ראשית, במשך שבועות נערך קמפיין עמוס ברמזים ובהשערות על צעדי הנורמליזציה, גם בקרב אנשי התקשורת וגם מצדם של פוליטיקאים בכירים, כולל ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שאמר כי "בקרוב יהיו בשורות חשובות שנוגעות לעתידנו".

שנית, טעמנו כבר את טעמה של הנורמליזציה עם מדינות ערב והיא ערבה לחכינו. התמיכה בנורמליזציה חוצה-מפלגות והתיאבון לצרף מדינות נוספות להסכמי אברהם גדול.

בסופו של הבילד-אפ הארוך, בשורת הנרמול הסתכמה בפתיחת המרחב האווירי למטוסים ישראלים אזרחיים. ואפילו הצעד הזה נעשה באמצעות הצהרה עמומה, כפי שרק מדינות המפרץ יודעות לעשות, כאשר רשות התעופה הסעודית נתלתה באמנה בינלאומית משנת 1944 והמילה ישראל לא הוזכרה בתוכה.

צעד "נורמליזציה" נוסף עליו הוכרז בתקשורת הישראלית הוא הסכם ההבנות בין ישראל לערב הסעודית על איי טיראן וסנפיר. וכמעט שכחנו, אבל צעדים נוספים שנזכרו בימים שקדמו לביקור לפתע נעלמו מהדיווחים, כמו למשל ביקור אישיות ישראלית בכירה בערב הסעודית וברית הגנה אווירית.

האם מדובר בצעדים חשובים ביחסים בין המדינות? אם כך, הרי שההתלהבות שקדמה להן מוצדקת. התשובה לשאלה זו סובייקטיבית, שהרי יש מי שייחס למהלכים אלו חשיבות ויתלה בהם תקוות להמשך, ויש מי שיתאכזב לאור הציפיות הגבוהות מדי וההשוואה המתבקשת ליחסים עם איחוד האמירויות.

פתיחת המרחב האווירי לטיסות אינה מלמדת על מדיניות חדשה ביחס לישראל אלא על הרחבת המדיניות הקיימת. התקדים הזה כבר נוצר בהסכמי אברהם כאשר ערב הסעודית אישרה באופן שקט מעבר טיסות ישראליות דרכה מנתב"ג לנמלי התעופה של מנאמה, דובאי ואבו דאבי, ולא היה זה דבר של מה בכך. ההתלהבות מפתיחת המרחב האווירי הסעודי הייתה צריכה להתרחש כבר ב-2020, אך תשומת הלב ניתנה בזמנו לבחריין ואיחוד האמירויות.

בנוגע להבנות בנושא האיים במיצרי טיראן, קשה לטעון כי מדובר בצעד שמעיד על נורמליזציה. חשוב להבהיר כי האיים עברו לשליטת ערב הסעודית עוד ב-2018 בהסכם בינה לבין מצרים, שבו ישראל לא היתה צד. אולם, מאחר והסכם השלום בין ישראל למצרים כלל הבנות בנוגע לאיים אלו, היה צורך לוודא שהסטטוס-קוו יישמר תחת הריבון החדש.

ניתן להגדיר סוג מהלך זה ככיבוד הסכמים בין מדינות ולא דווקא כמהלך של התקרבות ביניהן. ערב הסעודית לא יצאה מגדרה על מנת להציע לישראל יותר מהמצב הקיים עם מצרים ואף פחות מכך, כשהשיגה את הסכמתה של ישראל להסיג את כוח המשקיפים הבינלאומי מהאיים לעמדות מרוחקות יותר בשטח מצרים.

השאלה השנייה היא האם ניתן ללמוד ולהשליך מתהליך נרמול היחסים עם איחוד האמירויות ובחריין למקרה הסעודי. במקרה של איחוד האמירויות, תהליך ההתקרבות בין המדינות ארך כשלושה עשורים, כאשר בחמש השנים שקדמו להסכמי אברהם נוצרו תקדימים רבים ביחסים בין המדינות.

תקדימים אלו התרחשו והתאפשרו בעיקר במסגרות רב-מדינתיות שהתקיימו על אדמת האמירויות, כמו השתתפות של שחקני ספורט ישראלים בטורנירים בינלאומיים, פתיחת משרד ישראלי באבו דאבי תחת סוכנות האו"ם לאנרגיות מתחדשות ואירוח ישראלים רבים בכנסים בינלאומיים במדינה.

בכל אחד מהמקרים המוזכרים לעיל, הגורמים הרשמיים באיחוד האמירויות טרחו לציין כי אין מדובר בשינוי היחסים בין המדינות, אלא במתן הזדמנות שווה לישראל להשתתף באירועים המתקיימים בשטחה.

מצב זה רחוק מלהתקיים בערב הסעודית, שהרי היא אינה מדינה שמארחת באותה מידה אירועים בינלאומיים. כמו כן, דרכונים זרים של ישראלים שהונפקו בישראל או שעליהם חותמת ישראלית מתקבלים באופן פחות ידידותי בריאד בהשוואה לדובאי שלפני הסכמי אברהם. לכן בסעודיה אין תשתית חזקה מספיק לבנייה הדרגתית של היחסים בין המדינות או בין העמים.

מסקנה נוספת שלמדנו מהסכמי אברהם היא שהתניית היחסים של מדינות ערביות עם ישראל בהתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים יכולה להתהפך, וכבר התהפכה, בהחלטה אחת.

עד לרגע שבו הוכרזו הסכמי אברהם, איחוד האמירויות שמרה באדיקות על עמדתה שלא תחמם את היחסים עם ישראל עד להשגת עצמאות פלסטינית. הסכמי אברהם ייצגו היפוך מוחלט של מדיניות מוצהרת זו, ולא מן הנמנע שגם ערב הסעודית תנקוט בצעד זה כאשר תחליט לתעדף את נרמול היחסים עם ישראל.

לכן, השאלה האמיתית, שדווקא פחות נשאלה באולפני החדשות ובקרב הפרשנים, היא: מהו האינטרס הסעודי לנרמל את היחסים עם ישראל? ועד כמה חזק האינטרס? הסימנים מעידים שאין צורך סעודי דחוף בשעה זו.

