ארכיון האו"ם - Mitvim https://mitvim.org.il/tag/האום/ מתווים Thu, 12 Jan 2023 09:55:30 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.1 https://mitvim.org.il/wp-content/uploads/fav-300x300.png ארכיון האו"ם - Mitvim https://mitvim.org.il/tag/האום/ 32 32 "הצונאמי המדיני" בושש להגיע. כעת היתכנותו אפשרית בהחלט https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a0%d7%90%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%95%d7%a9%d7%a9-%d7%9c%d7%94%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%9b%d7%a2%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%aa%d7%9b%d7%a0%d7%95/ Thu, 05 Jan 2023 14:04:59 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=8771 החלטת עצרת האו"ם לבקש חוות דעת מבית המשפט הבינלאומי בהאג אם הכיבוש הישראלי קבוע או זמני, אינה צריכה להפתיע אף אחד. הכיבוש הישראלי בגדה המערבית נמשך כבר 56 שנה. בכל השנים הללו התפיסה המשפטית, על-פי החוק הבינלאומי וגם לפי החוק הישראלי, היא שמדובר בסיטואציה של זמנית, מצב-מעבר המקובל בינלאומית ומעוגן גם באמנת ז'נבה הרביעית. הסיבה שהריבון בשטחים היה עד כה אלוף פיקוד מרכז ולא כנסת ישראל היא שהשטחים (למעט מזרח ירושלים) לא סופחו לישראל – לא מבחינה משפטית ובוודאי שלא מבחינת ההכרה הבינלאומית. ההתנגשות המהותית עם החוק הבינלאומי שיוצרת הממשלה החדשה היא בהפיכת הכיבוש הזמני לקבוע באופן מוצהר. למרות טענות הימין ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", ומבלי להתכחש לקשר ההיסטורי של העם היהודי לחבלי ארץ בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הרי שאי-אפשר להכחיש שזו גם ארצם של הפלסטינים. אלו חווים מציאות של כיבוש צבאי אלים בגדה ואפלייה בכל תחומי החיים במזרח ירושלים. בשטחי הגדה מוחל חוק שונה לפלסטינים ולמתנחלים הישראלים החיים שם, ובמזרח ירושלים התושבים הפלסטינים אינם נהנים מאזרחות, מופלים בקבלת שירותים ובהסדרת מגוריהם על-ידי הממשלה והעירייה. זוהי מציאות שאינה מוסרית בעליל ואין לה מקבילה בשום מדינה מתוקנת. יחד עם זאת, במשך שנים הצליחה ישראל להימנע מסנקציות בינלאומיות משמעותיות בגין התנהלות זו בשל הטענה שהכיבוש הוא זמני באופיו ושידינו מושטות לפתרון של שלום עם שכנינו הפלסטינים. שתי הטענות הללו כבר מזמן אינן מחזיקות מים, אבל הן הצליחו להשיג גיבוי אמריקאי שנתמך בחוסר פעולה מצד מדינות אירופה. שילובם של אלו מנע מישראל להפוך לקורבן של סנקציות מהסוג שמוטלות כבר שמונה שנים על רוסיה בגין כיבוש חצי האי קרים וביתר שאת מאז

הפוסט "הצונאמי המדיני" בושש להגיע. כעת היתכנותו אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
החלטת עצרת האו"ם לבקש חוות דעת מבית המשפט הבינלאומי בהאג אם הכיבוש הישראלי קבוע או זמני, אינה צריכה להפתיע אף אחד. הכיבוש הישראלי בגדה המערבית נמשך כבר 56 שנה. בכל השנים הללו התפיסה המשפטית, על-פי החוק הבינלאומי וגם לפי החוק הישראלי, היא שמדובר בסיטואציה של זמנית, מצב-מעבר המקובל בינלאומית ומעוגן גם באמנת ז'נבה הרביעית. הסיבה שהריבון בשטחים היה עד כה אלוף פיקוד מרכז ולא כנסת ישראל היא שהשטחים (למעט מזרח ירושלים) לא סופחו לישראל – לא מבחינה משפטית ובוודאי שלא מבחינת ההכרה הבינלאומית.

