בפיקוד מרכז, מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית

הכללתה של ישראל בפיקוד מרכז, יחד עם חברות ערביות, הינה לא פחות מאשר מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית. מאז הקמתה, ובמיוחד בשנות ה-50 וה-60, ישראל עשתה ניסיונות נואשים להצטרף לבריתות הגנה שהקים המערב נגד ברית המועצות והאיום הקומוניסטי.

בנוסף לנאט"ו באירופה וסיאט"ו באסיה, המערב הקים את ברית בגדאד ב-1955, שכלל את החברות האזוריות עיראק, טורקיה, איראן ופקיסטן. הסכסוך הישראלי-ערבי מנע את הצטרפותה של ישראל לברית בגדאד. כפי שהודו ופקיסטן אינן יכולות להיות חברות באותו ארגון, כך ישראל ומדינות ערב לא יכלו לשתף פעולה.

לאור העובדה שאף ארגון – כולל נאט"ו – לא הסכימו לקבל את ישראל כחברה, תחושת הבידוד של ישראל מול האיום הערבי גברה. צירופה של ישראל לפיקוד האירופי האמריקני היה מנוגד כמובן להיגיון הגיאוגרפי, אולם הוא נועד להתגבר על הקשיים הפוליטיים והצבאיים לצרף את ישראל לפיקוד האחראי על זירות מלחמה אפשריות במזרח התיכון וכולל מדינות המצויות בעימות עם ישראל.

החלטה דומה התקבלה גם בהקשר של האו"ם, כשמדינות ערב הצליחו למנוע את הכללתה של ישראל בגוש המדינות האסייתי – מהלך שגרם לכך שישראל לא יכולה הייתה להיות חברה במוסדות בינלאומיים שנקבע על פי מפתח אזורי. רק במאי 2000 הצליחה ישראל להתקבל כחברה בקבוצה הקרויה "אירופה המערבית ו[מדינות] אחרות".

ההחלטה האמריקנית לצרף את ישראל לפיקוד המרכז יחד עם שותפות ערביות, כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ מלמדת על הנכונות של מדינות אלה לשתף פעולה עם ישראל באופן גלוי נגד האיום האיראני. האמריקנים עדיין מחזיקים בסיסים בכווית, בבחריין ובקטר, אולם לאור העובדה שכוחות צבא שלהם נסוגים בהדרגה מאפגניסטן ומעיראק, דומה כי חלקן של ישראל ומדינות האזור בהגנה כנגד האיום האיראני הולך לגדול.

יתרה מזו, הכללת ישראל בפיקוד מרכז מלמדת מצד אחד על הכוונות של ארצות הברית להינתק מהאזור, ומצד שני על הרחבה צפויה של התפקיד הישראלי הצבאי בזירות איום משותפות, כמו סוריה, עיראק ולבנון, כפי שאפשר היה להיווכח בשורה של תקיפות המיוחסות לישראל – בסיוע מודיעין אמריקני – במדינות אלה.

29% מהציבור חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון

מעבר לחשיבות הצבאית של המהלך האמריקני, יש לו חשיבות סמלית משום שהוא מחזיר את ישראל למקומה הטבעי במזרח התיכון. מקבלי ההחלטות בישראל בדרך כלל לא ראו אותה במזרח התיכון, וזאת בשל אילוצי הסכסוך הישראלי-ערבי אך גם בשל העדפות פוליטיות ותרבותיות.

סקרי דעת הקהל של מיתווים מגלים כי החברה בישראל שסועה באורח עקבי לגבי שייכותה של ישראל: הסקר האחרון ב-2020 גילה, כי 29% חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון, 25% יותר לאגן הים התיכון, 24% יותר לאירופה, ו-22% לאף אחד מאזורים אלה או שאין להם דעה בעניין. אז אם אנחנו לא יכולים להחליט, בא ממשל טראמפ ועזר לנו להחליט.

קיימת, כמובן, האפשרות שהנשיא החדש ביידן יהפוך את ההחלטה הזו, כפי שהפך גם החלטות אחרות של טראמפ, אולם דומה כי להחלטה זו הגיון רב, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת השינויים שהתחוללו במזרח התיכון בחצי השנה האחרונה בכל הנוגע להסכמי הנורמליזציה. יהיה מעניין לראות אם כל ההתפתחויות הללו יובילו לשינוי בחברה הישראלית בכל הנוגע לשאלת מיקומה ושייכותה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 26 בינואר 2021.

הפוסט במהפכה של הרגע האחרון, טראמפ השיב את ישראל למקומה הטבעי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כניסתו של ממשל אמריקאי חדש מהווה הזדמנות לשינוי כיוון. לשם כך, על ישראל לפעול בראש ובראשונה לחיזוק המחויבות שלה לערכי הדמוקרטיה הליברלית ולקידום פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

חיזוק המחויבות של ישראל לערכי הדמוקרטיה הליברלית

רבות דובר לאורך השנים על הערכים המשותפים שבבסיס הברית בין ישראל לארה"ב. מנהיגים משתי המדינות התייחסו לכך כמעט בכל ביקור ומפגש. ואולם, בשנים האחרונות חלה נסיגה במחויבות של ההנהגה הישראלית לערכי הדמוקרטיה הליברלית, והדבר מעורר ביקורת גוברת בקרב קהלים מגוונים בארה"ב, בהם גם ידידים ותיקים של ישראל שנמנעו עד כה מלצאת נגד התנהלותה.

כוונות הסיפוח והמדיניות בשטחים, בריתות פוליטיות שכרת נתניהו עם מפלגות גזעניות, הדה-לגיטימציה למערכת המשפט וליריבים פוליטיים, היחס למהגרי עבודה ועוד משנים את הדימוי של ישראל בקרב רבים בארה"ב ומרחיקים ממנה קהלי יעד משמעותיים – בקהילה היהודית, במפלגה הדמוקרטית, בקרב הצעירים ובקבוצות מיעוטים. השאיפה של ישראל להשתייך למועדות המדינות הדמוקרטיות הליברליות הייתה תמיד מקור לגאווה עבור בעלי בריתנו בארה"ב. הממשל החדש בארה"ב יאתחל את המצפן הערכי האמריקאי לאחר ארבע שנות כהונתו של טראמפ, וחשוב שבארה"ב יראו בישראל שותפה לדרך, ולא כמי שהולכת בדרכם של מנהיגים פופוליסטים ובלתי-ליברלים.

קידום פתרון שתי-המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ישראל צריכה לקדם שלום עם הפלסטינים בראש ובראשונה כיוון שהוא מרכזי ונחוץ עבורה. אך מעבר לתועלות מבית, אימוץ מדיניות-חוץ תומכת שלום על ידי ממשלת ישראל תניב פירות גם בזירת יחסי החוץ, ובכלל זה ביחסים עם ארה"ב.

הנושא הפלסטיני, גם אם לא יעמוד בראש סדר העדיפויות של ביידן, יהיה אחד מתחומי מדיניות החוץ שבהם הממשל החדש עתיד לשנות כיוון ממדיניות טראמפ. ביידן צפוי לחזור ולתמוך בפתרון שתי המדינות, לחדש את האמון והיחסים שנפגעו עם ההנהגה הפלסטינית ולתת לכך ביטוי בצעדים קונקרטיים. בעוד מדיניות שכזו מצד הנשיא לא תהיה שונה מהותית מזו של הנשיאים האמריקאיים שקדמו לטראמפ, בקונגרס ובציבור האמריקאי השינוי גדול יותר. בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים, שהשפעתם נמצאת במגמת עלייה, גוברת הביקורת על מדיניות ישראל בשטחים והתמיכה בדרישת הפלסטינים להגדרה עצמית, שוויון וזכויות.

מיצוב מחדש של ישראל כמדינה שוחרת שלום, שחותרת לפתרון שתי המדינות, שמחפשת אפיקי הידברות עם ההנהגה הפלסטינית ושנכונה לפשרות טריטוריאליות תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים, יסייע לא רק לקידום השלום, אלא גם לחיזוק היחסים של ישראל עם גורמים פוליטיים וציבוריים מגוונים בארה"ב.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט קידום הדמוקרטיה והשלום הוא המפתח לחיזוק מעמד ישראל בארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לעשות זאת, צריכה ישראל לחזור וליישם את הערכים הדמוקרטיים-ליברליים שהוגדרו בהכרזת העצמאות כייעוד שלנו, ואשר הנחו את מייסדי המדינה – זכויות מיעוטים, צדק חברתי, חופש מדת וחופש לדת ורדיפת שלום. כל אלה הכרחיים כדי להתחבר לליברלים האמריקאים בכלל, ובקהילה היהודית בפרט, שמצפים ממדינת היהודים להיות דוגמה ומופת לערכים אלו. פרויקט שיוכל לסייע לחיבור עם קהלים פרוגרסיביים בארה"ב הוא ייסוד קרן בילטרלית ל"תיקון עולם" (לפי המודל של הקרנות BIRD ו-BARD), שתממן שיתופי פעולה בין עמותות אמריקאיות לישראל ובין סוכנויות הפיתוח מש"ב ו-USAID.

על ישראל לנהל את יחסיה עם ממשל ביידן בתבונה ובשיתוף פעולה, גם כאשר ישנם חילוקי דעות. ישראל צריכה לחתור להסדר על בסיס העקרון של שתי מדינות לשני עמים עם הרשות הפלסטינית ולאפשר לממשל ביידן לסייע להשיג הסדר שכזה, שהוא הכרחי לקיומה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי וגם ליעדי ארה"ב באזור.

ישראל גם צריכה להימנע מלהילחם במדיניות הצפויה של ממשל ביידן להחייאת הערוצים הדיפלומטיים מול איראן, כדי לעצור את התקדמותה להשגת נשק גרעיני וכדי להגיע להסכם גם בסוגיית תמיכתה בארגוני טרור ופיתוח מערכות שיגור לנשק גרעיני. אם ישראל תשתף פעולה עם ממשל ביידן ועם חברות הקואליציה (P5+1) שחתמה ב-2015 על הסכם ה-JCPOA, היא תוכל להשפיע הרבה יותר על סיכול האיום האיראני מאשר העמדה הלעומתית בה נקטה מול ממשל אובמה.

ישראל יכולה לסייע לארה"ב בשאיפתה להימנע מהשקעה של כוחות ומשאבים חומריים במזרח התיכון ולשמור על מחויבותה לבטחון ישראל בעת ובעונה אחת, אם נסייע להם להשיג את היעדים שלהם באמצעים דיפלומטיים. ישראל חייבת להיות team player ולשתף פעולה עם מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון ובזירות אחרות, וכך ולהביא בדרך זאת ערך לארה"ב ולבעלות הברית שלה באזור ובעולם.

לסיכום: כבעלת ברית וכמדינה החזקה ביותר באזור, צבאית וכלכלית, מוטלת עלינו אחריות לסייע להבטחת היציבות השלום והשגשוג במזרח התיכון בשיתוף פעולה עם ארה"ב ובעלות בריתה האחרות. כדי להתחבר לערכים של שתי המפלגות בארה"ב, עלינו לחזור לערכים המשותפים כפי שנוסחו בהכרזת העצמאות שלנו ובחוקה האמריקאית.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט במדיניות החוץ הצפויה של ממשל ביידן, ישראל חייבת להיות Team player הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ומה עכשיו? המערכת המשפטית והחוקתית בארה"ב תצא מן המשבר, שכן ארה"ב איננה עוד מדינה אחת מני רבות שיש להן חוקה כתובה בלשון נמלצת, אלא היא בפועל חוקה שיש לה מדינה. והחוקה תתגבר. המערכת האנגלית התגברה על מלחמת אזרחים בה הוצא המלך להורג, והמערכת האמריקאית התגברה על מלחמת אזרחים בה נהרגו יותר מ-600,000 איש. אבל לפני הנשיא ביידן מלאכה קשה בדרך לשיקום.

בעיניה שלה, ארה"ב היא "העיר הבוהקת על הגבעה", שעיני העולם נשואות אליה. מנהיגים אמריקניים רבים, כולל רונלד רייגן וברק אובמה, השתמשו בדימוי זה, השואב עוד מימי ההגירה הפוריטנית ומעניק תוקף מוסרי לתביעת הבכורה האמריקנית. אמנם לאמריקה יש אינטרסים כמו לכל מעצמה, אך היא מנהיגה את העולם החופשי לא רק בתוקף עוצמתה הכלכלית והצבאית, אלא גם בתוקף מעמדה המוסרי. דימוי זה נפגע כעת והוא עלול לדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, שמוצאת את עצמה בשנים האחרונות בעימות תלת-מעצמתי מול רוסיה וסין, אבל תאלץ לעסוק כעת יותר בענייניה שלה.

עבור ישראל, אלו הן חדשות לא-טובות. על אף השיפור הכללי במעמדה, ישראל היא מדינה קטנה הקשורה בטבורה למעצמת-העל האמריקנית. ישראל משדרת לסביבתה הגיאו-אסטרטגית כי עוצמתה מבוססת על שני עמודי תווך: יכולותיה העצמיות במדע, בכלכלה ובכוח צבאי, אך גם היחסים המיוחדים שהשכילה לטוות עם מעצמת-העל של דורנו, וזאת גם על רקע מוסרי. אולם כשמעצמת-על זאת נחלשת מבפנים, האם לא ישליך הדבר גם על מעמדה של ישראל?

אנו זקוקים לארה"ב חזקה באזורנו. הנשיאים בוש, אובמה וטראמפ, אשר שאפו להתנתק מהמזרח התיכון, גילו כי אם הם אינם נמצאים במזרח התיכון, המזרח התיכון מגיע לבקר אצלם. ואכן, על אף מדיניותה המוצהרת, ארה"ב ממשיכה להיות מעורבת באירועים מזרח תיכוניים רבים המשפיעים על ישראל: סוריה, לבנון, עיראק, תורכיה, תימן, לוב, איראן ועוד.

המורשת שמשאיר ממשל טראמפ היא מעורבת-עד-בעייתית. וושינגטון אמנם סייעה רבות בקידום יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, אך יחסים אלו זקוקים לתמיכה וגיבוי אמריקניים גם בהמשך, ואלו אינם מובטחים. תורכיה מחציפה פניה, סוריה הפכה לזירת עימות רוסי-אמריקני בה מתנהגת ארה"ב בהססנות, וכך גם לוב ובמידה מסוימת תימן.

מעל לכל מרחף הכישלון האמריקני מול איראן. מדיניות "הלחץ המרבי" של טראמפ, שהתקבלה בירושלים בצהלות רמות, לא צלחה והולידה הקצנה איראנית כשבעצם הימים האלה מאשרת טהראן כי היא מגבירה את העשרת האורניום שלה לרמה של 20 אחוזים, וזוהי קפיצת דרך אל יכולת גרעינית צבאית. זאת ועוד, ללא המטריה המדינית האמריקנית, ישראל עלולה להיות מוקעת באו"ם עד כדי סנקציות נגדה.

השיקום האמריקני יתחיל מבית ויתרכז בריפוי פצעי טראמפ. אך על ארה"ב יהיה לשקם גם את הנזק הרב שהממשל היוצא גרם למעמדה הבינלאומי של ארה"ב. בראש ובראשונה, יפעל ממשל ביידן לחזרה למסגרות הבינלאומיות שטראמפ בעט בהן ברגל גסה, בהפכו את מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ (מבית מדרשו של הטייס הפרו-נאצי צ'ארלס לינדברג), שהפכה חיש מהר ל"אמריקה לבדה".

ביידן לא ייתפס בבורות כמו טראמפ, אשר לא ידע כלל כי לבריטניה, בעלת הברית הראשונה של ארה"ב, יש כוח גרעיני עצמאי. אפילו אמריקה לא יכולה להישאר לבדה, והיא צריכה להחזיר את האמון בנאט"ו ולקומם את הסכמי איכות הסביבה, הסחר ומערכות נוספות. לשם כך, יהיה עליה לשלם מחיר כלשהו לטובת בעלות הברית האירופיות, והמזרח התיכון נראה תשלום סביר.

