לצפייה בראיון

הפוסט השלכות צווי המעצר של האג על היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי- ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בראיון לכאן 11, נובמבר 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צפו בראיון

הפוסט התחזקות הימין באירופה- ראיון של ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בכאן 11, יוני 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צפו בראיון

הפוסט ניתוח תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי- ראיון של ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בכאן 11, יוני 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בישראל חשבו שהבחירות לפרלמנט האירופי קריטיות בגלל שהן מבטאות את עלית הימין הקיצוני. אך זו לא הסיבה. אפקט הדומינו שלהן בצרפת הוא הדרמה הגדולה. הן חשובות כיוון שגרמו לעמנואל מקרון, נשיא צרפת, להכריז על בחירות בזק לאסיפה הלאומית במדינתו. אתמול התקיים הסבב הראשון שלהן ב-577 מחוזות בחירה, וביום ראשון הבא יתקיים הסבב השני שיכריע בין שני המועמדים המובילים בכל מחוז. אלו בחירות דרמטיות לא רק לצרפת אלא לאיחוד האירופי ולאירופה.

אחרי שמקרון מחק מפלגות שמאל וימין מתונות בבחירות הקודמות (2017, 2022), בבחירות אלו מפלגת המרכז שלו עצמו צפויה להתכווץ. הסקרים צופים שמפלגת הימין הקיצוני של לה פן תזכה בכ-260 מתוך 577 המושבים. במושבים רבים אחרים יזכה השמאל הקיצוני של מלנשון. במדינה בה אסור לסקור השתייכות דתית, מקרון מזהיר ממלחמת אזרחים בין שני הקצוות המקוטבים במדינת ה"חירות, (אי) שיוויון, (והעדר) אחווה".

תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי הראו החלשות פוליטית משמעותית גם לקואליציה של אולף שולץ, קאנצלר גרמניה. כך שבשקלול, הן מבטאות את ההיחלשות הדרמטית, כנראה הקריסה, של הציר הצרפתי-גרמני שהנהיג וקידם את תהליך האינטגרציה האירופית מאז 1950. ציר זה מקרטע כבר שנים, אבל כעת נראה שהחלק הצרפתי בו יקרוס, ושולץ, שיוותר להחזיק בו, כל כך אפור, כל כך מפחד מהעבר של מדינתו. ובטח שאינו רוצה לשתף פעולה עם ממשלת ימין קיצונית, ששורשיה ההיסטוריים במשטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה. וטוב שכך. אבל המשמעויות לאירופה חמורות.

קריסת המרכז בצרפת לימין הקיצוני מחד ולשמאל הקיצוני מאידך היא סכנה לעמידת אירופה מול פוטין, איראן וסין. היא סכנה להחזקת האיחוד האירופי רלוונטי ונאט"ו תפקודית. מקרון הוא מי שדגל באג'נדה הכי פרו איחוד-אירופי, לאחרונה גם הכי מיליטנטית מול רוסיה, וגם שיפר את היחסים הטראנס-אטלנטיים עם ארה"ב.

הבחירות הלאומיות בצרפת עלולות לשתק את מדיניות החוץ האירופית עוד יותר מהרגיל. אמנם המסורת ברפובליקה החמישית היא שהנשיא מוביל את מדיניות החוץ, אך מה יהיו עמדותיו של שר חוץ ממפלגת לה-פן אין לדעת, אם כי ניכרים נסיונות המיתון ונמחק המצע שיצא נגד נאט"ו. יש להזכיר גם כי צרפת מחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון.

כתוצאה מהחלשות צרפת וגרמניה, הממשלות החזקות באירופה יהיו איטליה בראשות מלוני ופולין בראשות טוסק. הוא ימין ליברלי. היא ימין אירוסקפטי, שאמנם מיישרת קו עם מדיניות החוץ של בריסל (תמורת מדיניות הגירה ימנית יותר), אבל מסיגה את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה הליברלית בבית (צמצום חופש עיתונות, זכויות להט"ב, חברה אזרחית וכד'). כיצד תראה ותתפקד אירופה שכזו?

בבריטניה אלו דווקא הלייבור שישובו לשלטון אחרי 14 שנים. השמרנים בצלילה חופשית, ונייג'ל פראג', הפופוליסט המסוכן, שהקים את מפלגת UKIP ("עצמאות לבריטניה"), וחולל לממלכה ולתושביה נזק כלכלי ופוליטי בלתי ישוער ביציאתה מהאיחוד האירופי, עומד לזרוע כאוס בשנית ולהכנס לבית הנבחרים עם אג'נדה פופוליסטית ופרו-רוסית. האם שוב אירופה המזדקנת תהיה תלויה בבריטניה (הפעם לצד גרמניה) להצלתה? אחרי ברקסיט בריטניה כה חלשה כלכלית, שזהו תסריט רע. לפחות היא עצמאית במדיניות החוץ שלה מהאיחוד האירופי. כשהבחירות בארה"ב בפתח, ובעימות עם טראמפ חולשת ביידן היתה ניכרת, נראה ש'המערב' במצב הקריטי ביותר בעיתוי הגרוע (ביותר?) לנוכח העליה בסיכונים הגלובלים מול רוסיה, איראן וסין.

הפעמונים המצלצלים באירופה צריכים לצלצל גם בישראל. הבחירות ברחבי אירופה חשובות לישראל. אירופה היא עדיין צבר המדינות הדמוקרטיות – ליברליות הגדול בעולם. היא אמנם מישנית בהשוואה לארה"ב  בחשיבותה האסטרטגית- בטחונית לישראל, אך כלכלית אירופה היא השותפה הגדולה שלנו. אם אירופה נחלשת עוד לפני ארה"ב, אלו סימנים מעודדים לשאיפות האימפריאליות של רוסיה, איראן וסין.

לנוכח זמנים אסטרטגיים עולמיים שכאלו, על ישראל להיערך אסטרטגית וטקטית ולבחור בברית ההגנה עם סעודיה וארה"ב כנגד איראן, עליה אירופה תברך. אלו ימי בחירות דרמטיים ביותר לאירופה, בקרוב לארה"ב, וישראל חייבת לבחור נכון. יש לדבר אמת לעם, לציבור, שיקרא את המפה העולמית והאזורית המבהילה. למקרון זה כבר לא יעזור. אך אין דרך אחרת. המרכז – מהימין לשמאל המתון – חייב להחזיק אל מול הקיצוניים המאגפים אותו.

המאמר פורסם ב-7.1.24, באתר מעריב.

הפוסט פעמוני האזעקה מצלצלים: אפקט הדומינו של הבחירות לפרלמנט הצרפתי ישפיע גם על ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנחה:
ד"ר מאיה שיאון-צדיקיהו – מנהלת תוכנית קשרי ישראל-אירופה, מיתווים; הפורום האירופי באוניברסיטה העברית; חברת הוועד המנהל של האגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית (IASEI)

פאנליסטים:
אסף אוני- כתב אירופה, עיתון גלובס
רינה בסיסט- ראש דסק ישראל, אל-מוניטור
מתיאס שיסלר – מנכ"ל ELNET-EU & NATO

לצפייה בפאנל

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי והשפעתן על ישראל – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט נכסיות אקלימית: האיחוד האירופי, ישראל ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנגד, כך טוענים באיחוד האירופי, ממשיכה ישראל במדיניות הכיבוש וההתנחלויות – אשר מאיינת כל אפשרות של שדרוג היחסים בין בריסל לירושלים.

אי אפשר כמובן לשכוח את החלטתה של הממשלה לשלוח לקבלת הפנים של יום אירופה דווקא את השר איתמר בן-גביר, במה שנתפס בבריסל כפרובוקציה מכוונת. צעדים אחרים של ממשלת בנימין נתניהו הצליחו גם הם להרגיז את האירופים.

משרד החוץ הצרפתי הוציא ב-22 במאי גינוי חריף במיוחד להחלטת השר יואב גלנט לאפשר לישראלים להיכנס לתחומו של מאחז חומש. הגינוי הזה מצטרף לשורה של הודעות דומות בשבועות האחרונים מפריז, המגנות את מדיניותה של ממשלת נתניהו ומזהירות מפני ”צעדים חד צדדיים” של ישראל אשר יבטלו כל אפשרות לאופק מדיני עבור הפלסטינים.

הממשלה בירושלים הצליחה מאז הקמתה להרגיז את האירופאים (והאמריקאים) לא רק בנושא ההתנחלויות, אלא גם בתחום הרחב יותר של זכויות אדם. למשל, הניסיון של הליכוד להעביר בוועדת החקיקה בסוף מאי את “חוק העמותות” שנועד להגביל את האפשרות של עמותות וארגונים אזרחיים לקבל משאבים ממדינות זרות, זכה לקיתונות של רותחין מהאיחוד האירופי, צרפת, גרמניה, שבדיה, אירלנד, וגם מממשל ג’ו ביידן.

אבל לא רק פריז, ברלין ובריסל מבולבלות. גם ירושלים מבולבלת.

מאז הקמתה של ממשלת בנט-לפיד ביוני 2021, אימצו בבריסל גישה חדשה מול ירושלים. במקום הצהרות לעומתיות, האיחוד העדיף ומעדיף שלא לריב עם ישראל, או לפחות לצמצם את המריבות. אם בעבר הגיב ז’וזף בורל כמעט אוטומטית לכל יוזמה ישראלית בתחום ההתנחלויות ולכל תקרית ביטחונית בשטחים, בחר שר החוץ האירופי בחודשים האחרונים, ביותר מפעם אחת כזאת, פשוט לשתוק.

בבריסל אין כוונה לשיקום מלא שיכול להוביל לשדרוג משמעותי של היחסים עם ירושלים. שינוי דיסקט כזה לא צפוי להתרחש עד אשר ישראל תפתח במשא ומתן אמיתי מול הפלסטינים ותקפיא את מדיניות ההתנחלויות. עם זאת, במפתיע, החליטו בבריסל להמשיך במדיניות “צמצום המריבות” גם מול הממשלה המשיחית והקיצונית של בנימין נתניהו. יותר מכך, האיחוד האירופי מתרץ את מדיניות השקט ההצהרתי שלו, בכך שהם ”מגיבים למעשים”. בפועל, האיחוד איננו מעניש את ישראל, גם כאשר היא נוקטת בצעדים הנחשבים להפרה של החוק הבינלאומי.

בירושלים מתקשים להבין לאן בדיוק מוביל השינוי הטקטי של האיחוד האירופי. אחרי שנים של הפניית גב מפגינה עכשיו בריסל בפירוש רצון לשקם את יחסיה עם ירושלים, אבל במקביל מסרבת לעבוד עם הממשלה הישראלית הנבחרת.

כך למשל, שוודיה הייתה אחת המדינות שכן שלחו נציג מטעמן ל”כנס הנכבה” שארגנו הפלסטינים באו”ם בחמישה עשר במאי. הביקור המוצלח של כהן בשטוקהולם היה פתאום כלא היה, כך חשו במרירות במשרד החוץ בירושלים.

אם לסכם את הדברים, ממשלת ישראל רוצה קשר עם אירופה, אבל לא את עמדתה כלפי הפלסטינים והכיבוש, ולא את עמדתה כלפי הדמוקרטיה. אירופה רוצה קשר עם ישראל, אבל לא עם ממשלת נתניהו. התוצאה היא בליל של התנהגויות לא קוהרנטי, והצדדים עדיין מחפשים לנסח את המדיניות הנכונה זו כלפי זו.

איך אפשר להסביר את זה? נראה כי גם אירופה וגם ישראל מוצאות את עצמן בשנה האחרונה מחוץ לאזורי הנוחות הקודמים שלהן.

עבור אירופה, המלחמה באוקראינה חייבה אותה לאתחל מחדש את יחסיה עם שורה של מדינות, כולל ישראל. יחסיה של בריסל כלפי מדינות שמחוץ לאיחוד מתיישרים בהתאם לעמדתן על הפלישה הרוסית לאוקראינה. ”הלנו אתה אם לצרינו?” היא השאלה הקובעת. ישראל, עקרונית לפחות, נמצאת ב”מחנה של הטובים” – למרות שעדיין קיימת ציפייה שהיא תעשה יותר.

אירופה מוצאת את עצמה מעניקה מקום נרחב יותר לשיקולי ריאל-פוליטיק על פני מדיניות החוץ הנורמטיבית שקדמה בעבר. הסיוע הצבאי שטהרן מספקת למוסקבה, והמודיעין שישראל מספקת לאוקראינה ובעלות בריתה על המל”טים האיראנים, בונים קירבה מחודשת בין בריסל לירושלים. גם ההבנה באירופה שאבד הסיכוי להקים לתחייה את הסכם הגרעין עם איראן, ממקמת אותה קרוב יותר לעמדה הישראלית בהשוואה לשנים קודמות. וכך, מה שקובע עכשיו מבחינת האיחוד זה אוקראינה, לא הבעיה הפלסטינית, מצב שמשחק לידיה של הממשלה הישראלית.

מנגד, ממשלתו של נתניהו מוצאת את עצמה בבידוד בינלאומי, שמקורו בשותפיו של ראש הממשלה. דוגמה לכך היא ביקורו הפרטי כביכול של השר בצלאל סמוטריץ’ בפריז בחודש מרץ. סמוטריץ’ התעקש להגיע לעיר האורות למרות שבפריז חזרו ורמזו שהוא פרסונה נון גרטה. יותר מכך, סמוטריץ’ נשא בפריז נאום פרובוקטיבי במיוחד על “ארץ ישראל השלמה”.

בארמון האליזה התקשו להבין את ההתגרות המכוונת הזאת של ממשלת נתניהו, חודש אחד בלבד לאחר פגישתו בפריז של ראש הממשלה הישראלי עם הנשיא הצרפתי. ירושלים משוועת ללגיטימיות בינלאומית, אבל ההתנהגות שלה משדרת בדיוק את ההיפך. סמוטריץ’, מתכוון להגיע לפריז שוב בתחילת חודש יוני למפגש שרי האוצר של ה-OECD. גם הפעם הודיעו לו הצרפתים חד משמעית כי לא ייפגשו איתו.

בתוך חוסר הקוהרנטיות החדש הזה, הצביעות הישראלית כלפי הסוגיה הפלסטינית בולטת אף יותר, ואפילו באירופה כבר לא “בולעים” את הלוקש הישראלי של רצון כביכול לשפר את חיי הפלסטינים. בוודאי לא נוכח הקריאות “למחוק את חווארה”.

במשרד החוץ בירושלים מודעים לכך. הראיה – יום אחד בלבד לאחר הביקור של כהן בבריסל, בשלושה במאי, השתתף סמנכ”ל מזרח תיכון עודד יוסף, יחד עם מתאם הפעולות בשטחים, בכנס השנתי של המדינות התורמות לפלסטינים. ישראל משתתפת באופן קבוע בפורום הזה, שהוקם עם חתימת הסכמי אוסלו בהנהגתה של נורווגיה, ואשר מתכנס לעיתים בבריסל ולעיתים בניו יורק. מטרתו של הפורום הוא לתאם ולהגיש סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית – אינטרס לכאורה גם של מדינת ישראל. לאורך השנים נשלחו לכנסי המדינות התורמות נציגים ישראלים בדרגים שונים, כולל מתאמי הפעולות בשטחים לדורותיהם, השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי, והשר לפיתוח איזורי עיסאווי פריג’.

גם בתקופות המתוחות ביותר בין ישראל לפלסטינים, לא החרימה ישראל את הפורום. אבל ההשתתפות של נציג ישראל הפעם בפורום התורמות הייתה כנראה רק דרך לצאת ידי חובה. משרד החוץ הנמיך פרופיל. ירושלים אמנם שלחה למפגש פקידים בכירים, אבל עשתה כל שביכולתה כדי להעלים את הנסיעה הזאת מעיניה של התקשורת הישראלית.

יותר מכך, ממשלתו של נתניהו המשיכה לזלזל באירופאים, ובאותו השבוע של מפגש המדינות התורמות, החליטה להרוס בית ספר יסודי ליד בית לחם, שנבנה במימון האיחוד האירופי.

בבריסל התקשו להבין מדוע הפקידים הישראלים ששהו ממש באותו היום בבריסל לא הצליחו לעצור את הצעד הפרובוקטיבי הזה. גרמניה, בת בריתה המרכזית של ישראל באיחוד, הוציאה גינוי חריף במיוחד. מעבר לכך, יומיים לאחר ההריסה, הודיעו האיחוד האירופי ודנמרק על חניכתם של שלושה פרוייקטים חדשים של בתי ספר לילדים פלסטינים באיזור סי שבגדה, בעלות של 1,250,000 יורו. אצבע אירופית בעין הכיבוש של ירושלים.

כעת הבלבול שורה, ושני הצדדים בוחנים את ההתנהגות של כל צד ואת מנעד התגובות האפשרי, אבל בעולם בו הגבולות בין שני המחנות הופכים ליותר ויותר ברורים, הבלבול לא יכול להימשך.

בזמן הקרוב, שני הצדדים יאלצו להתכנס לגיבושה של אסטרטגיה ברורה והתנהלות אל מול הצד השני. אירופה תצטרך להכריע כיצד היא מתייחסת לממשלה שמקדמת סיפוח ופוגעת בדמוקרטיה, ובירושלים יצטרכו להכריע איזה מחיר ישראל מוכנה לשלם ביחסיה עם אירופה עבור החלומות המשיחיים של חברי הממשלה. זמן ההכרעה קרב. לא ישראל ולא אירופה יוכלו להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

הכתבה פורסמה ב"זמן ישראל", ב31 במאי.

הפוסט ישראל ואירופה לא תוכלנה להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שלשום (שלישי) שב שר החוץ, אלי כהן, מסדרת פגישות בבריסל. לא כל שרי הממשלה הנוכחית מבטלים את הישגי קודמיהם, וכהן, הפועל באופן ענייני ושקול, הביע בפני בכירי האיחוד את רצונו בפיתוח וקידום היחסים. החשש מהידרדרות בחזרה אל "העשור האבוד" תחת ממשלות נתניהו 2021-2009 התבדה עד כה, וטוב שכך. האיחוד האירופי הוא שותף ראשי של ישראל בשורה ארוכה מאוד של תחומים (סחר, מחקר, תעופה ועוד). עם זאת, שינוי המילים והטון שכהן והממשלה החדשה בישראל מביאים ליחסים אלו ניכר.

על הפרק עמד הניסיון לשכנע את בריסל להקשיח עמדות כלפי איראן. אם בשנים קודמות משימת השכנוע בעניין האיראני היתה קשה ביותר, בין היתר כיוון שאחד מהישגיו הבולטים של האיחוד במדיניות החוץ היה הסכם הגרעין (JCPOA) ב-2015, כעת נדמה כי "האסימון נפל" וזאת על רקע העובדה שנשק איראני משמש בחודשים האחרונים את רוסיה לתקוף באוקראינה. המטרה הדיפלומטית של ביקור כהן היתה פתיחת דף חדש עם ז'וזפ בורל, הנציג הגבוה למדיניות חוץ וביטחון של האיחוד האירופי. דף כזה אמנם כבר נפתח בתקופת כהונתו של יאיר לפיד במשרד החוץ, ובכל זאת – בורל ידוע בעמדתו הפרו-פלסטינית והביקורתית כלפי ישראל מאז נכנס לתפקידו בשלהי 2019. אמירותיו בנושא זה ובנושאים אחרים הכעיסו את לפיד וקודמיו.

ובחזרה לניסיון המהפכה המשטרית: כאשר בוחנים לעומק ומשווים בין תגובות הבאות מאירופה לבין התגובות שבאו מארה"ב, הפער ניכר. בייחוד כשמשווים זאת לאופן הטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעוד שארה"ב נוטה להעביר לישראל את המסרים הקשים בעניין זה בחדרי חדרים, האיחוד האירופי מפרסם את הביקורת הקשה שיש לו כלפי ישראל בריש גלי. והנה, בחודשים האחרונים, לנוכח ניסיון המהפכה, הממשל האמריקאי שינה מהרגלו ודיבר בקול רם ובוטה מחוץ לחדר, ואילו האיחוד האירופי ורוב מנהיגי המדינות החברות בו עברו לדבר בתוך החדר, כשמחוצה לו הם מסתפקים בשליחת איתותים על דאגתם ממהלכי הממשלה.

דברי נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ב-28 במארס היו חדים וברורים: כל עוד נתניהו לא יפסיק את המהפכה המשפטית-משטרית הוא פרסונה נון-גרטה בוושינגטון. לעומתו, המנהיגים האירופים דיברו רק כאשר נתניהו או בכירים ישראלים אחרים הגיעו לבקרם. מטרת הביקורים מצד הישראלים היתה בעיקר איראן, אך הם נוצלו על-ידי האירופים להעביר מסר לגבי המהלכים הפנימיים בישראל. ללא ביקורים אלו ייתכן שאותם מנהיגים היו שותקים.

