במקביל לאצבע המופנית לעבר מערכת הביטחון והזירה הפוליטית, המבט נודד חיש מהר לעבר משרד החוץ, האמון על הזירה המדינית הבינלאומית. דא עקא, המבט איננו מופנה לכיוון הנכון. משרד החוץ הוחלש עד מאוד וסורס למעשה ממרבית סמכויותיו לאורך השנים בהן מכהן נתניהו כראש ממשלה. מדובר ב"משנה אידיאולוגית" של נתניהו. התוצאות בהתאם. המבט צריך, אם כן, להיות מופנה לעבר משרד ראש הממשלה כאחראי ראשי לבור העמוק בו מצויה ישראל.

ניתוח החודשים האחרונים בזירה המדינית עשוי להטעות. לכאורה, בהשוואה למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, הנזק שנגרם לישראל איננו חריף כל כך. נרשמו פגיעה קשה במערכות היחסים עם מספר מדינות (טורקיה, קולומביה ובוליביה אם למנות חלק מהן) וביקורת חריפה ביותר כמעט מכל קצוות העולם. אין להקל בכך ראש, אולם בהתחשב בעומק המשבר בו אנחנו נתונים, ניתן היה לצפות לתגובות חמורות הרבה יותר. אולם, עיקר הנזק הינו לטווח הארוך יותר, ובזה סכנתו וחומרתו. יתר על כן, דומה כי הממשלה מבכרת להתעלם לגמרי מהמגמה המסוכנת ו"עושה כמיטב יכולתה" להחריפה עוד יותר.

על מנת להמחיש את האופן המזיק בו פועלת הממשלה בכל הנוגע למערכת היחסים של ישראל עם העולם הרחב, יש לעקוב אחר פעילותו של שר החוץ ישראל כ”ץ. הדעת נותנת ששר החוץ האמון על שימור והעמקת היחסים עם הקהילה הבינלאומית יעשה כמיטב יכולתו לבלום את המגמה השלילית הזו, לא כל שכן כאשר מדובר בשר מנוסה ובעל מעמד בכיר במפלגת השלטון. אולם בפועל קורה ההפך.

מאז כניסתו (המחודשת) למשרד החוץ נוקט כ”ץ צעדים מעוררי פליאה ותמיהה עקב הנזק שיש בהם. הוא נהנה, כך נראה, להתגושש עם הנשיא הטורקי בשפת רחוב במדיה החברתית (אומנם ארדואן "התחיל" ונוקט רטוריקה קשה ביותר, אולם אין הכרח לחקות את סגנונו), החזיר ארצה את השגרירים מאותן מדינות שהכירו במדינה פלסטינית וטרם ברור מה בכוונתו לעשות איתם, מתפאר ב"דיפלומטיית וואטסאפ" עם מספר עמיתים שלו ומפרסם את תשובותיהם אליו, מודיע על ביטול ההאמנה של הדיפלומטים הנורווגים לרשות הפלסטינית באופן שעלול לפגוע דווקא באינטרסים ישראליים, ועוד ידו נטויה.

כאמור, המען האמיתי לאחריות על חומרת מצבה המדיני של ישראל הוא ראש הממשלה. אין עוררין על כך שישראל הותקפה ב־7 באוקטובר באופן חסר תקדים, אולם צריך כנראה כישרון מיוחד כדי להתדרדר למצב הנוכחי דווקא בנסיבות אלו. הזלזול המוחלט בערכים שהיו מקובלים על ישראל מאז הקמתה, היעדר יעדים ברורים וריאליים למלחמה, היחס הפוגע כלפי החטופים וסבלם, והתנהלות "ילדותית" ומיותרת הביאו לבור העמוק בו אנו מצויים כיום אל מול העולם הרחב.

המאמר פורסם ב-14.8.24 באתר מעריב

הפוסט הזירה הבינלאומית כחזית נוספת: כשלי המדיניות של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הניסיון של ראשי ממשלה ישראליים לקדם מהלכים מול העולם הערבי על מנת לקדם את הסיכויים שלהם להיבחר אינו חדש. הניסיונות הללו כללו לא רק קידום שלום וביקורים, אלא גם הפגנת כוח מול אויבים.

