קראו את המאמר המלא

הפוסט לא כיבוש, לא חמאס: הדרך השלישית לרצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט למה חמאס עדיין שולט בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למאמר המלא

הפוסט אזור ללא חמאס: מודל חדש לשינוי המציאות בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צפו בכתבה המלאה

הפוסט מזוודות דולרים לחמאס ולוביסטים במערב: איך הפכה קטר למעצמה עולמית? ד"ר מורן זגה בראיון לכאן 11, מרץ 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חיסולו של בכיר חיזבאללה הוא תגובה בעלת עוצמה ותחכום מבחינת היעד בו בוצעה והבכיר שכוונה כלפיו, ועל פני הדברים מדודה ומושכלת. כלל השחקנים באזור ומחוצה לו הבינו כי ישראל איננה יכולה לעבור בשתיקה על האסון במג’דל שמס, וקיוו (ואף פעלו בערוצים שונים) שהתגובה תהיה כזו שלא תגרור בהכרח הסלמה רחבה יותר. מבחינה זו, הדילמה עוברת כעת לצד השני.

אולם אם נישאר במישור הרציונלי, שגורס כי לכל השחקנים אין אינטרס להרחיב את הלחימה, הרי ששני החיסולים אינם מחייבים בהכרח תגובה רחבה מדי ולא־פרופורציונלית. ככלות הכל, עשרת החודשים האחרונים המחישו כיצד ניתן לנהל לחימה רב־זירתית מבלי להיגרר למלחמה כוללת, אף לאחר העימות הישראלי־איראני הישיר בחודש אפריל.

אבל, ומדובר באבל גדול, זה איננו משנה כלל וכלל את הדילמה הישראלית ביחס לצורך (או ההכרח) להגיע להסכם עם חמאס על הפסקת אש ושחרור החטופים. הזיקה בין הפסקת אש בעזה להפסקת הלחימה בשאר החזיתות, ולענייננו בלבנון, נותרה ואולי אף התחזקה. במילים אחרות: חיזבאללה, בהנחיית איראן, לא יפסיק את האש בגבול הצפון בטרם זו תיפסק בדרום.

האם ישראל מבינה זאת? האם הבנתה ביחס לנחיצותה של הפסקת אש בדרום התחדדה עוד יותר בעקבות ביקור נתניהו בוושינגטון? שוב, אם אנחנו עדיין במישור הרציונלי, התשובה צריכה להיות חיובית. ראש הממשלה שמע משלושת בני שיחו – הנשיא ביידן, סגנית הנשיא והמועמדת הדמוקרטית האריס, והנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני טראמפ – דברים אחידים וברורים, כל אחת ואחד בדרכו ובלשונו, בדבר ההכרח בסיום המלחמה במהרה. אולי המסר החשוב ביותר, מבחינת נתניהו, נשמע מפי טראמפ, דווקא לנוכח תקוותו שהוא ינצח בבחירות בנובמבר.

הנחיצות להגיע לעסקה בדרום, ואולי אף לסיום המלחמה, נובעת גם מכך שבסופו של יום לא לעולם חוסן. במילים אחרות: עד עתה כלל השחקנים הוכיחו, כאמור, שיש ביכולתם לנהל מערכה במספר חזיתות מבלי “לשבור את הכלים" לחלוטין, כלומר להיגרר למלחמה כוללת. מי לידנו יתקע שכך יקרה גם בהמשך, כשסביר להניח שייקרו בדרכנו תקריות נוספות מעין אלו?

האם ישראל מבינה שיהיו הבכירים שיחוסלו אשר יהיו, לא ניתן לחסל את הארגונים שבהם הם פעלו, חמאס וחיזבאללה? יש להניח שהתשובה חיובית, אולם הסכנה בפעולות מעין אלו היא שיש בהן כדי לבלבל ולסבור שאולי בכל זאת ניתן באמצעותן להביא לקריסת השחקן הלא־מדינתי המדובר. ההיסטוריה מוכיחה שרק צמיחת חלופה ראויה מסייעת להחלשת ארגוני טרור, ומעבר לדרך פוליטית, אם נרצה ואם לאו, הוא הדרך היחידה לפתרון סכסוכים.

הפוסט חמאס וחיזבאללה יישארו לנצח: החיסולים הממוקדים הוכיחו את זה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האכזבה של חמאס היא קודם כל מהתגובה הנרפית יחסית, לטעמה, של איראן וחיזבאללה. לא זו בלבד שהשתיים הכחישו כל קשר להחלטה של חמאס לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר, אלא שתגובתן הצבאית הייתה מוגבלת ביותר: איראן הפעילה באופן חלקי בלבד את שלוחיה בלבנון, בעיראק ובתימן מול ישראל וארצות הברית, כאשר היא עצמה לא נקטה בשום פעולה צבאית או אחרת.

חמאס ציפה שתגובתה של חיזבאללה תהיה משמעותית יותר, במיוחד לאור יכולותיה הצבאיות וקרבתה הגיאוגרפית לישראל. ואולם, חיזבאללה – שאיבדה את יכולת ההפתעה – נאלצה גם להידרש לקולות הרבים שנשמעו נגד מעורבות במלחמה שתמיט אסון על לבנון.

ביטוי לאכזבה השמיע באופן בוטה מוסא אבו מרזוק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, בראיון לאל-ג'זירה שבו אמר ש"היו לנו תקוות רבות לגבי החיזבאללה ואחינו בגדה המערבית, אבל אנחנו נדהמים מהעמדה המבישה של אחינו ברשות הפלסטינית". הוא סייג את דבריו באמרו שבין האחראים ברשות יש כמה קולות טובים, אבל "שאר הקולות מעלים טענות שקר למכביר".

למעט קטאר, לחמאס לא היו ציפיות גדולות במיוחד ממדינות ערב. כמה מהן אף הוציאו את הארגון מחוץ לחוק (מצרים וסעודיה) או סילקו את נציגיה מהמדינה (ירדן). ואמנם, ההודעה המסכמת של הפסגה הערבית-אסלאמית בריאד ב-11 בנובמבר 2023, אף שכללה גינויים למכביר של ישראל, לא הזכירה כלל את חמאס וחזרה על החלטת ועידת הפסגה ברבאט ב-1974, שאש"ף – בו חמאס אינו חבר – הוא הנציג הלגיטימי היחידי של העם הפלסטיני.

הגינויים של ישראל מצד מדינות ערב, כמו גם העברת סיוע הומניטרי למכביר לעזה, אינם תחליף בעיני חמאס לעמדה פרו-אקטיבית, הקוראת להשעות את הסכמי השלום והנורמליזציה, להטיל סנקציות כלכליות על המערב וישראל ועוד צעדי עונשין שמדינות המפרץ העשירות יכולות לנקוט.

לכאורה, משקי הנפט הערביים יכלו להודיע על אמברגו נפט על המדינות התומכות בישראל כפי שהיה במהלך מלחמת יום הכיפורים, או לכל הפחות לאיים בצמצום הפקת נפט, מה שיעלה את המחירים כמובן, אם ישראל לא תפסיק את הלחימה בעזה. אולם הם לא עשו זאת; גם לא מדינות שנתפשות כתומכות חמאס, כגון קטאר או עיראק.

זו המלחמה האזורית הראשונה שבה מחירי הנפט לא רק שלא מזנקים, אלא צוללים בחדות, לתועלת כל צרכניות הנפט הגדולות במערב. מאז 6 באוקטובר ירדו מחירי הנפט מ-82 דולרים לכדי 70 דולרים בלבד (נכון ל-12 בדצמבר).

