במקום לחזק את הגורמים שמנסים לעמוד בפרץ, ממשלת נתניהו-סמוטריץ' פועלת לפתוח לחמאס ולאיראן את הדלת להשתלטות על הגדה המערבית. מערכת הביטחון מתריעה על כך בפני הדרג המדיני והוא אינו רק מתעלם מהאזהרות, אלא מהווה חלק מרכזי ביצירת ההסלמה. ישראל עומדת בפני אינתיפאדה שלישית אלימה וקשה, בחסות פעולות הממשלה.

להצתת חזית הגדה המערבית יש כמה סיבות:
א. המלחמה הפכה זה מכבר ממלחמה צודקת להכרעת חמאס למלחמת ישראל נגד העם הפלסטיני, בהתאם לחזון ההכרעה של סמוטריץ'. מלחמת ההתשה המתארכת ונטולת היעדים המדיניים מטבעה – הולכת ומתפתחת להסלמה והרחבה לעוד ועוד חזיתות.

ב. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית, עליהן רבים מדברים היום, לא עומדות לבד. החיכוך וההקצנה בגדה נובעים גם מתהליכי סיפוח מואצים, תנופת בנייה במאחזים והחרפה של ממש באלימות וטרור מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים, בעידוד ותמיכה של שרים בכירים בממשלה. על כל אלו – מתריעים ראשי מערכת הביטחון שוב ושוב שהם יבעירו את השטח.

ג. הרעת המצב הכלכלי בגדה המערבית, שהוא כיום קשה מאוד. במאי האחרון, הודיע הבנק העולמי כי הרשות מצויה על סף קריסה כלכלית. שיעור האבטלה מוערך בכ-33%, היצוא ירד ב-20%. הירידה בהכנסות משקי הבית הובילה לירידה של 20% בצריכה. האיסור על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון) מביא לפגיעה של מאות מיליוני שקלים בחודש במשק הפלסטיני והירידה בהכנסות ממסים הובילה לקיצוץ נרחב בתקציב הרשות הפלסטינית.

ד. מדיניות ישראלית סדורה להקרסת הרשות הפלסטינית כוללת הקפאת כספי מיסים, תמיכה בתביעות ענק נגד הרשות, הרעה מכוונת במצבה הכלכלי, סירוב לתאם מהלכים ודה-לגיטימציה מתמשכת נגד נשיאה. כבר חודשים ארוכים, שכל ראשי מערכת הביטחון מתריעים כי פגיעה ברשות הפלסטינית מובילה לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני, מה שעולה בחיי אדם. התיאום הוא נכס אסטרטגי, בעוד הימין הקיצוני רואה בעצם קיומה של הרשות איום על מפעל הסיפוח. כבר כעת, בשל הירידה בהכנסות, הרשות משלמת ל-30,000 אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שכר חלקי ביותר. הפגיעה בשכרם מדאיגה מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, בשל הפגיעה בתפקוד המנגנונים ובמוטיבציה של אנשיהם לסכל טרור. קריסת הרשות הפלסטינית והפסקת תשלום המשכורות כליל – היא סכנה ממשית לביטחון ישראל.

המגמות שתוארו מייצרות ואקום, לתוכו נכנסים חמאס וארגוני טרור נוספים. הוואקום מאפשר גם לאיראן לחזק את אחיזתה ותשתיותיה בגדה, על חשבון הרשות הפלסטינית. מערכת הביטחון מעריכה שאיראן מזרימה לגדה המערבית מיליוני שקלים לצורכי טרור. הקריסה הכלכלית גם מקלה מאוד על ארגוני הטרור המתעשרים לגייס פלסטינים המשוועים להכנסה: הם מציעים לצעירים סכומים גבוהים תמורת השתתפות בפעילות ה"התנגדות". עקב מדיניות ישראל, כבר לא מדובר במשוואה הישנה של מפגעים ש"אין להם מה להפסיד" – מדובר בכאלה שיש להם מה להרוויח, והרבה.

נתניהו ממשיך בכל הכוח, גם לאחר אסון השבעה באוקטובר, במדיניותו ארוכת השנים של "רש"פ היא נטל וחמאס הוא נכס". דבקותו במלחמת התשה חסרת תכלית מחלישה את הגורמים המתונים וסוללת לאיראן ולחמאס את הדרך להשתלטות על הגדה המערבית. הדבר משרת את החזון המשיחי של הממשלה, אך מהווה אסון של ממש לביטחון ישראל. על מזבח הסיפוח, ההתנחלויות והקרסת הרשות הפלסטינית, נתניהו וממשלתו מסדרים לנו אינתיפאדה שלישית.

המאמר פורסם ב-8.9.24 באתר מעריב.

הפוסט פיגוע בגבול ירדן בחסות שר האוצר: סמוטריץ' הקריס את רש"פ וקיבל את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך דה-רדיקליזציה, המתבטא בשינוי אמונות ותפישות וזניחת הרעיון שאלימות וטרור הם הדרך הנכונה להשגת מטרות מדיניות, נחוץ לשני הצדדים בסכסוך. מאמר זה מתמקד בהצעה לקידום דה-רדיקליזציה בצד הפלסטיני, תוך שימוש בדוגמאות מתהליכים היסטוריים בהם הושגו פיוס ושלום בר-קיימא.

לאורך השנים, המדיניות הישראלית הובילה לתוצאות הפוכות מהמצופה. במקום לקדם את שאיפותיהם המדיניות של הפלסטינים, שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם, נקטו צעדים חד-צדדיים וחיזקו גורמים קיצוניים. למרות העימות המתמשך, בתוכניות הרשמיות בולט בהיעדרו תהליך דה-רדיקליזציה מובנה. מאמצי העבר של ישראל למיגור ההקצנה בצד הפלסטיני נעשו ללא אופק מדיני ותוך הצבת דרישות בלתי-ריאליות, מה שהגביר את החשדנות ההדדית והתוקפנות. לפיכך, קידום תהליך כזה דורש מנהיגות שתפנים את נחיצות הדה-רדיקליזציה בשני הצדדים ותקדם אותה כמרכיב חיוני ליישוב הסכסוך.

בין יוגוסלביה לעיראק

בבואנו לתכנן תהליכי דה-רדיקליזציה בסכסוך שלנו, חשוב ללמוד ממקרי עבר. סכסוכים קודמים מלמדים כי תהליכים אלה הכרחיים להשגת שלום בר-קיימא, ויש להובילם בהדרגה ובאמצעות תוכניות סדורות לשיקום מוסדות מדינה תחת פיקוח רב-לאומי.

דוגמה בולטת היא תהליך הדמוקרטיזציה והדה-נאציפיקציה במערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה , ב-1945-1958. בעלות הברית קידמו תהליך דה-רדיקליזציה שכלל טיהור מוסדות המדינה מבעלי תפקידים שזוהו עם המפלגה והאידיאולוגיה הנאציות, תוך בניית מערכת פוליטית ומשפטית דמוקרטית ומפויסת. במקביל, שיקום כלכלי באמצעות הלוואות ופתיחת קשרי מסחר, לצד מטריית ביטחון אמריקאית, תרמו להצלחת התהליך.

מקרה נוסף הוא הסכם דייטון בבוסניה והרצגובינה. בתום מלחמות יוגוסלביה, הופעלה תוכנית בינלאומית להסדרת היחסים בין הקבוצות האתניות השונות. מועצה רב-לאומית ונציגים מקצועיים זרים קידמו דה-רדיקליזציה ופיוס באמצעות אכיפת הפסקת אש, שיקום מוסדות המדינה, כינון פרלמנט וחוקה, ויצירת נרטיב וסמלי מדינה משותפים.

לעומת זאת, הניסיון האמריקאי לקדם דמוקרטיזציה בעיראק (2003-2008) מדגים אתגרים בתהליך. למרות מאמצים לטיהור המדינה מחברי מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין לאחר כיבוש עיראק, פיתוח מערכת חינוך מבוססת סובלנות, וקמפיינים לקידום שלום, שנאה סקטוריאלית ואתגרים נוספים הכשילו את המאמצים. הטיהורים יצרו ואקום שלטוני שהעמיק שסעים ועודד עליית גורמים קיצוניים.

טיהור ושיקום

ההצלחות והכישלונות של תוכניות העבר מהווים בסיס להמלצות הבאות לקידום תהליך דה-רדיקליזציה עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צעדים אלה יוכלו להתבצע באופן מיטבי לאחר סיום הלחימה, ללא מעורבות של ארגוני טרור ובמסגרת תהליך מדיני כולל. ההמלצות כוללות היבטים סמליים וזהותיים, לצד שינויים מוסדיים ומבניים – שניהם הכרחיים להצלחת התהליך. אף שהרשימה מתמקדת בחברה הפלסטינית, יש לזכור כי צעדים דומים לחיזוק הדמוקרטיה והחינוך למתינות ופיוס נחוצים גם בקרב החברה הישראלית.

בניית נרטיב חדש. בדומה למאמץ שהוביל קונראד אדנאוור בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, על המנהיגות הפלסטינית לקדם נרטיב חדש. נרטיב זה צריך להתייחס לסבל העם הפלסטיני ולהציג את יכולת העמידה שלו כמקור גאווה, במקום הדימוי המוחלש הקיים. עליו להדגיש כי אידיאולוגיות ומעשים קיצוניים, כמו גם השסעים הפנימיים, מחלישים את העם הפלסטיני. במקביל, יש להציג שיתופי פעולה עם ישראל כביטוי לעוצמה ולא ככניעה. ניתן להיעזר בערכי העולם הערבי והאסלאם המדגישים חמלה, מתינות וסליחה.

