המשוואה הבסיסית לא השתנתה מאז 7 באוקטובר: בשביל להחזיר את החטופים כולם, יש לסיים את המלחמה. ובשביל לסיים את המלחמה באופן שישמור על ביטחון ישראל, חמאס לא יכול להחזיק בשלטון ברצועה. אלא שממשלת ישראל סירבה פעם אחר פעם לקדם פתרון מדיני שיאפשר זאת, והמשמעויות ידועות. ההישגים הצבאיים נשחקו, כפי שהזהיר הרמטכ"ל כבר לפני שנה. החטופים הופקרו, ורבים מהם שילמו בחייהם על השיהוי. חיילינו נשלחו לפעול שוב ושוב באותן שכונות, כי בהיעדר אלטרנטיבה הטרור הרים ראשו. הרוגי הימים האחרונים בעזה מדגישים את מחיר הדמים היומיומי של נוכחות צבאית קבועה בשטח שורץ לוחמי גרילה הלומדים את מהלכי הכוחות בשטח ומתאימים עצמם לפגיעה בהם. את הדינמיקה הזו ומחיריה אזרחי ישראל מכירים היטב מ-18 שנות רצועת הביטחון בלבנון. מאז פורקו גדודי חמאס, סיום המלחמה הוא לא רק מחיר שיש לשלם כדי להחזיר את כולם הביתה, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

לא חסרו הצעות שיכלו לאפשר זאת, כבר לפני חודשים רבים. מדינות העולם והאזור שבו והציגו תוכניות מפורטות ליום שאחרי חמאס בעזה. העקרונות חוזרים על עצמם: שלטון אזרחי פלסטיני מתון על בסיס הרשות הפלסטינית, הסדרי ביטחון נוקשים בציר פילדלפי ומעבר רפיח, כניסת כוחות אזוריים שיחליפו את כוחות צה"ל, סיוע בינלאומי מסיבי. ארה"ב, סעודיה, מצרים ואחרים עומלים על הכנת התוכניות הללו מעל שנה.

האיתותים סביב העסקה, במרכזם הצהרת בלינקן על תוכניתו לקידום חלופה שלטונית ברצועה, מעידים שהדרך להשלמת העסקה עד שלביה האחרונים, כלומר נסיגת צה"ל וסיום המלחמה והחזרת אחרון החטופים, עוברת דרך מימוש כלשהו של הרעיונות הללו. אלא שעד כה, הממשלה והעומד בראשה פסלו אותם על הסף. הטיעון העיקרי שחזר על עצמו היה שלילת מעורבות הרשות הפלסטינית: "עזה לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן". זאת, אף שנתניהו מכיר היטב את ההבדלים בין חמאס, שהביא עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, לרשות הפלסטינית, שמקיימת איתנו תיאום ביטחוני ומסכלת טרור.

כאילו לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר, מדיניות "הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס" עודנה חיה וקיימת בממשלת ישראל הנוכחית. התעקשות הימין הקיצוני, כפי שבן גביר העיד בעצמו, היא שטירפדה את העסקה עד כה. העקרונות המשיחיים מבית היוצר של סמוטריץ'-בן גביר הם שהנחו את הסרבנות המדינית של נתניהו לאורך המלחמה, ואת ההתעקשות על שימור הנוכחות הישראלית בעזה וקיבוע מצב המלחמה.

המאמר פורסם ב-16.1.25 באתר מעריב.

הפוסט החלופה לחמאס כבר על השולחן – נתניהו עדין תקוע "ביום שלפני" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, המונח "הגירת אקלים", כמו המונח "אסון טבע", מתעתע. אלה מושגים שמערפלים את המרכיב החברתי ובכך משרתים את בעלי הכוח. לפיכך, לא אציע נוסחה שרי אריסונית שלפיה האקלים נמצא בתוכי (אף שאני מודה שזה קורה, אחרי כוס קפה למשל), אך גם לא אטען שהאקלים מתחיל ונגמר בטמפרטורה ממוצעת וכמות משקעים. במקום זאת אטען שחוויית האקלים היא תוצר של חיבור בין תנאים ביו-פיזיים ובין תנאים פוליטיים, וגם התופעה שמכונה הגירת אקלים עונה על ההגדרה הזאת.

גם אם נשכח לרגע ששינוי האקלים הוא תוצר של פעילות אנושית ונניח שבצורת, לדוגמה, היא גזירת שמיים, הרי חלוקת מים בלתי צודקת אינה מידי שמים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך מגיעה ממעבר לפינה: ברקע מלחמת האזרחים בסוריה היו הקצאות מים בלתי שוויוניות והזנחת אזורים חקלאיים על ידי השלטון. כשחוסר הצדק הזה השתלב עם בצורות ממושכות, התוצאה היתה הגירת פנים ותסיסה אזרחית שתרמו למלחמה עקובה מדם. יש לנו סיבה טובה לחשוש מהתפתחויות דומות.

שנ"ץ במזגן וניפוץ מכלי מים

בשנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב קהילות רועים פלסטיניות שחיות בבקעת הירדן במרחב שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי C. המאפיינים הייחודיים של זירת הרעייה בבקעת הירדן הופכים אותה למקרה קיצון מרתק שניתן ללמוד ממנו על הגירת אקלים, או נכון יותר – על הגירה אקלימית-פוליטית.

האזור הוא דוגמה קלאסית למצב שבו מקום אחד, שמתקיימים בו אותם תנאים ביו-פיזיים, מכיל אקלימים שונים לחלוטין עבור אנשים שונים. האקלים שבו חי חננאל מהמאחז אינו אותו אקלים של עבדאללה מקהילת הרועים בוואדי הסמוך. הראשון יכול להשקות את עדר הבקר שלו מצינור המים שמזין את המאחז ו"לעשות שנ"ץ" במזגן, בעוד שהשני חי במתח תמידי הקשור לאספקת המים לאדם ולחי, ובחשש קבוע מהרס המחסות שמשרתים את בני משפחתו ואת בעלי החיים שברשותם.

האקלים בבקעה קיצוני. גם ללא שינוי משמעותי בכמות המשקעים השנתית, הרועים מדווחים על מגמה של סופות גשם מעטות ועזות יותר לצד ימי קור קיצוניים בחורף. הקייצים חורכים וגלי החום שנעשו שכיחים יותר הם כה קשים, עד שכמעט בלתי ניתן לתפקד בהם. העדר חיבור לתשתיות המים, החשמל והביוב אינו מאפשר מפלט או מנוח מהחום, היובש, האור המסנוור, האבק והניחוחות שחיות עדר מותירות סביבן.

השבריריות הזאת משרתת את מתנחלי המאחזים, שפועלים (במקרים רבים תוך שימוש בבני נוער) לדחוק את הרועים הפלסטינים אל מחוץ לשטחי C. הם לוחצים על הנקודות הרגישות ביותר שהן תנאי ליכולת לשרוד בתנאים הקשוחים של הבקעה. כשהבחורים האלה פושטים על קהילות רועים, הדברים הראשונים שהם עושים הם לרוב ניפוץ מכלי המים, שבירת הלוחות הסולאריים ולעתים גם נזק לסככות המגורים והצתת מספוא. אבל הפגיעה הקשה והמתמידה ביותר היא בחופש התנועה.

מרחב הולך ומתכווץ

הרועים בבקעת הירדן, כמו רועים אחרים בעולם, מחזיקים בידע מסורתי וקהילתי שאליו מצטרפים הניסיון והכישורים האישיים של כל אחד מהם, שיכולים לסייע להם בצליחת מצבים סביבתיים קשים. רועים בעולם מבצעים פרקטיקה שנקראת "טרנסיומנס" (נדידה עונתית): כשמגיעים הימים החמים, גוזזים את הצאן ועולים לגבעות כדי ליהנות מעשב שופע יותר, אוויר קריר ולעתים גם מהזדמנות לרעות בשדות שלף של חקלאים ולהשאיר להם בתמורה מתנות דשן בדמות גללים מפוזרים על פני השטח. כשמגיע החורף, בעלי העדרים ובעלי החיים יורדים בחזרה אל העמקים המוגנים מהרוחות.

הרועים מכירים היטב את אזורי המרעה, כולל מעיינות נסתרים ואזורים מוצלים, הם מיומנים בחפירה של בורות מים שקולטים את מי הנגר בחורף ויכולים לשמש להשקיית החיות בקיץ. הם יודעים לשחק עם גודל העדר ועם הרכבו בהתאם למשאבים שעומדים לרשותם ולצרכי משק הבית, הם יודעים כיצד לעצב את חלוקת התפקידים במשפחה בהתאם. בקצרה, חופש פעולה וגמישות הם מה שרועים צריכים כדי להמשיך לקיים את העדרים שלהם גם בתנאים קשוחים ומשתנים. השליטה הישראלית בשטחי C לקחה ולוקחת לא רק אדמות, אלא גם את הגמישות הקריטית הזאת.

יש אזורים שהגישה אליהם נמנעה לצמיתות באמצעות הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע או על ידי הקמת גדרות בידי מתנחלים באזור. עוד מונח מתעתע, "אדמות מדינה", מסתיר את הסיפוח הלא רשמי אך הממשי מאוד של הגדה למדינת ישראל. לצד הגבלות התנועה האלה מתקיימות גם חסימות תנועה שרירותיות שמתפעלים אנשי מאחזים, רבש"צים שנוטים לשתף פעולה עם המאחזים וחיילים המופעלים על ידי כל הנ"ל. כך רועה עלול למצוא את עצמו קם בבוקר, יוצא אל שארית שטחי המרעה שלו ונחסם באמצעות איומים או אלימות פיזית.

לנוכח הגבלות תנועה אלה והאלימות היוצאת מהמאחזים, נוצר גל כואב של הגירה אקלימית-פוליטית כפויה: כמה קהילות רועים פלסטיניות נשברו ועזבו את אדמותיהן, והטרנסיומנס נעלם מבקעת הירדן. משפחות רועים שבעבר עלו מצפון הבקעה לגבעות הקרירות של טובאס וקהילות בדואיות שטיפסו מצפון ים המלח לקווי הגובה הגבוהים יותר של אזור טייבה – כבר לא עושות זאת. כמו שהטרנסיומנס הקלאסי אינו נדידה אקלימית נטו אלא תופעה חברתית, תרבותית וסביבתית הבאה לידי ביטוי במיקום במרחב, כך גם התקיעות בשטחי המרעה הצחיחים והממוצים היא תופעה פוליטית-סביבתית, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוסר תנועה ובהתכנסות אל תוך מרחב הולך ומתכווץ.
חשיבותה של הנדידה

ביקורת על העדר חזון ליום שאחרי המלחמה עולה מדי פעם לכותרות. אך לרוב היא אינה מתייחסת לעתידנו האקלימי והסביבתי. בעתיד הזה, בין שנרצה בכך ובין שלאו, ההתחממות הגלובלית תמלא תפקיד משמעותי; ובין שנרצה ובין שלאו, גם עזה, הגדה ותושביהן יהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אם ישראל תצליח לקום מהמלחמה הזאת ולקיים איזשהם קשרים אזוריים, השלטון יצטרך לחשוב אחרת על תנועת אנשים במרחב. זה לא יהיה מובן מאליו – מדינות לא אוהבות אוכלוסיות נודדות. הן מעדיפות לדעת היכן הנתינים שלהן ממוקמים בכל רגע נתון, ובמקביל לשלוט ככל הניתן בכניסות וביציאות מהטריטוריה ואליה. מסיבות אלה יש נטייה לפיקוח ביטחוני (securitization) על אוכלוסיות בתנועה – מהגרים, פליטים או רועים. אך לצד הביטחון יש להביא בחשבון שיקולים נוספים של צדק אקלימי וחלוקתי, שמירה על זכויות אדם ושימור מערכות אקולוגיות-חברתיות. כך על הדרך עשויה להימנע גם תסיסה פוליטית של עקורים הנדחקים לשולי המרכזים העירוניים.

בעולם שמחוץ לשלולית המזרח-תיכונית כבר התחילו להבין את זה. בקהילה המדעית נשמעת יותר ויותר ביקורת על פיקוח ביטחוּני על בני אדם בתנועה, וארגון המזון והחקלאות העולמי FAO הכריז על שנת 2024 כעל שנת הגמליים ועל 2026 כעל שנת הרועים ושטחי המרעה, במטרה לעודד את כלכלת המרעה בדגש על פרקטיקות של נדידה. זאת, מתוך הכרה בערך הנופי, התרבותי והחברתי של מופעים כמו טרנסיומנס וצורות אחרות של פסטורליזם.

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי אי אפשר לצפות מישראל לוותר על פיקוח ביטחוּני על אנשים הנעים במרחב. אבל כן אפשר לזכור שהאקלים פחות דטרמיניסטי מהאופן שבו אנו נוטות ונוטים לראות אותו. האקלים נמצא בידיו של החייל שפותח וסוגר את השער שדרכו עוברות המשאיות שמובילות מים לקהילות הרועים. האקלים נמצא בטנדר של הרבש"צ שמונע מהרועה להגיע אל המעיין שהיה רגיל להשקות בו את צאנו. האקלים מגולם בגופו של נער הגבעות שמאיים על רועה בדרך לשדה שופע העשב ומאלץ אותו לרעות בגבעות מסביב למאהל, שם השטח כבר מיצה את יכולת ההתחדשות שלו ונותר צחיח.

המאמר פורסם ב-5.6.24 בהארץ.

הפוסט הגירה פוליטית בגדה: תושב מאחז חי באקלים שונה מזה של הרועה בוואדי הסמוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12

הפוסט ישראל עדיין שבויה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתדרוך שלנו, הצגנו את הרעיון שמאחורי היוזמה הישראלית ופירטנו על שלביה השונים. בנוסף, התעמקנו בתפקיד ההיברידי של ועידת שלום בינלאומית בקידום מטרות מיידיות וארוכות טווח לאחר המלחמה, ובחשיבות יצירת אסטרטגיה הומניטרית בעזה.

בתדרוך השתתפו:

ד"ר (סא"ל במילואים) עומר צנעני | ראש צוות מדיניות חוץ וביטחון של מכון מיתווים ומרכז ברל כצנלסון, ומנהל תוכנית השלום בין ישראל לפלסטינים במכון מיתווים

• היוזמה הישראלית

פרופ' אריה קצוביץ' | יו"ר ויצמן ליחסים בינלאומיים ופרופסור מן המניין ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

• ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס

בר רפפורט | מנהלת פרויקטים לדיפלומטיית אקלים במיתווים

• מניעת משבר הומניטרי בעזה: אינטרס ישראלי

תודה לשותפים שלנו מקרן ברל כצנלסון על עבודת הצוות סביב גיבוש היוזמה, ולתומכים שלנו מהקרן החדשה לישראל וקרן פרידריך אברט.

לצפייה ביוזמה הישראלית

הפוסט היוזמה הישראלית – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס קורא לרצח עם וטיהור אתני של יהודים, ואף ביצע טבח נגד האזרחים היהודים, הערבים, והזרים במדינת ישראל. האויב הכי גדול שלו הינו האפשרות של הסדר מדיני שיממש את העיקרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, אשר לא התגשם עד היום בשל ברית הפונדמנטליסטים בקרב שני הצדדים.

ראשית, אציין מספר נקודות להבהרה באשר להיסטוריה של הסכסוך:

"השמאל הישראלי": הניסיון להציג את הוויכוח על הסכסוך במונחים של "שמאל" וימין" מטעה ומרעיל. מנהיגים ישראלים הידועים ב"שמאלניותם" כגון מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ובנימין נתניהו הביעו נכונות להחזרת שטחים ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, על-מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוויכוח איננו בין "שמאל" ל"ימין" אלא בין קיצוניים לבין אלה הרוצים להביא לניצחון על חמאס בדרך פרגמטית ומדינית, מתוך שיקולי ביטחון.

"פושעי אוסלו" ו"המדינה הפלסטינית": תהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו היה קטוע בכך שלא קבע מפורשות את היעד של הקמתה של מדינה פלסטינית. "פושעי אוסלו" האמתיים היו אלה שחיבלו בתהליך וביצעו וידוא הריגה, הן בצד הפלסטיני (בראש וראשונה חמאס, וגם ערפאת שלא נטש את הטרור), והן בצד הישראלי (מברוך גולדשטיין ועד יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין ז"ל).

"ההתנקות הביאה למדינת חמאס בעזה": ההתנתקות ב-2005 היתה משגה בכך שלא נעשתה בהסכם עם אש"פ. חמאס לא הקים מדינה עצמאית, ובעשור האחרון נתמך על ידי ממשלות ישראל שסירבו לנהל תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית.

תמיכת הישראלים והפלסטינים בפתרון של שתי מדינות: היום רק כשליש מהישראלים תומכים בפתרון של שתי מדינות, אם כי זה עדיין הפתרון העדיף על כל חלופה אחרת. בצד הפלסטיני, הרב מצדיק את מתקפת הטרור של חמאס (אם כי לא מאמין שהיה שם טבח). 62% מהעזתים ו-35% מהפלסטינים בגדה תומכים במדינה פלסטינית לצדה של ישראל. התמיכה בחמאס מסתכמת רק ב-26% בעזה ו35% בגדה.

שנית, אתייחס למרכיבים החדשים ב"יוזמה הישראלית", המקבילה למאמצים של ארה"ב ומדינות אחרות, אם כי יש ערך רב בכך שהישראלים יוזמים בעצמנו, ולא רק מגיבים. התכנית מבוססת על ההיגיון של "מפת הדרכים" של 2003, אבל היא כוללת שני מרכיבים חדשים: 1) מו"מ דו-צדדי עם סעודיה ורב-צדדי עם מדינות הליגה הערבית, כדי להגיע לשלום אזורי.

לא מדובר רק במאמץ לשלום עם הפלסטינים, אלא ב"עסקת חבילה" אשר תכלול שלום, נורמליזציה, ואינטגרציה של ישראל באזור. זהו בתמצית ניצחון הציונות; 2) בינאום של הפתרון: ה"יוזמה הישראלית" מתייחסת גם לברית אזורית בהובלתה של ארה"ב, נגד איראן והגורמים הפונדמנטליסטים באזור. ישנה אפשרות לשפר באופן ממשי את ביטחון ישראל, אשר לא יכול להתבסס רק על עוצמה צבאית, אלא תלוי בהסדרים מדיניים, כמו השלום עם מצרים וירדן.

שלישית, מה מציע פרופ' אלדד כחלופה ל"יום שאחרי"? הרי הוא מסכים שהסטטוס קוו לא יכול להימשך, שיש לשנות מן היסוד את תפיסת הביטחון של ישראל, ושלמעשה לא ניתן להמשיך ולנהל את הסכסוך עם הפלסטינים. אם זה המצב, ישנן שתי חלופות לפנינו: הדרך המדינית, או החלופה הצבאית. פרופ' אלדד רומז לחלופה של מלחמת נצח, של כיבוש צבאי של הרצועה, ושל "טרנספר" של הפלסטינים אל מחוץ לארץ. זאת עמדה הזויה ומנותקת מכל מציאות מדינית ובינלאומית אפשרית.

יתר על כן, זאת גם עמדה החותרת תחת עקרונות הציונות, מהרצל, דרך כצנלנסון וז'בוטיסקי, ועד דויד בן-גוריון. בין "הים לירדן" חיים היום יותר מ-7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים שלא הולכים לשום מקום. האם פרופ' אלדד תומך בחזון של מדינה אחת בכל ארץ ישראל בשליטה יהודית בלעדית, שתהיה מנודה, עד שתיחרב מבפנים ובמחוץ? האם העתיד שלו איננו הרסני יותר מהתקווה הטמונה ב"יוזמה הישראלית"?

פרופ' אריה קצוביץ הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מזה 31 שנה.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-27 במרץ.

הפוסט ברית הפונדמנטליסטים או ניצחון הציונות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיד עם תחילת הלחימה, ארצות הברית, גרמניה, בריטניה ודמוקרטיות אחרות התייצבו לצד ישראל. ביקורי ההזדהות, משלוחי התחמושת, הקואליציה נגד החות'ים והקפאת תקציבי אונר"א, הם חלק מביטויי התמיכה בישראל של בעלות בריתנו.

אבל האינטרס הישראלי מצריך צעד נוסף מצד חברותינו. צעד ששר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, ושר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, דיברו עליו בימים האחרונים: הכרה במדינה פלסטינית.

