הפוסט למה חמאס עדיין שולט בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס לא רק תקף, רצח ואנס ישראלים, אלא גם הצליח לגרום ליהודים רבים לאבד את האמון בעתיד שבו ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. מבחינת חמאס, זהו ניצחון אסטרטגי עצום. הרי מטרתו מעולם לא הייתה עצמאות פלסטינית, אלא חיסול הרעיון הציוני. אם ישראל תדחה לחלוטין את רעיון שתי המדינות, היא תיתקע במלכודת שבה היא לא יכולה להיות דמוקרטית ויהודית באופן בר־קיימה.

העמדה של הרב הירש היא גם תוצאה של שנים של מסרים פוליטיים שיטתיים מהימין הישראלי ומהממסד היהודי־אמריקאי השמרני, שהצליחו לערפל את ההבדל בין הפלסטינים כתנועה לאומית, לבין חמאס כתנועה אסלאמיסטית קיצונית.

בנימין נתניהו, בגיבוי ארגונים בממסד היהודי בארה"ב, קידם נרטיב המזהה כל פלסטיני עם חמאס, והתוצאה היא שגם קולות מתונים כמו הרב הירש מאמצים כעת פרשנות שמוחקת את האחריות הישראלית לכישלון תהליכי השלום.

הצד הפלסטיני לא פטור מאחריות כמובן, אך מתן פטור לממשלות ישראל לדורותיהן מאחריות משותפת לכישלון אינו ציוני, שכן הציונות תכליתה לקיחת אחריות של העם היהודי על גורלו. היא גם מעצימה את העמדה ההרסנית של אסכולת ה"אין עם מי לדבר", שהיא נבואה שמגשימה את עצמה. אלו הטוענים שהבעיה היא רק בצד הפלסטיני ומתעלמים ממדיניות הכיבוש, הסיפוח בפועל וחיזוק חמאס שהובילו כל ממשלות נתניהו ב־16 השנים האחרונות, עושים נזק חמור לעתידנו.

אני מוצא נחמה בכך שהקהילה היהודית האמריקאית מחזיקה עדיין ברובה בעמדה שונה. רוב היהודים בארה"ב תומכים בפתרון שתי המדינות ומבינים שהשליטה הבלתי נגמרת בפלסטינים אינה מתכון לשגשוג ציוני, אלא להפך – מתכון להתדרדרות המוסרית והאסטרטגית של ישראל.

גם בישראל, הסקרים מלמדים שרוב הציבור יתמוך בפתרון הכולל מדינה פלסטינית מפורזת כחלק מהסכם אזורי. ישראל יכולה להוביל מציאות של יחסי שלום מלאים עם מדינות ערב הסוניות, כשהיא חלק מגוש מזרח־תיכוני מתון שעומד מול איראן והג'יהאדיסטים השיעים והסונים גם יחד. סעודיה מובילה מהלך של מדינות ערב ברוח הזאת, וייתכן שגם אינדונזיה ומדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות יצטרפו אליו.

ג'ו ביידן ניסה לקדם את החזון הזה, אבל נכשל משום שנזהר בכבודו של נתניהו, אבל גם דונלד טראמפ רוצה להגיע להסכם כזה, משיקולים אחרים של יוקרה וכסף – מה שיכול להפוך את מימושו לריאלי יותר. הסדר שכזה אינו פותר רק את הבעיה המוסרית והדמוגרפית בשליטה בעם זר, אלא הוא גם הפתרון לבעיית הביטחון של ישראל, כפי שמעידים רוב המפקדים הבכירים לשעבר בצבא, במוסד ובשב"כ, וכן בכירים לשעבר במשרד החוץ.

אל ייאוש

בהסתכלות היסטורית, אנחנו יודעים שלעיתים דווקא אחרי זעזועים קשים מגיעה פריצת דרך מדינית. לאחר מלחמת יום הכיפורים הציבור הישראלי הפך לניצי יותר – אך דווקא כעבור זמן לא רב נחתם השלום עם מצרים. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שהיוותה טראומה קשה בעבור הציבור הישראלי, נולד הסכם אוסלו, שסלל גם את הדרך לשלום עם ירדן. המשבר של היום אינו בהכרח סימן לאובדן הדרך – הוא יכול להוות קרש קפיצה לפתרון חדש, אם רק יימצא המנהיג הנכון שיידע לתרגם את הכאב לתקווה.

המציאות אכן קשה. הדינמיקה הנוכחית מקשה על קידום פתרון שתי המדינות, והשיח הפוליטי בישראל נעשה קיצוני יותר. אבל אין לנו פריבילגיה להתייאש. הציונות מעולם לא הייתה פרויקט קל. כל הישג משמעותי שהשגנו כעם וכמדינה, הושג מתוך נחישות, למרות התנגדויות ולמרות פחדים.

מי שדבק בחזון הציוני, חייב להיאבק על כך שישראל תישאר גם יהודית וגם דמוקרטית. זה אומר להמשיך לדחוף לפתרון מדיני, גם אל מול הטרור האכזרי, וגם כשנדמה שהציבור פונה ימינה. אני מכבד ומעריך מאוד את הרב הירש, אבל אני חולק עליו בתפיסה.

אין לנו הפריבילגיה להתייאש מהמשך החתירה להסדר מדיני. אם נרים ידיים, חמאס ינצח. ואם נתעקש, נוכל יום אחד להגיע לאופק מדיני שישריין את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה, לצידה של מדינה פלסטינית.

המאמר פורסם ב-21.3.25 באתר מעריב.

הפוסט המטרה הנוספת של חמאס שהושגה ב-7.10: ריסוק תמונת העתיד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואומנם, מדובר ברעיון חדש, אבל גם רעיונות חדשים לפעמים יכולים להיות גרועים ועדיף שיישארו מחוץ לקופסה. בניגוד ל"תוכנית המאה" – 181 עמודים של עבודה מקיפה, שהוצגה בינואר 2020 – ההצעות הנוכחיות הן פרי גחמה שהונחתה על ידי טראמפ ממש לפני הפגישה עם נתניהו. מדובר באוסף של רעיונות שלא עומדת מאחוריהם חשיבה מעמיקה שלוקחת בחשבון את האינטרסים או את המגבלות של הצדדים השונים.

הרעיונות של טראמפ מוסברים כניסיון לאמץ את הלוגיקה העסקית בדיפלומטיה וכחלק מטריק שבו אתה מניח הצעה קיצונית במיוחד כדי לקבל בסוף את התמורה שמלכתחילה התכוונת לה. במילותיו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מוותר ומוותר עד שמקבלים את דעתי". אבל הרעיונות של טראמפ לגבי עזה אינם עולים בקנה אחד עם קמפיין הבחירות שלו עצמו והם מעמידים אותו בהתנגשות בזירה האמריקנית והבין-לאומית, במיוחד מול יורש העצר הסעודי, הנשיא הטורקי ארדואן והנשיא המצרי א-סיסי – כולם האוטוקרטים החביבים עליו.

חוץ מישראל, זו נראית כמו עסקה שלא יהיו עליה קופצים. טראמפ צפוי לעמוד בפני ביקורת בכמה חזיתות: ראשית, הציבור האמריקני וגם רבים משני צדי המפה הפוליטית יתנגדו למהלך. התיאבון האמריקני למעורבות ברחבי העולם פחת לאחר הכישלונות בעיראק, באפגניסטן ובסוריה, עם אבדות רבות בנפש ועלויות כספיות אסטרונומיות.

שנית, ההצעה מעמידה את כל מדינות ערב על הרגליים, כאשר הן נדרשות לפעול בניגוד לאינטרס שלהן. וחמור מזה, הסכמה עלולה לפגוע בלגיטימציה של המנהיגים ולערער את יציבותם. משרד החוץ הסעודי היה הראשון להגיב, בשם יורש העצר, כי סעודיה לא תיסוג מעמדתה עליה חזרה ושוב ושוב לאחר 7 באוקטובר – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. סעודיה, המובילה במידה רבה את העולם הערבי כיום, הציבה אפוא את הרף לפיו תישפט העמדה הערבית בכללותה. האמירויות מיהרה לחזק את העמדה הסעודית.

ירדן ומצרים כבר הביעו לא אחת במהלך המלחמה התנגדות גורפת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים מעזה. הן חוששות מההשלכות של העברת אוכלוסין לשטחן על היציבות הפנימית של המשטר. העובדה שהרעיון של טראמפ אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפייה אינה משנה במאומה את ההתנגדות. גם מרוקו, המועלית כאפשרות נוספת לקליטת פליטים שתתבצע כ"הוקרה" על ההכרה האמריקנית בסיפוח הסהרה המערבית, תתנגד להירתם לרעיון. לאורך כל השנים, מרוקו הביע תמיכה בפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, ואף אירחה בשטחה – בסתר ובפומבי – מפגשים בין ישראלים לפלסטינים.

יתרה מזו, שיתוף פעולה עם מהלך אמריקני יציג את המשטרים הערביים כבוגדים באתוס הפלסטיני וכמי שתרמו לחיסול הבעיה הפלסטינית. המחויבות הערבית אומנם באה לידי ביטוי בעבר בעיקר במישור הרטורי, אך היא נשענת על בסיס תמיכה רחב בדעת הקהל הערבית. סקרים לאורך שנים מלמדים על מרכזיות הבעיה הפלסטינית בדעת הקהל הערבית. השליטים הערביים אינם יכולים להתעלם מכך. דומה כי טראמפ אינו מבין את החשיבות הסמלית של הבעיה הפלסטינית בעולם הערבי והוא חושב כי בכסף ניתן לקנות הכול.

ומה באשר לפלסטינים עצמם? חזרת הפליטים והיצמדות לקרקע (מה שנקרא "סומוד") מהווים ערכים מרכזיים במערכת האמונות המרכיבות את האתוס הפלסטיני. רעיונותיו של טראמפ מאיימים להפוך את מלחמת 7 באוקטובר לנכבה אמיתית שנייה ופגיעה אנושה באתוס שלהם. מדובר בניסיון למחוק את הזהות הפלסטינית ולשלול את זכותם של הפלסטינים – זכות המוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם – להקמת מדינה משלהם.

ההתמקדות בעזה גרמה להעלמת נקודה חשובה לא פחות בדבריו של טראמפ והיא כוונתו לבחון את סוגיית הסיפוח בשטחי יהודה ושומרון. יהיה בכך כדי לחדש את התביעה לסיפוח שטחי C לישראל, שהתאדתה עם פרסומה של "תוכנית המאה" בחודש ינואר 2020, אולם חידושה כעת עלול להוביל למחאות ברחבי העולם הערבי ובשטחים הפלסטיניים.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הרעיונות "מחוץ לקופסה" של טראמפ נועדו לזעזע בכוונה על מנת להשיג מטרה יותר מוגבלת בהיקפה, אבל לסחורה הזו לא יהיו קונים מלכתחילה. מעבר לכך, גם אם רעיונות אלה יידחו, יש סכנה בעצם הענקת לגיטימציה על ידי המעצמה החזקה בעולם לניתוץ נורמות התנהגות בין-לאומיות.

אם טראמפ מעוניין לבנות את עזה מחדש הוא מוזמן לשחזר את תוכנית מרשל (והיא אפילו תיקרא על שמו!). התוכנית סייעה לשקם את אירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה מבלי להעביר את תושביה. בתוכנית הושקע סכום דמיוני של כ-173 מיליארד דולר במונחים של היום.

הסערה בעקבות דבריו של טראמפ היא רק בראשיתה וקשה לדעת כיצד היא תסתיים; יכול להיות שבסופה היא תהיה לא יותר מאשר "סערה בכוס תה". אלא שאם זו סערה אמיתית, הרי שהן מסתיימות בדרך כלל בנזקים. השאלה היא רק כמה הם יהיו חמורים.

המאמר פורסם ה-10.2.25 באתר N12.

הפוסט טראמפ ועזה: גם רעיונות "מחוץ לקופסה" יכולים להיות גרועים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשוואה הבסיסית לא השתנתה מאז 7 באוקטובר: בשביל להחזיר את החטופים כולם, יש לסיים את המלחמה. ובשביל לסיים את המלחמה באופן שישמור על ביטחון ישראל, חמאס לא יכול להחזיק בשלטון ברצועה. אלא שממשלת ישראל סירבה פעם אחר פעם לקדם פתרון מדיני שיאפשר זאת, והמשמעויות ידועות. ההישגים הצבאיים נשחקו, כפי שהזהיר הרמטכ"ל כבר לפני שנה. החטופים הופקרו, ורבים מהם שילמו בחייהם על השיהוי. חיילינו נשלחו לפעול שוב ושוב באותן שכונות, כי בהיעדר אלטרנטיבה הטרור הרים ראשו. הרוגי הימים האחרונים בעזה מדגישים את מחיר הדמים היומיומי של נוכחות צבאית קבועה בשטח שורץ לוחמי גרילה הלומדים את מהלכי הכוחות בשטח ומתאימים עצמם לפגיעה בהם. את הדינמיקה הזו ומחיריה אזרחי ישראל מכירים היטב מ-18 שנות רצועת הביטחון בלבנון. מאז פורקו גדודי חמאס, סיום המלחמה הוא לא רק מחיר שיש לשלם כדי להחזיר את כולם הביתה, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

לא חסרו הצעות שיכלו לאפשר זאת, כבר לפני חודשים רבים. מדינות העולם והאזור שבו והציגו תוכניות מפורטות ליום שאחרי חמאס בעזה. העקרונות חוזרים על עצמם: שלטון אזרחי פלסטיני מתון על בסיס הרשות הפלסטינית, הסדרי ביטחון נוקשים בציר פילדלפי ומעבר רפיח, כניסת כוחות אזוריים שיחליפו את כוחות צה"ל, סיוע בינלאומי מסיבי. ארה"ב, סעודיה, מצרים ואחרים עומלים על הכנת התוכניות הללו מעל שנה.

האיתותים סביב העסקה, במרכזם הצהרת בלינקן על תוכניתו לקידום חלופה שלטונית ברצועה, מעידים שהדרך להשלמת העסקה עד שלביה האחרונים, כלומר נסיגת צה"ל וסיום המלחמה והחזרת אחרון החטופים, עוברת דרך מימוש כלשהו של הרעיונות הללו. אלא שעד כה, הממשלה והעומד בראשה פסלו אותם על הסף. הטיעון העיקרי שחזר על עצמו היה שלילת מעורבות הרשות הפלסטינית: "עזה לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן". זאת, אף שנתניהו מכיר היטב את ההבדלים בין חמאס, שהביא עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, לרשות הפלסטינית, שמקיימת איתנו תיאום ביטחוני ומסכלת טרור.

כאילו לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר, מדיניות "הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס" עודנה חיה וקיימת בממשלת ישראל הנוכחית. התעקשות הימין הקיצוני, כפי שבן גביר העיד בעצמו, היא שטירפדה את העסקה עד כה. העקרונות המשיחיים מבית היוצר של סמוטריץ'-בן גביר הם שהנחו את הסרבנות המדינית של נתניהו לאורך המלחמה, ואת ההתעקשות על שימור הנוכחות הישראלית בעזה וקיבוע מצב המלחמה.

המאמר פורסם ב-16.1.25 באתר מעריב.

הפוסט החלופה לחמאס כבר על השולחן – נתניהו עדין תקוע "ביום שלפני" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יותר משנה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל הצליחה להשיב לעצמה את ההרתעה. כל שחקניות ציר ההתנגדות – איראן, חמאס, חיזבאללה, חות'ים – ספגו מהלומות צבאיות קשות, כאשר שדרת המנהיגות של חיזבאללה וחמאס אף חוסלה. ישראל הוכיחה כי מבחינה צבאית וטכנולוגית היא עולה על אויביה עשרת מונים.

הפוסט שנת ההישגים המוחמצים: ישראל חזקה יותר, ובודדה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאמר זה פורסם בעדכן האסטרטגי של המכון למחקרי בטחון לאומי, גיליון 27 (4), נובמבר 2024.

הפוסט תגובת אירופה למלחמה בעזה: יכולותיה ושאלת היותה שחקנית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך לדוגמה, במקום פיזור סוכנויות המודיעין, היעדר שיתוף פעולה ביניהן והתבססות על מודלים נוקשים של ניתוח מידע, הוקם המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), שהיה למעשה הגוף המודיעיני המרכזי הראשון לאיסוף ולניתוח מידע אסטרטגי (לימים הפך לסוכנות ה־CIA); התפתחה בהדרגה מתודולוגיה חדשה לניתוח סימנים מעידים שהפכה מרכזית בתפיסת המודיעין האמריקאית; התגבשה תפיסה המעודדת באופן מוסדי חשיבה על תיאוריות מתחרות לגישה השלטת; התפתח מאוד הקשר בין זרועות הביטחון לאקדמיה, על מנת לפתח מומחיות בתחומים כמו ניתוח אסטרטגי, שפות זרות וטכנולוגיה, במטרה לתרום לביטחון הלאומי; ועוד.

מקרה פרל הארבור מדגים אפוא אמת כואבת: דווקא כישלונות קולוסליים, שמחירם קטלני, יכולים להצמיח ענפי ידע, לשנות פרדיגמות וארכיטקטורות ולשדרג את החשיבה והעשייה המודיעינית. וכמו בארצות הברית כך גם בישראל, הכישלון ההתרעתי הצורב שקדם למלחמת יום הכיפורים הוביל לשינויים מהותיים בקהילת המודיעין המקומית. כעת, משבר 7 באוקטובר 2023 מציב את ישראל בצומת דומה ומעלה שוב את השאלה האם תדע להפיק את הלקחים הנדרשים.

זה בדיוק הסנטימנט שעליו רוכבת, לכאורה, הצעת חוק חדשה שיזם ח"כ עמית הלוי (הליכוד), שעברה באמצע נובמבר בקריאה טרומית, להקמת "מחלקה לגיבוש תפיסת מודיעין חלופית מגופי המודיעין". על פי הצעת החוק, ראש המחלקה, שתוקם במשרד ראש הממשלה, ימונה על ידי ראש הממשלה וידווח ישירות אליו, והדבר יאפשר, לטענת מגיש ההצעה, גיבוש הערכה בלתי־תלויה בקהילת המודיעין.

חקירה מעמיקה של כישלונות מודיעיניים איננה מותרות: היא חיונית כדי ללמוד וליישם לקחים מהותיים. אולם דומה שמאחורי ההצעה להקים מחלקת מודיעין חלופית לא עומדים שיקולים ענייניים אלא מניעים פוליטיים גמורים. לראיה, לא קדמה לה חקירה מעמיקה ובלתי־תלויה של הכשל המודיעיני האסטרטגי של 7 באוקטובר, שהיא התנאי ההכרחי, כפי שנפרט לעיל, לשינויים מן הסוג הזה. תחת זאת, הצעת החוק נולדה במחשכים, קוּדמה בחיפזון וללא התייעצות עם גורמי המודיעין, ומתבססת על הנחות יסוד רעועות, אם לא הרסניות בכוונת מכוון.

לפני שנצלול לעומק הדברים, נבקש להדגיש כי בעוד חלק משמעותי מהאחריות על מחדל 23' רובץ על קהילת המודיעין הישראלית – לצד הנדבכים המדיני והמבצעי – אנשיה הם גם אלה שעומדים מאחורי ההצלחות המבצעיות המרשימות בעת האחרונה בזירה הצפונית. אולם אל לנו להסיק מאותן ההצלחות שהלקחים כבר נלמדו ותוקנו – הם לא. הנחת היסוד לאור הכישלון הנורא היא, אכן, שנדרשת למידה משמעותית ושינוי; השאלה היא מה לשנות ואיך.

תנאי הכרחי לרפורמה: ועדת חקירה

הגם שכישלונות מודיעיניים משמעותיים, כמו אלה שמנינו למעלה, מהווים הזדמנות לשידוד מערכות ולרפורמות מבניות ותפיסתיות – הן לבדן אינן ערובה להצלחה. לראיה, גם לאחר שנבנתה מחדש לאחר ההפתעה ב־1941, קהילת המודיעין האמריקאית הופתעה שוב ושוב, לרבות 60 שנה אחר כך, בסדרת פיגועי ה־11 בספטמבר 2001. בישראל, השינויים הארגוניים והתפיסתיים המהותיים שנרשמו בקהילת המודיעין לאחר מתקפת הפתע ב־1973, לא מנעו את ההפתעה האסטרטגית שחוללה התקפת הפתע של חמאס ב־2023. רפורמות גם עלולות לעתים דווקא להחליש את המודיעין, שכן הקמה של יחידות וגופים חדשים והגדלה של כוח האדם עלולות ליצור בעיות חדשות כגון כפילויות מיותרות, בזבוז משאבים וסרבול.

לכן, רפורמות עמוקות בתהליך המודיעיני, שאמורות לתרום להערכת מודיעין איכותית יותר, צריכות לצאת אל הפועל רק בתום תהליך חקירה מקיף של הכישלון אשר מלכתחילה הוביל לצורך בשינויים. ותהליך שכזה, ראוי שיתבצע על ידי ועדת חקירה עם סמכויות רחבות ככל האפשר לבדיקת התנהלותה של קהילת המודיעין, בד בבד עם בדיקה של הדרג המדיני העומד עמה בזיקה הדוקה. בישראל המנגנון הרלוונטי לאתגר מסוג זה היא ועדת חקירה ממלכתית.

מדוע הדבר הכרחי? ניתן דוגמה. בשנה החולפת התקבעה בשיח הציבורי סברה ולפיה גופי המחקר האסטרטגיים בארגוני המודיעין – אמ"ן, שב"כ, מוסד – כשלו במשימתם, מאחר שכולם כאחד פעלו תחת קונספציה מחקרית שגויה ולפיה חמאס המורתע לא ייזום התקפה על ישראל וכי מזוודות המזומנים ששולמו לו, בצד אישורי העבודה שסופקו לעזה, הצליחו במשימתם "לקנות שקט". חקירה עמוקה ובלתי־תלויה יכולה לעמוד על הבדלים שייתכן שכן היו בין שלושת הגופים הללו, ולהסיק מכך מסקנות להמשך – למשל, אימוץ המתודולוגיה של הגוף שהעריך נכונה את כוונות חמאס על פני זו של הגוף שכשל, וכדומה. התבססות על תחקירים עיתונאיים, מוצלחים ככל שיהיו, היא בעייתית, משום שהם נעדרים נגישות מלאה לכלל החומרים והגישות במערכת המודיעינית, ומוטים כתוצאה מהמקורות החלקיים שהם ניזונים מהם.

אולם, ועדת חקירה ממלכתית טרם קמה וספק אם תקום בימי חייה של הממשלה הנוכחית. חבריהּ מתרצים את התנגדותם בהתמשכות המלחמה, כמו גם בחוסר הלגיטימיות לכאורה של בית המשפט העליון (שנשיאה ממנֶה את חברי הוועדה) בעיני תומכיהם. דחיית הקמתה של הוועדה מייצרת קושי ממשי לחקור באופן יסודי ורציני את אירועי 7 באוקטובר. התעמעמות הזיכרון של המעורבים, היעלמותם של חומרים, והתקבעות נראטיבים דרך הדלפות בתקשורת ותחקירים פנימיים – מהווים כולם חסמים בדרך לחקר האמת וללמידה משמעותית. ודחיית חקר האמת מהווה בתורה חסם לשינויים המבניים הדרושים, אולי, לקהילת המודיעין. ואולי לא. אבל איך נדע?

פלורליזם ובקרה מודיעיניים

אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היתה בעיה מן הסוג הזה. פחות מחודש לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקף, כבר הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, על מנת לחקור את נסיבות פריצת המלחמה. בעקבות מסקנות הוועדה, בוצעו שינויים יסודיים בקהילת המודיעין, החל מחיזוק מחלקות המחקר בפיקודים, חיזוק גוף המחקר במשרד החוץ והקמת גוף מחקר במוסד – כולם נועדו להקטין את התלות בגוף הערכה אחד, קרי חטיבת המחקר באמ"ן – וכלה בהקמת יחידת הבקרה באמ"ן, שאף שלא נבעה ישירות מדוח ועדת אגרנט, הרי היא ברוחו של הדוח שקרא ל"הגברת הפלורליזם המודיעיני". שינוי נוסף היה ניסיון למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. על כך בהמשך.

יחידת הבקרה באמ"ן מכונה גם "מחלקת איפכא מסתברא" על שם הפונקציה העיקרית שמילאה (לפחות בשני העשורים הראשונים). היא נועדה להגביר את הפלורליזם ולמסד את האפשרות לשמוע "דעה אחרת" בקהילת המודיעין. שיטת האיפכא פירושה הצגת הערכה בעלת משקל לגבי שאלה מחקרית מרכזית, העומדת בניגוד לעמדת חטיבת המחקר, וניסיון להוכיח את תקפותה תוך שימוש סלקטיבי במידע מודיעיני ובהשערות מודיעיניות, גם כאשר אנשי הבקרה אינם סבורים שטענה זו נכונה. גישה זו נועדה להפרות את השיח הפנימי ולחייב את גורמי ההערכה לבסס את טיעוניהם ולבחון אם טעו בהערכותיהם.

מאחורי הקמת יחידת הבקרה ב־1974 – בשלב הראשון כענף של איש אחד שהיה חלק ממחלקת המחקר הבסיסית – עמד ראש אמ"ן דאז, האלוף שלמה גזית. הוא הושפע מאוד מהערכת המודיעין המדויקת שהשמיע ערב מלחמת יום הכיפורים סגן סימן טוב בנימין, קצין מחקר זוטר ביחידת המודיעין בפיקוד הדרום, שיצא באומץ נגד מפקדיו והעריך כי פני מצרים למלחמה, מעט בדומה לנגדת ו' שסברה כי פני חמאס לעימות, ערב הטבח בשמחת תורה.

עשור אחרי שהוקם ענף הבקרה, בשנת 1984, הפך אותו ראש אמ"ן דאז אהוד ברק למחלקת הבקרה, שעומדת על תִלה עד היום כמחלקה עצמאית הכפופה ישירות לראש אמ"ן ושתפקידה לבצע בקרה להערכות מודיעיניות באמ"ן, אך היא רשאית גם לכתוב ניירות עמדה מודיעיניים בעצמה, בהתאם לשיקול דעתו של העומד בראשה. על קורותיה של מחלקה זו נכתב בספר פרקליט השטן. ניתן לומר, בתמצית, שהיא לא הצליחה להציב משקל־נגד לחטיבת המחקר באמ"ן וניטשת מחלוקת אם בכלל עלה בידה לתרום תרומה משמעותית לשיח המודיעיני, ולביסוסה של רוח אחרת המעודדת ויכוח ופתיחוּת בפרט. רוב הזמן הערכותיה הלעומתיות היו צפויות ולכן לא נלקחו ברצינות וכמעט שלא השפיעו.

אחת הסיבות לכישלון מרבית ראשי מחלקת הבקרה באמ"ן היתה ניסיונם לשחק באותו המגרש של יחידות המחקר – קרי, להתמקד בהערכות המודיעיניות, ובהן בלבד. חלופה לכך יכלה להיות ניסיון להציג מתודולוגיה מחקרית שונה, לבחון את המבנה הלוגי של הערכות המחקר ולהציג נקודות עיוורון. גישה כזאת, ששמה דגש על תהליך המחקר ולא על התוצאה, יכולה לאפשר ויכוח ושיח מודיעיני ערים יותר. בנוסף, ההתמקדות של גופי הבקרה בתוצרי אמ"ן מחקר גרמה לצמצום נקודת המבט לנושא הצבאי בלבד ולהחמצת חלקים נרחבים משדה הראייה הלאומי, כמו למשל הערכות המודיעין של יחידות המחקר במשרד החוץ, במוסד ובשב"כ, גורמי התכנון האסטרטגיים דוגמת המל"ל, והשוואה למכוני מחקר האזרחיים.