מנגנון פיקוח רב-לאומי. בהתבסס על מקרי העבר, יש לשלב פיקוח רב-לאומי בבניית מוסדות מדינה מתונים, לפחות בשלב ההתחלתי שלאחר תום הלחימה. זאת ניתן לבצע על בסיס מודל המועצה ליישום השלום של תוכנית דייטון, שכללה נציגים ממגוון מדינות. למדינות ערב המתונות, בהן ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, ולמדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה, עשוי להיות תפקיד קריטי בתהליך דה-רדיקליזציה של הסכסוך, ובפרט בחיזוק הקולות המתונים בחברה הפלסטינית וסיוע בקירובה לציר הסוני המתון במזרח התיכון.

טיהור המוסדות מגורמי טרור. תוצאותיהם של תהליכי טיהור בעבר מלמדים כי יש צעדים שכדאי להימנע מהם. בגרמניה ובעיראק הובילו הטיהורים למחסור בידיים מיומנות והחלשת המערכת. בעוד שבגרמניה חזרו בהדרגה מרבית המודחים, בעיראק הפך התהליך לכלי בידיהם של שיעים נגד סונים ודחף קבוצות מסוימות להתנגדות אלימה. אם כן, כדי לקדם דה-רדיקליזציה פלסטינית מומלץ דווקא להימנע מטיהור רדיקלי וניטרולם של המנגנונים, ולהסתפק בהרחקה מהמערכות של בכירים המזוהים עם חמאס, תוך מניעה של ניצול עמדות כוח לצרכים אישיים או לוחמניים.

שיקום הפרלמנט ובחירות כלליות. בניגוד ללחץ האמריקאי החיצוני לקיום מערכת בחירות ברשות הפלסטינית ב-2005, אשר הוביל לעלייתו של חמאס, בבוסניה והרצגובינה ובעיראק פיקחו ועדות רב-לאומיות על התאגדויות פוליטיות, על ניסוח חוקה ועל מערכות הבחירות הראשונות. בדומה לכך, במקרה הפלסטיני יש מקום להישען על פיקוח רב-לאומי בהתנעתה מחדש של מערכת פוליטית יציבה וכינון הליך בחירות תקין, אשר ייצגו את הציבור הפלסטיני וישמרו על האינטרסים שלו נאמנה, תוך הגנה על המערכות וסילוק גורמים קיצוניים.

פיתוח הכלכלה. לפיקוח רב-לאומי, מקצועי ונייטרלי תפקיד חשוב בפיתוח כלכלה התומכת בשלום. בבוסניה והרצגובינה, לדוגמה, הקפיד נציב זר כי הבנק המרכזי ינתב את כספי הציבור למשכורות ולשיקום המדינה, תוך שמירה על ביטחון החסכונות ושקיפות התקציבים. גם במקרה הפלסטיני יש לשקול כי צוות בינלאומי יסייע בהחלפת מוקדי הכוח הקיימים ובהקמת בנק מרכזי אשר יפעל לביטחון החסכונות ויבטיח כניסת כסף ממקורות לגיטימיים בלבד (ולא מאיראן או ארגוני טרור). מדינות האזור יכולות לסייע בפתיחת שווקיהן למסחר עם הפלסטינים, ובכך לתרום ליצירת תדמית חיובית בקרב הפלסטינים לאימוץ קודים כלכליים מערביים ללא ויתור על עקרונות ערביים ואיסלאמיים.

הפוסט לקחים מהעבר: תוכנית לדה-רדיקליזציה בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דה-רדיקליזציה ופיוס ישראלי-פלסטיני: לקחים והמלצות לאור סכסוכי עבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החייאה של הרשות הפלסטינית (Revitalized Palestinian Authority), ואיחוד הגדה המערבית ורצועת עזה תחת שלטונה המחודש, הם הפתרון שביידן מציע להתמודדות עם חולשת הרשות הקיימת והתנגדות ראש ממשלת ישראל נתניהו, הרואה בה רשות מסיתה ומעודדת טרור, בדרך ליישום פתרון שתי המדינות.

הרשות הפלסטינית של היום אכן חלשה, חסרת לגיטימציה ברחוב ובעלת יכולת פוחתת לאכוף מרות ולהעניק שירותים לציבור. הרשות קמה ב-1994 כתוצר של הסכמי אוסלו. היא נועדה לפנות את מקומה בחלוף חמש שנים לטובת מוסד חלופי שיירש אותה לאחר שייחתם הסדר הקבע עם ישראל כפי שנקבע בהסכמים. הסדר כזה לא הושג, הרשות ממשיכה להתקיים כמוסד "זמני", ורבים מהנוגעים בדבר – ובראשם ישראל והנהגת פת"ח – נהנים מהשירותים שהיא מעניקה להם בקבלת האחריות על הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים.

ה"זמניות" של הרשות תורמת רבות לחולשתה, אך גם מנהיגיה תרמו לכך. נשיאה הקודם יאסר ערפאת נמנע מלהילחם בעקביות ושיטתיות בטרור ובקבוצות החמושות השונות תחת אחריותו. הנשיא הנוכחי אבו מאזן, המתנגד לטרור ומייחס חשיבות עליונה לתיאום הביטחוני, הצליח בשנותיו הראשונות כנשיא לחזק את הרשות ולהתקדם לעצמאות דרך פיתוח כלכלי ובניית מוסדות, אך התקשה לקבל החלטות גורליות, והרשות נעשתה מושחתת יותר ויותר.

עם זאת, הרשות לא אחראית באופן בלעדי למצבה. ישראל, שותפתה להסדר והמשענת המרכזית שלה, מתעלמת ממנה מאז 2009, דוחה כל אופציה של הידברות עימה, ולא מסתירה את עניינה בפירוקה. אכן, כדי שהרשות תוכל לקבל עליה אחריות על עזה ותפקיד משמעותי בהובלה ליישום פתרון שתי המדינות, עליה להתחדש ולהתחזק.

רשות מחודשת תעבור תהליך ארוך של ארגון מחדש, שיקום והכשרה שיתאים את תפקודה ויבנה את יכולותיה לעידן שאחרי המלחמה. היא תידרש לבחור הנהגה חדשה, לנוכח אובדן האמון והרלוונטיות של ההנהגה הנוכחית, ולזכות מחדש בלגיטימציה מהציבור להטלת מרות ואכיפת חוק וסדר. לשם כך היא תידרש להשתחרר מהדימוי המושחת שדבק בה ולהוכיח לציבור שענייניה מתנהלים בשקיפות וכספי הסיוע והמסים משמשים לקידום ענייני הציבור, ולא לאינטרסים אישיים של מקורבים.

שיקום ואופק מדיני

ההנהגה החדשה תצטרך להיות מחויבת להסדרים הקיימים ולהסכמים עם ישראל. הנהגה כזו תבסס את מעמדה בתקופה של הכשרה, הכוללת בניית יכולות לשליטה אזרחית אפקטיבית ברצועה במסגרת של חזון מדיני ברור המוסכם על ישראל והפלסטינים.

העברת האחריות מישראל לרשות הפלסטינית המחודשת תתבצע בהדרגה, במטרה למנוע ריק שיאפשר צמיחה של ארגונים ניציים שאינם מקבלים את מרותה או את זכות קיומה של ישראל, תוך שמירה על אחריות ביטחונית ישראלית מבחוץ לפרק זמן מוסכם, והצגת מחויבות ישראלית להימנע מקביעת עובדות בשטח שישפיעו על מימוש החזון המדיני.

ארבעה גופים ומוסדות פלסטיניים יידרשו תשומת לב מיוחדת בתהליך התחדשות זה:

1. מנגנוני הביטחון. לאחר שצברו ניסיון בימי אבו מאזן בתיאום הביטחוני עם ישראל בגדה המערבית, הם יידרשו להשיב לעצמם את האמון ואת יכולת ההרתעה והאכיפה של החוק והסדר בזירה הציבורית הפלסטינית, וכן לעבור הכשרה מיוחדת לקראת החזרה לרצועת עזה אותה נאלצו לנטוש לפני כ-18 שנה. תהליך זה יתקיים בחסות אמריקאית, בינלאומית וערבית, ולאחר הגדרה מחדש של יעדי התיאום הביטחוני, בהסכמה עם ישראל.

2. מנגנוני האוצר והכספים. יידרשו להשיב לעצמם את השליטה בכספים הנכנסים לקופת הרשות הפלסטינית, כפי שהיה בימי סלאם פיאד בימיו כראש ממשלה. השחיתות שפשתה בשנים האחרונות מפקיעה למעשה מידי מוסדות הרשות את השליטה בכספים אלה, ומגבירה את תלותם בהחלטותיו של יו"ר הרשות. מוסדות הרשות המחודשת יידרשו להשקיע יותר בכלכלה, לפתח מנועי צמיחה שיצעידו קדימה את הכלכלה הפלסטינית ויקטינו את תלותה של הרשות בישראל ובגורמי חוץ אחרים.

3. מערכת החינוך. נתפשת בישראל כמוקד המצמיח דורות של בוגרים שונאי ישראל בגין תוכניות הלימוד האנטי-ישראליות שלה, ובגין המתח הרב בין פת"ח לחמאס הנכנס אל בתי הספר. הרשות החדשה תצטרך לשים קץ לתופעה זו, להוביל תהליכים של דה-רדיקליזציה של המערכת ולשנות את תוכניות הלימוד בהתאם למתחייב בהסכמים שנחתמו עמה.

