שיתוף פעולה בין מדינות לעיתים יכול להיות מאתגר, במיוחד באזור בו המציאות של סכסוכים פוליטיים היא חלק מהנוף. משבר האקלים, אשר משנה ומצמצם את המשאבים הקיימים עשוי לדחוק מדינות להסתגר בעצמן ולהיאבק על משאבים, או לשתף פעולה עם מדינות שכנות על אף קשיים פוליטיים. נייר זה מבקש לחבר בין שני האתגרים הללו – משבר האקלים והסכסוך הפוליטי – ולהציג את העקרונות המנחים להתמודדות משותפת עם שניהם יחד – כך שהתמודדות עם אתגר אחד, מסייעת בהתמודדות עם האתגר השני. על בסיס ידע וניסיון במזרח התיכון ובעולם, יוצגו עקרונות מרכזיים לעיצוב הסכמים אקלימיים המקדמים תהליכי בניית שלום הכוללים: הגדלת משאבים קיימים על פני חלוקת משאבים, בחינת תרחישי עתיד מדיניים-חברתיים כתוצאה מהסכמים סביבתיים, שימוש בהסכמים ליצירת נורמות וערכים חברתיים, בניית תשתית ידע משותפת ואיזון יחסי הכוחות בשלב המשא ומתן, הוספת היבטים מקומיים ואזורייםבהתייחסות לסכסוך ולהסכם, הישענות על אמנות בינלאומיות ותכנון אפקט "זליגה" למגזרים שונים. עקרונות אלו רלבנטיים ויכולים לסייע לקידום שלום גם בהקשר הישראלי-פלסטיני.

הפוסט הסכמים אקלימיים כתשתית להסכמי שלום עתידיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד ליחסים עם האמירויות, בחריין וסודאן, מערכת היחסים של ישראל עם מרוקו ארוכה, עשירה ומורכבת מרבדים שונים של שיתופי פעולה בתחום המדיני, המודיעיני, הצבאי והאזרחי. בעוד הקשרים הרשמיים התקיימו בחשאי, הקשרים האזרחיים היו גלויים למדי ואף התרחבו והעמיקו בשנים האחרונות.

במישור המדיני המלך חסן, אביו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, מילא תפקיד חשוב בקידום השלום עם מצרים. ראשיתו של מהלך זה היה בביקור חשאי שקיים ראש הממשלה יצחק רבין במרוקו באוקטובר 1976, אולם רבין לא זכה ליהנות מפירות ביקורו. התיווך המרוקני בין ישראל ומצרים נמשך עם פגישתו של משה דיין, שר החוץ בממשלת בגין, וסגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי, בספטמבר 1977. חודשיים מאוחר יותר נשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לירושלים.

לאחר השלום בין ישראל ומצרים ראה חסן את תפקידו כמשכין שלום בין ישראל והפלסטינים, ולשם כך השקיע מאמצים לא מבוטלים מאחורי הקלעים. הוא נפגש עם שמעון פרס שלוש פעמים בשנות ה-70 ו-80, וזאת מתוך מטרה לקדם שלום אזורי, אך במיוחד לקדם הסכם עם הפלסטינים. חסן סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, בגין ושמיר, משום שלא האמין כי מבחינה אידאולוגית הם יהיו מוכנים להתפשר בנושא הפלסטיני.

מאידך, מנהיגי מפלגת העבודה – ובמיוחד פרס – נתפסו בעיניו כמנהיגים מתונים שיוכלו לקדם שלום. אך כל ניסיונותיו של חסן לקדם שלום עלו בתוהו. מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו בוושינגטון, בספטמבר 1993, הוא אירח את רבין ופרס בארצו כמחווה להישג המדיני. חסן היסס להפוך את הקשרים לפורמאליים בשל החשש מהתגובה הערבית והמוסלמית, אולם בסופו של דבר הוא הסכים להקים ב-1994 "לשכות קשר" בין שתי המדינות, ולא שגרירות. החלטה דומה התקבלה גם עתה.

בניגוד לאביו, מוחמד השישי נמנע מלנקוט מדיניות פעילה בתיווך ישראלי-פלסטיני ואף המעיט מאזכורה של ישראל בנאומים הממלכתיים. הוא נמנע מלהיפגש עם פרס ששימש נשיא המדינה. בדומה לאביו, המלך סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, שרון או נתניהו. שינוי ראשון במדיניות זו חל בספטמבר 2018, כשנתניהו נפגש בחשאי עם שר החוץ המרוקני נאצר בוריטה בשולי עצרת האו"ם.