ההתנגשות המהותית עם החוק הבינלאומי שיוצרת הממשלה החדשה היא בהפיכת הכיבוש הזמני לקבוע באופן מוצהר. למרות טענות הימין ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", ומבלי להתכחש לקשר ההיסטורי של העם היהודי לחבלי ארץ בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הרי שאי-אפשר להכחיש שזו גם ארצם של הפלסטינים. אלו חווים מציאות של כיבוש צבאי אלים בגדה ואפלייה בכל תחומי החיים במזרח ירושלים. בשטחי הגדה מוחל חוק שונה לפלסטינים ולמתנחלים הישראלים החיים שם, ובמזרח ירושלים התושבים הפלסטינים אינם נהנים מאזרחות, מופלים בקבלת שירותים ובהסדרת מגוריהם על-ידי הממשלה והעירייה.

זוהי מציאות שאינה מוסרית בעליל ואין לה מקבילה בשום מדינה מתוקנת. יחד עם זאת, במשך שנים הצליחה ישראל להימנע מסנקציות בינלאומיות משמעותיות בגין התנהלות זו בשל הטענה שהכיבוש הוא זמני באופיו ושידינו מושטות לפתרון של שלום עם שכנינו הפלסטינים. שתי הטענות הללו כבר מזמן אינן מחזיקות מים, אבל הן הצליחו להשיג גיבוי אמריקאי שנתמך בחוסר פעולה מצד מדינות אירופה. שילובם של אלו מנע מישראל להפוך לקורבן של סנקציות מהסוג שמוטלות כבר שמונה שנים על רוסיה בגין כיבוש חצי האי קרים וביתר שאת מאז פלישתה לדונבאס.

גם תיאוריית "צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של ד"ר מיכה גודמן, שהפכה למדיניות בלתי רשמית של ממשלת בנט-לפיד בשל חוסר יכולתה הפוליטית לקבל החלטה בנושא, אינה אלא אשליה עצמית. כל מי שמכיר את המצב בשטחים יודע, שאי-אפשר לצמצם את הסכסוך ואי-אפשר "לנהלו". השאלה היא דיכוטומית במהותה: או שיש כיבוש או שאין כיבוש. מילים יפות לא יכולות לשנות עובדת יסוד זו. בפועל, בשנה וחצי האחרונה כשלה מדיניות "צמצום הסכסוך" בהשגת מטרותיה המוגבלות מלכתחילה – הנוכחות הצבאית הישראלית מאפשרת שגרת אלימות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית; המתנחלים פעלו ופועלים כל העת לשם השתלטות כוחנית על שטחים פלסטינים; החוקים המפלים, המאפשרים לפנות פלסטינים מבתיהם ומקרקעותיהם בעוד ששכניהם היהודים יכולים לחיות ברווחה בבתים או על קרקע ששייכת לפלסטינים – נועדו לסכל כל פתרון של חלוקת הארץ.

מצב עניינים זה נמשך ומעמיק בכל השנים מאז 1967. למרות כל זאת, הצליחו ממשלות ישראל, כולל "ממשלת השינוי", לשכנע את העולם שהכיבוש הוא מצב זמני. הממשלה החדשה, לפי הכרזותיה ולפי נוסח ההסכמים הקואליציוניים שהקימו אותה, עומדת להפסיק את "נשף המסכות" הזה ולרסק בכך את ההגנה שאיפשרה לישראל להמשיך לתחזק את הכיבוש. מדובר בממשלה שמכריזה בריש גלי על כוונתה להמשיך לבנות התנחלויות ולהלבין אפילו את המאחזים, הנחשבים לא-חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי ונבנו על קרקע פרטית פלסטינית. כמו כן, הממשלה החדשה מתכוונת להחליש משמעותית את עצמאות מערכת המשפט, שהיוותה מגן מפני התערבות משפטית בינלאומית וניסיונות העמדה לדין של ישראלים בחו"ל. זאת, הואיל ועצמאותה של מערכת המשפט שכנעה את המערב שיש לתת לישראל לטפל בעצמה בהפרות של זכויות אדם בשטחים.

זאת ועוד, הממשלה החדשה מתכוונת לערער את הסטטוס-קוו בהר הבית/אל-חראם א-שריף באופן שיפגע אנושות בהסכם השלום עם ירדן ויערער משמעותית את ההסכמים האחרים של ישראל עם מדינות ערביות. יש סכנה ממשית לאירועי אלימות נרחבים כתוצאה ישירה מכך. בהקשר זה חשוב לשים לב שבניגוד לטענה ש"הסכמי אברהם" הוכיחו שמדינות ערב הסוניות לא מתעניינות בכיבוש, בהצבעה האחרונה באו"ם תמכו כל מדינות ערב בהעברת הבדיקה לגבי הכיבוש אל בית הדין הבינלאומי בהאג.