נראה כי בורל נשמע לאזהרות המפורשות של כהן לבל יתערב בעניינים הפנימיים של ישראל, ומילא את פיו מים. הפעם היחידה בה התבטא בנושא המהפכה המשטרית היתה כשזומן על-ידי הפרלמנט האירופי לדיון על "המצב הדמוקרטי בישראל והשלכותיו על הפלסטינים". גם אז הריע (בסניטה לממשלה) לדמוקרטיה התוססת בישראל, ויצא ידי חובה כשחזר באופן רפוי/כפוי על האמירה "ערכים משותפים": דמוקרטיה, חברה פתוחה ושלטון חוק, והוסיף "אנו מצפים שזה ימשך". בכל הציוצים במהלך ובסיום ביקור כהן בבריסל לא הוזכרו המילה "דמוקרטיה" והביטוי "ערכים משותפים".

יש כמה הסברים לשתיקת האיחוד האירופי בנושא:

ראשית, עיני האיחוד מופנות למלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זהו האיום הביטחוני הראשי והקיומי לו נתונה תשומת לבו. השתיקה לגבי איום נסיגת הדמוקרטיה בישראל היא חלק מהתפנית למדיניות חוץ ריאל-פוליטיק שמוביל בורל. במשבר האנרגיה בו נמצא האיחוד, ישראל היא מקור חשוב לגז (דרך מצרים), מקור חשוב לרכש ביטחוני (למשל מערכת ה"חץ" לגרמניה) ומקור למודיעין על הנשק האיראני שהרוסים משתמשים בו על אדמת אירופה. בעתיד, האירופים אף מקווים שישראל תמכור לאוקראינה נשק הגנתי. אין הרבה קשב לנעשה בישראל פנימה.

שנית, התבטאות מצד האיחוד האירופי בסוגיית המהפכה המשטרית תהיה בבחינת "הרמה להנחתה", שכן בתוככי האיחוד יש כמה מדינות חברות, ובראשן הונגריה ופולין, שמהוות מודל לחיקוי עבור ממשלת ישראל. התבטאות בנושא אמנם תבטא את ערכי היסוד של האיחוד, המופיעים באמנה המכוננת שלו: דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומיעוטים, אך הנסיגה הדמוקרטית בחלק מחברותיו תצייר את ביקורתו על ישראל כצבועה, ותפנה בחזרה את אור הזרקורים לפינותיו החשוכות. כל עוד האיחוד לא מצליח להתמודד עם נסיגת הדמוקרטיה במדינות בתוכו, הטפות בנושא יכולות לבוא רק ממדינות חברות בהן (עוד) לא נפלה השלהבת, למשל גרמניה וצרפת. נוסף על כך, קשה לבריסל להשמיע ביקורת על ממשלת הימין הקיצוני שהרכיב נתניהו, כשבאירופה הצלחת מפלגות ימין קיצוני ניכרת בעשור האחרון.

שלישית, להבדיל מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, בו לאיחוד האירופי יש מדיניות סדורה מאז 1980, אותה הוא ביטא בהצהרות פומביות רבות, כאן מדובר בעניין פנים-ישראלי, בו לא צפויה להתקבל מדיניות סדורה בעתיד הנראה לעין. גורמים חיצוניים אולי יביעו דאגתם ויזהירו מפני ההשלכות על היחסים (ודי בכך), אך לא ינסו להתערב בנעשה בישראל.

בחירת האיחוד האירופי שלא להתבטא היא ריאל-פוליטיק חכם, אך מאכזב עבור הציבור בישראל המאמין בערכי הדמוקרטיה. הפעם היחידה עד כה שהאיחוד אמר דברים ברורים בעניין, היה כאשר שגרירו בישראל, דימיטר טנצ'ב, התראיין יממה אחרי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. טנצ'ב הדגיש כי כשגריר אינו יכול לתת הוראות למדינה עצמאית וריבונית כיצד לפעול, אך חזר ואמר כי חשוב לאיחוד שישראל תישאר דמוקרטית ושהערכים המחברים בינינו – יישמרו. עוד הוסיף כי כיבוד עצמאות הרשות השופטת היא חלק מדמוקרטיה, שאינה הכרעת הרוב בלבד.

אם כן, האיחוד האירופי זהיר ומחושב, השמיע את קולו מאוחר, ונזהר שלא לדרוך על אצבעות ממשלת נתניהו השישית – ממשלת הימין הקיצונית ביותר שקמה בישראל, הכניסה להסכמים הקואליציוניים את זכותה של ישראל על כל הארץ ואת כוונותיה המפורשות לסיפוח (ה)שטחים. אין זה מפתיע שטובת אירופה קודמת, אך אי העמידה הנחרצת לצד ערכי הדמוקרטיה מאכזבת. ואולי בעצם הציפיות מהאיחוד לא היו ריאליות מלכתחילה?

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-4 במאי.

הפוסט בנוגע להפיכה המשטרית, האיחוד האירופי נוהג באופן מחושב וגם מאכזב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל ניצבת היום בפני אתגר מסוג חדש, אותו הציג מנכ"ל משרד החוץ, אלון אושפיז, בכנס "מיתווים" בנובמבר. אושפיז סקר את הישגי הדיפלומטיה הישראלית בשנים האחרונות, שסדקו, לכאורה, את ההתניה שנורמליזציה עם ישראל תתאפשר רק אחרי פתרון הבעיה הפלסטינית. בסיום סקירתו, הוא תיאר שינוי מדאיג ומאתגר באופן התייחסות הקהילה הבינלאומית לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "יש הבדל גדול בין הדרך בה הקהילה הבינלאומית התייחסה לסכסוך עד עכשיו, כסכסוך פוליטי שצריך לפתור במשא ומתן, לבין מעבר להכרזה על הסכסוך כ'כיבוש בלתי חוקי מתמשך'", אמר. מצב כזה, כבר לא פותרים את הסכסוך במשא ומתן, אלא באמצעות לחץ על הצד הישראלי. "לחץ על ישראל פירושו גם אמצעים מעולם הסנקציות", סיכם אושפיז. אכן, שתי פרדיגמות שונות לגמרי המציבות את ישראל בשני מקומות שונים לגמרי.

מאז 1967 מתקיים בשטחים מצב המוכר כ"כיבוש זמני", עם הכרה משפטית בלגיטימיות הנוכחות הישראלית הזמנית בשטחים. החלטת מועצת הביטחון 242 הניחה את הקרקע למשא ומתן עתידי בין הצדדים, שיביא, לפי נוסחת "שטחים תמורת שלום", לסיום הכיבוש. "כיבוש" איננה מילה גסה בתפיסת המערכת הבינלאומית ובלבד שהיא מתארת מצב זמני.

הפלסטינים ביססו לאורך השנים קמפיין בינלאומי נחוש נגד ישראל, במיוחד באו"ם, בתקווה שהעולם יכפה עליה ויתורים שלא יושגו במשא ומתן. בראייתם, זו הזירה בה זוכים להישגים, שכן הם נהנים מגיוס רוב קולות לכל יוזמה. מנגד, ישראל הוכיחה באמצעות מוסדות השלטון ומעמד בג"ץ כי היא מדינת חוק דמוקרטית ויציבה. החלטת עצרת האו"ם בחודש שעבר לבקש חוות דעת מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בדבר חוקיות "הכיבוש הישראלי" והשלכותיו המשפטיות על התנהגות המדינות כלפי ישראל, אינה "עוד החלטת או"ם דקלרטיבית שתמוסמס". היא משדרגת את המאמץ הפלסטיני המתמשך, מנוסחת בנרטיב הפלסטיני/ערבי וכוללת "שפה מוסכמת" שתשולב, בהגדרה, בהחלטות האו"ם העתידיות.

אנו מצויים כיום בתחילתו של מהלך בינלאומי דרמטי, בבחינת שינוי פרדיגמה. נכון כי גם בעבר (2004-2003) עשו הפלסטינים שימוש דומה בגופי משפט בינלאומיים כדי לתקוף את ישראל. בחוות דעת קודמת של בית הדין הבינלאומי בהאג בעניין גדר ההפרדה ("החומה", לשיטתם), פרי יוזמה פלסטינית, נאמר כי "בניית החומה קובעת עובדה בשטח שעלולה להיות סופית וקבועה. במקרה זה התוצאה בפועל תהיה סיפוח של שטחים על-ידי ישראל". חרף הדמיון בין חוות הדעת הזו לבין זו שתפורסם על "הכיבוש", מדובר במקרים שונים: בעוד שב-2004 בדק בית הדין סוגיה נקודתית (הגדר), הפעם הוא יבדוק את כלל נושא הכיבוש וההתנחלויות, חוקיותם והשפעתם על "פלסטין", המוכרת כיום על-ידי האו"ם כמדינה, בשונה מ-2004-2003.

זאת ועוד, ב-2004 התמודד בג"ץ עם חלק מטענות בית הדין כשהוכיח כי מערכת המשפט הישראלית חזקה דיה כדי להעמיד חלופה מקומית של ביקורת שיפוטית ראויה. בג"ץ אף הורה בזמנו למערכת הבטחון לשנות חלק מתוואי הגדר. ישראל, שלא שיתפה פעולה עם המהלך, הבהירה כי הגדר הינה זמנית וטענה לזכות להגנה עצמית – באמצעות הגדר – מול הטרור. כיום, בעיצומו של משבר חוקתי הכולל חשש מהחלשת בג"ץ, ייתכן שטיעונים אלה ייחלשו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר הודיע כי חוות הדעת לא תחייב את ישראל, שבדרך כלל נמנעת משיתוף פעולה עם החלטות עצרת האו"ם ("נולדו בחטא" בראייתה, החלטות חד-צדדיות הנסמכות על רוב אוטומטי).

אומר, מנסיוני, כי לצד התכחשותנו לסמכות בית הדין הבינלאומי בהאג, ישנם יתרונות בשיתוף האו"ם/בית הדין במידע רלוונטי, בערוץ בלתי רשמי. ולראייה: כשישראל שיתפה את האו"ם בנתונים שהוכיחו שמערכת המשפט הצבאית נותנת מענה לטענות האו"ם, נמנעו נזקים. אני תקווה כי גם הפעם תימצא הדרך לשתף פעולה בצורה דיסקרטית.

באשר להשלכות אפשריות של חוות הדעת, קיימת חשיבות מכרעת לדרך בה היא תתורגם לשפת המעשה על-ידי מדינות, ארגונים בינלאומיים, גופים משפטיים, העולם העסקי והחברה האזרחית. ממשלות לא צפויות לאמץ מיד את חוות הדעת המייעצת והמלצותיה ותעדפנה להמתין. יחד עם זאת, חוות הדעת תיכנס לשיח הדיפלומטי ותניע יוזמות פלסטיניות חדשות נגד ישראל. חוות דעת של שופטי גוף יוקרתי כבית הדין הבינלאומי, שתשלול את חוקיות הכיבוש, תעניק "רוח גבית" לקמפיין הדה לגיטימציה (BDS) והאפרטהייד בקרב הציבור הרחב, מוסדות בינלאומיים והחברה אזרחית ברחבי העולם. הצטברות המהלכים הללו עלולה להביא למסה קריטית, בעקבותיה גם ממשלות, או ארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי, יאלצו לפעול. הסכנה איננה מיידית, אך "הרכבת כבר יצאה מהתחנה".

העולם העסקי עלול להיות זירה שתושפע מיידית מחוות הדעת. על רקע השימוש במדדי הנאותות החברתית-ערכית-מוסרית (ESG) כמשפיעים על החלטות של תאגידים וחברות בדבר השקעות ועשיית עסקים, יש סכנה לפגיעה בכלכלת ישראל. סממנים ראשונים ברוח זו אנו מוצאים בהחלטות של חברות כמו Airbnb, בן אנד ג'ריס, קרן העושר הנורבגית ועוד. בעוד אלו דוגמאות שמצויות מעל לפני השטח, קיימת גם אפשרות ל"חרם סמוי/שקט" שיביא להחלטות דירקטוריונים להימנע מהשקעה או קשר עסקי עם חברות וגופים פיננסיים ישראליים בעלי זיקה ל"כיבוש". בעוד שניתן להיאבק בהחלטת בן אנד ג'ריס, אי-אפשר להיאבק ב"חרם סמוי/שקט". יש כבר ידיעות על גופים ש"יושבים על הגדר" בהמתנה להבהרת המצב. המשך המגמה אף עלול לפגוע בדירוג האשראי של ישראל.

סביר להניח שחוות הדעת של בית הדין תשפיע גם על מהלכים בגוף משפט בינלאומי משמעותי אחר – בית הדין הבינלאומי הפלילי. היא עלולה להעניק לגיטימציה משפטית לקידום הליכים נגד ישראלים. לא ירחק היום בו שרים, קצינים ישראלים ואזרחים הקשורים ל"כיבוש" לא יוכלו לנסוע לחו"ל מבלי להסתכן במעצר, או שיידרשו לאשרות כניסה, שאפשר שתסורבנה. העולם העסקי והחברה האזרחית יהנו ממעטפת משפטית ויחושו מוגנים אם יחליטו לממש המלצות חוות הדעת ולעשות מעשה. אסור לפיכך להתעלם מכך ולפטור זאת בהינף יד ש"יהיה בסדר".

החלטת האו"ם לבקש את חוות הדעת היתה מתקבלת בכל מקרה ואיננה קשורה לכאורה בחילופי השלטון בישראל. יחד עם זאת, הקולות הנשמעים בימים אלו מירושלים, מחדדים, בראיית הפלסטינים, את הצורך בהחרפת מאבקם. העולם מאזין להצהרות גורמים בממשלה ובכנסת על המהלכים הצפויים, צופה בהסכמים הקואליציוניים, בחוקים שבדרך, בקווי היסוד של הממשלה המבטיחים זכות/שליטה "בלעדית" לישראל בשטחים. העולם עד להחלטות ביצועיות – איזרוח ניהול המינהל האזרחי תוך מסירת סמכויות לגורמים פוליטיים, פיצול שרשרת הפיקוד, "חוק החסינות" לחיילים ועוד. כל אלו יחזקו גם בעיני ידידותינו את החשש כי דרכה של ישראל לסיפוח השטחים.

נוסף על כך, חוסר הבהירות לגבי הרפורמה המשפטית, "טשטוש" הפרדת הרשויות בישראל, כמו גם היוזמות להחלשת בג"ץ, עלולים להעניק רוח גבית לחוות הדעת. הם יעצימו את הביקורת על ישראל מצד המבקרים, יחלישו את תומכיה, ויסייעו להטמעת פרדיגמה חדשה של לחץ בינלאומי בלתי מתפשר על ישראל על רקע הקביעה כי בשטחים מתקיים "כיבוש שהפך לסיפוח".

סוגיית ה"כיבוש" הישראלי בשטחים, השליטה על עם אחר והשפעתו על החברה הישראלית, הינם נושאים כבדי משקל המחייבים דיון נוקב בכלל החברה הישראלית. אלא שהצעדים האחרונים מתקיימים ללא דיון ויוצרים סכנה מוחשית של פגיעה במעמדה בעולם, בידודה והחזרת "החרם הערבי" בתצורה חדשה, כתהליך שחלקו סמוי. אסור להפקיר אינטרסים בזירה הבינלאומית לטובת שיקולים פוליטיים פנימיים, כפי שמשתקף בחלק מההסכמים הקואליציוניים. ההנהגה בישראל חייבת להבין כי המצב שתיאר הבכיר לפני כ-16 שנה השתנה וכי העברת הסכסוך לזירה המשפטית היא התפתחות דרמטית מסוכנת, העלולה להביא ל-"פליליזציה" של ישראלים, לפגיעה בכלכלה ונזק מדיני של ממש.

בהקשר זה, עלינו להיות קשובים לציפייה האמריקאית לשמירה על "ערכים משותפים". עלינו להבין שבמציאות הפוליטית החדשה, רשת הבטחון שפרשה ארה"ב עבור ישראל באו"ם כבר איננה מובנת מאליה. אם נרצה להבטיח המשך הווטו האמריקאי היכן שיידרש (למקרה וחוות הדעת תונח על שולחן מועצת הביטחון), עלינו להתחשב בעמדותיה.

על ממשלת ישראל להחליט אם בכוונתה להמשיך ולנקוט בפועל במדיניות הקיימת, ממנה משתמע שעתיד השטחים ייקבע במשא ומתן עתידי, גם בלי לקבוע תאריך מוגדר, או, להביא לסיפוח, תוך תשלום מחיר. בדיון הזה חיוני שראשי המדינה, נבחריה ואזרחיה יהיו מודעים להשלכות שינוי המצב המדיני-משפטי. הן עלולות להשפיע משמעותית על מצבה של ישראל, מעמדה ואיכות חיי אזרחיה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-19 בינואר 2023

הפוסט מ"כיבוש חוקי" ל"סיפוח": העברת הסכסוך לזירה המשפטית מסוכנת מאוד לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפרסום גרר גל של תגובות מתלהמות, הנראות כחלק מקמפיין מתוזמר ומתמשך בהובלת הימין והמתנחלים, כחלק מ"המערכה על שטחי C". השרה אורית סטרוק טענה שזוהי "תוכנית חתרנית להקמת מדינה פלסטינית בניגוד להסכמים ובניגוד לחוק". השר בצלאל סמוטריץ' גרס שהאיחוד האירופי מסייע להקים "מדינת טרור ערבית בלב ארץ ישראל, באופן חד-צדדי". יו"ר מועצת יש"ע, שלמה נאמן, אמר ש"ההשתלטות על שטחי C היא האיום האסטרטגי הכי גדול באזורנו". ח"כים ושרים מהימין התאגדו וניסחו מכתב, בו תבעו מהאיחוד "לחדול לאלתר מבנייה בלתי חוקית בשטח ריבוני ישראלי", ומ"מימון ארגוני דה-לגיטימציה, המקדמים תעמולה אנטישמית נגד מדינת ישראל".

שטחי C מהווים 60% מכלל שטחי הגדה המערבית. בניגוד לטענות הימין, שטחים אלה אינם בריבונות ישראל מכיוון שישראל מעולם לא סיפחה אותם. על-פי הסכם הביניים מ-1995, שטחים אלה, שנכבשו עם כל הגדה המערבית ב-1967, מצויים בשליטה ישראלית "זמנית". למעט האזורים שנותרו למו"מ על הסדר הקבע, עיקר שטחי C אמורים היו לעבור לידי הפלסטינים. אלא שהצדדים, כידוע, לא הגיעו להסכמות והמשך המאבק גרר קיפאון מדיני מתמשך המשליך לרעה על הנעשה בשטחי C. הרשות הפלסטינית, למשל, אינה יכולה לממש את הסמכויות הפונקציונליות שניתנו לה במסגרת הסכם הביניים, כיוון שהשליטה בתנועה, בתכנון ובתשתיות נותרה בידי ישראל.

בהיעדר דיאלוג בונה בין הצדדים, שטחי C הפכו ל'אזורי מריבה". בצד אלימות, טרור ופשיעה, מתרחשת בהם פגיעה אנושה בטבע ובסביבה, ישראל מטרפדת פרויקטי בנייה הכרחיים למחייה פלסטינית, אוכלוסיות פלסטיניות מגורשות לעתים מבתיהן ונזקקות לסיוע הומניטרי בינלאומי. היעדר תיאום ונקיטה בגישה של "משחק סכום אפס" מונעים בנייה ופיתוח בראייה מרחבית ארוכת טווח, כפי שמציעה בריסל.

בחינת ההצעה של נציגות האיחוד האירופי ממחישה עד כמה הטענות הישראליות מופרכות ומונעות מאג'נדה פוליטית. "חזון" האיחוד לא השתנה במאומה. האירופים תומכים זה מכבר בהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, ומנסים שנים רבות לסייע הומניטרית לאוכלוסייה הפלסטינית המבודדת בשטחי C. החזון הזה תואם למעשה את האינטרס ארוך הטווח שלנו – לקדם את "פתרון שתי המדינות" כדי להבטיח את ישראל כמדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית. הפער העמוק הוא ביחס לאג'נדת הימין הקיצוני, המעוניין לתחם ולבודד ערים פלסטיניות, לספח את מרבית שטחי C לישראל, ולהנציח סכסוך דמים בין העמים. זאת, מבלי לנהל דיון ציבורי על ההשלכות והמחירים הכבדים.

