בצרפת למשל הצליחה "החזית העממית החדשה", גוש מפלגות השמאל בהובלת ז'אן-לוק מלנשון, להפתיע ולהפוך בן-לילה לגוש הגדול ביותר בצרפת, ולפי שעה נראה שהמרכז עם הימין המתון בולמים הקמת ממשלה בראשותו. מנגד, מפלגת "האיחוד הלאומי" (RN) הימנית-קיצונית בראשות ז'ורדן ברדלה ומרין לה-פן אמנם נחלה כישלון והגיעה למקום השלישי אחרי מפלגתו של עמנואל מקרון, אך הגדילה משמעותית את כוחה והציבה עצמה בסיבוב הבחירות הראשון כמפלגה הגדולה ביותר – אירוע שלא נראה בפוליטיקה הצרפתית מאז מלחמת העולם השנייה.

בגרמניה הצליחה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימנית-קיצונית להפוך גם היא למפלגה השנייה בגודלה בבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו ביוני, לפני מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של הקנצלר אולף שולץ. אמנם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), מפלגת ימין-מרכז מסורתית, הגיעה למקום הראשון ובפער, אך בפועל כל מפלגות המרכז בגרמניה מצויות בירידה. בספטמבר יתקיימו בחירות בשלוש מדינות-מחוז מזרח-גרמניות לשעבר. מפלגת AfD מובילה בכולן בסקרים וצופים שאף תרכיב ממשלת מדינת-מחוז. בשנת 2025 צפויות להתקיים בחירות כלליות בגרמניה, ויש חשש מהתחזקות ניכרת של הימין הקיצוני.

בבריטניה, אמנם מפלגת הלייבור זכתה בניצחון מוחץ, אך יש להכיר גם בהתחזקות משמעותית של מפלגת הימין הפופוליסטית בהובלת נייג'ל פרג': היא זכתה לתמיכה של כ-14 אחוזים מהבוחרים ונגסה בשמרנים. פרג', תומך נלהב של טראמפ ופוטין שדחף לברקזיט, ימשיך בניסיון למחיקת הימין-מרכז במדינה.

אנטישמים או פרו-חמאסים?

עבור יהודים החיים באירופה מדובר במציאות עגומה ומפחידה: שחיקת המרכז הליברלי, שעבורו הצביעו באופן מסורתי במשך שנים, מותירה אותם לבחור בין הגרוע לגרוע יותר: האם לתת את קולם למפלגות ימין קיצוניות, גזעניות, אנטי-ליברליות, התומכות ברוסיה של פוטין ובטיפוח קשרים עם איראן, בעלות שורשים אנטישמיים מובהקים – משום שלכאורה הן ניצבות כ"מגינות היהודים" מפני האיום המוסלמי הקיצוני? או שמא עליהם לבחור במפלגות שמאל קיצוני, שבהן שוררים רחשי האנטי-ציונות והאנטישמיות מהסוג ה"חדש", מפלגות שלאחר טבח 7 באוקטובר לא רק שלא גינו את הפשעים כלפי אזרחים ישראלים, אלא אף חברו ותמכו בפעילות פרו-פלסטינית וחמאסית נגד ישראל והיהודים?

מבחינת ישראל המגמה המסוכנת של מחיקת המרכז באירופה כרוכה בהתנגשות בעייתית במיוחד בין הדרג המקצועי לפוליטי. ההנהגה הנוכחית מכשירה נציגים רבים ממפלגות הימין הקיצוני באירופה. נזכיר כי למשרד החוץ יש זה שנים רבות "רשימה שחורה" ובה מפלגות שאין לנהל קשרים מדיניים עמן. אולם, בשנים האחרונות – להוציא תקופת ממשלת השינוי – רשימה זו פסקה מלהיות מצפן מדיני מוסרי לחלק מחברי הממשלה. אלה מנהלים כיום יחסי חוץ ענפים עם אותן מפלגות אנטישמיות שברשימה.

על ישראל להבין ולהפנים כי שנאת מוסלמים איננה בסיס מדיניות יציב ואיתן לביטחון מדינת ישראל. ונוכח קיטוב כה עז באירופה, עליה לנהוג בזהירות יתרה ולעצב יחסי חוץ באופן המאפשר עבודה מול ממשלות מרכז, בין שהן נוטות לימין ובין שלשמאל. ההשלכות של קשרים עם מפלגות ימין קיצוני באירופה עבור ישראל הן רעות, מאחר שמפלגות אלה אינן שותפות לאותו מצע דמוקרטי, ליברלי ופלורליסטי, הפועל נגד אנטישמיות, שעל פיו נוסדה מדינת ישראל לפני 76 שנה.

קשרים כאלו משדרים כי ישראל נוטשת כמה מערכיה הבסיסיים ביותר, שהם יסוד היחסים והשותפות עם מדינות אירופה, ומאמצת לחיקה מפלגות שבעברן תמכו בנאצים, ובחלקן חברים ניאו נאצים, החורטות על דגלן מאבק במהגרים ובמיעוטים.

אם הממשלה תמשיך לטפח קשרים פסולים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, המתפארות בהיותן לכאורה "מגינות היהודים", היא תפגע באופן יזום ופעיל בביטחון אזרחיה שלה, מאחר שכלל לא ברור שמפלגות אלה אכן יתייצבו לצד ישראל בשעת חירום ויפעלו להמשך קיומה כמדינת העם היהודי. בנוסף, בחירה באופן מובהק בימין הקיצוני, כאשר הפוליטיקה כיום נעה תנועת מטוטלת ועשויה לנוע לשמאל קיצוני, תהפוך את שיתוף הפעולה עם הצד השני לקשה במיוחד. יתרה מכך, קשרים מסוכנים אלה מטפחים עלייה בגזענות, באנטישמיות ובשנאת זרים ומזיקים הלכה למעשה גם ליהודים באירופה.

על כלל חברי הממשלה לדבוק באינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של מדינת ישראל, להקשיב לאנשי המקצוע במשרד החוץ ולגבש במהירות אסטרטגיית התמודדות ארוכת טווח אל מול התחזקות הקיצונים באירופה משני צדי המתרס. יש לחבור חזרה אל המרכז האירופי המתון, הפועל לטובת האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל והמשך קיומה כיהודית, דמוקרטית, ליברלית ובטוחה.

המאמר נכתב על-ידי מאיה שיאון-צדקיהו, ראש תחום ישראל-אירופה במכון מיתווים, ועדי קנטור, חוקרת אנטישמיות במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המאמר פורסם ב-25 ביולי באתר הארץ.

הפוסט יש לישראל אינטרס לחזק דווקא את מפלגות המרכז האירופיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעולם כולו, ובאיחור אופנתי גם בישראל, מתחיל השלטון המקומי למלא פונקציות אחרות, לצד אלה הקלאסיות. הגיאוגרף הבריטי דיויד הארווי הצביע כבר בשלהי שנות ה-80 על המעבר ממה שכינה "גישה מנהלית" ל"גישה יזמית" של השלטון המקומי. אותה יזמות מקומית מוכרת בישראל למשל סביב סוגיית התחבורה הציבורית בשבת עם יוזמות כמו "נעים בסופ"ש", או התמודדות עם אתגרי הקורונה, אז הוכיחו עצמן רשויות מקומיות שהוציאו לפועל יוזמות עצמאיות, כשירות יותר לניהול המשבר מאשר השלטון המרכזי.

הפוסט הבחירות לרשויות המקומיות: האם מכאן יצמח השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל זקוקה לשגרירים חדשים באיחוד האירופי? בקפריסין? בהודו? באוסטרליה? שתחכה. כי נתניהו, לדבריו, לא מעוניין לתת פרס לבני גנץ. למרות ששגרירויות מאוישות ומתפקדות, שמקדמות את האינטרסים של ישראל, הן פרס למדינה, ולא לראש מפלגה כזו או אחרת.

נדמה שאנשי משרד החוץ נתפסים לעתים כנטל, ולא כנכס. וזה לא לגמרי חדש. גם השגרירות בקהיר נותרה מיותמת תקופה ארוכה, לאחר שנתניהו סירב במשך זמן רב לאשר את מינוי אמירה אורון כשגרירה. תפקידים בפריז, מוסקבה, ניו יורק, אוטווה לא אוישו אף הם, ייתכן כדי לאפשר שימוש בהם כקלף פוליטי במידת הצורך.

נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל בהשאירו שגרירויות מרכזיות של ישראל בחו"ל ריקות הוא חוטא לדיפלומטיה ומחליש את מדיניות-החוץ הישראלית. הוא מחזיר לאחור את משרד החוץ, דווקא לאחר שנה שבה מעמדו השתפר.

מאז מינוי אשכנזי כשר חוץ, המשרד זקף גבו במידת מה. המורל של הדיפלומטים עלה, תקציבים נוספו, מספר הנרשמים לקורס צוערים זינק, מינויים מקצועיים בוצעו, וההשפעה המדינית גדלה (למשל, בשיפור היחסים עם אירופה ובתהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב). זאת, למרות המשך ניסיונות למדר את המשרד ולהצר צעדיו.

מדיניות חוץ היא מרכיב קריטי בביטחון הלאומי של ישראל. היא תמיד הייתה, אך הדבר הופך נכון יותר ויותר, וכך משתקף גם מדו"ח מבקר המדינה על מערך החוץ שפורסם ב-2020. מרב הסוגיות שנמצאות לפתחה של ישראל כיום הן בעלות מרכיב מדיני מובהק – הסכם הגרעין איראן, הסכסוך עם הפלסטינים, החקירה בהאג, היחסים עם ממשל ביידן, הנורמליזציה עם מדינות ערב, ועוד.

על מנת שישראל תשיג את יעדיה בזירה הבינלאומית – ולפני כן, עליה להגדיר באופן ברור מהם יעדים אלה – היא זקוקה למשרד חוץ משפיע, שממלא תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות ולא רק ביישומה, שמתוקצב כראוי וזוכה מחדש לסמכויות שהושלו ממנו לטובת משרדים אחרים, שנהנה מהערכה מקצועית. וגם, שהשגרירים שהוא ממנה לא נתקעים לבסוף בארץ, שלא בגלל מגבלות הקורונה.

הגיע הזמן לשחרר את הכבלים מעל ידי הדיפלומטיה הישראלית

פעלתנות דיפלומטית אישית של ראש ממשלה אינה תחליף לעבודה מדינית מתמשכת, מקצועית ומאומצת. גם בארצות הברית הבינו זאת. בתקופת טראמפ הוחלש משמעותית מעמד מחלקת המדינה, בתהליך דומה לזה שעבר על משרד החוץ הישראלי. חודש לאחר כניסתו לתפקיד, כבר הכריז ביידן כי "הדיפלומטיה חוזרת לעמוד במרכז מדיניות-החוץ שלנו", והתניע תהליך להעצמת שירות החוץ.

