קראו את הפוסט המלא

הפוסט הרכבת הדיפלומטית חוזרת לדהור – נדב תמיר ב"זמן ישראל", אפריל 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין ההילולות שהתקיימו ניתן לציין את הילולת רבי יצחק אבוחצירה, שהתקיימה בינואר באזור טולאל בדרום מזרח מרוקו ומשכה אליה עשרות מבקרים. במאי התקיימה במכנאס "הילולת ההילולות" לכבוד עשרה צדיקים, ביניהם רבי דוד (דאוד) בוסידאן, המלאך רבי רפאל ברדוגו, רבי דוד חשין, רבי חיים משאש ואחרים. ביולי התקיימה במקביל גם במרוקו וגם בישראל הילולת הצדיק רבי דוד הלוי דראע. היו גם הילולות שלא יצאו לפועל כמו זו של הצדיק רבי דוד ומשה, שתוכננה להיערך באוקטובר, והילולת רבי דוד בן ברוך באזור תרודאנט. אך האמונה דחפה למציאת פתרונות חלופיים, וההילולות התקיימו במתכונת צנועה יותר בבתי הכנסת או בבתיהם של יהודי מרוקו שהתנדבו לארח את הבאים מרחוק.

זו לא הפעם הראשונה שהמרכיב האמוני מתגלה כאחד מעמודי התווך בקשר שבין ישראל ומרוקו. עוד בשנות התשעים, לאחר ששתי המדינות כוננו לראשונה יחסים רשמיים, הציג המלך חסן השני טיעון דתי-אמוני כדי להסביר את מדיניות הדלת הפתוחה שמרוקו אפשרה לתיירות מישראל. בריאיון שהעניק לטלוויזיה הישראלית באוקטובר 1994 הסביר המלך חסן השני שמרוקו אינה מונעת "מאף אחד מלבקר את קברות אבותיו או את אחיו או דודו, ואנו תמיד פתחנו את דלתותינו לפני יוצאי מרוקו". חשיבות ערך אחדות המשפחה בדת האסלאם באה לידי ביטוי כשציין בהמשך דבריו ש"הקשר עם המשפחה הוא אחת החובות באסלאם ולא ייתכן שאקטע את הקשר המשפחתי בין אנשים, שכן הנביא עליו השלום ציווה על הקשר המשפחתי. והנביא הוא אדוני."

התרגום של מטרות ושל יעדים מדיניים לשפה של אמונה אינו דבר חדש במרוקו, וכך גם במקומות אחרים במזרח התיכון. בעשורים האחרונים אימצה מרוקו פרקטיקות של דיפלומטיה בין־דתית ודיפלומטיה מבוססת אמונה. הכוונה לדיפלומטיה הכוללת מעורבות של מנהיגים ושל סמלים דתיים, מוסדות ואידאולוגיות בפרקטיקה של יחסים בין־לאומיים. דרך התייחסות להיבטים הדתיים והתבססות על ערכים משותפים, פרקטיקה זו שואפת לפרק סטריאוטיפים, להפחית חיכוכים בין־קהילתיים וליצור חזית מאוחדת נגד אלימות וקיצוניות, וכך לבנות יחסים הרמוניים בין תרבויות ובין קבוצות דת שונות. דיפלומטיה מבוססת אמונה היא קטגוריית משנה של דיפלומטיה דתית, שמדגישה את תפקיד האמונה האישית והרוחניות בעשייה הדיפלומטית. דיפלומטיה זו מכירה בהשפעה העמוקה שיכולה להיות לאמונה בעיצוב ערכים, התנהגויות ויחסים, ושואפת לנצל השפעה זו כדי לגשר על פערים, לקדם פיוס ולעודד יציבות.

ההילולות בהקשר זה הן אמצעי אחד מיני רבים של דיפלומטיה בין־דתית המבוססת על אמונה. בהילולות השונות שנערכו נכחו נציגים מוסלמים בכירים מהמחוזות השונים, מהעיריות ומרשויות הביטחון. נוכחותם הייתה מחווה של כבוד לקהילות היהודיות ולמסורותיהן, שהן חלק בלתי־נפרד מהמורשת של מרוקו.

הביקור בקברי צדיקים איננו מסורת יהודית בלבד, אלא רווח גם אצל מוסלמים במרוקו ובצפון אפריקה, שם מנהג זה מכונה בשם "מוסם" או "זיארה", במשמעות של "עלייה לרגל" או "ביקור". בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו בדצמבר 2020, הפכו כמה מההילולות מאירוע יהודי סגור יחסית למפגש בין־דתי ורב־תרבותי, המקדם ערבות הדדית בין יהודים ומוסלמים. וכך, לצד הארוחה לכבוד הצדיק והדלקת הנרות בקברו, התקיימו גם כנסים, סיורים והרצאות שעסקו במורשת הצדיקים, בקהילה היהודית ובחיזוק הקשרים בין יהודים ומוסלמים באזור שבו הצדיק קבור.

מי שעיצב את החזון הבין־דתי והאמוני של מרוקו הוא המלך מוחמד השישי, שמאז עלה לשלטון ב־ 1999 קידם שורה של צעדים שהותירו את חותמם ברוח זו וממשיכים לעצב את עתידה של מרוקו. בין צעדים אלה ראוי לציין את ההכרה במרכיב העברי במורשת מרוקו שניתנה במסגרת התיקון לחוקה המרוקאית ביולי 2011, שיפוץ בתי הקברות היהודיים ובתי הכנסת ברחבי מרוקו שהם עד היום מוקדי משיכה ליהודי מרוקו החיים בתפוצות ובישראל, שילוב היהודים בספרי הלימוד בבתי הספר במרוקו, הקמת בית ד'כירה המספר את סיפור הקהילה היהודית של העיר אסווירה ועל אופייה הרב־תרבותי, פרויקט בהובלתו של יועץ המלך ובן העיר אנדרה אזולאי.

לרוב, כשמדברים על המזרח התיכון בהקשרים של דת ואמונה יש נטייה לראות בהן אתגר ומקור לסכסוכים, ואכן ההיסטוריה רצופה דוגמאות המבטאות זאת. אולם ההילולות שממשיכות להתקיים במרוקו כמו אז וכך תמיד הן נקודות של אור ותזכורת חשובה לכך שאמונה וקשר בין־דתי יכולים לשמש גם גשר בין העמים. לעיתים נראה כי האמונה מתקיימת בממד אחר מזה הפוליטי או המדיני ושהיא אינה מתנהגת בהכרח לפי אותם חוקים והנחות מקדימות. ככל שנלמד לדבר את "השפה האמונית" של המזרח התיכון, ודרך הניסיון שנצבר במרוקו ובמדינות אחרות נבין לעומק את רזי הדיפלומטיה הבין־דתית, כך נגדיל את הסיכוי לבסס סדר אזורי חדש המאופיין ביציבות, בהבנה הדדית וביחסי שלום יציבים.

המאמר פורסם ב-18ביולי באתר הפורום לחשיבה אזורית.

הפוסט האור הדיפלומטי שבקצה ההילולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אלה מסרים מוטים ושקריים שכתבו מי שמבקשים להפוך את הדיפלומטים הישראלים ל"מכונת הכביסה" של ההפיכה המשטרית. משרד החוץ דורש מנציגיה הרשמיים של ישראל ברחבי העולם להסביר הפיכה משטרית שמביאה את המדינה אל סיפה של דיקטטורה ולהציגה כ"דמוקרטיה חזקה", זאת בה בעת שמדיניות אותה ממשלה היא להסיר את האיזונים והבלמים ולפגוע פגיעה חמורה בעצמאות הרשות השופטת. זהו ניסיון אורווליאני ממש לצייר את הרצון לרסק את מערכת המשפט כ"שמירה על עצמאות בית המשפט".

אל מול המסרים האלו, חובה על כל דיפלומטית ודיפלומט לעשות חשבון נפש אישי: האם לשם כך הצטרפתי לשירות החוץ הישראלי? האם אני באמת רוצה "לדברר" הפיכה משטרית ככלי "לחיזוק הדמוקרטיה"? כל מי מנציגינו בחו"ל שבתוככי לבו חרד מההפיכה המשטרית המקודמת על ידי ממשלת הקיצוניים, נדרש לעשות מעשה ולהימנע מלהגן על מדיניות שהוא בעצמו חושש מהשפעתה עליו, על משפחתו ועל מדינתו.