האינטרס שיכול היה לשחק לטובת ישראל היה רצונה של סעודיה להשיב את מעמד הבכורה שלה בעולם הערבי, אך את זה היא קיבלה עם ביקורו של ביידן וקיום הפסגה הבין-ערבית בהובלתה. יותר מאהבת הפלסטינים, הסעודים אוהבים להיחשב לזקני השבט של העולם הערבי ולהיות המדינה היוזמת, המגשרת והמארחת. לא בכדי ערב הסעודית נצמדה ליוזמת השלום הערבית שיזמה עוד ב-2002 וממשיכה להדהד אותה גם היום. לכן, היה ברור שאין הגיון במהלך מדיני של נרמול היחסים עם ישראל ללא תמורה שוות ערך להיענות ליוזמה סעודית.

אנחנו, הציבור, נמצאים בתחתית שרשרת המזון של הידע. פוליטיקאים מתדרכים כתבים, כתבים מתדרכים מערכות תקשורת וערוצי תקשורת מתווכים לנו את מה שהראשונים ניסו לייצר, עם הרבה התלהבות, אך מעט חשיבה ביקורתית.

היה קשה לרדת מעץ הנורמליזציה עליו נתלו ערוצי התקשורת ערב ביקור ביידן. הרי כתבים כבר נשלחו לסקר מליבו של חדר מלון בג'דה, ואינפוגרפיקות בנושא הוכנו מראש. חוץ מזה, נורמליזציה מוכרת, במיוחד כשמדובר במדינה עשירה כמו ערב הסעודית, ופחות כשמדובר בעיראק או הרשות הפלסטינית.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-22 ביולי 2022

הפוסט מצג השווא של הנורמליזציה שלה הייתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה ניתן בעצם ללמוד מביקור ביידן על מדיניות הממשל בנושא הפלסטיני? הפרשנים באולפני הטלוויזיה בישראל הסבירו לנו שהנושא הפלסטיני נעלם ושבכירים ברמאללה הביעו אכזבה מהביקור. אלא שהזווית הפלסטינית מחייבת ניתוח מורכב יותר הואיל והיא מושפעת בין היתר מנקודת ההתייחסות: האם משווים את מדיניות ביידן למדיניות טראמפ או אובמה, לציפיות של ישראל או לאלה של הפלסטינים. כמו כן, קיים צורך להבחין בין הרמה ההצהרתית של הביקור לבין הצעדים שנדונו בו.

ניתוח הרטוריקה מלמד שהממשל האמריקאי מאשרר את תמיכתו בפתרון שתי המדינות ואת חשיבות קיומו של אופק מדיני. ביידן הדגיש בדבריו בבית לחם כי הפתרון צריך להתבסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. מדובר אפוא בחזרה למדיניות האמריקאית שקדמה לטראמפ, בה תמכו הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה. ביידן הוסיף לכך גם הזדהות עם הסבל של הפלסטינים, התייחס בין השאר למגבלות על חופש תנועה והדגיש שלשני הצדדים יש זכות שווה לכבוד ולחופש.

מנגד, הצהרות ביידן הבהירו שוושינגטון לא רואה כרגע בשלות לחידוש המשא ומתן המדיני. בנאום שנשא עם נחיתתו נחיתתו בישראל, הצמיד הנשיא לדבריו על פתרון שתי מדינות הסתייגות לפיה הוא מודע לכך שזה לא יתגשם בטווח הקרוב. את חוסר הדחיפות של הנושא אפשר גם לזהות בפיסקה על הנושא הפלסטיני ב"הצהרת ירושלים" (הצהרת ביידן-לפיד) שהתאפיינה בניסוח מעורפל (התחייבות "לדון באתגרים ובהזדמנויות ביחסי ישראל-פלסטינים") ולא כללה התייחסות להתנחלויות ולכיבוש.

בשאלת ירושלים נקט ביידן בקו זהיר ודיבר על "עיר לכל תושביה", שנמצאת בלב החזון הלאומי של שני העמים. הוא ציין שארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, אך גבולות חלוקת הריבונות בעיר ייקבעו במשא ומתן. ביקורו בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, ללא ליווי ישראלי, היה יוצא דופן, אך ביידן הקפיד להציגו כביקור פרטי-הומניטרי. הוא גם לא חזר על הבטחתו לפתוח את הקונסוליה בירושלים, שהובילה את הקשר הדיפלומטי עם הפלסטינים ונסגרה בתקופת טראמפ.

לאן הולכים מכאן

על רקע זה, נשאלת השאלה: אם אין כוונה אמריקאית לקדם בטווח הקרוב מהלך מדיני, אז מה כן? בהצהרותיו ומעשיו של ביידן אפשר לאתר מספר כיווני מדיניות אפשריים: ראשית, עם כניסתו לבית הלבן חידש ביידן את הקשר בין וושינגטון לרמאללה והחזיר את הסיוע הכלכלי שהופסק. במסגרת זו, הוא הכריז בביקור על חבילת סיוע שמיועדת לבתי חולים במזרח ירושלים, לאונר"א ולסיוע בביטחון תזונתי. צעדים אלו הם חלק ממדיניות אמריקאית שמטרתה לשפר את חיי היום-יום של הפלסטינים. תמיכה ביוזמות לחיזוק הכלכלה הפלסטינית הופיעה גם ב"הצהרת ירושלים" והיא מתחברת לגישת "צמצום הסכסוך" שבה תומכים גורמים בכירים בממשלת ישראל.