גם בתקופת אובמה חוותה הדיפלומטיה האמריקאית קשיים שמוכרים ממחוזותינו. הסנאט הרפובליקאי סירב ב-2014 לאשר מינויים של 43 שגרירים חדשים, בגלל יריבות פוליטית עם הממשל. "אנחנו לא יכולים להנהיג, אם אנחנו לא נוכחים בשטח", אמר אז מזכיר המדינה ג'ון קרי, והוסיף ש"דיפלומטיה טובה לא קושרת יד אחת מאחורי הגב".

הדבר נכון גם אצלנו. הגיע הזמן לשחרר את הכבלים מעל ידי הדיפלומטיה הישראלית. לתת לאנשי מערך החוץ למלא את מלאכתם, למצות את הפוטנציאל המקצועי שלהם, לבנות קשרים, לייצר ולמנף הזדמנויות, לפתוח דלתות, לעודד דיאלוג, להשיג הסכמים, ולקדם שלום.

עיכוב מינוי השגרירים משמש תזכורת לנושאים ונותנים על הרכב הממשלה הבאה, שמשרד החוץ צריך להיות יותר מתחנת המתנה לראש ממשלה מיועד שמחכה לתורו ברוטציה. כהונה כשר חוץ היא שליחות לאומית, וחשוב להפקידה בידיים מתאימות ומחויבות. ועד שתורכב ממשלה שכזו, יש לאשר במהירות את מינוי השגרירים ולתת לדיפלומטיה הישראלית להמשיך לחתור קדימה.

**המאמר פורסם באתר וואלה! חדשות, 11 באפריל 2021.

הפוסט נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל השגרירויות ריקות וישראל נפגעת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הניסיון של ראשי ממשלה ישראליים לקדם מהלכים מול העולם הערבי על מנת לקדם את הסיכויים שלהם להיבחר אינו חדש. הניסיונות הללו כללו לא רק קידום שלום וביקורים, אלא גם הפגנת כוח מול אויבים.

התקופה הסוערת שלפני בחירות 1981 היא דוגמה טובה לדיון סביב הנושא. שלושה שבועות לפני הבחירות הורה ראש הממשלה מנחם בגין על תקיפת הכור הגרעיני הנבנה בעיראק (המועד נדחה כמה פעמים בשל שיקולים מבצעיים). יש להניח שהתקיפה המוצלחת והשמדת הכור שיחקה תפקיד בתוצאות הבחירות, שהסתכמו ביתרון של עשרת אלפים קולות בלבד לטובת הליכוד – תוצאה שאפשרה לבגין להקים את ממשלתו השנייה.

לטענות על כך שהחליט על המבצע משיקולי בחירות ענה בגין: "אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות, או לשבי שהוא גרוע ממוות, למען בחירות?! אני אשלח בחורים שלנו?".

עוד קודם לכן, במרץ 1981, ערך יו"ר האופוזיציה שמעון פרס ביקור חשאי במרוקו, שדלף כמובן לתקשורת. העובדה שלביקור נלווה גם ז'אן פרידמן, מי שהיה אחראי על ניהול קמפיין הבחירות של פרס, מלמדת שלביקור הייתה מטרה לפתות ישראלים – במיוחד יוצאי מרוקו שהיו ידועים כתומכים מסורתיים של הליכוד – להצביע למפלגת המערך.

חמש שנים מאוחר יותר, ביולי 1986, ערך פרס ביקור נוסף במרוקו, אך הפעם לא בחשאי. באותה תקופה הוא עמד לסיים את כהונתו כראש ממשלת האחדות עם הליכוד, ויש מקום להניח כי השתעשע במחשבה לא לקיים את הרוטציה ולהקים ממשלה צרה המבוססת על הישגיו.

הביקור עצמו הסתיים בטון צורם, ופרס למעשה סולק מהמדינה לאחר שלא הביא עמו כל הישג למלך מרוקו חסן השני, שהרגיש נבגד ומרומה לאחר שהסכים – בפעם הראשונה – לפגישה פומבית עם מנהיג ישראלי. ייתכן שכישלון "המבצע המרוקני" שכנע את פרס לרדת מנושא הקדמת הבחירות.

גם לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, נקט ראש הממשלה פרס כמה צעדים מדיניים על מנת לקדם את מועמדותו. לאחר סדרת פיגועים קשים של חמאס, בעקבות חיסול יחיא עיאש (מהלך שאולי אף הוא מכוון בחירות), הוא ארגן בחודש מרץ עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון ועידת פסגה בשארם א-שייח בהשתתפות מנהיגים מהעולם הערבי וממדינות אחרות. הם ביקשו להציג חזית מאוחדת נגד הטרור, אולם בפועל נועדו לחזק את מעמדו הבינלאומי – ובתוצאה מכך גם הפנימי – של פרס בבחירות הצפויות.

זאת ועוד, בשל דימויו הפייסני בעקבות הסכמי אוסלו, באפריל 1996 פתח פרס במבצע "ענבי זעם" בלבנון, על מנת לחזק את דימויו הביטחוני. כישלון המבצע – ובמיוחד הטרגדיה שבמסגרתה נטבחו יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא – קרוב לוודאי פגעו בפרס, וסייעו לנתניהו לנצח ברוב דחוק של אחוז אחד בלבד.

יש מקום להניח כי גם החלטתו של אהוד ברק לצאת לוועידת טאבה בינואר 2001 – חודשים ספורים אחרי כישלון פסגת קמפ דיוויד ופריצת האינתיפאדה השנייה – נעשתה במחשבה להגיע להישג מדיני שישרת אותו לקראת הבחירות המיוחדות מול אריאל שרון.

הפוליטיקה הישראלית מלאה בדוגמאות של ראשי ממשלה שחיפשו החלטות ופעולות דרמטיות שישפיעו על ההצבעה של האזרחים, בעיקר אלה המתנדנדים. למעט הפצצת הכור העיראקי, נראה כי מרבית המהלכים ה"דרמטיים" של ראשי ממשלה לא השתלמו להם. במלים אחרות, הציבור ראה בצעדים אלה ניסיון ציני או מניפולטיבי להשפיע על תוצאות הבחירות ולא קנה אותם.

ניסיונו של נתניהו לנצל את הסכמי אברהם לטובת מסע הבחירות שלו גם הוא ניסיון ציני ומניפולטיבי לנצל הישג מדיני לכלל הישג אלקטורלי. יש לברך על התגובה המדודה של האמירתים, שסירבו לקחת חלק במשחק הפוליטי הישראלי. תגובה זו אולי תלמד את המנהיגים שלנו שלא להיתלות בשחקני חוץ כדי לקדם את מטרותיהם הפנימיות.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 במרץ 2021.

הפוסט נתניהו לא המציא כלום. שמעון פרס היה שם קודם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אמילי מואטי:

"הנהגת השמאל הישראלי הפנימה מאז רצח רבין את הדה-לגיטימציה שעושה לה הימין, ונוטה לחפש אישור לעמדותיה מהמיינסטרים הימני. זה מנע מצמרת המחנה להתבטא בנושא הפלסטיני, למרות שרוב הציבור תומך בחידוש המשא ומתן ובפתרון שתי-המדינות. החתירה לפתרון הסכסוך היא קודם כל אינטרס ישראלי, אבל היא גם עושה צדק עם שכנינו הפלסטינים. אסור להתעלם מהנושא הפלסטיני, וגם אם מדינות ערב ירפו ממנו, אל לנו לעשות כן".

"העבודה תהפוך כל אבן כדי למצוא פתרון שמבוסס על היפרדות ועל גבולות 1967, במטרה לקדם חזון של מדינת ישראל בטוחה. העבודה לא זנחה מעולם את הדגל המדיני, והיא תוביל לחזרה למשא ומתן. נפעל גם לטפח את השלום עם ירדן ומצרים, בייחוד מבחינה כלכלית ותרבותית. גם שלום קר צריך יד מטפחת וכתף איכפתית, וכיום אין הרבה שיתופי פעולה בין המדינות".

"כדאי לחדול מהטענה שכל העולם נגדנו ושהקיום של ישראל מוטל בספק. זה אינטרס של נתניהו שנרגיש נרדפים. ישראל היא שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית ומשתפת פעולה עם מדינות רבות. יש להרחיב זאת, אולם מבלי לחבור להנהגות לא-ליברליות. סמכויות משרד החוץ פוזרו בין משרדי ממשלה, ובשנים האחרונות יותר דיפלומטים מקצועיים עוזבים את המשרד. זה דורש שינוי. צריך להעדיף דיפלומטיים מקצועיים על פני מינויים פוליטיים. דיפלומט צריך לייצג את המדינה, בלי קשר לזהות שר החוץ, ולהרגיש חלק ממערך חוץ משפיע ומשמעותי".

ניצן הורוביץ:

"משרד החוץ הוא כיום חלש, כרסמו בו במהלך השנים. אבל, יש בו את הידע והניסיון וצריך לחזק אותו, בין היתר באמצעות חוק שירות החוץ. אל מול ההידרדרות הדמוקרטיה בעולם, ישראל צריכה להיות בצד הדמוקרטי. ואולם, נתניהו מעדיף דווקא מדינות ששוחקות את הדמוקרטיה".

"מרצ מתנגדת להעמדה לדין של חיילים ישראלים בהאג, אבל מי שגורר את ישראל להאג זו ממשלת הימין. אי-אפשר לשלוט לאורך זמן במיליוני פלסטינים, לשלול מהם זכויות בסיסיות ולהתנגד למעורבות בינלאומית, ואז לטעון שכל מי שמבקר זאת הוא אנטישמי ועוכר ישראל. שינוי מדיניות יפתור זאת. תהליך השלום קפוא, אבל המצב בשטח מדרדר. זהו אינטרס ישראלי עליון לחזור להידברות עם הפלסטינים. פתרון שתי המדינות יביא לפריצת דרך בזירות נוספות. כדי לממש את פוטנציאל הנורמליזציה עם מדינות ערב, צריך להתקדם בערוץ הפלסטיני. אחרת, היחסים יישארו מוגבלים".

"יש לנו אינטרס לאפשר פיתוח ברצועת עזה ואת חזרת הרשות הפלסטינית לשליטה בה. כל מי שאומר על אבו-מאזן שהוא טרוריסט לא מכיר את המציאות בשטח. הרשות הפלסטינית היא בעלת ברית של ישראל. זה יהיה טוב אם תהיינה בחירות דמוקרטיות ברשות. גם הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים צריכים להשתתף בבחירות הללו אם הם מעוניינים בכך, וההחלטה איזה מפלגות ישתתפו בבחירות היא עניין פלסטיני פנימי".

"האיחוד האירופי הוא ידיד של ישראל, גם בגלל המחויבות לדמוקרטיה, והקשר איתו הוא בעל משקל עצום. טענת הימין שהאיחוד עוין לנו ורודף אותנו, רק בגלל שהוא מעביר ביקורת על ההתנחלויות, פשוט לא נכונה. מדובר בידיד חזק".