זו לא קריאה להתפטרות אלא להצבת קווים אדומים.

שהרי אין כאן עוד חילוקי דעות על סוגיות ספציפיות, אלא על סתירה מהותית בין שירות חוץ של מדינה המתיימרת להתבסס על ערכים דמוקרטיים ועל עקרונות מגילת העצמאות, לבין הכיוון אליו מוליכה אותנו ממשלת לוין, בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו. זהו כיוון של ריסוק הפרדת הרשויות, של הריסת הביקורת השיפוטית, של אפליה דתית ומגדרית, מכירת חיסול של תקציבי המדינה וניתוץ האתוס הציוני.

תפקידם של דיפלומטים הוא לייצג את מדינתם. זה כולל את הממשלה ואת מדיניותה, אבל גם את המכלול התרבותי, הכלכלי והפוליטי של החברה והמדינה אותה הם מייצגים על גווניה השונים. לא רק לשדר לעולם את המסרים של הממשלה, אלא גם להבהיר לממשלה את ההשלכות של מדיניותה על האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית באופן מקצועי, חד ואמיץ.

במצב רגיל, כל מי שמגיש מועמדות לקורס הצוערים של משרד החוץ יודע שבזמן כזה או אחר, הוא או היא יידרשו לייצג מדיניות שאינם מסכימים איתה. השירות במשרד החוץ הוא שירות קריירה, ומטבע הדברים בדמוקרטיה ממשלות מתחלפות. מכאן שהיכולת לשרת תחת ממשלות שונות היא המחויבות הבסיסית הנדרשת ממי שמבקש לשמש כנציגה של מדינת ישראל.

האתגר הזה עומד בפני כל מי שנשלח לייצג את מדינת ישראל בחו"ל. גם אני עמדתי בפניו כששימשתי כקונסול הכללי של ישראל בבוסטון, והיתה לי ביקורת על אופן ניהול יחסיה של ממשלת ישראל עם הממשל האמריקאי. השמעתי ביקורת זו בפני פורומים פנימיים (גם אם בדיעבד הם התגלו כפחות דיסקרטיים ממה שחשבתי והביקורת שלי הודלפה לתקשורת), אך ידעתי כי קו הגבול יהיה כאשר ארגיש שאין מדובר עוד בחילוקי דעות, אלא בחוסר הסכמה מהותי עם המסרים שאני נדרש להעביר ועם המדיניות שאני נדרש לקדם. לבסוף אכן פרשתי פרישה מוקדמת ממשרד החוץ, גם משום שחשתי כי אני יכול לקדם את האינטרסים של המדינה שלי טוב יותר כשאני מחוץ למערכת. אולם מה שהיה נכון עבורי, לא בהכרח נכון לכל חבריי וחברותיי במשרד החוץ ויש רבים ורבות מהן שעשו רבות ונפלאות במשך שנים רבות מתוך המערכת. כשהממשלה פוגעת בערכים הדמוקרטיים, גם לא כדאי שכל אותם אלו שמבקשים לקדם ערכים כאלה בדרגי עבודה בממשלה יתפטרו, שכן מחליפיהם יהיו עושי דברו של השלטון.

בישראל נוצר מחנה דמוקרטי ליברלי גדול שאינו מוכן לוותר על העתיד שלו, של ילדיו ושל נכדיו. ברגע הזה מקומם של שוחרי הדמוקרטיה הוא לסייע לשמירה על ערכי הבסיס של הדמוקרטיה, מתוך השירות הציבורי או מבחוץ. את מדיניות הממשלה הנוכחית אי אפשר ואסור להצדיק, או "להסביר", גם לא בשפה דיפלומטית.

המאמר פורסם בהארץ ב-7 לאוגוסט.

הפוסט דיפלומטים יקרים, סרבו להיות מכונת הכביסה של ההפיכה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט קיימות מדינית אקלימית: ליבת מדיניות החוץ במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד ליחסים עם האמירויות, בחריין וסודאן, מערכת היחסים של ישראל עם מרוקו ארוכה, עשירה ומורכבת מרבדים שונים של שיתופי פעולה בתחום המדיני, המודיעיני, הצבאי והאזרחי. בעוד הקשרים הרשמיים התקיימו בחשאי, הקשרים האזרחיים היו גלויים למדי ואף התרחבו והעמיקו בשנים האחרונות.

במישור המדיני המלך חסן, אביו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, מילא תפקיד חשוב בקידום השלום עם מצרים. ראשיתו של מהלך זה היה בביקור חשאי שקיים ראש הממשלה יצחק רבין במרוקו באוקטובר 1976, אולם רבין לא זכה ליהנות מפירות ביקורו. התיווך המרוקני בין ישראל ומצרים נמשך עם פגישתו של משה דיין, שר החוץ בממשלת בגין, וסגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי, בספטמבר 1977. חודשיים מאוחר יותר נשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לירושלים.

לאחר השלום בין ישראל ומצרים ראה חסן את תפקידו כמשכין שלום בין ישראל והפלסטינים, ולשם כך השקיע מאמצים לא מבוטלים מאחורי הקלעים. הוא נפגש עם שמעון פרס שלוש פעמים בשנות ה-70 ו-80, וזאת מתוך מטרה לקדם שלום אזורי, אך במיוחד לקדם הסכם עם הפלסטינים. חסן סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, בגין ושמיר, משום שלא האמין כי מבחינה אידאולוגית הם יהיו מוכנים להתפשר בנושא הפלסטיני.

מאידך, מנהיגי מפלגת העבודה – ובמיוחד פרס – נתפסו בעיניו כמנהיגים מתונים שיוכלו לקדם שלום. אך כל ניסיונותיו של חסן לקדם שלום עלו בתוהו. מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו בוושינגטון, בספטמבר 1993, הוא אירח את רבין ופרס בארצו כמחווה להישג המדיני. חסן היסס להפוך את הקשרים לפורמאליים בשל החשש מהתגובה הערבית והמוסלמית, אולם בסופו של דבר הוא הסכים להקים ב-1994 "לשכות קשר" בין שתי המדינות, ולא שגרירות. החלטה דומה התקבלה גם עתה.

בניגוד לאביו, מוחמד השישי נמנע מלנקוט מדיניות פעילה בתיווך ישראלי-פלסטיני ואף המעיט מאזכורה של ישראל בנאומים הממלכתיים. הוא נמנע מלהיפגש עם פרס ששימש נשיא המדינה. בדומה לאביו, המלך סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, שרון או נתניהו. שינוי ראשון במדיניות זו חל בספטמבר 2018, כשנתניהו נפגש בחשאי עם שר החוץ המרוקני נאצר בוריטה בשולי עצרת האו"ם.

בתחום המודיעיני והצבאי הקשר בין ישראל ומרוקו היה חם. המוסד הקים שלוחה במרוקו ב-1963 כשנתיים לאחר טביעת אוניית "אגוז" ו-44 היהודים שנספו בדרכם מהמדינה בניגוד למדיניותה שאסרה זאת. אירוע זה והצורך להסדיר את ההגירה היהודית היוו תמריץ לשיתוף הפעולה שנרקם בין המוסד הישראלי וה"מוסד" המרוקני (שישראל גם סייעה בהקמתו), קשר שנמשך לאורך שנים רבות. ישראל כנראה מילאה תפקיד עלום אך שולי ברצח איש האופוזיציה המרוקנית, מהדי בן ברקה, בפריז ב-1965, בידי המשטר. גם פרוטוקולים של ועידות פסגה שנערכו במרוקו, ב-1965 וב-1981, הגיעו לידי המוסד.

מבחינה צבאית, ישראל סייעה למרוקו במאבקה נגד חזית הפוליסריו בסהרה המערבית שנתמכה על ידי אלג'יריה ונאבקה למען עצמאות החבל. לאחר שספרד החליטה לפנות טריטוריה זו ב-1975, מרוקו החליטה להשתלט על שטחים נרחבים. חשיבותו של חבל ארץ זה נעוצה בכך שהוא עשיר בפוספטים. הסיוע הישראלי כלל בעיקר ייעוץ בהקמת גדר ביטחון עשוית חול ומחפורות.

