נתניהו הבין שמצבו בסקרים לא הולך להשתנות מהותית, הבין שאין לו סיבה או אינטרס אישי ופוליטי לקיים בחירות אחרי שבתקופתו אירע האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל ושהכרטיס הפוליטי היחיד בשרוול שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן ולאחר מכן דיגמון של מדיניות חיבוקים בין שני הדיקטטורים בהתהוות.

נכון, מאז שנתניהו, גם אם באיחור מסוים, הכיר במציאות ובירך את ג’ו ביידן על ניצחונו בבחירות, ביבי ודונלד הם כבר לא החברים הטובים שהיו. אבל “מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”, ונתניהו מבין שלצד שימור הקואליציה, עליו להוכיח לטראמפ ש”חזר בתשובה” חזרה לחיק ידידו משכבר הימים, וזה מאוד מסוכן עבורנו. האם זה מטבעו של טראמפ לעזור לאחרים? לא בטוח, אבל מבחינת נתניהו זה מה שיש ועם זה רצים.

גם נתניהו רואה את הסקרים בארצות הברית ואת הפגיעה במעמדו של ביידן כתוצאה מהמלחמה. רואה וכנראה מרוצה – עוד מלחמה פירושה פחות שיח פוליטי בישראל, פחות דין וחשבון פנימי וכן, פחות תמיכה בארצות הברית בביידן שדאגתו הכנה לאזרחי ישראל הביאה אותו להתייצב לצדנו וכעת מרגיש את עוקצו של העקרב נתניהו. אבל הסכנה איננה רק המשך הלחימה. גם הסיוע האמריקאי בסך של כ־14 מיליארד דולר ממשיך להתעכב כשאט־אט מאבד הממשל האמריקאי את הרצון להמשיך ולהיאבק עליו בקונגרס שבו לכל אחד מהצדדים סיבות משלו לתקוע אותו.

נתניהו מעוניין בחוסר הוודאות, בדשדוש, שגם אם הם מרחיקים בוחרים, מקרבים את בן גביר וסמוטריץ’ שלא רוצים לראות יציאה מעזה, בטח לא קידום תוכניות לשליטה אזרחית פלסטינית ברצועה. אז מה אם חיילים ממשיכים להיהרג בלי שיש מטרה ברורה ללחימה, אז מה אם החטופות והחטופים עדיין בשבי, אז מה אם המשק הישראלי שמשווע לחמצן נותר ללא המיליארדים האמריקאיים שהובטחו, העיקר שהשותפים בישראל ומושא החיזורים בארצות הברית מרוצים.

הלקח שלנו, אזרחי ישראל, הוא שהבחירות בארצות הברית אינן רק על עתיד האומה האמריקאית, אלא גם על עתידנו. עלינו להבין כי בקרוב נראה התרחקות אמריקאית מממשלת נתניהו. להבין ולקבל, כי זו הדרך היחידה של ביידן לנסות להחזיר אליו את המצביעים שלאורך כל הדרך הסתייגו מהתמיכה האמריקאית החד־משמעית בישראל, וכעת, נוכח הכתף הקרה שהוא מקבל מנתניהו, אין לו באמת סיבה טובה להמשיך בה.

עלינו לזכור כי אם ביידן לא יהיה בבית הלבן, סביר שלנו לא תהיה כאן דמוקרטיה כי נתניהו שוב ירגיש חזק, ושוב יקדם את ההפיכה המשטרית, אם בחקיקה ואם פשוט בצעדים בשטח, ואולי אף יקבל על כך קריאות עידוד משוחר הדיקטטורה שעלול לחזור לבית הלבן. אנו ניוותר עם הטראומה של ה־7 באוקטובר ועם מדינה שאין קשר בינה ובין החזון הציוני של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-8 בפברואר.

הפוסט נתניהו הבין: הכרטיס הפוליטי שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ומה עכשיו? המערכת המשפטית והחוקתית בארה"ב תצא מן המשבר, שכן ארה"ב איננה עוד מדינה אחת מני רבות שיש להן חוקה כתובה בלשון נמלצת, אלא היא בפועל חוקה שיש לה מדינה. והחוקה תתגבר. המערכת האנגלית התגברה על מלחמת אזרחים בה הוצא המלך להורג, והמערכת האמריקאית התגברה על מלחמת אזרחים בה נהרגו יותר מ-600,000 איש. אבל לפני הנשיא ביידן מלאכה קשה בדרך לשיקום.

בעיניה שלה, ארה"ב היא "העיר הבוהקת על הגבעה", שעיני העולם נשואות אליה. מנהיגים אמריקניים רבים, כולל רונלד רייגן וברק אובמה, השתמשו בדימוי זה, השואב עוד מימי ההגירה הפוריטנית ומעניק תוקף מוסרי לתביעת הבכורה האמריקנית. אמנם לאמריקה יש אינטרסים כמו לכל מעצמה, אך היא מנהיגה את העולם החופשי לא רק בתוקף עוצמתה הכלכלית והצבאית, אלא גם בתוקף מעמדה המוסרי. דימוי זה נפגע כעת והוא עלול לדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, שמוצאת את עצמה בשנים האחרונות בעימות תלת-מעצמתי מול רוסיה וסין, אבל תאלץ לעסוק כעת יותר בענייניה שלה.

