הנשיא עאון וראש הממשלה סלאם השמיעו בימים האחרונים מסרים שלא שמענו כמותם. סלאם הבהיר בנאומו בפרלמנט: “אנו רוצים מדינה שההחלטה על מלחמה ושלום תהיה בידה, שאינה מנהלת מנטליות תוקפנית אלא הגנתית”, והוסיף: “נפעל כדי להשיג את הנסיגה הישראלית לגבולות הבינלאומיים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ב־1949”. הנשיא החרה החזיק אחריו ובריאיון נרחב לעיתון "אל־שרק אל־אווסט" הדגיש: “החלטות על מלחמה ושלום הינן בידי המדינה. לא נאפשר לאף אחד למלא תפקיד זה”.

ימים אחדים קודם לכן התקיימה הלווייתו של חסן נסראללה, חמישה חודשים לאחר הריגתו. ניתן היה לראות בה סגירת פרק היסטורי בדברי ימי הארגון. מאמר שהתפרסם בכתב העת NEW LINE MAGAZINE מאת כותב שיעי המחיש באופן מרתק את התחושה בעדה השיעית, שאותה כינה “הקתולים של העולם המוסלמי”. הכותב תיאר כיצד לקחה אותו אמו ב־1997, בהיותו ילד, לחזות בביקורו של האפיפיור בלבנון, במעין גזירה שווה עם הלווייתו של נסראללה, “הקדוש” של העדה השיעית. הוא התייחס בגלוי לחולשת הארגון, שאיבד את הנהגתו ואת כוחו הצבאי, ובזלזול מסוים להנהגה החדשה.

מבחינת ישראל, מדובר בתחילתו של תהליך שבו היא רצתה שנים רבות. כוחות צה”ל נסוגו מלבנון בהתאם להסכם הפסקת האש, להוציא חמש נקודות בקרבת הגבול. הזהירות וסימני השאלה בירושלים בעניין יכולתה של ממשלת לבנון ליישם במלואה את החלטה 1701, ולפרוק את חיזבאללה מנשקו, מובנים.

הארגון נחלש מאוד, אולם לא נעלם מהזירה הלבנונית. עם זאת, הנשיא וראש הממשלה בלבנון מזהים את שעת הכושר, ואינם מסתירים את כוונתם לנצלה ולהעביר את מושכות השליטה לידיהם. הם נהנים מתמיכה משמעותית מצד שחקנים חיצוניים כארצות הברית, צרפת וסעודיה, ומצד הציבור הרחב שקצה נפשו במשבר הכלכלי החמור ובמעורבותה של לבנון במלחמות לא לה.

המדיניות הישראלית המתבקשת חייבת לגלות בגרות, אורך רוח ואף נטילת סיכונים מחושבים, שלא יפגעו במאמצים הלבנוניים לייצב את המדינה. הקדנציה של הממשלה אומנם קצרה מאוד, כשנה, עד הבחירות לפרלמנט ב־2026, אבל כהונת הנשיא נמשכת שש שנים.

הנסיבות הפנים־לבנוניות והאזוריות מספקות מרחב תמרון ופעולה, אומנם לא בלתי מוגבל, לממשל הלבנוני. הקשיים רבים, אבל מדובר בפוטנציאל נדיר, שישראל חייבת לאפשר את מיצויו. ראוי שהיא תימנע ממהלכים שיביכו את הממשל החדש או את הציבור הלבנוני – מטס חיל האוויר בעת הלווייתו של נסראללה, למשל, לא היה נחוץ כדי להזכיר את עליונותה הצבאית של ישראל. ההישג הצבאי סיפק הזדמנות להישג מדיני. חבל לפספס אותה.

המאמר פורסם ב-10.3.25 באתר מעריב.

הפוסט פשוט אל תפריעו: לבנון משנה את פניה – ישראל צריכה לתת לזה לקרו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בלבנון יהיה כעת בעל בית, לאחר יותר משנתיים שבהן לא צלחו הניסיונות לבחור נשיא חדש למדינה. עאון נתמך על ידי הציר הבינלאומי המתנגד לאיראן (ובעיקר על ידי ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת) ומגיע מתוך הממסד הצבאי שאמון על יישום הפסקת האש עם ישראל. אלו הן בשורות טובות, אך מימוש הפוטנציאל שבהן תלוי רבות באופן שבו תתנהל ישראל.

להמשיך להחליש את חיזבאללה

בשנה החולפת ישראל הכתה את חיזבאללה. הפעלת הכוח שלה בלבנון בקיץ-סתיו 2024 הביאה את הארגון – בסיוע מאמצי התיווך האמריקאיים – להסכים בחודש נובמבר להפסקת אש של 60 יום, ובכך לוותר על התחייבותו להמשיך בלחימה כל עוד ישראל מוסיפה להילחם בחמאס בעזה. היחלשות הארגון גם נתנה את האות למהלך המוצלח של האופוזיציה הסורית להפלת שלטון אסד, בעל בריתם של חיזבאללה ואיראן.

הפסקת האש עם חיזבאללה היא בין ההישגים המדיניים היחידים שישראל הצליחה להשיג מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, וחשיבותה רבה. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף, חדל כמעט לחלוטין ירי הטילים על יישובי הצפון. אף שרבים מתושבי הצפון עדיין אינם מרגישים בטוחים דיים לחזור לביתם, סקרי דעת קהל מעידים שרוב בציבור הישראלי תומך בהפסקת האש. תמיכה זו ניכרת גם מצד מדינות האזור ובעלות בריתה של ישראל במערב.

האינטרס הישראלי צריך להיות להפוך את ההפוגה הזמנית בלחימה לקבועה, ולממש את ההזדמנויות שהיא יוצרת – ובהן החלשת חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית ושינוי הדרגתי באופי היחסים בין ישראל ללבנון. ואולם, ככל שסיום 60 ימי הפסקת האש מתקרב, מתרבים הספקות לגבי מחויבותה של ישראל להסכמות שהושגו ולסיום הלחימה בגזרה הצפונית. על ישראל לפעול בחוכמה, גם בזירה הצבאית וגם בזו המדינית, באופן שישרת בצורה מיטבית את יעדיה האסטרטגיים לאורך זמן.