בניגוד לטענות הימין, המסמך האירופי דבק בהסכמי אוסלו ובדין הבינלאומי, ואף ממליץ להימנע מצעדים חד-צדדיים ולנקוט בגישה לא מתעמתת מול ישראל ("Do No Harm"). גישה קונסטרוקטיבית זו נופלת על אוזניים ערלות של פוליטיקאים בממשלת הימין הנוכחית, הרואים כיום ברשות הפלסטינית ובקהילה הבינלאומית "אויבי ישראל", הפועלים יחדיו נגדה "ממניעים אנטישמיים". המסמך גם מתבסס על גישה מקצועית של תכנון מרחבי ושל קיימות סביבתית (Green Energy & Green Economy). במקום שישראל תאמץ את הגישה לקידום משותף של פיתוח ובנייה במימון אירופי, היא נוקטת מהלכים חד-צדדיים מפצלים, מרחיבה ללא סייג את ההתנחלות בעומק השטח, ומתחמת "אזורים צבאיים" נרחבים על חשבון שטחי מחייה פלסטינים. כך הופך השטח לנחלתם של גורמים המשתלטים על קרקעות לא להם ופוגעים בשטח ובאוכלוסייה.

ניכוס טיעוני הפלסטינים בידי הימין הקיצוני, בדבר השתלטותם "הבלתי חוקית" של שטחים "שלנו"; האשמתם בניסיון להתוות את גבולות מדינתם כמעשה גניבה ומרמה מידי מדינת ישראל מעורר השתאות. האשמת הפלסטינים באקטיביזם "התנחלותי" היא כגיבן שאינו רואה את החטוטרת העצומה שעל גבו. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית (כשלושה מיליון תושבים) מתגוררת בצפיפות באזורי A ו-B. באין אישור מצד ישראל, הרשות אינה יכולה להרחיב את שטחי המגורים. בקשות הרשות להיתרי בנייה בשטחי C מסורבות ברוב המקרים. רק חצי אחוז מהן זוכות לאישור מצד המינהל האזרחי. כך, הפלסטינים אינם מסוגלים להתמודד עם הריבוי הטבעי ללא בניה "בלתי חוקית". מאז 1967 עברו לגור בשטחים (לא כולל מרחב ירושלים) יותר מ-460 אלף יהודים. התרחבות ההתנחלויות בקצב מסחרר גוררת סבל לכ-260 אלף הפלסטינים המתגוררים בשטחי C, להרס מבנים ומתקנים, ולגירוש והחרמת רכוש, תוך שישראל היא זו שמפרה את הדין הבינלאומי.

הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה האיחוד האירופי, מספקים, על חשבונם, באישור ישראל, ובהתאם להסכמים, סיוע הומניטרי וכלכלי לפיתוח שטחים המצויים עדיין תחת כיבוש. הימין נרתע מלהסית נגד גורמים אחרים (UN-Habitat, USAID) הפועלים אף הם בשטח, תחת עקרונות דומים. הוא נטפל לאיחוד האירופי כשעיר לעזאזל. בניגוד לרוח זעקת "הקוזאק הנגזל", מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי טרם קיבלה החלטה המאמצת את המסמך בדבר פיתוח אזורי C כהחלטה רשמית. כדי שהיא תעבור, היא חייבת להתקבל פה אחד במועצה, בה יושבים נציגי 27 המדינות החברות, לצד שירות החוץ האירופי. עד שתתקבל, מדובר בהצעה ולא ב"תוכנית פעולה".

הדלפת המסמך שחררה מחדש את שד ההסתה נגד האיחוד האירופי מהבקבוק הימני הקיצוני. הסתה מתלהמת נגד האיחוד אינה דבר חדש בקרב פוליטיקאים מהימין, ועל אחת כמה וכמה מהימין הקיצוני. אולם עוצמתה והתלקחותה המהירה מצביעים על שפל מדרגה חדש אליו עלולים להידרדר היחסים בין ישראל לאיחוד תחת ממשלת נתניהו השישית. זאת, לאחר שיקום היחסים בעמל ניכר בתקופת "ממשלת השינוי". שני ההסכמים שקידמה ממשלת בנט-לפיד – Creative Europe וההסכם המשטרתי-מבצעי עם Europol – כבר נתקעו, וסביר שלא יקודמו. אתמול (רביעי) נודע כי האיחוד מחדש את תביעתו לפיצוי כספי מישראל על הרס מבנים ואובדן כספי משלם המסים האירופי.

מתן סמכויות יתר לשרים סמוטריץ' ובן-גביר בניהול פעילות ביטחונית ובניהול כלל הפעילות האזרחית בגדה המערבית, מבהירים את שצפוי לנו – פרובוקציות אלימות, היתר להחמרת פגיעה בפלסטינים, בפרט בשטחי C, ופעולות לקידום סיפוח השטח לישראל. קשה אם כן לצפות לשינוי חיובי בגישת ממשלת ה"ימין על מלא". מנגד, "פתיחת חזית" מול האיחוד האירופי דווקא בעת הנוכחית עלולה לפגוע באינטרס הישראלי ולבסס "קואליציית נגד" רחבה מול ישראל. זאת, דווקא בזמן בו האיחוד מעוניין בהגברת השותפות עם ישראל על רקע מלחמת רוסיה-אוקראינה, ולנוכח הנכסיות הישראלית בתחומי האנרגיה והביטחון.

לפיכך, על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ, אלי כהן, מוטלת אחריות למנוע את הפיכת שטחי C למוקד חדש של הסלמה ופגיעה נוספת ביכולת ההישרדות של הרשות הפלסטינית, ובה בעת לשמר את היחסים עם האירופים על כנם. לנוכח הרכב הקואליציה הנוכחית, בעמידה על יעדים בסיסיים אלו צפוי להם קרב בלימה קשה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-12 בינואר 2023

הפוסט הימין מסית נגד האיחוד האירופי עם חטוטרת עצומה על גבו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה לחצו כאן.

הפוסט ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בראיון לחדשות 12, סדר עולמי, דצמבר 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם מבצעי בין יורופול למשטרת ישראל: עלית מדרגה בשיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי במאבק בפשיעה ובטרור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיפלומטיה תרבותית בין ישראל לאירופה: הפוטנציאל הטמון בתכנית קריאטיב יורופ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים:

פותחת האירוע:

ד״ר טל שדה, מנהלת תכנית האיחוד האירופי באוניברסיטת תל אביב, נשיאה שותפה באגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית.

נאומים:

שגריר צרפת בישראל אריק דנון.

שגריר האיחוד האירופי בישראל דימיטר טזאנצ'ב.

פאנל ראשון:

שטין מולס, מנהל מחלקה- מדיניות ביטחון והגנה, (European External Action Service (EEAS.

ד״ר ברונו טרטרה, סגן מנהל, Fondation pour la recherche stratégique (FRS).

השגריר מישל דוקלו, יועץ מיוחד ל-Institut Montaigne, לשעבר שגריר צרפת ב-PSC בבריסל, בסוריה ובשוויץ.

טרה ורמה, חוקרת מדיניות בכירה, European Council on Foreign Relations (ECFR).

ד״ר מרסין טרליקובסקי, ראש התכנית לביטחון בין לאומי, Polish Institute of InternationalAffairs (PISM).

ראש הפאנל- ד״ר טובי גרין, אוניברסיטת בר-אילן.

פאנל שני:

השגריר אהרון לשנו-יער, שגריר ישראל לשעבר באיחוד האירופי.

עליזה בן-נון, סמנכ״לית אירופה במשרד החוץ, ישראל.

ערן עציון, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מנכ״ל רייז איט.

השגריר ג׳רמי יששכרוף, שגריר ישראל לשעבר בגרמניה.

ראש הפאנל- ד״ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה, מכון מיתווים.

דברי סיכום:

ד״ר גיל מורסיאנו, מנכ״ל מיתווים.

הפוסט מהו עתיד הביטחון האירופי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נקודת ציון שתיחשב להישג מדיני שלו היא כינוס מועצת האסוציאציה עם האיחוד. זו הדלת הראשית לפיתוח ושדרוג היחסים עימו. על אף שהסכם האסוציאציה קובע שעל המועצה להתכנס אחת לשנה, הפעם האחרונה שהיא התכנסה הייתה ב-2012. זו אחת מ"ירושות" מדיניות החוץ הלעומתית של בנימין נתניהו כלפי האיחוד, שלפיד מעוניין לשנות. כינוס המועצה יהווה הישג מדיני בפני עצמו. נוסף על כך, ביכולתו להוביל לשדרוג היחסים, ובראש ובראשונה לאפשר פתיחת שיחות לגיבוש מסמך Partnership Priorities, כדוגמת אלו שסוכמו לפני שנים אחדות עם שכנות אחרות של האיחוד במרחב הים התיכון.

לפיד, בהמשך לקודמו גבי אשכנזי, הצליח להטות את השיח האירופי על ישראל לכיוון חיובי יותר. אשכנזי שם דגש על "הסכמי אברהם" – הרחבת מעגל השלום בין ישראל למדינות ערב – והורדת הסיפוח מסדר היום. לפיד הוסיף על אלו את חזרתה של ישראל, תחת הממשלה החדשה, לערכים הליברל-דמוקרטיים אותם היא חולקת עם האיחוד האירופי. בדברו על זכויות אדם, עיתונות חופשית, מערכת משפט עצמאית, האמירה בין השורות של לפיד הייתה העברת משקל הכובד במערך הבריתות הלא-רשמיות של ישראל במרחב האירופי ומיקודו במדינות ליברליות. בין השורות של ממשלה שהתחייבה להפסיק את שיח ההסתה והשיסוי הפופוליסטי הייתה גם הבטחה להפסיק לעשות שימוש באיחוד האירופי כשעיר לעזאזל נוח בשיח הפוליטי בישראל.

לכאורה, נשיאות מועצת האיחוד האירופי, שעברה לידי צרפת בינואר עד סוף יוני, מהווה הזדמנות ללפיד לנצל את יחסי הקירבה והידידות שלו עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לשם כך. זה היה אחד מנושאי שיחתם של השניים לפני כשבועיים. אולם על-אף מאמצי לפיד, ועל-אף הצלחת הדיפלומטיה הישראלית תחת הנהגתו לשפר את השיח האירופי לגבי ישראל, נראה שהסיכויים לכינוס מועצת האסוציאציה בחודשים הקרובים נמוכים ביותר. יתכן אף שמצב "לימבו" זה – שיפור השיח והיחסים מחד, אך היעדר התקדמות מדינית סימבולית ופורמלית ביחסים מאידך – ימשך לאורך כהונת הממשלה הזו.

מדוע זו הערכת המצב, והאם לנוכח הערכה זו על שר החוץ לשנות טקטיקה ולהציב מטרות ברות השגה?

הערכת מצב זו נסמכת, ראשית, על המבנה המוסדי של האיחוד האירופי: כדי לכנס מועצת אסוציאציה, שרי החוץ של 27 המדינות החברות יידרשו להגיע ל"עמדה מוסכמת" (Agreed Position) בקונצנזוס. לא מדובר על כמה פסקאות, אלא על מסמך ארוך, הכולל התייחסות לכל נקודות המחלוקת (ירושלים כבירת ישראל, מתחם הר הבית, התנחלויות, שטחי C, וכדומה). נקודת הפתיחה לעמדה המוסכמת של האיחוד היא ההחלטות הקודמות שאימץ. ב-2012 מועצת שרי החוץ האירופית קיבלה את החלטת הזיקה, הקושרת את שדרוג יחסי ישראל והאיחוד לקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ממשלת בנט-לפיד עושה מאמצים לשיפור המצב ההומניטרי ולקידום צעדים כלכליים שייטיבו את חיי הפלסטינים, אך מצהירה כי לא יתקיים תחתיה תהליך מדיני. לכן, בהעדר קונצנזוס אירופי לשנות את החלטת הזיקה או לוותר עליה, כינוס המועצה תקוע.

שנית, המחנה הביקורתי לישראל באיחוד אמנם מיתן את דרישותיו, ומרבית חברותיו, כולל צרפת, מביעות נכונות לכנס את המועצה עם ישראל ללא תנאים מוקדמים, אך תסמונת "השוטר הטוב והשוטר הרע" המאפיינת את האיחוד באה לידי ביטוי. מדינות רבות נמנעות מלסכן את מסגרת היחסים הבילטרלית עם ישראל ומעדיפות להשתמש בערוץ המדיניות החוץ-אירופי כדי להביע דרכו ביקורת על מדיניותה ולהציב לה תנאים. כפי שציין שר החוץ האירי במהלך ביקורו האחרון בישראל: "הבעיה אינה בנו, אנו תומכים בקיום מועצת אסוציאציה. הבעיה היא בבריסל, בהיעדר היכולת להגיע להסכמה ולקונצנזוס בין 27 המדינות החברות". כך משחקים להם במחנה הביקורתי את משחק השוטר הטוב, ומפילים על בריסל את תפקיד השוטר הרע: "זה לא אנחנו, זה הם".

שלישית, המזרח התיכון בכלל והנושא הישראלי-פלסטיני בפרט כבר אינם גבוהים על סדר היום האירופי. תשומת הלב של האיחוד בכלל ושל צרפת בפרט מוקדשת לנושאים בוערים הרבה יותר, כמו החשש מפלישת רוסיה לאוקראינה, התחרות מול סין, ומבט פנימה לגיבוש ריבונות/אוטונומיה אסטרטגית. סדר היום של מקרון מתרכז בניסיון לגבש לכידות אירופית פנימית, כאשר נושאי המזה"ת או הקשר עם השכנות הדרומית זוכים לעדיפות נמוכה.

דבר לצד דבר

יש חשיבות בקיום מועצת האסוציאציה כצעד סימבולי ומהותי, שכן אי-קיומה מגביל את יכולת ישראל לשדרג את היחסים עם האיחוד. אך לנוכח מגבלות הממשלה הנוכחית, יתכן שנדרש מבט ריאלי ומפוקח. עקב מגבלות אלו, מה יכולה להיות מדיניות ישראל?

ישראל צריכה להמשיך ולנסות לקדם את כינוס המועצה, אך לא לתלות בה את כל מדיניותה. עליה לנצל הזדמנויות במישורי פעולה פרקטיים/פונקציונליים ביחסים עם האיחוד שאינם תלויים בכינוס המועצה. לכאורה אין סתירה בין הדברים, אפשר לקדם את היחסים תחת ההנחה שלא תתקיים מועצת אסוציאציה, ובו זמנית לפעול למען קיומה. עם זאת, נדרש תעדוף משימות בתוכנית העבודה של משרד החוץ לשם מיקוד וניצול מיטבי של הקשב המוגבל באיחוד האירופי.

בתוכנית מדיניות החוץ לממשלה ה-36 שפרסם "מכון מיתווים", אנו מצביעים על שני מישורי פעולה קונקרטיים שיכולים לתרום לשדרוג היחסים באמצעות התקדמות פרקטית: ראשית, על ישראל להתקדם ולהצטרף לתוכניות אירופיות לפי פרוטוקול התוכניות הקהילתיות המוצעות לשכנות (תכנית קריאייטיב יורופ, וכדומה). על הממשלה להגדיר אילו תוכניות מתוך ההיצע האירופי רצויות לישראל. שנית, על ישראל לפעול לשלב את האיחוד בשיתופי פעולה רב-צדדיים במזרח התיכון במסגרת מדיניות השכנות. בהיעדר הובלה אירופית בתחום, ישראל יכולה להיות זו שמציעה ויוזמת.

הסכמי אברהם פתחו אפשרויות מול מרוקו, וחימום היחסים תחת הממשלה הנוכחית עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית יכול גם הוא להניב פרויקטים מעניינים שיענו על מטרות כל הצדדים. ישראל יכולה, למשל, לפתח עם שכנותיה ויחד עם האיחוד האירופי מענים בהקשר לשינויי אקלים שיתרמו ליציבות האזור (מים, אנרגיה), למהפכת הדיגיטציה ולתחומים נוספים. תחום נוסף אפשרי הוא מאבק בגזענות ובקיצוניות, ופעולה משותפת למען סובלנות בין-דתית.

אחת התכונות המאפיינות ישראלים – לטובה ולרעה – היא חוצפה/תעוזה. אם הדלת הראשית סגורה, נכנסים דרך החלון. לפיד אמנם לא יזכה לתמונת הניצחון המדינית שכינוס מועצת האסוציאציה יעניק לו, אך ישיג את פיתוח היחסים הפונקציונלי לטובת ולרווחת שני הצדדים. כמו כן, באמצעות שיתופי פעולה טרילטרליים ניתן לחזק את מדינות השלום המתונות באזור, דבר המתכתב עם חזונו ועם סדר היום של האיחוד האירופי. זו טקטיקה שיכולת הישגיה מוגבלת, אך היא תתרום להמשך שינוי השיח האירופי כלפי ישראל לחיובי יותר. אולי בהמשך זה יעזור לישראל לפתוח את הדלת האירופית מבפנים.

**המאמר פורסם בהארץ, 19 בינואר 2022

הפוסט אם הדלת לאיחוד לא נפתחת, לפיד צריך לבוא מהחלון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת שינוי, אם תוקם כזו, תצטרך להשקיע יותר בשיפור עם האיחוד האירופי. היחסים עם האיחוד הם נכס אסטרטגי ומרכיב מרכזי עבור מדינת ישראל. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה של ישראל, מקור הזדהות נורמטיבי וערכי, מקור לתמיכה מדינית וביטחונית, שותפת מימון המחקר והחדשנות הראשית של ישראל, וכן שותפה ליצירה תרבותית. צוות חשיבה של מכון מיתווים פרסם לקראת אפשרות כינונה של ממשלה חדשה המלצות לשיפור ההתנהלות הישראלית כלפי האיחוד האירופי:

א. להכיר בנכסיות היחסים עם האיחוד האירופי עבור ישראל. ישראל שואפת להשתייך לחוג המדינות הדמוקרטיות והליברליות המפותחות, שמקפידות על שלטון חוק ושומרות על זכויות האדם. אירופה היא גם האזור הקרוב והמשמעותי ביותר לישראל מבחינת עומק וגיוון הקשרים עמה. מסחרית וכלכלית, האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשי של ישראל, ובעשורים האחרונים היקף הסחר בציר הזה עלה משמעותית. הקשר עם האיחוד האירופי מניב לישראל גם יתרונות כלכליים נוספים, דוגמת השתתפות ישראל בתוכנית המחקר והחדשנות של האיחוד האירופי. תוכנית זו היא המקור הראשי למימון מחקר וחדשנות בישראל אחרי המימון הממשלתי. כמו כן, הסכם "שמיים פתוחים" שנחתם עם האיחוד האירופי ב-2013 השפיע באופן ניכר על משק התיירות בישראל. תוך שנתיים מיישומו חלה ירידה של יותר מ-30% במחירי הטיסות למערב אירופה.

ב. להגביר את ההיכרות עם האיחוד האירופי ולאמץ שיח חיובי יותר כלפיו. בישראל משתמשים פעמים רבות באיחוד האירופי כ"שק חבטות" ובתקיפתו כמכשיר לגיוס תמיכה פוליטית ופופוליסטית. השיח הישראלי הלעומתי כלפי האיחוד האירופי, שצבר תאוצה בשנים האחרונות, פוגע ביחסים. יש לאמץ במקומו שיח חיובי, שיש בו מקום לביקורת הדדית עניינית. אנשי ציבור ישראלים צריכים להגביר את ההיכרות שלהם עם אירופה והאיחוד האירופי, כישות ייחודית בזירה הבינלאומית, ולהבין שהדבר יסייע להם במגרש הפוליטי ובזירה הציבורית. עליהם גם להתבטא בפומבי על חשיבות הקשר עם אירופה, להדגיש לציבור את הרווחים שהיחסים האלה מניבים לשני הצדדים ואת החשיבות האסטרטגית של הקשרים וההסכמים עם האיחוד האירופי לכלכלתה, ביטחונה, חדשנותה ושגשוגה של ישראל. חשוב, למשל, שיותר ישראלים יידעו שההוזלה הניכרת בעלות הטיסות לאירופה נובעת משותפות עם האיחוד האירופי.

ג. להבין את ההתנהלות הפוליטית הפנים-אירופית ולהתמודד במתינות עם ביקורת. מדינות רבות באיחוד האירופי מעדיפות ששירות החוץ של האיחוד יהיה זה שישמש כ"שוטר הרע" מול ישראל, ולא הן עצמן. את הביקורת שלהן על מדיניות ישראל הן מבטאות דרך המסגרת הכלל-אירופית, בעוד שביחסים הבילטראליים עם ישראל הן שומרות בדרך כלל על רוח חיובית. ואולם, מדיניות החוץ של האיחוד האירופי נגזרת ישירות מהחלטות שמתקבלות בקונצנזוס על-ידי שרי החוץ של המדינות החברות בו. חשוב שבישראל יבינו את ההתנהלות הפוליטית הזאת, וישקפו שעמדת האיחוד האירופי מייצגת את עמדת המדינות החברות, ולא עמדה נפרדת. ישראל צריכה להתמודד עם הביקורת האירופית מבלי להגזים בהתייחסות אליה. בין ידידים ושותפים החולקים אותה מערכת ערכים יש מקום לביקורת. גם בזמני מחלוקת, ישראל צריכה לשמור על הקוד הדיפלומטי ועל שיח מכבד ולא מתלהם. אין לצייר כל ביקורת אירופית כעמדה השוללת את קיומה של ישראל או רוצה ברעתה. לא כל ביקורת היא אנטישמיות או קריאה לחרם.