עבור ישראל, אלו הן חדשות לא-טובות. על אף השיפור הכללי במעמדה, ישראל היא מדינה קטנה הקשורה בטבורה למעצמת-העל האמריקנית. ישראל משדרת לסביבתה הגיאו-אסטרטגית כי עוצמתה מבוססת על שני עמודי תווך: יכולותיה העצמיות במדע, בכלכלה ובכוח צבאי, אך גם היחסים המיוחדים שהשכילה לטוות עם מעצמת-העל של דורנו, וזאת גם על רקע מוסרי. אולם כשמעצמת-על זאת נחלשת מבפנים, האם לא ישליך הדבר גם על מעמדה של ישראל?

אנו זקוקים לארה"ב חזקה באזורנו. הנשיאים בוש, אובמה וטראמפ, אשר שאפו להתנתק מהמזרח התיכון, גילו כי אם הם אינם נמצאים במזרח התיכון, המזרח התיכון מגיע לבקר אצלם. ואכן, על אף מדיניותה המוצהרת, ארה"ב ממשיכה להיות מעורבת באירועים מזרח תיכוניים רבים המשפיעים על ישראל: סוריה, לבנון, עיראק, תורכיה, תימן, לוב, איראן ועוד.

המורשת שמשאיר ממשל טראמפ היא מעורבת-עד-בעייתית. וושינגטון אמנם סייעה רבות בקידום יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, אך יחסים אלו זקוקים לתמיכה וגיבוי אמריקניים גם בהמשך, ואלו אינם מובטחים. תורכיה מחציפה פניה, סוריה הפכה לזירת עימות רוסי-אמריקני בה מתנהגת ארה"ב בהססנות, וכך גם לוב ובמידה מסוימת תימן.

מעל לכל מרחף הכישלון האמריקני מול איראן. מדיניות "הלחץ המרבי" של טראמפ, שהתקבלה בירושלים בצהלות רמות, לא צלחה והולידה הקצנה איראנית כשבעצם הימים האלה מאשרת טהראן כי היא מגבירה את העשרת האורניום שלה לרמה של 20 אחוזים, וזוהי קפיצת דרך אל יכולת גרעינית צבאית. זאת ועוד, ללא המטריה המדינית האמריקנית, ישראל עלולה להיות מוקעת באו"ם עד כדי סנקציות נגדה.

השיקום האמריקני יתחיל מבית ויתרכז בריפוי פצעי טראמפ. אך על ארה"ב יהיה לשקם גם את הנזק הרב שהממשל היוצא גרם למעמדה הבינלאומי של ארה"ב. בראש ובראשונה, יפעל ממשל ביידן לחזרה למסגרות הבינלאומיות שטראמפ בעט בהן ברגל גסה, בהפכו את מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ (מבית מדרשו של הטייס הפרו-נאצי צ'ארלס לינדברג), שהפכה חיש מהר ל"אמריקה לבדה".

ביידן לא ייתפס בבורות כמו טראמפ, אשר לא ידע כלל כי לבריטניה, בעלת הברית הראשונה של ארה"ב, יש כוח גרעיני עצמאי. אפילו אמריקה לא יכולה להישאר לבדה, והיא צריכה להחזיר את האמון בנאט"ו ולקומם את הסכמי איכות הסביבה, הסחר ומערכות נוספות. לשם כך, יהיה עליה לשלם מחיר כלשהו לטובת בעלות הברית האירופיות, והמזרח התיכון נראה תשלום סביר.

בימים כתיקונם, בהם שמרה על מעמד על-מפלגתי, יכלה ישראל למנוע או לצמצם תשלום במטבע ישראלי עבור טובין מדיניים. אולם ממשלה שהעומד בראשה נטע את עצמו בחוזקה בערוגתו של טראמפ עלולה להתקשות להבטיח זאת בעתיד. ההפיכה הכושלת בגבעת הקפיטול, בה נישאו גם דגלים ישראליים, עלולה להיות למהפכה של ממש במעמדה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 בינואר 2021.

הפוסט השלכות ניסיון ההפיכה בגבעת הקפיטול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם הציפייה שביידן יתנה את החזרה למצב שלפני הפרת ההסכם החד-צדדית של טראמפ ואת הסרת הסנקציות הספציפיות ל-JCPOA בשיפור משמעותי של ההסכם, אינה ריאלית ואף מסוכנת.