בהקשר זה, ביידן ניצל את הביקור על מנת להכריז על מספר צעדים כלכליים, בהסכמה ישראלית, ובהם שדרוג רשת הסלולר בגדה המערבית וברצועת עזה לטכנולוגיית 4G, פתיחת מעבר אלנבי 24/7 והחייאת הוועדה הכלכלית הישראלית-פלסטינית (JEC). צעדים אלו ואחרים נדונו לאורך תקופה ארוכה, אך לא התממשו. בציבור הפלסטיני נשמעה ביקורת על ההתמקדות של ביידן בהקשר הכלכלי, ללא קידום של שינוי מבני במצב הקיים. אחות פלסטינית שנכחה בנאום הנשיא באוגוסטה ויקטוריה העירה לו בסיום דבריו, כי היא מודה לו על התמיכה בבית החולים, אבל "אנחנו זקוקים ליותר צדק, ליותר כבוד". לכך מתווסף הכעס על כך שהממשל לא פועל לפתיחת הקונסוליה (כפי שהבטיח) ולפתיחת משרדי אש"ף בוושינגטון.

שנית, ביידן הצביע על יעד ביניים נוסף של "קירוב" בין ישראלים ופלסטינים. בהקשר זה נכללים צעדים לקידום דיאלוג ברמת המנהיגים (כמו שיחה בין לפיד ואבו-מאזן), ובמקביל גם צעדים לעידוד קשרים בין העמים. ביידן הכריז על שני מענקים נוספים שניתנו במסגרת יוזמת MEPPA (Middle East Partnership for Peace Act) לשני פרויקטים משותפים של חברה אזרחית, אחד בתחום הבריאות והשני בתחום הטכנולוגיה.

כיוון מדיניות שלישי הוא שימוש בתהליכי הנורמליזציה באזור ככלי לחידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ביטוי מסוים לכך ניתן לראות במעורבות של מרוקו במגעים בין ישראל, ארה"ב והפלסטינים על הרחבת שעות הפעילות במעבר אלנבי, וגם בדיווח על כך שהאמריקאים פועלים לשלב את הפלסטינים בפורומים האזוריים שנרקמים בעקבות "הסכמי אברהם" ו"פסגת הנגב". מנגד, אבו-מאזן הדגיש בפני ביידן שהתהליך צריך להיות הפוך: להתחיל בהסכם ישראלי-פלסטיני ואז לעבור לשלום ישראלי-ערבי כולל, וזאת בהתאם ליוזמת השלום הערבית מ-2002. בסעודיה גיבו עמדה זו (על אף צעדי הנורמליזציה בתחום התעופה) והצהירו במהלך ביקור ביידן בממלכה שנורמליזציה תתאפשר רק לאחר הגשמת פתרון שתי המדינות. בכך שבה והדגישה ריאד את מחויבותה ליוזמת השלום הערבית, והבהירה שיש לה תקרת זכוכית ברורה ביחסים עם ישראל.

כיוון פעולה נוסף של הממשל נוגע לשרטוט קווים אדומים לגבי המדיניות בשטח. בעוד שביידן לא התבטא בנושא ההתנחלויות, הוא הבהיר בחדרים סגורים לעמיתיו בירושלים שהוא מצפה ל"אפס הפתעות" בנושא הפלסטיני, ובכלל זה צעדים במזרח ירושלים והרחבת התנחלויות בגדה. עמדה זו ממשיכה מעורבות של הממשל בנושאים כמו סיכול התוכנית להקמת שכונה בעטרות, או התערבות בסוגיית פינוי משפחות בשכונת שייח ג'ראח. ניתן לראות שממשל ביידן פועל בנושא זה בצורה שקטה, וזאת כנראה כלקח מההתנהלות בתקופת אובמה. כמו כן ביידן לא רוצה לפגוע פוליטית בממשלת לפיד, ולכן מעדיף לעסוק בנושאים אלו בחשאיות.

לסיכום, ממשל ביידן מאותת מיומו הראשון שהנושא הפלסטיני לא נמצא בעדיפות גבוהה בסדר היום שלו. בעוד שבנושאים מסוימים הוא מתגאה במפנה שעשה ביחס לטרמאפ, בתחומים אחרים הוא לא הביא לביטול של השינויים שעשה קודמו. הממשל מציג רגל אחת של קידום צעדים מדודים בתחומים אזרחיים-כלכליים ובפעולות למניעת הסלמה, ורגל שנייה של הצגת חזון מדיני רחוק על שתי מדינות ומידה שווה של חופש וכבוד. כעת, לאחר שהביקור הסתיים, על ממשל ביידן לפעול לחיבור בין שני המרכיבים. אנו נכנסים אמנם לתקופת בחירות נוספת, אך הממשל צריך לנצל תזמון זה לתרגום ההצהרות על אופק מדיני לתוכנית פעולה שתכשיר את הקרקע ליום שבו "התקווה וההיסטוריה יתחרזו".

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-20 ביולי 2022

הפוסט ביידן עזב, והפלסטינים ימשיכו לקוות שהתקווה וההיסטוריה יתחרזו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רבים מבינים כיום שהמשך שריפת דלקי מאובנים (נפט, גז ופחם) בקצב הנוכחי יוצרת כאוס אקלימי; רק לפני זמן לא רב, בסוף חודש אוקטובר 2021, בוועידת האקלים בגלזגו, הצהיר נשיא ארצות הברית: "משבר האקלים הורס את חיים של אנשים מדי יום ועולה מיליארדי דולרים". לפיכך, הוא הצהיר, יש לצמצם באופן מידי את היקף פליטות הפחמן משריפת דלקי מאובנים. אולם, את הדברים הללו ביידן אמר כאשר חבית נפט נסחרה בפחות מ-80 דולרים לחבית. נכון, 80 דולר לחבית זה פי ארבעה מאשר היה באפריל 2020, ממש לאחר פרוץ מגפת הקורונה. אולם, התחושה בעת קיומה של ועידת האקלים הייתה שמחרי הנפט ירדו לרמות של 60 דולרים לחבית בזמן הקרוב, לאחר שחברות הנפט יגבירו את ההפקה שמאוד הצטמצמה בתקופת משבר הקורונה – כשהביקוש לנפט היה נמוך.

לא כך היו פני הדברים בפועל, תחזית זו הפכה להיות לא מציאותית. שלושה חודשים לאחר ועידת האקלים, בסוף ינואר 2022, מחירה של חבית זינק ל-90 דולרים לחבית.