בימים כתיקונם, בהם שמרה על מעמד על-מפלגתי, יכלה ישראל למנוע או לצמצם תשלום במטבע ישראלי עבור טובין מדיניים. אולם ממשלה שהעומד בראשה נטע את עצמו בחוזקה בערוגתו של טראמפ עלולה להתקשות להבטיח זאת בעתיד. ההפיכה הכושלת בגבעת הקפיטול, בה נישאו גם דגלים ישראליים, עלולה להיות למהפכה של ממש במעמדה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 בינואר 2021.

הפוסט השלכות ניסיון ההפיכה בגבעת הקפיטול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם הציפייה שביידן יתנה את החזרה למצב שלפני הפרת ההסכם החד-צדדית של טראמפ ואת הסרת הסנקציות הספציפיות ל-JCPOA בשיפור משמעותי של ההסכם, אינה ריאלית ואף מסוכנת.

על מנת להגיע להסכם בכל הסוגיות יש צורך במשא-ומתן ארוך ומפרך, שמחייב לפניו "ליישר קו" עם שאר המעצמות שהיו שותפות להסכם בכדי שהחזית מול איראן תהיה אפקטיבית. בזמן המשא-ומתן על תחילת המשא-ומתן תמשיך איראן להתקדם ללא פיקוח בצבירת אורניום מועשר (כבר כיום יש לאיראן יותר מפי עשרה כמות האורניום המועשר שהייתה כשטראמפ הפר את ההסכם), הוספת צנטריפוגות משוכללות והקמת מתקן מוגן במקום זה שהותקף. בנוסף, אין סיכוי שאיראן, רוסיה וסין יסכימו לחזור למשא-ומתן לפני הפסקת הסנקציות שחודשו חד-צדדית על ידי טראמפ.

יש דחיפות רבה לחזור להסכם גם בשל הבחירות ביוני באיראן בהן מתמודד המחנה הפרגמטי, שכיום מובל על ידי הנשיא רוחאני ושר החוץ זאריף, מול מועמדים שנתמכים על ידי משמרות המהפכה.

המועמדים של משמרות המהפכה הם גורמים קיצוניים שמעדיפים שהכלכלה האיראנית תמשיך לקרטע ולא לנהל משא-ומתן עם המערב ולהתפשר. חזרה להסכם תחזק את המחנה המתון, שאיתו ניתן יהיה לנהל משא-ומתן דיפלומטי על מנת לשפר את ההסכם ולמנוע פעילות איראנית מסוכנת גם בהיבטים הלא גרעיניים.

המנופים של ארה"ב

הטענה שנשמעת נגד חזרה מיידית ל-JCPOA) compliance for compliance), היא שבכך מוותר ממשל ביידן על "המנופים" שנוצרו בעקבות הצעדים שנקט טראמפ נגד הכלכלה האיראנית.

אולם במציאות נשארים בידי ארה"ב "מנופים" רבים, משום שישנן סנקציות רבות שלא קשורות ל-JCPOA ובנוסף, חזרה לקואליציה בינלאומית רחבה כנגד איראן, שביידן ינסה להרחיבה גם לבנות-הברית הסוניות של ארה"ב באזור, תספק הרבה יותר "מנופים" על איראן מאשר לחץ אמריקאי בלבד.

כולנו ראינו בשנים מאז שטראמפ פרש מההסכם, שהלחץ האמריקאי לא הצליח לגרום לאיראן לשינוי מדיניות, אף שגרם נזק רב לכלכלה האיראנית, נהפוך הוא. ללחץ הכלכלי אין ערך אם הוא אינו מלווה במסלול דיפלומטי שיאפשר למנהיגי איראן להצדיק שינוי מדיניות.

בהיעדר "סולם" שהקהילה הבינלאומית תיתן לאיראן על מנת "לרדת מהעץ" ימשיכו האיראנים בגישה – "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (לפצצה)", שמוכר לנו ממקורותינו.

בניגוד למה שאומרים המלעיזים, אין לממשל ביידן שום כוונה לאפשר לאיראן להגיע ליכולות גרעיניות צבאיות. הגישה של ביידן היא שעל מנת למנוע מאיראן מלהשיג יכולות גרעין צבאי, יש צורך בדיפלומטיה לצד הלחץ הכלכלי.

לשם כך הכרחי לחדש את הקואליציה הבינלאומית מול איראן והרחבתה, ויש צורך לחזק את הגורמים הפרגמטיים באיראן שמעדיפים את טובת הכלכלה האיראנית על פני המאמצים להשיג הגמוניה שיעית במזרח התיכון.

ממשלת ישראל צריכה ללמוד מהטעויות של מדיניותה מול ממשל אובמה. עלינו להיות שחקן שתורם למאמץ הבינלאומי לעצור את איראן ולהימנע מלנקוט מדיניות חד-צדדית ולעומתית כלפי ארה"ב ושאר המעצמות.

הלעומתיות הישראלית מול ממשל אובמה גרמה לכך שלא היינו חלק מתהליך בניית ההסכם, הפכנו את ישראל לנושא במחלוקת בפוליטיקה הפנים אמריקאית וקרענו את הקהילה היהודית שתמכה ברובה בגישת אובמה.

על מנת לעצור את איראן, ועל מנת לשקם את יחסי ישראל ארה"ב והקהילה היהודית אמריקאית, ממשלת ישראל צריכה לשתף פעולה עם ממשל ביידן במאמציו לחזור לדיפלומטיה מול איראן מיומו הראשון בתפקיד, הבא עלינו לטובה ב-20 בינואר.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 06 בינואר 2021.

הפוסט שיקום הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן הוא אינטרס ישראלי מובהק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נפלה בחלקי הזכות להכיר את שניהם בשל קירבתם לנשיא פרס שאיתו עבדתי במשך שנים כיועץ מדיני. ביידן ועריקאת משקפים כול אחד בדרכו את אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר באישיותו ובדרכו המדינית של פרס: האמונה שאדם יכול לעצב את המחר שלו. שהיסוד החיובי בנפש האדם יכול להיות היסוד הדומיננטי. שאין הבדל יסודי בין עמים ההופך עם קונקרטי להיות בלתי כשר להוות בן שיח לשלום.

ביידן מחליף נשיא שהיה בדיוק היפוך התפיסה הנ"ל (שהיא לכאורה נאיבית). הוא ציני, לועג לאמת, מתייחס לאנשים כאל עדר נגרר, נטולי יכולת ניתוח ושיפוט. הוא ידיד ומעריץ של רודנים. הזירה הבינ"ל היא זירה של תחרות, לא של שיתוף. ביידן יפעל להחזיר את המעמד של מוסדות בינ"ל, של ערכים ושל אחווה אנושית.

עריקאת הלך עשרות שנים נגד הזרם הפלסטיני שהאמין כי אין ולא יהיה לעולם פרטנר ישראלי. הוא ספג קלון והואשם כמשת"פ של הישראלים. אך אמונתו בעתיד של פשרה ושלום עם הישראלים צמחה על תפיסה אופטימית שהעתיד יכול להיות טוב יותר ובני אדם משפיעים על כך.

בחירתו של ביידן צריכה ללמד אותנו שאסור להתייאש גם אם נראה שהלאומנים הפופוליסטיים מחזיקים חזק בשלטון ושיש להם ציבור תומכים לא מבוטל. לרבים מהישראלים אכן אבדה התקווה שאפשר לקדם הסדר שלום עם הפלסטינים. רבים איבדו תקווה מכיוון שהם שוכנעו שאין פרטנר בצד הפלסטיני או שוכנעו שאין להם גייסות בצד הישראלי. נצחונו של ביידן מוכיח שהכל אפשרי ומה שאנחנו צריכים זו נחישות ומנהיגות.

מותו של עריקאת מוכיח שאין לנו זמן להמתין להבשלת תהליכים אצלנו ואצלם. אם נמתין עד לשינוי פוליטי אצלנו, או עד שממשל ביידן יכנס לתפקידו, יקבל את אישור הקונגרס למנות את הגורמים הרלבנטיים לתהליך השלום ויגבש אסטרטגיה יתכן שכבר לא יהיו לנו מנהיגים פלסטינים כמו עריקאת ואבו מאזן שמאמינים בשלום, בפתרון שתי המדינות, שמקבלים את זכותה של ישראל, שלא חושבים שאפשר להשיג מדינה פלסטינית בדרכים אלימות.

אם נמתין יותר מדי זמן יתכן שנמצא כי במקום שותפים למו"מ יהיו בצד השני קיצוניים פנאטיים תומכי טרור, ו/או אלו שהתייאשו מפתרון שתי המדינות ומאמינים שעם חלוף הזמן במדינה דו-לאומית יוכלו לתרגם רוב דמוגרפי לריבונות בתמיכת העולם, שלא יקבל מדיניות של חוסר שוויון אזרחי מצד ישראל.

בניגוד למקובל לחשוב במחוזותינו יש לנו הרבה קלפים לקידום פתרון שתי המדינות בתמיכת ממשל אמריקאי. יש לנו זירה אזורית תומכת, שלמרות הסכמי אברהם עדיין רואה בפתרון שתי המדינות לסוגיה הפלסטינית את הפתרון המועדף והיחידי. היוזמה הערבית עדיין על השולחן, גם אם החלה נורמליזציה עם חלק מהמדינות לפני הגעה להסדר, ויש סבירות גבוהה שדרישת מדינות האזור ובעיקר סעודיה מהממשל האמריקאי, על מנת להמשיך את הנורמליזציה הברוכה – תהיה ליישם את חזון היוזמה הערבית ולא להסתפק במניעת הסיפוח.

אם פרס היה חי היום הוא היה משוחח עם ידידו הנשיא הנבחר ביידן ומזכיר לו איך אף אחד לא האמין שחזונו על מזרח תיכון חדש יכול להתגשם והנה הוא מתגשם לנגד עינינו. אבל אם לא נוביל להסדר עם הפלסטינים, המזרח תיכון החדש הזה יתפוצץ לנו בפנים, ומותו של הדיפלומט עריקאת חייב לסמן לנו שלא מספיקה התקווה, אלא חייבים גם את תחושת הדחיפות.

בספרו "הנוסחה של פרס" כתב יועצו הקרוב של פרס אבי גיל, שהיה המנטור שלי, משפט ששמע מפרס:

"אני לא מחזיק מעצמי מומחה לערבים, אבל אני מבין באנשים, וערבים הם אנשים כמו כל אחד אחר".

הומניסט כמו ביידן, בניגוד לקודמו הגזען, מבין את זה ולכן יש לפנינו הזדמנות גדולה. אבל אין הרבה זמן ויפה שעה אחת קודם.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 16 בנובמבר 2020.

הפוסט נצחון ביידן ופטירת עריקאת נושאים בחובם לקחים למחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסוגית הגרעין האיראני פעל ממשל טראמפ באופן אקטיבי: הוא נסוג מהסכם הגרעין, הטיל סנקציות כלכליות על איראן וחיסל את קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס של משמרות המהפכה. המדיניות האגרסיבית מול איראן התקבלה בתשואות בישראל ובקרב מדינות המפרץ. לא בכדי, מדיניות טראמפ כלפי איראן נתפסת כסיפור של הצלחה, במיוחד לאור קשייה הכלכליים. ואולם, באופן מעשי, איראן, משוחררת מההסכם שכבל אותה, התקדמה בפיתוח תכנית הגרעין שלה, צברה כמויות נוספות של אורניום מועשר ופיתחה צנטריפוגות להעשרת אורניום, ובכך קיצרה את דרכה להשגת נשק גרעיני.

לצד איראן, עיראק נותרה סוגיה חשובה עבור ארצות הברית, וזאת בשל החשש מהפיכתה לשטח השפעה איראני. טראמפ המשיך במידה רבה את מדיניות הנסיגה של אובמה. אמנם ראש ממשלת עיראק, מוסטפא אל-כאזמי, ביקר בארצות הברית באוגוסט האחרון וסיוע כספי אמריקני ממשיך לזרום. אולם הכוחות האמריקניים ממשיכים להתפנות בהדרגה מעיראק, ואילו המחאות המקומיות נגד הנוכחות האמריקנית התגברו, במיוחד לאחר הריגת סולימאני.

ארצות הברית פועלת בדרכים מדיניות וכלכליות מגוונות על מנת לפגוע בהשפעתה של איראן בעיראק, אך תהליך הנסיגה – שכולל כנראה גם את פינוי השגרירות בבגדאד – אינו יכול לבשר על צמצום השפעת איראן בעיראק.

טראמפ הבטיח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תחת השם היומרני "עסקת המאה", תכנית השלום יצאה לעולם לאחר חבלי לידה ארוכים בינואר האחרון. הייתה זו תכנית חד-צדדית, שנועדה לענות על בעיות הביטחון של ישראל, אך הציעה לפלסטינים מעט מאוד: מדינה מינוס בגבולות בלתי אפשריים.

הסירוב לדון בתכנית הציג את הפלסטינים כסרבנים סדרתיים, בהמשך ל"בריחתם" ממתווה קלינטון (2000) הצעות אולמרט (2008) וקארי (2014), אולם לאמתו של דבר, תכנית טראמפ לא יכולה היתה לשמש בסיס של ממש למשא ומתן, משום שהיתה תכנית במעמד צד אחד בלבד.

למעשה, טראמפ איבד את יכולתו לשמש מתווך הוגן לאחר שנקט כמה צעדים חד-צדדים: סגר את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון; קיצץ בסיוע לרשות הפלסטינית; הפסיק את הסיוע לאונר"א; הצהיר שההתנחלויות ביהודה ושומרון אינן "בלתי חוקיות"; והכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר את שגרירות ארצות הברית לעיר. ההחלטה האחרונה היתה מבורכת מנקודת מבט ישראלית, אולם בכך המתווך העניק לישראל בחינם קלף חשוב שהיה לו במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. זה רע וגם מכוער, אם חושבים על הצד הפלסטיני.

טראמפ – בניגוד לאובמה – חידש את הברית ההיסטורית עם מדינות המפרץ ומצרים מתוך הערכה לחשיבותן הפוליטית והאסטרטגית במזרח התיכון, במיוחד במאבק מול איראן. חיזוק הקשר הצבאי והמדיני עם מדינות המפרץ איפשר במידה רבה את פריצת הדרך ביחסיה של ישראל עם האמירויות ובחריין.

חתימת הסכמי שלום ללא קשר לסוגיה הפלסטינית (למעט עניין השעיית הסיפוח שממילא שבקה חיים) פתחה את הדרך להסכם שלום עם סודאן, ואולי אף עם מדינות נוספות לאחר כניסת ממשל ביידן. גם פתיחת המשא ומתן בין ישראל ולבנון על סימון המים הטריטוריאליים הוא יוזמה אמריקנית מבורכת.

ואולם, מסתבר, כי גם בטוב הזה יש מן הרע: התפישה שניתן לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית. הסכמי השלום היו יכולים להיות חלק מהקלף האמריקני לקידום הסוגיה הפלסטינית. קלף זה עדיין קיים (סעודיה), אולם אין ספק כי האס הזה הפך לבן מלך (או פחות מכך) בפוקר המדיני.

בסוריה, טראמפ מעולם לא חתר להישגים, אלא למנוע אסונות בעיקר מצד "המדינה האסלאמית" (דאעש). הוא התמקד, ובהצלחה לא מבוטלת, במאבק הצבאי, שכלל גם את הריגת מנהיג דאעש, אבו באכר אל-בגדאדי, באוקטובר 2019. אולם המדיניות המזגזגת של טראמפ הותירה חלל שאפשר לרוסיה לחדש את השפעתה בסוריה ואפשרה לאיראן וטורקיה דריסת רגל.