4. מערכת המשפט. איבדה במידה רבה מעצמאותה בשנים האחרונות, בשל צווים שהוציא אבו מאזן להגבלת סמכותה. הרשות המחודשת תידרש לעגן בחקיקה את עצמאות בתי המשפט, לקבוע חוקים וכללים מחייבים שיעגנו את המחויבות להסכמים שנחתמו עם ישראל ואת המאבק בשחיתות, וכן תידרש להפקיע מידי הנשיא את הסמכות הבלעדית למינוי שופטים.

תהליך חידוש הרשות הפלסטינית מחייב גם את ישראל. עליה להציב אופק מדיני אמיתי, להכריז על הרשות הפלסטינית כבת שיח ועל קיומה כאינטרס חיוני, להרחיב את שיתוף הפעולה עמה, להעביר כספים מוקפאים ולתאם מהלכים לחיזוק כלכלתה, לנקוט צעדים בוני אמון, ולאשר ולתאם עם הקהילה הבינלאומית את תוכניות הרפורמה לחיזוקה.

בסיס להסדר בר קיימא

צריך לזכור שבמאבק המתנהל בין הזרם הלאומי הפלסטיני לבין הזרם האיסלאמי, חובת ההוכחה מוטלת תמיד, כמו בשאר החברות הערביות שבסביבתנו, על הזרם הראשון. הזרם האיסלאמי, בהיותו אופוזיציוני במעמדו ובאופיו, נבנה על כישלונותיו וחולשותיו של הראשון. יכולתו של הזרם הלאומי להצליח ולצבור כוח תלויה במקרה הפלסטיני במידה רבה בישראל. ככל שהניסיון המתקיים יצליח, כך תידחק השפעתו של הזרם האיסלאמי האופוזיציוני לקרן זווית. לכן יש לתיאום ולשיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חשיבות רבה, משום שבידם לנטרל את ההשפעה ההרסנית של גופים דוגמת חמאס.

שיקום הרשות הפלסטינית הוא בר השגה. רשות פלסטינית יעילה ומתפקדת חשובה מאוד לשימור זהותה של ישראל ולביטחונה. במשך למעלה משש שנים, מ-2007 עד 2013, פעלה רשות כזו בהובלתו של סלאם פיאד, שזכתה לשבחים רבים מצד מערכת הביטחון הישראלית וגורמים רבים בקהילה הבינלאומית. ב-2012 אף הכיר בה הבנק העולמי כישות שעברה את מבחן המדינה.

רשות פלסטינית מחודשת, שתעבור כמתבקש את השיקום והארגון מחדש, תוכל לתרום להשגת הביטחון ולשמירת החוק והסדר, וכן לשאת באחריות לחמישה מיליון פלסטינים המתגוררים בעזה ובגדה המערבית ולהוות את הבסיס להסדר בר קיימא עם ישראל.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-29 לינואר, ומבוסס על נייר מדיניות בנושא.

הפוסט עם השינויים הנדרשים, תוכל לקום רשות פלסטינית מחודשת ובת קיימא הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי למנוע בחירת גורמים קיצוניים שאינם דוגלים בדרך של הסדר מדיני, יש להציב מגבלות לגיטימיות בפני האישים והגופים הפוליטיים המתמודדים לנשיאות ולמועצה המחוקקת. מגבלות אלו יהיו מבוססות בעיקר על "שלושת התנאים" שהציבו מדינות ה'קוורטט' בפני חמאס, לאחר ניצחונה בבחירות ב-2006: נטישת דרך הטרור, הכרה בישראל והכרה בהסכמים שאש"ף חתם עמה.

על הבחירות להתקיים בהקשר של תהליך מדיני מתקדם, שיעניק תקווה לעם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה, ויגביר את תמיכתו בגישה הסדרית. במסגרת זו יהיה על ישראל להצהיר על מחויבותה לתהליך מדיני שיוביל לפתרון של שתי מדינות, לנקוט בצעדים בוני אמון שימחישו את הכוונה להגיע להסדר מדיני, לרבות עצירת הבנייה בהתנחלויות. במקביל, יהיה על הקהילה הבינלאומית, בהובלת ארה"ב והאיחוד האירופי, להבטיח את הכרתן במדינה פלסטינית. ארה"ב תפעל גם להכשיר את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, תתרום לפיתוח הכלכלה שלה ולקידום רפורמות במוסדות השלטון.

על ישראל והקהילה הבינלאומית להכשיר את התנאים שיאפשרו את קיום הבחירות בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, בצורה תקינה, תחת פיקוח בינלאומי, ובתנאים שיבטיחו בחירה בהנהגה ראויה מקרב הזרם הלאומי בעם הפלסטיני. הנהגה כזו, שתזכה לאמון העם תהיה לגיטימית ותוכל לקדם הסדר יציב עם ישראל. היא גם תתרום, לאורך הזמן, לחיזוק הגורמים המתונים בחברה, ולהחלשת כוחם של גורמי אופוזיציה קיצוניים, דתיים ולאומיים.

הפוסט בחירות בזירה הפלסטינית: מהלך הכרחי להשגת הסדר מדיני יציב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתוך חמאס ישנם קולות, בעיקר בקרב ההנהגה מחוץ לעזה, הקוראים להשתלבות חמאס באש"ף. זוהי מטרה ישנה של חמאס. נראה כי מנהיגי החוץ רואים בהשתלבות לא רק דרך להשתלט בטווח הארוך על אש"ף (ומכאן על הרשות), אלא גם כדרך להישרדות פוליטית בעקבות האסון שחמאס המיט על עזה.

הנכונות של הרשות להגיע להבנות ולהסכמים עם חמאס היא טעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב. הפעם הראשונה הייתה בתקופת הסכמי אוסלו, כאשר ערפאת סירב לפרק את ארגוני חמאס והג'יהאד אסלאמי, למרות שפעולות הטרור שלהן היוו אחת הסיבות העיקריות לכישלון התהליך המדיני. זאת ועוד, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצא (2005-2000) הצטרפו גדודי "חללי אל-אקצא" של פת"ח לפעולות הטרור נגד ישראל

הדוגמה השנייה לנכונות של הרשות להגיע להבנות עם חמאס הייתה החלטתו של עבאס שלא לפרק את ארגוני "ההתנגדות" הפלסטינים אלא לחתום עמם על הסכם "רגיעה" (תהדיאה בערבית) במרץ 2005. זאת, כדי להשקיט את השטח לקראת מימוש תוכנית ההינתקות מעזה של שרון בקיץ 2005.

המהלך הזה של עבאס עמד בניגוד גמור לעמדת ישראל וארצות הברית, אולם הצורך שלו לשמור על מראית עין של סולידריות פלסטינית גבר על אינטרסים אחרים. ראוי לציין, כי השימוש במונח "תהדיאה" (ולא "הודנה" שהיא הפסקת אש ולה משמעות אסלאמית מחייבת) מלמד כי מלכתחילה ארגוני ההתנגדות לא התכוונו להניח את נשקם, אלא ליצור מראית עין של השלמה, וזאת כדי לא לפגוע במהלך הנסיגה הישראלית מעזה.

ואולם, בחצי השנה שקדמה להינתקות, פעולות הטרור לא פסקו לחלוטין, במיוחד לא על ידי הג'יהאד האסלאמי, וכך חמאס יכול היה להתגאות שנסיגת ישראל מעזה – בדיוק כמו נסיגת ישראל מדרום לבנון – הייתה תולדה של מאבק מזוין ולא של מהלך מדיני. עמדה זו, יחד עם ההאשמות נגד השחיתות של הפת"ח, הביאה לו את הניצחון בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006.

הדוגמה השלישית הייתה חתימת הסכם בין חמאס לפת"ח בפברואר 2007 בריאד, בתיווך סעודי, שהוביל להקמתה של ממשלת אחדות פלסטינית בראשות אסמעיל הנייה. כעבור חמישה חודשים חמאס גירש באלימות קשה את הרשות הפלסטינית מעזה. פעולה זו עמדה בניגוד מוחלט לסעיף הראשון בהסכם מכה שקבע "איסור מוחלט של שפיכת דם פלסטיני, והישענות על הדיאלוג בלבד כבסיס לפתרון המחלוקות הפוליטיות בזירה הפלסטינית".

הדוגמה הרביעית הייתה הסכם הפיוס שנחתם בין פת"ח לחמאס באוקטובר 2017 בקהיר באמצעות תיווך מצרי. המחלוקת העיקרית שהביאה לפיצוץ ההסכם הייתה התנגדות חמאס להתפרק מנשקו בטענה שהוא מכוון נגד ישראל ולא נגד הרשות.

נכונות הרשות לשלב את חמאס במנגנוני הרשות מנוגדת אפוא לאינטרס העצמי שלה משתי סיבות: האחת, בטווח הארוך היא עלולה להוביל להשתלטות של חמאס על הרשות. כבר יש תקדים לכך, כאשר חמאס השתלט על עזה וגירש את הרשות ב-2007; והשנייה, מכיוון שארצות הברית וישראל יתנגדו למהלך כזה, אין לו ממילא היתכנות מדינית.

מה מביא את הרשות לנקוט במדיניות שנראית כמנוגדת לאינטרס שלה עצמה? 

הסבר אחד הוא חולשה או העדר לגיטימציה פנימית, המחייב את עבאס וראשי פתח לנקוט עמדה המרצה את דעת הקהל. סקר של המכון הפלסטיני המוערך של ח'ליל שקאקי, שנערך לאחר פרוץ המלחמה, מלמד כי התמיכה בחמאס בגדה המערבית גדלה פי שלושה, כאשר התמיכה והאמון בעבאס ובפתח ירדו באופן משמעותי, כאשר 90% תומכים בהתפטרותו. יתרה מזו, כ-60% מהפלסטינים רואים במאבק המזוין את הכלי היעיל ביותר במאבק מול ישראל.