מבחינת בריטניה מדובר בהשלמת הצהרת בלפור, שקראה להקמת בית לאומי לעם היהודי, משום שללא בית לאומי לעם הפלסטיני, אנחנו לא נהיה עם חופשי בארצנו. היפרדות ביננו לבין הפלסטינים משמעה שמירה על מדינת ישראל דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

הכרה במדינה פלסטינית תדגיש באופן ברור מה שהקהילה הבינלאומית אומרת לישראל שנים רבות: הפתרון המדיני הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא היפרדות לשתי מדינות. אל מול קואליציית נתניהו, המובלת על ידי חבריה הקיצוניים, יש צורך להעמיד את קואליציית השפיות, שתובל על ידי ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי. אליהן יצטרפו מדינות ערב הפרו מערביות. הפרטים כיצד ההיפרדות הזו תראה יושארו למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אחד התנאים המדוברים כיום, למשל, הוא שפלסטין תהיה מפורזת.

138 מתוך 193 מדינות מכירות כיום במדינה פלסטינית. רובן עשו זאת ב-1988 לאחר שראש אש"ף, יאסר ערפאת, הכריז באלג'יר על הקמת מדינה פלסטינית. בהכרזה זו אש"ף אימץ את פתרון שתי המדינות, בהכירו בהחלטת מועצת הביטחון 242 המתבססת על קוי 1967. כ-30 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית לאחר 2011, כשאבו מאזן הוביל מהלך להתקבל כמדינה חברה באו"ם.

אולם כ-50 מדינות נמנעו עד כה מהכרה במדינה פלסטינית, על אף שרובן תומכות בהקמתה. אלו מדינות "הרוב המוסרי", כפי שכינה אותן ב-2011 מי שכיהן כשגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, כשניסה לגייס קבוצה גדולה ככל שניתן שתימנע בהצבעה. בכך ישראל רצתה לאותת ש"הרוב המוסרי", המורכב ממעצמות דמוקרטיות משמעותיות, לא תומך בהחלטה זו. בפועל "הרוב המוסרי" נחלק בין שלושת המחנות: 138 מדינות תמכו בהחלטה (כולל צרפת וספרד), 41 נמנעו (כולל גרמניה ובריטניה) ורק תשע התנגדו, בראשן ארה"ב, צ'כיה וקנדה.

כשישראל מובלת על ידי ממשלה קיצונית, על אזרחי ישראל לקרוא ל"רוב המוסרי" הבינלאומי להטביע את חותמו הערכי בהכרה גורפת במדינה פלסטינית כדי להביס את הקיצוניות, ולייצר אופק מדיני שיאפשר יצירת אלטרנטיבה לחמאס.

העמידה לצד ישראל ולצד האינטרסים הקיומיים שלה, מחייבת הובלה בינלאומית לכיוון של הכרה במדינה פלסטינית ולקידום הפתרון היחיד – שתי מדינות לשני עמים שיצילו את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית אליה אנחנו מתקדמים בהיעדר הסדר המאפשר היפרדות.

כיום ארה"ב, בריטניה, קנדה ו-19 מהחברות באיחוד האירופי, ביניהן גרמניה, צרפת ואיטליה, טרם הכירו במדינה פלסטינית, אך כולן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. יש להבהיר כי הכרה במדינה פלסטינית היא צעד סמלי בעיקרו. היא לא תוביל אוטומטית להקמתה ולא תקבע גבולותיה. היא כן תאותת באופן חד למדינת ישראל ולכל מי שיעמוד בראשה על הכיוון הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית, כאשר פרטי הסכם ההיפרדות יקבעו במשא ומתן בין ממשלת ישראל לממשלה הפלסטינית.

מהלך כזה יעודד את הרשות הפלסטינית לערוך את שידוד המערכות הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב. זהו הכיוון הבינלאומי הרצוי על ידי בעלות בריתנו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי, למימוש הנורמליזציה עם סעודיה, לתכנית השקעות כלכלית שתפריח את האזור (למשל המסדרון הכלכלי מהודו לאירופה, שיעבור דרך המפרץ, ירדן וישראל), וליצירת קואליציה אזורית המופנית נגד איראן.

מהלך כזה ייצור "ברית מתונים" – ארצות הברית, בריטניה, האיחוד האירופי ואזרחי ישראל שוחרי השלום, אל מול ציר הקיצונים בהובלת הבן גבירים והסינווארים – שנבנים מהעצמת הסכסוך ולא מעוניינים בפתרונו.

הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית תסמן לממשלה הישראלית את הדרך בה עליה לבחור – דרך של הידברות. להבין כי אם לא תסיר מעצמה את המחנה המסוכן של הטרנספר והסיפוח, היא תהפוך את ישראל למצורעת, כמו שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. על ישראל לבחור להיות חלק מרכזי בסדר העולמי המתגבש בין הדמוקרטיות הליברליות, בהובלת ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי, ולא להיזרק לצד הדרך כמדינה שאיש לא רוצה קשר עימה.

קיים קונצנזוס בינלאומי בתמיכה בפתרון שתי המדינות – למעט איראן, חמאס ובנימין נתניהו. זה הנושא היחידי כמעט שארה"ב יכולה להסכים עליו עם רוסיה וסין, שכבר הכירו במדינה פלסטינית. אפשר לבנות על הקונצנזוס הזה כדי לקדם מהלך בינלאומי שיהפוך את הטרגדיה של ה-7 באוקטובר להזדמנות מדינית.

ערך מוסף נוסף למהלך אמריקאי של הכרה במדינה פלסטינית, יהיה שיקום מעמדו של הנשיא ג'ו ביידן בקרב הבוחרים הפרוגרסיביים. חודשי הלחימה והתמיכה החד משמעית של הנשיא האמריקאי בישראל, פגעו במעמדו בקרב ציבורים נרחבים. אל לנו לשכוח עד כמה נוראה האלטרנטיבה. דונלד טראמפ הוא סכנה ברורה לעולם הדמוקרטי. הנשיא לשעבר שהתחייב להיות דיקטטור "רק ליום אחד", עלול לחזור לבית הלבן נטול בלמים, מוקף בקבוצה פנאטית. בממשל טראמפ הנכנס לא יהיו עוד "מתונים", אלא רק אנשים שצמחו בערוגת השנאה והאגו חסר הגבולות של מי שהוכיח אין ספור פעמים שטובתו האישית חשובה לו יותר ממדינתו (בדומה לראש ממשלתנו).

ההכרה הבינלאומית של "הרוב המוסרי" הבינלאומי במדינה פלסטינית הוא מהלך ציוני, שיחזק את עתיד מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. מהלך שיכול להיות גלגל ההצלה מממשלת הביעותים של נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגלגל הההצלה של העולם מטראמפ ומההשפעה האזורית של איראן. מהלך שאם יתקדם, יוכל סוף סוף להביא יותר יציבות ושקט לאזור המוכה והחבול שאנו מתגוררים בו.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-7 לפברואר.

הפוסט הכרה של מדינות "הרוב המוסרי" במדינה פלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם נביא בחשבון את העדר הרצון הפוליטי והיכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, את המצב הקשה ברצועת עזה ואת ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבור כמה שחקני מפתח (כולל ארצות הברית, מצרים וירדן) – יש מקום להעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה.

ועידת שלום יכולה להקנות לגיטימציה בינלאומית ופנימית לשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית שיכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום ומשילות של רצועת עזה בטווח המיידי. הוועידה אמורה להתייחס גם לסוגיה המדינית הרחבה יותר, בנוגע למימוש עקרון החלוקה והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, שתשכון בשלום לצדה של מדינת ישראל. כך גם ימומשו החלטות מועצות הביטחון של האו"ם: החלטה 242 מ-1967, החלטה 338 מ-1973, החלטה 1515 מ-2003 והחלטה 2334 מ-2016.

ועידות שלום בינלאומיות מתכנסות בדרך כלל לאחר סיומן של מלחמות, אם כי לפעמים הן מתקיימות כמאמץ דיפלומטי מכוון לסיים אותן, תוך כדי סכסוכים ארוכים ומתמשכים. הן כלים דיפלומטיים לכינון שלום, בצורה של מניעת סכסוכים, ניהולם ויישובם. הן יכולות להיות גם כלים לבניית שלום, ביחס לסוגיות כגון שיקום, משילות וסדרי ביטחון וניהול אזרחי זמניים לאחר המלחמה. הן מאפשרות למקד את תשומת הלב בסוגיות הבוערות, מכנסות את כל השחקנים הרלוונטיים במסגרת דיפלומטית רב-צדדית בחסותם של יזמים אמינים, מעודדות תנופה מדינית, מסיימות מלחמות באופן רשמי ומקדמות הסכמי שלום, קובעות מפות דרכים ולוחות זמנים, ואפילו תאריכי יעד קשים ליישום, ומכוננות סדר יום שמתניע תהליכי שלום מהותיים ובני-קיימא.

ללמוד מניסיון העבר

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נושא שובל של ועידות שלום. מוועידת לוזאן ב-1949, דרך ועידת ז'נבה ב-1973, ועידת מדריד ב-1991, ועידת אנפוליס ב-2007 ועד ועידת פריז ב-2017. הן לא היו הצלחה מסחררת, וגם לא כישלון מוחלט. ועידת לוזאן היתה זירה רב-צדדית של משא ומתן, שכשלה בניסיון להרחיב את היריעה המדינית מעבר להסכמי שביתת הנשק של רודוס ולהשיג שלום קבוע בין ישראל לשכנותיה.

באופן דומה, ועידת ז'נבה לא הניבה תוצאות לאחר מלחמת יום הכיפורים (וסוריה כלל לא השתתפה בה). ועידת פריז נכשלה, בעיקר משום שישראל והפלסטינים לא נכחו בה. ובנימה חיובית יותר, מדריד ואנפוליס היו מסגרות דיפלומטיות יעילות לניהול משא ומתן לאחר שהתכנסו, ולא במהלך הוועידה עצמה. ההיגיון של ועידת שלום כמתווה של מפת דרכים רשמית וכמסגרת לקביעת סדר יום לשלום רלוונטי ביותר בימים אלה, כשיש לתכנן את "היום שאחרי" בדחיפות, עוד בטרם סיומה הרשמי של המלחמה הנוכחית.

החזון המדיני ארוך הטווח קשור באופן מובנה בדאגה המיידית לביטחון, משילות, שיקום ופירוז של רצועת עזה. תהליך מדיני יכול לרתום שחקנים בינלאומיים משמעותיים לסייע בשיקום הרצועה בעתיד הקרוב.

ועידת מדריד התניעה תהליכי משא ומתן שהבשילו מאוחר יותר לתהליך השלום עם הפלסטינים ולהסכם השלום בין ישראל לירדן. אפשר ללמוד מכך כי ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס היא מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי (גם אם לא מספק) במסגרת מפת הדרכים שתוביל לשיקומה של רצועת עזה ולמשא ומתן לקראת יישוב בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי.

בעתיד רצועת עזה תהיה חייבת להיות קשורה בצורה אורגנית לגדה המערבית. ועידת השלום יכולה להיות מעין "ארוע סף" שיקבע שעון דיפלומטי למעבר מהטווח הקצר לבינוני, שיושלם שלוש עד חמש שנים מתום הוועידה ועד חתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין ערב הסעודית ובין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין.

על סדר היום

בוועידת השלום, שתישא אופי טקסי וסימבולי (ככל הנראה לא יתקיים בה משא ומתן מהותי במהלך ימי כינוסה, ארבעה או חמישה), ישתתפו החברות הרלוונטיות בקהילה הבינלאומית מכל רחבי העולם, בהובלת ארה"ב והחברות הקבועות האחרות במועצת הביטחון של האו"ם. כחלק מסדר יום לדיון במהלך ועידת השלום, היא אמורה לכלול את הסעיפים הבאים:

1. הכרה בינלאומית מותנית במדינה פלסטינית מפורזת בגבולות שייקבעו על בסיס קווי 1967, כחלק ממשא ומתן לשלום (אחרי הוועידה) בין ישראל לפלסטינים.

2. הקמתה של "סמכות מעבר" בחסות האו"ם (או כל מסגרת בינלאומית אחרת) ברצועת עזה לתקופה של שנתיים עד שלוש שנים. סמכות זו תכלול כוחות שמירת שלום או אכיפת שלום רב-לאומיים עם מנדט ברור בנושאי ביטחון וניהול, שיחליפו בהדרגה את הנוכחות של צה"ל ברצועה, בתיאום מלא עם ישראל ועם הרשות הפלסטינית הקיימת.

3. "תוכנית מרשל למזרח התיכון" עבור שני החלקים של הרשות הפלסטינית – רצועת עזה והגדה המערבית. זו תשפר את המשילות, היכולות הפיזיות והתשתיות של הרשות, בדרך לבנייתה של מדינה פלסטינית, על בסיס מנהיגות לגיטימית חדשה שתיבחר באופן דמוקרטי.

4. חידושן של שיחות שלום עם מעורבות מוגברת ופעילה מצדה של הקהילה הבינלאומית, בדרך המובילה לפתרון של שתי מדינות, וחתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין כל המדינות החברות בליגה הערבית, בהתאם לעקרונות של יוזמת השלום הערבית (2002).

בדומה לוועידת מדריד, ועידת השלום תפתח רשמית בערוצי משא ומתן דו-צדדיים ורב-צדדיים שיתקיימו לאחריה. ישתתפו בהם ישראל והפלסטינים (במסלול הדו-צדדי) בהשגחה של חברות "הקוורטט" (ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה), בנוסף לסין ומדינות "הרביעייה האזורית" (מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית). במקביל ייפתחו ערוצי משא ומתן במסלול רב-צדדי לדון בסוגיות הבוערות של שיקומה המיידי של עזה, ובטווח ארוך יותר, בשיתוף פעולה בנושאים אזוריים כגון פיתוח כלכלי, איכות הסביבה ופיקוח על נשק.

ללא אופק מדיני המבוסס על ועידת שלום שתוביל לשינוי המציאות, ישראל עלולה למצוא את עצמה, בניגוד לרצונה, שקועה עמוק בבוץ העזתי לאורך שנים ארוכות. מוצע כאן תכנון במודל משולב (היברידי) לוועידת השלום; מודל שיכלול סוגיות מותנות של סיוע הומניטרי ולוגיסטי מיידי לרצועת עזה, הקמה של סמכות בינלאומית זמנית לניהול הרצועה בתקופת מעבר מוגבלת בזמן, משא ומתן משמעותי שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל וכן השלמתם של הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב, בראשן ערב הסעודית.

הפוסט לצאת מהבוץ העזתי: הצעה לפיתרון מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסוגייה הפלסטינית חזרה בשלושה אופנים עיקריים. האחד מייצג את כל הגורמים המנסים לתפוס טרמפ על המלחמה, ובמיוחד על תגובת ישראל בעזה, על מנת לקדם את האג'נדה של שחרור פלסטין מהים ועד הנהר. רבים מהם מתנגדים מבחינה אידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כחלק מהקולוניאליזם המערבי. מקצתם אנשי אקדמיה, כולל יהודים, התומכים בגישת המדינה האחת שבה בסופו של דבר היהודים יהיו מיעוט.

האופן השני מתייחס לגורמים שמכירים בישראל, אך רואים בטבח חלק בלתי נפרד מסכסוך ארוך שנים. גישה זו משתקפת בדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ("התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום, הפלסטינים 56 שנה תחת כיבוש חונק"), או של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ("חמאס אינו ארגון טרור, הוא ארגון שחרור שמנהל מאבק על אדמתו"). אמנם השניים הללו מעולם לא היו חובבי ציון, אולם הצהרותיהם מהדהדות ומעניקות גב לקולות רבים בעולם ובמזרח התיכון שרואים בפעולה הרצחנית של חמאס חלק מהסכסוך.

ביידן מייצג את האופן השלישי, וגישתו תהפוך לקו המנחה של ארה"ב ובעלות בריתה באירופה ובעולם לאחר המלחמה. גישתו משתקפת גם בהצהרות של ראשי מדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל. נשיא מצרים עבד אל–פתאח א–סיסי אמר ש"סיום הסכסוך יהיה באמצעות פתרון שתי מדינות, שייתן לפלסטינים תקווה ומדינה בגבולות 1967 שבירתה ירושלים". גם ההצהרות של יורש העצר הסעודי ושר החוץ שלו מסתיימות כולן בצורך לסיים את הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות. אפילו הפסגה הערבית–אסלאמית שהתקיימה ב-11 בנובמבר וכללה גינויים רבים לישראל, הסתיימה בקריאה להשקת יוזמה בינלאומית שתקדם הקמה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

במשך שנים ניסו בנימין נתניהו ואחרים להוליך שולל את הציבור היהודי וטענו שניתן להתעלם מהסוגייה הפלסטינית או להרחיקה באמצעות נורמליזציה עם מדינות ערב. אולם שאלת שבעת מיליון הפלסטינים החיים בין הירדן לים לא הולכת לשום מקום. היא אף מחריפה, בין היתר ברקע ההתנגשויות היומיומיות בין המתנחלים לפלסטינים בגדה. במקביל יש בחברה היהודית מי שרואים במלחמה הזדמנות לממש חלומות אידיאולוגיים – בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בעזה – מה שעלול להבעיר את השטח כאן, בעולם הערבי ובכלל.

ההיסטוריה בעולם בכלל ובסכסוך בין ישראל והערבים בפרט מלמדת שמלחמות מייצרות הזדמנות לפתרונות מדיניים שקודם לכן נתפסו כבלתי אפשריים, בלתי רצויים או שאין להעלותם על הדעת. לא כולן מומשו. למשל, ישראל לא ניצלה את ההזדמנות שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים (1967) להשגת הסכמים בתמורה לשטחים שכבשה, ורק מלחמת יום כיפור (1973), והטראומה בעקבותיה, הובילו להסכם השלום עם מצרים.

האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) ומלחמת המפרץ (1991), שהתרחשו במקביל להתמוטטות ברית המועצות, הובילו לכינוס ועידת מדריד, ובסופו של דבר גם להסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. האינתיפאדה השנייה (2005-2000) הובילה לשורה של ניסיונות מדיניים לפתור את הבעיה – יוזמת השלום הערבית (2002), מפת הדרכים האמריקנית (2003) ותוכנית ההתנתקות של אריאל שרון (2005) – אולם אף אחת מהן לא הובילה לפריצת דרך מדינית. הכישלונות של תוכניות אלה, יש להדגיש, לא מונחים רק לפתחם של הפלסטינים.

בדומה למלחמת יום כיפור, טבח 7 באוקטובר ייחקק בזיכרון הלאומי הישראלי כמחדל וכטראומה. בצד הפלסטיני יש שחוגגים את "ההישג", אך עבור מרבית הפלסטינים ברצועה מדובר באסון ובטראומה. ברור שמה שהיה לא יהיה, בוודאי לגבי שליטת חמאס בעזה, אולם תוכנית ברורה אין. רק רעיונות למכביר.

השלב הראשון בדרך צריך להיות ההכרה שיש להידרש לפתרון הסוגייה הפלסטינית משום שזה אינטרס שלנו, ומשום שהקהילה הבינלאומית – בראשות ארה"ב ומדינות מערב אירופה התומכות בנו בינתיים – לא יאפשרו שלטון ישראלי בעזה או גירוש תושבים משם. ישראל מתקרבת לרגע האמת בכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית.

המאמר פורסם ב-7 בדצמבר ב–ynet.

הפוסט תתכוננו: מלחמה מובילה למהלך מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל עדיין סוכרת פיה בנושא. במצב שנוצר בעזה אין לנו זמן וגם לא פריווילגיה להימנע מלהגדיר מהו היעד המדיני של ישראל.

לאחרונה הוצעו שתי חלופות ל"יום שאחרי", שהולכות ומתבררות כבלתי ישימות בלשון המעטה:

בחלופה הראשונה, המשרד למודיעין פרסם תכנית לקידום טרנספר של תושבי עזה לצפון סיני. התגובה המצרית המהירה המחישה שהרעיון הוא בבחינת קזוס-בלי, ומשמעותו פגיעה אנושה בהסכם השלום, שהוא נכס ביטחוני חיוני של ישראל.