ההתנתקות ההדרגתית של ארצות הברית והתחזקות השפעתה של איראן בסוריה הכריחה את ישראל להתערב באופן פעיל בסוריה, וזאת על מנת למנוע את הפיכתה למוצב קדומני של איראן. הכישלון של טראמפ בסוריה רשום גם על שמו של אובמה, אולם בכל מקרה אין זה מסיר ממנו אחריות.

מדיניותו של טראמפ כלפי טורקיה סבלה מסכיזופרניה: מצד אחד, הוא אירח את נשיאה, רג'יפ טייפ ארדואן, בנובמבר 2019, אותו ראה כשותף גלובלי ואימץ את מדיניותו כלפי הכורדים וסוריה, כולל המעורבות הצבאית בה; מאידך, טראמפ הבליג על חיזוק הקשר בין רוסיה לטורקיה וחתימת העסקה לקניית טילי נ"מ מסוג 400-S.

אנקרה, כזכור, חברה בנאט"ו, ולכן עסקת הנשק היא קריאת תיגר שלא נענתה. ארצות הברית גם לא פעלה לרסן את פעולותיה האגרסיביות בלוב, הן המעורבות הצבאית והן סימון הגבולות הימיים בין טורקיה ולוב – מהלך שעלול לאיים על השאיפות האנרגטיות בתחום הגז של מצרים, ישראל, יוון וקפריסין בים התיכון.

בחשבון הסופי, מדיניות טראמפ במזרח התיכון היתה כישלון, גם אם חוגים מסוימים בישראל רואים בה הצלחה גדולה. היא לא היתה פרי אסטרטגיה ברורה או מחשבה מעמיקה – למעט אולי תכנית השלום – אולם גם החשיבה שעמדה מאחוריה היתה מוטה ומוטעית.

עם בחירתו של ממשל אמריקני חדש קיים חשש שהנשיא הנבחר, ג'ו ביידן, יאיץ את יציאתה של ארצות הברית מהאזור ויתמקד בפעילות דיפלומטית וכלכלית באסיה. רק לאחרונה טען מרטין אינדיק, אחד היועצים הבכירים בממשלים דמוקרטיים בעבר, כי לארצות הברית אין אינטרסים בולטים במזרח התיכון וזאת משום שהיא אינה תלויה עוד בנפט, ואילו ישראל מספיק חזקה להגן על עצמה. אם חשש זה יתאמת, הרי אלה יהיו חדשות רעות.

עם זאת, התפתחות כזו יכולה להביא באמתחתה גם לחיזוק הקשר בין ישראל והמדיניות הסוניות המתונות המלוכדות מהחשש מאיראן. זו יכולה להוות גם הזדמנות למהלך ישראלי-אמירתי-סעודי, בברכת ארצות הברית, בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 09 באוקטובר 2020.

הפוסט מדיניות טראמפ במזרח התיכון הייתה כישלון, גם אם בישראל רואים בה הצלחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

* רטוריקה חריפה משני הצדדים.

* תמרונים ימיים.

* שיגור ספינות קידוח תורכיות למים הכלכליים של יוון וקפריסין (ביחס לזו האחרונה מדובר בפעילות מתמשכת).

החשש מפני התדרדרות האיץ ניסיונות לבלום את ההסלמה ולהושיב את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן. גרמניה, המשמשת כעת כנשיאת האיחוד האירופי, מובילה את המאמץ לייצר הרגעה. ארה"ב פועלת גם היא, ומזכיר המדינה פומפאו ביקר באזור, וצפוי לשוב השבוע לאתונה.

מתיחות זו הינה שלב נוסף במאבק המתנהל באזור לנוכח השינויים האסטרטגיים והבריתות האזוריות, כמו גם לנוכח גילויי הגז הטבעי במימי הים התיכון בשנים האחרונות. להלן נבחן את האינטרסים והמהלכים של השחקנים המרכזיים, בניסיון להעריך לאן פני הדברים.

1. טורקיה איננה מרוצה, בלשון המעטה, מהידוק שיתוף הפעולה האזורי במזרח אגן הים התיכון וחשה מבודדת מולו. פורום הגז האזורי, שהוקם בינואר 2019 ושהחוקה שלו נחתמה החודש, ממחיש אולי יותר מכל את הקואליציה האנטי-תורכית שמתייצבת מולה. פורום זה נתמך על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, וצרפת אף ביקשה להצטרף אליו כחברה מלאה.

המהלכים התורכיים בחודשים האחרונים – המעורבות האסרטיבית בלוב והחתימה איתה על הסכם המים הכלכליים, שיגור ספינות קידוח והאיום לעשות כן במים הכלכליים היווניים ליד כרתים וכאמור המשך הפעילות במים הכלכליים הקפריסאיים – נועדו לייצר לחץ ולהעביר מסר בוטה וברור כי לא ניתן להתעלם מהאינטרסים התורכיים.

אנקרה מבהירה אמנם כי היא מוכנה לדיאלוג עם יוון, אולם להבנתה יש ללוות את המסר המדיני בצעדים תקיפים בשטח. חשוב לקחת בחשבון גם את המצב הכלכלי הקשה בטורקיה לנוכח משבר הקורונה, שמגביר את הלחץ על הנשיא ארדואן.

2. יוון מנהלת בחודשים האחרונים מדיניות-חוץ פרו-אקטיבית ואסרטיבית יותר, שלא אפיינה ממשלים קודמים. ניכר, כי היא חשה בטחון עצמי רב יותר לנוכח מערכת היחסים שהשכילה לטוות עם שורה של שחקני מפתח באזור (בדגש על ישראל ומצרים), ועל רקע השיח המתהדק בינה לבין וושינגטון.

הסכם המים הכלכליים שחתמה לא מכבר עם מצרים (אף כי מדובר בהסכם חלקי) נועד לאותת לאנקרה שיש בידיה אמצעים אפקטיביים מולה, ולמעשה מוסיף קלף נוסף לארגז הכלים היווני, אם וכאשר יתקיים משא ומתן ממשי בין השתיים.

אתונה, חשוב להדגיש, מבהירה כי היא מעוניינת בדיאלוג עם טורקיה, שמבוסס על החוק הבינלאומי, ואם זה לא יצלח – היא מוכנה ללכת לבית הדין הבינלאומי בהאג.

3. ארה"ב מגלה פעילות משמעותית במזרח אגן הים התיכון, למרות הפחת במעמדה ובהשפעתה בשנים האחרונות. מדובר באזור רגיש, בו פועלות גם חברות אנרגיה אמריקניות גדולות (כניסתה של שברון לישראל היא משתנה "משנה משחק"), בשתי חברות נאט"ו המתקוטטות האחת עם השנייה, ובחשש מפני ניצול המצב על ידי רוסיה. מערכת היחסים שלה עם יוון וטורקיה היא מורכבת, אולם ניכר כי ארה"ב מנסה להותיר את העימות במישור המדיני-דיפלומטי.

4. רוסיה נוקטת, לפי שעה, איפוק בקשר למתיחות בים התיכון, במקביל לביסוס מעורבותה הגוברת באזור, כולל בזירה הלובית. סביר, כי היא שבעת רצון מן המחלוקת בתוך נאט"ו, בין השאר לנוכח מערכת היחסים שלה עם אנקרה. בביקורו האחרון של שר החוץ הרוסי לברוב בניקוסיה, הוא הביע נכונות לתווך בין הצדדים, אולם סביר שהרוסים מבינים שהצדדים מתמקדים במתווכים אחרים, מה שמותיר להם אפשרות להמשיך בחיזוק מעמדם באזור.

5. גרמניה הפשילה שרוולים בניסיון לתווך בין יוון וטורקיה, הצליחה לייצר מספר מפגשי בכירים בהשתתפות שני הצדדים, ומנסה להביא לפתיחתו של משא ומתן, שלכל הפחות יוביל לרגיעה. ניכר שטורקיה חשה נינוחות מול התיווך הגרמני, ויוון קצת פחות.

6. צרפת, בראשות הנשיא מקרון, חשה כי ניקרתה בפניה הזדמנות לבסס תפקיד צרפתי באזור, ובעיקר לנוכח הוואקום האמריקני. הפעילות האינטנסיבית בלבנון בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות, המעורבות האסרטיבית בלוב, והעמדה האנטי-תורכית החריפה בה נוקט מקרון מסייעים למצב את פריז בעמדה אקטיבית, ומחזקים את הבטחון העצמי היווני. לאחרונה נעשה ניסיון לצנן במעט את האווירה בין פריז ואנקרה, כששני המנהיגים שוחחו בטלפון והחליפו ציוצים רגועים יותר בטוויטר.

7. קפריסין שבעת רצון כמובן מהידוק שיתוף הפעולה האזורי, ומהתפקיד המרכזי שהיא ממלאת במסגרתו. אולם, בין השורות ניכר חשש מסוים בניקוסיה שדיאלוג תורכי-יווני עלול לבוא, במידה זו או אחרת, על חשבונם. על כן, קפריסין מנסה להבטיח תאום מוחלט עם יוון, ופועלת במרץ מול ארה"ב (וביקורו של פומפאו באי היה חשוב), האיחוד האירופי ורוסיה.

8. נאט"ו נמצאת כעת אל מול עימות בין שתי מדינות שחברות בברית, והדבר מעלה את השאלה האם היא יכולה למלא תפקיד מסייע או מפשר. דומה כי בנסיבות הנתונות התפקיד האפשרי של נאט"ו הוא מוגבל למדי, וטכני בעיקרו. הנציגים הצבאיים של יוון וטורקיה נפגשו בבריסל כבר מספר פעמים, ויש בכך חשיבות, לפחות במניעת אי-הבנות בשטח שעלולות להוביל להסלמה.

9. ישראל מרוצה מפירות מערכות היחסים המוצלחות שטוותה בשנים האחרונות עם שורה של שחקנים באזור, ובדגש על מצרים, יוון וקפריסין, וכמובן מהתבססותו של פורום הגז האזורי. ישראל הבהירה את תמיכתה בבעלות בריתה המרכזיות במזרח אגן הים התיכון, אולם ברור שעימות מחריף באזור בינן לבין טורקיה איננו משרת את האינטרסים שלה. שיח בילטרלי או אזורי עם אנקרה רצוי מבחינת ישראל, אולם יש קושי לקיים אותו לנוכח חילוקי הדעות העמוקים עם ממשל ארדואן בשורה של סוגיות מרכזיות.

ובכן, האם פנינו להסלמה באגן הים התיכון? שני הצדדים הניצים – יוון וטורקיה – מאותתים כי הם מעוניינים בשיח מדיני, אף אם אין ציפיות גבוהות שהוא יוביל לפריצת דרך מיידית. ניכר, כי כל אחת מן המדינות מנסה לצבור קלפי מיקוח למשא ומתן עתידי – טורקיה באמצעות ההסכם הימי עם לוב והפעילות הפרו-אקטיבית (או הפרובוקטיבית) באזור, ויוון בעזרת ההסכם הימי עם מצרים ומערך שיתוף הפעולה האזורי הנרחב בו היא משולבת. נראה על כן, כי יש לצפות לתחילתו של דיאלוג בין שתי המדינות, שידחה לפי שעה, אם לא יחול שינוי בלתי צפוי, את "קולות המלחמה", עד לסיבוב הבא.

ומה ביחס לישראל? נראה שהנסיבות הנתונות, ומערך היחסים שנבנו בשנים האחרונות הן במזרח אגן הים התיכון והן מול מדינות במפרץ ומצרים, נוחים ומשרתים היטב את האינטרסים שלה. נסיבות אלו מגבילות את מרחב התמרון של ישראל ביצירת דיאלוג עם טורקיה, ויש להודות כי זו האחרונה איננה מקלה על ניסיון לייצר דו שיח ממשי בינה לבין ישראל. מומלץ שישראל תוסיף להדק את יחסיה עם מדינות האזור ככל שניתן, באופן שיעלה את ערכה בהמשך הדרך, ויאפשר לה למלא תפקיד מרכזי בהרחבת שיתוף הפעולה האזורי.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 03 באוקטובר 2020.

הפוסט מתיחות גוברת במזרח הים התיכון – האם ניתן להכילה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה אינו המקרה האמריקני, ואולי ארה"ב אינה מדינה שיש לה חוקה, אלא, כפי שאני מאמין, חוקה שיש לה מדינה. כשהתכנסו האבות המייסדים בפילדלפיה הם נטלו את כל מה שיכלו מן המסורת השלטונית האנגלית ומרעיונותיהם של הוגי הדעות של התקופה. הם לא רצו להיקלע למשבר חוקתי ושלטוני מהסוג שהביא למלחמת האזרחים האנגלית במאה ה-17 ולעריפת ראשו של המלך. הם קבעו הפרדה בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, ומערכת חזקה של בלמים ואיזונים בין שלוש הרשויות. החוקה קובעת נורמות פוליטיות וסולם ערכים לפיו מתנהגת המדינה האמריקנית, למרות סטיות כאלה ואחרות. חוקים ותקנות נמדדים באמת המידה של תאימות לחוקה ולרוחה, ולעתים נפסלת כך חקיקה.

לבריטניה אין חוקה כתובה אבל יש לה מסורת פוליטית ומשפטית בת למעלה מאלף שנים, שממנה צמחה גם החוקה האמריקנית. תאמר לאנגלי שמעשה כלשהו אינו יאה (it's not done) ובדרך כלל שלחת את הרעיון למיתת נשיקה פרלמנטרית. ככה זה בדמוקרטיות מובילות: או שיש חוקה חיה ונושמת או שיש מסורת פעילה, ולעתים יש שילוב בין שני המרכיבים.

לישראל אין חוקה או מסורת משפטית ופוליטית של ממש. אדרבא, אנו עדים למאמצים ניכרים שעושה הממשלה הנוכחית לניתוץ חוקי היסוד העובריים שהצליחו להתגנב לספר החוקים שלנו, ולהשתלטות של ראש הממשלה על כל הרשויות והכפפתן אליו. באין חזון ייפרע עם ובאין חוקה או מסורת שלטונית יכול ראש ממשלה משולח רסן לכוף את הרשויות האחרות.

כאשר הפוליטיקה האמריקנית הצמיחה גידול פרא כגון ריצ'רד ניקסון, שאמנם טען בלהט שאיננו פושע (I am not a crook!), המערכת האמריקנית ידעה להוקיעו ולהקיא אותו מתוכה. הוא כמובן לא היה היחיד שמוסריותו הוטלה בספק אך פוגענותו כוונה אל עצם המערכת הפוליטית ולא לעלמה זו או אחרת. וכך שלחו אותו הביתה עם חנינה וכרטיס יציאה מהכלא כדי שישב בשקט ויכתוב זיכרונות. כיום, רבים משוכנעים כי דונלד טראמפ הוא איש מסוכן הפוגע באושיות המערכת האמריקנית ופועלים להחלפתו.

גם במפלגה הרפובליקנית נשמעים קולות רמים נגד אישיותו של טראמפ. ביניהם מדינאים מן השורה הראשונה (קולין פאואל, צ'אק הייגל, סינדי מק'קיין – אלמנתו של ג'והן מק'קיין, מיט רומני שהודיע שלא יצביע בעד טראמפ או הנרי קיסינג'ר שהביע דאגתו), מפקדים (ג'יימס מאטיס שכיהן כמזכיר ההגנה של טראמפ, וג'והן קלי ששירת כראש מטה הבית הלבן). כך גם מחוקקים, פרשנים ואנליסטים (כגון ג'ורג' וויל הוותיק) ושגרירים, או אסטרטגים רפובליקניים שהביאו את בוש הבן לנשיאות שניה (מפתיעה) וכיום נקעה נפשם מטראמפ. כ-50 מהם התאגדו תחת "פרויקט לינקולן" (The Lincoln Project) הקרוי על שמו של הנשיא הרפובליקני הראשון. הם קובעים כי דונלד טראמפ מסוכן לביטחונה של ארה"ב ולכן הם תומכים בג'ו ביידן.