מדיניות הממשלה החדשה מבטאת זלזול במשפט הבינלאומי ובנורמות העומדות בבסיסו. חשוב להבין שמדינות רבות בעולם המערבי, שאנחנו מתיימרים להיות חלק ממנו, רואות במשפט הבינלאומי תשתית למדינות החוץ שלהן ולכן מרגע שיהיה ברור שהכיבוש אינו זמני ואינו עומד בכללים המותרים לתקופת מעבר, מדיניותן כלפינו עשויה להשתנות בצורה משמעותית. ללא הווטו האמריקאי במועצת הביטחון – כבר כיום היו יכולים הפלסטינים להתקבל כמדינה חברה באו"ם. למעשה, בהיעדר המטרייה הדיפלומטית האמריקאית ישנן מעט מאד מדינות שלא יכירו במדינה פלסטינית בגבולות 67'. פתרון שתי המדינות, שהממשלה החדשה מתנערת ממנו, מקובל על-ידי כמעט כל מדינות העולם. חורגות מן השורה: איראן, ישראל ועוד מספר מדינות שאינן דמוקרטיות.

ההגנה האמריקאית ארוכת השנים שעליה אנחנו שמים את יהבנו עומדת להתערער, ובצדק. הממשל האמריקאי לא יוכל עוד להצדיק, לא פנימית – כלפי הרוב הגדול של המפלגה הדמוקרטית, ולא חיצונית – כלפי הקהילה הבינלאומית, את ההגנה שהוא מספק לכיבוש הישראלי כאשר ממשלתה בוחרת לשבור את הכלים שאיפשרו את קיומה. כבר כיום מתגברות הקריאות במפלגה הדמוקרטית להפסיק להעניק לישראל סיוע כספי ודיפלומטי. הדור החדש בקהילה היהודית אינו מכיר מציאות שבה ישראל היתה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שידה מושטת לשלום ושהצדיקה את ההתגייסות של הוריהם לסייע לה בכל מחיר. הדור הצעיר רואה בישראל מעצמה צבאית שאינה פעולת לסיום הסכסוך ושממשיכה לצפות לסיוע צבאי אמריקאי. הוא צודק.

ממשלות הימין-חרדים גורמות לכך שהרוב הגדול של הקהילה היהודית ושל המפלגה הדמוקרטית מתרחקים מישראל. בכך הן פוגעות לא רק בהגנה האוטומטית על ישראל, אלא גם ביכולתנו להיות הבית הלאומי של העם היהודי בתפוצות, בהתאם לייעוד הציוני. הרוב הגדול של יהודי ארה"ב ושל מצביעי המפלגה הדמוקרטית לא יוכל לאורך זמן לדבוק בשותפות עם ישראל על רקע הערכים והאינטרסים המשותפים לשתי המדינות כשהאחרונה בוחרת להתנתק מערכים אלה ולהפוך עצמה לאתנוקרטיה המבוססת על עליונות יהודית. יכולתה של ישראל להישאר במרכז הקונצנזוס הפוליטי בארה"ב כבר נפגע אנושות על-ידי ממשלות נתניהו הקודמות. אם ישראל תמשיך בכיוון אליו היא הולכת, לא ירחק היום שנישאר רק עם תמיכה של פופוליסטים טראמפיסטים ושל נוצרים אוונגליסטים המייחלים למלחמת גוג ומגוג בארמגדון (מגידו) ובה, לשיטתם, רובנו ניהרג ומי שיישאר בחיים יתנצר עם חזרתו של ישו המשיח.

