בימים האחרונים, וגם באלו שלפנינו, מתכנסים ויתכנסו ב"חדר הסגלגל" בבית הלבן ישיבות בהשתתפות מיטב היועצים הביטחוניים, האסטרטגיים והפוליטיים של הנשיא ביידן –  הם יחשבו כיצד צריך להיראות היום שאחרי המלחמה. מה טוב לארצות הברית? מה טוב לעולם החופשי? וכמובן, גם מה טוב לעתידו הפוליטי של הנשיא?

שנה לפני הבחירות בארצות הברית, הרבה עצות, לעיתים סותרות, ייזרקו לחלל החדר מתוך הבנה שהמציאות כאן, בחלקת האדמה הקטנה שלנו במזרח התיכון, עשויה להשפיע על עוצמתה של המעצמה החזקה בעולם ואף על זהות הנשיא הבא שלה.

חמוש בתמיכה של הממסד הדמוקרטי כולו, מהילארי קלינטון ועד לסנאטור הפרוגרסיבי בפנסילבניה ג'ון פטרמן, מצליח הנשיא ביידן להמשיך ולגבות את הפעולה הצבאית הישראלית בעזה. זה לא קל, אל מול התלהטות הרוחות בקמפוסים ובאזורים היותר שמאליים של המפלגה הדמוקרטית.

אבל זה הדבר הנכון לעשות וביידן דבק באסטרטגיה שמוליכה אותו מראשית המלחמה –  לאפשר למדינת ישראל לפעול נגד חמאס במגבלות דיני המלחמה של החוק הבינלאומי. זאת במקביל לדרישה להכנסת סיוע הומניטרי והפוגות זמניות לצורך השגת מספר יעדים – קודם כל שחרור החטופים, טיפול בפצועים, הצטיידות תושבי עזה במזון, מים ותרופות.

במקביל ביידן שלח כוחות משימה גדולים לצורך הרתעת איראן והפרוקסים שלה – חזבאללה והחותים בתימן, כדי למנוע אסקלציה לזירות נוספות.

אבל השאלה הגדולה שתעלה בחדר תהיה "מה יהיה ביום שאחרי?"

יהיו בין היועצים כאלה שיאמרו לנשיא ביידן לברוח כמה שיותר מהר מהאזור נטול התקווה שלנו. לתת לישראל להתמודד לבדה עם המציאות שהיא עזרה לצמיחתה. "תן לישראלים לעשות מה שהם רוצים", יגידו לו אותם היועצים, "הם ממילא מסרבים להקשיב לקול ההיגיון, לכן החלישו את הרשות הפלסטינית, לכן התמידו בכיבוש והעצימו את מפעל ההתנחלות, לכן זלזלו לאורך שנים באיום החמאסי, לכן לא פעלו להסדר מדיני במחשבה שהצבא שלהם יפתור כל אתגר".

וצפוי שיהיו יועצים פוליטים שיוסיפו "אנחנו צריכים להחזיר את ההתלהבות בקרב הדמוקרטים הצעירים. ולכן כדאי שתחדל מן המעורבות ומן התמיכה המוחלטת שאתה מפגין כלפי ישראל, כי אם לא תעשה זאת, החדר הזה עלול להיכבש על ידי דונלד טראמפ וזה לא רק רע לך, זה רע לארצות הברית".

מנגד יהיו יועצים אחרים, כאלו שמבינים שמעצמה שמנהיגה את העולם החופשי לא בורחת ממציאות קשה, אלא פועלת להשפיע בחכמה ובאופן אסטרטגי. אלו יזכירו לנשיא ביידן מה קרה כשדאע"ש ואיראן מילאו את הוואקום שנוצר בעיראק ומה קרה באפגניסטן ברגע שהוא נאלץ לצאת משם. הם יזכירו לו כי "מי שבורח מן המזרח התיכון, המזרח התיכון רודף אחריו".

הם יזכירו שהפנטזיה של מדיניות "התפנית לאסיה-פסיפיק" יצרה ואקום במזרח התיכון, אליו נכנסו רוסיה כשותפה של הציר הסורי-איראני וסין כמי שמתווכת בין סעודיה לאיראן. הם יזהירו שעזיבת האזור על ידי ארה"ב כעת, לא רק שעלולה להביא בסופו של דבר להעצמה של איראן ושליחיה – חמאס וחזבאללה. לא רק שאיראן, רוסיה וסין ימלאו את החלל – מצעדם של ארגוני הטרור ושל ציר העריצות האנטי-ליברלית לא ייעצר בגבולות המזה"ת. "אתה תיזכר כנשיא שכשל בתפקידו כמנהיג העולם החופשי", הם יזהירו אותו, "ונחל תבוסה היסטורית במאבק על הסדר העולמי".

הם יוסיפו – "גם אם ממשלת ישראל לא פועלת בהגיון, עלייך כמנהיג העולם החופשי להיות קול התבונה ולהשתמש בהשפעתך ובהתערבותך לטובת ישראל באופן שינחה אותה לפעול לקידום הסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, כי זו הדרך היחידה לייצר יציבות באזור הנפיץ הזה. אם לא תפעל כך, אנו האמריקאים עלולים להיגרר להתערבות בתנאים הרבה יותר רעים".

נכון שבמשך שנים הסכסוך הישראלי פלסטיני נראה בלתי פתיר בשל ההנהגות בשני הצדדים, אבל החודשים האחרונים הם ההוכחה שאי אפשר להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והגיעה העת לעבור לתהליכי נורמליזציה, שכוללים את העניין הפלסטיני כחלק מהארכיטקטורה האזורית – כדי לחזק את הציר הפרו-מערבי של המדינות הסוניות ולמנוע השפעה של רוסיה וסין.