"פרויקט לינקולן" מבטא בעיני את רוחה האמיתית של ארה"ב הרפובליקנית, האחראית והיסודית, שאינה הולכת שולל אחרי פרא אדם שהגיע בדרך כלשהי לבית הלבן אלא מסתכלת קדימה לרוחה הפטריוטית של "המפלגה הוותיקה והמפוארת" (Grand Old Party, הלא היא המפלגה הרפובליקנית. זוהי תולדה של מערכת היונקת מחוקה פעילה ונושמת אשר לא לקתה בנמק פוליטי).

משהו כזה ממש חסר כעת למפלגת הליכוד. מייסדה של תנועת החרות, זאב ז'בוטינסקי קבע בשעתו את חמשת המ"מים: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. אלו הן מצוות עשה במלוא מובן המילה שהוריש לנו מייסד הגדודים העבריים ואביו של הליברליזם הישראלי. במשנתו של ז'בוטינסקי אלו הם חובותיה של הממשלה לאזרחיה ואפשר להוסיף גם את המם השישי: משפט.

לא חסרים בליכוד אנשים היודעים שז'בוטינסקי איננו רק שם של רחוב ארוך, אלא המנהיג והסופר שקבע כי על העברים "לאסוף ברזל, להמליך מלך וללמוד לצחוק" (בספרו "שמשון"). אני תופס זאת כציווי סימבולי להיות חזקים, להקים משטר יעיל ולחיות ברוח טובה.

יש בליכוד אישים הגונים שתומכים במשנתו של האב הגדול ז'בוטינסקי, אבל קולם נאלם. בהעדר חוקה לישראל או מסורת פוליטית שורשית ומחייבת, אין להם גדרות אליהן ניתן להצמיד את רוחו הפרועה וחסרת האחריות של נתניהו ולומר לו באורח משכנע: This is not done.

אני תוהה, מדוע שותקים אישים כגון אבי דיכטר, עוזי דיין, יובל שטייניץ, גדעון סער, יואב קיש, שרן השכל ואחרים? האם עד כדי כך רב פחדם מבלפור ואימתם מן היושבים בו? האם טחו עיניהם מראות את הדרך הפתלתלה והמסוכנת בה מוביל אותנו בנימין נתניהו? הם בוודאי מבינים את גודל המצוקה ועומק הצרה. עליהם לייסד את "פרויקט לינקולן" הישראלי ולהקים את "פרויקט ז'בוטינסקי" שיחזיר שפיות לליכוד ולמערכת הפוליטית הישראלית כולה.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 בספטמבר 2020.

הפוסט מה שחסר לליכוד היום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאחר שנים של שרות ציבורי כעובד מדינה ובחברה האזרחית וכבוגר גאה של קרן וקסנר, אני מבקש להתריע על שלב נוסף בהתקפה על הדמוקרטיה הישראלית ועל המגזר הציבורי המקצועי בישראל באמצעות התקפה על הקרן, שתרומתה למגזר הציבורי בישראל לא תסולא בפז.

כמו ההתקפה על הרשות השופטת ועל התקשורת, גם ההתקפה על המגזר הציבורי דרך קרן וקסנר קשורה באותה אג'נדה מסוכנת – החלפת הדמוקרטיה הליברלית בישראל, כפי שנוסחה בהכרזת העצמאות שלנו, במערכת – שאין בה ביקורת, שאין בה הפרדת רשויות, לא איזונים ובלמים, לא זכויות מיעוט, לא שומרי סף, ולא תקשורת חופשית.

אנחנו שומעים השכם והערב בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות על קיומה של אליטה שמאלנית מרושעת שפועלת בישראל כ-deep state ומנסה להדיח בכלים לא דמוקרטיים ראש ממשלה מכהן.

שמענו כבר שהיועץ המשפטי לממשלה (שמונה על ידי ראש הממשלה והגיע מאותו בית אידיאולוגי) הוא חבר באליטה הזאת, וכך גם תויג המפכ"ל הקודם (שאף הוא מונה על ידי ראש הממשלה והגיע מאותו בית אידאולוגי) וכמובן גם שופטי בית המשפט העליון, שאף הם תויגו כחברי "הכת" שנשבעה אמונים למזימה השמאלנית נגד הציבור בישראל ולפיכך פועלים לכאורה נגד רצון הבוחר.

לאחרונה צורפה גם קרן ווקסנר שמטרתה טיפוח מנהיגות יהודית בארה"ב ובישראל ליעדי המתקפה. בוגרי הקרן, שכוללים למשל את הרמטכ"ל הנוכחי, (שמונה על ידי ראש הממשלה המכהן), את מי שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה המכהן את מנהלות ומנהלי בתי החולים המובילים בארץ ועוד רבים וטובים מהשרות הציבורי, מהצבא, מהמוסד, מהשב"כ ומארגונים מובילים בחברה האזרחית, מתויגים לאחרונה כאויבי ציבור הבוחרים בישראל.

יש לציין, למי שאינו מכיר את בוגרי הקרן, שמדובר בחבורה של משרתי ציבור, שבחרו בקריירה ציבורית מתוך תחושת שליחות וציונות ללא מרכאות ואשר נבחרו בתהליך מוסדר עם נציבות שרות המדינה. הקריטריונים לבחירה הם מצויינות מקצועית ואופק ניהולי, מבלי לדעת מה דעותיהם הפוליטיות ולאחר שהתקבלו לבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד.

מדוע ההתקפה הפעם מכוונת כנגד קרן וקסנר, איך היא קשורה? אכן רבים מבוגריה של הקרן מכהנים בעמדות מפתח כשופטים כעורכי דין בפרקליטות ובאגפים שונים של המשטרה, אבל "חטאה" של הקרן, אליבא דה תאוריית הקונספירציה ההזויה הזאת הוא "חמור" יותר.

קרן וקסנר לדידם מתיימרת להשביח, "רחמנא ליצלן" את המגזר הציבורי בישראל על ידי כלים אקדמיים מהטובים בעולם. הקרן "בחוצפתה" מעצימה את אותם "פקידים", שחושבים לפי דעת פעילי הימין, שהם יכולים "לחטוף" את המדינה מנבחרי הציבור ולהשליט נורמות קלוקלות שלמדו באוניברסיטת הרווארד (המדורגת באופן קבוע בכל הדירוגים כמובילה בעולם).

לסלי וקסנר, מגדולי הפילנתרופים בקהילה היהודית האמריקאית, שהקדיש את משאביו לפיתוח מנהיגות יהודית החליט, לפי תאוריית הקונספירציה הזאת, להשתלט על הדמוקרטיה הישראלית. וקסנר, שתרם לאורך שנים למפלגה הרפובליקנית ואשר ראש הממשלה ייעץ לו כשהקים את הקרן, מתויג פתאום כתומך ב"אליטה השמאלנית המרושעת". המרצים בבית הספר לממשל של הרווארד, שרבים מהם הגיעו מממשלים רפובליקנים הפכו גם הם פתאום ל"שמאל רדיקלי".

גורמים בימין הקיצוני בישראל (שאין קשר בינם לבין הימין הליברלי מבית מדרשם של ז'בוטינסקי ובגין) הצטרפו למגמה עולמית של פופוליזם, שאותה מקדמים סטיב באנון ודומיו בארה"ב, ואשר זכו להצלחות בהונגריה, בברזיל, בפיליפינים ועוד. פופוליזם זה מנסה לפרש את הדמוקרטיה כשלטון "ללא מצרים" ובוודאי לא ליברלי של רוב זמני ובמקרה של ישראל של מפלגת השלטון הנוכחית.

למען הגילוי הנאות אני אכן שמאלן גאה. כציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אני רואה בשמאל הליברלי בארץ את הביטוי המדויק והפטריוטי של הציונות של דור מייסדי ומייסדות המדינה, הן מתנועת העבודה והן מהתנועה הרוויזיוניסטית. אבל בין בוגרי הקרן יש מגוון פוליטי רחב, ולהבדיל ממני רבים מעמיתי הם מצביעי ימין שלא ידעו שהם שמאלנים, עד שהפכו לכלי משחק במאבק של גורמים בימין כנגד הדמוקרטיה הישראלית.

חשוב שנתעורר ונבין שבסופו של דבר הרדיפה הזאת תגיע לכל אחת ואחד מאתנו, ושעלינו לפעול על מנת להציל את הדמוקרטיה בישראל.

המאמר פורסם ב"גלובס", ב-17 ביולי 2020

הפוסט המתקפה על קרן וקסנר היא התקפה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש וראשון לראשי הממשלה "האמריקאיים" היה ווינסטון צ׳רצ׳יל, אביה-מולידה וגם מנסחה של התופעה האסטרטגית החשובה ביותר במאה העשרים – ברית העמים דוברי האנגלית, שנודעה בשם "יחסים מיוחדים".

אימו של צ׳רצ׳יל הייתה אמריקאית, ובנאום בפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון התבדח באמרו שלוּ נסיבות לידתו היו הפוכות, כלומר אבא אמריקאי ואמא בריטית, היה מגיע לקונגרס בכוחות עצמו. נטייתו הפרו-אמריקאית הייתה כה מודגשת, עד שכשתכנן את פקודת המבצע של הלווייתו שלו (תחת שם הקוד "מבצע לעולם-לא") בחר בהמנון אמריקאי. וכך ראשי הממלכה והמנהיגים הזרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון בכנסיית ווסטמינסטר, שרו את "המנון הקרב של הרפובליקה" (שיר ממלחמת האזרחים האמריקאית), אותה רפובליקה שמרדה בכתר הבריטי.

צ׳רצ׳יל היטיב להבין כי בסיטואציה ההיסטורית החדשה השתנתה מקבילית הכוחות, וכי הובלת המערב עוברת מלונדון לוושינגטון. כך, בנאומו המפורסם התחייב כי בריטניה תוסיף להילחם ״בגבעות ועל חופי הנחיתה״ עד שבעזרת האל יקום העולם החדש להציל ולשחרר את העולם הישן.

היחסים המיוחדים בין בריטניה לארה"ב היו בתחילה שוויוניים למדי. עיקר הכוח הצבאי היה ברובו בריטי, עד שארה״ב התגייסה, התחמשה, נטלה את הפיקוד והובילה לניצחון על גרמניה. צ׳רצ׳יל השכיל לקיים מערכת יחסים הדוקה הן עם נשיא ארה"ב רוזוולט והן עם אגפיה השונים של המערכת הפוליטית בארה״ב, והצליח לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה לצד ארה״ב ובריה״מ.

ראש הממשלה "האמריקאי" השני כיהן  גם הוא בבריטניה. היה זה  הרולד מקמילן, אשר בא ממשפחה שהקימה הוצאת ספרים ענקית, אשר התפשטה במרחב האנגלו-אמריקאי.

כמו ווינסטון צ'רצ'יל, גם אימו של מקמילן הייתה אמריקאית (ממדינת אינדיאנה) והיא השפיעה רבות על חינוכו וראיית העולם שלו. מקמילן קיים יחסים מצוינים עם נשיא ארה"ב אייזנהאואר, עמו התיידד עוד בתקופת המערכה באיטליה (כאשר אייזנהאואר כיהן כמפקד העליון של כוחות הברית), ובעיקר עם הנשיא קנדי שכיהן אחריו.

הוא קיבל את ראשות הממשלה בתקופה של מתיחות אנגלו-אמריקאית קשה שסיכנה את "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב לאחר משבר סואץ, אשר בעקבותיו חסמה ארה"ב הזועמת את נתיבי העברת הנפט של בעלות בריתה. אך מקמילן הצליח לשקם את הברית ובמידת-מה גם לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה ולהביאה למצב בו הייתה אחת משלוש מייסדות האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני, יחד עם ארה"ב ועם בריה"מ. זאת, למרות שלאיש לא היו עוד אשליות ביחס למשקלה האמיתי.

יחסים מיוחדים אלה נשמרו בעשורים שלאחר מכן, כפי שראינו בימי נשיא ארה"ב רייגן וראש ממשלת בריטניה ת'אצ'ר, ובעמידתה של בריטניה לצידה של ארה"ב במלחמות בעיראק ובאפגניסטן.

לכאורה, ראש הממשלה "האמריקאי" השלישי אינו בריטי, אלא ישראלי ושמו בנימין נתניהו. אבל, רק לכאורה. גילוי נאות: כותב שורות אלה שירת תחת הנהגתו של נתניהו והיה מלא הערצה ליכולותיו כשגריר.

נתניהו, אשר לא נולד לאם אמריקאית, בילה חלקים ניכרים מבחרותו בארה"ב (בעיר פילדלפיה) ואף סיים בהצלחה אוניברסיטת עלית אמריקאית (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). הוא גם אימץ לעצמו בזמנו שֵם שעבר אמריקניזציה, בן ניתאי. האנגלית שבפיו טובה מאוד והוא יודע כיצד להשתמש בה. רעייתו אף טוענת, לפי המדווח, שאם היה נולד באמריקה היה נעשה שם לנשיא.

נראה שנתניהו חש הזדהות עמוקה עם צ'רצ'יל, שהציל את העולם החופשי במלחמת העולם השנייה. בוויכוח בין המועמדים לסגנות הנשיא ב-1988 השווה המועמד הרפובליקני קווייל את עצמו לנשיא קנדי. יריבו הדמוקרטי בנטסן סנט בו באמרו:

"סנטור, אני צעדתי עם ג'ק קנדי, ואתה אינך ג'ק קנדי".

אמירה זו הפכה למטבע לשון בפוליטיקה האמריקאית, ובפרפרזה ניתן להשאילה לנתניהו ולומר לו שאינו צ'רצ'יל.

כשנשאל איך הוא רוצה שיזכרו אותו, ענה נתניהו שהוא מבקש להיזכר בתור המגן (protector) של ישראל. בהיותו איש משכיל בעל מודעות היסטורית גבוהה, אפשר שנתניהו מתכתב כאן עם דמותו של אוליבר קרומוול, ה-Lord Protector היחיד של אנגליה.

כמו קרומוול, שהציף את אירלנד הכבושה (והקתולית) במתנחלים פרוטסטנטים רבים מסקוטלנד ובכך הוביל לסכסוך דמים שאנגליה לא נחלצה ממנו במשך למעלה מ-250 שנה (ואולי עדיין לא סיימה אותו סופית), גם נתניהו מקדם את ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון ותורם בכך לקיבועו של סכסוך דמים בין ישראל לבין הפלסטינים.

כמו קרומוול, נתניהו מגמד את הפרלמנט שלו. נתניהו  ערף מטאפורית את ראשה של כל אופוזיציה שקמה מולו ופירק אותה לגורמים חסרי משקל, אולי כשם שקרומוול ערף (ולא באופן מטאפורי) את ראשו של המשטר המלוכני שקדם לו.

אני נזכר כיצד אחד מנספחי ההגנה של ישראל בוושינגטון אמר פעם שעלינו להעביר את מערכת היחסים שלנו עם ארה"ב תהליך של "בריטניזציה" ולהגיע לאותה מידה של אינטימיות שיש לבריטניה עם מעצמת העל של דורנו. זהו רעיון מעולה, אבל ישראל היא מדינה קטנה שאינה ולא תהיה בריטניה (זו אשר תוך כדי מלחמת העולם השנייה או מיד אחריה הקימה יחד עם ארה"ב מוסדות כגון הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית ונאט"ו).

וכאמור לעיל, על אף רקעו האמריקאי, נתניהו אינו צ'רצ'יל או מקמילן. שלא כמותם,  הוא נעדר הומור ואירוניה עצמית; הוא בחר צדדים בפוליטיקה האמריקאית והימר על הסוס הרפובליקני ואף על הסייח הכי פרוע והכי קיצוני בימין האמריקאי (האוונגליסטים).

שלא כמו צ'רצ'יל ומקמילן, שעשו כל שהיה לאל ידם לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה ואת "היחסים המיוחדים" שלה עם ארה"ב, נתניהו בהתנהלותו הפוליטית חסרת האחריות כיום פוגע במעמדה של ישראל כנושא דו-מפלגתי ועל-מפלגתי בארה"ב. תשאלו את ג'ו ביידן.