בחלופה השנייה, מומחים אחרים הציעו להקים משטר "טכנוקרטי מקומי" בעזה, על בסיס ראשי עיריות, חמולות ואישי ציבור, שימלאו את החלל השלטוני, ויפעלו לניהול שגרת חיי תושבי עזה במקום ישראל. גם חלופה זו היא אשליה. בעזה שלאחר המלחמה אין (ספק אם היה לפניה) מעמד ביניים המסוגל למלא חלל פוליטי כלשהו. גם אם יימצאו "משתפי פעולה" פלסטיניים, הם יסרבו לצאת לאור כמי שמאפשרים לישראל לממש חלום בסגנון "אגודות הכפרים" במקום אש"ף בגדה המערבית של שנות השמונים. גורלם של אלו כזכור לא שפר עליהם, חלקם נרצח על ידי אש"ף. הרשות הפלסטינית תסרב כמובן לתמוך במהלך שנועד לאפשר לישראל להמשיך לפעול בעזה, ותוך כך "לעקוף" שוב את התהליך המדיני.

פרדיגמת ניהול הסכסוך, לפחות מבחינת הציבור הישראלי, יורדת מן הפרק (רק 5% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מכון מיתווים). כרבע מהציבור תומך אמנם באופן עקבי בכיבוש וסיפוח, אך רוב הציבור (50% לפי סקר אקורד) מעוניין בשילוב עוצמה צבאית עם הסדרים מדיניים-ביטחוניים. החיבור בין ישראל לציר מערבי מתון בהובלת ארה"ב זוכה אף הוא לאחוזי תמיכה דומים בציבור.

המלחמה, אם כן, מאלצת את ישראל, בניגוד לנטייתה הטבעית, להכריע בין שתי פרדיגמות:

האחת, דוגלת בהעצמת השליטה הצבאית כ"פתרון" ("כיסוח דשא" בישראלית) עד שהפלסטינים ייכנעו. גישה זו הביאה עד כה לתוצאה הפוכה ולדרגות ההקצנה הגבוהות ביותר בקרב הפלסטינים מאז שנות התשעים. משמעות חלופה זו היא המשך מלחמה גם לאחר המלחמה. המהלך ילווה כמובן ב"מענה התיישבותי", והמחירים יהיו בלתי נסבלים מבחינת ישראל. הוא יגרור הסלמה גם בגדה המערבית, וישראל תיקלע למשבר קשה עם ארה"ב ומדינות ערב, שימאנו לקבל כיבוש, התנחלות וטרנספר.

הפרדיגמה השנייה מתבססת על קידום פתרון מדיני בשילוב המענה הצבאי. הצבת אופק מדיני אמיתי תגרור שיתוף פעולה מצד האמריקאים והערבים, ותאפשר גם לצה"ל "להעביר מקל", ולהציב כוח רב-לאומי בעזה (60% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מיתווים), שיאפשר בהדרגה לכונן שלטון חלופי בתיאום עם הרשות הפלסטינית.

המהלך יעודד שת"פ אזורי מול האיום האיראני, יסייע בבידוד חמאס, ויאפשר לפתח בריתות למאבק באויבי ישראל. ללא הצבת אופק מדיני על בסיס חזון "שתי המדינות", וללא חיבור לרשות הפלסטינית, צה"ל יאלץ להתבוסס לזמן ארוך בבוץ העזתי.

גם ביחס למטרת המלחמה מתחייב אופק מדיני. הישג צבאי של מיטוט יכולות חמאס, הצבאיות והשלטוניות, הוא חיוני. עם זאת, בטווח הארוך רק מהלכים מדיניים יחזקו את המתונים ויחלישו את הרדיקלים. לפיכך, כדי לקדם תקופת מעבר שתאפשר "העברת מקל" ותכשיר חלופה שלטונית – חייבת ישראל להציב, בצד האופק המדיני, מפת-דרכים אזורית, שתכלול בין השאר מהלכים לשיקום עזה ולהאצת רפורמות ברשות הפלסטינית, שגם יכשירו את הקרקע לעליית הנהגה פלסטינית ראויה בהמשך.

הצבת אופק מדיני תשליך לחיוב גם על ההתנהלות הצבאית: תאפשר להאריך את משך הפעולה, תחזק הלגיטימציה לצה"ל, ותחליש את הסיכון להסלמה בגדה. היא תתבסס על עדכון מוסכם של "היוזמה הערבית" משנת 2002, ותאפשר לממש את החזון היחיד שגם יבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-25 לנובמבר.

הפוסט המוצא היחיד מ"מלכוד עזה" הוא הצבת אופק מדיני אמיתי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חילוקי הדעות הללו ממחישים פער תפיסתי בתוך הקואליציה. נתניהו והליכוד, נטולי האידיאולוגיה, מוכנים למחוות שינציחו את ניהול הסכסוך על גב הרשות ותוך ניצול שיירי הסכמי אוסלו, מבלי לשלם במטבע מדיני כלשהו. לעומת זאת, עוצמה יהודית והציונות הדתית מעוניינות לממש את פרוגרמת הסיפוח המלא, המחייבת חיסול של הרשות – המכשול המרכזי בדרך למימוש חזונן.

הדרישה להקלות צמחה במערכת הביטחון, שמזהה עלייה מטאורית בהתעצמות חמאס והטרור בגדה ומעלה את החשש מפני הפיכת מבצע בית וגן בג'נין לסנונית הראשונה בדרך להישאבות צה"ל לשטחי A. גורמי הביטחון מבקשים לחזק את הרשות ולמנוע קריסה. האם זה לא מעט מדי ומאוחר מדי?

הרשות הפלסטינית מצויה כיום באחת התקופות הקשות ביותר מאז הקמתה ב-1993: ללא הישגים, בקרע פנימי עמוק, עם כלכלה מוחלשת, רמת משילות נמוכה, שסעים פנימיים ותפקוד לקוי של מוסדותיה. התמיכה בה ברחוב הגיעה לשפל המדרגה: בסקר עדכני מראה ד"ר חליל שקאקי (PCPSR) כי 77% מהפלסטינים מעוניינים בהתפטרות אבו מאזן, ו-63% מאמינים שקריסת הרשות היא אינטרס פלסטיני.

מענה שיכלול מחוות כאלה או אחרות מצד ישראל לא יצלח כל עוד הוא לא נוגע בלב הבעיה – היעדר אופק מדיני כלשהו לפלסטינים ולישראל. לפיכך, גם הפעם ישראל תיוותר כנראה לכל היותר עם הצהרות ריקות מתוכן לצורכי לגיטימציה. זאת, למול ממשל אמריקני המשתאה מקיצוניות הממשלה ומאי-יכולתה לספק מחוות, אף לא כאלה שישרתו את קידום הנורמליזציה המיוחלת עם סעודיה. חיזוק אמיתי מחייב להתייחס לרשות כפרטנר, לא כאויב, ולספק לה ולציבור הפלסטיני תמורות משנות מציאות. במילים אחרות, חיזוק אמיתי ולא רק מניעת קריסה.

באופן פרדוקסלי, דווקא ההתפתחויות הגלובליות והאזוריות בשנים האחרונות (משבר האקלים, הסכמי אברהם ויוזמות החברה האזרחית) מייצרות כיום הקשר אסטרטגי נוח לחיזוק הרשות. שינוי גישה אמיתי מחייב גיבוש תוכנית מערכתית מקיפה בשיתוף פעולה עם הרשות, ובתיאום עם מדינות באזור, שתאפשר לממש אינטרסים משותפים. התוכנית צריכה להוביל לשינוי במוטיבציות ברחוב הפלסטיני, ולכלול צעדים ופרויקטים שיקלו על שגרת החיים (מצוקות בנייה, תשתיות, תנועה, תעסוקה). במקביל לכך דרושה גם רפורמה מקיפה במוסדות ובמנגנוני הרשות.

התוכנית צריכה גם לכלול פרויקטים בסיוע אזורי שיפחיתו את התלות הפלסטינית בישראל: פיתוח שדה הגז מרין והעברת ההכנסות לרשות, הקמת בנק בינלאומי ברשות לפיתוח כלכלי מקיף, בניית שדות סולאריים בגדה, הכשרת מתקני התפלת מים ומכוני טיהור שפכים, והכשרת אזורי תעשייה ושדות חקלאיים בגדה המערבית. אלו רק מעט דוגמאות שעשויות לשנות את המציאות עבור הפלסטינים.

כל אלה לא יצלחו אם החיכוך המדמם בשטח יימשך, וכל עוד תמשיך ממשלת הימין על מלא, במקום לייצר אופק מדיני, לאותת לפלסטינים על כוונותיה לספח את השטח ולהרחיב את הבנייה בהתנחלויות. הגיעה העת שממשלת ישראל תכריע אם היא עדיין רואה ברשות אינטרס חיוני לשנים הבאות, או שהיא מעוניינת לפרקה ולשאת לבדה בעול המלא של הכיבוש והסיפוח.

המאמר פורסם ב-YNET ב17 ליולי.

הפוסט את הרשות צריך לחזק. וכך אפשר לעשות זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארה"ב שואפת להשיג נורמליזציה ישראלית-סעודית עד סוף השנה, כזריקת מרץ למסע הבחירות של ביידן, אך מסתמן שהיא אינה מתנה זאת בפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות. האיחוד האירופי, לעומת זאת, פועל למען שלום ישראלי-פלסטיני, באמצעות קידום תפיסת "שלום אזורי כולל" עם הסעודים והליגה הערבית, המשרטטת חזון אזורי לעידן שאחרי הסכסוך על מנת להפוך את השלום לאטרקטיבי יותר עבור ישראלים ופלסטינים.

חוסר התיאום האמריקאי-אירופי אינו מפתיע. באופן מסורתי, ארה"ב רואה את האיחוד האירופי כמי שתפקידו לתמוך במאמצי יישוב הסכסוך שהיא מובילה – על ידי הענקת סיוע כספי לפלסטינים, מתן לגיטימציה בינלאומית ליוזמות אמריקאיות והצגת הצעה לישראל ולפלסטינים להעמקה מוסדית של הקשר עם האיחוד כתמריץ לשלום. אפילו כשבוושינגטון הפנימו לכאורה את הצורך במהלכים רב-צדדיים לקידום שלום, בשנים האחרונות של ממשל אובמה פעלה ארה"ב לשמור על הדומיננטיות שלה. כאשר צרפת קידמה יוזמת שלום בינלאומית משלה בשנים 2017-2015, התגובה האמריקאית אליה היתה קרירה.

בתקופת ממשל טראמפ חוסר התיאום בציר וושינגטון-בריסל רק הלך וגבר, גם בגלל הבדלי מדיניות עמוקים. טראמפ פיתח תוכנית שלום משלו, אשר חרגה מהקונצנזוס האמריקאי-אירופי הקודם בדבר פתרון שתי המדינות. האיחוד מצא עצמו בשוליים, בהמתנה לראות לאן יובילו המהלכים האמריקאיים. בשל מחלוקות פנימית בין המדינות החברות בו, הוא לא יכול היה להגיב לתוכנית טראמפ עם יוזמת שלום משלו. במקביל, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה) הפסיק להיפגש בתקופת טראמפ. התגובה האירופית העיקרית לכך היתה הקמת "קבוצת מינכן", הכוללת את גרמניה, צרפת, מצרים וירדן, ומקדמת מסרים בדבר חשיבות פתרון שתי המדינות.

בחירתו של ביידן לנשיאות עוררה תקוות לחידוש התיאום בין ארה"ב לאיחוד האירופי בנוגע לתהליך השלום, אך הציפיות טרם התממשו. במהלך ההסלמה סביב מבצע "שומר החומות", ארה"ב לקחה את ההובלה בקידום (מוצלח) של הפסקת אש, ועשתה זאת תוך חסימת יוזמות והחלטות שקידמו מדינות אירופיות במועצת הביטחון של האו"ם ומחוצה לה. פגישות הקוורטט, שהתחדשו לזמן מה לאחר חילופי הגברי בבית הלבן, נעצרו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. מאז, נציגי ארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם קיימו מספר פגישות נפרדות, לעתים בשולי מפגשים רב-צדדיים (דוגמת מפגשי המדינות התורמות).

ארה"ב והאיחוד האירופי לא גילו מעורבות משמעותית בסוגיה הישראלית-פלסטינית בשנים האחרונות, והתערבו רק כאשר היה צורך במניעת הסלמה או בתגובה להתפתחויות מדאיגות בשטח. עם זאת, השנה הן כן האיצו במידת מה הפעילות הדיפלומטית בנושא. ארה"ב הובילה את כינוסן של שתי ועידות ביטחון אזוריות (בפברואר-מרץ 2023, בירדן ובמצרים), בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן וארה"ב. הפסגות תרמו להפחתת המתיחות לקראת הרמדאן והסתיימו בהסכמה על מפגשי המשך, שטרם קרו.

ארה"ב גם ניסתה (ללא הצלחה) לצרף את הפלסטינים ל"פורום הנגב" ולקבל הבהרות לגבי הדרישות הסעודיות (מארה"ב בעניין ערבויות ביטחון ותוכנית גרעין אזרחית, אבל גם מישראל בנושא הפלסטיני) בתמורה לנורמליזציה עם ישראל. ככלל, אירופה לא היתה מעורבות במהלכים אלו.

בצד האירופי, במקביל להמשך פגישות מזדמנות של "קבוצת מינכן", החל להתבשל רעיון חדש. שר החוץ האירופי ז'וזפ בורל, שפעל עם כניסתו לתפקיד להחזיר את הנושא הישראלי-פלסטיני לסדר היום האירופי, ביקש לצקת תוכן לרעיון "השלום האזורי הכולל" ולקדם אותו. לאור זאת, החל הנציג המיוחד של האיחוד לתהליך השלום במזרח התיכון, סוון קופמנס, לפנות לגורמים באזור כדי לבחון מה יכול האיחוד להציע כדי לתמוך בשלום. המהלך הואץ בעקבות מפגש בינלאומי סגור שיזמה סעודיה בשולי עצרת האו"ם בספטמבר 2022 ובהשתתפות אירופית ואמריקאית, לציון 20 שנה ליוזמת השלום הערבית וכדי לקדם את השקתה מחדש.

כהמשך לכך, בורל נפגש לפני כארבעה חודשים עם שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן, ועם מזכ"ל הליגה הערבית אחמד אבו אל-רייט. השלושה דנו כיצד להחיות את מאמצי השלום באמצעות חבילה צופה פני עתיד של תמריצים אזוריים, המבוססת על יוזמת השלום הערבית וההצעה של האיחוד האירופי מ-2013 להעניק לישראל ולמדינה הפלסטינית העתידית "שותפות מועדפת מיוחדת" עם האיחוד האירופי.

הצדדים הסכימו להקים קבוצת עבודה בנושא. בורל הרחיב על הרעיון במאמר שפרסם במרץ, ובו גם הצהיר כי בעוד ארה"ב נותרה חיונית לתהליך, "איננו יכולים עוד להותיר את רוב העבודה הקשה לדיפלומטים אמריקאים. במקום זאת, אנו זקוקים למאמצים קולקטיביים אמיתיים הכוללים את מדינות ערב, אירופה, ארה"ב ואחרים".

מאמץ קולקטיבי כזה עדיין לא נראה באופק. פקידים אמריקאים טסו לאחרונה לריאד וממנה, תדרכו את עמיתיהם הישראלים על סיכויי הנורמליזציה עם סעודיה והעבירו רושם שהסעודים – בניגוד להצהרותיהם הפומביות – מוכנים להסתפק בנושא הפלסטיני בפחות מאשר דורשת יוזמת השלום הערבית, אם תיעתר ארה"ב לדרישותיהם הביטחוניות.

בה בעת, האיחוד האירופי מקדם כאמור מהלך עם סעודיה שמבוסס על התפיסה שפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות היא מרכזית להמשך מאמצי הנורמליזציה האזורית. "אנחנו עובדים עם הליגה הערבית וסעודיה ומתכננים להמשיך בכך, תוך נקיטת צעדים קונקרטיים בחודשים הקרובים", אמר בורל במסיבת עיתונאים שקיים עם אבו אל-רייט בקהיר החודש.

החודשים הקרובים יהיו מכריעים לגבי עתיד היוזמות האמריקאיות והאירופיות הללו. הסעודים שומרים לגביהן על שתיקה בדרך כלל. מאידך, המתיחות הישראלית-פלסטינית והאלימות המתעצמת מקשה על קידום שיתופי פעולה אזוריים (ולראייה, הדחיות החוזרות ונשנות של מפגש "פורום הנגב").

לוח הזמן הפוליטי בארה"ב מאפשר לממשל עוד כשישה חודשי השקעה משמעותית בקידום נורמליזציה ישראלית-סעודית, טרם יעבור מוקד העניין למסע הבחירות של ביידן. האיחוד האירופי מצפה מצדו שקבוצת העבודה המובטחת עם הליגה הערבית וסעודיה תוקם בקרוב, אולי לקראת כינוסה של פגישה רב-צדדית נוספת בשולי העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר.

חוסר התיאום בין היוזמה האמריקאית – המעניקה עדיפות לנורמליזציה ישראלית-סעודית על פני התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני, ויוזמת האיחוד האירופי – שרואה בקידום שלום ישראלי-פלסטיני מפתח לנורמליזציה נוספת – עשוי למנוע משתיהן גם יחד להצליח ולהשפיע. המפסידים הגדולים מכך יהיו הישראלים והפלסטינים, שמשלמים מחיר יום-יומי בשל המשך הסכסוך והתגברותו, ועלולים לראות כיצד פרק נוסף של פעלתנות מדינית בינלאומית מסתיים ללא התקדמות מוחשית לעבר השלום.

במקום לבצע מאמצים מקבילים ולחכות לראות איזה מהם (אם בכלל) תעדיף ההנהגה הסעודית בסופו של דבר, ארה"ב והאיחוד האירופי צריכים לשלב ידיים בכל הנוגע ליחסי ישראל-ערב ולקידום שלום ישראלי-פלסטיני. מינוי שליח אמריקאי מיוחד לנורמליזציה במזרח התיכון, עניין שמקודם בימים אלה בוושינגטון, יוכל לסייע לכך, במיוחד אם השליח הנבחר יהיה מחויב לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, ולא רק להעמקת "הסכמי אברהם".

לארה"ב ולאיחוד האירופי יש כעת הזדמנות להדגים כיצד ניתן למנף את הנורמליזציה באזור לקידום פתרון שתי המדינות. ביכולתם לעודד את הליגה הערבית לעדכן את יוזמת השלום הערבית בהתאם להתפתחויות שחלו באזור בשני העשורים האחרונים; לחבר את יוזמת השלום הערבית לתמריצים אירופיים ואמריקאים משופרים; לקדם מנגנון בינלאומי חדש לתמיכה ביישוב הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, במקום הקוורטט שאיבד רלוונטיות; ולייצר אופק מדיני חדש, שיאפשר הרחבה הדרגתית של הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה במקביל לנקיטת צעדים משמעותיים לקידום פתרון שתי המדינות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב29 ביוני.

הפוסט כשמדובר בקידום יחסי ישראל-סעודיה, ארה"ב ואירופה לא באותו קו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוא הוסיף ואמר, כי הסחת הדעת משאלה כה חשובה לאחר שלושים שנה של התיישבות ציונית מעציבה ומצביעה על "קלות הדעת השוררת בתנועתנו". הוא האשים את התנועה הציונית בהשכחת העובדה "כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה".

"השאלה הנעלמה" לא הייתה בפועל כה נעלמה, כפי שמוכיחים מחקרים אקדמיים שונים. עם זאת, אין עוררין שההיסטוריוגרפיה הציונית בראשיתה וספרי הלימוד של מערכת החינוך קידמו את המיתוס של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" – אימרה המיוחסת לסופר ישראל זנגוויל. לא פלא שרשמי מסעו של הסופר האמריקאי מארק טווין בארץ ישראל השוממה לכאורה ב-1869 ("מסע תענוגות בארץ הקודש") זכו למעמד מיתי בהיסטוריוגרפיה ובספרי הלימוד.