כמו לאחר מלחמת יום כיפור, דווקא הטראומה הישראלית מה-7 באוקטובר והטראומה שנוצרת בעזה כתוצאה מהתגובה הישראלית יכולות להביא את הרוב השפוי בישראל ובפלסטין להבין שאסור לתת לקיצוניים למנוע מהם להגיע להסדר. העימות האלים הזה עשוי לסייע לשני הצדדים להבין, שמה שהיה לא יוכל להימשך ושרק ארצות הברית יכולה להוביל שינוי יסודי, תוך מינוף התמיכה האזורית והבינלאומית בפתרון שתי המדינות.

התפקיד שלך, יאמרו לו – להוביל אותם מתוך המשבר אל עבר הסדר מדיני שיחזיר לרשות הפלסטינית את הלגיטימציה בציבור הפלסטיני, כגורם שיוכל לקחת בהדרגה את האחריות על עזה. הרשות תוכל לעשות זאת – לא אם תגיע לשם "על כידוני" ישראל וארה"ב, אלא רק אם תיתפס בציבור הפלסטיני כגורם חזק, כזה שהביא להסדר מדיני שהביא לתחילת עצמאותה של מדינה פלסטינית עתידית".

זה לא רק הסיכוי האחרון של הישראלים והפלסטינים, יאמרו לו אותם יועצים, "זה גם הסיכוי האחרון של הממשל לקדם נורמליזציה אזורית ולשחזר את ההשפעה האמריקאית על יצרניות הנפט והגז, וכך גם להשפיע על היכולת של אירופה לעמוד בסנקציות על רוסיה ועל מחירי הדלק שמשפיעים על האינפלציה גם בבית".

"כך תוכל גם להשפיע פוליטית בתוך ארה"ב בשנת בחירות", יאמרו לו. "תוכל להשיג את תמיכת השמרנים שרוצים נורמליזצה של ישראל במזרח התיכון ואת תמיכת הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית שרוצים לראות התקדמות לקראת כינונה של מדינה פלסטינית, שתציל את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית ותמצב את ארה"ב כמנהיגה של שלום".

הם יוסיפו – "ממילא אין לך יכולת לקדם אג'נדה פנימית, כשהרפובליקאים הם הרוב בבית הנבחרים והפוליטיקה האמריקאית בכאוס. לעומת זאת, בדיפלומטיה אתה לא תלוי בקונגרס ויכול להביא הישגים שיוכיחו שאתה מנהיג בסדר גודל היסטורי.מנהיג שהצליח להפוך את הטרגדיה לבסיס לשינוי חיובי באזור כולו ולחדש את המנהיגות והדומיננטיות האמריקאית באופן שישליך גם על זירות נוספות".

הפגנת אחריות ומנהיגות בינלאומית בסופו של דבר תשתלם בבחירות, ויכולות להיות הצעד שימנע את חזרתו של טראמפ לחדר הזה ולכוח המתלווה אליו – "חזרה שמסוכנת לארצות הברית ולעולם כולו", הם יוסיפו בחרדה.

היועצים הללו ייעצו לו מה נכון לאינטרס האמריקאי ולאינטרס הפוליטי שלו, אבל מהלך מנהיגותי של הנשיא ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות לא רק לאמריקה, אלא גם לישראל.

המאמר פורסם ב-14 בנובמבר בזמן ישראל.

הפוסט מהלך מנהיגותי של ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ולמי שתוהה, כן זה "ייבוש" חריג. לבוש האב לקח 6 ימים להתקשר לשמיר. קלינטון התקשר לרבין אחרי 4 ימים, וזה הזמן שלקח לבוש הבן להתקשר לברק. יומיים בלבד חלפו לפני שהתקשר אובמה לאולמרט. ושלושה ימים חלפו בין השבעתו של טראמפ והטלפון שלו לנתניהו. חלפו כבר 12 יום מאז ביידן הושבע, והטלפון בבלפור – אינו מצלצל. לא ביידן, ולא משיח.

החשיבות בשיחות אלו היא בקיומן. פחות חשוב מה נאמר בהן. המהירות והסדר בהם מרים הנשיא הנכנס טלפון, מהווים בקודים הדיפלומטים איתותים ומסרים לגבי מערכות היחסים החשובות של ארה"ב, והנושאים המרכזיים בהם יעסוק הממשל. ולכן, כן, את הייבוש של נתניהו, גם אם בסופו של דבר תגיע השיחה, אנו צריכים להבין כאיתות משמעותי, שביידן לא רואה בנתניהו (לפחות) בן ברית חשוב.

נתניהו הימר על הרפובליקנים ועל טראמפ באופן חסר תקדים לראש ממשלה ישראלי. הוא התערב בפוליטיקה הפנימית בארה"ב, כפי שאף ראש ממשלה ישראלי לא עשה לפני כן.

הוא הימר, וזכה בארבע שנים של תיאום מוחלט עם הממשל של טראמפ. אבל כפי שהזהרנו לאורך כל הדרך, להימור הזה יש מחיר. ההימור הזה פגע באחד הנכסים הגדולים ביותר של מדינת ישראל – התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב בישראל.

בגלל נתניהו, במקום שהמפלגות יריבו ביניהן מי אוהבת יותר את ישראל, ישראל הפכה להיות מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית. לבושתנו, בהתקפה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, לצד הדגלים והסמלים הניאו-נאצים, הונף בגאון גם דגל ישראל.