ד. להדגיש בפני האירופים את הנכסיות הישראלית ולהכווין לשיח מועיל יותר כלפי ישראל. ישראל צריכה לבסס דיאלוג חם, ידידותי ומכבד עם האיחוד האירופי, באופן שנשען על שותפות ערכים ואינטרסים. עליה להדגיש לאירופים את הנכסיות הישראלית עבורם, תוך שימוש בטרמינולוגיה שמתאימה לאיחוד האירופי, ולהבהיר שישראל יכולה לשמש מקור ידע ואף מודל לחיקוי בתחומים שונים. יש להכווין את השותפים האירופים לאמץ שיח מועיל יותר כלפי ישראל. התמקדות שלהם בביקורת על ישראל מעוררת תגובת נגד בארץ. לצד השמעת ביקורת, חשוב שמנהיגים אירופים ימשיכו להביע מחויבות להיותה של ישראל מדינה בה ממומשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, וידגישו בפני הציבור בישראל את המשך מחויבותם לביטחון המדינה (גם לצד הקמת מדינה פלסטינית) ואת נכונותם להכרה בירושלים (המערבית) כבירת ישראל, בכפוף להסכם עם הפלסטינים.

ה. לגבש חזון ליחסים עם האיחוד האירופי ולשפר את עבודת המטה הממשלתית בנושא. יש להקים מערך תכלול ממשלתי מסודר שינחה את ההתנהלות הכללית של ישראל ביחס לאירופה. רצוי שבראשו יעמדו נציגי משרד החוץ המחזיקים בתמונה הכללית, ושהמערך יגבש חזון אסטרטגי לישראל שיבטא את חשיבות הקשר עם האיחוד האירופי, יגדיר את מסגרת היחסים הרצויה עמו ויתווה דרך לפיתוח היחסים. לאור זאת, הקבינט, הכנסת, ועדותיה והמטה לביטחון לאומי (מל"ל) יידרשו לקיים דיונים קבועים על היחסים עם אירופה ועל הדרכים המעשיות לקדם אותם.

**פורסם בהארץ, 31 במרץ 2021

הפוסט שבע המלצות ל"ממשלת שינוי" כיצד לשפר היחסים עם האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תנאי הפתיחה היו קשים. השתלשלות העניינים בעשור האחרון ביחסי ישראל-האיחוד האירופי כוללת החלטות מצד בריסל בשנים 2009-2008 שיוצרות זיקה בין התקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לשדרוג היחסים עם ישראל לבין אי-כינוס מועצת האסוציאציה מאז 2013 ומדיניות בידול וסימון מוצרים מהשטחים. בנוסף, 1 ביולי, מועד תחילת הכהונה הגרמנית, סומן על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו כיום שבו תוכנית הסיפוח יכולה לצאת לפועל.

האיחוד האירופי ולצדו כחצי מהמדינות החברות בו – כולל גרמניה – עסקו במחצית הראשונה של השנה בקמפיין דיפלומטי לבלום את הסיפוח. חלקן – לא כולל גרמניה – השמיעו איומים על שימוש ב"מקלות" והורו לשירות החוץ האירופי להכין רשימת צעדים אפשריים כלפי ישראל. בעוד גרמניה מזהירה את ישראל מפני השלכות שיהיו לסיפוח על היחסים עם אירופה, ממשלת ישראל סמכה על גרמניה (ואחרות) שתבלום את הצעדים הקשים יותר כלפי ישראל.

התפנית החלה ב-13 באוגוסט, אז הכריז נתניהו כי הסיפוח ידחה ובמקומו ייחתם הסכם שלום עם איחוד האמירויות. שינוי זה, מכוונות סיפוח להסכמי נורמליזציה, הפתיעה את בריסל. האיחוד האירופי, ב-DNA שלו, מעודד תהליכי שלום אזוריים. אולם תהליך השלום שהאיחוד שואף לראות בהקשר הישראלי הוא בראש ובראשונה עם הפלסטינים, ועל בסיס קוי 1967, לא על בסיס תוכנית טראמפ.

אמירות מצד ראש הממשלה בתקשורת הישראלית כי הסיפוח לא בוטל אלא רק נדחה, הותירו את החשדנות של חלק מהמדינות האירופיות כלפי ממשלת נתניהו על כנה. ואכן, בנובמבר, לפני השבעת ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב, באה הכרזת הממשלה על הפשרת 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס, אותה ארה"ב והאיחוד האירופי ניסו למנוע בשש השנים האחרונות. זאת, מתוך הנחה שבנייה כזו תרחיק את פתרון שתי-המדינות ותהווה סיפוח דה-פקטו.

רוב הציבור הישראלי תופס את האיחוד האירופי כיריב ולא כידיד; כגוף ביקורתי כלפי ישראל, המצדד בפלסטינים. הביקורת המדינית שבאה מבריסל בנושא הסכסוך עם הפלסטינים מקבלת את קידמת הבמה התקשורתית ומאפילה על שיתופי הפעולה הכלכליים, המחקריים, והאזרחיים הרבים שמתקיימים בין הצדדים. אך נבחרי ונבחרות ציבור יודעי דבר מכירים בכך שבתחומים רבים האיחוד האירופי הוא שותף מרכזי ואסטרטגי עבור ישראל, אף יותר מאשר ארה"ב (למשל בהיקף הייצוא ובהיקף המימון למחקר וחדשנות, שמניעים צמיחה במשק). לצד התסכול המדיני הרב השורר בישראל מהביקורת האירופית, מצויה בקרב אנשי המקצוע הבנה לגבי חשיבותו המרכזית של האיחוד לישראל מבחינת כלכלה (ייצוא וייבוא סחורות ושירותים, השקעות, קביעת רגולציה ועוד), מחקר וחדשנות (מימון ושיתופי פעולה), השכלה גבוהה, תיירות, תרבות, חקלאות, ביטחון, ועוד. חזרה לדיאלוג רשמי רם-דרג עם האיחוד חשובה לפתיחת הדרך לשדרוג היחסים.

אחת ל-13 שנים וחצי זוכה מדינה חברה באיחוד האירופי לעמדת השפעה צנועה. במשך חצי שנה היא מכהנת כנשיאת מועצת האיחוד ומנהלת את כינוסי מועצות השרים (שרי הכלכלה, הסביבה, חקלאות, תחרות, ענייני פנים ומשפט ועוד). הנשיאה יכולה אמנם לקבוע את סדר היום של ישיבות המועצה, אך מצופה ממנה לתווך ולפשר באופן הוגן וניטרלי בין המדינות החברות במטרה לקדם קבלת החלטות. מאז אישרור אמנת ליסבון (2009), הנשיאה התורנית אינה מנהלת את מועצת שרי החוץ, אותה מנהל הנציב הגבוה למדיניות חוץ ובטחון (כיום ג'וזף בורל) וסדר יומה נקבע בשירות החוץ של האיחוד האירופי.

לגרמניה מעמד מרכזי ומוביל באיחוד האירופי, ומוטת ההשפעה שלה בו רבה מאוד. על אף מאמציה הכנים, גם לה יש מגבלות בכל הנוגע לקידום יחסי ישראל עם האיחוד האירופי, התקועים מדינית. מגבלות אלו מובנות בדרך פעולת האיחוד בתחום מדיניות החוץ. החלטה במועצת שרי החוץ מתקבלת בקונצנזוס. כל מדינה יכולה להטיל וטו, וקולן של לוקסמבורג, אירלנד או שבדיה שקול לקולה של גרמניה, אוסטריה או צ'כיה.

על היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה התווספו היחסים החמים שנרקמו בין שר החוץ, הייקו מאאס, לבין שר החוץ גבי אשכנזי. במהלך נשיאותה, גרמניה עשתה שירות מצוין לישראל בכך שהזמינה את אשכנזי למפגש לא-רשמי של שרי החוץ של האיחוד (מפגש הידוע בכינוי ג'ימניץ' ואינו יכול לקבל החלטות רשמיות). אשכנזי היה שר החוץ הלא-אירופי היחיד שהוזמן. המפגש ופעולות נוספות בחודשים שלפניו ואחריו הצליחו לחולל שינוי בטון היחסים. בין אשכנזי לבין שרי חוץ רבים באיחוד האירופי, כולל ג'וזף בורל, התפתחה מערכת יחסים טובה.

שיפור ניכר זה ביחסים הבין-אישיים לא התרגם להחלטה רשמית של האיחוד על שינוי מדיניות כלפי ישראל ולא הביאו לתוצאה המיוחלת – אור ירוק לכינוס מועצת האסוציאציה ואופציה לקידום ושדרוג היחסים. למשרד החוץ מגיע כל הקרדיט על הניסיון לשנות את מגמת היחסים הפוליטית-מדינית העכורה עם האיחוד האירופי. נעשו מהלכים חשובים ומשמעותיים שהניחו תשתית חיובית הרבה יותר ליחסים. אולם שינוי מהותי לא קרה.

סדר היום של מועצת שרי החוץ תמיד עמוס, ויש קושי להעלות נושא שאינו בוער ולא זוכה לקונצנזוס. תזמון ההשתתפות של אשכנזי היה מאתגר. מפגש שרי החוץ התקיים ב-27-28 באוגוסט, רק שבועיים לאחר ההכרזה על ההסכם עם איחוד האמירויות. גם דבר ההסכם עם שלוש המדינות שהגיעו לאחר מכן – בחריין, סודאן ומרוקו – לא הועיל לשינוי פורמלי ביחסים. בין היתר, המידור של אשכנזי (וראש הממשלה החליפי בני גנץ) בכל הנוגע להסכמי הנורמליזציה, הקשה על משרד החוץ לתרגם את שינוי המגמה ההיסטורי באזור להישגים נוספים בזירה המדינית האירופית. האיחוד הוא אגוז קשה לפיצוח, מסורבל ואיטי הדבק בעקרונותיו ובמדיניותו – תהליך שלום עם הפלסטינים.

"מקל" הנשיאות ב"מירוץ השליחים" האירופי עובר כעת לידי פורטוגל, שתיכנס לתפקיד הנשיאה החדשה בינואר, ולאחריה סלובניה ביולי 2021. השר אשכנזי ביקש כי פורטוגל תפעל לכינוס מועצת האסוציאציה עם ישראל ללא התניות ואמר: "אנו מזהים צורך אמיתי באימוץ גישה חדשה ומודל אחר לשותפות שבין ישראל לגופי האיחוד ובטוחים כי פורטוגל, בתפקידה כנשיאת האיחוד, תפעל לעשות כן". הכדור הועבר לליסבון, אך גם נמצא במגרש הישראלי. בהינתן הבחירות, שינוי מהותי ביחסי ישראל והאיחוד האירופי לא צפוי לקרות עד המחצית השנייה של 2021. מחיקת מחנה השלום מהמפה הפוליטית בישראל, לפחות נכון לעכשיו, מעיד כי גם לקראת סוף הנשיאות הפורטוגזית לא צפויה לקום כאן ממשלה חדשה שתבשר טובות בהקשר זה.

הזדמנויות חדשות נפתחות כעת באיחוד האירופי. בשבועות האחרונים הוא העביר את תקציבו הגדול ביותר אי פעם (1.8 טריליון אירו) לשנים 2021-2027. זהו תקציב שכמעט והכפיל את עצמו ומטרתו לסייע למשק האירופי להיחלץ מהר יותר ממשבר הקורונה. ההזדמנויות הקיימות בתקציב האיחוד לישראל עדיין לא כולן ברורות, והן ממופות כעת במשרדי הממשלה השונים. כדי לממש הזדמנויות אלו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תמשיך במגמה החיובית שיזם אשכנזי ותרחיב גאותה לכדי מדיניות ממשלתית מתכללת.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 30 בדצמבר 2020

הפוסט הסכמי הנורמליזציה לא הועילו לשינוי ביחסים עם האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך עשרות שנים, מאז אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, נבנתה בין ישראל והאיחוד האירופי מערכת יחסים מיוחדת ואסטרטגית. האיחוד האירופי הוא הביטוי המוצלח ביותר לשאיפות השלום והשגשוג של עמי אירופה אחרי מאות שנות מלחמה, אחרי שתי מלחמות העולם, עשרות מיליוני ההרוגים והחורבן שהמיטו ברחבי היבשת. האיחוד האירופי הזה, על 450 מיליון תושביו, איננו רק שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, איננו רק המסייע הגדול והנדיב ביותר לרשות הפלסטינית (סיוע שהפסקתו תאלץ את ישראל להקצות משאבים כלכליים רבים מתקציבה כדי לקיים את הרשות ומחויבויותיה). אירופה זו, היא אולי, ראשית לכל, כור מחצבתו של חלק גדול מעם ישראל, כאן בארץ ובתפוצות. ערכי המוסר, התרבות והמערכות הפוליטיות ביבשת הם המצפן אליו רבים בישראל שואפים להתכוונן. במקביל, רואים רבים באירופה את ישראל והישראלים כמי ששייכים למשפחה האירופית. במסגרת היחסים המיוחדים שהתפתחו בין ישראל לבין האיחוד האירופי, נחתמו לאורך השנים הסכמים בעלי חשיבות עליונה לישראל במגוון תחומים (כלכלה, מסחר, מדע ועוד).

אולם, מזה כשני עשורים, בעצם מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וההתרחקות מהסכמי אוסלו, נמצאים יחסים מיוחדים אלה במה שנראה כמסלול התנגשות, בשל פערים מדיניים הולכים וגדלים באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אירופה ניצבת כמי שמחויבת לקיום האופציה של משא ומתן מדיני ופתרון מוסכם של שתי-מדינות. לעיתים, כך נראה, ניצבת אירופה כמעט בודדה בנושא (מלבד מס שפתיים של שחקנים אחרים). היא מתאמצת לשמר את מעמדה כערבה (guardian) של הסכמי אוסלו, ומתייחסת ברצינות להיותה המחסום האחרון בפני מה שבעיניה נראה כמאמץ ישראלי מתמשך לשחוק ואף לבטל את האפשרות לפתרון מדיני המבוסס על שתי-מדינות, ישראל ופלסטין, החיות בשלום זו לצד זו.

הסבר נוסף, אותו שמעתי פעמים לא מעטות בשיחותי עם גורמים שונים בבריסל, לדבר מחויבותה של אירופה להקמת מדינה פלסטינית, עניינו במוסר והמצפון האירופאים. לדברי אותם בני שיח, המחויבות האירופאית להקמת מדינה פלסטינית נובעת מאותו רגש אשמה אירופאי, הדומה לרגש האשמה ההיסטורי כלפי העם היהודי. דהיינו, בראייתם של אלה, התמיכה בהקמת מדינת ישראל לאחר השואה, כתיקון חלקי של העוול שנגרם לעם היהודי, הביאה לגרימת עוול קשה מצד אירופה כלפי הפלסטינים. כעת אירופה נדרשת לתקן גם עוול זה ולפעול להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. תפיסת עולם זו קשה לעיכול בישראל. יש שרואים בה תפיסה מעוותת ואף אנטישמית, שמגבירה את הניכור והחיכוך בין ישראל לאירופה.

מול זה, ממשלת ישראל מתנהלת בין הצורך לשפר או למצער לשמר הישגים כלכליים ושיתופי פעולה עם אירופה לבין חששה מכל מעורבות מדינית של האיחוד האירופי בניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים (או במאמצים ליישבו). ישראל פעלה לבדל בין תומכות למתנגדות לישראל בקרב מדינות האיחוד, והצליחה (במידה רבה), בעזרת הידידותיות שביניהן, למנוע החלטות ביקורתיות כלפי מדיניותה במועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי (שם דרוש קונצנזוס) ולעיתים גם בפרלמנט האירופי. מאידך, המדינות הביקורתיות כלפי ישראל מפעילות גם הן את אותו אמצעי הקונצנזוס על מנת למנוע הישגים ושיפורים בהסכמים עם ישראל, אלא כתוצאה מקידום תהליך השלום. למשל, מאז 2012 לא כונסה מועצת האסוציאציה ישראל-האיחוד האירופי, מפגש ההנהגה הבכירה של שני הצדדים בדרג שרי חוץ. תכליתו של מפגש זה היא הנעת קבוצות עבודה, שתעסוקנה בשיפורים ליחסים אותם הצדדים מבקשים. צירופה של קבוצת מדינות מרכז ומזרח אירופיות לאיחוד האירופי בשנת 2004, אשר עוררה בישראל תקוות לשינוי חיובי מבחינתה במאזן הכוחות הפנים אירופי, סייעה אך במעט לבלימת מגמת ההתנגשות. נוסף על כך, חולשת השמאל-מרכז הליברלי בעולם, כולל באירופה, מזה למעלה מעשור, תרמה לעליית כוחו של השמאל הקיצוני ביבשת על עמדותיו האנטי-ישראליות.

לצערנו, דרך הפעולה של ישראל מול האיחוד האירופי היא טקטית בעיקרה ונועדה להתמודד עם אתגרים של כאן ועכשיו. ליחסים המורכבים עם האיחוד מוקדשת מעט מדי תשומת לב מצד הקברניטים, ואילו הציבור הישראלי כמעט שאינו מודע לחשיבות האסטרטגית של קשרי ישראל-אירופה ולפוטנציאל (הנזק או התועלת) הטמון בהתנהלות הישראלית ביחס לאיחוד האירופי. העובדה שראש ממשלת ישראל האחרון לבקר בבריסל היה יצחק רבין ז"ל בשנת 1995, מעידה כאלף עדים על רצונה של ישראל להמעיט ככל הניתן בקשרים מדיניים הדוקים מידי עם האיחוד האירופי ומוסדותיו. ראש הממשלה נתניהו נפגש אומנם בבריסל עם מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, במסגרת ביקור בפריז ובריסל בדצמבר 2017 על רקע החלטת הנשיא האמריקאי טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, אך לא היה זה "ביקור בבריסל", במוסדות האיחוד האירופי.

המאבק שמנהלת ישראל להרחקת אירופה מהשפעה מדינית באזור משתלב היטב במאבקים גלובליים ואזוריים אחרים, אשר קולעים את אירופה לעמדת חולשה בינלאומית ולמאבק על מעמדו של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית. בין הגורמים הללו ניתן למנות את הניסיונות לצאת מהמשבר הכלכלי של 2008, האביב הערבי וירידת חשיבות הנושא הפלסטיני בעיני מדינות ערב מרכזיות, עליית דאע"ש והמאבק בו, ירידת מחירי הנפט וירידת חשיבות הנפט המזרח תיכוני עבור אירופה, עליית כוחה של סין, משבר המהגרים לאירופה, בחירת טראמפ לנשיא ויחסו המעליב למנהיגי היבשת האירופית ונאט"ו, הברקזיט, ולאחרונה גם משבר הקורונה. כל אלו, דורשים מהמנהיגים באירופה את מיטב המאמצים, הזמן, והאנרגיה המדינית שלהם. נוכח שלל אתגרים אלו מולם ניצב האיחוד, ישראל מעריכה כי ניתן להמשיך ולהנות מדובשה של היבשת מבלי להסתכן יתר על המידה בעקיצתה. התחזקות מעמדה של גרמניה בתוך הגוש האירופי וחולשת האחרות (בעיקר צרפת) נתפסת כמסייעת לישראל במאמץ זה.

חשוב לציין כי במדיניות הבידול שמנהיגה ישראל כלפי חברות האיחוד האירופי וזיהוי ידידות מביניהן, חוברת ישראל לעיתים למדינות "סוררות" כהונגריה ופולין וכן לקבוצות ומפלגות של ימין קיצוני. אלו מעניקות לישראל תמיכה והכרה ברעיון ארץ ישראל השלמה והסיפוח, בתמורה ללגיטימציה שמעניקה להן ישראל על אף שהן מחזיקות עמדות אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אירופיות, גזעניות ואפילו אנטישמיות. לא כך המצב, כמובן, בחבירת ישראל ליוון וקפריסין. כאן, המשבר הקשה ביחסים שבין ישראל ותורכיה וגילוי מצבורי הגז בישראל הם הגורמים המרכזיים לפתיחות ושיתוף הפעולה של מדינות אלו עם ישראל, והערכים הדמוקרטים המשותפים לשלוש המדינות מוצגים כאחד מהבסיסים לשיתוף הפעולה. ואולם, מה שנראה, נתפס, ומוצג באירופה כהתרחקות ממשלות ישראל תחת נתניהו מחזון שתי-המדינות, מוביל בהכרח להרחבת הפער המדיני והעמקת חוסר האמון והיעדר הסימפטיה כלפי ישראל בקרב חלק מחברות האיחוד האירופי, בעיקר המערביות שבהן.