זמזומים מעל ביירות

למרות שחיזבאללה הובס (בסבב הזה) על ידי ישראל, הוא טרם הובס בזירה הפנימית ופועל לנסות לשמר את נכסיו ומעמדו. חיזבאללה הוא מייצג אותנטי של חלקים משמעותיים מהציבור הלבנוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בפרלמנט הלבנוני, שבו לארגון יש נציגים והשפעה. סקר של מכון אמריקאי מראשית 2024 הראה ש-93% מן השיעים במדינה – כרבע מאוכלוסיית לבנון – החזיקו בזמנו בדעה חיובית על חיזבאללה. לקראת הבחירות לנשיאות, המועמד המועדף על חיזבאללה בחר לפרוש מהמרוץ ולהכריז על תמיכה בעאון, מחשש לתבוסה אפשרית שתעיד על חולשת הארגון.

מנגד, מתנגדי חיזבאללה בלבנון מזהים שעת כושר לשנות את מאזן הכוחות, ופעלו בהצלחה מאז כינון הפסקת האש לבחור נשיא חדש למדינה. בעיניהם, מדובר היה בהזדמנות ליצור הנהגה חדשה, שמתנגדת לחיזבאללה ומקורבת למערב ולמדינות ערב המתונות. לישראל, למרות עוצמתה הצבאית, אין יכולת השפעה משמעותית על הזירה הפנים לבנונית, ועליה להימנע ממהלכים שיציירו אותה – כפי שכבר קרה בשנות ה-80 – כמי שמנסה להכתיב תהליכים ולהמליך מלכים שם.

עם זאת, מהלכיה של ישראל בהחלט יוצרים הקשר שמשפיע על התפתחויות הפנים בלבנון. בעבר זכה חיזבאללה לתמיכה גם מעבר לבני העדה השיעית במדינה, משהצטייר כמגן הריבונות הלבנונית הרמוסה מפני ישראל רבת העוצמה. ישראל צריכה כעת להפעיל את כוחה הצבאי בזהירות, כדי שלא להגביר מחדש את התמיכה הדועכת בחיזבאללה ברחוב הלבנוני.

יש לצמצם את טביעת הרגל הצבאית של ישראל בלבנון, לרבות טיסות של כלי טיס המזמזמים – על פי דיווחים מלבנון – מעל ביירות, ולהימנע ככל שניתן מעימותים עם חיילי צבא לבנון. אלה אמורים – לפי הסכם הפסקת האש – למלא תפקיד מרכזי בהחלפת חיזבאללה, ולישראל יש אינטרס להעצים אותם. ברמה הטקטית, המשך הפגיעה של צה"ל בצבא לבנון צפוי להחליש את נכונותו להתעמת עם חיזבאללה. ואילו ברמה האסטרטגית, המשך הפגיעה עלול להחליש את מעמדו של ג'וזף עאון, עת יעבור מתפקיד הרמטכ"ל לכס הנשיא.

לקחי מלחמת לבנון הראשונה

בלבנון מתלוננים על הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד ישראל ומדווחים על יותר מאלף הפרות שכאלו מאז סוף נובמבר. הדבר מעורר כעס, מצטייר כפעילות ישראלית דורסנית שפוגעת ללא צורך באזרחים, ומקשה על יצירת מנגנונים שיאפשרו קידום אינטרסים משותפים לשתי המדינות. על ישראל להפסיק את ההפרות הללו, בכפוף לזכות ההגדרה העצמית המוזכרת בהסכם הפסקת האש, ולעצור את ההרס השיטתי שהיא זורעת בכפרים שכבשה בדרום לבנון.

המשך ההתנהלות הישראלית הנוכחית הוא קרקע פורייה לתמיכה בחיזבאללה. הוא גם יוצר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון, שעשויים להיות בני שיח חשובים בניסיונות עתידיים להגיע להסכמות על סימון הגבול היבשתי בין המדינות ולהגדיר מחדש את אופי היחסים ביניהן.

ישראל צריכה ללמוד מחוויית מלחמת לבנון הראשונה. ההישגים הצבאיים המהירים שלה כורסמו אט אט נוכח המצב הפנימי בלבנון. את מקומו של הכוח הפלסטיני שהוגלה בזמנו לתוניסיה תפס כוח חזק עוד יותר, חיזבאללה, שהפך לבעיה אסטרטגית, בין היתר, נוכח הקשר שלו עם איראן. אל לנו להסתנוור מן ההישג הצבאי קצר הטווח שהושג לאחרונה. לבנון היא מדינה מורכבת וקשה להשפעה, אך תוצאות המלחמה כבר הניעו בה מהלכים פנימיים שעשויים לעלות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

על ישראל להימנע כעת מגרימת נזק ופגיעה בתהליך הפנימי בלבנון, להביע מחויבות למימוש הפסקת האש – כולל נסיגת צה"ל מדרום לבנון, להצהיר על רצונה בעתיד של שלום עם מדינת לבנון ולהשקיע מבחינה מדינית בהרחבת התיאום וערוצי הקשר עמה, בסיוע גורמים בינלאומיים דוגמת האו"ם, ארה"ב, צרפת ומדינות המפרץ. הדבר חשוב עוד יותר לאור השינויים הדרמטיים שמתחוללים בסוריה, שישפיעו בשנים הקרובות על עתיד האזור כולו.

שימוש מוגזם ומתמשך של ישראל בכוחה הצבאי מול לבנון עלול להביא לקריסה קרובה של הפסקת האש, להרחיק מתושבי הצפון את החזרה לביתם, להוביל לפגיעה נוספת בחיילי צה"ל, לחזק את חיזבאללה, להגביר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון ולהעלים את ההישג הצבאי המרשים של ישראל. ישראל נדרשת כעת לפעול בחוכמה, מבחינה מדינית וצבאית, ולא לתת להזדמנות הלבנונית לחמוק. את הפסקת האש יש לממש, לשמר ולהפוך לקבועה.

המאמר נכתב על-ידי ד"ר אהוד ערן, ד"ר נמרוד גורן והשגריר בדימוס מיכאל הררי, ופורסם ב-16.1.25 באתר הארץ.

הפוסט בלי הפרות ובלי התערבות בפוליטיקה הפנימית: הפסקת אש בצפון היא אינטרס ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנקודת הזמן הנוכחית בולטות שתי תפיסות שונות. הצד הלבנוני מפרש את הפסקת האש במונחי חזרה להחלטה 1701, אומנם בנסיבות אחרות מאלו של 2006. כעת, מדובר במכה ניצחת שספג חיזבאללה, מכה שכבר מקרינה על הזירה הפנימית בלבנון. ניכר מאמץ אסרטיבי יותר לבחירת נשיא שאיננו מוכתב על ידי חיזבאללה. בעדה השיעית מדווח על קולות אופוזיציוניים לארגון, שיש לראות אם וכיצד יתפתחו.