וכמו מהמר שלא יודע מתי לעצור, נתניהו המשיך להמר על הרפובליקנים עד הרגע האחרון, גם כאשר כבר היה ברור שאנו עומדים בפני ממשל דמוקרטי. מי מכם שזוכר, נתניהו התעכב באופן חריג להתקשר ולברך את ביידן על נצחונו.

כן, גם זה איתות דיפלומטי. אבל יותר חשוב מכך, נתניהו ניסה לנצל את חודשי הממשל האחרונים של טראמפ לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו – גם במחיר של "תקיעת אצבע בעין" לממשל ביידן. כך למשל, ערב ההשבעה של ביידן, פעל נתניהו לקדם אישורי בנייה בגבעת המטוס. כן, יש לו צורך פוליטי בגיוס התומכים המתנחלים והימנים האידיאולוגיים, אז מה אם ממשל ביידן יראה בכך פגיעה חמורה בפתרון שתי המדינות ובחוק הבינלאומי.

ונתניהו ממשיך גם עכשיו, הוא משתמש למשל בהבטחה לאשר עוד בנייה בהתנחלויות סביב ירושלים, כאתנן פוליטי לשכנוע סמוטריץ' ובן-גביר להתאחד ולרוץ יחד. אז מה אם בן-גביר מהווה סדין אדום ליהודים הדמוקרטים-ליברלים בארה"ב שמתנגדים לגזענות, ואז מה אם בנייה נוספת בירושלים תעורר התנגדות בממשל האמריקאי. לנתניהו יש חישובים אלקטורליים, גם אם הם באים על חשבון האינטרסים של ישראל.

ראו, ביידן וממשלו מחויבים לישראל. מזכיר ההגנה אוסטין כבר שוחח עם גנץ. מזכיר המדינה בלינקן כבר שוחח עם אשכנזי, והודיע כי ארה"ב תתייעץ עם ישראל בהתמודדות מול איראן. היועץ לביטחון לאומי סליבן כבר שוחח עם ראש המל"ל בן-שבת. אולם, ככל שנתניהו ימשיך לתקוע לביידן "אצבע בעין" משיקולים פוליטיים צרים, ייתכן שלא רק נתניהו ישלם את המחיר, אלא מדינת ישראל כולה.

אנו רואים שגם בזירת החוץ ובשאלת הביטחון הלאומי האינטרסים של נתניהו אינם זהים לאינטרסים של ישראל. שוב, זה מדינת ישראל מול הנאשם נתניהו, ואנחנו נצטרך להכריע בקרוב, האם לבחור בנתניהו, או במדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בפברואר 2021.

הפוסט ביידן "מייבש" את נתניהו: נקווה שזה יסתכם בזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו מנער מעליו בזלזול מופגן את הטענה, שחיבל בתמיכה הדו-מפלגתית ממנה נהנתה ישראל בארה"ב בעשורים האחרונים, ומלגלג על מבקריו באמרו כי לא הם שילמדו אותו על המפלגה הדמוקרטית. ניתנת האמת להיאמר שהוא מכיר היטב את המערכת האמריקנית, דבר המחמיר עוד יותר את משמעות העדפתו הבוטה וחסרת האחריות את הצד הרפובליקני תוך הזנחת הדמוקרטים.

השגריר לשעבר מרטין אינדיק התבטא לאחרונה שנתניהו מכיר היטב את ביידן, אבל שהצד השני של מטבע זה הוא שגם ביידן מכיר היטב את נתניהו. הנשיא-הנבחר ביידן אישר כי הוא "אוהב את ביבי", אך הקדים לדברי האהבה הללו את האמירה כי "אינו מסכים עם מילה אחת במדיניותו". ביידן עתיד לנקוט מדיניות חוץ שונה מאד מזו של קודמו, דונלד טראמפ.

הממשל האמריקני היוצא פירש את הציווי הטראמפי של America First ל-America Alone, ונסוג משורה ארוכה של אמנות, חוזים והסכמים בינלאומיים. בין היתר, נסוגה ארה"ב מארגון הבריאות העולמי (WHO) והסכם פריס על שינוי האקלים. בעניינים הקרובים לישראל יש להזכיר את נטישת מועצת זכויות האדם (UNHRC) ואונסק"ו שבאמת הוכיחו עצמם כעוינים לישראל, או סוכנות הסעד והתעסוקה (UNRWA). אך מעל לכל מרחף ביטול הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA), ממנו נסוגה ארה"ב במאי 2018.

בעלות בריתה של ארה"ב, כולל בריטניה, צרפת וגרמניה, לא הלכו בעקבותיה ושמרו על ההסכמים, ואפילו על ה-JCPOA, למרות שלאיש מהן אין אשליות ביחס לאיראן. צעדי הנטישה האמריקניים מהסכמים ואמנות הנוגעים גם לישראל, ובראש ובראשונה הסכם הגרעין עם איראן, זכו לתשואותיה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו.

סביר שממשל ביידן יתחיל במהלכים לשוב לפחות לכמה מהמכשירים הבינלאומיים שבהם בעט טראמפ ברגל גסה, ובהם אמנת האקלים והסכם הגרעין עם איראן, אם כי בתצורה שונה ותוך הקפדה על מניעת פעילותה החתרנית והטילאית של איראן. גם השמחה המובנת על גדות הירדן והפוטומק על ההסכמים עם האמירויות, תזכה לתבלין של חזון שתי המדינות בין ישראל לפלסטינים, עת ממשל ביידן יבקש לפעול לקידום משא ומתן בין ישראל לפלסטינים. חזון שהוא לצנינים לרבים ממרכיביה של ממשלתה הנוכחית של ישראל.

