בצרפת למשל הצליחה "החזית העממית החדשה", גוש מפלגות השמאל בהובלת ז'אן-לוק מלנשון, להפתיע ולהפוך בן-לילה לגוש הגדול ביותר בצרפת, ולפי שעה נראה שהמרכז עם הימין המתון בולמים הקמת ממשלה בראשותו. מנגד, מפלגת "האיחוד הלאומי" (RN) הימנית-קיצונית בראשות ז'ורדן ברדלה ומרין לה-פן אמנם נחלה כישלון והגיעה למקום השלישי אחרי מפלגתו של עמנואל מקרון, אך הגדילה משמעותית את כוחה והציבה עצמה בסיבוב הבחירות הראשון כמפלגה הגדולה ביותר – אירוע שלא נראה בפוליטיקה הצרפתית מאז מלחמת העולם השנייה.

בגרמניה הצליחה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימנית-קיצונית להפוך גם היא למפלגה השנייה בגודלה בבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו ביוני, לפני מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של הקנצלר אולף שולץ. אמנם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), מפלגת ימין-מרכז מסורתית, הגיעה למקום הראשון ובפער, אך בפועל כל מפלגות המרכז בגרמניה מצויות בירידה. בספטמבר יתקיימו בחירות בשלוש מדינות-מחוז מזרח-גרמניות לשעבר. מפלגת AfD מובילה בכולן בסקרים וצופים שאף תרכיב ממשלת מדינת-מחוז. בשנת 2025 צפויות להתקיים בחירות כלליות בגרמניה, ויש חשש מהתחזקות ניכרת של הימין הקיצוני.

בבריטניה, אמנם מפלגת הלייבור זכתה בניצחון מוחץ, אך יש להכיר גם בהתחזקות משמעותית של מפלגת הימין הפופוליסטית בהובלת נייג'ל פרג': היא זכתה לתמיכה של כ-14 אחוזים מהבוחרים ונגסה בשמרנים. פרג', תומך נלהב של טראמפ ופוטין שדחף לברקזיט, ימשיך בניסיון למחיקת הימין-מרכז במדינה.

אנטישמים או פרו-חמאסים?

עבור יהודים החיים באירופה מדובר במציאות עגומה ומפחידה: שחיקת המרכז הליברלי, שעבורו הצביעו באופן מסורתי במשך שנים, מותירה אותם לבחור בין הגרוע לגרוע יותר: האם לתת את קולם למפלגות ימין קיצוניות, גזעניות, אנטי-ליברליות, התומכות ברוסיה של פוטין ובטיפוח קשרים עם איראן, בעלות שורשים אנטישמיים מובהקים – משום שלכאורה הן ניצבות כ"מגינות היהודים" מפני האיום המוסלמי הקיצוני? או שמא עליהם לבחור במפלגות שמאל קיצוני, שבהן שוררים רחשי האנטי-ציונות והאנטישמיות מהסוג ה"חדש", מפלגות שלאחר טבח 7 באוקטובר לא רק שלא גינו את הפשעים כלפי אזרחים ישראלים, אלא אף חברו ותמכו בפעילות פרו-פלסטינית וחמאסית נגד ישראל והיהודים?

מבחינת ישראל המגמה המסוכנת של מחיקת המרכז באירופה כרוכה בהתנגשות בעייתית במיוחד בין הדרג המקצועי לפוליטי. ההנהגה הנוכחית מכשירה נציגים רבים ממפלגות הימין הקיצוני באירופה. נזכיר כי למשרד החוץ יש זה שנים רבות "רשימה שחורה" ובה מפלגות שאין לנהל קשרים מדיניים עמן. אולם, בשנים האחרונות – להוציא תקופת ממשלת השינוי – רשימה זו פסקה מלהיות מצפן מדיני מוסרי לחלק מחברי הממשלה. אלה מנהלים כיום יחסי חוץ ענפים עם אותן מפלגות אנטישמיות שברשימה.

על ישראל להבין ולהפנים כי שנאת מוסלמים איננה בסיס מדיניות יציב ואיתן לביטחון מדינת ישראל. ונוכח קיטוב כה עז באירופה, עליה לנהוג בזהירות יתרה ולעצב יחסי חוץ באופן המאפשר עבודה מול ממשלות מרכז, בין שהן נוטות לימין ובין שלשמאל. ההשלכות של קשרים עם מפלגות ימין קיצוני באירופה עבור ישראל הן רעות, מאחר שמפלגות אלה אינן שותפות לאותו מצע דמוקרטי, ליברלי ופלורליסטי, הפועל נגד אנטישמיות, שעל פיו נוסדה מדינת ישראל לפני 76 שנה.

קשרים כאלו משדרים כי ישראל נוטשת כמה מערכיה הבסיסיים ביותר, שהם יסוד היחסים והשותפות עם מדינות אירופה, ומאמצת לחיקה מפלגות שבעברן תמכו בנאצים, ובחלקן חברים ניאו נאצים, החורטות על דגלן מאבק במהגרים ובמיעוטים.

אם הממשלה תמשיך לטפח קשרים פסולים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, המתפארות בהיותן לכאורה "מגינות היהודים", היא תפגע באופן יזום ופעיל בביטחון אזרחיה שלה, מאחר שכלל לא ברור שמפלגות אלה אכן יתייצבו לצד ישראל בשעת חירום ויפעלו להמשך קיומה כמדינת העם היהודי. בנוסף, בחירה באופן מובהק בימין הקיצוני, כאשר הפוליטיקה כיום נעה תנועת מטוטלת ועשויה לנוע לשמאל קיצוני, תהפוך את שיתוף הפעולה עם הצד השני לקשה במיוחד. יתרה מכך, קשרים מסוכנים אלה מטפחים עלייה בגזענות, באנטישמיות ובשנאת זרים ומזיקים הלכה למעשה גם ליהודים באירופה.

על כלל חברי הממשלה לדבוק באינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של מדינת ישראל, להקשיב לאנשי המקצוע במשרד החוץ ולגבש במהירות אסטרטגיית התמודדות ארוכת טווח אל מול התחזקות הקיצונים באירופה משני צדי המתרס. יש לחבור חזרה אל המרכז האירופי המתון, הפועל לטובת האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל והמשך קיומה כיהודית, דמוקרטית, ליברלית ובטוחה.

המאמר נכתב על-ידי מאיה שיאון-צדקיהו, ראש תחום ישראל-אירופה במכון מיתווים, ועדי קנטור, חוקרת אנטישמיות במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המאמר פורסם ב-25 ביולי באתר הארץ.

הפוסט יש לישראל אינטרס לחזק דווקא את מפלגות המרכז האירופיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רבים מדי מחבריי שאיתם הפגנתי ביחד נגד המהפכה המשטרית ומדיניות ממשלת ברית נתניהו עם המשיחיים, המשתמטים והמושחתים, מתקשים לקבל את העובדה שהעולם רואה תמונות מאוד קשות מעזה בעוד שאנחנו, באופן טבעי עדיין בטראומה שלנו, מבכים את מתינו וחיים בהכחשה לגבי הסבל הנורא של העזתים.

רבים מדי מהמרכז הישראלי מתבשמים מדגלי ישראל מונפים בהפגנה בברזיל בעד בולסונארו הפופוליסט, או מכך שאורבן הגזען מונע מהאיחוד האירופי להטיל סנקציות על מתנחלים אלימים. מתלהבים מהנאומים נגד מוסלמים של חירט וילדרס ההולנדי ומהביקור בכותל של מיליי, האלביס פרסלי הארגנטינאי ההזוי. מחפשים בנרות "מסבירנים" שיציגו את הצד היפה שלנו בעוד שהרבה יותר חשוב שנשקיע את האנרגיה שלנו בשיפור נשמתה של המדינה מאשר בתדמיתה.

זו אינה תופעה חדשה. שנים שאני שומע ליברלים ישראלים מתייחסים לכל החלטה של מוסדות האו”ם נגד התנחלויות כאנטי־ישראלית, לכל ביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשלתנו כאנטישמיות. מתייחסים לסימון מוצרים מההתנחלויות כאילו זהו חרם נגד ישראל. אלו החלטות שמנסות לחלץ אותנו מהקוראלס שאליו מובילות אותנו ממשלות הימין, היינו למדינה דו־לאומית מדממת.

אני זוכר איך בילדותי בקיבוץ היו מגיעים אלינו מתנדבים מסקנדינביה שהעריצו את ישראל כמודל לתיקון עולם. כיום הם לא רואים את אותה ישראל משום שהיא שינתה את פניה. הם רואים את ממשלות הימין ששואפות להפוך את ישראל לאתנוקרטיה ותיאוקרטיה. הם רואים הרחבה חסרת מעצורים של התנחלויות שנועדה להנציח את הכיבוש. וכשהם מבטאים את הביקורת שלהם, הדרך שלנו לברוח מהתמודדות איתה היא בכך שאנחנו מכנים אותם אנטישמים.

