ארכיון בנייה מחדש - Mitvim

הפסגה הערבית מעניקה הכשר לסילוק חמאס, אבל ללא תוכנית קונקרטית

ריף יצחקי — Sun, 09 Mar 2025 15:07:51 +0000

במהלך המלחמה, כמה מדינות ערביות מילאו תפקיד מועיל – מצרים וקטאר בתיווך, איחוד האמירויות וירדן באספקת סיוע הומניטרי לעזה וסעודיה בפעילות מדינית. עם זאת, כקולקטיב, הליגה הערבית לא שיחקה שום תפקיד. יוצאת דופן הייתה הפסגה הערבית והאיסלאמית שסעודיה אירחה בנובמבר 2023, אולם למעט הצהרות נגד ישראל, לצד קריאה לפתרון מדיני המבוסס על פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 1967, לא ננקטה שום פעולה מעשית.

שני הסברים לתגובה הערבית הנרפית: האחת, תהליך ארוך ומתמשך של ירידה בחשיבותה של הליגה הערבית כמוסד לדיון וטיפול בבעיות ערביות. למען האמת, מאז הקמתה הליגה – והפסגה הערבית שהיא המוסד העליון שלה – ידעה הרבה כישלונות, אם כי לזכותה גם כמה הישגים חשובים, כמו מניעת האיום של עיראק לכבוש את כווית ב-1961, הפסקת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976, אימוץ יוזמת השלום הערבית ועוד. הסיבה השנייה היא אי-רצון להתערב בעזה כל עוד לא הסתיימה המלחמה בוודאות. סיבה זו רלוונטית במיוחד למדינות המפרץ, היכולות לתרום סכומים גדולים לשיקומה של הרצועה.

פסגת החירום הערבית שהתקיימה ב-4 במרץ בקהיר, שכונתה באופן סמלי "פסגת פלסטין", מהווה לכאורה איתות להחייאת הדיאלוג הבין-ערבי ומוסד הליגה הערבית. עבד אל-מונעם סעיד, חבר פרלמנט ואיש מדע מדינה ידוע, אף הרחיק לכת כאשר ראה את האירוע כביטוי ל"ניאו-ערביות".

המתונות נדחקו לזרועות הקיצוניות

כינוס פסגת החירום הוא, במידה רבה, תולדה ותגובה ערבית לרעיון הגירת פלסטינים מעזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אף שהרעיון רע מיסודו ולא ישים, הוא הוביל – או אולי אפילו הכריח – את מדינות ערב לגבש הצעת-נגד משלהם. מה שטראמפ לא לקח בחשבון הוא שהפגיעה בפרה הקדושה הערבית, בעיית פלסטין, תאחד את מדינות ערב, ובכך הוא אילץ את המדינות הערביות המתונות ליישר קו עם עמדות יותר קיצוניות.

מרבית מנהיגי מדינות ערב, כולל מלכים ונשיאים, כיבדו את מצרים והגיעו לפסגה, כולל הנשיא הסורי החדש, אחמד א-שרע, לו זו הופעה ראשונה במוסד הערבי העליון. עם זאת, יורש העצר הסעודי ונשיא האמירויות בחרו לשלוח את שרי החוץ שלהם, כנראה לאחר שהבינו לאן נושבת הרוח. הוועידה היוותה עבור הנשיא א-סיסי הזדמנות להציג מצג של מנהיגות ערבית.

ההודעה המסכמת נוסחה כמיטב הרטוריקה המלווה כינוסים ערביים. היא משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר שניתן היה להשיג בו קונצנזוס ערבי. אי לכך, לא מפתיע כי ההודעה כוללת גינויים של ישראל המכונה "ישות" ולא מדינה. מנגד, ארגון חמאס כלל לא מוזכר.

אם מנקים את הרטוריקה השלילית כלפי ישראל, ניתן לסכם את ההצעות הערביות באופן הבא: קריאה להצבת כוח שלום של האו"ם לא רק ברצועת עזה, אלא גם בגדה המערבית (יהודה ושומרון); חזרה על הבחירה האסטרטגית הערבית בהשגת שלום, כפי שבאה לידי ביטוי ביוזמת השלום הערבית, שתבטיח את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים; דחייה מוחלטת של כל מעשי אלימות, טרור וקיצוניות; התנגדות מוחלטת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים משטחם; אזהרה מפני מעשי סיפוח בגדה שעלולים להוביל את האזור למעגל מחודש של אלימות; אימוץ תוכנית המצרית לשיקום עזה (ראה להלן); כינוס במועד מוקדם ככל האפשר של ועידה בין-לאומית לדיון בשיקום ולגיוס תרומות; יישום מוחלט של הפסקת האש, תוך כדי נסיגת ישראל מעזה ומציר פילדלפי.