בנימין נתניהו הוא ראש וראשון למתנגדים וכבר נשא בעניין דברים רמים, אולם ההיסטוריה מוכיחה כי יש לו יכולת התקפלות מרשימה מול לחצים חיצוניים או פנימיים. התקפלותו אומנותו, כפי שנוכחנו לדעת מאז העברת חברון לפלסטינים, השחרור המסיבי של מחבלים תמורת גלעד שליט ואף, בעצם הימים הללו, בסוגיית פתיחת מוסדות הלימוד לחרדים תוך סגירת השאר. זה ארחו וזה רבעו.

יש לשער כי לא ישמח להתעמת עם ממשל אמריקני נחוש. בייחוד לאור העדפתו את הצד הרפובליקני במערכת האמריקנית. הדעת נותנת שיהיו בממשל הדמוקרטי מי שלא ימהרו לשכוח זאת ואף "פרוגרסיביים" שיתבעו מביידן את ליטרת הבשר (הישראלית) שלהם לאור נצחונו, שהם תופסים אותו כניצחונם.

אפשר גם, שבשונה מבעבר, לא כל חלקי הקהילה היהודית רבת ההשפעה יאוצו לתרץ את מהלכיה התמוהים של ממשלת ישראל ולרפד את מערכת היחסים בין ממשלת ימין ישראלית לממשל דמוקרטי בוושינגטון. על נתניהו יהיה לבצע מהלך רציני של תיקון גדרות מול הממשל הנכנס.

חיוכה של ההיסטוריה עשוי ללמד, מעבר לדמותו של נתניהו האיש, כי מדינת ישראל זקוקה לממשלת שמאל, או שמאל-מרכז, כדי לנקוט במדיניות לוחמנית, ולממשלת ימין כדי לקדם מהלכי שלום. כך, הימין הישראלי נכנס בחפץ לב תחת האלונקה הקיבוצית שלנו לצורך מהלכים מלחמתיים (כגון במלחמת ששת הימים), אך קיצר, תרתי משמע, את ימיה של ממשלת השמאל שניסתה להגיע להסכמים עם הפלסטינים. ואנו זוכרים דווקא בימים דומעים אלה של ראשית נובמבר את הרצח הפוליטי לפני 25 שנים. מנגד, ממשלת ימין שתכוף את ראשה בפני לחץ אמריקני להסכמי שלום תזכה, ולו בחריקת שיניים, לתמיכת השמאל הישראלי, וראה את הסכמי קמפ-דייויד מ-1979.

סביר שאם תעלה ממשלת מרכז-שמאל שתפעל לחידוש התהליך המדיני, ישטוף אותה הימין בניצוחו של מר נתניהו באש וגופרית. אולם אם תשלוט ממשלת ימין, יש מקום להעריך שמר נתניהו יוכל להנפיק "נאום בר אילן 2", ולו כדי לעכב או להקל לחצים. במקרה כזה הוא יזכה לתמיכת השמאל, בעוד הימין, למעט חוגים אפוקליפטיים והזויים, יהסס מלתקוף את משיחו ("ביבי המלך!"). בחוגים אלו יטפל, על פי חוק, שירות הביטחון הכללי עתיר הניסיון, וישראל תוכל להמשיך בנתיב המדיניות הקדמה וההֶזְנֶק שלה.

מר נתניהו יצטרך לעמוד מול שופטיו ולהשיב על האישומים שהוטחו בו, אבל בינתיים הוא יכול לשמש בתור ראש ממשלה, גם אם ללא חוט שדרה של ממש, אשר יירתע מלחבל במהלכים מדיניים אותם ירצה ממשל ביידן להוביל. על הדרך, יוכל מר נתניהו לפעול (אם ירצה) גם להרגעת הכאוס הפוליטי-חברתי שאותו קידם בישראל בשנים האחרונות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 17 באוקטובר 2020.

הפוסט בא לשכונה בחור ישן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נפלה בחלקי הזכות להכיר את שניהם בשל קירבתם לנשיא פרס שאיתו עבדתי במשך שנים כיועץ מדיני. ביידן ועריקאת משקפים כול אחד בדרכו את אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר באישיותו ובדרכו המדינית של פרס: האמונה שאדם יכול לעצב את המחר שלו. שהיסוד החיובי בנפש האדם יכול להיות היסוד הדומיננטי. שאין הבדל יסודי בין עמים ההופך עם קונקרטי להיות בלתי כשר להוות בן שיח לשלום.

ביידן מחליף נשיא שהיה בדיוק היפוך התפיסה הנ"ל (שהיא לכאורה נאיבית). הוא ציני, לועג לאמת, מתייחס לאנשים כאל עדר נגרר, נטולי יכולת ניתוח ושיפוט. הוא ידיד ומעריץ של רודנים. הזירה הבינ"ל היא זירה של תחרות, לא של שיתוף. ביידן יפעל להחזיר את המעמד של מוסדות בינ"ל, של ערכים ושל אחווה אנושית.

עריקאת הלך עשרות שנים נגד הזרם הפלסטיני שהאמין כי אין ולא יהיה לעולם פרטנר ישראלי. הוא ספג קלון והואשם כמשת"פ של הישראלים. אך אמונתו בעתיד של פשרה ושלום עם הישראלים צמחה על תפיסה אופטימית שהעתיד יכול להיות טוב יותר ובני אדם משפיעים על כך.