הגישה הזאת מאפיינת גם רבים מהארגונים היהודיים הממוסדים, שחושבים שהאוונגליסטים הם החברים הטובים שלנו, למרות שבחזונם אנחנו צריכים למות או להתנצר אחרי מלחמת גוג ומגוג בארמגדון שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי, רק משום שהם תומכים פעילים בכיבוש ובהרחבת התנחלויות. או שתמכו בטראמפ הנרקיסיסט המיזוגן ובחבר נאמניו, שמאמינים בתיאוריית ההחלפה האנטישמית, משום שנתן לגיטימציה למדיניות ישראל בשטחים. הם אפילו תמכו בפוטין הדיקטטור האכזר והציני רק בשל תדמית ידידותו עם ראש ממשלת ישראל, שהתבררה כעורבא פרח.

בעת המסוכנת הזו לעתיד ישראל, החברים הטובים שלנו הם דווקא אלו שביקורתיים כלפי ממשלתנו ומנסים לשנות את מדיניותה, מתוך הערכים המשותפים לנו ולדמוקרטיות הליברליות וכנגד מדיניות שפוגעת בסיכוי להגיע להסדר סביר שישמור על ביטחון המדינה ויבטיח את ערכיה הדמוקרטיים, לטובתנו ולטובת יציבות האזור והעולם.

מדיניות ממשלות הימין הולכת ומדרדרת את מעמד ישראל למקום השמור למדינות מצורעות. ולכן, בדיוק כפי שאנחנו מצפים שהעולם יפעל נגד הפרת זכויות אדם מצד מדינות כאלה, אין להתפלא שלגיטימי בעת הזו להתנגד למדיניות ממשלתנו. כאשר הממשלה פועלת נגד האינטרס של מדינת ישראל והולכת ומדרדרת אותה לאתנוקרטיה כובשת, אין לראות בביקורת על כך פעולה הפוגעת בישראל, אלא ככזו שעשויה להציל אותה מעצמה ולהחזירה למסלול של דמוקרטיה ליברלית.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-5 במרץ.

הפוסט דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקריאה לאחדות מבקשת שנתפרק מחילוקי הדעות המהותיים ומהערכים האינדיבידואלים של כל אחת ואחד מאיתנו ובמקום לברר את היעדים הלאומיים נצטופף יחדיו תחת כנפי "האינטרס הלאומי" שמשמעותו סטטוס קוו בכל העניינים, סטטוס קוו המדיר מתוכו את כל מי שמבקשים לאתגר את הסדר הקיים ובאופן הכי מובהק – שמאלנים וערבים.

המאמר פורסם ב״וואלה״ ב-31 לינואר.

הפוסט הקריאה לאחדות היא משתקת. אין לה קשר לאחדות הגורל אלא לאחידות הדעה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות נוסף לשיח הישראלי על טורקיה מרכיב חדש – הדאגה שתהליכי שחיקת הדמוקרטיה בטורקיה מתחילים להראות סימנים גם בארץ, תחת ממשלות נתניהו. כבר לפני שבע שנים השמיעה האופוזיציה בישראל אזהרות מפני "הפיכת ישראל לטורקיה" וב-2020 אף הוביל בני גנץ קמפיין תחת הסיסמה "זה כחול-לבן או ארדואן".

מאז הקמת הממשלה הנוכחית ואל מול מהלכי החקיקה שהיא מקדמת, גורמים פרו-דמוקרטים בישראל פונים יותר ויותר לעמיתיהם בטורקיה כדי ללמוד על ההתפתחויות שקרו שם ועל דרכים שבהם נקטו. זאת, כחלק מפתיחות גוברת לשותפויות בינלאומית, ללמידה מחוויותיהם של בעלי ברית ערכיים במדינות אחרות ובשיתופם בתובנות מהארץ. זוהי מגמה ברוכה, שמגבירה את הסיכויים שהקולות שעולים בימים אלו מהבחירות בטורקיה, אכן יישמעו בישראל.

את מערכת הבחירות הנוכחית בטורקיה אפשר לבחון גם תחת עדשת ההתחדשות הפוליטית, שהופכת רלוונטית כאן בישראל. בתקופה בה מקיימים גורמי אופוזיציה בישראל דיונים על רענון, חידוש ויצירה של מסגרות פוליטיות מפלגתיות (דוגמת מאמרו של ח"כ גלעד קריב על הצורך באיחוד כוחות בשמאל), ניתן לזקק תובנות מהניסוי הפוליטי שעשתה האופוזיציה הטורקית במאמציה להחליף את ארדואן.

גושים ואיחודים

לקראת הבחירות לנשיאות, מרבית האופוזיציה הטורקית השכילה להתאחד מאחורי מועמד אחד – מנהיג מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), כמאל קיליצ'דראולו. היה זה שדרוג של מהלכים לגיבוש חזית אחידה, שהחלו לקראת הבחירות לנשיאות ב-2018 והניבו תוצאות מרשימות בבחירות המוניציפליות שנה לאחר מכן, כשמועמדי האופוזיציה זכו בניצחונות בערים הגדולות.

שש מפלגות מרחבי הקשת הפוליטית והחברתית ניהלו קמפיין משותף לנשיאות, בו קראו להשיב את הסדר הדמוקרטי ולחזור לשיטת המשטר הפרלמנטרית. לצד קיליצ'דראולו, התייצבו ראשי חמש המפלגות האחרות כמיועדים לתפקיד סגני הנשיא, וכך גם ראשי הערים של איסטנבול ואנקרה שלקחו חלק מרכזי בקמפיין. החזית המגוונת מבחינה אידיאולוגית תפקדה היטב במהלך הקמפיין, אם כי במבחן התוצאה, לא עמדה בציפיות. דווקא מצד המיעוט הלאומי הכורדי, שלא היה חלק מהחזית האופוזיציונית המרכזית אך הגיע עמה להסכמות – התמיכה בקיליצ'דראולו היתה מובהקת. זו נקודה מעודדת ביחס ליכולת ליצור בריתות פוליטיות מועילות עם אזרחי ישראל הערבים, גם אם יהיה קשה לצדדים להתמודד תחת קורת גג פוליטית אחת.

נוסף על כך, הקמפיין המשותף לנשיאות טורקיה שידר אחדות, נחישות ונכונות לשים מחלוקות בצד לטובת השגת מטרה לאומית נעלה. הידיעה מראש מה תהיינה הקואליציות העתידיות בפרלמנט – על סמך הסיכומים המוקדמים שהשיגו מפלגות האופוזיציה – אפשרו להן לרקוח מהלכים פוליטיים משותפים באזורי בחירה שונים, כדי למקסם את יתרונם היחסי ביום הבחירות. מצד שני, הגיוון האידאולוגי בגוש היה כה גדול, עד כי לא היה ברור איזה מדיניות תנקוט האופוזיציה אם תיבחר ומאלו מפלגות ימונו בעלי התפקידים המרכזיים.

הדבר בלט, למשל, בתחום מדיניות החוץ. גוש האופוזיציה כלל גם את אחמט דבוטאולו, לשעבר שר החוץ של ארדואן, שחידש את מעמד טורקיה במרחב הערבי והמוסלמי; וגם את נאמיק טאן, לשעבר שגריר טורקיה בישראל ובארה"ב, שנוקט קו פרו-מערבי מובהק. מי מביניהם היה נותן את הטון המדיני לו היתה מנצחת האופוזיציה? לבוחרים קשה היה לדעת זאת מראש. הניסיון לכפר על כך באמצעות פרסום מצע בחירות מקיף (דבר יוצא דופן בטורקיה) נתן לסוגיה זאת מענה חלקי בלבד. ובהקשר הישראלי, ריצה נפרדת של מפלגות בעלות פערים אידאולוגיים ניכרים (לצד איחודים בין מפלגות שקרובות יותר זו לזו), תוך התחייבות ציבורית מראש ליצירת קואליציה עתידית לאחר הבחירות, נראית כמודל נכון יותר.

בחזית הפרלמנטרית, מפלגת העם הרפובליקאית, הגדולה בגוש, ויתרה מראש על חלק מהייצוג העתידי שלה כדי לאפשר איחוד עם כמה מפלגות קטנות. לאחר הבחירות, כשהתבהר שהמפלגה לא הגדילה את כוחה בעקבות האיחוד, ועוד נאלצה להעביר מושבים למפלגות שזכו לאחוזי תמיכה זניחים ושרחוקות ממנה אידאולוגית, התעוררה ביקורת על המהלך. בעת איחוד פוליטי, יש לחשוב, אם כן, לא רק על מקסום רווחים ביום הבחירות, אלא גם על האינטרסים ארוכי הטווח שיאפשרו עשייה פרלמנטרית יעילה לכל אורך הכהונה.

כמו כן, ההסתמכות של האופוזיציה הטורקית על דמויות מפתח (ראשי הערים) שהיו מיועדים לתפקידים בכירים במקרה של ניצחון, אך לא יכהנו כחברי פרלמנט במקרה של הפסד – יצרה מצב בו בכירי הקמפיין לא יכהנו בעצם בפרלמנט, והסיעה תהיה בפועל חלשה יותר. הלקח לישראל הוא שכניסה לפוליטיקה הארצית צריכה להיעשות בלב שלם, ומתוך נכונות לוותר על תפקידים נוכחיים, גם עבור עשייה פרלמנטרית אופוזיציונית.