על מנת להגיע להסכם בכל הסוגיות יש צורך במשא-ומתן ארוך ומפרך, שמחייב לפניו "ליישר קו" עם שאר המעצמות שהיו שותפות להסכם בכדי שהחזית מול איראן תהיה אפקטיבית. בזמן המשא-ומתן על תחילת המשא-ומתן תמשיך איראן להתקדם ללא פיקוח בצבירת אורניום מועשר (כבר כיום יש לאיראן יותר מפי עשרה כמות האורניום המועשר שהייתה כשטראמפ הפר את ההסכם), הוספת צנטריפוגות משוכללות והקמת מתקן מוגן במקום זה שהותקף. בנוסף, אין סיכוי שאיראן, רוסיה וסין יסכימו לחזור למשא-ומתן לפני הפסקת הסנקציות שחודשו חד-צדדית על ידי טראמפ.

יש דחיפות רבה לחזור להסכם גם בשל הבחירות ביוני באיראן בהן מתמודד המחנה הפרגמטי, שכיום מובל על ידי הנשיא רוחאני ושר החוץ זאריף, מול מועמדים שנתמכים על ידי משמרות המהפכה.

המועמדים של משמרות המהפכה הם גורמים קיצוניים שמעדיפים שהכלכלה האיראנית תמשיך לקרטע ולא לנהל משא-ומתן עם המערב ולהתפשר. חזרה להסכם תחזק את המחנה המתון, שאיתו ניתן יהיה לנהל משא-ומתן דיפלומטי על מנת לשפר את ההסכם ולמנוע פעילות איראנית מסוכנת גם בהיבטים הלא גרעיניים.

המנופים של ארה"ב

הטענה שנשמעת נגד חזרה מיידית ל-JCPOA) compliance for compliance), היא שבכך מוותר ממשל ביידן על "המנופים" שנוצרו בעקבות הצעדים שנקט טראמפ נגד הכלכלה האיראנית.

אולם במציאות נשארים בידי ארה"ב "מנופים" רבים, משום שישנן סנקציות רבות שלא קשורות ל-JCPOA ובנוסף, חזרה לקואליציה בינלאומית רחבה כנגד איראן, שביידן ינסה להרחיבה גם לבנות-הברית הסוניות של ארה"ב באזור, תספק הרבה יותר "מנופים" על איראן מאשר לחץ אמריקאי בלבד.

כולנו ראינו בשנים מאז שטראמפ פרש מההסכם, שהלחץ האמריקאי לא הצליח לגרום לאיראן לשינוי מדיניות, אף שגרם נזק רב לכלכלה האיראנית, נהפוך הוא. ללחץ הכלכלי אין ערך אם הוא אינו מלווה במסלול דיפלומטי שיאפשר למנהיגי איראן להצדיק שינוי מדיניות.

בהיעדר "סולם" שהקהילה הבינלאומית תיתן לאיראן על מנת "לרדת מהעץ" ימשיכו האיראנים בגישה – "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (לפצצה)", שמוכר לנו ממקורותינו.

בניגוד למה שאומרים המלעיזים, אין לממשל ביידן שום כוונה לאפשר לאיראן להגיע ליכולות גרעיניות צבאיות. הגישה של ביידן היא שעל מנת למנוע מאיראן מלהשיג יכולות גרעין צבאי, יש צורך בדיפלומטיה לצד הלחץ הכלכלי.

לשם כך הכרחי לחדש את הקואליציה הבינלאומית מול איראן והרחבתה, ויש צורך לחזק את הגורמים הפרגמטיים באיראן שמעדיפים את טובת הכלכלה האיראנית על פני המאמצים להשיג הגמוניה שיעית במזרח התיכון.

ממשלת ישראל צריכה ללמוד מהטעויות של מדיניותה מול ממשל אובמה. עלינו להיות שחקן שתורם למאמץ הבינלאומי לעצור את איראן ולהימנע מלנקוט מדיניות חד-צדדית ולעומתית כלפי ארה"ב ושאר המעצמות.

הלעומתיות הישראלית מול ממשל אובמה גרמה לכך שלא היינו חלק מתהליך בניית ההסכם, הפכנו את ישראל לנושא במחלוקת בפוליטיקה הפנים אמריקאית וקרענו את הקהילה היהודית שתמכה ברובה בגישת אובמה.

על מנת לעצור את איראן, ועל מנת לשקם את יחסי ישראל ארה"ב והקהילה היהודית אמריקאית, ממשלת ישראל צריכה לשתף פעולה עם ממשל ביידן במאמציו לחזור לדיפלומטיה מול איראן מיומו הראשון בתפקיד, הבא עלינו לטובה ב-20 בינואר.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 06 בינואר 2021.

הפוסט שיקום הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן הוא אינטרס ישראלי מובהק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאחר מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ב-2001 הוא הגיב בעוצמה וחילות האוויר של ארה"ב ובריטניה כתשו את הרי טורה-בורה. הנחשול הפטריוטי הגואה של אותם ימים השכיח את העובדה שבוש כמעט הפסיד לאל גור בבחירות 2000. אבל אז באו הפלישה האמריקנית המיותרת לעיראק ב-2003, על אלפי חלליה וצלילת הכלכלה, ובוש החל להיתפס כנשיא של כהונה אחת. יריבו קרי, גיבור מלחמת וייטנאם, היה אמור לנצח.