אורנה ברביבאי:

"חוסן לאומי הוא לא רק ביטחון אלא גם יחסי חוץ, ומשרד החוץ משמעותי מאוד לביטחון הלאומי. שחיקת הדמוקרטיה בישראל משפיעה גם על התחום המדיני. הדיפלומטיה הפכה בישראל שם נרדף לפופוליזם, כי אדם אחד קובע עם אילו מדינות בונים יחסים ועם אילו הורסים. דרושה חקיקה שתסדיר את מעמד משרד החוץ".

"ישראל צריכה לשאוף לנורמליזציה וקידום שלום. יש להחזיר לסדר היום את השיח על השלום ועל פתרון שתי מדינות לשני עמים, ולמנף את הסכמי הנורמליזציה לקידום דיאלוג עם הפלסטינים. הסכמי הנורמליזציה הובאו לכנסת עוד לפני שחברי הכנסת ידעו מה הם כוללים. דרושה שקיפות במדיניות החוץ, ועדת החוץ והביטחון צריכה לעסוק בזה יותר. בהרבה מדינות יש הפרדה בין החוץ לביטחון, וגם בישראל אפשר".

"אין לגיטימציה לחקירת בית הדין בהאג. ישראל לא מבצעת פשעי מלחמה, ועושה מאמץ כביר להפריד בין אויבים לבלתי-מעורבים. צריך להדוף את החקירה, דרך התנהלות שקופה שתיתן לגיטימציה לעמדה הישראלית. האיחוד האירופי הוא ידיד של ישראל וצריך לשפר את היחסים עמו. למרות חילוקי הדעות, וכדי לייצר שינוי, אין מנוס מדיאלוג עם אירופה ומקידום שיתופי פעולה עמה. התנהלות אחרת מזיקה לישראל ומקבעת תפישות שליליות".

"ההרתעה הישראלית חשובה להתמודדות עם האיום האיראני. צריך להראות לאיראן שלא כדאי לה להתגרות. במקביל, ישראל צריכה להיות מעורבת בגיבוש הסכם הגרעין החדש, ולהבטיח שההסכם ייתן מענה לאינטרסים שלה. נצטרך גם לעבוד קשה כדי לתקן את הנזק שגרם נתניהו ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב".

דני דיין:

"נתניהו קיצץ את כנפי משרד החוץ מתוך הנחה שגויה שמדובר במשרד פוליטי. המשרד מדולדל מבחינה כספית, אבל יש לו כוח אדם מקצועי מאוד וממלכתי. יש לבטל משרדים מיותרים, להחזיר למשרד החוץ סמכויות, ולא להסתיר ממנו מידע חיוני. אין בן אנוש שמסוגל לכהן במקביל גם כשגריר ישראל באו"ם וגם כשגריר בארה"ב. זה חוסר אחריות משווע וזלזול גם בארה"ב וגם באו"ם".

"כקונסול בניו-יורק, נתניהו לא גיבה אותי בנושאים שבעיניי הם החשובים ביותר: 1. שימור התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב. מלשכת נתניהו ומהשגרירות בוושינגטון נשבה רוח של הזדהות מוחלטת עם מפלגה אחת. נותקו הרבה קשרים ונוצרו הרבה יריבויות לא נחוצות. 2. הפנייה למיעוטים בארה"ב. אנחנו דורשים מהאמריקאים להבין אותנו, אבל לא מנסים להבין את המפלגה הדמוקרטית. כדי להתחבר למפלגה הדמוקרטית, חייבים להבין את הנראטיב האפרו-אמריקאי ואת סוגיית ההגירה. 3. הקשר עם הקהילה היהודית. אנחנו משדרים אדישות או גרוע מכך כלפי יהודי ארה"ב. כבר חמש שנים לא נפגש נתניהו עם נשיא התנועה הרפורמית. צריך לקבל את כל היהודים בזרועות פתוחות".

"אנחנו לא רואים עין בעין עם ממשל ביידן בנושא הישראלי-פלסטיני, אבל חשוב לשמור על דיאלוג עם הממשל. ממשל ביידן הוא הממשל הדמוקרטי הידידותי ביותר שיכולנו לצפות לו. גם בנושא האיראני אפשר להגיע איתו לדיאלוג פורה, שישפיע על הניסיונות האמריקאיים לחזור להסכם הגרעין".

"לאחרונה כוננו יחסים עם שלוש מדינות באמריקה הלטינית, וצריך לנסות לחדש יחסים גם עם קובה".

עאידה תומא-סלימאן:

"מדינת ישראל מתנהלת ביחסי החוץ שלה כמעצמה, בזכות הקשר שלה עם ארה"ב. ישראל לא יכולה להשתלב במזרח התיכון כל עוד הכיבוש נמשך, וזה משליך גם על קשרים עם אזורים אחרים. אם ישראל מעוניינת ביחסי חוץ תקינים, היא צריכה לסיים את הכיבוש ולהתייחס למיעוט שבתוכה בצורה יותר שוויונית".

"הניסיון של הרשימה המשותפת להסביר לעולם את מה שקורה בישראל מתוך החוויה שלנו ובתור מי שנאבקים בכיבוש, נחשב בארץ הרבה פעמים כחבלה ביחסי החוץ. ברגע שחושפים את האמת על מה שקורה בפנים, ומעלים נושאים שממשלת ישראל לא מעוניינת להציג כלפי חוץ, זה נחשב כחבלה ביחסי החוץ. אבל, אסור לישראל לבנות את היחסים הבינלאומיים שלה על בסיס שקרים וחוסר שקיפות. לרוב האזרחים הערבים יש בעיה לייצג את ישראל בחו"ל, כאשר ישראל ממשיכה לכבוש את העם שלנו. בוועדת החוץ והביטחון היו כבר חברי כנסת ערבים שהשתלבו, אבל אני לא רואה את מקומי היכן שדנים בעניינים שהם לגמרי ביטחוניים. אם ניכנס כחברים בוועדה, יעבירו את הנושאים החשובים לוועדות המשנה, כדי שלא נשמע".

"ההסכם עם המפרציות הוא חלק מהמערכה על מאזן הכוחות במזרח התיכון, ולא שייך לעניין הפלסטיני. ישראל רוצה לשמר את העליונות שלה במזרח התיכון, ומפחידה את כולם מאיראן. ההסכם מחזק את ההדרה והבידוד של הפלסטינים, ומסמל ניסיון לכפות עליהם תהליכים והחלטות שיתאימו לתוכניות של ישראל. לא רק שזה לא תורם לשלום, זה מרחיק את השלום".

לקריאת הסיכום המלא של הכנס, לחצו כאן. לצפייה בהקלטת הכנס, לחצו כאן

**פורסם בהארץ, 17 במרץ 2021

הפוסט כיצד מציעים במפלגות לשפר את מדיניות החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטבע הדברים הקורונה נמצאת במרכז תשומת הלב. אמנם, המפלגות מתייחסות בעיקר לניהול המשבר בתוך ישראל, אך חלקן מדגישות גם היבטים של מדיניות חוץ. הליכוד למשל משתמש בהבאת החיסונים ככלי, כמו גם ברעיון של הקמת מפעל לחיסונים משותף למדינות אירופה והמפרץ בישראל. כחול-לבן יצאה נגד התוכנית של בנימין נתניהו להעביר חיסונים למדינות אחרות, משום שהתקבלה שלא בנוהל תקין. הרשימה המשותפת ומרצ הדגישו את חובתה של ישראל לסייע לחיסון האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים מתוקף אחריותה ככובשת. בימינה ובציונות הדתית כרכו את אספקת החיסונים לפלסטינים בהשבת גופות החיילים שבידי חמאס, ובתקווה חדשה ביקשו לסיים ראשית כל לחסן בישראל ורק אחר כך לאפשר העברת חיסונים לרשות הפלסטינית והטילה עליה את האחריות והמימון לך.

גם הסכם הגרעין עם איראן זוכה להתייחסות בקמפיינים נוכח בחירתו של ג'ו ביידן לשוב למסלול הדיפלומטי. בעוד שבתקופת טראמפ כמעט כל המפלגות יישרו קו עם עמדת הליכוד ונתניהו, הפעם המצב שונה. הליכוד מתנגד לחזרה להסכם ותומך בהמשך משטר הסנקציות החד-צדדיות גם במחיר של עימות עם הממשל האמריקאי. מאידך, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, כחול-לבן ויש עתיד מדגישות את החשיבות שבדיאלוג עם הממשל, ואילו העבודה ומרצ מדגישות את העובדה שהסכם הגרעין היווה אסטרטגיה טובה יותר להרחקת הגרעין האיראני, וקוראות לשוב לנתיב הדיפלומטי בתיאום עם האמריקאים.

החלטת התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל, הפכה אף היא לסוגייה שנדונה בקמפיינים השונים. הליכוד, ימינה וישראל ביתנו תיארו את ההחלטה כאנטישמית, תקווה חדשה הדגישה את הפוליטיזציה של בית הדין, יש עתיד, כחול-לבן והעבודה הדגישו את היעדר הסמכות של בית הדין, ואילו הציונות הדתית ביקשה לפנות את חאן אל-אחמר בתגובה. מרצ והרשימה המשותפת בחרו להדגיש כי בית הדין בהאג פועל בהתאם לחוק הבינלאומי, וזו האחריות והאינטרס של ישראל להפסיק את הכיבוש ואת מפעל ההתנחלויות.

זיהום הזפת בחופים זימן עבור המפלגות הזדמנות להתייחס למשבר האקלים, שמהווה את אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הבינלאומי. יש עתיד ניצלה זאת כדי להציג את תוכניותיה לטיפול בנושא דרך שיתופי פעולה עם שאר מדינות העולם. נתניהו בחר להדגיש את השאיפה להקים איגוד מדינות אזורי להתמודדות עם מקרים שכאלה. במרצ הבליטו את הצורך להגיע ליעד של אפס פליטות פחמן, וכך גם בתקווה חדשה, שהדגישה את התרומה האפשרית שישראל יכולה להרים למאבק העולמי.

סוגיית השטחים הכבושים אשר בעבר עמדה בליבן של מערכות בחירות, זוכה הפעם לתשומת לב מועטה יותר בקמפיינים. הליכוד, ימינה, תקווה חדשה והציונות הדתית ממשיכות לבטא תמיכה בבנייה בהתנחלויות וירושלים וחיזוק הריבונות על רמת הגולן, אך למעט הציונות הדתית, אף אחת לא מדברת על סיפוח מוצהר או החלת ריבונות. העבודה, שתומכת בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67' ובפינוי המאחזים הבודדים, קוראת להפסיק את הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, להצהיר על חתירה להסכם מדיני, ולפתוח ערוצי הידברות עם הפלסטינים ועם מתווכים. אבל, הנושא הפלסטיני מוצנע בקמפיין שלה. מרצ היא המפלגה שמדגישה באופן הבולט ביותר את תמיכתה בפתרון שתי המדינות והתנגדותה להתנחלויות. היא קוראת גם לנצל את כניסתו של ביידן לבית הלבן כדי לשוב למשא ומתן עם הפלסטינים.