ב. זו המציאות! – האמנם?

זו "המציאות" אותה פגשתי עם הגעתי לבריסל באוגוסט 2012, לאחר מינויי לתפקיד שגריר ישראל למוסדות האיחוד האירופי ולנאט"ו. היא משקפת את הפריזמה המקובלת, דרכה רואים רוב הפוליטיקאים הישראלים גם הבכירים ביותר, את האיחוד האירופי. לצערי, שותפים לה גם רבים מן הדיפלומטים הישראלים (רובם, מיומם הראשון במשרד החוץ כצוערים, מודרכים ומעוצבים כ"אמריקנולוגים") ומאנשי הממסד הביטחוני הישראלי. בעיניהם, אירופה (האיחוד האירופי, "בריסל") היא גוף אנטי-ישראלי, שעדיף להרחיקו מכל מוקד השפעה ביחס לישראל ושיש לאפשר לו את מרחב הפעולה המדיני והאזרחי המינימלי שנדרש כדי להפיק את המירב מהיחסים עימו (חברות בקוורטט, העלמת עין מחלק מהפרויקטים של סיוע לפלסטינים בשטחי C שנעשים ללא תיאום עם ישראל כנדרש, ועוד). זוהי, לצערי, פריזמה צרה מאד אשר אינה מאפשרת בחינה יסודית של מכלול יחסינו עם אירופה, התועלות העצומות שהניבו לישראל בשנים הטובות (הסכם האסוציאציה 1995 בזמן תהליך אוסלו), והאפשרויות הגלומות בפנינו במידה ונחליט לחמם את היחסים עם האיחוד האירופי ולא רק עם מדינות מסוימות בקרבו.

כמו רבים מקודמיי בבריסל, כך גם אני העברתי למטה משרד החוץ את הערכותיי לפיהן לא מעטים מבני שיחנו בנציבות האירופית, בפרלמנט האירופי ובקרב השגרירויות בבריסל של רבות מהמדינות החברות באיחוד, הם ידידי אמת של ישראל, המוכנים לפעול למען שיפור וקידום היחסים עמנו. כך גם בשירות החוץ האירופי, למרות תדמיתו השלילית ב"מחוזותינו". קשרינו עם בכירי השירות, בשגרת היומיום ובמיוחד סביב נושאים רגישים כמו המשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן, אותו הובילה שרת החוץ האירופי הראשונה אשטון וסיכמה יורשתה מוגריני.

בכל ארבע שנות שירותי בבריסל, הוזמנתי באופן שוטף, מספר פעמים בשנה, למפגשי "קבוצות  אזוריות", דוגמת קבוצת מדינות וישיגרד וקבוצת הנורדיות. קבוצות אלו נפגשות תדיר והנגישות שלנו למפגשים כאלה מאפשרת לנציגים הישראליים להבין מה "מתבשל" בנושאים המעניינים אותנו או להביא לידיעת ידידינו את עמדותינו ובקשותינו לקראת כינוס חודשי של מועצת שרי החוץ, למשל. המפגשים מאפשרים למשלחות הידידותיות לשלוח הביתה לבירותיהן את הערכותינו ובקשותינו, ומאפשרות לתדרך את שרי החוץ שלהן טרם הגעתם למפגשים בבריסל. לעיתים, כשהנושא רגיש או חשוב דיו, מתקיים השיח הזה ברמת שרי החוץ או אפילו ברמת ראשי המדינות.

התדמית השלילית של האיחוד האירופי בישראל מכתיבה חוסר עניין ורצון להשקיע ביחסים עמו מצד מקבלי ההחלטות בישראל. לראייה, מעטים מדי הם השרים וחברי הכנסת המבקרים במוסדות האיחוד האירופי. אל מול חוסר עניין זה, הרי שבשנים האחרונות אנו עדים למאמצים של חברי פרלמנט אירופי מהימין הקיצוני לערוך מפגשים וסמינרים בנושא התמיכה בישראל. למפגשים אלה מוזמנים בעיקר נציגים מן ההתנחלויות (ממועצת יש"ע) והם עוסקים רובם ב"זכותנו על כל ארץ ישראל". הנוכחות במפגשים הללו היא לרוב מקרב חברי אותן קבוצות בפרלמנט האירופי וכן מצד תומכים מובהקים של הפלסטינים שמגיעים להתריס בפני הדוברים. לצערי, אולי בשל החלשות מפלגות העבודה ומרצ, כמעט שלא מתקיימים מפגשים בינן לבין הגוש הסוציאל דמוקרטי בפרלמנט האירופי. ניסיונות אין ספור מצד השגרירות בבריסל לקדם שיח בין נציגי הליכוד לבין נציגי הרוב של הימין-מרכז בפרלמנט האירופי, זכו להצלחה מועטה ביותר.

אביגדור ליברמן, אשר כיהן כשר החוץ בממשלת נתניהו מאפריל 2009 עד דצמבר 2012, ומנובמבר 2013 עד מאי 2015, זיהה נכון את מוקדי הביקורת כלפי ישראל בבריסל (ושטרסבורג). ליברמן מינה אותי לתפקידי למרות ואולי בגלל שעמדותיי הפוליטיות היו ידועות לו. כהונתי כראש המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ  חייבה פגישות לא מעטות עם השר, כולל פגישות "אחד על אחד". בשיחת פרידה שקיימנו טרם יציאתי לשליחות, אמר שבראייתו האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו נמצא בפרלמנט האירופי. באישורו, נענה משרד החוץ לבקשתנו וחיזק משמעותית את המחלקה בשגרירות העוסקת בקשר עם הפרלמנט. לצערנו, הקיצוצים בתקציב המדינה ב-2019 הביאו לקיצוץ התקן הנוסף ולפגיעה בתקציב הפעולה של השגרירות בבריסל, כולל מול הפרלמנט האירופי (המשלחת הישראלית לאיחוד האירופי פיתחה כבר בשנות השמונים מודל עבודה מעניין מול הפרלמנט, שבמרכזה תגבור צוות השגרירות בכל כינוס מליאה של הפרלמנט על ידי דיפלומטים שמוצבים מ-28 השגרירויות בבירות האיחוד האירופי).

ג. הצורך בהרחבת הפריזמה וניסוח מדיניות אסטרטגית כלפי אירופה

בתחילת שנת 1994, לקראת פסגת אסן של האיחוד האירופי בראשות הנשיאה התורנית אז גרמניה, שאל הקאנצלר הלמוט קוהל את שגריר ישראל בגרמניה אבי פרימור, "מה אתם רוצים?" הקאנצלר, ידיד ישראל, רצה לנצל את האווירה החיובית באזור, ואמר לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל "אני מוכן להיות המנוע לקידום יחסי ישראל עם אירופה. תגידו לי מה אתם רוצים". ממשלת ישראל התקשתה מאוד לתת תשובה לשאלה איזה עומק של יחסים וקרבה לאיחוד אנו מבקשים. האם נרצה בחברות מלאה באיחוד האירופי (כנראה שבלתי אפשרית)? האם נרצה מודל הדומה ליחסי האיחוד עם שוויץ? עם (מה שהיה) גוש מדינות אפט"א (גוש  מדינות שכלל בזמנו את  אוסטריה, נורבגיה, פינלנד, שבדיה, שוויץ איסלנד וליכטנשטין)? או מודל משלנו?

אין זו הפעם היחידה שהשאלה הונחה לפתחה של ממשלה ישראלית. שר החוץ הגרמני יושקה פישר אמר בפגישה עם שר החוץ פרס, ספק בבדיחות ספק ברצינות, "תעשו שלום ונקבל אתכם והפלסטינים לאיחוד האירופי". ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני העלה הצעה לקבל את ישראל לאיחוד בלי לקשור את הפלסטינים למהלך. בישראל, הן בחוגי הממשל והן בתקשורת ובציבור, עוררו ההצעות הללו מעט מאד עניין ודיון. לצערנו, הציבור בישראל נחשף לנושא יחסינו עם האיחוד האירופי, בעיקר דרך תגובות שליליות לתקשורת של פוליטיקאים ישראליים שמגיבים באופן נקודתי להתייחסויות מצד גורם אירופי כזה או אחר לביקורת אירופית על ישראל, בנושא הקשור להתנחלויות, פגיעה בזכויות הפלסטינים או לאחרונה, בנושא הסיפוח.

לדעתי, אותה גם הבעתי פעמים רבות בפני בכירים בבריסל, הן האיחוד האירופי והן הממסד בישראל אינם עושים די כדי להביא לידיעת הציבור בארץ את הפוטנציאל הטמון בשיפור היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי. הסכמי הסחר עם הקהיליה האירופית מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 ואחר כך הסכם אזור הסחר החופשי מ-1975 תרמו תרומה עצומה למעבר של ישראל מחברה וכלכלה אגררית למדינה תעשייתית מתקדמת. הסכמי המחקר והמדע עם האיחוד האירופי מאפשרים קבלת מיליארדי אירו מהקופה המשותפת (לה תורמת גם ישראל, כמובן) לטובת המחקר והפיתוח בישראל. הסכם "השמיים הפתוחים" תרם משמעותית לפיתוח ענפי התיירות הנכנסת והיוצאת מישראל, ועוד. הציבור הרחב יודע על כך מעט מאד.

בדצמבר 2013, הציעה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי לישראל, לשדרג את היחסים בין ישראל לאיחוד לרמה של שותפות מועדפת מיוחדת, לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. הצעה דומה הוצגה גם לפלסטינים. האיחוד האירופי חזר על הצעתו גם בראשית 2016. ההצעה לא סייעה כמובן להשיג הסכם, אך לעניין מאמר זה חשוב לציין כי ישראל נמנעה מלהגיב עליה והציבור בארץ, ברובו הגדול, כלל אינו מודע לכך שההצעה הונחה על שולחננו. ההצעה האירופית עוררה שיח מוגבל ביותר בדרג הפוליטי בישראל. נשיא המדינה דאז שמעון פרס ז"ל התייחס בפומבי באופן חיובי להצעה, אך ממטה משרד החוץ לא באה הנחיה לבריסל (כמו גם לשגרירויות בבירות האיחוד האירופי השונות) לברר עם בני שיחנו עד כמה רצינית ההצעה ומה נכלל בה. זאת עשינו ביוזמתנו "ובאופן לא רשמי". אכן המועצה שגתה בפרסום הצעה כללית מדי וסתומה משהו, אולם מה שהניע את מקבלי ההחלטות בישראל היה החשש מפני הזיקה שיוצרת ההצעה להתחייבות ישראלית להגעה להסכם שלום.

ד. סיכום, או מה עושים עכשיו?

בשל רצף אירועים הנמשך מזה למעלה מעשור, נמצאת אירופה במשבר עליו היא נאבקת להתגבר. לאירועים אלה צריך להוסיף את מגפת הקורונה והתגובה הרפה של בריסל לאתגר בתחילת הדרך, כאשר כל מדינה נאלצה להתמודד לבדה עם המגיפה, תוך תיאום מועט ביותר ברמה האירופית. התנהלות זו הגבירה עוד יותר את הניכור והכעס של רבים מהאירופים כלפי בריסל. גם פרישתה הצפויה של הקאנצלרית מרקל, חולשתה של צרפת וחוסר ההצלחה עד כה לחתום על הסכם שמסדיר היחסים עם בריטניה לאחר הברקזיט, מקשים על אירופה למלא תפקיד מוביל בזירה הגלובלית. יחד עם זאת, מדובר עדיין בגוש הכלכלי הגדול במערב, בו חיים 450 מיליון תושבים, שנוכח משבר הקורונה אף פנה לראשונה לגייס הון משותף כצעד משמעותי בדרך להעמקת האינטגרציה. האיחוד האירופי הוא שכן קרוב, נגיש ומוכר לישראל ולישראלים.

כדי להשתייך למשפחה האירופית, או למצער להפחית את עוצמת החיכוך עם אירופה, ממשלת ישראל צריכה להקדיש זמן ומשאבים ולנסות להבין את ה-DNA האירופי. צריך שתהיה לנו תשובה (או לפחות דעה) לשאלה "מי זו האירופה הזו"? האם מדובר בגרמניה, הולנד, צרפת והסקנדינביות, או שמא בהונגריה ופולין? ויותר מכך, מה אנו רוצים מאירופה? אילו יחסים אנו רוצים לייצר עמה? וכנגזרת מכך, לאיזה קבוצה באיחוד האירופי נרצה לחבור, והאם ניתן לסמוך על תמיכת מדינות סוררות וקבוצות ימין קיצוני לאורך זמן?

צריך שנזכור כי אירופה, בשל עברה הקולוניאלי ארוך השנים במזרח התיכון וקרבתה הפיזית לאזור, מכירה את אזורנו ובעיותיו טוב יותר מרוב השחקנים הבינלאומיים האחרים. צריך שנבחין כי ביחסיה עם ישראל מתנהלת אירופה בזהירות רבה. היא מביעה אי-נחת קולני נוכח התנהלותנו מול הפלסטינים, אך אינה מעוניינת "לשבור את הכלים". אירופה אכן מעכבת שדרוג היחסים, מוציאה המלצות בדבר סימון מוצרי ההתנחלויות, מפרסמת גינויים להתנהלות ישראלית פסולה בראייתה, אך לא נוקטת בסנקציות או צעדים ממשיים הפוגעים משמעותית בקשריה של ישראל ליבשת. במצב יחסים זה, גם סנקציות אירופיות בתגובה לסיפוח אפשרי הן יותר משאלת לב של חלקים מהציבור מאשר אפשרות ריאלית. המציאות במזרח התיכון, שיתופי האינטרסים והפעולה בין ישראל ומדינות ערב מרכזיות, ירידת מחירי הנפט, איומי טרור אסלאמי והשתייכותנו למשפחה האירופית, מייצרים אפשרויות להמשך פיתוח היחסים עם אירופה. לבסוף, צריך להביא את אירופה ועמדותיה לדיון ציבורי בישראל. ויותר מכך, צריך שממשלת ישראל תהיה מוכנה לדבר עם האיחוד ולהקשיב לעמדותיו (בלי להתחייב לקבלן כמובן) ולא לנכר את בריסל ולהצמיד לה תווית של "אנטי-ישראליות".

הפוסט ישראל והאיחוד האירופי: שונאים, סיפור אהבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך עשרות שנים, מאז אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, נבנתה בין ישראל והאיחוד האירופי מערכת יחסים מיוחדת ואסטרטגית. האיחוד האירופי הוא הביטוי המוצלח ביותר לשאיפות השלום והשגשוג של עמי אירופה אחרי מאות שנות מלחמה, אחרי שתי מלחמות העולם, עשרות מיליוני ההרוגים והחורבן שהמיטו ברחבי היבשת. האיחוד האירופי הזה, על 450 מיליון תושביו, איננו רק שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, איננו רק המסייע הגדול והנדיב ביותר לרשות הפלסטינית (סיוע שהפסקתו תאלץ את ישראל להקצות משאבים כלכליים רבים מתקציבה כדי לקיים את הרשות ומחויבויותיה). אירופה זו, היא אולי, ראשית לכל, כור מחצבתו של חלק גדול מעם ישראל, כאן בארץ ובתפוצות. ערכי המוסר, התרבות והמערכות הפוליטיות ביבשת הם המצפן אליו רבים בישראל שואפים להתכוונן. במקביל, רואים רבים באירופה את ישראל והישראלים כמי ששייכים למשפחה האירופית. במסגרת היחסים המיוחדים שהתפתחו בין ישראל לבין האיחוד האירופי, נחתמו לאורך השנים הסכמים בעלי חשיבות עליונה לישראל במגוון תחומים (כלכלה, מסחר, מדע ועוד).

אולם, מזה כשני עשורים, בעצם מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וההתרחקות מהסכמי אוסלו, נמצאים יחסים מיוחדים אלה במה שנראה כמסלול התנגשות, בשל פערים מדיניים הולכים וגדלים באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אירופה ניצבת כמי שמחויבת לקיום האופציה של משא ומתן מדיני ופתרון מוסכם של שתי-מדינות. לעיתים, כך נראה, ניצבת אירופה כמעט בודדה בנושא (מלבד מס שפתיים של שחקנים אחרים). היא מתאמצת לשמר את מעמדה כערבה (guardian) של הסכמי אוסלו, ומתייחסת ברצינות להיותה המחסום האחרון בפני מה שבעיניה נראה כמאמץ ישראלי מתמשך לשחוק ואף לבטל את האפשרות לפתרון מדיני המבוסס על שתי-מדינות, ישראל ופלסטין, החיות בשלום זו לצד זו.

הסבר נוסף, אותו שמעתי פעמים לא מעטות בשיחותי עם גורמים שונים בבריסל, לדבר מחויבותה של אירופה להקמת מדינה פלסטינית, עניינו במוסר והמצפון האירופאים. לדברי אותם בני שיח, המחויבות האירופאית להקמת מדינה פלסטינית נובעת מאותו רגש אשמה אירופאי, הדומה לרגש האשמה ההיסטורי כלפי העם היהודי. דהיינו, בראייתם של אלה, התמיכה בהקמת מדינת ישראל לאחר השואה, כתיקון חלקי של העוול שנגרם לעם היהודי, הביאה לגרימת עוול קשה מצד אירופה כלפי הפלסטינים. כעת אירופה נדרשת לתקן גם עוול זה ולפעול להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. תפיסת עולם זו קשה לעיכול בישראל. יש שרואים בה תפיסה מעוותת ואף אנטישמית, שמגבירה את הניכור והחיכוך בין ישראל לאירופה.

מול זה, ממשלת ישראל מתנהלת בין הצורך לשפר או למצער לשמר הישגים כלכליים ושיתופי פעולה עם אירופה לבין חששה מכל מעורבות מדינית של האיחוד האירופי בניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים (או במאמצים ליישבו). ישראל פעלה לבדל בין תומכות למתנגדות לישראל בקרב מדינות האיחוד, והצליחה (במידה רבה), בעזרת הידידותיות שביניהן, למנוע החלטות ביקורתיות כלפי מדיניותה במועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי (שם דרוש קונצנזוס) ולעיתים גם בפרלמנט האירופי. מאידך, המדינות הביקורתיות כלפי ישראל מפעילות גם הן את אותו אמצעי הקונצנזוס על מנת למנוע הישגים ושיפורים בהסכמים עם ישראל, אלא כתוצאה מקידום תהליך השלום. למשל, מאז 2012 לא כונסה מועצת האסוציאציה ישראל-האיחוד האירופי, מפגש ההנהגה הבכירה של שני הצדדים בדרג שרי חוץ. תכליתו של מפגש זה היא הנעת קבוצות עבודה, שתעסוקנה בשיפורים ליחסים אותם הצדדים מבקשים. צירופה של קבוצת מדינות מרכז ומזרח אירופיות לאיחוד האירופי בשנת 2004, אשר עוררה בישראל תקוות לשינוי חיובי מבחינתה במאזן הכוחות הפנים אירופי, סייעה אך במעט לבלימת מגמת ההתנגשות. נוסף על כך, חולשת השמאל-מרכז הליברלי בעולם, כולל באירופה, מזה למעלה מעשור, תרמה לעליית כוחו של השמאל הקיצוני ביבשת על עמדותיו האנטי-ישראליות.

לצערנו, דרך הפעולה של ישראל מול האיחוד האירופי היא טקטית בעיקרה ונועדה להתמודד עם אתגרים של כאן ועכשיו. ליחסים המורכבים עם האיחוד מוקדשת מעט מדי תשומת לב מצד הקברניטים, ואילו הציבור הישראלי כמעט שאינו מודע לחשיבות האסטרטגית של קשרי ישראל-אירופה ולפוטנציאל (הנזק או התועלת) הטמון בהתנהלות הישראלית ביחס לאיחוד האירופי. העובדה שראש ממשלת ישראל האחרון לבקר בבריסל היה יצחק רבין ז"ל בשנת 1995, מעידה כאלף עדים על רצונה של ישראל להמעיט ככל הניתן בקשרים מדיניים הדוקים מידי עם האיחוד האירופי ומוסדותיו. ראש הממשלה נתניהו נפגש אומנם בבריסל עם מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, במסגרת ביקור בפריז ובריסל בדצמבר 2017 על רקע החלטת הנשיא האמריקאי טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, אך לא היה זה "ביקור בבריסל", במוסדות האיחוד האירופי.