התקופה הסוערת שלפני בחירות 1981 היא דוגמה טובה לדיון סביב הנושא. שלושה שבועות לפני הבחירות הורה ראש הממשלה מנחם בגין על תקיפת הכור הגרעיני הנבנה בעיראק (המועד נדחה כמה פעמים בשל שיקולים מבצעיים). יש להניח שהתקיפה המוצלחת והשמדת הכור שיחקה תפקיד בתוצאות הבחירות, שהסתכמו ביתרון של עשרת אלפים קולות בלבד לטובת הליכוד – תוצאה שאפשרה לבגין להקים את ממשלתו השנייה.

לטענות על כך שהחליט על המבצע משיקולי בחירות ענה בגין: "אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות, או לשבי שהוא גרוע ממוות, למען בחירות?! אני אשלח בחורים שלנו?".

עוד קודם לכן, במרץ 1981, ערך יו"ר האופוזיציה שמעון פרס ביקור חשאי במרוקו, שדלף כמובן לתקשורת. העובדה שלביקור נלווה גם ז'אן פרידמן, מי שהיה אחראי על ניהול קמפיין הבחירות של פרס, מלמדת שלביקור הייתה מטרה לפתות ישראלים – במיוחד יוצאי מרוקו שהיו ידועים כתומכים מסורתיים של הליכוד – להצביע למפלגת המערך.

חמש שנים מאוחר יותר, ביולי 1986, ערך פרס ביקור נוסף במרוקו, אך הפעם לא בחשאי. באותה תקופה הוא עמד לסיים את כהונתו כראש ממשלת האחדות עם הליכוד, ויש מקום להניח כי השתעשע במחשבה לא לקיים את הרוטציה ולהקים ממשלה צרה המבוססת על הישגיו.

הביקור עצמו הסתיים בטון צורם, ופרס למעשה סולק מהמדינה לאחר שלא הביא עמו כל הישג למלך מרוקו חסן השני, שהרגיש נבגד ומרומה לאחר שהסכים – בפעם הראשונה – לפגישה פומבית עם מנהיג ישראלי. ייתכן שכישלון "המבצע המרוקני" שכנע את פרס לרדת מנושא הקדמת הבחירות.

גם לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, נקט ראש הממשלה פרס כמה צעדים מדיניים על מנת לקדם את מועמדותו. לאחר סדרת פיגועים קשים של חמאס, בעקבות חיסול יחיא עיאש (מהלך שאולי אף הוא מכוון בחירות), הוא ארגן בחודש מרץ עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון ועידת פסגה בשארם א-שייח בהשתתפות מנהיגים מהעולם הערבי וממדינות אחרות. הם ביקשו להציג חזית מאוחדת נגד הטרור, אולם בפועל נועדו לחזק את מעמדו הבינלאומי – ובתוצאה מכך גם הפנימי – של פרס בבחירות הצפויות.

זאת ועוד, בשל דימויו הפייסני בעקבות הסכמי אוסלו, באפריל 1996 פתח פרס במבצע "ענבי זעם" בלבנון, על מנת לחזק את דימויו הביטחוני. כישלון המבצע – ובמיוחד הטרגדיה שבמסגרתה נטבחו יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא – קרוב לוודאי פגעו בפרס, וסייעו לנתניהו לנצח ברוב דחוק של אחוז אחד בלבד.

יש מקום להניח כי גם החלטתו של אהוד ברק לצאת לוועידת טאבה בינואר 2001 – חודשים ספורים אחרי כישלון פסגת קמפ דיוויד ופריצת האינתיפאדה השנייה – נעשתה במחשבה להגיע להישג מדיני שישרת אותו לקראת הבחירות המיוחדות מול אריאל שרון.

הפוליטיקה הישראלית מלאה בדוגמאות של ראשי ממשלה שחיפשו החלטות ופעולות דרמטיות שישפיעו על ההצבעה של האזרחים, בעיקר אלה המתנדנדים. למעט הפצצת הכור העיראקי, נראה כי מרבית המהלכים ה"דרמטיים" של ראשי ממשלה לא השתלמו להם. במלים אחרות, הציבור ראה בצעדים אלה ניסיון ציני או מניפולטיבי להשפיע על תוצאות הבחירות ולא קנה אותם.

