קצת יותר מעשור לאחר פרוץ מחאות "האביב הערבי", נראה כי גם המעוז היחיד של דמוקרטיה בעולם הערבי עומד להתמוטט. מגפת הקורונה, שהתפשטה בעולם החל ממארס 2020 אומנם גרמה לעצירת המחאות, אולם בד בבד הביאה להחרפת המצב הכלכלי הרעוע ממילא במרבית המדינות שעברו את טלטלת 2011. למעט מצרים, בכל שאר מדינות ערב שיעור צמיחת התוצר ב-2020 היה שלילי, כאשר שלוש הנפגעות הראשיות מהקורונה הן לבנון, שניתן להגדירה כעת כמדינה כושלת, עיראק עם צמיחה שלילית של 10.9% ותוניסיה עם צמיחה שלילית של 8.8%.

המעניינת ביותר מבין המדינות שמשטריהן קרסו בעקבות האביב הערבי היא תוניסיה. עד לאחרונה היא נחשבה סיפור הצלחה. לא רק שאזרחיה הצליחו להפיל את המשטר האוטוריטרי, הם כוננו משטר דמוקרטי של ממש הנשען על הסכמה ציבורית רחבה. על כך קיבלו מובילי התהליך – קוורטט הדיאלוג הלאומי – פרס נובל לשלום ב-2015. אלא שבשנים האחרונות תוניסיה נקלעה למשבר כלכלי קשה ולמבוי סתום בחיים הפוליטיים, הנובע מחילוקי דעות בין הרשות המבצעת (הנשיאות) למחוקקת (הפרלמנט) על סמכויות השלטון וממתיחות בין תומכי התנועה האיסלאמית ("אל-נהדה") למתנגדיה. בסוף יולי פרץ משבר פוליטי שהלך והחריף לאחר שהנשיא, קאיס סעיד, הודיע על השעיית דיוני הפרלמנט, ביטול חסינות חבריו והעברה בפועל של סמכויות השלטון מהפרלמנט למוסד הנשיאות. מתנגדיו של סעיד האשימו אותו בביצוע הפיכה שסותרת את החוקה והזהירו מפני גלישה חזרה לדיקטטורה.

היו רבים בתוניסיה ומחוצה לה שהעריכו כי הודעתו של סעיד היא מהלך זמני בלבד. הציפייה הייתה שהכוחות הפוליטיים במדינה ישכילו במהרה לגבש פשרות להשבת הסדר הדמוקרטי על כנו, כפי שהיה במשברים פוליטיים בעבר. באופן תמוה, בעלות בריתה של תוניסיה, ארה"ב וצרפת, נמנעו מלבקר ישירות את מהלכיו של הנשיא. הן הביעו תקווה שתוניסיה תקבע לוח זמנים ברור ליישום תהליך רפורמות מקיף, בו יטלו חלק כל הזרמים הפוליטיים במדינה. גם ראשיד אל-ע'נושי, מנהיג תנועת אל-נהדה, הביע נכונות לקיים שיחות לפיתרון המשבר ואותת על המשך המדיניות המתונה שאימצה תנועתו מאז המהפכה.

אלא שהתקוות לפתרון מהיר נגוזו לפני שבועיים, כאשר סעיד המשיך במהלכיו להחלשת הפרלמנט. הוא הודיע כי מעתה ישלוט באמצעות צווים, מבלי להביא הצעות חוק ותקנות לאישור הפרלמנט. צעד זה סותר את רוח חוקת 2014 המהווה את בסיס המשטר הדמוקרטי בתוניסיה. סעיד מפגין נחישות רבה לגבי המשך צעדיו ומדגיש כי מבחינתו "אין דרך חזרה". הודעתו עוררה תגובות קשות: ארבע מפלגות פוליטיות הודיעו על הקמת גוש אופוזיציוני שיפעל נגד הנשיא. תגובה משמעותית יותר באה מצד האיגודים המקצועיים שהצהירו כי הנשיא איבד את הלגיטימיות שלו.

תוניסיה נמצאת על פרשת דרכים לא רק בתחום הפוליטי, אלא גם בתחום הכלכלי. בסוף הרבעון הראשון של 2021 זינק שיעור האבטלה, שממילא היה גבוה מאוד עוד קודם למשבר הקורונה, ל-17.8% ובקרב צעירים בגילאי 25-15 ללא פחות מ-40.8%. שני גורמים מרכזיים הביאו למשבר החריף הזה: האחד, אי-יכולת לבצע רפורמות כלכליות עקב השיתוק הפוליטי; והשני, המשבר החמור בתעשיית התיירות עקב הקורונה. ספק אם מינויה של נג'לא בודאן רומדאן לתפקיד ראשת הממשלה, מינוי היסטורי ברמה האזורית של אישה, יהיה נקודת מפנה. ההודעה על מינויה זכתה, מטבע הדברים, לתשומת לב בינלאומית גדולה, אך ראוי לציין כי בתוניסיה נשים נהנות משוויון זכויות עוד מימיו של מייסדה כמדינה עצמאית, חביב בורגיבה.

לרומדאן, פרופ' לגיאולוגיה בהכשרתה, אין ניסיון ממשלתי או פוליטי משמעותי. סעיד הגדיר את מינויה "היסטורי" והדגיש שתפקיד הממשלה החדשה יהיה לשים קץ לשחיתות ולכאוס שפשו במוסדות המדינה. עם זאת, חרף ההתלהבות ממינוי אישה לראשת הממשלה, ספק אם רומדאן תהנה מעוצמה פוליטית בהתאם לחוקה, בעיקר אחרי מהלכיו האחרונים של הנשיא. לא ברור גם כיצד תוקם הממשלה החדשה כל עוד הפרלמנט משותק .ייתכן שהיא תוכל לכל הפחות לסייע בהשבת הסדר החוקתי על כנו ולמנוע את המשך הידרדרותה של תוניסיה לאוטוקרטיה. נראה שמינויה נועד להרגיע את הביקורת נגד סעיד, בעיקר בזירה הבינלאומית.

סעיד הביע נכונות לפתוח ב"דיאלוג לאומי" לאחר הרכבת הממשלה החדשה. אם דיאלוג כזה ייפתח, הוא יידרש לטפל בסוגיות הבוערות, ובראשן: שיטת הבחירות והאיזונים בין רשויות השלטון השונות, השיתוק הכלכלי וביצוען של רפורמות מרכזיות; טיפול במערכת הבריאות שכורעת תחת עומס המגפה ומעל לכל, להגיע להכרעות ברורות בשאלות אלה, במקום להיצמד למודל של הסכמה ציבורית רחבה, כפי שנעשה בעבר. לפי שעה לא ברור מי הם הגורמים והמפלגות שישתתפו בדיאלוג כזה. אחד מראשי המפלגות בתוניסיה הצהיר שתנועת אל-נהדה לא תוזמן לדיאלוג מכיוון שהיא "חלק מהבעיה ואחראית להרס המדינה".

אם כך, המצב בתוניסיה נראה קשה וייתכן כי הדמוקרטיה הערבית היחידה נמצאת על סף קריסה. התפתחות שכזו תהיה עגומה מבחינתם של המפגינים שיצאו לרחובותיה וגם ברחובות במדינות ערביות אחרות. אמנם הניסיון לכונן דמוקרטיה במדינות אחרות כשל, אולם הסיפור התוניסאי הפך למודל והקרין שביב תקווה לעתיד טוב יותר לאזרחים בעולם הערבי. התפתחות כזו תלמד כי האביב הערבי היה בסופו של דבר כישלון מוחלט.

ישראל הייתה מודאגת בזמנו מהאפשרות שהאביב הערבי יהפוך ל"חורף איסלאמי" בהובלת "האחים המוסלמים", אולם דאגה זו התבררה כשגויה. היפוכו של דבר: ישראל חיזקה את שיתוף הפעולה החשאי עם מצרים וירדן ולא מן הנמנע כי התוצאות העגומות של האביב הערבי השפיעו גם על חתימת הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. בניגוד לתחזיות האפוקליפטיות הראשונות יצאה ישראל אפוא מחוזקת בזירה האזורית בעקבות האביב הערבי.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 13 באוקטובר 2021

הפוסט תוניסיה על פרשת דרכים ואיתה תקוות "האביב הערבי" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אירועי האביב הערבי לא פסחו עליה, אף שעוד קודם לכן המדינה התמודדה עם מתחים ושסעים פנימיים חריפים. גלי המחאה במהלך 2011, שהתמקדו במצב הכלכלי הקשה, הביאו להתפטרותו של הנשיא עלי עבדאללה צאלח בפברואר 2012 והעברת הסמכויות לסגנו מנצור אל-האדי. למרות זאת, המתחים הדתיים, שבטיים ועדתיים שמאפיינים את תימן הוצפו וגרמו למערבולת דמים, שהנשיא החדש לא יכול היה להשתלט עליה.

המורדים החות'ים, הממוקמים בעיקר בצפון, השתלטו בספטמבר 2014 על הבירה צנעא, מה שחייב את הנשיא לברוח לסעודיה. אל החות'ים חבר הנשיא המודח צאלח, שראה בכך הזדמנות לשקם את מעמדו.

הצלחתם של החות'ים בשדה הקרב, ובעיקר השתלטותם באפריל 2015 על עיר הנמל חודידה, הנושקת למיצר באב-אלמנדב, אילצה את הזירה האזורית להיערך בהתאם על מנת להשיב מלחמה שערה.

סעודיה, שרואה בתימן את החצר האחורית שלה, הצליחה לגייס קואליציה אזורית מרשימה. זו כללה תשע מדינות נוספות: מצרים, ירדן, סודאן, מרוקו, סנגל, איחוד האמירויות, קטאר, כווית ובחריין.

במרץ 2015 החל מבצע "סערה נחושה", שמטרתו למנוע את השתלטות החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, והשבת השלטון לידיו של הנשיא האדי. שני השחקנים העיקריים בקואליציה זו היו סעודיה ואיחוד האמירויות (או ליתר דיוק: שני יורשי העצר, MBS ו – MBZ). איראן, יש לציין, מעורבת בתימן מזה שנים רבות, אולם הגבירה את מעורבותה והסיוע לחות'ים מתחילתה של מלחמת האזרחים בספטמבר 2014. היא מספקת ייעוץ צבאי, אמצעי לחימה מתקדמים, כמו גם גיבוי מדיני.

תימן הפכה בכך להיות זירה נוספת בה נאבקות המדינות הערביות הסוניות מול ההשפעה האיראנית הגוברת במזרח התיכון. מיקומה האסטרטגי של תימן, ובעיקר השליטה על מיצרי באב אל-מנדב, אך מגבירה את החשש מפני השתלטות חות'ית–איראנית.

הלחימה בתימן לא עלתה יפה. הקואליציה, בהנהגת הסעודים, הצליחה אמנם להדוף את החות'ים מעדן ביוני 2015, אולם מגבלות הכוח האווירי הסעודי התבררו די מהר. ההתנהלות השגויה נסמכה על הערכת יתר באשר למידת התמיכה שסעודיה (והאמירויות) ציפו לקבל מבעלי בריתם, מרגישותם לנפגעים ומחוסר ניסיונם הצבאי, שהביא להסתמכות על כוח אווירי ושכירי חרב זרים.

החות'ים תקפו בספטמבר 2019 בטילים בליסטיים ובמל"טים מדויקים את מתקני הנפט של חברת "ארמקו" בסעודיה וגרמו נזק גדול. החל מן המחצית השנייה של 2019 המוטיבציה של הצדדים הלוחמים בקואליציה הסעודית פחתה.

איחוד האמירויות הודיעה על נסיגה מתימן (יוני 2019), והותירה את הסעודים לבד במערכה. נעשו אמנם מהלכים פנים-תימניים לייצר תהליך פוליטי, שלא ממש צלחו.

מה קורה עתה?

סעודיה, כאמור, נותרה במערכה לאחר שלא הצליחה להשיג הישגים משמעותיים בשטח, באופן שישפר את קלפי המיקוח המדיניים שלה מול השחקנים הניצים בשטח. פרישתה של איחוד האמירויות, והתגלעותם של חילוקי דעות בין שתי בעלות הברית ביחס למדיניות הרצויה, כמו גם הביקורת הגוברת בוושינגטון, ובעיקר לנוכח המשבר ההומניטרי הקשה השורר בתימן, מציבים את ריאד בצומת מורכבת.

ממשל טראמפ נקט במדיניות נוחה לריאד, כולל הגדרתם של החות'ים, יום לפני תום כהונתו, כארגון טרור. הצעד התקבל בביקורת לנוכח המשבר ההומניטרי הקשה, והחשש שארגוני הסיוע הבינלאומיים לא יוכלו להעביר סיוע הכרחי. ממשל טראמפ אמנם החריג אותם, אולם הביקורת על המהלך החפוז נותרה בעינה. ממשל ביידן בוחן כעת מחדש את המדיניות הראויה.

איחוד האמירויות נסוגה מן המערכה בזמן, לנוכח חוסר ההצלחה בשטח והביקורת בוושינגטון. האינטרסים האסטרטגיים מוסיפים לחפוף את אלו הסעודיים, אולם בעינה נותרה המחלוקת בדבר הטקטיקה הרצויה.

איראן שבעת רצון מיחסי הכוחות בשטח. התמיכה בחות'ים, שבתחילת הדרך לא הייתה מאד משמעותית, התגברה. כעת, איראן הוסיפה את הזירה התימנית לזירות האחרות בהן היא מעורבת, ומהווה שחקן משמעותי.

מה זה אומר לגבי ישראל?

מדובר אמנם בזירה מרוחקת ממוקד העניין הישראלי, אולם האינטרס הישראלי מחייב תשומת לב גוברת, במידה רבה כמו ביחס לזירה הלובית.

ראשית, לנוכח מעורבותן הישירה של בעלות בריתה החדשות מהמפרץ – סעודיה ואיחוד האמירויות. האמירויות הקדימו להיערך נכוחה לקראת ממשל ביידן. סעודיה נמצאת במצב מורכב וקשה יותר, בין השאר גם לנוכח פרשת רצח חשוג'י והביקורת על מצב זכויות האדם בממלכה.

שנית, חיזוק ההשפעה האיראנית בתימן, המתווספת לזירות המוכרות – לבנון, סוריה, עיראק – היא בבחינת חדשות רעות לישראל. מסתבר, שלמרות המאמץ האינטנסיבי לפגוע במדיניות החוץ האסרטיבית של איראן באזור הדברים אינם עולים יפה. סוגיה זו תקבל משנה תוקף לקראת המשא ומתן האמריקני – איראני הצפוי סביב המכלול הגרעיני.

שלישית, יש לצפות, שישראל תידרש להפעיל את יכולותיה ומעמדה בוושינגטון לטובת בעלות בריתה מן המפרץ. זו תידרש במכלול נושאים (עסקת ה F-35 לאיחוד האמירויות), וכאמור גם בהקשר זה. לא ברור האם וכיצד חילוקי הדעות בין ריאד ואבו ד'אבי ביחס לתימן ישליכו על כושר התמרון הישראלי בוושינגטון, הן בבית הלבן והן בקונגרס.

האם מתגבר איום ישיר יותר לישראל מכיוון תימן?

במהלך המחצית השנייה של 2019 הוחלפו איומים הדדיים בין ישראל לבין החות'ים. באוקטובר 2019 הזהיר רה"מ נתניהו, כי האיראנים מבקשים לפתח יכולת של טילים ארוכי טווח, וכבר החלו להציב אותם בתימן, במטרה להגיע משם לישראל. בתגובה, בדצמבר 2019 הזהיר "שר ההגנה" החות'י, כי לכוחותיו יש:

"בנק של יעדים צבאיים וימיים של האויב הציוני…שלא נהסס לתקוף אם ההנהגה תחליט לעשות זאת".