 מה שלא עבד לאמריקאים

בכל אלה הצעת החוק הפרטית של ח"כ הלוי לא מטפלת. היא מעידה כי בכוונתה של הממשלה – שבמשמרת שלה קרה האסון – ליצוק קלקול חדש על מצעו של הקלקול ישן, מבלי להידרש לבדק הבית המעמיק של סוגיות היסוד של המודיעין הלאומי, המתחייבות מהכשל של 7 באוקטובר, ושל שנות העיוורון הארוכות שקדמו לו, לרבות בחינת תהליכי העבודה ויחסי הגומלין בין הדרג המדיני לביטחוני.

אבל הבעיה אינה רק במה שההצעה לא עושה, אלא גם במה שהיא כן עושה. גוף שהעומד בראשו ימונה ישירות בידי ראש הממשלה, ככל כנראה כמשרת אמון, ידווח אישית לראש הממשלה ויהיה תלוי בראש הממשלה עבור המשך כהונתו – הוא גוף אשר סביר להניח שלא יוכל לגבש עמדות עצמאיות דיין. הוא עלול לשמש ככלי שרת פוליטי. שהרי, במידה שלא יספק לראש הממשלה את ההערכות המצופות, הוא יודר או יפוטר. חשש נוסף הוא שכתוצאה מהקמת המחלקה עלול להיווצר מעקף, או אפילו נתק, בין הדרג המדיני לקהילת המודיעין, משום שהדרג המדיני יקבל נגישות מלאה למידע המודיעיני, וזאת מבלי שיזדקק לארגוני המודיעין האמונים על הפרשנות שלו והבקיאים ברזיו.

זה בדיוק מה שקרה ערב המלחמה בעיראק ב־2003. אחרי שארגוני המודיעין האמריקאיים המסורתיים מיאנו לספק הערכות שיתמכו בפלישה לעיראק, יזם הדרג הפוליטי במשרד ההגנה את הקמתו של גוף אשר יוכל לספק מודיעין שכזה, התפור למידותיו. תת־שר ההגנה לענייני מדיניות, דאג פיית', הקים בספטמבר 2002 יחידה חדשה, המשרד לתוכניות מיוחדות (office of special plans), באישורם – ויש החושדים, בהנחייתם – של שר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו פול וולפוביץ. היחידה עסקה לכאורה במדיניות בנושא העיראקי, אך כפי שחשף דו"ח ביקורת משנת 2007 של מבקר הפנים של משרד ההגנה האמריקאי, היא "פיתחה, ייצרה והפיצה הערכות מודיעין חלופיות", שחלקן עמדו בסתירה לקונצנזוס של קהילת המודיעין. התוצאה היתה שהמחלקה של תת־שר ההגנה, בלשונו המעודנת של המבקר, לא סיפקה למקבלי ההחלטות הבכירים את "הניתוח המודיעיני המדויק ביותר".

לאחר הפלישה התברר כי הזהירות של ארגוני המודיעין המסורתיים היתה מוצדקת. הטעמים למלחמה – הקֶשר לכאורה בין משטרו של סדאם חוסיין לבין ארגון אל־קאעדה והימצאותם כביכול של כלי נשק להשמדה המונית בידי בגדאד – התבררו כמוטעים. המחיר האסטרטגי היה כבד: אמריקה שקעה במלחמה ארוכה ויקרה שהולידה את התנאים לעלייתו של אויב מסוכן עוד יותר ממשטרו של סדאם, המדינה האסלאמית (דאעש), ובחשבון אחרון גם חיזקה את איראן, שמיליציות שיעיות המזוהות איתה השתלטו על נתחים גדולים מהמדינה העיראקית.

הערכת מודיעין בהזמנה

הדגש בהצעת החוק של ח"כ הלוי הוא על גיבוש הערכת מודיעין חלופית. כלומר, גם אם לשיטתה של "המחלקה החלופית", הערכות המודיעין של גופי המחקר הנוכחיים ייתפסו כראויות – היא בכל זאת תציג להן חלופה. החשש הטמון בכך הוא שהערכות המחלקה מלכתחילה יהיו לעומתיות ולכן לא תהיה להן כל תרומה לשיח, בדיוק כפי שקרה להערכותיה של מחלקת הבקרה.

אבל מאחר שעל הפרק נמצאת הקמתו של גוף חדש עם אוריינטציה שונה ושיוך מוסדי שונה, שייתכן שגם יתחרה עם קהילת המודיעין על משאבים ועל קרבה לדרג המדיני, לא מן הנמנע שאף ייווצרו מתחים ו"דם רע" בינו לבינה. יחד עם זאת, יצוין כי גם הרמוניה בין ארגוני המחקר איננה דבר רצוי אלא שיח עירני וביקורתי, כמו גם ויכוח על הנחות היסוד המודיעיניות.

בנוסף, גוף מודיעיני הכפוף לראש הממשלה עלול לתפוס את תפקידו כמי שאמור לסייע לדרג המדיני לקדם מדיניות מוכתבת מלמעלה, גם אם טמונים בה סיכונים וסיבוכים. המשמעות היא פוליטיזציה של עבודת המודיעין. בעטייה, יוכל הדרג המדיני להתעלם מהצבעה של ארגוני המודיעין על סכנות במדיניות שהוא רוצה לקדם. זאת משום שתמיד יעמוד לרשותו גורם מודיעיני שיוכל לספק לו את ההערכה שבה הוא חפץ – בדיוק כפי שקרה בפרשת "הנשק להשמדה המונית" של רמספלד – או, לחילופין, לספק לו בדיעבד את האליבי המודיעיני שיצדיק את קידומה בעבר של מדיניות שגויה. בהקשר הישראלי הנוכחי, ניתן לדמיין איך המחלקה החדשה תוכל לספק, למשל, הערכות התומכות בהמשך המלחמה בעזה ומתנגדות לעסקת החטופים, כעמדתו של ראש הממשלה ונגד עמדת מערכת הביטחון. כבר היו דברים מעולם.

 מי אחראי על המודיעין הלאומי?

הצעת החוק החדשה גם מעלה שאלות מהותיות באשר למקומה של המחלקה העתידית בתוך מערך המודיעין הקיים. ראשית יש לבחון מדוע נדרשת הקמת מחלקת "איפכא" חדשה במקום להסתמך על גוף קיים המתמחה בהערכת מודיעין לאומית. בישראל, הגוף האמון על גיבוש הערכת המצב הלאומית (ודוק, לא הערכת המודיעין הלאומית) ועל הצגתה לממשלה ולקבינט הוא המטה לביטחון לאומי (המל"ל). אמנם קיים במל"ל אגף מודיעין אולם הוא לא אחראי על הערכת המודיעין הלאומית. הדבר אף אינו נכלל בחוק המל"ל.

לחילופין, בארצות הברית הוקם לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 משרד ראש המודיעין הלאומי (ODNI – Office of the Director of National Intelligence), שמטרתו לשפר את התיאום והפיקוח על קהילת המודיעין האמריקאית. במסגרת ה-ODNI פועל ה-NIC (National Intelligence Council), גוף המופקד על הערכות מודיעין אסטרטגיות ארוכות־טווח עבור מקבלי ההחלטות הבכירים, תוך שילוב מידע מסוכנויות המודיעין השונות והצגת תחזיות גלובליות. זהו ללא ספק מודל שאפשר היה לשאת עיניים אליו.

לאמיתו של דבר, בישראל כבר נעשו ניסיונות בכיוון הזה. אחת מהמלצות ועדת אגרנט היתה, כאמור, למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי, שכיהן כראש אמ"ן בשנות ה־50 ונחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על המחקר המודיעיני בישראל, הוא היחיד עד היום שמילא את התפקיד. הרכבי מונה ב־1977 כיועץ ראש הממשלה למודיעין, אך כיהן בתפקיד שמונה חודשים בלבד תחת יצחק רבין ומנחם בגין. הגדרת תפקידו כללה יצירת פלורליזם בהערכות המודיעין והתרעה על סיכונים פוטנציאליים.

העובדה שבתום הקדנציה הקצרצרה שלו לא מונה מחליף להרכבי, חרף ההסכמה הרחבה על הצורך בגישה מודיעינית עצמאית ורעננה, מעידה על החסמים האינהרנטיים במערכת הישראלית – הן הפוליטית, הן המודיעינית. ארגוני המודיעין לא מעוניינים לוותר על מעמדם ועל הקשר הישיר עם הקברניט, ולדרג המדיני נוח מצדו שאין גורם אחד חזק המהווה מרכז כובד בקהילת המודיעין, בבחינת הפרד ומשול. בנוסף, במבנה המורכב ממשרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון נוצר מאזן משתק שמקשה על אימוץ השינויים שהוצעו לאורך השנים.

ניסיון העבר מלמד אפוא, כי ב־50 השנים האחרונות הועלו הצעות רבות לפתרון הפער במודיעין האסטרטגי בישראל, הנדרש לגיבוש מדיניות והערכת מצב כוללת (להבדיל ממודיעין טקטי ומבצעי), אך רובן לא יושמו, או יושמו באופן חלקי בלבד. גם משרד המודיעין, שהוקם לפני למעלה מעשור, לא הצליח להתבסס כגורם משמעותי בקהילת המודיעין – לא בהיבט הפיקוח ולא בתחום ההערכות המודיעיניות. הראיה החזקה ביותר לכך היא סגירתו לאחרונה בקול ענות חלושה.

שרשרת הכישלונות הללו מחזקת את ההבנה כי נדרש תהליך מעמיק ויסודי לשינוי המצב הקיים. לאחרונה העלה פרופ' אורי בר־יוסף הצעה להקים גוף מחקר חדש ומצומצם שיתמקד במודיעין אסטרטגי. הצעתו כוללת הקמת יחידה עצמאית, בדומה למעמד היועץ המשפטי לממשלה או נגיד בנק ישראל, שתאויש בחוקרים ותיקים מהאקדמיה ותפעל בקדנציות ארוכות. בר־יוסף מצביע על האנומליה הטמונה בכך שהצבא נוטל על עצמו אחריות להערכה הלאומית, בשעה שקציניו הצעירים מבצעים קדנציות קצרות והם חסרי ניסיון מספק; לראיה, לשיטתו, הכישלונות הרבים במתן התרעה, שהיו נחלתה של קהילת המודיעין הישראלית ואמ"ן בראשה. למעשה, כבר בשנות ה־50 התייחס שר החוץ משה שרת לאמ"ן כ"מודיעין של המטכ"ל", אמירה שנועדה להדגיש את מגבלותיו בהבנת סוגיות אסטרטגיות גלובליות והיותו מוגבל לראייה צבאית משימתית. דומה שבמהלך השנים המגמה הזאת רק החריפה, כאשר לימים גם המל"ל, שנועד בדיוק לצורך הזה, רוּקן מתוכן – בעיקר על ידי נתניהו עצמו.

אירועי ה-7 באוקטובר מחייבים אכן, חשבון נפש מעמיק ושינוי מערכתי נרחב – הן בתחום המדיני והצבאי והן בקהילת המודיעין. עם זאת, הדרך הנכונה לביצוע שינויים כאלה היא באמצעות חקירת עומק עצמאית של ועדת חקירה ממלכתית, ולא דרך הצעות חוק פרטיות ומהירות. אחת ממסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית עשויה בהחלט לקרוא להקמת גוף בקרה מודיעינית ברמה הלאומית, אך זאת כחלק מראייה רחבה של המערך. ראייה כזו צריכה גם לקחת בחשבון את ניסיונות העבר בהקמת גופים כאלה בישראל, כמו את הפתרונות שאומצו בקהילות מודיעין במערב. בתוך כך חשוב להדגיש כי שינויים מבניים לבדם אינם מספיקים; נדרש שינוי עמוק בתרבות הארגונית, בערכי הארגונים המודיעיניים ובמקצועיות אנשי המודיעין.

כל זה איננו מנת חלקה של הצעת החוק של הלוי. נראה כי מטרת הצעת החוק להקמת "מחלקה להערכות חלופיות" היא אחרת. היא משתלבת היטב במגמה הכללית של שינוי המשטר: ריכוז סמכויות בידי ראש הממשלה, החלשת הגופים המקצועיים בשירות המדינה, ויצירת מנגנוני לגיטימציה חדשים בעיני הציבור, תוך פגיעה בערכים ממלכתיים ובתהליכי עבודה מסודרים. אם תרצו, זה עוד מאותה התרופה שהרעילה מדינה שלמה.

המאמר פורסם ב-2.12.24 במגזין תלם. המאמר נכתב בשיתוף דוד סימן טוב וד"ר אופק רימר.

הפוסט למי תועיל מחלקת המודיעין שהקואליציה רוצה להקים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להאזנה

הפוסט לסייע או לא לסייע?- בר רפפורט על המצב ההומניטרי בעזה בכאן 11, נובמבר 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.

הפוסט דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יום השנה הזה הוא תזכורת, בראש ובראשונה, לכשל הפוליטי, הצבאי והמודיעיני שהוביל לאסון ושראוי להיחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, יום השנה הוא גם רגע של רפלקסיה על ההשלכות והמשמעויות של מה שעברנו.

7 באוקטובר הפך לטראומה לאומית, עוד אסון בשרשרת הטרגדיות שעברו על העם היהודי, המגלמת את משפט המפתח בהגדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הטראומה הזו קשה במיוחד משום שהיא לא התחוללה בגולה, ולא בראשית ימיה הצעירים של המדינה, אלא בשנת ה-76 לייסודה, כשהיא מבוצרת מבחינה צבאית וכלכלית. ההתמודדות עם הטראומה הזו היא אחת המשימות הדחופות של ההנהגה והחברה בישראל בעתיד הקרוב.

טראומה זו הובילה לאובדן האמון בקרב רבים בחברה היהודית מהממשלה שהובילה לאסון הזה. המלחמה אומנם הביאה להסטת תשומת הלב מהמהפכה המשפטית, אך אין סימנים כי היא נעלמה.

ההרתעה הקונבנציונלית לא עובדת

הברוטליות של מעשי חמאס הובילה לתהליך של דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה בחברה היהודית כלפי הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית בכלל. הסקרים מלמדים כי תהליך זה מתחולל גם בצד הפלסטיני כלפי היהודים. זהו אולי תהליך טבעי בעקבות אסון 7 באוקטובר, אך עלולות להיות לו השלכות קשות על אפשרות חידוש ההידברות בין שני הצדדים עם שוך המלחמה.

מבחינה אזורית, ישראל הצליחה לשקם את הרתעתה, אם כי מבחנה האמיתי יתגלה רק עם הזמן. הרתעה זו נפגעה קשות משתי סיבות: האחת, השסע הפנימי שהתגלע בעקבות המהפכה המשפטית; והשנייה, ההצלחה הצבאית של מתקפת הפתע של חמאס שחשפה כשלים חמורים. התגובה הצבאית והמודיעינית של ישראל בעזה ובלבנון באה לידי ביטוי לא רק בהישגים כשלעצמם, אלא בדרך שהם הושגו – באמצעות תחבולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות יוצאות דופן.

לשיקום ההרתעה היה מחיר קשה בקרב האוכלוסייה בעזה. קשה לאמוד את המספר המדויק של הרוגים ופצועים, אך הוא רב – רב מדי (הערכות מדברות על למעלה מ-40 אלף הרוגים, שחלקם או ברובם לוחמי חמאס). הבעיה העיקרית מבחינת ההרתעה היא ששלושת ארגוני הח'ית – חמאס, חיזבאללה וחות'ים – הינם אויבים מרים ונחושים שמחוזקים אידיאולוגית ומוכנים בשם דתם להקריב את חייהם. משמעות הדבר היא שהרתעה קונבנציונלית עובדת עליהם פחות או כלל לא.

מבחינה אזורית, ציר ההתנגדות ספג מפלה כבדה. דוקטרינת "השלוחים" של איראן נכשלה בעת המבחן. חלק מהכישלון טמון באי-הצלחתה לפעול בתיאום כאשר ישראל הייתה עדיין בהלם. מתקפת חמאס הייתה מבחינתו הישג פנומנלי, אבל הצלחה זו הביאה עליו את חיסול כוחו ויכולותיו, וכנראה גם את סיום שליטתו בעזה. גם חיזבאללה יכול לזקוף הישג חשוב, כאשר במשך כשנה ירה טילים ורקטות על הצפון, גרם לנזקים כלכליים עצומים ולהתפנות של עשרות אלפי תושבים. אולם, הוא שילם על כך במחיר אובדן מנהיגו ומרבית קאדר המפקדים, כמו גם פגיעה אנושה ביכולותיו המבצעיות.

גם המתקפה של איראן נגד ישראל ב-14 באפריל הייתה כושלת, כאשר מרבית טילי ומל"טי חיזבאללה יורטו על ידי לוחמי ההגנה של ישראל או נפלו בשטחים פתוחים. המתקפה השנייה, בתגובה לחיסול נסראללה, הייתה מקיפה ורחבה יותר, אם כי גם היא הסתיימה עם נזקים ברכוש בלבד. מלחמות הטילים לימדו על קיומו של פער טכנולוגי עצום לטובת ישראל. ההתרברבות של נציגי ציר ההתנגדות, שהזכירו את דברי הרהב של משטר נאצר במלחמת 1967, נועדו במידה רבה לחפות על אי-ההצלחה וזאת כדי לקצור הצלחה בקרב דעת הקהל המקומית. קשה להעריך באיזו מידה הנרטיב השקרי התקבל, אולם יש להניח כי בעידן של רשתות חברתיות למשטרים קשה יותר להסתיר את האמת.

החולייה החלשה בציר ההתנגדות היא סוריה, משום שהיא טרם התאוששה ממלחמת האזרחים בת העשור ולכן תרומתה הייתה מוגבלת. חיסולו של נסראללה התקבל בברכה בקרב האופוזיציה הסורית, שזכרה לו את מעורבותו הברוטלית לטובת המשטר, לצידה של איראן. מקומה של סוריה בציר זה אינו מובן מאליו, משום שעד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980 היא הייתה חלק אינטגרלי מהעולם הערבי – בעלת ברית למצרים ולסעודיה. החזרתה של סוריה לליגה הערבית ב-2023 עשויה להוות קרקע פורייה לשינוי אוריינטציה של סוריה. זה קרה כבר בעבר, כאשר אביו של בשאר, חאפז, חבר לארצות הברית ולמדינות המפרץ לאחר התמוטטות ברית המועצות.

לישראל יש עם מי לעבוד

קואליציית המדינות המתונות נותרה יציבה. אומנם ירדן החזירה את שגרירה; אומנם הציבורים הערביים ברובם תומכים בעניין הפלסטיני, אולם שליטי מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסעודיה ממשיכים לקיים את קשריהם עם ישראל – חלקם בחשאי, חלקם בגלוי – ומדינות מסוימות אף השתתפו באופן אקטיבי בבלימת המתקפה האיראנית, וזאת במסגרת שיתוף הפעולה של מערכות ההגנה האווירית שהושגה בעקבות חתימת הסכמי אברהם וכניסת ישראל לפיקוד המרכז האמריקני. ראוי להדגיש כי חלק המדינות הללו המשיכו לקיים את קשריהם הכלכליים עם ישראל ואיחוד האמירויות אף לא הפסיקה את טיסות מטוסיה לישראל.

במלחמה מול איראן וחיזבאללה, ישראל מוצאת יותר ידידים בעולם הערבי, וזאת בשל קיומה של יריבות קשה על רקע דתי סוני-שיעי. כל המדינות במחנה המתון הן סוניות שרואות בהתחזקות איראן וחיזבאללה איום עליהן, ולכן הן תומכות בישראל שעושה במידה רבה את המלאכה עבורן. מנגד, מלחמתה של ישראל בחמאס – ארגון סוני פלסטיני – מעוררת את הסוגייה הפלסטינית, שלה תומכים רבים בציבור הערבי. כדי לשמור על הלגיטימציה הרעועה שלהם מנהיגי מדינות אלה מאמצים רטוריקה פרו-פלסטינית, אך הדבר לא בא על חשבונה של ישראל.

ארצות הברית נותרה המעצמה היחידה הפעילה באזור, אם כי מעורבותה עד כה הייתה מוגבלת לסיוע בהגנה ואספקת נשק לישראל, ובתיווך בין הצדדים. מעורבות צבאית חלקית הייתה בעיקר נגד החות'ים בים האדום. המעורבות המוגבלת נבעה מרצונה של ארצות הברית שלא להיגרר למלחמה אזורית, וזאת בשל שיקולי פנים ובעיקר הבחירות הקרובות בחודש נובמבר. מעבר לכך, כישלונותיה באפגניסטן, עיראק וסוריה הפחיתו את תאבונה למעורבות צבאית על הקרקע. מנגד, רוסיה שקועה במלחמה נגד אוקראינה, אך תוך שמירה על המאחז העיקרי שלה במזרח התיכון – סוריה, כאשר סין מעורבת באופן שולי בלבד ברמה המדינית. משמעות הדבר היא כי מדינות האזור נותרו לעצמן – התפתחות שמחזקת את מקומה ותפקידה של ישראל באזור.

לאן הולכים מכאן

שנה מאז 7 באוקטובר, הסוגייה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה. אם הסכמי אברהם והנורמליזציה המתוכננת עם סעודיה דחקו אותה לקרן זווית, כפי שנתניהו רצה – הרי מתקפת חמאס הצליחה להחזיר לתודעה העולמית והאזורית את הצורך בפתרון, בין אם על פי אסכולת המדינה האחת או שתי המדינות. מדינות המחנה המתון תומכות באסכולה השנייה ואף הקימו קואליציה בראשות סעודיה לקידום פתרון שתי המדינות. כפי שהאסון יצר הזדמנות להכות את חמאס וחיזבאללה – שני איומים קשים על גבולה של ישראל שממשלות ישראל סירבו לטפל – כך 7 באוקטובר יצר הזדמנות מחודשת לטפל בבעיה הפלסטינית.

ההיתכנות של פתרון כזה מצד אחד הינה גדולה יותר משום ההבנה ההולכת וגוברת ברחבי העולם שבמצב שבו בטריטוריה שבין הים התיכון לנהר הירדן מצויים 7 מיליון יהודים אל מול כ-7 מיליון פלסטינים רק הפרדה תוכל לעבוד. מאידך, משני צידי הסכסוך לא ניצבת הנהגה המסוגלת ומעוניינת להתקדם בכיוון הזה. סקרים שונים מלמדים גם כי חלה הקצנה בקרב הציבור היהודי והפלסטיני בעקבות המלחמה, אם כי חלק מאמין כי הסכם נורמליזציה אזורי עשוי להיות הכלי המתאים לפתרון הבעיה הפלסטינית.

לכישלון הפוליטי, הצבאי והמודיעיני של 7 באוקטובר התווסף, בתום שנה, גם כישלון מוסרי והוא אי-שחרור החטופים. אף שכלל לא ברור אם סינוואר היה הולך, בסופו של דבר, על עסקה כוללת, שהרי החטופים הם הקלף האחרון שבידו – הכישלון מסתכם בכך שממשלת נתניהו לא הפכה כל אבן על מנת להגיע לעסקה.

סיומה של המלחמה בגזרותיה השונות עדיין אינו נראה באופק. התמשכותה תגבה מחירים גבוהים מישראל מבחינה מדינית – בידוד בזירה העולמית ואולי גם האזורית, ומבחינה כלכלית – בור גדול בתקציב, המשך הורדת דירוג האשראי, המשך הירידה בהשקעות חוץ ועוד.

ולכן, בהנחה שישראל אינה רוצה מלחמה מול איראן, וכי לא ניתן לחסל את ארגון חיזבאללה, ישראל צריכה להתמקד במטרות בנות-הישג מבחינה צבאית שיובילו מוקדם ככל האפשר להסדר מדיני בלבנון ובעזה. "ניצחון" הוא מושג חמקמק וממילא כל צד, בסופו של דבר, יציג את המלחמה כניצחון שלו. מהלומה באיראן, הרחקת חיזבאללה מהגבול ופירוזו, החזרת רשות פלסטינית משודרגת לעזה ופירוזה והחזרת החטופים – כל אלה מהווים הישגים ראויים המצדיקים סיומה של המלחמה.

המאמר פורסם ב-10.10.24 באתר N12

הפוסט שנה לשבעה באוקטובר – שיקום הרתעה במחיר קיפאון מדיני ומוסרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עם כבוד צריך לעבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המעבר מה-7 באוקטובר, ההתקפה הברברית והרצחנית של חמאס וגילויי הזעזוע והסולידריות עם ישראל ברחבי העולם – ל-8 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת גם כעת, לא נתפס מבחינת הדימוי של מדינת ישראל והתמיכה העולמית המתדרדרת והולכת בעמדותיה ואופן התנהלותה.

סקר מדיניות החוץ של מכון  "מיתווים", שנערך בסוף יולי 2024 ומתפרסם בימים אלה, העלה מספר ממצאים מעניינים, חלקם בהחלט מדאיגים. כך, בין היתר, כי רוב הציבור, 57 אחוז, מכיר בתהליך הקורה לנגד עיניו, ומגלה דאגה רבה מהפיכתה של ישראל ל"מדינה מצורעת", בעקבות התמשכות המלחמה ומדיניותה של הממשלה. זאת, לעומת 43 אחוז שמגלים דאגה מועטה או אינם מודאגים כלל.

נתון מדאיג במיוחד, בראייתי, נוגע לשאלת המעורבות הישראלית הרצויה במניעת משבר הומניטרי בעזה. 52 אחוז מן הנשאלים תומכים במאמץ ישראלי למניעת משבר, בעוד 48 אחוז סבורים ש"המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא צריך לעניין את ישראל"(!). כלומר, כמחצית מן הנשאלים אינם חשים שום צורך, או חס וחלילה אמפתיה או אחריות, למנוע משבר הומניטרי מאוכלוסייה אזרחית.

אגב, 32 אחוז מאלו התומכים במאמץ ישראלי למנוע משבר הומניטרי מצדיקים את תמיכתם בשינוי מעמד ישראל בעולם ושמירה על בריאות הציבור בישראל, ורק 20 אחוז תומכים בכך מטעמים מוסריים.

הנתונים הללו, יש שיאמרו, אינם צריכים להפתיע אותנו, לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. לכך יש להוסיף את הסקפטיות העמוקה ביחס לסיכוייו של תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים לאורך השנים האחרונות ("אין פרטנר"), וחוסר האמון כי ניתן להגיע לפתרון שעונה על האינטרסים של שני הצדדים (כן, הסכם טוב ויציב פירושו ששני הצדדים סבורים שהשיגו את מרבית תאוותם, אך לא את כולה).

יש בזה משהו, כמובן. העניין הוא, שבהיעדר הבנה ביחס לצורך באימוץ נתיב מדיני, לצד זה הצבאי, קשה מאוד "להוכיח" לציבור הרחב, כי אנחנו נמצאים קרוב לקצהו של צוק חלקלק ומסוכן.

מדובר בתהליך ארוך, ללא "אבני דרך" ברורות, שניתן באמצעותן להמחיש לדעת הקהל כיצד ישראל מתדרדרת במהירות בכל הנוגע למעמדה המדיני והציבורי בעולם, עד הנחיתה הקשה. הושבתה של מדינת ישראל על ספסל הנאשמים בערכאות המשפטיים הבינלאומיים (ICC, ICJ) אינה דבר של מה בכך, תהא דעתנו על מידת האובייקטיביות וההוגנות של הפלטפורמות הללו אשר תהא.

ישראל עלתה על "מסלול המצורעות", והדרך היחידה לבלום את התקדמותה בו, או לרדת ממנו, היא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא בפני הציבור הישראלי: הכיבוש הישראלי את השטחים הוא "אם כל חטאת", וחובה על ישראל, אם ברצונה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, לחתור להסכם עם הפלסטינים.