מבחינת ישראל, מדובר אומנם בחזרה לנוסחת 1701, אבל החשיבה הישראלית רחוקה מזו של 2006 ונשענת הרבה פחות על הכלה. קריסת משטר אסד בסוריה מתווספת לכך. התמונה בדמשק איננה ברורה דיה, אבל השלכותיה על לבנון, איראן והאזור כולו משמעותיות וכבר ניכרות. מבחינה זו, השאלה מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון מקבלת משמעות מיוחדת. חשוב לשים לב בעניין לשני מועדים חשובים: ישיבת הפרלמנט הלבנוני לבחירת נשיא ב־9 בינואר, וכניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן ב־20 בינואר.

השאלה הקריטית היא, האם הזירה הפוליטית והחברתית בלבנון תצליח לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות ותפעל בהצלחה ליישומו של תהליך סבוך ומורכב של חיזוק העצמאות של מוסדות המדינה? ובמקביל, האם לישראל יש אורך הרוח וההבנה המספיקים כדי לאפשר לתהליך זה לקרום עור וגידים?

ישראל חייבת להגדיר היטב את יעדיה האסטרטגיים מול הזירה הלבנונית. בה בעת, שומה עליה לאמץ איפוק באופן שלא יפגע, בטרם עת, בסיכויים לקיום תהליכים פנים־לבנוניים שמשרתים באופן ישיר את האינטרסים של ישראל. מיותר לומר שאל לה להיות מעורבת, או אף להיראות כזו, בתהליכים אלו. נדרש תיאום ציפיות ברמה המדינית, כמו גם מול דעת הקהל בישראל. אחרת, יש סכנה שנחזור למתכונת מוכרת מהשנה האחרונה.

המאמר פורסם ב-24.12.24 באתר מעריב.

הפוסט המבחן האמיתי: מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל רושמת שורת הישגים דרמטית, אך יש לזכור כי גם כעת היא עודנה פועלת ללא אסטרטגיה סדורה וללא הגדרה של מטרות ברורות. "חזרת תושבי הצפון לבתיהם" היא מטרה ראויה ונדרשת לכשעצמה, אך מעורפלת, ולא תתאפשר בלא השגתן של מטרות משמעותיות נוספות, ובראשן יצירתו של הסדר מדיני רחב אשר יוביל להחלשתו של חיזבאללה – בראש ובראשונה בזירה הפוליטית-חברתית בלבנון.

מאז ייסודו, וביתר שאת מאז שהתמנה נסראללה למזכ"ל הארגון ב-1992, שואב חיזבאללה את עוצמתו משלושה מקורות עיקריים:

הראשון הוא המקור הצבאי. בתמיכה ובמימון איראניים בנה נסראללה את ארגון הטרור החזק ביותר בהיסטוריה, כזה שעוצמתו הצבאית גדולה לאין שיעור מזו של כל גורם אחר בלבנון, כולל צבא המדינה.

המקור השני הוא הפוליטי. בתהליך הדרגתי ומתוחכם, ותוך הישענות על כוחו הצבאי, הצליח נסראללה להכפיף את המערכת הפוליטית-חוקתית בלבנון לצרכיו, באופן המאפשר לו לנווט מדיניות ולהטיל וטו על כל החלטה, בכל תחום שהוא, שאינה הולמת את האינטרס שלו.

המקור השלישי הוא חברתי-עממי. חיזבאללה השכיל למצב את עצמו כארגון חברתי המעניק שירותי רווחה, חינוך ובריאות, בעיקר לבני העדה השיעית. כלומר, את עוצמתו של חיזבאללה יש להבין לא רק באמצעות 150 אלף טילים ורקטות, אלא גם באמצעות מעונות יום מסובסדים, מרפאות המעניקות טיפול רפואי בחינם ורשת מרכולים בה נמכרים מוצרים במחירים זולים משמעותית. בתמצית, נסראללה השכיל לבנות את תנועתו באופן בו חסידיו תלויים בו ויריביו מורתעים מפניו.

אינטרסים זרים

הטעות בשיקול הדעת של חסן נסראללה, זו שעלתה לו בחייו, גם עשויה להוביל להחלשה דרמטית של ארגונו. חיזבאללה לא ייעלם לאחר המלחמה, אך בפני ישראל ובעלות בריתה ניצבת כעת הזדמנות היסטורית לנצל את הפגיעה הצבאית והתודעתית בארגון על מנת להקטין את כוחו ואת אחיזתו במדינה הלבנונית, מה שישרת את האינטרס הישראלי באופן מובהק וגם ינחית מכה קשה על הציר הרדיקלי בהובלת איראן. בעבור לבנונים רבים נתפש חיזבאללה כסוכן איראני הפועל בשירותם של אינטרסים זרים – הוא שאינו מאפשר לה להיחלץ מהמשבר הכלכלי ומהתסבוכת הפוליטית, והוא זה שגרר אותה למלחמה הרסנית בלא שום הצדקה או היגיון.

בנקודה זו על ישראל לפעול כדי לפגוע במקורות העוצמה של חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית. מהלך צבאי, מבריק ככל שיהיה, לא יוכל להשיג זאת לבדו – הוא ישיג שקט זמני בלבד ולא יאפשר טיפול בבעיות היסוד הניצבות בבסיסו של הסדר הרעוע בלבנון. במקום זאת, יש להציע חזון פומבי להסדר מדיני כולל, כזה הנותן מענה לצרכי הביטחון של ישראל, אך גם לסדר פנימי חדש בלבנון, בדגש על רפורמה חוקתית מקיפה וחילוצה של המדינה מן המשבר הכלכלי.

הקהילה הבינלאומית, בהובלתן של ארצות הברית, צרפת ומדינות ערב המתונות, היא שתצטרך להוביל את תהליך שיקומה ובנייתה מחדש של המדינה הלבנונית, תוך החלשה שיטתית של חיזבאללה ושל האחיזה האיראנית בה. מהלך שכזה שיוכל לסייע בהגשמת צרכי הביטחון של ישראל ובהנחת תשתית לקידום הסדר בינה לבין לבנון. לשם כך, על ישראל לשמר את ההבחנה שבין חיזבאללה לבין מדינת לבנון.