מה ישראל צריכה לעשות?

ישראל צריכה לעמוד לצד בנות בריתה מן המפרץ בוושינגטון, כולל תאום עמדות מול הממשל והקונגרס. יחד עם זאת, ישראל חייבת להפנים כי הממשל התחלף, והתחושות בוושינגטון כלפי סעודיה בכלל, ויורש העצר בפרט, קשות וביקורתיות.

הארסנל המדיני הישראלי בוושינגטון אמנם עשיר, אולם יש להשתמש בו בתבונה רבה, ובעיקר לנוכח חילוקי הדעות עם ממשל ביידן בסוגיה האיראנית. איראן הוסיפה, באמצעות ההצלחה של החות'ים בתימן, קלף נוסף לאלו בהם תשתמש מול וושינגטון.

בה בעת, חשוב להפנים את העובדה שישראל הפכה להיות שחקן אקטיבי ובעל ענין באזור. מערכות היחסים החדשות מהוות הישג משמעותי, אך טומנות בחובן גם דילמות לא פשוטות. אין צורך שישראל תציב את עצמה בעמדה קדומנית מדי בזירה התימנית. האם כושר התמרון המשופר שישראל הוכיחה בשנים האחרונות יעמוד לה גם כעת? נקווה שכן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 בפברואר 2021.

הפוסט המלחמה בתימן – האם (גם) מדרום תיפתח הרעה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיסלאמיסטים אכן היו מאורגנים יותר מהמפגינים הליברלים וכך עלו לשלטון בבחירות שאחרי המחאות: במצרים – משטר מורסי מנהיג "האחים המוסלמים", ובתוניס – תנועת "א-נהדה". במדינות אחרות נוצר כאוס מוחלט והן נקלעו למלחמות אזרחים אכזריות, כפי שקרה בסוריה, בתימן ובלוב.

הפוסט ייתכן שהספדתם מוקדם מדי את האביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם במצרים, במולדתו של הבלוגר הצעיר חאלד סעיד, שעונה על ידי המשטרה בשנת 2010 והפך לאחד הסמלים הבולטים של ההתנגדות עוד לפני אירועי תחריר, חשים עיתונאים ובלוגרים, שרודפים אחד הצדק וחושפים שחיתויות, כי המצב חזר לגרסה יותר מחמירה של העבר, כאילו שמעולם לא היה שם אביב ערבי ורוח חופש.

על פי הסקרים האחרונים, מרבית הצעירים הערביים אינם חולמים על מהפכות, כי אם על הגירה לדובאי, לאותה מונרכיה אבסולוטית שלכאורה מסמלת את ההפך מתופעת האביב הערבי והדרישה שעלתה בה לחרות ולרפורמה.

לפני כמעט עשור עמדתי יחד עם מאות אלפי מצרים בכיכר תחריר וראיתי את הגווים הזקופים, את הניצוץ בעיניים, ואת האחדות שהתגלמה בצעקה האדירה "העם רוצה להפיל את המשטר". חשתי אופוריה ותקווה לעתיד טוב יותר, אך גם זיהיתי את התמימות של המפגינים, את העדר ההנהגה ואת הניגודים הגדולים בין הפלגים השונים, שהשתתפו במהפכה ההיא.

מדוע האביב הערבי שכל כך הצליח בשלבים הראשוניים למעשה נדון לכישלון מלכתחילה? האם עשור לאחר האירועים ניתן להכריז על האביב הערבי כעל כישלון קולוסאלי של המחנה הרפורמיסטי בעולם הערבי? האם האביב הערבי בכלל הסתיים? ואם לא – איזה משטר הוא עלול לסחוף בהמשך?

המהפכה ששודרה

בתחילת שנות ה-90 כתב רוג'ר ווטרס את השיר "בכיכר טיאנאנמן" שהוקדש לדיכוי של המחאות בסין. באחד הבתים הוא שר על הייחודיות של "נערה בעלת עיני שקד שמתה בשידור חי".

באופן דומה למחאות בסין, גם מהפכת האביב הערבי הועברה כולה בשידור חי. בשלב הראשון העובדה הזו שיחקה לטובת המפגינים, וכבר בשבועות הראשונים השתלטו צילומי המהפכות במדינות הערביות על המרקע הכחול ועל הרשתות החברתיות. העולם התאהב בצעירים הנלהבים בתוניסיה ובמצרים, וחגג יחד אתם את המפלה של הדיקטטורים ששלטו בארצם במשך עשרות שנים ודיכאו את אזרחיהם בברוטליות.

הרייטינג היה גבוה במיוחד כשהתמונה הייתה פשוטה וחד משמעית. אבל מאוחר יותר, כשהכל הסתבך והחל תהליך של העברת השלטון, כבר לא היה ברור מיהם הטובים ומי הרעים.

לפתע העולם גילה שלא כל מי שמוחה נגד דיקטטור הוא בהכרח שוחר דמוקרטיה, שבבחירות דמוקרטיות עלולים לנצח גם כוחות איסלמיסטיים, ושכאשר מצב של כאוס, אנרכיה ואלימות הופכים לשגרה, צומחים כוחות רשע אדירים שמעלים את המושג סדיזם לרמות חדשות.

כשכל זה קרה האביב הערבי איבד מהזוהר שלו, והעולם כבר לא היה דבוק למסכים. גם הזוועות בסוריה, לוב ותימן הפסיקו לטלטל ולרגש, ועד מהרה הפכו לשגרה של מישהו אחר.

האביב הערבי, שהצטלם באופן כל כך פוטוגני בהתחלה, הפתיע את העולם בקצב המהיר ובעוצמה שלו, כי אף אחד לא ציפה שדיקטטורים כוחניים יפלו כל כך מהר. אבל עוד לפני שבתוניסיה הרחוקה מוחמד בו-עזיזי הצית את עצמו למוות, סיר הלחץ הפוליטי במדינות הערביות הללו רתח ובעבע.

במצרים התפתחה תקשורת פרטית, לראשונה מאז מהפיכת הקצינים החופשיים ב-1952. בתוניסיה מיליוני אזרחים התחברו לפייסבוק עוד לפני 2011. בתימן צמחו תנועות של זכויות אדם שמשכו אליהן מאות פעילים, ובלוב סופרים פרסמו כתבים על דיכוי האופוזיציה הלובית על ידי קדאפי. הדיבורים על הצורך להתנגד לאוטוקרטיה שלטו בשיח והצורך בשינוי וברפורמה הלך וגבר.

כ-3,500 אירועי מחאה ושביתה התרחשו בארץ הנילוס בין השנים 2005 ל-2011. התנועה "השישי באפריל" ששיחקה תפקיד משמעותי בפרוץ האביב הערבי צמחה מתוך אחת ההפגנות המשמעותיות שהתרחשה ב-2008 בעיר מחלה אל-כובראא שנמצאת במחוז אל-ג'רביה.

במהלך שנות האלפיים הפערים החברתיים במצרים גדלו עוד יותר, ובעוד שנתוני המאקרו הראו שהכלכלה המצרית צומחת ומתפתחת, ברמת המיקרו האזרח הפשוט נאנק תחת העול הכבד של יוקר המחיה, השחיתות השלטונית והתשתיות המתפוררות.

גם סוריה ולוב ואפילו תימן הרעועה צמחו והתפתחו בשנת 2011, לפני פרוץ המהפכה. אך הצמיחה הכלכלית לא הגיעה לפריפריות העניות, השחיתות רק הלכה והתרחבה והדיכוי רב-השנים נמשך ביתר שאת.

השילוב של עוני, ייאוש וסלידה מהשלטון המושחת הביא לתגובת שרשרת אדירה. המשטרים הערביים, שבאו לעולם בתום התקופה הקולוניאלית, לא הצליחו להתמודד עם האתגרים הרבים של הכלכלה המודרנית ועם הקצב האדיר של גידול האוכלוסייה. הם לא הצליחו לספק לחם ותעסוקה בעודם טובעים בשחיתות מחרידה. בנסיבות אלה האביב הערבי היה בלתי-נמנע.

המלוכות שרדו, הרפובליקות נמוגו

תופעת האביב הערבי סחפה את תוניסיה, מצרים, תימן, סוריה ולוב, ובשלב השני הגיעה לסודאן ולאלג'יריה אך לא נעצרה שם. היא הגיעה גם למלוכות – בחריין, מרוקו וירדן. בחריין הזעיקה לעזרה את סעודיה, האחות הגדולה, וזאת שלחה את הצבא שלה דרך הגשר שמחבר בין סעודיה לבחריין. האופוזיציה דוכאה, והמלוכה – שרדה.

במרוקו אלפים יצאו לרחובות ודרשו שינוי, אך מספר המפגינים לא הגיע למיליונים כפי שקרה במצרים, והמשטר הצליח להכיל כמה מהדרישות שלהם בצד של מאסרים של פעילים אחדים.

גם בירדן האביב הערבי בא לביקור, אך לא סחף את המיליונים ולא פגע בבית המלוכה. קטר, עומאן, כווית, סעודיה ואמירויות לא ניזוקו מהאביב הערבי, גם אם התופעה הזאת הדירה שינה מעיניהם של השליטים.

מה סוד קסמן של המונרכיות במזרח התיכון? האם הן נהנות מלגיטימיות דתית, משום שהשושלת ההאשמית בירדן ובית המלוכה במרוקו הם מצאצאי הנביא מחמד? האם פשוט מדובר במשטרים יציבים יותר, שמאז שנות ה-50 לא חוו הפיכות וזעזועים גדולים? האם מדובר בכסף הרב שהמדינות במפרץ הרעיפו על האזרחים שלהם ובשביעות רצון גדולה יותר, או שמא המונרכיות פשוט היו גמישות יותר ביחס לדרישות של המפגינים בארצם, וניצלו. ההערכה הרווחת היא כי מדובר בשילוב של כל הגורמים הללו.

לעין מערבית נדמה לפעמים שלמונרכיה בעולם המודרני אין זכות קיום. ואולם במזרח התיכון רבים סבורים שדווקא המונרכיות לגיטימיות הרבה יותר מהרפובליקות הערביות, שבהן הבחירות הן לא יותר מהצגה ריקה מתוכן. כמובן שכאשר מדובר במדינות המפרץ, רמת החיים גבוהה יותר בהשוואה למצרים, תוניסיה, תימן או לוב. בירדן ומרוקו שיחקו תפקיד משמעותי בהצלת המשטרים הללו הן הלגיטימיות הדתית והן הגמישות היחסית שהפגינו.

עוד מקרה יוצא דופן הוא הרשות הפלסטינית. למרות שהשחיתות פושה ברשות מיום היווסדה ועל אף הפופולריות הנמוכה של יו"ר הרשות, אבו מאזן, האביב הערבי פסח על השטחים הפלסטיניים. בעזה שלט החמאס ביד רמה, ובשטחי הגדה האוכלוסיה הפלסטינית לא יצאה לרחובות ולא דרשה להפיל את יו"ר הרשות ואת אנשיו.

"אני מאמין שבתקופה הזאת עדיין הייתה תקווה לשינוי, השחיתות עוד לא הייתה כל כך נוראית, ועדיין היה סיכוי לסיום הכיבוש. מאז הכל השתנה. כל מי שמבקר את הרשות נזרק לבתי הכלא והמצב רק הולך ומחמיר", אומר לזמן ישראל עזיז אבו-סארה, איש עסקים ומומחה לתיירות ממזרח ירושלים שהקים את MEJDI TOURS, חברה ערבית-יהודית שמארגנת טיולים שמחברים את התיירים למרחב שבו הם מטיילים. "ככל שאנשים יהיו יותר מיואשים וללא כל אופק פוליטי או מדיני, כך יגבר הסיכוי לכך שהאביב הערבי יכה גם ברשות" אומר אבו-סארה.

המהפכה שנגנבה

אך האם למפגינים בכיכר תחריר (מצרים), בכיכר תע'ייר (תימן), בכיכר הפנינה (מנאמה) ובמקומות האחרים היה בכלל סיכוי מול האוטוקרטיות הערביות? די מהר התברר שבמדינות כמו לוב בעצם אין כלום: אין מוסדות שלטון, אין בתי משפט, אין פרלמנט ושאפילו הצבא הורכב משכירים שנפוצו לכל עבר ברגע שקדאפי ירד למסתור.

כך קרה גם במצרים שבה דיכאו הנשיאים מאז 1952 את החברה האזרחית, והפכו את הפרלמנטים ואת בתי המשפט למריונטות. הדבר היחיד שנותר על כנו במצרים היה הצבא, ולאנשי צבא היה אינטרס מובהק להחזיר את השלטון לידיהם.

מדינות ערביות עשירות התערבו במה שהתרחש במצרים, לוב וסוריה, כשכל אחת מהן תומכת באותו צד שמשתף פעולה עם המדיניות שלה. בתוך המשחק הגאו-פוליטי הגדול הזה אלה שנותרו ללא תמיכה היו שוחרי הדמוקרטיה והמפגינים שהאמינו בסיסמאות המהפכה ובשינוי המממש ובא.

"אני מאמין שהיה צורך אמיתי באביב הערבי, כלומר בטרנספורמציה של המערכת הפוליטית במדינות הערביות. הסיבוב הראשון של ׳האביבים׳ הללו לא השיג את מטרתו. ברוב המקרים תנועות המחאה נחטפו על ידי קבוצות אחרות ובעלי אינטרסים חזקים. כשמפגינים קיוו לתמיכה בינלאומית משמעותית, העולם אכזב אותם (ראו מה שקרה בסוריה).

"אבל אנחנו צריכים גם לזכור שלפעמים לוקח למהפכות עשרות שנים על מנת להבשיל לשינוי משמעותי. הדוגמה הקלאסית היא כמובן המהפכה הצרפתית. לכן אני חושב שעדיין מוקדם מדי לקבוע האם האביב הערבי היה הצלחה או כישלון", אומר עזיז אבו-סארה.

גם עמר אבו-לילה, חוקר סורי מדיר א-זור שפועל בשנים האחרונות בגרמניה ומנהל את האתר דיר א-זור 24  מאמין שתופעת האביב הערבי בסוריה עתידה להימשך.

"האביב הערבי איננו כישלון למרות שרבים מאלה ששירתו את המשטר של אסד ניסו לעשות לו דמוניזציה ופוליטיזציה. אסד איבד את הלגטימציה שלו מאז 2013, אך ההופעה של דאע"ש (מהלך שהמשטר הסורי היה מעורב בו, ק״ס) והכנסת הכוחות הרוסיים והאיראניים, גרמו למיליונים להימלט לבתיהם ולהביס את המוחים והמתנגדים למשטר.

"אני מבטיח שברגע שהקהילה הבינלאומית תכפה על אסד את רצונה, אנו נחזור ונפיל את המשטר בפחות משבוע. המכשול שעומד לפנינו הוא השימוש המאסיבי בנשק ומעורבות של גורמים זרים בסוריה", אומר עמר אבו-לילה בראיון לזמן ישראל.

עונת השנה – דיכוי

לאחר שבשנת 2011 אזרחים במדינות ערביות רבות שברו את מחסום הפחד ויצאו לרחובות שבהם היו עלולים להירצח או להיאנס, נראה שעתה הכל חזר לקדמותו. המשטרים הערביים ששרדו או נולדו מחדש למדו את הלקח והבינו שכדי למנוע את הישנותה של מהפכה, כדאי לגדוע אותה עוד בראשיתה – מכאן המאבק שמתנהל נגד פעילי רשת, משפיענים, זמרים מפורסמים מדי ואפילו נערות טיק-טוק, מסעודיה ועד מצרים.