המאבק שמנהלת ישראל להרחקת אירופה מהשפעה מדינית באזור משתלב היטב במאבקים גלובליים ואזוריים אחרים, אשר קולעים את אירופה לעמדת חולשה בינלאומית ולמאבק על מעמדו של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית. בין הגורמים הללו ניתן למנות את הניסיונות לצאת מהמשבר הכלכלי של 2008, האביב הערבי וירידת חשיבות הנושא הפלסטיני בעיני מדינות ערב מרכזיות, עליית דאע"ש והמאבק בו, ירידת מחירי הנפט וירידת חשיבות הנפט המזרח תיכוני עבור אירופה, עליית כוחה של סין, משבר המהגרים לאירופה, בחירת טראמפ לנשיא ויחסו המעליב למנהיגי היבשת האירופית ונאט"ו, הברקזיט, ולאחרונה גם משבר הקורונה. כל אלו, דורשים מהמנהיגים באירופה את מיטב המאמצים, הזמן, והאנרגיה המדינית שלהם. נוכח שלל אתגרים אלו מולם ניצב האיחוד, ישראל מעריכה כי ניתן להמשיך ולהנות מדובשה של היבשת מבלי להסתכן יתר על המידה בעקיצתה. התחזקות מעמדה של גרמניה בתוך הגוש האירופי וחולשת האחרות (בעיקר צרפת) נתפסת כמסייעת לישראל במאמץ זה.

חשוב לציין כי במדיניות הבידול שמנהיגה ישראל כלפי חברות האיחוד האירופי וזיהוי ידידות מביניהן, חוברת ישראל לעיתים למדינות "סוררות" כהונגריה ופולין וכן לקבוצות ומפלגות של ימין קיצוני. אלו מעניקות לישראל תמיכה והכרה ברעיון ארץ ישראל השלמה והסיפוח, בתמורה ללגיטימציה שמעניקה להן ישראל על אף שהן מחזיקות עמדות אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אירופיות, גזעניות ואפילו אנטישמיות. לא כך המצב, כמובן, בחבירת ישראל ליוון וקפריסין. כאן, המשבר הקשה ביחסים שבין ישראל ותורכיה וגילוי מצבורי הגז בישראל הם הגורמים המרכזיים לפתיחות ושיתוף הפעולה של מדינות אלו עם ישראל, והערכים הדמוקרטים המשותפים לשלוש המדינות מוצגים כאחד מהבסיסים לשיתוף הפעולה. ואולם, מה שנראה, נתפס, ומוצג באירופה כהתרחקות ממשלות ישראל תחת נתניהו מחזון שתי-המדינות, מוביל בהכרח להרחבת הפער המדיני והעמקת חוסר האמון והיעדר הסימפטיה כלפי ישראל בקרב חלק מחברות האיחוד האירופי, בעיקר המערביות שבהן.

ב. זו המציאות! – האמנם?

זו "המציאות" אותה פגשתי עם הגעתי לבריסל באוגוסט 2012, לאחר מינויי לתפקיד שגריר ישראל למוסדות האיחוד האירופי ולנאט"ו. היא משקפת את הפריזמה המקובלת, דרכה רואים רוב הפוליטיקאים הישראלים גם הבכירים ביותר, את האיחוד האירופי. לצערי, שותפים לה גם רבים מן הדיפלומטים הישראלים (רובם, מיומם הראשון במשרד החוץ כצוערים, מודרכים ומעוצבים כ"אמריקנולוגים") ומאנשי הממסד הביטחוני הישראלי. בעיניהם, אירופה (האיחוד האירופי, "בריסל") היא גוף אנטי-ישראלי, שעדיף להרחיקו מכל מוקד השפעה ביחס לישראל ושיש לאפשר לו את מרחב הפעולה המדיני והאזרחי המינימלי שנדרש כדי להפיק את המירב מהיחסים עימו (חברות בקוורטט, העלמת עין מחלק מהפרויקטים של סיוע לפלסטינים בשטחי C שנעשים ללא תיאום עם ישראל כנדרש, ועוד). זוהי, לצערי, פריזמה צרה מאד אשר אינה מאפשרת בחינה יסודית של מכלול יחסינו עם אירופה, התועלות העצומות שהניבו לישראל בשנים הטובות (הסכם האסוציאציה 1995 בזמן תהליך אוסלו), והאפשרויות הגלומות בפנינו במידה ונחליט לחמם את היחסים עם האיחוד האירופי ולא רק עם מדינות מסוימות בקרבו.

כמו רבים מקודמיי בבריסל, כך גם אני העברתי למטה משרד החוץ את הערכותיי לפיהן לא מעטים מבני שיחנו בנציבות האירופית, בפרלמנט האירופי ובקרב השגרירויות בבריסל של רבות מהמדינות החברות באיחוד, הם ידידי אמת של ישראל, המוכנים לפעול למען שיפור וקידום היחסים עמנו. כך גם בשירות החוץ האירופי, למרות תדמיתו השלילית ב"מחוזותינו". לא יסולאו בפז קשרינו עם בכירי השירות, בשגרת היומיום ובמיוחד סביב נושאים רגישים כמו המשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן, אותו הובילה שרת החוץ האירופי הראשונה אשטון וסיכמה יורשתה מוגריני.

בכל ארבע שנות שירותי בבריסל, הוזמנתי באופן שוטף, מספר פעמים בשנה, למפגשי "קבוצות  אזוריות", דוגמת קבוצת מדינות וישיגרד וקבוצת הנורדיות. קבוצות אלו נפגשות תדיר והנגישות שלנו למפגשים כאלה מאפשרת לנציגים הישראליים להבין מה "מתבשל" בנושאים המעניינים אותנו או להביא לידיעת ידידינו את עמדותינו ובקשותינו לקראת כינוס חודשי של מועצת שרי החוץ, למשל. המפגשים מאפשרים למשלחות הידידותיות לשלוח הביתה לבירותיהן את הערכותינו ובקשותינו, ומאפשרות לתדרך את שרי החוץ שלהן טרם הגעתם למפגשים בבריסל. לעיתים, כשהנושא רגיש או חשוב דיו, מתקיים השיח הזה ברמת שרי החוץ או אפילו ברמת ראשי המדינות.

התדמית השלילית של האיחוד האירופי בישראל מכתיבה חוסר עניין ורצון להשקיע ביחסים עמו מצד מקבלי ההחלטות בישראל. לראייה, מעטים מדי הם השרים וחברי הכנסת המבקרים במוסדות האיחוד האירופי. אל מול חוסר עניין זה, הרי שבשנים האחרונות אנו עדים למאמצים של חברי פרלמנט אירופי מהימין הקיצוני לערוך מפגשים וסמינרים בנושא התמיכה בישראל. למפגשים אלה מוזמנים בעיקר נציגים מן ההתנחלויות (ממועצת יש"ע) והם עוסקים רובם ב"זכותנו על כל ארץ ישראל". הנוכחות במפגשים הללו היא לרוב מקרב חברי אותן קבוצות בפרלמנט האירופי וכן מצד תומכים מובהקים של הפלסטינים שמגיעים להתריס בפני הדוברים. לצערי, אולי בשל החלשות מפלגות העבודה ומרצ, כמעט שלא מתקיימים מפגשים בינן לבין הגוש הסוציאל דמוקרטי בפרלמנט האירופי. ניסיונות אין ספור מצד השגרירות בבריסל לקדם שיח בין נציגי הליכוד לבין נציגי הרוב של הימין-מרכז בפרלמנט האירופי, זכו להצלחה מועטה ביותר.

אביגדור ליברמן, אשר כיהן כשר החוץ בממשלת נתניהו מאפריל 2009 עד דצמבר 2012, ומנובמבר 2013 עד מאי 2015, זיהה נכון את מוקדי הביקורת כלפי ישראל בבריסל (ושטרסבורג). ליברמן מינה אותי לתפקידי למרות ואולי בגלל שעמדותיי הפוליטיות היו ידועות לו. כהונתי כראש המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ  חייבה פגישות לא מעטות עם השר, כולל פגישות "אחד על אחד". בשיחת פרידה שקיימנו טרם יציאתי לשליחות, אמר שבראייתו האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו נמצא בפרלמנט האירופי. באישורו, נענה משרד החוץ לבקשתנו וחיזק משמעותית את המחלקה בשגרירות העוסקת בקשר עם הפרלמנט. לצערנו, הקיצוצים בתקציב המדינה ב-2019 הביאו לקיצוץ התקן הנוסף ולפגיעה בתקציב הפעולה של השגרירות בבריסל, כולל מול הפרלמנט האירופי (המשלחת הישראלית לאיחוד האירופי פיתחה כבר בשנות השמונים מודל עבודה מעניין מול הפרלמנט, שבמרכזה תגבור צוות השגרירות בכל כינוס מליאה של הפרלמנט על ידי דיפלומטים שמוצבים מ-28 השגרירויות בבירות האיחוד האירופי).

ג. הצורך בהרחבת הפריזמה וניסוח מדיניות אסטרטגית כלפי אירופה

בתחילת שנת 1994, לקראת פסגת אסן של האיחוד האירופי בראשות הנשיאה התורנית אז גרמניה, שאל הקאנצלר הלמוט קוהל את שגריר ישראל בגרמניה אבי פרימור, "מה אתם רוצים?" הקאנצלר, ידיד ישראל, רצה לנצל את האווירה החיובית באזור, ואמר לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל "אני מוכן להיות המנוע לקידום יחסי ישראל עם אירופה. תגידו לי מה אתם רוצים". ממשלת ישראל התקשתה מאוד לתת תשובה לשאלה איזה עומק של יחסים וקרבה לאיחוד אנו מבקשים. האם נרצה בחברות מלאה באיחוד האירופי (כנראה שבלתי אפשרית)? האם נרצה מודל הדומה ליחסי האיחוד עם שוויץ? עם (מה שהיה) גוש מדינות אפט"א (גוש  מדינות שכלל בזמנו את  אוסטריה, נורבגיה, פינלנד, שבדיה, שוויץ איסלנד וליכטנשטין)? או מודל משלנו?

אין זו הפעם היחידה שהשאלה הונחה לפתחה של ממשלה ישראלית. שר החוץ הגרמני יושקה פישר אמר בפגישה עם שר החוץ פרס, ספק בבדיחות ספק ברצינות, "תעשו שלום ונקבל אתכם והפלסטינים לאיחוד האירופי". ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני העלה הצעה לקבל את ישראל לאיחוד בלי לקשור את הפלסטינים למהלך. בישראל, הן בחוגי הממשל והן בתקשורת ובציבור, עוררו ההצעות הללו מעט מאד עניין ודיון. לצערנו, הציבור בישראל נחשף לנושא יחסינו עם האיחוד האירופי, בעיקר דרך תגובות שליליות לתקשורת של פוליטיקאים ישראליים שמגיבים באופן נקודתי להתייחסויות מצד גורם אירופי כזה או אחר לביקורת אירופית על ישראל, בנושא הקשור להתנחלויות, פגיעה בזכויות הפלסטינים או לאחרונה, בנושא הסיפוח.

לדעתי, אותה גם הבעתי פעמים רבות בפני בכירים בבריסל, הן האיחוד האירופי והן הממסד בישראל אינם עושים די כדי להביא לידיעת הציבור בארץ את הפוטנציאל הטמון בשיפור היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי. הסכמי הסחר עם הקהיליה האירופית מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 ואחר כך הסכם אזור הסחר החופשי מ-1975 תרמו תרומה עצומה למעבר של ישראל מחברה וכלכלה אגררית למדינה תעשייתית מתקדמת. הסכמי המחקר והמדע עם האיחוד האירופי מאפשרים קבלת מיליארדי אירו מהקופה המשותפת (לה תורמת גם ישראל, כמובן) לטובת המחקר והפיתוח בישראל. הסכם "השמיים הפתוחים" תרם משמעותית לפיתוח ענפי התיירות הנכנסת והיוצאת מישראל, ועוד. הציבור הרחב יודע על כך מעט מאד.

בדצמבר 2013, הציעה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי לישראל, לשדרג את היחסים בין ישראל לאיחוד לרמה של שותפות מועדפת מיוחדת, לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. הצעה דומה הוצגה גם לפלסטינים. האיחוד האירופי חזר על הצעתו גם בראשית 2016. ההצעה לא סייעה כמובן להשיג הסכם, אך לעניין מאמר זה חשוב לציין כי ישראל נמנעה מלהגיב עליה והציבור בארץ, ברובו הגדול, כלל אינו מודע לכך שההצעה הונחה על שולחננו. ההצעה האירופית עוררה שיח מוגבל ביותר בדרג הפוליטי בישראל. נשיא המדינה דאז שמעון פרס ז"ל התייחס בפומבי באופן חיובי להצעה, אך ממטה משרד החוץ לא באה הנחיה לבריסל (כמו גם לשגרירויות בבירות האיחוד האירופי השונות) לברר עם בני שיחנו עד כמה רצינית ההצעה ומה נכלל בה. זאת עשינו ביוזמתנו "ובאופן לא רשמי". אכן המועצה שגתה בפרסום הצעה כללית מדי וסתומה משהו, אולם מה שהניע את מקבלי ההחלטות בישראל היה החשש מפני הזיקה שיוצרת ההצעה להתחייבות ישראלית להגעה להסכם שלום.

ד. סיכום, או מה עושים עכשיו?

בשל רצף אירועים הנמשך מזה למעלה מעשור, נמצאת אירופה במשבר עליו היא נאבקת להתגבר. לאירועים אלה צריך להוסיף את מגפת הקורונה והתגובה הרפה של בריסל לאתגר בתחילת הדרך, כאשר כל מדינה נאלצה להתמודד לבדה עם המגיפה, תוך תיאום מועט ביותר ברמה האירופית. התנהלות זו הגבירה עוד יותר את הניכור והכעס של רבים מהאירופים כלפי בריסל. גם פרישתה הצפויה של הקאנצלרית מרקל, חולשתה של צרפת וחוסר ההצלחה עד כה לחתום על הסכם שמסדיר היחסים עם בריטניה לאחר הברקזיט, מקשים על אירופה למלא תפקיד מוביל בזירה הגלובלית. יחד עם זאת, מדובר עדיין בגוש הכלכלי הגדול במערב, בו חיים 450 מיליון תושבים, שנוכח משבר הקורונה אף פנה לראשונה לגייס הון משותף כצעד משמעותי בדרך להעמקת האינטגרציה. האיחוד האירופי הוא שכן קרוב, נגיש ומוכר לישראל ולישראלים.

כדי להשתייך למשפחה האירופית, או למצער להפחית את עוצמת החיכוך עם אירופה, ממשלת ישראל צריכה להקדיש זמן ומשאבים ולנסות להבין את ה-DNA האירופי. צריך שתהיה לנו תשובה (או לפחות דעה) לשאלה "מי זו האירופה הזו"? האם מדובר בגרמניה, הולנד, צרפת והסקנדינביות, או שמא בהונגריה ופולין? ויותר מכך, מה אנו רוצים מאירופה? אילו יחסים אנו רוצים לייצר עמה? וכנגזרת מכך, לאיזה קבוצה באיחוד האירופי נרצה לחבור, והאם ניתן לסמוך על תמיכת מדינות סוררות וקבוצות ימין קיצוני לאורך זמן?

צריך שנזכור כי אירופה, בשל עברה הקולוניאלי ארוך השנים במזרח התיכון וקרבתה הפיזית לאזור, מכירה את אזורנו ובעיותיו טוב יותר מרוב השחקנים הבינלאומיים האחרים. צריך שנבחין כי ביחסיה עם ישראל מתנהלת אירופה בזהירות רבה. היא מביעה אי-נחת קולני נוכח התנהלותנו מול הפלסטינים, אך אינה מעוניינת "לשבור את הכלים". אירופה אכן מעכבת שדרוג היחסים, מוציאה המלצות בדבר סימון מוצרי ההתנחלויות, מפרסמת גינויים להתנהלות ישראלית פסולה בראייתה, אך לא נוקטת בסנקציות או צעדים ממשיים הפוגעים משמעותית בקשריה של ישראל ליבשת. במצב יחסים זה, גם סנקציות אירופיות בתגובה לסיפוח אפשרי הן יותר משאלת לב של חלקים מהציבור מאשר אפשרות ריאלית. המציאות במזרח התיכון, שיתופי האינטרסים והפעולה בין ישראל ומדינות ערב מרכזיות, ירידת מחירי הנפט, איומי טרור אסלאמי והשתייכותנו למשפחה האירופית, מייצרים אפשרויות להמשך פיתוח היחסים עם אירופה. לבסוף, צריך להביא את אירופה ועמדותיה לדיון ציבורי בישראל. ויותר מכך, צריך שממשלת ישראל תהיה מוכנה לדבר עם האיחוד ולהקשיב לעמדותיו (בלי להתחייב לקבלן כמובן) ולא לנכר את בריסל ולהצמיד לה תווית של "אנטי-ישראליות".

הפוסט ישראל והאיחוד האירופי: שונאים, סיפור אהבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, האירוע הוא מכה נוספת לחזון ולפרקטיקות של תהליך הגלובליזציה, שהיה מאותגר עוד לפני התפרצות הנגיף. שתי המעצמות שהובילו את התהליך – ארה"ב וסין – צמצמו את היקפי שיתוף הפעולה ביניהן ואת הפתיחות ההדדית; במדינות רבות נבחרו מנהיגים שמדגישים ערכיים מקומיים על פני ערכים ומוסדות גלובליים; והאיחוד האירופי – כתר של גלובליזציה ערכית ומעשית – חורק ונחלש.

אירוע הקורונה מוסיף אתגרים מעשיים וסמליים לגלובליזציה. עד כה דווח על הדבקות בכ-75 מדינות. בנסיבות אלה, התפשטות הנגיף תאט את הכלכלה הגלובלית המבוססת על שרשרת ייצור ואספקה בינלאומית. היקפי הטיסות בין מדינות – אולי החוויה האישית המיידית ביותר של הגלובליזציה – מצטמצמים באופן משמעותי והדבר יותיר נזק כלכלי עמוק במגזרי התעופה והתיירות גם כשהנגיף יחלוף. ההתפרצות מחדדת את ההבנה שלפיה לצד החירות הגלומה במעבר של אנשים וסחורות בין מדינות, המעבר הזה יכול לגרום גם להפצת סכנות כמו טרור ומחלות.

יש כאן דמיון רב למופע נוסף של העידן הגלובלי, האינטרנט: כלי המעניק גישה חופשית למידע ובכך מקדם את החירות האנושית, אך גם כזה שמצמצם את הפרטיות ומאפשר הפצת מסרים מסוכנים. בהקשר של בריאות הציבור, צמצום הגלובליזציה יכול להיתפס דווקא כחיובי. מחקר שבחן את מגפת השפעת העולמית של 1958-1957, הראה בברור כי המגבלות שהטילה המלחמה הקרה על תנועות בין המערב למזרח, צמצמו את היקף התפשטות המחלה במערב.

העובדה שהנגיף התפרץ בסין היא משמעותית במיוחד. המעצמה העולה ממזרח ממלאת תפקיד קריטי בכלכלה העולמית, בין היתר כבית הייצור של מרבית המוצרים שאנו צורכים. חגגנו את שרשרת הייצור העולמית הזו ואת המוצרים הזולים שהיא הביאה בכנפיה, ועתה – כשהמשבר בסין מונע ייצור וייצוא – יש להניח שמדינות רבות ינסו להשיב מרכיבים חיוניים של ייצור אליהן הביתה. ארה"ב של טראמפ ממילא ניסתה לעשות כן, הגם שמטעמים אחרים. יתר על כן, החלשות הפעילות הכלכלית בסין צפויה לפגוע בכלכלה העולמית, ובכך להחליש עוד יותר את הישגיה של הגלובליזציה.

הסוגייה השנייה שצפויה להתחדד היא התחרות האמריקנית-סינית. וושינגטון תחת הנשיא טראמפ נוקטת קו תקיף מול בייג'ינג. ארה"ב הטילה מגבלות על אנשים המגיעים מסין מטעמים של בריאות הציבור, אך ניתן להעריך שסין – שכבר הזהירה מפני "תגובת יתר" עולמית – חוששת כי חלק מן ההגבלות נובעות מטעמים פוליטיים או אולי אפילו גזעניים.

המשבר יוצר גם תנאים נוחים יותר להזרקת ממד אידאולוגי למתח האמריקני-הסיני. עד כה, התחרות בין וושינגטון לבייג'ינג התנהלה בייחוד סביב היבטים חומריים: מעמד עולמי, יכולות כלכליות ועוצמה צבאית. אבל משבר הקורונה הוא מבחן למשטר ולחברה בסין ובארה"ב.

מחד, נראה כי המאפיינים הסגורים וההיררכיים של החברה הסינית הביאו לאיחור באיתור ובטיפול במחלה. זהו אתגר ללגיטימציה של המפלגה הקומוניסטית בסין, וצפוי לשמש את ארה"ב בטענות עתידיות על היתרונות שבחברה הפתוחה האמריקנית מול החברה הסגורה (חלקית) הסינית.