בחירתו של ביידן צריכה ללמד אותנו שאסור להתייאש גם אם נראה שהלאומנים הפופוליסטיים מחזיקים חזק בשלטון ושיש להם ציבור תומכים לא מבוטל. לרבים מהישראלים אכן אבדה התקווה שאפשר לקדם הסדר שלום עם הפלסטינים. רבים איבדו תקווה מכיוון שהם שוכנעו שאין פרטנר בצד הפלסטיני או שוכנעו שאין להם גייסות בצד הישראלי. נצחונו של ביידן מוכיח שהכל אפשרי ומה שאנחנו צריכים זו נחישות ומנהיגות.

מותו של עריקאת מוכיח שאין לנו זמן להמתין להבשלת תהליכים אצלנו ואצלם. אם נמתין עד לשינוי פוליטי אצלנו, או עד שממשל ביידן יכנס לתפקידו, יקבל את אישור הקונגרס למנות את הגורמים הרלבנטיים לתהליך השלום ויגבש אסטרטגיה יתכן שכבר לא יהיו לנו מנהיגים פלסטינים כמו עריקאת ואבו מאזן שמאמינים בשלום, בפתרון שתי המדינות, שמקבלים את זכותה של ישראל, שלא חושבים שאפשר להשיג מדינה פלסטינית בדרכים אלימות.

אם נמתין יותר מדי זמן יתכן שנמצא כי במקום שותפים למו"מ יהיו בצד השני קיצוניים פנאטיים תומכי טרור, ו/או אלו שהתייאשו מפתרון שתי המדינות ומאמינים שעם חלוף הזמן במדינה דו-לאומית יוכלו לתרגם רוב דמוגרפי לריבונות בתמיכת העולם, שלא יקבל מדיניות של חוסר שוויון אזרחי מצד ישראל.

בניגוד למקובל לחשוב במחוזותינו יש לנו הרבה קלפים לקידום פתרון שתי המדינות בתמיכת ממשל אמריקאי. יש לנו זירה אזורית תומכת, שלמרות הסכמי אברהם עדיין רואה בפתרון שתי המדינות לסוגיה הפלסטינית את הפתרון המועדף והיחידי. היוזמה הערבית עדיין על השולחן, גם אם החלה נורמליזציה עם חלק מהמדינות לפני הגעה להסדר, ויש סבירות גבוהה שדרישת מדינות האזור ובעיקר סעודיה מהממשל האמריקאי, על מנת להמשיך את הנורמליזציה הברוכה – תהיה ליישם את חזון היוזמה הערבית ולא להסתפק במניעת הסיפוח.

אם פרס היה חי היום הוא היה משוחח עם ידידו הנשיא הנבחר ביידן ומזכיר לו איך אף אחד לא האמין שחזונו על מזרח תיכון חדש יכול להתגשם והנה הוא מתגשם לנגד עינינו. אבל אם לא נוביל להסדר עם הפלסטינים, המזרח תיכון החדש הזה יתפוצץ לנו בפנים, ומותו של הדיפלומט עריקאת חייב לסמן לנו שלא מספיקה התקווה, אלא חייבים גם את תחושת הדחיפות.

בספרו "הנוסחה של פרס" כתב יועצו הקרוב של פרס אבי גיל, שהיה המנטור שלי, משפט ששמע מפרס:

"אני לא מחזיק מעצמי מומחה לערבים, אבל אני מבין באנשים, וערבים הם אנשים כמו כל אחד אחר".

הומניסט כמו ביידן, בניגוד לקודמו הגזען, מבין את זה ולכן יש לפנינו הזדמנות גדולה. אבל אין הרבה זמן ויפה שעה אחת קודם.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 16 בנובמבר 2020.

הפוסט נצחון ביידן ופטירת עריקאת נושאים בחובם לקחים למחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכדי לפרק את המכלול של "היחסים המיוחדים" מקובל לחלק אותם לשלושה מרכיבים עיקריים תחת הקיצור VIP: Values, Interests, Politics. ערכים, אינטרסים ופוליטיקה.

חשוב לציין שבשלושת המרכיבים האלו היחסים עמוקים יותר בלי קשר לזהותם של המנהיגים, אבל למנהיגים בהיסטוריה, ובעיקר כיום, יש השפעה חשובה על המגמות ארוכות הטווח. אתחיל בתיאור הבסיס ליחסים בכל אחד מהמרכיבים:

הבסיס הערכי

החלוצים (pilgrims – ע"ש העיר באנגליה שהגיעו ממנה ב-1620, Plymouth Rock) היו פרוטסטנטים פוריטנים אדוקים, שהיו מחוברים מאד לברית הישנה. האגדה מספרת שהם קיימו הצבעה האם השפה בארץ החדשה תהיה אנגלית או עברית, והתומכים באנגלית ניצחו בקול אחד בלבד.

משחר ינקותה ראו האבות המייסדים של ארה"ב את עצמם קשורים לחזון נביאי ישראל, וראו בארה"ב את "ירושלים החדשה". כך גם "האבות המייסדים" של ארה"ב, שניסחו את הצהרת העצמאות ולאחר מכן את החוקה האמריקאית ושימרו את הרוח הפרוטסטנטית הזאת.

בכיוון ההפוך, אבות הציונות הושפעו מהמהפכה האמריקאית ומעקרונות החוקה האמריקאית והיתה שאיפה הדדית שארה"ב וישראל תהיינה מדינות אחיות בהיותן מדינות מהגרים שהשתחררו מהשליטה הבריטית ושאפו להקים עולם חדש. כזה שמבוסס על חברה צודקת וחופשית המקפידה על שלטון החוק ועל זכויות האזרח. ישראל אכן נחשבה בעיני רוב האמריקאים כחולקת את ערכי הדמוקרטיה הליברלית עם ארה"ב.