שנים דובר כאן על צונאמי מדיני. העובדה שצונאמי כזה בושש מלהגיע לא אומר שהיתכנותו כיום אינה אפשרית. למי שחושבים, כמוני למשל, שככל שימשיך הכיבוש, החלום הציוני להיות הבית הלאומי הדמוקרטי של העם היהודי יילך ויעלם, התערבות חיצונית לבלימת תהליך כזה אינה בגדר חדשות רעות. לכל אלו החושבים שהשליטה הנצחית בפלסטינים אינה עולה בקנה אחד עם הערכים ההומניים והיהודיים שלנו, הורדת המסכות עשויה דווקא להועיל, בכך שהיא תציב מולנו את מחירו הברור של הכיבוש ותבהיר לכולנו שלא נוכל להיות חלק מהעולם הנאור כעם כובש. תקוותי היחידה היא שהמחיר שנשלם לא יכלול שפיכות דמים והחלשה מסוכנת של החברה הישראלית ושל הפרויקט הציוני המפואר שהקימו סבינו והורינו.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-5 בינואר 2023

הפוסט "הצונאמי המדיני" בושש להגיע. כעת היתכנותו אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
מי ימנע את המלחמה הבאה בעזה? https://mitvim.org.il/publication/%d7%9e%d7%99-%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%a2-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%96%d7%94/ Sat, 19 Dec 2020 12:38:01 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=6283 מאמר דעה מאת ד"ר ליאור להרס וד"ר נמרוד גורן באתר וואלה חדשות

הפוסט מי ימנע את המלחמה הבאה בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
בפעם הבאה שישראל וחמאס יחליפו מהלומות ויחפשו מי שיעזור למנוע הסלמה, שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב כבר לא יהיה כאן להושיט עזרה, כפי שעשה פעמים רבות בשנים האחרונות. שליח האו"ם לתהליך השלום למזרח התיכון מאז 2015 מונה השבוע על ידי מועצת הביטחון לתפקיד השליח המיוחד של האו"ם ללוב.

מלאדנוב היה מהמוצלחים בשליחים הבינלאומיים שפעלו בזירה הישראלית-פלסטינית לאורך השנים, וזאת למרות שכיהן בשנים בהן לא התקיים משא ומתן על הסדר קבע. הוא הצליח למצב את עצמו כשחקן מוערך ומקובל בעיני ישראל, הפלסטינים, מדינות האזור והקהילה הבינלאומית. בפועלו, הצליח מלאדנוב למנוע שוב ושוב סבבי לחימה ברצועת עזה, הצביע בבהירות על המכשולים שמקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונתן רוח גבית עקבית ומשמעותית לארגוני חברה אזרחית ישראליים ופלסטיניים שמקדמים שלום.

לרוב, בישראל מודאגים ממעורבות בינלאומית שאינה אמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני. אולם כהונתו של מלאדנוב הראתה שלעתים ההיפך הוא הנכון: בעוד ארצות הברית, תחת הנשיא טראמפ, הובילה מדיניות שהרחיקה שלום ישראלי-פלסטיני ושעוררה מתיחות בזירה הפלסטינית, היה זה דווקא האו"ם – אותו אוהבים בישראל להשמיץ – שסייע למנוע הסלמה ולעודד הידברות.

בשלבים שונים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, האו"ם מינה שליחים מיוחדים שפעלו לתווך בין הצדדים ולקדם שלום, כפי שהוא עושה דרך קבע באזורי סכסוך שונים בעולם. עם הקמת המדינה מונה השליח הראשון, פולקה ברנדוט, שפעל במהלך מלחמת העצמאות, אך סופו היה טראגי – הוא נרצח על ידי אנשי לח"י.

מחליפו בתפקיד, ראלף באנץ', היה זה שהוביל את משימת התיווך המוצלחת במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, שהביאו לסיום מלחמת העצמאות. באנץ' זכה בפרס נובל לשלום על חלקו בהשגת ההסכמים. בעקבות מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הביטחון על מינוי שליח לקידום שלום, והדיפלומט השבדי גונאר יארינג נבחר לתפקיד. יארינג דילג בין ישראל ומדינות ערב – ובמיוחד בין ירושלים וקהיר – אך מאמציו לא נשאו פרי. המחזאי המנוח חנוך לוין גיחך על מאמצי התיווך של יארינג במחזות הסאטירה שכתב באותם ימים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגבירה ארצות הברית את מעורבותה בתהליך המדיני והחלה להוביל באופן כמעט בלעדי את תפקיד המתווך במזרח התיכון, גם בזירה הישראלית-ערבית ולאחר מכן גם בזירה הישראלית-פלסטינית.