מבחינה זו עבאס ובכירי הרשות אינם שונים בהתנהגותם מכמה מנהיגי מדינות ערב – ובראשן ירדן – שאינם מגנים את חמאס אלא את ישראל, לעיתים במילים קשות. אולם בעוד ירדן דבקה בהסכם השלום, קשה בעת הזאת לדעת באיזו מידה עבאס דבק עדיין בתהליך מדיני. יועצו, מחמוד חבש, טען שעבאס מגנה את חמאס בכל פגישה שהוא מקיים עם מנהיגים בעולם, אלא שהוא לא יעשה זאת בפומבי כל עוד מתנהלת המלחמה. אמירה זו עדיין דורשת הוכחה.

הסבר אחר שתופס תאוצה בישראל הוא שאין הבדל של ממש בעמדות של פת"ח וחמאס אלא בטקטיקה להשגת המטרה של חיסול ישראל והקמת מדינה פלסטינית מהנהר לים. עם זאת, ראוי להדגיש שההיסטוריה של עמדות הרשות – ושל עבאס במיוחד – אינה תומכת בטענה הזו. נראה כי ממשלת נתניהו תומכת בגישה הזו משום שהיא אינה מוכנה להעניק לרשות תפקיד בעזה ביום שאחרי. עמדה זו עומדת בניגוד גמור למדיניות ישראל בגדה המערבית, שם היא פועלת לחזק את הרשות בהובלת עבאס ופת"ח.

ללא קשר לעמדת ממשלת ישראל הנוכחית, אם הרשות רוצה למלא תפקיד בעזה ביום שאחרי – כפי שארצות הברית ומדינות רבות בעולם הערבי ובכלל חפצות – ראשיה חייבים להוקיע את חמאס ולהקיא אותו מתוכה, אחרת היא תאבד את הלגיטימיות שלה להיות פרטנר למשא ומתן. הבעיה הגדולה היא שההנהגה הנוכחית של הרשות הפלסטינית נעדרת תמיכה עממית ולכן כל הסדר עתידי יצטרך להיות עם הנהגה נבחרת לגיטימית אחרת המחויבת לתהליך מדיני ופועלת כנגד כל ארגון פלסטיני המשתמש באלימות.

המאמר פורסם ב-15 לדצמבר ב-N12.

הפוסט המנהיגות הפלסטינית חוזרת על טעויות העבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חילוקי הדעות הללו ממחישים פער תפיסתי בתוך הקואליציה. נתניהו והליכוד, נטולי האידיאולוגיה, מוכנים למחוות שינציחו את ניהול הסכסוך על גב הרשות ותוך ניצול שיירי הסכמי אוסלו, מבלי לשלם במטבע מדיני כלשהו. לעומת זאת, עוצמה יהודית והציונות הדתית מעוניינות לממש את פרוגרמת הסיפוח המלא, המחייבת חיסול של הרשות – המכשול המרכזי בדרך למימוש חזונן.

הדרישה להקלות צמחה במערכת הביטחון, שמזהה עלייה מטאורית בהתעצמות חמאס והטרור בגדה ומעלה את החשש מפני הפיכת מבצע בית וגן בג'נין לסנונית הראשונה בדרך להישאבות צה"ל לשטחי A. גורמי הביטחון מבקשים לחזק את הרשות ולמנוע קריסה. האם זה לא מעט מדי ומאוחר מדי?

הרשות הפלסטינית מצויה כיום באחת התקופות הקשות ביותר מאז הקמתה ב-1993: ללא הישגים, בקרע פנימי עמוק, עם כלכלה מוחלשת, רמת משילות נמוכה, שסעים פנימיים ותפקוד לקוי של מוסדותיה. התמיכה בה ברחוב הגיעה לשפל המדרגה: בסקר עדכני מראה ד"ר חליל שקאקי (PCPSR) כי 77% מהפלסטינים מעוניינים בהתפטרות אבו מאזן, ו-63% מאמינים שקריסת הרשות היא אינטרס פלסטיני.

מענה שיכלול מחוות כאלה או אחרות מצד ישראל לא יצלח כל עוד הוא לא נוגע בלב הבעיה – היעדר אופק מדיני כלשהו לפלסטינים ולישראל. לפיכך, גם הפעם ישראל תיוותר כנראה לכל היותר עם הצהרות ריקות מתוכן לצורכי לגיטימציה. זאת, למול ממשל אמריקני המשתאה מקיצוניות הממשלה ומאי-יכולתה לספק מחוות, אף לא כאלה שישרתו את קידום הנורמליזציה המיוחלת עם סעודיה. חיזוק אמיתי מחייב להתייחס לרשות כפרטנר, לא כאויב, ולספק לה ולציבור הפלסטיני תמורות משנות מציאות. במילים אחרות, חיזוק אמיתי ולא רק מניעת קריסה.

באופן פרדוקסלי, דווקא ההתפתחויות הגלובליות והאזוריות בשנים האחרונות (משבר האקלים, הסכמי אברהם ויוזמות החברה האזרחית) מייצרות כיום הקשר אסטרטגי נוח לחיזוק הרשות. שינוי גישה אמיתי מחייב גיבוש תוכנית מערכתית מקיפה בשיתוף פעולה עם הרשות, ובתיאום עם מדינות באזור, שתאפשר לממש אינטרסים משותפים. התוכנית צריכה להוביל לשינוי במוטיבציות ברחוב הפלסטיני, ולכלול צעדים ופרויקטים שיקלו על שגרת החיים (מצוקות בנייה, תשתיות, תנועה, תעסוקה). במקביל לכך דרושה גם רפורמה מקיפה במוסדות ובמנגנוני הרשות.

התוכנית צריכה גם לכלול פרויקטים בסיוע אזורי שיפחיתו את התלות הפלסטינית בישראל: פיתוח שדה הגז מרין והעברת ההכנסות לרשות, הקמת בנק בינלאומי ברשות לפיתוח כלכלי מקיף, בניית שדות סולאריים בגדה, הכשרת מתקני התפלת מים ומכוני טיהור שפכים, והכשרת אזורי תעשייה ושדות חקלאיים בגדה המערבית. אלו רק מעט דוגמאות שעשויות לשנות את המציאות עבור הפלסטינים.

כל אלה לא יצלחו אם החיכוך המדמם בשטח יימשך, וכל עוד תמשיך ממשלת הימין על מלא, במקום לייצר אופק מדיני, לאותת לפלסטינים על כוונותיה לספח את השטח ולהרחיב את הבנייה בהתנחלויות. הגיעה העת שממשלת ישראל תכריע אם היא עדיין רואה ברשות אינטרס חיוני לשנים הבאות, או שהיא מעוניינת לפרקה ולשאת לבדה בעול המלא של הכיבוש והסיפוח.

המאמר פורסם ב-YNET ב17 ליולי.

הפוסט את הרשות צריך לחזק. וכך אפשר לעשות זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנחת העבודה של היוצרים היא ש"במדינות המזה"ת המנהיג הוא בדרך כלל המחליט הבלעדי", ולכן "הכרת דמותו, מעשיו ומחשבותיו הכרחית לסיכול כוונותיו ההתקפיות". מפתיע ככל שזה נשמע, הקרנת סדרה תיעודית על מנהיגי האזור בפרט, ועל המזרח התיכון בכלל, הינה דבר נדיר למדי. הסכסוך הישראלי-ערבי זוכה לתשומת לב רבה יותר, אולם החברה הישראלית אינה מתעניינת במיוחד בשכניה, הן במצב מלחמה והן במצב של שלום. על כן, יש לברך באופן עקרוני על כל ניסיון תקשורתי להרחיב את הידע של החברה הישראלית לגבי ההיסטוריה של השכנים.

אולם, למרבה הצער, הסדרה סובלת מכמה כשלים מהותיים שפוגמים בתוצאה הסופית. כשלים אלה סובבים סביב ארבע סוגיות:

האחת, אי-בהירות לגבי מוקד הסרטים.

השנייה, בחירת עדשה חד-ממדית דרכה מועבר המידע.

השלישית, בחירה סלקטיבית של מידע שמשרתת את העדשה שנבחרה, אולם אינה משקפת באופן מהימן את הידע ההיסטורי הקיים כיום.

ולבסוף, סתם טעויות היסטוריות. מתוך מטרה להתמקד בעיקר, לא אטפל בסוגיה האחרונה.

1. אי-המיקוד של הסדרה נובע מהעובדה שיוצריה לא החליטו שמא היא נועדה להציג ביוגרפיה של השליטים או לספר את סיפורי הגבורה של המודיעין הישראלי ביחס למנהיגים אלו.

התוצאה היא ערבוב בין פרטים ביוגרפיים של המנהיגים – אשר מסופרים בדרך כלל על ידי אנשי אקדמיה – ובין סיפורי המודיעין המסופרים על ידי אנשי מערכת הביטחון, קרי מוסד, שב"כ והמודיעין הצבאי. וכך, הנרטיב קופץ בין סיפור תולדות חייו והחלטותיו של המנהיג, ובין פרשיות מודיעין – לעתים שוליות – שמקבלות נפח שידורי מעל ומעבר לחשיבותן ההיסטורית.