אחד הסעיפים המעניינים הוא הסכמה פלסטינית להקים בעזה מנהלה מקומית זמנית של טכנוקרטים, "תחת המטרייה של ממשלה פלסטינית", וזאת לצד קיום מאמצים לסייע להחזרת הרשות הפלסטינית לאחר השלמת רפורמות שלטוניות הן בקרב הרשות והן בקרב אש"ף. בינתיים הודיע שר החוץ המצרי, כי כבר נבחרו האישים שיכהנו במנהלה הזו. מצרים וירדן הבטיחו, מצידן, לאמן יחידות משטרה פלסטיניות כהכנה לחזרת הרשות לעזה. ההחלטה גם קוראת לישראל לכבד את הסכם הפסקת האש עם לבנון, להפסיק את מעשי התוקפנות בסוריה ולהסיג את כוחותיה לקווי הפרדת הכוחות מ-1974.

מעניין לציין כי לעיראק ולתוניסיה היה חשוב להביע את הסתייגותן מהשימוש במונחים "פתרון שתי המדינות", "4 ביוני 1967" ו"מזרח ירושלים". מהסתייגות זו אנו למדים כי כל שאר נציגי מדינות ערב ממשיכות לדבוק ביוזמת השלום הערבית מ-2002.

עוד קודם לפרסום ההודעה, התקשורת הציגה את עיקרי המסמך המחזיק 91 עמודים של תוכנית השיקום המצרית, אשר תואמה עם "פלסטין ומדינות ערב אחרות, ונתמכה על ידי מחקרים של הבנק העולמי ותוכנית הפיתוח של האו"ם". היא מוערכת בסכום של 53 מיליארד דולר, אשר יושקעו בשלושה שלבים: 3 מיליארד בתקופה המיידית; 20 מיליארד בשלב השני הכולל פינוי ההריסות, הקמת מבני ציבור ומגורים והשבחת קרקעות; ו-30 מיליארד בשלב השלישי, הכולל בניית אזורי תעשייה, נמלי דיג, נמל הפלגות ושדה תעופה.

למרות הפסגה – אין רצון לקחת אחריות על עזה

כדי לגייס את הכסף, מצרים מתכוונת לארח במועד קרוב ועידת שיקום בהשתתפות נציגים של הקהילה הבין-לאומית. ראוי להדגיש, כי בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, קהיר אירחה ועידה דומה ובה הבטיחו המדינות התורמות סכום של 3.5 מיליארד דולרים, אולם, בסופו של דבר רק כמחצית מהכסף הוקצה בפועל, וזאת בשל החשש כי למרות הקמתו של מנגנון עוקף חמאס – מרבית הכסף ילך בסופו של דבר לחיזוקו ולמימון פעולות טרור שלו, כפי שאכן קרה באמת.

הפסגה הערבית הדגישה כמה פרדוקסים: ראשית, אומצה תוכנית שיקום, אך לא ברור מהיכן יגיע הכסף, כאשר נכון לעכשיו אף מדינה לא התחייבה להקצות כספים, דבר הנובע מכך שהמלחמה עוד לא הסתיימה ולא ניתן להבטיח כי לא תחודש. שנית, למעט סיוע באימון כוחות משטרה, אף מדינה ערבית לא מוכנה להתערב במה שנעשה בתוך עזה. במילים אחרות, גם מדינות ערב רואות בעזה נטל ואין להן רצון לקחת אחריות עליה. יתרה מזו, ההודעה – שכאמור כלל לא מזכירה את חמאס – לא מבהירה כיצד יסולק הארגון וכיצד יוכלו הטכנוקרטים לקבל לידיהם את ניהול הרצועה. בנוסף לכך, הפסגה הערבית נכשלה להציע איזה תמריץ לישראל בדמות קישור פתרון הבעיה בעזה להסדר כולל, למעט אזכור סתמי של יוזמת השלום הערבית ממנה גם פרשו למעשה שתי מדינות.