בתחום המודיעיני והצבאי הקשר בין ישראל ומרוקו היה חם. המוסד הקים שלוחה במרוקו ב-1963 כשנתיים לאחר טביעת אוניית "אגוז" ו-44 היהודים שנספו בדרכם מהמדינה בניגוד למדיניותה שאסרה זאת. אירוע זה והצורך להסדיר את ההגירה היהודית היוו תמריץ לשיתוף הפעולה שנרקם בין המוסד הישראלי וה"מוסד" המרוקני (שישראל גם סייעה בהקמתו), קשר שנמשך לאורך שנים רבות. ישראל כנראה מילאה תפקיד עלום אך שולי ברצח איש האופוזיציה המרוקנית, מהדי בן ברקה, בפריז ב-1965, בידי המשטר. גם פרוטוקולים של ועידות פסגה שנערכו במרוקו, ב-1965 וב-1981, הגיעו לידי המוסד.

מבחינה צבאית, ישראל סייעה למרוקו במאבקה נגד חזית הפוליסריו בסהרה המערבית שנתמכה על ידי אלג'יריה ונאבקה למען עצמאות החבל. לאחר שספרד החליטה לפנות טריטוריה זו ב-1975, מרוקו החליטה להשתלט על שטחים נרחבים. חשיבותו של חבל ארץ זה נעוצה בכך שהוא עשיר בפוספטים. הסיוע הישראלי כלל בעיקר ייעוץ בהקמת גדר ביטחון עשוית חול ומחפורות.

אהוד ברק היה אחד הקצינים שהרבה לבקר בסהרה. כאשר הגיע למרוקו להשתתף בלוויה של המלך חסן, הוא הסתודד עם המלך הצעיר באופן שהסגיר את ההיכרות המוקדמת שלהם. לאורך השנים ישראל פעלה בקונגרס ובממשל האמריקני כדי לקדם את ההכרה בסיפוח הסהרה על ידי מרוקו, ללא הצלחה. עתה, ההכרה האמריקנית אפשרה את חידוש היחסים.

במישור האזרחי, קשרים התקיימו בין ישראל ומרוקו עוד לפני כינון היחסים וגם לאחר ניתוקם. למעשה, הם אף המשיכו להתרחב ולהעמיק. לא מדובר רק בקשרים בין מדינות, אלא בקשרי תפוצות, כשהקהילה היהודית במרוקו וקהילת יוצאי מרוקו בישראל ממלאות תפקיד חשוב. עולי מרוקו החיים בישראל אף נחשבים כחלק מהתפוצה המרוקנית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במרץ 2016, כשמרוקו הכירה בישראל כתפוצה השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת.

נושא זה עלה בשיח הציבורי במרוקו גם סביב השאלה אם לתפוצות המרוקניות מגיעה זכות בחירה לפרלמנט, ואם כן אם זכות זו תקפה גם ליוצאי מרוקו החיים בישראל. כמו כן, אזרח ישראלי שמוצאו ממרוקו המעוניין להוציא אזרחות של המדינה יכול לעשות זאת, מכיוון שהאזרחות נשמרת ארבעה דורות אחורה. ביולי 2011 הוכנס תיקון לחוקת מרוקו ובמסגרתו ניתנה הכרה רשמית ביהדות, או ליתר דיוק במרכיב "העברי" כחלק מהזהות המרוקאית הלאומית.

הרחבת הקשרים האזרחיים התאפשרה בין היתר בזכות קיומם של קשרי תיירות. קשרים אלה החלו עוד בשנות השמונים והעמיקו עם כינון הקשרים הרשמיים. גמישות הביורוקרטיה המרוקנית אפשרה למנף את הקשר התרבותי העמוק ולהביא לצמיחה במספר התיירים הישראלים הפוקדים את המדינה בכל שנה. רק ב-2019 ביקרו במרוקו כ-45 אלף ישראלים, על אף שלא היו טיסות ישירות. מאידך, מספר התיירים ממרוקו שביקרו בישראל נמוך: ב- 2019 מספרם עמד על כ-3,500 בלבד, וזאת בשל מורכבות הליך הוצאת הוויזה לישראל והיעדר נציגות ישראלית רשמית ברבאט – מה שעתיד להשתנות בקרוב.

כיום, שיתופי הפעולה האזרחיים מתקיימים במרחב הפיזי והווירטואלי ומבוססים על ערכים, זהות ותרבות משותפים בתחומים כמו תיירות וחילופי משלחות, דת ומורשת, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט ועוד. הקשרים בתחום המוזיקה בולטים במיוחד, ומרוקו וישראל מהוות מוקדי תרבות מרכזיים במרחב האנדלוסי, שהגיע לישראל עם עליית יהודי מרוקו. פריחת המוזיקה האנדלוסית בישראל בעשור האחרון, שבאה לידי ביטוי בהקמתם של הרכבים חדשים וביצוע יצירות אנדלוסיות, יוצרת שפה תרבותית משותפת עם מוזיקאים ואמנים במרוקו ובתפוצותיה.