אחר כך הגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה, בסוף חודש פברואר 2022. פלישה זו העמידה את כל המערב, אך במיוחד את ארצות הברית ובעלות בריתה בנאט"ו, בפני שתי ברירות שכל אחת גרועה יותר מהשנייה: התערבות אקטיבית במשבר, דבר שיוביל לעימות צבאי ישיר של נאט"ו מול רוסיה; והשנייה – הטלת סנקציות על רוסיה על מנת לגרום לה נזק כלכלי שיהיה מספיק חמור בכדי להביא אותה לנסיגה מאוקראינה. האופציה שנבחרה היא השנייה כמובן, כי מי רוצה להילחם ברוסים?

באופן טבעי הסנקציות שהוטלו על רוסיה הביאו לזינוק חד בכל מחירי הסחורות, אולם במיוחד במחירי האנרגיה והדגנים. התחזיות של הגופים הבין-לאומיים הגדולים בדבר התמוטטותה הקרובה של כלכלת רוסיה לאור המשבר שוב התבררו כמנותקות מהמציאות: כל שהתרחש הוא שמדינות האיחוד האירופי פשוט משלמות כיום לרוסיה הרבה יותר על אותו דבר. שער הרובל כיום הוא 65 רובל לדולר, בהשוואה ל-108 רובל בתחילת מרץ האחרון, מיד לאחר הפלישה. הסנקציות שהוטלו על רוסיה אפוא נשאו פרי, אך מסתבר שהפרי נפל לחיק הלא נכון, כלומר לחיק הרוסי.

התשובה היחידה לפרדוקס המוזר הזה – האומר שככל שהמלחמה באוקראינה נמשכת כך הולכת וצומחת לה הכלכלה הרוסית, תוך כדי השתוללות אינפלציונית בעולם שלא הייתה כמותה מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת – נמצאת במרחב המזרח תיכוני, ובראש ובראשונה בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות. ביידן שואף בביקור זה "לשבור" את "הסכמות אופ"ק+", כך שערב הסעודית ואיחוד האמירויות יגדילו את הפקת הנפט למקסימום האפשרי. מדובר בשתי המדינות היחידות באופ"ק בעלות רזרבות הפקה משמעותיות: ערב הסעודית יכולה להגדיל את ההפקה בעוד 1.5 מיליון חביות ביום, למקסימום של 12 מיליון חביות ביום, ואילו איחוד האמירויות יכולה להגדיל את ההפקה מ-3 מיליון חביות כיום ל-3.5 מיליון, ויש הטוענים שאף ל-4 מיליון. המפתח לירידת מחירי הנפט בעולם טמונה בידיהם של מוחמד בן-סלמאן ומוחמד בן-זאיד.

לסעודים ולאמירתים, מצידם, אין עניין לעשות זאת. מדוע עליהם להסתכן ולהסתכסך עם הרוסים כאשר הכלכלות שלהן פורחות וצומחות והן נהנות ממחירי נפט גבוהים? אם מלחמה באוקראינה תימשך עוד זמן מה, התוצר הסעודי ב-2022 יחצה את רף טריליון הדולר. גם הכלכלה האמירתית צומחת מהר מאוד בחצי השנה האחרונה, לאור העלייה החדה בהכנסות יצוא הנפט ולצד היציאה ממשבר הקורונה ופריחת ענף התיירות שלה.

ביקורו של ביידן נועד אפוא קודם כל ליישר את ההדורים עם סעודיה, ועם מוחמד בן-סלמאן באופן ספציפי. זאת לאחר ההידרדרות ביחסים בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י המיוחס ליורש העצר הסעודי. הביקור אפוא אמור לשכנע את הסעודים לחזור ולמלא את התפקיד של "המבוגר האחראי" בשוק הנפט, גם אם הוא בא על חשבון הקטנת הכנסותיהם, אבל נועד לסייע לאינטרסים של המערב, ושל ארצות הברית בפרט.

אז מה יש לביידן להציע לסעודים ולאמירתים? הרי ארצות הברית כבר מזמן לא מגינה פיזית על בעלות בריתה. לאור התגובה הרפה של ארצות הברית לפלישה לאוקראינה, איש אינו מצפה ממנה גם להתערבות צבאית בנושא האיראני. עם זאת, ארצות הברית יכולה להציע ברית הגנה אזורית נגד איראן ושלוחיה. היא תספק נשק וישראל – שהיא בעלת הצבא החזק והמנוסה ביותר באזור – תאמן ותרכז בפועל את הברית. טראמפ הרי העביר את ישראל ב-2020 מפיקוד אירופה לפיקוד המרכז. במצב הזה, המפרציות יקבלו הגנה אפקטיבית מול איראן וגרורותיה, במיוחד אל מול החות'ים בתימן; ארצות הברית תהנה מירידת מחירי הנפט בשווקים; ואילו ישראל תהפוך לא רק למדינה לגיטימית ומוכרת באזור, אלא גם למדינה מרכזית וחיונית לשרידותן של המפרציות אל מול האיום האיראני. האקלים, בינתיים, יצטרך להמתין.

המאמר פורסם ב״N12״, ב-14 ביולי 2022

הפוסט ביידן רוצה נפט זול, ישראל היא חלק מהתוכנית שלו לצאת מהמשבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2018, בהסכמת ישראל, החזיר נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, את האיים לסעודיה תמורת סיוע כספי נדיב. כל עוד טיראן וסנפיר היו תחת שליטה מצרית, הסכם השלום בין ישראל ומצרים קבע שהם יישארו מפורזים ותחת פיקוח של כוח משקיפים בינלאומי בפיקוד אמריקאי. החזרת האיים לסעודיה, שאינה חתומה על חוזה שלום עם ישראל, מחייבת אם כן הסכם חדש בנוגע לסידורי הביטחון באיים. לשם כך, ארה"ב ומצרים פועלים להשלים עסקה בין ישראל לסעודיה.