באופן לא מפתיע, טראמפ וישראל מיהרו לדחות את ההצהרה והתוכנית לשיקום הרצועה מבלי להידרש לחלקים המאפשרים עבודה משותפת. בשורה התחתונה, בניגוד לציפיות רבים, הפסגה לא יצרה כלי יעיל ומועיל בטווח המיידי להמשך המשא ומתן על עזה. עם זאת, היא העניקה – גם אם בלשון מעורפלת – הכשר ערבי לסילוק חמאס ופתיחת הדרך לשלטון פלסטיני חלופי. להכשר זה תהיה משמעות בטווח הארוך, כאשר שאלה זו תהפוך להיות מציאותית. הדרך לשם נותרה מעורפלת.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר N12.

הפוסט הפסגה הערבית מעניקה הכשר לסילוק חמאס, אבל ללא תוכנית קונקרטית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון

ריף יצחקי — Tue, 04 Mar 2025 14:37:20 +0000

הררי מילים נאמרו בשבועות האחרונים מאז הציג הנשיא דונלד טראמפ את תוכנית הפינוי-בינוי שלו לרצועת עזה – הן על חוסר הישימות והן על העדר המוסריות שלה. אבל הדיון בתוכנית הדמיונית הזו מחמיץ את הנקודה העיקרית– הזירה המרכזית בעיצוב עתיד המזרח התיכון היא מעשה הבנייה מחדש.

כשהאבק מתחיל לשקוע על מלחמות העשור האחרון, עולה ההכרה שמתוך חורבות עזה, בינת ג'ביל, וחלב ייצמח הסדר הפוליטי החדש שישלוט במזרח התיכון בעשורים הקרובים. הבונים הם אלו שיעצבו את המציאות הפוליטית במזרח התיכון שנים קדימה. המאבק על הנרטיב של איך תראה הבנייה מחדש מציבה את מדינת ישראל בצומת קריטית בין להישאר בתפקיד של הורסת או לקחת חלק בעיצוב האזור כבונה.

אם פניה לעתיד של חוסר יציבות, הקצנה, וכאוס שיאפשר חזרה איראנית לזירה. או שפניה לעתיד של שותפות ישראלית-אזורית-פלסטינית בתוכנית שיקום אזורית – שבו בנייה מחדש פיזית תשמש כבסיס לעיצוב מחדש של יחסי ישראל עם הפלסטינים, עם שכנותיה-אויבויתיה מצפון, ועם העולם הערבי.

האגן המערבי של המזרח התיכון הרוס – בהיקפים שמזכירים את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. הדגש הוא על שלושה פצעים מדממים: עזה, לבנון וסוריה. עלות שיקום של תשתיות מקיימות חיים בעזה לבדה עומד כיום על 20 מיליארד דולר, בקושי שליש מעלות השיקום הכוללת של עזה בעשור הקרוב. אבל שיקום עזה מתגמד לעומת המשימה המאסיבית של שיקום סוריה אחרי ההרס האדיר של מלחמת האזרחים – שעלותו מוערכת סביב חצי טריליון דולר.

בלבנון ההרס הוא תולדה של מעשה ידי שלטון – שחיתות וחוסר יעילות טוטאלית שהובילו לפשיטת רגל כלכלית וחברתית, שהמלחמה רק הוסיפה לה ממד של הרס פיזי.

המשותף לשלוש הזירות הללו הוא השינוי הפוליטי הדרמטי שהולידו המלחמות – שלושתן מצויות במצב מעבר בין המשטרים הישנים ומציאות חדשה שעיצובה יהיה קשור ישירות למעשה הבנייה מחדש. ולכן תהליכי הבנייה מחדש באזור משפיעים ישירות על בטחונה של מדינת ישראל. לא רק בהיבט של איומים מיידים אלא במרחב הביטחון ארוך הטווח – בעיצוב מערכת היחסים של ישראל עם הפלסטינים ומדינות האזור שנים קדימה.

לשאלה מי יבנה את דרום לבנון מחדש יש השלכה ישירה על האיום מהגבול הצפוני – האם יהיה זה חזבאללה שישקם את הדרום בכסף איראני וישמר, לפחות חלקית את מעמדו בקרב השיעים ואת נכונותם לסייע לו צבאית. או שתהיה זו מדינת לבנון – שתממש את ריבונותה המחודשת הנשענת על תמיכה כלכלית בינלאומית, ותשחוק את נכונות תושבי הדרום להפוך בתיהם למחסני רקטות.