אהוד ברק היה אחד הקצינים שהרבה לבקר בסהרה. כאשר הגיע למרוקו להשתתף בלוויה של המלך חסן, הוא הסתודד עם המלך הצעיר באופן שהסגיר את ההיכרות המוקדמת שלהם. לאורך השנים ישראל פעלה בקונגרס ובממשל האמריקני כדי לקדם את ההכרה בסיפוח הסהרה על ידי מרוקו, ללא הצלחה. עתה, ההכרה האמריקנית אפשרה את חידוש היחסים.

במישור האזרחי, קשרים התקיימו בין ישראל ומרוקו עוד לפני כינון היחסים וגם לאחר ניתוקם. למעשה, הם אף המשיכו להתרחב ולהעמיק. לא מדובר רק בקשרים בין מדינות, אלא בקשרי תפוצות, כשהקהילה היהודית במרוקו וקהילת יוצאי מרוקו בישראל ממלאות תפקיד חשוב. עולי מרוקו החיים בישראל אף נחשבים כחלק מהתפוצה המרוקנית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במרץ 2016, כשמרוקו הכירה בישראל כתפוצה השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת.

נושא זה עלה בשיח הציבורי במרוקו גם סביב השאלה אם לתפוצות המרוקניות מגיעה זכות בחירה לפרלמנט, ואם כן אם זכות זו תקפה גם ליוצאי מרוקו החיים בישראל. כמו כן, אזרח ישראלי שמוצאו ממרוקו המעוניין להוציא אזרחות של המדינה יכול לעשות זאת, מכיוון שהאזרחות נשמרת ארבעה דורות אחורה. ביולי 2011 הוכנס תיקון לחוקת מרוקו ובמסגרתו ניתנה הכרה רשמית ביהדות, או ליתר דיוק במרכיב "העברי" כחלק מהזהות המרוקאית הלאומית.

הרחבת הקשרים האזרחיים התאפשרה בין היתר בזכות קיומם של קשרי תיירות. קשרים אלה החלו עוד בשנות השמונים והעמיקו עם כינון הקשרים הרשמיים. גמישות הביורוקרטיה המרוקנית אפשרה למנף את הקשר התרבותי העמוק ולהביא לצמיחה במספר התיירים הישראלים הפוקדים את המדינה בכל שנה. רק ב-2019 ביקרו במרוקו כ-45 אלף ישראלים, על אף שלא היו טיסות ישירות. מאידך, מספר התיירים ממרוקו שביקרו בישראל נמוך: ב- 2019 מספרם עמד על כ-3,500 בלבד, וזאת בשל מורכבות הליך הוצאת הוויזה לישראל והיעדר נציגות ישראלית רשמית ברבאט – מה שעתיד להשתנות בקרוב.

כיום, שיתופי הפעולה האזרחיים מתקיימים במרחב הפיזי והווירטואלי ומבוססים על ערכים, זהות ותרבות משותפים בתחומים כמו תיירות וחילופי משלחות, דת ומורשת, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט ועוד. הקשרים בתחום המוזיקה בולטים במיוחד, ומרוקו וישראל מהוות מוקדי תרבות מרכזיים במרחב האנדלוסי, שהגיע לישראל עם עליית יהודי מרוקו. פריחת המוזיקה האנדלוסית בישראל בעשור האחרון, שבאה לידי ביטוי בהקמתם של הרכבים חדשים וביצוע יצירות אנדלוסיות, יוצרת שפה תרבותית משותפת עם מוזיקאים ואמנים במרוקו ובתפוצותיה.

בתחום הספורט מרוקו קיבלה את תנאי איגודי הספורט הבינלאומיים ואפשרה לספורטאים הישראלים להתחרות עם סמל ישראל על בגדיהם. לכן מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים וליהנות מהכרה בינלאומית, רווחים מתיירות ומיתוגה כמדינה מארחת. במרץ 2019 התקיימה במרקש תחרות הג'ודו גראנד פרי ובה התחרו עשרה ספורטאים ישראלים. כשתמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליות ארד – התנוסס הדגל הישראלי לעיני כל.

קהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות את יוצאי הערים והכפרים השונים במרוקו סביב געגוע ושימור אוצרות מורשת יהודית שנותרו מאחור. קהילות אלה מקיימות קשרים במרוקו במטרה לפעול יחד לשימור נכסיה התרבותיים של יהדות מרוקו בפרט ושל מרוקו בכלל. פעילותם כוללת שימור בתי כנסת עזובים, שיפוץ בתי הקברות היהודים וארגון כנסים ואירועי תרבות לקהילות שהתפזרו במרוקו, בישראל ובמקומות אחרים בעולם.

כינון היחסים המחודש בין ישראל ומרוקו הוא טבעי ונשען על בסיס תרבותי ואזרחי עמוק יותר מאשר ההסכמים שנחתמו עם האמירויות, בחריין וסודאן. בהתאם לכך, הפוטנציאל לחימום היחסים הוא גדול, אך יש לזכור כי הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול חשוב במימוש היחסים בחברה האזרחית ובביסוס שלום מתמשך, ועל כן חובה על ישראל לקדם את פתרונה.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 13.12.2020

הפוסט ההסכם עם מרוקו טבעי ובעל פוטנציאל,<br> אך הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך התעלמה ממשלת ישראל בהחלטותיה בשנים האחרונות מהמפלגה הדמוקרטית ומרוב יהודי ארה"ב וגרמה לנזק ארוך טווח ליחסינו עם ארה"ב. כך טעינו בהבנת הצורך להעצים גורמים מתונים בחברה הפלסטינית וחיזקנו דווקא את הקיצוניים תומכי הטרור. כך התייחסנו לאיראן כאילו היא מקשה אחת שרוצה לחסלנו בעוד שבאיראן גוונים שונים בתוך משטר האייאתולות. כל הטעויות הללו הופכות לנבואות שמגשימות את עצמן ומונעות מאתנו לקדם את האינטרסים ארוכי הטווח שלנו.

אנחנו נוטים לומר כי "עמדת אמריקה", או "עמדת איראן", או "העמדה הפלסטינית" היא כך וכך, בעוד בכל אחת מהישויות הללו עמדות שונות שמשפיעות על תהליך קבלת ההחלטות ויש לקחת אותן בחשבון. למשל, ממשל ביידן יצטרך לקחת בחשבון סיטואציה בה ישנם בארה"ב כ-74 מיליון אמריקאים שהצביעו בעד טראמפ והם אינם נעלמים רק בשל העובדה שביידן נבחר בקולותיהם של כ 7 מיליון יותר. ביידן יצטרך להתפשר עם עמדת הרפובליקנים, בעיקר אם אחד מהמועמדים הדמוקרטים בבחירות המיוחדות לסנט בג'ורג'יה ב–5 בינואר יפסיד, לרפובליקנים יהיה אז רוב בסנט, וביידן יתקשה לקדם מהלכים שדורשים את אישור הקונגרס.

גם באיראן צפויות בחירות לנשיאות ביוני וכרגע ההערכה היא שרוחאני לא יישאר על כיסאו. אמירות גורפות על כך שאיראן שמחה על הפסד טראמפ, אינן מכירות במורכבות בתוך איראן. הנשיא רוחאני ושר החוץ שלו זאריף אכן רצו בהפסדו של טראמפ, משום שהם מעוניינים לחזור לדיפלומטיה בכלל ולהסכם הגרעין בפרט. לעומתם הקיצוניים שנתמכים על ידי משמרות המהפיכה מעדיפים את ממשל טראמפ, שמצדיק את התנגדותם להסכם.

זאת אחת הסיבות לכך שאובמה חתר להגיע להסכם עם איראן מהר מכפי שציפו אצלנו וזו גם הסיבה שביידן שואף לחזור להסכם בהקדם. שניהם מבינים שיש לנצל נשיאות איראנית שאינה שמה בראש סדר העדיפויות את ההגמוניה של איראן במזרח התיכון ומעדיפים כלכלה איראנית מתפקדת, ולשם כך מוכנים לפשרות.

ביידן מבין בצדק, שלא מספיק שהאיראנים סובלים בשל הסנקציות החד צדדיות שהטיל טראמפ בכדי לעצור את תכנית הגרעין, ושיש הכרח בהסכם שיאפשר זאת ושתהיה לו לגיטימציה בינלאומית. יש לשער שיכולתו של ביידן לחזור להסכם תשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן ביוני. כשלון של הדיפלומטיה יביא בוודאות לעלייתם לשלטון של גורמים קיצוניים יותר, שאיתם קשה יותר להגיע להסדר.