ניסיונו של נתניהו לנצל את הסכמי אברהם לטובת מסע הבחירות שלו גם הוא ניסיון ציני ומניפולטיבי לנצל הישג מדיני לכלל הישג אלקטורלי. יש לברך על התגובה המדודה של האמירתים, שסירבו לקחת חלק במשחק הפוליטי הישראלי. תגובה זו אולי תלמד את המנהיגים שלנו שלא להיתלות בשחקני חוץ כדי לקדם את מטרותיהם הפנימיות.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 במרץ 2021.

הפוסט נתניהו לא המציא כלום. שמעון פרס היה שם קודם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החוקרים התלבטו בין היתר בשאלה כיצד להתמודד עם מקלקלי השלום: האם רק להיאבק בהם או לנסות לדבר איתם ולשלבם בתהליך. העמדה הישראלית בתקופת אוסלו היתה להידבר עם אש"ף, שהכיר בישראל, בשאיפה להגיע להסכם, לצד מאבק ללא פשרות בחמאס, שסירב להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו. זה היה הקו שהובילו ממשלות השמאל והימין בשנות התשעים. הצעות של גורמים מסוימים בישראל, ובהם הרב מנחם פרומן וראש המוסד אפרים הלוי, לקדם דיאלוג עם חמאס, נדחו על הסף. רק עם השנים התבהר שקשה מאוד להמשיך להתעלם ולהדיר את הארגון מהתהליך וזאת נוכח עוצמתו בחברה הפלסטינית, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות 2006 וההפיכה בעזה שמה לאחר מכן.

אלא שגם לאחר הפיצול השלטוני בין פתח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה, המשיכה ישראל במדיניות של "קו מקביל": תיאום ביטחוני ומגעים על הסכם (עד קריסת השיחות שהוביל ג'ון קרי ב-2014) מול הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, לצד מצור על רצועת עזה וסבבי לחימה עם חמאס. ממשלות ישראל אף הבהירו שלא יסכימו אפילו לדיאלוג עם ממשלת אחדות פלסטינית שבה חמאס ייקח חלק. באוקטובר 2017, הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו חזר והדגיש עמדה זו בעקבות מאמצי פיוס בין פתח וחמאס, והודיע שישראל תסכים לדון עם ממשלה שכזו רק בתנאי שחמאס יכיר בישראל, יפסיק את הטרור, יפורק מנשקו ויתנתק מאיראן.

באופן אירוני, דווקא הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, שלא כללה כלל נציגי מפלגות מרכז או שמאל, הובילה לבסוף לשינוי עמדה זו. ישראל וחמאס החלו במהלך 2018 לנהל משא ומתן אינטנסיבי עקיף על "הסדרה" בתיווך של מצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. קדמו לכך מהלכים של דיאלוג לא ישיר על שחרור גלעד שליט ועל הפסקות אש בסיום סבבי הלחימה, אך מאמץ זה הצביע על מהלך דרמטי ומשמעותי יותר.

ניתן לנתח את התהליך הזה כהבשלה של שני הצדדים לאחר עשור של סבבי עימות והכרה פרגמטית במציאות שנוצרה. אך כמו כן מדובר בתהליך שמבוסס על אינטרס משותף שהתפתח בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס סביב הרצון בניהול הסכסוך, לא במאמצים ליישבו, תוך החלשת הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. ממשלת נתניהו לא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שיכלול ויתורים בגדה והקמת מדינה פלסטינית, ואילו חמאס מעוניין לשמר את כוחו ומעמדו. נתניהו הצהיר במארס 2019 שהמגעים עם החמאס משמרים את הפיצול בין הגדה לעזה ומונעים הקמת מדינה פלסטינית. גם יונתן אוריך, דובר הליכוד ודוברו האישי של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות, התגאה בכך שראש הממשלה "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס".