אופן בנייתה מחדש של סוריה ישפיע ישירות על יחסה לישראל – הובלה אזורית ובינלאומית של מהלך השיקום תשמש כמנוף לחץ על המשטר החדש להימנע מעימותים. חשוב מכך – היא תמנע חזרה לזירה של המומחים המובילים בעולם בניצול מצבי כאוס – האיראנים.

מי שמתחילות להבין את הפוטנציאל האדיר והכורח הדוחק בשיקום רחב היקף הן מדינות האזור. ההיקף האדיר של ההרס הופך את מעשה השיקום לאתגר אדיר מימדים – מעין "תוכנית מרשל" בהובלה אזורית של מדינות האזור עצמו. האינטרס האזורי נובע בעיקר מההכרה שהשארת הפצעים מדממים של עזה, חלב ולבנון יוצרת את התנאים למלחמה האזורית הבאה. עבור מדינות האזור שאלת הבנייה מחדש היא קודם כל שאלה של יציבות אזורית.

המלחמה האחרונה הדגימה היטב באיזו מהירות גלי ההדף המגיעים מעזה ובירות יכולים לערער את המזרח התיכון כולו. הפגיעות הזו מייצרת נכונות למעורבות. פרסום תוכנית טראמפ לבנייה מחדש ללא פלסטינים רק הגבירה את תחושת הדחיפות בקרב מדינות אלו להציג חלופה משלהם. זהו הרקע לפסגת החירום האזורית שתתכנס בקהיר ב-4 במרץ ביוזמת מצרים כדי לתכנן את המאמץ המשותף לבנייה מחדש.

הגלגלים נעים, תכניות נרקמות, אך ישראל נעדרת לחלוטין מתהליך התכנון האזורי. השתתפות במעשה הבנייה מחדש, הבטחת מקום סביב שולחן התכנון של עיצוב המזרח התיכון, מצריכה מישראל לבנות קשר אסטרטגי מסוג שונה עם הבונות – עם מדינות המפרץ והשותפות בעולם הערבי. אך כרגע ישראל נתפסת כספוילר בלתי רלבנטי –מעצמה צבאית שבכוחה להרוס כל ניסיון בנייה ארוך טווח, אבל כזו שאין לה תכנית אסטרטגית או רצון לתכנן כלל.

מעל הכול תכניותיה המדיניות המשיחיות לגבי עזה והגדה הופכים את ישראל למכשול. הן סותרות את הגישה האזורית ששיקום פיזי של עזה יכול להתקיים לטווח ארוך רק אם הוא מתקיים במקביל לשיקום יחסי ישראל עם הפלסטינים. זו לא רק שאלה של תדמית סעודית או אמירתית, אלא עניין של רווח מול תועלת. אין טעם להשקיע מיליארדים בפרויקט פיתוח של נמל ותשתיות אנרגיה בעזה או בלבנון אם הן צפויות להיות מופצצות בסבב ההסלמה הבא.

אבל אצלנו מעדיפים לשוחח על ריביירה עזתית ללא פלסטינים, וחזיונות הזויים שאפילו יועצי טראמפ נסוגו מהם בשבועות האחרונים. מקבלי ההחלטות בישראל הם הגורם היחיד בעולם היום שבוחר להיאחז בתוכנית ה"בנייה מחדש" של טראמפ. לסעודיה ומדינות המפרץ לקח שלוש שעות בדיוק לבטל את הצהרת טראמפ במחי יד ולהבהיר שמעורבותן בשיקום תלויה לכל הפחות בהעברת השליטה בעזה לריבון פלסטיני.

ואכן – התחברות לתהליך הקריטי של בנייה מחדש והשתתפות בעיצוב מחדש של מערכת היחסים עם האזור דורשת מחיר בלתי נסבל מממשלת ישראל – ויתור על חזונות משיחיים של סיפוח וטרנספר. מעבר חד מעמדה של הורסת למעמד של שותפה-מעצבת של המזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר מעריב.

הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס

ריף יצחקי — Tue, 04 Mar 2025 13:45:40 +0000

רעיון הטרנספר של דונלד טראמפ היכה בתדהמה את העולם הערבי, בדגש על מצרים וירדן, המועמדות העיקריות, מבחינתו, לקליטת הפלסטינים שיפונו מעזה. מעבר להצהרות הערביות, שדחו על הסף את דברי הנשיא האמריקאי והביעו התנגדות מוחלטת להעברת פלסטינים מהרצועה, החלה התרוצצות דיפלומטית ענפה שתכליתה גיבוש עמדה ערבית מאוחדת, כמתווה חלופי שאיננו כולל טרנספר. לאחרונה התכנסה בריאד פסגה ערבית מצומצמת, ולאחריה נקבעה פסגת חירום ערבית ל־4 במרץ בקהיר.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האם תצליח הפסגה הערבית להתמודד עם רעיונותיו של טראמפ?

ריף יצחקי — Sat, 01 Mar 2025 15:18:36 +0000

הפסגה הערבית התכנסה בשבוע שעבר בקהיר לכינוס חירום, שהוקדש לסכסוך הישראלי-פלסטיני בצל מלחמת "חרבות ברזל" אשר עדיין נמשכת.

הטריגר העיקרי לכינוס היו רעיונותיו של הנשיא דונלד טראמפ בדבר "הריביירה האמריקאית" ברצועת עזה והעברת התושבים ליעדים אחרים. מלך ירדן, שביקר בוושינגטון, זכה לשמוע את טראמפ חוזר על הדברים, כולל בפומבי לצדו. הנשיא המצרי החליט מצדו לדחות את ביקורו המתוכנן בוושינגטון.

החלטות הפסגה

ראוי לשים לב למספר נקודות עיקריות בהחלטותיה של הפסגה:

1. סוגיית הטרנספר מרצועת עזה. הודגשה ההתנגדות הערבית הקולקטיבית, ובאופן חד-משמעי, לכל סוג של הוצאת הפלסטינים מהרצועה. מהלך מעין זה מנוגד לחוק הבינלאומי ומהווה פשע נגד האנושות וטיהור אתני. הפסגה הזהירה, שניסיונות לגרום ליציאת הפלסטינים מעזה או מהלכי סיפוח, יובילו את האזור ל"שלב חדש של סכסוכים, פגיעה ביציבות והרחבת הסכסוך באופן שיכלול מדינות נוספות באזור, ויהווה איום ברור ליסודות השלום באזור".

2. קריאה ליישום כל שלביה של הפסקת האש, ונסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, כולל ציר פילדלפי. גינוי תקיף להפסקת העברתו של הסיוע ההומניטרי לרצועה, ולשימוש ב"נשק ההרעבה".

3. הקמתה של "ועדה לניהול רצועת עזה תחת המטריה של הממשלה הפלסטינית", שתורכב מאנשי מקצוע מעזה, לתקופת מעבר עד שהרשות הפלסטינית תוכל לשוב ולשלוט ברצועה. מצרים וירדן מוכנות לאמן את כוחות המשטרה הפלסטינית כדי שתוכל לבצע את משימותיה. פסקה נפרדת עוסקת בפירוט ברפורמות הנדרשות בהנהגה הפלסטינית, וקיומן של בחירות "בהקדם האפשרי כאשר הנסיבות יאפשרו אותן".

4. קריאה למועצת-הביטחון להקים "כוח בינ"ל לשמירה על שלומם של העם הפלסטיני והעם הישראלי בגדה המערבית ובעזה".

5. הדגשת הבחירה האסטרטגית בשלום צודק וכולל באזור. הפסגה שבה ומזכירה את העקרונות המוכרים, כולל היוזמה הערבית מ-2002 תוך הדגשת "המחויבות הערבית לפתרון כלל גורמי הסכסוכים באזור כדי להשיג שלום ודו קיום, וכינון יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל המדינות באזור". כמו כן, דחייתם של כל ביטויי הטרור, הקיצוניות והאלימות, שמזעזעים את היציבות באזור, ומנוגדים לכל העקרונות ההומניים והחוק הבינ"ל.

6. שתי פסקאות נפרדות מתייחסות למצב בלבנון ובסוריה, וקוראות לישראל לסגת משטחיהן, ליישם את החלטה 1701 ואת הסכם ההפרדה מ-1974.

הערות ראשוניות ביחס להחלטות הפסגה

א. ברור לחלוטין, שמה שהביא לכינוסה המהיר הם דבריו של הנשיא טראמפ ביחס לטרנספר מעזה, הזכרתן במפורש של מצרים וירדן כיעדים אפשריים, והשתלבותם של הרעיונות הלו בנרטיב העכשווי סביב המלחמה.