מומנטום ותקווה

יום הבחירות בטורקיה התאפיין באופטימיות רבה ב"מחנה השינוי". כבר היו תוכניות למסיבות ניצחון ליליות ברחבי העיר. זה אינו דבר של מה בכך, למול האכזבות החוזרות ונשנות שספג המחנה הזה ואל מול תחושת חוסר האונים שהצטברה לאורך שלטונו המתמשך של ארדואן. זהו שיעור חשוב לגבי הקלות היחסית בה ניתן לעורר תקווה, ועד כמה הצמא לשינוי יכול להיות משאב פוליטי חשוב כשהציבור מרגיש שמנהיגיו מתנהלים באחריות וכשותפים אמיתיים לדרך.

הגוש המשותף, הקמפיין החיובי, השיח הלאומי המאחד, הנכונות לשבור טאבואים חברתיים ולתת לגיטימציה למיעוטים לאומיים ודתיים – כל אלו רתמו את תומכי האופוזיציה ונתנו תחושה שמהפך הוא אפשרי. תחושה זו הגבירה מוטיבציה לצאת ולהצביע, וגם לקחת אחריות ולהתנדב לפיקוח בקלפיות – נדבך מרכזי באסטרטגיית יום הבחירות של האופוזיציה.

גם לממד הגלובלי שנוסף לבחירות הללו היתה חשיבות. באופוזיציה היו שהדגישו שניצחון בבחירות ימצב את טורקיה כמודל ממנו ילמדו במדינות אחרות, וחשו אחריות לאור תשומת הלב שקיבלו. בסופו של דבר, המומנטום החיובי והסקרים המפרגנים סנוורו ויצרו אופטימיות יתר, שייתכן שהובילה לפספוס מגמות אלקטורליות בפריפריה והרחק מהרשתות החברתיות, ולאי-מתן מענה הולם מספיק עבורם בקמפיין. זו תופעה שקרתה בעבר גם בישראל וגם במדינות אחרות במערב, ויש להקפיד לשים אליה לב בעתיד.

התפקיד שמילאו ראשי הערים בקמפיין הצביע על כוחה של הזירה המוניציפלית בטורקיה. במציאות פוליטית בה המנהיגות הלאומית האופוזיציונית סופגת הפסדים שוב ושוב (דוגמת קיליצ'דראולו מאז נבחר לראשות מפלגתו ב-2010), המנהיגות העירונית מייצרת סיפורי הצלחה. אקרם אימאמאולו (ראש העיר איסטנבול) ומנסור יאבאש (ראש העיר אנקרה) נתפסו כווינרים וכמי שפיצחו את הנוסחה לניצחון על מועמדי ארדואן. הם גם הצטיירו כמנהיגים שמחוברים לצרכי היום-יום של התושבים ונוכחותם בקמפיין הוסיפה רוח רעננה למנהיגות המפלגתית. הן אימאמאולו והן יאבאש מילאו גם תפקיד מרכזי בליל הבחירות. הם הופיעו בציבור יחד מדי כמה שעות לעדכן על מצב העניינים ולנסות לשמור על מורל מצביעיהם. הדבר רלוונטי בהקשר הישראלי לאור הבחירות המוניציפליות שבפתח. מידת היכולת של המחנה הדמוקרטי ליצור נרטיב של הצלחה וניצחון בבחירות אלו, ולהצמיח מנהיגים צעירים ומבטיחים – תהיה משמעותית לקראת הפעם הבאה שתתקיימנה בחירות לכנסת, ייתכן בהשתתפות מסגרות פוליטיות חדשות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-18 במאי.

הפוסט כיצד יכול הקמפיין נגד ארדואן לסייע למהלכי ההתחדשות הפוליטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בממד אחר, הבריונות הפוליטית מגיעה לשיאה בישראל פנימה, כאשר הקואליציה דוהרת במהירות ל”נטרול” הדמוקרטיה הישראלית. החוליגניזציה כאן גם בדמות הצעות חקיקה פרסונליות שמטרתן להכשיר עבריינות סדרתית של נבחרי ציבור. קיים קשר ישיר בין הכיבוש בן עשרות השנים לבין מה שקורה בישראל בימים אלה, שכן הכיבוש הרגיל את הישראלים לכך שיש ציבור גדול שלא ראוי לקשב, להתחשבות או לשמירה על זכויותיו. לא ייפלא שהממשלה לא באמת רוצה להקשיב למתנגדי המהפכה המשטרית, לא באמת אכפת לה מזכויותיהם. כמו ביחסה לפלסטינים, קל לה לדרוש יד קשה כנגד המפגינים נגדה – כי במובן מסוים, מתנגדי המהפכה המשטרית הפכו בעבורה לאויבים.

כפי שחזה פרופ’ ליבוביץ, הכיבוש חוצה את הקו הירוק ומתפשט בחברה הישראלית, השיטות של שם עוברות לפה, הדיכוי משם עובר לכאן, ולא ירחק היום עד שגם הזלזול בחיי האדם יגיע אלינו. אבל בכל החושך הזה, יש גם ניצוץ של תקווה. המוני ישראלים חווים איך המדינה שלהם מבקשת להשיל מעצמה את אחרוני הרסנים הדמוקרטיים, חשים שמבקשים לגזול מהם את החופש להביע דעה, להפגין, את הזכות למשפט הוגן ולגורם שירסן את השלטון. יותר ויותר מהם מבינים שזה לא קורה בחלל ריק, שהשיטות שבמשך יותר מחמישה עשורים נלמדו בשטחים, מתחילות להיות מיושמות גם כאן, כלפיהם.

ייתכן שכעת מתחילה להיווצר ההבנה שאי אפשר באמת לקיים דמוקרטיה כלפי פנים ודיקטטורה כלפי חוץ. בסופו של דבר צד אחד יגבר על האחר. או שהדמוקרטיה תנצח באמצעות הפסקת השליטה הצבאית בעם אחר, או שהדיקטטורה תגבר, בדמות השימוש בכלים הדיקטטוריים שכולנו התנסינו בהם בשטחים, גם ביחס לאזרחי ישראל. כרגע, ידה של הדיקטטורה נשלחת אל גרונה של הדמוקרטיה בישראל, ואזרחים רבים שעד כה חשבו שההפרדה בין שם לכאן תהיה הרמטית, יתחילו, אולי, להבין שגם הם משלמים את מחיר הכיבוש.

ייתכן שהמציאות הזו תוריד את האסימון למיליוני ישראלים שסוף־סוף מבינים שתחזוק הכיבוש גובה מחיר כואב לא רק מהפלסטינים, אלא גם מאיתנו הישראלים; שהדרך לשקם את הדמוקרטיה הישראלית לא יכולה להסתיים רק בעיכוב או שינוי מהלכי הממשלה הנוכחיים, אלא חייבת לעבור בסיום הכיבוש ועצירת תהליך החוליגניזציה שעוברת החברה הישראלית.

בינתיים רוב המפגינים נזהרים מלעשות את הקשר הזה ונחרדים מדוברים המנסים לחבר את הסיכון הממשי לדמוקרטיה עם הכיבוש בשטחים, או מהנפת דגלי פלסטין בהפגנות. אבל אולי יגיע הרגע שגם הם יתעוררו ויבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש. כשזה יקרה נוכל להודות על “עורמת ההיסטוריה” שגרמה לרוב הדומם לקום ולהתמודד עם המציאות שזוחלת מהשטחים לישראל כדי להחזיר את מדינתנו לחזון המקורי שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב״, ב-26 בפברואר 2023

הפוסט דגלי פלסטין בהפגנות? אולי יגיע הרגע שבו המפגינים יבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפופוליסטים מתרעמים על "עריצות" כביכול של התקינות הפוליטית בשיח המודרני בשל אג'נדות ליברליות, ומצד שני פועלים להטיל הגבלות על התקשורת אותה הם מגדירים חלק מ"האליטה הליברלית", לצד הרשות השופטת והמגזר הציבורי המקצועי.

הטענה של הפופוליסטים היא, שהשמאל מונע אמירות ברורות כלפי קבוצות מסוימות באוכלוסיה ושהוא מקדם רלטיביזם מוסרי, אשר אינו מאפשר אבחנה ברורה בין טוב לבין רע. דא עקא, שההבחנה בין מה נחשב פי.סי. לבין מה שנחשב אמירה ברורה תלויה בעיני המתבונן, וישנם מקרים שבהם הימין הוא זה שמונע אמירה ברורה ונחרצת כאשר זה משרת אותו.

דומה הדבר לשיח אודות אמונות טפלות: בדיקה סוציולוגית אמפירית מראה שרוב האנשים המאמינים מגדירים את המושג אמונות טפלות כאמונות של אחרים, ובכך מבדילים ומבחינים אותן מהאמונות שלהם עצמם, אליהן הם מתייחסים, כמובן, ברצינות רבה.

דוגמא בולטת לתופעה של חוסר היושר האינטלקטואלי שבהאשמות על פי.סי. הייתה בזמן נשיאותו של ברק אובמה, כאשר אותם גורמים בימין בארה"ב ובארץ, שמתחו ביקורת על סירובו להתייחס לטרור כאל תופעה מוסלמית, היו גם אלו שמתלוננים על ביקורת המופנית כלפי קבוצות של יהודים או כלפי מדיניות ישראלית, בטענה שהיא אנטישמיות. לזכותו של אובמה יש לומר שהימנעותו מלהכליל את תופעת הטרור על כל המוסלמים הייתה מוצדקת. זאת מכיוון ששיוכם למחנה הטרור הוא בבחינת – "נבואה שמגשימה את עצמה", שדוחקת את המוסלמים המתונים לקיצוניות. היא גם מונעת יצירת קואליציות עם הרוב הגדול של המוסלמים בעולם, שבמקרים רבים הם הקורבן של מעשי הטרור הללו, והרי דווקא פעולה שלהם נגד הטרור עשויה להיות אפקטיבית הרבה יותר.