תניהו אינו באמת ראש ממשלה "אמריקאי". רקעו האמריקאי היה לו לעזר רב בייצוג ישראל ועשה אותו לשגריר מוצלח, אך כיום הוא משתמש ביכולות הפוליטיות-מכניות שרכש שם כדי לפרום בפועל את הקשר הכל-כך חיוני של מדינת ישראל עם ארה"ב. חבל.

** הטקסט פורסם ב"זמן ישראל", 2 ביולי 2020

* צילום: יוסי זמיר

הפוסט האם בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה אמריקאי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכדי לפרק את המכלול של "היחסים המיוחדים" מקובל לחלק אותם לשלושה מרכיבים עיקריים תחת הקיצור VIP: Values, Interests, Politics. ערכים, אינטרסים ופוליטיקה.

חשוב לציין שבשלושת המרכיבים האלו היחסים עמוקים יותר בלי קשר לזהותם של המנהיגים, אבל למנהיגים בהיסטוריה, ובעיקר כיום, יש השפעה חשובה על המגמות ארוכות הטווח. אתחיל בתיאור הבסיס ליחסים בכל אחד מהמרכיבים:

הבסיס הערכי

החלוצים (pilgrims – ע"ש העיר באנגליה שהגיעו ממנה ב-1620, Plymouth Rock) היו פרוטסטנטים פוריטנים אדוקים, שהיו מחוברים מאד לברית הישנה. האגדה מספרת שהם קיימו הצבעה האם השפה בארץ החדשה תהיה אנגלית או עברית, והתומכים באנגלית ניצחו בקול אחד בלבד.

משחר ינקותה ראו האבות המייסדים של ארה"ב את עצמם קשורים לחזון נביאי ישראל, וראו בארה"ב את "ירושלים החדשה". כך גם "האבות המייסדים" של ארה"ב, שניסחו את הצהרת העצמאות ולאחר מכן את החוקה האמריקאית ושימרו את הרוח הפרוטסטנטית הזאת.

בכיוון ההפוך, אבות הציונות הושפעו מהמהפכה האמריקאית ומעקרונות החוקה האמריקאית והיתה שאיפה הדדית שארה"ב וישראל תהיינה מדינות אחיות בהיותן מדינות מהגרים שהשתחררו מהשליטה הבריטית ושאפו להקים עולם חדש. כזה שמבוסס על חברה צודקת וחופשית המקפידה על שלטון החוק ועל זכויות האזרח. ישראל אכן נחשבה בעיני רוב האמריקאים כחולקת את ערכי הדמוקרטיה הליברלית עם ארה"ב.

האינטרסים המשותפים

מאז ההכרה של הנשיא טרומן במדינת ישראל – 11 דקות מאז הכרזת העצמאות על ידי בן גוריון, שאפו מנהיגי ישראל ליחסי קרובים עם ארה"ב בשל היותה מנהיגת העולם החופשי והמעצמה החזקה בעולם. לארה"ב זה לקח קצת יותר זמן, אבל מאז מלחמת ששת הימים גם מנהיגיה ראו בישראל שותפה אסטרטגית.

בימי "המלחמה הקרה" הייתה ישראל בבירור בצד של המערב בניגוד לאויבותיה של ישראל שהיו בצד הסובייטי. ישראל גם נחשבה לשותפה זולה יחסית, משום שלמרות הסיוע הבטחוני, ישראל לא נדרשה להצבה של חיילים אמריקאים ונלחמה בעצמה את מלחמותיה.

המזרח התיכון הפך ליעד חשוב ביותר למדיניות החוץ האמריקאית בשל מאגרי האנרגיה במפרץ שהיו קריטיים לכלכלת ארה"ב והעולם. לישראל היה אינטרס במעורבות אמריקאית באזור, משום שרק על ארה"ב יכולנו להסתמך כמעצמה שרואה בביטחון ישראל חלק מהמכלול בו היא מגדירה את האינטרסים שלה. כל אלו הסבירו את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני וקצרה היריעה מלתאר את כל המנגנונים והפורומים המשותפים.

העוצמה של ישראל בפוליטיקה

התמיכה בישראל לאורך השנים היתה דו-מפלגתית, ושני הצדדים של הפוליטיקה האמריקאית ראו בישראל נושא שהוא מעל המחלוקות הפוליטיות. הדיפלומטיה הישראלית, הלובי הפרו-ישראלי איפא"ק והארגונים היהודיים הקפידו על דו-מפלגתיות, למרות העובדה שרוב היהודים תמכו מאז ומעולם במפלגה הדמוקרטית.

הגורמים הפרו-ישראלים היו והם עדיין מאורגנים וחזקים מאד מבחינה פוליטית. היהודים, אמנם רק 2 אחוז מהאוכלוסייה, אבל מעורבים בפוליטיקה ובתקשורת האמריקאית באופן לחלוטין לא פרופורציונאלי לגודלם. מבין התורמים למפלגה הדמוקרטית – היהודים מונים קרוב לחצי, ובמפלגה הרפובליקנית – כרבע, שזה בשתי המפלגות מספר לחלוטין לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

נוכחותם הגדולה של היהודים, יותר מהממוצע הארצי שלהם, במדינות מתנדנדות כמו פלורידה, פנסילבניה ואוהיו – הוסיפו למיתוס ההשפעה היהודית. איפא"ק בזכות מקצועיות ונחישות וגם בזכות מיתוסים על השפעה יהודית הפכה לשדולה החזקה והאפקטיבית ביותר בארה"ב בתחום מדיניות החוץ.

באשר לתומכי ישראל הנוצרים האוונגליים, הרי שהם כמעט כולם בצד הרפובליקני, אבל מספרם עצום, כ-80 מיליון, ויכולת הארגון והמשמעת שלהם מרשימים. תמיכתם בישראל היא כמעט אוטומטית משום שהם מאמינים שזו מצווה אלוהית שמפורטת בכתבי הקודש, ושהצלחתה של ישראל עד הקרב בארמגדון תוביל בסופו של דבר לחזרתו של ישו המשיח.

אז לכאורה נראה שהכל בסדר ואכן הבסיס של "היחסים המיוחדים" עמוק ומוצק, אבל במציאות לא הכל בסדר, משום שהמגמות מדאיגות בשלושת התחומים.

1. מגמות בתחום הערכים

לכאורה, על סמך בחירתו של טראמפ ומדיניותו אפשר לומר שהשינוי של ארה"ב ימינה לכיוון הערכים השמרניים ודחיקת הדמוקרטיה הליברלית משותף לשתי המדינות, אבל הנתונים הדמוגרפיים מראים תמונה אחרת.

בישראל אכן הדמוגרפיה מושכת את המדינה ימינה בשל רמת הילודה הגבוהה של החרדים ומגמה של נישואים מאוחרים אצל הליברלים. בארה"ב לעומת זאת ישנה עלייה באחוז המיעוטים שנוטים לערכים פרוגרסיביים. ארה"ב כבר מזמן אינה מדינה של (WASPs – White Anglo-Saxon Protestant).

לדוגמא, בבית המשפט העליון של ארה"ב אין אף לא פרוטסטנט אחד (יש שם שלושה יהודים ושישה קתולים) ורוטב הסלסה הפופולרי בקרב היספאנים נמכר יותר מהיינץ קשטופ של ה-WASPS. למרות בחירתו של טראמפ ב-Electorate College, זוהי הייתה הצבעה שאינה מעידה על המגמה ונבעה מהרבה סיבות נקודתיות (האנרגיה בקרב ציבור המפסידים מהגלובליזציה, חוסר הפופולריות של קלינטון בבייס הדמוקרטי, השפעת הרשתות בחיזוק מגמות פופוליסטיות וכוחן המוגדל של מדינות קטנות באלקטורט קולג').

מאז בחירתו של טראמפ (שכזכור לא זכה ברוב המצביעים גם כשניצח) בבחירות האמצע ב-2018 היה "גל כחול" משמעותי וברוב משאלי העם במדינות עדיין מנצחת המגמה של הליברליזם בנושא זכויות הקהילה הלהט"בית, מעמד הנשים וכו'.

2. מגמות בתחום האינטרסים

ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון ובמידה רבה של צדק. היא אינה תלויה במקורות האנרגיה של המזרח התיכון כבעבר, והפכה בעצמה ליצואנית אנרגיה בזכות הפקת אנרגיה מפצלי שמן. בנוסף צריכת אנרגיה ממקורות פוסיליים ירדה בשל טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת.

כל ההתערבויות המז'וריות של ארה"ב במזרח התיכון נכשלו – מערכה צבאית מלאה בעירק ואפגניסטן, "הובלה מאחור" בלוב והימנעות מפעולה בסוריה. "התפנית לאסיה" לא היתה רק גחמה של אובמה בשל החשיבות של השווקים האסיאניים ובשל התחרות המעצמתית עם סין. היא מקובלת על ידי רוב הציבור בארה"ב גם מכיוון שהמעורבות במזרח התיכון גררה את ארה"ב להשקעה כבירה של חיילים ומשאבים ללא תמורה.

מבחינת ישראל, ההתרחקות האמריקאית מהמזרח התיכון היא התפתחות מאד בעייתית ואנחנו כבר רואים איך בזירה הסורית "הסייקס–פיקו" החדש נסגר בין רוסיה, איראן ותורכיה. ארה"ב לא בתמונה וישראל נותרה ללא מנופים.

במקביל נכנסת ישראל שלא בטובתה למלחמת הסחר בין ארה"ב לסין. לישראל אינטרס ביחסים טובים עם שתי המעצמות, אבל מדיניות ההתנגחות של ממשל טראמפ בסין, שדווקא נשענת על קונצנזוס פוליטי, מעמידה את ישראל במצב מאד לא נוח לקידום האינטרסים שלה מול סין. בעיקר בתחומי התשתיות וההשקעות בטכנולוגיה.

3. מגמות הפוליטיקה

ישראל הפכה בשנים האחרונות לנושא פרטיזני בפוליטיקה האמריקאית. התחושה של חלק גדול מהבסיס הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית היא, שישראל קשרה את גורלה עם המפלגה הרפובליקנית ועם מנהיגי ימין פופוליסטי ברחבי העולם.

ההתרחקות של הליברלים הפרוגרסיביים מישראל כבר מתחילה להראות סימנים גם בקונגרס וגם בקמפיין למועמד הדמוקרטי לנשיאות, בו נשמעו קולות ביקורתיים באופן תקדימי, כולל בזכות התניית הסיוע הצבאי לישראל.

על רקע מגמת הקיטוב שהתגברה בפוליטיקה האמריקאית מבלי קשר לישראל, הבעייה הולכת ומחריפה, ובסקרי דעת קהל רואים הבדלים דרמטיים בין תמיכת הרפובליקנים בישראל לתמיכת הדמוקרטים.

המאבק שישראל מקדמת למנוע חופש ביטוי בשל החשש מ-BDS ממקם את ישראל בצד ההפוך לערכים הליברלים, שמקדשים את חופש הביטוי גם כשהוא כולל ביקורת קשה.

הקירבה בין טראמפ לנתניהו שנראית לציבור הישראלי כחיובית כרגע, היא מאד בעייתית לטווח הארוך, משום שהיא מחמירה את ההתרחקות של ציבורים גדולים בפוליטיקה האמריקאית. ציבורים אלו כוללים את רוב הקהילה היהודית שמצביעה לנשיאים דמוקרטיים (בין 70 אחוז ל-80 אחוז) וחבריה ברובם הגדול ליברלים (למעט המיעוט האורתודוכסי, המהגרים מרוסיה וחלק מהמהגרים מישראל שלא מייצגים מספרים גדולים).

במידה ואכן יתבצעו צעדי סיפוח בין הראשון ביולי לבחירות לנשיאות בנובמבר, המצב יחריף, שכן ציבור המצביעים של המפלגה הדמוקרטית מתנגד נחרצות לצעדים חד צדדיים ולמהלכים שמנוגדים לחוק הבינלאומי.

מה אפשר לעשות?

ישראל חייבת לחזור לדיפלומטיה דו-מפלגתית ולבנות קשר עם הגורמים הפרוגרסיביים ועם המיעוטים.

ישראל חייבת "לחבק" את הקהילה היהודית, ללא קשר לדעות פוליטיות או זרמים ביהדות. הקשר של ישראל עם התפוצה היהודית הגדולה בעולם חשוב לא רק בהקשרי היחסים בין המדינות, אלא בשל הייעוד של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

על מנת לשמור את ארה"ב במזרח התיכון, יש לקדם ברית הגנה חוזית שמעוגנת בחקיקה. בניגוד למקובל לחשוב, ברית הגנה תקדם שלום, משום שהתיאום עם ארה"ב ימנע הרפתקנות צבאית, תגדיל את המחויבות של ארה"ב להגנת ישראל, אבל גם לקידום שלום במזרח התיכון וגם אינטרס אמריקאי בצורך בקביעת הגבולות של ישראל (דיפלומטיה הרבה יותר זולה ממלחמות).

במידה ויתחלף ממשל בארה"ב בינואר 2021, מומלץ יהיה לחזור לתכנית הבטחונית, שגיבש גנרל אלאן יחד עם קציני אגף תכנון של צה"ל להגנה על הגבול המזרחי של ישראל. התכנית שאלאן גיבש לבקשת מזכיר המדינה קרי כוללת אמצעים טכנולוגיים ונוכחות אמריקאית בבקעה. התכנית הזאת תסייע להשאיר את ארה"ב מחוייבת לאזור ולבטחונה של ישראל.

ישראל צריכה לקדם חיבור ברמת החברה האזרחית ובעיקר עם יחידים וארגונים בצד הפרוגרסיבי, שלא מודעים לכך שיש בישראל רבים שחולקים איתם את תפישת עולמם ועוסקים בצדק חברתי ללא קשר לממשלות בשתי המדינות. מומלץ להקים קרן דו-לאומית לקידום "תיקון עולם", שתתמוך בשיתופי פעולה בין ארגונים וגם בין סוכנויות הסיוע מש"ב ו-USAID.

הדיפלומטיה הציבורית של ישראל צריכה לעסוק בחיבורים עם החברה האזרחית האמריקאית ולא בפולמיות ובהסברה, שרק עושים נזק. יש לישראל הרבה מאד להציע לאמריקאים, אבל העיסוק בפוליטיקה רק מציג אותנו כפחות רלבנטיים ופחות אטרקטיביים.

לסיכום:

היחסים של ישראל עם ארה"ב הם היחסים החשובים ביותר של ישראל עם מדינה כלשהי בעולם, והערך שלהם הוא לא פחות מאסטרטגי. למרות הבסיס העמוק והאיתן של היחסים, המגמות הנוכחיות מדאיגות ביותר ואם לא נפעל בהקדם לשקם את היחסים הקריטיים הללו, מעמדה האסטרטגי של ישראל יפגע אנושות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 ביוני 2020.

הפוסט ישראל – ארה"ב, האם "היחסים המיוחדים" עדיין מיוחדים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הירידה הדרסטית במחירים הייתה תגובה ישירה לכישלון הניסיון להגיע להסכמה בין סעודיה ורוסיה. קרטל "אופ"ק +", המרכיב את מדינות אופ"ק ועשר מדינות מפיקות נפט, בראשן רוסיה, התכנס ב–5 במרץ בניסיון לקצץ בתפוקה כדי לבלום את הירידה החדה במחירים. המפגש הסתיים בכישלון לנוכח סירובה של רוסיה לקחת חלק במכסת הקיצוץ, מה שהוביל ל"מלחמת עולם" בין ריאד ומוסקבה סביב מחירי הנפט.