טוב עשה נתניהו כשפנה באנגלית ללבנונים והבהיר שמלחמתה של ישראל היא לא בהם, וטוב עושה צה"ל כשחושף במהלכי תודעה יצירתיים את השימוש הציני שעושה בהם חיזבאללה. כינונו של סדר חדש שכזה תהיה מלאכה מורכבת בלי ספק, אך היחלשותו הדרמטית של חיזבאללה והמציאות המשברית בלבנון טומנות בחובן הזדמנות היסטורית שפשוט אסור לפספס.

המאמר פורסם ב-15.10.24 באתר הארץ.

הפוסט בתום "עשרת הימים הנוראים" של נסראללה, הגיע הזמן לסדר חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה בינתיים לומר היכן ייעצר התמרון הישראלי בדרום לבנון, ועד כמה ישפיע הלחץ של ממשל ביידן שמתנגד להתקדמות של צה"ל מעבר לנהר הליטני. מה שברור הוא, שאם ישראל תחליט שלא לכבוש לחלוטין את לבנון, צריך יהיה להגיע בסופו של יום (גם) להסדר עם חיזבאללה.

האמריקנים הובילו בחודשים האחרונים את הניסיונות הבינלאומיים לשכנע את חיזבאללה להסכים ליישום חלקי לפחות של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאמורה להרחיק את המחבלים מיישובי הגבול שלושים קילומטרים לפחות. הבעיה היא שבמסעות הדילוגים שלו באזור, השליח האמריקני עמוס הוכשטיין דיבר עם הממשלה בירושלים, דיבר עם הממשלה בביירות, אבל לא דיבר עם אנשי חיזבאללה. הסיבה לכך פשוטה. ארצות הברית הכניסה כבר לפני שנים את חיזבאללה לרשימת ארגוני הטרור, ומשום כך, אסור לשליחי הממשל לשאת ולתת עם נציגיו.

הפוסט בישראל מעדיפים להתעלם: הקשר של צרפת עם חיזבאללה יכול להשפיע על הבאת השקט לצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-26 במאי 2000, במהלך חגיגות הניצחון של חיזבאללה לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון, הוא נשא נאום שבו קבע כי אומנם לישראל יש נשק גרעיני, אך היא "חלשה יותר מקורי עכביש" – ביטוי שציטט מהקוראן. אומנם מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הביאה אותו להבנה כי מוטב היה לארגון לו לא ביצע את הפעולה הצבאית שהובילה למלחמה, אך בעקבותיה הוא מצליח לשדרג את היכולות הצבאיות של הארגון באמצעות סיוע מאסיבי מאיראן. המהפכה המשפטית בישראל חיזקה בעיניו, כמו גם בקרב רבים בעולם הערבי, את תזת "קורי העכביש" של החברה בישראל.

הארגון שאב את הלגיטימציה שלו בלבנון מהעובדה שהוא מוביל את המאבק לשחרור האדמות הלבנוניות שנותרו בידי ישראל, והיותו שחקן מרכזי בציר ההתנגדות לחיסול, או לכל הפחות לגימוד, ישראל. רטוריקה זו היא היא שהכריחה אותו – אולי בניגוד לרצונו – להיכנס למלחמה, אם כי בצורה שקולה ומדודה. במילים אחרות, הרטוריקה היוותה כשלעצמה סוכן היסטורי רב-עוצמה שהתגלגל מבלי שהייתה לו כבר שליטה עליה. הדבר מזכיר במידה רבה את ההתגלגלות של נאצר למלחמת 1967, שלא רצה בה מלכתחילה.

נסראללה לא לקח את ישראל ברצינות

הרטוריקה היא לא רק כלי במאבק נגד האויב או סוכן שינוי, אלא היא גם כלי לחיזוק הדימוי העצמי. במהלך המלחמה היו מקרים שבהם כלי התקשורת של הארגון הציגו מצג שווא של פעילות. כך, למשל, לאחר חיסולו של פואד שוכר, המפקד הצבאי של הארגון בביירות, ביולי 2024, נסראללה טען כי 340 רקטות נורו לעבר ישראל, וכי מל"טים פגעו בשני בסיסים צבאיים של ישראל – אחד מהם בגלילות. בפועל שני הבסיסים לא הותקפו ומרבית הטילים יורטו. דברי הרהב הללו נועדו להציג מצג שקרי של הישגים עבור הקהל השיעי בלבנון ומחוצה לה, וזאת במטרה להשיב את הכבוד שנפגע ובכך למנוע השפלה.

זה היה מפתיע, משום שבמשך שנים נסראללה הקפיד לטפח תדמית אמינה וישרה, כזו שפועלת בשיקול דעת ובתחכום ויודעת להגיד את האמת, גם כשהיא לא בטובתו. היה חשוב לו לטפח תדמית זו הן למול קהל חיצוני (ישראל) והן למול קהל פנימי (הלבנונים, ובמיוחד השיעים). כאשר הוא הגיע למצב שבו הוא משקר בצורה כל כך בוטה ושקופה – זה מעיד בצורה יוצאת דופן על הלחץ שבו הוא נתון. גם בעקבות מתקפת הביפרים הוא הבטיח ש"הפשע של ישראל יוביל לתגובה חמורה ולעונש הוגן ממקומות צפויים וממקומות לא צפויים". תגובה זו לא הגיעה כל עוד היה בחיים.

יכול להיות שנסראללה פירש את ההצהרות הישראליות לגבי החלטת הקבינט להכניס את החזרת תושבי הצפון לבתיהם כמטרת מלחמה, כסוג של רטוריקה הכרחית לצורכי פנים, בדיוק כמו שהוא נהג לעשות, ולא ביטוי לנחישות ישראלית לפעול נגד הארגון. תמוה במיוחד כיצד לא קלט את השינוי בעקבות מבצע הביפרים והטלפונים, שלכאורה יכלו להוות אינדיקציה לגבי השינוי בהתנהגות של ישראל. במילים אחרות, נסראללה לא התייחס להצהרות ולמעשי ישראל ברצינות.

ציר ההתנגדות עובד גם פנימה

מצג דומה של רהב נשמע גם מבירת תימן. דובר החות'ים מרבה להכריז על הישגים פיקטיביים בעת ירי טילים על ישראל כמו "ירינו טיל לעבר נתב"ג כשנתניהו חזר לישראל". טכניקה אחרת היא שליחת איומי סרק מוגזמים, כמו למשל החות'ים פועלים יחד עם חיזבאללה והמיליציות בעיראק "לסגור את הים התיכון" וכי העימות בים עלול להתרחב ולכלול הפתעות נוספות שיגרמו לישראל "להתחנן לשלום". הצהרות מעין אלה מביאות רבים בישראל, ואף בעולם הערבי, לתהות – האם באמת הם מאמינים בזה? מה שחשוב הוא שכך הם רוצים להציג עצמם בקרב הציבור שלהם, שמרביתו לא באמת מסוגל או רוצה לבדוק את מידת האמיתות של הידיעות הללו.