אותם גורמים שמחו נגד אובמה בשל הימנעותו מלהכליל מוסלמים הביעו זעזוע (בצדק) מהתייחסותו של ראש עיריית ניו יורק להתנגדותם של חרדים בברוקלין להתחסן נגד מחלות או לסירובם להיענות לכללי המאבק בנגיף הקורונה – כאל תופעה יהודית.

דוגמא אחרת היא אותם גורמים בימין הישראלי שמזדעזעים מאמירות מכלילות באירופה כלפי יהודים, או מכל אמירה המתייחסת לתחומי עיסוקם, או להשפעתם של "היהודים" על העולם, ובה בעת מנסים לעודד את מדינות אירופה הליברליות להתייחס לכל מהגר ערבי או מוסלמי כאל מי שמהווה סכנה ביטחונית או דמוגרפית. רבים הישראלים שחוזרים מאירופה ומתלוננים על האופן שבו אירופה משנה את פניה ואת האוריינטציה הפוליטית שלה בשל ההגירה של ערבים, אבל אילו שמעו שיח דומה על יהודים, היו זועקים על כך שמדובר באנטישמיות ופועלים למנוע אותה.

אם עוסקים אנו בשכיחות הצנזורה העצמית במערב בכלל, ועל אחת כמה וכמה בארה"ב, הרי בולטת הרבה יותר התופעה לפיה כל ביקורת על ישראל או על הציונות מוגדרת מיד כאנטישמית, בעוד תופעות של איסלמופוביה זוכות לסובלנות רבה יותר.

כאשר הושבע חבר הקונגרס המוסלמי הראשון בארה"ב – קית' אליסון ממינסוטה, היו רבים שטענו לבעייתיות בשימוש בקוראן בטקס השבעתו, בעוד חברי קונגרס יהודים, כולל דתיים אורתודוקסים, הינם תופעה מוכרת בגבעת הקפיטול מזה שנים רבות ואין שום הטלת ספק בשימוש בתנ"ך במהלך השבעתם.

כך גם השיח של הנשיא טראמפ נגד המיעוט ההיספאני מתקבל בימין בישראל בשוויון נפש, אבל אילו נאמר כלפי יהודים היינו מפעילים את כל המנופים האפשריים על מנת למנוע אמירות שכאלו.

אנחנו גם פועלים ומפעילים ממשלות אחרות כנגד מכחישי שואה, אבל כבר שנים נמנעים מלהכיר בטבח שביצעו העותומנים בארמנים, כג'נוסייד.

לזכות הפי.סי. יש לציין גם, שאחת הסיבות לכך שתופעת האנטישמיות הייתה במגמת ירידה במשך שנים רבות בארה"ב, נעוצה בעובדה ששיח אנטישמי הפך למנוגד לנורמה. עד לאחרונה זה היה מאד לא "cool" באמריקה להיות אנטישמי. אותה אנטישמיות פרחה מחדש מהרגע שטראמפ נכנס לבית הלבן ונתן לגיטימציה לאמירות פוגעניות כלפי מיעוטים, שהפיחו רוח גבית בתנועות הגזעניות של עליונות לבנה (white supremacists).

גם תופעת ההטרדות המיניות והאמירות הפוגעניות כלפי נשים פחתה באופן דרמטי מרגע שאמירות כאלו, אשר נחשבו בעבר לביטוי של הומור מצ'ואיסטי נחמד או להתנהגות גברית לגיטימית, הפכו בנורמה החברתית המודרנית "ללא פי.סי". אמנם גברים רבים מאוכזבים מכך שאינם יכולים לספר בדיחות סקסיסטיות כפי שנהגו בעבר, אבל איכות חייהן של נשים רבות שחשו מאויימות מהשיח הזה, השתפרה באופן משמעותי.

בשורה התחתונה, חופש הביטוי הוא ערך הכרחי בדמוקרטיה ויש להימנע ככל האפשר מלהגביל אותו בחוק, אך הדרישה לריסון עצמי ולנורמה של שיח שאינו פוגעני מוצדקת. יש לזכור, שמילים יכולות לפגוע, ושהריסון העצמי והחברתי משפר את איכות חייהם של מיעוטים ושל קבוצות מוחלשות, המושפעות משיח פוגעני כלפיהם שגם מוביל לאפלייה. מנהיגי הימין הפופוליסטי מנסים לעשות בדיוק את ההיפך.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 באוקטובר, 2020.

הפוסט על תקינות פוליטית, חופש הביטוי ומה שביניהם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאחר שנים של שרות ציבורי כעובד מדינה ובחברה האזרחית וכבוגר גאה של קרן וקסנר, אני מבקש להתריע על שלב נוסף בהתקפה על הדמוקרטיה הישראלית ועל המגזר הציבורי המקצועי בישראל באמצעות התקפה על הקרן, שתרומתה למגזר הציבורי בישראל לא תסולא בפז.

כמו ההתקפה על הרשות השופטת ועל התקשורת, גם ההתקפה על המגזר הציבורי דרך קרן וקסנר קשורה באותה אג'נדה מסוכנת – החלפת הדמוקרטיה הליברלית בישראל, כפי שנוסחה בהכרזת העצמאות שלנו, במערכת – שאין בה ביקורת, שאין בה הפרדת רשויות, לא איזונים ובלמים, לא זכויות מיעוט, לא שומרי סף, ולא תקשורת חופשית.

אנחנו שומעים השכם והערב בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות על קיומה של אליטה שמאלנית מרושעת שפועלת בישראל כ-deep state ומנסה להדיח בכלים לא דמוקרטיים ראש ממשלה מכהן.

שמענו כבר שהיועץ המשפטי לממשלה (שמונה על ידי ראש הממשלה והגיע מאותו בית אידיאולוגי) הוא חבר באליטה הזאת, וכך גם תויג המפכ"ל הקודם (שאף הוא מונה על ידי ראש הממשלה והגיע מאותו בית אידאולוגי) וכמובן גם שופטי בית המשפט העליון, שאף הם תויגו כחברי "הכת" שנשבעה אמונים למזימה השמאלנית נגד הציבור בישראל ולפיכך פועלים לכאורה נגד רצון הבוחר.

לאחרונה צורפה גם קרן ווקסנר שמטרתה טיפוח מנהיגות יהודית בארה"ב ובישראל ליעדי המתקפה. בוגרי הקרן, שכוללים למשל את הרמטכ"ל הנוכחי, (שמונה על ידי ראש הממשלה המכהן), את מי שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה המכהן את מנהלות ומנהלי בתי החולים המובילים בארץ ועוד רבים וטובים מהשרות הציבורי, מהצבא, מהמוסד, מהשב"כ ומארגונים מובילים בחברה האזרחית, מתויגים לאחרונה כאויבי ציבור הבוחרים בישראל.

יש לציין, למי שאינו מכיר את בוגרי הקרן, שמדובר בחבורה של משרתי ציבור, שבחרו בקריירה ציבורית מתוך תחושת שליחות וציונות ללא מרכאות ואשר נבחרו בתהליך מוסדר עם נציבות שרות המדינה. הקריטריונים לבחירה הם מצויינות מקצועית ואופק ניהולי, מבלי לדעת מה דעותיהם הפוליטיות ולאחר שהתקבלו לבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד.

מדוע ההתקפה הפעם מכוונת כנגד קרן וקסנר, איך היא קשורה? אכן רבים מבוגריה של הקרן מכהנים בעמדות מפתח כשופטים כעורכי דין בפרקליטות ובאגפים שונים של המשטרה, אבל "חטאה" של הקרן, אליבא דה תאוריית הקונספירציה ההזויה הזאת הוא "חמור" יותר.

קרן וקסנר לדידם מתיימרת להשביח, "רחמנא ליצלן" את המגזר הציבורי בישראל על ידי כלים אקדמיים מהטובים בעולם. הקרן "בחוצפתה" מעצימה את אותם "פקידים", שחושבים לפי דעת פעילי הימין, שהם יכולים "לחטוף" את המדינה מנבחרי הציבור ולהשליט נורמות קלוקלות שלמדו באוניברסיטת הרווארד (המדורגת באופן קבוע בכל הדירוגים כמובילה בעולם).

לסלי וקסנר, מגדולי הפילנתרופים בקהילה היהודית האמריקאית, שהקדיש את משאביו לפיתוח מנהיגות יהודית החליט, לפי תאוריית הקונספירציה הזאת, להשתלט על הדמוקרטיה הישראלית. וקסנר, שתרם לאורך שנים למפלגה הרפובליקנית ואשר ראש הממשלה ייעץ לו כשהקים את הקרן, מתויג פתאום כתומך ב"אליטה השמאלנית המרושעת". המרצים בבית הספר לממשל של הרווארד, שרבים מהם הגיעו מממשלים רפובליקנים הפכו גם הם פתאום ל"שמאל רדיקלי".