כך, למשל, פרשת המדענים הגרמנים בתקופתו של עבד אל-נאצר (מבצע "דמוקלס") – שנלעסה כבר לא מעט לאורך השנים – תופסת כמעט כשליש מהפרק על מנהיג חשוב זה. ניתן היה להבין החלטת הפקה ועריכה אם פרשת פיתוח הטילים נגד ישראל אכן הייתה איום של ממש על קיומה של ישראל, אולם המחקר ההיסטורי מלמד כי לא כך היה. למעשה, כבר בזמן אמת – כפי שראש המוסד מאיר עמית כתב – היה ידוע כי הטילים שהוצגו לראווה במפגן הצבאי של העשור למשטר, אינו שמיש ונועד בעיקר לצרכי תעמולה פנימית. למעשה, גם חלק מהמרואיינים הודו בכך, אולם למה לקלקל סיפור טוב המספר על מדענים גרמנים, לאחר השואה, שמסייעים לשליט המצרי לפתח נשק שישמיד את ישראל. במלים אחרות, הצגת הסיפור נועדה לחזק את התזה שמדובר במנהיג הפועל להשמדת ישראל.

2. עניין זה מביא לסוגיה השנייה, וזו הפריזמה או העדשה דרכה מוצגת הסדרה. כינויה "אויבים" ממקם את גלריית האישים תחת עדשה מאיימת. ספרות הפסיכולוגיה הפוליטית קוראת לכך "דמוניזציה" או השטנה. במלים אחרות, היריב מתואר בצורה מאיימת ומפחידה, לעתים בצורה מוגזמת באופן שאינו משקף את המציאות המורכבת. דמוניזציה מתרחשת כמעט בכל סכסוך, וישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו. היא נועדה לחזק את הסולידריות והנחישות של החברה במאבקה נגד האויב המשותף. אמנם אף לא אחד מהמנהיגים היה ידיד של ישראל (גם לא סאדאת), אולם חלקם לא שאפו לחסל את ישראל, ואף קיימו עמה לעתים קשרים חשאיים. מידע זה, שאינו עולה בקנה אחד עם התואר "אויב", לא נכלל בתכניות, אם מחמת צנזורה עצמית או בורות.

3. דבר זה מוביל לביקורת השלישית והיא בחירה סלקטיבית של מידע. התיאור של עבד אל-נאצר כמי שחתר להשמיד את ישראל תואם לתיאור המסורתי שלו בתקשורת הישראלית כהיטלר וכמוסוליני, כאשר עיקרי האידיאולוגיה שלו שפורסמו ב"פילוסופיה של המהפכה" הושוו ל"מיין קאמפף" של היטלר.

למותר לציין, כי אין שום דמיון בין שני הכתבים הללו. ואולם, יש גם עדויות שעבד אל-נאצר ניסה לקיים מגעים עקיפים וישירים עם ישראל. מאיר עמית חשף כי ב-1966 התקיים קשר עם קצין בכיר בצבא המצרי שהיה אמור להוביל לפגישה ישראלית-מצרית רמת דרג בקהיר, אולם איסר הראל טרפד את היוזמה, בעיקר בשל "מלחמות יהודים". המוסד הוביל את המגעים הללו ולכן מן הראוי היה להכלילם בהתייחסות של המודיעין למנהיג המצרי, אולם תיאור זה היה "מקלקל" את דימויו השטני החד-ממדי.

גם ערפאת קיים קשרים עם ישראל באמצעות בכירים בארגונו בשנות ה-70 ו-80, ואף הכיר בישראל ובהחלטה 242 כבר ב-1988, חמש שנים טרם הסכמי אוסלו, אולם ישראל בחרה להתעלם, וכך גם התכנית על ערפאת. העיתונאי דני רובינשטיין אמר בסוף הפרק כי הוא מאמין שערפאת רצה הסדר שלום, אולם אין ניסיון להבהיר מה מביא את אחד הפרשנים המוערכים בארץ לערפאת (רובינשטיין כתב עליו ביוגרפיה) לומר משפט שעומד בסתירה לכל מה שהוצג בפרק. שהרי אם המטרה היא להראות את האויב והטרוריסט ערפאת, הרי כל מידע שעלול לפגוע בדימוי זה אינו רצוי.

הפרק על אסד עוסק בהרחבה בפעולות הטרור של המשטר, אך ממעיט לעסוק במגעי שלום עם ישראל לאורך שנות ה-90. גם כאשר הוזכר תהליך השלום, המסקנה מפי דניס רוס הייתה כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתגמש ולכן המשא ומתן נכשל.

אולם, הידע שקיים כיום מאושש את הקביעה כי אסד בימיו האחרונים רצה לחתום על שלום עם ישראל כדי להותיר לבנו ירושה שקטה בחזית הזו, אולם התעקשותו של ברק שלא לאפשר לאסד להגיע לכנרת, כדרישתו, שמה קץ לשיחות. קלינטון האשים את ברק בטרפוד ההסכם. במלים אחרות, לא תמיד "האויבים" אשמים בהחמצת הזדמנויות אלא גם ישראל החמיצה הזדמנויות (וכמובן אפשר להתווכח אם זה היה רצוי וכו' אבל זה כבר וויכוח אחר).

באשר לסאדאת, אמנם הפרק דן בצדק בפספוס המודיעיני של השלום, אך משום מה התעלם מהתפקיד החשוב שמילא המוסד במפגש שהתקיים בין דיין ונציג מצרי בכיר במרוקו והכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בירושלים.

כתיבת ההיסטוריה, כמו גם סיפורה התיעודי בקולנוע ובתקשורת, היא תהליך דיאלקטי שמושפע מחשיפת מסמכים חדשים וקיומה של פרספקטיבה היסטורית עמוקה יותר שמאפשרת – ולעיתים דורשת – רוויזיה בנרטיב ההיסטורי. מצופה מסדרה דוקומנטרית חדשה שלא תשחזר את הנרטיב הישן אלא תשאל שאלות שלא נשאלו או תקרא תיגר על תפיסות קיימות. למרבה הצער, הסדרה מאששת את הסטריאוטיפ הישן של הערבי או הפרסי "האויב" ומפספסת את חלקם של קברניטי ישראל והמודיעין בניפוח הדימוי השלילי של האויב, וכן את תרומתם להחמצת הזדמנויות לשלום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 בפברואר 2021.

הפוסט סדרת הטלוויזיה "אויבים" – המשך הדמוניזציה באמצעים ישנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כל פתרון לסוגיית עזה צריך לכלול את הרשות הפלסטינית, אבל אנחנו הפכנו את הרשות לבלתי-רלבנטית לעזה, וכך הנבואה הגשימה את עצמה. בכל פעם שהיה ניסיון לחיבור בין עזה לגדה, ממשלת ישראל הכשילה אותו. כך כשאבו מאזן ניסה לקדם בחירות פלסטיניות, או כשניסה להקים ממשלת טכנוקרטים, שיכלה לשמש סולם ראוי לחמאס להתקדם מולנו מבלי לזנוח בשלב ראשון את האידאולוגיה של התנועה, שזהו תנאי לשינוי בכל סכסוך בינלאומי שנפתר. החלשנו את הרשות הפלסטינית בכך שלא אפשרנו למדיניות שלהם נגד אלימות ובעד פתרונות דיפלומטיים לייצר הישגים כלשהם. הגישה של אבו מאזן, מיומו הראשון בתפקיד, היא לנסות להגיע להסדר, אם אפשר במשא ומתן דו-צדדי ואם לא – בפנייה למוסדות רב-לאומיים.

אנחנו הפכנו את ניסיונותיו לשיח דו-צדדי עם ישראל לפתטיים, משום שהמשכנו לבנות בהתנחלויות והשתמשנו במשא ומתן כאמצעי למשוך זמן וליצור עובדות בשטח. כשהפלסטינים ניסו לעשות זאת באמצעים רב-צדדיים, כינינו זאת טרור מדיני והפעלנו את האמריקאים למנוע זאת, למרות שבדיוק באותו אמצעי – פניה למוסדות האו"ם – קיבלנו אנו את עצמאותנו. בעוד אבו מאזן תומך בפתרון שתי-מדינות ובהכרה בישראל בגבולות 1967 עם חילופי שטחים, ואפילו מקבל את עקרון הפירוז של המדינה הפלסטינית, אנחנו מתעקשים להתנהל דווקא עם החמאס, שמתנגד לקיומנו. בעוד אבו מאזן ממשיך להנחות את כוחות הבטחון שלו לשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ במניעת פיגועים, ומואשם בשל כך על ידי פלסטינים רבים כמשתף פעולה עם ישראל, אנחנו מתגמלים את חמאס ומרעיפים עליו הטבות ותשלומים דרך קטר.

פתרון ארוך טווח ואסטרטגי לסוגיית עזה קשור בחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית, בעידוד ממשלת אחדות טכנוקרטית בעזה, שמולה אפשר יהיה לקדם בהדרגה שיקום ופירוז. פתרון ארוך טווח חייב להיות מדיני. מכל הניסיונות הקודמים שלנו לייצר הרתעה כבר למדנו שאין פתרון צבאי. יש לנו כיום פרטנרים פלסטיניים טובים הרבה יותר מאשר היו לנו בעבר. את ערפאת הטרוריסט החליף אבו מאזן שסולד מטרור, את "שלושת הלאווים" מועידת חרטום של הליגה הערבית (1967) (לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל( החליפה יוזמת השלום הערבית, שהמסר הכללי שלה הוא: אנא התקדמו מדינית מול הפלסטינים כדי שנוכל לנרמל את היחסים אתכם, מתוך הבנה שישראל יכולה להיות חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא הבעיה.

בעוד שכל השינויים החיוביים הללו התרחשו מסביבנו, המנהיגים שלנו המשיכו להסביר מדוע אין פרטנר וחיזקו את חמאס. לכן, השיח הציבורי בישראל חוזר כל פעם מחדש לאותן הצעות טקטיות שלא פותרות שום דבר. הפתרונות הללו נשמעים הגיוניים בהיעדר חלופה אסטרטגית, אבל יש חלופה כזאת והיא דורשת מנהיגות אמיצה ומפוכחת ולא סיסמאות פוליטיות וקלישאות ריקות מתוכן.