חיסול פרחיזאדה בהחלט מחזק את כל השחקנים שאינם מעוניינים בהסכם ובהעדפת המסלול הדיפלומטי – באיראן, בישראל ובארה"ב. הבנת המורכבות הזאת מסבירה את התגובה הצוננת מצד גורמים במפלגה הדמוקרטית ובאירופה לחיסול, שנתפס כניסיון של טראמפ ונתניהו למנוע מממשל ביידן לחזור להסכם ואולי להביא לתגובה איראנית שתדרדר את האזור ולא תאפשר לארה"ב ולבנות בריתה ב-5P+1 לחזור לדיפלומטיה.

דוגמה נוספת היא התייחסות רוב הציבור בישראל לפלסטינים כגורם אחוד, שמתנגד כביכול להסדר עם ישראל. זאת, בעוד שהחברה הפלסטינית נחלקת לעמדות רבות ושונות. בעיקר חשוב להבין את ההבדל המשמעותי בין הנהגת הרש"פ ברמאללה שמעוניינת בהסדר עם ישראל, להנהגת החמאס, שאינה מעוניינת בפשרה מדינית, אלא רק בפשרות קצרות טווח. ההתנהלות הישראלית שמכלילה את כל הפלסטינים כ"סרבני שלום" משחקת לידיהם של מנהיגי חמאס. בהקשר הזה קיימת שותפות אינטרסים בין ממשלת ישראל, הימין האוונגליסטי בארה"ב והחמאס, שאינם מעוניינים בפשרה מדינית. בצד השני קיימת שותפות אינטרסים בין הרשות הפלסטינית, מדינות ערב, אירופה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שמעוניינים בהסדר.

חשוב להבין כי גם בישראל קיימת מורכבות מעבר לתפיסה של נתניהו וממשלתו. במשך שנים רבות עולה ברוב הסקרים שרוב הישראלים תומכים בפתרון דיפלומטי של הסדר עם הפלסטינים, גם אם הוא כולל פשרה טריטוריאלית. אולם הרוב הזה אינו בא לידי ביטוי פוליטי בשל חוסר המנהיגות בשמאל ובשל הצלחת הספין השגוי במקרה הטוב והמניפולטיבי במקרה הרע לפיו אין לנו פרטנר להסדר בצד הפלסטיני.

יש לקוות שממשל ביידן ישכיל להתנהל מול ישראל באופן שיחזק את הרוב בציבור שתומך בהסדר ובחזרה לדיפלומטיה ולא יראה בנתניהו וממשלתו חזות הכל. הבנה כזאת תאפשר שיתוף פעולה בין הכוחות שמעוניינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, שהם הרוב בארה"ב, בישראל ובחברה הפלסטינית. ראייה מורכבת שכזאת חשוב להנחיל גם ליהדות ארה"ב, שרובה הליברלי מתרחק מישראל השמרנית.

חשוב שנדע להבהיר לאחינו ואחיותינו בארה"ב, שישנם קולות אחרים בישראל שרוצים בהסדר, שמאמינים בזכויות מיעוט ובצדק חברתי ושאינם מדירים זרמים ליברליים ביהדות. הבנת המורכבות הזאת תסייע לנו בקביעת מדיניות חכמה וגם בהתנהלות מול ליברלים ברחבי העולם, שהינם ביקורתיים כלפי מדיניות ממשלתנו, אבל הם שותפים פוטנציאליים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 10.12.2020

הפוסט הצורך בהבנת מורכבותן של מדינות אחרות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יתכן שלרבים התשובה תישמע טריוויאלית, אבל ניסיון חיי לימד אותי שהטבע האנושי נוטה להעדפה של השגת ניצחון על הזולת במקום השאיפה לשפר את מצבנו אם המשמעות היא שגם הצד השני מרוויח.

הנטייה הזאת התבהרה לי בצורה מובהקת בתרגיל שערך פרופסור מבית הספר למשפטים של הרווארד בתחילת סדנה למשא ומתן שבה השתתפתי. הפרופסור ביקש מאיתנו להתחלק לזוגות ולהתכונן ל"הורדות ידיים". הוא ציין שבכל פעם שמי מאתנו יצליח להוריד את ידו של השני לשולחן הוא יקבל 10 דולר. רוב הזוגות בכיתה רבת המשתתפים החלו מיד להיאבק עם בן או בת הזוג ורק מעטים הבינו, שאם ישתפו פעולה ויאפשרו זה לזה להוריד את היד לסירוגין הם יוכלו "לעשות קופה" הרבה יותר גדולה מאשר לנצח בהתמודדות.

הייתה זו קבוצה של סטודנטים בהרווארד שהיו אמורים לעשות את השיקול הרציונלי של רווח והפסד ובכל זאת רובנו טעינו. הנטייה האנושית אכן נוטה לבחור בניסיון לנצח ולא ביצירת ערך משותף.

העדפה שלא משרתת אותנו בעולם המודרני

יתכן שמדובר באינסטינקטים שנשארו באנושות מתקופות בהן האדם נאבק על הישרדותו בג'ונגל והברירה אכן הייתה ניצחון או מוות, אבל בעולם המודרני הנטייה הזאת אינה משרתת אותנו אלא להיפך. מעניינת העובדה שבעברית יש תרגום למושג האנגלי – zero sum game אבל אין תרגום למושג win-win. יתכן שהעובדה הזאת מוסברת בכך, שהעם היהודי נשאר בסיטואציות הישרדותיות מאוחר יחסית לתוך העידן המודרני ושגם עכשיו, כשיש לנו מדינה וצבא החזק ביותר באזור, אנחנו עדיין חשים אינסטינקטיבית מאוימים קיומית.

התובנה שאין קונפליקט בין אמפתיה לזולת לבין הצורך הלגיטימי לקדם את האינטרסים הייחודיים שלנו, הכרחית לדיפלומטיה אפקטיבית, שכן תפקיד הדיפלומטים הוא לקדם הסדרים מועילים עם ידידים וגם עם אויבים. הבנת האינטרסים של הצד השני, גם כשהצד השני הוא יריב משפרת את יכולתנו לקדם את האינטרסים שלנו ולייצר ערך משותף.

גם עם יריבים יש אינטרסים משותפים כפי שאפשר ללמוד מהאופן שבו מקדמת ישראל בצדק את יחסיה עם קטאר, אף שקטאר תומכת בתנועת "האחים המוסלמים" העוינת אותנו. זאת מתוך הבנה שלקטאר יש מנופים על חמאס שאינם נמצאים בידנו וגם לא בידי שותפנו המצרים ואנחנו חייבים מנגנונים למניעת ולסיום מעגלי לחימה. חבל שדווקא את השותפים הפלסטינים הטבעיים להסדר בתנועת הפתח אנחנו "מייבשים" ומשתמשים בקטאר כדי לחזק את יריביהם בחמאס על חשבונם.

האתגר כמובן הוא שהגישה של מציאת המכנה המשותף היא במקרים רבים אינה פופולרית מבחינה פוליטית והציבור מצפה לראות ניצחונות ולא הישגים של פשרה שהם פחות דרמטיים ו"סקסיים".

גם אם טראמפ צודק ארה"ב נפגעה ממלחמת הסחר עם סין

הדוגמאות לכך רבות מספור, אך אציג כמה מהן מהזירה האמריקאית. מלחמת הסחר שהנשיא טראמפ הכריז על הכלכלה הסינית, גם אם יש לארה"ב טיעונים צודקים בדרישה לשינוי בהתנהלות הסינית הביאה לפגיעה בכלכלה העולמית והאמריקאית במקום לשפר את המצב על ידי משא ומתן שבו נלקחים בחשבון גם האינטרסים הסיניים.

טראמפ העדיף להאשים את סין ואת ארגון הבריאות העולמי במשבר הקורונה במקום לנסות לקדם שיתוף פעולה בינלאומי במניעת המגיפה כפי שעשה אובמה כשהצליח על ידי שיתוף פעולה בינלאומי להתגבר על מגפת האבולה כאשר פרצה באפריקה במקום להאשים את האפריקאים.

הניסיון של הנשיא בוש לנצח את הטרור על ידי חיסול משטר הבעת' בעיראק והטאליבן באפגניסטאן, הביא לעלייה של אל קאעידה ודאע"ש ולחיזוק בכוחה של איראן שאויביה משני הצדדים הגאוגרפים הובסו ועיראק הפכה למדינה כאוטית בשליטה שיעית.