הצעד השני הוא הקמת מנגנון לשיתוף פעולה אווירי אזורי בתמיכת ארה"ב נגד איומי כלי טייס בלתי מאוישים (כטב"מים) איראנים. ייתכן כי בהקשר זה אפשר לראות את הפגישה החשאית שהתקיימה במארס בשארם א-שייח, כך לפי העיתון "וול סטריט ג'ורנל", בין בכירים בצה"ל, כולל הרמטכ"ל אביב כוכבי, לבכירים מצבאות סעודיה (כולל הרמטכ"ל), ירדן, מצרים, איחוד האמירויות, קטאר ובחריין. שיתוף פעולה זה הפך אפשרי בעקבות החלטת ממשל טראמפ להעביר את ישראל מאחריות מאחריות פיקוד אירופה לפיקוד מרכז, שאחראי מבחינה צבאית על המזרח התיכון והמדינות הערביות.

הצעד השלישי הוא מתן היתר לטיסות ישראליות במרחב האווירי של סעודיה. מטוסים זרים (אייר אינדיה, למשל) כבר קיבלו היתר כזה, המקצר את זמן הטיסה ליעדים באסיה ובמזרח הרחוק באופן משמעותי. גם מטוסים ישראליים, במיוחד של מקבלי החלטות, קיבלו בעבר היתר לטוס בשמי סעודיה, אולם הכרזה פומבית על אישור כזה למטוסים אזרחיים ישראליים יהיה בבחינת צעד נוסף של נורמליזציה.

ולבסוף, צעד אפשרי רביעי הוא מתן היתר לעולי רגל ערבים מוסלמים מישראל לטוס ישירות לסעודיה לשם קיום מצוות החאג', במקום לעבור דרך מדינות שלישיות (בעיקר ירדן).

שעל אחרי שעל

ההתחממות ביחסי ישראל-סעודיה הינה תהליך איטי ומדוד שהחל לפני שנים רבות. ראשיתו בכך שסעודיה מעולם לא השתתפה ממש במלחמות ישראל. ריחוקה הגיאוגרפי אפשר לה גם לשמור על ריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי. אמנם, סעודיה מילאה תפקיד חשוב בחרם הנפט הערבי לפני מלחמת יום כיפור, אולם ככלל, מקבלי ההחלטות הסעודים שומרים על מדיניות מאופקת מול ירושלים.

לפי עדויות שאספתי לאורך השנים, סעודיה הכירה בישראל בגבולות 1967 ואף העבירה מסרים ברוח זו לדיפלומטים בריטים ואמריקאים. יתרה מכך, שליחים סעודים נשלחו בחשאי פגישות עם מנהיגים בישראל עוד בשנות השבעים. מי שהיה פעיל במיוחד בתחום זה הוא יורש העצר פאהד (לימים המלך, 2005-1982). מטרתו היתה לקבל אישור ישראלי מוקדם למכירת מטוסים אמריקאים מתקדמים לסעודיה. ישראל והלובי היהודי בארה"ב תמיד נתפסו בעולם הערבי כגורם בעל עוצמה שיכול להשפיע על מדיניות ארה"ב. מסיבות שונות ישראל דחתה את ניסיונותיו של פאהד להידבר.

פאהד אף היה אחראי לפרסומה של יוזמת שלום סעודית ראשונה, עוד ב-1981, שהכירה באופן עקיף בישראל. ממשלת בגין התייחסה אליה בביטול. זה היה הניסיון הראשון של סעודיה לתווך בסכסוך הישראלי-ערבי. 20 שנה מאוחר יותר הציג יורש העצר עבדאללה (לימים המלך, 2015-2005) יוזמת שלום אטרקטיבית יותר, שהפכה ל"יוזמת השלום הערבית". גם אותה דחתה ישראל מסיבות לא מוצדקות.

ואכן, ישראל פספסה במידה רבה את סעודיה לאורך השנים. קפיצת המדרגה ביחסי שתי המדינות התרחשה במלחמת לבנון השנייה, כשהמלחמה בחיזבאללה הציבה את ישראל במחנה אחד עם כל המדינות באזור החוששות מאיראן ושלוחיה. ראש הממשלה אהוד אולמרט, בלוויית ראש המוסד מאיר דגן, נפגש ב-2006 בירדן עם ראש המועצה לביטחון לאומי של סעודיה, הנסיך בנדר בן סולטאן, ודן עמו ועם ראש המודיעין הירדני באיומים משותפים. דגן ביקר לראשונה בסעודיה ב-2010 ומאז כל ראשי המוסד ואישים מובילים אחרים בארגון עשו זאת גם כן. הם נפגשו עם מקביליהם ודנו בהתמודדות עם איומים משותפים, כמו איראן, חיזבאללה, החותים בתימן, אל-קאעדה, דאעש ועוד.

הנורמליזציה החשאית כללה גם קשרים כלכליים. יש עדויות על שיתופי פעולה בין חברות ישראליות לחברות סעודיות דרך צד שלישי. השוק המפרצי הוא השלישי בגודלו עבור ישראל במזרח התיכון, אחרי טורקיה והרשות הפלסטינית. אבטחת סייבר מצד חברות ישראליות היא אחד התחומים המבוקשים בסעודיה. בד בבד, החל גם תהליך של נורמליזציה פומבית. פומבית. התקשורת הסעודית החלה להתייחס לישראל כאל בעלת ברית אפשרית ואף החלה לראיין אישים ישראליים. אישים סעודים החלו להיפגש בגלוי עם אישים ישראליים. ההערכה המקובלת היא שהנציגים הסעודים לא היו נפגשים בפומבי אלמלא קיבלו אור ירוק מבית המלוכה.