עד מאורעות תרפ"ט, הסוכנות היהודית – הגוף הרשמי של התנועה הציונית בתקופת המנדט הבריטי – מיעטה לעסוק בשאלה הערבית. למעשה, רק בעקבות המאורעות החלו מנהיגי התנועה הציונית, בעיקר דוד בן-גוריון ומשה שרת, לראות במחאות הערביות ניצני תנועה לאומית, הדומה לציונות במטרותיה.

אז החל דיאלוג ציוני-ערבי, שהקיף את מנהיגי המדינות הערביות השכנות וכן אישים פלסטינים שהיו מוכנים לדבר עם הציונים. עד מלחמת 1948 הייתה זו המנהיגות הפלסטינית, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני, שהתעלמה מהתנועה הציונית מתוך מחשבה שהידברות עמה פירושה הכרה בה ומתן לגיטימציה לה.

מלחמת 1948 שינתה את המצב מקצה לקצה. המנוסה והגירוש של כ-750 אלף פלסטינים הותירה בתחומי מדינת ישראל כ-150 אלף ערבים-פלסטינים תחת ממשל צבאי. מרבית הפלסטינים נעלמו מהנוף באופן פיסי וכפריהם נהרסו. השאלה הפלסטינית הפכה לבעיה הומניטרית של פליטים ללא שיוך לאומי.

אם בתקופת המנדט הבריטי מוקד הסכסוך היה בין התנועה הציונית לפלסטינים, לאחר המלחמה עמדו משני צדי המתרס ישראל ומדינות ערב. השאלה הפלסטינית נעלמה.

השינוי החל עם הקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-1964, אולם רק לאחר מלחמת 1967 החל הארגון לצבור תנופה, הישגים והכרה. השיא היה בהחלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט ב-1974, שהכירה באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובהופעת מנהיגה יאסר ערפאת באו"ם.

מעתה לא ניתן היה עוד להתעלם מהשאלה הפלסטינית, אולם העובדה שהאמנה הלאומית של הארגון קראה לשחרר את המולדת הפלסטינית בשלמותה רק במאבק מזוין (גם אם בשלבים) הותירה את הארגון מחוץ לשיח הלגיטימי הישראלי, למעט גורמים פוליטיים בשולי השמאל.

מלחמת 1973 הובילה לשינויים תפיסתיים בקרב מנהיגים ערביים, למשל נשיא מצרים סאדאת. גם באש"ף החלו להישמע קולות שקראו להידברות עם גורמים פוליטיים במחנה השלום הישראלי.

במהלך שנות ה-70 וה-80 נרקמו מגעים חשאיים וגלויים בין אנשי אש"ף ואנשים ממחנה השלום הישראלי. מגעים אלה איימו להעניק הכרה ולגיטימציה לאש"ף, ולכן שתי המפלגות הגדולות – ליכוד ועבודה, שגם שיתפו פעולה בממשלות אחדות – חוקקו ב-1986 חוק שאסר על מפגשים עם אנשי אש"ף בטענה שמדובר בארגון טרור.

למרות שבסתר התקיימו מגעים עם אש"ף מטעם ממשלת ישראל עוד לפני הסכם אוסלו, הרי השיח הישראלי סבב סביב התפיסה שאין עם מי ואין על מה לדבר. וכך, שני עשורים לפני שאהוד ברק "המציא" את טענת ה"אין פרטנר", השיח הישראלי התעלם מהגורם הפלסטיני.

האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (1991-1987) החזירה את השאלה הפלסטינית לשיח הבינלאומי והאזורי, אולם ישראל המשיכה להתעלם ממנה. לאחר שערפאת הכריז על הכרה בישראל ובהחלטה 242 של האו"ם בשלהי 1988, ארצות הברית החלה בדיאלוג עמו; אולם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר סירבה להכיר בשינוי והמשיכה להתייחס לאש"ף כארגון טרור.

בעקבות הסכם אוסלו ב-1993 אש"ף הפך לגורם לגיטימי שאפשר לנהל עמו משא ומתן, והשאלה הפלסטינית עמדה במוקד השיח הישראלי. היה זה שיח קשה, נוקב ומתלהם בין תומכי אוסלו למתנגדיו, שהוביל בפעם הראשונה לרצח ראש ממשלה – יצחק רבין. הייתה זו הפעם הראשונה שהסוגייה הפלסטינית יצאה מגבולות שיח הטרור לשיח של שלום.

ואולם, פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית ב-2000, שהובילה לאלפי קורבנות משני צדי הסכסוך, החזירה את השיח למקומו "הטבעי", העוסק בטרור ובאלימות. כישלון ועידת קמפ דיוויד, הטלת האשמה על הצד הפלסטיני בכישלון והכרזה עליו כ"לא פרטנר" על ידי אהוד ברק חיזקו את הדמוניזציה של הפלסטינים בשיח הישראלי. דעת הקהל הפוליטית הישראלית נעה ימינה. רבים שבו ואימצו את התפיסה ששלטה בשיח בשנות ה-70 ו-80 שאין עם מי לדבר, ולא פחות חשוב – אין על מה לדבר – עם הפלסטינים. המילה שלום נעלמה אט-אט מהשיח הישראלי.

מאז ועד היום – למעט תקופה קצרה תחת ממשלת אולמרט – הוסיפה השאלה הפלסטינית להתפוגג בפוליטיקה ובחברה הישראלית. זו הייתה תולדה של כמה סיבות: ראשית, קמפיין תקשורתי מאורגן של הימין שהציג את העניין הפלסטיני כבעיית טרור. השתלטות ארגון חמאס על עזה והמשך המאבק המזוין נגד ישראל חיזקו את התפיסה שהפלסטינים אינם מעוניינים בשלום, וגם אם חלקם מעוניינים (ברשות הפלסטינית), הרי שהפילוג בין חמאס לרשות לא יאפשר פתרון.

שנית, העובדה שארצות הברית החליטה במידה רבה למשוך ידה מקידום פתרון לסכסוך מתוך הערכה כי הסיכויים לכך נמוכים. שלישית, ההתקוממויות העממיות במרחב הערבי ("האביב הערבי") דחקו את השאלה הפלסטינית אף מסדר היום הערבי. זו לא בלבד, אלא שבראשית העשור השני של המאה ה-21 איחוד האמירויות הערביות, מרוקו ובחריין החליטו לחתום על הסכמי נורמליזציה עם ישראל ("הסכמי אברהם") מבלי להידרש לפתרון השאלה הפלסטינית. היה זה מהלך משנה תודעה שהוביל רבים בחברה היהודית להסיק – בניגוד לפרדיגמת החשיבה בעבר – כי ניתן לכונן קשרים דיפלומטיים עם מדינות ערב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית.

ואולם, התעלמות מהסוגייה הפלסטינית כבר אינה אפשרית: כיום מתגוררים בעזה כ-2.2 מיליון פלסטינים; ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) כ-3 מיליון; ובתוככי מדינת ישראל כמעט 2 מיליון. כיום מספרם של היהודים והערבים-פלסטינים בין הים התיכון לנהר הירדן כמעט שווה. בהיעדר דיאלוג, ולאור גידול האוכלוסייה המהיר של אזרחי ישראל הגרים בגדה המערבית (כחצי מיליון נפש, לא כולל השכונות היהודיות בירושלים), "חזון שתי המדינות" הולך ומתפוגג, ובמקומו מתעצבת לה מציאות של מדינה אחת – תולדה של תהליך סטיכי ולא של שיח ציבורי או של החלטה מדינית. התהליך הזה משרת את הקיצונים בשני הצדדים: אלה משמאל החותרים להקים את מדינת כל אזרחיה, ואלה מימין החותרים להחלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון והפיכת האוכלוסייה הערבית ל"אזרחים סוג ב'" באמצעות הענקת מעמד של "תושבות" ללא זכות הצבעה לכנסת.

לא ניתן עוד להתעלם את הבעיה הפלסטינית או להעלים אותה. הפתרון היצירתי הוא אפוא "להתאלם" – דהיינו לא לדבר על כך בפומבי, כאילו הבעיה אינה קיימת. למעט הקיצונים משני הצדדים, המנסים לקדם את תפיסותיהם, הסוגייה ירדה מסדר היום – כאשר מרבית האוכלוסייה כלל אינה מודעת לעומק הבעיה ולחריפותה. לאף אחד אין מושג מה קורה בשטח וכיצד למנוע היווצרות של מדינה אחת, שתגלוש במהרה לאפרטהייד ותצית אלימות.

הסוגייה הפלסטינית בשיח הציוני/יהודי עברה כברת דרך ארוכה מ"שאלה נעלמה" ל"שאלה נאלמה", אולם לאמתו של דבר השאלה פשוט לא נעלמת, כפי שכתב אלוף הראבן, מי שהיה נכדו של יצחק אפשטיין, שכתב על "השאלה הנעלמה" לפני למעלה ממאה שנה.

הרכבה של הממשלה הנוכחית, מדיניותה ותקציבה מבטיחים את המשך התהליך שיוביל מחד לחיסול מוחלט של פתרון שתי המדינות, ומאידך להדחקה ולהשתקת השיח אודות ההשלכות החמורות של הזנחת הבעיה על ישראל והחברה.

יתרה מכך, ישום המהפכה המשפטית המוצעת עלול להחריף את התהליך המתואר משני כיוונים: הההתמקדות (הצודקת) בה מסיטה את תשומת הלב מדיון ב"פיל שבחדר"; והשלכותיה עלולות לחזק את מציאות האפרטהייד.

הדיון בסוגייה הפלסטינית אינו עניין רק לקיצונים משני הצדדים; הוא נוגע לכל אחד ואחת מאתנו בשל המשמעויות הפוליטיות והמוסריות שלו. זו אמורה להיות סוגיה עיקרית על סדר היום הישראלי – כזו שאינה נעלמת ובוודאי שלא נאלמת.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה איוולת כמצב שבו מדינה נוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. מדיניות ישראל בסוגייה הפלסטינית, לאורך שנים, היא מעשה איוולת. בהיעדר מנהיגות אמיצה המסוגלת לקבל החלטות מכריעות בסוגיה זו, רק שיח ער בחברה האזרחית יוביל לשינוי.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-22 ביוני.

הפוסט משאלה נעלמה לשאלה נאלמה: מה קרה לשיח הישראלי בסוגיה הפלסטינית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קידום פתרונות סביבתיים חוצי-גבולות בין הישראלים לפלסטינים על ידי החברה האזרחית, בהיעדר שיח על שלום, ככל הנראה לא יוביל להסכם שלום בטווח הנראה לעין. אך ביכולתם לפתור מצוקות בשטח המשפיעות על חיי היום יום של שני הצדדים. מערכת הקשרים המקצועית שמתפתחת ומקודמת על ידי החברה האזרחית, מציעה לדרג המקצועי והפוליטי בממשלה ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, לצד יוזמות ופתרונות מעשיים שנבחנו מראש בעיניים פלסטיניות וישראליות משותפות.

אחד הנושאים המרכזיים שמדגימים היטב את הפוטנציאל שבאסטרטגיה זו הוא הטיפול במי שפכים. ישראל הינה המדינה המובילה בעולם בתחום של מחזור והשבת מים לצרכי חקלאות. לעומת זאת בגדה המערבית, רק כשליש ממי השפכים נאספים בשטחי הרשות הפלסטינית, שליש מהשפכים הלא מטופלים משוחררים לסביבה ומזהמים אותה, ושליש מהשפכים זורמים לתוך שטחי מדינת ישראל ומטופלים במתקני טיהור שפכים בשטחי ישראל, שמחייבת את הרשות הפלסטינית על הטיפול בהם.

יש בעניין מעין אבסורדיות, שכן עם כל הקידמה של ישראל בטיפול במים, הפלסטינים – שהם שכנים מידיים, שותפים במקורות המים ותלויים בישראל בהיבטים רבים – נמצאים במקום שונה לחלוטין: סובלים ממחסור במים, ללא מערכות השבת קולחין, ומתמודדים עם מחסור במים לחקלאות. הפערים בין הצדדים עצומים ואת מחיר אי-השוויון גם ישראל משלמת ותשלם עוד בעתיד.

למחזור מים והשבתם לחקלאות יש יתרונות רבים, סביבתיים ומדיניים – הפחתת הלחץ על המקורות הטבעיים, מניעת זיהום נחלים וקרקע במי ביוב, אספקת מים יציבה לחקלאים בגדה וחיזוק החקלאות המקומית.

ישנן מספר אסטרטגיות לטיפול והשבה במי קולחין, כאשר העיקרון המנחה המרכזי הוא להתחיל בפתרונות בעלי פרופיל נמוך בהיקף קטן אשר תומכים ונעזרים בקהילות מקומיות. פתרונות אלו יכולים להיות מודולריים – ועם יכולת להתרחב בהדרגה. תחת המציאות הפוליטית הנוכחית, אסטרטגיות אלה עשויות להפחית פגיעה סביבתית, לחזק את חוסנן של קהילות מקומיות, לייצר שיתופי פעולה אזרחיים ומקצועיים, ובעתיד להוות תשתית לשיתוף פעולה מדיני נרחב.

האסטרטגיות המרכזיות המותאמות לאתגרי מרחב הגדה המערבית כוללות בין היתר –  

1. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים והעברת מי הקולחין על ידי צינורות למרכזים חקלאיים בגדה.

2. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים, בעלי קיבולת נמוכה יותר הסמוכים למרכזים עם צפיפות אוכלוסייה ולשטחים חקלאיים, לצד ניהול חוזי התקשרות ישירים עם חקלאים מקומיים.

3. החלפת מים בין ישראל לרשות הפלסטינית במקרים בהם מתקני טיהור השפכים רחוקים מאזורים חקלאיים אך קרובים לאזור הגבול עם ישראל. מכירת מים לישראל בהסכמי התקשרות, תמורת קניית מים באזורים חקלאיים פלסטינים הסמוכים למתקן טיהור שפכים (מט"ש) ישראלי תוך שמירה על סטנדרטים זהים באיכות המים ובמחיר, ומיקסום האיזון בין נפחי המים בקנייה ובמכירה.

דוגמה מעניינת לפרויקט שכבר נמצא בשלבי יישום, הוא פרויקט אל-בירה העוסק בהעברת קולחין לחקלאות, ומהווה דוגמה מצויינת לאופן שבו המעורבות של החברה האזרחית, ושיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים, תרמו למציאת פתרונות לבעיה סביבתית חמורה. תחנת אל-בירה מטפלת ב-2.5 עד 3.5 מיליון קוב שפכים, אשר מוזרמים לנחל ושם מצטרף אליהם ביוב גולמי מכפרים סמוכים. הפרויקט הציע להעביר קו קולחין ישירות ממתקן טיהור השפכים באל-בירה ליריחו לשימוש במורד. זהו פרויקט בו כולם מרוויחים: ישראל מרוויחה מניעת זיהום במעיינות מרכזיים ובשמורת טבע, הפלסטינים מרוויחים מי קולחין להשקיה באזור יריחו. הפרויקט היה תקוע כעשור עקב אי-הסכמה בין המנהל האזרחי ורשות המים הפלסטינית על מסלול הצינור באזור C. הפורום לדיפלומטיה סביבתית, מיסודו של מכון הערבה, נכנס לתמונה בשנת 2018 בשותפות עם המכון הפלסטיני "דמור לפיתוח קהילתי".

בתחילת הדרך, המנהל האזרחי, הגוף האחראי על הענקת היתרי בניה לצינור, לא קיים תקשורת ישירה עם רשות המים הפלסטינית. התערבותו של צוות הפורום הביאה את הצדדים לשיח ישיר, להחלפת מידע ולקביעת פתרון מקצועי המוסכם על כל הצדדים.  בהמשך, מכון הערבה ודמור גייסו יחדיו תרומות כדי להעסיק חברת הנדסה פלסטינית שתכין תכנית מפורטת לצורך הגשת בקשה להיתר בניה. גם פה, ארגוני החברה האזרחית עבדו יחד עם המנהל האזרחי, רשות המים הפלסטינית וחברת ההנדסה כדי לוודא שהתכנית שתוגש בסוף תעמוד בכל הקריטיריונים של היתר בניה ישראלי ורשות המים.  לבסוף, הושג היתר בניה לפרויקט לצד חלוקת תפקידים מוגדרת בין הצדדים השונים. במקביל, סייע מכון הערבה גם להקים את "התאחדות משתמשי מי קולחין" ביריחו – התאחדות של החקלאים באזור יריחו להסדרת השימוש בקולחין. שלב נוסף בתכנית עשוי להיות חיבור של מי ביוב מקלנדיה שהיום מזהמים את נחל פרת, לאותו מט"ש באל-בירה לטיהור ושימוש כמים נוספים לחקלאות ביריחו.

בהיעדר תהליך שלום בין ישראל והפלסטינים, אסור לנו להרים ידיים ולהגיד אין מה לעשות. מניעת הפגיעה בסביבה אינה סובלת דיחוי.  גם אם ברמה המדינית אנחנו עדיין תקועים, ברמה המקומית יש הרבה מה לעשות ולכך ישנו ערך כפול – סביבתי ומדיני.  

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-7 ליוני.

הפוסט בסביבה חמה כמו שלנו חייבים להשקות את השלום: קידום פתרונות בשטח לסוגיות מים בין ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ובכן, בטרם ננסה להשיב על השאלה הזו, הבה נתאר את המציאות הקיימת:

– ברצועת עזה מתקיימת מזה תקופה ארוכה מדינה דה-פקטו בהנהגת חמאס.

– ההבחנה בין החמאס, שלא היה מעורב ישירות בשני העימותים האחרונים אולם אפשר את הירי מהרצועה, משרתת את שני הצדדים: מחזקת את מעמדו של החמאס ואת היעד האסטרטגי שלו להשתלט על התנועה הלאומית הפלסטינית; מצמצמת את היקף העימות האלים מבחינת ישראל ומותירה בעינה את "הכתובת האפקטיבית", קרי: החמאס.

– המצב הקיים טוב לממשלת ישראל במישור המדיני – הוא משמר את ההפרדה הפוליטית בין הגדה והרצועה ומרחיק עוד יותר את חלופת ההיפרדות, קרי: פתרון שתי המדינות.

– ההקלות הכלכליות והאזרחיות מותירות את השליטה האזרחית על הרצועה בידי ישראל, ומשמשות אמצעי להותיר את השקט הזמני על כנו.

– הרשות הפלסטינית נדחקה מזמן לשוליים. לא הייתה מעורבת, אף למראית עין, בכלל המגעים להפסקת אש. אבו מאזן יצא לניו יורק על מנת לנאום ב-15 במאי בעצרת האו"ם לציון יום השנה לנכבה. משם ימשיך לריאד לפסגה הערבית, שתתמקד יותר בהשבתה של סוריה לחיק הערבי מאשר בבעיה הפלסטינית.

– המשך המצב הנוכחי איננו מהווה איום אסטרטגי, שמחייב את ישראל לחתור לחלופה שונה. המציאות שבין סבב לסבב הפכה לקבועה, ואיש לא מנסה לדבר על אסטרטגיה, או מדיניות, לטווח ארוך. הציבור בישראל מקבל את התנאים הללו כרע במיעוטו, ואיננו מפעיל לחץ משמעותי על הנהגתו לשנות את דרכיה.

– הזירה הבינלאומית והאזורית לא מתעניינת מדי, כבר שנים ארוכות, בסכסוך הישראלי–פלסטיני. מבחינה זו, אין לחץ ממשי על ישראל לשנות את מדיניותה. למען ההגינות יש לציין, שאף הרשות הפלסטינית לא מאתגרת מדי מציאות זו.

אם כן, בתום המבצע, ובתקווה שהפסקת האש אכן תתקבע, שני הצדדים ישובו למציאות המוכרת, כפי שנקבעה בשנים האחרונות: "שקט תמורת שקט", מלווה בהקלות כלכליות ואזרחיות ככל שיתירו הנסיבות הטקטיות בשטח.

מה ניתן בכל זאת לעשות כדי לאתגר מציאות מדכדכת מעין זו? בנסיבות הנתונות ניתן אולי לפעול בשני כיוונים עיקריים:

1. מול רצועת עזה

בהינתן שהאינטרס הישראלי הנוכחי, ועל אחת כמה וכמה של ממשלת "ימין על מלא" זו, לשמר את שלטון החמאס בעזה, מתבקש מהלך יזום מצידה, שתכליתו שיפור דרמטי במצב הכלכלי ברצועה.