הייסם חסנין, חוקר ממוצא מצרי שלמד במשך כמה שנים באוניברסיטת תל אביב סבור שהאביב הערבי נכשל כשלון חרוץ במצרים. "כעת יש במצרים משטר חזק שמחזיק את המדינה באגרוף ברזל ולא מאפשר לאופוזיציה להתבטא. הסיכוי להתקוממות כעת מאוד נמוך או כלל לא קיים, בגלל הפחד מהמשטר וגם בגלל שבני אדם הבינו שמחאות מביאות גם מצוקה כלכלית והעדר ביטחון. אז רבים מעדיפים להמשיך עם הסטטוס-קוו", אומר חסנין בראיון לזמן ישראל.

במדינות החלשות שסבלו מאי-יציבות עוד בטרם מהפכה, כגון תימן, סוריה, סודאן ולוב נמשכת מלחמה, והיא לא צפויה להסתיים במהרה. תוניסיה, מולדתו של האביב הערבי, ממשיכה לבלוט בנוף של בניינים הרוסים וגופות חרוכות בתור ההצלחה היחידה. תוניסיה היא הפוסטר-צ'יילד של האביב הערבי והיא גם מוכיחה לכל העולם שלמזרח התיכון עדיין יש תקווה. ואולם תהיה זאת טעות לחשוב שכל מדינה במזה"ת יכולה להפוך לתוניסיה שגם שם יש קשיים מרובים.

בצל התרסקותן של הרפובליקות והחלומות על דמוקרטיה ושינוי, בולטת ההתחזקות של המונרכיות שצלחו את הגל הראשון והשני של ה"אביבים" וכעת עושות כל מה שאפשר כדי לשלוט במצב לא רק בארצן אלא גם בארצות האחרות, ולדאוג לכך שיהיו בתחום ההשפעה שלהן. סוריה, לוב ותימן הפכו לזירת ההתנגשות בין מדינות האזור ובין המעצמות הגדולות, ואין צפי לכך שבקרוב ישרור שם השקט ותתחיל בנייה מחדש.

בזירה האזורית האביב הערבי הביא להיחלשות המערכת הערבית ולהתחזקות ההשפעה האיראנית והטורקית באזור. באופן פרדוקסלי, התופעה הזאת הביאה להתלכדות משמעותית בין המדינות הסוניות במפרץ לבין ישראל, מתוך הצורך לשתף פעולה בעולם שאינו יציב, וליצור ברית איתנה לקראת עזיבת ארה"ב את האזור.

ועדיין, היום בשלהי שנת 2020 הנוראית ניתן לומר בוודאות שהסיבות לאביב הערבי לא נעלמו. האבטלה גואה, השחיתות עדיין שם, פערי המעמדות גדלים. אם המצב הזה לא ישתנה, ייתכן שכעבור עשור או אפילו פחות מכך, שוב יחווה המזרח התיכון גל מחאות בהשתתפותם של הילדים של היום, אלה שגדלו בעידן של פוסט-אביב הערבי, על הרס החלומות הגדולים של הוריהם שלרגע קט אי שם ב-2011 נהנו מלגימה קטנה של חופש וחרות.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 30 בדצמבר 2020

הפוסט עשור לאביב הערבי: הפערים מתרחבים, האבטלה גואה והשחיתות עדיין שם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תורכיה נקטה לאחרונה מהלך-נגד מרתק. ב-27 בנובמבר היא חתמה עם ממשלתו של א-סראג' בלוב על שני הסכמים – הסכם לשיתוף פעולה צבאי והסכם לסימון הגבולות הכלכליים הימיים בין שתי המדינות. ההסכם הימי עורר עניין אזורי ובינלאומי רב, וגרר גינויים משורה של מדינות. תורכיה אינה חתומה על אמנת הים, ויש לה פרשנות שונה ביחס לסימון גבולות המים הכלכליים בין המדינות לחופי הים התיכון. היא מערערת על זכותם של קפריסין והאיים היוונים, ובהם כרתים, למים כלכליים משלהם, ועל כן טוענת שההסכם בינה לבין לוב ראוי ועומד בכללי המשפט הבינלאומי.

יוון וקפריסין מובילות את ההתנגדות הבינלאומית להסכם. יוון אף שלחה שתי אגרות לאו"ם, בהן היא דוחה על הסף את ההסכם וקוראת למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון לדון בנושא. גם האיחוד האירופי גינה את ההסכם וגיבה את שתי המדינות ההלניות החברות בו בהתנגדותן לו. ישראל, מצדה, הביעה תמיכה ברורה ופומבית בעמדתה של יוון. רוסיה בחרה להגיב בעיקר להסכם שיתוף הפעולה הצבאי, שיש בו – לפי דוברת משרד החוץ במוסקבה –"הפרה בוטה של אמברגו הנשק על לוב".

יש להזכיר, כי לוב מפוצלת למעשה לשניים: ממשלה בראשותו של א-סראג', שמוכרת הלכה למעשה על ידי הקהילה הבינלאומית ושיושבת בטריפולי, וממשלה בהנהגת הגנרל ח'פתר, שזוכה לתמיכתן של מצרים ואיחוד האמירויות הערביות (אך "מפלרטטת" עם גורמים ומדינות נוספות, כולל רוסיה) ושיושבת בטוברוק. אין תימה על כן, ששורר חשש בינלאומי מפני החרפה נוספת במאבק הפנימי בלוב, גם לנוכח מעורבותם של
שחקנים חיצוניים לרוב.

תכליתו של המהלך התורכי והאתגרים שהוא מציב

שני ההסכמים בין תורכיה ללוב, ובעיקר זה הנוגע להתוויית הגבולות הימיים, נועדו לאתגר את מה שנתפס בתורכיה כמארג אנטי-תורכי המתהדק באזור בשנים האחרונות ושכולל כיום שיתוף פעולה מוחשי בתחום האנרגיה. תורכיה, כפי שהנשיא ארדואן אמר במפורש, רוצה להבהיר באמצעות ההסכמים כי היא תעמוד על זכויותיה באזור. את המסר הזה תורכיה מנסה להעביר גם באמצעות הקידוחים הימיים שהיא מבצעת במים הכלכליים של קפריסין (שכאמור, תורכיה אינה מכירה בהם). "הנמענים העיקריים" של המהלכים התורכיים האחרונים הם יוון וקפריסין (סביב הפרשנות ביחס למים הכלכליים הימיים), אך גם מצרים. מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון, שוררת בין מצרים לתורכיה יריבות רחבת-יריעה ועמוקה. המהלך הלובי של תורכיה מעורר כעס רב בקהיר. בתגובה, מצרים צפויה לנקוט מהלכים אינטנסיביים מול הזירה הלובית, אולי אף כדי להביא לביטול ההסכמים (אלו מוגדרים, בעגה המשפטית-מדינית, כ"מזכרי הבנה", והדבר גרר שלל פרשנויות ביחס למעמדם החוקי).

גם מבחינתה של ישראל מדובר בצעד מתריס, כפי שהתבטא בהצהרת ארדואן לפיה ישראל, יוון, קפריסין ומצרים לא יוכלו כעת לעשות דבר במזרח אגן הים התיכון מבלי לקבל את אישורה של תורכיה. המהלך התורכי מציב אתגר נוסף בפני התכנית להנחת צינור גז מישראל לאירופה, שעכשיו יצטרך לעבור דרך מים טריטוריאליים (כלכליים) שתורכיה טוענת שהם בשליטתה. על כן, בחרה ישראל להתייצב מיידית לצדה של יוון. אולם, חשוב להבהיר שישראל מצויה, לפחות בשלב זה, במה שניתן לכנות "המעגל השני" של הנמענים. כאמור, תהליך סימון המים הכלכליים בין תורכיה ולוב מתנגש חזיתית עם הפרשנות והעמדה היוונית-קפריסאית. הוא מאתגר באופן יצירתי, יש לומר, את הארכיטקטורה האזורית החדשה בים התיכון, שישראל נמצאת במידה רבה במרכזה ושמבודדת את אנקרה (גם אם ישראל מדגישה כי הבריתות שלה באזור אינן מכוונות נגד מדינה כלשהי). אולם, התקרית בין ספינת המחקר הישראלית וספינה תורכית, כמו גם זימונו של הממונה הישראלי באנקרה למשרד החוץ התורכי סביב ההסכם התורכי-לובי, מעלים את הזווית הישראלית מדרגה, ויאלצו את ישראל לשקול תגובה ישירה יותר אל מול אנקרה.

מכל מקום, בתקופה הקרובה אנו צפויים להיות עדים לפעילות דיפלומטית ענפה, שתכליתה להבטיח שהסכמים בין תורכיה ללוב לא יחריפו מדי את היחסים בין מדינות האזור – שממילא נמצאים תחת סכנת הסלמה – ואת המצב בשטח בלוב. מעניין במיוחד יהיה לעקוב אחרי המהלכים שתנקוטנה רוסיה (אליה הזדרז ארדואן כבר לפנות) – שנמצאת בקשר מורכב וסותר-לעיתים עם שני הצדדים בלוב, למרות שמבחינתה הזירה
הסורית (בה יש לה קשר קרוב עם תורכיה) היא חשובה יותר; ומצרים – שממלאת תפקיד מרכזי ביותר בארכיטקטורה החדשה במזרח אגן הים התיכון, ושהזירה הלובית מרכזית עבורה.

מבחינתה של ישראל, ראוי לה לדבוק במערכת היחסים האזורית, שנבנתה בעמל רב בשנים האחרונות, ובהצלחה לא מבוטלת, ובתמיכה בעמדותיהן של בנות בריתה במזרח אגן הים התיכון. הארכיטקטורה הנוכחית משרתת היטב את האינטרסים הישראליים. הימנעותה של ישראל מרטוריקה ישירה בינה לבין אנקרה עומדת כעת למבחן, לנוכח המסרים התורכיים הישירים והאסרטיביים יותר. על פניו, מתבקש כעת חידוד רב יותר של העמדה הישראלית, תוך דגש על מערך הבריתות האזורי ומבלי להחריף יתר על המידה את האווירה, המורכבת ומתוחה ממילא, במזרח אגן הים התיכון.

הפוסט תורכיה ולוב מאתגרות את בעלות בריתה של ישראל בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף המכשולים הפוליטיים הקיימים ליחסים בין שתי המדינות, יש תקדים ליחסים טובים בין ישראל לתוניסיה ולשיתוף פעולה בין השתיים, וקיימת אפשרות להרחיב את שיתוף הפעולה בעתיד. בינתיים, טוב יהיה לקדם יחסים חיוביים ברמה הבין-אישית, התרבותית והאזרחית, אשר יהוו תשתית לבניית היחסים המדיניים והפוליטיים בהינתן שינוי במפה הפוליטית האזורית והתקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

הפוסט תוניסיה בעקבות האביב הערבי ויחסיה עם ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטרת מאמר זה היא לתאר את מערך היחסים בין ישראל ומצרים, בדגש על השנים שמאז מהפכת ינואר 2011, ,לבחון את הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין המדינות ואת שיתוף הפעולה הקיים. המאמר יבחן את ההתייחסות לנושא בישראל ובמצרים גם יחד, וידון בהשפעה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מימוש הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין שתי המדינות.

הפוסט ישראל ומצרים: שותפות אסטרטגית, ריחוק אזרחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המאמר פורסם בהארץ ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעבור רבים סימלו מהפכות האביב הערבי שינוי אמיתי בכל הנוגע למקומו של האזרח בתרבות הפוליטית הערבית, וראשיתו של גל רביעי של דמוקרטיזציה בעולם. והנה, ארבע שנים וחצי מאוחר יותר, לוב, תימן וסוריה קורסות כתוצאה ממלחמת אזרחים אלימה; בחריין דיכאה את המחאה בכוח הזרוע, עם עזרה צבאית ממדינות המפרץ; מצרים חזרה לעמדת הפתיחה טרם המהפכה, ורק בתוניסיה יש ניצנים של משטר דמוקרטי. אפשר לומר שהתקווה למזרח תיכון חדש נענתה ב"מזרח תיכון חדאעש", המזוהה עם ארגוני האיסלאם הג'יהאדיסטי. השאלה היא, מה השתבש.

המאמר פורסם בהארץ ב-30 בספטמבר 2015

הפוסט אל תספידו את האביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל בעיני העולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם החשש מיצירתו של "סהר שיעי" במזרח התיכון, שמשתרע מאיראן, דרך השיעים בעיראק, ועד העלווים בסוריה, בואכה חיזבאללה בלבנון, אינו חדש; עבדאללה מלך ירדן דיבר עליו לראשונה עוד בשלהי 2004.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-21 ביולי 2015

הפוסט על סוריה ייפול דבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חוסר היציבות האזורי הוא פועל יוצא של כמה תהליכים היסטוריים שהבשילו בעת הנוכחית: ראשית, מאבק בתוך "בית האיסלאם" על הדת "הנכונה" או "האמיתית". מאבק זה מתנהל ברמה אחת בין הסונים לשיעים, וברמה אחרת בין קבוצות סוניות שונות, שבתוכן אל־קאעדה וארגון המדינה האיסלאמית הן שתי הגרסאות הקיצוניות והאלימות ביותר.

המאמר פורסם בהארץ ב-23 באוגוסט 2014

הפוסט לא רק זוועות במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מושיטים יד לאביב הערבי: תובנות מניסיון אמריקאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מסלול אלטרנטיבי למפגשים בין ישראלים לערבים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט האביב הערבי והפלסטינים במדינת ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ממלכת הכוחות החדשים: מכוני מחקר במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. יצירת קשרים עם האסלאם הפוליטי – בניגוד לתחזיות המדאיגות, המשטרים האסלאמיים החדשים הפגינו עד כה פרגמטיות במדיניות החוץ והפנים שלהם, כולל ביחסם לישראל. הדבר פותח בפני ישראל הזדמנויות להתקשר עם משטרים חדשים אלה. מצרים, שהיא מבחינת ישראל המדינה החשובה ביותר באזור, הוסיפה לכבד את הסכם השלום גם תחת הנהגת האחים המוסלמים; הנשיא מוחמד מורסי לא רק שפיתח יחסים טובים עם ארה"ב, אלא אף מינה שגריר חדש לישראל, החליף ברכות עם הנשיא פרס, הביע את רצונו לקדם את פתרון הסכסוך הישראלי- פלסטיני ושיתף פעולה עם ישראל בהשגת הסכם בלתי רשמי עם החמאס (בעקבות מבצע עמוד ענן) ובמאמציו להילחם בגורמי טרור בחצי האי סיני.

דווקא תחת המשטר האסלאמי יש למצרים השפעה רבה יותר על החמאס במגעיו עם ישראל מאשר למשטר הקודם בראשות חוסני מובארכ. לא פחות חשובה היא העובדה כי האחים המוסלמים מכבדים את הסכם השלום ובכך שולחים מסר חשוב לכל רחבי העולם המוסלמי כי שלום עם ישראל אינו מוקצה מחמת מיאוס. לכן, למרות שיחסי ישראל-מצרים כנראה יישארו קרים, סביר שהקשרים מאחורי הקלעים (במיוחד בין גורמי הצבא והביטחון) ימשיכו לשגשג ואולי אף יפתחו אפיקים חדשים להתקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני.