הנורמליזציה הסעודית כלפי ישראל החלה אפוא לפני כשני עשורים והיא מתקדמת אט-אט. עד כה נמנעה סעודיה מלהצטרף להסכמי אברהם. טענתה הרשמית היא שכל עוד לא נפתרה או הושגה התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, היא לא תוכל לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ביקורו של ביידן ברמאללה – בין ביקוריו בירושלים ובריאד – יכול לקרב את הצדדים, אולם נראה כי לא צפויה כאן פריצת דרך ישראלית-פלסטינית. הצטרפות סעודיה להסכמי אברהם תהיה "שובר שוויון" בעולם הערבי בין המצדדים והמתנגדים לשלום עם ישראל. כשומרת המקומות הקדושים, לסעודיה יש משקל עצום בעולם הערבי והמוסלמי. לעת עתה, נראה כי היא תמשיך במדיניות של "שעל אחרי שעל" במדיניותה כלפי ישראל, אך כל שעל כזה הוא עוד נדבך בתהליך השתלבותה של ישראל במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-13 ביולי 2022

הפוסט ארבעה צעדים אפשריים להתחממות בין סעודיה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בראש ובראשונה בולטת בהקשר זה אתיופיה, המדינה השנייה בגודלה באפריקה מבחינת אוכלוסייה ומקום מושבו של האיחוד האפריקאי. ראש ממשלתה, אביי אחמד, הפך בן לילה מזוכה פרס נובל לשלום ויקיר ארה"ב, למוקד לגינויים ולסנקציות מצדה. זאת, כתוצאה מהתייצבותה של ארה"ב לצד מצרים וסודאן בסוגיית מילוי סכר "התחייה", המפעל ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר באפריקה, הבנוי על הנילוס הכחול והמאיים באופן חמור על ביטחון המים והמזון של שכנותיה של אתיופיה מצפון. לכך הצטרפו הדרישות האמריקאיות מאתיופיה להפסיק את המלחמה בתיגראי ולחדול מהפרות זכויות אדם בעטיין הוצאה אתיופיה בנובמבר 2021 מ"חוק הצמיחה וההזדמנות האפריקאית" (The African Growth and Opportunity Act) – הסכם סחר חשוב שמטרתו לסייע לכלכלות האפריקאיות ולשפר את הקשרים הכלכליים בין ארה"ב.

על רקע זה, הידקה אתיופיה את יחסיה הדיפלומטיים עם רוסיה, חתמה עמה על הסכם לשיתוף פעולה צבאי וקיבלה ממנה כלי נשק אסטרטגיים להגנה על הסכר. נוסף על כך, אחמד מסתייע במל"טים מסין בכדי להפציץ את מטרות של "החזית העממית לשחרור תיגראי" (TPLF) ובעלות בריתה שאיימו על שלטונו.

סודאן נדחפה לחיקה של רוסיה אחרי ההפיכה שהוביל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, נשיא מועצת הריבונות הזמנית, נגד הצד האזרחי בממשלה באוקטובר 2021. ההפיכה גררה התנגדות אמריקאית ומערבית ואת השעיית הסיוע האמריקאי על סך 700 מיליון דולר למדינה. ב-24 בפברואר, ביום שבו פלשה רוסיה לאוקראינה, ביקר במוסקבה הגנרל מוחמד חמדאן דקלו חמתי, סגנו של אל-בורהאן, והביע תמיכה פומבית בזכותה של רוסיה להגן על אזרחיה בחבלים הבדלניים דונייצק ולוהאנסק. ייתכן, איפוא, שבנסיבות אלה, ניסיונותיה של רוסיה לקדם עסקה להחכרת שטח בחוף הסודאני למשך 25 שנה לצורך הקמת בסיס לוגיסטי, שטורפדו עד כה בהצלחה על-ידי ארה"ב, יצליחו בסופו של דבר.

גם אריתריאה עשתה דרכה לחיקן של סין ורוסיה, לאחר שבנובמבר הטילה ארה"ב סנקציות על צבאה, על מפלגת השלטון ועל שני בכירים בממשלה. זאת, בשל מעורבותו של צבא אריתריאה במלחמה בתיגראי. אריתריאה הצטרפה בתגובה ל"יוזמת החגורה, דרך אחת" של סין וקיבלה ממנה הבטחה לסיוע כספי. בביקורו של שר החוץ הסיני, ואנג יי, באסמרה בינואר, קיבלה אריתריאה גם מוכנות סינית לפתח את חופי הים האדום. אריתריאה גם היתה המדינה האפריקאית היחידה שהתייצבה בפומבי לצד רוסיה והצביעה ב-2 במארס בעצרת האו"ם נגד החלטת הגינוי הדורשת מרוסיה להפסיק באופן מיידי את פעילותה הצבאית באוקראינה. כיום, אף מתקיימים מגעים בין רוסיה לאריתריאה לשם הקמת בסיס לוגיסטי רוסי בחופיה.

סין מייחסת חשיבות רבה לקרן אפריקה ובמהלך השנה הנוכחית היא קידמה את מעמדה כשחקנית מרכזית וכמיישבת סכסוכים בתוך ובין מדינות האזור. במסע הדילוגים של שר החוץ הסיני, הוא הודיע גם על מוכנותה של בייג'ין לתמוך בהתמודדות מדינות האזור עם האתגר המשולש – ביטחון, פיתוח וממשל. במישור הביטחוני, הוא הציע שמדינות קרן אפריקה יקיימו כנס בנושא השלום, יגיעו לקונצנזוס פוליטי ויתאמו פעולות משותפות. במישור הפיתוח, הוא הציע להרחיב את מסילות הברזל המחברות את עיר הנמל מומבסה עם בירת קניה, ניירובי, ואת ג'יבוטי עם אדיס אבבה, בירת אתיופיה, ובמקביל – להאיץ את הפיתוח של חופי הים האדום ומזרח אפריקה. במישור הממשלתי, הוא הציע ליישב סכסוכים אתניים, דתיים ואזוריים בדרך אפריקאית שתיצור סביבת פיתוח מאוחדת, יציבה והרמוניה.

בפברואר מינתה בייג'ין את הדיפלומט הבכיר שואה בינג (Xue Bing) לשליח הסיני המיוחד לקרן אפריקה. בחודש שעבר כבר התקיים באדיס אבבה הכנס הראשון של סין-קרן אפריקה בנוגע לביטחון, ממשל ופיתוח. במהלך הכנס הציע השליח הסיני את שירותי התיווך שלו ביישוב סכסוכים בדרכי שלום והכריז על מוכנותה של סין לתמוך בפרויקטים בתחומי ביטחון המזון, החקלאות, התחבורה, קידום הסחר ובניית יכולות.