גורמים בימין הקיצוני בישראל (שאין קשר בינם לבין הימין הליברלי מבית מדרשם של ז'בוטינסקי ובגין) הצטרפו למגמה עולמית של פופוליזם, שאותה מקדמים סטיב באנון ודומיו בארה"ב, ואשר זכו להצלחות בהונגריה, בברזיל, בפיליפינים ועוד. פופוליזם זה מנסה לפרש את הדמוקרטיה כשלטון "ללא מצרים" ובוודאי לא ליברלי של רוב זמני ובמקרה של ישראל של מפלגת השלטון הנוכחית.

למען הגילוי הנאות אני אכן שמאלן גאה. כציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אני רואה בשמאל הליברלי בארץ את הביטוי המדויק והפטריוטי של הציונות של דור מייסדי ומייסדות המדינה, הן מתנועת העבודה והן מהתנועה הרוויזיוניסטית. אבל בין בוגרי הקרן יש מגוון פוליטי רחב, ולהבדיל ממני רבים מעמיתי הם מצביעי ימין שלא ידעו שהם שמאלנים, עד שהפכו לכלי משחק במאבק של גורמים בימין כנגד הדמוקרטיה הישראלית.

חשוב שנתעורר ונבין שבסופו של דבר הרדיפה הזאת תגיע לכל אחת ואחד מאתנו, ושעלינו לפעול על מנת להציל את הדמוקרטיה בישראל.

המאמר פורסם ב"גלובס", ב-17 ביולי 2020

הפוסט המתקפה על קרן וקסנר היא התקפה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נכון שלמשטרים אוטוקרטיים יש יותר כלים כדי לעקוב אחר האזרחים שלהם, לכלוא ולהעניש אותם, ובזה הדמוקרטיות פחות מצטיינות. רבים בארץ ובעולם נושאים את עיניהם לסין היום, ומדגישים שרק בדיקטטורה אפשר להפעיל אמצעים דרמטיים ואף אכזריים על מנת לבלום את המגפה: לבנות בית חולים תוך 10 ימים, להכריז על סגר הדוק באזורים שם מתגוררים מיליוני בני אדם ולהעניש בצורה אכזרית את מי שמפר את הכללים. אך כיוון שמשטר אוטוקרטי מבוסס על פחד וציות, ולא על שוויון וכבוד, הוא בהכרח ינסה לעשות מניפולציה במידע ובכך יצור את הבעיה הראשונית.

משחקי המידע

ככל הנראה, נגיף הקורונה החל להתפשט בסין כבר בחודש נובמבר, והמיתות הראשונות ממנו היו כבר בחודש דצמבר. האם המידע על מה שקורה במחוזות הגיע למעלה בזמן, או שהפקידות במקום ניסתה להסתיר את מה שקורה? האם כשכבר רצו שמועות על המחלה המסתורית המשטר הסיני פעל כנדרש ועדכן את ארגון הבריאות העולמי במה שמתרחש? מדוע המשיכו בסין בחגיגות של ראש השנה הסיני, כשבמחוז הוביי כבר התפשטה המחלה וסרטונים על וירוס מסתורי שתוקף בצורה אכזרית את המבוגרים ואת המוחלשים?

בדיוק כך, ב-26 באפריל 1986, התנהג המשטר הסובייטי כאשר בעיר צ'רנוביל התפוצץ כור גרעיני מס' 5. גם שם ניסו להסתיר בתחילה את האסון מהעולם ומהאזרחים הסובייטים עצמם. בראשון למאי צעדו אלפי בני אדם במצעד המסורתי של יום הפועלים. גם ילדים רבים היו שם. רק לאחר כמה ימים, כשכבר לא היה ניתן להסתיר את ממדי האסון, השלטונות החלו לפנות את התושבים.

גם באיראן כשכבר ידעו על המגפה המתפשטת החליטו לא לדחות את הבחירות לפרלמנט ולמעשה מנעו מידע אמיתי מאזרחיהם. השלטונות האיראניים טענו שארה"ב בכוונה מפיצה את המידע על המגפה כדי להקטין את רמת ההשתתפות של האזרחים בבחירות. הבחירות התקיימו, התפילות של יום השישי המשיכו כסדרן וכך גם העליה לרגל לעיר הקדושה קום עד כבר נהיה מאוחר מדי ואיראן הפכה לאחד ממוקדי המגפה באזור.

אמון במערכות השלטוניות הוא מצרך בסיסי

מצבים קיצוניים  של פנדמיה, אסון טבע או אסון מעשה ידי אדם מצריכים זרימה חופשית של המידע, את האמון של האזרחים במוסדות השלטון וכמובן, מערכות מתפקדות. אם אזרחים יודעים שהשלטון לא משקר להם ועושה כל מה שבידו על מנת להתמודד עם המצב, הם ישמעו להוראות ויישארו רגועים גם במצבים קיצוניים.

יחד עם זאת, הדמוקרטיות צריכות להתמודד עם שאלת המשמעת – שמירה על הבידוד, הקפדה על מילוי הוראות שניתנו על ידי משרדי הממשלה וכו'. הזלזול בהוראות של משרד הבריאות האיטלקי שהתחיל לפעול מאוחר מדי, כבר הביא לאסון כבד באיטליה וקריסה של מערכת הבריאות שלה.

ועדיין, גם במצב זה עדיפה שקיפות, כאשר האזרחים יודעים שהממשלה לא משקרת להם והנתונים על התפשטות המחלה הם אמיתיים ומשקפים את המצב בשטח. ארגון הבריאות העולמי אינו אומר זאת בכל רמה, אך מומחיו הרבים כבר הביעו חשד בנתונים שמעבירות כמה וכמה מדינות שאינן דמוקרטיות על התפשטות הקורונה. כמובן שצריך להבדיל בין מדינות שלא יודעות להתמודד ולבדוק את החולים לבין אלה שמשקרות ביודעין.

כשיש מגפה, כולנו קצת סוציאליסטים

בימים טרופים אלה כמעט ולא שומעים את קולם של נאו-ליברליים שקוראים להקטין את מעורבות הממשלה ולהביא למינימום את תקצוב השירותים החברתיים, ובתוכם של שירותי הבריאות. פתאום, כשהעולם מתמודד עם סכנה ברורה ומיידית של מגפה שעלולה למוות בייסורים, כולם מבינים מדוע חייבים מערכת בריאות ציבורית איתנה ומשופעת בתקציבים.

כשאלף רופאים נכנסים לבידוד ואין להם תחליף, כי גם ככה חסרים רופאים ואחיות ביום-יום, כשלצוותים רפואיים אין את הציוד הנדרש, וכששומעים את החדשות על מחסור במכשירי ונטילציה באיטליה, כל הטיעונים בדבר הצמצום ההכרחי של ההוצאה הממשלתית פתאום כבר לא נשמעים רלוונטיים.

הנשיא טראמפ שסגר את המרכז הלאומי להתמודדות עם מגפות כי העיסוק בדברים המשעממים הללו היה נראה לו מיותר ואזוטרי, נאלץ להתמודד עם המשבר שלא דמיין אותו בסיוט הכי גרוע. מערכת הבריאות הישראלית משופעת בידע ובמומחים מצוינים, אך היא מגיעה למשבר הזה כשהיא דלה באמצעים ומורעבת. האם הפוליטיקאים יפנימו את המסר הזה בעתיד כשיגבשו את התקציב הבא של מדינת ישראל? יש לקוות שלפחות התמודדות עם הקורונה תגרום להם לשנות את סדר העדיפויות שלהם.

כל העולם כולו גשר צר מאוד

עוד עניין שלא ניתן להתעלם ממנו בימים אלה הוא הנחיצות של מוסדות בינלאומיים חזקים ומתפקדים. ארגונים מולטילאטרליים כגון ארגון הבריאות העולמי, האו"ם ומוסדות אחרים הוחלשו על ידי ראשי מדינות ציניקניים ובלתי-אחראיים במהלך השנים האחרונות.

במקום לתרום לרפורמה הנחוצה במוסדות הללו, הפופוליסטים מנעו מהם תקציבים, פגעו ביוקרתם וביכולתם. אך במצב של משבר עולמי אין מנוס מכך שתהיה לעולם "ועדה מסדרת" שתוכל לסנכרן, להעביר ולהצליב מידע, להמליץ ולפעול לפי הצורך.

מדינות רבות לא אימצו את ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי, וגם לא ממהרות לפעול בנדון בימים אלה, ולעולם אין שום אפשרות לכפות על המדינות הללו את המדיניות הגלובאלית. אין לדעת כמה זמן יימשך המשבר הנוכחי, אך ברור לגמרי שהעולם – כל מדינה ומדינה – יהיו חייבים להסיק את המסקנות האישיות והקולקטיביות ממנו, אחרת בעוד עשור נגיע להתרסקות הבאה שתכאב לנו הרבה יותר.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-15 במרץ 2020.