ניתן עדיין, ולמרות כל ההפחדות, להגיע להסכם שיבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. אמנם תוך נטילת סיכונים מחושבים, כמו בכל הסכם. ישראל  – מעצמה אזורית ו"סטארט-אפ ניישן" – יכולה בהחלט להתמודד איתם.

על מנת להמחיש בקצרה, ודווקא בימים טרופים אלה, את המופרכות של תפיסת ה"אין פרטנר" – די לקרוא את המסמך המשותף שנחתם ב-17 ביולי השנה, בין רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, לבין נאסר אל-קודווה, מי שכיהן בזמנו כשר החוץ של הרשות הפלסטינית (ואחיינו של יאסר ערפאת). השניים מציגים מתווה משותף לסיום המלחמה בעזה, ואפילו להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המסמך לא קיבל חשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, אולי מובן לנוכח התמשכות המלחמה.

ביחס למלחמה בעזה, השניים מתבססים על החלטת מועצת הביטחון 2735 שהובלה על ידי ארה"ב. בין היתר, הם קוראים לשחרור כל החטופים תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים; והקמתה של "מועצת נגידים" של אנשי מקצוע טכנוקרטים ללא שיוך פוליטי, שתנהל את רצועת עזה ותסתייע, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, בכוח ביטחוני ערבי שיוצב זמנית ברצועה. זאת כדי למנוע התקפות על ישראל ולתאם עימה את הנסיגה הישראלית מעזה. כמו כן, אותה מועצת נגידים תכין את הקרקע לקיומן של בחירות בשטחים תוך 24 עד 36 חודש.

ביחס להסכם, המסמך מתבסס על מתווה אולמרט, שהוגש בזמנו לאבו מאזן. המסמך נותן מענה לשאלת הגבולות וגם לירושלים, אולם מותיר עדיין מספר סוגיות לא פתורות לחלוטין.

אין הכוונה לטעון כאן, כי ניתן להגיע על נקלה להסכם ישראלי-פלסטיני. אלא להבהיר, כי התפיסה שהתקבעה בקרב הציבור הישראלי, במידה לא מבוטלת באורח מובן, לפיה אין היתכנות, ואין בנמצא בני שיח בצד הפלסטיני עימם ניתן להגיע להבנות סביב הסוגיות המורכבות שעל הפרק – לכל הפחות איננה מדויקת, ואיננה בהכרח נכונה.

חשוב להזכיר, כי נאסר אל-קודווה הינו מתנגד בולט לאבו מאזן, שמותח ביקורת חריפה על השחיתות של הרשות תחת הנהגתו, ואינו מסתיר את שאיפותיו לקרוא תגר על מנהיגותו.

דווקא לנוכח זאת, מעניינת נכונותו להניח על המדוכה הציבורית הפלסטינית (והבינלאומית) את חתימתו על המסמך המשותף עם רה"מ לשעבר אולמרט. היא מעידה, כך נראה, על תחושתו שזה מצע שיכול לדבר למגזרים משמעותיים בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית והעולמית.

כך או כך, האחריות מוטלת עלינו. דרושה פלטפורמה פוליטית אמיצה, שתניח בפני הציבור הישראלי את דרך הפעולה הנדרשת כדי לשמור על צביונה היהודי, הדמוקרטי והליברלי של ישראל. זו מחויבות לחתור להסכם ישראלי-פלסטיני, המבוסס על העקרונות (למשל) של מסמך אולמרט-אלקודווה.

יתר על כן, הנסיבות האזוריות הנוכחיות, ההבנה הרחבה של האתגר (האיום) האיראני על כלל האזור, ההתנגדות לדרכו של האסלאם הפוליטי מבית מדרשו של האחים המוסלמים, וגלגולו הפלסטיני חמאס, מייצרים "רוח גבית" (נורמליזציה אפשרית עם סעודיה?) לעבר פתרון בר השגה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ניתן לשער, שפלטפורמה מעין זו לא תזכה במספר מנדטים גדול מדי בטווח הזמן המיידי, אולם היא תזרע מחדש את ניצני התקווה, תציג את תוכנית העבודה, שתוציא את ישראל מן הבוץ בו היא מבוססת, ותסיט אותה מ"מסלול המצורעות" המאיים. סופו של מסלול זה, חשוב לזכור, שיכפה על ישראל פתרונות שלא ישרתו את האינטרסים החיוניים והלאומיים שלה.

מבחינה זו, ה-7 באוקטובר יכול להיות בגדר "קריאת השכמה", נוראית ואיומה, אולם כזו שתוביל אותנו לעבר פתרון של דו קיום, לאו דווקא אוטופי, למגינת ליבם של מתנגדי השלום. ישראל חייבת להוכיח ש"יש פרטנר", גם בצד שלה.

המאמר פורסם ב-21.8.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם ישראל עלתה על המסלול המוביל ל"מדינה מצורעת"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט היעדר אסטרטגיה ליום שאחרי – ד"ר עומר צנעני בראיון בדמוקרט TV, ספטמבר 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגילויים האחרונים מישיבת הקבינט על ציר פילדלפי מגלים לא רק את האטימות של ממשלת ישראל כלפי שאלת החטופים, אלא גם את האופי הלא-דמוקרטי שבו מתקבלות החלטות ואת הדרך הקלוקלת שבה מתנהל הקבינט הביטחוני.

החלטת הקבינט ברוב של 8 שרים (מתוך 10) לתמוך בהצעת נתניהו להישאר על ציר פילדלפי התקבלה בניגוד לדעתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. במלים אחרות, למעט ראש השב"כ לשעבר השר אבי דיכטר, כל שאר השרים, שאין להם כל ניסיון ביטחוני, דחו את ההמלצות של כל גורמי הביטחון, למעט ראש המל"ל, צחי הנגבי, שהוא מינוי של נתניהו ועושה דברו. הדרך שבה התקבלה ההחלטה אפוא מזכירה במידה רבה משטרים אפלים.

הקבינט הביטחוני – המוסד החשוב ביותר בתחום קבלת החלטות ממשלתית – שבוי בידיו של נתניהו. כפי שאמר השר דרמר בהדלפה מהישיבה: "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה". התפקיד המצופה משרי קבינט הוא להעיר, לבקר, לערער, לפקפק, לאתגר ולקרוא תיגר על כל נושא שנידון בקבינט, אולם בפועל הם הפכו לעדר של כבשים שאינו פוצה פה אלא מהנהן בראשו.

הדרך היחידה להתגבר על הדיקטטורה הזו היא באמצעות הדלפות מישיבות הקבינט. וכך, ציטטות למכביר מדיוני ממשלה וקבינט מודלפים מדי ערב לאזרחים נפעמים, שלא יודעים היכן לקבור את עצמם מרוב בושה לא רק על מעשה ההדלפה, אלא גם על הרדידות המחשבתית והלשון הירודה.

יש לזכור שישיבות קבינט הינן חסויות וכי הדלפה מהן הינה בגדר עברה על החוק, וזאת על פי חוק העונשין (סעיף 113), חוק יסוד: הממשלה (סעיף 35) ותקנון הממשלה. ואולם השרים, הנהנים מחסינות משפטית, ומהעובדה שמעולם לא הורשע שר על עברת הדלפה, מנצלים את ההזדמנות.

רעה חולה שקוראים לה הדלפות

כאמור, הדלפות הן לא דבר חדש בממשלות ישראל. זו רעה חולה המלווה את ממשלות ישראל מאז ראשית הקמת המדינה. ואולם, מי ששכלל את מעשה ההדלפה יותר מכל אחד אחר הוא נתניהו עצמו. השיא היה כאשר לשכתו נתפסה כאחראית להדלפת מצגת במהלך מבצע "צוק איתן" בראשית אוגוסט 2014, שהסבה נזק ביטחוני בשל המידע הכלול בה. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, סירב לפתוח בחקירה. בעקבות הסירוב, חבר הכנסת איתן כבל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ, שחייב את וינשטיין להסביר מדוע דחה את הפנייה. וינשטיין אומנם דחה את הדרישה, אך בתשובתו לבג"ץ הודה שפרסום תוכן שהוצג בקבינט הינו "פעולה אסורה בדין" ולכן "עקרונית ניתן לקבוע כי אדם אשר הדליף מידע מתוך ישיבת הקבינט ביצע לכאורה עבירה פלילית". בסופו של דבר, בג"ץ קיבל את החלטת וינשטיין שלא לפתוח בחקירה ובכך תרם מבלי משים לחיזוק תרבות ההדלפות בישראל.

בתחילת המלחמה ניסה נתניהו לכאורה לטפל בהדלפות בכמה דרכים: הגבלה נוספת של הצנזורה הצבאית והכנת חוק על ידי המל"ל שתכליתו להסמיך את השב"כ לבצע בדיקות פוליגרף למשתתפי דיוני הקבינט. מדובר ברעיון שעלה כבר כמה פעמים בעבר, אולם יושם רק במקרים חריגים. ניסיון אחר היה בדרישה מהיועצת המשפטית להזהיר עיתונאים בפני הדלפות, אך גם טריק זה לא עבד. היו אלה איומי סרק שנועדו "להפחיד" את המדליפים והמודלפים, אבל לא יכלו לטפל טיפול שורש בבעיה – ועוד בזמן מלחמה.

שיאן של ההדלפות מישיבות הקבינט במלחמה הייתה ישיבת הקבינט שבה התקבלה (או יותר נכון: הונחתה) ההחלטה להישאר בציר פילדלפי. אירונית במיוחד הייתה העובדה שהשרים נתבקשו לחתום מראש על מסמך "שותפי סוד" שנועד למנוע הדלפות מהדיון.

מדברים לציבור, במקום לדיון

הדלפות נעשות פעמים רבות על מנת להאדיר ולפאר את עמדת המדליף ולנגח את אלה החושבים אחרת. ואולם, במצב הנוכחי ההדלפה נותרה הכלי היחיד להילחם במדיניות הקול היחיד והאחיד בממשלה. אבל הבעיה היא שתופעת ההדלפות גם מחסלת את היכולת לנהל דיון אפקטיבי משום שהוא מכוון כולו לציבור כדי להשיג דיבידנדים פוליטיים.

ועדת וינוגרד, שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השנייה ופרסמה את מסקנותיה ב-2008, קבעה כבר כי "סכנת ההדלפות אינה מתמצית בנזקים שנגרמים בכך שמידע סודי מגיע לידי האויב. תופעת ההדלפות מצמצמת במידה גדולה את היכולת לקיים דיון גלוי ואמין בפורומים חשובים, ויכול להיות שבכך היא תורמת לחולשות חמורות בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל". ועדות שונות לאחר מכן, ובראשן "הצוות לטיוב השמירה על סודות ביטחוניים" בראשות דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, המליצו המלצות שונות כדי לטפל בהדלפות אולם אף אחת ממסקנותיהן לא יושמה.

נתניהו, שלאורך השנים "תרם" רבות לתרבות ההדלפות בישראל, אוכל עתה את פרי הבאושים של מדיניות זו. מן הראוי להוסיף את נושא ההתמודדות עם בעיית ההדלפות לוועדת החקירה הממלכתית שתוקם כדי לבדוק את כשלי הממשלה.

המאמר פורסם ב-6.9.24 באתר N12.

הפוסט התנהלות הקבינט מסכנת את ביטחון המדינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מזה חודשים קיים על השולחן פתרון הולם לגבול הדרומי, טוב אלפי מונים מזה שהציג נתניהו, שמיועד להשגת ביטחון בראייה לטווח ארוך. מדובר בחלופה הסדרית לפילדלפי ומעבר רפיח, המבוססת על שותפות עם מצרים וארצות הברית. החלופה משלבת אמצעים צבאיים, מדיניים וטכנולוגיים. היא כוללת, בין השאר, בניית מכשול תת קרקעי על בסיס קיר סלארי שיפתור את בעיית המנהרות, פתרון שכבר מומש בגבול המזרחי של הרצועה.

הקיר, שהוקם לאורך 64 קילומטר, הוא מכשול פיזי אפקטיבי המשולב עם מערכות טכנולוגיות מתקדמות, וכבר הוכיח את הצלחתו במניעה מוחלטת של מנהרות חודרות לתוך שטח ישראל (גם ב-7 אוקטובר). ישראל צריכה ויכולה להוסיף 14 קילומטר בלבד לאורך ציר פילדלפי, ולהקים במשותף עם מצרים מנגנון שליטה לפיקוח על המרחב התת קרקעי.

בצד זאת, מעל הקרקע ולאורך הציר יוצבו גורמי ביטחון פלסטיניים שעברו הכשרה ואימון על ידי ארצות הברית. הכוח הפלסטיני ייבדק בקפידה ויאושר על ידי מערכת הביטחון הישראלית. הוא גם יסתייע בכוחות צבא ערביים (אמירתיים?) המתנגדים לחמאס. נוכחות ערבית משני צדי הגבול תגביר את האילוצים על מערך ההברחות של חמאס.

בנוסף, יוקם כוח ייעודי מעורב (פלסטיני-אירופי) שיאייש את מעבר רפיח ויאפשר את הפעלתו, בתיאום מלא ובהסכמות עם מצרים ועם ישראל. האירופים כבר הביעו נכונות להפעלת כוח שידאג גם לצד האזרחי-מכסי במעבר רפיח (על בסיס כוח ה-EUBAM). הקומפלקס כולו – המעבר, הציר והמכשול התת קרקעי – יפוקחו על ידי ישראל ומצרים בחדר מבצעים משותף, שימנע הברחות וגם ימנע מעורבות כלשהי מצד חמאס.

המוטיבציה המצרית

אסור שהמשבר בגבול עזה-מצרים יוביל לפגיעה בהסכם השלום, אלא דווקא להפך – המבוכה המצרית מהברחות האמל"ח בגבולה היא הזדמנות פז מבחינת ישראל, ומנוף לרתימתה לקידום האינטרס המשותף של אטימת הגבול הדרומי. ישראל אינה מסוגלת לעשות זאת לבדה. המפתח לכך הוא דווקא הגברת התיאום עם מצרים, באופן שיגביר את המוטיבציה המצרית ויבטיח את מחויבותה למניעת התעצמות חמאס, מעל הקרקע ומתחתיה.

לתוכנית הזו יש גיבוי ואף היתכנות, מה שאין זו הסכמה מצד ממשלת ישראל. הנוסחה מוסכמת זה מכבר בשיח בין צוותי ישראל, מצרים וארצות הברית. גנץ אף העיד השבוע שנתניהו מנע את קידום הנושא מול המצרים, וסירב להיפגש ולקדם את הנושא עם נשיא מצרים א-סיסי. במקום זאת הוא בחר "לסנדל" את עצמו, את החטופים ואת כולנו עם החלטת קבינט שמונעת את סיום המלחמה ולא מאפשרת נסיגה.

מראשית המלחמה נתניהו מסרב לנהל דיון רציני על היום שאחרי, ובמקביל מוסיף להחליש במכוון את הרשות הפלסטינית, באופן שמסכן את ביטחון ישראל; זאת אף שהרשות הפלסטינית היא הגורם השלטוני האלטרנטיבי היחיד לחמאס, והמפתח לכל מעורבות אזורית ובינלאומית, בפילדלפי ובכלל.

למנוע את הנפילה לתהום

ציר פילדלפי ומעבר רפיח הם אכן צינור התחמשות של חמאס אותו יש לגדוע. ישראל היתה אמורה לכבוש את המרחב הדרומי כבר בתחילת המלחמה, אך נתניהו, באופן תמוה, התנגד לכך. כיום נדרש פתרון רציני שבאמת ישלול מחמאס את היכולת לבצע אי-פעם עוד 7 באוקטובר, אלא שהתעקשות נתניהו על ההחזקה הישראלית והישארות צה"ל בציר מונעת זאת.

המשמעות היא בראש ובראשונה ויתור על החטופים, והפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה. הפרסומים האחרונים בנוגע למתווה נתניהו ממאי 2024 מוכיחים שניתן היה להגיע לעסקה ברוח התוכנית שפורטה לעיל. אלא שההתנהלות של נתניהו, בעיקר בנוגע לציר פילדלפי, היא שטרפדה אותה, למרות הזהרות חוזרות ונשנות מצד ראשי צוות המשא ומתן.

המשך החזקה ישראלית בציר ובמעבר רפיח תמיד היתה חלופה גרועה, והיום יותר מאי פעם. מבחינה מדינית, קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה בניגוד לעמדת בעלות בריתנו תגבה מחירים קשים, תפגע בשלום עם מצרים ותמנע קואליציה אזורית החיונית לביטחון ישראל. מבחינה צבאית, ישיבה הגנתית-סטטית בשטח צר ללא מטרה ולוחות זמנים, הופכת את הכוח הצבאי ליעד מרכזי לטרור ואלימות. הנוכחות במסדרון נצרים הפכה כבר כעת את חיילי צה"ל לברווזים במטווח, וכך גם היה בציר פילדלפי עד ההתנתקות ב-2005. 18 חיילים שילמו בחייהם בשלוש תקריות עקובות מדם בשלהי 2004.

הפוסט יש פתרון לציר פילדלפי. נתניהו מטרפד אותו כי הוא מעוניין במלחמה ובכיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית: ראיון משותף של ד"ר עינב לוי ובר רפפורט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.

הפוסט ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.

מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.

מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.

השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.

זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.

המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.

הפוסט חזון הבלהות של נתניהו: מה מסתתר מאחורי ההתעקשות על פילדלפי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סימולציה: ועידה אזורית לשיקום תשתיתי-סביבתי של מרחב עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דה-רדיקליזציה ופיוס ישראלי-פלסטיני: לקחים והמלצות לאור סכסוכי עבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דווקא בתחום זה יכול משרד החוץ לרשום נקודות זכות, אלא אם כן מאן דהוא סבור שניתן לשמר לנצח לגיטימציה למלחמה כה מורכבת, באזור כה צפוף, שמספר הקורבנות האזרחים בה כה גבוה. העובדה שהמלחמה זכתה ללגיטימציה במשך זמן כה רב אחרי תחילתה, לפחות בקרב הממשלות, היא כמעט בחזקת נס. ומי שלא מאמין בנסים חייב לתת למשרד החוץ קרדיט על כך.

ואולם, תפקידו של משרד החוץ בעת מלחמה אינו מסתכם ביצירת לגיטימציה למערכה הצבאית. בזמן כזה עליו לפעול, בתיאום עם מערכת הביטחון ושאר מערכות המדינה, להשלים את המהלך הצבאי במהלכים מדיניים שיספקו ביטחון למדינת ישראל ואזרחיה – ביטחון המבוסס על הסכמים מדיניים המעצבים את המציאות ביום שאחרי המלחמה. לשם כך, עליו להיות שותף בתכנון מכלול הפעילות האסטרטגית-מדינית ובהגדרת מכלול הפעולות הרצויות. או בשפתו של שר הביטחון, יואב גלנט (כן, דווקא שר הביטחון) – "סופה של המערכה הצבאית חייב להיות מעוגן במעשה המדיני" (15.1.2024). בהקשר זה ראוי להזכיר כי מלחמת לבנון השנייה באה לידי סיום בהחלטת מועצת הביטחון 1701 (12.8.2006). היוזמה להחלטה זו, הגייתה וניסוחה נעשו במשרד החוץ בירושלים, והיא קודמה על ידי משלחת משרד החוץ באו"ם.

אם כן, מדוע נעדר הפעם מקומו של משרד החוץ משרטוט התסריטים לסיום למלחמה? קודם כל, משום שהדיון המתחייב בסוגיית "היום שאחרי" נפל קורבן לוויכוחים מסביב לשולחן הקבינט ולא הגיע לכלל בשלות. כך הופקרו אלפי לוחמי צה"ל, שהפכו בחלקם הגדול לברווזים במטווח של עזה. ואולם שר חוץ שעומד על האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל היה אמור להשמיע את קולו סביב שולחן הממשלה בסוגיה. אם הדבר נעשה הרי הוא לא התפרסם ברבים, וכאמור השר היחיד שדרש פתרון מדיני למעשה הצבאי היה דווקא שר הביטחון. בכלל, היעדרו של שר החוץ מהרכב קבינט המלחמה הוא חלק מהמחדל.

בתפקיד שר החוץ מכהן מאז ינואר השנה ישראל כץ, בקדנציה שנייה (לאחר שהחליף את אלי כהן על פי הסכם רוטציה). לא מן הנמנע כי השר חשש להשמיע קולו בסוגיה גם מתוך היכרותו את חולשת משרדו בתוך מערכת קבלת ההחלטות האסטרטגית-מדינית. חולשה זו אינה עניין חדש. דחיקתו של משרד החוץ בפני המערכת הצבאית היא עניין מוכר בישראל ובלעדי לה. אין מדינה מערבית אחרת שבה יש לצבא מונופול כה מוחלט בתחום קבלת ההחלטות האסטרטגיות, כולל אלו המדיניות. האנומליה הזו, שאותה היטיב לתאר הסוציולוג יגיל לוי בספרו "יורים ובוכים – המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים", היא תולדה של שנים ארוכות ושחיקה מתמשכת במעמדו של משרד החוץ עוד מימי הקמת המדינה ועד ימינו אנו.

ב-1964 שאל העיתונאי משה פרלמן את דוד בן גוריון, אז כבר בשדה בוקר: "ומה בקשר לענייני חוץ? האם לא הואשמת תמיד כי הנך שר החוץ של עצמך, והאם אין זו הסיבה האמיתית שבגללה התפטר משה שרת?" (שר החוץ אז).

על כך ענה בן גוריון בגילוי לב מפתיע: "אומר בגלוי כי ראש ממשלה ישראלי חייב להיות גם שר החוץ של עצמו. ענייני חוץ, ממש כמו נושא הביטחון, הם אחד מתחומי המפתח שבטיפול הממשלה. יתרה מזו, בענייני חוץ, כמו גם בנושאי ביטחון, להחלטה נכונה או מוטעית עשויה להיות השפעה ניכרת. אין הדבר כך במשרדים אחרים… אני מסכים שייתכן כי לא תמיד היה הדבר מקובל על משה שרת. אני מניח כי היה לו קל יותר אילו הייתי ממעט להתעניין בענייני הניהול היומיומי של משרדו – כדרך שנהגתי, נאמר, במשרד העבודה או במשרד הדואר" ("שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת", בהוצאת העמותה למורשת משה שרת, 2015).

לסדר את הבלגן

בימי הכנסת ה-19 הגישו רונן הופמן, אריה דרעי, זאב אלקין, עפר שלח ואחרים את "הצעת חוק מערך החוץ וההסברה התשע"ד – 2014". הצעה זו ביקשה להסדיר בחקיקה את תפקידי משרד החוץ בארץ ובחו"ל. בין היתר נאמר בה כי "משרד החוץ ישמש כגוף הממשלתי המרכזי בגיבוש ועיצוב מדיניות החוץ של מדינת ישראל וביישומה, בשגרה ובחירום, בהתאם ליעדים שיוגדרו על ידי הממשלה".

בדברי ההסבר להצעה נכתב כי: "במשך שנים מערך החוץ וההסברה בישראל מתנהל באופן שאינו מוסדר ואינו מתואם בין הגופים השונים העוסקים בתחום. גבולות המנדט הנתון בידי כל אחד מהגופים הללו אינם מוגדרים באופן ברור, וכך גם תחומי הממשק ביניהם והאופן שבו כל אחד מהם מתאם את פעילותו עם האחרים. מצב זה אינו מאפשר ניהול יעיל וראוי של סוגיות מדיניות-הסברתיות ראשונות במעלה, וגורם למשימות לאומיות, כגון שימור וביסוס הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, 'ליפול בין הכיסאות'".

הצעת החוק לא עברה מטעמים שונים. אבל כיום, 10 שנים מאז ניסיון החקיקה הקודם ותשעה חודשים לתוך המלחמה, בעת ששאלת "היום שאחרי" נשארת ללא תשובה – נראה שיש מקום להעלות אותה מחדש. במדינה כמדינת ישראל נדמה כי אין מנוס מעיגון מעמדו של משרד החוץ בחקיקה; זאת, כדי לאפשר לו למלא טוב יותר את תפקידיו בכלל ואת תפקידו בהגדרת מוצא מדיני למלחמה – בפרט.

הכתבה פורסמה ב-7.7.24 באתר הארץ.

הפוסט כולנו משלמים מחיר גבוה על היעדרם של הדיפלומטים משולחן קבלת ההחלטות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר. נייר המדיניות נכתב בשותפות עם סיד ישראל – ארגון הגג של הקהילה המקצועית הישראלית בתחומי הסיוע ההומניטרי והפיתוח הבין-לאומי. סיד ישראל מאגד תחתיו ארגוני חברה אזרחית, מוסדות ממשלתיים, תוכניות אקדמיה ומחקר, חברות פרטיות, יועצים, ומומחים עצמאיים, ופועל ליצירת סביבה מקצועית מסייעת, המבוססת על החלפת ידע וניסיון.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית במלחמת ישראל-חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר. נייר המדיניות נכתב בשותפות עם סיד ישראל – ארגון הגג של הקהילה המקצועית הישראלית בתחומי הסיוע ההומניטרי והפיתוח הבין-לאומי. סיד ישראל מאגד תחתיו ארגוני חברה אזרחית, מוסדות ממשלתיים, תוכניות אקדמיה ומחקר, חברות פרטיות, יועצים, ומומחים עצמאיים, ופועל ליצירת סביבה מקצועית מסייעת, המבוססת על החלפת ידע וניסיון.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית במלחמת ישראל-חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנחה:
ד"ר מאיה שיאון-צדיקיהו – מנהלת תוכנית קשרי ישראל-אירופה, מיתווים; הפורום האירופי באוניברסיטה העברית; חברת הוועד המנהל של האגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית (IASEI)

פאנליסטים:
אסף אוני- כתב אירופה, עיתון גלובס
רינה בסיסט- ראש דסק ישראל, אל-מוניטור
מתיאס שיסלר – מנכ"ל ELNET-EU & NATO

לצפייה בפאנל

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי והשפעתן על ישראל – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יש מסלול להסדרה מול לבנון: האם ישראל תפעל בהיגיון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק מהבלבול והרתיעה הטבעית לדבר על "שלום" ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה נובע מהגדרה בינארית ואף נאיבית של שלום. בקרב רבים מאיתנו השרויים בטראומה, מסיבות מובנות, נוטים לחשוב על כך שהערבים בכלל והפלסטינים בפרט רוצים "לזרוק אותנו לים (וקיבלנו הוכחות ברורות על כוונות כאלה בטבח הנורא שביצע חמאס ב–7 באוקטובר). אחרים סבורים שאם כבר מדברים על שלום, אז זה צריך להיות "שלום אמת", בסגנון של הביטלס וג'ון לנון, שדימיין עולם שכולו הרמוניה ואהבה והפיכתם של הפלסטינים לציונים נלהבים.

יש גם אפשרות אחרת. לשלום במובנו ה"שלילי" — כלומר היעדר מלחמה, ולא היעדר סכסוך — מגיעים מתוך אינטרסים ושיקולים קרים של ריאל־פוליטיק וקריאה מפוכחת של המציאות. אין בהכרח קשר בין שלום לאהבה, ושלום מכוננים בין אויבים, שמגיעים למסקנה,לאחר המלחמה, שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני. הרי למלחמה אין תוחלת ואין עתיד לחיים שפויים.

שלום הוא גם המצב הנורמלי המאפיין את היחסים הבינלאומיים בין רוב מדינות העולם, גם בין אלה שעוינות זו את זו, כמו ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. קוסטה ריקה, לדוגמה, היא מדינה מפורזת, דמוקרטית ומשגשגת במרכז אמריקה, שאיננה מהווה שום איום על שכנותיה. וכפי שמבהיר שוב ושוב הנשיא ביידן, גם מדינה פלסטינית מפורזת לחלוטין במתכונת של פתרון של שתי מדינות תביא את הביטחון (ואת השלום) המיוחל לישראל, עם הערבויות הנדרשות.