נוכח התפתחויות אלה נוקטת ארה"ב שני מהלכים מקבילים, בדרום הים האדום ובצפונו: במאי, מיד לאחר בחירתו של חסן שייח מוחמוד לנשיא סומליה, הכריזה ארה"ב כי תציב מחדש 500-450 חיילים במדינה בכדי לייעץ ולסייע לכוחות הסומלים במלחמתם נגד המיליציה האיסלאמיסטית "אל-שבאב". זאת, לאחר שממשל טראמפ הסיג ב-2020 את הכוחות האמריקאים מהמדינה. העיתוי נובע ככל הנראה מיחסיו הצוננים של מוחמוד עם נשיא אריתריאה וראש ממשלת אתיופיה. במקביל, ארה"ב משקיעה מאמצים רבים במגעים לאשרור הסכם בין ישראל, מצרים וסעודיה להחזרת האיים טיראן וסנפיר לריבונות סעודיה תוך התחייבות סעודית להבטחת חופש השייט של ספינות ישראליות באזור. בתמורה לכך, סעודיה תסכים למעבר טיסות ישראליות מעל שטחה למזרח הרחוק ואפשר שתאפשר טיסות ישירות של ערבים ישראלים לשטחה בכדי שיוכלו לעלות למכה.

מהלכים אמריקאים אלה מתאפשרים על רקע כמה התפתחויות אחרות בשנתיים האחרונות: 1. חתימת "הסכמי אברהם" בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, באישור ובתמיכת סעודיה, והכנסת ישראל למרחב אגן הים האדום כשותפה בברית מזרח תיכונית המתרקמת. 2. הסכם הפיוס המפרצי שנחתם ב-5 בינואר 2021 ושם קץ לשלוש שנים וחצי של נתק בין קטאר וטורקיה לבין סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות ומצרים. התקרבות זו מאפשרת לארה"ב לפעול ליצירת ברית ביטחונית אזורית. 3. העברת ישראל מאחריות פיקוד אירופה לפיקוד מרכז האמריקאי בינואר 2021 הקלה על שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל למדינות אחרות בפיקוד. בנובמבר קיימו חילות הים של ישראל, איחוד האמירויות, בחריין ופיקוד המרכז האמריקאי תרגיל משותף בים האדום נגד איראן. בחודש שעבר התקיימה פגישה חשאית בשארם א-שייח' בין הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לבין מקבילו הסעודי ובין בכירים מצה"ל לבכירים מצבאות קטאר, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות ובחריין. 4. הפסקת האש בתימן, הנכנסת עתה לחודשה הרביעי, מאפשרת לממשל ביידן לנקוט במהלכים אלו מבלי להתמודד עם ביקורת מבית ומבחוץ על שיתוף הפעולה עם סעודיה.

הפעילות האמריקאית לביסוס השפעתה באגן הים האדום ולהמשך בנייתו של מרחב גיאו-פוליטי חדש, המשתרע מהודו עד צרפת ועובר דרך מדינות המפרץ, צפון הים האדום והאגן המזרחי של הים התיכון. בתוך המרחב הזה נועד לישראל תפקיד מרכזי. הוא נובע ממיקומה הגיאוגרפי, ולצד זאת הוא גם פועל יוצא של עוצמתה הצבאית ומחויבותה לחופש השיט בים האדום למאבק באיום האיראני עליו. אין ספק, שפעילות אמריקאית זו מעלה את חשיבותו של אגן הים האדום בעיני ישראל לא רק מבחינה ביטחונית, אלא גם מבחינה מדינית ומבחינת הפוטנציאל לשיתופי פעולה סביבתיים וכלכליים הטמונים בו.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-6 ביולי 2022

הפוסט אחרי שרוסיה וסין דחקו את רגליה, ארה״ב חוזרת לים האדום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשל ביידן נמנע מלהקדיש עדיפות גבוהה למזרח התיכון מאז כניסתו לתפקיד. הסיבות היו ברורות, בתחילת כהונתו של ממשל ביידן ארה"ב לא נזקקה לעתודות האנרגיה מהמפרץ הערבי/פרסי כבעבר, משום שהפכה בעצמה ליצואנית אנרגיה ושאפה להיגמל מאנרגיה מזהמת שמקורה בנפט וגז.

בנוסף, ההתערבויות הצבאיות של ארה"ב במזה"ת בעשרות השנים האחרונות הסתיימו במפח נפש. המלחמה בעירק רק חיזקה את האיראנים שהפכו את עירק למדינת חסות מצד אחד ויצרה ריק שלתוכו נכנסו ארגונים סונים קיצוניים כמו דאע"ש. גם "ההובלה מאחור" בלוב לא הניבה תוצאות והפכה את לוב למדינה לא יציבה. כשלה גם ההשקעה האדירה באפגניסטן, שהניסיונות להפוך אותה לדמוקרטיה לא הועילו והנסיגה ממנה הצטלמה רע מאד.

בנושא האיראני הממשל היה נחוש, בצדק, לחזור להסכם ה-JCPOA בכדי לעצור את ההתקדמות האיראנית להעשרה ברמות של גרעין צבאי מאז שדונלד טראמפ הפר את ההסכם. אך האיראנים, כצד שעמד בהסכם המקורי, העלו את המחיר הנדרש ואת הערבויות לכך שארה"ב לא תפרוש שוב ולא נמצאה פשרה.

בנושא הפלסטיני ביידן אכן מאמין בפתרון שתי המדינות, אך לא ראה אפשרות לממשו כאשר בישראל יש ממשלה שאינה מסוגלת להתקדם וברש"פ מנהיגות שאיבדה את הלגיטימציה שלה. בשל העדיפות הנמוכה למזרח התיכון לקח כל כך הרבה זמן למנות שגריר בישראל ועוזרת מזכירת המדינה לענייני המזה"ת נכנסה לתפקיד רק לפני שבועיים, לאחר שסוף סוף אושרה בסנאט.

שני גורמים החזירו את המזרח התיכון לסדר העדיפויות האמריקאי, כפי שמבטא גם הביקור המתוכנן של הנשיא ביידן בישראל ברשות הפלסטינית ובסעודיה.

