המניפולציה הזו מבוססת על שני שקרים שחייבים לחשוף: הראשון – ההתנחלויות מעולם לא סיפקו ביטחון. והשני – שהוא תמצית המניפולציה – יש אפשרות נוספת. סמוטריץ' מתעלם במכוון מחלופת ההסדר המדיני, האלטרנטיבה היחידה שבאמת תספק ביטחון. תשאלו את רבין, בגין, סאדאת והמלך חוסיין. יש סיבה טובה מאוד מדוע סמוטריץ' לא מתייחס לאפשרות הזאת: לא ביטחון מעניין את השר במשרד הביטחון, אלא התנחלויות, ארץ ישראל השלמה וביאת המשיח.

ההתנחלויות והמאחזים בעומק הגדה המערבית, שסמוטריץ' וחבריו לטרלול המשיחי עמלים על הפיכתן לחלק ממדינת ישראל, הן לא רק אסון לחזון הציוני היהודי־דמוקרטי, אלא בראש ובראשונה אסון ביטחוני. הן מגבירות את החיכוך, מעודדות אלימות וטרור מהצד הפלסטיני – המלובים גם על ידי מתנחלים אלימים מהחוות ומהמאחזים – משחיתות חיילים ושוטרים, וגוררות את צה"ל לשיטור במקום להיערכות למלחמה. מפעל ההתנחלויות, שנועד במכוון למנוע את האפשרות של הסדר מדיני ולגזול מהפלסטינים כל תקווה לעצמאות, אינו מביא ביטחון. הוא מלבה מלחמה, מחליש את המתונים ומחזק את חמאס ואיראן. ההתנחלויות מסכנות את יציבות האזור כולו.

גם נוכחות צבאית לבדה אינה מובילה לביטחון ארוך טווח. צה"ל אינו כל-יכול. בניגוד לשקרי סמוטריץ', אנו זוכרים היטב שההתנחלויות בגוש קטיף והנוכחות הצבאית ברצועת עזה לא מנעו מחמאס לבצע פיגועים קשים ולשגר רקטות. סמוטריץ' מנסה למכור לנו מודל שמעולם לא עבד: מלחמה בלתי פוסקת שתשיג ביטחון לאורך זמן. זאת הוכחה ששר ה"ייאוש במקום תקווה" אינו מבין בביטחון לאומי.

גורמי הביטחון שבים ומבהירים שהמענה הצבאי חלקי והשפעתו נשחקת, לנוכח אויב שלומד את מהלכי הצבא. ביטחון ארוך טווח נוצר רק כאשר ההישג הצבאי מתורגם להישג מדיני המוביל לשינוי עמוק במוטיבציה של היריב וליצירת מאזן אינטרסים חדש שבו לצדדים יש סיבה אמיתית לשמר את הסטטוס קוו. נוכחות צבאית רציפה או נסיגה חד צדדית לא משיגות זאת. רק הסדר מדיני המבוסס על גבולות מוכרים ומוסכמים יביא ביטחון לישראל. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים זאת לאורך עשרות שנים.

מהלך מדיני כזה אפשרי גם מול האתגר של עזה. הוא יתבסס על החלפת שלטון חמאס בחלופה שלטונית פלסטינית, הנתמכת בכוחות בינלאומיים ואזוריים. הסדר כזה ישים קץ לסבל שגרמה המלחמה: הוא יביא להשבת החטופים, ירחיק את חיזבאללה מהגבול וישיב את המפונים בבטחה לבתיהם. בנוסף, הוא יאפשר לגבש ברית מתונים אזורית בהובלת ארה"ב, שתעמוד איתנה מול איראן והשלוחות הרדיקליות שלה.

כל צעד לקראת הסדר מסכן את החזון המשיחי המטורף של סמוטריץ', ולכן הוא מתנגד לכך בתוקף. אומה חפצת חיים חייבת להציב אלטרנטיבה ביטחונית אמיתית מול חזון סמוטריץ'. בפני ישראל מונחת כיום הכרעה אמיתית: לחיות על החרב למען חזון משיחי מטורלל, או לקדם הסדר אזורי למען ביטחון ישראל.

המאמר פורסם ב-11.8.24 באתר וואלה!

הפוסט סמוטריץ' רוצה שנבחר בין תבוסה וההתנחלויות. יש אופציה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר שנים שמתקיים אנכרוניזם אנטי דמוקרטי מסוכן בניהול קרקעות ליהודים בלבד, במדינה שיש בה 20% שאינם יהודים. אולם החלטתה האחרונה של מועצת המנהלים של קרן קיימת לישראל הציבה את הארגון באופן ברור בצד שמסכן באופן מוחשי את עתיד הציונות.