בה בעת, ההתמודדות עם המחלה תעמיד את המודל האמריקני של חירויות פרט, שוק חופשי ורפואה פרטית מבוזרת, מול המודל הסיני המעדיף את הקולקטיב, בשוק שחלקו נשלט על ידי הרשויות ועם רפואה שעוצבה באתוס ציבורי, הגם שכיום חלקה פרטי. יכולתה של סין להטיל מגבלות חריפות על אזרחיה סייעה כנראה לבלימת ההתפרצות בסין, בעוד שאין עדיין תמונה ברורה על יכולתה של המערכת האמריקנית להתמודד עם האתגר.

אבל, בכל משבר יש גם הזדמנות. החרדה הגלובלית מזכירה לנו שמעבר למחלוקות, למלחמות ולשנאות, בסופו של יום, בני עמים שונים חולקים את אותן החרדות. כולנו בני אדם. מאמץ בינלאומי מתואם וחוצה גבולות למעקב, טיפול, פיתוח והפצה מהירה של חיסון יהיה קריטי לבלימת המגיפה. זהו לקח חשוב נוכח אתגרים גלובליים נוספים, בייחוד משבר האקלים. בשני המקרים – אקלים ובריאות הציבור – ההתגייסות להתמודדות עמם תהיה יעילה הרבה יותר אם נשכיל להתעלות מעל שיקולים לאומיים.

המאמר פורסם ב-ynet ב-10 במרץ 2020.

הפוסט התפרצות הקורונה היא מבחן משמעותי לגלובליזציה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כץ אמר: "בורל הוא לא הפריץ ואנחנו לא יהודי הגלות שמרכינים ראש. סגנונו אינו ראוי. חלפו הימים שמישהו מאיים על יהודים ועל מדינת היהודים. נמשיך לבנות ולפתח את מדינת ישראל על כל חלקיה ואזוריה ואת ירושלים בירתה".

הפוסל במומו פוסל. האם "דיפלומטיית המגפונים" הזו, שבמסגרתה הצדדים מחליפים מהלומות מילוליות דרך התקשורת, מסייעת ליחסים הטעונים ממילא בין ישראל לאיחוד האירופי? כיצד ההשתלחות משרתת את ישראל?

הרי עמדת האיחוד האירופי – יהא שר החוץ שלו אשר יהא – ברורה וידועה מזה ארבעה עשורים. כבר ב-1980 אימצה הקהילה האירופית דאז פתרון שבזמנו נחשב מהפכני: שתי מדינות לשני עמים, לאחר משא ומתן שיבוסס על קווי 1967. היה ובמשא ומתן הצדדים יסכימו על חלוקת שטחים שונה (כולל חילופי שטחים), הקהילה (שבינתיים הפכה לאיחוד האירופי) תברך על המוגמר.

תוכנית המאה של טראמפ סוטה מהעקרונות שהתווה האיחוד האירופי ושהפכו מקובלים על הקהילה הבינלאומית (כולל ארה"ב) – החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. לכן, תגובת בורל לשיח הסיפוח של ממשלת נתניהו אינה מפתיעה ואינה מחדשת דבר.

קשה לראות מצב שבו האיחוד האירופי, שהטיל סנקציות על רוסיה עקב כיבוש חצי האי קרים, יוכל לעבור בשתיקה על סיפוח ישראלי חד-צדדי של שטחים שעל פי המשפט הבינלאומי מוגדרים כבושים. קשה לישראליות ולישראלים להבין את הראש האירופי, זה המכבד את המשפט הבינלאומי, זה הקורא לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, לכיבוד זכויות אדם וזכויות מיעוטים. ולאירופים קשה להבין את המציאות הישראלית החיה על חרבה וכיפת הברזל שלה. אולם האיחוד האירופי הוא עדיין שותף חשוב של ישראל במובנים רבים, וכך יש להתייחס אליו.

בורל, שנכנס לתפקידו בדצמבר, לא היה חשוד מלכתחילה באהדה יתרה לישראל. כשר החוץ של ספרד הוא ניסה להוביל אותה להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית. כשר החוץ של האיחוד האירופי, יש לו שותפים למהלך כזה בלוקסמבורג וכנראה גם בבירות נוספות. אולם, על אף שאיפותיו, כניסתו לתפקיד לא חוללה עד כה שינוי. בין מדינות האיחוד שוררות מחלוקות במגוון סוגיות חוץ, כולל בנושא הישראלי-פלסטיני, שמונעות קבלת החלטות בקונצנזוס הנדרש. ממשלת ישראל, באמצעות משרד החוץ, פועלת לסכל החלטות אירופיות ביקורתיות כלפיה. בהעדר קונצנזוס בקרב כל 27 המדינות החברות באיחוד, בורל נאלץ להסתפק בהבעת דעתו שלו בנושא.

המדיניות שבה נוקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בארבע השנים האחרונות לנטרל את האיחוד ממעורבות בנושא הפלסטיני ולמנוע החרפת צעדים – נושאת פרי. מאז ינואר 2016 בלמו חברות שונות באיחוד החלטות נגד מדיניות ישראל. על פי הדיווחים, הונגריה, צ'כיה, איטליה, ומדינות נוספות סרבו להצטרף לאזהרות בורל בנושא הסיפוח, ולכן הצהרתו יצאה בשמו בלבד ולא בשם האיחוד האירופי.

בשנים האחרונות נוטים שרים בממשלת ישראל להגיב בחריפות יתרה אל מול האיחוד האירופי ולהפוך אותו מטרה לשיסוי. השר יובל שטייניץ, למשל, אמר לאיחוד "ללכת לאלף אלפי עזאזל". האמנם יש מקום להגיב באגרסיביות לדברים כה צפויים? האם אכן התגובות הן לאוזניו של בורל או לאוזני בוחרי הימין בישראל?

כך או כך, כדאי לשר החוץ כץ לחדול מתגובותיו האגרסיביות והמשסות כלפי האיחוד, שהוא שותף חשוב של ישראל – כלכלית, מדעית, ואף ערכית – ולשמור את הפטישים הכבדים להמשך דרך החתחתים המסוכנת היה ויסופחו שטחים. כרגע דיפלומטיה אגרסיבית אולי משרתת תקופת בחירות, אך לא ברור שהיא משרתת את האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 15 בפברואר 2020.

הפוסט לתקוף את האיחוד האירופי בשביל מנדטים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך? גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין בתחילה. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון כי יש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד את השימוש במתקני הנזלה של גז טבעי. הבה ונסביר מדוע.

ראשית כל, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. כיום, תכנית הצינור מדירה את תורכיה ומגבירה את המתחים בין תורכיה לבין קפריסין, יוון וישראל. אלו מצטרפים למתחים בין תורכיה ומצרים המונעים את השתתפותה של תורכיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, שמושבו בקהיר. כתוצאה, אנקרה אמצה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדים נגדיים. אחד האחרונים הינו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) בינה לבין ממשלת לוב (זו המוכרת על ידי האו"ם). לפי הסכם זה מסלולו המתוכנן של תוואי צינור הגז יחצה מים כלכליים תורכים , ותידרש הסכמתה לכך. בנוסף, תורכיה הציגה מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון. ניתן לראות בדוגמאות אלו כיצד תורם הצינור להסלמת המתחים הפוליטיים באזור.

לעומת זאת, המספר ההולך וגדל של מתקני הנזלת גז טבעי קטנים, המאפשר אחסון ושינוע ישיר לשווקים שונים, ללא אקסקלוסיביות יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם. המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה המשלימים את המערך, כגון אסדות שעליהן ניתן להפוך גז נוזלי חזרה למצבו הטבעי ולאחסן אותו, הופכים יותר נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות, שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות. היכולת לשנע גז נוזלי במסלולים מגוונים תוכל לדחות לעת עתה את הצורך להתמודד עם הסכם הגבולות הכלכליים הימיים שנחתם בין תורכיה ולוב, אשר מסבך את בנייתו של צינור הגז במזרח הים התיכון.

הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה, גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון ותורכיה (TAP+TANAP) מדגימים זאת היטב. על מנת לקדם את הרעיון שהסחר בגז יתמוך בשיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה להקמת קהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיוותה את הבסיס לצמיחתם של המוסדות האירופיים ושיתופי הפעולה בין מדינות שהיו רק זה מכבר אויבות בנפש.

אל לישראל להקריב את היחסים עם תורכיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום אמנם שוררים חילוקי דעות עם תורכיה, והיא חשה מבודדת במזרח הים התיכון, אבל המצב עשוי להשתנות מחר. ייתכן ובעתיד, ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית. אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה שאינה אקסקלוסיבית במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה.

אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכ-7 מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות? חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר – בדומה לאדם המתקן את מכוניתו הישנה המתקלקלת שוב ושוב במקום לקנות מכונית חדשה רק משום שכבר השקיע בה כל כך הרבה כסף.

יתרונות כלכליים ומגמות גלובליות תומכים בחלופת מתקני הנזלת הגז, אשר הופכת ליותר ויותר תחרותית . מתוך 3.943 מיליארד מטרים מעוקבים של גז שנסחרו בעולם ב-2018 ,431 (שהם 7.45%) היו גז נוזלי. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, חלקו של הגז הטבעי בסחר הגלובלי הוכפל בין השנים 2000 ל-2018, מה שמצביע על המשך מגמת הצמיחה.

בנוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים; לכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר אמנם נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אולם מדובר בקנה מידה מצומצם יותר. אולם, השיקול החשוב יותר בהיבט זה נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים. שלא כמו צינור הגז התת ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית, את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.

המגמות הגלובליות מחייבות בחינה רצינית של חלופת הנזלת הגז על פני צינור הגז. פריסת מתקני הנזלת גז קטנים ואסדות רה-גזיפיקציה תסייע בהפיכת הגז הטבעי לסחורה במקום למשאב גאופוליטי, ובכך תשרת את האזור בצורה טובה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וסביבתית. מתקני הנזלת גז קטנים יאפשרו קידום עסקאות בין חברות ישראליות, תורכיות, יווניות, קפריסאיות ומצריות. מסגרת בין-ממשלתית שתאפשר
לחברות פרטיות לבצע עסקאות תסייע אף היא למאמצים לקרב בין מדינות האזור. בסופו של דבר, היחסים הכלכליים בין ישראל, תורכיה ויוון ממשיכים לצמוח על אף המתחים בין הממשלות גם כעת. כך, למשל, פועל איגוד לשכות הסחר התורכי (TOBB) להקמת אזור תעשייה פלסטיני בג'נין במסגרת מיזם בשם "תעשייה למען שלום".

ממשלות יכולות לקבוע מסגרת ידידותית יותר לשוק מאשר הנחת צינור הגז השאפתני על ידי פיתוח מתקני הנזלת גז קטנים באופן יחסי. אל להן לחברות אנושיות להיות מוגבלות על ידי מיתווים (של צינורות) שאותם הניחו ממשלות עבר שבחרו להסלים בעיות עתידיות במקום לפנות לחלופות חיוביות יותר כגון פיתוח חלופת מתקני הנזלת הגז ומקורות אנרגיה מתחדשים. ברצוננו להזמין את כל הממשלות לבחון חלופות שיעודדו מעורבות חיובית באזור כהחלטה שלהן לשנת 2020 החדשה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-15 ביואר 2020.

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התקפות הרקטות על ישראל מתרחשות שוב ושוב, והשלכותיהן פוגעות גם בתושבי עזה במעין ריקוד קטלני אינסופי. לא מתקבל על הדעת שאזרחים ישראלים חיים בפחד ולא מתקבל על הדעת שאנשים (לרבות נשים וילדים) בעזה נפצעים או נהרגים. ילדים ישראלים הפסידו ימי לימודים חשובים ורבים העבירו את זמנם במקלטים. האלימות חייבת להיפסק. עלינו להיות מעשיים כמו גם מוסריים.

האיחוד האירופי פעל מיד עם פרוץ הסבב האחרון ועמדותיו ברורות. אנו מוקיעים מתקפות טרור מצד ארגוני טרור כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ירי הטילים חייב להיפסק וחובה להגן על אזרחים. הפתרון היחיד עבור עזה הוא מדיני, ועל מנת לקדם השגת שלום בעתיד – על כל השחקנים לחפש דרכים להתקדמות. התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני תסייע למאמצים לפתור משברים אחרים באזור ולמניעת סבבי אלימות נוספים בעזה. אין די בניהול הסכסוך ובחיפוש אחר ניצחונות טקטיים. הרי כל תקרית קטנה יכולה, שלא בכוונה, להוביל להסלמה ואף למלחמה נוספת. אף אחד אינו רוצה לחזור לתסריט שהוביל למבצע "צוק איתן". הפתרון היחיד שיהיה בר-קיימא מצוי בגיבוש חזון משותף לעתיד, גם לישראל ולפלסטינים וגם לאזור כולו.

אנחנו נשאלים לעתים קרובות למה קידום סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה עניינו של האיחוד האירופי. אנו מייחסים לכך חשיבות משום שאנחנו שכנים. ההתרחשויות באזור משפיעות גם עלינו. אולם מעבר לכך, האיחוד האירופי הוא שותף קרוב הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית. בין ישראל לאיחוד יש שיתוף פעולה יוצא דופן במחקר וחדשנות. האיחוד הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל וב-2018 הוא הסתכם מ-34 מיליארד אירו. ישראל תמיד היתה עבורנו מדינה חשובה, ולא שכחנו גם את הקשרים ההיסטוריים בינינו. בו בזמן, אנחנו המשקיעים הגדולים ביותר בבניית תשתית למדינה פלסטינית, על מנת שיתקיימו כאן, זו לצד זו, שתי מדינות שלוות, בטוחות ודמוקרטיות. אני עדיין משוכנעת כי סיום הסכסוך על בסיס החוק הבינלאומי ורצונם של שני הצדדים הוא הפתרון המעשי היחיד. חשוב להבטיח את ביטחונם של הישראלים והפלסטינים לטווח הארוך. יש לאפשר לישראל ליהנות משאיפותיה והישגיה עבור כל אזרחיה, ולהיות חלק מהאזור.

קיים פוטנציאל עצום בהעמקה נוספת של יחסי ישראל והאיחוד האירופי. במהלך הסבב האחרון של המשא ומתן לשלום, ב-2013, האיחוד הציע לישראל ולפלסטין מעמד של שותפות מועדפת מיוחדת לאחר שישיגו הסכם שלום ביניהם, באופן שיגביר משמעותית את שיתופי הפעולה עם אירופה, את הנגישות לשווקים האירופים ואת ההזדמנויות העסקיות. הצענו בכך לשני הצדדים אפשרות לדיאלוג מדיני מוגבר עם האיחוד ושיתוף פעולה ביטחוני גדול יותר עמו. ההצעה נועדה לעודד את שני הצדדים לפעול לקידום הסדר קבע, והמרכיבים הספציפיים של השותפות המועדפת המיוחדת יהיו תלויים ברצונותיהם של הצדדים עצמם.

האיחוד האירופי תרם בעשור האחרון למעלה מעשרה מיליארד אירו לטובת קידום השלום. תמיכתו הכלכלית בבניית מדינה פלסטינית מטיב עם הישראלים והפלסטינים כאחד. פתרון שתי המדינות לא יוכל להתקיים בלא מדינה פלסטינית, ואנו פועלים גם להבטיח שהמדינה הפלסטינית העתידית תהיה יציבה, דמוקרטית ושותפה לשלום. התמיכה הכלכלית של האיחוד קשורה במאמצים להשגת פתרון שתי המדינות. בהיעדר תמיכה מהאיחוד האירופי, ייתכנו קריסה של הרשות הפלסטינית, אסון הומניטרי בעזה, ובסופו של דבר חוסר ביטחון וסבל נוספים עבור הישראלים והפלסטינים גם יחד.

במידה שהאפשרות להשגת פתרון שתי המדינות תיעלם, או כבר לא תיראה מעשית או בת-קיימא, על האיחוד יהיה לבחון מחדש את גישתו מן היסוד. ואולם, אני רוצה לשאול את אלה שאינם מאמינים בפתרון שתי המדינות או שכבר אינם מאמינים בו, מה החזון שלהם. כיצד הם רואים את ארצם בעוד 50 שנה. צעדים חד-צדדיים לא יניבו יציבות רבה יותר. משא ומתן והסכמות הדדיות הם מרכיבים מרכזיים. הדבר לא יהיה קל, אולם זהו חזון שאליו יש לשאוף. אני מאמינה כי ניתן להשיג שלום בין ישראלים לפלסטינים. בחינה מדוקדקת של סקרים שנערכו בישראל ובפלסטין מראה כי אופציית שתי המדינות עדיין זוכה לתמיכתו של רוב הציבור (אם כי רוב קטן) בשני הצדדים.

האיחוד האירופי אינו מתכוון להחליף את הצדדים ולהגות הצעות חדשות או פתרונות במסגרת תהליך השלום, אולם אנו נכונים לעזור בכל מקום שנוכל. האיחוד גם מוכן להיות מעורב בתוכנית השלום – או חזון השלום – של ארה"ב, כאשר תוצג. הפרמטרים שצריכים לדעת האיחוד האירופי להנחות את פתרון הסכסוך ידועים לכל. אנו מאמינים שתוכנית שלום שלא תהיה מעוגנת באופן איתן בעקרונות החוק הבינלאומי, תיכשל בסופו של דבר.

בהקשר זה ניתן להבין גם את פסיקתו האחרונה של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי לגבי סימון מוצרי התנחלויות. נראה שבישראל יש אי-הבנה גדולה לגבי זה. בית הדין אישרר למעשה את המדיניות הקיימת ולא קבע תקנות חדשות. הוא לא דרש להוסיף עוד סימון של מוצרים, אלא דרש שהסימון – כשהוא נעשה, מתוקף חוק או בצורה התנדבותית – יהיה מדויק. האיחוד האירופי אינו מכיר בשינויים בגבולות 1967 אלא אם כן הסכימו על כך הצדדים, והסכם הסחר בין האיחוד האירופי לישראל אינו מעניק מעמד מכסי מועדף למוצרים המגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית הדין אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. בית הדין שקיבל את ההחלטה הוא מכובד ורציני מאוד, וההחלטה התקבלה על ידי 13 שופטים מ-13 מדינות שונות באיחוד.

מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. אני מאמינה שהדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים מסוגלים לחיות בשלום וביטחון, וברצוני לקרוא לצדדים לשוב למשא ומתן משמעותי. אני יודעת כי בלב לבם, זה מה שאנשים בשני הצדדים באמת רוצים. זו משימה אדירה, אולם בסופו של דבר אין אופציה אחרת להתקדמות בתהליך השלום. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

המאמר פורסם בהארץ ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט אשרור התקנות האירופיות לסימון מוצרים מהתנחלויות אינו BDS הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, הקשרים של ישראל עם אירופה הם לא רק ברמת הסחר, אלא מקיפים תחומי חיים רבים. מועצת ההתאגדות ישראל-האיחוד האירופי – המסגרת הרשמית לדיאלוג רם דרג בין הצדדים – לא התכנסה אמנם מאז 2012, אך היחסים רחבי יריעה בכל זאת. הם מתנהלים על פי תוכנית הפעולה המשותפת שהגדירו ישראל והאיחוד האירופי ובהתאם לשורת הסכמים בתחומים שונים. למשל, תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון 2020" שישראל חברה בה ומרוויחה ממנה רבות. הברקזיט צפוי להשפיע לרעה על תנאי תוכנית ההמשך להורייזון 2020, אך מערכות הקשרים שנטוו בשנים האחרונות הודות לתוכנית זאת – בין הממסד האקדמי והכלכלי בארץ לזה האירופי – הן מדהימות.

קיימות עשרות תוכניות הכשרה אירופיות בהן מומחים אירופים מלמדים את הישראלים כיצד להתנהל בתחומי ממשל שונים, או תוכניות בהן מומחים אירופיים מוצבים למשך תקופה של יותר משנה במשרדי ממשלה בישראל, על מנת לקדם הטמעת תוכניות אירופיות בהם. תוכנית "שמיים פתוחים" חיברה בין ישראל ואירופה באופן חסר תקדים והגדילה את היקף התיירות בשני הכיוונים. כל זה קורה בלי הרבה הד ציבורי וחשיפה תקשורתית, ואולי חבל שכך, כי בסקר של מיתווים ציינו רבים כי מתן יותר מידע על שיתופי פעולה קיימים בין ישראל לאיחוד האירופי יוכלו לשפר את דימוי האיחוד בישראל.