מאז שהייתי דוקטורנט בסוף שנות ה–80 באוניברסיטת פרינסטון ועד היום, אני חוקר תהליכים של "שינויים בדרכי שלום" (peaceful change) כחלופה רווחת למלחמה ביחסים הבינלאומיים. משמעות התהליך היא שינוי של המצב הקיים כתוצאה של שיתוף פעולה ומשא ומתן בין שניים או יותר צדדים, ללא אלימות. בהקשר הטריטוריאלי, מדובר במקרים של דה־קולוניזציה, העברת שטחים בין מדינות (כולל פתרון של סכסוכי גבול), הקמתן של מדינות חדשות, ושינוי בסטטוס המשפטי של שטחים מסוימים ללא העברת שטח או ריבונות.

יש מאות דוגמאות לכך בהיסטוריה הבינלאומית מאירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה, במיוחד בהקשר של דה־קולוניזציה. בתוך הסכסוך הישראלי־ערבי ניתן להצביע על המקרים המוצלחים של המשא ומתן בין ישראל למצרים (1977–1979) והמשא ומתן בין ישראל לירדן (1993–1994). מעניין לחשוב לרגע מה היה מצבנו היום ללא הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. מנגד, המשא ומתן בין ישראל לסוריה בין 1991 ל–2011 נכשל, וגם תהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"ף נקטע סופית עם כישלון תיווכו של שר החוץ האמריקאי קרי ב–2014 ופנייתם של הפלסטינים להכרה באו"ם. ועדיין, עד היום קיים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, המסייעת לכוחות הביטחון הישראליים להילחם בטרור, כנגזר מהסכמי אוסלו המושמצים.

במסגרת מחקרי פיתחתי מודל שמציג שישה תנאי רקע המסייעים להצלחת התהליך של שינוי בדרכי שלום, לצד משתנים בתהליך עצמו. גם אם המודל הוא בעיקרו תיאורטי, כבר השתמשו בו במסגרת מאמצי התיווך של ארגון מדינות אמריקה ושל ארה"ב לאחר המלחמה בין פרו לאקוודור ב–,1995 שהביאו להסכם שלום בין שתי המדינות ב–.1998 אם מאז לא שמענו עוד על הסכסוך הטריטוריאלי בין שתי המדינות הדרום־אמריקאיות הללו, זה מבשר טובות.

תנאי הרקע הם:
1. חלוקה א־סימטרית של העוצמה לטובת הצד שדוגל בשימור המצב הקיים; 2. דמיון במשטרים הפוליטיים; 3. הסכמה נורמטיבית לגבי המשפט הבינלאומי ביחס לשטח שבמחלוקת; 4. מעורבות דיפלומטית של צד שלישי; 5. מלחמה קודמת; 6. ואיום מצד שלישי.

משתני התהליך מתייחסים למידת שיתוף הפעולה וההדדיות בין הצדדים, למשא ומתן עצמו ולהבדלים בין האינטרסים של הצדדים ביחס לשטח (לדוגמה, הראשון רוצה "כבוד לאומי" ו"טובות כלכליות", והשני רוצה "ביטחון").

הטבח של 7 באוקטובר והתקפת הנגד המוצדקת של ישראל בעזה טרפו את הקלפים לגבי אשליית ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, והביאו למלחמה הקשה ביותר בין העמים מאז .1948-1947 אחרי המלחמה, ובהנחה שחמאס לא ימשיך להיות הריבון ברצועת עזה ישלוט במקומו גורם בינלאומי לתקופת מעבר, האם ייתכן תהליך הדרגתי של שינוי בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים?

בדומה למקרה של ישראל ומצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, יעברו שנים אחדות עד שתהיה היתכנות לתהליך, אבל לא שנות דור. למרבה האירוניה, מציאות טרגית של "בשלות" ושל "קיפאון כואב הדדי" בשני הצדדים פתחה פתח להיתכנות משמעותית של תהליך מדיני, שיכול להביא לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל. על פניו, נראה כי מצבנו נוטה לעבר המודל המוצע, תוך התאמות מסוימות:

1. חלוקת העוצמה בין ישראל לפלסטינים נוטה בצורה ברורה לטובתה של ישראל. לישראל יש שוליים צבאיים, כלכליים ואף מוסריים המאפשרים לה להיות "נדיבה" על מנת לשרת את האינטרס הלאומי שלה, שלפיו רק מצב של שלום יכול להבטיח את ביטחונה ואת גבולותיה המוכרים לכשישורטטו בהסכמה. כך ישראל תוכל להפוך למדינה נורמלית המשתלבת באזור ומכוננת שלום עם ערב הסעודית ועם כלל מדינות ערב המתונות.

2. ישראל הינה (עדיין?) דמוקרטיה ליברלית, לפחות בגבולות הקו הירוק, בעוד שהרשות הפלסטינית איננה מדינה במלוא מובן המילה, והמשטר שלה (עדיין) אוטוריטרי (הבחירות האחרונות התקיימו ב–2006). לאף אחד מהמנהיגים הנוכחיים (נתניהו ועבאס) אין לגיטימציה או רצון להתקדם לכיוון של פתרון מדיני. לפיכך, יש להניח שרק בחירות דמוקרטיות הן בישראל והן ברשות הפלסטינית, וחילוף הנהגה, יוכל לקדם שינוי בדרכי שלום בשנים הקרובות.

3. גם ישראל וגם אש"ף הכירו וקיבלו את החלטת 181 של תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) ואת החלטת 242 (1967) לגבי "שטחים תמורת שלום", כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי, בין היתר, בנאומו של ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר־אילן ביוני 2009. ניתן לומר שישנה הסכמה נורמטיבית לגבי ההכרה בזכויות הלגיטימיות להגדרה עצמית של שני העמים על חלק מהשטח של ארץ ישראל/פלסטין.

4. המלחמה הנוכחית הביאה לבינאום ניכר של הסכסוך. ארה"ב, מדינות הליגה הערבית, טורקיה, מדינות אירופה והרוב המכריע של חברות הקהילה הבינלאומית תומכות בפתרון של החלטה ,181 ומוכנות להירתם למאמץ הדיפלומטי הנדרש לאחר שיקומה של רצועת עזה לאחר המלחמה. אשרור מחדש מצד מדינות ערב, והכרה ישראלית ביוזמת השלום של הליגה הערבית, יוכלו לסייע בתהליך.

5. המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס מלמדת בצורה טרגית שלא ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך צבאית. מכאן שיש לנסות את הדרך המדינית, אשר טרם נוסתה בצורה מהותית ב–30 השנים האחרונות, בשל הטרפוד שלה על ידי הגורמים הקיצוניים בקרב שני הצדדים — חמאס והמשיחיים היהודים — הרואים בתהליך מדיני ובחלוקת הארץ איום מהותי.

6. האיום החיצוני, של איראן ושלוחותיה בציר ההתנגדות, מהווה תמריץ לגורמים המתונים במזרח התיכון, וגם לישראלים ולפלסטינים, לאמץ שינוי בדרכי שלום ושל פשרה. לצד האיום החיצוני ישנו גם איום פנימי גדול לכל אחת משתי החברות מקרב הגורמים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים, התובעים בעלות בלעדית על אותה כברת ארץ.

מחוץ לחנות של "צבא הישע" בוושינגטון הבירה ראיתי לפני שנה כתובת על הקיר — "התקווה חזקה מפחד" (stronger is hope fear than), ציטוט של הסופר רוברט לדלום. יש רגעים ביחסים הבינלאומיים שבהם משברים מהווים פתח להזדמנות היסטורית. רוב תנאי הרקע לתהליך של שינוי בדרכי שלום מתקיימים כבר היום, גם אם אין אמון בין העמים אלא בעיקר פחד וייאוש. מי ייתן ויקומו מנהיגים אמיצים ולגיטימיים, הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינים, אשר יתעלו על עצמם ויפתחו בתהליך מדיני לאחר המלחמה, בסיוע מסיבי של צד שלישי. זהו צו החיים לשני העמים היושבים בארץ, אשר לא הולכים לשום מקום אחר. גם אם מדובר כרגע במודל אקדמי שנשמע כמעט בדיוני, חייבים לדבר על שלום ועל שינויים בדרכי שלום כחומר למחשבה, ולשרטט מציאות אלטרנטיבית לשקיעתה של ישראל ברצועת עזה בעקבות כיבושה הצבאי והמשך מלחמת ההתשה והגרילה ללא מטרות ישימות.

המאמר פורסם ב-12 ביוני, 2024, באתר הארץ.

הפוסט שלום יכול להיראות שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. רק הביטו בפרו ואקוודור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לא לקונגרס ולא לישראל: ההזמנה שאינה מוסיפה כבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

חמישים ושנה ויום לאחר ההתקפה המצרית על ישראל ב-1973, שבה הופתעה ישראל מדרום ב-2023. לא רק התאריך חזר על עצמו, גם ההתנהלות. כמו ב-1973, כך גם בשנה שעברה, עיוורון מדיני הוליך לשאננות של מנהיגי המדינה. כמו אז, תחושת ביטחון עצמי מופרזת של הצבא – הביאה לזלול באויב. וכמו אז, ארגוני המודיעין החמיצו שלל ידיעות שבישרו על ההתקפה הממשמשת לבוא.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

כאז כן עתה, מחלחלת כעת ההבנה – מן הדרגים הצבאים ועד ליועץ לביטחון לאומי – כי היעד המוצהר של חיסול החמאס אינו אפשרי. כך גם אנו מבינים את האירועים בצפון: מתחדד כי למרות העוצמה הצבאית, צה"ל לא מסוגל לספק בטחון לתושבי הצפון. עשרות אלפים עודם מפונים, בעוד כטב"מים וטילים של חיזבאללה פוגעים בחיי אדם, ברכוש ובטבע בצפונה של ישראל.

בנסיבות אלה, שבה ועולה החלופה המדינית: הפסקת הלחימה בעזה במסגרת עסקה שתכלול את השבת החטופים והחטופות. סיום הלחימה בעזה, כך הבהיר חיזבאללה, תביא לקץ הסבב הזה של לחימה בצפון. המשך הלחימה עשוי לדרדר אותנו למלחמה כוללת עם חיזבאללה שמחירה יהיה כבד מאד לעורף הישראלי, ובסופה כלל לא ברור שנוכל לאיין את האיום של חיזבאללה.

כלומר, אם לא תסתיים המלחמה בדרום לא נוכל להגיע להסדר בצפון, ואם לא נגיע להסדר לשחרור כל החטופים לא נוכל להגיע, בנסיבות הנוכחיות, לסיום המלחמה בדרום. זו תוצאה לא קלה לעיכול. חובתה הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא הסרת האיום מדרום, כדי שאירוע כמו השבעה לאוקטובר כזה לא יתרחש שוב. בנוסף, חלקים מדעת הקהל עדיין רוצים נקמה על אירועי היום הארור ההוא. לבסוף, האיום שהציב חיזבאללה על הצפון לא יעלם, ותושבי הצפון דורשים – ובצדק – כי חיזבאללה יפסיק להוות איום עליהם.

הערכות צבאית משמעויות יותר על בגבולות בדרום ובצפון הן חלק מן המענה, אך צבא לבדו לא יביא להשגת יעדים אלו. גם כניסה צבאית ישראלית ללבנון תישא מחירים כבדים לא רק לחיילי צה"ל אך גם לעורף האזרחי ויחסי החוץ של ישראל.

בנסיבות אלה, על ישראל לבחון מחדש מה הם יעדיה המלאים בעימות הנוכחי. גם במלחמת יום הכיפורים, המיקוד הציבורי היה בתוצאות הצבאיות, ורק ממרחק השנים התחוור כי לבסוף ישראל השיגה באמצעים מדיניים את יעד העל שלה – הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגם שחלק מן היעדים הצבאיים, כגון הדיפת הצבא המצרי מצידה המזרחי של תעלת סואץ, לא הושג.

יעד על משמעותי הוא הסולידריות בציבור הישראלי והאחריות ההדדית שיש לנו איש כלפי רעהו: כלפי תושבי הצפון וכלפי החטופות והחטופים. סיום הלחימה בעזה יחזיר את אחרונים הביתה ויסלול את הדרך לייצוב החזית הצפונית. כל זאת ללא ראיה נאיבית: הקונפליקט עם שני אלה לא יסתיים. עלינו להיערך לעימות ארוך עם חמאס וחיזבאללה.

דווקא האופק של עימות ארוך מחייב את הפסקת הלחימה עכשיו. בעימות כזה יש מכות ותבוסות ויעדי ביניים שלא תמיד מושגים. כלי משמעותי בעימות הזה, היה ברית הגנה אזורית בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות. לא נוכל לקדם הסכם כזה כל עוד נמשכת הלחימה בעזה. בנוסף, עימות ארוך מחייב גם סולידריות חברתית בכדי לקיים את אורח הנשימה הדרוש לו.

שחרור החטופים אם כן, הוא לא רק היענות לצו המוסרי של ערבות הדדית ופדיון שבויים. הוא בסיס חיוני להצלחה במאבק שלפנינו תוך הפנמת הלקח מן הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: כוח לבדו, אינו המענה.

המאמר פורסם ב-9.7.24 באתר מעריב.

הפוסט השוואה בין 1974 ו-2024: מגבלות הכוח, עזה, לבנון והשבת החטופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

וושינגטון ופריז הכפילו בשבועות האחרונים את המאמצים הדיפלומטיים שלהן להביא לרגיעה בצפון. ישראל העדיפה לשמור על המגעים האלה חשאיים ככל האפשר, אבל בניגוד לארה"ב, הנשיא הצרפתי מקרון החליט להעמיד את עצמו אישית בראש החץ. ההודעה שלו ביום חמישי על הקמת פורום משולש ישראלי-צרפתי-אמריקאי כדי לעצור את ההסלמה בגבול לבנון, תפסה את ישראל לא מוכנה. עשרים וארבע שעות לאחר ההודעה של מקרון, הודיע גלנט שישראל לא תהיה שותפה לוועדה להסדרת המצב הביטחוני בגבול הצפון "אם צרפת תקח בה חלק", וגם האשים אותה בהתעלמות ממעשי הזוועה של חמאס.

ההתקפה הבלתי-שגרתית של גלנט היכתה גלים בפריז, אבל גם במשרד החוץ בירושלים, שניסה למזער נזקים, והזכיר את ההשתתפות של צרפת בסיכול מתקפת הטילים האיראנית באמצע אפריל. ההתערבות המהירה של השגריר הישראלי החדש בפאריז ג'וש זרקא גם היא הוכיחה את יעילותה. במקום לשבור את הכלים, מסר בכיר צרפתי כי למרות ההצהרה המפתיעה של גלנט, בפאריז נכונים להמשיך לעבוד עם כל השחקנים הרלוונטיים, לרבות ישראל וארה"ב, כדי להשיג רגיעה.

הבטן של גלנט ושל בכירים אחרים מלאה על מקרון, קודם כל בגלל עזה. בניגוד לוושינגטון, המכילה בינתיים את הפעולה הצבאית המוגבלת של ישראל ברפיח, פאריז גינתה מלכתחילה את ההחלטה להיכנס לשם. ההחלטה של מקרון לאסור על השתתפות חברות ישראליות ביריד הביטחוני אירוסאטורי שנפתח השבוע, הייתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל של הימין בישראל. ומי כמו גלנט מכיר את השטח אצלו בבית.

ישראל מעדיפה שהשליח האמריקני עמוס הוכשטיין יוביל את המגעים מול לבנון. אבל ככל שההסלמה בצפון מחריפה, ברור שאין לישראל את הלוקסוס להתעלם מהצרפתים, וממה שהם מסוגלים להביא לשולחן. מעבר לקשרים ההיסטוריים בין צרפת ללבנון, עם כל המטענים הנלווים, גם היום צרפת היא שחקנית פעילה בזירה הביטחונית, הפוליטית והכלכלית בארץ הארזים. היא התורמת העיקרית של חיילים לכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, וחייליה מהווים את עתודת פיקוד הכוח.

ביקוריו של מקרון לאחר הפיצוץ הקטלני בנמל בביירות ב-2020 סימנו עליית מדרגה במעורבות הצרפתית בפתרון הפוליטי למשבר הקריטי של לבנון, והעניקו לפאריז מקום רב יותר במדינה; ולשם כך, שמרה צרפת גם על קשריה עם הנציגים הפוליטיים של חיזבאללה, אשר בניגוד לחמאס, לא הוגדרו כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי.

קידומו של פתרון דיפלומטי לסכסוך עם לבנון הוא מורכב, והוא מצריך מעורבות של שורת גורמים. כל הסדר עתידי יצטרך להתייחס גם למצב הפנימי בלבנון, ולא רק לחילופי המהלומות בין חיזבאללה לישראל. ארה"ב תדע להביא איתה את הנכסים שלה, אבל בכל מה שנוגע להשפעה על הזירה הפנים-לבנונית – ספק אם יש שחקן חיצוני (שאינו איראן) בעל השפעה זהה לזו של צרפת. לכך יש להוסיף את העובדה, אותה מדגישים דיפלומטים ישראלים, שצרפת רואה עין בעין עם ישראל את האיום האסטרטגי מצד איראן והחשיבות שיש להעניק לו.

משכך, ישראל צריכה לאמץ את צרפת ולעבוד איתה בשיתוף פעולה, בכל הזירות, ולא להקריב את היחסים איתה על מזבח הפוליטיקה הפנימית של הליכוד או הלובי של התעשייה הביטחונית.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר מעריב. 

הפוסט גלנט, כל כך טוב בצפון שזאת ההתנהלות שלך מול צרפת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבול המדינות המערביות שמכירות במדינה פלסטינית לא הגיח כרעם ביום בהיר. 143 מדינות כבר עשו זאת, רובן כאשר יאסר ערפאת הכריז על הקמתה באלגי'ר, 1988, ואחרות "טפטפו" לאורך הדרך, כמו שבדיה ב-2014. לפני חודשיים שרי החוץ של בריטניה וארה"ב הצהירו שממשלותיהם שוקלות זאת.

כעת, עם ההכרזה על הכרה קרובה במדינה פלסטינית מצד נורבגיה, אירלנד, ספרד וסלובניה (כשגם מלטה ובלגיה על הקו), הטפטוף מתחיל להראות כמו צונאמי. הסרבנות המדינית של נתניהו להצהיר על נכונות עתידית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת בכפוף לערבויות ביטחוניות בינ"ל מבודד ומחליש את ישראל ופוגע בה. התוצאה עלולה להיות הרסנית לישראל.

אחרי שלושה עשורים של דיונים רבים במליאות פרלמנטריות ברחבי העולם ובאספות שונות במסגרת האו"ם, הפלסטינים זכו למספר הישגים מרכזיים: העמקת קשריהם הדיפלומטיים והכלכליים עם אותן מדינות שהכירו בהם, וגם עם מדינות המערב האחרות, והכרזת הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2012. אולם עם ההכרה הזו הפלסטינים לא יכולים "ללכת לבנק" ולפדות מדינה. מדינה פלסטינית ממשית אין ולא תהיה ללא הסכמת ישראל. אם כן, מה המשמעות של הכרה במדינה פלסטינית מבחינת ישראל?

אם ההכרה במדינה פלסטינית תעצר באותן 4-5 מדינות אירופית, המהלך שלהן יהיה סימבולי בלבד, בדומה למהלך השבדי מ-2014. אך התסריט השני הוא שהכרה מצידן, במציאות בה העולם עומד לצד הפלסטינים, פותחת את הסכר בפני הכרה על-ידי 50 המדינות שטרם עשו זאת, ובהן "הרוב המוסרי" האירו-אטלנטי (צרפת, גרמניה, בריטניה ובראשן ארה"ב). בתסריט כזה ההשלכות לישראל עלולות להיות חמורות.

יש קונצנזוס בקרב החברות באיחוד האירופי ובארה"ב שצריכה לקום מדינה פלסטינית, שהפתרון היחידי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה בבטחון ובשלום (לכל הפחות ללא אלימות). זהו חזון ראוי. מה שהמדינות הנוכחיות שעומדות להכיר במדינה פלסטינית אינן מבינות, או אינן רוצות לראות הוא שהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית לא תביא למדינה פלסטינית דה-פקטו ולא תביא בטחון לפלסטינים או לישראלים. במציאות שבה הרשות הפלסטינית בשיא חולשתה וחמאס זוכה לפופולריות רבה ברחוב הפלסטיני, ההכרה החד צדדית במדינה פלסטינית של מדינות המערב עלולה להביא למדינת חמסטאן. הדבר נוגד את האינטרסים של אותן מדינות שמבקשות לקדם ביטחון, יציבות ושלום במזה"ת.

ממשל ביידן הבהיר כי לא יכיר במדינה פלסטינית וכי הכרה שכזו צריכה להיות במסגרת משא ומתן על הכרה ישראלית במדינה פלסטינית, ולא באופן חד-צדדי. באמצעות מהלך זה יהיה ניתן להעמיד דרישות לצד הפלסטיני, שיבטיחו ביטחון עבור ישראל: פירוז, דה-רדיקליזציה, מאבק בלתי מתפשר בטרור ותיאום בטחוני. עם זאת, משא ומתן שכזה אינו צפוי תחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ, שהמשיחיות הקיצונית שבה חסרת מדינאות.

נטישת המערכה המדינית על-ידי נתניהו במהלך המלחמה, זירזה את ממשלות נורבגיה, אירלנד וספרד להכיר במדינה פלסטינית, צעד שבמידה רבה טומן בחובו רווח פוליטי עקב התמיכה הרחבה בקרב מצביעיהן. יש מנהיגים שמחפשים מיצוב כדי לקבל תפקיד בינלאומי. תג המחיר שממשלת נתניהו מסוגלת לגבות ממדינות אלו אינו גבוה: החזרת שגרירינו לישראל מוריד מישראל כח דיפלומטי דווקא בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל, מאחר ופגישות רמות דרג רק שגרירים מסוגלים לקיים. בשעה כלכלית קשה זו לישראל, יהיה קשה ואף בלתי אחראי לפגוע במכירת נשק או העברת מודיעין הדדית.

יש לזכור כי התגובה האירופית ל-7/10 היתה תמיכה אדירה בישראל והתייצבות חסרת תקדים לצידה. ממשלת הימין הנוכחית הצליחה לעשות מחיקת ערך אדירה מול ממשלות ביקורתיות שעל ידי נקיטת מדינאות חיובית ניתן היה לקרבן במקום להרחיקן. המהלך של נורבגיה, אירלנד וספרד נעשה ברובו כנגד ממשלת נתניהו-סמוטריץ, מתוך רצון לראות שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.

אכן, הקמת מדינה פלסטינית היא מחשבה קשה לרוב הישראלים, אך במציאות שבין הירדן לים חיים 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, ההיפרדות מהפלסטינים על-ידי משא ומתן מדיני יאפשר לקבל ערבויות בינ"ל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ולתבוע מהם צעדים כמו דה-רדיקליזציה. זהו מהלך חיוני לאינטרס הלאומי שלנו כדי להישאר מדינה דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

על ישראל להתנער מכישלון חוסר המדינאות של נתניהו, שמובילה את מדינות המערב להכרה במדינה פלסטינית שעלולה להפוך לחמאסטן על אמת. ישראל, הפלסטינים, המדינות האזוריות והמערב מוכרחים להתחייב לתהליך של משא ומתן ממושך שיבטיח מחד את חיזוק המחנה המתון שרוצה בשלום ובביטחון, ויסכל מאידך את מאמצי חמאס, חיזבאללה ואיראן לערער את המזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-23.5.24 במעריב.

הפוסט הסרבנות המדינית של נתניהו מובילה להכרה חד צדדית במדינת "חמאסטן" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12

הפוסט ישראל עדיין שבויה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בראיון

הפוסט בר רפפורט בראיון לערוץ רלוונט: מצב התשתיות ברצועת עזה, אפריל 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לבנון נמצאת בנקודת חולשה, ואזרחיה מתנגדים למלחמה. על ישראל לנצל זאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך נפתח בהצגת עקרונות מנחים אשר עיצבו את ההמלצות המוצעות בכל תחום. לאחר מכן מפורטות ההמלצות לפי הפרקים המקצועיים – אנרגיה, מים, ביוב ובריאות, כאשר כל פרק כולל מספר חלקים:

(1) תיאור המצב ערב המלחמה.

(2) תיאור מצב קיים חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה.

(3) המלצות לפי טווחי זמן שונים (מיידי, בינוני וארוך), כולל התייחסות לתשתיות Off-grid.

(4) הצעות למנגנוני ביצוע מקצועיים.

הדוח מבוסס על תוצרי צוות חשיבה בהובלת אקופיס ומיתווים ונכתב על ידי מכון מיתווים ומומחים בתחומים הרלוונטיים.

הפוסט מסמך המלצות להקמה ובנייה מחדש של תשתיות מקיימות חיים ושל מערך הבריאות ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתדרוך שלנו, הצגנו את הרעיון שמאחורי היוזמה הישראלית ופירטנו על שלביה השונים. בנוסף, התעמקנו בתפקיד ההיברידי של ועידת שלום בינלאומית בקידום מטרות מיידיות וארוכות טווח לאחר המלחמה, ובחשיבות יצירת אסטרטגיה הומניטרית בעזה.

בתדרוך השתתפו:

ד"ר (סא"ל במילואים) עומר צנעני | ראש צוות מדיניות חוץ וביטחון של מכון מיתווים ומרכז ברל כצנלסון, ומנהל תוכנית השלום בין ישראל לפלסטינים במכון מיתווים

• היוזמה הישראלית

פרופ' אריה קצוביץ' | יו"ר ויצמן ליחסים בינלאומיים ופרופסור מן המניין ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

• ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס

בר רפפורט | מנהלת פרויקטים לדיפלומטיית אקלים במיתווים

• מניעת משבר הומניטרי בעזה: אינטרס ישראלי

תודה לשותפים שלנו מקרן ברל כצנלסון על עבודת הצוות סביב גיבוש היוזמה, ולתומכים שלנו מהקרן החדשה לישראל וקרן פרידריך אברט.

לצפייה ביוזמה הישראלית

הפוסט היוזמה הישראלית – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה הישראלית היא החלופה המדינית הראשונה למדיניות הממשלה שרואה אור מאז 7 באוקטובר. היא נהגתה ועוצבה על ידי מומחי ביטחון מהשורה הראשונה בעלי עשרות שנות ניסיון, ומציעה תוכנית מדורגת וישימה שתביא ביטחון ארוך טווח לישראל. בלב התוכנית ניצבת תפיסת ביטחון חדשה ושונה ב-180 מעלות מזו שמובילה הממשלה. הגישה הקיימת, הגורסת כי כדי להשיג ביטחון מספיק שנהיה יותר חזקים מאויבינו, פשטה רגל ב-7 באוקטובר: חמאס חלש עשרות מונים ממדינת ישראל, ובכל זאת הצליח לגרום לנו לנזק קשה וכואב, להרוג למעלה מ-1,200 ישראלים ולחטוף יותר מ-250.

כדי להשיג ביטחון, תמיד נצטרך להיות יותר חזקים, אבל זה לא מספיק. ביטחון יושג רק כאשר אויבינו יאבדו את המוטיבציה לפגוע בנו. לכן, ישראל צריכה לחזק את הגורמים המתונים בצד השני, שאיתם ניתן להגיע לפשרה היסטורית שתיתן מענה לאינטרסים של שני הצדדים, תחליש את המוטיבציה להילחם ותחזק את המוטיבציה להיאבק ביחד בטרור. מתוך ההבנה הזו עולה הקביעה כי הערובה היחידה לביטחון ארוך טווח לישראל היא הסדר מדיני-ביטחוני בין ישראל לפלסטינים לפי חזון שתי המדינות, לצד ברית אזורית בין מדינות מתונות ובהובלה אמריקאית.