האינטרסים המשותפים

מאז ההכרה של הנשיא טרומן במדינת ישראל – 11 דקות מאז הכרזת העצמאות על ידי בן גוריון, שאפו מנהיגי ישראל ליחסי קרובים עם ארה"ב בשל היותה מנהיגת העולם החופשי והמעצמה החזקה בעולם. לארה"ב זה לקח קצת יותר זמן, אבל מאז מלחמת ששת הימים גם מנהיגיה ראו בישראל שותפה אסטרטגית.

בימי "המלחמה הקרה" הייתה ישראל בבירור בצד של המערב בניגוד לאויבותיה של ישראל שהיו בצד הסובייטי. ישראל גם נחשבה לשותפה זולה יחסית, משום שלמרות הסיוע הבטחוני, ישראל לא נדרשה להצבה של חיילים אמריקאים ונלחמה בעצמה את מלחמותיה.

המזרח התיכון הפך ליעד חשוב ביותר למדיניות החוץ האמריקאית בשל מאגרי האנרגיה במפרץ שהיו קריטיים לכלכלת ארה"ב והעולם. לישראל היה אינטרס במעורבות אמריקאית באזור, משום שרק על ארה"ב יכולנו להסתמך כמעצמה שרואה בביטחון ישראל חלק מהמכלול בו היא מגדירה את האינטרסים שלה. כל אלו הסבירו את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני וקצרה היריעה מלתאר את כל המנגנונים והפורומים המשותפים.

העוצמה של ישראל בפוליטיקה

התמיכה בישראל לאורך השנים היתה דו-מפלגתית, ושני הצדדים של הפוליטיקה האמריקאית ראו בישראל נושא שהוא מעל המחלוקות הפוליטיות. הדיפלומטיה הישראלית, הלובי הפרו-ישראלי איפא"ק והארגונים היהודיים הקפידו על דו-מפלגתיות, למרות העובדה שרוב היהודים תמכו מאז ומעולם במפלגה הדמוקרטית.

הגורמים הפרו-ישראלים היו והם עדיין מאורגנים וחזקים מאד מבחינה פוליטית. היהודים, אמנם רק 2 אחוז מהאוכלוסייה, אבל מעורבים בפוליטיקה ובתקשורת האמריקאית באופן לחלוטין לא פרופורציונאלי לגודלם. מבין התורמים למפלגה הדמוקרטית – היהודים מונים קרוב לחצי, ובמפלגה הרפובליקנית – כרבע, שזה בשתי המפלגות מספר לחלוטין לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

נוכחותם הגדולה של היהודים, יותר מהממוצע הארצי שלהם, במדינות מתנדנדות כמו פלורידה, פנסילבניה ואוהיו – הוסיפו למיתוס ההשפעה היהודית. איפא"ק בזכות מקצועיות ונחישות וגם בזכות מיתוסים על השפעה יהודית הפכה לשדולה החזקה והאפקטיבית ביותר בארה"ב בתחום מדיניות החוץ.

באשר לתומכי ישראל הנוצרים האוונגליים, הרי שהם כמעט כולם בצד הרפובליקני, אבל מספרם עצום, כ-80 מיליון, ויכולת הארגון והמשמעת שלהם מרשימים. תמיכתם בישראל היא כמעט אוטומטית משום שהם מאמינים שזו מצווה אלוהית שמפורטת בכתבי הקודש, ושהצלחתה של ישראל עד הקרב בארמגדון תוביל בסופו של דבר לחזרתו של ישו המשיח.

אז לכאורה נראה שהכל בסדר ואכן הבסיס של "היחסים המיוחדים" עמוק ומוצק, אבל במציאות לא הכל בסדר, משום שהמגמות מדאיגות בשלושת התחומים.

1. מגמות בתחום הערכים

לכאורה, על סמך בחירתו של טראמפ ומדיניותו אפשר לומר שהשינוי של ארה"ב ימינה לכיוון הערכים השמרניים ודחיקת הדמוקרטיה הליברלית משותף לשתי המדינות, אבל הנתונים הדמוגרפיים מראים תמונה אחרת.

בישראל אכן הדמוגרפיה מושכת את המדינה ימינה בשל רמת הילודה הגבוהה של החרדים ומגמה של נישואים מאוחרים אצל הליברלים. בארה"ב לעומת זאת ישנה עלייה באחוז המיעוטים שנוטים לערכים פרוגרסיביים. ארה"ב כבר מזמן אינה מדינה של (WASPs – White Anglo-Saxon Protestant).

לדוגמא, בבית המשפט העליון של ארה"ב אין אף לא פרוטסטנט אחד (יש שם שלושה יהודים ושישה קתולים) ורוטב הסלסה הפופולרי בקרב היספאנים נמכר יותר מהיינץ קשטופ של ה-WASPS. למרות בחירתו של טראמפ ב-Electorate College, זוהי הייתה הצבעה שאינה מעידה על המגמה ונבעה מהרבה סיבות נקודתיות (האנרגיה בקרב ציבור המפסידים מהגלובליזציה, חוסר הפופולריות של קלינטון בבייס הדמוקרטי, השפעת הרשתות בחיזוק מגמות פופוליסטיות וכוחן המוגדל של מדינות קטנות באלקטורט קולג').

מאז בחירתו של טראמפ (שכזכור לא זכה ברוב המצביעים גם כשניצח) בבחירות האמצע ב-2018 היה "גל כחול" משמעותי וברוב משאלי העם במדינות עדיין מנצחת המגמה של הליברליזם בנושא זכויות הקהילה הלהט"בית, מעמד הנשים וכו'.