המתחים בין ישראל ואירופה הם פוליטיים בעיקרם, ונסובים סביב חילוקי דעות בנוגע לכיבוש, להתנחלויות ולהיעדר תהליך שלום. ישראל, כפי שעושות מדינות אירופאיות אחרות בנושאים שונים, משליכה את הביקורת והמתחים על בריסל, על מוסדות האיחוד האירופי, ומשקיעה את מאמציה בפיתוח קשרים ישירים עם החברות באיחוד, ולא אם האיחוד בכללותו. ההחלטה לצייר את האיחוד באופן שלילי היא החלטה פוליטית, ומקבלי ההחלטות בישראל צריכים להפנים עד כמה היא מוטעית ועד כמה אירופה חשובה ומשמעותית לישראל.

אירופה חווה בשנים האחרונות משבר פנימי, שמביא לפתחה של ישראל הכרעה ערכית ומעשית לגבי לדרך ההתנהלות לאורו. המשבר האירופי הוא רב-ממדי ומתבטא במידה רבה בתהליכים א-ליברלים ופופוליסטים. הברקזיט הוא ביטוי מרכזי לכך, אך גם התהליכים במדינות וישגרד – בעיקר בהונגריה ובפולין – ובמדינות נוספות בהן יש עלייה של הימין הפופוליסטי. אל מול האתגר הזה, יש לזכור כי האיחוד האירופי הוא פרויקט מוצלח שקם במטרה למנוע מלחמה נוספת באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ועושה זאת בהצלחה רבה.

למרות הקשיים, האיחוד האירופי עודנו חזק, והכוחות הליברלים והדמוקרטים הם עדיין אלה שמובילים אותו. מבחינה כלכלית, הפרויקט האירופי משמש עדיין מודל לחיקוי, ואליו צריכה ישראל לשאוף ולהתחבר. איחוד אירופי חזק הוא טוב למדינת ישראל, בראש ובראשונה מבחינה כלכלית, הואיל וכל משבר באירופה משפיע מיד על הכלכלה הישראלית. ישראל היא מדינה קטנה שתלויה בסחר חוץ. היא זקוקה לשווקים הפתוחים שכה מאפיינים את אירופה, ולא לסגירות ולמגמות האנטי-גלובליזציה שהולכות וצוברות תאוצה בימים אלו בארה"ב וברוסיה. לצד שיתוף הפעולה המדיני והכלכלי, ניתן וצריך גם לקדם את השיח הביטחוני בין ישראל והאיחוד האירופי, לאור הצעדים שעושה אירופה לקראת הקמת ארגון ביטחוני אירופי משותף. בתחום זה יש לישראל מקום להשתלב, לתרום מניסיונה ולשתף פעולה עם האיחוד.

מעבר לכך, יש לזכור שפוליטיקה אינה רק אינטרסים, אלא מהותה הוא גם קידום של ערכים. לישראל, כמדינת העם היהודי, אסור להתעלם מתפקידה במישור זה. אסור לישראל להתחבר לכוחות האפלים באירופה מתוך ראיית קצרת טווח ואופורטוניזם טהור. אסור לה לחבק את השליטים הפופוליסטיים או לעמוד מנגד לנוכח תהליכים המתרחשים היום בהונגריה, למשל, ומזכירים במידה רבה את אלו שלפני מלחמת העולם השנייה. אסור לישראל לעמוד מנגד לנוכח פגיעה או הפרה של זכויות אדם. ישראל היא שחקן ריבוני בעל עוצמה, אשר יכול וחייב להשמיע את קולו בסוגיות אלו, להחזיק מצפן מוסרי ולקדם את ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אנו לא רק רוצים לחיות, יש גם סיבה לחיות, ואלו הם הערכים, ויש להביא גם אותם לשיח המדיני. זה נכון גם לפוליטיקה הישראלית, בה צומחים עשבים שוטים שקושרים קשרים עם עשבים שוטים במדינות אחרות בעולם. אי אפשר להאשים את כל העולם בגזענות ואנטישמיות, מבלי להסתכל בראי ולבחון כיצד אנו מתנהגים פנימה.

הסדר העולמי החדש מייצר לישראל ואירופה אינטרסים ואתגרים משותפים רבים, למשל בנושא תפקידה של סין. ישראל והאיחוד האירופי יכולים להתמודד עם זה ביחד, כמי שחולקים ערכים משותפים. בתקופה זאת, נכנסת לתפקידה נציבות אירופית חדשה שנבחרה לעמוד בראש האיחוד. יש פוטנציאל אדיר לקדם שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד האירופי, וחילופי הנהגות מייצרים הזדמנות לשיח חדש וחיובי יותר. על הממשלה הבאה לפתוח דף חדש עם אירופה.

המאמר פורסם בהארץ ב-4 בדצמבר 2019.

הפוסט אסור לישראל להתחבר לכוחות אפלים באירופה בגלל אופורטוניזם טהור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משרד החוץ מסר כי מטרת ההחלטה היא "יישום סטנדרט כפול כלפי ישראל וייחודה לרעה. קיימים כ-200 סכסוכים טריטוריאליים שונים ברחבי העולם, אשר בעניין סימון מוצריהם לא פסק בית הדין ואליהם אף לא התייחס. זוהי החלטה פוליטית מפלה".

אבל הטענות על יחס ייחודי ומפלה אינן נכונות. יתרה מכך, הן חלולות. הקהילה הבינלאומית לא מתעלמת ממקרים דומים בעולם וההחלטה לא סותרת את המדיניות האירופית, אלא משלימה ומאשררת אותה.

ישראל שולטת בשטחים על ידי כיבוש צבאי, הקימה את מפעל ההתנחלויות וביצעה סיפוח-בפועל ברמת הגולן ומזרח ירושלים. בעתיד גוברים הסיכויים שתספח חלקים בגדה המערבית, שם כבר מתקדם סיפוח זוחל ולא מוצהר. בשנים האחרונות קוראים מנהיגי הימין, לרבות ראש הממשלה, להחיל את הריבונות על הגדה או על חלקים באופן רשמי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-ynet ב-17 בנובמבר 2019.

הפוסט האיחוד האירופי נוהג בהתנחלויות בעדינות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לברקזיט אמנם יהיו השלכות על יחסיה הכלכליים והמדיניים של ישראל עם אירופה ובריטניה. חלק נכבד מהסחר עם הממלכה המאוחדת, המסתכם בכ-20 מיליארד שקל בשנה, מתנהל לפי הסכמים בין ישראל לאיחוד האירופי. אם יצליח ראש הממשלה בוריס ג'ונסון לזכות באישור הפרלמנט לעסקה שהוא מציע, יישמרו ההסכמים הקיימים. אם בריטניה תעזוב לבסוף ללא הסכם, יוחלפו ההסכמים עם האיחוד בהסכם ישיר בין ישראל לבריטניה שעליו כבר הוסכם בפברואר. בהמשך הדרך תהיה הזדמנות להסכמים בילטרליים נרחבים יותר. בשורה התחתונה, תנאי הסחר עם בריטניה לא ישתנו בעתיד הקרוב ולפיכך אין סיבה שיטרידו את ישראל יתר על המידה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-30 באוקטובר 2019.

הפוסט ישראל יכולה לתמרן סביב הברקזיט, אך אל לה להמר על הגל הלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי מתקשה בשנים האחרונות להטביע חותם על הסוגיה הישראלית-פלסטינית. פערי עמדות בין המדינות החברות באיחוד – ובייחוד בין המדינות במערב אירופה לאלה במרכז ובמזרח היבשת – מונעות בשנתיים האחרונות מהאיחוד לקבל החלטות משמעותיות בנושא הישראלי-פלסטיני. הפערים באים גם לידי ביטוי בהצבעות אחרונות באו"ם, למשל בנושא העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, בהן לא היה עוד קונצנזוס אירופי.

המאמר פורסם "מעריב" בתאריך ה-20 בספטמבר, 2018

הפוסט פגישת שרת החוץ האירופית עם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקשיים בהם נתקלת ישראל במאמציה להתקבל כחברה במשפחת העמים ולזכות באהדת דעת הקהל העולמית נסבלים, שכן ההגנה על גבולותיה ועל ביטחון אזרחיה מצדיקים גם מחיר של בידוד מה. ואולם, סטייה מהסטנדרטים המוסריים הגבוהים שעל בסיסם הוקמה ישראל מערערת את צדקת דרכה של מדינת ישראל ופוגעת פגיעה ממשית ברווחתם של יהודי התפוצות.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-20 ביולי 2018

הפוסט ביקור ראש ממשלת הונגריה: שעת מבחן לציונות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנגלה מרקל זכתה בכהונה רביעית, ולכאורה, עולם כמנהגו נוהג, ומה שהיה הוא שיהיה. אולם התחזקותו של הימין הקיצוני, והשינויים הצפויים בהרכב הקואליציה השלטת בגרמניה, מבטאים מגמות שינוי רחבות בזירות הפוליטיות ברחבי העולם, ומצביעים על הפוטנציאל לשינוי בפעולתה של גרמניה בהובלת האיחוד האירופי וביחסי החוץ שלה.

התחזקותו של הימין הקיצוני – קולות מן העבר? מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" זכתה ב-12.6 אחוזים מהקולות, והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה. דעות קיצוניות קיבלו בעבר ביטוי במסגרתן של המפלגות האחרות בעבר, ומפלגות ימין קיצוניות וגזעניות המבוססות על שנאת זרים כבר הצליחו להיכנס לפרלמנטים המקומיים בגרמניה, אבל בכל זאת יש כאן שינוי: לראשונה, מאז מלחמת העולם השנייה, הצליחה מפלגת ימין קיצוני להיכנס בצורה מאורגנת לבונדסטג. מאורע זה מבטא את הלגיטימציה ההולכת וגוברת לעמדות, לאנשים ולמפלגות ימין קיצוניות פופוליסטיות המבטאים רעיונות גזעניים בכל רחבי העולם.

המאמר פורסם ב-NRG בתאריך ה-26 בספטמבר 2017

הפוסט תוצאות הבחירות בגרמניה חורגות מגבולותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגרמנים מעריכים זאת אך מביטים סביב וחוששים כי אי היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית שהם רואים מכל עבר, תגיע גם אליהם. גם האיחוד האירופי השתנה, מה שהתחיל כקבוצה מצומצמת מונה כיום כמעט 30 מדינות ואופי ההתנהלות השוטפת בתוכו פחות יציב.

סוגיות הפליטים, ההגירה והביטחון הן סוגיות המפתח בבחירות אלה ואנשים יצביעו למי שיבטחו בהם כי יידעו להתמודד עמן. דווקא גל הפליטים המוסלמים בגרמניה, עליו חתומה הקנצלרית, שמעורר רגשות ודיון עזים ושמעסיק רבים בקליטתו – בבנייה, הוראה, עבודה סוציאלית ועוד – תרם עד כה להפחתה בשיעור האבטלה. גם זה צפוי להשתנות כשהצורך המיידי בקליטתם יחלוף וכאשר יפוג תוקף מעמד הפליט של מהגרים רבים והם עצמם יתחילו להיספר במניין המועסקים. מרקל עצמה הכריזה כי השארת גבולות פתוחים לפליטים ב-2015 הייתה דבר גדול, אך מעשה חד-פעמי שלא יחזור על עצמו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet בתאריך ה-20 בספטמבר 2019

הפוסט גם אחרי 12 שנה, מרקל מלהיבה את הגרמנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההנחה הרווחת שהמנהיגות הנוכחית בישראל וברשות הפלסטינית אינה מסוגלת ורוצה לספק את הסחורה המדינית הדרושה לשם יישוב הסכסוך, מובילה לשימת דגש מחודש על פעילות תומכת-שלום של ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הצורך בעידוד פעילויות משותפות לישראלים ולפלסטינים מופיע כעת שוב ושוב במסמכים בינלאומיים: בדו"ח הקוורטט מקיץ 2016 בהצהרת הסיכום של ועידת השלום בפריז מינואר 2017, ובהחלטת הפרלמנט האירופי בנושא הישראלי-פלסטיני ממאי 2017.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-14 בספטמבר 2017

הפוסט השדרוג המדיני של מחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים בין ארדואן לאירופה לא תמיד היו שליליים. בשנים הראשונות לאחר שעלתה מפלגתו של ארדואן לשלטון ב-2002 ,הכריזה הממשלה התורכית שההצטרפות לאיחוד האירופי היא הפרויקט הלאומי החשוב ביותר מאז הקמת הרפובליקה ב-1923 ,ותהווה את השלמת מורשת אתאתורכ. ארדואן הוביל בזמנו רפורמות דמוקרטיות, שקירבו את תורכיה לאיחוד האירופי יותר משעשה כל מנהיג תורכי אחר.

ואולם, עם השנים המגמה התהפכה. ההתנגדות באירופה להצטרפות תורכיה לאיחוד הלכה והתחזקה. מדיניות-החוץ התורכית פנתה לבניית קשרים והרחבת השפעה באזורים אחרים, בהם המזרח התיכון. ארדואן החל נוקט מדיניות ריכוזית יותר ויותר, שהגבילה את מרחב הפעולה של האופוזיציה והדליקה נורות אזהרה באירופה.

הפוסט המשבר התורכי-אירופי וחשיבותה של הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם היה בעבר לחץ אירופי על ישראל לפעול לקידום פתרון מדיני עם הפלסטינים – מה שאינו בטוח כלל ועיקר – הרי הלחץ הזה פוחת עכשיו. ללא מעורבות אמריקאית חזקה בנושא, אירופה הטרודה בסכסוכים אחרים ובבעיות פנימיות, לא רק שלא תתפוס את מקומה של ארה״ב, אלא גם את מקומה שלה לא תרחיב וכנראה שאפילו תצמצם. אירופה מביטה פנימה, וישראל והפלסטינים משלמים את המחיר.

הפוסט ישראל זקוקה ליחסים טובים עם אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עליית הימין מהווה איום חמור על הערכים הליברליים, ובמקרים מסוימים היא אף עלולה להביא לקריסת המשטר הדמוקרטי. התהליך החל בראשית שנות האלפיים. מאז, על פי חוקר מדע המדינה לארי דיאמונד, 27 דמוקרטיות נפלו. אם בשנת 2000 חיו 63 אחוזים מאזרחי העולם, על פי נתוני House Freedom, תחת משטר דמוקרטי, הרי מאז 2013 רק כ-40 אחוזים חיים תחת משטר כזה. חוקרים ועיתונאים שונים מיהרו לכנות תופעה זו בשם "סוף הליברליזם" או "התמוטטות הסדר הליברלי העולמי."

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-19 בפברואר 2017

הפוסט גל הנגד השלישי לליברליזם ולדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז פרסומה לראשונה על ידי פסגת הליגה הערבית במרץ 2002, ישראל מעולם לא פרסמה תגובה רשמית ליוזמת השלום הערבית; יתרה מזו, במשך תקופה ארוכה ישראל התעלמה מהיוזמה או פשוט התנגדה לה. הגדיל לעשות ליברמן ב-2009, כאשר כינה אותה "מרשם להשמדת ישראל". לא פחות. אולמרט היה היחיד שניסה לקדם את היוזמה בשלהי הקדנציה שלו, אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי; במרחב הפוליטי היו אישים שונים שהתבטאו באופן חיובי כלפי היוזמה, אך גם הם נטו על פי רוב לאזן זאת על ידי אזכור מגרעותיה, ולא הצליחו לייצר מסה קריטית, אשר תוביל למהפך בגישה הישראלית כלפי היוזמה.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-22 ביוני 2016

הפוסט "לא" כמדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין זה מפתיע שתמונת המצב כיום נותרה לא ברורה, כשם שהייתה גם לפני משאל העם וישנם תרחישים אפשריים מגוונים, הן לפוליטיקה של יוון והן לכלכלתה, שעלולים להתפתח כתוצאה מתוצאות המשאל. ייתכן שהדבר היחיד שניתן לקבוע בוודאות הוא שעתידם של יוון ושל העם היווני יהיה רצוף אתגרים, כמעט ללא קשר לתוצאות משאל העם עצמן. הבנקים ביוון עודם סגורים. המדינה נמצאת מבחינה מעשית, אם כי לא רשמית, במצב של חדלות פירעון. ובסוגיית חברותה של יוון במרחב היורו ובאיחוד האירופי, נמצאת המדינה בין הפטיש לסדן. עם חוב עצום העומד על כ-345 מיליארד יורו, יוון תתקשה ואולי אף לא תוכל לשבור את מעגל הקסמים אליו נקלעה ולשוב למצב של צמיחה כלכלית, וזאת גם אם יסכימו נושיה ושותפיה להצעה חדשה.

הפוסט יוון שלאחר משאל העם: בין אתגרים לתקווה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני אולי אינו הסוגיה החשובה ביותר באיחוד האירופי ערב כניסתה של מוגריני לתפקיד — קרוב לוודאי שהיא תתמקד בפתרון המשבר באוקראינה ובשיחות הגרעין עם איראן. אך בשנה האחרונה ניכר מאמץ להגביר את המעורבות האירופית במאמצים לקדם את תהליך השלום. ביוני 2013 פירסם האיחוד את הנחיותיו בנושא ההתנחלויות, וכעבור חצי שנה הוגשה לישראל ולפלסטינים הצעה לשדרג את מעמדם ל"שותפות מועדפת מיוחדת" באיחוד, לאחר חתימה על הסכם שלום. במהלך מבצע "צוק איתן" הביע האיחוד האירופי נכונות לקחת חלק בשיקום הרצועה ובפיקוח על מעבר רפיח למניעת הברחות נשק.

הפוסט אירופה יכולה לעשות יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים בסדנה היו מארק גלאגר, סגן ראש המשלחת של האיחוד האירופי לישראל וראש המחלקה הפוליטית; אביבית בר-אילן, מנהלת מחלקת ארגונים אירופאיים באגף אירופה של משרד החוץ; ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים; ד"ר וורנר פושרה מנהל קרן פרידריך אברט בישראל, וד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים. את הסדנה הנחתה מיריי סורוביץ', חברת צוות חשיבה במכון מיתווים.

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי ויחסי ישראל והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לקראת כינוס שרי החוץ האירופיים ב-17 במרץ 2014 , לדיון על התפקיד של אירופה בקידום תהליך השלום, יזם מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית סקר דעת קהל לגבי ההצעה האירופית. את הסקר ביצע מכון רפי סמית, ב-9-10 במרץ 2014 בקרב 500 איש/ה כמדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל, מגזר יהודי וערבי (טעות הדגימה – 4.5%).

הפוסט 84% מהישראלים לא שמעו על התמריץ לשלום שהציג האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, השנה לאירוע יש חשיבות נוספת. לא רק בגלל הביקורת שהטיח האיחוד האירופי בממשלת תורכיה על שימוש מוגזם בכוח אל מול המחאה החברתית האחרונה, אלא גם כי בסתיו 2016 מציינים חמישים שנה לחתימת ההסכם התורכי-אירופי הראשון. מציינים. לא חוגגים.

כל שנה שחולפת גורמת לעוד תורכים להתפכח מהחלום האירופי. המשבר הכלכלי האירופי הופך את החלום לאטרקטיבי פחות. השנה הוא גם הפך לישים פחות, לאור בחירתה מחדש של מרקל בגרמניה. מרקל מתנגדת להצטרפות תורכיה כחברה מלאה, ומנסה לקדם במקום זאת מודל של "שותפות מועדפת". ללא תמיכת גרמניה, המדינה המרכזית באירופה כיום, אין לתורכיה סיכוי להתקבל לאיחוד.

הפוסט החלום ושברו: חמישים שנה ליחסי תורכיה והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במילים אלו הגיב ארדואן להדחתו של מורסי מנשיאות מצרים. ארדואן דיבר על מצרים, אך כיוון גם לטורקיה. גזר הדין החמור בתיק ארגנקון הוא נקודת שיא במהלך שמוביל ארדואן בעשור האחרון לשנות מן היסוד את מעמד הצבא בטורקיה, ולהביא לתום עידן ההפיכות הצבאיות במדינה. רבים בטורקיה רואים בכך מהלך חיובי שמחזק את הדמוקרטיה. ואולם, תיק ארגנקון מעלה חששות כבדים שהמהלך הלך רחוק מדי, ומשמש כלי בידי הממשלה לסתום פיות לאופוזיציה לגיטימית.

הצבא הטורקי היה רגיל לתמרן את הדרג המדיני, להפיל ממשלות מכהנות, למנות ראשי מדינה, ולנסח חוקות. הוא עשה זאת בשורה של הפיכות צבאיות והתערבויות פוליטיות, ששיאן ב-1960, 1971, 1980 ו-1997. כל זאת, בשם ההגנה על עקרונותיו של כמאל אטאטורק. בעשור האחרון ארדואן פעל ביסודיות, בעקביות אך בעיקר בהדרגה כדי להביא להחלשת מעמד הצבא מבחינה פוליטית, ציבורית ומשפטית.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-6 באוגוסט 2013

הפוסט המשחק הכפול של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.