הדרך הנכונה להנגיש את הלקחים לדור הצעיר בעולם הוא על ידי שינוי הגישה שלפיה השואה היא רק שלנו, תוך התעלמות מג'נוסייד שסבלו עמים אחרים והתייחסות לאנטישמיות כאילו היא קטגוריה שונה משנאת זרים וגזענות באופן כללי. הדרך להילחם באנטישמיות ובשנאת זרים בכלל היא על ידי קואליציות עם מיעוטים אחרים, עם עמים אחרים ועם אינדיבידואלים שסבלו מתופעות דומות, או בסכנה לסבול מהן.

להלן מתוך מנשר ניצולי השואה שהתפרסם ב-2003: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה ולזכויות האדם, לסובלנות וסבלנות ונגד הגזענות ואידאולוגיית טוטליטריות".

האתוס המקובל בישראל הוא להתעלם מהלקחים האוניברסליים של השואה – הסכנה בלאומנות, בפגיעה בזכויות אדם של מיעוטים וביחס עוין לאחר. מנגד, אנחנו ממנפים את השואה כדי להצדיק לאומנות על ידי שימוש בקורבנות היהודית, ועל ידי כך הודפים כל ביקורת על תופעות של גזענות אצלנו. כמו ילד מוכה שהופך לאב מכה, במקום לשנות את הדפוס אנחנו מאמצים אותו.

אפי איתם מהווה את תמצית הגישה הזאת של עליונות יהודית, שבין השאר רואה בערבים כמי שאינם צריכים להיות כאן ואם כן אז רק כעבדים נרצעים. זה לא מפני שהוא קצין בכיר בצבא לשעבר. יש אין סוף מפקדים בכירים שפרשו מהצבא, מהמוסד ומשב"כ ודווקא אימצו גישה הומנית, שמבינה את הסכנות בקיצוניות יהודית. אולם איתם מייצג דווקא את המיעוט בין בוגרי המערכות שנועדו להגן על ישראל כאחד מלקחי השואה. הוא מייצג את אלו שלא הפנימו גם את הלקחים האוניברסליים וההומניים מהשואה.

אפי איתם, שהגדיר פעם את הערבים בישראל "איומים חמקניים" הדומים לסרטן, או "גיס חמישי וחבר של בוגדים", זה שאיים על ח"כים ערבים ש"נגרש אותם מהבית הלאומי של העם היהודי", והשתעשע ברעיון ש"בלי היהודים העולם לא לחיות", לא צריך לקבל את התפקיד.

כדי ש"יד ושם" ימלא את תפקידו החינוכי החשוב, יש להעמיד בראשו הומניסט/ית שמייצג/ת חמלה כלפי אוכלוסיות חלשות גם אם הן אינן יהודיות. מישהו/י שיש לו/ה אמפתיה לסבל של אחרים ושיכול/ה לייצר קואליציות עם גורמים הומניסטים ברחבי העולם כולו שמתמודדים עם אותם האתגרים.

מינוי של אפי איתם הוא חזרה על הדפוס שלפיו מדינת ישראל חוברת לגורמים גזעניים ופופוליסטיים ברחבי העולם, שהגישה שלהם היא זאת שהובילה את האנטישמיות ותפיסת העליונות הלבנה, אבל עכשיו מוצאים בישראל בת ברית בשל כך שהמהגרים המוסלמים או מיעוטים אחרים מדאיגים אותם כרגע יותר מיהודים.

"יד ושם" צריך להכיר בכך שהיו גם חסידי אומות עולם שהצילו נפשות שאינן יהודיות ושגם בהם העולם צריך להכיר ולגמול להם על התנגדותם לשנאה ועל האומץ להציל את האנושיות שבעולם ובאדם נגד הרוע. "יד ושם" צריך לחבור לארגונים אחרים שעוסקים בג'נוסייד – הארמני, ברואנדה ובמקומות אחרים בעולם. רק אז נוכל להגיע למיליוני צעירים שאינם יכולים להבין מדוע אנחנו מנסים לייצר מונופול על הסבל ועל הקורבנות.

ישראל צריכה להבין שדווקא הגזענות של יהודים פוגעת בזכר השואה. דווקא כמי שהיה קורבן של הפשע הנורא של השואה, אנחנו חייבים לשמש דוגמה במדינת הלאום שלנו; דוגמה של זכויות למיעוט וחינוך נגד גזענות ושנאה. אפי איתם משדר בדיוק את המסר ההפוך.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 באוקטובר 2020.

הפוסט השואה היא לא רק שלנו. ואפי איתם לא מתאים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באושוויץ, המחנה הגדול ביותר שהוקם על אדמת פולין, פעלה מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר של הצורר הנאצי. היו שם מחנות עבודה ומחנות השמדה. לשם הובלו לא רק יהודים, כי אם גם רומא (צוענים), הומוסקסואלים, חולים ונכים, כל אלה שאיימו על שלמות וטוהר הגזע הארי. 75 שנה לאחר תום המלחמה הנוראה, מגיעים לראשונה ליד ושם בירושלים נציגיהן של 48 מדינות העולם החופשי ביניהם מלכים, נסיכים, ראשי ממשלה ושרים, לזכור ולהרכין ראש לששת המיליונים ששכל העם היהודי.