סוגיות חוץ נוספות אשר מופיעות בקמפיינים אך לא נמצאות בהכרח בלבו של סדר היום הציבורי, כוללות את הצורך לשקם ולחזק את משרד החוץ. יש עתיד, כחול-לבן וישראל ביתנו מעניקות לכך תשומת לב במצעים שלהן. בכל הנוגע לאיחוד האירופי – ימינה מתארת אותו כאויב לישראל, ואילו בעבודה, במרצ ויש עתיד מדגישים את היותו שותפה נאמן.

באופן מפתיע, סוגיית הנורמליזציה עם מדינות ערב לא תופסת מקום נרחב בקמפיינים. כמעט כל המפלגות מברכות על הקשרים החדשים. חלקן משתמשות בהם כדי לטעון שאין צורך להתקדם עם הפלסטינים, וחלקן טוענות כי ניתן להיעזר בהם כדי לקדם את תהליך השלום. עם זאת, המפלגות אינן מדגישות את הפוטנציאל הגדול הקיים בקשרים עם מדינות ערב. ייתכן שהליכוד נמנע מכך מכיוון שהציבור מקשר בין איחוד האמירויות ומחדלי הקורונה (הטיסות ההמוניות לדובאי). מפלגות אחרות נמנעות מכך כדי לא להעניק קרדיט למהלך שנתניהו הצליח לנכס לעצמו. מי שזוכה מההפקר היא מרוקו, אשר היחסים עמה נתפשים על ידי כולם כחיוביים. אין זה מפתיע שש"ס, שלא מתמקדת בסוגיות חוץ בדרך כלל, מצאה לנכון לשלב קשרים אלו בקמפיין שלה.

מפלגות נוטות להתייחס בקמפיין לסוגיות חוץ כשיש להן רצון לקדם נושא חוץ הנמצא בליבת סיבת קיומן (הכיבוש עבור מרצ או ההתנחלויות עבור הציונות הדתית), כשאירועים במציאות זוכים לתשומת לב ציבורית ומחייבים במידת מה את המפלגות להגיב (החלטת התובעת בהאג), או כששיח סביב סוגיית חוץ ישרת את מיצובה של המפלגה (הבאת החיסונים עבור הליכוד). גם הבחירה לא להדגיש נושא מסוים אינה סתמית, אלא באה לשרת את קמפיין הבחירות.

הקמפיינים רגישים מאוד לאירועים המתרחשים כעת ומושכים את תשומת הלב הציבורית. אולם, המציאות משתנה כל הזמן, וחיינו ואיכותם תלויים במה שיקרה מחוץ לגבולות המדינה גם לאחר הקמפיינים – יהיו אלה מגפה חדשה, הסכם שלום, אסון אקולוגי, מלחמה, התפתחויות מדעיות או משבר כלכלי. יש לקרוא היטב את המצעים והתוכניות המפורסמות על-ידי המפלגות השונות, ויש לשוב ולבחון את פעילותן בעניינים אלה לאורך זמן בכנסת ובממשלה. מה עמדתן לגבי חיזוק מערך החוץ? כיצד הן רואות את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים? האם חשוב להן לחזק את השלום עם ירדן ומצרים? האם הן רואות באיחוד האירופי ידיד או יריב? כיצד לבנות את מערכות היחסים עם מדינות האזור והעולם הערבי? האם לדעתן יש לישראל תפקיד בקידום הערכים הדמוקרטים-ליברלים בעולם? מה צריך להיות מקומה של ישראל באזור ובעולם?

**המאמר פורסם באתר הארץ, 10 במרץ 2021.

הפוסט המקום של יחסי החוץ בקמפיינים משני, אך אינו בגדר נוכח-נפקד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רוב שרי החוץ בעבר ראו במשרד החוץ מדרגה פוליטית בדרך לראשות הממשלה ולא הקדישו את המשאבים הניהוליים לחיזוק משרד החוץ מבפנים ולמעמדו מבחוץ. אשכנזי, לעומת זאת, עשה זאת ובאופן מרשים ביותר.

כבר שנים רבות אני סבור שלמשרד החוץ יש צורך בשר שהיה איש צבא, כדי להחדיר בארגון "רוח לחימה", לחזק את ה"שריר הדעתני" של עובדיו, שהפך רופס, ולמסד נהלי עבודה מקצועיים. באותה מידה אני גם סבור שטוב יהיה אם בראש משרד הביטחון יעמוד אזרח ולא גנרל לשעבר, כדי לוודא שהצבא ישרת מדיניות כוללת של בטחון לאומי, שאינה רק צבאית.

אשכנזי אכן התייחס למשרד החוץ כפי שהתייחס ליחידות עליהן פיקד בצבא. הוא דרש מקצועיות ללא פשרות והטמיע תהליכים מקצועיים, היות שאלו התרופפו במשך השנים בשל התחושה של עובדי המשרד שממילא איש אינו סופר אותם. הוא החזיר לעובדי משרד החוץ את האמונה שיש ערך למקצועיות שלהם גם בביצוע המדיניות וגם בתהליכי קבלת ההחלטות, ושעליהם לתרגם את היכולות הייחודית שלהם בהבנת הזירות הגלובליות והבילטרליות לידי השפעה.

אשכנזי נחשף ליכולות יוצאות הדופן של אנשי משרד החוץ עוד כמנכ"ל משרד הבטחון ולכן בהיותו רמטכ"ל גייס ללשכתו את חיים רגב, אותו הכיר כשחיים היה יועץ במחלקת הקונגרס בשגרירות בוושינגטון ופעל בין השאר לקדם את הסיוע הביטחוני ואת רשימת הבקשות ("wish list") של מערכת הביטחון בקונגרס האמריקאי.

אשכנזי מינה מיד עם כניסתו לתפקיד את אלון אושפיז למנכ"ל, מינוי שאכן הוכיח את עצמו, משום שהמקצועיות והחריפות של אלון סייעו למשרד החוץ להביא את יכולותיו לידי ביטוי ובעיקר למלא תפקיד מרכזי בתהליכי הנורמליזציה בעקבות "הסכמי אברהם".

בנושאי מדיניות, אשכנזי שיקם את היחסים של משרד החוץ עם האיחוד האירופאי שהפך במשך שנים ל"שק החבטות" של נתניהו, למרות החשיבות האסטרטגית של המוסדות בבריסל עבור מדינת ישראל. חבל שהציבור הישראלי אינו נחשף לסופרלטיבים שאותם אני שומע מדיפלומטים אירופאיים על אשכנזי ועל משרד החוץ תחת הנהגתו.

לאשכנזי גם מגיע אשראי לא מבוטל על כך שהממשל האמריקאי הבין שיש להעדיף נורמליזציה עם מדינות ערב על פני סיפוח, בניגוד לאינטרסים הפוליטיים של טראמפ ונתניהו.

למרות הניסיונות של ראש הממשלה להקטין את משרד החוץ ולהשתמש במוסד למשימות "סקסיות" בתחום יחסי החוץ, אשכנזי "חרק שיניים" והקפיד על מקצועיות ועל צניעות. זאת בניגוד ליחצנות של ראש המוסד, שאמור להיות אמון על חשאיות. במשך שנים הייתה נטייה במערכות הביטחון להקטין את משרד החוץ על ידי האשמתו בהדלפות. כמי שהיה קורבן להדלפה שכזאת, אני יודע שרוב ההדלפות נעשות על ידי הדרג הפוליטי ולא על ידי הדרג המקצועי.

בהקשר זה בלטה פגישה חשאית של ראש הממשלה עם יורש העצר הסעודי, שבה משרד החוץ לא היה מעורב, ושפרסומה גרם לנזק משמעותי ליחסינו המתרקמים עם הסעודים. בלטה גם פגישה של ראש המוסד עם מזכיר המדינה היוצא של ארה"ב שהתקיימה בניגוד לחלוקת התפקידים המקובלת ובאופן פוגעני בממשל ביידן. הפגישה שירתה את כוונתו של ראש הממשלה להראות מי מוביל את יחסי החוץ של ישראל, ועל כן זכתה לכאורה במקרה לחשיפה על ידי כתבת פוליטיקו.

עם כניסתו של אשכנזי לתפקיד כתבתי לו מכתב פומבי שקרא לו להימנע מלראות במשרד החוץ תחנה זמנית בדרך למשרד הבטחון לאחר הרוטציה. טענתי שמשרד החוץ הוא אתגר משמעותי הרבה יותר לביטחון הלאומי של מדינת ישראל, שעוצמתה הביטחונית ממילא כבר מבוססת, וכי דווקא בזירה הדיפלומטית נמצאות התשובות לרוב האתגרים שלנו. איני משלה את עצמי שאשכנזי קרא את המכתב או שפעל כך בשל המלצתי. הוא עשה את זה מכיוון שהוא איש רציני, וחשוב שיקבל את הקרדיט על כך למרות שלא חיפש אותו.

ישנם עדיין אתגרים רבים לפני שאשכנזי יצטרך לפנות את לשכת שר החוץ. אתגר משמעותי שניצב בפניו יהיה לשכנע את ממשלת ישראל ללמוד מהטעויות בהתנהלות הלעומתית מול ממשל אובמה, ולנסות להשפיע על תהליך שיפור הסכם הגרעין עם איראן על ידי השתתפות מבפנים במאמץ הבינלאומי שיוביל ממשל ביידן.

אתגר נוסף הוא למנוע את תהליך קביעת העובדות המסוכנת בזירה הפלסטינית לפני שממשל ביידן מסיים את תהליך המינויים וההתארגנות לכניסה לתפקיד על ידי סיפוח זוחל דה פקטו. קביעת העובדות הזאת מקשה על המאמצים לשמור אפשרות להסדר המבוסס על האינטרס הישראלי בפתרון שתי מדינות לשני עמים. לחברותי וחברי במשרד החוץ יש אתגר לשמר את הרוח הפרואקטיבית הקיימת גם כשיגיע או תגיע שר/ה חדש/ה.

בעידן הנוכחי, בו שרי הממשלה מתעלמים מהדרג המקצועי כפי שמדגימים לנו מדי יום שר האוצר כץ, שר המשפטים לשעבר והשר לבטחון פנים כיום אוחנה ושר החינוך גלנט – התנהלותו של אשכנזי מהווה משב רוח מרענן. אני מקווה שעוד תהיה לאשכנזי הזדמנות לחזור לעשייה המדינית, למרות הטעויות הפוליטיות של מפלגתו.

ישראל משוועת למנהיגות פוליטית שיודעת לייצר סינרגיה בין נבחרי ציבור לדרג המקצועי באופן שמציב את יעדי המדינה ארוכי הטווח לפני האינטרסים האישיים והפוליטיים שלהם. תודה לך שר החוץ אשכנזי על תרומתך.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 בפברואר 2021.