בתחום הספורט מרוקו קיבלה את תנאי איגודי הספורט הבינלאומיים ואפשרה לספורטאים הישראלים להתחרות עם סמל ישראל על בגדיהם. לכן מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים וליהנות מהכרה בינלאומית, רווחים מתיירות ומיתוגה כמדינה מארחת. במרץ 2019 התקיימה במרקש תחרות הג'ודו גראנד פרי ובה התחרו עשרה ספורטאים ישראלים. כשתמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליות ארד – התנוסס הדגל הישראלי לעיני כל.

קהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות את יוצאי הערים והכפרים השונים במרוקו סביב געגוע ושימור אוצרות מורשת יהודית שנותרו מאחור. קהילות אלה מקיימות קשרים במרוקו במטרה לפעול יחד לשימור נכסיה התרבותיים של יהדות מרוקו בפרט ושל מרוקו בכלל. פעילותם כוללת שימור בתי כנסת עזובים, שיפוץ בתי הקברות היהודים וארגון כנסים ואירועי תרבות לקהילות שהתפזרו במרוקו, בישראל ובמקומות אחרים בעולם.

כינון היחסים המחודש בין ישראל ומרוקו הוא טבעי ונשען על בסיס תרבותי ואזרחי עמוק יותר מאשר ההסכמים שנחתמו עם האמירויות, בחריין וסודאן. בהתאם לכך, הפוטנציאל לחימום היחסים הוא גדול, אך יש לזכור כי הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול חשוב במימוש היחסים בחברה האזרחית ובביסוס שלום מתמשך, ועל כן חובה על ישראל לקדם את פתרונה.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 13.12.2020

הפוסט ההסכם עם מרוקו טבעי ובעל פוטנציאל,<br> אך הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החוקרים התלבטו בין היתר בשאלה כיצד להתמודד עם מקלקלי השלום: האם רק להיאבק בהם או לנסות לדבר איתם ולשלבם בתהליך. העמדה הישראלית בתקופת אוסלו היתה להידבר עם אש"ף, שהכיר בישראל, בשאיפה להגיע להסכם, לצד מאבק ללא פשרות בחמאס, שסירב להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו. זה היה הקו שהובילו ממשלות השמאל והימין בשנות התשעים. הצעות של גורמים מסוימים בישראל, ובהם הרב מנחם פרומן וראש המוסד אפרים הלוי, לקדם דיאלוג עם חמאס, נדחו על הסף. רק עם השנים התבהר שקשה מאוד להמשיך להתעלם ולהדיר את הארגון מהתהליך וזאת נוכח עוצמתו בחברה הפלסטינית, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות 2006 וההפיכה בעזה שמה לאחר מכן.

אלא שגם לאחר הפיצול השלטוני בין פתח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה, המשיכה ישראל במדיניות של "קו מקביל": תיאום ביטחוני ומגעים על הסכם (עד קריסת השיחות שהוביל ג'ון קרי ב-2014) מול הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, לצד מצור על רצועת עזה וסבבי לחימה עם חמאס. ממשלות ישראל אף הבהירו שלא יסכימו אפילו לדיאלוג עם ממשלת אחדות פלסטינית שבה חמאס ייקח חלק. באוקטובר 2017, הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו חזר והדגיש עמדה זו בעקבות מאמצי פיוס בין פתח וחמאס, והודיע שישראל תסכים לדון עם ממשלה שכזו רק בתנאי שחמאס יכיר בישראל, יפסיק את הטרור, יפורק מנשקו ויתנתק מאיראן.

באופן אירוני, דווקא הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, שלא כללה כלל נציגי מפלגות מרכז או שמאל, הובילה לבסוף לשינוי עמדה זו. ישראל וחמאס החלו במהלך 2018 לנהל משא ומתן אינטנסיבי עקיף על "הסדרה" בתיווך של מצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. קדמו לכך מהלכים של דיאלוג לא ישיר על שחרור גלעד שליט ועל הפסקות אש בסיום סבבי הלחימה, אך מאמץ זה הצביע על מהלך דרמטי ומשמעותי יותר.

ניתן לנתח את התהליך הזה כהבשלה של שני הצדדים לאחר עשור של סבבי עימות והכרה פרגמטית במציאות שנוצרה. אך כמו כן מדובר בתהליך שמבוסס על אינטרס משותף שהתפתח בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס סביב הרצון בניהול הסכסוך, לא במאמצים ליישבו, תוך החלשת הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. ממשלת נתניהו לא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שיכלול ויתורים בגדה והקמת מדינה פלסטינית, ואילו חמאס מעוניין לשמר את כוחו ומעמדו. נתניהו הצהיר במארס 2019 שהמגעים עם החמאס משמרים את הפיצול בין הגדה לעזה ומונעים הקמת מדינה פלסטינית. גם יונתן אוריך, דובר הליכוד ודוברו האישי של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות, התגאה בכך שראש הממשלה "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס".