2. הפקת תועלת מהמשבר בסוריה – המשבר בסוריה יכול להוביל, בטווח הארוך, לעליית משטר רוב סוני  לגיטימי, שאולי יהיה מתון יותר ביחסו כלפי ישראל. בטווח הקצר יותר, האירועים בסוריה מלמדים על היחלשותו של הציר האנטי-ישראלי שמובילות איראן וסוריה. יכולתה של איראן להקרין עוצמה על סביבתה המידית של ישראל ללא ספק פחתה. המשבר בסוריה גם יצר לישראל הזדמנויות לשפר את יחסיה עם ירדן ועם תורכיה. הזדמנויות אלו כבר ייושמו באופן חלקי בחודשים האחרונים. ישראל וירדן מתאמות מאחורי הקלעים את המדיניות שלהן מול סוריה, בעוד שישראל ותורכיה נמצאות בעיצומו של תהליך שיקום היחסים ביניהן.

3. קואליציה סונית חדשה – האביב הערבי שינה את מאזן הכוחות בין הסונה והשיעה. ההשפעה האיראנית הגוברת במזרח התיכון ספגה מהלומה מידי האביב הערבי. כתוצאה מכך, נראה כי קואליציה סונית חדשה החלה לצמוח באזור, אשר מצרים ותורכיה משחקות תפקיד מרכזי בה, ואשר שותפות לה גם המונרכיות המתונות של ערב-הסעודית, ירדן ומרוקו. לציר סוני זה ולמדינת ישראל ישנם כמה אינטרסים משותפים באזור: סילוק או הפחתת האיום הגרעיני האיראני, בלימת האיומים המגיעים מכיוון סוריה, ושימת קץ למבוי הסתום בחזית הפלסטינית, אשר עלולה להידרדר לכדי אינתיפאדה שלישית.

4 .יצירת קשר עם הרחוב הערבי – בעבר, ישראל התנהלה בעיקר מול האליטות במדינות ערב. עם זאת, האביב הערבי הדגיש את תפקידו של ההמון בקבלת ההחלטות. יצירת ערוצי קשר אל הציבור הערבי – בין אם הוא חילוני או אסלאמי – הינה משימה קשה עבור ישראל. עם זאת, לאור השינוי האזורי ישראל צריכה לנסות – באופן גלוי ומאחורי הקלעים – להושיט יד אל גורמים בחברה האזרחית במזרח התיכון. האביב הערבי העצים את האזרחים הפשוטים, והעניק לקבוצות וקהילות שונות יותר אפשרויות לביטוי עצמי. בעולם הערבי "החדש", קיימת סקרנות גוברת ונכונות לאתגר את הנחות היסוד של המשטרים הישנים. נסיבות אלו עשויות לאפשר שיח חדש על ישראל ועם ישראל. התקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני תתרום באופן משמעותי ליכולת לממש הזדמנות זו.

5. קידום שלום – האביב הערבי סיכל את האפשרות להגיע לשלום עם סוריה, לפחות בטווח הקצר. המסלול הישראלי-פלסטיני נותר המסלול האפשרי היחידי למשא ומתן. בהעדר פריצת דרך בי-לטראלית במסלול זה, ישראל צריכה לנצל את יוזמת השלום הערבית בכדי לשבור את הקרח. הטענה כי חילופי המשטרים באביב הערבי למעשה הפכו את היוזמה הערבית לחסרת משמעות אינה נכונה. הפסגה הערבית, שהתכנסה בקטאר במרץ 2013 ואשררה את היוזמה, כמו גם תוצאות פגישת מזכיר המדינה האמריקני עם מנהיגי הליגה הערבית במאי 2013,הוכיחו זאת. על ישראל להגיב בחיוב ליד המושטת מהעולם הערבי והמוסלמי.

לסיכום, האביב הערבי – בניגוד לדעה הישראלית הרווחת – לא מציב רק סיכונים בפני ישראל, אלא גם מספק לה הזדמנויות מדיניות. מקבלי ההחלטות בישראל צריכים לנצל את מכלול ההתפתחויות בעולם הערבי על מנת לחולל שינוי של ממש במדיניות הישראלית המסורתית כלפי המזרח התיכון, ולעבור ממדיניות של מגננה למדיניות של יוזמה.

הפוסט חמש הזדמנויות לישראל באביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תהליך הפיוס הפנים פלסטיני והאביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט האסלאם הפוליטי והאביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיאלוג על החברה האזרחית במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ארגוני השלום הישראלים והאביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אירועי האביב הערבי עוררו בישראל שיח ציבורי ותקשורתי שהתאפיין במידה רבה במסגור שלילי, שבא לידי ביטוי בין השאר בהתנגדות למונח "האביב הערבי" ושימוש במינוח אלטרנטיבי כמו "חורף ערבי" או "חורף אסלאמי", אך תמונת השיח הייתה מורכבת יותר עם הבדלים בין שחקנים, זירות ושלבים בתהליך.

את הקו הרשמי ביחס לאירועים הוביל ראש הממשלה נתניהו, אשר שרטט בהצהרותיו הציבוריות תמונה שלילית המדגישה את הסכנות והאיומים הטמונים בתהליך. נתניהו תיאר תרחישים פסימיים וביקר את מי שזיהה באירועים סימנים חיוביים ("המזרח התיכון אינו מקום לתמימים"). קו זה שהוביל נתניהו שונה באופן מהותי מהעמדה שהציג בספרו ובהצהרותיו כשני עשורים לפני כן, בהם קרא למערב לקדם רפורמות דמוקרטיות במדינות ערב וקבע שהמכשול העיקרי לשלום באזור הוא היעדר דמוקרטיה. כמו כן, ניתן לראות כי במסרים שהשמיע נתניהו שכוונו כלפי הקהילה הבינלאומית, רוח הדברים הייתה במקרים רבים שונה מאלו שהושמעו כלפי פנים.

במערכות הישראליות היו גורמים (ביניהם שרים ובכירים בצבא) שחיזקו את המסגור השלילי של האירועים, אך היו גם גורמים שקראו על כך תיגר. חלקם (למשל הנשיא פרס ויו"ר הסוכנות שרנסקי) הציעו קריאה חיובית של האירועים בעולם הערבי, ואחרים (וביניהם בכירים לשעבר במערכת הביטחון, השר מרידור, אישים במשרד החוץ וגורמי אופוזיציה) קיבלו את מסגרת הניתוח השלילית אך מצאו בה זוויות נוספות וקראו לזהות בתהליכים גם הזדמנויות ולא רק סיכונים.

סקרי דעת קהל הראו שהיחס הישראלי לאביב הערבי לא היה חד משמעי. כך למשל 48% ראו באירועים התפתחות חיובית מבחינת ישראל (מרץ 2011) אך 44% טענו שמצב ישראל באזור גרוע יותר בעקבות השינויים (מאי 2011). מעניין לציין כי לאחר ניצחון מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות מצרים הסקרים העידו דווקא על רגיעה בחששות הציבור וחלה עלייה בשיעור הישראלים שהעריכו שהסכם השלום יישמר גם תחת שלטון "האחים המוסלמים". עוד מלמדים הסקרים שהציבור הערבי הגיב לאירועים בצורה אופטימית יותר. בקרב הציבור היהודי אפשר לראות שמצביעי המפלגות הדתיות והחרדיות נטו אומנם לעמדה שלילית יותר ביחס לאביב הערבי, אך מנגד רוב משמעותי בקרבם טען כי תתכן באופן עקרוני ממשלה דתית שתשלוט בצורה דמוקרטית, בעוד שרוב המצביעים החילונים הטילו בכך ספק.

המסמך מראה כיצד האביב הערבי השתלב בשיח הפוליטי בישראל והפך לכלי בוויכוחים שונים, בין השאר לגבי תהליך השלום עם הפלסטינים, היקף תקציב הביטחון והיחסים עם תורכיה. כמו כן מצביע המסמך על הקשר שבין האירועים בעולם הערבי לבין המחאה החברתית בישראל בקיץ 2011.
המסמך קורא לקידום של שיח מורכב ורציני יותר ביחס לאירועים ופיתוח מסגרות ניתוח אלטרנטיביות. בכלל זה מוצגת קריאה לבסס את הדיון באירועים על אבחנה בין הזירות השונות; להגביר את היכרות הציבור עם מגוון רחב של שחקנים וכוחות בזירה ולהימנע מדיכוטומיה פשטנית (אסלאמי\לא אסלאמי); התייחסות למציאות מורכבת ולא להסתפק רק ב"שורה תחתונה"; התמודדות עם העובדה שכללי המשחק של הסיקור התקשורתי יוצרים תמונה חלקית ומעוותת של חברות בתהליכי שינוי; הנגשה של האירועים באמצעות האנשה ופרסוניפיקציה של התהליכים; וחשיבה מחדש ביחס לאסלאם הפוליטי בעולם הערבי.

***

עם תחילתם של אירועי המחאה בתוניסיה, במצרים, בתימן, בלוב ובמדינות נוספות החלו רבים בעולם להשתמש במונח "האביב הערבי" כמונח מסגרת המתאר את רצף האירועים בזירות השונות. מונח זה התבסס על המונח "אביב העמים" המתייחס לגל של מהפכות לאומיות שהתרחשו באירופה באמצע המאה ה-19. בישראל נראה כי לקח זמן רב יותר לקלוט מונח זה אל השיח בנושא וגם כאשר הוא נקלט רבים התקשו לקבלו והסתייגו מהניחוח החיובי והאופטימי שבו. כך למשל השר לעניינים אסטרטגיים משה (בוגי) יעלון קבע כי "האירוע הוא דרמטי והיסטורי וייתן לזה שם, אבל לא האביב הערבי". ראש המוסד לשעבר מאיר דגן גם טען שזו טעות להשתמש במונח "אביב ערבי" והסביר "מי שטבע את הביטוי שאב אותו מאירועים שהתחוללו באירופה ב-1848, אז רעיונות ליברלים התפזרו בעולם, האמת שאין שום בשורה ליברלית". גם ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין יצא נגד השימוש במונח ואמר כי "אנו מבינים כיום כי צמד המילים 'האביב הערבי' לא תיאר נכון את התופעה שהסעירה את המזרח התיכון בשנת 2011". אגף המודיעין של צה"ל דן בסוגיה והכריע כי המונח "אביב ערבי" איננו מתאים וקיבל החלטה להשתמש במונח "טלטלה" כמונח רשמי לתיאור האירועים בעולם הערבי. כמו כן רבים בישראל, כפי שיוצג בהמשך, החלו להשתמש במונחים כמו "חורף ערבי" או "חורף אסלאמי" כמינוח הקורא תיגר על המונח המקורי ומבטא קריאה שלילית של האירועים.

מאמר זה מעוניין להציג ניתוח של השיח הישראלי בעקבות אירועי האביב הערבי תוך התייחסות למרכיבים שונים ולזירות שיח שונות. המאמר מנתח את הדיון הציבורי והתקשורתי בישראל בהקשר זה וכולל ניתוח של הצהרות, מאמרים וסקרי דעת קהל ומתייחס לשחקנים שונים (פוליטיקאים, אנשי ציבור, עיתונאים ומפקדי צבא) ולסוגיות ושאלות שונות שעלו כנגזרת מהשיח בנושא.

"במזרח התיכון אין מקום לתמימים"

בשנת 1993 פרסם בנימין נתניהו את ספרו "A Place among the Nations" ובו הקדיש פרק לשאלת הקשר שבין דמוקרטיה לשלום. בפרק זה טען נתניהו שהמכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון הוא העובדה שכל המדינות באזור – מלבד ישראל – הן לא דמוקרטיות. נתניהו קבע כי כל גורם במערב שמעוניין לקדם במזרח התיכון שלום "במודל מערבי" נדרש ראשית לכל להפעיל על המשטרים הערבים לחץ להתקדם לעבר דמוקרטיה. נתניהו טען כי לחצים שכאלו נעשו בעבר באזורים אחרים בעולם אך ביקר את המערב על כך שהם מעולם לא הופעלו כלפי העולם הערבי ועל כך שלא נעשה ניסיון לקשר בין הטבות למשטרים ערבים לבין דרישות לרפורמות דמוקרטיות.
דברים דומים אמר נתניהו בנאומו הראשון כראש ממשלה בקונגרס האמריקאי ביולי 1996.

ב-2011/2, כשני עשורים לאחר פרסום הספר, תגובתו של נתניהו כראש ממשלה לאירועי האביב הערבי הייתה שונה בגישתה באופן יסודי מהדברים שכתב. דווקא כאשר החלו במדינות ערב ביטויים מובהקים של תהליכי דמוקרטיזציה ודווקא כאשר מדינות המערב קיבלו מגמה זו בהתלהבות ופעלו לקדם אותה, נתניהו הציג עמדה שונה ושרטט בהתבטאויותיו בפני הציבור הישראלי תמונה שלילית מאוד, קשה ומאיימת ביחס להתפתחויות אלו אליהן פילל בעבר. בהתייחסותו הפומבית הראשונה של נתניהו למהפכה בתוניסיה (ב-16 בינואר 2011) נתניהו לא אזכר את ההיבט הדמוקרטי של האירועים אלא תיאר אותם רק כביטוי לאופיו הלא יציב של המזרח התיכון. "האזור שבו אנו חיים", אמר נתניהו, "הוא איזור בלתי יציב – אנחנו רואים את זה בכמה וכמה מקומות, במרחב הגיאוגרפי בו אנו חיים". גם תגובתו הראשונית למחאה במצרים (ב31 בינואר 2011) התעלמה מהקשרה הדמוקרטי והתמקדה בחשש מכך שהאירועים יובילו להקמתו של "משטר דיכוי של האסלאם הקיצוני". "במשטר כזה", אמר נתניהו. "רומסים זכויות אדם ובמקביל מהווים סכנה לשלום".

בדברים שנשא נתניהו בפתח מושב הכנסת ב-31 באוקטובר 2011 הוא התייחס בצורה מפורטת להתפתחויות בעולם הערבי וחידד את המסר בנושא זה. "ידידי," אמר נתניהו לחברי הכנסת, "אילו הייתי צריך לתמצת את מה שצפוי לנו באזור, הייתי משתמש בשני מונחים: אי-יציבות ואי-ודאות… מול האי-ודאות והאי-יציבות שלפנינו אנו זקוקים לשני דברים: עוצמה ואחריות". נתניהו קבע בנאומו כי "אם הקיצוניות הדתית לא תמתן את תפיסת עולמה, ספק אם התקוות הגדולות שפרחו עם פריחתו של האביב הערבי יתממשו, ייתכן שמימושן של תקוות אלו יידחה – יידחה לשנות דור".

כחודש לאחר מכן נתניהו נשא בכנסת נאום נוסף, תקיף יותר, ובו חזר על גישתו לגבי תמונת המצב בעולם הערבי ואף הוסיף נימה ביקורתית ונוזפת כלפי מי שראה באירועים סימן חיובי ואופטימי לעתיד. "המזרח התיכון איננו מקום לתמימים", אמר נתניהו, "בפברואר השנה אני עמדתי על הבמה הזאת, מיליוני אזרחים של מצרים נהרו לרחובות בקהיר. הסבירו לי אז, פרשנים וגם לא מעט מחבריי כאן באופוזיציה שאנחנו עומדים בפני עידן חדש של ליברליזם וקידמה שישטוף את הסדר הישן… אמרתי שאנחנו מקווים שהדברים הללו אכן יתממשו, אבל עם כל התקוות, רוב הסיכויים הם שגל אסלאמיסטי ישטוף את מדינות ערב, גל אנטי מערבי, גל אנטי ליברלי, גל אנטי ישראלי ובסוף גם גל אנטי דמוקרטי. אמרו לי שאני מנסה להפחיד את הציבור ואני לא רואה, אנחנו בצד הלא נכון של ההיסטוריה, אינני מבין לאיזה כיוון מתקדמים הדברים. הם מתקדמים אבל הם לא מתקדמים קדימה אל הקדמה, הם הולכים אחורה. אני בחרתי להתאים את המדיניות שלנו למציאות ולא למשאלות הלב. אני שואל היום, מי כאן לא הבין את המציאות? מי כאן לא הבין את ההיסטוריה?". גם בספטמבר 2012 שב נתניהו על דברים אלו ואמר כי "אני אחרון הדינוזאורים שלא טעה לראות באביב הערבי את הקדמה והאחווה דוהרות לעברנו בכל המהירות".