הפוסט מכתב תודה לשר החוץ גבי אשכנזי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני מניח שרבים יביעו פליאה על שבחרתי לעסוק בגורלה של מפלגת העבודה, שנתפסת בעיני הציבור כגוויה ששכחו לקבור, ובשאלה מדוע חשוב שמרב מיכאלי תוביל אותה, אך מעציב אותי לדמיין את המפלגה שהייתה כל כך משמעותית בהקמת המדינה, ואשר מגיע לה אשראי על רבים מההישגים שאנחנו מקבלים כיום כמובנים מאליהם, נעלמת בבחירות הבאות.

בנוסף על כך, מרב מיכאלי, בניגוד לרבים אחרים, הוכיחה את נאמנותה לערכי המפלגה ולהבטחה שלה לציבור שלא להצטרף לממשלת נתניהו. אבל הסוגיה שחשובה יותר מעתידה של מפלגה זו או אחרת, או מעתידה של מרב מיכאלי, היא איך ייראה עתיד מדינת ישראל ללא נשים בעמדות מנהיגות.

רוב הטיעונים הנשמעים בזכות ההכרח בשילוב נשים בפוליטיקה ובחיים הציבוריים בכלל מתבססים על הצורך בשוויון ובאפליה מתקנת. כשג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, נשאל מדוע הרכיב ממשלה בעלת שוויון מגדרי, השיב:

"מכיוון שעכשיו 2015“.

כאשר נשאלה שופטת בית המשפט העליון האמריקאי המנוחה רות ביידר גינזבורג כמה נשים צריכות לכהן בבית המשפט העליון, השיבה – תשע, והסבירה, שאם במשך שנים רבות כיהנו בתפקיד זה תשעה גברים, אין מניעה שלא יכהנו בו תשע נשים. אולם ההצדקה לצורך במנהיגות נשית מרחיקת לכת הרבה יותר מהצורך בשוויון.

כל מי שעוקב אחר המתרחש בעולם יכול להבחין שאחד הלקחים ממשבר הקורונה הוא כי מדינות המונהגות בידי נשים, כמו גרמניה, פינלנד, דנמרק, ניו זילנד וטיוואן, תפקדו טוב יותר בתקופה הזו. יש לכך סיבות הקשורות בהתאמה הנשית למנהיגות בעידן המודרני שמאופיין בחוסר וודאות.

משבר הקורונה הדגים לכולנו, במהלך תקופה קצרה יחסית, תופעה שמתרחשת כבר זמן רב – מגמת השינוי הופכת מקווית (לינארית) למעריכית (אקספוננציאלית) והמוח האנושי מתקשה להתמודד עם שינוי כזה. כאשר השינוי היה לינארי יכולנו להשליך מהעבר לעתיד (אקסטרפולציה) ולכן מנהיגים ידעו לחזות את התהליכים העומדים להתרחש ולדבר בביטחון על מה שלפנינו ומה נדרש מאיתנו לעשות כדי להתכונן טוב יותר לעתיד. בעידן המודרני, בעקבות מהפיכת המידע והטכנולוגיה, אין לאיש/ה היכולת הזאת. על כן יש ערך רב יותר לצניעות ולנכונות להודות בטעויות במציאות המשתנה ולהוביל תהליך למידה משותף עם הציבור, על מנת להגיב נכון לשינויים.

נראה שיש סיבות ביולוגיות שבעטיין גברים נוטים להיבריס ולביטחון עצמי מופגן יותר מנשים. ייתכן שבעידן הישן היה לגברים יתרון בביטחון עצמי מופגן שנועד להרתיע אויבים, ולכן האבולוציה גרמה לגברים עם יכולות שכאלו להצליח ולשרוד, אולם בעולם המודרני הביטחון העצמי המוגזם לא זו בלבד שאינו מסייע, אלא אף מכשיל אותם.

מובן שאסור להכליל; הייתה לנו ראשת ממשלה, גולדה מאיר, שלא הצטיינה בהבנה של מגמת השינוי, ויש להניח שאילו הייתה צנועה יותר אולי הייתה מצליחה למנוע את מלחמת יום הכיפורים. ישנם גם גברים, ואפילו כאלו עם עבר צבאי מרשים, שמצטיינים בצניעות אינטלקטואלית וביכולת למידה. דוגמה טובה לכך היא הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, שידע להודות בטעותו ולקבל על עצמו אחריות לאחר אירוע חדירה ברמת הגולן שהתרחש בזמן שהיה אחראי על הגזרה, ומאוחר יותר, לאחר שמועמדותו של גלנט לרמטכ"לות נפסלה, גם הצהיר שהוא אינו בשל מספיק להיות רמטכ"ל. גם בבחירות הקרובות הוא הפגין צניעות כאשר הבין שעדיף ללמוד את הפוליטיקה לפני שרצים להתמודד.

למרות הדוגמאות הללו, בדיקה אמפירית מראה שלנשים יש בממוצע יותר מהתכונות הללו שכל כך חשובות בעידן המודרני; בבחירות הקודמות לנשיאות ארה"ב זכתה הילרי קלינטון ברוב הקולות של הציבור הכללי וכולנו למדנו בארבע השנים האחרונות כמה טרגית הייתה העובדה שטראמפ ניצח במניין האלקטורים.

נשיא ארה"ב הנבחר ג'ו ביידן הבין שהוא חייב למנות אישה לסגניתו, ובחר בקאמילה האריס, שיש סיכוי רב שתהיה הנשיאה הבאה אחרי תום כהונתו. מיד לאחר האריס בהיררכיה השלטונית בארה"ב ניצבת ננסי פלוסי, שמנהיגה את הדמוקרטים בבית הנבחרים כבר זמן רב. ביידן גם מינה לראשונה בהיסטוריה מזכירת אוצר אישה וראש מערך המודיעין הפדרלי אישה. רבים מייחסים את ההצלחה של המפלגה הדמוקרטית בג'ורג'יה לסטייסי אברהמס שהיתה מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים של ג'ורג'יה ומועמדת למושלת.

במדינות הנורדיות מקובל משכבר שרוב המנהיגות הן נשים. גם בגרמניה, שהפכה למובילת העולם החופשי בתקופת טראמפ, הקנצלרית מרקל מנהיגה את ארצה ואת אירופה בצניעות ובכישרון מרשימים.

עצוב לראות שבישראל, שמתיימרת להיות אומת החדשנות, אנחנו משתרכים מאחור מבחינת רמת המנהיגות וההבנה בחשיבות מנהיגות נשית. היה ראוי שתהיה לבוחרים בבחירות הקרובות בארץ אפשרות לבחור במפלגה שמציבה בראשה אישה, מתוך שלל המפלגות שמתמודדות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 13 בינואר 2021.

הפוסט הגיע הזמן שישראל תכיר בחשיבותה של הנהגה נשית בעולם המודרני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך התעלמה ממשלת ישראל בהחלטותיה בשנים האחרונות מהמפלגה הדמוקרטית ומרוב יהודי ארה"ב וגרמה לנזק ארוך טווח ליחסינו עם ארה"ב. כך טעינו בהבנת הצורך להעצים גורמים מתונים בחברה הפלסטינית וחיזקנו דווקא את הקיצוניים תומכי הטרור. כך התייחסנו לאיראן כאילו היא מקשה אחת שרוצה לחסלנו בעוד שבאיראן גוונים שונים בתוך משטר האייאתולות. כל הטעויות הללו הופכות לנבואות שמגשימות את עצמן ומונעות מאתנו לקדם את האינטרסים ארוכי הטווח שלנו.

אנחנו נוטים לומר כי "עמדת אמריקה", או "עמדת איראן", או "העמדה הפלסטינית" היא כך וכך, בעוד בכל אחת מהישויות הללו עמדות שונות שמשפיעות על תהליך קבלת ההחלטות ויש לקחת אותן בחשבון. למשל, ממשל ביידן יצטרך לקחת בחשבון סיטואציה בה ישנם בארה"ב כ-74 מיליון אמריקאים שהצביעו בעד טראמפ והם אינם נעלמים רק בשל העובדה שביידן נבחר בקולותיהם של כ 7 מיליון יותר. ביידן יצטרך להתפשר עם עמדת הרפובליקנים, בעיקר אם אחד מהמועמדים הדמוקרטים בבחירות המיוחדות לסנט בג'ורג'יה ב–5 בינואר יפסיד, לרפובליקנים יהיה אז רוב בסנט, וביידן יתקשה לקדם מהלכים שדורשים את אישור הקונגרס.

גם באיראן צפויות בחירות לנשיאות ביוני וכרגע ההערכה היא שרוחאני לא יישאר על כיסאו. אמירות גורפות על כך שאיראן שמחה על הפסד טראמפ, אינן מכירות במורכבות בתוך איראן. הנשיא רוחאני ושר החוץ שלו זאריף אכן רצו בהפסדו של טראמפ, משום שהם מעוניינים לחזור לדיפלומטיה בכלל ולהסכם הגרעין בפרט. לעומתם הקיצוניים שנתמכים על ידי משמרות המהפיכה מעדיפים את ממשל טראמפ, שמצדיק את התנגדותם להסכם.

זאת אחת הסיבות לכך שאובמה חתר להגיע להסכם עם איראן מהר מכפי שציפו אצלנו וזו גם הסיבה שביידן שואף לחזור להסכם בהקדם. שניהם מבינים שיש לנצל נשיאות איראנית שאינה שמה בראש סדר העדיפויות את ההגמוניה של איראן במזרח התיכון ומעדיפים כלכלה איראנית מתפקדת, ולשם כך מוכנים לפשרות.

ביידן מבין בצדק, שלא מספיק שהאיראנים סובלים בשל הסנקציות החד צדדיות שהטיל טראמפ בכדי לעצור את תכנית הגרעין, ושיש הכרח בהסכם שיאפשר זאת ושתהיה לו לגיטימציה בינלאומית. יש לשער שיכולתו של ביידן לחזור להסכם תשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן ביוני. כשלון של הדיפלומטיה יביא בוודאות לעלייתם לשלטון של גורמים קיצוניים יותר, שאיתם קשה יותר להגיע להסדר.

חיסול פרחיזאדה בהחלט מחזק את כל השחקנים שאינם מעוניינים בהסכם ובהעדפת המסלול הדיפלומטי – באיראן, בישראל ובארה"ב. הבנת המורכבות הזאת מסבירה את התגובה הצוננת מצד גורמים במפלגה הדמוקרטית ובאירופה לחיסול, שנתפס כניסיון של טראמפ ונתניהו למנוע מממשל ביידן לחזור להסכם ואולי להביא לתגובה איראנית שתדרדר את האזור ולא תאפשר לארה"ב ולבנות בריתה ב-5P+1 לחזור לדיפלומטיה.