השאלה המרכזית בהקשר זה עומדת בעינה: האם יצליח הקולקטיב הערבי, שכידוע נחלש עד מאוד מאז האביב הערבי, לאחד את שורותיו ולגבש עמדה אסרטיבית דיה, שתשפיע על וושינגטון?

היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה בקהיר לא פוגע בעמדה הערבית הקיבוצית, ולזכותם יש להזכיר את פסגת ההכנה המצומצמת שהתקיימה לפני כן בריאד, אולם לשם מראית העין לפחות עדיף היה שינכחו.

ב. שאלת הגורם שינהל וישלוט בהמשך בעזה, הוכרעה לטובת הרשות הפלסטינית. זה איננו מפתיע, שכן למרות הביקורת כלפי אבו מאזן – אין חלופה ל"כתובת הפלסטינית הלגיטימית והמוכרת על-ידי הקהילה הבינ"ל".

חמאס כלל לא הוזכר בשמו, אולם סביר לגמרי שיצטרך להסכים לכך על-מנת שניתן יהיה ליישם זאת. זאת ועוד, אין התייחסות לשאלת פירוקו של חמאס מנשקו, או לפירוז הרצועה, תנאי מוקדם אמריקאי וישראלי. אין זה מפתיע שבחמאס הגיבו בחיוב להחלטות הפסגה.

ג. להחלטות הפסגה צורפה תוכנית מפורטת מאוד שמצרים הכינה, לשיקום הרצועה. התוכנית, בת 91 עמודים, כוללת שלושה שלבים שעלותם מוערכת ב-53 מיליארד דולר. מאליו מובן, שניתן יהיה לדון ברצינות בתוכנית זו רק לאחר שייושבו המחלוקות בסוגיות הקשות – סיום המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה, גורלו ומעמדו של חמאס ועוד. המצרים, מכל מקום, קראו לכינוסה של ועידה בינ"ל שתדון בתוכניות השיקום בקרוב.

ד. כדאי לשים לב לנסיגה בעמדה הערבית בסוגיית כוח בינ"ל ברצועה. אם בעבר ניתן היה להשתעשע ברעיון של כוח ערבי, או כוח מעין זה שישתלב בכלל כוח בינ"ל, הרי שכעת מדובר בכוח בינ"ל על בסיס החלטה של מועצת הביטחון, שמיועד להגן על שני העמים בגדה וברצועה(!). ברור לגמרי, שנרטיב הטרנספר והסיפוח בישראל גרם לשינוי בעמדה הערבית.

ה. ראוי לשים לב (לחומרה) לנאמר בנקודה הראשונה לעיל בדבר האיום על יציבות האזור ו"האפשרות להרחבת הסכסוך למדינות אחרות באזור". בעינה עומדת התהייה למה הכוונה, אולם סדקים באמון בין ישראל למצרים וירדן, ותחושת האיום הקיומי, במיוחד בירדן עקב רעיונות טראמפ, עומדים ברקע.

ו. בה בעת, הקולקטיב הערבי שב ומציע את היוזמה הערבית מבית המדרש הסעודי מ-2002, ואף מציע "נוסחת נורמליזציה" במילים הבאות: "יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל מדינות האזור", כמובן בהינתן פתרון שתי המדינות.

ז. החלטות הפסגה מופנות בראש ובראשונה לבית הלבן. התקווה הערבית הינה, שהנשיא טראמפ ישקלל ויפנים את אחדות השורה הערבית ביחס ל"רעיונות הריביירה", וילחץ על ישראל לאמץ מדיניות קונסטרוקטיבית יותר, לאחר 15 חודשי מלחמה. מאליו ברור, שלמרות ההתמקדות בוושינגטון, גם הן עוקבות אחר הסדר העולמי המשתנה לעיני כולנו. חשוב מאד לעקוב אחר ההשלכות לכך בטווח הזמן הקרוב והבינוני.

ח. ומה ביחס לישראל? ובכן, מבטה מופנה, יותר בעבר, לעבר וושינגטון והבית הלבן. אולם, בשונה מבעבר, מרחב התמרון שלה שם פחות מרווח, למרות קרבת העמדות, כולל "הרעיונות היצירתיים", בין שני הממשלים.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם תצליח הפסגה הערבית להתמודד עם רעיונותיו של טראמפ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.