רוח הדברים באמירות נתניהו לאזרחי ישראל ברורה וחד משמעית אך ניתן לראות כי במקביל להצהרות אלו נתניהו השמיע גם הצהרות בעלות גוון שונה מאוד שהופיעו בעיקר במסרים שכוונו כלפי חוץ. בהצהרות אלו נתניהו הציג גישה יותר אופטימית כלפי השינויים בעולם הערבי וגילה הערכה ואמפטיה כלפי מחוללי השינוי. נדמה כי בהצהרות אלו נתניהו חוזר לרוח הדברים שאמר וכתב בשנות ה-90 על חשיבותה של הדמוקרטיה במזרח התיכון ועל הקשר שבין דמוקרטיזציה בעולם הערבי ותהליך השלום. כך למשל פורסם בפברואר 2011 כי נתניהו אמר בשיחות עם גורמים מדיניים כי "ישראל היא דמוקרטיה שמעודדת את קידומם של ערכים חופשיים ודמוקרטים במזרח התיכון וקידום ערכים אלה יועיל לשלום". בדיווחים על הצהרה זו "גורמים מדיניים בירושלים" הסבירו שנתניהו "חש שעליו לצמצם את הפער בינו לבין הקהילה הבינלאומית" וכי "ראש הממשלה, כמי שעומד בראש הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבין שהוא לא יכול להתעלם מהביקורת הבינלאומית על מובארכ ולכן התייחס הפעם בדבריו לנושא קידום הדמוקרטיה באזור".

בנאום נתניהו בעצרת האו"ם בספטמבר 2011 התייחסותו לאביב הערבי הייתה חיובית והוא הכריז כי הוא מושיט יד "לעמים בלוב ובתוניס, בהערכה לאלה המנסים לבנות עתיד דמוקרטי…(ו)לאזרחי סוריה, לבנון ואיראן, בהתפעמות מאומץ ליבם של אלה הנלחמים בדיכוי אכזרי". דברים ברוח זו הופיעו גם בזירות בהן נתניהו פנה לקהל יעד ערבי. כך למשל כאשר נתניהו השיב לשאלות של גולשי אינטרנט מהעולם הערבי הוא אמר בתשובה לשאלה על האביב הערבי כי "הגדלת החופש בתוך המדינות תסייע לשגשוגן והגדלת חופש המידע יכול לסייע לשלום". דוגמא נוספת ניתן לראות בראיון שנתן נתניהו לרשת "אל ערביה" ביולי 2011. בראיון אמר נתניהו כי "אם תהיה דמוקרטיה אמתית בעולם הערבי, במדינות ערב, אז יהיה שלום אמיתי. כיוון שדמוקרטיה אמיתית משקפת את רצונם של העמים, ורוב העמים – ערבים, יהודים, כולם – אינם רוצים לראות את בניהם ובנותיהם מתים בשדה הקרב. הם רוצים שלום. לכן התפשטות הדמוקרטיה טובה לשלום. זה עלול להיות קשה. עלולה להיות תקופה של רעידות, של זעזועים, אולם בסופו של דבר זה יוביל לכיוון טוב". כאשר נשאל נתניהו על החשש מהתחזקות האסלאמיסטים בעקבות האביב הערבי הוא השיב כי להערכתו העמים הערבים "רוצים עולם של קידמה… (ו)עולם של רפורמה אמיתית, הם לא רוצים לחזור לימי הביניים החשוכים, הם רוצים עולם אחר". דברים אלו שונים מאוד מההערכות שהציג נתניהו בכנסת בהם טען כי "ברוב המדינות סביבנו התנועות האסלאמיסטיות הן הכוח המאורגן והחזק ביותר, ואילו הכוחות הליברליים, ששואפים לחירות ולקדמה, כפי שאנו מפרשים את המושגים הללו, הכוחות הללו מפוצלים וחלשים".

מעניין לראות כי גם אצל שר החוץ אביגדור ליברמן ניתן לזהות שניות מסוימת. כך למשל מצד אחד במכתב שכתב ליברמן לנתניהו באפריל 2012 – מכתב אשר הודלף לתקשורת – תיאר ליברמן תרחיש אימים באשר להשלכות האביב הערבי במצרים. "העניין המצרי מטריד בהרבה מהסוגיה האיראנית", כתב ליברמן והוסיף כי "לא מן הנמנע שלאחר שייבחר במצרים נשיא חדש, תפר מצרים את הסכם השלום באופן מהותי ותכניס לסיני כוחות משמעותיים". ליברמן אף קרא במכתב "לקבל החלטה פוליטית אמיצה, לבנות מחדש את פיקוד הדרום באמצעות הקמתו מחדש של הגיס הדרומי שפורק לאחר הסכם השלום". מנגד, בביקור בצרפת אמר ליברמן לשר החוץ הצרפתי לורן פביוס דברים ברוח שונה על פיהם "למרות התחזקות הגורמים הרדיקליים, האביב הערבי הביא איתו גם כוחות חדשים, צעירים, משכילים וליברליים". ליברמן ביקש את עזרתה של צרפת ביצירת דיאלוג בין ישראל לכוחות אלו שעשוי, לטענתו, "להביא ליצירת הבנות שיהיו מבוססות על ערכים הומניים ואוניברסאליים".

בהתבוננות על מערכת טיעוני ההסברה שהציגו הדוברים הישראלים הבכירים בהקשר של אירועי האביב הערבי ניתן לשרטט מסגרת הנעה סביב ארבעה טיעונים מרכזיים:

הטיעון הראשון קובע שהטלטלות במזרח התיכון מוכיחות כי מדובר באזור לא יציב ומדגישות שישראל היא אי של יציבות ואי של דמוקרטיה במרחב האזורי. נתניהו הציג למשל טיעון זה בראיון שנערך במרץ 2011 שבו הוצגו בפניו שאלות מכל העולם באמצעות אתר ה-YouTube. נתניהו הצהיר כי "האדמה רועדת בכל מקום, ממערב הודו עד מפרץ גיברלטר, הכל רועד ומתנדנד והמקום היציב היחידי, המדינה היציבה היחידה, היא ישראל הדמוקרטית".

הטיעון השני יוצא נגד טענות המצביעות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כלב הבעיה באזור וקובע כי האירועים מוכיחים שמקור הבעיה הוא פנים-ערבי ונוגע להיעדר דמוקרטיה ולבעיות כלכליות ולא לישראל או לסכסוך. כך למשל שר החוץ ליברמן אמר בועידת הנשיא ביוני 2012 כי ישראל סובלת בעולם מאי הבנות רבות ואחת מהן היא הטענה שהעימות בין ישראל והפלסטינים הוא לב הבעיה במזרח התיכון. "אני לא רואה קשר", אמר ליברמן, "בין העימות שלנו לפלסטינים לבין המהומות שקורות בבחריין, המרד בתוניסיה, מה שקורה בלוב או במקומות אחרים".

טיעון ההסברה השלישי נקשר לתהליך השלום, וללחצים שהופעלו בהקשר זה על ממשלת נתניהו. על פי טיעון זה אירועי האביב הערבי הובילו את האזור למצב של אי וודאות ובתנאים שכאלו ישראל לא יכולה לקחת סיכונים הנלווים למהלכים מדיניים מול הפלסטינים. כמו כן נטען כי המצב החדש מצדיק את ההתעקשות הישראלית על דרישות הנוגעות להסדרי ביטחון בכל הסדר עתידי. כך למשל הצהיר נתניהו לאחר המהפכה בתוניסיה כי "הלקח מההפיכה הוא שחשוב לשמור על הביטחון בכל הסדר שלום". ובעקבות ההתקפה האלימה על השגרירות הישראלית בקהיר אמר נתניהו כי "בזמנים האלה אנחנו צריכים לשמור על הביטחון. זהו עוגן הקיום שלנו, ובמיוחד בזמן הפכפך… אני מאמין שרבים היום בארץ ובעולם, כשרואים את המתרחש באזור, מבינים הרבה יותר טוב את העמידה המוצדקת שלנו להגן על צרכי הביטחון של ישראל בכל הסדר עתידי". בנאומו בוועידת הנשיאים של ראשי הארגונים היהודיים העיקריים בארה"ב אמר נתניהו כי "מופעל לחץ עצום על הביטחון שלנו, ולכן קשה יותר להגיע להסכם עם הרשות הפלסטינית".

הטיעון הרביעי הוא קישור בין האביב הערבי לשאלה האיראנית ואזהרה מפני התערבות איראנית בהתרחשויות וניצול האירועים לטובתה. כך למשל הצהיר נתניהו בראיון לרשת הצרפתית AFP כי "אנו יכולים למצוא את האביב הערבי הופך לחורף איראני".

לצד נתניהו ניתן להצביע על מספר גורמים במערכות שונות בישראל שאימצו את הקו הפסימי וחיזקו את המסגור השלילי שניתן לאירועים ובראשם שחקנים מצה"ל וממערכת הביטחון. כך למשל האלוף (במיל.) עמוס גלעד, ראש המטה הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, טען כי "האביב הערבי מוביל להקמת אימפריה אסלאמית" ואלוף פיקוד העורף אייל אייזנברג אמר כי "זה נקרא אביב העמים הערבי, אבל זה יכול להיות חורף אסלאמי רדיקלי, וזה מעלה את הסבירות למלחמה כוללת וטוטלית". דוגמא נוספת היא האלוף (מיל') יואב גלנט שאמר כי "האביב הערבי עלול להתברר כחורף אסלאמי מתמשך וקר". גלנט קבע כי "שבע השנים הטובות" של ישראל בתחום הביטחוני עומדות להסתיים וכי השינויים בעולם הערבי מסבכים את מצבה הביטחוני ויחייבו אותה להיערך לאפשרות של הידרדרות בחזית אחת או יותר. "כשאנו מסתכלים מה קורה סביבנו, נראה שצפויה לנו תקופה פחות טובה, לא יותר טובה". תחזית פסימית הציג גם ראש אמ"ן האלוף אביב כוכבי שאמר באוגוסט 2012 כי "מדינת ישראל תיפגש בשנה הקרובה בסביבה אזורית לא יציבה, מתוחה ואסלאמיסטית יותר מבעבר". "זו סביבה שמתמודדת עם שורה של משברים", אמר כוכבי, "אזוריים ופנימיים, אשר מעלים את סף הרגישות של כלל השחקנים ושעשויים להוביל, גם ללא תכנון מוקדם, להתלקחויות".

גישה דומה נשמעה מצד שרים וחברי כנסת מהקואליציה. סגן שר החוץ דני איילון (ישראל ביתנו) אמר כי "לא מדובר באביב אלא יותר בחורף ערבי. מי שסבר שהאביב הערבי עומד לתקן בעיות במדינות ערב, שוגה… משקיפים יכולים לשגות באשליה שהמפלגות האסלאמיות במדינות ערב הינן מתונות, אך מנהיגיהן אינם מתונים והציפיה שפגמים יסודיים המאפיינים את החברות הערביות, יתוקנו תחת שלטון המפלגות האסלאמיות, לא תתממש". גם השר יעלון השתמש במונח "חורף ערבי" וביקר את הגורמים שגילו התלהבות מהאירועים וטען כי "מדובר למעשה בקריסה של קונספציה מערבית. קונספציה שמבוססת על בורות, נאיביות ונטייה למשאלות לב… הקונספציה הזו מבוססת גם על פטרוניזם מערבי".

"יותר הזדמנות מסיכון"

מנגד ניתן לזהות במערכות הישראליות גם גורמים שקראו תיגר על המסגור ההגמוני השלילי שניתן לאירועי האביב הערבי. ניתן להבחין בהקשר זה בין שני סוגים: הסוג הראשון כולל גורמים המאתגרים בצורה רדיקלית את המסגרת ומציעים מסגור אלטרנטיבי חיובי ואופטימי יותר. בתוך המערכות הרשמיות והממסדיות בישראל ניתן להצביע על שתי דמויות מרכזיות המובילות גישה זו. הראשון שבהם הוא נשיא המדינה שמעון פרס. באפריל 2011 כתב פרס מאמר שפורסם בעיתון הגרדיאן שכותרתו "We in Israel welcome the Arab spring". במאמר כתב פרס כי ישראל "מברכת על רוחות השינוי ורואה בכך חלון של הזדמנות". דברים דומים אמר פרס בהזדמנויות שונות. כך למשל בנאומו בועידת הנשיא טען פרס כי האביב הערבי אינו בהכרח חורף ישראלי – "אביב של נעורים הוא ברכה לכולנו", אמר פרס, "אנו מוכנים להטות כתף ולתת יד להצלחתם, לא מתוך התנשאות אלא מפני שאנו חפצי חופש". בנאום בכנסת אמר פרס כי "אין ספק שטובת האזור כולו, כולל ישראל, היא שהיערכות חדשה תגיע, שיקום מזרח תיכון שיהיה בו מזון לאכול וחירות לנשום, המאבק הוא באִבו, אין לשופטו לפי המערכה הראשונה או לפי מערכה אחת". בכך פרס רומז לביקורת על מנבאי השחורות וקורא להערכת האירועים כתהליך ארוך טווח ולא לשפוט אותו רק בטווח הקצר. פרס העלה על נס בדבריו את הצעירים בעולם הערבי אשר מובילים את האירועים וקבע כי הם "משכילים יותר, פתוחים יותר, מודרניים יותר". הוא הודה כי קיים ספק לגבי יכולתם של צעירים אלו להשיג את מבוקשם "בזינוק אחד" וכי ייתכן שבסיבוב הראשון יזכו דווקא האחים המוסלמים אך הסביר שאם הם לא יספקו מענה אמיתי לבעיות ואם העוני והדיכוי ימשכו "הרעב יכריע ניצחון כזה… הצעירים לא יוכלו להירגע".

הדמות השנייה היא נתן שרנסקי – יו"ר הסוכנות היהודית. שרנסקי, בדומה לנתניהו, הוביל לאורך השנים קו שקרא לקידום דמוקרטיזציה בעולם הערבי וקישר בין דמוקרטיה במזרח התיכון לשלום. הוא שמר על עמדה זו גם לאור אירועי האביב הערבי. במאמר שפרסם בוושינגטון פוסט בדצמבר 2011 – שכותרתו "The West should bet on freedom in Egypt" – יצא שרנסקי נגד העמדה שקוראת לתמוך בדיקטטורים בשם היציבות וקרא למערב "להמר" על הדרישות והקריאות שעלו בכיכר תחריר לחופש. שרנסקי טען בדברים שאמר וכתב כי בפוליטיקה "שום דבר אינו מיידי" וקרא למערב לפעול לחיזוק החברה האזרחית והמבנים הדמוקרטים במדינות ערב ואף להשתמש בסיוע הכלכלי ככלי לקידום יעדים אלו. חשוב לציין כי דבריו של שרנסקי הופנו בעיקר כלפי חוץ, הופיעו רק בתקשורת הזרה, לא ניתן למצוא להם ביטויים בשיח בישראל וניתן גם לראות כי בדבריו התמקד במתן עצות למדינות המערב, ובראשן ארה"ב, באשר ליחסן אל האביב הערבי ולא התייחס כלל להקשר הישראלי.