דוגמה נוספת היא התייחסות רוב הציבור בישראל לפלסטינים כגורם אחוד, שמתנגד כביכול להסדר עם ישראל. זאת, בעוד שהחברה הפלסטינית נחלקת לעמדות רבות ושונות. בעיקר חשוב להבין את ההבדל המשמעותי בין הנהגת הרש"פ ברמאללה שמעוניינת בהסדר עם ישראל, להנהגת החמאס, שאינה מעוניינת בפשרה מדינית, אלא רק בפשרות קצרות טווח. ההתנהלות הישראלית שמכלילה את כל הפלסטינים כ"סרבני שלום" משחקת לידיהם של מנהיגי חמאס. בהקשר הזה קיימת שותפות אינטרסים בין ממשלת ישראל, הימין האוונגליסטי בארה"ב והחמאס, שאינם מעוניינים בפשרה מדינית. בצד השני קיימת שותפות אינטרסים בין הרשות הפלסטינית, מדינות ערב, אירופה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שמעוניינים בהסדר.

חשוב להבין כי גם בישראל קיימת מורכבות מעבר לתפיסה של נתניהו וממשלתו. במשך שנים רבות עולה ברוב הסקרים שרוב הישראלים תומכים בפתרון דיפלומטי של הסדר עם הפלסטינים, גם אם הוא כולל פשרה טריטוריאלית. אולם הרוב הזה אינו בא לידי ביטוי פוליטי בשל חוסר המנהיגות בשמאל ובשל הצלחת הספין השגוי במקרה הטוב והמניפולטיבי במקרה הרע לפיו אין לנו פרטנר להסדר בצד הפלסטיני.

יש לקוות שממשל ביידן ישכיל להתנהל מול ישראל באופן שיחזק את הרוב בציבור שתומך בהסדר ובחזרה לדיפלומטיה ולא יראה בנתניהו וממשלתו חזות הכל. הבנה כזאת תאפשר שיתוף פעולה בין הכוחות שמעוניינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, שהם הרוב בארה"ב, בישראל ובחברה הפלסטינית. ראייה מורכבת שכזאת חשוב להנחיל גם ליהדות ארה"ב, שרובה הליברלי מתרחק מישראל השמרנית.

חשוב שנדע להבהיר לאחינו ואחיותינו בארה"ב, שישנם קולות אחרים בישראל שרוצים בהסדר, שמאמינים בזכויות מיעוט ובצדק חברתי ושאינם מדירים זרמים ליברליים ביהדות. הבנת המורכבות הזאת תסייע לנו בקביעת מדיניות חכמה וגם בהתנהלות מול ליברלים ברחבי העולם, שהינם ביקורתיים כלפי מדיניות ממשלתנו, אבל הם שותפים פוטנציאליים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 10.12.2020

הפוסט הצורך בהבנת מורכבותן של מדינות אחרות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך המצב הנוכחי רחוק מלהיות נורמלי, כי לוי-אבקסיס – פליטה פוליטית מישראל ביתנו שבה עשתה את הקריירה שלה ואותה נטשה כשהבינה שלא תהפוך לשרה – נבחרה הפעם לכנסת בקולות שמאלנים, כחלק מברית מוזרה בינה לבין העבודה ומרצ.

היא לא הצליחה להיבחר לכנסת בכוחות עצמה, או להתברג למפלגת מרכז מעמדת כוח, אז היא הסתפקה בחיבור לשמאל הישראלי הגוסס. בדיוק כך פעלו גם עמיתיה, צבי האוזר ויועז הנדל. מסיבות מגוונות הם לא רצו או לא הצליחו להתברג במקומות סבירים בליכוד או בבית היהודי, אז הם לקחו את מה שיש. כחול לבן.

הבעיה היא כמובן לא בלוי-אבקסיס, האוזר או הנדל, שמבחינתם עשו תרגיל פוליטי מבריק, אלא בהנהגה הכושלת וחסרת עמוד שדרה אידאולוגי של מחנה השמאל-מרכז, שהתחברה לדמויות ימניות מובהקות וקידמה אותן לעמדת ההשפעה הנוכחית.

על הפיאסקו של לוי-אבקסיס חתום באופן אישי עמיר פרץ, שבאופן עיקש הגן על הרעיון של "השמאל החברתי", אף שמביני עניין אמרו לו פעם אחר פעם שמדובר בתזה כושלת ושלוי-אבקסיס לא מביאה קולות למחנה. בפועל, פרץ לקח את קולות השמאל הבודדים שנותרו והשתמש בהם כדי לקדם את ממשלתו הבאה של בנימין נתניהו, ואז לזחול אליה על ארבע "כי זה הצעד ההגיוני".

הצעד הכי הגיוני היום הוא התפטרותו של פרץ ופריימריז במפלגת העבודה. התזמון הנוכחי טוב כמו כל תזמון אחר. מדובר בגוף שממילא איבד את דרכו.

הבעיה נעוצה לא ב"בגידה" של לוי-אבקסיס, האוזר או הנדל, אלא בחוסר ביטחון של השמאל, שנכשל פעם אחר פעם הן בקידום מדיניותו והן בהחזרת הבוחרים שנדדו למחוזות אחרים. מה השמאל כן עושה פעם אחר פעם כדי להשתקם? לוקח ימינה. פעם תומך בחוק המסתננים, פעם בניסיון לדחוק לשוליים את הח"כים הערבים, פעם אבי גבאי (איש כולנו) הוא משיח השקר של השמאל, ופעם בת הימין לוי-אבקסיס.

המדיניות הזאת לעולם לא תביא לתמורות חיוביות, כי מטבע הדברים אנשי ימין לא יכולים להציל את השמאל. ובכל זאת, אין כמו הימני התורן על מנת להפיח שוב תקוות שווא בבוחרים.

אז אנא, אנשי שמאל שרצו להאמין שהנסיכה הימנית תפיח רוח חיים ברסיסי המפלגות שלכם: תתעוררו מהחלום. זה לא יקרה. איש לא יציל אתכם מעצמכם. כנסו לעובי הקורה, תחדדו מסרים אידאולוגיים, תגדלו עמוד שידרה ואל תיראו מהפרופגנדה הארסית שהרפתה את ידיהם של רבים כל כך.

אם אתם שמאלנים – תבחרו באנשי שמאל, לא באנשי ימין. זה עד כדי כך פשוט. תראו מה עושה הצד השני: שם לא ממהרים לשבץ את אנשי "בצלם" ו"שוברים שתיקה" לעשירייה הראשונה כדי למשוך את קולות מהשמאל-מרכז. גם אתם לא צריכים.

לשמאל הישראלי יש הרבה להציע למי שצמא לרעיונות בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני. עד כדי כך גדול הצימאון, שציבור עצום הצביע שלוש פעמים למפלגה ללא מסר קוהרנטי, ועם מנהיגים שלא סגורים על עצמם ועל תפקידם. תארו לכם מה יקרה כשהמחנה שנרמס זמן כה רב יפסיק להתבייש בעצמו, לא יתחבא מאחורי דמויות ימניות מפורמייקה, ויציג רעיונות צלולים שמבוססים על ערכים של כבוד, שוויון ועזרה הדדית, במקום פחד, שנאה וקפיטליזם חזירי.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 באפריל 2020.

הפוסט היי שמאלנים, אולי פשוט לא תצביעו לימנים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צילום: יוסי זמיר

הפוסט הצהרת נתניהו על סיפוח בקעת הירדן: צעד פוליטי חסר אחריות, שפוגע ביחסים עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם במערכות בחירות קודמות נרשמה תמיכה בינלאומית במועמדים ישראלים. דוגמה בולטת לכך היתה ועידת שארם א-שייח, שאותה ארגן נשיא ארה"ב ביל קלינטון ב-1996 כדי לתמוך במועמדותו של שמעון פרס לראשות הממשלה. אולם, מרבית התקדימים היו מאופקים יותר ושונים מהמתרחש השנה, שבה התמיכה בנתניהו הפכה מפורשת ונרחבת. בנוסף, בעוד שמאמצים בינלאומיים קודמים נועדו לתמוך בסדר יום פוליטי של מועמד, המעורבות בתקופה האחרונה נוגעת בעיקר לפן האישי ולא לאידאולוגי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-21 באוגוסט 2019

הפוסט השבר בין ליברלים לא-ליברלים מרוח על כרזותיו של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנימין נתניהו התהדר עוד לפני בחירות אפריל, אך גם כעת, בהצלחות לכאורה בתחום מדיניות החוץ. ואולם, בו-בזמן, משרד החוץ עליו היה מופקד בארבע השנים האחרונות הידרדר לשפל חדש. כוחו הוחלש, סמכויותיו בוזרו ויכולתה של ישראל לממש מטרות מדיניות ולשדרג את יחסיה הבינלאומיים נפגעה. משרד החוץ נמצא בגירעון תקציבי של יותר מ-300 מיליון שקל, עובדה שמקשה על הדיפלומטים לבצע בפועל את עבודתם. ראינו לאחרונה כיצד הם אינם יכולים לסייע למשל לקהילה יהודית שסובלת מאירועים אנטישמיים, פשוט כי לא היה להם כסף להגיע למקום.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בהארץ ב-17 ביולי 2019

הפוסט הרפורמה של כץ אינה הנוסחה הנכונה לתיקון משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בבחירות החוזרות הראשונות מסוגן שהתקיימו השבוע לראשות העיר איסטנבול ניצח מועמד האופוזיציה אכרם אימאמאולו את בינאלי יילדרים, ראש הממשלה לשעבר ומועמד מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) אשר זכה לתמיכה חזקה מצד ארדואן. אימאמאולו, מועמד מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) הפתיע רבים כשניצח ברוב זעום (13 אלף קולות) בבחירות שהתקיימו במארס, אך נדרש לעשות זאת שוב אחרי ש-AKP הביאה לביטול התוצאות. ניצחונו השבוע היה סוחף (770 אלף קולות), סגר את הדיון בדבר המנהיגות באיסטנבול ופתח במקביל דיון חדש על הסיכויים לחילופי שלטון גם ברמה הלאומית.

המאמר פורסם בהארץ ב-26 ביוני 2019

הפוסט מסר מעודד מאיסטנבול לאופוזיציה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחירות 2019 היו משאל עם על מנהיגותו של בנימין נתניהו. לקראתן, בחר ראש הממשלה להדגיש בייחוד את פועלו בזירת יחסי החוץ של ישראל כבסיס מרכזי ללגיטימציה להמשך שלטונו. שלטי ענק הציגו אותו לצדו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ואנשיו הצביעו על שורת ההישגים המדיניים שהושגו בתקופת שלטונו, לרבות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, והקשר הקרוב שיצר עם מנהיגים חשובים כמו נשיא רוסיה פוטין וראש ממשלת הודו מודי.