אמנם הנוסחה "שיקום תמורת פירוז" הועלתה כבר בעבר גם על ידי האיחוד האירופי, והקוורטט בזמנו, ונדחתה על ידי החמאס, אולם על פניו מתקיים מפגש אינטרסים בין ישראל והחמאס. זה האחרון מבקש לשמר את שליטתו, ולהיענות לרחשי לב הציבור ברצועה, המשווע לתנאי חיים משופרים. למעשה, כך גם ישראל הנוכחית.

במילים אחרות: מו"מ, עקיף כמובן, בין שני הצדדים שיצוק תוכן לנוסחה דלעיל מתבקש, ואולי במיוחד לאחר סבב אלימות נוסף בו חמאס לא היה מעורב באופן ישיר. ניתן לכלול בו גם את שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה, סביבו כבר מתקיימים מגעים בין הצדדים, כולל גישה ישראלית חיובית, בהובלה מצרית.

2. מול הפסגה הערבית

פסגת הליגה הערבית, הצפויה להתכנס לקראת סוף השבוע בריאד, מתקיימת על רקע פעלתנות סעודית מרשימה ועל רקע תהליך הפשרה אזורי, שעיקריו חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ריאד וטהרן, והשבתה של סוריה ומשטר אסד לקולקטיב הערבי.

על פי דיווחים שונים, גם היוזמה הערבית, מבית מדרשה של סעודיה, צפויה לעלות. מתקיימים, כך נראה, מגעים והתייעצויות בין סעודיה והאיחוד האירופי. לא ברור אם אכן תהיה בסופו של דבר התייחסות קונקרטית ועדכנית ליוזמה הערבית.

ברור שהפסגה תייצר את האמירות המתבקשות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובעיקר אל מול הממשלה הנוכחית בישראל והדאגה הגוברת לנוכח מדיניותה בזירה הפלסטינית.

ישראל יכולה לנצל את ההזדמנות של כינוס הקולקטיב הערבי על מנת לספק רטוריקה חיובית, אף אם לא מחייבת, שיכולה להשתלב בתהליך הדטאנט האזורי, באופן שיסייע למהלכים הסעודיים. ככלות הכול, רה"מ בנימין נתניהו העמיד את סוגיית חימום היחסים עם ריאד על ראש שמחתנו.

כך או כך, הגיע הזמן שהחברה הישראלית תפסיק להתעסק אך ורק בהכרח "להשיב את ההרתעה" ו"להנחית עליהם מנה אחת אפיים". אלו לא מובילים לשינוי מהותי, מעבר לשקט זמני בין סבב אלימות למשנתהו. חובה לתבוע מן הממשלה, תהא אשר תהא דמותה, אסטרטגיה ארוכת טווח יותר, שאיננה מתייחסת למציאות הנוכחית כגזירת גורל.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-15 במאי.

הפוסט האם המציאות הקיימת מול רצועת עזה היא גזירת גורל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דיון זה מצטרף לשורה של אינדיקטורים נוספים שמשקפים את השינוי במידת הקשב והעניין הבינלאומי בנושא מאז הקמת הממשלה. ניתן לראות זאת היטב במעורבות הגוברת של ארצות הברית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בביקורים של מזכיר המדינה בלינקן, היועץ לביטחון לאומי סאליבן, וראש ה-CIA ברנס, שנפגשו עם המנהיגות בירושלים וברמאללה, ובהצהרות תקיפות של בכירים אמריקאים (בין השאר של בלינקן ושל דוברת הבית הלבן) נגד החלטות הממשלה בנושא ההתנחלויות.

דאגה חמורה וחריגה

מעורבות זו כוללת צעדים חריגים שלא נראו פה בעשור האחרון – פעילות תיווך אמריקאית בין הצדדים על גיבוש הבנות כתנאי לביטול ההצעה הפלסטינית לגינוי ישראל במועצת הביטחון, והחלטה להשאיר באזור צוות של פקידים בכירים בממשל (בראשות ברברה ליף והאדי עמר) למעקב אחר האירועים לקידום הרגעה. כל זאת לאחר שבשנים האחרונות המעורבות האמריקאית בסכסוך ובפעילות תיווך בין הצדדים הייתה נמוכה מאוד, ובביקור של הנשיא ביידן באזור ובפגישתו עם ראש הממשלה דאז לפיד (ביולי 2022) הנושא נכח בשוליים בלבד.

דינמיקה דומה אפשר לזהות גם בהתנהלות של שחקנים בינלאומיים נוספים. שרי החוץ של צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה, הצטרפו למזכיר המדינה האמריקאי ופרסמו הודעה חריגה שמביעה "דאגה חמורה" ממדיניות הממשלה בנושא ההתנחלויות; בכירים מהאיחוד האירופי, סעודיה והליגה הערבית יזמו מפגש מיוחד בבריסל בנושא הפלסטיני; 94 מדינות חתמו על הצהרה נגד צעדי הענישה של הממשלה כנגד הרשות הפלסטינית; והצהרה של 15 חברי מועצת הביטחון (לראשונה זה שמונה שנים) שגינתה את ישראל ועסקה בנושא ההתנחלויות וירושלים. זאת במקביל לצעדים של שחקנים באזור – ובראשם ירדן ומצרים – שהעבירו מסרים פומביים וחשאיים של דאגה מהממשלה החדשה וחשש מהסלמה.

גם איחוד האמירויות, השותפה של ישראל להסכמי אברהם, ממלאת תפקיד חשוב בתהליך זה והיא זו שבעקבות הביקור של בן גביר בהר הבית יזמה דיון חירום במועצת הביטחון, ודחתה ביקור מתכונן של נתניהו, ולאחרונה גם עבדה בתיאום עם ההנהגה הפלסטינית על ניסוח הודעת גינוי לישראל במועצת הביטחון. נראה שהממשלה החדשה בישראל מסייעת למעשה לקרב בין האמירתיים והפלסטינים, לאחר הקרע שנוצר ביניהם בעקבות הסכמי הנורמליזציה.

הסכסוך חוזר אל הבמה

ביטוי בולט לתהליך הגברת המעורבות הבינלאומית בסכסוך ניתן היה לראות גם בכינוס פסגת עקבה, שנערכה בתחילת השבוע בהשתתפות נציגים ישראלים, פלסטינים, מצרים, ירדנים, ואמריקאים. מפגש פסגה פומבי של בכירים ישראלים ופלסטינים, בחסות אזורית או בינלאומית, לא התקיים מאז קריסת היוזמה של מזכיר המדינה ג'ון קרי (2013-2014), ו"מסמך עקבה", שהוסכם במפגש, הוא נייר הבנות מדיניות ישראלי-פלסטיני ראשון מאז תקופת קרי.

התפתחויות אלו מתרחשות כאשר במהלך העשור האחרון ניתן היה לזהות מגמה של חוסר מעורבות בינלאומית בסכסוך, וירידה במידת העניין הבינלאומי בנושא זה. העולם התייאש מסבבי המשא ומתן שלא הניבו הסכם, ולא זיהה נכונות פוליטית לפריצת דרך בשני הצדדים. נושאים ומרחבים אחרים משכו את תשומת הלב הבינלאומית – גם בזירה האזורית (איראן, סוריה, תימן, אפגניסטן) וגם בזירה הגלובלית (סין, קורונה, עליית הפופוליזם ולאחרונה כמובן גם המלחמה באוקראינה).

מגמה זו המשיכה ביתר שאת גם בתקופת הממשלה הקודמת. הדיאלוג שהוביל שר הביטחון גנץ עם ההנהגה הפלסטינית, גם אם התמקד בעיקר ב"צמצום סכסוך" ובהיבטים ביטחוניים, שכנע את העולם שהנושא נמצא בטיפול, לכאורה, ושאין צורך בהתערבות מיוחדת.

אך בתקופה האחרונה, במיוחד מאז הקמת הממשלה החדשה, התמונה השתנתה, והעולם מזהה יותר ויותר סימנים מדאיגים שמדליקים נורות אזהרה, ודוחפים להגברת המעורבות. גם בזירות סכסוך אחרות בעולם, ניתן לראות שהתערבות בינלאומית מתחילה, או גוברת, בדרך כלל כאשר מתפתחת הסלמה, או כשיש תחושה שהצדדים מתקרבים לעימות אלים.

בעולם מזהים שהזירה הישראלית-פלסטינית נפיצה ורגישה במיוחד, והסימנים לכך בשטח הם רבים. מוקדי החיכוך והעימות מתגברים ומצטברים: מהר-הבית/אל-חראם א-שריף, דרך בתי הסוהר, שכונות מזרח ירושלים (במיוחד מחנה הפליטים שועפאט ועיסאויה), שכם, ג'נין, וחידוש ירי הרקטות מעזה. האירועים האחרונים בחוארה הם הוכחה נוספת.

שחקנים בזירה הישראלית ששימשו כ"ספוילרים" שפעלו מחוץ למערכת לקידום הסלמה וחוסר יציבות, נמצאים עכשיו בתוך הממשלה ומחזיקים בעמדות מפתח. רעיונות קיצוניים, כמו סיפוח השטחים, חיסול הרשות הפלסטינית, ושבירת הסטטוס קוו בהר-הבית, נאמרים באופן גלוי על ידי דוברים בכירים בקואליציה, וצעדים שנחשבו חציית קו אדום, כמו הכשרת מאחזים, הופכים למדיניות רשמית. כל זה מצטרף לסימנים גוברים של חוסר יציבות בצד הפלסטיני, על רקע היחלשות וחוסר הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית, לצד התגברות פעולות הטרור נגד ישראלים. לכל זה צריך להוסיף את החשש הקבוע מהסלמה על רקע חודש הרמדאן, ובמיוחד בנקודת המפגש שלו עם חג הפסח.

אצבע בסכר

בתקופת ממשלת בנט-לפיד הקפידו מתנגדיה מימין לטעון שהממשלה מחדשת את "התהליך המדיני" אחרי שנתניהו קבר אותו, אך המציאות היא שונה. בתקופת ממשלת השינוי לא היה שום ניסיון אמיתי להוביל מהלך מדיני עם הפלסטינים, והמגעים התמקדו בנושא הביטחוני ובצעדים כלכליים מוגבלים, והעולם כמעט ולא עסק בנושא. גורמים בינלאומיים, ובראשם ממשל ביידן, גם לא רצו לקדם יוזמה מדינית שתאיים על יציבות ממשלת השינוי. אך דווקא לאחר הקמת ממשלת נתניהו חל שינוי ושחקנים שונים החלו להגביר מעורבות מדינית.

רבים חשים שהזירה הישראלית-פלסטינית נמצאת בצומת דרכים קריטי ונעה במהירות לקראת פיצוץ. במערכת הישראלית ניתן לראות מדיניות דואלית כאשר יד אחת, שאותה מובילים בעיקר גורמים במערכת הביטחון, מנסה לסייע למאמצים המדיניים להרגעת הרוחות, ולחיזוק הרשות הפלסטינית, בעוד שהיד השנייה, שאותה מובילים גורמים ממפלגת הציונות הדתית, תורמת להתססה, נותנת גיבוי לאלימות של קבוצות מתנחלים, ומייחלת לפירוק הרשות ולניצול המצב עבור קידום מדיניות הסיפוח.

ניתן היה לראות השבוע שבעוד שיד אחת של הממשלה (ראש המל"ל צחי הנגבי) נשלחה לחתום על מסמך עקבה, היד השנייה (השרים סמוטריץ' ובן גביר) התכחשה להבנות בפומבי. בצד הפלסטיני, הנהגת הרשות פועלת לייצוב המצב, ולהגברת המשילות בשטח, אך היא פועלת אל מול לחץ ציבורי גובר שמתנגד לרשות ולהמשך התיאום הביטחוני עם ישראל (כפי שבא לידי ביטוי בתמיכה הרחבה ב"גוב האריות" והתגברות הפגנות המחאה), ואל מול מאמצים של תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי לנצל את חולשת הרשות כדי לחזק את כוחן.

על רקע זה, המעורבות הבינלאומית גוברת ושלושה שחקנים מרכזיים – ארצות הברית, מצרים וירדן – מנסים בכל כוחם למנוע את מה שנראה כמעט בלתי נמנע, וליצור מערכת הבנות מדינית וביטחונית שתמנע הידרדרות. הם מזהים שילוב מסוכן של אלמנטים שמייצרים פוטנציאל ל"סערה מושלמת" ומנסים למלא את התפקיד של הילד עם האצבע בסכר.

השאלה שנותרה פתוחה היא כיצד תפעל ישראל ואיזו יד תשלוט בהגה. הציבור הישראלי טרוד היום במאבק על המהפכה המשטרית, ומתקשה לעסוק בנושאים אחרים, אך אסור לו להעלים עין מההתפתחויות הדרמטיות שמתרחשות בזירה הפלסטינית (כאשר למדיניות הסיפוח יש קשר ישיר למהלכים שמקדמים בזירה המשפטית), במיוחד כשהסכנה של הסלמה חסרת תקדים נמצאת מעבר לפינה. צריך לברך על המאמצים של ידידינו בעולם ובאזור, שמנסים למלא את הוואקום בהיעדר "מבוגר אחראי", ולקוות שזה לא מעט מדי ומאוחר מדי, ושהם ימצאו בצד הישראלי שותפים שיעזרו להם לעצור את ההידרדרות לתהום.

הפוסט בעולם רואים את ישראל – ומחכים לסערה המושלמת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל ניצבת היום בפני אתגר מסוג חדש, אותו הציג מנכ"ל משרד החוץ, אלון אושפיז, בכנס "מיתווים" בנובמבר. אושפיז סקר את הישגי הדיפלומטיה הישראלית בשנים האחרונות, שסדקו, לכאורה, את ההתניה שנורמליזציה עם ישראל תתאפשר רק אחרי פתרון הבעיה הפלסטינית. בסיום סקירתו, הוא תיאר שינוי מדאיג ומאתגר באופן התייחסות הקהילה הבינלאומית לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "יש הבדל גדול בין הדרך בה הקהילה הבינלאומית התייחסה לסכסוך עד עכשיו, כסכסוך פוליטי שצריך לפתור במשא ומתן, לבין מעבר להכרזה על הסכסוך כ'כיבוש בלתי חוקי מתמשך'", אמר. מצב כזה, כבר לא פותרים את הסכסוך במשא ומתן, אלא באמצעות לחץ על הצד הישראלי. "לחץ על ישראל פירושו גם אמצעים מעולם הסנקציות", סיכם אושפיז. אכן, שתי פרדיגמות שונות לגמרי המציבות את ישראל בשני מקומות שונים לגמרי.

מאז 1967 מתקיים בשטחים מצב המוכר כ"כיבוש זמני", עם הכרה משפטית בלגיטימיות הנוכחות הישראלית הזמנית בשטחים. החלטת מועצת הביטחון 242 הניחה את הקרקע למשא ומתן עתידי בין הצדדים, שיביא, לפי נוסחת "שטחים תמורת שלום", לסיום הכיבוש. "כיבוש" איננה מילה גסה בתפיסת המערכת הבינלאומית ובלבד שהיא מתארת מצב זמני.

הפלסטינים ביססו לאורך השנים קמפיין בינלאומי נחוש נגד ישראל, במיוחד באו"ם, בתקווה שהעולם יכפה עליה ויתורים שלא יושגו במשא ומתן. בראייתם, זו הזירה בה זוכים להישגים, שכן הם נהנים מגיוס רוב קולות לכל יוזמה. מנגד, ישראל הוכיחה באמצעות מוסדות השלטון ומעמד בג"ץ כי היא מדינת חוק דמוקרטית ויציבה. החלטת עצרת האו"ם בחודש שעבר לבקש חוות דעת מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בדבר חוקיות "הכיבוש הישראלי" והשלכותיו המשפטיות על התנהגות המדינות כלפי ישראל, אינה "עוד החלטת או"ם דקלרטיבית שתמוסמס". היא משדרגת את המאמץ הפלסטיני המתמשך, מנוסחת בנרטיב הפלסטיני/ערבי וכוללת "שפה מוסכמת" שתשולב, בהגדרה, בהחלטות האו"ם העתידיות.

אנו מצויים כיום בתחילתו של מהלך בינלאומי דרמטי, בבחינת שינוי פרדיגמה. נכון כי גם בעבר (2004-2003) עשו הפלסטינים שימוש דומה בגופי משפט בינלאומיים כדי לתקוף את ישראל. בחוות דעת קודמת של בית הדין הבינלאומי בהאג בעניין גדר ההפרדה ("החומה", לשיטתם), פרי יוזמה פלסטינית, נאמר כי "בניית החומה קובעת עובדה בשטח שעלולה להיות סופית וקבועה. במקרה זה התוצאה בפועל תהיה סיפוח של שטחים על-ידי ישראל". חרף הדמיון בין חוות הדעת הזו לבין זו שתפורסם על "הכיבוש", מדובר במקרים שונים: בעוד שב-2004 בדק בית הדין סוגיה נקודתית (הגדר), הפעם הוא יבדוק את כלל נושא הכיבוש וההתנחלויות, חוקיותם והשפעתם על "פלסטין", המוכרת כיום על-ידי האו"ם כמדינה, בשונה מ-2004-2003.

זאת ועוד, ב-2004 התמודד בג"ץ עם חלק מטענות בית הדין כשהוכיח כי מערכת המשפט הישראלית חזקה דיה כדי להעמיד חלופה מקומית של ביקורת שיפוטית ראויה. בג"ץ אף הורה בזמנו למערכת הבטחון לשנות חלק מתוואי הגדר. ישראל, שלא שיתפה פעולה עם המהלך, הבהירה כי הגדר הינה זמנית וטענה לזכות להגנה עצמית – באמצעות הגדר – מול הטרור. כיום, בעיצומו של משבר חוקתי הכולל חשש מהחלשת בג"ץ, ייתכן שטיעונים אלה ייחלשו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר הודיע כי חוות הדעת לא תחייב את ישראל, שבדרך כלל נמנעת משיתוף פעולה עם החלטות עצרת האו"ם ("נולדו בחטא" בראייתה, החלטות חד-צדדיות הנסמכות על רוב אוטומטי).

אומר, מנסיוני, כי לצד התכחשותנו לסמכות בית הדין הבינלאומי בהאג, ישנם יתרונות בשיתוף האו"ם/בית הדין במידע רלוונטי, בערוץ בלתי רשמי. ולראייה: כשישראל שיתפה את האו"ם בנתונים שהוכיחו שמערכת המשפט הצבאית נותנת מענה לטענות האו"ם, נמנעו נזקים. אני תקווה כי גם הפעם תימצא הדרך לשתף פעולה בצורה דיסקרטית.

באשר להשלכות אפשריות של חוות הדעת, קיימת חשיבות מכרעת לדרך בה היא תתורגם לשפת המעשה על-ידי מדינות, ארגונים בינלאומיים, גופים משפטיים, העולם העסקי והחברה האזרחית. ממשלות לא צפויות לאמץ מיד את חוות הדעת המייעצת והמלצותיה ותעדפנה להמתין. יחד עם זאת, חוות הדעת תיכנס לשיח הדיפלומטי ותניע יוזמות פלסטיניות חדשות נגד ישראל. חוות דעת של שופטי גוף יוקרתי כבית הדין הבינלאומי, שתשלול את חוקיות הכיבוש, תעניק "רוח גבית" לקמפיין הדה לגיטימציה (BDS) והאפרטהייד בקרב הציבור הרחב, מוסדות בינלאומיים והחברה אזרחית ברחבי העולם. הצטברות המהלכים הללו עלולה להביא למסה קריטית, בעקבותיה גם ממשלות, או ארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי, יאלצו לפעול. הסכנה איננה מיידית, אך "הרכבת כבר יצאה מהתחנה".

העולם העסקי עלול להיות זירה שתושפע מיידית מחוות הדעת. על רקע השימוש במדדי הנאותות החברתית-ערכית-מוסרית (ESG) כמשפיעים על החלטות של תאגידים וחברות בדבר השקעות ועשיית עסקים, יש סכנה לפגיעה בכלכלת ישראל. סממנים ראשונים ברוח זו אנו מוצאים בהחלטות של חברות כמו Airbnb, בן אנד ג'ריס, קרן העושר הנורבגית ועוד. בעוד אלו דוגמאות שמצויות מעל לפני השטח, קיימת גם אפשרות ל"חרם סמוי/שקט" שיביא להחלטות דירקטוריונים להימנע מהשקעה או קשר עסקי עם חברות וגופים פיננסיים ישראליים בעלי זיקה ל"כיבוש". בעוד שניתן להיאבק בהחלטת בן אנד ג'ריס, אי-אפשר להיאבק ב"חרם סמוי/שקט". יש כבר ידיעות על גופים ש"יושבים על הגדר" בהמתנה להבהרת המצב. המשך המגמה אף עלול לפגוע בדירוג האשראי של ישראל.

