אולם הציפייה שביידן יתנה את החזרה למצב שלפני הפרת ההסכם החד-צדדית של טראמפ ואת הסרת הסנקציות הספציפיות ל-JCPOA בשיפור משמעותי של ההסכם, אינה ריאלית ואף מסוכנת.

על מנת להגיע להסכם בכל הסוגיות יש צורך במשא-ומתן ארוך ומפרך, שמחייב לפניו "ליישר קו" עם שאר המעצמות שהיו שותפות להסכם בכדי שהחזית מול איראן תהיה אפקטיבית. בזמן המשא-ומתן על תחילת המשא-ומתן תמשיך איראן להתקדם ללא פיקוח בצבירת אורניום מועשר (כבר כיום יש לאיראן יותר מפי עשרה כמות האורניום המועשר שהייתה כשטראמפ הפר את ההסכם), הוספת צנטריפוגות משוכללות והקמת מתקן מוגן במקום זה שהותקף. בנוסף, אין סיכוי שאיראן, רוסיה וסין יסכימו לחזור למשא-ומתן לפני הפסקת הסנקציות שחודשו חד-צדדית על ידי טראמפ.

יש דחיפות רבה לחזור להסכם גם בשל הבחירות ביוני באיראן בהן מתמודד המחנה הפרגמטי, שכיום מובל על ידי הנשיא רוחאני ושר החוץ זאריף, מול מועמדים שנתמכים על ידי משמרות המהפכה.

המועמדים של משמרות המהפכה הם גורמים קיצוניים שמעדיפים שהכלכלה האיראנית תמשיך לקרטע ולא לנהל משא-ומתן עם המערב ולהתפשר. חזרה להסכם תחזק את המחנה המתון, שאיתו ניתן יהיה לנהל משא-ומתן דיפלומטי על מנת לשפר את ההסכם ולמנוע פעילות איראנית מסוכנת גם בהיבטים הלא גרעיניים.

המנופים של ארה"ב

הטענה שנשמעת נגד חזרה מיידית ל-JCPOA) compliance for compliance), היא שבכך מוותר ממשל ביידן על "המנופים" שנוצרו בעקבות הצעדים שנקט טראמפ נגד הכלכלה האיראנית.

אולם במציאות נשארים בידי ארה"ב "מנופים" רבים, משום שישנן סנקציות רבות שלא קשורות ל-JCPOA ובנוסף, חזרה לקואליציה בינלאומית רחבה כנגד איראן, שביידן ינסה להרחיבה גם לבנות-הברית הסוניות של ארה"ב באזור, תספק הרבה יותר "מנופים" על איראן מאשר לחץ אמריקאי בלבד.

כולנו ראינו בשנים מאז שטראמפ פרש מההסכם, שהלחץ האמריקאי לא הצליח לגרום לאיראן לשינוי מדיניות, אף שגרם נזק רב לכלכלה האיראנית, נהפוך הוא. ללחץ הכלכלי אין ערך אם הוא אינו מלווה במסלול דיפלומטי שיאפשר למנהיגי איראן להצדיק שינוי מדיניות.

בהיעדר "סולם" שהקהילה הבינלאומית תיתן לאיראן על מנת "לרדת מהעץ" ימשיכו האיראנים בגישה – "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (לפצצה)", שמוכר לנו ממקורותינו.

בניגוד למה שאומרים המלעיזים, אין לממשל ביידן שום כוונה לאפשר לאיראן להגיע ליכולות גרעיניות צבאיות. הגישה של ביידן היא שעל מנת למנוע מאיראן מלהשיג יכולות גרעין צבאי, יש צורך בדיפלומטיה לצד הלחץ הכלכלי.

לשם כך הכרחי לחדש את הקואליציה הבינלאומית מול איראן והרחבתה, ויש צורך לחזק את הגורמים הפרגמטיים באיראן שמעדיפים את טובת הכלכלה האיראנית על פני המאמצים להשיג הגמוניה שיעית במזרח התיכון.

ממשלת ישראל צריכה ללמוד מהטעויות של מדיניותה מול ממשל אובמה. עלינו להיות שחקן שתורם למאמץ הבינלאומי לעצור את איראן ולהימנע מלנקוט מדיניות חד-צדדית ולעומתית כלפי ארה"ב ושאר המעצמות.

הלעומתיות הישראלית מול ממשל אובמה גרמה לכך שלא היינו חלק מתהליך בניית ההסכם, הפכנו את ישראל לנושא במחלוקת בפוליטיקה הפנים אמריקאית וקרענו את הקהילה היהודית שתמכה ברובה בגישת אובמה.

על מנת לעצור את איראן, ועל מנת לשקם את יחסי ישראל ארה"ב והקהילה היהודית אמריקאית, ממשלת ישראל צריכה לשתף פעולה עם ממשל ביידן במאמציו לחזור לדיפלומטיה מול איראן מיומו הראשון בתפקיד, הבא עלינו לטובה ב-20 בינואר.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 06 בינואר 2021.