הפוסט בעידן הפופוליסטי, הכירו את ה"מלך-דיפלומט" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות הקרובות הן הזדמנות לא רק למהפך פוליטי-מפלגתי אלא גם למהפך במצבו של משרד החוץ הישראלי. המהפך הזה נדרש היום יותר מתמיד. משרד החוץ, הגוף הממשלתי שאמור להוות את הכלי המרכזי לניהול וליישום ענייני החוץ של המדינה, נשחק מאד עם השנים ונמצא כיום בנקודת שפל חסרת תקדים. במובנים רבים, ניתן לומר כי הוא עומד בפני קריסה. אין מדובר בקריסה תקציבית גרידא, אלא בקריסה הנובעת משחיקה מתמשכת וגורפת במעמדו: סמכויות ניטלו ממנו ופוזרו בין משרדי ממשלה אחרים, דימויו בעיני כלל הגורמים העוסקים במדיניות הוא בעייתי, דיפלומטים צעירים רבים פורשים ממנו זמן לא רב לאחר תחילת הקריירה שלהם, ולעתים קרובות שוררת בו דה-מוראליזציה המעיבה על העבודה השוטפת.

משרד החוץ נופל קורבן לתפישה הישראלית המסורתית לפיה יש להקנות לצבא ולמערכת הביטחון והמודיעין עדיפות על פני הכלים הדיפלומטיים בעת מתן מענה לאתגרים מדיניים וביטחוניים. המשרד אינו זוכה להערכה רבה מצד גורמים פוליטיים ומדיניים כמי שיכול להביא ערך מוסף ייחודי בתחומים הנמצאים בראש סדר היום הלאומי. מדובר בהזנחה ארוכת שנים שהובילה לשורה של קיצוצים תקציביים ולסגירתן של נציגויות במדינות שונות בעולם, באופן המכרסם בתפקידים דיפלומטיים קלאסיים של המשרד ובראשם פיתוח ושימור שוטף של קשרים מדיניים. נישול משרד החוץ מתפקיד משמעותי בעיצוב וניהול סדר היום המדיני והביטחוני של ישראל נמשך כיום ביתר שאת, והגיע תחת שלטונו של בנימין נתניהו לנקודות שפל חדשות – והכל בכוונת מכוון.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-31 במרץ, 2019

הפוסט מדיפלומטיה מדינית לדיפלומטיה חדשנית ודיגיטלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות הקרבות לכנסת הן הזדמנות לחשב מסלול מחדש לגבי מדיניות החוץ של ישראל כלפי האיחוד האירופי. היחסים הללו זקוקים לחלופה שתשקף ותבטא את האינטרס האסטרטגי ארוך הטווח של ישראל, אחרי שהידרדרו בתקופת ממשלות הימין האחרונות לשפל עמוק. אם הבחירות יביאו ממשלה בעלת חזון חדש, נדרשת תוכנית להבראת היחסים ושיקומם.

לכאורה, יכול הצופה מהצד לחשוב שבנימין נתניהו כראש ממשלה וכשר חוץ הביא להישגים בחזית האירופית. בפועל, יש הישג אחד כזה: "הברית ההלנית" עם קפריסין ויוון. בעקבות עסקת הגז, שינתה יוון את מדיניותה כלפי ישראל והפכה מביקורתית ועוינת לבעלת ברית. היא גם היתה הראשונה ששברה את הקונצנזוס האירופי בנושא ישראל כשריככה משמעותית החלטה נגדה בינואר 2016.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-6 במרץ, 2019.

הפוסט הדיאלוג מקרטע וההסכמים תקועים, אך ישראל זקוקה לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לקראת בחירות 2019, המחלוקת אינה עוד על מדינה אחת, שתי מדינות, דמוקרטיה או אפרטהייד, אלא על עצם הלגיטימיות של השמעת אלטרנטיבות. המתמודדים לכנסת בימין הישן, בימין החדש ובימין הקיצוני לא מעוניינים עוד להתמודד עם אלטרנטיבות, אלא, לעשות דה-לגיטימציה למי שמתנגד למדיניותם. ראש הממשלה נתניהו מחלק את הציבור הישראלי לא לתומכי הכיבוש ולמתנגדיו, אלא ל״נאמנים״ ו״בוגדים״. מי שתומך בהמשך משטר הכיבוש הוא "נאמן". מי שמתנגד לו הוא "שמאלני בוגד״.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה- 24 בפברואר, 2019

הפוסט על האופוזיציה להתלכד סביב מדיניות חוץ אלטרנטיבית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת נתניהו, שהושפעה במידה רבה מלחץ פוליטי פנימי על רקע מערכת הבחירות, הובילה לשורה של תגובות גינוי ודאגה בקהילה הבינלאומית, בין השאר מצד המדינות החברות בכוח, כמו נורבגיה ואיטליה, וגם מצד גרמניה, האיחוד האירופי ומזכ"ל האו"ם. התגובות הבינלאומיות הדגישו כי כוח המשקיפים היה מרכיב בתהליך אוסלו ומילא תפקיד חשוב באזור כה נפיץ ורגיש כמו חברון, והזהירו מהשלכות המהלך. שינויים והתאמות בנוכחות הבינלאומית בעיר צריכים להיעשות תוך הידברות עם הרשות הפלסטינית והמדינות החברות ב-TIPH, ולא כהחלטה ישראלית פוליטית וחד-צדדית.

הפוסט החלטת נתניהו לבטל את מנדט כוח המשקיפים הבינלאומי בחברון (TIPH) הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנגלה מרקל זכתה בכהונה רביעית, ולכאורה, עולם כמנהגו נוהג, ומה שהיה הוא שיהיה. אולם התחזקותו של הימין הקיצוני, והשינויים הצפויים בהרכב הקואליציה השלטת בגרמניה, מבטאים מגמות שינוי רחבות בזירות הפוליטיות ברחבי העולם, ומצביעים על הפוטנציאל לשינוי בפעולתה של גרמניה בהובלת האיחוד האירופי וביחסי החוץ שלה.

התחזקותו של הימין הקיצוני – קולות מן העבר? מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" זכתה ב-12.6 אחוזים מהקולות, והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה. דעות קיצוניות קיבלו בעבר ביטוי במסגרתן של המפלגות האחרות בעבר, ומפלגות ימין קיצוניות וגזעניות המבוססות על שנאת זרים כבר הצליחו להיכנס לפרלמנטים המקומיים בגרמניה, אבל בכל זאת יש כאן שינוי: לראשונה, מאז מלחמת העולם השנייה, הצליחה מפלגת ימין קיצוני להיכנס בצורה מאורגנת לבונדסטג. מאורע זה מבטא את הלגיטימציה ההולכת וגוברת לעמדות, לאנשים ולמפלגות ימין קיצוניות פופוליסטיות המבטאים רעיונות גזעניים בכל רחבי העולם.

המאמר פורסם ב-NRG בתאריך ה-26 בספטמבר 2017

הפוסט תוצאות הבחירות בגרמניה חורגות מגבולותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגרמנים מעריכים זאת אך מביטים סביב וחוששים כי אי היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית שהם רואים מכל עבר, תגיע גם אליהם. גם האיחוד האירופי השתנה, מה שהתחיל כקבוצה מצומצמת מונה כיום כמעט 30 מדינות ואופי ההתנהלות השוטפת בתוכו פחות יציב.

סוגיות הפליטים, ההגירה והביטחון הן סוגיות המפתח בבחירות אלה ואנשים יצביעו למי שיבטחו בהם כי יידעו להתמודד עמן. דווקא גל הפליטים המוסלמים בגרמניה, עליו חתומה הקנצלרית, שמעורר רגשות ודיון עזים ושמעסיק רבים בקליטתו – בבנייה, הוראה, עבודה סוציאלית ועוד – תרם עד כה להפחתה בשיעור האבטלה. גם זה צפוי להשתנות כשהצורך המיידי בקליטתם יחלוף וכאשר יפוג תוקף מעמד הפליט של מהגרים רבים והם עצמם יתחילו להיספר במניין המועסקים. מרקל עצמה הכריזה כי השארת גבולות פתוחים לפליטים ב-2015 הייתה דבר גדול, אך מעשה חד-פעמי שלא יחזור על עצמו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet בתאריך ה-20 בספטמבר 2019

הפוסט גם אחרי 12 שנה, מרקל מלהיבה את הגרמנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החל ב-2012 יכולים אזרחים טורקים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע ממקום מושבם לבחירות בטורקיה. בבחירות 2015 מדובר היה על קרוב ל-3 מיליון בעלי זכות בחירה. בעוד שבטורקיה עצמה ההשתתפות במערכות בחירות היא גבוהה, ועומדת באופן מתמשך על כ-80 אחוזי הצבעה, הרי שהטורקים בחו"ל לא הראו עד כה להט פוליטי גדול במיוחד. רק כשליש מהם מימשו את זכות ההצבעה שלהם ב-2015, ובבחירות לנשיאות טורקיה שנה קודם לכן – השיעור היה אפילו נמוך יותר, ובאופן משמעותי. לקראת הבחירות לפרלמנט ב-2015, ארדואן עצמו ביקר בגרמניה וקיים עצרת בפני אזרחים טורקים שם. כבר אז ניכר היה שהדבר יוצר מתיחות עם ההנהגה הגרמנית, אך בהיקף זניח לעומת המשבר לו אנו עדים בימים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-13 במרץ 2017

הפוסט טורקיה נגד אירופה – ולהיפך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שלוש סיבות הביאו אותי ל"בחירה" זו:
ראשית מכיוון שלהילארי קלינטון יש את הכישורים, היכולות והניסיון לשמש כמפקדת העליונה של צבא ארצות הברית, והיא תוכל למלא את המשימה החשובה מכל – לשמור על בטחון ארצות הברית ועל בטחון בנות בריתה בעולם.

שנית, מכיוון שדונאלד טראמפ – שעל מעלליו, גסות רוחו, וגזענותו לא אכביר במלים – אינו ראוי למלא תפקיד זה. נהפוך הוא: הוא יסכן את בטחונה של ארצות הברית ואולי אף את בטחון ישראל.

בתקופת שירותי כדיפלומטית בארצות הברית וגם לאחריה, הייתה לי הזכות להכיר ולעקוב אחר עבודתה והופעותיה של הגברת קלינטון – כרעיית נשיא, כסנטורית וכמזכירת המדינה. קלינטון היא אישה רצינית, שקדנית וחרוצה. היא מכינה כל נושא ביסודיות, בקפדנות ולעומק, עד לפרט האחרון. היא סקרנית, מקשיבה לאחרים ומוכנה לשנות את עמדותיה אם העובדות מחייבות זאת.