סביר להניח שחוות הדעת של בית הדין תשפיע גם על מהלכים בגוף משפט בינלאומי משמעותי אחר – בית הדין הבינלאומי הפלילי. היא עלולה להעניק לגיטימציה משפטית לקידום הליכים נגד ישראלים. לא ירחק היום בו שרים, קצינים ישראלים ואזרחים הקשורים ל"כיבוש" לא יוכלו לנסוע לחו"ל מבלי להסתכן במעצר, או שיידרשו לאשרות כניסה, שאפשר שתסורבנה. העולם העסקי והחברה האזרחית יהנו ממעטפת משפטית ויחושו מוגנים אם יחליטו לממש המלצות חוות הדעת ולעשות מעשה. אסור לפיכך להתעלם מכך ולפטור זאת בהינף יד ש"יהיה בסדר".

החלטת האו"ם לבקש את חוות הדעת היתה מתקבלת בכל מקרה ואיננה קשורה לכאורה בחילופי השלטון בישראל. יחד עם זאת, הקולות הנשמעים בימים אלו מירושלים, מחדדים, בראיית הפלסטינים, את הצורך בהחרפת מאבקם. העולם מאזין להצהרות גורמים בממשלה ובכנסת על המהלכים הצפויים, צופה בהסכמים הקואליציוניים, בחוקים שבדרך, בקווי היסוד של הממשלה המבטיחים זכות/שליטה "בלעדית" לישראל בשטחים. העולם עד להחלטות ביצועיות – איזרוח ניהול המינהל האזרחי תוך מסירת סמכויות לגורמים פוליטיים, פיצול שרשרת הפיקוד, "חוק החסינות" לחיילים ועוד. כל אלו יחזקו גם בעיני ידידותינו את החשש כי דרכה של ישראל לסיפוח השטחים.

נוסף על כך, חוסר הבהירות לגבי הרפורמה המשפטית, "טשטוש" הפרדת הרשויות בישראל, כמו גם היוזמות להחלשת בג"ץ, עלולים להעניק רוח גבית לחוות הדעת. הם יעצימו את הביקורת על ישראל מצד המבקרים, יחלישו את תומכיה, ויסייעו להטמעת פרדיגמה חדשה של לחץ בינלאומי בלתי מתפשר על ישראל על רקע הקביעה כי בשטחים מתקיים "כיבוש שהפך לסיפוח".

סוגיית ה"כיבוש" הישראלי בשטחים, השליטה על עם אחר והשפעתו על החברה הישראלית, הינם נושאים כבדי משקל המחייבים דיון נוקב בכלל החברה הישראלית. אלא שהצעדים האחרונים מתקיימים ללא דיון ויוצרים סכנה מוחשית של פגיעה במעמדה בעולם, בידודה והחזרת "החרם הערבי" בתצורה חדשה, כתהליך שחלקו סמוי. אסור להפקיר אינטרסים בזירה הבינלאומית לטובת שיקולים פוליטיים פנימיים, כפי שמשתקף בחלק מההסכמים הקואליציוניים. ההנהגה בישראל חייבת להבין כי המצב שתיאר הבכיר לפני כ-16 שנה השתנה וכי העברת הסכסוך לזירה המשפטית היא התפתחות דרמטית מסוכנת, העלולה להביא ל-"פליליזציה" של ישראלים, לפגיעה בכלכלה ונזק מדיני של ממש.

בהקשר זה, עלינו להיות קשובים לציפייה האמריקאית לשמירה על "ערכים משותפים". עלינו להבין שבמציאות הפוליטית החדשה, רשת הבטחון שפרשה ארה"ב עבור ישראל באו"ם כבר איננה מובנת מאליה. אם נרצה להבטיח המשך הווטו האמריקאי היכן שיידרש (למקרה וחוות הדעת תונח על שולחן מועצת הביטחון), עלינו להתחשב בעמדותיה.

על ממשלת ישראל להחליט אם בכוונתה להמשיך ולנקוט בפועל במדיניות הקיימת, ממנה משתמע שעתיד השטחים ייקבע במשא ומתן עתידי, גם בלי לקבוע תאריך מוגדר, או, להביא לסיפוח, תוך תשלום מחיר. בדיון הזה חיוני שראשי המדינה, נבחריה ואזרחיה יהיו מודעים להשלכות שינוי המצב המדיני-משפטי. הן עלולות להשפיע משמעותית על מצבה של ישראל, מעמדה ואיכות חיי אזרחיה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-19 בינואר 2023

הפוסט מ"כיבוש חוקי" ל"סיפוח": העברת הסכסוך לזירה המשפטית מסוכנת מאוד לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפרסום גרר גל של תגובות מתלהמות, הנראות כחלק מקמפיין מתוזמר ומתמשך בהובלת הימין והמתנחלים, כחלק מ"המערכה על שטחי C". השרה אורית סטרוק טענה שזוהי "תוכנית חתרנית להקמת מדינה פלסטינית בניגוד להסכמים ובניגוד לחוק". השר בצלאל סמוטריץ' גרס שהאיחוד האירופי מסייע להקים "מדינת טרור ערבית בלב ארץ ישראל, באופן חד-צדדי". יו"ר מועצת יש"ע, שלמה נאמן, אמר ש"ההשתלטות על שטחי C היא האיום האסטרטגי הכי גדול באזורנו". ח"כים ושרים מהימין התאגדו וניסחו מכתב, בו תבעו מהאיחוד "לחדול לאלתר מבנייה בלתי חוקית בשטח ריבוני ישראלי", ומ"מימון ארגוני דה-לגיטימציה, המקדמים תעמולה אנטישמית נגד מדינת ישראל".

שטחי C מהווים 60% מכלל שטחי הגדה המערבית. בניגוד לטענות הימין, שטחים אלה אינם בריבונות ישראל מכיוון שישראל מעולם לא סיפחה אותם. על-פי הסכם הביניים מ-1995, שטחים אלה, שנכבשו עם כל הגדה המערבית ב-1967, מצויים בשליטה ישראלית "זמנית". למעט האזורים שנותרו למו"מ על הסדר הקבע, עיקר שטחי C אמורים היו לעבור לידי הפלסטינים. אלא שהצדדים, כידוע, לא הגיעו להסכמות והמשך המאבק גרר קיפאון מדיני מתמשך המשליך לרעה על הנעשה בשטחי C. הרשות הפלסטינית, למשל, אינה יכולה לממש את הסמכויות הפונקציונליות שניתנו לה במסגרת הסכם הביניים, כיוון שהשליטה בתנועה, בתכנון ובתשתיות נותרה בידי ישראל.

בהיעדר דיאלוג בונה בין הצדדים, שטחי C הפכו ל'אזורי מריבה". בצד אלימות, טרור ופשיעה, מתרחשת בהם פגיעה אנושה בטבע ובסביבה, ישראל מטרפדת פרויקטי בנייה הכרחיים למחייה פלסטינית, אוכלוסיות פלסטיניות מגורשות לעתים מבתיהן ונזקקות לסיוע הומניטרי בינלאומי. היעדר תיאום ונקיטה בגישה של "משחק סכום אפס" מונעים בנייה ופיתוח בראייה מרחבית ארוכת טווח, כפי שמציעה בריסל.

בחינת ההצעה של נציגות האיחוד האירופי ממחישה עד כמה הטענות הישראליות מופרכות ומונעות מאג'נדה פוליטית. "חזון" האיחוד לא השתנה במאומה. האירופים תומכים זה מכבר בהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, ומנסים שנים רבות לסייע הומניטרית לאוכלוסייה הפלסטינית המבודדת בשטחי C. החזון הזה תואם למעשה את האינטרס ארוך הטווח שלנו – לקדם את "פתרון שתי המדינות" כדי להבטיח את ישראל כמדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית. הפער העמוק הוא ביחס לאג'נדת הימין הקיצוני, המעוניין לתחם ולבודד ערים פלסטיניות, לספח את מרבית שטחי C לישראל, ולהנציח סכסוך דמים בין העמים. זאת, מבלי לנהל דיון ציבורי על ההשלכות והמחירים הכבדים.

בניגוד לטענות הימין, המסמך האירופי דבק בהסכמי אוסלו ובדין הבינלאומי, ואף ממליץ להימנע מצעדים חד-צדדיים ולנקוט בגישה לא מתעמתת מול ישראל ("Do No Harm"). גישה קונסטרוקטיבית זו נופלת על אוזניים ערלות של פוליטיקאים בממשלת הימין הנוכחית, הרואים כיום ברשות הפלסטינית ובקהילה הבינלאומית "אויבי ישראל", הפועלים יחדיו נגדה "ממניעים אנטישמיים". המסמך גם מתבסס על גישה מקצועית של תכנון מרחבי ושל קיימות סביבתית (Green Energy & Green Economy). במקום שישראל תאמץ את הגישה לקידום משותף של פיתוח ובנייה במימון אירופי, היא נוקטת מהלכים חד-צדדיים מפצלים, מרחיבה ללא סייג את ההתנחלות בעומק השטח, ומתחמת "אזורים צבאיים" נרחבים על חשבון שטחי מחייה פלסטינים. כך הופך השטח לנחלתם של גורמים המשתלטים על קרקעות לא להם ופוגעים בשטח ובאוכלוסייה.

ניכוס טיעוני הפלסטינים בידי הימין הקיצוני, בדבר השתלטותם "הבלתי חוקית" של שטחים "שלנו"; האשמתם בניסיון להתוות את גבולות מדינתם כמעשה גניבה ומרמה מידי מדינת ישראל מעורר השתאות. האשמת הפלסטינים באקטיביזם "התנחלותי" היא כגיבן שאינו רואה את החטוטרת העצומה שעל גבו. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית (כשלושה מיליון תושבים) מתגוררת בצפיפות באזורי A ו-B. באין אישור מצד ישראל, הרשות אינה יכולה להרחיב את שטחי המגורים. בקשות הרשות להיתרי בנייה בשטחי C מסורבות ברוב המקרים. רק חצי אחוז מהן זוכות לאישור מצד המינהל האזרחי. כך, הפלסטינים אינם מסוגלים להתמודד עם הריבוי הטבעי ללא בניה "בלתי חוקית". מאז 1967 עברו לגור בשטחים (לא כולל מרחב ירושלים) יותר מ-460 אלף יהודים. התרחבות ההתנחלויות בקצב מסחרר גוררת סבל לכ-260 אלף הפלסטינים המתגוררים בשטחי C, להרס מבנים ומתקנים, ולגירוש והחרמת רכוש, תוך שישראל היא זו שמפרה את הדין הבינלאומי.

הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה האיחוד האירופי, מספקים, על חשבונם, באישור ישראל, ובהתאם להסכמים, סיוע הומניטרי וכלכלי לפיתוח שטחים המצויים עדיין תחת כיבוש. הימין נרתע מלהסית נגד גורמים אחרים (UN-Habitat, USAID) הפועלים אף הם בשטח, תחת עקרונות דומים. הוא נטפל לאיחוד האירופי כשעיר לעזאזל. בניגוד לרוח זעקת "הקוזאק הנגזל", מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי טרם קיבלה החלטה המאמצת את המסמך בדבר פיתוח אזורי C כהחלטה רשמית. כדי שהיא תעבור, היא חייבת להתקבל פה אחד במועצה, בה יושבים נציגי 27 המדינות החברות, לצד שירות החוץ האירופי. עד שתתקבל, מדובר בהצעה ולא ב"תוכנית פעולה".

הדלפת המסמך שחררה מחדש את שד ההסתה נגד האיחוד האירופי מהבקבוק הימני הקיצוני. הסתה מתלהמת נגד האיחוד אינה דבר חדש בקרב פוליטיקאים מהימין, ועל אחת כמה וכמה מהימין הקיצוני. אולם עוצמתה והתלקחותה המהירה מצביעים על שפל מדרגה חדש אליו עלולים להידרדר היחסים בין ישראל לאיחוד תחת ממשלת נתניהו השישית. זאת, לאחר שיקום היחסים בעמל ניכר בתקופת "ממשלת השינוי". שני ההסכמים שקידמה ממשלת בנט-לפיד – Creative Europe וההסכם המשטרתי-מבצעי עם Europol – כבר נתקעו, וסביר שלא יקודמו. אתמול (רביעי) נודע כי האיחוד מחדש את תביעתו לפיצוי כספי מישראל על הרס מבנים ואובדן כספי משלם המסים האירופי.

מתן סמכויות יתר לשרים סמוטריץ' ובן-גביר בניהול פעילות ביטחונית ובניהול כלל הפעילות האזרחית בגדה המערבית, מבהירים את שצפוי לנו – פרובוקציות אלימות, היתר להחמרת פגיעה בפלסטינים, בפרט בשטחי C, ופעולות לקידום סיפוח השטח לישראל. קשה אם כן לצפות לשינוי חיובי בגישת ממשלת ה"ימין על מלא". מנגד, "פתיחת חזית" מול האיחוד האירופי דווקא בעת הנוכחית עלולה לפגוע באינטרס הישראלי ולבסס "קואליציית נגד" רחבה מול ישראל. זאת, דווקא בזמן בו האיחוד מעוניין בהגברת השותפות עם ישראל על רקע מלחמת רוסיה-אוקראינה, ולנוכח הנכסיות הישראלית בתחומי האנרגיה והביטחון.

לפיכך, על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ, אלי כהן, מוטלת אחריות למנוע את הפיכת שטחי C למוקד חדש של הסלמה ופגיעה נוספת ביכולת ההישרדות של הרשות הפלסטינית, ובה בעת לשמר את היחסים עם האירופים על כנם. לנוכח הרכב הקואליציה הנוכחית, בעמידה על יעדים בסיסיים אלו צפוי להם קרב בלימה קשה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-12 בינואר 2023

הפוסט הימין מסית נגד האיחוד האירופי עם חטוטרת עצומה על גבו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתנגשות המהותית עם החוק הבינלאומי שיוצרת הממשלה החדשה היא בהפיכת הכיבוש הזמני לקבוע באופן מוצהר. למרות טענות הימין ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", ומבלי להתכחש לקשר ההיסטורי של העם היהודי לחבלי ארץ בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הרי שאי-אפשר להכחיש שזו גם ארצם של הפלסטינים. אלו חווים מציאות של כיבוש צבאי אלים בגדה ואפלייה בכל תחומי החיים במזרח ירושלים. בשטחי הגדה מוחל חוק שונה לפלסטינים ולמתנחלים הישראלים החיים שם, ובמזרח ירושלים התושבים הפלסטינים אינם נהנים מאזרחות, מופלים בקבלת שירותים ובהסדרת מגוריהם על-ידי הממשלה והעירייה.

זוהי מציאות שאינה מוסרית בעליל ואין לה מקבילה בשום מדינה מתוקנת. יחד עם זאת, במשך שנים הצליחה ישראל להימנע מסנקציות בינלאומיות משמעותיות בגין התנהלות זו בשל הטענה שהכיבוש הוא זמני באופיו ושידינו מושטות לפתרון של שלום עם שכנינו הפלסטינים. שתי הטענות הללו כבר מזמן אינן מחזיקות מים, אבל הן הצליחו להשיג גיבוי אמריקאי שנתמך בחוסר פעולה מצד מדינות אירופה. שילובם של אלו מנע מישראל להפוך לקורבן של סנקציות מהסוג שמוטלות כבר שמונה שנים על רוסיה בגין כיבוש חצי האי קרים וביתר שאת מאז פלישתה לדונבאס.

גם תיאוריית "צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של ד"ר מיכה גודמן, שהפכה למדיניות בלתי רשמית של ממשלת בנט-לפיד בשל חוסר יכולתה הפוליטית לקבל החלטה בנושא, אינה אלא אשליה עצמית. כל מי שמכיר את המצב בשטחים יודע, שאי-אפשר לצמצם את הסכסוך ואי-אפשר "לנהלו". השאלה היא דיכוטומית במהותה: או שיש כיבוש או שאין כיבוש. מילים יפות לא יכולות לשנות עובדת יסוד זו. בפועל, בשנה וחצי האחרונה כשלה מדיניות "צמצום הסכסוך" בהשגת מטרותיה המוגבלות מלכתחילה – הנוכחות הצבאית הישראלית מאפשרת שגרת אלימות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית; המתנחלים פעלו ופועלים כל העת לשם השתלטות כוחנית על שטחים פלסטינים; החוקים המפלים, המאפשרים לפנות פלסטינים מבתיהם ומקרקעותיהם בעוד ששכניהם היהודים יכולים לחיות ברווחה בבתים או על קרקע ששייכת לפלסטינים – נועדו לסכל כל פתרון של חלוקת הארץ.

מצב עניינים זה נמשך ומעמיק בכל השנים מאז 1967. למרות כל זאת, הצליחו ממשלות ישראל, כולל "ממשלת השינוי", לשכנע את העולם שהכיבוש הוא מצב זמני. הממשלה החדשה, לפי הכרזותיה ולפי נוסח ההסכמים הקואליציוניים שהקימו אותה, עומדת להפסיק את "נשף המסכות" הזה ולרסק בכך את ההגנה שאיפשרה לישראל להמשיך לתחזק את הכיבוש. מדובר בממשלה שמכריזה בריש גלי על כוונתה להמשיך לבנות התנחלויות ולהלבין אפילו את המאחזים, הנחשבים לא-חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי ונבנו על קרקע פרטית פלסטינית. כמו כן, הממשלה החדשה מתכוונת להחליש משמעותית את עצמאות מערכת המשפט, שהיוותה מגן מפני התערבות משפטית בינלאומית וניסיונות העמדה לדין של ישראלים בחו"ל. זאת, הואיל ועצמאותה של מערכת המשפט שכנעה את המערב שיש לתת לישראל לטפל בעצמה בהפרות של זכויות אדם בשטחים.

זאת ועוד, הממשלה החדשה מתכוונת לערער את הסטטוס-קוו בהר הבית/אל-חראם א-שריף באופן שיפגע אנושות בהסכם השלום עם ירדן ויערער משמעותית את ההסכמים האחרים של ישראל עם מדינות ערביות. יש סכנה ממשית לאירועי אלימות נרחבים כתוצאה ישירה מכך. בהקשר זה חשוב לשים לב שבניגוד לטענה ש"הסכמי אברהם" הוכיחו שמדינות ערב הסוניות לא מתעניינות בכיבוש, בהצבעה האחרונה באו"ם תמכו כל מדינות ערב בהעברת הבדיקה לגבי הכיבוש אל בית הדין הבינלאומי בהאג.

מדיניות הממשלה החדשה מבטאת זלזול במשפט הבינלאומי ובנורמות העומדות בבסיסו. חשוב להבין שמדינות רבות בעולם המערבי, שאנחנו מתיימרים להיות חלק ממנו, רואות במשפט הבינלאומי תשתית למדינות החוץ שלהן ולכן מרגע שיהיה ברור שהכיבוש אינו זמני ואינו עומד בכללים המותרים לתקופת מעבר, מדיניותן כלפינו עשויה להשתנות בצורה משמעותית. ללא הווטו האמריקאי במועצת הביטחון – כבר כיום היו יכולים הפלסטינים להתקבל כמדינה חברה באו"ם. למעשה, בהיעדר המטרייה הדיפלומטית האמריקאית ישנן מעט מאד מדינות שלא יכירו במדינה פלסטינית בגבולות 67'. פתרון שתי המדינות, שהממשלה החדשה מתנערת ממנו, מקובל על-ידי כמעט כל מדינות העולם. חורגות מן השורה: איראן, ישראל ועוד מספר מדינות שאינן דמוקרטיות.