הפוסט לבנות מחדש את המערכות הבינלאומיות ולחזק את הדמוקרטיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צמצום חופש הביטוי הוא מהלך אסטרטגי של הרשות הפלסטינית. מאז הקמתה היא השתמשה בצנזורה ככלי להחלשת קולות אופוזיציוניים מחמאס ומשמאל. בתחילה צמצום חופש הביטוי לא היה מעוגן בחקיקה. דרך מנגנוני הביטחון שלה פעלה הרשות באופן ישיר מול עורכים, עיתונאים ומערכות עיתונים, והכתיבה את גבולות חופש הביטוי, גם ללא מוסד צנזורה רשמי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-4 באוגוסט 2019

הפוסט מלחמתו של אבו מאזן בחופש הביטוי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בבחירות החוזרות הראשונות מסוגן שהתקיימו השבוע לראשות העיר איסטנבול ניצח מועמד האופוזיציה אכרם אימאמאולו את בינאלי יילדרים, ראש הממשלה לשעבר ומועמד מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) אשר זכה לתמיכה חזקה מצד ארדואן. אימאמאולו, מועמד מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) הפתיע רבים כשניצח ברוב זעום (13 אלף קולות) בבחירות שהתקיימו במארס, אך נדרש לעשות זאת שוב אחרי ש-AKP הביאה לביטול התוצאות. ניצחונו השבוע היה סוחף (770 אלף קולות), סגר את הדיון בדבר המנהיגות באיסטנבול ופתח במקביל דיון חדש על הסיכויים לחילופי שלטון גם ברמה הלאומית.

המאמר פורסם בהארץ ב-26 ביוני 2019

הפוסט מסר מעודד מאיסטנבול לאופוזיציה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דמוקרטיה ומדיניות-חוץ בישראל; מה הקשר? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וויאנט" ב- 5 ביוני 2019

הפוסט הדמוקרטיה חיונית לביטחון הלאומי של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שבע פעמים פקדו אזרחי טורקיה את הקלפיות בחמש השנים האחרונות: הם הצביעו בבחירות לנשיאות, בבחירות לפרלמנט, בבחירות לרשויות המקומיות ובמשאלי עם. פעם אחר פעם הייתה ידם של רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגתו על העליונה. כך היה, למעשה, בכל מערכות הבחירות שהתקיימו בטורקיה מאז עלתה מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) של ארדואן לשלטון בנובמבר 2002.

ממערכת בחירות אחת לשנייה נאלצה האופוזיציה בטורקיה להתמודד עם יריבים פוליטיים המבצרים את שלטונם ואת אחיזתם, וגם עם מגבלות הולכות וגדלות לנוכח השלטון הריכוזי שביסס ארדואן. במערכות הבחירות האחרונות נסדקה בקרב קבוצות מרכזיות בטורקיה האמונה בטוהר הבחירות ובהיתכנות של מהפך פוליטי.

ועדיין, הציבור הטורקי לא איבד את אמונו בהליך הדמוקרטי, ויותר מ-80 אחוזים מאזרחי טורקיה הגיעו אתמול לקלפיות כדי להצביע בבחירות המקומיות, ולפי התוצאות שהתפרסמו לפנות בוקר – הפעם ראו מתנגדי ארדואן שאפשר גם להשיג ניצחונות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-1 באפריל, 2019

הפוסט אולי מכאן יצמח יריב לארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצעד הראשון הוא השקת מהלך לקידום שלום עם הרשות הפלסטינית, על בסיס הסכמים והחלטות בינלאומיים קודמים, בהתאם לפרמטרים המקובלים של פתרון שתי המדינות, ותוך הצהרת כיוון כללית על היעד הסופי של המשא ומתן כהוכחה לרצינותו. השקת המהלך יכולה להתבצע באמצעות הצהרה פומבית, פגישה עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ויצירת ערוץ שיחות דו-צדדי (עם מרכיב חשאי בשלב הראשון) אשר ילווה וייתמך על ידי מנגנון רב-צדדי מעודכן (בהשתתפות מדינות מהמזרח התיכון ואירופה, ולא רק ארה"ב, וכשיפור למודל הקיים של הקוורטט). במהלך קידום יוזמה שכזו, חשוב שממשלת ישראל הבאה תכיר בנחיצות של חיבור פוליטי מחודש בין רצועת עזה לגדה המערבית, כדי להתגבר על המכשול המשמעותי שמציב הפיצול הקיים בדרך לפתרון שתי המדינות.

הצעד השני, שיגיע בעקבות הראשון, הוא מינוף המהלך מול הפלסטינים למימוש הפוטנציאל האזורי הבלתי-ממומש. בפני ישראל עומדות בשנים האחרונות הזדמנויות היסטוריות לשדרוג משמעותי של מעמדה האזורי במזרח התיכון, באגן הים התיכון ובאירופה, שנותרות בחלקן הגדול בלתי-ממומשות בגלל הקיפאון בתהליך השלום. התקדמות עם הפלסטינים תאפשר לממשלה הבאה לצקת תוכן חדש, מגוון יותר ופומבי יותר לקשרים המתפתחים עם מדינות ערב; תהפוך את התמריצים האזוריים לשלום – יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל, שמהם התעלמה הממשלה הקודמת – לרלוונטיים; תאפשר למנף את שיתוף הפעולה הכלכלי במזרח אגן הים התיכון לתחומים מדיניים, אזרחיים וביטחוניים; ותסיר חסמים משמעותיים בפני שדרוג היחסים עם האיחוד האירופי.

הצעד השלישי הוא חיזוק המרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ של ישראל. ממשלת נתניהו שחקה בשנים האחרונות עקרונות בסיס בדמוקרטיה הישראלית ולצד השלכות על החברה פנימה, הדבר השפיע גם על יחסי החוץ של המדינה. שר החוץ הבא יצטרך לתת עדיפות לכינון קשרים ובריתות עם מדינות דמוקרטיות, גם אם הן ביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ככלל, יש להכיר בלגיטימיות של ביקורת ולנהל דיאלוג עם מי שמשמיע אותה, ולא מסע דה-לגיטימציה נגדו. שר החוץ החדש צריך יהיה לעצור את תהליך ההתקרבות לגורמי ימין קיצוני באירופה, שחלקם נגוע באנטישמיות. במקום להשתלח באיחוד האירופי ולפעול עם מדינות באירופה שרוצות בהחלשתו, צריך לראות בו שותף של ישראל – בממד הפרקטי והערכי גם יחד. במקום להזמין את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן לירושלים, צריך יהיה – לאחר הבחירות לפרלמנט האירופי – להזמין לארץ את מי שיחליף את פדריקה מוגריני בהובלת מדיניות החוץ האירופית.

מדיניות חוץ יעילה מחייבת משרד חוץ חזק ומתפקד, והכרה בדיפלומטיה ככלי מרכזי בקידום הביטחון הלאומי. לשם כך, במהלך הרביעי שנדרש ממנו יצטרך שר החוץ החדש לגבש תפיסת מדיניות חוץ לאומית, להחזיר את משרד החוץ לליבת העשייה המדינית, לשפר את מעמד מערך החוץ ביחס למערכת הביטחון בגיבוש והובלת מדיניות החוץ הישראלית, להשיב למשרד החוץ סמכויות שפוזרו בין משרדי ממשלה אחרים, לשתף פעולה עם הכנסת על מנת להגביר את העיסוק בה בענייני חוץ (בראש ובראשונה בוועדת החוץ והביטחון), לחזק את מטה משרד החוץ ולחולל שינוי בתרבות הארגונית שלו, להגביר את המודעות הציבורית לחשיבות מדיניות חוץ ולעשייה של המשרד, ולפעול לעיגון מעמד משרד החוץ בחקיקה.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-10 במרץ, 2019

הפוסט מימוש הפוטנציאל האזורי, תוך מחויבות לדמוקרטיה ופתיחות לביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הראשונה – קידום תהליך ישראלי-פלסטיני, בשילוב עם אסטרטגיה אזורית, לקידום פתרון שתי המדינות לשני עמים. מדובר בנושא קיומי, שכן הסטטוס קוו מוביל לקטסטרופה דו-לאומית, שתסכן את יכולתה של ישראל להיות הבית הלאומי והדמוקרטי של העם היהודי. מסיבה זו, הנושא צריך להימצא בעדיפות הגבוהה ביותר של הממשלה ושל משרד החוץ.

יש כיום הזדמנות אדירה, שכן המעטפה האזורית מעולם לא הייתה כל כך חיובית להסדר טוב לישראל. כמו כן, מעולם לא היה פרטנר פלסטיני אמיתי להסכם כפי שיש היום (ברשות הפלסטינית, אך עדיין לא ברצועת עזה), שמקבל את עקרון שתי המדינות ואת ההסדר של חילופי שטחים ופירוז המדינה הפלסטינית. יש להגיב קונסטרוקטיבית ליוזמה הערבית מ-2002 ולהיעזר בברית האינטרסים שנוצרה בהקשר האיראני כדי לקדם את הנושא החשוב ביותר לעתיד הציונות.

המשימה השנייה – איחוי הקרע עם יהדות התפוצות. מדינת ישראל נועדה להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי; עניין זה עומד בשורש התנועה הציונית. אך היחסים עם יהדות התפוצות נמצאים כיום במשבר חסר תקדים, שכן הרוב הגדול של יהודי העולם, ובעיקר בצפון אמריקה, מתרחקים מישראל בשל מגמת ההסתגרות שלה, ההקצנה ואי-הקבלה של הזרמים השונים ביהדות.