הפוסט אם הדילר מהבית הלבן ילך הביתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף שהרוב המכריע בין מנהיגי ומנהיגות האיחוד האירופי, על 27 המדינות החברות בו, באים ממפלגות ימין-מרכז, כמעט כולם (להוציא למשל את ויקטור אורבן בהונגריה) מייחלים – גם אם אינם מצהירים על כך בפומבי – לבחירת ביידן, המייצג עמדות מרכז-שמאל. אין זה פלא. כהונת טראמפ הכניסה את היחסים הטראנס-אטלנטיים למצב טראומטי ובמהלכה הפך הממשל האמריקאי מהתומך הגדול והחזק ביותר באיחוד האירופי, ללעומתי ואגרסיבי.

טראמפ תמך פומבית בברקזיט, ביטל את המשא ומתן על הסכם הסחר (TTIP) שניהל ברק אובמה עם בריסל, פתח במלחמות סחר נגדו והוציא את ארה"ב מהסכם פריז למאבק בשינויי האקלים. טראמפ גם והחליש משמעותית את ברית נאט"ו, עד למצב בו קבע נשיא צרפת מקרון שהברית נמצאת ב"מוות מוחי". לעומת זאת, יחסו לרוסיה – הגורם מולו קמה בעבר הברית – ולעומד בראשה, ולדימיר פוטין, נע בין ידידותי למתרפס. הסדר והערכים הליברליים, שכה יקרים לאירופאים, נפגעו קשות.

כהונה שנייה של טראמפ צפויה להתאפיין בהמשך היעדר הדיאלוג והתיאום עם אירופה, כולל בסוגיות המזרח התיכון – איראן, ישראל והפלסטינים. תחת טראמפ, המגמה המתמשכת של ירידת ארה"ב מכס ההגמון העולמי הואצה. כשארה"ב מתכנסת פנימה, היציבות האזורית ממשיכה להתערער ובייחוד באזור אגן הים התיכון: רוסיה נכנסת לסוריה, טורקיה ללוב, איראן מעמיקה שלוחותיה באזור. תהליכים אלה אינם לטובתנו. יתר על כן, המשך כהונת טראמפ עלולה להביא לשיתוק או קריסת ברית נאט"ו, שתגביר את חוסר היציבות האזורית. לישראל יש אינטרס שנאט"ו תהיה ברית חזקה ומשמעותית. לאירופה אין יכולת ביטחונית שתוכל למלא את הוואקום האמריקאי שייווצר, ולא תהיה לה יכולת כזו בעתיד הנראה לעין.

ממשלת נתניהו נהנתה מהמשבר הטראנס-אטלנטי ומתמיכתו החד-צדדית של טראמפ בעמדותיה (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, "עסקת המאה" שסוטה מקווי 67' כנקודת המוצא לשיחות בין ישראל לפלסטינים, והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן). בחירת ביידן אמנם לא תחזיר את השגרירות האמריקאית לתל-אביב, אך תשיב את העמדה האמריקאית המסורתית של תמיכה בפתרון שתי-המדינות על כנה. ארה"ב ואירופה, יש להניח, יחדשו את הדיאלוג ביניהן בנושא, אם כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר אינו מצוי במקום גבוה בסדר העדיפויות של שתיהן. ההתמודדות עם מגפת הקורונה והצורך הדחוף בשיקום הכלכלה מסיטים מחד את המבט פנימה, ומאידך מחדדים אותו לעבר איומים גוברים מבחוץ, למשל סין.

סין היא מוקד הדאגה האמריקאי בתחרות הגלובלית. אמנם טראמפ נהג באירופה כפיל בחנות חרסינה, אך מדיניותו שיקפה תמונת אינטרסים אמריקאית שתישאר גם אם ביידן יבחר, ובה בייג'ין מסומנת כאתגר המרכזי להגמוניה האמריקאית הדועכת. לכן, על אף שכניסה אפשרית של ביידן לבית הלבן משמעה חזרת היחסים הטראנס-אטלנטיים למתכונתם הישנה של שיתוף פעולה, האג'נדה של יחסים אלו תהיה שונה. אירופה תידרש להחליט אם לצדד בגישת הבלימה האמריקאית כלפי סין או לנסות ליהנות מהטוב שבסחר והשקעות הדדיות עמה.

ישראל היא פיון קטן במשחק גלובלי זה. הרגולציה של ישראל נוטה לעקוב יותר אחר זו של האיחוד האירופי, כיוון שזהו השוק הישראלי המרכזי לייצוא וייבוא. לכן, ארה"ב צפויה להמשיך ללחוץ על ישראל ואירופה נגד פעילות והשקעות אסטרטגיות של חברות סיניות בהן. אם אירופה תאחד כוחות עם ארה"ב מול סין – דבר שסביר יותר שיקרה תחת ביידן מאשר תחת טראמפ – ישראל מן הסתם תיישר עמן קו. ואולם, במידה שאירופה תציג גישה שונה משל ארה"ב, ייתכן שישראל תאלץ לבחור בחירות פוליטיות שאינן נוחות לה כלכלית.