דוגמה נוספת היא החלטתו של הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם ה-JCPOA בין המעצמות לאיראן כדי "לנצח את איראן", שגרמה לכך שאיראן קרובה הרבה יותר לפצצה גרעינית מאשר הייתה לאחר ההסכם – הקואליציה הבינלאומית שהוקמה בעמל רב על ידי אובמה התרסקה; ובתוך איראן התחזק המחנה הקיצוני בראשות משמרות המהפכה, בעוד שמתונים בהנהגה האיראנית שהעדיפו כלכלה מתפקדת מאשר הגמוניה אזורית נחלשו.

נתניהו שיקר כשטען שאין הסכמה על מכירת מטוסים לאיחוד

ברור לגמרי שאי אפשר להתעלם מהפוליטיקה הפנימית ולמנהיגים יש צורך לספק לאזרחים ניצחונות, אבל אחריותם של מנהיגים היא להסביר לציבור שדווקא על ידי פשרות אפשר להשיג יותר. במקום זאת אנחנו עדים לתופעה של מנהיגים שמשקרים לציבור שלהם אפילו כשנכפית עליהם פשרה, כפי ששמענו את נתניהו שטען שאין הסכמה על אספקת מטוסי חמקן לאיחוד האמירויות ואין סיכום על מניעת סיפוח.

הגישה הזאת נכונה גם בכל מה שקשור בדיפלומטיה ציבורית. רבים במחוזותינו חושבים שעיקר תפקיד הדיפלומטים הוא לנצח בוויכוחים על צדקת דרכה של ישראל. הניסיון שלי לימד אותי שהמשימה של דיפלומטים אינה לנצח בוויכוח, אלא להגיע ולהתחבר ל"לב ולמוח" של קהלי היעד ואת זה אפשר להשיג דווקא על ידי דיאלוג ו-engagement. בוויכוח אנחנו רק משכנעים את המשוכנעים ולא מגיעים ל"לב ולמוח" של הגורמים הניתנים להשפעה.

תפקיד הדיפלומטים הוא להתעקש ולנסות לקדם פתרונות שמייצרים עבורנו ערך כאשר גם הצד השני מרוויח ולהציג אותם באומץ בפני מקבלי ההחלטות. שיתוף פעולה בניסיון העקר לנצח במשחקי האשמות (blame game) שאינם פותרים ואינם מקדמים את האינטרסים האמיתיים של המדינה הוא בבחינת בגידה במקצוע שלנו.

הדוגמה הקלסית לצורך בדיפלומטיה להשגת הסכם של win-win היא נוסחת "פתרון שתי המדינות" לסכסוך עם הפלסטינים שמאפשר לישראל להיות מדינה הלאום של העם היהודי ודמוקרטיה בעת ובעונה אחת בהתאם לחזון הציוני ומאפשרת לפלסטינים הגדרה עצמית וסיום הכיבוש. הדיפלומטיה הישראלית צריכה לפעול להשגת הפתרון הזה כיעד המרכזי של מדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 04 באוקטובר 2020.

הפוסט בדיפלומטיה גישה של "משחק סכום אפס" מובילה לאפס הישגים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכדי לפרק את המכלול של "היחסים המיוחדים" מקובל לחלק אותם לשלושה מרכיבים עיקריים תחת הקיצור VIP: Values, Interests, Politics. ערכים, אינטרסים ופוליטיקה.

חשוב לציין שבשלושת המרכיבים האלו היחסים עמוקים יותר בלי קשר לזהותם של המנהיגים, אבל למנהיגים בהיסטוריה, ובעיקר כיום, יש השפעה חשובה על המגמות ארוכות הטווח. אתחיל בתיאור הבסיס ליחסים בכל אחד מהמרכיבים:

הבסיס הערכי

החלוצים (pilgrims – ע"ש העיר באנגליה שהגיעו ממנה ב-1620, Plymouth Rock) היו פרוטסטנטים פוריטנים אדוקים, שהיו מחוברים מאד לברית הישנה. האגדה מספרת שהם קיימו הצבעה האם השפה בארץ החדשה תהיה אנגלית או עברית, והתומכים באנגלית ניצחו בקול אחד בלבד.

משחר ינקותה ראו האבות המייסדים של ארה"ב את עצמם קשורים לחזון נביאי ישראל, וראו בארה"ב את "ירושלים החדשה". כך גם "האבות המייסדים" של ארה"ב, שניסחו את הצהרת העצמאות ולאחר מכן את החוקה האמריקאית ושימרו את הרוח הפרוטסטנטית הזאת.

בכיוון ההפוך, אבות הציונות הושפעו מהמהפכה האמריקאית ומעקרונות החוקה האמריקאית והיתה שאיפה הדדית שארה"ב וישראל תהיינה מדינות אחיות בהיותן מדינות מהגרים שהשתחררו מהשליטה הבריטית ושאפו להקים עולם חדש. כזה שמבוסס על חברה צודקת וחופשית המקפידה על שלטון החוק ועל זכויות האזרח. ישראל אכן נחשבה בעיני רוב האמריקאים כחולקת את ערכי הדמוקרטיה הליברלית עם ארה"ב.

האינטרסים המשותפים

מאז ההכרה של הנשיא טרומן במדינת ישראל – 11 דקות מאז הכרזת העצמאות על ידי בן גוריון, שאפו מנהיגי ישראל ליחסי קרובים עם ארה"ב בשל היותה מנהיגת העולם החופשי והמעצמה החזקה בעולם. לארה"ב זה לקח קצת יותר זמן, אבל מאז מלחמת ששת הימים גם מנהיגיה ראו בישראל שותפה אסטרטגית.

בימי "המלחמה הקרה" הייתה ישראל בבירור בצד של המערב בניגוד לאויבותיה של ישראל שהיו בצד הסובייטי. ישראל גם נחשבה לשותפה זולה יחסית, משום שלמרות הסיוע הבטחוני, ישראל לא נדרשה להצבה של חיילים אמריקאים ונלחמה בעצמה את מלחמותיה.

המזרח התיכון הפך ליעד חשוב ביותר למדיניות החוץ האמריקאית בשל מאגרי האנרגיה במפרץ שהיו קריטיים לכלכלת ארה"ב והעולם. לישראל היה אינטרס במעורבות אמריקאית באזור, משום שרק על ארה"ב יכולנו להסתמך כמעצמה שרואה בביטחון ישראל חלק מהמכלול בו היא מגדירה את האינטרסים שלה. כל אלו הסבירו את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני וקצרה היריעה מלתאר את כל המנגנונים והפורומים המשותפים.

העוצמה של ישראל בפוליטיקה

התמיכה בישראל לאורך השנים היתה דו-מפלגתית, ושני הצדדים של הפוליטיקה האמריקאית ראו בישראל נושא שהוא מעל המחלוקות הפוליטיות. הדיפלומטיה הישראלית, הלובי הפרו-ישראלי איפא"ק והארגונים היהודיים הקפידו על דו-מפלגתיות, למרות העובדה שרוב היהודים תמכו מאז ומעולם במפלגה הדמוקרטית.

הגורמים הפרו-ישראלים היו והם עדיין מאורגנים וחזקים מאד מבחינה פוליטית. היהודים, אמנם רק 2 אחוז מהאוכלוסייה, אבל מעורבים בפוליטיקה ובתקשורת האמריקאית באופן לחלוטין לא פרופורציונאלי לגודלם. מבין התורמים למפלגה הדמוקרטית – היהודים מונים קרוב לחצי, ובמפלגה הרפובליקנית – כרבע, שזה בשתי המפלגות מספר לחלוטין לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

נוכחותם הגדולה של היהודים, יותר מהממוצע הארצי שלהם, במדינות מתנדנדות כמו פלורידה, פנסילבניה ואוהיו – הוסיפו למיתוס ההשפעה היהודית. איפא"ק בזכות מקצועיות ונחישות וגם בזכות מיתוסים על השפעה יהודית הפכה לשדולה החזקה והאפקטיבית ביותר בארה"ב בתחום מדיניות החוץ.

באשר לתומכי ישראל הנוצרים האוונגליים, הרי שהם כמעט כולם בצד הרפובליקני, אבל מספרם עצום, כ-80 מיליון, ויכולת הארגון והמשמעת שלהם מרשימים. תמיכתם בישראל היא כמעט אוטומטית משום שהם מאמינים שזו מצווה אלוהית שמפורטת בכתבי הקודש, ושהצלחתה של ישראל עד הקרב בארמגדון תוביל בסופו של דבר לחזרתו של ישו המשיח.