מדובר בתפנית בעמדה הישראלית שדרשה לאורך השנים את החזרת השליטה של הרשות על רצועת עזה. כך נוצר מצב שבמשולש שבין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, מאמצי הדיאלוג בין ישראל והרשות קרסו, המגעים בין חמאס לרשות נקלעו למבוי סתום, ודווקא הערוץ בין ישראל לחמאס ממשיך ומתחזק. בתקופת תהליך אנאפוליס (2007-2008), היעד הישראלי היה לחזק את אבו-מאזן מול חמאס ולהגיע עמו להסכם, שבשלב הבא יתרחב גם לרצועת עזה. ואולם בשלב זה, ישראל פועלת לשמר את המבנה המפוצל ואינה שואפת לייצר זיקה בין סוגיית עזה לרשות הפלסטינית או לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני רחב יותר. אם לפני כשנתיים סירבה ישראל להידבר עם ממשלת אחדות פלסטינית רק בשל זיקתה לחמאס, היום היא מדברת עם חמאס בזמן שלא קיימים ערוצי דיאלוג מדיני עם הרשות, ובמקביל הטון הישראלי נגד רמאללה אף מחריף. המסר המצטייר מכך הוא שישראל מתגמלת את חמאס נוכח התנהלותו האלימה (ירי רקטות, בלוני תבערה) ומענישה את הרשות הפלסטינית, ששומרת על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל.

תהליך המשא ומתן וההבנות בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס נשמרים חסויים ושני הצדדים לא חשים מחויבים לדווח דבר לציבור ולספק דין וחשבון. בשום שלב במהלך המגעים וקידום ההבנות לא התייצב ראש הממשלה, או נציג ישראלי רשמי אחר, בפני הציבור על מנת לעדכן על הסוגיות המרכזיות, על עמדות הצדדים, על המחלוקות ועל ההסכמות שהושגו עד כה. התנהלות זו מבוססת על רצון של שני הצדדים לשמור על הפער שבין הרטוריקה התקיפה, שמסרבת להכיר ולדבר עם הצד השני, לבין הפרקטיקה בפועל.

החוקר הקנדי פיטר ג'ונס עסק במחקריו בדיפלומטיה חשאית וקבע כי חשאיות היא מרכיב נדרש בשלב ראשוני של משא ומתן וכי "ערוצים אחוריים" הם כלי יעיל בתחילת התהליך, על מנת לבדוק בזהירות היתכנות של הסכמות לפני דיווח לציבור. אך ג'ונס מזהיר שהרחבה של הערוץ החשאי הזמני למדיניות חוץ חשאית ממושכת לאורך זמן, תוך הסתרת המדיניות וההבנות, היא מסוכנת, לא אתית ולא דמוקרטית. עיקרון זה, שאוסר על הבנות חשאיות, הופיע במסמך 14 הנקודות שהציג נשיא ארה"ב וודרו וילסון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

יש לברך על כך שבשני הצדדים, במיוחד בקרב השחקנים שהובילו לאורך השנים קו תקיף, חלה התבגרות, התמתנות והכרה בכך שהפתרון בעזה הוא מדיני ולא צבאי. יש בכך גם הכשרה מסוימת של דעת הקהל למהלכים שנחשבו טאבו עד לאחרונה – משא ומתן והבנות עם ישראל מבחינת חמאס ומשא ומתן והבנות עם שלטון חמאס מבחינת ישראל. אך יש להזהיר מתהליך שכל מטרתו היא שימור של המצב הקיים בין סבב לסבב. על ישראל לפעול לכך שמגעים אלו יתחברו לפתרון ארוך-טווח ברצועת עזה ולדיאלוג מדיני מול הרשות הפלסטינית, במאמץ שיקדם יציאה מהמעגל הקיים ויציע אופק מדיני לשני העמים. כמו כן, על ההנהגה הישראלית לדבר עם הציבור בישראל ולהציג בפניו את האסטרטגיה שלה בשאלת עזה ואת ההסכמות שהושגו וההתחייבויות שניתנו במסגרת המגעים על ההסדרה. בכך, היא גם תקדם שיח ציבורי בוגר ואמיתי יותר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות ישנות והבנות חשאיות.