היוזמה הישראלית מציגה מפת דרכים מדורגת וישימה להשגת ביטחון בדרך של הסדר מדיני ישראלי-פלסטיני-אזורי. מימוש התוכנית יביא ליצירת ביטחון ארוך טווח, איחוי הקרע עם העולם והשגת הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי המתון, כמו גם מענה אפקטיבי לאיום האיראני. ממשלה שתרצה ליישם את היוזמה הישראלית תוכל להתחיל בכך מחר בבוקר.

אחד החידושים העיקריים שמציעה היוזמה הישראלית הוא ההבנה כי אין צורך לחכות לחתימה על הסכם כדי לשנות את המציאות אלא להיפך: ניתן לעשות פעולות בשטח שייצרו מציאות של שתי מדינות כך שבעתיד, כשייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים, הוא יהיה הסכם יציב שיזכה לתמיכה רחבה.

היוזמה הישראלית שמה דגש על ההיבט האזורי, מתוך הבנה שלא ניתן ולא צריך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא מעורבות אזורית: מדינות האזור המתונות יסייעו בפתרון בעיות רבות וייקחו חלק מרכזי בהסדר בין ישראל לפלסטינים; ובתמורה לאימוץ הפתרון המדיני, ישראל תזכה לנורמליזציה עם מדינות האזור, וכן תייצר ברית אזורית למאבק באיום האיראני.

השבוע, השקנו את היוזמה הישראלית בכנסת, בכנס "היום שאחרי: ביטחון ואופק מדיני כערובה לעתידה של מדינת ישראל" שערכנו, מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון בהובלת חברי הכנסת גלעד קריב, נעמה לזימי ויואב סגלוביץ. הבוקר נשלחה היוזמה הישראלית לכ-100,000 מנויי סוף השבוע של הארץ. דווקא בתקופה שבה רבים כל כך בישראל חשים ייאוש ובלבול לנוכח המלחמה הבלתי נגמרת והאסון שפקד אותנו, היוזמה הישראלית מציעה אופק למציאות אחרת, טובה ובטוחה יותר, ולא פחות חשוב – מעוררת תקווה.

אנחנו רוצים להודות לקרן החדשה לישראל על תמיכתה ביחידה המשותפת ובהוצאת התוכנית.

הפוסט היוזמה הישראלית – תוכנית מדינית חדשה מבית מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה".

למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה.

בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה.

היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה עשרות טונות של סיוע לתושבי עזה לנמל פורט סעיד שבמצרים, ומשם הועברה האספקה לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם המאמץ היה כרוך בקשיים מרובים. על פי דיווח אחד, האונייה המתינה בים כעשרה ימים עד שהושלמו הסידורים המלאים להעברת הסיוע.

מאז, ניכר כי המאמץ הבינלאומי לסיוע דרך הים התמקד דווקא בהעברתו לנמל אשדוד. לקראת סוף ינואר איפשרה ישראל את השטת האספקה לנמל אשדוד ומשם לתוך הרצועה. באמצע פברואר קראה בריטניה לישראל לאפשר את הגדלת הסיוע העובר בנתיב זה. פעילי ימין התנגדו למהלך וחסמו לפרקים מעבר של משאיות לרצועה. בתוך כך הפכה הסוגיה לפוליטית, משנטען כי המשטרה לא מונעת את חסימת העברת הסיוע כדי לרצות את השר הממונה, איתמר בן גביר.

באופן דומה ירדה מן הפרק, לפי שעה, האפשרות של הצבת ספינות בתי חולים אירופיות או אחרות לחופי עזה, כדי להושיט סיוע רפואי לתושבי הרצועה; הגם שהרעיון הועלה שוב על ידי גורמים ישראליים לקראת סוף פברואר, בהקשר של הקמת "רציף צף" לחופי הרצועה.

פה זה קרוב לאירופה

נראה, אם כך, שהים העזתי יישאר סגור. בה בעת, הרגע שבו בחנה ישראל את הרעיון של פתיחת הים מעלה כמה תובנות.

ראשית, נוכח המשבר בעזה, ישראל היתה מוכנה להסרה חלקית של הסגר הימי שהיא מטילה על הרצועה מ-2007. למרות שהפתיחה נועדה לאפשר בעיקר סיוע הומניטרי, התקדים יכול היה להיות חשוב; הוא עשוי היה לאותת כי הסגר מתחיל להתרופף גם לצרכים אחרים וכי יש בישראל נכונות לשנות חלק מהדפוסים שהתקבעו מול עזה ב-20 השנים האחרונות.

שנית, מסדרון הומניטרי מקפריסין יכול לסייע למצוקה ההולכת ומחריפה ברצועה. הצורך לספק שירותים בסיסיים לפליטים הרבים ילווה את עזה בשנים הקרובות; ראוי לייצר מנגנוני סיוע שמאפשרים גישה ישירה לאזורים מורכבים עם צרכים מסוימים, כמו אזור המואסי שבו מתגוררים בצפיפות רבה פליטים על רצועת החוף.

מסדרון הומניטרי דרך הים יוכל לספק ישירות לאזרחים מים ומזון, שירותי רפואה וציוד מחסה. אולי אף יועברו דרכו תשתיות off-grid דוגמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, מתקנים קטנים לטיפול בשפכים או מתקני התפלה מקומיים. בה בעת, מסדרון כזה מאפשר שילוב של שחקנים נוחים יחסית לישראל, כמו האירופאים.

שלישית, ובהמשך לנקודה הקודמת, המעורבות של מדינות אירופיות בפיתוח הרעיון מזכירה כי הגם שאנו ממוקדים בדינמיקה הישראלית-פלסטינית במרחב המיידי, אזור הקרבות קרוב מאוד לאירופה. קפריסין – החברה באיחוד האירופי, ובה גם נוכחות צבאית בריטית קבועה – שוכנת רק כ-370 קילומטר מצפון מערב לעזה.

כפי שהודגם במקרה הזה, הקירבה הגיאוגרפית תאפשר – אם הצדדים ירצו בכך – מעורבות אירופית מעשית ואינטנסיבית יותר בכל הסדרה ברצועה, בדומה לפקחי האיחוד האירופי שהוצבו לאחר ההתנתקות במעבר הגבול בין עזה לרפיח. המסגרת המנהלית שהיתה אחראית על פקחי הגבול עודנה פועלת, ועשויה ליצור אפשרות מהירה להרחבת דריסת רגל אירופית, אם יידרש הדבר.

רביעית, המחיר הפוליטי שגובה העברת הסיוע דרך אשדוד מהממשלה הנוכחית עשוי ליצור תמריץ, בעתיד הלא-רחוק, לשוב ולנסות להעביר אספקה בדרך הים ישירות לעזה. מעניין גם כי שר החוץ עד לאחרונה, אלי כהן, הסביר כי התמיכה של ישראל ביוזמה נובעת מן הרצון להתנתק לחלוטין מעזה; זאת בניגוד מוחלט לעמדת גורמי הימין בממשלה, החותרים לנוכחות ישראלית קבועה בשטח.

חלום על ימים אחרים

העלאת הרעיון של השטת סיוע לעזה מזכירה שוב כי לרצועה ממד שלם – התווך הימי – שלא בא לידי ביטוי במציאות הנוכחית. בהכללה, במרחב הים תיכוני ערי חוף היו במשך השנים מתונות יותר פוליטית, קוסמופוליטיות וממוקדות בפרגמטיזם של חיי המסחר. זאת בשונה מאנשי ההר, שהמסגרת הכלכלית והערכית שלהם כיוונה יותר לאתנוצנטריות ומחויבות דתית.

עזה, מנקודת מבט זו, היא אנומליה. היא שוכנת לחופי הים התיכון, אך היא סגורה ומסוגרת. זאת, גם נוכח ההתנהלות של שחקנים מחוצה לה, בייחוד ישראל, אך גם בשל הנהגתה המחויבת לחזון דתי שפונה פנימה. עזה של העבר, לעומת זאת, היתה משולבת ברשתות בינלאומיות של רעיונות ומסחר.

במאה ה-17 רעיונות יהודיים משיחיים נדדו מעזה ועד לבלקנים דרך השבתאי נתן העזתי, שגר כמה שנים בעיר בטרם נדד הלאה. חבישת הבד הרפואי הקרויה באנגלית גוז, מקורה, על פי חוקרים אחדים, בעיר עזה, שם נעשה בה שימוש לראשונה. עוד בשנות ה-70 קלט נמל עזה סחורות שיועדו לישראל ואף שירת אוניות ישראליות. שר החוץ הנוכחי, ישראל כץ, העלה כבר לפני שנים רבות – ושוב בשבועות האחרונים – את האפשרות של בניית נמל ימי לרצועה על אי מלאכותי מול חופיה.

קשה לראות זאת כעת, עת רועמים התותחים ותחת שלטון חמאס. אך בנסיבות אחרות, המציאות הגיאוגרפית של חבל ארץ הפרוש על רצועת חוף ים תיכוני יוצרת לכל הפחות אפשרות לעזה אחרת, פתוחה יותר, יציבה יותר וכזו המשולבת במרחב שלידה ולא מצויה בעימות מתמיד עמו.

ד"ר אהוד ערן הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים וראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"ם) באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-5 במרץ.

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"סביבה הסכמית היא תמיד בטוחה יותר מסביבה בה אתה משתמש בכוח הזרוע בלבד" צפו בראיון שערך ריף יצחקי, מנהל קשרי חוץ וממשל במיתווים, עם האלוף במיל׳ נמרוד שפר, ראש אג״ת וראש מטה חייל האוויר לשעבר, על חשיבות המרכיב המדיני בתמונת הניצחון הישראלית.

הפוסט כיצד תראה תמונת ניצחון ישראלית? שיחה עם האלוף במיל' נמרוד שפר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעולם כולו, ובאיחור אופנתי גם בישראל, מתחיל השלטון המקומי למלא פונקציות אחרות, לצד אלה הקלאסיות. הגיאוגרף הבריטי דיויד הארווי הצביע כבר בשלהי שנות ה-80 על המעבר ממה שכינה "גישה מנהלית" ל"גישה יזמית" של השלטון המקומי. אותה יזמות מקומית מוכרת בישראל למשל סביב סוגיית התחבורה הציבורית בשבת עם יוזמות כמו "נעים בסופ"ש", או התמודדות עם אתגרי הקורונה, אז הוכיחו עצמן רשויות מקומיות שהוציאו לפועל יוזמות עצמאיות, כשירות יותר לניהול המשבר מאשר השלטון המרכזי.

הפוסט הבחירות לרשויות המקומיות: האם מכאן יצמח השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה, יש לישראל ולמצרים אינטרסים אסטרטגיים משותפים לא מבוטלים: ראשית, הרצון להביס את חמאס או לכל הפחות לנטרל באופן ניכר את כוחו מבחינה צבאית ופוליטית. אף שאינה יכולה להודות בכך פומבית, מצרים רואה בחמאס נצר של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק ונרדפים על ידי א-סיסי. שנית, שתי המדינות מעוניינות להחזיר את היציבות לרצועת עזה ולאזור כולו. מצרים נפגעה במיוחד מבחינה כלכלית בעקבות ירידה חדה בהיקף התיירות, לצד ירידה דרסטית בדמי מעבר אוניות בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף. ולבסוף, אינטרס משותף להוכיח לכל המרחב הערבי כי תמיכה בציר השיעי משמעה כאוס. ישראל ומצרים מעוניינות בכינון "סדר אזורי-סוני חדש" בהנהגת ארצות הברית, שיגמד את כוחה של איראן ושלוחיה.

אולם, בין ישראל ומצרים יש גם כמה ניגודי אינטרסים: מבחינת המצרים, שליטה ישראלית בציר פילדלפי תוך "עידוד הגירת עזתים למצרים", כפי שדורשים לא מעט פוליטיקאים ישראלים, היא "קו אדום". גם בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי", שתי המדינות חלוקות: בעוד מצרים תומכת בהחזרת רשות פלסטינית "משודרגת" כגורם שלטוני בעזה, ישראל הביעה התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית בכל מתכונת שהיא, הצהירה שצה"ל לא ישלוט ברצועת עזה, אך גם לא הבהירה מי כן. הסוגייה השלישית היא עתידה של הגדה המערבית: האם הרש"פ תשודרג ל"מדינה" בגבולות כאלו או אחרים? בעוד מצרים, מדינות ערב, ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית תומכות באיחוד הגדה עם רצועת עזה והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת רש"פ משודרגת, ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. ניגודי אינטרסים אלה, נכון לעכשיו, אינם מאיימים על יציבות היחסים.

הסוגייה החשובה ביותר בין שתי המדינות כעת היא רפיח וציר פילדלפי. על מנת למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ישראל חייבת להילחם בגדודי חמאס ברפיח ולשלוט על ציר פילדלפי כדי לחסום את מנהרות ההברחות. מצרים, מצידה, מעוניינת במימוש עסקת החטופים ועצירת המלחמה, לפחות מבחינה זמנית, כדי להרחיק את תרחיש האימים של נהירת פליטים פלסטינים מרפיח לסיני. לשם כך היא מארחת פגישה חשובה בקהיר, וישראל משתתפת בה. ישראל אינה מוכנה לחתום על עסקה בכל מחיר. לכן, מבחינת מצרים, מבצע צבאי-ישראלי ברפיח בעקבות כישלון המשא ומתן על עסקה הינה אפשרות ריאלית מאיימת.

בינתיים, מצרים מנסה לפתור את הפלונטר בהצגת איום לשני הצדדים: חמאס אוים שישראל תתקוף את רפיח אם הארגון לא ייענה לעסקה תוך שבועיים. באיום זה חבויה, לכאורה, הסכמה מוקדמת לתקיפה של ישראל ברפיח אם תיכשל העסקה – כישלון שייפול על ראשי חמאס, שהרי לא סביר שאורכת הזמן ניתנה ללא תיאום עם ישראל. כמה שעות מאוחר יותר, מצרים הזהירה את ישראל מפני "השלכות הרות אסון" של פעולה צבאית ברפיח. בד בבד, שר החוץ סאמח שוכרי השמיע צפירת הרגעה לגבי המשך הסכם השלום ורמז על קיומו של תיאום בין שני הצדדים.

מבחינת ישראל, פעולה צבאית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה ליצור שתי בעיות: האחת, מוסרית, מול כ-1.3 מיליון פליטים עזתים שייאלצו שוב להגר ולמצוא מקלט חדש; והשנייה, פוליטית וצבאית, מול מצרים במידה והמוני פליטים פלסטינים ינסו לפרוץ את הגדר ולמצוא מקלט בסיני. אף כי מצרים מחזקת ומעבה את הגדר לאחרונה, קשה לשלוט בהמון משולהב המחפש אחר מקלט. במקרה כזה, מצרים תהיה לכודה בדילמה של לירות על המסתננים – ולהיות מואשמת בהפקרה ובבגידה בפלסטינים – או לאפשר את כניסתם, אך במחיר האשמת ישראל ומשבר ביחסים שעלול להוביל להחזרת השגריר ואולי אף לקרע עמוק יותר.

ישראל יכולה להשיג הישגים נוספים מול מצרים באמצעות רתימת סיוע של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב לכלכלה המצרית. בהקשר זה עולה הדוגמה של מלחמת המפרץ ב-1991 בעקבות פלישתה של עיראק לכווית, כאשר בתמורה להצטרפות מצרים למלחמה נגד עיראק נמחקו לה חובות בסך כ-20 מיליארד דולר, ועל חלק מהן היא קיבלה פריסה נדיבה. מצרים נמצאת במצב כלכלי קשה שהוחרף עוד בעקבות המלחמה. סיוע בין-לאומי עשוי למתן את עמדתה בסוגיות ביטחוניות שונות מול ישראל.

בשורה התחתונה, פעולה צבאית ישראלית ברפיח נחוצה למיגור חמאס, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. כדי להימנע מכך דרוש תכנון מדוקדק לגבי העברה בטוחה של הפליטים תוך תיאום הדוק בין שתי המדינות, אך גם זה לא בהכרח יבטיח שתרחיש האימים לא יתממש. עסקת חטופים עשויה לעצור לעת עתה את המבצע הצבאי ברפיח ולהרגיע את מצרים, אך שאלת מיגור גדודי חמאס וסתימת מנהרות ההברחות תיוותר בעינה ותדרוש מענה בשלב מאוחר יותר.

המאמר פורסם ב-n12 ב-13 לפברואר.

הפוסט פעולה צבאית ישראלית ברפיח עלולה לסכן את היחסים עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעזה כבר מתפתח משבר הומניטרי חריף, המשפיע על כל החיים ברצועה. המחסור החריף במים ראויים לשתייה ובמזון, הצפות ביוב ופיזור פסולת בהיקפים חסרי תקדים, מחסור בחיסונים ותרופות וצפיפות איומה מביאים להתפשטות מחלות קשות ולרעב, בעיקר בקרב ילדים. זיהומים ומגפות משפיעים ישירות על החטופים ועל החיילים בשטח, אך בהדרגה עשויים להגיע גם לתושבי העוטף ולשאר חלקי הארץ.

כבר היום יש דיווחים בעזה על התפרצות מחלות נשימתיות, צהבת, גרדת, טיפוס ועוד, ועולה החשש מהתפרצות מחלות מדבקות כמו פוליו או חצבת. בעלי חיים משוטטים ומזיקים שיצאו מהמחילות מהווים איום ממשי להעברת מחלות מסוכנות כמו כלבת או קדחת קיו, והשלכות המצב הזה כבר זולגות לתוך שטח ישראל. בנוסף לכך, הביוב בעזה, שכבר כמה חודשים אינו מטופל, זורם עם הגשמים ישר אל הים, מביא איתו זיהומים רבים ומאיים על תפקודו של מתקן ההתפלה באשקלון. בריאות האנשים והסביבה משני צדי הגבול שלובים זה בזה, וימשיכו להיות גם אם ייבנו החומות הגבוהות ביותר.

התביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נשענת במידה רבה על ההרג וההרס הרב, על היעדר ההבחנה בין מחבלי החמאס לבלתי-מעורבים המגובה בציטוטים של פוליטיקאים ודמויות ישראליות מרכזיות ועל המשבר ההומניטרי החריף שנוצר ברצועה. ההאשמות הקשות עושות שימוש ציני במושג רצח עם, אך הן מניחות בלב השיח את הנושא ההומניטרי ואת התנאים המחריפים בהם חיים תושבי עזה הבלתי מעורבים כבר למעלה מארבעה חודשים.

ככל שישראל תבהיר כי אין בכוונתה להביא למותם של מיליוני העזתים הבלתי-מעורבים, ותפגין מחויבות למניעה של קטסטרופה הומניטרית בעזה, כך היא תוכיח כי אין היא נוקטת במדיניות של רצח עם, ומקומה של תביעתה של דרום אפריקה יהיה בפח האשפה של ההיסטוריה.

מדינת ישראל יצאה למערכה צבאית ממושכת ומורכבת – באזור בנוי, מעל לקרקע ומתחתיה. מתחילת המלחמה יש מתח בין הלחימה הצבאית ההכרחית ובין המצב ההומניטרי ברצועה. ככל שהלחימה יוצרת משבר הומניטרי, כך מצטמצמת הלגיטימציה של ישראל לפעול ועולות תביעות בינלאומיות לקיצור המלחמה או להפסקתה. ככל שישראל תשכיל לנהל את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ולייצב אותו, ככל שלא יפגעו בלתי מעורבים ומצבם של התושבים בעזה ייטב – כך יגדל מרחב הפעילות של כוחות הביטחון.

לנצל את ההזדמנות

כבר עכשיו יש צעדים שישראל יכולה לנקוט בהם כדי לייצב את המצב הבריאותי בעזה. חידוש אספקת החשמל מישראל בחלק מקווי החשמל עבור צוותי רפואה והפעלת תשתיות מים וביוב; הפניה של חלק מהדלק שנכנס עבור פינוי פסולת וביוב גולמי ממרכזי אוכלוסייה; הכנסת כלור לחיטוי כל מקורות המים ותיקון של קווי הולכה של המים מישראל לדרום הרצועה להבטחת כמות המים המינמלית היומית, הקמת מבצעי חיסונים לאוכלוסייה ועוד.

השאלה העומדת בעינה היא – מי ינהל זאת ואיך? היום, בפועל, חמאס הוא המבצע. תושבי עזה תלויים בחמאס לחלוטין, והוא גוזר קופון על כל משאית סיוע שנכנסת, וכך שלטונו מתחזק.

החלשת שלטון חמאס עוברת דרך הדרתו מניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה. ככל שהסיוע ההומניטרי, תפעול התשתיות החיוניות והטיפול בנושאי בריאות וחינוך יעברו לידי גורמים חלופיים, כך ייחלש חמאס. על ישראל לתמוך בעיצוב מערכת שלטון אזרחית חלופית. זהו מהלך משלים והכרחי לפעולה הצבאית, ונדרש לבצעו באופן מיידי, כי ברגע שנוצר ואקום שלטוני (למשל בצפון הרצועה, באזורים שישראל "טיהרה"), כוחות החמאס משתלטים על השטח מיד.

יש היקף חסר תקדים של כוחות בינלאומיים, מדינות וארגוני סיוע שמוכנים לפעול בשטח ברצועת עזה, ולחץ של מדינות שמממנות את אונר"א לקדם רפורמות במנגנוני הארגון, וגם נכונות פלסטינית לתהליכי התחדשות של הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. זהו מרחב הזדמנות קריטי לייצוב חלופה לניהול האזרחי של הרצועה, שתהיה תשתית שלטונית ליום שאחרי. פעולה הומניטרית, כמו זו הצבאית, באה לשרת את מטרות הביטחון של ישראל; אבל ללא רגל מדינית שמקדמת חלופה שלטונית, חמאס הוא זה שקוטף את הפירות.

הפוסט האסון ההומניטרי בעזה משרת את החמאס, ומזיק לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לבחון את האופציה הרצויה, יש להבין מה מוסכם ומה לא מוסכם על הצדדים השונים או על מרביתם: מוסכם שהחמאס לא יוכל להמשיך לשלוט בעזה או להיות שותף להסדר המתגבש; הרשות הפלסטינית תצטרך לעבור שינוי שלטוני; בישראל ייערכו בחירות ותקום ממשלה חדשה; ומדינות ערב יעניקו סיוע כלכלי לשיקום עזה ולחיזוק הרשות הפלסטינית. אין הסכמה על הנושאים הבאים: מי ישלוט בעזה? האם תקום מדינה פלסטינית? והאם ההסדר יהיה חלק מעסקה אזורית רחבה יותר?

המלחמה בעזה מייצרת הזדמנות לשינוי. ההיסטוריה מלמדת ששינויים גדולים התרחשו לאחר מלחמות, מהפכות, שינויי משטר ועוד. תוצאותיה הרצחניות של מתקפת חמאס והמלחמה יצרו באופן פרדוקסלי ומטלטל הזדמנות לשינויים הן בארכיטקטורה האזורית והן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה העיקרית היא שמתוך הרכיבים הדרושים להסכם, וזאת על סמך הניסיון של הסכמי השלום והנורמליזציה, חסרים שלושה: מנהיגות לגיטימית, מנהיגות נחושה, ואמון בין הצדדים. שלושת העוגנים האלה חסרים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. במצב הזה אפשרות אחת היא להיכנס למרה שחורה ולהרים ידיים, והאפשרות השנייה, האופטימית יותר, היא לנסות להבין איך אפשר להתקדם במצב המסובך הנוכחי.

תנאי מרכזי להסדר הוא מעורבות משמעותית של מתווך בתהליך. הנשיא ג'ו ביידן וממשלו נטלו על עצמם את המשימה הזו, וניכר כי הם נחושים להשיג הישג משמעותי עוד בטרם הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. בהקשר זה פורסם כי ארצות הברית, בשיתוף עם עשר מדינות באירופה ובעולם הערבי, פועלת לקדם הסדר בשלושה מסלולים: האחד נועד להביא להפסקת אש בעזה ולעסקה בסוגיית החטופים; השני נועד "לעצב מחדש" את הרשות; והשלישי נועד לדון בהקמת מדינה פלסטינית בתמורה לנורמליזציה של סעודיה עם ישראל.

מדובר בשלוש קומות של הסדר, שעלול כמובן להיעצר כבר בקומה הראשונה. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי גם תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית מ-2003 הייתה בנויה משלבים ונעצרה בשלב מוקדם לאחר שישראל והרשות הפלסטינית לא מילאו את חלקן.

הסיכויים להסדר גדולים יותר כאשר הוא יוצר מצב שכל הצדדים מפיקים ממנו רווח, אם כי אף אחד מהם לא משיג את כל תאוותו. הרווח העיקרי של הפלסטינים הוא בהקמה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם תיקונים מוסכמים – דבר שנמנע מהם לאחר הסכם אוסלו – שמשמעותו איחוד מחודש של הגדה המערבית ועזה, קבלתה כחברה באו"ם והכרה בה מצד רוב מדינות העולם.

בצד הישראלי מחכים יתרונות רבים: קבלת ערבויות וחתימה על הסדר שאמור למנוע איום ביטחוני מהצד הפלסטיני; הסכם עם המדינה החשובה בעולם הערבי והאסלאמי; המשך תהליך האינטגרציה במזרח התיכון; פתיחת שווקים חדשים; בניית גשרים עם מדינות מוסלמיות מעבר לאופק (פקיסטן, אינדונזיה ועוד); ועיקור חלק ניכר מההתנגדות לישראל באזור ובעולם על רקע פתרון הבעיה הפלסטינית. ולבסוף, מעורבות גדולה יותר של סעודיה בשיקום עזה, על חשבון או לצידה של קטר.

אם ההנהגה הפלסטינית תדחה את העסקה המתגבשת – כפי שקרה גם כבר בעבר – קיימת אפשרות שסעודיה תראה בעצם הניסיון עלה תאנה מספק על מנת להתקדם לקראת הסדר. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאו, אמר כבר באפריל 2018 ("מעריב"), כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המשא והמתן — או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסעודים, מבחינתם, יתוגמלו על ידי ארצות הברית מבחינת נשק, הסכם הגנה ואולי אף היתר לגרעין אזרחי. לא פחות מכך, הסעודים יוכלו להתגאות כי בניגוד למדינות השלום והנורמליזציה, הם אלה שהצליחו לסייע לפלסטינים בהשגת מטרתם – הישג שיקבע את מנהיגותה של סעודיה בעולם הערבי.

באופן מפתיע למדי, במהלך המלחמה לא נסוגו הסעודים מכוונתם לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל. דווקא לאור הידיעה שחמאס – ומאחוריה איראן – תקפה את ישראל. נראה כי הסעודים מעוניינים להשיב מנה אחת שערה, בין השאר, גם כדי לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת.

באופן פומבי נשמעו לפחות שלוש הצהרות סעודיות חיוביות בזכות המהלך. עם זאת, ברור שבעקבות המלחמה, המחיר של נורמליזציה עם סעודיה האמיר; אם לפני המלחמה סעודיה דיברה באופן מעורפל על התקדמות בסוגיה הפלסטינית כחלק מהמחיר, עכשיו יישרה קו עם העמדה הקוראת להקמת מדינה פלסטינית, אך אין זה מן הנמנע כי היא תסתפק גם בפחות מכך.