תגובה "עמומה וחלושה"

ירדן החזירה אמנם את שגרירה, אולם מדובר בצעד צפוי ומתון יחסית שננקט בעבר במלחמות ומתיחויות לפחות ארבע פעמים. גם סעודיה הכריזה על הקפאת המגעים עם ישראל בנוגע לנורמליזציה, אולם גם כאן מדובר בצעד צפוי לנוכח המלחמה.

מצרים ושאר מדינות הנורמליזציה, עם זאת, לא החזירו את שגריריהן. שר החוץ המצרי הצהיר ב-8 בדצמבר כי "ישראל היא מדינה שכנה ויש לנו יחסים בעלי יסודות מוצקים המבוססים על הסכם השלום, שהוכיח את יכולתו לעמוד באתגרים ולהתגבר עליהם". שליטי בחריין והאמירויות גם גינו את הטבח שביצע החמאס וכינוהו מעשה "ברברי".

יוצאת דופן היא כמובן התגובה האקטיבית של החות'ים בתימן. למעשה, המעורבות שלהם מהווה איום לא רק על ישראל, כי אם על התעבורה הימית העולמית במצרי באב אל-מנדב. ואולם דווקא מעורבות זו מדגישה עד כמה התגובה הערבית נרפית.

התגובה הפלסטינית נזעמת. הגדיל לעשות ח'אלד משעל, מנהיג חמאס חו"ל, שאמר ב-23 בנובמבר לנציגים אסלאמיים במרוקו בשיחת וידאו שיחסי ישראל-מרוקו הם "טעות" וקרא לניתוק היחסים בין המדינות.

הוא הוסיף ואמר ש"זו תהיה תמיכה אמיתית בפלסטין שתייצר לחץ על ישראל ובעלות בריתה… מה שנדרש היום זה חזית מדינית שאומרת 'לא' לתוקפנות הישראלית, מתעלה על חילוקי הדעות ומתאחדת נגד ישראל". הצהרתו של משעל פעלה כבומרנג, משום שהיא נתפשה במרוקו כהתערבות בענייני הפנים. דבריו של משעל לימדו על תסכול רב של הנהגת חמאס מהתגובה הערבית.

התסכול הפלסטיני בא לידי ביטוי בשורה של פרסומים בתקשורת. כך, למשל, קבע מרואן בשארה מאל-ג'זירה כי תגובת מדינות ערב למלחמה, בדיוק כמו בארבעת סבבי המלחמה הקודמים, הייתה "עמומה וחלושה", תוך שהוא קורא לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל. ביקורת ארסית במיוחד השמיע כלפי המדינות העשירות ש"יש להן האמצעים להשפיע על האירועים אבל הן אינן מתכוונות למה שהן אומרות".

הכותב הפלסטיני ח'אלד אבו טועמה טען שהערבים "בגדו" בפלסטינים; ואילו חוקר פלסטיני בשם מחסן מוחמד צאלח ראה בעמדה הערבית כלפי האירועים בעזה "שפל חדש". הציפייה של כל הכותבים הפלסטינים היא שמדינות ערב ינקטו צעדים קונקרטיים נגד ישראל והמערב ולא יסתפקו בהצהרות חלולות ובמתן סיוע הומניטרי.

תומכים, לא מסתכנים

התסכול והאכזבה הפלסטיניים ממדינות ערב, כמובן, אינם חדשים. הם מלווים את הפלסטינים מאז ראשית הסכסוך, החל בהתערבות הכושלת של מדינות ערב במלחמת 1948, המשך ביחסן המעליב לפליטים בשטחן, נטישתם על ידי סאדאת כאשר חתם על הסכם שלום עם ישראל, הפקרת אש"ף במלחמת לבנון הראשונה, אי-מתן סיוע מבחינה צבאית ודיפלומטית לאינתיפאדות הפלסטיניות – ולבסוף השיא עם חתימת הסכמי הנורמליזציה תוך כדי התעלמות מוחלטת מהפלסטינים.

כמובן שמדינות ערביות מסוימות סייעו לאורך הדרך בכסף, באימונים ובדיפלומטיה – למשל סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ועוד – אולם ככלל סיוע זה מוגבל, ובכל מקרה מעולם לא היה ביכולתו לשנות את פני המערכה.

האכזבה הפלסטינית ממדינות ערב משתקפת היטב בסקרי דעת הקהל של ח'ליל שקאקי. ב-2017, שנת ה-50 לכיבוש השטחים על ידי ישראל, שני שלישים מתושבי הגדה ועזה טענו שהערבים לא עומדים לצידם. ב-2020 מרבית הפלסטינים ראו בהסכמי הנורמליזציה בגידה בהם.

התקשורת הערבית, ככלל, תומכת ברובה בפלסטינים. בזמן המלחמה המונים יצאו להפגנות ברחובות, ואלמלא הגבלות ואיסורים שהטילו השליטים על קיום מחאות, ייתכן שהן היו אף גדולות יותר. כיצד אפוא אפשר להסביר את הפער הגדול בין התמיכה העממית להתנהגות המדינות?

בניגוד להמונים במדינות ערב, כמה אינטרסים מדריכים את שליטי מצרים, ירדן, סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ומרוקו` ראשית, הן רואות בחמאס – ובאחים המוסלמים בהרחבה – איום על שלטונם. וכך, כשם שמדינות ערב מחאו כפיים מאחורי הקלעים כאשר הרסה ממשלת בגין את הכור הגרעיני של עיראק ב-1981, כך מתקפת ישראל נגד חמאס בעזה משרתת במידה רבה אינטרס ערבי.

שנית, כל המדינות הללו קשורות מבחינה ביטחונית וכלכלית לארצות הברית ואין להן כל רצון לסכן את הקשרים הללו. ולבסוף, סיבות דמוגרפיות וכלכליות אינן מאפשרות למצרים ולירדן לחזור למצב של מלחמה מול ישראל, גם במחיר ביקורת ציבורית על עמדתן. עולה אפוא שמרבית השחקנים באזור מונעים בעיקר מאינטרסים מדינתיים – מדיניים וכלכליים – ואין להן עניין לדרדר את האזור למלחמה.

נותרה בעינה השאלה: מה יהיו מדינות ערב המתונות מוכנות לעשות כדי לקדם פתרון מדיני לבעיה הפלסטינית לאחר סיום המלחמה? הרעיון שכוח ערבי יוצב בעזה לא נשקל ברצינות. מתן סיוע הומניטרי, כלכלי וכספי לתושבי עזה והרשות – דבר שיסייע גם להקטין את השפעתה של קטאר בעזה – אפשרי, אם כי קשה בשלב זה לאמוד את גודלו.

מבחינה מדינית, אם ישראל תתקדם לעבר פתרון שתי המדינות, היא תמצא במדינות ערב המתונות שותף מלא – דבר שיועיל גם בקידום מתווה הנורמליזציה עם סעודיה, שנזנח בשל המלחמה.

המאמר פורסם ב-18 בדצמבר בהארץ.

הפוסט למה זעמה חמאס? מדינות ערב מאכזבות, ולא נוקטות עמדה ברורה נגד ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כשפסקה הלחימה בעזה וערפל הקרב התפוגג מעט, התבררו כמה דברים: גם ממדי ההרס העצומים בצפון הרצועה – וגם העובדה שמשטר חמאס לא בדרך להתמוטטות. אנשי חמאס עדיין מנהלים את המגעים לשחרור החטופים, עדיין אחראים על קבלה – ועל גניבה ומכירה – של סיוע הומניטרי, על ניהול בתי חולים ועל קבורת המתים הרבים המתגלים עתה בין ההריסות.