על שר החוץ הבא לפעול לשנות את פרדיגמת היחסים מהמגמה החד-צדדית והאינסטרומנטלית ליחסים של הדדיות ולעשייה משותפת. שינוי זה דורש פעולה לחיבור בלתי אמצעי בין אנשים, אך לא רק דרך הממסד והארגונים היהודיים, שמנותקים כיום מה-"grass roots" של יהדות העולם. יש למסד פרויקט לאומי של "תגלית הפוכה", שבו כל תלמיד תיכון בישראל ישהה בקהילה יהודית בתפוצות וייחשף להווייתה ולחשיבות הקשר.

כמו כן, יש לקדם פרויקטים של עשייה משותפת ל"תיקון עולם", תוך מינוף החדשנות היהודית והישראלית לטובת טיפול בבעיות שמולן ניצבת האנושות. יש להפוך את האגף לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב) לפרויקט משותף של ישראל והעם היהודי.

המשימה השלישית – החזרת ישראל למועדון הדמוקרטיות הליברליות. מדיניות הממשלה מרחיקה את מדינת ישראל מן הדגם אליו שאפה הציונות – חברת מופת שבה כל האזרחים שווים, שזכויות המיעוטים מוגנות ושהגורמים החלשים בה מועצמים ומחוזקים. זה אינו רק עניין פנים, אלא מהווה את הבסיס הערכי לבריתות הטבעיות של ישראל עם המדינות והמפלגות הדמוקרטיות-ליברליות. המגמה של ממשלות ישראל האחרונות להעדיף בבירור בריתות עם מדינות המונהגות על ידי דיקטטורים, לאומנים וגזענים – ביניהם כאלו שהיו או עודם אנטישמים – מעמיד בסכנה ישירה את הקהילות היהודיות בארצות אלה, שבהן זכויות המיעוט הן קריטיות ליהודים.

יתר על כן, מדובר בשגיאה מוסרית וגם אסטרטגית, אשר פוגעת בעתיד היחסים עם מדינות שהן חשובות הרבה יותר לישראל, גם מסיבות כלכליות. בהקשר זה, שר החוץ הבא צריך לקדם חזרה למדיניות דו-מפלגתית (bi-partisan) כלפי הממסד הפוליטי בארה"ב. גישה שמוציאה את ישראל ככל האפשר מהפוליטיקה הפנימית של בעלת בריתנו העיקרית הכרחית לאיחוי הקרע עם יהדות ארה"ב, אך גם למדיניות חוץ שמסתכלת לטווח הארוך ואינה מצמצמת את האינטרס הישראלי לתקופת כהונתו של ממשל כזה או אחר – כאן או שם.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-1 במרץ, 2019

הפוסט לשבור את הסטטוס קוו שמוליך אותנו למדינה דו-לאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה לא מפתיע שאת מסיבת העיתונאים שבה הגיב ראש הממשלה להחלטת היועץ המשפטי הוא בחר לפתוח בסקירה על פגישתו היעילה עם נשיא רוסיה פוטין יום קודם לכן במוסקבה. גם אין פלא שמיד אחר כך הזכיר נתניהו בדבריו את התמיכה לה הוא זוכה מהנשיא האמריקאי טראמפ. כל זאת, עוד לפני שכלל התייחס להחלטה להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע.

בארבע השנים האחרונות בהן הוא מכהן כשר החוץ, ועוד הרבה לפני-כן, נתניהו הוביל בנחרצות קו ברור של פיתוח יחסים עם מדינות מגוונות, שאינן ארה"ב ומערב אירופה. כעת, כשהסקרים מאיימים והתיקים סוגרים עליו, נתניהו בונה על הצלחותיו ביחסי-חוץ ועל תדמיתו כמדינאי-על, ככלים שמשרתים אותו היטב, ואולי אף יצילו אותו, בקמפיין הפוליטי נגד יריביו. אולם, חלק מההצלחות-כביכול עלולות להזיק לישראל ביחסי החוץ שלה, ולפגוע בדמוקרטיה הישראלית מבפנים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-4 במרץ, 2019.

הפוסט מאחורי תדמית 'מדינאי-העל' שבנה לעצמו נתניהו מסתתרת סכנה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לקראת בחירות 2019, המחלוקת אינה עוד על מדינה אחת, שתי מדינות, דמוקרטיה או אפרטהייד, אלא על עצם הלגיטימיות של השמעת אלטרנטיבות. המתמודדים לכנסת בימין הישן, בימין החדש ובימין הקיצוני לא מעוניינים עוד להתמודד עם אלטרנטיבות, אלא, לעשות דה-לגיטימציה למי שמתנגד למדיניותם. ראש הממשלה נתניהו מחלק את הציבור הישראלי לא לתומכי הכיבוש ולמתנגדיו, אלא ל״נאמנים״ ו״בוגדים״. מי שתומך בהמשך משטר הכיבוש הוא "נאמן". מי שמתנגד לו הוא "שמאלני בוגד״.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה- 24 בפברואר, 2019

הפוסט על האופוזיציה להתלכד סביב מדיניות חוץ אלטרנטיבית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אתגרים לדמוקרטיה וללכידות החברתית: סיכום טריאלוג מדיני ישראלי-גרמני-אמריקאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לקראת מדיניות-חוץ מכלילה: כיצד להגביר את המעורבות של קבוצות אוכלוסייה שונות בנושאים הקשורים למדיניות-החוץ של ישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין" — כלשון החוק — נתון במחלוקת בקרב הציבור היהודי, הקשורה לסיבות שהביאו לרצח רבין. מאז הוחלט להנציחו, ההנצחה משויכת למחנה השמאל. אמנם, בנימין נתניהו, בתוקף תפקידו כראש ממשלה, נטל חלק בטקסים הרשמיים בכנסת ובהר הרצל, אולם גורמי הימין מעולם לא השתתפו בעצרת המסורתית השנתית, שהתקיימה בכיכר שנקראה על שמו של רבין. הימין לא הודר מהטקס — הוא זה שבחר במודע להיעדר ממנו. העצרות אורגנו, בדרך כלל, על ידי מפלגות או ארגונים הממוקמים שמאלה מהמרכז הפוליטי.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-8 בנובמבר 2017

הפוסט כשרבין פגש את בלפור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, ארגון המדינה האסלאמית עומד להיעלם מבחינה טריטוריאלית. הארגון איבד את מרבית מאחזיו בעיראק, ועתה הוא עומד בפני תבוסה בסוריה. שנית, לאחר שש שנים של מלחמת אזרחים, נראה כי אסד הצליח להטות את כף המאזנים לטובתו מול המורדים. שלישית, שחרורה של מוצול מהווה זריקת עידוד לישות העיראקית, אשר מגלה מחדש את זהותה הלאומית. אמנם הבעיה הכורדית ממשיכה לפצל את המדינה, אולם אין בה כדי לאיים על עצם קיומה של עיראק. רביעית, רוסיה של פוטין הצליחה למקם את עצמה מחדש לא רק כפטרונית של סוריה, אלא גם כגורם משמעותי בפוליטיקה המזרח תיכונית. חמישית, עליית ממשל טראמפ בארה"ב בישרה, כי הירידה במעורבות במזרח התיכון בתקופת אובמה לא הייתה מקרית או זמנית, אלא תופעה מתמשכת. ששית, איראן ממשיכה להקרין דימוי של עוצמה אזורית באמצעות שליחיה – אסד, חזבאללה, ארגונים שיעים בעיראק והחותים בתימן. שביעית, ערב הסעודית הפכה למנהיגת העולם הסוני במאבקו מול איראן ובעלות בריתה, כאשר היא מובילה את המלחמה נגד החותים בתימן והסנקציות נגד קטאר. ולבסוף, מצרים חזרה למלא תפקיד בעולם הערבי, הן בזירה הסורית והן מול החמאס בעזה.

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" בתאריך-19 בספטמבר 2017

הפוסט חג שמח? לא במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים בין ארדואן לאירופה לא תמיד היו שליליים. בשנים הראשונות לאחר שעלתה מפלגתו של ארדואן לשלטון ב-2002 ,הכריזה הממשלה התורכית שההצטרפות לאיחוד האירופי היא הפרויקט הלאומי החשוב ביותר מאז הקמת הרפובליקה ב-1923 ,ותהווה את השלמת מורשת אתאתורכ. ארדואן הוביל בזמנו רפורמות דמוקרטיות, שקירבו את תורכיה לאיחוד האירופי יותר משעשה כל מנהיג תורכי אחר.

ואולם, עם השנים המגמה התהפכה. ההתנגדות באירופה להצטרפות תורכיה לאיחוד הלכה והתחזקה. מדיניות-החוץ התורכית פנתה לבניית קשרים והרחבת השפעה באזורים אחרים, בהם המזרח התיכון. ארדואן החל נוקט מדיניות ריכוזית יותר ויותר, שהגבילה את מרחב הפעולה של האופוזיציה והדליקה נורות אזהרה באירופה.

הפוסט המשבר התורכי-אירופי וחשיבותה של הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עליית הימין מהווה איום חמור על הערכים הליברליים, ובמקרים מסוימים היא אף עלולה להביא לקריסת המשטר הדמוקרטי. התהליך החל בראשית שנות האלפיים. מאז, על פי חוקר מדע המדינה לארי דיאמונד, 27 דמוקרטיות נפלו. אם בשנת 2000 חיו 63 אחוזים מאזרחי העולם, על פי נתוני House Freedom, תחת משטר דמוקרטי, הרי מאז 2013 רק כ-40 אחוזים חיים תחת משטר כזה. חוקרים ועיתונאים שונים מיהרו לכנות תופעה זו בשם "סוף הליברליזם" או "התמוטטות הסדר הליברלי העולמי."