ראשי התיבות קק"ל הפכו מקרן קיימת לישראל לקרן קיימת לחיסול ישראל. אפילו לא קרן קיימת לישמעאל, משום שבניגוד לתומכי "פתרון" המדינה האחת בקרב הפלסטינים, המדינה דו-לאומית שתיווצר, אם תימשך רכישת הקרקעות לטובת הרחבת מפעל ההתנחלות, אינו טוב לא לישראל ולא לפלסטינים. הוא יוביל למציאות של אפרטהייד ולשפיכות דמים בלתי פוסקת.

התהליך הרע והמסוכן עובר על קק"ל הוא לא חדש, אולם מאז הבחירות האחרונות להנהלת המוסדות "הציוניים" המצב החמיר קשות. בחירתו של איש הימין אברהם דובדבני, כיו"ר קק"ל החמיר את המגמה וקטע כל סיכוי שהארגון יממש את ייעודו.

ההחלטה האחרונה מעמיקה את השסע בין רוב יהודי ארה"ב, שתומכים בחזון שתי המדינות לשני עמים, לבין ממשלת ישראל ולממסד היהודי שעדיין תקוע בעבר טרום הקמת המדינה.

טוב עשתה הקהילה הרפורמית שמייצגת את הזרם הדתי הגדול ביותר בצפון אמריקה כשגינתה את ההחלטה האחרונה של קק"ל. טוב עשה הארגון האמריקאי JNF שניתק כבר מזמן כל קשר עם קק"ל, למרות ההיסטוריה המשותפת של שני הארגונים. עכשיו הזמן ל-JNF להבהיר את התנגדותו למדיניות של קק"ל ולמנוע מעבר כספים כל עוד המדיניות הנוכחית בתוקף.

בתור ציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אני מזועזע איך מעשים כאלו הופכים את המונח ציונות למילת גנאי בקרב הדור הצעיר בארה"ב. במקום שהציונות תוצג כתנועה הלאומית של העם היהודי, שמגיע לו זכות לריבונות כפי שמגיע לכל עם, היא הופכת על ידי המדינה והמוסדות "הציוניים" לזרוע הכיבוש והפגיעה בערכים הליברליים, שמהם צמחה הלאומיות היהודית ומהם צמחה הציונות.

נוצר תהליך מעגלי בו, בשם הציונות לכאורה נעשים מעשים שאינם מתיישבים עם ערכים ליברלים ואז כשהליברלים יוצאים בביקורת על הציונות הם מוגדרים כאנטישמים, מה שמרחיק אותם אף יותר. אם מישהו חושב שזה תהליך חיובי משום שהוא מספק מטרות להסברה הישראלית אז זו טעות חמורה.

הגיעה השעה שקרן קיימת לישראל תמסור את האדמות שבחזקתה למנהל מקרקעי ישראל ושתשקיע את משאביה בשיפור איכות הסביבה ובחינוך של כל תושבי הפריפריה בישראל כפי שעושה ארגון ה-JNF האמריקאי.

הגיעה גם השעה שנזכיר לעצמנו מה היא משמעות הציונות המודרנית כפי שנוסחה על ידי מקימי המדינה בהכרזת העצמאות. הציונות היא הנוסחה שמשמרת מצד אחד את הקשר של מדינת היהודים עם העם היהודי ומצד שני מהווה בית שווה זכויות לכל אזרחי המדינה יהודים ולא יהודים כאחת ואחד בלי הבדלי דת, גזע מין, עדה והעדפה מינית.

ההחלטה האחרונה של קק"ל עושה בדיוק הפוך ולכן היא החלטה אנטי ציונית בעליל.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 23 בפברואר 2021

הפוסט איך הפך קק"ל מסמל ציוני לארגון אנטי ציוני בעליל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משרד החוץ מסר כי מטרת ההחלטה היא "יישום סטנדרט כפול כלפי ישראל וייחודה לרעה. קיימים כ-200 סכסוכים טריטוריאליים שונים ברחבי העולם, אשר בעניין סימון מוצריהם לא פסק בית הדין ואליהם אף לא התייחס. זוהי החלטה פוליטית מפלה".

אבל הטענות על יחס ייחודי ומפלה אינן נכונות. יתרה מכך, הן חלולות. הקהילה הבינלאומית לא מתעלמת ממקרים דומים בעולם וההחלטה לא סותרת את המדיניות האירופית, אלא משלימה ומאשררת אותה.

ישראל שולטת בשטחים על ידי כיבוש צבאי, הקימה את מפעל ההתנחלויות וביצעה סיפוח-בפועל ברמת הגולן ומזרח ירושלים. בעתיד גוברים הסיכויים שתספח חלקים בגדה המערבית, שם כבר מתקדם סיפוח זוחל ולא מוצהר. בשנים האחרונות קוראים מנהיגי הימין, לרבות ראש הממשלה, להחיל את הריבונות על הגדה או על חלקים באופן רשמי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-ynet ב-17 בנובמבר 2019.

הפוסט האיחוד האירופי נוהג בהתנחלויות בעדינות הופיע לראשונה ב-Mitvim.