גם מטהראן נשמעים קולות רהב, למרות המכות הקשות שסופג ציר ההתנגדות. כך, למשל, לאחר חיסול נסראללה הגיב המנהיג העליון חמינאי, כי "גורלו של אזור ייקבע על ידי כוח ההתנגדות" וכי "הציונים קטנים מכדי להכות בצורה משמעותית במבנה החזק של חיזבאללה. לבנון תגרום לאויב להתחרט".

"זקני הדור" בוודאי יזהו מיד את הדימיון ל"קול הרע"ם" מקהיר לפני ובזמן מלחמת 1967. שידורי התעמולה מקהיר, אלה ששודרו בשפה העברית, נועדו להפחיד את החברה בישראל; ואלה ששודרו בערבית נועדו להעלות את המורל בצד המצרי והערבי באמצעות מצג שווא של ניצחונות על ישראל.

מאז 1967 חלו שינויים רבים בתקשורת, ובתוכם האינטרנט והרשתות החברתיות שמאפשרות לכל אחד לבדוק את הצהרות המנהיגים. לא פלא שאמצעי תקשורת בלבנון ובעולם הערבי בכלל הרבו לבקר ולהגחיך את מצג השווא שמשודר לציבור. כך, הוצג נסראללה כמי שמתקיף לולי תרנגולות ולא בסיסים צבאיים כפי שטען.

שידורי הרהב מביירות, טהראן וצנעא משקפים בעיה רחבה יותר מבחינתם והיא הקושי או אי-יכולת של משטרים וארגונים להתמודד עם כישלונות, פגיעה בכבוד והשפלה. העניין הוא שבסופו של דבר הרטוריקה הופכת לקונספציה בעצמה – דהיינו, אתה כבר מאמין לשקרים שאתה עצמך ממציא. במקרה של נסראללה זה עלה לו ביוקר.

המאמר פורסם ב-5.10.24 ב-N12

הפוסט קול הרהב מביירות – כך נפל נסראללה חלל ברטוריקה שלו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עם כבוד צריך לעבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש הזדמנות נדירה לסיים את המלחמה בצפון. האם ישראל תנצל אותה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לבנון נמצאת בנקודת חולשה, ואזרחיה מתנגדים למלחמה. על ישראל לנצל זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המהלכים האמריקאיים האסרטיביים והתקיפים מייד עם תחילת המלחמה, הבהירו באופן ברור מאד כי וושינגטון תפעל בנחרצות למנוע הסלמה אזורית רחבה. איראן הגיבה במשתמע, שההתקפה של חמאס לא תואמה עימה, ועל-כן היא פחות מחויבת להתגייס באורח נרחב מדי לצידה.

עם זאת, בימים שלאחר מכן התקבעה מעין מתכונת "מקובלת", על ידי כל הצדדים המעורבים – ארה"ב, ישראל, איראן והחזבאללה – לפיה בחזית הלבנונית מתנהל עימות עם "כללים וקווים אדומים", שפחות או יותר מובנים לכולם. במקביל, בשאר החזיתות, פועלים שחקנים (לא-מדינתיים) הקרובים לאיראן – בסוריה, עיראק ותימן – נגד מטרות אמריקאיות וישראליות (בעיקר על ידי החות'ים בתימן).

אולם כאמור, הזירה המרכזית והמועדת ביותר להסלמה נרחבת ומסוכנת, הינה זו הלבנונית. פינויים של ישובים רבים בצפונה של ישראל, ויציאתם של תושבים מבתיהם בדרום לבנון צפונה, העידו על החשש הרב והמוכנות בשני הצדדים.

ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת וסבוכה עד מאד: האם ההתמקדות בלחימה בעזה פירושה, שבסיומה (כך או אחרת) ניתן יהיה לחזור למצב ששרר בדרום לבנון ערב המלחמה. פירושו, יש להבהיר, הפרה של החלטה 1701, שנוגעת להימצאותם של כוחות חזבאללה חמושים מדרום לליטני, כולל על הגבול הישראלי-לבנוני. האם ניתן בנסיבות שלאחר ה-7 באוקטובר לקרוא ולשכנע את התושבים לשוב לבתיהם.

בימים האחרונים הזירה הדיפלומטית עדה לפעילות אינטנסיבית, שמתמקדת סביב החלטה 1701. זו הביאה, כזכור, לסיומה של מלחמת לבנון השנייה, ועיקרה פריסת הצבא הלבנוני וכוחות יוניפי"ל בדרום, והותרתו של החזבאללה מצפון לנהר הליטני. שר החוץ אלי כהן שיגר לפני כשבוע אגרת חריפה לנשיא מועצת הביטחון בדרישה לקיים דיון דחוף, שתכליתו להביא ליישום מלא של ההחלטה. כמו כן, שוחח עם עמיתיו מבריטניה וצרפת.

במקביל לפעילות הישראלית, ביירות אירחה בימים האחרונים מספר שליחים, בניסיון לבחון האם וכיצד ניתן ליישם, או לעדכן, את החלטה 1701. על-פי דיווחי התקשורת, הלבנונית בעיקר, שליח קטארי שוהה לשם כך באופן קבוע בביירות, שליח צרפתי הגיע בימים האחרונים, והשליח האמריקאי עמוס הוכשטיין, שתיווך סביב ההסכם הימי הישראלי-לבנוני, ביקר גם-כן זה לא מכבר בביירות, כמו גם בירושלים. סעודיה מעורבת גם היא.

עדות ממשית לפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית, שמגיעה כמובן גם (ובעיקר) לפתחו של מנהיג חזבאללה, באה לידי ביטוי במאמרו של אברהים אל אמין, עורכו של העיתון "אלאח'באר" (עיתון המקורב לארגון). במאמר ארוך ומפורט (24.11), אל אמין הסביר, כי בחשיבה סביב "היום שאחרי" – הזירה הלבנונית תופסת מקום מרכזי ביותר, אולי אף יותר מעזה, מבחינתה של וושינגטון. זאת, לנוכח נפיצותה ולנוכח היותו של ארגון החזבאללה "המרכיב הראשי בציר ההתנגדות".