אז לכאורה נראה שהכל בסדר ואכן הבסיס של "היחסים המיוחדים" עמוק ומוצק, אבל במציאות לא הכל בסדר, משום שהמגמות מדאיגות בשלושת התחומים.

1. מגמות בתחום הערכים

לכאורה, על סמך בחירתו של טראמפ ומדיניותו אפשר לומר שהשינוי של ארה"ב ימינה לכיוון הערכים השמרניים ודחיקת הדמוקרטיה הליברלית משותף לשתי המדינות, אבל הנתונים הדמוגרפיים מראים תמונה אחרת.

בישראל אכן הדמוגרפיה מושכת את המדינה ימינה בשל רמת הילודה הגבוהה של החרדים ומגמה של נישואים מאוחרים אצל הליברלים. בארה"ב לעומת זאת ישנה עלייה באחוז המיעוטים שנוטים לערכים פרוגרסיביים. ארה"ב כבר מזמן אינה מדינה של (WASPs – White Anglo-Saxon Protestant).

לדוגמא, בבית המשפט העליון של ארה"ב אין אף לא פרוטסטנט אחד (יש שם שלושה יהודים ושישה קתולים) ורוטב הסלסה הפופולרי בקרב היספאנים נמכר יותר מהיינץ קשטופ של ה-WASPS. למרות בחירתו של טראמפ ב-Electorate College, זוהי הייתה הצבעה שאינה מעידה על המגמה ונבעה מהרבה סיבות נקודתיות (האנרגיה בקרב ציבור המפסידים מהגלובליזציה, חוסר הפופולריות של קלינטון בבייס הדמוקרטי, השפעת הרשתות בחיזוק מגמות פופוליסטיות וכוחן המוגדל של מדינות קטנות באלקטורט קולג').

מאז בחירתו של טראמפ (שכזכור לא זכה ברוב המצביעים גם כשניצח) בבחירות האמצע ב-2018 היה "גל כחול" משמעותי וברוב משאלי העם במדינות עדיין מנצחת המגמה של הליברליזם בנושא זכויות הקהילה הלהט"בית, מעמד הנשים וכו'.

2. מגמות בתחום האינטרסים

ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון ובמידה רבה של צדק. היא אינה תלויה במקורות האנרגיה של המזרח התיכון כבעבר, והפכה בעצמה ליצואנית אנרגיה בזכות הפקת אנרגיה מפצלי שמן. בנוסף צריכת אנרגיה ממקורות פוסיליים ירדה בשל טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת.

כל ההתערבויות המז'וריות של ארה"ב במזרח התיכון נכשלו – מערכה צבאית מלאה בעירק ואפגניסטן, "הובלה מאחור" בלוב והימנעות מפעולה בסוריה. "התפנית לאסיה" לא היתה רק גחמה של אובמה בשל החשיבות של השווקים האסיאניים ובשל התחרות המעצמתית עם סין. היא מקובלת על ידי רוב הציבור בארה"ב גם מכיוון שהמעורבות במזרח התיכון גררה את ארה"ב להשקעה כבירה של חיילים ומשאבים ללא תמורה.

מבחינת ישראל, ההתרחקות האמריקאית מהמזרח התיכון היא התפתחות מאד בעייתית ואנחנו כבר רואים איך בזירה הסורית "הסייקס–פיקו" החדש נסגר בין רוסיה, איראן ותורכיה. ארה"ב לא בתמונה וישראל נותרה ללא מנופים.

במקביל נכנסת ישראל שלא בטובתה למלחמת הסחר בין ארה"ב לסין. לישראל אינטרס ביחסים טובים עם שתי המעצמות, אבל מדיניות ההתנגחות של ממשל טראמפ בסין, שדווקא נשענת על קונצנזוס פוליטי, מעמידה את ישראל במצב מאד לא נוח לקידום האינטרסים שלה מול סין. בעיקר בתחומי התשתיות וההשקעות בטכנולוגיה.

3. מגמות הפוליטיקה

ישראל הפכה בשנים האחרונות לנושא פרטיזני בפוליטיקה האמריקאית. התחושה של חלק גדול מהבסיס הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית היא, שישראל קשרה את גורלה עם המפלגה הרפובליקנית ועם מנהיגי ימין פופוליסטי ברחבי העולם.

ההתרחקות של הליברלים הפרוגרסיביים מישראל כבר מתחילה להראות סימנים גם בקונגרס וגם בקמפיין למועמד הדמוקרטי לנשיאות, בו נשמעו קולות ביקורתיים באופן תקדימי, כולל בזכות התניית הסיוע הצבאי לישראל.

על רקע מגמת הקיטוב שהתגברה בפוליטיקה האמריקאית מבלי קשר לישראל, הבעייה הולכת ומחריפה, ובסקרי דעת קהל רואים הבדלים דרמטיים בין תמיכת הרפובליקנים בישראל לתמיכת הדמוקרטים.

המאבק שישראל מקדמת למנוע חופש ביטוי בשל החשש מ-BDS ממקם את ישראל בצד ההפוך לערכים הליברלים, שמקדשים את חופש הביטוי גם כשהוא כולל ביקורת קשה.

הקירבה בין טראמפ לנתניהו שנראית לציבור הישראלי כחיובית כרגע, היא מאד בעייתית לטווח הארוך, משום שהיא מחמירה את ההתרחקות של ציבורים גדולים בפוליטיקה האמריקאית. ציבורים אלו כוללים את רוב הקהילה היהודית שמצביעה לנשיאים דמוקרטיים (בין 70 אחוז ל-80 אחוז) וחבריה ברובם הגדול ליברלים (למעט המיעוט האורתודוכסי, המהגרים מרוסיה וחלק מהמהגרים מישראל שלא מייצגים מספרים גדולים).

במידה ואכן יתבצעו צעדי סיפוח בין הראשון ביולי לבחירות לנשיאות בנובמבר, המצב יחריף, שכן ציבור המצביעים של המפלגה הדמוקרטית מתנגד נחרצות לצעדים חד צדדיים ולמהלכים שמנוגדים לחוק הבינלאומי.

מה אפשר לעשות?

ישראל חייבת לחזור לדיפלומטיה דו-מפלגתית ולבנות קשר עם הגורמים הפרוגרסיביים ועם המיעוטים.

ישראל חייבת "לחבק" את הקהילה היהודית, ללא קשר לדעות פוליטיות או זרמים ביהדות. הקשר של ישראל עם התפוצה היהודית הגדולה בעולם חשוב לא רק בהקשרי היחסים בין המדינות, אלא בשל הייעוד של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

על מנת לשמור את ארה"ב במזרח התיכון, יש לקדם ברית הגנה חוזית שמעוגנת בחקיקה. בניגוד למקובל לחשוב, ברית הגנה תקדם שלום, משום שהתיאום עם ארה"ב ימנע הרפתקנות צבאית, תגדיל את המחויבות של ארה"ב להגנת ישראל, אבל גם לקידום שלום במזרח התיכון וגם אינטרס אמריקאי בצורך בקביעת הגבולות של ישראל (דיפלומטיה הרבה יותר זולה ממלחמות).

במידה ויתחלף ממשל בארה"ב בינואר 2021, מומלץ יהיה לחזור לתכנית הבטחונית, שגיבש גנרל אלאן יחד עם קציני אגף תכנון של צה"ל להגנה על הגבול המזרחי של ישראל. התכנית שאלאן גיבש לבקשת מזכיר המדינה קרי כוללת אמצעים טכנולוגיים ונוכחות אמריקאית בבקעה. התכנית הזאת תסייע להשאיר את ארה"ב מחוייבת לאזור ולבטחונה של ישראל.

ישראל צריכה לקדם חיבור ברמת החברה האזרחית ובעיקר עם יחידים וארגונים בצד הפרוגרסיבי, שלא מודעים לכך שיש בישראל רבים שחולקים איתם את תפישת עולמם ועוסקים בצדק חברתי ללא קשר לממשלות בשתי המדינות. מומלץ להקים קרן דו-לאומית לקידום "תיקון עולם", שתתמוך בשיתופי פעולה בין ארגונים וגם בין סוכנויות הסיוע מש"ב ו-USAID.