העזתים עדיין מפחדים מאוד מחמאס, ואף שניתן לאתר ביקורת נגד הארגון ברחבי האינטרנט – שם העזתים מתבטאים נגד הארגון בעילום שם – גילויי הביקורת נגד הארגון המטיל מורא על תושביו עדיין מעטים. בדיוק כמו ב־2014, אז חמאס נלחם 50 ימים נגד ישראל ולא הראה סימני קריסה, גם עכשיו משטר הטרור בעזה מגלה כישורי הישרדות חזקים.

גם אם יחיא סנוואר יחוסל היום, ספק אם זה מה שייקריס את חמאס, ארגון שיודע להתמודד עם חיסולי המפקדים והראשים שלו. במידה שהפסקת האש הנוכחית תורחב לעסקה נוספת ובסוף תהפוך להודנה מתמשכת, חמאס ימשיך לשלוט בעזה – בתוספת אהדה בינלאומית חסרת תקדים – וימשיך להוות איום על ישראל ולאתגר את האזור.

קשה להאמין שניתן להשיג את המטרה של הקרסת חמאס ללא פעולה נרחבת בדרום הרצועה, פיצוץ מאסיבי של תשתיות הטרור – ולכידה של בכירי המשטר או חיסולם. במקביל, קשה להאמין שהעולם והמצב בשטח יאפשרו לישראל את חופש הפעולה שהיה לה בשבועות הראשונים של המלחמה.

מדינות ערביות כמו ערב הסעודית כבר מציעות תוכניות ליום שאחרי כדי לגרום לחמאס לוותר על השלטון ולעזוב את הרצועה בלחץ בינלאומי, אך בתמורה ישראל תצטרך לאפשר לרשות הפלסטינית לחזור לעזה ולחדש את המשא והמתן על עתיד המדינה הפלסטינית.

לא ברור אם יש היתכנות ממשית לכל ההצעות הללו, אך מה שבטוח זה שבירושלים אין כרגע מי שיבחן את היוזמה הזאת – או יוזמות דומות נוספות – בכובד ראש.

המחאות נגד ישראל בירדן מתרחבות

ישראל מכה בחמאס בעזה, אך בינתיים הפופולריות של הארגון מרקיע שחקים גם בשטחי הגדה המערבית – וגם בממלכה ההאשמית הירדנית. מתחילת המלחמה בירדן מתקיימות הפגנות סוערות נגד ישראל. השגרירות בעמאן פונתה והבכירים הירדנים יוצאים מגדרם כדי להביע תמיכה בעזתים ולספק להם סיוע הומניטרי.

השבוע פורסם כי לא רק ירדנים ממוצא פלסטיני אלא גם השבטים הערביים של הגדה המזרחית – כמו השבט המשפיע של בני סאחר – הצטרפו לגל המחאות נגד ישראל. מדובר בהתפתחות מדאיגה במיוחד, משום שהמשטר הירדני נשען על תמיכת השבטים האלה וזקוק לשיתוף הפעולה שלהם.

כעת, כשראשי השבטים מכנים את אנשי חמאס "מוקאוומה" ("ההתנגדות החמושה") וקוראים למלך לפתוח שוב את הסניף הירדני של חמאס, שנסגר בלחץ אמריקאי בסוף שנות ה־90, הלחץ על ארמון המלוכה לניתוק היחסים עם ישראל הולך וגובר.

האם המלחמה בעזה תביא לביטול הסכם "כחול־ירוק" (מים תמורת חשמל) בין ישראל וירדן, שנחתם רק לאחרונה? שר החוץ הירדני איימן אל־ספדי התייחס לכך לפני כמה ימים, אך בינתיים לא ברור אם מדובר בנסיגה סופית – או בפאוזה שהירדנים זקוקים לה כדי להתמודד עם הביקורת מבית.

כך או אחרת, אין ספק שהמשך הלחימה – שיבוא אחרי סיום הפעימות בעסקה להחזרת החטופים – תצית מחדש את האש המסוכנת שעלולה להביא לתוצאות הרות אסון.

האם איראן תקבל לידיה את מטוסי הקרב הרוסיים?

סגן שר ההגנה של איראן מהדי פרחי הודיע השבוע על רכישת מסוקי קרב רוסיים מדגם מיל מי־28 ומטוסי סוחוי Su-35, כך לפי סוכנות הידיעות האיראנית "תסנים". פרחי אמר לסוכנות הידיעות כי הושלמה גם רכישה של מטוסי אימונים מדגם "יאק־130", וכי כעת "עובדים על הייבוא שלהם".

איראן הודיעה לראשונה על כך שהיא מתעתדת לרכוש את מטוסי הקרב הרוסיים כבר בשנה שעברה ואף נקבה בתאריך מדויק – מרץ 2023. המטוסים לא נחתו בטהרן במרץ וברוסיה מעולם לא אישרו את הפרסומים, אלא הרבו לצטט את הבכירים האיראנים.

גם הפעם התאגיד הממלכתי הרוסי לייצוא נשק, "רוסאובורונאקספורט", לא אישר את הידיעות האיראניות ובכיריו סירבו להתייחס לנושא. מטוסי קרב רוסיים חדישים יחזקו מאוד את הצי האווירי של הצבא האיראני, אך יחד עם זאת – גם על פי הידיעה של האיראנים עצמם – לא מדובר במטוסים רבים. אולם, מבחינת ישראל, עדיין מדובר בהתפתחות מדאיגה ובעייתית מאוד.

במשך שנים רוסיה ניסתה לשווק את מטוסי SU-35 למצרים, עד שהעסקה בוטלה סופית בשנה שעברה, אחרי שלקהיר הובטחו מטוסי F-15. במקרה ההוא היו אלה כלי תקשורת הרוסיים שדיווחו ללא הרף על ההתקדמות בעסקה שבסוף נפלה.

ככל הנראה, למרות ההתקרבות הברורה בין טהרן למוסקבה, בבירה הרוסית בכל זאת מבינים שאספקת מטוסי קרב חדישים למשטר האייתולות הוא צעד קיצוני שיפגע עוד יותר ביחסים בין רוסיה ובין מדינת ישראל.

טורקיה עוזרת לרוסיה לשרוד את הסנקציות

בצל המלחמה בעזה, טורקיה ממשיכה להגדיל את הייצוא לרוסיה ומספקת למוסקבה סחורות חיוניות בסכומים אסטרונומיים, מה שמגביר את החשש בארה"ב ובאירופה שאנקרה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות – והופכת לצינור זמין של סחורות שאינן מגיעות לרוסיה בגללן.

בתשעת החודשים הראשונים של 2023, טורקיה דיווחה על ייצוא בסך 158 מיליון דולר של סחורות – שארה"ב מחשיבה כמסייעות למלחמה באוקראינה, כמו שבבים – לרוסיה ולחמש מדינות פוסט־סובייטיות. מדובר בייצוא של פי שלושה מהרמה שנרשמה באותה תקופה ב־2022, כשהחלה המלחמה באוקראינה.

בריאן נלסון, תת־שר האוצר האמריקאי לענייני טרור ומודיעין פיננסי, שוב ביקר השבוע בטורקיה כדי לדון ב"מאמצים למנוע, לשבש ולחקור את פעילות הסחר המטיבה עם המאמץ הרוסי במלחמה נגד אוקראינה". כאמור, לא מדובר בביקור ראשון של נלסון, אלא בסדרה של ביקורים, מפגשים, הפצרות ואיומים.

ארה"ב מודעת היטב לדואליות של המדיניות הטורקית. מצד אחד אנקרה מספקת נשק חיוני לאוקראינה ומסרבת להכיר בסיפוח של קרים, מצד שני היא מפיקה תועלת רבה מהיחסים המסחריים עם רוסיה ולמעשה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות.