הפוסט שיקום הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן הוא אינטרס ישראלי מובהק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שמירה איראנית על תנאי ההסכם משרתת את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב, אירופה וישראל. יישום ההסכם תורם ליציבות העולמית, על ידי העצמת מנגנוני בקרת הנשק והרחקת מדינות אחרות ממרוץ חימוש גרעיני. ההסכם מאריך באופן משמעותי את "זמן הפריצה" של איראן להשגת פצצה גרעינית, ומגביר משמעותית את היכולת לפקח אחר פרויקט הגרעין שלה. ההסכם גם מאפשר לארה"ב ולשותפותיה לתת מענה בינלאומי מתואם לכל הפרה איראנית משמעותית.

המאמר התפרסם במעריב בתאריך ה-16 באוגוסט 2017

הפוסט לשמור על הסכם הגרעין עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעיני מקטרגיו מימין, ג'יי סטריט מצטייר כארגון השנוי ביותר במחלוקת בקרב יהדות ארצות הברית. למרות זאת, ג'יי סטריט לא לבד בתמיכתו בהסכם הגרעין עם איראן. הארגון פרסם נתונים לפיהם כ- 59% מקרב יהודי ארצות הברית תומכים בהסכם. בנוסף, עמדות ג'יי סטריט נשמעות גם בקרב ארגונים
ציוניים פרוגרסיביים אחרים בארצות הברית, ביניהם ארגונים החברים בוועידת הנשיאים כגון אמריקנים למען שלום עכשיו ותנועת עמינו, שיש לה קשרים למפלגת העבודה הישראלית ושהיא גם חברה באייפאק. תמיכה מסוימת בהסכם נשמעת גם מפי אנשי ביטחון ישראלים, וגם מפי אמריקנים לא-יהודים ופרו-ישראלים (ובהם דיפלומטים, מחוקקים, וקציני צבא בכירים). אלא אם ניתן לקטלג את כל האנשים המוזכרים לעיל כ"אנטי-ישראלים", אזי לא ניתן לבטל את האפשרות שניתן להיות גם פרו-ישראלי וגם לתמוך בהסכם הגרעין עם איראן.

הפוסט הציונות הליברלית בארה"ב, השמאל בישראל, וההסכם עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל בעיני העולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם החשש מיצירתו של "סהר שיעי" במזרח התיכון, שמשתרע מאיראן, דרך השיעים בעיראק, ועד העלווים בסוריה, בואכה חיזבאללה בלבנון, אינו חדש; עבדאללה מלך ירדן דיבר עליו לראשונה עוד בשלהי 2004.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-21 ביולי 2015

הפוסט על סוריה ייפול דבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם הגרעין עם איראן: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אל תתנו לחוש ההומור של הנשיא אובמה בארוחת הערב השנתית של איגוד הכתבים של הבית לבן לבלבל אתכם (הנשיא התבדח באומרו: “ג‘ון ביינר כבר הזמין את נתניהו לדבר בהלוויה שלי!”). מקורה של המתיחות בין וושינגטון לבין ירושלים אינה רק בהיעדר הכימיה בין המנהיגים. קיימות מחלוקות מהותיות בין שתי המדינות בשאלות ממשיות הקשורות למדיניות.

המאמר פורסם לראשונה בניו-יורק טיימס ב-10 במאי 2015, ותורגם לעברית על ידי יונתן זלוטוגורסקי.

הפוסט ההידרדרות ביחסי ישראל-ארה"ב עלולה לפגוע בבסיס היחסים, ולא בפני השטח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר זה יבחן מה מלמדות התוצאות על הלכי הרוח של העם האמריקאי, כולל אלה של הקהילה היהודית בארצות הברית; מה משמעות התוצאות לגבי הבחירות הבאות לנשיאות, שיתקיימו ב-2016 ;וכיצד עשוי הניצחון הרפובליקאי להשפיע על מדיניות החוץ האמריקאית כלפי ישראל והמזרח התיכון.

המסקנות העיקריות שעולות מניתוח סוגיות אלו הן ש: (1) ההישגים הרפובליקאים אינם משקפים שינוי מהותי בתפיסות האמריקאיות (ובכלל זה, של יהדות ארצות הברית) ביחס למדיניות-החוץ האמריקאית במזרח התיכון; (2) למרות התוצאות, הנשיא אובמה עדיין מחזיק בידיו עוצמה מספקת כדי להמשיך ולקדם את המדיניות המזרח תיכונית שלו; (3) מגמות ההצבעה בבחירות אמצע הקדנציה עדיין מעידות על יתרון צפוי לדמוקרטים בבחירות 2016.

הפוסט בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית ומשמעותן לישראל ולמזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.