אף כי בהיסטוריה האנושית התרחשו מעשי רצח עם רבים מספור, אין ספק כי שואת העם היהודי היא ללא תקדים בתולדות האנושות כולה: שכן מדובר במקרה היחידי בו אחת האומות הנאורות ביותר באירופה, שהולידה הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית, החליטה למחוק מעל פני האדמה עם שלם, עד אחרון היהודים, ולהשמיד כל זכר לתרבותו, לקיומו ולתרומתו לאנושות.

אמנם רדיפת העם היהודי אינה מעשה חדש בהיסטוריה ומבחינה זו השואה הייתה שיאו של תהליך ארוך שנים מאז הוגלה העם מארצו: השנאה וההסתה של הכנסייה הקתולית, הגזרות, האינקוויזיציה, הגירושים והפוגרומים – כל אלה גבו עשרות אלפי קורבנות. אך הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה פותחה תורת הגזע לממדים כאלה ושהיא שימשה בסיס רעיוני למעשה טוטאלי, מוחלט, "הפתרון הסופי", מחיקתו של האדם, השמדת אזרחי אותה המדינה, מחיקתו של עם שלם.

נציגי העולם אשר מגיעים במיוחד לטקס ביד ושם הם עדות חיה לכך שהעולם זוכר את השואה ואת השנאה והגזענות שהובילו אליה. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחה ההרסני של האנטישמיות. האו"ם קבע יום זיכרון בינלאומי בו מקיימים ממשלות ופרלמנטים ברחבי העולם טקסים ממלכתיים, ומתחייבים להיאבק נגד הגזענות ונגד שנאת הזר. חרף זאת, אנו עדים לגל גובר של תקריות אנטישמיות באירופה ובארה"ב.

אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר העולם גילה ותעד את הזוועות, היינו סבורים שאיש לא ירצה עוד להביע או להפיץ דעות אנטישמיות, או להיות שותף לתנועות ניאו-נאציות. חשבנו שהאנטישמיות פסה מן העולם. אך התעוררנו למציאות שונה: היום היהודים באירופה משמשים שוב כמטרה, בגלל שהם יהודים, ובתי התפילה, בתי העלמין והעסקים שלהם מותקפים. אלפי צעירים צועדים ברחובות הערים, במועל יד, וצועקים שוב "מוות
ליהודים". בכמה מדינות במזרח אירופה נעשים מאמצים עקביים לעוות ולשכתב את ההיסטוריה כדי לפטור את עמי המקום מכל אחריות.

במסורת היהודית, הזיכרון הוא ערך מכונן. "והגדת לבניך" זהו הצו שקיבלנו. לספר לבנים, להעביר את המסורת לדורות הבאים. בישראל אנו זוכרים. והפרדוקס הוא שככל שהאירועים הטרגיים מתרחקים בזמן ובמקום, כך גדל הצל שלהם. דורות ההמשך, הדור השני והשלישי, צמאים לדעת ולהבין. יותר ו יותר אומנים, סופרים, ציירים, מלחינים ואנשי קולנוע ילידי הארץ מקדישים את יצירותיהם לשואה על כל היבטיה ומורכבותה. כי את אושוויץ אי אפשר להסביר, אפשר רק לספר.

אבל אנחנו, בני הדור הזה שחווה את השואה, שואלים מה יזכור העולם אחרי שאחרון ניצולי השואה כבר לא יהיה בינינו. מה יזכרו הילדים בעוד 50 או 100 שנה? האם תהפוך השואה לעוד פרק בהיסטוריה אותו ילמדו תלמידים משועממים לפני שיעברו לפרק הבא? עלינו מוטלת החובה לעצב את זיכרון השואה. עלינו להעביר הלאה לא רק את זכר סבלם של המיליונים, לחזור על סטטיסטיקות יבשות, אלא לספר על מאבקם היומיומי של אותם הקורבנות שכבודם חולל ושניסו לשמור על צלם אנוש. עלינו לספר גם על מעשי החסד והאהבה הקטנים, ועל גבורתם של אלה שלקחו נשק לידיהם והתנגדו. כי המסורת היהודית מקדשת את החיים. ועל מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית להיאבק נגד מגמות הכחשת השואה, עיוות ושכתוב ההיסטוריה, גם אם יעיב הדבר על יחסיה הטובים עם מדינה זו או אחרת.

בחודש אפריל 2002 קיימו ניצולי השואה כנס בינלאומי ביד ושם. במנשר אותו הם פרסמו לאחר הכנס, נכתב בין היתר: "היום כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזיכרון לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר".

המאמר פורסם במעריב ב-22 בינואר 2020.

הפוסט 75 שנה לשחרור המחנות: המאבק בהכחשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עבור מדינת ישראל, מאבק זה אינו מאבק היסטוריוגרפי אלא מאבק פוליטי מרכזי – על מקומה בעולם, על עוצמתה, על זהותה ועל זכות קיומה. השאלות בנוגע למה שקרה בזמן השואה אינן תיאורטיות, ולתשובות הניתנות יש השלכות פוליטיות ובינלאומיות מרחיקות לכת.