המצב הכלכלי בטורקיה גרוע מאוד, אך הסחר עם רוסיה לא נובע אך ורק מהרצון לסחור עם מדינה גדולה כמו רוסיה, אלא גם בשל האינטרסים הגאו־פוליטיים של רג'פ טאיפ ארדואן, שלא מוכן לאמץ את העמדה המערבית ולהצטרף למשטר הסנקציות נגד רוסיה.

השבוע בתולדות במזה"ת: האו"ם מצביע על תוכנית החלוקה

ב־29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (החלטה 181).

נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם מביעים צער על תוכנית חלוקת הארץ אך נענים לה למען השכנת השלום, בעוד שהנציגים הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי ההתנגדות עלולה להיות אלימה. "אם המדינה היהודית תיווצר, אף אחד לא יוכל למנוע צרות.

"אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה, הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר – ולטבח של מספר רב של יהודים", אמר אז יוסף היכל פאשה, שגריר מצרים באו"ם.

השגריר הסובייטי באו"ם דאז אנדרי גרומיקו השיב לדברים: "נציגי מדינות ערב מציינים כי חלוקת פלסטין היא עוול היסטורי. אבל אנחנו לא יכולים להסכים עם נקודת המבט הזו, ולו רק בגלל שהעם היהודי קשור לפלסטין במשך תקופה היסטורית ארוכה".

גרומיקו גם הצביע על כך שערבים ויהודים לא מסוגלים ואינם רוצים לחיות בשלום במדינה אחת, זה לצד זה, ולכן תוכנית החלוקה היא התוכנית האפשרית היחידה.

כדאי להיזכר בהחלטת החלוקה ובדבריו של גרומיקו בימים אלה, כששוב עולה השאלה על לגיטימיות הקיום של מדינת ישראל ועל נסיבות הקמתה. גם המסקנה של גרומיקו לגבי שתי המדינות – יהודית וערבית – הייתה נכונה, ועד עצם היום הזה היא התוכנית האפשרית היחידה.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-2 לדצמבר.

הפוסט בלי פעולה נרחבת בדרום הרצועה, חמאס ימשיך לשגשג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מקור אחד של המימון הוא הסיוע של קטאר. בניגוד לפרסומים בתקשורת, אין זה מרכיב המימון החשוב ביותר. בעבר הוא הועבר במזוודות מזומנים דרך ישראל, אך כיום דרך בנקים בפיקוח האו"ם ובאישור ישראל. היקפו הכולל מוערך בכ-400 מיליון דולר בשנה. מקור זה מממן תשלומי רווחה, חלק מהמשכורות של המנגנון האזרחי והצבאי של חמאס, וכן הוצאות אזרחיות כמו דלק לתחנת הכוח של עזה. כסף זה, ככל הידוע, כמעט ואינו משמש להצטיידות צבאית.

המאמר פורסם ב-19.10 ב-N12.

הפוסט מימון חמאס – בסיוע הרשות הפלסטינית ובהסכמת ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין התלהבות רבה בקרב חמאס ופתח לתהליך הפיוס ולבחירות. השינאה בין שני הארגונים לא שככה וישנן עדיין אי הסכמות רבות לגבי מתכונת הבחירות, אולם שני הארגונים הבינו שאין מנוס מהיענות ללחץ הפנימי מצד האוכלוסיה הפלסטינית ולציפייה הבינלאומית לכתובת לגיטימית אחת שמייצגת את העם הפלסטיני.

התזמון הנוכחי קשור גם לשינויי הממשל בוושינגטון, שכבר הובילו לשינויים איזוריים, שהבולט בהם הוא הפיוס בין סעודיה לבין קטאר. ממשל טראמפ ניסה לקחת קרדיט על הפיוס, אבל הוא התרחש דווקא בשל ההפסד של טראמפ בבחירות. זאת בעוד האמברגו על קטאר מצד סעודיה ובנות בריתה החל מיד לאחר ביקור טראמפ בסעודיה, מה שגרם לסעודים לחשוב שיש להם גיבוי אמריקאי לעשות ככל העולה על רוחם גם בתימן וגם מול קטאר.

הנטייה הישראלית לתייג את כל השחקנים כטובים או רעים גורמת לנו להחמיץ הזדמנויות. לישראל יש אינטרסים לקדם גם מול ברית המדינות הסוניות הפרו-מערביות, גם מול קטאר ותורכיה וגם מול חמאס. המושג frenemies שהוא שילוב היברידי בין אוייב בנושאים מסויימים וחבר בנושאים אחרים הוא הכרחי בדיפלומטיה אפקטיבית.

הימין בישראל העדיף את הבידול הפלסטיני משום שראה בו הצדקה להימנעות מהסדר ומפשרות טריטוריאליות שכרוכות בו. לממשלותינו האחרונות היה נוח מאד לומר שאין פרטנר פלסטיני בשל הפיצול, ובכל פעם שהיה ניסיון פיוס הן פעלו על מנת להכשילו.

תהליך ההסדרה מול חמאס בסיוע המצרים, הקטארים ושליח מזכ"ל האו"ם, היה נכון טקטית כדי למנוע שפיכות דמים, אבל מבחינה אסטרטגית אין פתרון לעזה במנותק מהגדה ואין דרך להגיע לפירוז ולשיקום מבלי שהרשות הפלסטינית תהיה בעלת מעמד גם ברצועה. הרשות לא יכולה להשיג מעמד ברצועה ללא הסכמת חמאס.

גם הציפיות של השמאל שחמאס יובס ונוכל להתקדם רק עם הגורמים החילוניים והמתונים יותר ברשות הפלסטינית מתעלם מהעובדה שחמאס מייצג ציבור משמעותי מאד בקרב הפלסטינים ואינו עומד להיעלם או להיכנע.

על מנת שחמאס ישלים את השינוי לגישה פרגמטית יותר הוא צריך "סולם" לרדת בעזרתו מהעץ האידאולוגי, כמו התהליך שעבר על אש"פ. סולם כזה יוכל להיווצר במסגרת תהליכי הפיוס, בהם יוודאו המצרים שחמאס מקבלת על עצמה להימנע משימוש באלימות ולהתחיל בתהליך הדרגתי בו הזרוע הצבאית עוברת לשליטה של המוסדות הפלסטינים הנבחרים. במסמך שהעבירו הפלסטינים לממשל ביידן ישנה הסכמה של כל הפלגים להסדר על בסיס עקרון שתי המדינות ולהתנגדות בלתי אלימה בלבד.

תהליך כזה יוביל לכך שחמאס תקבל בסופו של דבר את תנאי "היוזמה הערבית" כפי שכבר הוסכם ב"מסמך האסירים" בזמנו, ותהפוך לתנועה פוליטית. יש דוגמאות רבות לתנועות של "האחים המוסלמים" שהתמתנו והפכו לתנועות פוליטיות כפי שאנחנו רואים בתוניסיה. יש לזכור שגם בתקופה בה איש "האחים המוסלמים" מורסי שלט במצרים לאחר הבחירות בעקבות "האביב הערבי", הוא כיבד את הסכמי השלום עם ישראל.

פיוס ובחירות הם אינטרס ישראלי מובהק, שכן הוא עשוי להוביל לכתובת פלסטינית ברורה עבורנו גם להסדר וגם להרתעה. דוגמה בולטת להיעדר כתובת כזו היא הכשלון הטרגי בניסיון הישראלי להשיב הביתה את האזרחים הישראלים ואת גופות החיילים המוחזקים בידי חמאס. ללא פיוס אין לנו מנופים מול חמאס להשיב את אברה מנגיסטו והישאם א סייד, האזרחים הישראלים, ואת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול זכרונם לברכה.