המניעים של כל מדינה דומים, שילוב של גורמים כלכליים ומדיניים, שתכליתם, ובעיקר מן הצד הרוסי, לשנות את הדינמיקה בשוק הנפט העולמי, ולכרסם בדומיננטיות הסעודית. המשבר בזירה הבינלאומית לנוכח משבר הקורונה, והמגמה המתמשכת של פחת במעמדה של ארה"ב, נתפסו במוסקבה כהזדמנות לשפר את כושר המיקוח שלה מול השחקנים האחרים. סעודיה ראתה בכך קריאת תגר על מעמדה המרכזי בשוק האנרגיה העולמי, והשיבה מלחמה שערה. בריאד סברו, כי יש ביכולתם לשרוד את מלחמת המחירים, לנוכח "הכיס העמוק" ממנו הם נהנים ביתרות מט"ח. זה קשור גם למאבק הכוחות הפנימי, ולניסיונו של יורש העצר לבסס יותר את מעמדו.

רמת המחירים הנמוכה (מאד) לא התקבלה באופן חיובי בארה"ב. לובי האנרגיה הפעיל לחצים על הממשל, וסנטורים ממדינות מפיקות נפט (טקסס) הפעילו לחץ ישיר על הסעודים להגיע לפשרה. יש לזכור, שמחירי נפט נמוכים מדי מקשים עד מאד על הכדאיות של הפקת פצלי השמן בארה"ב.

לנוכח זאת החליטה וושינגטון להתערב. הנשיא טראמפ הצהיר בשבוע שעבר, כי הוא "מעריך" שהקיצוץ בתפוקת הנפט של שתי המדינות יהיה בהיקף של 10 מיליון חביות ביום. למחרת, הנשיא פוטין יישר קו איתו. ב-12.4 סוכם על היקף הקיצוץ, 9.7 מיליון חביות ביום בחודשיים הקרובים. מחירי הנפט שבו לעלות, וחבית נפט מסוג בראנט נמכרת כיום סביב 31 דולר, עדיין הרבה מתחת למחיר טרם המשבר. בריאד נשמעו קולות של אי שביעות רצון ממה שמסתמן, כתיאום רוסי – אמריקני.

מהן המשמעויות המרכזיות?

1. רוסיה – אמנם מצמצה ראשונה, ביחס לקיצוץ בתפוקה, אולם זה בא בתגובה לפניה אמריקנית, באופן שעשוי להתפרש על רמת תאום והבנה טובים בינה לבין וושינגטון. ברור, שכל סדק במערכת היחסים בין סעודיה וארה"ב, שממילא מתמודדת עם אתגרים רבים, משרת את האינטרס הרוסי ארוך הטווח במזרח התיכון ומחוצה לו.

2. סעודיה – מעמדה הדומיננטי בשוק האנרגיה העולמי ספג "מכה קלה בכנף", ודווקא מצד בעלת בריתה האסטרטגית. בדיעבד, ניתן לראות בכיפוף הידיים הסעודי בגדר מהלך שגוי מצד יורש העצר שלא הבטיח מראש תמיכה אמריקנית בצעדיו.

3. ארה"ב – השיבה את מחירי הנפט העולמיים לרמה נסבלת יותר אף אם עדיין נמוכה, וסייעה בכך גם לתעשייה שלה, אולם העמיקה את סימני השאלה בריאד ובבירות נוספות באזור ביחס לשאלה עד כמה ניתן לסמוך על תמיכתה בבעלות בריתה. הנשיא טראמפ מילא אמנם תפקיד מפתח בהשגת ההסכם לקיצוץ בתפוקה, אולם עדיין המוקד מבחינתו היה בהגנה על התעשיה האמריקנית.

ישראל צריכה להביט בדאגה על מגמת ההיחלשות במעמדה של ארה"ב באזור. חיזוקו של כושר המיקוח הרוסי מול שחקנים באזור, בדגש על בעלות ברית של ארה"ב, איננו משרת את האינטרס הישראלי. ישראל אינה רוצה בהחלשתה של סעודיה, ובמיוחד במעמדו של יורש העצר, לנוכח מערכת היחסים ההדוקה בין המדינות בשנים האחרונות. אנרגטית, סביבה של מחירי נפט נמוכים מקשה על ישראל, מבחינת יצוא הגז משדותיה, הן לגבי החוזים הקיימים מול מצרים וירדן, כמו גם סביב פוטנציאל עתידי. אולם, יש עוד להמתין למשבר הקורונה שידעך, בטרם ניתן יהיה להסיק מסקנות ברורות יותר.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 באפריל 2020.

הפוסט שוק האנרגיה העולמי בצל משבר הקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, האירוע הוא מכה נוספת לחזון ולפרקטיקות של תהליך הגלובליזציה, שהיה מאותגר עוד לפני התפרצות הנגיף. שתי המעצמות שהובילו את התהליך – ארה"ב וסין – צמצמו את היקפי שיתוף הפעולה ביניהן ואת הפתיחות ההדדית; במדינות רבות נבחרו מנהיגים שמדגישים ערכיים מקומיים על פני ערכים ומוסדות גלובליים; והאיחוד האירופי – כתר של גלובליזציה ערכית ומעשית – חורק ונחלש.

אירוע הקורונה מוסיף אתגרים מעשיים וסמליים לגלובליזציה. עד כה דווח על הדבקות בכ-75 מדינות. בנסיבות אלה, התפשטות הנגיף תאט את הכלכלה הגלובלית המבוססת על שרשרת ייצור ואספקה בינלאומית. היקפי הטיסות בין מדינות – אולי החוויה האישית המיידית ביותר של הגלובליזציה – מצטמצמים באופן משמעותי והדבר יותיר נזק כלכלי עמוק במגזרי התעופה והתיירות גם כשהנגיף יחלוף. ההתפרצות מחדדת את ההבנה שלפיה לצד החירות הגלומה במעבר של אנשים וסחורות בין מדינות, המעבר הזה יכול לגרום גם להפצת סכנות כמו טרור ומחלות.

יש כאן דמיון רב למופע נוסף של העידן הגלובלי, האינטרנט: כלי המעניק גישה חופשית למידע ובכך מקדם את החירות האנושית, אך גם כזה שמצמצם את הפרטיות ומאפשר הפצת מסרים מסוכנים. בהקשר של בריאות הציבור, צמצום הגלובליזציה יכול להיתפס דווקא כחיובי. מחקר שבחן את מגפת השפעת העולמית של 1958-1957, הראה בברור כי המגבלות שהטילה המלחמה הקרה על תנועות בין המערב למזרח, צמצמו את היקף התפשטות המחלה במערב.

העובדה שהנגיף התפרץ בסין היא משמעותית במיוחד. המעצמה העולה ממזרח ממלאת תפקיד קריטי בכלכלה העולמית, בין היתר כבית הייצור של מרבית המוצרים שאנו צורכים. חגגנו את שרשרת הייצור העולמית הזו ואת המוצרים הזולים שהיא הביאה בכנפיה, ועתה – כשהמשבר בסין מונע ייצור וייצוא – יש להניח שמדינות רבות ינסו להשיב מרכיבים חיוניים של ייצור אליהן הביתה. ארה"ב של טראמפ ממילא ניסתה לעשות כן, הגם שמטעמים אחרים. יתר על כן, החלשות הפעילות הכלכלית בסין צפויה לפגוע בכלכלה העולמית, ובכך להחליש עוד יותר את הישגיה של הגלובליזציה.

הסוגייה השנייה שצפויה להתחדד היא התחרות האמריקנית-סינית. וושינגטון תחת הנשיא טראמפ נוקטת קו תקיף מול בייג'ינג. ארה"ב הטילה מגבלות על אנשים המגיעים מסין מטעמים של בריאות הציבור, אך ניתן להעריך שסין – שכבר הזהירה מפני "תגובת יתר" עולמית – חוששת כי חלק מן ההגבלות נובעות מטעמים פוליטיים או אולי אפילו גזעניים.

המשבר יוצר גם תנאים נוחים יותר להזרקת ממד אידאולוגי למתח האמריקני-הסיני. עד כה, התחרות בין וושינגטון לבייג'ינג התנהלה בייחוד סביב היבטים חומריים: מעמד עולמי, יכולות כלכליות ועוצמה צבאית. אבל משבר הקורונה הוא מבחן למשטר ולחברה בסין ובארה"ב.

מחד, נראה כי המאפיינים הסגורים וההיררכיים של החברה הסינית הביאו לאיחור באיתור ובטיפול במחלה. זהו אתגר ללגיטימציה של המפלגה הקומוניסטית בסין, וצפוי לשמש את ארה"ב בטענות עתידיות על היתרונות שבחברה הפתוחה האמריקנית מול החברה הסגורה (חלקית) הסינית.

בה בעת, ההתמודדות עם המחלה תעמיד את המודל האמריקני של חירויות פרט, שוק חופשי ורפואה פרטית מבוזרת, מול המודל הסיני המעדיף את הקולקטיב, בשוק שחלקו נשלט על ידי הרשויות ועם רפואה שעוצבה באתוס ציבורי, הגם שכיום חלקה פרטי. יכולתה של סין להטיל מגבלות חריפות על אזרחיה סייעה כנראה לבלימת ההתפרצות בסין, בעוד שאין עדיין תמונה ברורה על יכולתה של המערכת האמריקנית להתמודד עם האתגר.

אבל, בכל משבר יש גם הזדמנות. החרדה הגלובלית מזכירה לנו שמעבר למחלוקות, למלחמות ולשנאות, בסופו של יום, בני עמים שונים חולקים את אותן החרדות. כולנו בני אדם. מאמץ בינלאומי מתואם וחוצה גבולות למעקב, טיפול, פיתוח והפצה מהירה של חיסון יהיה קריטי לבלימת המגיפה. זהו לקח חשוב נוכח אתגרים גלובליים נוספים, בייחוד משבר האקלים. בשני המקרים – אקלים ובריאות הציבור – ההתגייסות להתמודדות עמם תהיה יעילה הרבה יותר אם נשכיל להתעלות מעל שיקולים לאומיים.

המאמר פורסם ב-ynet ב-10 במרץ 2020.

הפוסט התפרצות הקורונה היא מבחן משמעותי לגלובליזציה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הטמיע טראמפ לראשונה את המונח "עסקת המאה" ב-2017, פינתה לו הקהילה הבינלאומית את הזירה, גם כשנהיה ברור שמהלכיו של טראמפ רק מקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא לא נקטה שום יוזמה משמעותית משל עצמה, ושמרה ברובה על שתיקה. מדינאים ופוליטיקאים ממדינות העולם, כולל כאלה שגילו בעבר אכפתיות ומחויבות לקידום השלום, נימקו זאת בשלל טיעונים: אין תחליף להובלה האמריקאית בנושא הישראלי-פלסטיני, הם אמרו. אנו מנסים להשפיע על תוכן התוכנית מאחורי הקלעים, הם טענו. לא נשפוט את התוכנית מראש ולפני שראינו אותה, הם קבעו. כשתפורסם התוכנית, נסתכל על חצי הכוס המלאה וננסה להתקדם, הם הבטיחו. ובהמשך, גרסו שאין טעם להיכנס עם טראמפ לוויכוח על הסוגייה הישראלית-פלסטינית, כי הנושא לא רלבנטי או כי התוכנית האמריקאית עשויה בכלל שלא להתפרסם. וכך הגענו למצב בו בשיאו של השיח הישראלי על סיפוח שטחים בגדה המערבית, מגיעים לישראל יותר מ-40 מנהיגים לפורום השואה, ורובם ככולם מתעלמים לחלוטין מהנושא.

טראמפ ונתניהו לא יכלו לבקש תנאים טובים יותר לפרסום התוכנית. הם עמלו בשנים האחרונות על מנת להגיע למצב זה, ומבחינתם – נחלו הצלחה.

ממשלת נתניהו הצליחה להרחיק את הקהילה הבינלאומית מעיסוק בנושא הפלסטיני. היא תקפה גורמים בינלאומיים (וגם הישראלים) שהביעו ביקורת על מדיניותה, ציירה את הנושא הישראלי-פלסטיני ככזה שאיבד מחשיבותו בעיני העולם, ונקטה צעדים שיקשו על הקמה עתידית של מדינה פלסטינית. האופוזיציה הישראלית לא אתגרה זאת. האופוזיציה האידיאולוגית הלכה ונמוגה בשנים האחרונות, והעדיפה לעסוק יותר בסוגיות חברתיות-כלכליות מאשר במדיניות. ואילו, האופוזיציה הלא-אידיאולוגית לנתניהו נגררת שוב ושוב אחרי הממשלה בניסיון לפנות לקהל בוחרים ימני. דעת הקהל הושפעה בהתאם – התמיכה בפתרון שתי המדינות יורדת, אבו מאזן אינו נתפס כפרטנר, וקידום השלום מדורג נמוך בסדר העדיפויות של הציבור.

ממשל טראמפ פעל גם הוא לשם מטרות דומות, ולא רק על ידי גיבוש התוכנית מאחורי הקלעים ויצירת מסך עשן לגבי מועד פרסומה. הממשל נקט שורת צעדים שהשפיעו על המציאות בשטח ושכבר קידמו הלכה למעשה את עקרונות התוכנית, עוד טרם פרסומה: טראמפ לא חזר על המחויבות האמריקאית לפתרון שתי המדינות, שינה את העמדה האמריקאית המסורתית בנושא ירושלים וטען שגורל העיר אינו עוד על שולחן המשא ומתן, יצא נגד הנהגת הרשות הפלסטינית ועשה לה דה-לגיטימציה, קיצץ כספים ותמיכה במוסדות פלסטינים, ארגוני שלום וגופים בינלאומיים, נתן הכשר למפעל ההתנחלויות, כינס דיונים וועידות ללא השתתפות הרשות הפלסטינית, ונטרל את פעילות הקוורטט (בה חברים ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם). ארה"ב איבדה מגע עם הצד הפלסטיני, ובכך את תפקידה כמתווך בין הצדדים.

שחקנים אחרים בקהילה הבינלאומית התקשו לפעול נגד מגמות אלו, או שנמנעו במכוון מכך. האיחוד האירופי סובל ממחלוקות פנימיות חריפות שמקשות עליו לפעול בנושא וליישם החלטות שכבר קיבל (דוגמת סימון מוצרים מההתנחלויות). מדינות אירופה בחרו להשקיע בסוגיות בוערות יותר מבחינתן (ברקזיט, פליטים ועוד). מדינות מרכזיות בעולם הערבי עסקו בקידום יחסיהן מול ישראל, אומנם תחת מגבלות הקפאון בתהליך השלום אך באופן ששידר נכונות לשתף פעולה עם מהלכי טראמפ ושיצר מתיחות עם הרשות הפלסטינית. רוסיה וסין, אליהן פנתה הרשות הפלסטינית בבקשה שיובילו מהלכי תיווך במקום ארה"ב, לא ששו לעשות כן. שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב הפך לשחקן הבינלאומי הלא-אמריקאי המשמעותי בזירה. הוא השמיע קול ברור נגד סיפוח, בדבר עקרונות הסדר הקבע העתידי, ועל משמעות ההתפתחויות בשטח. הוא גם תיווך ביעילות למניעת מלחמה בעזה. אבו מאזן וההנהגה הפלסטינית, שקיבלו לפני כמה שנים החלטה אסטרטגית לקדם את המאבק הלאומי שלהם בשדה הדיפלומטי במקום בשדה הקרב, נותרה ללא בעלי ברית משמעותיים בעולם, וללא הישגים.

בתנאים אלה, יכלו טראמפ ונתניהו לרקוח תכנית כרצונם. ואולם, פרסום תכנית טראמפ צריך לחולל שינוי. כעת, תומכי השלום בקהילה הבינלאומית לא יכולים להסתתר עוד מאחורי תקוות מדומות לתוכנית אמריקאית מועילה. עליהם להשמיע בבירור את עמדתם נגד התוכנית החד-צדדית, להציג פרמטרים חלופיים שיכולים באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לייצר תיאום בין מדינות וגופים שמחויבים לשלום ומוכנים להשקיע למען קידומו, ולחבור לגורמים בישראל וברשות הפלסטינית שמסרבים לקבל את תכתיבי טראמפ. בעוד כשנה יושבע בארה"ב נשיא, אולי חדש. עד אז, יש להבטיח שרעיונות הסיפוח שמופיעים בתוכנית טראמפ לא יהפכו למציאות בפועל.