2. מגמות בתחום האינטרסים

ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון ובמידה רבה של צדק. היא אינה תלויה במקורות האנרגיה של המזרח התיכון כבעבר, והפכה בעצמה ליצואנית אנרגיה בזכות הפקת אנרגיה מפצלי שמן. בנוסף צריכת אנרגיה ממקורות פוסיליים ירדה בשל טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת.

כל ההתערבויות המז'וריות של ארה"ב במזרח התיכון נכשלו – מערכה צבאית מלאה בעירק ואפגניסטן, "הובלה מאחור" בלוב והימנעות מפעולה בסוריה. "התפנית לאסיה" לא היתה רק גחמה של אובמה בשל החשיבות של השווקים האסיאניים ובשל התחרות המעצמתית עם סין. היא מקובלת על ידי רוב הציבור בארה"ב גם מכיוון שהמעורבות במזרח התיכון גררה את ארה"ב להשקעה כבירה של חיילים ומשאבים ללא תמורה.

מבחינת ישראל, ההתרחקות האמריקאית מהמזרח התיכון היא התפתחות מאד בעייתית ואנחנו כבר רואים איך בזירה הסורית "הסייקס–פיקו" החדש נסגר בין רוסיה, איראן ותורכיה. ארה"ב לא בתמונה וישראל נותרה ללא מנופים.

במקביל נכנסת ישראל שלא בטובתה למלחמת הסחר בין ארה"ב לסין. לישראל אינטרס ביחסים טובים עם שתי המעצמות, אבל מדיניות ההתנגחות של ממשל טראמפ בסין, שדווקא נשענת על קונצנזוס פוליטי, מעמידה את ישראל במצב מאד לא נוח לקידום האינטרסים שלה מול סין. בעיקר בתחומי התשתיות וההשקעות בטכנולוגיה.

3. מגמות הפוליטיקה

ישראל הפכה בשנים האחרונות לנושא פרטיזני בפוליטיקה האמריקאית. התחושה של חלק גדול מהבסיס הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית היא, שישראל קשרה את גורלה עם המפלגה הרפובליקנית ועם מנהיגי ימין פופוליסטי ברחבי העולם.

ההתרחקות של הליברלים הפרוגרסיביים מישראל כבר מתחילה להראות סימנים גם בקונגרס וגם בקמפיין למועמד הדמוקרטי לנשיאות, בו נשמעו קולות ביקורתיים באופן תקדימי, כולל בזכות התניית הסיוע הצבאי לישראל.

על רקע מגמת הקיטוב שהתגברה בפוליטיקה האמריקאית מבלי קשר לישראל, הבעייה הולכת ומחריפה, ובסקרי דעת קהל רואים הבדלים דרמטיים בין תמיכת הרפובליקנים בישראל לתמיכת הדמוקרטים.

המאבק שישראל מקדמת למנוע חופש ביטוי בשל החשש מ-BDS ממקם את ישראל בצד ההפוך לערכים הליברלים, שמקדשים את חופש הביטוי גם כשהוא כולל ביקורת קשה.

הקירבה בין טראמפ לנתניהו שנראית לציבור הישראלי כחיובית כרגע, היא מאד בעייתית לטווח הארוך, משום שהיא מחמירה את ההתרחקות של ציבורים גדולים בפוליטיקה האמריקאית. ציבורים אלו כוללים את רוב הקהילה היהודית שמצביעה לנשיאים דמוקרטיים (בין 70 אחוז ל-80 אחוז) וחבריה ברובם הגדול ליברלים (למעט המיעוט האורתודוכסי, המהגרים מרוסיה וחלק מהמהגרים מישראל שלא מייצגים מספרים גדולים).

במידה ואכן יתבצעו צעדי סיפוח בין הראשון ביולי לבחירות לנשיאות בנובמבר, המצב יחריף, שכן ציבור המצביעים של המפלגה הדמוקרטית מתנגד נחרצות לצעדים חד צדדיים ולמהלכים שמנוגדים לחוק הבינלאומי.

מה אפשר לעשות?

ישראל חייבת לחזור לדיפלומטיה דו-מפלגתית ולבנות קשר עם הגורמים הפרוגרסיביים ועם המיעוטים.

ישראל חייבת "לחבק" את הקהילה היהודית, ללא קשר לדעות פוליטיות או זרמים ביהדות. הקשר של ישראל עם התפוצה היהודית הגדולה בעולם חשוב לא רק בהקשרי היחסים בין המדינות, אלא בשל הייעוד של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

על מנת לשמור את ארה"ב במזרח התיכון, יש לקדם ברית הגנה חוזית שמעוגנת בחקיקה. בניגוד למקובל לחשוב, ברית הגנה תקדם שלום, משום שהתיאום עם ארה"ב ימנע הרפתקנות צבאית, תגדיל את המחויבות של ארה"ב להגנת ישראל, אבל גם לקידום שלום במזרח התיכון וגם אינטרס אמריקאי בצורך בקביעת הגבולות של ישראל (דיפלומטיה הרבה יותר זולה ממלחמות).

במידה ויתחלף ממשל בארה"ב בינואר 2021, מומלץ יהיה לחזור לתכנית הבטחונית, שגיבש גנרל אלאן יחד עם קציני אגף תכנון של צה"ל להגנה על הגבול המזרחי של ישראל. התכנית שאלאן גיבש לבקשת מזכיר המדינה קרי כוללת אמצעים טכנולוגיים ונוכחות אמריקאית בבקעה. התכנית הזאת תסייע להשאיר את ארה"ב מחוייבת לאזור ולבטחונה של ישראל.