המאמר פורסם בהארץ ב-8 בינואר 2020.

הפוסט 'מקלקלי השלום' בעזה הפכו בשקט בשקט לבני השיח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות חוץ היא פריזמה חיונית להערכת הפוטנציאל והסיכונים שגלומים בפיתוח אנרגטי, וקובעי המדיניות והציבור בישראל חייבים להקדיש לנושא דיון רציני יותר. חסידי תוכניות נתניהו ליצוא גז טבעי מדגישים את היתרונות האסטרטגיים הטמונים בשיתוף פעולה עם השכנות, ואילו המתנגדים מדגישים את ההשלכות הפנימיות של תוכניות הממשלה, ובמיוחד – ההשפעה השולית על מחירי החשמל, המשך המונופול של חברות מעטות על שוק האנרגיה, וההשלכות הסביבתיות של קידוחים ימיים. אף צד אינו מתמודד ישירות עם הטיעונים של היריב, ולכן הדיון על אסטרטגיית יצוא האנרגיה תקוע בניוטרל.

אכן, לישראל יש עתה הזדמנות לתרום לבנייתה של ארכיטקטורה חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, אולם אסור שהדבר יבוא על חשבון צרכים ואינטרסים מבית. שיתוף פעולה אנרגטי מצריך תכנון ארוך טווח, ומחויבות לבנייתן והרחבתן של מערכות היחסים עם השכנים. משמעות הדבר היא פיתוח אסטרטגיה שחורגת מהטווח המוגבל של צינורות גז. על מנת לשרטט את מסלול הטוב ביותר קדימה, ישראל זקוקה לשיח כן על הסיכוי למנף את משאביה האנרגטיים לכדי שינוי מהותי ברמה האזורית.

שיתוף פעולה אנרגטי בין מדינות אינו מוביל בהכרח ליחסים מדיניים משמעותיים יותר. קשרי האנרגיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים מוכיחים זאת, למרות שהוא הניב עבור כולן שטף אנרגיה מקומית במחיר משתלם. ניהול משאבים ותחומי שיפוט נותרו סוגיות רגישות עבור הפלסטינים, השואפים לצמצם את תלותם בישראל; ההסכם שנחתם ב-2014 בין השותפים בשדה הנפט תמר לבין החברות הירדניות Arab Potash ו-Jordan Bromine נתקל בהתנגדות ציבורית בעמאן וחברי פרלמנט שם דורשים לא אחת מהממשלה לסגת ממנו; גם הקולות האופטימיים ביותר בקהיר לא יטענו כי צינור גז עם ישראל ישפיע על יחס הציבור כלפי ישראל.

אין בכל אלה כדי לפסול מאמצים לחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים באמצעות שיתוף פעולה אנרגטי. אולם, על הציבור בישראל לראות נכוחה את הסיכוי המוגבל לנורמליזציה עם שכנותיו הערביות כל עוד הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. אמנם הסיכוי לשיתוף פעולה גדל, אולם תקרת הזכוכית נותרה גבוהה. יש להתייחס באותה מידה של פיכחות לשותפויות אנרגטיות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.

עוד ב-2016 התייחסו פקידים ישראלים וטורקים לאפשרות שיתוף פעולה אנרגטי בין המדינות כסיבה עיקרית לפתרון מחלוקות. שנמוך היחסים ב-2010 נבע מפרשת המרמרה, אולם האופטימיות שפיוס יסלול את הדרך לחוזי גז טבעי עתידיים העניקה מוטיבציה לשני הצדדים. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא סביר שישראל וטורקיה ישקלו שותפות מעין זו, והדבר ממחיש את טיבן הבלתי צפוי של הרוחות הגיאו-פוליטיות באזורנו. השחקנים מתחרים בינם לבין עצמם על כיוון זרימת משאבי האנרגיה שלהם.