הפוסט הקהילה הבינלאומית צריכה להגיד 'לא' לתוכנית טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמתה מאוימת ישראל על ידי סביבה שאינה מקבלת, בהכללה, את הלגיטימציה של מדינה יהודית במזרח התיכון. הצלחתה בעימותים המלחמתיים מבוססת על בניית מערכת צבאית אפקטיבית שבתורה בנויה גם על העוצמה הכלכלית של מדינת ישראל ועל יכולתה לקיים בריתות עם שחקנים בינלאומיים חשובים, ובראשם ארה"ב. בנוסף נהנית ישראל מנכונותם של רוב אזרחיה להקדיש לשם כך משאבים ניכרים, ולעתים את חייהם.

שלושת אלה: כלכלה חזקה, צבא אפקטיבי ונכונות האזרחים להתגייס, מבוססים על אמנה לא כתובה פנימית שלפיה המדינה מספקת סדר חברתי המעוגן בשלטון החוק.

שלטון החוק נדרש בכדי להביא לצמיחת הכלכלה. כך למשל, סדר משפטי שמאפשר חתימת וקיום חוזים הוא תנאי בסיס לכלכלה פורחת. ארגונים צבאיים יעילים מתנהלים בתוך מערכת של נורמות משפטיות פנימיות וחיצוניות, ולכן בדרך כלל צבאות מסודרים הביסו ארגונים שהפעילו אלימות אך פעלו בצורות שלא הוסדרו משפטית, ע"ע כנופיות.

שלטון החוק חשוב מאוד גם לפיקוח על הצבא ומערכת הביטחון. שחיתות כמו שעולה לכאורה בפרשת הצוללות מדגימה עד כמה חשובות מערכות חקירה והעמדה לדין בשמירה על הביטחון הלאומי.

ואולי יותר מכל, שלטון החוק הוא בסיס חשוב לנכונות של אנשים לתרום לשירות צבאי ואף להקריב את חייהם אם נדרש. ככל שנחוש שאנו חיים בחברה לא צודקת, חברה שלא מספקת יציבות וודאות משפטית, כן תפחת הנכונות שלנו להקדיש משאבים אישיים לשירות ביטחון.

מאז סוף שנות ה-60 נהנית ישראל מברית הדוקה עם המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב. הברית נשענת בין היתר על קרבה רעיונית בין שתי מדינות המחויבות לשלטון החוק. כשישראל לא תמיד עמדה בסטנדרט המצופה ממדינה עם שלטון חוק – למשל בטיפול לא אפקטיבי בהברחת נשים ממזרח אירופה לתעשיית המין בישראל דרך סיני – האמריקנים לא הסתירו את דעתם וישראל פעלה לתקן את העניין.

שלטון החוק חשוב גם לביטחון האנושי שלנו. האמירה הנושנה עודנה בתוקף: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". המשנה מזכירה לנו כי התפקיד הבסיסי ביותר של המדינה היא לספק לאזרחיה ביטחון מפני איומים יום-יומיים. ישראל בחרה להרחיב את ההגנה הזו מעבר למניעת פשיעה, גם לאספקת שירותים אחרים שנוגעים לתחושת הביטחון האישי שלנו כמו רפואה ציבורית לכל. גם כאן, מערכת התביעה המדינתית, המערכת המשפטית שמסייעת לחקיקה, ובתי המשפט, לצד המשטרה והכנסת, הם הגופים המעניקים לנו ביטחון זה. אובדן האמון במערכות אלה יפגע בנו ברמה הבסיסית ביותר.

לבסוף, תחושת הביטחון שלנו נשענת גם על תחושה יציבה יחסית של זהות – אישית וקולקטיבית. הציונות חתרה להקמת מדינה נורמלית, המתנהלת בצורה צודקת ומספקת לאזרחיה מסגרת נאותה לחיים מלאים.

מן הסתם, גם מערכות המשפט יתפקדו יותר טוב אם יבחנו את עצמן ויעמדו תחת פיקוח, שממילא מתחזק עם הקמת נציבות הביקורת על מערך התביעה ומיצגיה, אבל התקפות משולחות רסן על גופים אלה מוליכות לערעור אמון הציבור באיבר לאומי חיוני ביותר ומהוות לפיכך סכנה אמתית לביטחון הלאומי, האנושי, והזהותי של כולנו.

המאמר פורסם בynet ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט תוקפים את הפרקליטות, ופוגעים בביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחד ההישגים הגדולים של התנועה הלאומית הפלסטינית בתקופת עבאס היתה קבלת מעמד של מדינה משקיפה בעצרת הכללית של האו"ם, בנובמבר 2012. בכך, עשו הפלסטינים צעד משמעותי בחתירתם ללגיטימציה בינלאומית כישות פוליטית ובמאבקם לכינון מדינה פלסטינית עצמאית. מסע זה החל ב-1964, עם ייסוד מערך יחסי החוץ הפלסטיני, בהובלת אש"ף. פיתוח רשת קשרים דיפלומטיים נחשב לאורך השנים בעיני הפלסטינים כצעד אסטרטגי מרכזי. זאת, לא רק בשל צרכים הסברתיים – ובהם מירוק תדמית אש"ף ופעילות הטרור בה עסקו חבריו – אלא גם עקב כך שאש"ף שימש עבור הפלסטינים כממשלה גולה, שפעלה לגייס תמיכה ברחבי העולם.

ואכן, עם הקמת אש"ף, פעלה הנהגתו להרחבת ההכרה הבינלאומית בו, ובראש ובראשונה – למיסוד הקשרים עם מדינות ערב. הנהגת אש"ף הכריזה פעמיים בעבר על הקמת המדינה הפלסטינית, פעם על ידי יאסר ערפאת בתוניס בנובמבר 1988, ופעם על ידי עבאס בנובמבר 2013 (כחלק מקמפיין להכרה במדינה פלסטינית כמדינה ה-194 בעולם). בנוסף, הפלסטינים פיתחו מערך יחסי חוץ חובק עולם שכלל ב-2017 נציגויות ב-95 מדינות. ועדיין, הרשות ממשיכה להתנהל עד היום כגוף לא-מדינתי ולא הצליחה לשבור באמצעות הפעילות המדינית הבינלאומית שמוביל אש"ף את הקיפאון בתהליך המדיני עם ישראל. נציגויותיה הרבות בעולם, על אף מספרם המרשים, ממלאות פעמים רבות (בייחוד בעולם המערבי) תפקיד סמלי בלבד.

להמשך קריאה

התפרסם בהארץ ב-24 באוקטובר 2019.

הפוסט מערך יחסי החוץ הפלסטיני לאור הקיפאון המדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גרינבלט מונה לתפקיד זמן קצר לאחר שטראמפ ניצח בבחירות ובתחילת כהונתו נראה כי שני הצדדים מגלים נכונות לעבוד איתו. בחודשים הראשונים לכהונתו, גרינבלט נפגש מספר פעמים עם אבו מאזן ועם בכירים נוספים ברשות הפלסטינית ואף ביקר במחנה פליטים ונפגש עם סטודנטים ואנשי דת פלסטינים וישראלים. הוא אף ניסה לקדם בתחילה מהלכים של שיתוף פעולה ובין השאר היה מעורב במגעים בנושא תעלת המים שהובילו להסכמות בין השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי וראש רשות המים הפלסטינית. אך התמונה השתנתה באופן חד בעקבות הצעדים שנקט ממשל טראמפ כלפי הפלסטינים החל בסוף 2017 ,ובהם העברת השגרירות לירושלים, קיצוץ בסיוע לפלסטינים, סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, התנערות מעיקרון שתי המדינות – ונוצר נתק מוחלט וחסר תקדים בין הממשל ורמאללה. גרינבלט הפך לשליח האמריקאי הראשון בתולדות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני שאיבד למעשה קשר עם אחד הצדדים ושאיבד את היכולת לשמש כמתווך בין הצדדים.

הפוסט פרישתו של ג'ייסון גרינבלט, השליח שלא תיווך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם במערכות בחירות קודמות נרשמה תמיכה בינלאומית במועמדים ישראלים. דוגמה בולטת לכך היתה ועידת שארם א-שייח, שאותה ארגן נשיא ארה"ב ביל קלינטון ב-1996 כדי לתמוך במועמדותו של שמעון פרס לראשות הממשלה. אולם, מרבית התקדימים היו מאופקים יותר ושונים מהמתרחש השנה, שבה התמיכה בנתניהו הפכה מפורשת ונרחבת. בנוסף, בעוד שמאמצים בינלאומיים קודמים נועדו לתמוך בסדר יום פוליטי של מועמד, המעורבות בתקופה האחרונה נוגעת בעיקר לפן האישי ולא לאידאולוגי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-21 באוגוסט 2019

הפוסט השבר בין ליברלים לא-ליברלים מרוח על כרזותיו של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משאים ומתנים אינם מצליחים או נכשלים רק בשל אישיותו של המתווך. יש סיבות רבות לכך שסבבי השיחות בין ישראל והפלסטינים נכשלו לאורך השנים. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי קיומו של מתווך ששני הצדדים ראו אותו כהוגן והגון, הוא נכס שסייע בהשגת ההסכם. כך היה קיסינג'ר, כאשר תיווך בין ישראל ומצרים, מצד אחד, ובין ישראל וסוריה, מצד שני, בהשגת שלושה הסכמי הפרדה ב-1975-1974. יהדותו של קיסינג'ר מעולם לא נתפסה בצד הערבי כגורם המשפיע לרעה על יכולת התיווך שלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-23 ביולי 2019

הפוסט ארצות הברית: מתווך לא הוגן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 ביוני 2019

הפוסט טראמפ מרחיק שלום, ובחריין היא רק קצת הקרחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בספטמבר 1978, במהלך ועידת השלום בקמפ דיויד, הציג נשיא ארה"ב קרטר לנציגי ישראל ומצרים מסמך אמריקאי שהיווה טיוטה להסכם בין שתי המדינות. המסמך היה בסיס לדיונים בוועידה ולאחר סבבים של שינויים ותיקונים הגיעו הצדדים לגרסה הסופית של ההסכם. 22 שנה לאחר מכן היה זה הנשיא קלינטון שניסה לקדם מהלך דומה ובדצמבר 2000 הציג בפני נציגי ישראל ואש"ף מתווה להסכם קבע. גם בסכסוכים אחרים הציגו מתווכים תוכניות שלום, דוגמת תוכנית ונס-אואן (1993) שגיבשו מתווכים מטעם מסגרת משותפת של האו"ם ואירופה (ICFY) לסיום המלחמה בבוסניה, ותוכנית אנאן (2004) של מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן לפתרון הסכסוך בקפריסין.

המטרה בהצגת תוכנית שלום בתהליך תיווך היא להצביע על מרחב הסכמה אפשרי וללחוץ על הצדדים להתקדם להסכם, אך מדובר במהלך רגיש שטומן בחובו גם סיכונים רבים. לכן, הוא מצריך תנאים מתאימים, עבודת הכנה זהירה ורצינית והיכרות עמוקה עם עמדות הצדדים ועם המצב בשטח.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-17 באפריל, 2019

הפוסט האם 'עסקת המאה' של טראמפ היא אכן תוכנית שלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אתגרים לדמוקרטיה וללכידות החברתית: סיכום טריאלוג מדיני ישראלי-גרמני-אמריקאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-1965 פרסם העיתונאי הבריטי פטריק סיל ספר שנקרא "המאבק על סוריה", שבו תיאר את המאבקים שהתנהלו בזירה הבינלאומית בין בריה"מ וארה"ב, ובזירה הבין-ערבית בין מצרים ועיראק, על סוריה מאז סיומה של מלחמת 1948. למעלה מחמישים שנה מאוחר יותר, המאבק על סוריה מתנהל במלוא עוזו, אולם נראה כי הוא הוכרע. בניגוד לעבר, כאשר ארה"ב נאבקה על שימור השפעתה באמצעים לא צבאיים – כולל שימוש בנשק ההפיכות – עתה היא החליטה על דעת עצמה לנטוש את הזירה.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-30 בדצמבר 2018

הפוסט הנסיגה האמריקאית וסוף המאבק על סוריה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט 2017 – 2018 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך עשו מאז ועדיין עושים ראשי ממשלות ומפלגות בישראל, חלקם מתוך אמונה עיקשת ברעיון ירושלים המאוחדת כבירתה הנצחית של מדינת ישראל, אך חלקם מתוך חשש שנקיטת עמדה אחרת תגבה מהם מחיר פוליטי. לאורך השנים, מצאו עצמם גם מנהיגי מפלגות אופוזיציה מביעים תמיכה בירושלים המאוחדת. זאת לעתים במקביל להצהרות שלהם כי הם מקבלים את מתווה קלינטון משנת 2000, שקורא לפשרה בעיר ולבירה פלסטינית במזרחה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 לדצמבר 2017

הפוסט עתיד ירושלים לא ייקבע על ידי טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחד עם זאת, טראמפ הבהיר בנאומו שארה"ב לא נוקטת עמדה ביחס לסוגיות הליבה, ובכלל זה בשאלת גבולות הריבונות הישראלית בירושלים שתצטרך להיות מוסכמת על ידי הצדדים לסכסוך עצמם. בכך, הוא הדגיש שמשמעות ההצהרה שלו מוגבלת וכי למעשה גם הוא מחויב לעמדה המסורתית על פיה שאלת הגבולות בירושלים תלויה במשא ומתן ישראלי-פלסטיני.

המאמר התפרסם ב-NRG בתאריך ה-13 לדצמבר 2017

הפוסט האם טראמפ שינה את עמדת ארה"ב ביחס לירושלים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב". מילים אלה בשירו של יהודה הלוי המריצו אותי, נערה עולה, ללמוד עברית. מילים אלה פתחו את לבי לראשונה ליופייה, למסתוריה של ירושלים. הן אלה שהביאו אותי באותם ימים לטפס על גג נוטרדאם בעיר כדי להתבונן על מה שקורה בצדה השני של החומה שהפרידה בינינו לבין אנשים שנראו כמונו, ולשאול את עצמי מיהם בעצם האויבים האלה, ומדוע?