הניסיון לייצר מנופים על חמאס על ידי גרימת סבל לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה הוא לא מוסרי ולא פרקטי, שכן הוא "מתפוצץ" לתושבי עוטף עזה בפנים בכל פעם מחדש ומקרב אותנו לבית הדין הפלילי בהאג.

כולנו זוכרים לרעה את הבחירות הקודמות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שהובילו לנצחון חמאס. גם כיום קיים חשש שהבחירות יובילו לחיזוק הייצוג של גורמים קיצוניים יותר, אולם אין מנוס מתהליך דמוקרטי שיאפשר ייצוג אמיתי ולגיטימיות פנימית וחיצונית. למדינת לישראל אין אפשרות להנדס את תוצאות הבחירות כפי שנכשלנו בניסיון להנדס את הפוליטיקה הלבנונית בברית עם הפלנגות הנוצריות. לכן יש להימנע גם מלחץ על אנשי חמאס בגדה שלא להתמודד, כפי שדווח לאחרונה שישראל עושה כדי להשפיע על הבחירות, ולאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות כפי שסוכם בהסכמי אוסלו.

אם ישראל רוצה בנצחון הגורמים המתונים, שהביעו את נכונותם להסדר המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הרי עדיף שתמנע מלהפריע ותתגמל את הגישה המתונה התומכת בדיפלומטיה של הנהגת פתח. זאת בניגוד למעשינו בשנים האחרונות בהן ייבשנו את אבו מאזן וסיפקנו הישגים דווקא לחמאס אם בכסף קטארי ואם בשחרור אסירים.

הצלחה של מגמת הפיוס הפלסטינית תספק לממשל ביידן ולממשלת ישראל שתקום אחרי הבחירות את הכלים לקידום הסדר שימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שניצבת לפתחנו, וגם תסיר את כל החסמים להשלמת תהליך הנורמליזציה האזורית של הסכמי אברהם. הצטרפות של סעודיה, שהובילה את "היוזמה הערבית", וגם של קטאר לנורמליזציה תוביל לשינוי דרמטי במצבה של ישראל באזור. הציבור הישראלי כבר הוכיח שהוא מעדיף נורמליציה על פני סיפוח.

נורמליזציה אזורית, שמובילה ליציבות ולשגשוג אזורי, מצריכה גם נורמליזציה פלסטינית. לכן עלינו לראות בתהליך הפיוס והבחירות הפלסטיניות הזדמנות ולא איום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 17 במרץ 2021.

הפוסט מגמת הפיוס בין חמאס לפתח והבחירות הפלסטיניות הן הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החוקרים התלבטו בין היתר בשאלה כיצד להתמודד עם מקלקלי השלום: האם רק להיאבק בהם או לנסות לדבר איתם ולשלבם בתהליך. העמדה הישראלית בתקופת אוסלו היתה להידבר עם אש"ף, שהכיר בישראל, בשאיפה להגיע להסכם, לצד מאבק ללא פשרות בחמאס, שסירב להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו. זה היה הקו שהובילו ממשלות השמאל והימין בשנות התשעים. הצעות של גורמים מסוימים בישראל, ובהם הרב מנחם פרומן וראש המוסד אפרים הלוי, לקדם דיאלוג עם חמאס, נדחו על הסף. רק עם השנים התבהר שקשה מאוד להמשיך להתעלם ולהדיר את הארגון מהתהליך וזאת נוכח עוצמתו בחברה הפלסטינית, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות 2006 וההפיכה בעזה שמה לאחר מכן.

אלא שגם לאחר הפיצול השלטוני בין פתח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה, המשיכה ישראל במדיניות של "קו מקביל": תיאום ביטחוני ומגעים על הסכם (עד קריסת השיחות שהוביל ג'ון קרי ב-2014) מול הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, לצד מצור על רצועת עזה וסבבי לחימה עם חמאס. ממשלות ישראל אף הבהירו שלא יסכימו אפילו לדיאלוג עם ממשלת אחדות פלסטינית שבה חמאס ייקח חלק. באוקטובר 2017, הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו חזר והדגיש עמדה זו בעקבות מאמצי פיוס בין פתח וחמאס, והודיע שישראל תסכים לדון עם ממשלה שכזו רק בתנאי שחמאס יכיר בישראל, יפסיק את הטרור, יפורק מנשקו ויתנתק מאיראן.

באופן אירוני, דווקא הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, שלא כללה כלל נציגי מפלגות מרכז או שמאל, הובילה לבסוף לשינוי עמדה זו. ישראל וחמאס החלו במהלך 2018 לנהל משא ומתן אינטנסיבי עקיף על "הסדרה" בתיווך של מצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. קדמו לכך מהלכים של דיאלוג לא ישיר על שחרור גלעד שליט ועל הפסקות אש בסיום סבבי הלחימה, אך מאמץ זה הצביע על מהלך דרמטי ומשמעותי יותר.

ניתן לנתח את התהליך הזה כהבשלה של שני הצדדים לאחר עשור של סבבי עימות והכרה פרגמטית במציאות שנוצרה. אך כמו כן מדובר בתהליך שמבוסס על אינטרס משותף שהתפתח בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס סביב הרצון בניהול הסכסוך, לא במאמצים ליישבו, תוך החלשת הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. ממשלת נתניהו לא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שיכלול ויתורים בגדה והקמת מדינה פלסטינית, ואילו חמאס מעוניין לשמר את כוחו ומעמדו. נתניהו הצהיר במארס 2019 שהמגעים עם החמאס משמרים את הפיצול בין הגדה לעזה ומונעים הקמת מדינה פלסטינית. גם יונתן אוריך, דובר הליכוד ודוברו האישי של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות, התגאה בכך שראש הממשלה "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס".

מדובר בתפנית בעמדה הישראלית שדרשה לאורך השנים את החזרת השליטה של הרשות על רצועת עזה. כך נוצר מצב שבמשולש שבין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, מאמצי הדיאלוג בין ישראל והרשות קרסו, המגעים בין חמאס לרשות נקלעו למבוי סתום, ודווקא הערוץ בין ישראל לחמאס ממשיך ומתחזק. בתקופת תהליך אנאפוליס (2007-2008), היעד הישראלי היה לחזק את אבו-מאזן מול חמאס ולהגיע עמו להסכם, שבשלב הבא יתרחב גם לרצועת עזה. ואולם בשלב זה, ישראל פועלת לשמר את המבנה המפוצל ואינה שואפת לייצר זיקה בין סוגיית עזה לרשות הפלסטינית או לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני רחב יותר. אם לפני כשנתיים סירבה ישראל להידבר עם ממשלת אחדות פלסטינית רק בשל זיקתה לחמאס, היום היא מדברת עם חמאס בזמן שלא קיימים ערוצי דיאלוג מדיני עם הרשות, ובמקביל הטון הישראלי נגד רמאללה אף מחריף. המסר המצטייר מכך הוא שישראל מתגמלת את חמאס נוכח התנהלותו האלימה (ירי רקטות, בלוני תבערה) ומענישה את הרשות הפלסטינית, ששומרת על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל.