מדובר בתפנית בעמדה הישראלית שדרשה לאורך השנים את החזרת השליטה של הרשות על רצועת עזה. כך נוצר מצב שבמשולש שבין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, מאמצי הדיאלוג בין ישראל והרשות קרסו, המגעים בין חמאס לרשות נקלעו למבוי סתום, ודווקא הערוץ בין ישראל לחמאס ממשיך ומתחזק. בתקופת תהליך אנאפוליס (2007-2008), היעד הישראלי היה לחזק את אבו-מאזן מול חמאס ולהגיע עמו להסכם, שבשלב הבא יתרחב גם לרצועת עזה. ואולם בשלב זה, ישראל פועלת לשמר את המבנה המפוצל ואינה שואפת לייצר זיקה בין סוגיית עזה לרשות הפלסטינית או לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני רחב יותר. אם לפני כשנתיים סירבה ישראל להידבר עם ממשלת אחדות פלסטינית רק בשל זיקתה לחמאס, היום היא מדברת עם חמאס בזמן שלא קיימים ערוצי דיאלוג מדיני עם הרשות, ובמקביל הטון הישראלי נגד רמאללה אף מחריף. המסר המצטייר מכך הוא שישראל מתגמלת את חמאס נוכח התנהלותו האלימה (ירי רקטות, בלוני תבערה) ומענישה את הרשות הפלסטינית, ששומרת על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל.

תהליך המשא ומתן וההבנות בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס נשמרים חסויים ושני הצדדים לא חשים מחויבים לדווח דבר לציבור ולספק דין וחשבון. בשום שלב במהלך המגעים וקידום ההבנות לא התייצב ראש הממשלה, או נציג ישראלי רשמי אחר, בפני הציבור על מנת לעדכן על הסוגיות המרכזיות, על עמדות הצדדים, על המחלוקות ועל ההסכמות שהושגו עד כה. התנהלות זו מבוססת על רצון של שני הצדדים לשמור על הפער שבין הרטוריקה התקיפה, שמסרבת להכיר ולדבר עם הצד השני, לבין הפרקטיקה בפועל.

החוקר הקנדי פיטר ג'ונס עסק במחקריו בדיפלומטיה חשאית וקבע כי חשאיות היא מרכיב נדרש בשלב ראשוני של משא ומתן וכי "ערוצים אחוריים" הם כלי יעיל בתחילת התהליך, על מנת לבדוק בזהירות היתכנות של הסכמות לפני דיווח לציבור. אך ג'ונס מזהיר שהרחבה של הערוץ החשאי הזמני למדיניות חוץ חשאית ממושכת לאורך זמן, תוך הסתרת המדיניות וההבנות, היא מסוכנת, לא אתית ולא דמוקרטית. עיקרון זה, שאוסר על הבנות חשאיות, הופיע במסמך 14 הנקודות שהציג נשיא ארה"ב וודרו וילסון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

יש לברך על כך שבשני הצדדים, במיוחד בקרב השחקנים שהובילו לאורך השנים קו תקיף, חלה התבגרות, התמתנות והכרה בכך שהפתרון בעזה הוא מדיני ולא צבאי. יש בכך גם הכשרה מסוימת של דעת הקהל למהלכים שנחשבו טאבו עד לאחרונה – משא ומתן והבנות עם ישראל מבחינת חמאס ומשא ומתן והבנות עם שלטון חמאס מבחינת ישראל. אך יש להזהיר מתהליך שכל מטרתו היא שימור של המצב הקיים בין סבב לסבב. על ישראל לפעול לכך שמגעים אלו יתחברו לפתרון ארוך-טווח ברצועת עזה ולדיאלוג מדיני מול הרשות הפלסטינית, במאמץ שיקדם יציאה מהמעגל הקיים ויציע אופק מדיני לשני העמים. כמו כן, על ההנהגה הישראלית לדבר עם הציבור בישראל ולהציג בפניו את האסטרטגיה שלה בשאלת עזה ואת ההסכמות שהושגו וההתחייבויות שניתנו במסגרת המגעים על ההסדרה. בכך, היא גם תקדם שיח ציבורי בוגר ואמיתי יותר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות ישנות והבנות חשאיות.

המאמר פורסם בהארץ ב-8 בינואר 2020.

הפוסט 'מקלקלי השלום' בעזה הפכו בשקט בשקט לבני השיח הופיע לראשונה ב-Mitvim.