ההגנה האמריקאית ארוכת השנים שעליה אנחנו שמים את יהבנו עומדת להתערער, ובצדק. הממשל האמריקאי לא יוכל עוד להצדיק, לא פנימית – כלפי הרוב הגדול של המפלגה הדמוקרטית, ולא חיצונית – כלפי הקהילה הבינלאומית, את ההגנה שהוא מספק לכיבוש הישראלי כאשר ממשלתה בוחרת לשבור את הכלים שאיפשרו את קיומה. כבר כיום מתגברות הקריאות במפלגה הדמוקרטית להפסיק להעניק לישראל סיוע כספי ודיפלומטי. הדור החדש בקהילה היהודית אינו מכיר מציאות שבה ישראל היתה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שידה מושטת לשלום ושהצדיקה את ההתגייסות של הוריהם לסייע לה בכל מחיר. הדור הצעיר רואה בישראל מעצמה צבאית שאינה פעולת לסיום הסכסוך ושממשיכה לצפות לסיוע צבאי אמריקאי. הוא צודק.

ממשלות הימין-חרדים גורמות לכך שהרוב הגדול של הקהילה היהודית ושל המפלגה הדמוקרטית מתרחקים מישראל. בכך הן פוגעות לא רק בהגנה האוטומטית על ישראל, אלא גם ביכולתנו להיות הבית הלאומי של העם היהודי בתפוצות, בהתאם לייעוד הציוני. הרוב הגדול של יהודי ארה"ב ושל מצביעי המפלגה הדמוקרטית לא יוכל לאורך זמן לדבוק בשותפות עם ישראל על רקע הערכים והאינטרסים המשותפים לשתי המדינות כשהאחרונה בוחרת להתנתק מערכים אלה ולהפוך עצמה לאתנוקרטיה המבוססת על עליונות יהודית. יכולתה של ישראל להישאר במרכז הקונצנזוס הפוליטי בארה"ב כבר נפגע אנושות על-ידי ממשלות נתניהו הקודמות. אם ישראל תמשיך בכיוון אליו היא הולכת, לא ירחק היום שנישאר רק עם תמיכה של פופוליסטים טראמפיסטים ושל נוצרים אוונגליסטים המייחלים למלחמת גוג ומגוג בארמגדון (מגידו) ובה, לשיטתם, רובנו ניהרג ומי שיישאר בחיים יתנצר עם חזרתו של ישו המשיח.

שנים דובר כאן על צונאמי מדיני. העובדה שצונאמי כזה בושש מלהגיע לא אומר שהיתכנותו כיום אינה אפשרית. למי שחושבים, כמוני למשל, שככל שימשיך הכיבוש, החלום הציוני להיות הבית הלאומי הדמוקרטי של העם היהודי יילך ויעלם, התערבות חיצונית לבלימת תהליך כזה אינה בגדר חדשות רעות. לכל אלו החושבים שהשליטה הנצחית בפלסטינים אינה עולה בקנה אחד עם הערכים ההומניים והיהודיים שלנו, הורדת המסכות עשויה דווקא להועיל, בכך שהיא תציב מולנו את מחירו הברור של הכיבוש ותבהיר לכולנו שלא נוכל להיות חלק מהעולם הנאור כעם כובש. תקוותי היחידה היא שהמחיר שנשלם לא יכלול שפיכות דמים והחלשה מסוכנת של החברה הישראלית ושל הפרויקט הציוני המפואר שהקימו סבינו והורינו.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-5 בינואר 2023

הפוסט "הצונאמי המדיני" בושש להגיע. כעת היתכנותו אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שטח C הוא 'אזור מריבה' בין ישראל לפלסטינים. הסכם הביניים (1995) הותיר את השטח, באופן זמני, תחת אחריות ישראלית. ישראל המשיכה גם לאחר הסכם הביניים לצמצם את מרחב המחייה הפלסטיני בשטח ולהרחיב את אחיזתה, תוך שהיא מנהלת את כלל תהליכי התכנון והבנייה, מרחיבה את שטחי ההתנחלות ו'אדמות המדינה', ומתחמת לעצמה 'אזורים צבאיים' ו'שמורות טבע'. קריסת התהליך המדיני עודדה גם את הרשות הפלסטינית (משנת 2009) לפעול בשטח באופן חד-צדדי. 

בעוד ישראל נוקטת גישה 'מפצלת' ורואה בשטח C מרחב חיוני להתיישבות וביטחון, הפלסטינים נוקטים גישה 'הוליסטית' ורואים בשטח מרחב הכרחי למדינה רציפה ובת-קיימא. המערכה המתנהלת כיום בשטח מנציחה חיכוך ומאבק מדמם על קרקע ותשתיות, מרחיקה סיכוי להסדר יציב, מונעת פיתוח ובנייה לפלסטינים, גוררת סכנה מוחשית לטבע ולסביבה, ומעמיקה אתגרים הומניטריים ומשפטיים של גירוש והעברת אוכלוסיות. 

הפיכת המרחב הקריטי של שטחי C לבסיס להתקדמות מדינית מצריך שני סוגים של מדיניות – מדיניות תגובתית לטווח הקצר למניעת הדרדרות נוספת, ומדיניות ארוכת טווח לשיתוף פעולה פרקטי בשטח. נוכח מדיניות ממשלת הימין החדשה, הדוגלת בסיפוח מעשי של שטח C לישראל, מומלץ שמחנה תומכי השלום ינקוט בצעדי מנע: יקדם קמפיין ש'יסיר את המסכה' מעל מהלכי הממשלה ויחשוף את סכנות הסיפוח – פגיעה אנושה בזהות, בביטחון, ובמעמד המדיני והכלכלי של ישראל; ירחיב מחאות בשטח, אשר ישתלבו עם המחאה הכוללת נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה החדשה; ויגיש התנגדויות לבניית התנחלויות, ולמניעת מהלכים פוגעניים נגד הפלסטינים. במעלה הדרך, על ישראל והפלסטינים לנטוש את הגישה של 'משחק סכום אפס', לגבש יחד תכנית מערכתית משותפת, ולקדם צעדים חיוביים בשטח C: לאשר תוכניות מתאר לבנייה פלסטינית שהועברו זה מכבר לאישור ישראל, לפעול למניעת פעילות פלילית ופיראטית בשטח, ולקדם פרויקטים משותפים בסיוע בינלאומי וערבי, בכלל זה: שדות חשמל סולארי, שטחי חקלאות ומזון, מתקני מים וטיפול בשפכים ואזורי תעשייה. קידום הצעדים הללו ללא אופק מדיני יוביל לכל היותר לשיפור נקודתי. לעומת זאת, קידום הצעדים עם זיקה להסדר מדיני – כולל העברת חלקים משטח C וקידום תכנית כלכלית מקיפה לרשות הפלסטינית – יובילו לשינוי של ממש, יחזקו יכולות ומוטיבציות פלסטיניות למנוע טרור, ויאפשרו לקדם בהדרגה את חזון שתי המדינות על בסיס אסטרטגיית השלום הזוחל.

הפוסט שטח C: מאזור מריבה למרחב שלום זוחל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ממרחב סכסוך למרחב שלום: תפקידם של מתכננים עירוניים בקידום תהליך השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך שנתיים האחרונות מתקיימת ישראל בתוך סתירה פנימית: מצד אחד, ההסכמים בינה לבין מדינות הנורמליזציה רק הלכו והתהדקו. הסכמי אברהם הם הצלחה כבירה וקשה להתווכח עם כך כשרואים את המספרים, את השמות ואת התיירים הישראלים שמסתובבים בחופשיות בדובאי, מנאמה ומרקש. אלא שמצד שני, במקביל, המצב בשטחים הפלסטיניים ובירושלים רק הולך ומידרדר. הרשות הפלסטינית, שהוחלשה באופן סיסטמי על-ידי ישראל כבר לא מסוגלת לשלוט בשטח והיחסים בין יהודים לערבים בישראל הופכים למתוחים הרבה יותר. הפרעות במהלך מבצע "שומר החומות" היו הביטוי הקיצוני ביותר של המגמה הזאת.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-1 בדצמבר 2022

הפוסט האוהדים הערבים ״לא נחמדים״ כי הפלסטינים לא הולכים לשום מקום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תקריות ומתחים במרחב הר הבית/אל-חרם א-שריף שימשו זרז לסבבים של עימותים ואלימות בזירה הישראלית-פלסטינית במהלך בעשור האחרון – בין השאר באירועים בירושלים ב-2014, 2015, 2017 ו-2021. בעבר, אירועי הסלמה דחפו את נתניהו לדיאלוג מדיני עם ירדן, ולהסכמה על הסדרי הרגעה שכללו את הדגשת המחויבות לסטטוס-קוו במקום, ולעתים גם הגבלות על ביקור חברי כנסת או פעילי תנועות המקדש (לדוגמה במסגרת "הבנות קרי" ב-2015). אך בקואליציה החדשה נראה שהאיזון הפוליטי השתנה. התלות של נתניהו באנשי "הציונות הדתית", הקוראים לשינוי משמעותי בסטטוס-קוו, גברה ומרחב התימרון של נתניהו הצטמצם.

על רקע זה, הזהירו השבוע גורמים בירדן שניסיון של הממשלה החדשה בישראל לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית, ולאפשר פרובוקציות במקום מצד איתמר בן גביר כשר עתידי לביטחון פנים, עלול לאיים על יחסי השלום עם הממלכה ולהבעיר את האזור כולו. בתקשורת דווח כי נתניהו כבר העביר מסרים מרגיעים לירדן, באמצעות הנשיא הרצוג, בנושא זה, אך ספק אם זה יספיק כדי להפיג את החששות הכבדים.

נוכח המתח הגובר בסוגייה זו בנקודת הזמן הנוכחית, ועל בסיס ההיסטוריה הארוכה של סבבי ההסלמה בהר, מתחדד הצורך בהגברת התיאום ושיתוף הפעולה בין השחקנים השונים, ומיסוד הערוצים הפועלים למניעת משברים והסלמה. הסקר השנתי של "מיתווים", שפורסם לאחרונה, חשף נתון מעניין בהקשר זה, לפיו 61% מהציבור הישראלי (כולל רוב בקרב מצביעי המרכז-ימין) תומכים ברעיון של הקמת מנגנון תיאום שיכלול את ישראל, ירדן והפלסטינים, ויפעל למניעת הסלמה ומתח במקומות הקדושים בירושלים. 20% בלבד הביעו התנגדות. נתון זה מראה שהציבור הישראלי מודע לרגישות הנושא, ולצורך לחזק את התיאום ואת הדיאלוג בין הצדדים.

לאחר מלחמת ששת הימים התגבש ערוץ תקשורת חשאי בין הרשויות הישראליות לבין אנשי מנהלת הווקף, שנמצאת תחת חסות ירדנית ועוסקת בניהול האתר, והתפתח מעין "מודוס וויונדי". פרופ' יצחק רייטר הראה במחקרו על הר הבית, שמנגנון התיאום ומערכת ההבנות השקטה קרסו בעקבות פרשת מנהרת הכותל ב-1996. הקרע הזה החריף בעקבות האינתיפאדה השנייה וסבבי ההסלמה סביב הר הבית. במהלך שנות שלטון נתניהו המתח עם ירדן העמיק, הקשר עם הווקף נחלש, וסבבי האלימות הובילו למעורבות אמריקאית במילוי הוואקום. כך היה למשל בנובמבר 2014 ובאוקטובר 2015, כאשר שר החוץ ג'ון קרי דילג בין ירושלים, עמאן ורמאללה, וגיבש הבנות שיביאו להרגעת הרוחות. בשנה האחרונה, בתקופת ממשלת בנט-לפיד, נעשה ניסיון להקדים תרופה למכה ועל רקע החשש מהסלמה בתקופת הרמדאן, יזמה ישראל מגעים אינטנסיביים עם ירדן והפלסטינים (שכללו מפגשים של יאיר לפיד, בני גנץ, ועמר בר לב עם בכירים ירדנים ופלסטינים). מהלך זה נעשה בהובלת הצדדים, ולא על-ידי שחקן חיצוני. הוא התאפשר על רקע שיפור היחסים עם ירדן והרשות הפלסטינית, ושיקף רצון לפעול לפני הסלמה ולא אחריה.

אך הרעיון שנבחן בסקר של מיתווים מציע מודל אחר: במקום מאמצי דילוג של גורמים חיצוניים לאחר שכבר פרצה האש, או מגעים אד-הוק בין בכירים לקראת מצב משברי – להקים מסגרת קבועה של דיאלוג, תיאום ושיתוף פעולה סביב הנושא הרגיש והנפיץ הזה. מנגנון שכזה יאפשר שמירה על ערוץ תקשורת קבוע, ישמש ככלי להחלפת מסרים ומידע ובניית אמון, ויקדם תיאומים והכנות לקראת רגעי משבר ופעולות להרגעת הרוחות. ההגיון מאחורי המודל הוא להימנע ממצב מוכר שבו מנסים לפעול רק בדיעבד, כשהצדדים מתקשים לרדת מהעץ, אלא לבנות מערכת קשרים דווקא בתקופות של שקט. התמיכה הציבורית ברעיון מראה שדעת הקהל בישראל מבינה את הרגישות המיוחדת בהר הבית, את הצורך בתיאום עם הצדדים האחרים, והכרה בתפקיד שלהם בניהול המקום. בצעד שכזה יש כמובן רגישות פוליטית, וצפויה לכך התנגדות בקרב גורמים שפועלים לשינוי הסטטוס-קוו, אך כאמור, נראה שרוב הציבור תומך בכך.

אם יוסכם על כיוון מדיניות זה, הצדדים יידרשו לדון באופי המנגנון, בגורמים שיהיו מעורבים בו, ובמנדט שלו. חשוב שיהיו מעורבים במנגנון זה גורמים שפועלים בשטח, ומכירים היטב את המצב בהר, אך יש לתת גם מקום לנציגים ברמה המדינית, שיפעלו בתיאום עם מקבלי ההחלטות, להבטיח גם ממד אזרחי-מדיני ולא רק ביטחוני. הצדדים יוכלו גם לדון בשילוב של גורמים נוספים, ובכלל זה אפשרות לקיום דיאלוג עם אנשי דת ונציגים קהילתיים. "יוזמת ז'נבה" (2003) הציעה בתוכנית שגיבשה לגבי ירושלים, הקמת מועצה בין דתית שתשמש כגוף מייעץ לגבי ניהול המקומות הקדושים.

במקביל, כיוון חשוב נוסף הוא שיתוף שחקנים מהרמה האזורית או הבינלאומית. בהקשר זה יש להזכיר את מרוקו, שמשמשת כיו"ר ועדת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, ואת סעודיה, שנושאת באחריות למקומות הקדושים לאיסלאם במכה ובמדינה. דיון זה מתחבר להצעות ורעיונות שעלו לאורך השנים באשר להקמת מנגנונים מיוחדים בניהול האתרים הקדושים. הצעת אולמרט (2008), למשל, דיברה על מסגרת שתורכב מחמש מדינות – ישראל, פלסטין, ירדן, סעודיה וארה"ב; תוכנית עמירב-חוסייני (2000) הציעה הרכב של 11 מדינות – ישראל, פלסטין, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ועוד ארבע מדינות ערביות.

תהליך אוסלו בחר לדחות את שאלת ירושלים לסוף המשא ומתן. אך המתיחות המתפרצת לעיתים בירושלים מבהירה שוב ושוב שהתעלמות מהנושא אינה אפשרית. כל פעם שהעיר בוערת, והתקשורת מראה את תמונות העימותים והאלימות, הציבור מופתע ומגלה מחדש את הבעיה ואת המורכבות שבה. לכן, בניית מנגנונים למניעת הסלמה בירושלים היא מהלך מיידי ודחוף, לא לסיום הדרך. יתר על כן, מנגנון בנושא המקומות הקדושים יכול להיות גם צעד ראשון שיאפשר להניח תשתית לקידום שיתופי פעולה גם בסוגיות נוספות, ואולי אף להתניע בעתיד מומנטום מדיני ותחילת שיח אמיתי בין הצדדים בשאלת ירושלים. השילוב בין חוסר היציבות בגדה המערבית, המתיחות במזרח ירושלים, לחששות ממדיניות קיצונית ומסוכנת של גורמים בממשלה החדשה, יוצר מצב נפיץ במיוחד. כל אירוע חריג בהר הבית עלול להיות טריגר להתלקחות.

המאמר פורסם בהארץ בנובמבר 2022.

הפוסט כל העיניים על הר הבית והגפרור ביד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פעילות זו כללה בחודש האחרון מפגש בין שר החוץ לפיד למלך ירדן עבדאללה ועם השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח'; פגישות של השר לביטחון הפנים עמר בר-לב עם א-שייח' ועם שר החוץ הירדני איימן ספאדי; ביקורים של שר הביטחון גנץ והנשיא הרצוג בעמאן, מפגש של המלך עבדאללה והנשיא הפלסטיני אבו-מאזן ברמאללה, ושיחת טלפון בין ראש הממשלה בנט למלך עבדאללה. לכך התווספו גם מפגשים של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן וסגנו לענייני ישראל והרשות הפלסטינית, האדי עמר, עם שלושת צדדי המשולש.

המאמצים המדיניים הללו מצביעים על שינוי מעניין מהדפוס לו הורגלנו בשנים האחרונות. נראה שהפעם המערכת המדינית מנסה להקדים את התרופה למכה ולמנוע משבר ופיצוץ לפני שהוא מתרחש, ולא אחרי. תופעה זו נקראת בספרות המחקרית "דיפלומטיה מונעת" (Preventive Diplomacy) או "מניעת סכסוך" (Conflict Prevention). במוקד עומד מאמץ לזיהוי מוקדם של מצב מסוכן שעלול להיות אלים והרסני, נקיטה בשורה של אמצעים ומהלכים שמטרתם למנוע התפרצות אלימה, והתמודדות עם הגורמים והתנאים שעלולים להביא להסלמה.

משברים ואירועים אלימים במזרח ירושלים, במיוחד סביב מתחם הר הבית, ובמיוחד בתקופה של הצטלבות רגישה בין מועדים דתיים מוסלמיים ויהודיים, הובילו שוב ושוב לסבבים הסלמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך העשור האחרון ניתן להצביע על ההסלמות שאירעו ב-2015-2014 (לאחר רצח הנער מוחמד אבו-חדיר), בקיץ 2017 (משבר המגנומטרים) וכמובן אירועי מאי 2021. בכולם ניתן לזהות דפוס מוכר: מתיחות גוברת בזירות שונות בירושלים משמשת כטריגר לפיצוץ ולאחר שהמשבר מאבד שליטה ונע לעבר הסלמה מסוכנת – הזירה המדינית מתעוררת ונכנסת לפעולה בניסיון להרגיע את הרוחות ולעצור את ההידרדרות.

כך קרה, למשל, בנובמבר 2014, כששר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, נזעק למסע דילוגים בין ירושלים, רמאללה ועמאן וכינס פסגת חירום עם המלך עבדאללה וראש הממשלה בנימין נתניהו. מהלך זה חזר על עצמו באוקטובר 2015, כאשר משבר חריף נוסף סביב הר הבית הוביל לביקור נוסף של קרי ולסבב מפגשים אינטנסיבי עם נתניהו, עבדאללה ואבו-מאזן, וגיבוש של מסגרת הבנות. גם ההסלמה בקיץ 2017 דחפה למגעים מדיניים בין ישראל לירדן (שנגעו גם למשבר סביב תקרית הירי של המאבטח בשגרירות ישראל בעמאן). ההסלמה ב-2021 גררה את ממשל ביידן להתערבות מהירה.

הפוסט "דיפלומטיה מונעת" בירושלים – שינוי דפוס מעניין שיש להרחיבו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין התלהבות רבה בקרב חמאס ופתח לתהליך הפיוס ולבחירות. השינאה בין שני הארגונים לא שככה וישנן עדיין אי הסכמות רבות לגבי מתכונת הבחירות, אולם שני הארגונים הבינו שאין מנוס מהיענות ללחץ הפנימי מצד האוכלוסיה הפלסטינית ולציפייה הבינלאומית לכתובת לגיטימית אחת שמייצגת את העם הפלסטיני.

התזמון הנוכחי קשור גם לשינויי הממשל בוושינגטון, שכבר הובילו לשינויים איזוריים, שהבולט בהם הוא הפיוס בין סעודיה לבין קטאר. ממשל טראמפ ניסה לקחת קרדיט על הפיוס, אבל הוא התרחש דווקא בשל ההפסד של טראמפ בבחירות. זאת בעוד האמברגו על קטאר מצד סעודיה ובנות בריתה החל מיד לאחר ביקור טראמפ בסעודיה, מה שגרם לסעודים לחשוב שיש להם גיבוי אמריקאי לעשות ככל העולה על רוחם גם בתימן וגם מול קטאר.