המאמר פורסם במעריב ב-27 בפברואר 2020.

הפוסט הפתרון לעזה הוא מדיני, לא צבאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החוקרים התלבטו בין היתר בשאלה כיצד להתמודד עם מקלקלי השלום: האם רק להיאבק בהם או לנסות לדבר איתם ולשלבם בתהליך. העמדה הישראלית בתקופת אוסלו היתה להידבר עם אש"ף, שהכיר בישראל, בשאיפה להגיע להסכם, לצד מאבק ללא פשרות בחמאס, שסירב להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו. זה היה הקו שהובילו ממשלות השמאל והימין בשנות התשעים. הצעות של גורמים מסוימים בישראל, ובהם הרב מנחם פרומן וראש המוסד אפרים הלוי, לקדם דיאלוג עם חמאס, נדחו על הסף. רק עם השנים התבהר שקשה מאוד להמשיך להתעלם ולהדיר את הארגון מהתהליך וזאת נוכח עוצמתו בחברה הפלסטינית, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות 2006 וההפיכה בעזה שמה לאחר מכן.

אלא שגם לאחר הפיצול השלטוני בין פתח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה, המשיכה ישראל במדיניות של "קו מקביל": תיאום ביטחוני ומגעים על הסכם (עד קריסת השיחות שהוביל ג'ון קרי ב-2014) מול הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, לצד מצור על רצועת עזה וסבבי לחימה עם חמאס. ממשלות ישראל אף הבהירו שלא יסכימו אפילו לדיאלוג עם ממשלת אחדות פלסטינית שבה חמאס ייקח חלק. באוקטובר 2017, הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו חזר והדגיש עמדה זו בעקבות מאמצי פיוס בין פתח וחמאס, והודיע שישראל תסכים לדון עם ממשלה שכזו רק בתנאי שחמאס יכיר בישראל, יפסיק את הטרור, יפורק מנשקו ויתנתק מאיראן.

באופן אירוני, דווקא הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, שלא כללה כלל נציגי מפלגות מרכז או שמאל, הובילה לבסוף לשינוי עמדה זו. ישראל וחמאס החלו במהלך 2018 לנהל משא ומתן אינטנסיבי עקיף על "הסדרה" בתיווך של מצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. קדמו לכך מהלכים של דיאלוג לא ישיר על שחרור גלעד שליט ועל הפסקות אש בסיום סבבי הלחימה, אך מאמץ זה הצביע על מהלך דרמטי ומשמעותי יותר.

ניתן לנתח את התהליך הזה כהבשלה של שני הצדדים לאחר עשור של סבבי עימות והכרה פרגמטית במציאות שנוצרה. אך כמו כן מדובר בתהליך שמבוסס על אינטרס משותף שהתפתח בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס סביב הרצון בניהול הסכסוך, לא במאמצים ליישבו, תוך החלשת הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. ממשלת נתניהו לא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שיכלול ויתורים בגדה והקמת מדינה פלסטינית, ואילו חמאס מעוניין לשמר את כוחו ומעמדו. נתניהו הצהיר במארס 2019 שהמגעים עם החמאס משמרים את הפיצול בין הגדה לעזה ומונעים הקמת מדינה פלסטינית. גם יונתן אוריך, דובר הליכוד ודוברו האישי של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות, התגאה בכך שראש הממשלה "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס".

מדובר בתפנית בעמדה הישראלית שדרשה לאורך השנים את החזרת השליטה של הרשות על רצועת עזה. כך נוצר מצב שבמשולש שבין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, מאמצי הדיאלוג בין ישראל והרשות קרסו, המגעים בין חמאס לרשות נקלעו למבוי סתום, ודווקא הערוץ בין ישראל לחמאס ממשיך ומתחזק. בתקופת תהליך אנאפוליס (2007-2008), היעד הישראלי היה לחזק את אבו-מאזן מול חמאס ולהגיע עמו להסכם, שבשלב הבא יתרחב גם לרצועת עזה. ואולם בשלב זה, ישראל פועלת לשמר את המבנה המפוצל ואינה שואפת לייצר זיקה בין סוגיית עזה לרשות הפלסטינית או לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני רחב יותר. אם לפני כשנתיים סירבה ישראל להידבר עם ממשלת אחדות פלסטינית רק בשל זיקתה לחמאס, היום היא מדברת עם חמאס בזמן שלא קיימים ערוצי דיאלוג מדיני עם הרשות, ובמקביל הטון הישראלי נגד רמאללה אף מחריף. המסר המצטייר מכך הוא שישראל מתגמלת את חמאס נוכח התנהלותו האלימה (ירי רקטות, בלוני תבערה) ומענישה את הרשות הפלסטינית, ששומרת על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל.

תהליך המשא ומתן וההבנות בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס נשמרים חסויים ושני הצדדים לא חשים מחויבים לדווח דבר לציבור ולספק דין וחשבון. בשום שלב במהלך המגעים וקידום ההבנות לא התייצב ראש הממשלה, או נציג ישראלי רשמי אחר, בפני הציבור על מנת לעדכן על הסוגיות המרכזיות, על עמדות הצדדים, על המחלוקות ועל ההסכמות שהושגו עד כה. התנהלות זו מבוססת על רצון של שני הצדדים לשמור על הפער שבין הרטוריקה התקיפה, שמסרבת להכיר ולדבר עם הצד השני, לבין הפרקטיקה בפועל.

החוקר הקנדי פיטר ג'ונס עסק במחקריו בדיפלומטיה חשאית וקבע כי חשאיות היא מרכיב נדרש בשלב ראשוני של משא ומתן וכי "ערוצים אחוריים" הם כלי יעיל בתחילת התהליך, על מנת לבדוק בזהירות היתכנות של הסכמות לפני דיווח לציבור. אך ג'ונס מזהיר שהרחבה של הערוץ החשאי הזמני למדיניות חוץ חשאית ממושכת לאורך זמן, תוך הסתרת המדיניות וההבנות, היא מסוכנת, לא אתית ולא דמוקרטית. עיקרון זה, שאוסר על הבנות חשאיות, הופיע במסמך 14 הנקודות שהציג נשיא ארה"ב וודרו וילסון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

יש לברך על כך שבשני הצדדים, במיוחד בקרב השחקנים שהובילו לאורך השנים קו תקיף, חלה התבגרות, התמתנות והכרה בכך שהפתרון בעזה הוא מדיני ולא צבאי. יש בכך גם הכשרה מסוימת של דעת הקהל למהלכים שנחשבו טאבו עד לאחרונה – משא ומתן והבנות עם ישראל מבחינת חמאס ומשא ומתן והבנות עם שלטון חמאס מבחינת ישראל. אך יש להזהיר מתהליך שכל מטרתו היא שימור של המצב הקיים בין סבב לסבב. על ישראל לפעול לכך שמגעים אלו יתחברו לפתרון ארוך-טווח ברצועת עזה ולדיאלוג מדיני מול הרשות הפלסטינית, במאמץ שיקדם יציאה מהמעגל הקיים ויציע אופק מדיני לשני העמים. כמו כן, על ההנהגה הישראלית לדבר עם הציבור בישראל ולהציג בפניו את האסטרטגיה שלה בשאלת עזה ואת ההסכמות שהושגו וההתחייבויות שניתנו במסגרת המגעים על ההסדרה. בכך, היא גם תקדם שיח ציבורי בוגר ואמיתי יותר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות ישנות והבנות חשאיות.

המאמר פורסם בהארץ ב-8 בינואר 2020.

הפוסט 'מקלקלי השלום' בעזה הפכו בשקט בשקט לבני השיח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צמצום חופש הביטוי הוא מהלך אסטרטגי של הרשות הפלסטינית. מאז הקמתה היא השתמשה בצנזורה ככלי להחלשת קולות אופוזיציוניים מחמאס ומשמאל. בתחילה צמצום חופש הביטוי לא היה מעוגן בחקיקה. דרך מנגנוני הביטחון שלה פעלה הרשות באופן ישיר מול עורכים, עיתונאים ומערכות עיתונים, והכתיבה את גבולות חופש הביטוי, גם ללא מוסד צנזורה רשמי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-4 באוגוסט 2019

הפוסט מלחמתו של אבו מאזן בחופש הביטוי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מגמת צמצום חופש הביטוי ברשות הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי להבין את התפתחות אזור המגורים בואדי חומוס, יש לציין כי לאורך השנים אדמות צור באהר הופקעו לטובת בנייה לשכונות היהודיות תלפיות מזרח והר חומה (וגם לטובת בניית הגדר ו"הכביש האמריקאי"). לצור באהר לא נותרו עוד אזורים להתרחב מלבד מזרחה לכיוון הגדה המערבית. כך התפתח אזור מגורים זה, אליו עברו להתגורר זוגות צעירים ומשפחות צעירות מבין תושבי השכונה. במהלך הדיונים לקראת הקמת הגדר, התושבים ביקשו שהיא לא תעבור בתוך השכונה אלא תאפשר לכל השכונה, כולל המבנים בואדי חומוס, להישאר כיחידה אחת וכך אכן היה. המצב המורכב באזור זה הוליד שאלות משפטיות שונות שנידונו לאורך השנים בבתי משפט, במיוחד בנוגע למעמד המשפטי של תושבי צור באהר המתגוררים באזור. מאחר שמתחם ואדי חומוס נמצא בשליטה, ותחת סמכות של הרשות הפלסטינית (שטחי A ו-B), התושבים ביקשו וקיבלו היתרי בנייה ממשרדי התכנון של הרשות.