הסוג השני כולל גורמים המקבלים במידה רבה את המסגור השלילי כמסגרת ניתוח נכונה אך מנסים להציע תמונה מורכבת יותר עם זוויות נוספות ומציעים קריאה אחרת לגבי ההשלכות והמסקנות הנגזרות. הנוקטים בגישה זו מצביעים למשל על כך שלאביב הערבי יש גם השלכות חיוביות על ישראל. דוגמא לכך ניתן למצוא בדבריו של עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, שהצהיר כי גל המחאה בעולם הערבי הוא "יותר הזדמנות מסיכון". "מה שקורה היום בעולם הערבי", הסביר ידלין, "מחליש את הציר הרדיקלי שפעל כנגד מדינת ישראל". גם מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, טען כי בעקבות האביב הערבי האתגר הצבאי מול ישראל נעלם בטווח של שלוש עד חמש השנים הבאות. יש לציין כי דגן וידלין הציגו גישה ביקורתית כלפי ממשל נתניהו גם בהקשרים מדיניים ופוליטיים אחרים ויש לקרוא דברים אלו גם בהקשר זה.

בממשלת נתניהו ניתן להצביע גם על השר לענייני מודיעין דן מרידור כגורם המוביל גישה זו. כך למשל בראיון בדצמבר 2011 קרא מרידור "לחפש הזדמנויות בשינויים שעוברים על העולם הערבי" וטען כי "נוצרות גם הזדמנויות לבריתות, רובן חשאיות". אפשר גם לשייך גורמים במשרד החוץ כשחקן בקבוצה זו. כך למשל יצחק לבנון, שגריר ישראל במצרים עד נובמבר 2011, הסביר בראיון כי "אסור להסתכל רק על חצי הכוס הריקה" והצביע על כך שלראשונה נערכו במצרים בחירות שקופות וחופשיות ועל כך שמצרים עברה משלטון של מפלגה אחת לעידן של קואליציה. לבנון הציג בדבריו מסרי הרגעה: הוא קבע שהאחים המוסלמים "פחות מסוכנים והרבה יותר פרגמטיים מכפי שמציירים אותם בישראל" והעריך כי יכולה להיות להם השפעה חיובית על החמאס. בתקשורת נמסר כי הנהלת משרד החוץ דחתה את בקשתו של לבנון זמן קצר לאחר נפילת מובארכ, לפתוח בדיאלוג עם האחים המוסלמים, אך עמדה זו השתנתה לאחר הבחירות לפרלמנט במצרים ויורשו בתפקיד יעקב אמיתי קיבל אור ירוק למהלך שכזה. ביוני 2012 אף התגבשה יוזמה למפגש בוושינגטון של חברי כנסת ישראלים עם חברי פרלמנט מצרים, כולל נציגי האחים המוסלמים, אך הידיעה על כך דלפה ולבסוף המפגש בוטל. בדצמבר 2012 דווח שמשרד החוץ הקים צוותי עבודה לבחון אופציות של הידברות עם ממשלות ועם הציבור במדינות ערב.

קול נוסף שניתן להכליל בקטגוריה זו הוא קולה של ציפי לבני, אשר כיהנה כיו"ר האופוזיציה עד מרץ 2012. לבני בהתבטאויותיה קיבלה את הנחת היסוד הפסימית של נתניהו באשר לאביב הערבי אך ביקרה בתקיפות את ההתנהלות והמדיניות של נתניהו ביחס לאירועים. ניתן לראות זאת למשל בפנייתה של לבני לנתניהו בנאום בכנסת – "הרי כולנו מודעים לזה שהאביב הערבי יכול להיות תחילתו של חורף אסלאמי קיצוני וקר, אדוני ראש הממשלה, אבל מה אתה עושה בעניין הזה חוץ מלהזהיר את הציבור?".

האביב הערבי ודעת הקהל בישראל

סקרי דעת הקהל של "מדד השלום" מאפשרים לנו לנתח את עמדות הציבור בישראל ביחס לאירועי האביב הערבי. סקר שנערך במרץ 2011 הראה כי 48% מהישראלים ראו באירועים בעולם הערבי התפתחות חיובית מבחינת ישראל לעומת 30% שראו בכך התפתחות שלילית. 55% השיבו כי הם רואים בכך התפתחות חיובית מבחינת עמי האזור לעומת 29% שראו בכך התפתחות שלילית. הסקר הראה כי היחס בציבור הערבי היה חיובי יותר – 55% ראו בכך התפתחות חיובית מבחינת ישראל (לעומת 47% בקרב היהודים) ו-65% ראו בכך התפתחות חיובית מבחינת העמים באזור (לעומת 53%). אך לצד סקר זה ניתן למצוא תוצאות אחרות המעידות על סימנים של חששות ודאגה מפני ההשלכות על ישראל. בפברואר 2011 46% מהישראלים העריכו שהמהפכה במצרים תשפיע לרעה על היחסים עם ישראל, 21% העריכו שלא תהיה השפעה ורק 9% חזו השפעה לטובה; במאי 2011 השיבו 44% כי הם חושבים שמצבה של ישראל באזור גרוע יותר בעקבות שינויי המשטר בעולם הערבי, 41% השיבו שמצבה לא השתנה ורק 10% חשבו שמצבה טוב יותר; ובנובמבר 2011 68% טענו כי בעקבות השינויים בעולם הערבי הביטחון הלאומי של ישראל גרוע יותר. את השיעור הגבוה בנתון זה ניתן להסביר גם בעיתוי (לאחר ההתקפה האלימה על השגרירות הישראלית בקהיר וניצחון מפלגת אל-נהדה בבחירות בתוניסיה) וגם בניסוח השאלה שהתמקדה בזוית הביטחונית ואזכרה את עליית כוחם של הכוחות האסלאמיים.

ניתוח התגובות הראשוניות למהפכה במצרים מלמד על הבדלי גישה בין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל. כך למשל רוב גדול בקרב היהודים (70%) העריך בפברואר 2011 שהסיכוי שבמצרים יקום שלטון דמוקרטי בעתיד הנראה לעין הוא נמוך לעומת רוב גדול בקרב הערבים (74%) שטען שהסיכוי לכך גבוה. כמו כן מחצית מהיהודים העריכו שקיים סיכוי גבוה שבמצרים יקום שלטון אסלאמי קיצוני בעוד שבקרב הערבים רק 28% חשבו כך. הבדלים הופיעו גם ביחס למדיניותו של ממשל אובמה בנושא. בעוד ש-52% מהיהודים חשבו שארה"ב טעתה בתמיכתה במפגינים נגד מובארכ, 70% מהערבים חשבו שזה היה צעד נכון. את היחס הביקורתי בישראל להתנהלות של ממשל אובמה כלפי מובארכ ניתן היה לראות בשיח התקשורתי והציבורי. כך למשל בעיתון ידיעות אחרונות בחרו לתת לידיעה על הצהרת ממשל אובמה בימי המהפכה במצרים אודות תמיכתו ב"חילופי שלטון מסודרים במצרים" את הכותרת "ארה"ב מסובבת את הסכין"; השר לשעבר בן אליעזר הצהיר כי "האמריקאים עדיין לא מבינים את האסון שאליו הם דחפו את המזרח התיכון"; וביתד נאמן נכתב בתגובה – "האם מישהו באמת מאמין עדיין כי הממשל האמריקאי יעמוד לצדה של ישראל בשעת מבחן?".

לאחר ניצחונו של מועמד האחים המוסלמים מוחמד מורסי לנשיאות מצרים ביוני 2012 כותרות העיתונים בישראל שיקפו חששות כבדים – "חושך מצרים" (ידיעות אחרונות), "עוקבים בדאגה" (ישראל היום) ו"אימפריית האחים המוסלמים" (מקור ראשון). יחד עם זאת נתונים של סקר שנערך באותה עת מראים כי לאחר ניצחונו של מורסי ניתן לזהות דווקא רגיעה מסוימת בציבור בחששות לגבי השלכות לעתיד. ניתן לראות זאת באמצעות השוואה בין תשובות לשאלה לגבי עתיד הסכם השלום בין המדינות לאחר אפשרות של עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים שנשאלה גם בנובמבר 2011 – לפני הבחירות לפרלמנט ולנשיאות במצרים – וגם ביוני 2012 – לאחר ההישג של האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט וניצחון מועמד התנועה לנשיאות. ביוני 2012 שיעור הישראלים שהעריך שההסכם לא יבוטל עלה מ-63% (בנובמבר 2011) ל-74% (בקרב היהודים בלבד השיעור עלה מ-60% ל-74%). ובמקביל שיעור הישראלים שצפה את התרחיש הרע ביותר של ביטול ההסכם וחזרה למצב מלחמה ירד מ-13% ל-6% (בקרב היהודים בלבד הוא ירד מ-15% ל-5%). פילוח על פי דפוסי הצבעה מראה שמגמה זו חצתה קווים פוליטיים והתחוללה גם בימין וגם בשמאל. מעניין לראות כי העלייה בשיעור הנשאלים שהעריכו שההסכם לא יבוטל (יוני 2012 לעומת נובמבר 2011) הייתה דרמטית במיוחד בקרב מצביעי הימין: בקרב מצביעי המפד"ל הוא עלה מ-20% ל-82%, בקרב מצביעי האיחוד הלאומי הוא עלה מ-53% ל-92% ובקרב מצביעי ישראל ביתנו הוא עלה מ-47% ל-85%.

אפשר להעריך שהפיכת האפשרות של ניצחון האחים המוסלמים מתרחיש אימים ערטילאי, מאיים ולא ידוע למציאות קיימת, כמו גם מסרי הרגעה שהעביר הנשיא החדש מורסי ודמויות נוספות במצרים על מחויבות לשמירת הסכם השלום עם ישראל, השפיעו על הציבור וריככו את חששותיו.

באשר למדיניות של ישראל בעקבות האביב הערבי הסקרים מלמדים על תמיכה ציבורית חד משמעית בעד מדיניות של אי התערבות. 83% מהציבור צידד בכך שישראל לא הביעה תמיכה בזמן המהפכה במצרים לא במובארכ ולא במפגינים (פברואר 2011) ו-79% תמכו בגישה דומה של ישיבה שקטה מהצד ביחס למאבק בסוריה (פברואר 2012). באשר למדיניות הנדרשת מהמערב ניתן לראות שהעמדה הציבורית משתנה בהתאם לזירה. בנוגע לאירועים במצרים, כאמור, רוב בקרב היהודים (52%) התנגד למדיניות אמריקאית של תמיכה במפגינים ורוב בקרב הערבים (70%) תמך במדיניות זו, אך ביחס לאירועים בלוב הרוב גם בציבור היהודי (52%) וגם בציבור הערבי (62%) תמך בהתערבות של המערב לצד המורדים. ביחס לאירועים בסוריה, מחצית מהציבור הישראלי תמך בסיוע של המערב לאופוזיציה הסורית ושליש תמך באי התערבות (סקר מפברואר 2012). נראה כי נוכח מדיניותם האנטי ישראלית של קדאפי ואסד והתנהלותם האכזרית כלפי אזרחיהם, הציבור בישראל תמך יותר בסיוע מערבי להפלתם אך עם זאת מעניין לראות כי על אף כל זאת עדיין שיעור התמיכה בהתערבות של המערב עמד על מחצית מהציבור ולא יותר מכך. ייתכן שזה נובע מחשש שהפלתם תוביל למשטרים גרועים יותר. יש לציין כי לגבי סוריה הסקר נערך בפברואר 2012 וייתכן שהעמדות השתנו מאז.

עוד מראה הסקר כי 36% מהציבור הישראלי חשב שנפילת משטר אסד טובה מבחינת האינטרס הישראלי, 31% חשב שזה יהיה רע לאינטרס הישראלי ו-22% טענו שזה לא משנה. כמו כן רוב הציבור הישראלי (55%) חשב שישראל לא צריכה לקבל פליטים סורים גם אם חייהם יהיו בסכנה ממשית.

לסיום חלק זה מעניין לציין כי בשאלות רבות לגבי האביב הערבי פילוח על פי דפוסי הצבעה (הנתונים בהקשר זה מתייחסים רק לציבור היהודי) מעיד כי מצביעי המפלגות הדתיות והחרדיות נטו לפרש את האירועים בצורה שלילית יותר ממצביעי המפלגות האחרות. אך כאשר הוצגה שאלה עקרונית לגבי היתכנות של תרחיש שבו ממשלה עם רוב למפלגות דתיות תשלוט בצורה דמוקרטית תוך שמירה על זכויות המיעוט, חופש הביטוי והשוויון היו אלו מצביעי המפלגות הדתיות והחרדיות שהשיבו ברוב מובהק כי אפשרות שכזו תתכן (95% בקרב מצביעי ש"ס, 83% ממצביעי יהדות התורה ו-80% ממצביעי המפד"ל והאיחוד הלאומי) בעוד שבקרב מצביעי המפלגות החילוניות רוב הנשאלים השיב כי הוא לא מאמין כי תתכן אפשרות שכזו (הרוב הגבוה ביותר היה בקרב מצביעי מרצ – 91% – והנמוך ביותר היה בקרב מצביעי הליכוד- 53%).

האביב הערבי והשיח הפוליטי והציבורי בישראל

האירועים הדרמטיים בעולם הערבי השתלבו והשפיעו על השיח הפוליטי והציבורי בישראל בזירות ובהקשרים שונים. אחת הדוגמאות היא שאלת ההשלכות על הזירה הישראלית-פלסטינית. העיתונאי ארי שביט הגדיר את הדילמה בהקשר זה במאמרו בהארץ שבו כתב כי "כאשר המזה"ת רותח, אי אפשר לסיים את הכיבוש בשלום… ואולם כאשר המזה"ת רותח, גם אין שום אפשרות לדבוק בסטטוס קוו". סקרים בתחילת התהליך הראו שהציבור היה חלוק בהערכותיו בנושא: 35% העריכו שלא תהיה לאירועים השפעה על תהליך השלום עם הפלסטינים, 28% העריכו שתהיה השפעה שלילית ו-26% העריכו שתהיה השפעה חיובית. דוברים בימין, ובראשם כאמור נתניהו, הצביעו על האירועים כנימוק להצדיק הימנעות מיוזמה מדינית בהקשר הפלסטיני. נתניהו לגלג בדבריו בכנסת על מי שקרא לו "לנצל את ההזדמנות לעשות ויתורים חפוזים, לרוץ להסכם" והצהיר כי הוא לא מבסס את מדיניות ישראל על "אשליות". "יש פה טלטלה אדירה", אמר, "כל שטח שאנחנו מוסרים, איננו יודעים מי יתפוס אותו, לא מחר, היום אחר הצהריים… ישראל עומדת בפני תקופה של חוסר יציבות וחוסר ודאות באזור, זה בטח לא הזמן להקשיב למי שאומר… ללכת אחרי משאלות הלב". שר החינוך גדעון סער חיזק דברים אלו וטען שהטלטלה בעולם הערבי "מחייבת בדק בית בשיח המדיני בישראל" וכי "מרחבי הסיכון שישראל יכולה לקחת היום מאוד מצומצמים". העיתונאי דוד מרחב מהעיתון מקור ראשון כתב כי "בנפול מובארכ ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של האשליות המדיניות של השמאל… ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ולו הרפתקה מדינית אחת". בימין נשמעו גם קולות שהשתמשו באירועים ככלי לתקוף מנהיגים באזור: חה"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי) קרא למלך עבדאללה להכריז על ירדן כעל מדינת הלאום הפלסטינית והבהיר כי אם לא ייעשה כן "הוא עלול למצוא עצמו בעתיד הקרוב בפני המוני אזרחי ירדן שיתבעו זאת ממנו ברחובות ובכיכרות" (דבריו עוררו זעם בירדן ותגובת גינוי מצד משרד החוץ); והשר ליברמן הפנה את חציו כלפי אבו-מאזן ואמר – "ראינו שההימור על דיקטטורים במזה"ת לא עזר לאף אחד, גם את אבו מאזן יעיפו בסופו של דבר".