נשוב לאזורנו. גישת ביידן לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסורתית. הוא מתנגד להתנחלויות ולסיפוח חד-צדדי, תומך בביטחון מלא לישראל, קורא להכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויוצא נגד טרור, הסתה והאדרת אלימות מצד מנהיגים פלסטינים. מבחינת ביידן, פתרון שתי-המדינות חיוני לקיומה של ישראל. אצלו, כמו אצל האירופים, לא ניכרת חשיבה לגבי פתרונות חדשים או חלופיים.

אולם, גם כאן טראמפ משאיר מציאות המחייבת בחירה בין שתי גישות שלא תהיה קלה עבור האירופים. הסכם הנורמליזציה המבורך בין ישראל לאיחוד האמירויות וההסכם עם בחריין מייצגים פרדיגמה שונה לגבי תהליך השלום האזורי. לפיה, פתרון הסכסוך בין ישראל למדינות ערב אינו מותנה בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סדר הדברים מתהפך: נורמליזציה תחילה, שלום עם הפלסטינים (אולי) בהמשך. למרות שמרבית מדינות ערב אינן שותפות לאופן בו איחוד האמירויות ובחריין מממשות תפיסה זו, ביידן יצטרך לשקול אם להמשיך בדרך זו, לחזור לנתיב הקודם – שלום בין ישראל לפלסטינים תחילה, נורמליזציה בהמשך, או לשלב בין השתיים. גם האירופים ידרשו לבחון אם לשנות דיסקט, או האם להישאר תקועים ב"לוגיקת אוסלו". מתוך האיחוד האירופי עצמו עולה יותר ויותר ביקורת על תקיעותו בסוגיה, כשהתנאים שהבשילו לוגיקה זו כבר מזמן אינם מתקיימים בשטח.

בהקשר זה, ירידת טראמפ אמנם תסיר חלק מהרוח הפופוליסטית הרעה המנשבת מארה"ב דרך מרכז-מזרח אירופה למערבה – רוח שנתניהו עצמו היה חלק מרכזי ממנה וסייע לקדם בהידוק הקשרים עם אותן מדינות א-ליברליות כהונגריה ופולין, אך בחירת ביידן לא תסייע רבות לחיזוק מדיניות החוץ האירופית, המאופיינת בשנים האחרונות בחולשה פנימית רבה. חולשה זו נובעת מהפיצול הפנים-אירופי שתוקע מקלות בגלגלי כל החלטה מהותית שלה (מלבד חידוש הסנקציות על רוסיה מידי חצי שנה מאז כיבוש חצי האי קרים). חולשה מבנית פנימית זו לא צפויה להיעלם גם אם ביידן יבחר.

אמנם נשיאת הנציבות אורסולה פון דר ליין והנציג העליון לענייני חוץ וביטחון ג'וזפ בורל העלו לאחרונה שוב את רעיון ביטול הקונצנזוס בהיבטים מסוימים של החלטות מדיניות חוץ – מהלך שיאפשר לאיחוד להעביר החלטות בנושא הישראלי-פלסטיני, דבר שהוא אינו מצליח לעשות מאז 2016, אך קשה לראות מהלך כזה מתרחש בקרוב. לכן, גם כאשר הכוחות הפופוליסטיים והביקורתיים כלפי האיחוד האירופי ביבשת כבר לא יקבלו רוח גבית אמריקאית, וגם כשהיחסים הטראנס-אטלנטיים ישובו על כנם, הצפי הוא שמדיניות החוץ של אירופה תישאר תגובתית, מפוצלת וחלשה מסיבותיה הפנימיות. האם זה טוב לישראל? כשותף נכסי ואסטרטגי לישראל, חוזק יכולותיו חשוב, גם אם בסוגית הסכסוך הוא נתפס כשותף ביקורתי.

היה והאיחוד האירופי רוצה שקולו יישמע טוב יותר בסוגיות אלו גם בחלונות הגבוהים בירושלים, לקראת השינוי שממשל ביידן עשוי להביא במדיניות החוץ האמריקאית, יש לכנס מחדש את "מועצת האסוציאציה" בינו לבין ישראל, שלא התכנסה מאז 2012. שר החוץ, גבי אשכנזי, כבר פועל עם עמיתו הגרמני לקידום העניין וניצחון של ביידן יוכל לסייע לכך. חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד האירופי יהווה שיפור ביחסים, וייתן לאירופאים כלי להשפיע דרכו על תהליכים שיתרחשו באזור. אחרת, האיחוד האירופי צפוי להישאר צופה מהצד.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים ב"הארץ", 21 באוקטובר 2020.