הפוסט הרס בתים בצור באהר: מחוץ לירושלים ובתוך הגדר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת נתניהו, שהושפעה במידה רבה מלחץ פוליטי פנימי על רקע מערכת הבחירות, הובילה לשורה של תגובות גינוי ודאגה בקהילה הבינלאומית, בין השאר מצד המדינות החברות בכוח, כמו נורבגיה ואיטליה, וגם מצד גרמניה, האיחוד האירופי ומזכ"ל האו"ם. התגובות הבינלאומיות הדגישו כי כוח המשקיפים היה מרכיב בתהליך אוסלו ומילא תפקיד חשוב באזור כה נפיץ ורגיש כמו חברון, והזהירו מהשלכות המהלך. שינויים והתאמות בנוכחות הבינלאומית בעיר צריכים להיעשות תוך הידברות עם הרשות הפלסטינית והמדינות החברות ב-TIPH, ולא כהחלטה ישראלית פוליטית וחד-צדדית.

הפוסט החלטת נתניהו לבטל את מנדט כוח המשקיפים הבינלאומי בחברון (TIPH) הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למעשה, המשלה המתפטרת היא הממשלה השנייה בהובלתו של חמדאללה. הוא מונה לתפקיד לראשונה ב-2013 והחל בכהונתו השנייה ב-2015, זאת לאחר שנבחר על ידי אבו מאזן לעמוד בראש ממשלת ההסכמה הלאומית של פת"ח וחמאס. ממשלה זו הורכבה מטכנוקרטים ומונתה לא רק על מנת למשול, אלא על מנת להכין במקביל את התנאים לבחירות פלשתיניות כלליות ולערוך רפורמות, שיאפשרו איחוד מחדש של המערכת הפוליטית הפלשתינית.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-31 בינואר 2019

הפוסט המערכת הפוליטית הפלסטינית – לאן? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף הדימוי הנחמד, עזה אינה סיר לחץ אותו ניתן לווסת על ידי הרמה רגעית של המכסה. את הפיצוץ בעזה לא ניתן יהיה למנוע לאורך זמן רק על ידי פתיחה לסירוגין של מעבר ארז, והגדלה לסירוגין של מרחב הדייג לתשעה מיילים ימיים. אולי רבים היו רוצים לראות את עזה נעלמת. שוקעת אל תוך תהום הנשייה והשכחה. נדמה שאף אחד לא אוהב את עזה, אף אחד לא רוצה את עזה. נתניהו עצמו אמר לאחרונה, שאם היה למי למסור את עזה, אולי היה תומך בכיבוש שלה מחדש. השמועה אומרת שהאזרחים בעזה טוענים שאפילו אלוהים לא אוהב את עזה. אבל, עזה כאן. היא לא נעלמת. וככל שירצו בכך, וינסו לבודדה מאחורי גדרות גבוהות וחומות עבות של הדחקה, עזה חוזרת ומוצאת עצמה בלב ליבה של הפוליטיקה האזורית – עזה היא סוגיה אזורית – וכיוון שכל תבערה בעזה עשויה להצית את האזור כולו, כך שחקנים רבים מוצאים עצמם מעורבים במתרחש בעזה. כל אחד מתוך האינטרסים והשיקולים שלו, לא מתוך אהבת מרדכי (עזה) אלא מתוך דאגה לעצמם.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-8 בנובמבר 2018

הפוסט רתימת האינטרסים הזרים לטובת החיים בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך הפיוס הוא ברומטר ליציבות האזורית. כל עוד נמשך הדיאלוג בין הצדדים ומצית זיק של תקוה לשינוי רף האלימות בין רצועת עזה וישראל יורד. מכאן, כישלון שיחות הפיוס בין פת"ח לחמאס מהווה עוד גורם המעודד הסלמה אזורית.

לאורך השנה האחרונה, ומאז פרסמה את מסמכה הפוליטי המעודכן במארס 2017, תנועת החמאס מודה בפה מלא, כי מפעלה הפוליטי לא צלח והיא כשלה במפעל המשילות ברצועת עזה. אחרי יותר מעשור של פיצול, מוכנה חמאס להעביר את השליטה האזרחית על רצועת עזה לידי אבו מאזן והנהגת הרשות הפלשתינית ללא תנאי. אך אבו מאזן מסרב לקבל לידיו את השליטה על הרצועה ולמעשה הכריז על חמאס מלחמת חורמה בלתי מתפשרת.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-9 באוקטובר 2018

הפוסט האינטרס של אבו מאזן: הפלת חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על ציר הזמן, הפגזת המנהרה, המשמשת חלק מארסנל כלי הנשק האסטרטגיים של ארגוני הטרור, נערכה בדיוק בתפר של העברת הסמכויות האזרחיות ברצועת עזה מידי החמאס אל הרשות הפלסטינית. נוכחותם בשטח של בכירי הרשות העובדים באופן צמוד עם אנשי החמאס, הביאה להכלת האירוע בטווח הזמן הקצר. הסוגיה המרכזית אליה נדרשים כרגע הפוליטיקאים ואנשי הבירוקרטיה הפלסטינית היא העברת סמכויות השליטה על מעברי הגבול כרם שלום וארז בצד הישראלי, לצד מעבר רפיח בצד המצרי. מעברים אלה משמשים כצינור החמצן של רצועת עזה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-1 בנובמבר 2017

הפוסט חמאס בחר להבליג על הרס המנהרה כדי לקדם את תכניתו הגדולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נהגה לבטא התנגדות נחרצת להסכמים דומים ותהליכי פיוס בין הרש"פ והחמאס. בשנת 2014 עת הצליחו הפלסטינים להקים ממשלת אחדות, ישראל גינתה את המהלך באופן חריף, ולא הכירה בממשלת האחדות (אולם שיתפה עמה פעולה, בייחוד לאחר תום מבצע צוק איתן). הפעם, ממשלת ישראל לא מיהרה לגנות באופן חריף, הייתה יותר זהירה בביקורתה, ובעיקר התמקדה ב"חישוק" האפשרות לפתיחתו של משא ומתן לשלום, עת הציבה תנאים רבים לממשלה החדשה: שחמאס יכיר בישראל ויפסיק את הטרור בהתאם לתנאי הקוורטט, שחמאס ישיב את גופות החיילים והאזרחים המוחזקים אצלו, שהרש"פ תפגין שליטה ביטחונית מלאה על עזה ותמשיך לפעול כנגד תשתיות הטרור של החמאס בגדה, שינותק הקשר בין החמאס ואיראן, ושהזרמת כספים וציוד לעזה יתבצע רק דרך הרש"פ והמנגנונים שהוקמו לכך.

הפוסט התועלות האפשריות לישראל מתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיצול הפנים-פלסטיני, שבא לידי ביטוי ביצירת שתי ישויות פוליטית נבדלות זו מזו גיאוגרפית ותרבותית – ברצועת עזה ובגדה הערבית – נמשך מזה כעשור. לאורך התקופה, הקושי בגישור על הפערים בין פת"ח לחמאס נבע ממחלוקות בתפיסת העולם הפוליטית והחברתית כלפי דמותה של החברה והמדינה הפלסטינית העתידית, אך גם מהנסיבות האלימות בהן נוצר הפיצול ב-2007 – מעשי הרג ומאבק אלים בין שתי התנועות ברצועת עזה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-15 באוקטובר 2017

הפוסט הסכמות, אך עוד לא הסכם; מבט על תהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההנחה הרווחת שהמנהיגות הנוכחית בישראל וברשות הפלסטינית אינה מסוגלת ורוצה לספק את הסחורה המדינית הדרושה לשם יישוב הסכסוך, מובילה לשימת דגש מחודש על פעילות תומכת-שלום של ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הצורך בעידוד פעילויות משותפות לישראלים ולפלסטינים מופיע כעת שוב ושוב במסמכים בינלאומיים: בדו"ח הקוורטט מקיץ 2016 בהצהרת הסיכום של ועידת השלום בפריז מינואר 2017, ובהחלטת הפרלמנט האירופי בנושא הישראלי-פלסטיני ממאי 2017.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-14 בספטמבר 2017

הפוסט השדרוג המדיני של מחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרספקטיבה היסטורית זוהי אחת השעות הקשות בתולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. הפיצול הפוליטי-גיאוגרפי מקשה על הנהגת אש"ף לנווט דרכה במסלול המדיני ליישום פתרון שתי המדינות לשני עמים, כפי שהתחייבה לו בהסכמי אוסלו. אל מול מסלול הפשרה המדינית קרסה גם האלטרנטיבה שניסתה חמאס להציג בדמות הג'יהאד, שהוביל לאסון הומניטרי כבד ברצועת עזה.