תהליך המשא ומתן וההבנות בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס נשמרים חסויים ושני הצדדים לא חשים מחויבים לדווח דבר לציבור ולספק דין וחשבון. בשום שלב במהלך המגעים וקידום ההבנות לא התייצב ראש הממשלה, או נציג ישראלי רשמי אחר, בפני הציבור על מנת לעדכן על הסוגיות המרכזיות, על עמדות הצדדים, על המחלוקות ועל ההסכמות שהושגו עד כה. התנהלות זו מבוססת על רצון של שני הצדדים לשמור על הפער שבין הרטוריקה התקיפה, שמסרבת להכיר ולדבר עם הצד השני, לבין הפרקטיקה בפועל.

החוקר הקנדי פיטר ג'ונס עסק במחקריו בדיפלומטיה חשאית וקבע כי חשאיות היא מרכיב נדרש בשלב ראשוני של משא ומתן וכי "ערוצים אחוריים" הם כלי יעיל בתחילת התהליך, על מנת לבדוק בזהירות היתכנות של הסכמות לפני דיווח לציבור. אך ג'ונס מזהיר שהרחבה של הערוץ החשאי הזמני למדיניות חוץ חשאית ממושכת לאורך זמן, תוך הסתרת המדיניות וההבנות, היא מסוכנת, לא אתית ולא דמוקרטית. עיקרון זה, שאוסר על הבנות חשאיות, הופיע במסמך 14 הנקודות שהציג נשיא ארה"ב וודרו וילסון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

יש לברך על כך שבשני הצדדים, במיוחד בקרב השחקנים שהובילו לאורך השנים קו תקיף, חלה התבגרות, התמתנות והכרה בכך שהפתרון בעזה הוא מדיני ולא צבאי. יש בכך גם הכשרה מסוימת של דעת הקהל למהלכים שנחשבו טאבו עד לאחרונה – משא ומתן והבנות עם ישראל מבחינת חמאס ומשא ומתן והבנות עם שלטון חמאס מבחינת ישראל. אך יש להזהיר מתהליך שכל מטרתו היא שימור של המצב הקיים בין סבב לסבב. על ישראל לפעול לכך שמגעים אלו יתחברו לפתרון ארוך-טווח ברצועת עזה ולדיאלוג מדיני מול הרשות הפלסטינית, במאמץ שיקדם יציאה מהמעגל הקיים ויציע אופק מדיני לשני העמים. כמו כן, על ההנהגה הישראלית לדבר עם הציבור בישראל ולהציג בפניו את האסטרטגיה שלה בשאלת עזה ואת ההסכמות שהושגו וההתחייבויות שניתנו במסגרת המגעים על ההסדרה. בכך, היא גם תקדם שיח ציבורי בוגר ואמיתי יותר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות ישנות והבנות חשאיות.

המאמר פורסם בהארץ ב-8 בינואר 2020.

הפוסט 'מקלקלי השלום' בעזה הפכו בשקט בשקט לבני השיח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיוס הישראלי-טורקי יחזק את החזית האזורית אל מול ההתפשטות האיראנית במזה"ת. המעורבות האיראנית במדינות האזור מהווה אתגר ביטחוני ואסטרטגי עבור ישראל, טורקיה וערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס, האחראי לפעילות 'משמרות המהפכה' מחוץ לגבולות איראן – הפך לדמות מאיימת על היציבות הפנימית בכמה מדינות ויש לו השפעה רבה על ההתרחשויות בסוריה, עיראק ותימן. לישראל, טורקיה וערב הסעודית יש אינטרס משותף לבלום את ההתחזקות האיראנית ולמנוע את הפיכתן של סוריה, עיראק ותימן תחת שליטה איראנית בלעדית. בהקשר של סוריה שיש לה גבולות עם ישראל וטורקיה, דבר כזה עלול להיות מכה אסטרטגית עבורן. נפילת סוריה תחת שליטה איראנית תחזק עוד יותר את חיזבאללה בלבנון, מה שעלול להיות מכה נוספת עבור ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-29 ביוני 2016

הפוסט שמו ברקס: הסכם הפיוס עם טורקיה קריטי לקרב הבלימה נגד איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מגמת צמצום חופש הביטוי ברשות הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שליח האו"ם לתהליך השלום ניקולאי מלדנוב נשא את דברי הפתיחה, בהם הוא סקר כיצד יכולים שחקנים אזוריים לשפר את המצב בעזה מבלי לפגוע בסיכוי להסכם שלום ישראלי- פלסטיני כולל. המשך הכינוס כלל סקירה של המצב בעזה ושל הפעולות שנוקטות מדינות שונות ביחס אליו, וזיהוי הזדמנויות ואפיקי פעולה אפשריים לשיפור המצב. מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו במהלך הכינוס.

הפוסט הזדמנויות אזוריות לשיפור המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ה"טלטלה הערבית" טרם הסתיימה. כל אחת מהמדינות שבהן החלו תהליכים של שינוי מתמודדת בדרכה, באמצעיה ובאופן שבו היא מגדירה את מצבה כיום למול המציאות האזורית והבינלאומית המתהווה. לאחר תקופת מוחמד מורסי, מצרים בראשות הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי הגדירה מחדש את יעדיה ואת כיווני הפעולה שלה. גיבוש תפיסת הביטחון הלאומי המצרי הציבה באופן ברור שני יעדים מרכזיים: חתירה להשבת הביטחון (הפנימי והאזורי) וייצוב הכלכלה המצרית.

המאמר פורסם באתר "וואיינט" בתאריך ה-27 בנובמבר 2018

הפוסט מצרים וישראל: ציר אסטרטגי במארג האזורי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף הדימוי הנחמד, עזה אינה סיר לחץ אותו ניתן לווסת על ידי הרמה רגעית של המכסה. את הפיצוץ בעזה לא ניתן יהיה למנוע לאורך זמן רק על ידי פתיחה לסירוגין של מעבר ארז, והגדלה לסירוגין של מרחב הדייג לתשעה מיילים ימיים. אולי רבים היו רוצים לראות את עזה נעלמת. שוקעת אל תוך תהום הנשייה והשכחה. נדמה שאף אחד לא אוהב את עזה, אף אחד לא רוצה את עזה. נתניהו עצמו אמר לאחרונה, שאם היה למי למסור את עזה, אולי היה תומך בכיבוש שלה מחדש. השמועה אומרת שהאזרחים בעזה טוענים שאפילו אלוהים לא אוהב את עזה. אבל, עזה כאן. היא לא נעלמת. וככל שירצו בכך, וינסו לבודדה מאחורי גדרות גבוהות וחומות עבות של הדחקה, עזה חוזרת ומוצאת עצמה בלב ליבה של הפוליטיקה האזורית – עזה היא סוגיה אזורית – וכיוון שכל תבערה בעזה עשויה להצית את האזור כולו, כך שחקנים רבים מוצאים עצמם מעורבים במתרחש בעזה. כל אחד מתוך האינטרסים והשיקולים שלו, לא מתוך אהבת מרדכי (עזה) אלא מתוך דאגה לעצמם.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-8 בנובמבר 2018

הפוסט רתימת האינטרסים הזרים לטובת החיים בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך הפיוס הוא ברומטר ליציבות האזורית. כל עוד נמשך הדיאלוג בין הצדדים ומצית זיק של תקוה לשינוי רף האלימות בין רצועת עזה וישראל יורד. מכאן, כישלון שיחות הפיוס בין פת"ח לחמאס מהווה עוד גורם המעודד הסלמה אזורית.