אשר לנו – ישראל הקטנה זקוקה לארצות הברית חזקה, בעלת מעמד בינלאומי איתן. פירושו של דבר, בין היתר, הוא שלארצות הברית תהיה מדיניות-חוץ מגובשת, יציבה, ללא הפתעות. טראמפ הפזיז אינו מציע אף אחד מאלה. כל מי שהקשיב לדבריו מבין שהוא יוביל את אמריקה למדיניות בדלנית. את "מדיניותו" הוא מאלתר מדי יום ביומו, מזגזג, אינו מכיר עובדות ואינו מנסה לקבל מידע. אפשר להתנבא שאם ייבחר, הוא יפתיע אותנו מדי פעם ב"מדיניותו הניטרלית" כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קלינטון מאמינה שאמריקה היא אומה מיוחדת במינה, שאם היא חפצה לשגשג עליה להמשיך להוביל את העולם החופשי. קלינטון יודעת שדיפלומטיה יכולה להיות אפקטיבית רק אם היא נשענת על עוצמה, ועל הנכונות להשתמש בכוח בשעת צורך. לא הייתי רוצה לראות את נשק יום הדין מופקד בידיו של טראמפ האימפולסיבי וחסר הניסיון בנושאי בטחון הלאומי.

וישנם גם הערכים בהם אנחנו מאמינים: הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. טראמפ מזלזל בכל אלה ורומס אותם ברגל גסה. לראייה, אלפי תביעות של ספקים ונותני שרות עומדות נגדו בבתי משפט.

הסיבה השלישית והחשובה שבגללה אני תומכת בקלינטון היא היותה אישה. לא רק בגלל שבחירתה תסמל מהפכה עמוקה בחברה האמריקאית ותשפיע על חברות אחרות, אלא גם בגלל שאני סבורה שאישה מביאה לתפקיד סגולות ויכולות אחרות, שונות מאלו של גבר: פחות אגו, יותר יכולת להקשיב ויותר אמפטיה.

הפוסט בעד הילארי: הגיע הזמן לנשיאה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר 14 שנים לא כיהנה בטורקיה ממשלה קואליציונית והדבר נותן את אותותיו. תרבות פוליטית של פשרות וגמישות פינתה את מקומה לשלטון ריכוזי יותר ויותר, שנוקט צעדים תקיפים נגד יריבים פוליטיים ופועל להשתיק קולות ביקורתיים בתקשורת ובחברה האזרחית. ארדואן שואף להשגת שליטה מלאה על טורקיה. את שינוי שיטת המשטר מפרלמנטרית לנשיאותית אין כרגע ביכולתו לממש, עקב היעדר הרוב הדרוש לכך בפרלמנט. אך הלכה למעשה הדבר כבר קורה. המהלך שהוביל ארדואן להחלפתו של דבוטאולו הוא צעד נוסף בשינוי כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-6 במאי 2016

הפוסט ארדואן ממשיך לשנות את כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, בזמן שתשומת הלב התמקדה בזמנו בהישג של ארדואן, את ניצני השינוי שהתרחש בטורקיה בבחירות אתמול (יום א') בישר דווקא המועמד שסיים שלישי ואחרון בבחירות לנשיאות – מנהיג המפלגה הכורדית, סלהאטין דמירטאש, שגרף כעשרה אחוזים מקולות הבוחרים.

ההישג המפתיע של דמירטאש עורר תיאבון ב"מפלגת העם הדמוקרטית" (HDP) הכורדית, ויצר תחושה שלראשונה יש למפלגה כורדית סיכוי לעבור את אחוז החסימה הגבוה (10%) ולהיכנס לפרלמנט. הדבר הוביל לבסוף להחלטת המפלגה להתמודד בבחירות הכלליות, ולהימנע מהמנהג הקודם שבו מועמדים כורדים היו מתמודדים כעצמאיים במחוזות בחירה ספציפיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-8 ביוני 2015

הפוסט הדמוקרטיה ניצחה. ארדואן בא גדול ויצא קטן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם האמת היא, שהשמאל נמצא במגננה מאז עליית הימין לשלטון ב–1977. עם הקמת המדינה טבע דוד בן־גוריון את האימרה "בלי חירות ומק"י", אשר נועדה לתחום את גבולות הלגיטימיות הפוליטית — מצד אחד הימין הרוויזיוניסטי של מנחם בגין, ומצד שני השמאל הרדיקלי בדמות המפלגה הקומוניסטית הישראלית. כאשר הליכוד ניכס לעצמו את המונח "המחנה הלאומי", הוא עשה בכך דה־לגיטימציה לכל מי שחולק על תפישותיו המדיניות/הפוליטיות, שהרי הוא אינו משתייך למחנה הלאומי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-13 באפריל 2015

הפוסט השמאל צריך לדבר דוגרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תוצאות הבחירות לכנסת ה-20 ויחסי החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אזרחי תוניסיה הלכו בסוף דצמבר לקלפיות ובחרו בשיעור מרשים — למעלה מ–60% — נשיא חדש. ניצחונו של באג'י קאיד אל־סבסי, מדינאי ותיק, בן 88, ששירת בתפקידים רשמיים במשטר הישן, לווה בחשש שמא הוא ומפלגתו, נידא תוניס, שניצחה בבחירות לפרלמנט באוקטובר את המפלגה האיסלאמית הבולטת אל־נהדה — אינם אלא מסווה לתחיית המשטר העריץ שהופל ולכישלון המאמץ לכונן משטר דמוקרטי. אך למרות הקשיים שתוניסיה מתמודדת עמם מאז 2011, ניתן להצביע עליה כמדינה המהפכנית היחידה שהשיגה הישגים משמעותיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-12 בינואר 2015

הפוסט מצרים עדיין ממתינה למהפכה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן זכה בכ-52% מקולות הבוחרים, מעט יותר מ-50 האחוזים הדרושים לניצחון בסיבוב הראשון ומעט פחות מההישג שניבאו לו הסקרים. מסוף החודש הוא יכהן כנשיא ה-12 של טורקיה. ארדואן הקדים בבחירות את אקמלאדין איהסאנולו, המועמד המשותף של שתי מפלגות האופוזיציה החילוניות הגדולות, אשר זכה בכ-38% מהקולות, ואת סלהאטין דמירטאש, מועמד צעיר וכריזמטי שהתמודד מטעם המפלגה הפרו-כורדית ושזכה בכ-10%.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-11 באוגוסט 2014

הפוסט בדרך לעוד 10 שנות ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים בסדנה היו מארק גלאגר, סגן ראש המשלחת של האיחוד האירופי לישראל וראש המחלקה הפוליטית; אביבית בר-אילן, מנהלת מחלקת ארגונים אירופאיים באגף אירופה של משרד החוץ; ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים; ד"ר וורנר פושרה מנהל קרן פרידריך אברט בישראל, וד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים. את הסדנה הנחתה מיריי סורוביץ', חברת צוות חשיבה במכון מיתווים.

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי ויחסי ישראל והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט נאצר חדש על הנילוס? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מחאה חברתית, פרשיות שחיתות, הדלפות של הקלטות מביכות, מאבק מר מול בעל-ברית לשעבר, חסימת רשתות חברתיות, וכישלונות במדיניות-החוץ המזרח-תיכונית – כל אלה היו מנת חלקם של ארדואן ושל "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) שלו מאז קיץ 2013.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-31 במרץ 2014

הפוסט בולדוזר טורקי. ארדואן לא עוצר באדום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה צפוי לדעתך להתרחש בבחירות המקומיות שיתקיימו בתורכיה ב-30 במרץ?
בבחירות המקומיות צפויה לדעתי ירידה בכוחה של מפלגת השלטון, במיוחד באזורים העירוניים.

על פי סקרים אחרונים, נראה שבערים הגדולות כמו אנקרה, איסטנבול, איזמיר ואפילו בורסה, המועמדים מטעם מפלגת האופוזיציה העיקרית – מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) – חזקים למדי ושיעורי התמיכה בהם קרובים לאלה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שבראשה עומד ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן.

הפוסט תורכיה לקראת הבחירות המקומיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לארדואן היה דרוש שינוי, בייחוד כשבטורקיה כבר אפשר לחוש במערכות הבחירות המתקרבות – לרשויות המקומיות, לנשיאות ולפרלמנט. ואכן, השבוע חזר ארדואן לקחת יוזמה ולנסות לעצב סדר יום לאומי לטורקיה. הוא הציג חבילת רפורמות רחבת היקף, שמטרתה המוצהרת היא חיזוק הדמוקרטיה הטורקית. המרכיבים העיקריים בחבילה הם אפשרות הורדת אחוז החסימה הגבוה העומד כיום על 10%; ביטול האיסור על חבישת כיסוי ראש במרבית מוסדות הציבור; והרחבה משמעותית בזכויות המיעוט הכורדי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-5 באוקטובר 2013

הפוסט שלוש הקריצות של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אמנם ההצבעה הסוחפת בעד מרקל (41.5 אחוזים ל-CDU) מעידה בבירור על כוונתה להמשך מדיניות הצנע הכלכלית שהובילה גרמניה באירופה, אך ייתכן שבדיוק מדיניות כלכלית זו – הן כלפי אירופה וגם כלפי פנים – תיבחן ותעמוד לדיון במהלך המשא ומתן הקואליציוני, שלא הולך להיות קל עבור מרקל ומפלגתה ועשוי להימשך כמה שבועות.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet ב-23 בספטמבר 2013

הפוסט היא לא רוצה לבד: הדרך של מרקל לקואליציה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

61.8 מיליון בוחרים גרמנים יילכו היום (יום א') לקלפיות במצב רוח ציבורי המסתייג משינויים ואי יציבות וחושש מפני אחריות יתר – בין שלמשבר הכלכלי באירופה ובין שלסכסוכים מעבר לים. המשבר כעת בסוריה מזין אף הוא את הלך הרוח הזה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-22 בספטמבר 2013

הפוסט גרמניה בוחרת: מרקל תנהיג, מי יישב לצדה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

והנה, עם תום קיץ 2013 – אין לתורכיה שלום בבית, אין לה שלום בעולם, וסכסוכים עם השכנים – יש ויש. הדבר מציב קשיים רבים בפני ארדואן. לראשונה מזה כעשר שנות כהונה – מסתמן שהוא כבר אינו מנהיג כל-יכול בזירה הפוליטית התורכית. התבטאויותיו של ארדואן בחודשים האחרונים מראות כי לא קל לו להסתגל למצב החדש. כרגע, תקוותו היא שתקיפה אמריקאית בסוריה תשיב לידיו את המומנטום.

הפוסט אור אמריקאי בקצה המנהרה של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מצרים: שלטון ההמון אינו דמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המועמדים המובילים הם: מן המחנה החילוני עמר מוסא, שהיה מזכיר הליגה הערבית ושר חוץ בתקופת מובארק; ומן המחנה האיסלאמי עבד אל-מונעם אבו אל-פתוח, שהיה בכיר באחים המוסלמים, אך "התפוטר" כשהכריז על התמודדותו לנשיאות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-23 במאי 2012

הפוסט הבחירות במצרים: מבחן המהפכה הופיע לראשונה ב-Mitvim.