הקשיים שבדרך

ארבע מהמורות לפחות קיימות בדרך להסכם. הראשונה מצויה במישור התודעתי ולה שתי פנים: התמודדות עם ההערכה שהתחזקה בעקבות ה-7 באוקטובר בקרב שני הצדדים שפתרון שתי המדינות שוב אינו רלוונטי. השנייה היא הצורך לרדת מהחלומות הגדולים של יצירת "ישראל הגדולה" או "פלסטין הגדולה מהים עד לנהר". שינוי תודעתי כזה הוא מהלך ארוך טווח, הנוגע לבניית זיכרון קולקטיבי חדש במערכת החינוך, בתקשורת ובשאר סוכני סוציאליזציה – זיכרון כזה שאינו עושה דמוניזציה ליריב. ספרי הלימוד במצרים, למשל, עוברים עתה שינוי חשוב בכל הנוגע להצגת היהודים וישראל, אולם זה קורה רק לאחר 45 שנה לאחר השלום – זמן ארוך מדי.

המהמורה השנייה קשורה לנטרול שיבושים בתהליך. כפי שחמאס פעלה לשבש, ובהצלחה, את הסכם אוסלו, וכשם שאיראן וחמאס פעלו לשבש, ובהצלחה, את הנורמליזציה עם סעודיה — כך קיימת הסכנה גם כעת, במיוחד אם חמאס יישאר מחוץ להסכם המתגבש.

השאלה הגדולה היא איזה מין חמאס ייוותר לאחר המלחמה – מוקטן, מוחלש או מחוזק בעקבות מה שנתפש בקרב הפלסטינים כהישג וכניצחון? העובדה שהצד הפלסטיני רואה בהתקפה הנפשעת של חמאס הישג אינה בהכרח שלילית, משום שהיא יוצרת בתודעה שלו סוג של שוויון, גם אם הוא מדומה.

גם סאדאת היה מתקשה להגיע להסכם עם ישראל אלמלא מלחמת 1973 שנתפסה אצלו ובקרב העם המצרי – וזאת בניגוד גמור לתפיסה הישראלית – כניצחון. בכל מצב, הזרם האסלאמי יישאר מרכזי בחברה ובפוליטיקה הפלסטיניים. אם הכוחות הפוליטיים של זרם זה יקבלו את כללי המשחק החדשים אין מניעה להשתתפותם בתהליך הבחירות. עם זאת, יש צורך לייצר ערבויות בינלאומיות וערביות לכל איום על כללי המשחק החדשים.

המהמורה השלישית נוגעת למשא המתן על סוגיות הליבה: ירושלים ופליטים. אלה סוגיות רגישות שעלולות לפוצץ כל משא ומתן בכל עת. גם כאן שני הצדדים יצטרכו לעבור תהליך של שינוי תודעתי לגבי גבולות האפשרי. למעשה, תולדות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני מאז הסכמי אוסלו רוויים בפתרונות יצירתיים ואין צורך כאן בהכרח להמציא מחדש את הגלגל.

המהמורה הרביעית, אולי הדוחקת ביותר, היא השעון הפוליטי. השעון של ממשל ביידן דוחק במיוחד, משום שהוא חפץ להגיע לעסקה עוד בטרם הבחירות בנובמבר 2024. מאידך, השינויים הדרושים בהנהגה הישראלית הפלסטינית טרם הבשילו ואין לדעת כמה זמן הם ייקחו – אם בכלל. אהרן דוד מילר, הדיפלומט האמריקאי הוותיק שנטל חלק בכמה סבבים של משא ומתן בין ישראל ושכנותיה, טוען כי במזרח התיכון יש שני משכי זמן: לאט, ולאט יותר, ולכן לדעתו ניתן יהיה כעת רק להניח את הפרמטרים לשלום שיחכו לממשל ביידן הבא ולממשלות חדשות בישראל וברשות הפלסטינית.

בזמן שישראל טרודה בעיקר בשאלת החטופים, מיטוט חמאס, סיוע הומניטרי לתושבים בעזה, המשך הלחימה ועוד סוגיות בוערות, ההתעסקות בנורמליזציה עם סעודיה והקמת מדינה פלסטינית עלולה להיתפש בציבור היהודי כדמיונית. ואולם, היכולת להסתכל קדימה ולהציע אלטרנטיביות מדיניות מייצרת תקווה לעתיד טוב יותר. ווינסטון צ'רצ'יל כבר אמר שהפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות ואילו האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי. ראוי, לדעתי, לאמץ את עמדת האופטימיסט.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-8 לפברואר.

הפוסט האם אפשר להתחיל כבר את "היום שאחרי"? כך זה עשוי להיראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקריאה לאחדות מבקשת שנתפרק מחילוקי הדעות המהותיים ומהערכים האינדיבידואלים של כל אחת ואחד מאיתנו ובמקום לברר את היעדים הלאומיים נצטופף יחדיו תחת כנפי "האינטרס הלאומי" שמשמעותו סטטוס קוו בכל העניינים, סטטוס קוו המדיר מתוכו את כל מי שמבקשים לאתגר את הסדר הקיים ובאופן הכי מובהק – שמאלנים וערבים.

המאמר פורסם ב״וואלה״ ב-31 לינואר.

הפוסט הקריאה לאחדות היא משתקת. אין לה קשר לאחדות הגורל אלא לאחידות הדעה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ממשלה שפויה היתה מוציאה את ישראל מהבוץ העזתי. חבל שלנו אין כזו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם נביא בחשבון את העדר הרצון הפוליטי והיכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, את המצב הקשה ברצועת עזה ואת ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבור כמה שחקני מפתח (כולל ארצות הברית, מצרים וירדן) – יש מקום להעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה.

ועידת שלום יכולה להקנות לגיטימציה בינלאומית ופנימית לשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית שיכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום ומשילות של רצועת עזה בטווח המיידי. הוועידה אמורה להתייחס גם לסוגיה המדינית הרחבה יותר, בנוגע למימוש עקרון החלוקה והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, שתשכון בשלום לצדה של מדינת ישראל. כך גם ימומשו החלטות מועצות הביטחון של האו"ם: החלטה 242 מ-1967, החלטה 338 מ-1973, החלטה 1515 מ-2003 והחלטה 2334 מ-2016.

ועידות שלום בינלאומיות מתכנסות בדרך כלל לאחר סיומן של מלחמות, אם כי לפעמים הן מתקיימות כמאמץ דיפלומטי מכוון לסיים אותן, תוך כדי סכסוכים ארוכים ומתמשכים. הן כלים דיפלומטיים לכינון שלום, בצורה של מניעת סכסוכים, ניהולם ויישובם. הן יכולות להיות גם כלים לבניית שלום, ביחס לסוגיות כגון שיקום, משילות וסדרי ביטחון וניהול אזרחי זמניים לאחר המלחמה. הן מאפשרות למקד את תשומת הלב בסוגיות הבוערות, מכנסות את כל השחקנים הרלוונטיים במסגרת דיפלומטית רב-צדדית בחסותם של יזמים אמינים, מעודדות תנופה מדינית, מסיימות מלחמות באופן רשמי ומקדמות הסכמי שלום, קובעות מפות דרכים ולוחות זמנים, ואפילו תאריכי יעד קשים ליישום, ומכוננות סדר יום שמתניע תהליכי שלום מהותיים ובני-קיימא.

ללמוד מניסיון העבר

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נושא שובל של ועידות שלום. מוועידת לוזאן ב-1949, דרך ועידת ז'נבה ב-1973, ועידת מדריד ב-1991, ועידת אנפוליס ב-2007 ועד ועידת פריז ב-2017. הן לא היו הצלחה מסחררת, וגם לא כישלון מוחלט. ועידת לוזאן היתה זירה רב-צדדית של משא ומתן, שכשלה בניסיון להרחיב את היריעה המדינית מעבר להסכמי שביתת הנשק של רודוס ולהשיג שלום קבוע בין ישראל לשכנותיה.

באופן דומה, ועידת ז'נבה לא הניבה תוצאות לאחר מלחמת יום הכיפורים (וסוריה כלל לא השתתפה בה). ועידת פריז נכשלה, בעיקר משום שישראל והפלסטינים לא נכחו בה. ובנימה חיובית יותר, מדריד ואנפוליס היו מסגרות דיפלומטיות יעילות לניהול משא ומתן לאחר שהתכנסו, ולא במהלך הוועידה עצמה. ההיגיון של ועידת שלום כמתווה של מפת דרכים רשמית וכמסגרת לקביעת סדר יום לשלום רלוונטי ביותר בימים אלה, כשיש לתכנן את "היום שאחרי" בדחיפות, עוד בטרם סיומה הרשמי של המלחמה הנוכחית.

החזון המדיני ארוך הטווח קשור באופן מובנה בדאגה המיידית לביטחון, משילות, שיקום ופירוז של רצועת עזה. תהליך מדיני יכול לרתום שחקנים בינלאומיים משמעותיים לסייע בשיקום הרצועה בעתיד הקרוב.

ועידת מדריד התניעה תהליכי משא ומתן שהבשילו מאוחר יותר לתהליך השלום עם הפלסטינים ולהסכם השלום בין ישראל לירדן. אפשר ללמוד מכך כי ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס היא מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי (גם אם לא מספק) במסגרת מפת הדרכים שתוביל לשיקומה של רצועת עזה ולמשא ומתן לקראת יישוב בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי.

בעתיד רצועת עזה תהיה חייבת להיות קשורה בצורה אורגנית לגדה המערבית. ועידת השלום יכולה להיות מעין "ארוע סף" שיקבע שעון דיפלומטי למעבר מהטווח הקצר לבינוני, שיושלם שלוש עד חמש שנים מתום הוועידה ועד חתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין ערב הסעודית ובין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין.

על סדר היום

בוועידת השלום, שתישא אופי טקסי וסימבולי (ככל הנראה לא יתקיים בה משא ומתן מהותי במהלך ימי כינוסה, ארבעה או חמישה), ישתתפו החברות הרלוונטיות בקהילה הבינלאומית מכל רחבי העולם, בהובלת ארה"ב והחברות הקבועות האחרות במועצת הביטחון של האו"ם. כחלק מסדר יום לדיון במהלך ועידת השלום, היא אמורה לכלול את הסעיפים הבאים:

1. הכרה בינלאומית מותנית במדינה פלסטינית מפורזת בגבולות שייקבעו על בסיס קווי 1967, כחלק ממשא ומתן לשלום (אחרי הוועידה) בין ישראל לפלסטינים.

2. הקמתה של "סמכות מעבר" בחסות האו"ם (או כל מסגרת בינלאומית אחרת) ברצועת עזה לתקופה של שנתיים עד שלוש שנים. סמכות זו תכלול כוחות שמירת שלום או אכיפת שלום רב-לאומיים עם מנדט ברור בנושאי ביטחון וניהול, שיחליפו בהדרגה את הנוכחות של צה"ל ברצועה, בתיאום מלא עם ישראל ועם הרשות הפלסטינית הקיימת.

3. "תוכנית מרשל למזרח התיכון" עבור שני החלקים של הרשות הפלסטינית – רצועת עזה והגדה המערבית. זו תשפר את המשילות, היכולות הפיזיות והתשתיות של הרשות, בדרך לבנייתה של מדינה פלסטינית, על בסיס מנהיגות לגיטימית חדשה שתיבחר באופן דמוקרטי.

4. חידושן של שיחות שלום עם מעורבות מוגברת ופעילה מצדה של הקהילה הבינלאומית, בדרך המובילה לפתרון של שתי מדינות, וחתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין כל המדינות החברות בליגה הערבית, בהתאם לעקרונות של יוזמת השלום הערבית (2002).

בדומה לוועידת מדריד, ועידת השלום תפתח רשמית בערוצי משא ומתן דו-צדדיים ורב-צדדיים שיתקיימו לאחריה. ישתתפו בהם ישראל והפלסטינים (במסלול הדו-צדדי) בהשגחה של חברות "הקוורטט" (ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה), בנוסף לסין ומדינות "הרביעייה האזורית" (מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית). במקביל ייפתחו ערוצי משא ומתן במסלול רב-צדדי לדון בסוגיות הבוערות של שיקומה המיידי של עזה, ובטווח ארוך יותר, בשיתוף פעולה בנושאים אזוריים כגון פיתוח כלכלי, איכות הסביבה ופיקוח על נשק.

ללא אופק מדיני המבוסס על ועידת שלום שתוביל לשינוי המציאות, ישראל עלולה למצוא את עצמה, בניגוד לרצונה, שקועה עמוק בבוץ העזתי לאורך שנים ארוכות. מוצע כאן תכנון במודל משולב (היברידי) לוועידת השלום; מודל שיכלול סוגיות מותנות של סיוע הומניטרי ולוגיסטי מיידי לרצועת עזה, הקמה של סמכות בינלאומית זמנית לניהול הרצועה בתקופת מעבר מוגבלת בזמן, משא ומתן משמעותי שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל וכן השלמתם של הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב, בראשן ערב הסעודית.

הפוסט לצאת מהבוץ העזתי: הצעה לפיתרון מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט שולחן עגול- גיבוש אסטרטגיה לייצוב תשתיות בריאות וסביבה ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצב כזה, של מחירי נפט יורדים תוך כדי לחימה וחרף איום על שיט בנתיב כה מרכזי לתעבורתו, אינו מוכר במלחמות קודמות במזרח התיכון. זכורה במיוחד העלייה הדרמטית במחירי הנפט במלחמת יום הכיפורים, במיוחד לאחר הכרזת החרם של המדינות המפיקות נפט על המדינות התומכות בישראל, ובראשן ארצות הברית. כך גם היה לאחר פרוץ מלחמת איראן־עיראק ב-1980, לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990 והפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. אפילו בימים הראשונים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חלה לעליית מחירים, אף שלא ישראל ולא לבנון מפיקות נפט או מהוות צומת דרכים להולכה שלו. לבסוף, מחירי הנפט זינקו בחדות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנה שעברה. הגורם לעליית מחירים בזמן מלחמה ברור: החשש מפני שיבוש בהפקת הנפט או בהולכת הנפט. הפעם, לאחר מספר ימים של עליות מחירים, שגם הן היו מתונות למדי, מחירי הנפט ירדו לרמה נמוכה מזו שהייתה ערב המלחמה.

לא רק שוק הנפט הבינלאומי הגיב במתינות, גם הקהל הרחב. מתחילת המלחמה, ולמרות פעילות החות'ים (אותם החות'ים ששיגרו כטב"מ לשדה התעופה של אבו דאבי בינואר 2022), לא ניכר שינוי מגמה במספר התיירים בדובאי ואבו דאבי כמו גם בדוחה, בירת קטר. דווקא הרבעון האחרון של 2023, שכולו בתוך המלחמה, היה הטוב ביותר בכל האמור בתעשיית התיירות במפרץ – טוב יותר מאשר בתקופה המקבילה ב־2019, קודם לפרוץ מגפת הקורונה.

״אזרחי העולם" לא צופים התרחבות של המלחמה

היעדר שינוי במגמת ההזמנות לנופשים או טיסות למפרץ לחודשים הקרובים מצביעה על כך שגם "אזרחי העולם", כמו גם סוכנויות התיירות הבינלאומיות הגדולות, סבורים כי המלחמה לא תתרחב, וכי איראן, הגובלת באמירויות, לא תצטרף למערכה. באותו אופן, תחזית קרן המטבע הבינלאומית ביחס לכלכלת קטר שפורסמה בסוף נובמבר לא מזכירה את המלחמה עצמה או את השפעת פעילות החות'ים על המגמות הכלכליות במפרץ, האזור החשוב בעולם בתחום הפקת נפט והולכתו.

לא רק שוק הנפט ושוקי התיירות בעולם חוזים שהמלחמה לא תתרחב לזירות נוספות. גם שוק ההון הישראלי, מתברר, מתנהג כך. חודש נובמבר, שכולו היה במלחמה, התאפיין בעליות שערים חדות בבורסה וזאת לאחר ירידות חדות באוקטובר. גם בשלושת השבועות הראשונים של דצמבר נמשכה מגמת העלייה בבורסת תל אביב, ומדד ת"א-35 עלה בכמעט 3% בתקופה זו. במקביל, במהלך החודש האחרון חלה התמתנות בהיקף משיכות הכספים מקרנות המשקיעות באגרות חוב של חברות ישראליות.

וזה עוד לא הכול. ערב פרוץ המלחמה, יחס השקל מול הדולר היה 3.86 שקלים לדולר. ב-27 באוקטובר, למחרת התחלתו של התמרון הקרקעי, שער הדולר נסק ל־4.08 שקלים – הגבוה ביותר מזה 11 שנה. הגיוני שחוסר ודאות מביא לבריחה לחוף המבטחים של הדולר. אולם, שער השקל כבר גבוה בהרבה מאשר לפני המלחמה והגיע ל-3.65 שקלים לדולר ב-19 בדצמבר, כלומר יותר מ-40 אגורות פחות לעומת מצבו קודם לתמרון הקרקעי.

גם הרכישות בכרטיסי אשראי, שירדו בלא פחות מ-25% באוקטובר בהשוואה לחודש הקודם, מתנקזות כעת לאותו כיוון של שיפור. בנובמבר הן זינקו בחדות בהשוואה לאוקטובר וכנראה שכך יהיה גם סיכום דצמבר.

לאור כל הנתונים הללו מתבהר כי מאז תחילת התמרון הקרקעי, ובאופן הולך וגובר בשבועיים האחרונים – כאשר התברר כי האיראנים לא מעוניינים להיכנס למלחמה – יותר ויותר גופים מוסדיים וגם אזרחי ישראל סבורים כי המלחמה לא תתרחב לזירות נוספות.

הכוח שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב

מהן הסיבות לתגובה הרגועה המשונה לכאורה של השווקים? ניתן להציע כמה הסברים: ראשית, השווקים והאזרחים בעולם ובארץ מתנהגים כאילו מדובר במלחמה מוגבלת – עוד סבב נגד חמאס, סוג של צוק איתן שהיה פה ב-2014, רק בעצימות גבוהה יותר. לפיכך, ההשפעה הכלכלית, להערכתם, תהיה מוגבלת. שנית, הודעתו של לויד אוסטין, שר ההגנה האמריקאי, על הקמת כוח ימי בינלאומי בראשות ארה"ב שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב בוודאי תצנן את שוק הנפט ועלויות התעבורה הימית. סגירת באב אל-מנדב היא הכרזת מלחמה לא רק על ישראל, אלא על הכלכלה המערבית, לאחר שזו הצליחה לרסן לאחרונה את האינפלציה שהרימה ראש לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. ולבסוף, מלחמה בצפון מול חיזבאללה אינה נמצאת כרגע בקלפים ונדמה, לפחות על פי התנהגות השווקים הפיננסיים, כי ההתכתשות היומית בין צה"ל לחזבאללה תישאר מתוחמת למהלומות יומיות בקרבת גדר הגבול.

ואולם, אם אחד מהאיומים הללו יתממש, בין אם התרחבות הזירה הצפונית לכלל מלחמה כוללת בין ישראל לחזבאללה, או שהים האדום ייחסם על ידי החות'ים למעבר ספינות – או אז שוק האנרגיה יגיב בעליות חדות. אולם, יש להניח שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יעשה כל מאמץ למנוע השתוללות של מחירי נפט בשנת בחירות.

המאמר פורסם ב-22.12 בגלובס.

הפוסט הנפט לא מתייקר, בת"א יש עליות: מבחינה כלכלית אין מלחמה רב–זירתית, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אף אחת מהמטרות של ישראלים ופלסטינים שוחרי שלום לא תושג ללא דיפלומטיה אמריקאית יזומה. הסבל ההומניטרי של אזרחי עזה לא יסתיים והחזרת תחושת הביטחון של הישראלים לא תושג ללא המחויבות מחודשת של מנהיג העולם החופשי למזרח התיכון.

ברור שישראל, בכוח צבאי בלבד, לא תוכל להביס את חמאס, שהוא האויב של הישראלים והפלסטינים. אפילו צה"ל, אחד הארגונים הצבאיים המתוחכמים בעולם, לא יוכל להשיג "תדמית ניצחון" רצויה, כזו שתחזיק לאורך זמן, בדיוק כפי שצבא אמריקאי חזק בהרבה לא הצליח להשיג כאלה בעיראק ובאפגניסטן.

הדרך היחידה לשנות את המצב בשטח באופן בר קיימא, שתמנע עוד מהטרגדיות שהיינו עדים להן ב-7 באוקטובר, ושתושבי עזה עדים להן מאז, היא על ידי מאמץ בינלאומי בהובלת ממשל ביידן ובשיתוף פעולה עם המדינות הערביות הפרו–מערביות.

רק קואליציה מסוג זה תוכל להעצים רשות פלסטינית מתחדשת, שבסיוע גורמים אלה, וייתכן שלאחר פרק זמן של התבססות, תשתלט על עזה מידי חמאס ותהיה שותפה לתהליך השיקום הממושך ולהגעה לשלום אמיתי שיסתיים במדינה פלסטינית מפורזת ובנורמליזציה של ישראל באזור.

תהליך השלום הזה לא יתחיל בממשלת ישראל הנוכחית, וגם לא בזו הפלסטינית. ישראלים ופלסטינים יצטרכו לבחור במנהיגים אמיצים שתומכים בפתרון שתי המדינות, וגם זאת – רק אם ארה"ב תוכל להוביל תהליך בינלאומי ואזורי שייצור אופק מדיני אמיתי ותקווה לישראלים ולפלסטינים.

יש רק מנהיג אחד בעולם שיכול להשיג זאת, והוא הנשיא ג'ו ביידן, שזכה באמונם של הישראלים בחיבוק שהעניק לנו בזמנים הקשים ביותר שלנו אי פעם.

רוב הציבור הישראלי, כולל אנחנו במחנה השלום, תומך בהמשך המבצע הצבאי, לא מתוך רצון לנקום, אלא כדי לשנות את המצב כך שהכוח הצבאי של חמאס יפורק, מאות חטופים המוחזקים על ידו כבני ערובה ישוחררו ותושבי היישובים הגובלים ברצועת עזה ישובו לבתיהם לשקם את חייהם.

הנשיא ביידן מבין שצריך להביס את חמאס, אבל גם שלא ניתן להביס אותו באמצעים צבאיים בלבד, והוא מחויב לפעול יחד עם שכנינו – מדינות ערב שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל פלוס סעודיה, כדי להוביל מהלך שיאפשר החזרת רשות פלסטינית מתחדשת לרצועת עזה.

ברור לביידן, ובצדק, שאי אפשר להשיג שליטה של הרשות על עזה ללא אופק מדיני מוחשי לפלסטינים, כבסיס לשינוי המצב בעזה וכמרכיב חיוני להבסת חמאס והבסת האידיאולוגיה שהוא מקדם ולהתחלת תהליך מדיני מקיף.

אבל יש כוחות חזקים שפועלים כדי לגרום לנשיא להיכשל, ואנחנו כישראלים חייבים להבין את זה ולעזור לו לעזור לנו.

אחד המכשולים לתוכנית שלום שתכלול מדינה פלסטינית היא המפלגה הרפובליקאית, שהחלק הפונדמנטליסטי בקרב חבריה ישמחו לראות כל כישלון של הנשיא ומלחמת גוג ומגוג בארץ הקודש שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי.

שותפם המרכזי של אותם פונדמנטליסטים, שיפעל ביחד איתם, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיעשה הכל, ללא כל מעצורים, כדי לעכב ולחבל בכל פתרון, לטובת האינטרסים האישיים שלו ועל חשבון האינטרסים של מדינת ישראל.

נתניהו יעשה זאת משום שהוא חושב שהצלחת יוזמת שלום פירושה כישלון של הקואליציה הקיצונית שלו ופירוקה. לפיכך, הוא יפעל לסייע לחזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, וכדי להשיג זאת, הוא לא יהסס לשתף פעולה עם מי שמבקש להכשיל את הנשיא ביידן גם כאשר הוא מנסה לעזור לישראל. האינטרסים האישיים של נתניהו הפוכים מהאינטרסים של ישראל ואין לאיש ספק במה נתניהו יבחר.

מהצד השני, אסור להתעלם מהקולות במפלגה הדמוקרטית שרוצים בטובת ישראל, מחויבים לקיומה ולביטחונה, אבל רוצים לדעת שגם למלחמה הקשה והכואבת הזו יש מטרות מוגדרות וברורות, ודרך סבירה להגיע אליהן. הם רוצים לוודא שהאזרחים בעזה לא יהפכו ל"נזק נלווה", שההתחשבות בהיקפו מועטה ושהצרכים ההומניטריים שלהם מסופקים.

הקולות הללו נעשים חזקים וחזקים יותר ככל שהמלחמה נמשכת. במידה רבה, אורך הנשימה של ישראל תלוי גם ביכולתה לספק מענה הומניטרי סביר, זאת מעבר לחובתה הבסיסית לפעול כך בכל מקרה.

אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה הזו, עלינו להבין שחובתנו כמדינה לקיים דיאלוג עם חברינו מעבר לים. עלינו להפסיק לפטור כל פיסת ביקורת כאנטישמית או אנטי–ישראלית (יש מספיק כאלה), להבחין בין שונאינו לאוהבינו, ולתת למי שרוצה בטובתנו את הכלים להמשיך ולהיאבק על זכותנו לחיות בביטחון במדינת העם היהודי.

רוב הדמוקרטים בקונגרס הם התומכים החזקים ביותר של מדינת ישראל בארצות הברית. הם אלו שעומדים מול צעירים וצעירות רבים בקמפוסים, שטועים לחשוב ששנאת ישראל היא "פרוגרסיביות".

העובדה שסנאטור פרוגרסיבי כמו ברני סנדרס מביע תמיכה בחיסול חמאס היא דוגמה לכך. אסור להתעלם מהבקשות שמגיעות עם התמיכה הזו, כי הוא וחבריו הם הסכר שעוצר את המבול.

השיטפון הזה עלול לא רק לפגוע בישראל, אלא גם להפיל את הנשיא ביידן איתנו. סקר NBC, שמצא כי 70% מהמצביעים בני 18 עד 34 אינם תומכים בהתנהלותו של ביידן לצד ישראל במלחמה מול חמאס, חייב להיות נורת אזהרה לכל תומכי הדמוקרטיה, בישראל ובארצות הברית.

מכיוון שנתניהו רוצה את חזרתו של טראמפ לבית הלבן, וגם ולדימיר פוטין ישמח על כך, עלינו לעבוד יחד כדי לחזקאת הנשיא ביידן. זהו אינטרס של ישראל ושל העולם החופשי כולו.

ביידן הוא היחיד שיכול להוביל להסכם מדיני שיבטיח את ביטחונה של ישראל ואת חירותם של הפלסטינים. ביידן עומד איתן לצידה של ישראל ואנחנו צריכים לעמוד לצידו.

המאמר פורסם ב-3 בדצמבר ב-זמן ישראל.

הפוסט תמיכת הנשיא ביידן במערכה נגד חמאס היא תמיכה בקידום אופק מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אספקת מי שתייה נקיים וטיפול נאות בשפכים, לצד הכנסת מזון ותרופות, אלו צעדים ביטחוניים קריטיים מכמה סיבות:

● הענקת לגיטימציה לפעולה הצבאית – יצירת מצב הומניטרי סביר ככל הניתן ברצועת עזה הינה כלי מפתח לגיוס לגיטימציה פנימית, בינלאומית ואפילו אזורית, לפעולה הצבאית.

● הבטחת ביטחון החטופים והחיילים שברצועה – התפרצות מחלות זיהומיות תסכן באופן ישיר את האזרחים הישראלים החטופים, ואת חיילי צה"ל הנלחמים בתוך רצועת עזה וקיים חשש סביר להתפשטות מגפות בשאר חלקי הארץ.

● מניעת זיהום ארוך טווח שיפגע בתשתיות ובאוכלוסייה – אסון הומניטרי בעזה ייצר זיהומים ארוכי טווח שיפגעו במקורות המים הטבעיים, במתקני ההתפלה ובאתרי שאיבת מים, הן בעזה ובהן בישראל.