חיזוק הקשרים בין ישראל, קפריסין ויוון הוא תוצר לוואי של מערכת היחסים העכורה בין ישראל לטורקיה בעשור האחרון. אחר פרשת המרמרה קיוו בירושלים שאפשר יהיה להחליף את הערך האסטרטגי של אנקרה בשותפים אזוריים אחרים. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שנוצרה כתוצאה מכך וזכתה לכינוי "משולש האנרגיה", מהווה הישג משמעותי עבור הדיפלומטיה הישראלית. עם זאת, בניקוסיה ובאתונה חוששים שיום יבוא ואנקרה תושיט עלה זית לישראל. האם ייפגעו מאמציהם במידה שטורקיה תציע לישראל הצעה שהיא לא תוכל לסרב לה? כיצד ישראל תאזן בין הרצון לבנות מחדש את קשריה עם טורקיה לבין המחויבויות שלה לשותפיה ההלניים?

העובדה שאין כרגע היתכנות טכנית ומסחרית להקמת פרויקט דגל שבו תומכות ישראל, יוון וקפריסין – צינור הגז באגן המזרחי של הים התיכון – מדאיגה אף היא. בעוד האיחוד האירופי בוחן את היתכנות הצינור, הירידה במחירי הגז הטבעי בעולם והזמינות של אנרגיה זולה יותר עבור השוק האירופי, מציבים סימני שאלה רציניים בנוגע למיזם זה. בהתבסס על הנתונים הקיימים, ספק אם מחיר הגז הטבעי שישראל תייצא לאירופה יהיה תחרותי, בהינתן העלויות הכרוכות בהעברתו בצינור לאיטליה או לנקודה אחרת באיחוד. חרף התמיכה הפוליטית בפרויקט, רבים בתעשיית האנרגיה מביעים ספקות באשר למימושו.

התפתחויות אלה מטרידות את קובעי המדיניות בישראל. טורקיה מנסה לשוב ולהפוך רלוונטית נוכח הקמתו לפני כשנה של פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) – גוף שתפקידו לתאם בין האינטרסים האזוריים לטובת שיתוף פעולה אנרגטי ויצירת שוק גז אזורי. במהלך הקיץ, הציבה טורקיה ספינות קידוח בנקודות אסטרטגיות בים כדי לסמן את האזורים סביב קפריסין שהיא טוענת לבעלות עליהם. ב-29 בנובמבר הודיעה טורקיה כי הגיעה להסכם על גבולותיה הימיים עם ממשלת לוב (זו הנתמכת על ידי האו"ם), ובכך תקעה טריז סמלי שמאתגר את התביעות הימיות של יוון וקפריסין. המהלך גם טמן פוטנציאל לסיכון הביטחון הימי האזורי.

ישראל טוענת במשך שנים כי שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה לא נועד לדחוק את רגליהן של מדינות אחרות. אולם ככל שמהלכיה של טורקיה הפרו יותר ויותר קווים אדומים שיוון וקפריסין שרטטו, כך ישראל הצטרפה לביקורת שמתחו מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב על אנקרה. כעת נותר לראות אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת לקבוע אסטרטגיה שתכלול את טורקיה בנעשה או תדיר אותה. אם לשפוט לפי השתתפותו המתוכננת של נתניהו בפסגה השבוע, המתיחות האזורית רחוקה מסיום.

האם ישראל מקדמת מדיניות בתחום האנרגיה על מנת לממש יעדי מדיניות חוץ, או להיפך? האם על ממשלות עתידיות לשנות את המדיניות הזו בתקווה למקסם את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה אזורי או מתוך דאגה מכך שהיא מתעלמת מאינטרסים מבית? על הישראלים לשאול עצמם אם ממשלתם צריכה להמשיך להשקיע בתהליכים אזוריים אלה למען ביטחונה הלאומי של המדינה, גם אם הם לא ישפיעו לטובה על יוקר המחיה בארץ בקרוב (או אי פעם) וגם אם אין ערובה לכך שיניבו הטבות אסטרטגיות נוספות.

לנוכח החקירות המשטרתיות והמהלכים המשפטיים שננקטים באחרונה נגד דמויות מפתח באליטה הפוליטית והביטחונית, לישראלים יש סיבה טובה לספקנות בנוגע למוטיבציות של נבחריהם בתחום האנרגיה. הדרישה לשקיפות רבה יותר בקבלת החלטות בתחום זה – הכרחית. על דמוקרטיות בריאות לקדם מדיניות חוץ שמטרתה לממש את האינטרס הציבורי. ניהול שיח ציבורי פתוח, שמביא בחשבון גם את ההשלכות הפנימיות וגם את אלה החיצוניות של מדיניות האנרגיה הישראלית, יהיה צעד חשוב בדרך לכך.