לאורך השנה האחרונה, ומאז פרסמה את מסמכה הפוליטי המעודכן במארס 2017, תנועת החמאס מודה בפה מלא, כי מפעלה הפוליטי לא צלח והיא כשלה במפעל המשילות ברצועת עזה. אחרי יותר מעשור של פיצול, מוכנה חמאס להעביר את השליטה האזרחית על רצועת עזה לידי אבו מאזן והנהגת הרשות הפלשתינית ללא תנאי. אך אבו מאזן מסרב לקבל לידיו את השליטה על הרצועה ולמעשה הכריז על חמאס מלחמת חורמה בלתי מתפשרת.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-9 באוקטובר 2018

הפוסט האינטרס של אבו מאזן: הפלת חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז מבצע צוק איתן בקיץ 2014 התפתחה דינמיקה של סבבי עימותים אלימים בין ישראל והחמאס, שאינם מגיעים לכדי עימות צבאי כולל. המצב הסבוך שאינו מאפשר הדברות גלויה וישירה בין הצדדים בשל הנסיבות הפוליטיות, דורש פתרונות המבוססים על תיווך בינלאומי.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-27 בספטמבר 2018

הפוסט בחיפוש אחר הסדרה: רצועת עזה כבעיה אזורית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על ציר הזמן, הפגזת המנהרה, המשמשת חלק מארסנל כלי הנשק האסטרטגיים של ארגוני הטרור, נערכה בדיוק בתפר של העברת הסמכויות האזרחיות ברצועת עזה מידי החמאס אל הרשות הפלסטינית. נוכחותם בשטח של בכירי הרשות העובדים באופן צמוד עם אנשי החמאס, הביאה להכלת האירוע בטווח הזמן הקצר. הסוגיה המרכזית אליה נדרשים כרגע הפוליטיקאים ואנשי הבירוקרטיה הפלסטינית היא העברת סמכויות השליטה על מעברי הגבול כרם שלום וארז בצד הישראלי, לצד מעבר רפיח בצד המצרי. מעברים אלה משמשים כצינור החמצן של רצועת עזה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-1 בנובמבר 2017

הפוסט חמאס בחר להבליג על הרס המנהרה כדי לקדם את תכניתו הגדולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נהגה לבטא התנגדות נחרצת להסכמים דומים ותהליכי פיוס בין הרש"פ והחמאס. בשנת 2014 עת הצליחו הפלסטינים להקים ממשלת אחדות, ישראל גינתה את המהלך באופן חריף, ולא הכירה בממשלת האחדות (אולם שיתפה עמה פעולה, בייחוד לאחר תום מבצע צוק איתן). הפעם, ממשלת ישראל לא מיהרה לגנות באופן חריף, הייתה יותר זהירה בביקורתה, ובעיקר התמקדה ב"חישוק" האפשרות לפתיחתו של משא ומתן לשלום, עת הציבה תנאים רבים לממשלה החדשה: שחמאס יכיר בישראל ויפסיק את הטרור בהתאם לתנאי הקוורטט, שחמאס ישיב את גופות החיילים והאזרחים המוחזקים אצלו, שהרש"פ תפגין שליטה ביטחונית מלאה על עזה ותמשיך לפעול כנגד תשתיות הטרור של החמאס בגדה, שינותק הקשר בין החמאס ואיראן, ושהזרמת כספים וציוד לעזה יתבצע רק דרך הרש"פ והמנגנונים שהוקמו לכך.

הפוסט התועלות האפשריות לישראל מתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיצול הפנים-פלסטיני, שבא לידי ביטוי ביצירת שתי ישויות פוליטית נבדלות זו מזו גיאוגרפית ותרבותית – ברצועת עזה ובגדה הערבית – נמשך מזה כעשור. לאורך התקופה, הקושי בגישור על הפערים בין פת"ח לחמאס נבע ממחלוקות בתפיסת העולם הפוליטית והחברתית כלפי דמותה של החברה והמדינה הפלסטינית העתידית, אך גם מהנסיבות האלימות בהן נוצר הפיצול ב-2007 – מעשי הרג ומאבק אלים בין שתי התנועות ברצועת עזה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-15 באוקטובר 2017

הפוסט הסכמות, אך עוד לא הסכם; מבט על תהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרספקטיבה היסטורית זוהי אחת השעות הקשות בתולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. הפיצול הפוליטי-גיאוגרפי מקשה על הנהגת אש"ף לנווט דרכה במסלול המדיני ליישום פתרון שתי המדינות לשני עמים, כפי שהתחייבה לו בהסכמי אוסלו. אל מול מסלול הפשרה המדינית קרסה גם האלטרנטיבה שניסתה חמאס להציג בדמות הג'יהאד, שהוביל לאסון הומניטרי כבד ברצועת עזה.

המאמר פורסם באתר Ynet בתאריך ה-5 באוגוסט 2017

הפוסט הברית החדשה בין סינוואר לדחלאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירה בירושלים כזירת המאבק, מעבר להיותה סמל לאומי ודתי, נובעת גם מהעובדה הפשוטה שלרשות הפלסטינית, ששולטת בגדה, ולחמאס, ששולט ברצועת עזה, אין שום אחריות שלטונית על הנעשה במזרח ירושלים, שנתונה תחת ריבונות ישראל.

הצבת גלאי המתכות בכניסות הראשיות להר הבית אינן הסיבה המרכזית לפרוץ האלימות, מנקודת מבט פלסטינית, זה היה אירוע סמלי שאפשר את גיוס הרחוב לפעולה אלימה, המגלמת בחובה זעם על רקע של מאבק דתי ומחאה לאומית.

המאמר פורסם באתר NRG בתאריך ה-23 ביולי 2017

הפוסט כך הגיע המצב בשטחים אל סף פיצוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקיפאון בתהליך המדיני בין ישראל להנהגת אש"ף, והמשך הפיצול בין פתח לחמאס, זורעים ייאוש עמק בקרב הפלסטינים בגדה וברצועה. התחושה הרווחת היא שאנו נמצאים בסופה של תקופה, והדור המייסד של התנועה הלאומית הפלסטינית – דור שיצר זהות שנשענה על מאבק בפזורה וניסה להקים מדינה בשטחי 1967 כחלק ממהלך של פשרה היסטורית – קרוב לסיים את תפקידו ללא הצלחה יתרה. ניתן להניח, שהמאבקים הפנימיים המאפיינים את המרחב הפוליטי ברשות הפלסטינית יזלגו למקומות נוספים שבהם יש קהילות פלסטיניות. על רקע זה, הכנס באיסטנבול נתפש כקריאת תיגר של הפזורה על תפקידו ההיסטורי של אש"ף ומוקדי הכוח הפוליטיים בשטחי הרשות, שנוצרו כתוצאה מהסכמי אוסלו.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-19 במרץ 2017

הפוסט קריאת התיגר של הפזורה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט המתקפה של המדינה האסלאמית בצפון חצי-האי סיני: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אצלנו, במקום שנדון במציאות שיכולה לייצר הידברות, אנחנו נסוגים לאמירות שמשאירות אותנו בתחום ניהול הסכסוך: ישראל חייבת להגן על עצמה, ישראל חייבת להילחם בחמאס, ישראל צריכה לכתוש את חמאס.