● מניעת הפניית משאבים מיותרים לטיפול באסון ההומניטרי.

● הבטחת השתייכותה של ישראל לעולם המערבי וחיזוק הברית עמו – ביטחונה של ישראל נשען יותר מאי-פעם על היחסים המיוחדים עם ארה"ב והשותפות בערכים עם העולם הדמוקרטי.

● הבטחת הדימוי העצמי וביסוס הזהות המוסרית והצודקת של ישראל.

נוכח האינטרס הישראלי למנוע אסון הומניטרי בעזה, על ישראל לבצע פעולות קונקרטיות לשיפור המצב ההומניטרי המיידי בדרום הרצועה גם תוך כדי לחימה, ומבלי לכרוך זאת בהכרח בהפסקת אש:

● וידוא אספקת מים בסיסית לאוכלוסיה אזרחית באזורים מוגדרים, תוך שימור תשתיות פועלות והפעלת מתקני ההתפלה, הכנסת כלור למערכות המים, והכנסת ציוד אחזקה לצינורות.

● צמצום כמויות הביוב שאינו מטופל על ידי הפעלה מיידית של משאבות הביוב, הכנסת דלק להפעלת המט"שים, וככל שניתן הפעלת המערכות דרך גורמי המקצוע של הרשות הפלסטינית.

● העברת אנרגיה מספיקה לצרכי המים והביוב על ידי הפעלת חלק מקווי החשמל בדרום הרצועה, ניטור הובלת החשמל, הכנסת דלקים תחת מנגנון הפיקוח ובחינת חלופות להעברת מערכות אנרגיה מנותקות מהרשת.

● פתיחת מעבר כרם שלום להעברת ציוד הומניטרי חיוני – מזון ותרופות – וזאת כדי להתגבר על החסמים בסיפוק הסיוע ההומניטרי ולהבטיח את מניעת המשבר, וכל זאת תחת פיקוח ושליטה ישראלים.

● לקדם גורם\גוף שיקשר בין גורמים רלוונטיים בישראל לבין המקבילים באו"ם כדי לייצר מיפוי ותמונת מצב מלאה של הצרכים, המיקומים, צווארי הבקבוק, התרומות, מימון הסיוע וכדומה.

* נייר מדיניות זה הינו תוצר של צוות חשיבה המורכב ממומחים ומומחיות מתחומי הביטחון, מדיניות החוץ והסביבה.

הפוסט הבטחת תשתיות קריטיות בעזה היא צורך ביטחוני ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האכזבה של חמאס היא קודם כל מהתגובה הנרפית יחסית, לטעמה, של איראן וחיזבאללה. לא זו בלבד שהשתיים הכחישו כל קשר להחלטה של חמאס לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר, אלא שתגובתן הצבאית הייתה מוגבלת ביותר: איראן הפעילה באופן חלקי בלבד את שלוחיה בלבנון, בעיראק ובתימן מול ישראל וארצות הברית, כאשר היא עצמה לא נקטה בשום פעולה צבאית או אחרת.

חמאס ציפה שתגובתה של חיזבאללה תהיה משמעותית יותר, במיוחד לאור יכולותיה הצבאיות וקרבתה הגיאוגרפית לישראל. ואולם, חיזבאללה – שאיבדה את יכולת ההפתעה – נאלצה גם להידרש לקולות הרבים שנשמעו נגד מעורבות במלחמה שתמיט אסון על לבנון.

ביטוי לאכזבה השמיע באופן בוטה מוסא אבו מרזוק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, בראיון לאל-ג'זירה שבו אמר ש"היו לנו תקוות רבות לגבי החיזבאללה ואחינו בגדה המערבית, אבל אנחנו נדהמים מהעמדה המבישה של אחינו ברשות הפלסטינית". הוא סייג את דבריו באמרו שבין האחראים ברשות יש כמה קולות טובים, אבל "שאר הקולות מעלים טענות שקר למכביר".

למעט קטאר, לחמאס לא היו ציפיות גדולות במיוחד ממדינות ערב. כמה מהן אף הוציאו את הארגון מחוץ לחוק (מצרים וסעודיה) או סילקו את נציגיה מהמדינה (ירדן). ואמנם, ההודעה המסכמת של הפסגה הערבית-אסלאמית בריאד ב-11 בנובמבר 2023, אף שכללה גינויים למכביר של ישראל, לא הזכירה כלל את חמאס וחזרה על החלטת ועידת הפסגה ברבאט ב-1974, שאש"ף – בו חמאס אינו חבר – הוא הנציג הלגיטימי היחידי של העם הפלסטיני.

הגינויים של ישראל מצד מדינות ערב, כמו גם העברת סיוע הומניטרי למכביר לעזה, אינם תחליף בעיני חמאס לעמדה פרו-אקטיבית, הקוראת להשעות את הסכמי השלום והנורמליזציה, להטיל סנקציות כלכליות על המערב וישראל ועוד צעדי עונשין שמדינות המפרץ העשירות יכולות לנקוט.

לכאורה, משקי הנפט הערביים יכלו להודיע על אמברגו נפט על המדינות התומכות בישראל כפי שהיה במהלך מלחמת יום הכיפורים, או לכל הפחות לאיים בצמצום הפקת נפט, מה שיעלה את המחירים כמובן, אם ישראל לא תפסיק את הלחימה בעזה. אולם הם לא עשו זאת; גם לא מדינות שנתפשות כתומכות חמאס, כגון קטאר או עיראק.

זו המלחמה האזורית הראשונה שבה מחירי הנפט לא רק שלא מזנקים, אלא צוללים בחדות, לתועלת כל צרכניות הנפט הגדולות במערב. מאז 6 באוקטובר ירדו מחירי הנפט מ-82 דולרים לכדי 70 דולרים בלבד (נכון ל-12 בדצמבר).

תגובה "עמומה וחלושה"

ירדן החזירה אמנם את שגרירה, אולם מדובר בצעד צפוי ומתון יחסית שננקט בעבר במלחמות ומתיחויות לפחות ארבע פעמים. גם סעודיה הכריזה על הקפאת המגעים עם ישראל בנוגע לנורמליזציה, אולם גם כאן מדובר בצעד צפוי לנוכח המלחמה.

מצרים ושאר מדינות הנורמליזציה, עם זאת, לא החזירו את שגריריהן. שר החוץ המצרי הצהיר ב-8 בדצמבר כי "ישראל היא מדינה שכנה ויש לנו יחסים בעלי יסודות מוצקים המבוססים על הסכם השלום, שהוכיח את יכולתו לעמוד באתגרים ולהתגבר עליהם". שליטי בחריין והאמירויות גם גינו את הטבח שביצע החמאס וכינוהו מעשה "ברברי".

יוצאת דופן היא כמובן התגובה האקטיבית של החות'ים בתימן. למעשה, המעורבות שלהם מהווה איום לא רק על ישראל, כי אם על התעבורה הימית העולמית במצרי באב אל-מנדב. ואולם דווקא מעורבות זו מדגישה עד כמה התגובה הערבית נרפית.

התגובה הפלסטינית נזעמת. הגדיל לעשות ח'אלד משעל, מנהיג חמאס חו"ל, שאמר ב-23 בנובמבר לנציגים אסלאמיים במרוקו בשיחת וידאו שיחסי ישראל-מרוקו הם "טעות" וקרא לניתוק היחסים בין המדינות.

הוא הוסיף ואמר ש"זו תהיה תמיכה אמיתית בפלסטין שתייצר לחץ על ישראל ובעלות בריתה… מה שנדרש היום זה חזית מדינית שאומרת 'לא' לתוקפנות הישראלית, מתעלה על חילוקי הדעות ומתאחדת נגד ישראל". הצהרתו של משעל פעלה כבומרנג, משום שהיא נתפשה במרוקו כהתערבות בענייני הפנים. דבריו של משעל לימדו על תסכול רב של הנהגת חמאס מהתגובה הערבית.

התסכול הפלסטיני בא לידי ביטוי בשורה של פרסומים בתקשורת. כך, למשל, קבע מרואן בשארה מאל-ג'זירה כי תגובת מדינות ערב למלחמה, בדיוק כמו בארבעת סבבי המלחמה הקודמים, הייתה "עמומה וחלושה", תוך שהוא קורא לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל. ביקורת ארסית במיוחד השמיע כלפי המדינות העשירות ש"יש להן האמצעים להשפיע על האירועים אבל הן אינן מתכוונות למה שהן אומרות".

הכותב הפלסטיני ח'אלד אבו טועמה טען שהערבים "בגדו" בפלסטינים; ואילו חוקר פלסטיני בשם מחסן מוחמד צאלח ראה בעמדה הערבית כלפי האירועים בעזה "שפל חדש". הציפייה של כל הכותבים הפלסטינים היא שמדינות ערב ינקטו צעדים קונקרטיים נגד ישראל והמערב ולא יסתפקו בהצהרות חלולות ובמתן סיוע הומניטרי.

תומכים, לא מסתכנים

התסכול והאכזבה הפלסטיניים ממדינות ערב, כמובן, אינם חדשים. הם מלווים את הפלסטינים מאז ראשית הסכסוך, החל בהתערבות הכושלת של מדינות ערב במלחמת 1948, המשך ביחסן המעליב לפליטים בשטחן, נטישתם על ידי סאדאת כאשר חתם על הסכם שלום עם ישראל, הפקרת אש"ף במלחמת לבנון הראשונה, אי-מתן סיוע מבחינה צבאית ודיפלומטית לאינתיפאדות הפלסטיניות – ולבסוף השיא עם חתימת הסכמי הנורמליזציה תוך כדי התעלמות מוחלטת מהפלסטינים.

כמובן שמדינות ערביות מסוימות סייעו לאורך הדרך בכסף, באימונים ובדיפלומטיה – למשל סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ועוד – אולם ככלל סיוע זה מוגבל, ובכל מקרה מעולם לא היה ביכולתו לשנות את פני המערכה.

האכזבה הפלסטינית ממדינות ערב משתקפת היטב בסקרי דעת הקהל של ח'ליל שקאקי. ב-2017, שנת ה-50 לכיבוש השטחים על ידי ישראל, שני שלישים מתושבי הגדה ועזה טענו שהערבים לא עומדים לצידם. ב-2020 מרבית הפלסטינים ראו בהסכמי הנורמליזציה בגידה בהם.

התקשורת הערבית, ככלל, תומכת ברובה בפלסטינים. בזמן המלחמה המונים יצאו להפגנות ברחובות, ואלמלא הגבלות ואיסורים שהטילו השליטים על קיום מחאות, ייתכן שהן היו אף גדולות יותר. כיצד אפוא אפשר להסביר את הפער הגדול בין התמיכה העממית להתנהגות המדינות?

בניגוד להמונים במדינות ערב, כמה אינטרסים מדריכים את שליטי מצרים, ירדן, סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ומרוקו` ראשית, הן רואות בחמאס – ובאחים המוסלמים בהרחבה – איום על שלטונם. וכך, כשם שמדינות ערב מחאו כפיים מאחורי הקלעים כאשר הרסה ממשלת בגין את הכור הגרעיני של עיראק ב-1981, כך מתקפת ישראל נגד חמאס בעזה משרתת במידה רבה אינטרס ערבי.

שנית, כל המדינות הללו קשורות מבחינה ביטחונית וכלכלית לארצות הברית ואין להן כל רצון לסכן את הקשרים הללו. ולבסוף, סיבות דמוגרפיות וכלכליות אינן מאפשרות למצרים ולירדן לחזור למצב של מלחמה מול ישראל, גם במחיר ביקורת ציבורית על עמדתן. עולה אפוא שמרבית השחקנים באזור מונעים בעיקר מאינטרסים מדינתיים – מדיניים וכלכליים – ואין להן עניין לדרדר את האזור למלחמה.

נותרה בעינה השאלה: מה יהיו מדינות ערב המתונות מוכנות לעשות כדי לקדם פתרון מדיני לבעיה הפלסטינית לאחר סיום המלחמה? הרעיון שכוח ערבי יוצב בעזה לא נשקל ברצינות. מתן סיוע הומניטרי, כלכלי וכספי לתושבי עזה והרשות – דבר שיסייע גם להקטין את השפעתה של קטאר בעזה – אפשרי, אם כי קשה בשלב זה לאמוד את גודלו.

מבחינה מדינית, אם ישראל תתקדם לעבר פתרון שתי המדינות, היא תמצא במדינות ערב המתונות שותף מלא – דבר שיועיל גם בקידום מתווה הנורמליזציה עם סעודיה, שנזנח בשל המלחמה.

המאמר פורסם ב-18 בדצמבר בהארץ.

הפוסט למה זעמה חמאס? מדינות ערב מאכזבות, ולא נוקטות עמדה ברורה נגד ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כיום, שנינו מסכימים עם רוב הציבור הערבי והישראלי שאין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהמלחמה הקטסטרופלית בעזה מוכיחה בבירור. ניסיון השלום המצרי-ישראלי, לעומת זאת, מראה לנו נתיב חלופי למימוש הזכויות הלאומיות הפלסטיניות ובו בזמן השגת ביטחון לישראל.

המלחמה בעזה נמשכת במלוא עוצמתה מאז המתקפה המחרידה שביצע חמאס ב-7 באוקטובר שבה נהרגו מאות אזרחים ישראלים. ההפצצות האוויריות והפעולה הקרקעית של ישראל יצרו משבר הומניטרי חמור ברצועה והרגו אלפי אזרחים פלסטינים.

בניגוד לטענות של כל צד, לא ניתן להשיג ניצחון ברור או להגדיר במדויק  מהו. הפוגות הומניטריות בלחימה מספקות פתרון חלקי בלבד לאסון הפלסטיני, להסרת האיומים הביטחוניים על ישראלים או לשחרור בני הערובה ושבויי המלחמה.

אנחנו מבקשים לקדם עסקת חבילה ארוכת טווח שתציל חיי חפים מפשע בשני הצדדים, תייצר תקווה לאופק מדיני לפלסטינים ותבטיח את ביטחון ישראל. ארה"ב תידרש לתפקיד מוביל כדי לפצות על היעדר נכונות פוליטית בשני הצדדים לחתימה על הסכם היסטורי כזה כבר היום.

כמהלך ראשון אנו מציעים הצהרה של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ("הצהרת ביידן") על משקל הצהרת בלפור, שבה הוא יציג תוכנית מעבר למשך שנה, כהכנה למשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בת-קיימא על בסיס השטחים שכבשה ישראל ב-1967, בליווי ערבויות ביטחוניות הוגנות ויישום בשלבים.

על הצהרה אמריקאית זו לסלול את הדרך לקבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם ובארגונים בינלאומיים נוספים. ארה"ב תוכל גם לקדם החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתעגן את הפרמטרים של הסדר הקבע הכלולים בהצהרה זו.

במהלך תקופת מעבר של שנה עד לסיום המלחמה בעזה, ישוחררו כל בני הערובה ושבויי המלחמה משני הצדדים, אש"ף/הרשות הפלסטינית יוזמן להקים גוף שלטוני בעזה, וייפרס כוח בינלאומי לשמירת השלום. כוח זה יפקח על נסיגת צה"ל מעזה והשמדת כל כלי הנשק הכבדים ברצועה ויפקח על כל היבוא והיצוא. יש להשיק מבצע בינלאומי לשיקום עזה ולהפוך אותה לדוגמה כלכלית פורחת של שיתוף פעולה אזורי ועולמי בדרכי שלום.

תוכנית זו תייצר תקווה פוליטית שכה חסרה לפלסטינים ותגשים את שאיפות הביטחון של העם בישראל. הפיכת עזה למודל מבטיח של שלום פלסטיני-ישראלי תשיג גם יעדים אסטרטגיים אחרים, כגון:

• מניעת ואקום ברצועת עזה, שמחד יקשה על ישראל לסגת ממנה, ומאידך עלול להצמיח גורמים רדיקליים ברצועה.
• הבטחת סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. יש עניין בפירוק החמושים מנשקם. עם זאת, אין כוונה לעשות זאת במחיר של יצירת משבר הומניטרי.
• שמירה על היציבות האזורית, תוך התמקדות מיוחדת בהסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן. חיוני לשמר את הסכמי אברהם ואת תהליך ההפשרה האזורי, כולל האפשרות לתהליך נורמליזציה עם סעודיה. הדבר יתרום רבות לשלום עתידי בין ישראל לפלסטינים.
• מניעת הסלמה של המלחמה הנוכחית שעלולה לגרור מעורבות של שחקנים אזוריים ובינלאומיים נוספים כגון איראן, ארה"ב ורוסיה.

רק קיצונים משני הצדדים ירוויחו מחזרה לסטטוס-קווי-אנטה של ה-6 באוקטובר. שליטתה הצבאית של ישראל וכיבוש מיליוני פלסטינים על אדמתם לעולם לא יבטיחו את ביטחונה ולא יאפשרו את קיומה כמדינה דמוקרטית מתוקנת.

כפי שניסיון השלום המצרי-ישראלי הוכיח בבירור במשך למעלה מ-40 שנה, השלום הוא הערובה האולטימטיבית לביטחון. הוא גם סלל את הדרך להשתלבות מלאה של ישראל בסביבתה הקרובה ולהשתתפותה כגורם מרכזי בפרויקטים כלכליים, תרבותיים וביטחוניים אזוריים. השלום יעצים את המתונים בשני הצדדים ויאפשר להם להדגים לבני עמם את יתרונות היציבות, שיתוף הפעולה והצמיחה.

רבים עשויים לחשוב שבנסיבות הנוכחיות של מלחמה ושפיכות דמים, הרעיונות שלנו אופטימיים מדי. אולם יש לזכור שכל חזונות השלום הגדולים נראו, תחילה, כבלתי אפשריים. הם התממשו רק כאשר אומצו על ידי שוחרי שלום משני צדי הסכסוך ונתמכו על ידי המעצמות העולמיות הדומיננטיות.

העולם כולו צריך להתגייס לעבודה הקשה הנדרשת כדי ליצור אופק מדיני, שבו הפלסטינים והישראלים יחיו בדו-קיום בשלום, להשקיע בהפיכתו למציאות ולהתגבר על התנגדות הקיצונים משני הצדדים.

אנו עדיין משוכנעים שרוב הערבים, הישראלים ושאר העולם התרבותי יבחרו בדרך הנכונה כדי שהשלום ינצח.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-13 לדצמבר.

הפוסט השלום זקוק להצהרת ביידן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסוגייה הפלסטינית חזרה בשלושה אופנים עיקריים. האחד מייצג את כל הגורמים המנסים לתפוס טרמפ על המלחמה, ובמיוחד על תגובת ישראל בעזה, על מנת לקדם את האג'נדה של שחרור פלסטין מהים ועד הנהר. רבים מהם מתנגדים מבחינה אידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כחלק מהקולוניאליזם המערבי. מקצתם אנשי אקדמיה, כולל יהודים, התומכים בגישת המדינה האחת שבה בסופו של דבר היהודים יהיו מיעוט.

האופן השני מתייחס לגורמים שמכירים בישראל, אך רואים בטבח חלק בלתי נפרד מסכסוך ארוך שנים. גישה זו משתקפת בדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ("התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום, הפלסטינים 56 שנה תחת כיבוש חונק"), או של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ("חמאס אינו ארגון טרור, הוא ארגון שחרור שמנהל מאבק על אדמתו"). אמנם השניים הללו מעולם לא היו חובבי ציון, אולם הצהרותיהם מהדהדות ומעניקות גב לקולות רבים בעולם ובמזרח התיכון שרואים בפעולה הרצחנית של חמאס חלק מהסכסוך.

ביידן מייצג את האופן השלישי, וגישתו תהפוך לקו המנחה של ארה"ב ובעלות בריתה באירופה ובעולם לאחר המלחמה. גישתו משתקפת גם בהצהרות של ראשי מדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל. נשיא מצרים עבד אל–פתאח א–סיסי אמר ש"סיום הסכסוך יהיה באמצעות פתרון שתי מדינות, שייתן לפלסטינים תקווה ומדינה בגבולות 1967 שבירתה ירושלים". גם ההצהרות של יורש העצר הסעודי ושר החוץ שלו מסתיימות כולן בצורך לסיים את הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות. אפילו הפסגה הערבית–אסלאמית שהתקיימה ב-11 בנובמבר וכללה גינויים רבים לישראל, הסתיימה בקריאה להשקת יוזמה בינלאומית שתקדם הקמה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

במשך שנים ניסו בנימין נתניהו ואחרים להוליך שולל את הציבור היהודי וטענו שניתן להתעלם מהסוגייה הפלסטינית או להרחיקה באמצעות נורמליזציה עם מדינות ערב. אולם שאלת שבעת מיליון הפלסטינים החיים בין הירדן לים לא הולכת לשום מקום. היא אף מחריפה, בין היתר ברקע ההתנגשויות היומיומיות בין המתנחלים לפלסטינים בגדה. במקביל יש בחברה היהודית מי שרואים במלחמה הזדמנות לממש חלומות אידיאולוגיים – בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בעזה – מה שעלול להבעיר את השטח כאן, בעולם הערבי ובכלל.

ההיסטוריה בעולם בכלל ובסכסוך בין ישראל והערבים בפרט מלמדת שמלחמות מייצרות הזדמנות לפתרונות מדיניים שקודם לכן נתפסו כבלתי אפשריים, בלתי רצויים או שאין להעלותם על הדעת. לא כולן מומשו. למשל, ישראל לא ניצלה את ההזדמנות שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים (1967) להשגת הסכמים בתמורה לשטחים שכבשה, ורק מלחמת יום כיפור (1973), והטראומה בעקבותיה, הובילו להסכם השלום עם מצרים.

האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) ומלחמת המפרץ (1991), שהתרחשו במקביל להתמוטטות ברית המועצות, הובילו לכינוס ועידת מדריד, ובסופו של דבר גם להסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. האינתיפאדה השנייה (2005-2000) הובילה לשורה של ניסיונות מדיניים לפתור את הבעיה – יוזמת השלום הערבית (2002), מפת הדרכים האמריקנית (2003) ותוכנית ההתנתקות של אריאל שרון (2005) – אולם אף אחת מהן לא הובילה לפריצת דרך מדינית. הכישלונות של תוכניות אלה, יש להדגיש, לא מונחים רק לפתחם של הפלסטינים.

בדומה למלחמת יום כיפור, טבח 7 באוקטובר ייחקק בזיכרון הלאומי הישראלי כמחדל וכטראומה. בצד הפלסטיני יש שחוגגים את "ההישג", אך עבור מרבית הפלסטינים ברצועה מדובר באסון ובטראומה. ברור שמה שהיה לא יהיה, בוודאי לגבי שליטת חמאס בעזה, אולם תוכנית ברורה אין. רק רעיונות למכביר.

השלב הראשון בדרך צריך להיות ההכרה שיש להידרש לפתרון הסוגייה הפלסטינית משום שזה אינטרס שלנו, ומשום שהקהילה הבינלאומית – בראשות ארה"ב ומדינות מערב אירופה התומכות בנו בינתיים – לא יאפשרו שלטון ישראלי בעזה או גירוש תושבים משם. ישראל מתקרבת לרגע האמת בכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית.

המאמר פורסם ב-7 בדצמבר ב–ynet.

הפוסט תתכוננו: מלחמה מובילה למהלך מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"זו בעיה יסודית – היעד המדיני לא מוגדר בכלל", אומר צנעני, "זה משפיע על העשייה. נוצר מצב שלא יודעים מה לעשות בשאלות מסוימות תוך כדי לחימה. יש תשתיות שנפגעות שיהיה מאוד בעייתי לשקם אותן." הוא מוסיף: "אפילו במלחמת לבנון השניה כל הזמן דיברו על מרכיבים מדיניים, על מתווה מדיני משלים. עכשיו זה לא קיים."

הוא מזכיר בהקשר זה את הדרישה לאחריות מדינתית לבנונית, ואת החלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם באוגוסט 2006 והייתה הבסיס להפסקת האש בתום המלחמה. ההחלטה קבעה כי כוחות יוניפי"ל (לוחמים מטעם האו"ם) וצבא לבנון יתפרסו בדרום לבנון, וכוחות חיזבאללה יוסגו מצפון לנהר הליטני – הגבלה אותה מפר חיזבאללה בתקופת המלחמה הנוכחית.

צנעני מדגיש את שאלת היחס לרשות הפלסטינית: "האם מחזקים אותה? האם מייצבים? כדי שבטווח מתקדם יותר היא תהיה שם, צריך כבר עכשיו לחזק ולמצב אותה".

"אם לא נחזק גורמים מתונים, המערכה בגדה המערבית בפתח"

לאורך השנים ישראל ניהלה מדיניות של "ניהול הסכסוך". האם אין בכך די?
"ניהול הסכסוך מאוד אופייני למדיניות הישראלית, אך במלחמה אי אפשר להישאר באותן פרדיגמות. אני לא מצפה לשינוי חד, אבל כשאומרים מה שהיה לא יהיה, האם הכוונה רק להשמדת מנהרות? כשאומרים מיטוט החמאס, חייבים לומר מה היא האלטרנטיבה.

בצוות החשיבה המשותף שלנו ושל קרן ברל כצנלסון אנו מנסים להגיד שהישג צבאי לא יספיק כדי להעלים את חמאס. זה שלב חיוני שחייבים להשלימו, למרות המתח הנוראי עם המאמץ להשבת החטופים, אבל אי אפשר להשמיד את חמאס כפי שהאמריקאים השמידו את דאע"ש. זה לא עובד במקרה הפלסטיני בלי מהלך מדיני משלים, ארוך טווח".

איך ניתן למוטט את החמאס לאורך זמן?
"לחמאס יש אג'נדה של דעווה – התפשטות בעזרת מנגנוני רווחה. הוא אימץ את הרעיון של האחים המוסלמים, והקצין אותו לטובת מאבק לאומי. חמאס לקח את המוטיב הצבאי והרג את המאפיינים האחרים. אבל הוא מייצג רעיון פוליטי.

חמאס נבנה מהייאוש. בשנות שלטון נתניהו, הייאוש קודם במקום התקווה. זו התוכנית של סמוטריץ', להעלים כל סיכוי לתהליך מדיני ולאופק כלשהו. במצב הזה, מה נותר לצד השני לעשות? עכשיו רואים בסקרים זינוק מ-15% לכמעט 80% בתמיכה בפעילות אלימה נגד ישראל.

זה עשוי להשתנות. כשם שחמאס נבנה מהייאוש, הוא יכול להינזק מהתקווה. צריך לחזק גורמים מתונים ולהחליש גורמים רדיקליים. זה ייקח שנים, אבל אם לא נעשה זאת, נקבל חמאס יותר רדיקלי עם יותר תמיכה, והמערכה הבאה בגדה המערבית בפתח."

"ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת, זה לא אבו מאזן"

האם אירועי ה-7 באוקטובר והרושם שהותירו בישראל לא מונעים את היתכנותו של הסדר?
"הימין מכנה את חמאס נאצים, ומנסה לספר שכך גם כל העם הפלסטיני, ולכן אין סיכוי להסדר. אני מעדיף את ההשוואה לדאע"ש. דאע"ש הוציא עצמו מגבולות האחים המוסלמים והאסלאם. גם חמאס שבר את הכללים, וצריך להיות מודר החוצה מהחברה הפלסטינית. יש כאן הזדמנויות גדולות, שלא היו עד עכשיו.

הבידול בין הרצועה לגדה הפך להיות אמצעי למנוע הסדר. בהתחלה הבידול היה בטחוני, אבל הוא הפך לבידול אסטרטגי. פה יש פתח לחבר מחדש בין האזורים, ולהגדיל את הסיכוי להסדר. צריך ללכת עם זרם מתון, עם מפת דרכים רצינית שתיארך כמה שנים ואופק מדיני. החמאס היה חסם, ועכשיו יש סיכוי ליצור הזדמנות."