הפוסט בין המשך קיפאון לאופק חדש, אירופה מביטה אל הקלפיות בארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השינוי בפועל לא יתרחש לפני ה-20 בינואר, מועד חילופי הנשיאים בחוק, אבל יש עבודה רבה לעשות לפני כן. זאת, על מנת להכין את כניסת הממשל החדש בהיבטים שקשורים לקידום השלום וגם על מנת למנוע פעולות מזיקות מצד ממשל טראמפ בחודשיים בין הבחירות לחילופי הנשיאים. תקופה זו, בה הנשיא המכהן הוא אמנם "ברווז צולע", מאפשרת מרחב פעולה בו הנשיא יכול לנקוט מהלך אחרון מבלי שיש לו מה להפסיד, ובמקרה של טראמפ והסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה עלול להיות מסוכן.

ראשית, עלינו לשכנע את שותפינו הפלסטינים לנצל את השינוי כדי לצאת מהתפיסה הקורבנית והמסתגרת אליה נכנסו בעקבות הצעדים שנקט נגדם טראמפ. כזכור, ממשל טראמפ הפסיק לממן פרויקטים של USAID ברשות הפלסטינית, עצר את המימון לאונר"א, סגר את הנציגות של הרשות הפלסטינית בוושינגטון, והכריז – במקביל להעברת השגרירות לירושלים – שעתיד ירושלים הורד משולחן המשא ומתן. לבסוף, איומי הסיפוח כחלק מתכנית טראמפ היו "הקש ששבר את גב הגמל".

"הברוגז" הפלסטיני לגמרי מובן, אבל הוא מונע מהם לפעול באופן יעיל בזירה הבינלאומית ופוגע באוכלוסייה הפלסטינית, בשל הפסקת התאום האזרחי והביטחוני עם ישראל. הגישה הזאת הזה מונעת מהם להשפיע על מדינות ערב בסוניות הפרגמטיות לקדם את האינטרסים הפלסטינים. הבחירה בטורקיה כמתווכת במגעי הפיוס בין חמאס לרשות הפלסטינית מזיקה ודוחפת את ערב הסעודית, מצרים ואיחוד האמירויות לעמדה ביקורתית עוד יותר כלפי הפלסטינים.

נצחון דמוקרטי יכול לתת לפלסטינים סולם לרדת מהעץ או הזדמנות לצאת מהבונקר. חשוב שייצרו מנופים אמירתים ובחריינים לקידום אינטרסים פלסטינים, שמתאפשרים דווקא בעקבות הסכמי אברהם. זה גם הזמן להידברות פלסטינית עם הסעודים על מנת למנף את היוזמה הערבית מול ממשל אמריקאי חדש, ונגד הניסיונות של איראן וטורקיה להשפיע בנושא הפלסטיני יותר מהערבים.

על מחנה השלום הישראלי לפעול עם שותפיו האירופאים כדי לנצל שינוי בארה"ב באופן שיסייע לאינטרס המשותף של קידום פתרון שתי-המדינות וסיום הכיבוש. נתניהו וטראמפ הגבירו את הפיצול בין מדינות האיחוד האירופאי בנושא הישראלי-פלסטיני. כיום, האיחוד אינו יכול לקבל החלטות בקונצנזוס, כפי שמתחייב בחוקה האירופאית, בשל העמדה של מדינות במרכז ומזרח אירופה.

על כן, יש לפעול עם גרמניה וצרפת, ואולי גם עם בריטניה ונורבגיה מחוץ לאיחוד האירופאי, כדי שייצרו גוש מדינות אירופיות שיש להן חשיבה דומה בנושא הפלסטיני, ושתוכלנה לעבוד עם ממשל ביידן מיומו הראשון, גם כדי לחזק את הרשות הפלסטינית ולקדם יוזמה אמריקאית חדשה.

בארה"ב יש לפעול עם הגורמים הליברלים, שהם הרוב בקהילה היהודית, ועם המפלגה הדמוקרטית, כדי לעודד את ביידן לנקוט יוזמה אסרטיבית לפתרון הסכסוך, ולתת לו רוח גבית במידה שיעשה כן.

ברור שלממשל ביידן יהיו אתגרים רבים מבית – להתגבר על המגיפה, לשקם את הכלכלה, ולהתמודד עם סין ורוסיה, אבל עלינו לדאוג שיהיו לנו שותפים בהעלאת הנושא הפלסטיני לסדר היום.

יש גם לייצר קונצנזוס דו-מפלגתי, שיכלול גורמים מתונים במפלגה הרפובליקנית, סביב אותם המרכיבים בתכנית טראמפ שכדאי לקדם ושזכו למעשה לתמיכה של הימין, כשאימץ את תכנית טראמפ – פתרון שתי-המדינות, בירה פלסטינית במזרח ירושלים (גם אם בתכנית טראמפ מדובר בשכונות בשוליים), חיבור בין עזה לגדה, וחילופי שטחים כחלק מההסכם.