הדיפלומטיה הציבורית של ישראל צריכה לעסוק בחיבורים עם החברה האזרחית האמריקאית ולא בפולמיות ובהסברה, שרק עושים נזק. יש לישראל הרבה מאד להציע לאמריקאים, אבל העיסוק בפוליטיקה רק מציג אותנו כפחות רלבנטיים ופחות אטרקטיביים.

לסיכום:

היחסים של ישראל עם ארה"ב הם היחסים החשובים ביותר של ישראל עם מדינה כלשהי בעולם, והערך שלהם הוא לא פחות מאסטרטגי. למרות הבסיס העמוק והאיתן של היחסים, המגמות הנוכחיות מדאיגות ביותר ואם לא נפעל בהקדם לשקם את היחסים הקריטיים הללו, מעמדה האסטרטגי של ישראל יפגע אנושות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 ביוני 2020.

הפוסט ישראל – ארה"ב, האם "היחסים המיוחדים" עדיין מיוחדים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקביל למהלכים שישראל נקטה לחיזוק קשרים עם מדינות במזרח התיכון, היא פעלה בשנים האחרונות גם על מנת להרחיב את קשריה עם מדינות אפריקה. הדבר התבטא, בין היתר, בפגישה שקיים נתניהו בנובמבר 2018 עם נשיא צ'אד, אידריס דבי, אז הכריז ראש הממשלה שישראל "חוזרת לאפריקה" ורמז על כוונה לחדש יחסים גם עם סודאן. עצם המחשבה שנתניהו שקל להיפגש עם איש כמו עומר אל-באשיר, שבינתיים כבר הודח ובקרוב יעמוד למשפט על פשעיו נגד האנושות, מעוררת חלחלה ודאגה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-18 בספטמבר 2019.

הפוסט כשהיחסים עם מדינות ערב מתחממים, האם יש מקום לקווים אדומים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז, הטכנולוגיה המשיכה להתפתח ולהפתיע, אבל האנושות לא נפטרה מרופאים, מורים, עורכי הדין וכמובן גם לא מהדיפלומטים. לא המציאו בינתיים שום תחליף לקשר האישי, ליכולת האנליטית, להשכלה מצוינת ולאופקים רחבים שמאפשרים לדיפלומט להכיר את המדינה בה הוא או היא משרתים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-18 ביולי 2019

הפוסט דיפלומטיה ישראלית: סיפור התנקשות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט שבעים שנות דיפלומטיה ומלחמה בישראל ובמזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחירות 2019 היו משאל עם על מנהיגותו של בנימין נתניהו. לקראתן, בחר ראש הממשלה להדגיש בייחוד את פועלו בזירת יחסי החוץ של ישראל כבסיס מרכזי ללגיטימציה להמשך שלטונו. שלטי ענק הציגו אותו לצדו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ואנשיו הצביעו על שורת ההישגים המדיניים שהושגו בתקופת שלטונו, לרבות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, והקשר הקרוב שיצר עם מנהיגים חשובים כמו נשיא רוסיה פוטין וראש ממשלת הודו מודי.

הפוסט בעידן הפופוליסטי, הכירו את ה"מלך-דיפלומט" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השיח הביטחוני שולט בחברה ובממשלה הישראלית. בקמפיין הבחירות האחרון כמעט כל מפלגה ניפנפה בגנרל זה או אחר. סופרים כמה שנות שירות ביטחון או כמה מחבלים כל אחד הרג. כולם בישראל מכירים את הרמטכ"ל ואת אלופי הפיקוד. אבל מי יודע לנקוב בשמו של מנכ"ל משרד החוץ או שגריר ישראל בבריטניה?

זהו רק ביטוי קטן (ופחות חשוב) לדומיננטיות המוחלטת של השיח הביטחוני. הדומיננטיות הזו היא בעיה! ישראל בוחנת פעמים רבות מדי את המציאות דרך כוונת הרובה ומחפשת איומים, כמו שעושים בצבא, וזאת במקום להרים את הראש, לזהות הזדמנויות, לחפש שותפים ולהימנע מלהיכנס לבורות או מלחמות מיותרות. לכן, כפי שמראה גם דו"ח מבקר המדינה, מוצאת עצמה ישראל בסבבי לחימה בלתי נגמרים בעזה, בלבנון ובהר הבית, כשבסוף כל אחד מהם חוזרים לנקודת ההתחלה. וכאשר כבר בוחרת ישראל לפעול בכלים מדיניים ומנהלת משא ומתן עם חמאס כדי לדחות את הסבב הבא, אנשי הביטחון הם אלו שמובילים את המהלך, ההישגים הם קצרי מועד ופוגעים באינטרס המדיני-ביטחוני ארוך הטווח של ישראל לחיזוק המתונים באזור וביסוס אפשרות לבניית חיי שלום.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 באפריל, 2019

הפוסט פושטים חליפה ויוצאים לגמלאות: הדיפלומטים לשעבר הם משאב מבוזבז הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לקראת מדיניות-חוץ מכלילה: כיצד להגביר את המעורבות של קבוצות אוכלוסייה שונות בנושאים הקשורים למדיניות-החוץ של ישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נהוג לכנות את התכנסות מנהיגי מדינות העולם בעצרת הכללית של האו"ם בתור "הסופרבול הדיפלומטי". אולם, זו רק הטיה לעולם המושגים האמריקאי. למעשה המפגש הדיפלומטי המרכזי דומה יותר לאולימפיאדה, שעמוסה באירועים שונים, כפי שמסכים גם ד"ר חן קרצ'ר, חוקר האו"ם וסכסוכים בינלאומיים. במשך שבוע שלם אנו עדים למשחקים דיפלומטיים ברמה הגבוהה ביותר.

המשחק הבולט ביותר, וזה שמושך את מרב תשומת הלב התקשורתית, הוא זירת הנאומים של ראשי
המדינות. מנהיגי המדינות מקבלים את ההזדמנות לשאת נאום בפני כל העולם, בפני מדינות ספציפיות או הקהל בביתם – ללמד יופי על מדינתם, לתקוף אויבים, להתגונן, להצדיק, להזהיר, לקרוא לפעולה, לאיים, לבקש סיוע, להשוויץ, להתגאות, להכריז על תכניות – להגיד את מה שחשוב להם.

הדברים שנישאים מעל פני במת הנאומים הזו אינם רק דיבורים, אלא מקבלים תוקף של פעולת-דיבור
(Act-Speech). בפעולת-דיבור, בעצם הביטוי והמבע יש כבר מעשה המתכוון להתממש. המעשה הדיפלומטי בכללותו בנוי על דיבורים שיש להם ממד משמעותי של פעולה. חישבו למשל על פעולת-דיבור של התנצלות, או של אזהרה, אשר כה נפוצות ביחסים הבינלאומיים. מרכזיותה של הבמה באו"ם הופכת את הנאומים של המנהיגים לבעלי יכולת להשפיע ולשנות את המציאות הפוליטית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: ישראל והעצרת הכללית של האו"ם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה לישראל להתמודד עם ביקורת. לאף אחד לא קל. זה בייחוד קשה כאשר מישהו אחר מצביע על חלקים בך, שאתה לא אוהב לראות במראה, ועושה כמיטב יכולתך להסתיר. ישראל לא אוהבת שמבקרים אותה על שליטתה בשטחים הכבושים ועל שליטתה על אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות שוות. היא מנסה להסתיר מעצמה את הכיבוש – כי ככה היא יכולה להמשיך להרגיש טוב עם עצמה, צודקת, מוסרית, יהודית, דמוקרטית – אולם, הביקורת המופנית כלפיה מחייבת אותה להתמודד עם החלקים הפחות טובים שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-6 באוגוסט 2017

הפוסט ישראל ו(אי-)התמודדותה עם ביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ הישראלית סובלת כיום מחולשות מסוגים שונים: חולשת המדיניות עצמה, בייחוד בנושא הפלסטיני, שיוצרת חיץ בין ישראל לבעלות בריתה במערב ומגבילה את היכולת הישראלית לממש הזדמנויות לשיתוף פעולה אזורי; חולשת מעמד משרד החוץ, שבאה לידי ביטוי בהיעדר משרד חוץ במשרה מלאה, בהדרת משרד החוץ מנושאי הליבה המדיניים, ובפיזור סמכויות משרד החוץ; חולשה בהתנהלות, שבאה לידי ביטוי בהחרמת פורומים בינלאומיים ומנהיגים זרים, ושל "פעולות תגמול" בלתי-דיפלומטיות כלפי אלו בעולם שמאמצים עמדות שונות משל ישראל.