בעקבות הסכם אוסלו התגבש באו"ם תפקיד חדש של מתאם מיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון (UNSCO), במטרה לעקוב אחר מימוש תהליך השלום ולסייע בבניית הרשות הפלסטינית שהוקמה באותם ימים. הראשון שמילא את התפקיד היה טריה לרסן, דיפלומט נורבגי שלקח חלק בשיחות החשאיות באוסלו. לאורך רוב שנות תהליך השלום, לצד העליות והמורדות, ארה"ב הייתה השחקן המוביל במאמצי השלום, ושליחי האו"ם – כמו גם שליחים שמינה האיחוד האירופי – היו שחקן משנה שפעל לסייע ככל שניתן. תפקיד זה, של שליחי האו"ם לתהליך השלום, היה תמיד מאתגר ומורכב, כאשר לשליחים אין כמעט מנופי השפעה פורמליים רבי עוצמה והם לא ייצגו מדינה או מעצמה עם כלים ומשאבים שמאפשרים לתמרץ או להעניש את הצדדים.

נוסף על אלה, המנדט של התפקיד, וסמכויותיו, לא היו ברורים ומוסכמים. לכך יש לצרף גם את החשדנות והעוינות העמוקה כלפי האו"ם, גם מצד ישראל אבל גם בצד הפלסטיני, ועמם נאלצו השליחים להתמודד. כדוגמה לכך אפשר לציין שבתקופת כהונתו של אביגדור ליברמן כשר הביטחון, הוחלט בישראל להחרים את שליח האו"ם באותה תקופה רוברט סרי, וליברמן אף קרא לגרשו בהאשמה שניסה לסייע כספית לחמאס.

על רקע כל זאת, ועל אף כל האתגרים והחולשה המבנית הטמונה בתפקיד, מלאדנוב הצליח לשחק תפקיד חשוב ומשמעותי באזור. הוא הפך לשחקן היחיד שביכולתו לדבר עם כולם בזירה הישראלית-פלסטינית, מנתניהו ובנט דרך אבו מאזן ועד איסמאיל הניה ויחיא סינוואר, ולזכות להערכה ואמון של הצדדים השונים.

מה מצפה למחליף

מלאדנוב נותר למעשה "המבוגר האחראי" האחרון, לעומת מדיניותו של טראמפ, ושחקנים בינלאומיים אחרים, שאיבדו עניין או התמקדו בזירות אחרות. בעוד השליחים הבינלאומיים האחרים שמכהנים בימים אלו (דוגמת הנציגה האירופית המיוחדת לתהליך השלום) פועלים מארצות מוצאם ורק מבקרים לעתים באזור, מלאדנוב פעל מירושלים, ולרשותו עמד צוות מיומן של דיפלומטים מקומיים ובינלאומיים. הוא הפך לשחקן מפתח בתהליכי "ההסדרה" בין ישראל לחמאס בעזה וברגעי משבר רבים הצליח לעצור הידרדרות להסלמה. הוא עשה זאת תוך עבודה משותפת עם מצרים וקטר, מדינות שנמצאות במחנות יריבים במזרח התיכון. גם על רקע הנתק בין ירושלים ורמאללה, והפסקת התיאום האזרחי והביטחוני במהלך השנה האחרונה, מלאדנוב פעל למלא את הוואקום וסייע גם בתיאומים שנגעו למשבר הקורונה.

במקביל לירידת העניין הבינלאומי בסכסוך, מלאדנוב נאלץ להיות זה שמתריע בשער ובתדרוכים הקבועים שנתן למועצת הביטחון נהג להדליק נורות אזהרה ולשרטט המלצות וקריאה לפעולה. רצונו לשמור על קשרים טובים עם הצדדים לא מנעו ממנו להשמיע קול חד וברור והוא קרא בכל הזדמנות לשמירה על חזון שתי המדינות, הוביל מאמץ רחב כנגד תכנית הסיפוח והקפיד לגלות אמפתיה לקורבנות בשני הצדדים ולגנות פעולות של הגורמים השונים בסכסוך. מלאדנוב בחר לחרוג מעבר לדיפלומטיה הקלאסית המתנהלת רק מול מקבלי ההחלטות, והרחיב את הדיאלוג גם עם ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הוא הדגיש שוב ושוב בדבריו את התפקיד החשוב שיש להם בדרך לשלום, השתתף באירועים שקיימו, וערך עמם דיונים ותדרוכים.