המאמר פורסם בהארץ ב-2 בינואר 2020.

הפוסט הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צילום: יוסי זמיר

הפוסט הצהרת נתניהו על סיפוח בקעת הירדן: צעד פוליטי חסר אחריות, שפוגע ביחסים עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם במערכות בחירות קודמות נרשמה תמיכה בינלאומית במועמדים ישראלים. דוגמה בולטת לכך היתה ועידת שארם א-שייח, שאותה ארגן נשיא ארה"ב ביל קלינטון ב-1996 כדי לתמוך במועמדותו של שמעון פרס לראשות הממשלה. אולם, מרבית התקדימים היו מאופקים יותר ושונים מהמתרחש השנה, שבה התמיכה בנתניהו הפכה מפורשת ונרחבת. בנוסף, בעוד שמאמצים בינלאומיים קודמים נועדו לתמוך בסדר יום פוליטי של מועמד, המעורבות בתקופה האחרונה נוגעת בעיקר לפן האישי ולא לאידאולוגי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-21 באוגוסט 2019

הפוסט השבר בין ליברלים לא-ליברלים מרוח על כרזותיו של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחירות 2019 היו משאל עם על מנהיגותו של בנימין נתניהו. לקראתן, בחר ראש הממשלה להדגיש בייחוד את פועלו בזירת יחסי החוץ של ישראל כבסיס מרכזי ללגיטימציה להמשך שלטונו. שלטי ענק הציגו אותו לצדו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ואנשיו הצביעו על שורת ההישגים המדיניים שהושגו בתקופת שלטונו, לרבות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, והקשר הקרוב שיצר עם מנהיגים חשובים כמו נשיא רוסיה פוטין וראש ממשלת הודו מודי.

הפוסט בעידן הפופוליסטי, הכירו את ה"מלך-דיפלומט" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת נתניהו, שהושפעה במידה רבה מלחץ פוליטי פנימי על רקע מערכת הבחירות, הובילה לשורה של תגובות גינוי ודאגה בקהילה הבינלאומית, בין השאר מצד המדינות החברות בכוח, כמו נורבגיה ואיטליה, וגם מצד גרמניה, האיחוד האירופי ומזכ"ל האו"ם. התגובות הבינלאומיות הדגישו כי כוח המשקיפים היה מרכיב בתהליך אוסלו ומילא תפקיד חשוב באזור כה נפיץ ורגיש כמו חברון, והזהירו מהשלכות המהלך. שינויים והתאמות בנוכחות הבינלאומית בעיר צריכים להיעשות תוך הידברות עם הרשות הפלסטינית והמדינות החברות ב-TIPH, ולא כהחלטה ישראלית פוליטית וחד-צדדית.

הפוסט החלטת נתניהו לבטל את מנדט כוח המשקיפים הבינלאומי בחברון (TIPH) הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו התגאה בתוצאות סקר בינלאומי שערך משרד החוץ ב-54 מדינות בעולם, שהעלו יחס חיובי לישראל בקרב תושבי רוב המדינות. "47 מתוך ה-54, כולל במדינות ערביות, רוצות להדק את הקשרים עם ישראל" אמר ראש הממשלה, "כשאנחנו עוברים מרמה של ממשלות לרמה של ציבורים, יש פה שינוי, שלדעתי הוא גם טומן בסופו של דבר את הברכה הגדולה ביותר וגם את התקווה הגדולה ביותר, בייחוד בשינויים שאנחנו מתחילים לראות בעולם הערבי שהם באמת חסרי תקדים. יכול להיות שיש פה תקווה לדרך חדשה, שבסופו של דבר תניב לנו גם פירות בתחום השלום".

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-5 בדצמבר 2017

הפוסט נתניהו מתגאה בסקר האהדה לישראל ומתעלם מהמשברים ביחסי החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.