תום כהונתו של מפקד הצבא הלבנוני, ג'וזף עאון, מחריפה את הבעיה בלבנון ואת החשש מפני ואקום שעלול לפגוע בתפקוד הצבא. היא קשורה גם לסאגה סביב (אי) בחירתו של נשיא, כאשר שמו של עאון מככב ברשימת המועמדים המצומצמת. המערב, וכנראה גם הסעודים, מעוניינים במינויו של עאון. החזבאללה לא כל כך.

אל אמין מפרט אודות דרישותיה של וושינגטון ביחס ל "עדכון 1701":

– נסיגתם של כוחות החזבאללה מעמדותיהם לפני ה-7 באוקטובר (כלומר, צפונה), ומתן תפקיד נרחב יותר לכוחות יוניפי"ל באותן נקודות רגישות מבחינת ישראל.

– מתן סמכות לכוחות יוניפי"ל להיכנס למקומות ואתרים בהם יש חשש להימצאותם של כוחות החזבאללה. ארה"ב מבקשת גם להוסיף סעיף, שיעניק סמכות לטפל בחריגות ויהיה תחת פרק 7 (כלומר, סמכות לשימוש בכוח).

– מתן סמכויות נרחבות יותר לצבא לבנון, כולל בגבול עם ישראל, על מנת למנוע את נוכחותם של חמושים או כל גורם אחר.

– דיון מחודש, בזירה הפוליטית והציבורית במדינה, ביחס להימצאם של כוחות פלסטיניים חמושים בלבנון.

יש להתייחס בזהירות המתבקשת לנקודות המפורטות לעיל ולעד כמה הן מציגות נאמנה את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. אולם ברור שהסוגייה נמצאת על המדוכה, ומבחינות מסוימות הפרטים הללו הינם כבר חלק מהמו"מ. מאליו מובן גם, שסוגייה זו איננה מנותקת מן הדיונים סביב אופן סיומה של המלחמה בעזה ושאלת "היום שאחרי" בהקשרה.

קשה מאד להעריך כיצד ניתן יהיה לטפל ב"תפוח האדמה הלוהט" הזה. הרבה תלוי בתוצאותיה של המלחמה בעזה ובמתכונת היום שאחרי בזירה הפלסטינית. הישגים מוחלטים מדי לישראל עלולים אולי להגביר את הסיכון להסלמה, אולם מנגד חולשה תקרין גם על מרחב התמרון, הצבאי והמדיני, בגבול הצפוני.

ניתן לשער, שיש בנמצא לא מעט "קח ותן" בין שתי הזירות, הלבנונית והפלסטינית, מבחינתם של השחקנים הראשיים: ארה"ב, איראן, ישראל והחזבאללה, וכמובן חמאס. לכל אחת מהן אג'נדה מורכבת ביותר.

ארה"ב תידרש להוכיח את יכולותיה הדיפלומטיים, ומעמדה כמעצמת העל, על מנת לרבע, ולו במקצת, את המעגל. כך גם מדינות כצרפת (לה השפעה על הזווית האנרגטית באמצעות חברת "טוטאל" הפועלת במים הכלכליים של לבנון), סעודיה וקטאר.

בשורה התחתונה, מתקיים כעת מו"מ סבוך ועקיף, בשאלת החלטה 1701 ואופן פריסתו של החזבאללה בדרום לבנון. אפשר, שדווקא המלחמה בעזה תסייע לתקן חלק מן ההפרות בלבנון מאז 2006. עוד דרך מצד שר ההיסטוריה לתרום את רישומו.

מאמר זה פורסם בזמן ישראל ב-5 בדצמבר.

הפוסט החלטה 1701 ביחס לפריסת חזבאללה בדרום לבנון על שולחן המו"מ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים 2006-2000 שיכלל חיזבאללה את היכולת לפגוע בישראל מבלי לגרור תגובה קשה לכדי אומנות. מיד אחרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון פסקו המתקפות היום-יומיות של הארגון, ובמקום זאת התמקמו אנשיו לאורך גדר הגבול והמתינו לשעת כושר. השלמת ישראל עם הנוכחות הקבועה הזו אפשרה לחיזבאללה ליזום התקפות נקודתיות בתדירות של אחת למספר חודשים. דפוסי הפעולה הנפוצים היו ירי נ"ט על מוצבי הר דב והנחת מטענים לסיורים צבאיים. בתוך התקופה הזו נרשמו שתי נקודות שיא: באוקטובר 2000 הרג חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל וחטף את גופותיהם. ישראל בחרה להכיל זאת ולהימנע מתגובה חריגה. ביולי 2006 הרג חיזבאללה שבעה חיילים וחטף שניים נוספים, אנשי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, כשמצבם נע בין פציעה אנושה למוות. הפעם אישרה ממשלת אולמרט תגובה חריפה מאוד שהובילה למלחמת לבנון השנייה שנמשכה על פני 34 ימים.

אירועי יולי 2006 היו טעות קשה בהערכה מבחינתו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. הוא עצמו הודה לאחר המלחמה באופן נדיר כי "אילו היה חושב שיש סיכוי אחד למיליון שישראל תגיב באופן הזה, לא היה מאשר לבצע את החטיפה". אותה טעות וההלם מעוצמת התגובה הישראלית היו הסיבות העיקריות לכך שחיזבאללה הפך לזהיר מאוד בכל הקשור לישראל, וגבול הצפון זכה לתקופת השקט הממושכת ביותר מאז קום המדינה, כולל אחרי פגיעות כואבות ביותר בחיזבאללה. הבולטת מביניהן היתה חיסולו של עימאד מורנייה, יד ימינו של נסראללה, ב-2008.

בחיפוש אחר העיתוי הנכון

והנה, בחודשים האחרונים, נראה כי ההתרעה הישראלית התפוגגה לחלוטין, והשינוי המהיר במשוואה הוליד מצב דומה להפליא לזו שאפיין את התקופה שבין נסיגת צה"ל מדרום לבנון למלחמת לבנון השנייה. במילים אחרות: אנשי חיזבאללה שוב פרוסים בגלוי על הגדר וערוכים לפעילות נגד ישראל.