בניגוד לציפיותיי, נאומו של הנשיא טראמפ ריגש אותי. זה היה נאום שקול שדיבר אל לבו של כל יהודי
וישראלי. הוא נגע בנימים העמוקים ביותר בנפשנו, הזכיר לנו את כמיהתם של דורות רבים של יהודים לעיר ולמה שהיא סימלה עבורם. עם זאת, טראמפ השכיל לזכור ולהזכיר גורמים נוספים שלהם קשר עמוק ואינטרסים בירושלים. כאזרחית ישראל, התקוממתי שנים רבות על כך שישראל הנה המדינה היחידה שבירתה אינה מוכרת על ידי אומות העולם. כאשת משרד החוץ, עמלתי שנים רבות כדי לקרב את ההכרה הזו, אבל בו-בזמן ידעתי שאיננו פועלים בחלל ריק. סירוב העולם להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל לא היה מקרי: הוא היה ועודנו תוצאה של הסכסוך המתמשך בינינו לבין העולם הערבי, בינינו לבין הפלסטינים.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-12 לדצמבר 2017

הפוסט רק מילים יפות: הצהרת טראמפ הותירה יותר שאלות מתשובות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההנחה הרווחת שהמנהיגות הנוכחית בישראל וברשות הפלסטינית אינה מסוגלת ורוצה לספק את הסחורה המדינית הדרושה לשם יישוב הסכסוך, מובילה לשימת דגש מחודש על פעילות תומכת-שלום של ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הצורך בעידוד פעילויות משותפות לישראלים ולפלסטינים מופיע כעת שוב ושוב במסמכים בינלאומיים: בדו"ח הקוורטט מקיץ 2016 בהצהרת הסיכום של ועידת השלום בפריז מינואר 2017, ובהחלטת הפרלמנט האירופי בנושא הישראלי-פלסטיני ממאי 2017.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-14 בספטמבר 2017

הפוסט השדרוג המדיני של מחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתקרבות בין ישראל לרוסיה בשנתיים האחרונות איננה מאחז עיניים. אכן, על בסיס של אינטרסים משותפים וצורך משותף, השכילו בישראל וברוסיה להתקרב, לשתף פעולה וליצור מערך של תקשורת ותיאום. לרוסיה אינטרסים רבים באזור המזרח התיכון, כולל בקשר שלה עם איראן, בקשר עם תורכיה ומלחמת האזרחים בסוריה. לישראל, בוודאי, יש אינטרסים רבים במזרח התיכון. מעורבותה ההולכת וגדלה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה הביאה את ישראל ורוסיה להבין כי עליהן לעמוד בקשר רציף לתיאום, ואף לשתף פעולה היכן שהאינטרסים חופפים. ישראל הצליחה להגיע להסכמות עם רוסיה בנוגע לפעילות חיל האוויר וכוחות הביטחון הישראליים בסוריה, והמדינות הגדירו מנגנוני תיאום וקווים אדומים. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אף הצהיר כי רוסיה תעשה הכל כדי להתחשב באינטרסים הביטחוניים הישראליים ברוסיה. ובעקבות פגישות קודמות בין נתניהו לפוטין, הצליחה ישראל אף לעכב משלוחי נשק מסוימים מרוסיה לסוריה שכללו טילי S-300 להגנה אווירית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שמירה איראנית על תנאי ההסכם משרתת את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב, אירופה וישראל. יישום ההסכם תורם ליציבות העולמית, על ידי העצמת מנגנוני בקרת הנשק והרחקת מדינות אחרות ממרוץ חימוש גרעיני. ההסכם מאריך באופן משמעותי את "זמן הפריצה" של איראן להשגת פצצה גרעינית, ומגביר משמעותית את היכולת לפקח אחר פרויקט הגרעין שלה. ההסכם גם מאפשר לארה"ב ולשותפותיה לתת מענה בינלאומי מתואם לכל הפרה איראנית משמעותית.

המאמר התפרסם במעריב בתאריך ה-16 באוגוסט 2017

הפוסט לשמור על הסכם הגרעין עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמתה, רוצה ישראל לבסס את ירושלים כעיר הבירה שלה, ולזכות בהכרה בינלאומית בכך. הרעיון של "ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית לנצח נצחים" הפך להיות מטבע לשון השגור על שפתו של כל פוליטיקאי מתחיל. אולם, אל מול מאמצים אלו, מבהירה הקהילה הבינלאומית שוב ושוב כי היא אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: סינדרום ירושלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בירושלים רוצים להרחיב את היצוא לסין, למשוך השקעות סיניות לישראל, ולהגדיל את מספר החברות הישראלית הפועלות בסין. שורה ארוכה של הסכמים לשיתוף פעולה בין ישראל וסין שנחתמו במהלך הביקור האחרון, אמורים לקדם מטרות אלו. הסינים מעוניינים לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי עם ישראל, בין היתר כדי לתמוך בחזון הכלכלי והאסטרטגי של יצירת "דרך משי" (המכונה "רצועה אחת, דרך אחת") חדשה מסין אל המערב, כשאחד מנתיביה עובר דרך המזרח התיכון.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-25 במרץ 2017

הפוסט טראמפ ודמוקרטיה: שלוש שאלות על הברית של ישראל וסין הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרים בממשלה הלכו בעקבותיו, ופיזרו הצהרות מלאות תקווה לגבי התפתחויות אזוריות שאוטוטו מבשילות. בקיץ 2016 הצהיר סגן השר לשיתוף פעולה אזורי דאז, איוב קרא, שבתוך שבועות או חודשים "תשמעו עוד בשורות מכמה מדינות באזור". שמונה חודשים חלפו, ללא פריצות דרך משמעותיות, אך האופטימיות נותרה. ב-19 בפברואר אמר השר ישראל כץ שהקשר בין ישראל למדינות המפרץ "יכול להשתדרג והולך להשתדרג מאוד". חברי הממשלה מספרים תדיר לציבור הישראלי שהיחסים העכשוויים בין ישראל לעולם הערבי הם חסרי תקדים וטובים מאי-פעם. עם זאת, הם בדרך כלל מסרבים לפרט ולתת דוגמאות, בטענה שיש הכרח במעטה חשאיות סביב יחסים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-26 בפברואר 2017

הפוסט פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההבטחות של טראמפ להעביר את השגרירות התקבלו בשמחה על ידי שרים ישראלים בכירים ופוליטיקאים מהימין. ראש עיריית ירושלים אף השיק קמפיין שנועד להודות לנשיא החדש טראמפ ולעודד אותו לממש את ההתחייבות שלו בנושא. לעומת זאת, שכנותיה של ישראל בעולם הערבי פרסמו אזהרות חמורות לגבי ההשלכות האפשריות של מהלך אמריקאי שכזה. מנהיגים פלסטיניים הזהירו שהדבר יוביל לכאוס, יפגע בסיכויי השלום, וייתכן אף שיגרום לפלסטינים לבטל את הכרתם בישראל. גם בירדן נשמעה ביקורת חריפה בנושא.

המאמר פורסם באנגלית בעיתון "הארץ" ב-24 בינואר 2017

הפוסט העברת השגרירות האמריקאית לירושלים צריכה לחכות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת מועצת הביטחון 2334 אמנם לא נולדה בארה"ב, אולם אין ספק כי היא קיבלה רוח גבית מהממשל האמריקני; אמנם אובמה עצמו לא נשא נאום, אולם נאומו של קרי, מזכיר המדינה, נשא את חותמו של הנשיא וביטא במדויק את התסכול והאכזבה של הממשל משני הצדדים, אך עם דגש מיוחד על הצד הישראלי.

המאמר פורסם באתר "שיחה מקומית" ב-30 בדצמבר 2016

הפוסט הפרמטרים של ג'ון קרי לשלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שלוש סיבות הביאו אותי ל"בחירה" זו:
ראשית מכיוון שלהילארי קלינטון יש את הכישורים, היכולות והניסיון לשמש כמפקדת העליונה של צבא ארצות הברית, והיא תוכל למלא את המשימה החשובה מכל – לשמור על בטחון ארצות הברית ועל בטחון בנות בריתה בעולם.

שנית, מכיוון שדונאלד טראמפ – שעל מעלליו, גסות רוחו, וגזענותו לא אכביר במלים – אינו ראוי למלא תפקיד זה. נהפוך הוא: הוא יסכן את בטחונה של ארצות הברית ואולי אף את בטחון ישראל.

בתקופת שירותי כדיפלומטית בארצות הברית וגם לאחריה, הייתה לי הזכות להכיר ולעקוב אחר עבודתה והופעותיה של הגברת קלינטון – כרעיית נשיא, כסנטורית וכמזכירת המדינה. קלינטון היא אישה רצינית, שקדנית וחרוצה. היא מכינה כל נושא ביסודיות, בקפדנות ולעומק, עד לפרט האחרון. היא סקרנית, מקשיבה לאחרים ומוכנה לשנות את עמדותיה אם העובדות מחייבות זאת.

אשר לנו – ישראל הקטנה זקוקה לארצות הברית חזקה, בעלת מעמד בינלאומי איתן. פירושו של דבר, בין היתר, הוא שלארצות הברית תהיה מדיניות-חוץ מגובשת, יציבה, ללא הפתעות. טראמפ הפזיז אינו מציע אף אחד מאלה. כל מי שהקשיב לדבריו מבין שהוא יוביל את אמריקה למדיניות בדלנית. את "מדיניותו" הוא מאלתר מדי יום ביומו, מזגזג, אינו מכיר עובדות ואינו מנסה לקבל מידע. אפשר להתנבא שאם ייבחר, הוא יפתיע אותנו מדי פעם ב"מדיניותו הניטרלית" כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קלינטון מאמינה שאמריקה היא אומה מיוחדת במינה, שאם היא חפצה לשגשג עליה להמשיך להוביל את העולם החופשי. קלינטון יודעת שדיפלומטיה יכולה להיות אפקטיבית רק אם היא נשענת על עוצמה, ועל הנכונות להשתמש בכוח בשעת צורך. לא הייתי רוצה לראות את נשק יום הדין מופקד בידיו של טראמפ האימפולסיבי וחסר הניסיון בנושאי בטחון הלאומי.

וישנם גם הערכים בהם אנחנו מאמינים: הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. טראמפ מזלזל בכל אלה ורומס אותם ברגל גסה. לראייה, אלפי תביעות של ספקים ונותני שרות עומדות נגדו בבתי משפט.

הסיבה השלישית והחשובה שבגללה אני תומכת בקלינטון היא היותה אישה. לא רק בגלל שבחירתה תסמל מהפכה עמוקה בחברה האמריקאית ותשפיע על חברות אחרות, אלא גם בגלל שאני סבורה שאישה מביאה לתפקיד סגולות ויכולות אחרות, שונות מאלו של גבר: פחות אגו, יותר יכולת להקשיב ויותר אמפטיה.

הפוסט בעד הילארי: הגיע הזמן לנשיאה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במידה שאובמה יעשה כן – ואין לכך כרגע כל ודאות – הוא יוכל לשאת נאום נשיאותי, ולהסתפק בכך; הוא יוכל להביא את תוכן הנאום לאשרור בלתי-מחייב בגוף או פורום רב-לאומי (דוגמת הקוורטט או ועידה בינלאומית); והוא יוכל להעלות את הפרמטרים כהצעת החלטה מחייבת במועצת הביטחון של האו"ם. הוא יוכל גם לבחור האם לבחור בנוסח פרמטרים כללי ומרוכך או בנוסח מורכב שיאתגר את הצדדים לסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-29 באוקטובר 2016

הפוסט 16 שנים אחרי קלינטון: זה הזמן למתווה אובמה לשלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעיני מקטרגיו מימין, ג'יי סטריט מצטייר כארגון השנוי ביותר במחלוקת בקרב יהדות ארצות הברית. למרות זאת, ג'יי סטריט לא לבד בתמיכתו בהסכם הגרעין עם איראן. הארגון פרסם נתונים לפיהם כ- 59% מקרב יהודי ארצות הברית תומכים בהסכם. בנוסף, עמדות ג'יי סטריט נשמעות גם בקרב ארגונים
ציוניים פרוגרסיביים אחרים בארצות הברית, ביניהם ארגונים החברים בוועידת הנשיאים כגון אמריקנים למען שלום עכשיו ותנועת עמינו, שיש לה קשרים למפלגת העבודה הישראלית ושהיא גם חברה באייפאק. תמיכה מסוימת בהסכם נשמעת גם מפי אנשי ביטחון ישראלים, וגם מפי אמריקנים לא-יהודים ופרו-ישראלים (ובהם דיפלומטים, מחוקקים, וקציני צבא בכירים). אלא אם ניתן לקטלג את כל האנשים המוזכרים לעיל כ"אנטי-ישראלים", אזי לא ניתן לבטל את האפשרות שניתן להיות גם פרו-ישראלי וגם לתמוך בהסכם הגרעין עם איראן.

הפוסט הציונות הליברלית בארה"ב, השמאל בישראל, וההסכם עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם הגרעין עם איראן: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אל תתנו לחוש ההומור של הנשיא אובמה בארוחת הערב השנתית של איגוד הכתבים של הבית לבן לבלבל אתכם (הנשיא התבדח באומרו: “ג‘ון ביינר כבר הזמין את נתניהו לדבר בהלוויה שלי!”). מקורה של המתיחות בין וושינגטון לבין ירושלים אינה רק בהיעדר הכימיה בין המנהיגים. קיימות מחלוקות מהותיות בין שתי המדינות בשאלות ממשיות הקשורות למדיניות.

המאמר פורסם לראשונה בניו-יורק טיימס ב-10 במאי 2015, ותורגם לעברית על ידי יונתן זלוטוגורסקי.

הפוסט ההידרדרות ביחסי ישראל-ארה"ב עלולה לפגוע בבסיס היחסים, ולא בפני השטח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הצעדים הבאים לקראת יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, בשנים האחרונות מצטברים מתחים ביחסי ישראל-ארצות הברית. מדיניות ממשלת נתניהו נושא הפלסטיני, ובייחוד בסוגיית ההתנחלויות, נתונה לביקורת רבה מצד ממשל אובמה. מנגד, המאמצים אמריקאים להשיג הסכם עם איראן מעוררים התנגדות בקרב ראש ממשלת ישראל.

הפוסט סדקים ביחסים המיוחדים יחסי ישראל-ארצות הברית בימי אובמה ונתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תפקיד ארה"ב ביחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אצלנו, במקום שנדון במציאות שיכולה לייצר הידברות, אנחנו נסוגים לאמירות שמשאירות אותנו בתחום ניהול הסכסוך: ישראל חייבת להגן על עצמה, ישראל חייבת להילחם בחמאס, ישראל צריכה לכתוש את חמאס.

אמירות אלו נוגעות למה שמסופר לציבור הישראלי על הדרך שהובילה לסבב הלחימה הנוכחי, או בעצם למה שלא מסופר לו. חסר לנו החוט המקשר בין הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הפלסטינים שלא התבצעה, לבין סגירת המעברים וההתנכרות המצרית לחמאס מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון. לא מספרים לציבור הישראלי שהצדדים נגררו לתוך הסבב הזה כדי לשמר את המצב הקיים תוך ניהול הסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-29 באוגוסט 2014

הפוסט הגיע הזמן לדבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות ארה"ב ביחס לישראל ולאזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות ארה"ב ביחס לישראל ולאזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן חיכה, ציפה וקיווה לתקיפה האמריקנית. לראשונה זה זמן רב הסתמן סיכוי כלשהו שהרטוריקה האנטי-סורית שלו ושל וממשלתו תזכה לגיבוי צבאי משמעותי מגורם בינלאומי, שיצמצם את הפער בין הכמיהה הטורקית להפלת הנשיא בשאר אסד, לבין חוסר היכולת לגרום לזה לקרות. בימים בהם תקיפה אמריקנית הצטיירה ככמעט ודאית, דאגו דוברי ממשלת טורקיה להעביר מסר ברור לאמריקנים. טורקיה אינה מסתפקת בתקיפה מוגבלת או כירורגית, הם אמרו. היא מעוניינת במהלך רחב שיוביל להפלתו של אסד.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וואלה" ב-28 בספטמבר 2013

הפוסט מי יעזור עכשיו לארדואן להפיל את אסד? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מושיטים יד לאביב הערבי: תובנות מניסיון אמריקאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, בחירתו של אובמה לקדנציה שנייה מבטיחה כי הוא יהיה יותר משוחרר מלחצים פנימיים, בין אם מהקונגרס, מהשדולה היהודית איפא"ק או מגורמים פרו־ערביים. שנית, הקמתה של קואליציה חדשה בישראל, הכוללת את יאיר לפיד וציפי לבני, מעוררת תקווה למדיניות אקטיבית יותר בזירה הפלסטינית. בניגוד למפלגת הבית היהודי, השתתפותן של יש עתיד והתנועה בממשלה עשויה "להמריץ" את נתניהו להציג לצד הפלסטיני הצעות אטרקטיביות מבעבר. באופן פרדוקסלי, שני המנהיגים, אובמה ונתניהו, שאין ביניהם חיבה יתרה, נשאו נאומים בעלי משמעות ביוני 2009 – נאום קהיר מזה ונאום בר־אילן מזה – בהם הבטיחו רבות אך הגשימו מעט מאוד. ההיסטוריה נתנה לשניהם הזדמנות נוספת לנסות ולקדם יוזמה מדינית שתשאיר את חותמה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-18 במרץ 2013

הפוסט לתפוס את אובמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.