מנגד, דוברים משמאל קראו את המפה אחרת וטענו שהתהפוכות באזור מדגישות את הצורך בקידום הסכם עם הפלסטינים וחיזוק הבריתות עם גורמים מתונים באזור. ציפי לבני קבעה בנאומה בכנסת כי "התנועה הציונית בכל שנותיה תמיד יזמה מול מצבים קשים, התפישה של לא לעשות כלום כי המצב קשה ולא ודאי היא תפישת עולמו של נתניהו, הפסיביות שלו גורמת לכך שאנו מתקרבים במהירות למצב של אל חזור". הנשיא פרס נקט בעמדה דומה והסביר כי "אי הוודאות הנה חלק מחיינו, הנטייה לחכות בעיניים עצומות עד יעבור זעם היא נאיבית… מה שדרוש הוא תעוזה הדרושה גם להכריע במצבים של אי וודאות". בנאום אחר אמר פרס כי "עלינו לפעול כדי לחדש את המשא-ומתן עם הפלסטינים ולהגיע לקץ הסכסוך (ו)אז תוסר העילה להסתה ולהקצנה של הקנאים הקיצוניים". אנשי יוזמת ז'נבה גם קשרו בין הדברים וטענו שישראל בתנאים של הסכם שלום עם הפלסטינים תהיה במצב טוב יותר מול אירועי האביב הערבי. העיתונאי רון בן-ישי קרא במאמרו "לשמור על אבו מאזן ולצלוח את "האביב הערבי" וטען כי אחת המסקנות הנגזרות מהאירועים באזור היא שעל ישראל לעשות הכל כדי לשמור על יציבות שלטונו של אבו-מאזן ובכלל זה לשקול מחוות מדיניות כלפיו ולטפח את השגשוג הכלכלי בגדה.

אל מול קולות מימין שקראו להימנע מ"הרפתקאות מדיניות", בשמאל נטען כי נוכח האירועים, ונוכח התחזקות ההשפעה של הציבור בעולם הערבי, על ישראל להימנע מהרפתקאות צבאיות ולקדם צעדים שישנו את היחס של הרחוב הערבי לישראל. העיתונאי גדעון לוי כתב בהארץ כי "מעכשיו העמים מדברים והם לא יסבלו התנהגות אלימה או קולוניאליסטית כלפי ערבים ומנהיגיהם יאלצו להתחשב בכך… לישראל אין עוד אופציה לחיות רק על חרבה".

הוויכוח על הקשר שבין האירועים באזור לתהליך השלום העלו גם שאלה היסטורית לגבי החמצת השלום עם סוריה בסבבי משא ומתן שנערכו בין המדינות בתקופת ממשלות רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. מצד אחד נשמעו קולות שטענו כי בדיעבד המאבק הפנימי בסוריה מוכיח כי טוב עשתה ישראל שלא חתמה על הסכם שלום עם סוריה. על פי עמדה זו אם היה נחתם הסכם עם משטר אסד ישראל הייתה ניצבת היום בפני מצב שבו פעילים של אל-קאעדה היו נמצאים בסמוך לכנרת וכל ההסכם היה בסימן שאלה. אל מול קולות אלו נטען כי אם היה נחתם הסכם שלום כל הנסיבות היו שונות – סוריה הייתה מתקרבת למערב ומשנה את האוריינטציה שלה וככל הנראה לא מגיעה למצב בו היא נמצאת. כמו כן נטען כי בתנאים של סוריה אחרי מהפכה לישראל עדיף להיות במצב של הסכם שלום, ועם נוכחות של כוח רב לאומי בגולן, מאשר במצב של היעדר הסכם שלום וספק לגבי היכולת להגיע אליו בנסיבות החדשות.

עוד בהקשר המדיני, אירועי האביב הערבי העלו גם לדיון מחודש בישראל את שאלת היחסים עם תורכיה וקולות רבים טענו כי נוכח חוסר היציבות באזור והתגברות בידודה של ישראל, יש צורך לשקם את היחסים עם תורכיה בשל היותה גורם חשוב ויציב באזור ובשל מפגשי אינטרסים רבים בין המדינות. מגמה זו התחדדה נוכח ההתנערות של תורכיה ממשטר אסד ועל רקע המתיחות בינה לבין איראן.

בזירות שיח שונות ובקבוצות שונות באוכלוסייה הדיון באביב הערבי זכה לדגשים ולהתייחסויות שונות והועלו סוגיות ושאלות שונות. כך למשל בעיתונות החרדית נשמעה ביקורת וזלזול כלפי פרשנים ומומחים שניסו להסביר את האירועים ולחזות מה יהיה ונטען כי "יהודים מאמינים בני מאמינים… מבינים כי יש לדברים משמעויות שהן מעל ומעבר להשגתם המיידית" (המודיע) וכי "הכל מתנהל על פי ההשגחה העליונה, זו לא פרשנות" (יתד נאמן). כמו כן במאמר מערכת ביתד נאמן נמצאה זווית חיובית ייחודית באביב הערבי בכך שעל רקע אירועים אלו מסתמנת רגיעה ב"מתקפה המתמשכת נגד ציבור היראים ולומדי התורה". מאמר נוסף שמעניין לציין הוא מאמר של יעקב שנפלד שהופיע בעיתון המודיע ובו שנפלד מנתח את התמונה העולמית ומבחין בין העולם הנוצרי – שהפך לטענתו אדיש לדתו ומצא בכסף אליל חדש – לבין העולם המוסלמי – שבו מתחוללת התעוררות דתית. שנפלד מקביל בין חלוקה זו למצב בעם ישראל שבו מצד אחד נמצא השמאל הנושא את "דגל התרבות המערבית… על כל מ"ט שערי טומאתה", ומצד שני נמצא "המון העם המצטרף בהמוניו אל שומרי משמרת הקודש ומקבל עליו אט אט עול תורה ומצוות ונוהר לבתי הכנסת". בציבור הערבי ניתן לראות שההתייחסות הכללית לאביב הערבי הייתה כאמור חיובית יותר, והיו גם שהשמיעו ביקורת על יחסה השלילי של ישראל לאירועים. התעוררו גם סוגיות ייחודיות כמו למשל ויכוח סוער שהתפתח בציבור הערבי סביב פרשנות האירועים בסוריה וסביב האפשרות של התערבות המערב במדינה. בחיפה נערך בפברואר 2012 כנס תמיכה במשטר הסורי בעוד שבטמרה ביוני 2012 נערכה הפגנה כנגד משטר אסד.

האירועים בעולם הערבי חלחלו גם לשיח הציבורי העוסק בסוגיות פנים-ישראליות. כך למשל על רקע הדיון בישראל על תופעות של הקצנה דתית והדרת נשים, ובעקבות אירועים כמו פעולות "תג מחיר" ו"מכתב הרבנים" נגד השכרת דירות לערבים, היו דוברים שהצביעו על קישור בין התחזקות האסלאם הפוליטי למגמות דומות בישראל. העיתונאי והבלוגר יוסי גורביץ למשל כתב כי "בעוד הישראלים מקדישים הרבה תשומת לב לחשש מפני עליית תנועת האחים המוסלמים במצרים, הם מתעלמים בעקביות מעלייתם של האחים היהודים". גורביץ הקביל בין השאר בין הקו שמובילים האחים המוסלמים ל"ניקוי החברה מאלמנטים לא אסלאמיים" לבין המאבק של האחים היהודים "להרחיק את הלא יהודים מהחברה".

הנושא השתלב גם בויכוח המסורתי על היקף תקציב הביטחון כאשר בשני הצדדים (שר הביטחון אהוד ברק מצד אחד ושר האוצר יובל שטייניץ מצד שני) נאחזו באירועי האביב הערבי ככלי להצדיק את טענותיהם. כמו כן יש שטענו שהנושא עתיד לשחק תפקיד במערכת הבחירות הקרובה ובכיר בליכוד ציין כי מפלגתו צפויה לעשות שימוש באירועים בתעמולת הבחירות. "אני מדמיין את הקליפ המרכזי של הליכוד בבחירות", הוא אמר לעיתונאי הארץ יוסי ורטר, "תמונה מאותו לילה בשגרירות ישראל בקהיר, תמונה של מובארכ בכלוב, תחריר, טבח בסוריה… והקריין ישאל "איזו ישראל אנו רוצים? ישראל חזקה מבוצרת ותקיפה או ישראל פייסנית מוסרת ומוותרת?".

מזרחנים ופרשנים למזרח התיכון שימשו בתקופה זו כגורם משמעותי בתהליך של הענקת משמעות ופרשנות לאירועים לציבור הרחב. אך המזרחנים לא דיברו בקול אחד והציגו כיוונים שונים ותשובות שונות לשאלת היסוד לגבי תוצאות והשלכות האביב הערבי והסיכוי לכך שיוביל לדמוקרטיה בעולם הערבי. בצד אחד של הויכוח היו מזרחנים שציירו תמונה קשה ופסימית והטילו ספק כבד באפשרות שהאירועים יובילו לדמוקרטיה. ניתן לשייך לקבוצה זו כדוגמא את ד"ר גיא בכור שהוביל קו ברור של תחזית שלילית, כמעט אפוקליפטית. במאמר שפרסם בדצמבר 2011 תיאר בכור שורה של מגמות ותוצאות שליליות לאביב הערבי וביניהן אובדן היציבות, התפוררות הלאומיות, הרס התרבות ואיבוד התקווה. "העולם הערבי הפך לעולם מדכא של מוות יומי" כתב בכור, "אין הנאה, אין שמחה, רק דאגה ערבית גוברת מפני המחר". דוגמא נוספת היא ד"ר אוריה שביט. שביט טען במאמרו כי "התוצאה הבלתי נמנעת" של ניצחון האחים המוסלמים היא "הקמתו של משטר תיאוקרטי שיכפה את שלטון חכמי ההלכה על העם בחסות התהליך הדמוקרטי ולא יאפשר את המהפכה המדעית והטכנולוגית שלה משוועות החברות הערביות". שביט קבע כי "האחים המוסלמים מתבטאים כמו דמוקרטים וליברלים ולעתים מתנהגים כמו דמוקרטים וליברלים – ובכל זאת, הם אינם דמוקרטים ואינם ליברלים".

יש לציין כי שביט הוביל לאורך השנים קו המטיל ספק כבד באפשרות של התפתחות דמוקרטית וליברלית במדינות ערב והוא קשר זאת למבנה החברתי והתרבותי הקיים במדינות ערב. דוגמא לכך ניתן לראות בספרו "שחר של יום ישן" שיצא לאור בשנת 2003. בספר זה התייחס שביט לסוגיית ההשפעה של האינטרנט על העולם הערבי והציג ביקורת כנגד גורמים שהעריכו כי רשת האינטרנט תקדם ערכים דמוקרטים במדינות ערב. "העיתונאים והחוקרים", כתב שביט, "שחזו השפעות אפשריות של התפתחות הרשת בעולם הערבי, כשלו בכך שהתעלמו מן ההבדלים הפוליטיים והתרבותיים בין המערב לבין מדינות ערב, הם קשרו את האינטרנט למושגים המתחייבים מתפיסת עולמם". שביט טען כי רשת האינטרנט אכן משרתת במערב רעיונות דמוקרטים וליברלים אך "בחברות אחרות,הנשענות על ערכים ומושגים אחרים, יכולה האינטרנט למלא תפקידים אחרים; בעולם הערבי לבשה האינטרנט פנים התואמות את מסורתו ואת מוסדותיו הפוליטיים והתרבותיים… (ו)הפכה אותה לכלי יעיל בשירותם של המשטרים הלא נבחרים… במקום בסיס פעולה לרעיונות צעירים, אנרכיסטים ורדיקלים, היא הייתה לזרוע נוספת במאמץ לשמר את המסורת ואת בסיסי הלגיטימיות של המשטרים הלא-נבחרים". "בשנים שחלפו מאז חדרה הרשת למזרח התיכון", סיכם שביט בספרו, "היא לא ערערה את הסדרים הקיימים, לעתים היא אף סייעה בחיזוקם".

בצד השני של המתרס בשיח המזרחנים ניתן להצביע למשל על פרופ' אלי פודה. פודה כתב ביולי 2012 כי "למרות הסקפטיות שאפיינה את היחס במערב, ובמיוחד בישראל, לאביב הערבי, אפשר אם כן להסיק שהעולם הערבי אכן ניצב בפתחו של העידן הדמוקרטי". בהתייחסות לתנועות האסלאמיות טען פודה כי נראה שהן משתלבות בשיח הדמוקרטי ולא רואות בהכרח ניגוד בין אסלאם ודמוקרטיה. גם ד"ר אורי גולדברג הציג גישה דומה. גולדברג יצא נגד אבחנה דיכוטומית פשטנית בין דמוקרטי ולא דמוקרטי והדגיש כי קיים "יריד של דמוקרטיות… הדמוקרטיה ההודית שונה מזאת הברזילאית ושתיהן שונות מאחותן האמריקאית". גולדברג ביקר את הגישה שרואה סתירה בין דתיות ודמוקרטיה וטען שהמפלגה הרפובליקאית בארה"ב מפריכה הנחה זו.

בהתייחסות לדיון בשיח הישראלי על הסיכוי שהתהליכים בעולם הערבי יובילו לדמוקרטיה טען אליוט אברמס- סגן היועץ לביטחון לאומי בממשל בוש ונציג ניאו קונסרבטיבי- ש"הישראלים לא מאמינים באוניברסליות של הדמוקרטיה… (הם) מאמינים במה ש'מומחים' אמריקניים נהגו להאמין בעבר, נאמר בשנות ה-50; כלומר שהדמוקרטיה מתאימה לנו (לאמריקנים) ולמערב אירופה, אבל לא ללטינים (יותר מדי תרבות קתולית) ולא לאסיינים (יותר מדי קונפוציוס). הישראלים מאמינים, שהתרבות הערבית אינה מתירה דמוקרטיה". העיתונאי עפר שלח סיפר כי נתקל באישים רבים שטענו בפניו כי "דמוקרטיה זה לא בשביל ערבים" וטען כי גישה זו נובעת מחששות ומהתנשאות. שלח תקף עמדה זו וקבע כי "מה שנכון עבורנו – חופש ביטוי, יוזמה ושלטון שנשען על פופולריות ולא על כוח – נכון לכל בני האדם". גם פרופ' יורם מיטל, יו"ר מרכז חיים הרצוג לחקר המזה"ת והדיפלומטיה, השמיע טענה דומה וקרא "להשתחרר מהתפיסה האוריינטליסטית האומרת שהאדם הערבי בזמננו אינו שואף לחופש ולזכויות אוניברסאליות".