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-19 בפברואר 2017

הפוסט גל הנגד השלישי לליברליזם ולדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שלוש סיבות הביאו אותי ל"בחירה" זו:
ראשית מכיוון שלהילארי קלינטון יש את הכישורים, היכולות והניסיון לשמש כמפקדת העליונה של צבא ארצות הברית, והיא תוכל למלא את המשימה החשובה מכל – לשמור על בטחון ארצות הברית ועל בטחון בנות בריתה בעולם.

שנית, מכיוון שדונאלד טראמפ – שעל מעלליו, גסות רוחו, וגזענותו לא אכביר במלים – אינו ראוי למלא תפקיד זה. נהפוך הוא: הוא יסכן את בטחונה של ארצות הברית ואולי אף את בטחון ישראל.

בתקופת שירותי כדיפלומטית בארצות הברית וגם לאחריה, הייתה לי הזכות להכיר ולעקוב אחר עבודתה והופעותיה של הגברת קלינטון – כרעיית נשיא, כסנטורית וכמזכירת המדינה. קלינטון היא אישה רצינית, שקדנית וחרוצה. היא מכינה כל נושא ביסודיות, בקפדנות ולעומק, עד לפרט האחרון. היא סקרנית, מקשיבה לאחרים ומוכנה לשנות את עמדותיה אם העובדות מחייבות זאת.

אשר לנו – ישראל הקטנה זקוקה לארצות הברית חזקה, בעלת מעמד בינלאומי איתן. פירושו של דבר, בין היתר, הוא שלארצות הברית תהיה מדיניות-חוץ מגובשת, יציבה, ללא הפתעות. טראמפ הפזיז אינו מציע אף אחד מאלה. כל מי שהקשיב לדבריו מבין שהוא יוביל את אמריקה למדיניות בדלנית. את "מדיניותו" הוא מאלתר מדי יום ביומו, מזגזג, אינו מכיר עובדות ואינו מנסה לקבל מידע. אפשר להתנבא שאם ייבחר, הוא יפתיע אותנו מדי פעם ב"מדיניותו הניטרלית" כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קלינטון מאמינה שאמריקה היא אומה מיוחדת במינה, שאם היא חפצה לשגשג עליה להמשיך להוביל את העולם החופשי. קלינטון יודעת שדיפלומטיה יכולה להיות אפקטיבית רק אם היא נשענת על עוצמה, ועל הנכונות להשתמש בכוח בשעת צורך. לא הייתי רוצה לראות את נשק יום הדין מופקד בידיו של טראמפ האימפולסיבי וחסר הניסיון בנושאי בטחון הלאומי.

וישנם גם הערכים בהם אנחנו מאמינים: הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. טראמפ מזלזל בכל אלה ורומס אותם ברגל גסה. לראייה, אלפי תביעות של ספקים ונותני שרות עומדות נגדו בבתי משפט.

הסיבה השלישית והחשובה שבגללה אני תומכת בקלינטון היא היותה אישה. לא רק בגלל שבחירתה תסמל מהפכה עמוקה בחברה האמריקאית ותשפיע על חברות אחרות, אלא גם בגלל שאני סבורה שאישה מביאה לתפקיד סגולות ויכולות אחרות, שונות מאלו של גבר: פחות אגו, יותר יכולת להקשיב ויותר אמפטיה.

הפוסט בעד הילארי: הגיע הזמן לנשיאה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לעמדות הללו יש ממד ערכי וממלכתי. אבל יש בהם גם הגיון ביטחוני. הניסיון המצטבר של המאה ה-20
ושורה ארוכה של מחקרים מראים כי הדמוקרטיה ושלטון החוק הם מקורות עוצמה המעניקים יתרון משמעותי למדינות המצויות בעימות. זהו בוודאי אחד הלקחים מן המאה ה-20. בשתי מלחמות העולם, כמו גם במלחמה הקרה, המחנה הדמוקרטי ניצח, הגם שחבר, לעתים, לקואליציות קצרות טווח עם בעלות ברית שאינן דמוקרטיות. גם מלחמות "קטנות" יותר בין דמוקרטיות לבין לא-דמוקרטיות מסתיימות לרוב בניצחונן של המדינות הדמוקרטיות.

הפוסט הדמוקרטיה חיונית לביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר 14 שנים לא כיהנה בטורקיה ממשלה קואליציונית והדבר נותן את אותותיו. תרבות פוליטית של פשרות וגמישות פינתה את מקומה לשלטון ריכוזי יותר ויותר, שנוקט צעדים תקיפים נגד יריבים פוליטיים ופועל להשתיק קולות ביקורתיים בתקשורת ובחברה האזרחית. ארדואן שואף להשגת שליטה מלאה על טורקיה. את שינוי שיטת המשטר מפרלמנטרית לנשיאותית אין כרגע ביכולתו לממש, עקב היעדר הרוב הדרוש לכך בפרלמנט. אך הלכה למעשה הדבר כבר קורה. המהלך שהוביל ארדואן להחלפתו של דבוטאולו הוא צעד נוסף בשינוי כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-6 במאי 2016

הפוסט ארדואן ממשיך לשנות את כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעבור רבים סימלו מהפכות האביב הערבי שינוי אמיתי בכל הנוגע למקומו של האזרח בתרבות הפוליטית הערבית, וראשיתו של גל רביעי של דמוקרטיזציה בעולם. והנה, ארבע שנים וחצי מאוחר יותר, לוב, תימן וסוריה קורסות כתוצאה ממלחמת אזרחים אלימה; בחריין דיכאה את המחאה בכוח הזרוע, עם עזרה צבאית ממדינות המפרץ; מצרים חזרה לעמדת הפתיחה טרם המהפכה, ורק בתוניסיה יש ניצנים של משטר דמוקרטי. אפשר לומר שהתקווה למזרח תיכון חדש נענתה ב"מזרח תיכון חדאעש", המזוהה עם ארגוני האיסלאם הג'יהאדיסטי. השאלה היא, מה השתבש.

המאמר פורסם בהארץ ב-30 בספטמבר 2015

הפוסט אל תספידו את האביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, בזמן שתשומת הלב התמקדה בזמנו בהישג של ארדואן, את ניצני השינוי שהתרחש בטורקיה בבחירות אתמול (יום א') בישר דווקא המועמד שסיים שלישי ואחרון בבחירות לנשיאות – מנהיג המפלגה הכורדית, סלהאטין דמירטאש, שגרף כעשרה אחוזים מקולות הבוחרים.

ההישג המפתיע של דמירטאש עורר תיאבון ב"מפלגת העם הדמוקרטית" (HDP) הכורדית, ויצר תחושה שלראשונה יש למפלגה כורדית סיכוי לעבור את אחוז החסימה הגבוה (10%) ולהיכנס לפרלמנט. הדבר הוביל לבסוף להחלטת המפלגה להתמודד בבחירות הכלליות, ולהימנע מהמנהג הקודם שבו מועמדים כורדים היו מתמודדים כעצמאיים במחוזות בחירה ספציפיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-8 ביוני 2015

הפוסט הדמוקרטיה ניצחה. ארדואן בא גדול ויצא קטן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אל תתנו לחוש ההומור של הנשיא אובמה בארוחת הערב השנתית של איגוד הכתבים של הבית לבן לבלבל אתכם (הנשיא התבדח באומרו: “ג‘ון ביינר כבר הזמין את נתניהו לדבר בהלוויה שלי!”). מקורה של המתיחות בין וושינגטון לבין ירושלים אינה רק בהיעדר הכימיה בין המנהיגים. קיימות מחלוקות מהותיות בין שתי המדינות בשאלות ממשיות הקשורות למדיניות.

המאמר פורסם לראשונה בניו-יורק טיימס ב-10 במאי 2015, ותורגם לעברית על ידי יונתן זלוטוגורסקי.

הפוסט ההידרדרות ביחסי ישראל-ארה"ב עלולה לפגוע בבסיס היחסים, ולא בפני השטח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לארדואן היה דרוש שינוי, בייחוד כשבטורקיה כבר אפשר לחוש במערכות הבחירות המתקרבות – לרשויות המקומיות, לנשיאות ולפרלמנט. ואכן, השבוע חזר ארדואן לקחת יוזמה ולנסות לעצב סדר יום לאומי לטורקיה. הוא הציג חבילת רפורמות רחבת היקף, שמטרתה המוצהרת היא חיזוק הדמוקרטיה הטורקית. המרכיבים העיקריים בחבילה הם אפשרות הורדת אחוז החסימה הגבוה העומד כיום על 10%; ביטול האיסור על חבישת כיסוי ראש במרבית מוסדות הציבור; והרחבה משמעותית בזכויות המיעוט הכורדי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-5 באוקטובר 2013

הפוסט שלוש הקריצות של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מושיטים יד לאביב הערבי: תובנות מניסיון אמריקאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מצרים: שלטון ההמון אינו דמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט המהפכה עוד לא תמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.