חשוב לעבוד עם גורמי המקורבים לביידן כדי להבהיר שלא צריך "להמציא את הגלגל". יש מספיק תכניות קיימות (ז'נבה, התכנית הבטחונית של גנרל אלאן) ומה שצריך זו נחישות פוליטית והתנהלות חכמה מול הציבור הישראלי באופן שמאפשר "לחבק ולדחוף" אותנו באותו הזמן כדי להשיג תוצאה משמעותית.

פעולה בינלאומית ליצירת קואליציה תומכת-שלום שכזאת תשפיע גם על הפוליטיקה הישראלית. הציבור הישראלי יושפע מהתובנה שאין יותר גיבוי אמריקאי לכל גחמה של הימין הישראלי או האוונגלי בארה"ב, ומכך שהידידות החדשות שלנו במפרץ וגם הישנות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובאירופה מתכוננות לפעול לקידום פתרון שתי-המדינות.

הסימנים החיוביים מארה"ב שמראים על יתרון דמוקרטי ברור ואפילו אפשרות למהפך במדינות רפובליקניות מסורתיות כמו טקסס, אריזונה ג'ורג'יה וצפון קרוליינה (בזכות המגמות הדמוגרפיות בעיקר של היספנים והכוונה של השחורים להצביע הפעם), חייב להכניס גם בנו אנרגיה חדשה. אסור שנקפא בשל הטראומה מ-2016 ואסור להמתין עד שהממשל החדש יתמקם, עלינו לפעול כבר עכשיו ויפה שעה אחת קודם.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 18 באוקטובר 2020.

הפוסט על מחנה השלום הישראלי להיערך לשינוי צפוי בבית הלבן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפני כשנתיים, תקפו הדמוקרטים את טראמפ בחריפות על כך שהוציא את הכוחות האמריקאיים מסוריה ובכך פגע בברית עם הכורדים. ואולם, גם המנהיגים הדמוקרטיים תומכים בצמצום הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון ומכירים בכך שהאזור הופך פחות ופחות רלוונטי למדיניות הגלובלית של ארה"ב. מי שהוציא את הכוחות מעיראק המדממת היה הנשיא ברק אובמה, וככל הנראה גם ביידן, אם ייבחר, ימשיך במגמה הזאת. ארה"ב אינה תלויה יותר בנפט המזרח תיכוני, האיום הגדול מבחינתה היא סין. הצלחת המאבק בדאעש הביא לכך שהטרור האיסלאמי כבר לא מאיים באופן אסטרטגי על הביטחון הלאומי של ארה"ב.

ביידן, בדיוק כמו טראמפ ואובמה, מאמין ככל הנראה בכך שארה"ב יכולה לצמצם את כוחותיה ואת נוכחותה באזור ולהסתמך על בעלי ברית (מדינות המפרץ הפרסי, מצרים, ירדן וכמובן ישראל) ועל הבריתות בין השותפים שלה, שהולכים ומתהדקים במהלך שני העשורים האחרונים. ארה"ב יכולה להגביר סיוע לבת ברית מסוימת בעת הצורך (כמו שקרה עם ירדן ב-2014, כשזרמים אדירים של פליטים סורים נהרו לתוכה) או לעיראק (בעת הלחימה בדאעש), אך היא איננה מעוניינת להמשיך ולהתערב בסכסוכים המקומיים.

כמו כן, לאחר הניסיון הכואב של התערבות בעיראק, האמונה המשיחית שאפיינה את ממשלו של הנשיא בוש הבן בדמוקרטיזציה של המזרח התיכון הלכה ונמוגה. גם החשש מכך שמעצמות אחרות – רוסיה או סין – תתפוסנה את מקומה של ארה"ב וימלאו את הוואקום במזה"ת, אינו מרתיע מנהיגים (כמו אובמה וטראמפ) שמנסים לצבור פופולריות באמצעות נסיגות שכאלה ולהתפנות לעיסוקים אחרים, ובהם שימת הדגש על אסיה (Pivot to Asia).

ביידן, כאיש המפלגה הדמוקרטית, צפוי להיות רגיש יותר מטראמפ להפרות זכויות האדם במדינות מזרח תיכוניות. הוא התבטא מספר פעמים באופן חריף למדי נגד התנהלות המשטר הסעודי בפרשת הרצח של העיתונאי הגולה ג'מאל חאשוקג'י וגם קרא לצמצם את מכירות הנשק לממלכה הוואהאבית.

ואולם, במידה שביידן יכנס לבית הלבן, הוא יצטרך לעסוק במשבר הבריאותי והכלכלי הגדול ביותר שידעה ארה"ב מאז 1929. יהיה עליו ליצור מקומות עבודה ולדאוג לאלפי סוגיות פנים בוערות. זה יהיה נושא הדגל שלו, ופגיעה בייצוא נשק אמריקאי למדינות ערביות, בהתאם למצפן הערכי שלו, תוביל לאובדן מקומות תעסוקה ורווחים לחברות האמריקאיות. כזכור, גם הנשיא טראמפ התבטא בחריפות נגד סעודיה לפני שנבחר, אך לאחר מכן שינה את דעתו וערך שם את ביקורו הראשון בחו"ל כנשיא.