בחירת העיתוי של פיגועי החטיפה בשנים 2006-2000 לא היתה מקרית. במקרה הראשון, בו נחטפו גופותיהם של שלושת חייל צה"ל בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, התרחש ימים ספורים אחרי שבשטחים פרצה האינתיפאדה השנייה. במקביל, בתוך ישראל פרצו הפגנות סוערות של ערביי ישראל שהתגלגלו להתנגשות חסרת תקדים עם המשטרה, בה נהרגו 13 אזרחים ערבים ("אירועי אוקטובר"). נסראללה העריך וצדק שישראל תעדיף להימנע מפתיחת חזית נוספת בצפון ותבליג על האירוע הקשה בהר דב. במקרה השני, הפיגוע והחטיפה באו בעת שישראל היתה בעיצומו של מבצע נרחב ברצועת עזה בעקבות חטיפת גלעד שליט. ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ נתפסו כטירונים בתחום הביטחוני, ונסראללה העריך כי אין סיכוי שיעזו לעשות את מה שגנרלים מהוללים כמו שרון וברק נמנעו לעשות. במקרה הזה הוא טעה.

כעת, נראה כי תקופת השקט המוחלט ממנה נהנה הצפון שוב הסתיימה. האם זה אומר שפניו של חיזבאללה למלחמה? כנראה שלא. האסטרטגיה של הארגון נותרה כשהיתה – הוא ישאף למתוח את החבל, אך באופן שלא יחייב את ישראל לצאת נגדו למלחמה. לכן, ככל שחיזבאללה יעריך שישראל צפויה להימנע מתגובה, כך יגבר הסיכוי שהוא יעז ליזום פעולות חריפות יותר. ב-13 במרץ, למשל, חדר לשטח ישראל פעיל של ארגון לבנוני קטן הפועל בחסות חיזבאללה והניח מטען בצומת מגידו. רק בנס הסתיים האירוע עם פצוע יחיד. באותם ימים הגיעה תוכניתו של שר המשפטים לוין לשיאה הראשון. למחרת הפיגוע עלה בכנסת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים לקריאה ראשונה אל מול הפגנות סוערות בירושלים. ימים ספורים לאחר מכן קרא שר הבטחון, יואב גלנט, לעצור את המשך החקיקה, ובתגובה פוטר על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.

חיזבאללה ידוע במעקבו הקפדני אחר הנעשה בפוליטיקה הישראלית. אפשר להניח כי התעוזה החריגה שהפגין בפעולה במגידו התבססה על ההנחה כי ישראל המצויה במערבולת פנימית חסרת תקדים ולא תעז לפתוח חזית בצפון בתזמון שכזה. כך קרה גם ב-6 באפריל, כשבעיצומו של חג הפסח ובזמן שישראל מנהלת סבב לחימה ברצועת עזה, נורו משטח לבנון 34 רקטות אל יישובי הגליל המערבי. היה זה המטח הכבד ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה. גם הפעם חיזבאללה לא ביצע את הפעולה באופן ישיר ועל הירי לקחו אחריות ארגונים פלסטינים, אולם אין סיכוי שירי בהיקף כזה היה מתבצע ללא אישורו (ואולי אף בהנחייתו) של נסראללה.

ב-6 ביולי, בעוד הזירה הפנימית בישראל מתקרבת שוב לנקודת רתיחה על רקע התוכנית המשפטית והפסקת התנדבות חיילי מילואים מתפשטת והולכת, שוב העז חיזבאללה למתוח את החבל ושוב צדק בהערכתו כי ישראל תימנע מתגובה חריפה. מלבנון נורה טיל נ"ט באירוע שהסתיים ללא נפגעים, ולא ברור אם כוון מלכתחילה לשטח פתוח או לפגוע בסיור צה"לי. באותה תקופה ביצע חיזבאללה גם את הפרובוקציה (שטרם נפתרה), במסגרתה הוצבו שני אוהלים בתוך שטחה הרשמי של ישראל (אחד פורק). האוהלים אומנם לא יוצרים איום ישיר על ישראל, אך מעמידים אותה במבוכה ומבליטים את היחלשות הרתעתה.

עד הקצה, בהתאם למדרגות

כלל המקרים האחרונים מלמדים שהמדיניות המוכרת של חיזבאללה לא השתנתה. הוא מעוניין להחריף את הפגיעה בישראל, אך מבלי לגרור אותה למלחמה. הרצון להימנע מתגובה קשה יותר של ישראל, הוא כנראה גם הסיבה שמלבד הקמת האוהלים, הפעולות האחרות בוצעו באמצעות ארגונים אחרים ולא ישירות, ובאופן שמאפשר לחיזבאללה להכחיש את אחריותו.

אל מול ההנחה הכמעט ודאית שחיזבאללה ימשיך להיות השחקן היוזם, ישראל חייבת להגדיר קווים אדומים ברורים שחצייתם תהווה עילה לשבירת הכלים. הקווים אדומים לא חייבים להיות מוצהרים בפומבי, נהפוך הוא. הכרזה עליהם דווקא עשויה להקל על חיזבאללה. כך לדוגמה, אם ישראל תכריז כי לא תשלים עם ירי על יישובי הצפון, חיזבאללה יכול לפרש זאת כרמז לכך שישראל יכולה לסבול פגיעה בחיילים לאורך הגבול. ללא קשר, הקווים האדומים חייבים להיות מוגדרים בחדרים הסגורים, ובהתאם לכך גם היערכות הצבא למדרגות תגובה נמוכות יותר כנגד פעולות מוגבלות שחיזבאללה עלול לנקוט.

ישראל מתמודדת כיום עם שני קשיים כבדי משקל – המשבר הפנימי והיחסים העכורים עם ארה"ב. בשני היבטים אלה, פעולה משמעותית של חיזבאללה דווקא עשויה לסייע לישראל. לכן סביר יותר שבזמן הקרוב חיזבאללה ימשיך להתגרות בישראל, אך יעשה זאת בזהירות ומתוך ניסיון להימנע ממהלכים שיצדיקו תגובה קשה מצד ישראל. בינתיים, הנוכחות הקבועה של הארגון לאורך הגדר מאפשרת לו איסוף מודיעין ובחירת תזמון מושלם לפעולה קשה יותר ובמועד "אידאלי". מתקפה כזאת עשויה להגיע כשישראל תהיה שקועה בחזית צבאית נוספת (עזה, ג'נין או גזרה אחרת) או לחלופין אם המשבר הפנימי ילך ויחריף ואיתו תמשיך להישחק כשירות צה"ל.