מדינת ישראל קמה מתוך ועל חורבות השואה, וההיגיון הבסיסי בעזרתו מצדיקה ישראל את קיומה כבית לאומי ליהודים נשען במידה רבה עליה ועל לקחיה. לאורך השנים, הצליחה ישראל למקם עצמה בעולם כקול המוסרי המוביל את המאבק באנטישמיות. לצערי, פעמים רבות מדי הדבר נעשה רק בנוגע לאנטישמיות ולא כקול היוצא באופן נחרץ מול כל תופעה של גזענות ושנאת זרים, אולם כך או כך, הפך מרכיב זה לחלק מעוצמתה הרכה של ישראל.

פטירתם בשיבה טובה של הניצולים ששרדו את התופת, של החיילים ששחררו את המחנות ושל הפולנים והגרמנים המבוגרים שהיו עדים ושותפים למתרחש, מסייעת לגורמים פוליטיים לפעול לשינוי הסיפור ההיסטורי בנוגע למה שקרה בשואה. בנוסף, נחלש והתעמעם הקונצנזוס סביב הסיפור שהובילה ישראל. מאבק חריף נפתח על הזיכרון ההיסטורי כדי להצדיק פעילות פוליטית עכשווית.

לישראל לקח זמן לזהות את התהליכים. בתחילה למשל, הייתה המדינה סלחנית כלפי ממשלת פולין וניסיונותיה להוביל לעיצוב נרטיב אחר בנוגע לשואה ולתפקיד הפולנים בה, היות והאחרונים סייעו לממשלת ישראל למנוע מהאיחוד האירופי לקבל החלטות המגנות את ישראל בגין הכיבוש וההתנחלויות. לכן נתניהו קידם משא ומתן עם הפולנים בנוגע לחוק המבקש לקדם את הנרטיב שלהם, וחתם עם ראש הממשלה הפולני על הצהרה משותפת אשר משרתת את הנרטיב הפולני. ביקורת רצינית מבית, לצד משברים בין המדינות סביב הנושא, הביאו את ישראל להבין כי עליה למתוח קו ברור. בשנה האחרונה חלה התרחקות בין ישראל ופולין גם על רקע נושא זה.

לא פשוט לישראל להציב קו מוסרי ברור אשר יתמוך בנרטיב שלה, יצדיק את קיומה של המדינה כפועל יוצא של מאורעות השואה ויהלום את המסרים האוניברסליים להם שותפים היהודים בתפוצות, המוסדות הבינלאומיים, מדינות המערב והכוחות הדמוקרטים-ליברלים ברחבי העולם. לא פשוט לעשות זאת בזמן שישראל עצמה מתחזקת כיבוש מתמשך של הפלסטינים בשטחים. יכולתה של המדינה לטעון למוסריות אוניברסלית נפגעת, כמו גם עוצמתה הרכה, חוזק טיעוניה בנוגע לזיכרון השואה ויכולתה להיאבק באנטישמיות.

לא פשוט לישראל כי היא בעצמה פועלת בימים אלה לשנות את הנרטיב ההיסטורי והקונצנזוס הבינלאומי אותו היא עצמה חתרה לייצר. במהלך השנים האחרונות ראינו כיצד ממשלת ישראל מנסה להתמודד עם הביקורת הבינלאומית על הכיבוש בעזרת קידום הגדרה חדשה של אנטישמיות, שקובעת כי גם ביקורת על ישראל ומדיניותה היא סוג חדש של אנטישמיות. הגדרה זו זוכה לביקורת רבה מצד יהודים, היות והיא מעקרת ומסלפת את המסרים האוניברסליים שהיוו חלק חשוב מהלקחים שצמחו לאחר השואה, ומעצימה דווקא את המרכיבים הלאומיים.

המאבק על הסיפור ההיסטורי נמשך: בטקסים המתרחשים על אדמת אירופה, אשר לצערי ישראל נעדרה לאחרונה מחלקם והשאירה את הבמה לפולנים; במאמצי חקיקה של ממשלים במזרח אירופה; ובפעילותם של מכחישי שואה ושל אנטישמים ברחבי העולם.

על ישראל לקחת חלק פעיל ודומיננטי במאבק זה. קיומו של הטקס ביד ושם הוא חלק מפעילות זו, וטוב שהוא מתרחש. נכון יהיה להשאיר את הבמה בטקס לחוקרים, לניצולים ולנציגי המשחררים של המחנה, שיציגו את הלקחים האוניברסליים שצמחו מתוך הפלנטה של אושוויץ ושמחייבים אותנו לוודא ש"לעולם לא עוד". כבר עייפנו מפוליטיקאים, בישראל או בפולין, שמנצלים ניצול ציני את השואה כדי לקדם רעיונות לאומניים ומעוררים ספק האם למדנו היטב את השיעור ההיסטורי.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 ביואר 2020.

הפוסט פוליטיקאים, הסירו ידיכם מהשואה הופיע לראשונה ב-Mitvim.