ישראל צריכה לקדם חיבור ברמת החברה האזרחית ובעיקר עם יחידים וארגונים בצד הפרוגרסיבי, שלא מודעים לכך שיש בישראל רבים שחולקים איתם את תפישת עולמם ועוסקים בצדק חברתי ללא קשר לממשלות בשתי המדינות. מומלץ להקים קרן דו-לאומית לקידום "תיקון עולם", שתתמוך בשיתופי פעולה בין ארגונים וגם בין סוכנויות הסיוע מש"ב ו-USAID.

הדיפלומטיה הציבורית של ישראל צריכה לעסוק בחיבורים עם החברה האזרחית האמריקאית ולא בפולמיות ובהסברה, שרק עושים נזק. יש לישראל הרבה מאד להציע לאמריקאים, אבל העיסוק בפוליטיקה רק מציג אותנו כפחות רלבנטיים ופחות אטרקטיביים.

לסיכום:

היחסים של ישראל עם ארה"ב הם היחסים החשובים ביותר של ישראל עם מדינה כלשהי בעולם, והערך שלהם הוא לא פחות מאסטרטגי. למרות הבסיס העמוק והאיתן של היחסים, המגמות הנוכחיות מדאיגות ביותר ואם לא נפעל בהקדם לשקם את היחסים הקריטיים הללו, מעמדה האסטרטגי של ישראל יפגע אנושות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 ביוני 2020.

הפוסט ישראל – ארה"ב, האם "היחסים המיוחדים" עדיין מיוחדים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות מתנערת ממשלת ישראל ברגל קלה מהמחויבות לעם היהודי. ראו את הבריחה המבוהלת ממתווה הכותל, האפליה כלפי הלא-אורתודוקסים (פחות מחמישית מהקהילה היהודית בארה"ב אורתודוכסים), אימוץ הימין הקיצוני על ידי נתניהו והתרחקותה הכללית של ישראל מן הנאורות. כל אלה מעיבים על הזדהות הקהילה עם ישראל. יש לכך משמעות עצומה בהתפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו, אך גם השלכות מדיניות.

הפוסט הדמוקרטים מעבר לפינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הבחירות בארה"ב ועתיד המזרח התיכון: סיכום פאנל ציבורי של מכון מיתווים וארגון איפקרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ד"ר גרשון בסקין:

דן רותם:

רבקה בורנשטיין:

הפוסט הבחירות בארה"ב ועתיד המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם 2016 מסתמנת כשנה מבוזבזת מבחינת תהליך השלום, 2017 עלולה להיות שנה פיצוץ, תרתי משמע, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה מקרית: ביוני תציין ישראל (או תחגוג, תלוי בהשקפת העולם) 50 שנה לכיבוש השטחים (או לשחרורם, תלוי בהשקפת העולם). מדינות ומנהיגים אוהבים לציין תאריכים "עגולים" כדי לפאר, ולשבח את האומה או את עצמם. נראה שמקבלי ההחלטות בימין הקדימו להבין את הפוטנציאל הגלום בתאריך זה: שר החינוך, נפתלי בנט, הודיע, ששנת הלימודים הבאה, המציינת 50 שנה למלחמה, תהיה בסימן אחדות ירושלים, ואילו סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, הודיעה, ש–2017 תהיה שנה חגיגית, שבה יודגשו נראטיב שלמות הארץ והעובדה שאין כיבוש. לרשימת החגיגות אפשר להוסיף גם חגיגת 100 שנה להצהרת בלפור בנובמבר 2017.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה-6 במרץ 2016

הפוסט 2017 תהיה פיצוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר זה יבחן מה מלמדות התוצאות על הלכי הרוח של העם האמריקאי, כולל אלה של הקהילה היהודית בארצות הברית; מה משמעות התוצאות לגבי הבחירות הבאות לנשיאות, שיתקיימו ב-2016 ;וכיצד עשוי הניצחון הרפובליקאי להשפיע על מדיניות החוץ האמריקאית כלפי ישראל והמזרח התיכון.

המסקנות העיקריות שעולות מניתוח סוגיות אלו הן ש: (1) ההישגים הרפובליקאים אינם משקפים שינוי מהותי בתפיסות האמריקאיות (ובכלל זה, של יהדות ארצות הברית) ביחס למדיניות-החוץ האמריקאית במזרח התיכון; (2) למרות התוצאות, הנשיא אובמה עדיין מחזיק בידיו עוצמה מספקת כדי להמשיך ולקדם את המדיניות המזרח תיכונית שלו; (3) מגמות ההצבעה בבחירות אמצע הקדנציה עדיין מעידות על יתרון צפוי לדמוקרטים בבחירות 2016.

הפוסט בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית ומשמעותן לישראל ולמזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבו מאזן חש כי מעמדו הולך ונחלש על רקע הצלחת תנועת חמאס לשבור את המצור הפוליטי על רצועת עזה עם ביקורו של אמיר קטאר, שנעשה בניגוד לעמדת הרשות הפלסטינית. הוא הבין כי הקיפאון המדיני לצד ההכרה ההולכת וגוברת בחמאס כמייצגת זרם פוליטי פלסטיני-איסלאמי במזרח התיכון שאחרי "האביב הערבי", דוחקים אותו לפינה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-7 בנובמבר 2012

הפוסט לאובמה כבר יש נובל, עכשיו צריך שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הבחירות לנשיאות ארה"ב: מה על סדר היום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.