האביב הערבי והקיץ הישראלי

עם ההתעוררות הציבורית בעולם הערבי החל להתפתח בשיח הישראלי דיון סביב השאלה האם אירועי מחאה שכאלו יכולים להתרחש גם בישראל. שאלה זו שבה ועלתה שוב ושוב בין אירועי המהפכה בתוניסיה ומצרים ועד אירועי המחאה בישראל בקיץ 2011. כך למשל כתב שוקי שדה בהארץ בפברואר 2011: " 'מתי ייצאו כאן לרחובות?' הוא משפט שחזר על עצמו שוב ושוב בווריאציות שונות בשבועיים האחרונים: בפייסבוק, במיילים, בשיחות סלון ובתוכניות הדיבורים ברדיו. האמרה הקצרה הזו כוללת את אווירת הייאוש וחוסר האונים הקיימת בשיח הציבורי העכשווי: מהממשלה כבר לא מצפים לדבר, אבל השכנים מדרום הציבו מראה וממנה עולה שגם עלינו, האזרחים, קשה לסמוך שניקח את גורלנו בידינו ונצא לרחוב כאשר, לדוגמה, הדלק מזנק למחיר אסטרונומי או כשקניית דירה נהפכת לחלום באספמיה". באתר החדשות Ynet חנכו בפברואר 2011 מדור שכותרתו "אז למה אנחנו לא יוצאים לרחובות?" ובו חיפשו הסברים לשאלה זו. בדברי הרקע הסביר יאיר נתיב: "תושבי מדינות ערב מוחים על תנאי המחיה שלהם ומבצעים מהפכות. וכאן? את רוב התלונות סופגת הטלוויזיה בזמן שידור החדשות. הפערים החברתיים גדלים, וזה בכלל לא מוציא אותנו משלוותנו".

שאלות דומות ניתן היה למצוא גם בעיתונות החרדית. כך למשל במאמר שכותרתו "התעללות בלי תגובה", שפורסם בעיתון יתד נאמן בפברואר 2011, נעשתה אנלוגיה בין התקוממות הציבור בתוניסיה ובמצרים לבין אפשרות של מחאה דומה בישראל בעקבות פעולות כמו עליית מחירי הדלק. מסקנתו של המחבר הייתה שהסיכויים לכך נמוכים – "האם יש סיכוי שתקום פעם מחאה רצינית נגד החלטות לא רציניות ולא מוצדקות ולא ראויות? ספק גדול". גם בעיתון החרדי המודיע נעשתה הקבלה בין ישראל לעולם הערבי ונכתב כי "יש בכל זאת דמיון כלשהו, גם כאן יש לא מעט מתיחות חבל יותר מדי". מחבר המאמר א. מרגלית אף סיים בהערכה כי "במרתפים עבשים מצטבר כאן מזה זמן זעם המונים המתקרב לשיאו והתפרצותו מאיימת בעוצמה על שלמות הרקמה החברתית".

סקר שנערך בפברואר 2011 הראה כי רוב של 86% בציבור הישראלי העריך שהסיכוי שבישראל הציבור ייצא להפגין וינקוט במרי אזרחי כדי לשנות את השלטון – נמוך. 39% נימקו הערכה זאת בכך שישראל היא דמוקרטיה, 24% הסבירו כי הציבור אדיש מדי, 19% טענו שהציבור מעריך שהדברים לא ישתנו גם אם השלטון יוחלף ו-11% השיבו שהמצב הכלכלי סביר ולא מצדיק שינוי של השלטון.

כאשר ביולי 2011 התעוררה בישראל מחאה ציבורית נרחבת בדרישה ל"צדק חברתי" ניתן היה לזהות בה ביטויים רבים להתכתבות עם המחאה בעולם הערבי בין השאר בשלטים שהונפו בהפגנות ועליהם נכתב "רוטשילד פינת תחריר", "מובארכ, אסד, נתניהו", "ارحل מצרים זה פה" ובהצהרות של פעילים שאיימו ב"תחריריזציה" של המאבק החברתי. גם הסיסמה המרכזית במחאה – "העם דורש צדק חברתי" – התכתבה עם הסיסמה שליוותה את ההפגנות בעולם הערבי – "העם דורש להפיל את המשטר". רבים הצביעו על הקשר בין האירועים – רועי ג'ערני כתב במאמר ב-Mako כי "אין לאיש ספק שמה שקרה בינואר 2011 במצרים העיר גם אותנו מתרדמת החורף שלנו, ובקיץ גם אנחנו היינו ברחובות"; ויונתן גור כתב במאמר בקומון גראונד כי "לי אין צל של ספק שללא מוחמד בועזיזי… וללא תחריר, גם השם רוטשילד היה מזוהה עדיין עם שדרה אופנתית ומנומנמת למדי כפי שהיה עד לפני זמן קצר כל כך". קשר זה היה גם נושא של תערוכה שהעלתה הצלמת יאירה יסמין בגלריה בתל-אביב תחת הכותרת "מהפכות: רוטשילד פינת תחריר" ובו הציגה צילומים בהם תיעדה את המחאה במצרים ואת מחאת האוהלים בישראל; והוא בא לידי ביטוי גם במכתב שכתבו פעילי מחאה ישראלים מתנועת "המעברה" לפעילים בעולם הערבי. כמו כן, לאחר שמשה סילמן הצית עצמו בהפגנה בתל אביב ביולי 2012 רבים בתקשורת בישראל ובעולם הערבי הקבילו בינו לבין מוחמד בועזיזי, הצעיר שהצית את עצמו בתוניסיה והחל את גל המחאה במדינה.

סיכום והצעות למסגרת שיח אלטרנטיבית

אירועי האביב הערבי יצרו בתחילה תחושה של שינוי בדפוסי השיח הציבורי והסיקור התקשורתי בישראל ביחס לעולם הערבי. דפוסים אלו נהגו לעסוק בעיקר בהקשרים שליליים של הסכסוך עם ישראל ובדרך כלל רק בהתייחסות למנהיגים, ולראשונה מיקדה ישראל את מבטה בהתרחשויות פנימיות במדינות ערביות שלא נוגעות בצורה ישירה לישראל ולראשונה התבוננה ישראל באזרחים בעולם הערבי ולעתים אף תוך גילויים של סימפטיה ואהדה. האירועים משכו בתחילה עניין רב ולראשונה צפה הציבור הישראלי בהמוניו בשידור ישיר מכיכרות העיר במדינות השכנות. סקר שנערך בתחילת האירועים במרץ 2011 הראה כי 76% מהציבור הישראלי התעניין באירועים.

התבוננות לאורך התקופה מראה כי הדיון על האביב הערבי התמקד רובו ככולו, באופן טבעי, בנקודות הממשק בין האירועים לבין ישראל והן ששיקפו ועיצבו לישראלי הממוצע את המשמעות של התהליך כולו. כך שהדיון על האביב הערבי התעורר בסדר היום בעיקר על רקע אירועים כמו פיצוץ צינור הגז בסיני או ההתקפה על השגרירות הישראלית בקהיר. כמו כן, האירועים במדינות המעגל הקרוב לישראל – מצרים וסוריה – עוררו עניין רב יותר מאשר אירועים במדינות רחוקות יותר כמו תוניסיה, לוב ובחריין.

ניתוח השיח בישראל מראה כי אומנם המסגור ההגמוני הוא שלילי בעיקרו אך התמונה מורכבת יותר ודינמית ויש לה מאפיינים שונים כשמתייחסים לשלבים שונים בתהליך (השפעה בהתאם לאירועים בנקודות ציון שונות); שחקנים שונים (נתניהו, פרס, מערכת הביטחון, משרד החוץ); קבוצות ומגזרים שונים (ימין לעומת שמאל, חילונים לעומת דתיים, ערבים לעומת יהודים); וזירות שונות של האירועים. כמו כן ניתן להבחין בין ניתוח של הערכות בהקשרים שונים: השלכות לטווח קצר לעומת השלכות לטווח ארוך; השלכות על סוגיות שונות (למשל: השפעה על מצב הביטחון, השפעה על הנושא האיראני, השפעה על הסיכוי להסכם עם הפלסטינים, השפעה על חופש הפעולה הצבאי של ישראל); וויכוח על מסקנות מעשיות (התבצרות או פתיחות? פסיביות או יוזמה?).

לסיכום, נוכח ההכרה במגבלות ובבעיות הקיימות בשיח הישראלי בנושא זה, יש מקום לשאול כיצד ניתן לקדם שיח מורכב ורציני יותר ולהציע מסגרות ניתוח אלטרנטיביות למסגור הקיים?

1. תופעה אזורית אבל זירות שונות: דיון מעמיק ורציני באירועי האביב הערבי מצריך הבנה שאומנם יש קשר והשפעה הדדית בין האירועים במדינות השונות אך מדובר בזירות פרטיקולאריות שונות וחברות שונות שעוברות תהליכים שונים. על כן יש להיזהר ממסקנות מכלילות ופשטניות לגבי האביב הערבי שלא מכירות בהבדלים אלו. דיון בתופעה דורש להדגיש שבכל זירה קיימת שונות בשחקנים הפעילים, בנושאים ובמניעים למחאה ובתנאים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים וכמובן גם בתוצאות וההשלכות. המודל התוניסאי שונה מהמודל הלובי והאירועים במצרים שונים מהאירועים בסוריה.

2. להכיר את השחקנים החדשים: יש לברך על כך שבעקבות האירועים החלה להבשיל בישראל הבנה (בין השאר גם באגף המודיעין) שהדיון בעולם הערבי צריך לעבור מהתמקדות במנהיג לניתוח שמכיר במגוון של שחקנים חדשים בזירה – פוליטיקאים, מפקדי צבא, מפלגות, תנועות חוץ פרלמנטריות. אך עם זאת הסתמנה מגמה של התכנסות השיח לראיה דיכוטומית ופשטנית של "אסלאמיסטים" מול "לא-אסלאמיסטים" ויש להיזהר מגישה זו ולפעול להגברת ההיכרות של הציבור עם מגוון רחב של שחקנים וכוחות. כך למשל תוניסיה היא כבר לא רק בן-עלי אבל היא גם לא רק "האסלאמיסיטים", כפי שהוצג בתקשורת, אלא היא כוללת שחקנים שונים כמו הנשיא מונצף מרזוקי – פעיל זכויות אדם ממפלגה חילונית, ראש-הממשלה חמאדי אל-ג'באלי – מהמפלגה הדתית המתונה א-נהדה, שר החינוך עבד אל-עטיף עביד – ממפלגת מרכז-שמאל, ויו"ר האופוזיציה מאיה ג'ריבי – העומדת בראש מפלגה חילונית ליברלית.

3. עובדות מורכבות: על אף הרצון המובן לפשט מציאות מורכבת והפכפכה יש צורך לתת מקום למידע ולעובדות שמסייעות לנתח את התמונה בצורה טובה יותר ולהכיר את המבנים והתהליכים המשפיעים ולא להסתפק רק בשורה התחתונה. כך למשל, לצד השורה התחתונה של ניצחון האחים המוסלמים בבחירות לנשיאות מצרים וראיית עובדה זו כסימן מובהק להתחזקות האסלאם הפוליטי בעולם הערבי, יש גם מקום להזכיר כי ניתוח תוצאות הבחירות לנשיאות במצרים מצייר תמונה מורכבת יותר. כך למשל, בסיבוב הראשון של הבחירות רוב המצביעים (כ-55%) הצביעו למועמדים חילונים (אחמד שאפיק, חמדין צבאחי ועמרו מוסא), ובסיבוב השני ניצח מורסי את יריבו שפיק ברוב קטן – 51.7% לעומת 48.3%.

4. פערי סיקור: מעקב אחר התפתחויות ומגמות בחברות שנמצאות בתהליכים של מעבר וחילופי משטר (transitional states) זו משימה קשה ומורכבת המצריכה בדיקה מעמיקה ואיטית של תהליכים ברמות ובתחומי חיים שונים. מדינות אלו חוות במקביל שורה של תהליכים מורכבים ורגישים של דמוקרטיזציה, בנייה של מערכות שלטון חדשות, טרנספורמציה של מערכת המשפט והחוק, שינויים במערכות החינוכיות והתרבותיות במדינה וניסיונות להתמודד כאומה עם אירועי העבר.

במקרים שכאלו, דיווח תקשורתי שנעשה על פי כללי המשחק וקנה המידה של כלי תקשורת, צפוי באופן טבעי לספק תמונה מעוותת וחלקית. התקשורת נוטה באופן אינהרנטי לסקר בהרחבה ובבולטות אירועי קיצון שכוללים בדרך כלל מעשים של אלימות והפחדה ומתקשה לסקר במידה דומה תהליכים איטיים ומורכבים שצפויים לזכות בפחות עניין ציבורי ולעתים גם קשה להנציחם בדימוי טלוויזיוני ברור. לכן מעשה רצחני של התקפה כנגד הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי ורצח השגריר האמריקאי בלוב תזכה לכותרות ראשיות ותגיע לכל צורך חדשות ישראלי ממוצע, בעוד שאירועים מקבילים שהתרחשו בלוב – כמו ניצחון המפלגה הליברלית NFA ותבוסת האחים המוסלמים בבחירות, מינויו של נשיא מתון וליברלי לנשיא, גינוי והתנצלות של הנשיא בעקבות רצח השגריר והפגנות מחאה כנגד האירוע – כמעט ולא זכו לסיקור תקשורתי והגיעו רק למי שגילה עניין מיוחד בנושא. בסופו של דבר האירועים המסוקרים הם שיעצבו את מסגרת הפרשנות של דעת הקהל ויכולים להביא להתגבשות של תמונה חלקית ועל כן יש מקום לפעול לשילוב של אירועים ותהליכים נוספים בסדר היום התקשורתי, גם אם זו משימה לא פשוטה.

5. האנשה: הבנה והתעניינות בתהליכים היסטוריים גדולים יכולות להיעשות לעתים טוב יותר באמצעות פרסוניפיקציה של התהליך והאנשה של האירועים. התבוננות בתהליכים כמו מהפכות וחילופי משטר מזווית ראיה של אזרח פשוט מעניקה תרגום ממשי ופשוט לאירועים ומציעה דמות שניתן להזדהות עמה. כמובן שלא מדובר בתחליף לניתוח שיתבסס על מקורות וזוויות נוספות אך מפגש של הצופה הישראלי עם דמויות שכאלו יאפשר לו להכיר טוב יותר כיצד תהליכי מאקרו באים לידי ביטוי ברמת המיקרו.

6. חשיבה מחדש ביחס לאסלאם הפוליטי: תנועות האסלאם הפוליטי בעולם הערבי נתפסות בראייה הישראלית כגורם מסוכן וקיצוני שאסור להעניק לו לגיטימציה ולא ניתן להגיע עמו לשיג ושיח והן נקשרות בחשיבה הישראלית בצורה ישירה עם ארגוני טרור ועם איראן. בפועל התמונה מורכבת יותר. נוכח הפיכתן של תנועות אלו לשחקן מרכזי בזירה הערבית החדשה והמעבר שלהן מספסלי האופוזיציה למסגרות שלטוניות, יש מקום לפתח שיח חדש שיציע קריאה חדשה, רצינית ופחות חד ממדית בנושא ודיון בדרכים ובכלים להתמודד עם המציאות החדשה וקידום דיאלוג רשמי או לא-רשמי עם גורמים אלו. שיח שכזה יכול להתייחס למשל לכך ששילוב תנועות אלו בשלטון מוביל להתמתנותן ומאלץ אותן לוותר על רטוריקה קיצונית לטובת הכרה במציאות הקיימת, וגם לטענה על פיה דיאלוג ישראלי עם משטרים שיכללו גורמים אלו יזכה ללגיטימציה רחבה יותר ויעניק לתהליך המדיני תוקף משמעותי יותר.

הפוסט חושך מצרים או אביב של נעורים? השיח הישראלי על האביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט המהפכה עוד לא תמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.