אמירות אלו נוגעות למה שמסופר לציבור הישראלי על הדרך שהובילה לסבב הלחימה הנוכחי, או בעצם למה שלא מסופר לו. חסר לנו החוט המקשר בין הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הפלסטינים שלא התבצעה, לבין סגירת המעברים וההתנכרות המצרית לחמאס מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון. לא מספרים לציבור הישראלי שהצדדים נגררו לתוך הסבב הזה כדי לשמר את המצב הקיים תוך ניהול הסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-29 באוגוסט 2014

הפוסט הגיע הזמן לדבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההוצאות להורג הן דפוס פעולה משותף לשני הארגונים האיסלאמיסטיים, שמטרתו היא זריעת פחד ואימה בתוך המרחב שבו הן פועלות על מנת לשתק כיסי התנגדות פוליטיים עתידיים. דאעש מבקש להרתיע את הכוחות העומדים מולו ולהביא להכנעתם ללא קרב על ידי השימוש באלימות, ולתמונות אנשיו משחקים כדורגל עם ראשים יש השפעה מוראלית עצומה על אלה האמורים לעמוד מולו. חמאס מבקש למנוע אפשרות של הפיכה מבית, כזו שתהיה עממית או מכוונת על ידי גורם פוליטי. אנשי פתח זוכרים היטב כיצד הם נזרקו מגגות רבי הקומות של עזה ביוני 2007 וכיצד אנשי התנועה נורו ברחוב אל מול קהל רב.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-25 באוגוסט 2014

הפוסט חמאס זה לא דאעש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם ספק רב אם ניתן לממש מטרה זו בדרך צבאית ולטווח ארוך. צה"ל אכן מסוגל לכבוש את הרצועה, להרוג את מפקדי החמאס ולהרוס את התשתיות הצבאיות שלהם. אולם מעבר למחיר הכבד בחיי אדם ובהרס אצלם ואצלנו, כיצד תשלוט ישראל ב–1.8 מיליון פלסטינים, הזקוקים למזון, חינוך ורפואה, וכן לחופש, לכבוד ולתקווה? האם תוכל ישראל לשלוט במאוויים הפוליטיים ובשאיפות הלאומיות של תושבי הרצועה, ובעיקר של הצעירים בקרבם? רבים מהם תומכי החמאס, והם עשויים להתנגד בכל דרך לכיבוש ישראלי חוזר.

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-4 באוגוסט 2014

הפוסט לדבר עם חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדנה עסקה בהזדמנויות לקידום יציבות אזורית ושלום ישראלי-פלסטיני לאחר כינונה של הפסקת אש בעזה, והתמקדה במספר סוגיות ליבה: הדינמיקה המשתנה במזרח התיכון; מנגנונים אזוריים ובינלאומיים לתיווך וליישומה של הפסקת אש; הצורך לעבור מניהול הסכסוך ליישוב הסכסוך; הקשיים המגולמים בפירוז רצועת עזה; הבנייה מחדש של הכלכלה העזתית; עתידה של ממשלת האחדות הפלסטינית, ויוזמת השלום הערבית.

מסמך זה מסכם את התובנות וההמלצות העיקריות שעלו בסדנה.

הפוסט ישראל, עזה והאזור: הזדמנויות בעקבות הפסקת האש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרצח המתועב חשף את ההבדלים המהותיים בין ההתנהלות הפוליטית של חמאס לבין זו של הרשות הפלסטינית וקרא תגר גם על מדיניותו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן). תגובתה הנחרצת של ישראל באה לידי ביטוי בפגיעה נחרצת בתשתיות האזרחיות של חמאס בגדה המערבית, לצד מעצרים של מחבלים משוחררים מעסקאות קודמות בדגש על עסקת שליט.

כך למעשה נמחקו "הישגיו" של חמאס שאותם רצה לשווק לציבור לקראת הכניסה לתהליך הבחירות שעליו הוסכם כי יתרחש בתוך כחצי שנה במסגרת תהליך הפיוס הפנים-פלסטיני. כישלונותיו המדיניים והפוליטיים של חמאס גררו את רצועת עזה למשבר כלכלי עמוק ומשמעותי שהיה עלול להתפוצץ בחודש הרמדאן. על רקע בעיות הפנים החמורות, חמאס בחר לפצוח בעימות אלים מול ישראל.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet תאריך ה-10 ביולי 2014

הפוסט חמאס מנסה לקום מהקרשים על חשבון ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבו מאזן בחר לעמוד באופן אמיץ אל מול הלכי רוח פופוליסטים הנושבים ברחוב הפלסטיני. החטיפה הנפשעת התקבלה על ידי קבוצות רבות שם כלגיטימית. קמפיינים של שמחה סביב נפילתם של "שלושה שליטים" חדשים החלו לצוץ ברשתות החברתיות. לא רק ברצועת עזה, גם באוניברסיטת ביר זית בחרו לחגוג את האירוע על ידי חלוקת ממתקים לעוברים ושבים. בשפלות לב, ותוך כדי ניסיון לגנוב דעת, החלו ארגוני הטרור הפלסטינים אף לדבר על לקיחתם בשבי של "שלושה חיילים ישראלים".

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-19 ביוני 2014

הפוסט אבו מאזן הולך נגד הרחוב הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נושא האסירים והדיון באשר לדרך הנכונה להמשיך את המאבק בישראל נמצא במרכז סדר היום הפלסטיני מאז החלה ההתקרבות בין פתח וחמאס. מרכזי מחקר פלסטינים אף קיימו ימי עיון סביב שאלה זו. תהליך ההתקרבות הסתיים בהקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, המציגה אחדות למראית עין. ראש הממשלה, שר החוץ ודמויות בכירות נוספות בממשלה הם אנשיו של אבו מאזן ואין בה ייצוג אמיתי ודומיננטי לחמאס. האחדות היא סמלית, וראש הממשלה ראמי חמדאללה הודה בעצמו כי אין לו למעשה שום אחיזה ממשית על רצועת עזה וחמאס ממשיכה לנהל אותה גם ללא ממשלה מטעמה.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-14 ביוני 2014

הפוסט הקשר בין החטיפה לבחירות הפלסטיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס נמצא עם הגב לקיר. הארגון, שהוכרז השבוע כארגון טרור על ידי מצרים, איבד מרחב חשוב שאותו היא ראתה כעורף לוגיסטי כלכלי ומדיני. המשבר הכלכלי הפוקד את חמאס, והכתף הקרה שלה זוכה תנועת האחים המוסלמים, מביאים לירידה ברמת האהדה הציבורית לתנועה ברצועת עזה. למרות זאת, תנועת הפת"ח מתקשה להרים את ראשה כאלטרנטיבה פוליטית ברצועה ופעיליה וראשיה נרדפים עד חומרה. רק השבוע פיזר חמאס עצרת זיכרון שנערכה לאחד מבכירי הפת"ח אחמד מפרח (אבו אל-חמיד), שנהרג בהתנגשות עם כוחות צה"ל בשנת 2002, ועצר כ-70 ממשתתפי טקס הזיכרון.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-13 במרץ, 2014

הפוסט המאבק בין חמאס לג'יהאד גולש לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חידוש השיחות בין ישראל והפלסטינים, מציף תהיות בקרב הציבור בישראל. האם אבו מאזן יכול לייצג את כלל הפלסטינים, ומהי סמכותה של הרשות הפלסטינית לשאת ולתת מול ישראל כאשר רצועת עזה נמצאת תחת שלטון חמאס? דווקא בעת הזו, ולאור הפיצול הפלסטיני ואירועי האביב הערבי, חידוש תהליך השלום טומן בחובו הזדמנות עבור ישראל.

הפוסט תהליך הפיוס הפנים פלסטיני וחידוש המשא המתן המדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבו מאזן חש כי מעמדו הולך ונחלש על רקע הצלחת תנועת חמאס לשבור את המצור הפוליטי על רצועת עזה עם ביקורו של אמיר קטאר, שנעשה בניגוד לעמדת הרשות הפלסטינית. הוא הבין כי הקיפאון המדיני לצד ההכרה ההולכת וגוברת בחמאס כמייצגת זרם פוליטי פלסטיני-איסלאמי במזרח התיכון שאחרי "האביב הערבי", דוחקים אותו לפינה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-7 בנובמבר 2012

הפוסט לאובמה כבר יש נובל, עכשיו צריך שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.