המאמר פורסם באתר Ynet בתאריך ה-5 באוגוסט 2017

הפוסט הברית החדשה בין סינוואר לדחלאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דאגתו של עבאס באה מכמה כיוונים: האחד, כמי שנטל חלק פעיל בעשיית ההיסטוריה הפלסטינית, הוא מודע היטב לעובדה שמדינות ערב ואש"ף ברגע האמת הלכו אחר האינטרסים שלהן. הייתה זו מצרים של סאדאת שהחליטה ב-1979 לנטוש ולחתום על שלום נפרד עם ישראל, וזאת למרות שהסכמי קמפ דיוויד ב-1978 כללו חלק ארוך שטיפל בסוגיה הפלסטינית (אם כי לא לשביעות רצונו של אש"ף שלא הוכר כלל). מלחמת לבנון הראשונה לא הביאה לתגובה ערבית שתציל את אש"ף מידי ישראל, והארגון לא רק שספג מפלה אנושה אלא נאלץ להעביר את מפקדותיו לתוניסיה. ואילו ירדן החליטה ב-1988 להינתק באופן חד-צדדי מהגדה המערבית בעקבות האינתיפאדה הראשונה. השלום עם ירדן נחתם ב-1994 לאחר שערפאת עצמו נטש את ירדן וחוסיין – למרות שהלה סיפק לו מטרייה מדינית במהלך וועידת מדריד (1991) – כדי לחתום על הסכם אוסלו (1993). חוסיין חש נבגד, אך החליט לנצל את המומנטום ולחתום עם רבין על הסכם מבלי לחכות כי ההסכם אכן יתממש ותקום מדינה פלסטינית.

הפוסט ממה חושש מחמוד עבאס? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מחמוד עבאס והטעויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקיפאון בתהליך המדיני בין ישראל להנהגת אש"ף, והמשך הפיצול בין פתח לחמאס, זורעים ייאוש עמק בקרב הפלסטינים בגדה וברצועה. התחושה הרווחת היא שאנו נמצאים בסופה של תקופה, והדור המייסד של התנועה הלאומית הפלסטינית – דור שיצר זהות שנשענה על מאבק בפזורה וניסה להקים מדינה בשטחי 1967 כחלק ממהלך של פשרה היסטורית – קרוב לסיים את תפקידו ללא הצלחה יתרה. ניתן להניח, שהמאבקים הפנימיים המאפיינים את המרחב הפוליטי ברשות הפלסטינית יזלגו למקומות נוספים שבהם יש קהילות פלסטיניות. על רקע זה, הכנס באיסטנבול נתפש כקריאת תיגר של הפזורה על תפקידו ההיסטורי של אש"ף ומוקדי הכוח הפוליטיים בשטחי הרשות, שנוצרו כתוצאה מהסכמי אוסלו.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-19 במרץ 2017

הפוסט קריאת התיגר של הפזורה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדינת ישראל מנהלת גם פעילות דיפלומטית חשאית ענפה על מנת לחדש או לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות מוסלמיות באפריקה שעמן אין לה כרגע יחסים דיפלומטיים. במסגרת פעילות זו, חתמה מדינת ישראל ב-20 ביולי 2016 על הסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה של גינאה (גינאה קונקרי), המדינה הראשונה באפריקה שניתקה את יחסיה עם מדינת ישראל ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בעקבות החתימה על ההסכם ביקר מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר דורי גולד, ב-21 באוגוסט 2016 ברפובליקה של גינאה, נפגש עם נשיא המדינה, פרופסור אלפה קונדה, ועם עשרה משריו. הם דנו בשיתוף פעולה בתחומים שונים וסיכמו על השלמת תהליך מינוי השגרירים. עם תום ביקורו בגינאה, ערך גולד ביקור נדיר ב-22 באוגוסט 2016 במדינה אפריקנית מוסלמית שלישראל אין עמה קשרים דיפלומטיים, ונפגש עם בכירים במדינה. עוד קודם לכן, ב-14 ביולי 2016, הוא ביקר בצ'אד ודן עם נשיאה, אידריס דבי, בחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל שעד למועד כתיבת שורות אלה טרם חודשו.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בYnet בתאריך ה-11 בספטמבר 2016

הפוסט קונטרה לאיראן. השיבה הישראלית לאפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הדרך קדימה ביחסי ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המורכבות של הזירה הפוליטית הפלסטינית מחייבת כמה הערות. מבחינה מדינית, הרשות הפלסטינית קמה מתוקף המשא ומתן של ישראל עם אש"ף, והייתה אמורה להפוך עם סיומו של תהליך אוסלו למדינה עצמאית בעלת ריבונות מלאה. רגע זה אמור היה להתרחש בנקודת הזמן שבה למעשה ימוזגו מוסדות אש"ף והרשות הפלסטינית לכדי מארג מדיני אחד המייצג מדינת לאום פלסטינית מודרנית – מדינה המקבלת את עקרון הריבונות ברוח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מס' 242, וחיה בשלום לצדה של מדינת ישראל. תהליך זה שיצא לדרך ב-1994 לא הושלם מעולם.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-24 באוגוסט 2015

הפוסט לא סחבק, מנהיג חזק. אבו מאזן מחפש מורשת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לא תמיד זה היה ככה. בסיבובי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, נוסחת התיווך הכללית הייתה ברורה למדי. היו אלו המצרים, בגיבוי אמריקאי, שסיפקו את הסחורה. בשנת 2012, לאחר מבצע "עמוד ענן", מצרים אף זכתה למעמד של ערבה להבנות שהושגו בין ישראל לחמאס.

ישראל מעוניינת בהמשכו של מודל זה. לכל אורכו של מבצע צוק איתן, התבטאו בכירים ישראלים בזכות התיווך המצרי, לצד פסילה על הסף של אפשרויות אחרות. השר יובל שטייניץ, למשל, טען שישראל אינה זקוקה שכל העולם יהיה מעורב, כי זה מפחית מהסיכויים להשגת הפסקת אש.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-30 ביולי 2014

הפוסט צריך לשנות פרדיגמה במאמצי התיווך בין ישראל לחמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבו מאזן בחר לעמוד באופן אמיץ אל מול הלכי רוח פופוליסטים הנושבים ברחוב הפלסטיני. החטיפה הנפשעת התקבלה על ידי קבוצות רבות שם כלגיטימית. קמפיינים של שמחה סביב נפילתם של "שלושה שליטים" חדשים החלו לצוץ ברשתות החברתיות. לא רק ברצועת עזה, גם באוניברסיטת ביר זית בחרו לחגוג את האירוע על ידי חלוקת ממתקים לעוברים ושבים. בשפלות לב, ותוך כדי ניסיון לגנוב דעת, החלו ארגוני הטרור הפלסטינים אף לדבר על לקיחתם בשבי של "שלושה חיילים ישראלים".

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-19 ביוני 2014

הפוסט אבו מאזן הולך נגד הרחוב הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נושא האסירים והדיון באשר לדרך הנכונה להמשיך את המאבק בישראל נמצא במרכז סדר היום הפלסטיני מאז החלה ההתקרבות בין פתח וחמאס. מרכזי מחקר פלסטינים אף קיימו ימי עיון סביב שאלה זו. תהליך ההתקרבות הסתיים בהקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, המציגה אחדות למראית עין. ראש הממשלה, שר החוץ ודמויות בכירות נוספות בממשלה הם אנשיו של אבו מאזן ואין בה ייצוג אמיתי ודומיננטי לחמאס. האחדות היא סמלית, וראש הממשלה ראמי חמדאללה הודה בעצמו כי אין לו למעשה שום אחיזה ממשית על רצועת עזה וחמאס ממשיכה לנהל אותה גם ללא ממשלה מטעמה.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-14 ביוני 2014

הפוסט הקשר בין החטיפה לבחירות הפלסטיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בדיונים בכנס העלו הדוברים הפוליטיים הפלסטינאים והאירופאים שורה של עמדות, תובנות והמלצות ביחס לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, אותן שמסכם מסמך זה: מהו מצב המשא ומתן, מהם סיכויי ההצלחה שלו, מה צפוי לקרות אם לא תושג במהלכו פריצת דרך, ואיזה תפקיד יכולה וצריכה אירופה למלא?

הפוסט מדברים על שלום בפרלמנט האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חידוש השיחות בין ישראל והפלסטינים, מציף תהיות בקרב הציבור בישראל. האם אבו מאזן יכול לייצג את כלל הפלסטינים, ומהי סמכותה של הרשות הפלסטינית לשאת ולתת מול ישראל כאשר רצועת עזה נמצאת תחת שלטון חמאס? דווקא בעת הזו, ולאור הפיצול הפלסטיני ואירועי האביב הערבי, חידוש תהליך השלום טומן בחובו הזדמנות עבור ישראל.

הפוסט תהליך הפיוס הפנים פלסטיני וחידוש המשא המתן המדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבו מאזן חש כי מעמדו הולך ונחלש על רקע הצלחת תנועת חמאס לשבור את המצור הפוליטי על רצועת עזה עם ביקורו של אמיר קטאר, שנעשה בניגוד לעמדת הרשות הפלסטינית. הוא הבין כי הקיפאון המדיני לצד ההכרה ההולכת וגוברת בחמאס כמייצגת זרם פוליטי פלסטיני-איסלאמי במזרח התיכון שאחרי "האביב הערבי", דוחקים אותו לפינה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-7 בנובמבר 2012

הפוסט לאובמה כבר יש נובל, עכשיו צריך שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זהו שינוי מהותי בעמדתה של הרשות. מיד לאחר מותו של ערפאת העלתה אלמנתו דרישה לנתיחה שלאחר המוות כדי לקבע באופן מוחלט את סיבת מותו. אז התנגדה הרשות הפלסטינית לבקשה וערפאת קיבלה את הדין.

מאחורי התחקיר של רשת אל-ג'זירה מתחולל מאבק בין גורמי כוח מתחרים על יוקרה, כסף וחיפוש אחר מעמד פוליטי בסביבה משתנה היוצרת תנאי אי ודאות. המשותף לכל גורמי הכוח היא ההיאחזות בדמותו של יאסר ערפאת, שממשיך להיות מקור עוצמה פוליטי וכלכלי גם תשע שנים לאחר מותו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-6 ביולי 2012

הפוסט מי ירוויח מהוצאת ערפאת מהקבר? הופיע לראשונה ב-Mitvim.