ואולם, בעוד מלאדנוב נחל הצלחות רבות בעזה, השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית לא התקרב בתקופת כהונתו. התנגדותו של נתניהו לפתרון שתי-המדינות, המדיניות שנקט טראמפ והקשיים ברשות הפלסטינית העמידו מכשולים רבים בפני משימת קידום השלום, והגבילו את מרחב הפעולה של מלאדנוב בעיקר לעזה. מחליפו של מלאדנוב, תור וונסלנד הנורבגי, ייהנה מתנאי פתיחה נוחים יותר.

כניסתו של ביידן לבית הלבן צפויה להוביל למחויבות אמריקנית מחודשת לפתרון שתי המדינות, לשיקום יחסי ארה"ב עם הרשות הפלסטינית, לחזרתה של ארה"ב לתפקיד המתווך בין ישראל לפלסטינים, ולפתיחות אמריקנית לעבודה משותפת עם שותפים בינלאומיים. הדבר יאפשר לשליח החדש לא רק להמשיך את דרכו של מלאדנוב בכל הנוגע לרצועת עזה, אלא גם לנסות להיות גורם משמעותי בתיאום והובלה של מהלכים רב-לאומיים דוגמת גיבוש מנגנון בינלאומי מחודש לקידום השלום (כשיפור לקוורטט שלא ממלא את ייעודו) והצגת חבילת תמריצים בינלאומית מתואמת לשלום לישראל ולפלסטינים.

כשייכנס וונסלנד לתפקידו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תזנח לרגע את החשדנות שלה כלפי האו"ם וכלפי שליחים בינלאומיים, תקבל אותו בזרועות פתוחות ותפגין נכונות לעבודה משותפת לקידום שלום. עד אז, בירושלים צריכים להגיד למלאדנוב תודה ולברך אותו לשלום.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 19 בדצמבר 2020.

הפוסט מי ימנע את המלחמה הבאה בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
הנספח הדיפלומטי: ישראל והעצרת הכללית של האו"ם https://mitvim.org.il/publication/%d7%94%d7%a0%d7%a1%d7%a4%d7%97-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%98%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9/ Sat, 30 Sep 2017 09:57:10 +0000 https://mitvim.org.il/?post_type=publication&p=1491 טור חודשי, ד"ר רועי קיבריק, ספטמבר 2017

הפוסט הנספח הדיפלומטי: ישראל והעצרת הכללית של האו"ם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>
א. חשיבות העצרת הכללית של האו"ם – "האולימפיאדה הדיפלומטית"

נהוג לכנות את התכנסות מנהיגי מדינות העולם בעצרת הכללית של האו"ם בתור "הסופרבול הדיפלומטי". אולם, זו רק הטיה לעולם המושגים האמריקאי. למעשה המפגש הדיפלומטי המרכזי דומה יותר לאולימפיאדה, שעמוסה באירועים שונים, כפי שמסכים גם ד"ר חן קרצ'ר, חוקר האו"ם וסכסוכים בינלאומיים. במשך שבוע שלם אנו עדים למשחקים דיפלומטיים ברמה הגבוהה ביותר.

המשחק הבולט ביותר, וזה שמושך את מרב תשומת הלב התקשורתית, הוא זירת הנאומים של ראשי
המדינות. מנהיגי המדינות מקבלים את ההזדמנות לשאת נאום בפני כל העולם, בפני מדינות ספציפיות או הקהל בביתם – ללמד יופי על מדינתם, לתקוף אויבים, להתגונן, להצדיק, להזהיר, לקרוא לפעולה, לאיים, לבקש סיוע, להשוויץ, להתגאות, להכריז על תכניות – להגיד את מה שחשוב להם.

הדברים שנישאים מעל פני במת הנאומים הזו אינם רק דיבורים, אלא מקבלים תוקף של פעולת-דיבור
(Act-Speech). בפעולת-דיבור, בעצם הביטוי והמבע יש כבר מעשה המתכוון להתממש. המעשה הדיפלומטי בכללותו בנוי על דיבורים שיש להם ממד משמעותי של פעולה. חישבו למשל על פעולת-דיבור של התנצלות, או של אזהרה, אשר כה נפוצות ביחסים הבינלאומיים. מרכזיותה של הבמה באו"ם הופכת את הנאומים של המנהיגים לבעלי יכולת להשפיע ולשנות את המציאות הפוליטית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: ישראל והעצרת הכללית של האו"ם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

]]>