1.

גורם אחד הוא המלחמה באוקראינה, שהפכה את משאבי האנרגיה במזרח התיכון לנחוצים שוב. זאת כדי לאפשר לשמור את המחויבות האירופאית לסנקציות על רוסיה ובשל התרומה המשמעותית של עליית מחירי הנפט לאינפלציה ולבעיות הכלכליות בארה"ב שגרמה מגפת הקורונה.

המלחמה באוקראינה הפכה את ביידן ממנהיג מוחלש בזירה הפנימית, שאינו מסוגל להעביר יותר רפורמות בקונגרס, למנהיג שמצליח להוביל את נאט"ו ולהחליש את רוסיה.

אחרי שנים שנאט"ו איבדה את ייעודה, המלחמה באוקראינה גרמה לשוודיה ופינלנד להצטרף לברית ולגרמניה להעלות את הוצאות הביטחון שלה תחת ממשלת שמאל באופן שהשמרנים אף פעם לא הצליחו.

הביקור האחרון של ביידן ביפן ובקוריאה, בו גם מינף את תחושת העוצמה המערבית למסר תקיף לסין בכל הקשור לטיוואן הראה, שמדיניות חוץ היא המקום בו ביידן יכול להשיג הצלחות. זאת בניגוד לזירה הפנימית, בה אין לו אפילו יכולת להשיג את תמיכת כל חברי מפלגתו, שמחזיקה רוב קטן מאד בסנאט.

2.

הגורם השני לביקור הוא אכן בחירות האמצע לבית הנבחרים ולשליש מהמושבים בסנאט. הסקרים מנבאים כישלון של הדמוקרטים לשמור על הרוב הקטן שלהם. ביקור בישראל תמיד מסייע בפוליטיקה האמריקאית, אפילו אם מדובר במצב בו הממשלה שיפגוש כאן עלולה להיות ממשלת מעבר.

בנוסף לכך, אמור הביקור בישראל להכשיר את הצורך להיפגש עם MBS (יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן) שנתפס במפלגה הדמוקרטית בארה"ב כרוצח בעקבות פרשת רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, ותפיסת סעודיה בכלל כמדינה בעייתית מבחינת זכויות אדם.

הצדקת הביקור בסעודיה לפי דוברי הממשל הוא לחזק את בטחונה של ישראל ולייצר חזית אזורית למול איראן, לאור הכשלון עד כה לחזור להסכם הגרעין.

בימין האמריקאי והישראלי יש שביעות רצון מכך שממשל ביידן מתגייס לחזק את תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערב, ותקווה שגם יחזק את הגישה שישראל יכולה לנרמל את מעמדה באזור גם ללא פריצת דרך בהקשר הפלסטיני.

כך גם פירשו את הסכמי אברהם, למרות הטענה של האמירתים שההסכמים מנעו את הסיפוח שתכנן נתניהו, בניסיונו לממש את מה שהיה לו נוח בתכנית טראמפ, כלומר סיפוח כן – מדינה פלסטינית לא.

ביידן אכן רוצה בטובתה של ישראל, אבל חשוב להבהיר לו שהזנחת הנושא הפלסטיני מסוכנת לישראל אין ספור יותר מהאיומים הצבאיים שהפוליטיקאים והתקשורת שלנו כל כך אוהבים לעסוק בהם.

ישראל היא מעצמה צבאית שיכולה להתמודד עם כל האיומים נגדה הרבה יותר טוב מהאיום על זהותה, על מוסריותה ועל עתיד הציונות, שבהמשך הסטטוס קוו.

לפי מקורות חוץ לישראל יש יכולות להתמודד גם עם גרעין איראני, אם כי ברור שעדיף פתרון דיפלומטי ממלחמה עם איראן. יש לנצל את ההזדמנות שהמזרח התיכון חזר לסדר עדיפויות גבוה אצל ממשל ביידן כדי לייצר אופק מדיני שימנע מאתנו להגיע לקטסטרופה דו-לאומית בה נהיה מיעוט במדינה ערבית, או מיעוט יהודי השולט ברוב ערבי באמצעים שאינם דמוקרטיים.

רוב הישראלים מעדיפים את פתרון שתי המדינות, אך אינם חושבים שהוא בר-השגה. אם ביידן מעוניין לסייע לישראל וגם לתת לערב הסעודית הישג תמורת הורדת מחירי הנפט, עליו להכריז על קבלת הפרמטרים של היוזמה הערבית מ-2002, שהחלה כיוזמה סעודית, ושמלך סעודיה וגם שאר מנהיגי ערב כולל מצרים וירדן מחויבים לה.

כזכור היוזמה המקורית שופרה במפגש שרי החוץ של הליגה הערבית בלחצו של מזכיר המדינה האמריקאי דאז ג'ון קרי. היוזמה המעודכנת כוללת גם את עקרון חילופי השטחים, שיכול להשאיר בבתיהם את הרוב הגדול של המתנחלים.

הכרה אמריקאית בפרמטרים של היוזמה הערבית כבסיס למו"מ יכולה להתניע יוזמה בינלאומית שתקדם את הקונצנזוס שכבר קיים בקהילה הבינלאומית לגבי הסדר אפשרי.

למעט ממשלות ישראל, איראן ואולי גם ממשלת הונגריה, ישנה הסכמה בינלאומית שההסדר צריך להיות סביב גבולות 67' עם חילופי שטחים, שצריכה להיות בירה פלסטינית במזרח ירושלים ושנושא הפליטים צריך להיפתר באופן צודק ומוסכם (כלומר לישראל יש זכות וטו על כמות הפליטים שיחזרו כפי שגם הסכימו בזמנו אולמרט ואבו מאזן).

אופק מדיני שכזה יכול להשפיע לחיזוק הפיכת התמיכה בישראל בפתרון שתי המדינות למציאות פוליטית, וכך יסייע לעתידה של מדינת ישראל והחזון הציוני לא פחות מהברית האזורית נגד איראן.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-4 ביולי 2022

הפוסט ביקור ביידן חייב לסייע ביצירת אופק מדיני בסוגיה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.