הפוסט דרכי פעולה להגברת שקיפות משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שלוש סיבות הביאו אותי ל"בחירה" זו:
ראשית מכיוון שלהילארי קלינטון יש את הכישורים, היכולות והניסיון לשמש כמפקדת העליונה של צבא ארצות הברית, והיא תוכל למלא את המשימה החשובה מכל – לשמור על בטחון ארצות הברית ועל בטחון בנות בריתה בעולם.

שנית, מכיוון שדונאלד טראמפ – שעל מעלליו, גסות רוחו, וגזענותו לא אכביר במלים – אינו ראוי למלא תפקיד זה. נהפוך הוא: הוא יסכן את בטחונה של ארצות הברית ואולי אף את בטחון ישראל.

בתקופת שירותי כדיפלומטית בארצות הברית וגם לאחריה, הייתה לי הזכות להכיר ולעקוב אחר עבודתה והופעותיה של הגברת קלינטון – כרעיית נשיא, כסנטורית וכמזכירת המדינה. קלינטון היא אישה רצינית, שקדנית וחרוצה. היא מכינה כל נושא ביסודיות, בקפדנות ולעומק, עד לפרט האחרון. היא סקרנית, מקשיבה לאחרים ומוכנה לשנות את עמדותיה אם העובדות מחייבות זאת.

אשר לנו – ישראל הקטנה זקוקה לארצות הברית חזקה, בעלת מעמד בינלאומי איתן. פירושו של דבר, בין היתר, הוא שלארצות הברית תהיה מדיניות-חוץ מגובשת, יציבה, ללא הפתעות. טראמפ הפזיז אינו מציע אף אחד מאלה. כל מי שהקשיב לדבריו מבין שהוא יוביל את אמריקה למדיניות בדלנית. את "מדיניותו" הוא מאלתר מדי יום ביומו, מזגזג, אינו מכיר עובדות ואינו מנסה לקבל מידע. אפשר להתנבא שאם ייבחר, הוא יפתיע אותנו מדי פעם ב"מדיניותו הניטרלית" כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קלינטון מאמינה שאמריקה היא אומה מיוחדת במינה, שאם היא חפצה לשגשג עליה להמשיך להוביל את העולם החופשי. קלינטון יודעת שדיפלומטיה יכולה להיות אפקטיבית רק אם היא נשענת על עוצמה, ועל הנכונות להשתמש בכוח בשעת צורך. לא הייתי רוצה לראות את נשק יום הדין מופקד בידיו של טראמפ האימפולסיבי וחסר הניסיון בנושאי בטחון הלאומי.

וישנם גם הערכים בהם אנחנו מאמינים: הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. טראמפ מזלזל בכל אלה ורומס אותם ברגל גסה. לראייה, אלפי תביעות של ספקים ונותני שרות עומדות נגדו בבתי משפט.

הסיבה השלישית והחשובה שבגללה אני תומכת בקלינטון היא היותה אישה. לא רק בגלל שבחירתה תסמל מהפכה עמוקה בחברה האמריקאית ותשפיע על חברות אחרות, אלא גם בגלל שאני סבורה שאישה מביאה לתפקיד סגולות ויכולות אחרות, שונות מאלו של גבר: פחות אגו, יותר יכולת להקשיב ויותר אמפטיה.

הפוסט בעד הילארי: הגיע הזמן לנשיאה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדינת ישראל מנהלת גם פעילות דיפלומטית חשאית ענפה על מנת לחדש או לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות מוסלמיות באפריקה שעמן אין לה כרגע יחסים דיפלומטיים. במסגרת פעילות זו, חתמה מדינת ישראל ב-20 ביולי 2016 על הסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה של גינאה (גינאה קונקרי), המדינה הראשונה באפריקה שניתקה את יחסיה עם מדינת ישראל ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בעקבות החתימה על ההסכם ביקר מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר דורי גולד, ב-21 באוגוסט 2016 ברפובליקה של גינאה, נפגש עם נשיא המדינה, פרופסור אלפה קונדה, ועם עשרה משריו. הם דנו בשיתוף פעולה בתחומים שונים וסיכמו על השלמת תהליך מינוי השגרירים. עם תום ביקורו בגינאה, ערך גולד ביקור נדיר ב-22 באוגוסט 2016 במדינה אפריקנית מוסלמית שלישראל אין עמה קשרים דיפלומטיים, ונפגש עם בכירים במדינה. עוד קודם לכן, ב-14 ביולי 2016, הוא ביקר בצ'אד ודן עם נשיאה, אידריס דבי, בחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל שעד למועד כתיבת שורות אלה טרם חודשו.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בYnet בתאריך ה-11 בספטמבר 2016

הפוסט קונטרה לאיראן. השיבה הישראלית לאפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיפלומטיית מלכים בעידן המשברי: חלוקת העבודה המשתנה בין המנהיג לדיפלומט בניהול מדיניות-חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערך החוץ הישראלי נמצא במשבר, שהלך והחריף בחודשים האחרונים עקב הפיצול הנוסף בסמכויות משרד החוץ. הדרך להעצמת הדיפלומטיה הישראלית מחייבת תהליכי שינוי במערך החוץ עצמו ובמעמדו בתהליכי קבלת ההחלטות. אחד האמצעים לכך הוא הסדרת מעמד משרד החוץ באמצעות חקיקה, בדומה למצב הנהוג לגבי גופים מרכזיים אחרים בישראל ולגבי מרבית משרדי החוץ במדינות המובילות בעולם. לאורך השנים, הוצגו בכנסת מספר הצעות חוק בנושא, אך אלה מעולם לא הבשילו לכדי חקיקה של ממש.

לקראת דיון מחודש בנושא בכנסת ה-20, התמקדה סדנת-המומחים בשאלות הבאות: האם ישראל זקוקה לחוץ מערך החוץ? מה נעשה עד היום לשם קידום הנושא ומדוע זה לא הוביל לכדי חקיקה? מה צריך לכלול חוק מערך חוץ וכיצד ניתן לקדם את אישורו בעתיד? אלו דרכים נוספות, מלבד חקיקה, יכולות לסייע בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית? מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו בדיון.

הפוסט חוק מערך החוץ: דרך להעצמת הדיפלומטיה הישראלית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-החוץ של ישראל והדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-החוץ הישראלית והדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, מההודעה שפרסם ועד העובדים של משרד החוץ עם סיום השביתה, נראה שסדר העדיפויות שלהם שונה: "מחר יחזרו לוחמי החוץ של ישראל לשרת את המדינה בקו החזית העולמי". לוחמים, נכתב שם, לא דיפלומטים. קו חזית, ולא תהליך שלום. "לוחמים". לכל אורך השביתה ניסו הדיפלומטים להציג עצמם כחלק ממערך הביטחון הלאומי, העוסקים בסיכול יוזמות דיפלומטיות עוינות ובהגנה על ישראל מפני מהלכים בינלאומיים שמטרתם החלשת ישראל, ודרשו להשוות את תנאי העבודה שלהם לאלה של מערכת הביטחון…

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"על צד שמאל" ב-14 באפריל 2014

הפוסט מדוע הדיפלומטים הישראלים אינם מסייעים להצלת שיחות השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ערב העיון, שהתקיים במקביל לשביתה במשרד החוץ, בחן כיצד מנהלת ישראל את מדיניות-החוץ שלה, מה היתרונות והחסרונות של מדיניותה וכיצד ניתן לשפרה. הדיון התבסס על מחקר שכתבו ד"ר יובל בנזימן ולורם רום עבור מכון מיתווים, בנושא מאפייני יסוד במדיניות-החוץ הישראלית.

הפוסט גישות במדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות נעשים מהלכים מצד גורמים בימין הפוליטי במגמה לקעקע את הלגיטימיות של מעורבות המיעוט הערבי בתהליכים כלל-ישראליים, כולל קבלת החלטות בנושאי מדיניות חוץ. מהצד השני, רצונם של כמה ארגוני שלום להציג עצמם כיהודיים וכציוניים מדירה את ערביי ישראל גם מזירה זאת, שבה יכולתם לתרום היא משמעותית.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"על צד שמאל" ב-12 בפברואר 2014

הפוסט הקול הערבי חסר במדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.