ניתן להעריך בזהירות ששינוי במדיניות האמריקאית ביחס למפרץ הפרסי לא צפוי לפגוע במערכת היחסים המתהדקת בין ישראל לנסיכויות הנפט. האיומים האסטרטגיים באזור (הרחבת ההגמוניה האיראנית וההפרות בתחום הגרעין, כמו גם הפעילות של טורקיה) יוותרו ללא שינוי, ולכן האינטרס בשיתוף הפעולה כלכלי וביטחוני בין ישראל למדינות המפרץ יישאר בעינו. ייתכן, שמדינות ערביות שממילא רואות בישראל גשר אל תוככי הבית הלבן ינסו להשתמש בקשר שזה עתה הפך לרשמי על-מנת לקדם את מעמדן בקונגרס, וגם מול הממשל החדש, במידה שיהיה כזה.

סוגיה שמעסיקה בימים אלה את המנהיגים הערבים והישראלים כאחד היא העמדה של ביידן ואנשיו ביחס להסכם הגרעין עם איראן (JCPOA). לחשש המשותף יש פוטנציאל לסייע להתקרבות בין ישראל למדינות ערביות. בבירות ערב דואגים מכך שביידן צפוי לחזור ל-JCPOA (ממנו פרש טראמפ) ולהחיות בו רוח חדשה. הם מסתמכים על דבריו של ביידן עצמו, שביקר את היציאה החד-צדדית של ארה"ב מההסכם והצהיר שהוא יעשה מאמץ על מנת לחזור אליו.

יחד עם זאת, נראה שאנשיו של ביידן מבינים כיום היטב שאי-אפשר פשוט להחזיר את הגלגל אחורה. טוני בלינקן, אחד מיועציו הקרובים של ביידן ומועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי הבא, אמר בראיונות שלא תהיה חזרה להסכם עד שאיראן לא תמלא את כל התחייבויותיה ביחס להסכם הגרעין, כלומר – עד שאיראן לא תחזור בה מכל ההפרות שביצעה עד כה. קשה להעריך במדויק כיצד יבחר ביידן לפעול על מנת לגרום לאיראן לחזור למשא ומתן בנוגע להסכם וסעיפיו השונים, אך כל עוד האופציה הזאת נמצאת על השולחן, לישראל, סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות ערביות אחרות במפרץ יהיו מספיק סיבות לצופף שורות.

ביידן הוא תומך מושבע של נוסחת "שתי מדינות לשני עמים", כפתרון לסכסוך עם הפלסטינים. הוא צפוי לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, לחדש את הסיוע הכספי לפלסטינים ולהחזיר את השגריר הפלסטיני לוושינגטון. ואולם, אין משמעות הדבר שהוא יציב את הנושא הפלסטיני בראש סדר העדיפויות שלו, במיוחד לנוכח המשברים הפנימיים והצורך הגובר להתמודד מול סין. הסבירות לכך שבעקבות שינוי בבית הלבן הסוגייה הפלסטינית תחזור לקדמת הבמה מבחינת ארה"ב אינה גבוהה. חולשת העולם הערבי תלך ותגבר ככל שנגיף הקורונה יתפשט, המשבר הכלכלי יחריף ושיעור האבטלה יעלה. מדינות ערב גם חוששות שהמדינות הגדולות הלא-ערביות באזור – טורקיה ואיראן – תנצלנה את המצב לטובתן. במציאות שכזאת, קשה להאמין שהסוגייה הפלסטינית שוב תעורר עניין רב בקרב מדינות המפתח בעולם הערבי שמכתיבות גם את התנהלות הליגה הערבית – סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים.

לסיכום, במקרה שביידן ינצח בבחירות לנשיאות בארה"ב, הקשר המתהדק בין ישראל ומדינות ערביות ימשיך להתחזק, וזאת במיוחד אם הוא יעדיף להתמקד בנושא האיראני ולחזור אל הסכם הגרעין. המזרח התיכון צפוי להמשיך לאבד מהרלוונטיות שלו עבור ארה"ב, ולכן השותפות של ארה"ב באזור תצטרכנה לשתף פעולה זו עם זו על מנת לגבש חזית איתנה וחזקה ולהדוף איומים מצד המדינות הלא-ערביות (איראן וטורקיה). שינוי ביחס הממשל האמריקאי הבא לסוגיה הפלסטינית עלול להגביר במעט את הלחץ על ישראל, אך הוא לא צפוי לשנות באופן מהותי את הדינמיקה שקיימת כעת.

הפוסט ביידן יתרחק מהקו של טראמפ במזה"ת, אך פניו לאסיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.