מול הנסיבות המשתנות בצפון, לאחר שנים ארוכות של סטטוס-קוו, חייבים לעמוד לנגד עיניהם של בכירי הצבא והממשלה קווים אדומים ברורים. קווים אלה צריכים להגדיר מראש עם אילו פעולות של חיזבאללה" ישראל תשלים, ואילו פעולות יהוו הצדקה לתגובה ישראלית חריפה (שכמעט בוודאות תהיה כרוכה גם בירי משמעותי של על יישובי הצפון). הגדרות כאלה הכרחיות כדי למנוע בלבול אל מול פעולה בלתי-צפויה של חיזבאללה. היא תגיע בסבירות גבוהה בתזמון הכי פחות מתאים לישראל.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-24 באוגוסט.

הפוסט במתיחות מול חיזבאללה, ישראל חייבת להגדיר לעצמה קווים אדומים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה עומד בבסיס המתיחות? ככלות הכל, הפעילות הישראלית בכפר רג’ר איננה חדשה, וישראלים הורשו לבקר בחלק הצפוני שלו לפני כשנה, עוד במהלך המשא ומתן על הגבול הימי. דומה כי שני גורמים עיקריים עומדים בבסיס המהלכים כעת מצד חיזבאללה, כולל הקמת האוהלים בגזרת הר דב.

האחד, נוגע למצב הלא נוח שבו מצוי הארגון בזירה הלבנונית. המבוי הסתום סביב בחירת הנשיא, ומרחב התמרון המצומצם יותר שלו עקב תוצאות הבחירות לפרלמנט, אינם מאפשרים לו להכתיב את מינויו של נשיא כלבבו. אף התמיכה הצרפתית במועמד המועדף עליו, פרנג’יה, איננה מספקת.

הגורם השני נוגע להתפתחויות בזירה הישראלית. גילויי המחאה הנרחבים הנמשכים שבועות רבים, וההכרזות המתרבות מצד חיילי מילואים כי יפסיקו להתנדב לשירות צבאי, מספקים מצג חסר תקדים, שלפיו הזירה הישראלית – הפוליטית והחברתית – מפולגת ונחלשת.

זו יכולה להיות שעת כושר, בראייתו של חיזבאללה, להישגים, טקטיים בעיקרם, שבנסיבות הנוכחיות, נתפסים כאפשריים. אולם כתמיד, הסלמה מחושבת עלולה, לעתים קרובות מדי, לגלוש למדרון חלקלק ששני הצדדים, כך נראה, אינם מעוניינים בו כעת.

ההתנהלות הישראלית מעדיפה, כך נראה, לפעול בדרכים דיפלומטיות שקטות, וטוב שכך. המלינים על הפגיעה בהרתעה הישראלית והקוראים לתגובה תקיפה, ראוי שיתמקדו במה שקורה בזירה הפנימית, שם התנהלותה של הממשלה חסרת אחריות ומזיקה, בטווח הקצר והארוך כאחד.

ביקורו בישראל של עמוס הוכשטיין, שליחו של נשיא ארצות הברית, התקיים, יש להניח, על רקע אחר מזה הלבנוני (הנורמליזציה המתרחקת עם סעודיה אליבא דהנשיא ביידן?), אולם ברור שהוא האדם הנכון, ובזמן הנכון, לקפוץ לביירות על מנת להבטיח שהעקוב יהפוך למישור, קרי: המדרון החלקלק יישאר במצב מאוזן. קשה להניח שניתן כעת ליישב את חילוקי הדעות סביב הגבול היבשתי, ובמיוחד עת כלולות בהם גם סוגיות המחייבות את הזווית הסורית, כחוות שבעא ואף הכפר רג’ר.

סוריה עדיין מוקצית על אף חזרתה לליגה הערבית ולמרות תהליך הלגיטימציה של משטר אסד בחודשים האחרונים. ישראל העדיפה לא לכלול את סוגיית הגבול היבשתי במהלך המשא ומתן על הגבול הימי, ובצדק. ההסכמה שנשמעה כעת מירושלים להיכנס לכאורה למשא ומתן בנושא, מהווה מהלך טקטי, שנועד לאותת שהעדיפות הברורה נתונה למישור הדיפלומטי.

כאמור, הקידוח הצפוי בבלוק 9 הלבנוני הוא בעל חשיבות רבה. אומנם אין לתלות ציפיות גבוהות מדי בקידוח ראשון, אולם בנסיבות המשבריות בלבנון תוצאות לכאן או לכאן עשויות לקבל משמעות נרחבת יותר מפרשנות אנרגטית גרידא. חשוב להיערך לשתי תוצאות אפשריות: קידוח יבש יגרום לאכזבה בלבנון, ולקולות שימתחו ביקורת על ההסכם עם ישראל. הלחץ על החברה הצרפתית לבצע קידוח נוסף יגבר. מתבקשת היערכות למשבר הציפיות.

מהצד השני, קידוח מוצלח יחייב תיאום ציפיות, אומנם בהקשר חיובי. יתגבר הלחץ לבצע רפורמות הכרחיות במגזר האנרגיה הלבנוני. השאלה אם מדובר בשדה משותף עם ישראל תהפוך לאקטואלית, ואולי גם שאלות הנוגעות לייצוא אפשרי (אם מדובר בכמויות משמעותיות), או לזירה המקומית בלבד (אם הכמויות צנועות יותר). מדובר בחשיבה שצריכה להתקיים כבר עתה, הן בירושלים והן בביירות (ואולי גם בוושינגטון ובפריז).

ניתן ורצוי ליישב את המחלוקת הנוכחית במישור הדיפלומטי. לארצות הברית, למרות שנקעה נפשה מהממשלה הנוכחית, אחריות ויכולת לעשות כן.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-20 ליולי.

הפוסט יש לפתור את המתיחות עם חיזבאללה במישור הדיפלומטי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס נמצא עם הגב לקיר. הארגון, שהוכרז השבוע כארגון טרור על ידי מצרים, איבד מרחב חשוב שאותו היא ראתה כעורף לוגיסטי כלכלי ומדיני. המשבר הכלכלי הפוקד את חמאס, והכתף הקרה שלה זוכה תנועת האחים המוסלמים, מביאים לירידה ברמת האהדה הציבורית לתנועה ברצועת עזה. למרות זאת, תנועת הפת"ח מתקשה להרים את ראשה כאלטרנטיבה פוליטית ברצועה ופעיליה וראשיה נרדפים עד חומרה. רק השבוע פיזר חמאס עצרת זיכרון שנערכה לאחד מבכירי הפת"ח אחמד מפרח (אבו אל-חמיד), שנהרג בהתנגשות עם כוחות צה"ל בשנת 2002, ועצר כ-70 ממשתתפי טקס הזיכרון.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-13 במרץ, 2014

הפוסט המאבק בין חמאס לג'יהאד גולש לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.