הנטייה הישראלית לתייג את כל השחקנים כטובים או רעים גורמת לנו להחמיץ הזדמנויות. לישראל יש אינטרסים לקדם גם מול ברית המדינות הסוניות הפרו-מערביות, גם מול קטאר ותורכיה וגם מול חמאס. המושג frenemies שהוא שילוב היברידי בין אוייב בנושאים מסויימים וחבר בנושאים אחרים הוא הכרחי בדיפלומטיה אפקטיבית.

הימין בישראל העדיף את הבידול הפלסטיני משום שראה בו הצדקה להימנעות מהסדר ומפשרות טריטוריאליות שכרוכות בו. לממשלותינו האחרונות היה נוח מאד לומר שאין פרטנר פלסטיני בשל הפיצול, ובכל פעם שהיה ניסיון פיוס הן פעלו על מנת להכשילו.

תהליך ההסדרה מול חמאס בסיוע המצרים, הקטארים ושליח מזכ"ל האו"ם, היה נכון טקטית כדי למנוע שפיכות דמים, אבל מבחינה אסטרטגית אין פתרון לעזה במנותק מהגדה ואין דרך להגיע לפירוז ולשיקום מבלי שהרשות הפלסטינית תהיה בעלת מעמד גם ברצועה. הרשות לא יכולה להשיג מעמד ברצועה ללא הסכמת חמאס.

גם הציפיות של השמאל שחמאס יובס ונוכל להתקדם רק עם הגורמים החילוניים והמתונים יותר ברשות הפלסטינית מתעלם מהעובדה שחמאס מייצג ציבור משמעותי מאד בקרב הפלסטינים ואינו עומד להיעלם או להיכנע.

על מנת שחמאס ישלים את השינוי לגישה פרגמטית יותר הוא צריך "סולם" לרדת בעזרתו מהעץ האידאולוגי, כמו התהליך שעבר על אש"פ. סולם כזה יוכל להיווצר במסגרת תהליכי הפיוס, בהם יוודאו המצרים שחמאס מקבלת על עצמה להימנע משימוש באלימות ולהתחיל בתהליך הדרגתי בו הזרוע הצבאית עוברת לשליטה של המוסדות הפלסטינים הנבחרים. במסמך שהעבירו הפלסטינים לממשל ביידן ישנה הסכמה של כל הפלגים להסדר על בסיס עקרון שתי המדינות ולהתנגדות בלתי אלימה בלבד.

תהליך כזה יוביל לכך שחמאס תקבל בסופו של דבר את תנאי "היוזמה הערבית" כפי שכבר הוסכם ב"מסמך האסירים" בזמנו, ותהפוך לתנועה פוליטית. יש דוגמאות רבות לתנועות של "האחים המוסלמים" שהתמתנו והפכו לתנועות פוליטיות כפי שאנחנו רואים בתוניסיה. יש לזכור שגם בתקופה בה איש "האחים המוסלמים" מורסי שלט במצרים לאחר הבחירות בעקבות "האביב הערבי", הוא כיבד את הסכמי השלום עם ישראל.

פיוס ובחירות הם אינטרס ישראלי מובהק, שכן הוא עשוי להוביל לכתובת פלסטינית ברורה עבורנו גם להסדר וגם להרתעה. דוגמה בולטת להיעדר כתובת כזו היא הכשלון הטרגי בניסיון הישראלי להשיב הביתה את האזרחים הישראלים ואת גופות החיילים המוחזקים בידי חמאס. ללא פיוס אין לנו מנופים מול חמאס להשיב את אברה מנגיסטו והישאם א סייד, האזרחים הישראלים, ואת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול זכרונם לברכה.

הניסיון לייצר מנופים על חמאס על ידי גרימת סבל לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה הוא לא מוסרי ולא פרקטי, שכן הוא "מתפוצץ" לתושבי עוטף עזה בפנים בכל פעם מחדש ומקרב אותנו לבית הדין הפלילי בהאג.

כולנו זוכרים לרעה את הבחירות הקודמות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שהובילו לנצחון חמאס. גם כיום קיים חשש שהבחירות יובילו לחיזוק הייצוג של גורמים קיצוניים יותר, אולם אין מנוס מתהליך דמוקרטי שיאפשר ייצוג אמיתי ולגיטימיות פנימית וחיצונית. למדינת לישראל אין אפשרות להנדס את תוצאות הבחירות כפי שנכשלנו בניסיון להנדס את הפוליטיקה הלבנונית בברית עם הפלנגות הנוצריות. לכן יש להימנע גם מלחץ על אנשי חמאס בגדה שלא להתמודד, כפי שדווח לאחרונה שישראל עושה כדי להשפיע על הבחירות, ולאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות כפי שסוכם בהסכמי אוסלו.

אם ישראל רוצה בנצחון הגורמים המתונים, שהביעו את נכונותם להסדר המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הרי עדיף שתמנע מלהפריע ותתגמל את הגישה המתונה התומכת בדיפלומטיה של הנהגת פתח. זאת בניגוד למעשינו בשנים האחרונות בהן ייבשנו את אבו מאזן וסיפקנו הישגים דווקא לחמאס אם בכסף קטארי ואם בשחרור אסירים.

הצלחה של מגמת הפיוס הפלסטינית תספק לממשל ביידן ולממשלת ישראל שתקום אחרי הבחירות את הכלים לקידום הסדר שימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שניצבת לפתחנו, וגם תסיר את כל החסמים להשלמת תהליך הנורמליזציה האזורית של הסכמי אברהם. הצטרפות של סעודיה, שהובילה את "היוזמה הערבית", וגם של קטאר לנורמליזציה תוביל לשינוי דרמטי במצבה של ישראל באזור. הציבור הישראלי כבר הוכיח שהוא מעדיף נורמליציה על פני סיפוח.

נורמליזציה אזורית, שמובילה ליציבות ולשגשוג אזורי, מצריכה גם נורמליזציה פלסטינית. לכן עלינו לראות בתהליך הפיוס והבחירות הפלסטיניות הזדמנות ולא איום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 17 במרץ 2021.

הפוסט מגמת הפיוס בין חמאס לפתח והבחירות הפלסטיניות הן הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד אחד, המחשבה על כך שקצינים ישראלים יהיו מנועים מלצאת מגבולות המדינה, או חלילה ייאסרו ויוסגרו, מעוררת בי חלחלה. אני אמנם פעיל שלום, אבל איני פציפיסט. יש לי הערכה רבה לתפקידו של צה"ל בהגנה על ישראל. שירתי בתפקיד משמעותי בצבא וגם ילדיי שירתו ומשרתים כפי שחונכו בבית. אף שיש חריגים קשים, כפי שצפוי בארגון כה גדול, אני מאמין שצה"ל ככלל הוא מקור אור בחברה הישראלית.

אני חושש מאד שאנשי צבא בעבר ובהווה ישלמו את המחיר על היהירות, הערכים המשובשים והטיפשות של הדרג המדיני. כבוגר מלחמת לבנון הראשונה קיבלתי תזכורת מהסדרה המעולה של כאן 11 "לבנון" על האיוולת הטרגית של הכניסה והשהייה הארוכה והמיותרת ברצועת הביטחון. כך חשתי גם כשצפיתי בכמה סצינות מ"שעת נעילה" (לא יכולתי לעמוד בצפייה מלאה בזוועה) וגם בפרק בסדרה "אויבים" על אנואר סאדאת, שהזכירו עד כמה מיותרת וטרגית הייתה מלחמת יום הכיפורים, וכמה סבל היה נמנע לו קיבלו מנהיגינו את ידו המושטת של הנשיא המצרי לפני המלחמה כפי שקיבל אותה מנחם בגין בסופו של דבר.

ארצנו מלאה קברים מיותרים ונפשות מצולקות שהאמינו בכל מאודן שהן מגינות על הארץ, אבל נשלחו למשימות שלא תרמו להגנתנו, ובמקרים רבים ההיפך הוא הנכון. לא מפתיעה העובדה שרוב קציני צה"ל הבכירים ובכירי המוסד ושב"כ הופכים לאחר פרישתם לתומכי שלום ושימוש בכלים דיפלומטים. הם מבינים את הנזק שגורמת המדיניות הנוכחית הן להגנה הפיזית על המדינה והן להגנה על הערכים המוסריים שלנו.

בשל כך, מצד שני, אני מצפה להתפתחויות שיהוו עבורנו קריאת השכמה ויסיימו את ההדחקה שבה אנו שרויים. אני מזדעזע כל פעם מחדש מהאדישות של הציבור הישראלי למציאות הכיבוש, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינת ההשלכות האסטרטגיות שלו על עתיד הציונות.

לאחרונה חלה החמרה במצב בשטח בשל הרוח הגבית שנתן ממשל טראמפ ובשל הניסיון לקבוע עובדות בשטח לפני שממשל ביידן מסיים את שלב המינויים ונכנס לעבודה מלאה. בשטח חלה עלייה מדאיגה בצעדים שנועדו למנוע את האפשרות להסדר, כמו גם אלימות של מתנחלים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בחסות גורמים בצבא. האירועים הללו אינם מדווחים כמעט בתקשורת הישראלית ואינם מעניינים את רוב הציבור.

אני גם שמח על כל הכרה של גורם בינלאומי בריבונות פלסטינית ועל כל הצטרפות פלסטינית לארגונים בינלאומיים, מתוך תקווה שאלה יהוו חלק מתהליך שיוביל להקמתה בפועל של מדינה לצד ישראל וימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שאליה מוביל הסטטוס-קוו הרעיל.

איך מיישבים את שני הצדדים המנוגדים הללו – זה שחושש פן הצלחה של תביעה בבית המשפט הפלילי הבינלאומי תוביל לצעדים קונקרטיים נגד קצינים וחיילים, אל מול הצד שמצפה להתפתחויות מהסוג הזה שיעירו אותנו ויגרמו לציבור הישראלי, ובעתיד גם לממשלתו, לשנות כיוון בטרם יהיה מאוחר מדי?

הייתי בהחלט מעדיף שהאזכור לבעייתיות המוסרית והאסטרטגית של הכיבוש יגיע מזירה פחות בעייתית, אבל מכיוון שזה המצב הנתון, חשוב לקדם התייחסות רצינית להחלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי. לא האשמות היסטריות על המניע האנטישמי כביכול שכבר שמענו נזרקות באוויר באינסטינקט פבלובי. גם לא קריאה להחרים את בית הדין שהוקם כלקח מהטרגדיה של העם היהודי.

עלינו לקרוא לצה"ל להקפיד לחקור כל חריגה באופן מלא ושקוף ולוודא שאין מתקיימים בחסותו מעשים נוראיים בשטח כפי שקורה לאחרונה יותר ויותר. הכי חשוב מצדנו לפעול להעלות את הנושא לשיח הציבורי ולנסות לקדם שינוי דרמטי במדיניות של הדרג המדיני שלנו לפעולה פרו-אקטיבית להגעה להסדר ולהיפרדות מהפלסטינים, גם אם זה נשמע נאיבי. הפרויקט הציוני היה נאיבי בתחילת דרכו ודרושה נאיביות נחושה על מנת למנוע ממנהיגינו להמשיך להוביל אותנו בכיוון הנוכחי, שמהווה דרך ללא מוצא לעתידנו. הלוואי שלא היינו צריכים תזכורות כל כך בעייתיות כדי להתעשת.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 14 בפברואר 2021.

הפוסט הציונות קיבלה קריאת השכמה מדכאת מהאג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך למשל בתחילת משבר הקורונה, הפצת הנגיף הובילה לתופעות של גזענות ושנאת זרים נגד סינים ברחבי העולם. זה בא לידי ביטוי גם בהתגברות של מתיחות אתנית במדינות עם מיעוט סיני. בקזחסטן נרשמו מקרי אלימות חסרי תקדים נגד המיעוט הדונגאני (מיעוט סיני-מוסלמי) במדינה, ובפיליפינים נציגי המיעוט הסיני התלוננו על מקרים של אפליה וגזענות. כמו כן, החשש מהנגיף מוביל להסתגרות ולסגירת גבולות ובאזורי סכסוך מדובר בנושא רגיש שיכול להגביר מתיחות. בקפריסין, לדוגמא, הגבול בין שני חלקי האי נפתח לראשונה ב-2003 אך בתחילת משבר הקורונה הוחלט על סגירה של מעברי גבול וצעד זה עורר מחאה.

מחקרים בתחום מצביעים על קשר בין התפשטות מחלות ומלחמות אזרחים. מחקר שפורסם ב-2017 מצא שחשיפה למחלות מדבקות מגבירה את הסיכון לסכסוך פנימי אלים. מחקר נוסף, שהתמקד במגיפת האבולה במדינות מערב אפריקה ב-15-2014, הצביע על קשר דומה. יש לציין כי בעקבות האבולה במערב אפריקה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה שהגדירה את התפרצות המחלה באזור זה כסכנה לביטחון ולשלום הבינלאומי. המחקר קבע שבאזורי סכסוך, או באזורים שמחלימים ממלחמות פנימיות, צעדים ממשלתיים חריגים הנוגעים להתמודדות עם המגפה יכולים לשמש כר פורה להתגברות של מתח ועוינות ולהוביל לתסיסה ואלימות. במקומות בהם קיים חוסר אמון ומתח בין קבוצות או אזורים מסוימים לבין השלטון, אירוע שכזה יכול להצטייר כתירוץ להפעלת אמצעי שליטה ולהוביל להתנגדות ולתגובות נגד. במדינות שונות במרכז אסיה, ובהן גאורגיה, אוזבקיסטן וקירגיסטן, משבר הקורונה הביא לצעדי מחאה של תושבים נגד הצעדים בהם נקטו הממשלות.

בנוסף לכך, משבר הקורונה מושך את תשומת הלב של כל מדינות העולם, ובהן גם המעצמות המרכזיות, ומקשה על היכולת של הקהילה הבינלאומית לעסוק בנושאים אחרים ולהפנות לכך משאבים. גם המגבלות על תנועה פוגעות בכך. דו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית טוען שהמצב הנוכחי פוגע ביכולת של מוסדות בינלאומיים להעביר סיוע הומינטרי, לקדם יוזמות דיפלומטיות ולתפעל משימות של כוחות שמירת שלום. חשוב להדגיש שאזורי סכסוך ומלחמה פגיעים במיוחד ועל רקע זה קיים חשש כבד באשר להתפשטות המחלה במדינות כמו לוב, סוריה ואפגניסטן. המחשה לכך ניתן היה לראות בקושי של ארגונים בינלאומיים לחסל את תפוצת האבולה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בשל מצב הלחימה שמנע גישה לאזורים נגועים והביא גם לפגיעה בצוותי רפואה.

אך לצד הסיכונים וההשלכות השליליות, אסונות ומגפות יכולים גם להראות לצדדים – כפי שטען הנשיא ריבלין – שהם עומדים בפני אויב משותף ושעליהם לשלב ידיים. הסכמה על שיתוף פעולה בנושא זה יכולה לגלוש לנושאים אחרים ולשמש צעד בונה אמון שיכול להוות נקודת מפנה ביחסים. אירועים אלו מדגישים את המשותף ואת הצורך המיידי בסיוע הומניטרי, שלא נוגע לפוליטיקה, ומשבר יכול להפוך להזדמנות. על רקע זה התפתחה תופעה של "דיפלומטיית אסונות" שבה גם צדדים יריבים מסייעים אחד לשני בעתות אסון  כמחווה של רצון טוב. במשבר הנוכחי, למשל, איחוד האמירויות העבירה לאיראן סיוע הומינטרי בעקבות התפרצות הקורונה במדינה, על אף המתח בין המדינות.

משברים שכאלו יכולים גם להוביל להסכמה על הפסקת אש. כך היה למשל כאשר "התולעת הגינאית" החלה להתפשט בסודן ב-1995 ושני הצדדים הלוחמים – הצפון והדרום – הסכימו על הפסקת אש לשישה חודשים על מנת לטפל במשבר הקשה שהכה בכפרים רבים. במשבר הנוכחי, מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש פרסם קריאה להפסקת אש גלובלית, על מנת להתמודד עם מחלת הקורונה, ובאזורי סכסוך שונים, ובהם תימן, לוב והפיליפינים, הצדדים היריבים הביעו תמיכה ביוזמה. דוגמא נוספת לאסון שהוביל למחוות בין צדדים יריבים ניתן היה לראות ב-2005 בין הודו ופקיסטן, אחרי שרעידת אדמה קשה פגעה באזור ובין השאר במחוז קשמיר השנוי במחלוקת. בעקבות האסון העבירה הודו משלוחים אדירים של סיוע לפקיסטן ונשיא פקיסטן הודה על כך בהודעה פומבית. תוך זמן קצר הצדדים קידמו יוזמות הנוגעות לחיבור בין שני חלקי קשמיר: בתחילה הוסכם על חיבור קווי הטלפון ולאחר מכן על מעבר חופשי על מנת לסייע במאמצי ההצלה. מהלכים אלו עוררו תקווה אך האלימות התחדשה ו"דיפלומטית האסונות" לא הביאה לפריצת דרך.

אך קיימים גם מקרים בהם אסונות הביאו למפנה אמיתי וארוך טווח. דוגמא מיוחדת לכך היא ההשפעה של רעידת האדמה ואסון הצונאמי באוקיינוס ההודי, בדצמבר 2004 ,על הסכסוך בין אינדונזיה למחוז אצ'ה. באסון נהרגו יותר מ-200 אלף איש ואצ'ה היה מוקד מרכזי. לאחר האסון הודיע נשיא אינדונזיה על הסרת מצב החירום ששרר במחוז ומנהיגי "התנועה לאצ'ה החופשית“ הכריזו על הפסקת אש. בתחילת 2005 ,אינדונזיה קראה לפתוח במשא ומתן והצדדים ניהלו שיחות בפינלנד שהובילו באוגוסט להסכם שלום. לא ניתן לטעון שהאסון הביא לשלום, ופריצת הדרך הושפעה מגורמים רבי משקל אחרים (בהם חילופי השלטון באינדונזיה ותיווך פיני מוצלח) אך האסון הכבד, ותשומת הלב העולמית שהוא משך, השפיע על הצדדים, דחף אותם להתפשר והיווה בסיס להזדמנות מדינית.

במבט חזרה לאזורנו, עם התפתחות המשבר נראו סימנים מעודדים של שיתוף פעולה בין ישראל והפלסטינים. הצדדים הקימו מנגנון מיוחד לתיאום הדוק ושוטף, שר האוצר כחלון נפגש עם עמיתו הפלסטיני בשארה לדון בהיבטים הכלכלי וישראל העבירה סיוע וציוד לגדה ולעזה. שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב ציין לטובה את שיתוף הפעולה בין הצדדים. אך במקביל לכך הפלסטינים מחו על המשך הפעילות של צה"ל בערים ובכפרים הפלסטינים ובישראל מחו על הצהרות פלסטיניות שטענו שישראל פועלת להפצת הנגיף. כמו כן מנהיגי חמאס איימו שהתפשטות המחלה בעזה תביא להסלמה.

מוקדם לדעת בשלב זה כיצד משבר הקורונה יתפתח ומה יהיו השלכותיו על אזורי סכסוך. הדוגמאות בעולם מלמדות שחיבור של אסון הומינטרי או בריאותי עם מתח פוליטי עלול להיות מסוכן ולכן יש לברך על שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני ולעשות כל מאמץ למנוע הידרדרות למשבר בריאותי או כלכלי חריף שיגביר את הסיכון להסלמה. כמו כן, מנהיגי שני הצדדים, בישראל וברשות הפלסטינית, יכולים ללמוד ממאמצים של צדדים יריבים בעבר לנצל משברים שכאלו על מנת לקדם שינוי מדיני.

ד"ר ליאור להרס הוא עמית מדיניות ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי -פלסטיני במכון מיתווים. הוא עמית פוסט –
דוקטורט במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית.

המאמר פורסם בהארץ ב-9 באפריל 2020.

הפוסט מה בין קורונה למלחמה ושלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.