מסקרי דעת קהל עולה שהרשות הפלסטינית לא מקובלת על תושבי עזה ואינה פרטנר בעיני ממשלת ישראל. האם היא רלוונטית?
"כולם מסכימים על כך שהרשות הפלסטינית לא רלוונטית כמו שהיא עכשיו. היא לא תוכל ולא תרצה להיכנס לעזה, כל עוד זה לא מחובר לאופק מדיני אלא רק לכידוני ישראל.

הנשיא ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת (revitalized Palestinian authority). צריך לשאול מה זה אומר. האם היא תיראה אחרת לגמרי  כך שלא תשקף מאבק מתמיד בין גורמים מתונים לגורמים איסלמיסטיים? איך מעצבים את זה? בהסתכלות לעתיד ניתן להשתחרר מכבלי אוסלו, שמכתיבים איך נראית המדינה הפלסטינית ואת היחסים עמה.

פרטנר להסדר הוא פרטנר שהוא מספיק מתון ומספיק אפקטיבי. רגע אנחנו בזה או זה. החמאס היה מאוד אפקטיבי אך קיצוני, אבו מאזן בגדול מייצג מתינות לא אפקטיבית. רשות פלסטינית אחרת זה לא אבו מאזן, זה משהו שצריך לבנות."

ההצעה: כוח אמריקאי-אירופאי-ערבי, הליכה להסדר וברית הגנה אזורית

הניסיון האמריקאי בעיראק לבנות מדינה יציבה וידידותית נכשל. כיצד ניתן לעשות זאת כאן?
"עיראק היא דוגמה שלילית לבניית מדינה. היא מעלה שאלות כמו מה עושים עם מערך הפקידות החמאסי, האם הם משתייכים לחמאס, האם צריך לשמר אותם כבסיס לבניית הבירוקרטיה בעזה.

מזרח טימור, קוסובו ובוסניה הן דוגמאות מוצלחות. מה שמאפיין אותן: מעורבות אינטנסיבית של כוח בינלאומי (שאמנם כפה הסדר, אבל היה מקובל על האוכלוסיה) וחזון מדיני ברור.

שני הצדדים כאן לבדם לא מצליחים להגיע לכלום, האם רק שליטה בינלאומית תעזור? אם לא רוצים להישאר בעזה, לכאורה הדרך היחידה זה כוח רב לאומי בסגנון נאט"ו, כוחות שנמצאים בשטח ומקדמים את השיקום, הרפורמות ואת השלטון המקומי הפלסטיני.

כל זה לא יעבוד ללא חזון מדיני מוביל. חזון אפשרי הוא חזון שתי המדינות, אולי על בסיס היוזמה הערבית מעודכנת ומתוקנת ומרכיבי סיוע משמעותיים."

האם יש נכונות מצד גורמים בעולם להתערב בעזה?
"זו בעיה קשה מאוד – מי מהגורמים הבינלאומיים ירצה להיות מעורב? אבל אנחנו חייבים לנסות. האמריקאים מנסים לגבש כוח כזה. נתניהו פוסל מעורבות כוח בינלאומי, ומצהיר כי תהיה רצועת בטחון.  שאלה נוספת היא מה עושים בתקופת המעבר מיד אחרי הפסקת האש.

אנו במכון מיתווים עוסקים בזה, עם קרן ברל כצנלסון ושותפים נוספים. אנחנו מדברים על החלטה בין לאומית ועל כוח אמריקאי אירופאי ערבי, שיוביל מפת דרכים. בשלב זה יש התחייבויות של ישראל, של הפלסטינים ושל האמריקאים והסעודים. צריך להציב יעדים לא רק ביחס לעזה, אלא גם לגדה ולאיום האיראני.

מרכיב אחד הוא הליכה להסדר על בסיס יוזמה ערבית מתוקנת. זה מהלך של מספר שנים, שיכלול שיקום, רפורמות והכרה בין לאומית במדינה פלסטינית. שלב המעבר יהיה בין שנתיים לשלוש שנים. לאחריו יהיה משא ומתן מול הנהגה פלסטינית נבחרת. צריך ללמוד לקח מהבחירות ב-2006, בהן עלה חמאס: גורם שלא מכיר בישראל, נוטש את דרך הטרור וההסתה ומכבד הסכמים קיימים לא יוכל להתמודד.

מרכיב שני הוא מטריית הגנה אמריקאית וברית הגנה אזורית שתתמודד עם האיום האיראני. זה צריך לכלול גם מרכיבים מדיניים, כמו שיתוף פעולה עם הכוחות המתונים באזור.

למדנו את מגבלות הכוח. אנחנו לא יכולים ולא צריכים להתמודד לבד. יש לכך תג מחיר: טיפול בבעיה הפלסטינית. צריך להבין כי פתרון לעניין הפלסטיני יתרום להתמודדות עם איראן: מיטוט חמאס ועליית גורמים מתונים יקטינו את האיום האיראני".

"מחנה השלום צריך לקבוע עובדות בשטח, לפני דיונים על העתיד"

מה אפשר לעשות בתוך הסיטואציה הפוליטית בישראל ובארצות הברית?
"אפשר להטות את הספינה, כמו שביידן אומר. חלק מהשינוי הפרדיגמטי אצלנו הוא רעיון 'השלום הצומח'. הרעיון מושרש אצל הימין: קביעת עובדות בשטח ואחר כך דיונים על העתיד. במחנה השלום לא עושים בפועל שום דבר בדרך. צריך ללכת בגישה שהיא תמונת ראי לסיפוח הזוחל, לייצר בהדרגה מציאות של שתי מדינות, פינוי פיצוי, הכרה בין לאומית במדינה פלסטינית ועוד. צריך לקדם צעדים כלכליים, בלי להתנות אותם בתוכנית שייתכן שלעולם לא תוגשם.

אני לא מתכוון להיפרדות חד צדדית, אלא למערכת מדינית. אסור לכבול את עצמנו בהנחה ש"שום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם". אנחנו ואנשי סאיב עריקאת (פוליטיקאי פלסטיני שניהל בעבר את תהליך השלום מהצד הפלסטיני, י.ש.) החזקנו בהנחה הזו, ומה שקורה הוא שמדברים, השיחות מתפוצצות וכלום לא מתקדם.

על-פי סקרים שעשינו לצד התמיכה בסיפוח, שמגיעה לכדי שליש מהציבור, יש רוב שתומך בהסדרים מדיניים ביטחוניים. צריך להטמיע את ההבנה הזו ולהבהיר שיש דרך אחרת".

מה המקום של החברה האזרחית בקידום הסדר כזה?
לדעת צנעני, לארגוני החברה האזרחית יש תפקיד בחידוד הרעיונות ובהפצתם. "לחברה האזרחית יש המון השפעה. אם נדע לפעול נכון, נוכל לתרגם את הכמיהה לפתרון לידע ואחר כך לכוח פוליטי. הצורך בזה התחזק בגלל היחלשות המדינה: הממסד הישראלי מייבש בפקודה את כל נושא תהליך השלום, אין אף גורם ממסדי שמתעסק בזה".

"סכסוך מתמשך נמצא תמיד במעגל אסקלציה", הוא מוסיף, "הרעיון של צמצום הסכסוך הוא שקרי בסכסוך כל כך עמוק ורווי דמים. חייבים להטות את הספינה וללכת לפתרון. אם לא נעשה זאת המחיר לכך הוא המשך התבוססות בעזה, ברצועת בטחון או כיבוש מלא, והסתבכות בגדה המערבית עם הפנים להסלמה".

הראיון פורסם ב״דבר״ ב-7 בדצמבר.

הפוסט כמו שחמאס נבנה מהייאוש, הוא יכול להינזק מהתקווה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד שני, צבי בראל רואה במחשבה על הצבת כוח רב-לאומי בעזה פנטזיה על ערוץ שיעקוף את הרשות הפלסטינית. לדעתו כוח רב-לאומי ברצועה נידון מראש לכישלון. בראל מדגיש, בצדק, את כישלונו של יוניפי"ל בהרחקת כוחות חיזבאללה מגבול ישראל אל האזור שמצפון לנהר הליטני בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם. למעשה, כותב בראל, בגלל התנגדותו של נתניהו לחזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה, אין כעת שום פתרון ארוך טווח עבור הרצועה בתום המהלך הקרקעי של צה"ל.

הדיון הזה מתקיים בזמן שממשלת ישראל מסרבת להציג באופן רשמי את החזון שלה ליום שאחרי המלחמה. נתניהו עצמו שומר על עמימות, בעוד שכמה משריו מבקשים לכבוש את הרצועה, לגרש את תושביה ולהקים מחדש את גוש קטיף. ראש האופוזיציה יאיר לפיד מציע לשמור את השליטה הביטחונית בידי צה"ל, שיקים רצועת ביטחון על חלקה וימשיך להיכנס על פי הצורך. את הניהול הבינלאומי מבקש לפיד להגביל להיבט האזרחי ברצועה, ולהפקיד אותו בשלב הראשון בידי צוות בהובלה אמריקאית ובהשתתפות מדינות ערב (ללא קטאר, וגם ללא טורקיה) וגורמים מקומיים ברצועה שאינם מזוהים עם חמאס.

בהתחשב בדרישה החד-משמעית של הממשל האמריקאי ושל כל בעלות בריתה של ישראל לשמירה על שלמותה הטריטוריאלית של רצועת עזה ולהעברתה לניהול פלסטיני, אנו סבורים שהצבת כוח רב-לאומי היא פתרון הביניים היחיד שניתן להוציא לפועל. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, ובכירים פלסטינים נוספים הבהירו כי הם לא מעוניינים לקבל על עצמם את ניהול הרצועה מיד לאחר המלחמה, אף שהם מצפים שעזה תיכלל במדינה פלסטינית עצמאית בעתיד.

הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת כיום להשתלט על רצועת עזה ולמשול בה. ממשל ביידן, האיחוד האירופי ומדינות המפרץ מצפים לראות רפורמות ברשות הפלסטינית לפני שניהול הרצועה יימסר לידה. כמו כן, שליטה של הרשות בעזה תצריך הגדלה משמעותית של כוחות הביטחון הפלסטיניים, אימון מגויסים חדשים, ושדרוג החימוש והמיגון שעומד לרשותם – מהלכים שישראל התנגדה להם בעבר, ובכל מקרה מימושם יצריך זמן. כוח רב-לאומי שיוצב ברצועה באופן זמני, בהסכמת הרשות הפלסטינית, יוכל ליצור את התנאים לפתרון ארוך טווח.

כפי שהראינו בנייר מדיניות בנושא זה, למרות שהיו כוחות רב-לאומיים שכשלו לאורך ההיסטוריה, היו גם כאלה שהצליחו. ניתן להפיק לקחים חשובים מכוחות שמירת שלום בעבר לטובת הקמתו של כוח חזק ויעיל שיוכל לסייע בייצוב עזה לאחר המלחמה. כוח IFOR (Implementation Force) למשל, שמנה כ-60,000 חיילים של נאט"ו ושל צבאות נוספים, הוצב בבוסניה בסוף 1995 ומילא תפקיד חשוב בשמירת השלום במדינה וביישום הסכם דייטון.

כוח KFOR, שנפרש בקוסובו ב-1999, קם מתוקף החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המעוגנת בפרק שבע של מגילת האו"ם. המנדט של כוח זה, שמנה 50,000 איש, היה להבטיח את נסיגת הכוחות הסרביים מקוסובו, לפרק את צבא השחרור של קוסובו מנשקו, לפרז את האזור, לספק ביטחון ציבורי ולאפשר סיוע הומניטרי ושיבת פליטים. הוא לא פתר את כל בעיותיה של קוסובו, אך הוא עמד במשימות שלשמן הוקם. גם כוח שמירת השלום במזרח טימור, בהובלת כוחות מאוסטרליה, הצליח לייצב את המצב לאחר עשרות שנות לחימה, שמוטטו את שירותי המדינה. הכוח מילא את החלל שנוצר, עד שהאו"ם הקים ממשל זמני.

ביטחון, משילות ושיקום

הצלחתו של כוח רב-לאומי בעזה תהיה תלויה במילוי שלוש משימות משולבות שהתיאום ביניהן חיוני. ראשית, עליו לספק ביטחון. אין ספק ששיקולי ביטחון יכתיבו את עמדת ישראל בתום המלחמה. אם צה"ל ייסוג מבלי לחסל את הכוח הצבאי של חמאס ושל ארגונים נוספים בעזה, ייתכן שהכוח הרב-לאומי יידרש לאכיפת שלום. לפי פרק שבע במגילת האו"ם, ניתן להסמיך שומרי שלום לפגוע בגורמים עוינים, לפרק גופים לוחמים מנשקם ולתמוך בהעברת שליטה טריטוריאלית מידי ארגונים חוץ-מדינתיים חמושים לידי רשויות לגיטימיות – במקרה הזה, זו תהיה הרשות הפלסטינית. הכוח הרב-לאומי יוכל לקבל על עצמו אחריות הדרגתית על חלקים מרצועת עזה שמהם תיסוג ישראל בשלבים. חיוני להבטיח לשם כך תיאום זהיר בין צה"ל לכוח החדש.

שנית, לכוח יהיה תפקיד מפתח במניעת ואקום משילות בעזה. לשם כך יהיה עליו להבטיח את חזרתם לפעילות ותפקודם של רשויות אזרחיות ושירותים חיוניים, את אכלוסם הזמני של פליטים שנעקרו מבתיהם ובסופו של דבר את החזרה אליהם. משימות אלה ניתן למסור לידי נציב עליון, שאותו תמנה הקהילה הבינלאומית ועליו תוטל הובלת הפעילות האזרחית של הכוח הרב-לאומי. הנציב יפעל באופן זמני כסמכות האזרחית העליונה ברצועת עזה. משרד הנציב העליון לבוסניה-הרצגובינה, שהוקם מתוקף הסכמי דייטון, יכול לשמש כמודל. בבוסניה, לנציב היתה סמכות להטיל וטו על החלטות חקיקה ולפטר פקידים. חשוב למנות לתפקיד דמות בולטת שתהיה מקובלת הן על הפלסטינים והן על ישראל. כדי לקצוב את משך פרישת הכוח, ניתן לייצר תנאים להעברה מדורגת של הרצועה לשליטה אזרחית פלסטינית.

תפקידו השלישי של הכוח יהיה בסיוע למאמצי השיקום ופיקוח עליהם. רצועת עזה ידעה אמנם מבצעים צבאיים רבים, אולם היקף ההרס במלחמה זו חסר תקדים. התשתיות בעזה וחלקים ניכרים מהמבנים בה יזדקקו בדחיפות לשיקום ואף בנייה מחדש עם תום הלחימה. ממשלות זרות וארגוני פיתוח בינלאומיים יידרשו אמנם לשאת בעיקר הנטל בתהליך הבנייה מחדש, אולם כוח שמירת השלום יוכל למלא תפקיד מפתח במאמצי השיקום הראשוניים, ולוודא שהסיוע שיגיע לעזה לא ייפול לידי חמאס. החזרת החשמל והמים במהירות, ומזעור סכנות מנפלי תחמושת, ממנהרות חמאס ומדליפות ביוב עשויים לסייע בהצלת חיי אזרחים ובהעמקת הלגיטימיות של הכוח הרב-לאומי.

כדי להקים כוח רב-לאומי יעיל עם מנדט חד-משמעי, משימות ברורות, היקף כוחות מתאים והוראות פתיחה באש מפורשות, יידרש שיתוף פעולה בינלאומי. כדי להבטיח לגיטימציה בינלאומית מרבית, רצוי שכוח שמירת שלום בעזה יקום מתוקף מנדט, או לפחות יקבל אישור ממועצת הביטחון של האו"ם, על בסיס פרק שבע במגילת האו"ם. עם זאת, לנוכח המתיחות בין ארצות הברית לבין רוסיה וסין, יוזמה אמריקאית עלולה להיתקל במבוי סתום במועצת הביטחון.

בהיעדר החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, גם קואליציה של מדינות ושחקנים רלוונטיים תוכל להעניק מנדט להקמת כוח רב-לאומי בעזה, כפי שקרה עם כוח שמירת השלום המוצב עד היום בסיני. ראוי שקואליציה כזאת תכלול את ישראל, הרשות הפלסטינית, ארצות הברית, האיחוד האירופי, בריטניה, מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית. מדינות שישתתפו בקואליציה אך לא ירצו לשלוח חיילים לעזה יתבקשו להתחייב להעניק תמיכה כלכלית לכוח המשימה. חשוב לציין כי המשימה לא יכולה להצליח ללא שילוב של כוח לוחם משמעותי מהמדינות החברות בקואליציה וסמכויות לפתיחה באש בתנאים ברורים ומוגדרים.

השתתפותה של הרשות הפלסטינית בקואליציה חיונית להענקת לגיטימציה מרבית לכוח הרב-לאומי ולהקלת ההשתתפות של מדינות ערב. שיתוף הרשות גם יאותת בבירור לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה כי הצדדים יוצאים לדרך חדשה ולא תהיה חזרה לתנאים ששררו לפני 7 באוקטובר. ללא מעורבות פלסטינית בשלב ביניים זה, הכוח הרב-לאומי ייתפש בעיני עזתים רבים כעוד כובש זר.

לפי סקרים שנערכו לאחרונה מטעם מכון מיתווים ומרכז אקורד, מסירת עזה לידי כוח רב-לאומי בתום המלחמה היא האפשרות המועדפת בקרב הציבור בישראל. נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הביע אף הוא תמיכה בהכנסת כוחות בינלאומיים לרצועה. מה שנחוץ כעת להצלחת המשימה המורכבת הזו: הקמת ממשלה בישראל שתסכים לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית, לצד עבודה עם הקהילה הבינלאומית, באופן קונסטרוקטיבי, על מציאת פתרון ליום שאחרי. ללא הסכמה על מתווה מדיני ולוחות זמנים, שום כוח רב-לאומי לא יתגבש ולא יהיה מוכן לקבל אחריות על הרצועה.

המאמר פורסם ב-5 בדצמבר בהארץ.

הפוסט יש להקים כוח בינלאומי זמני בעזה בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולא במקומה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סנונית ראשונה לכך, שקיבלה פומבי, נוגעת לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. השדה התגלה, כידוע, לפני יותר מעשרים שנה, וניסיונות שונים לפתחו לא צלחו. ההסכם הימי בין ישראל ולבנון העלה בזמנו מחדש את רף הציפיות, מתוך הנחה שניתן יהיה להעתיק את "מודל התיווך" המוצלח שם גם לזירה הפלסטינית, כמובן בשינויים המתבקשים.

לזווית האמריקאית נוספה זו המצרית, ואכן בשנה וחצי האחרונות התנהלו מגעים בין מצרים והפלסטינים (כולל חמאס), על מנת לקדם את פיתוחו האפשרי של שדה הגז.

ישראל הגיבה בחיוב לרעיון זה, ונתנה אור ירוק למצרים להתקדם בנדון. בזמנו, ממשלת ישראל לא ראתה בעיה קשה מדי במעורבותו של חמאס, השולט ברצועה, במידה רבה מאד כחלק מן המדיניות (הקונספציה) ערב ה-7 לאוקטובר.

מה השתנה כעת?

המלחמה בעזה, ההרס הרב לתשתיות ברצועה, וההכרח להיערך לקראת הנסיבות שישררו בזירה הפלסטינית לאחר המלחמה (תהא נוסחת הסיום אשר תהא), הפשילו את שרווליו של עמוס הוכשטיין, שליחו של הנשיא ג'ו ביידן בתחום האנרגיה. הוכשטיין ביקר, כזכור, לפני כשבועיים בביירות, כחלק מהניסיונות למנוע הסלמה לא נשלטת בזירה הלבנונית, ואפשר שגם גישש סביב האפשרות להתקדם במו"מ בנוגע לגבול היבשתי בין שתי המדינות.

הוכשטיין הגיע השבוע לישראל וקיים מגעים סביב השדה הפלסטיני. בראיון שהעניק לפני ימים אחדים (19.11) ל-The National במהלך ביקור בחריין, הסביר ששדה הגז הפלסטיני יכול לספק עצמאות אנרגטית לפלסטינים אם יפותח.

הוכשטיין הוסיף, כי "בהביטנו קדימה לקראת פתרון לעבר עזה שאיננה נשלטת על-ידי ארגון טרור אלא על-ידי הפלסטינים בעצמם, עלינו להביט לעבר פעילות כלכלית". מייד כאשר נגיע ל "יום שאחרי מלחמה נוראה זו", ישנן חברות שמוכנות לפתח את השדות הללו, הבהיר.

הוא הזהיר, שחשוב לא להגזים בהערכת כמויות הגז שם, אולם כאמור יש בהן כדי לתרום לעצמאות אנרגטית לפלסטין. בתשובה לשאלה אם ישראל תאפשר זאת, השיב בביטחון מוחלט – "כן, מאה אחוז. אני בטוח. אין להם כל סיבה שלא לאפשר. זה לא הגז שלהם. הגז שייך לעם הפלסטיני".

הוכשטיין התייחס בראיון גם לזווית הלבנונית. הביע תקווה, שזירה זו לא תיגרר למלחמה (קרי: הסלמה רחבה מעבר למה שמתנהל כעת), הביע ביטחון שההסכם הימי הישראלי-לבנוני בתוקף, והוסיף בנחרצות: "זה מאד פשוט: הותרתה של לבנון מחוץ למלחמה זו צריכה להיות חשובה מאד ללבנון ולישראל כפי שהיא לארה"ב".

מדובר כאמור בהיבט חשוב ומעניין מאד, שמקבל יתר דחיפות, ואולי גם סיבה לאופטימיות כעת, לקראת היום שאחרי. על פני הדברים, האינטרסים של השחקנים הרלוונטיים – ישראל, מצרים, ארה"ב וכמובן הפלסטינים (הרשות הפלסטינית וחמאס) – אמורים היו לייצר תהליך קונסטרוקטיבי גם לפני המלחמה.

חזרתה הצפויה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, כחלק מסיום המלחמה, צפויה להקל על האפשרות להתקדם בפיתוח השדה כעת. מדובר אמנם בתהליך שאיננו נטול מכשולים, למשל ההתנגדות הישראלית, כפי שמובעת כעת, לחזרתה של הרשות, והצורך לחזק אותה בחודשים הקרובים לשם כך.

מצרים, יש לזכור, מעוניינת מאד לפתח את שדה הגז, עקב מצבה הכלכלי הקשה, כמו גם שאיפתה לשמש HUB אנרגיה אזורי. לישראל אינטרס ברור לתרום לכך, הן לנוכח האינטרס המשותף למנוע הישגיות לחמאס, לשמור על הסכם השלום, ובמיוחד על רקע החשש העצום (אולי המוגזם?) בקהיר מפני הגירה פלסטינית כפויה לסיני.

הכרחי לקחת בחשבון כעת את האינטרס האמריקאי הברור לקדם פרויקטים מעין אלו, שיתרמו לבנייה העצומה שתידרש לרצועת עזה. עצמאות אנרגטית פלסטינית, אף שמדובר בתהליך לא קצר של שנים, משרתת את האינטרס הישראלי, ותורמת למגמה של יציבות ושיתוף פעולה אזורי, כפי שהוכיחו גילויי הגז במים הכלכליים של ישראל בעשור האחרון. הוכשטיין ביטא, כדרכו, את האינטרס האמריקני ב"אסרטיביות קונסטרוקטיבית".

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-27 לנובמבר.

הפוסט שדה הגז הפלסטיני חוזר לשולחן כחלק מהיערכות לקראת "היום שאחרי" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל עדיין סוכרת פיה בנושא. במצב שנוצר בעזה אין לנו זמן וגם לא פריווילגיה להימנע מלהגדיר מהו היעד המדיני של ישראל.

לאחרונה הוצעו שתי חלופות ל"יום שאחרי", שהולכות ומתבררות כבלתי ישימות בלשון המעטה:

בחלופה הראשונה, המשרד למודיעין פרסם תכנית לקידום טרנספר של תושבי עזה לצפון סיני. התגובה המצרית המהירה המחישה שהרעיון הוא בבחינת קזוס-בלי, ומשמעותו פגיעה אנושה בהסכם השלום, שהוא נכס ביטחוני חיוני של ישראל.

בחלופה השנייה, מומחים אחרים הציעו להקים משטר "טכנוקרטי מקומי" בעזה, על בסיס ראשי עיריות, חמולות ואישי ציבור, שימלאו את החלל השלטוני, ויפעלו לניהול שגרת חיי תושבי עזה במקום ישראל. גם חלופה זו היא אשליה. בעזה שלאחר המלחמה אין (ספק אם היה לפניה) מעמד ביניים המסוגל למלא חלל פוליטי כלשהו. גם אם יימצאו "משתפי פעולה" פלסטיניים, הם יסרבו לצאת לאור כמי שמאפשרים לישראל לממש חלום בסגנון "אגודות הכפרים" במקום אש"ף בגדה המערבית של שנות השמונים. גורלם של אלו כזכור לא שפר עליהם, חלקם נרצח על ידי אש"ף. הרשות הפלסטינית תסרב כמובן לתמוך במהלך שנועד לאפשר לישראל להמשיך לפעול בעזה, ותוך כך "לעקוף" שוב את התהליך המדיני.

פרדיגמת ניהול הסכסוך, לפחות מבחינת הציבור הישראלי, יורדת מן הפרק (רק 5% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מכון מיתווים). כרבע מהציבור תומך אמנם באופן עקבי בכיבוש וסיפוח, אך רוב הציבור (50% לפי סקר אקורד) מעוניין בשילוב עוצמה צבאית עם הסדרים מדיניים-ביטחוניים. החיבור בין ישראל לציר מערבי מתון בהובלת ארה"ב זוכה אף הוא לאחוזי תמיכה דומים בציבור.

המלחמה, אם כן, מאלצת את ישראל, בניגוד לנטייתה הטבעית, להכריע בין שתי פרדיגמות:

האחת, דוגלת בהעצמת השליטה הצבאית כ"פתרון" ("כיסוח דשא" בישראלית) עד שהפלסטינים ייכנעו. גישה זו הביאה עד כה לתוצאה הפוכה ולדרגות ההקצנה הגבוהות ביותר בקרב הפלסטינים מאז שנות התשעים. משמעות חלופה זו היא המשך מלחמה גם לאחר המלחמה. המהלך ילווה כמובן ב"מענה התיישבותי", והמחירים יהיו בלתי נסבלים מבחינת ישראל. הוא יגרור הסלמה גם בגדה המערבית, וישראל תיקלע למשבר קשה עם ארה"ב ומדינות ערב, שימאנו לקבל כיבוש, התנחלות וטרנספר.

הפרדיגמה השנייה מתבססת על קידום פתרון מדיני בשילוב המענה הצבאי. הצבת אופק מדיני אמיתי תגרור שיתוף פעולה מצד האמריקאים והערבים, ותאפשר גם לצה"ל "להעביר מקל", ולהציב כוח רב-לאומי בעזה (60% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מיתווים), שיאפשר בהדרגה לכונן שלטון חלופי בתיאום עם הרשות הפלסטינית.

המהלך יעודד שת"פ אזורי מול האיום האיראני, יסייע בבידוד חמאס, ויאפשר לפתח בריתות למאבק באויבי ישראל. ללא הצבת אופק מדיני על בסיס חזון "שתי המדינות", וללא חיבור לרשות הפלסטינית, צה"ל יאלץ להתבוסס לזמן ארוך בבוץ העזתי.

גם ביחס למטרת המלחמה מתחייב אופק מדיני. הישג צבאי של מיטוט יכולות חמאס, הצבאיות והשלטוניות, הוא חיוני. עם זאת, בטווח הארוך רק מהלכים מדיניים יחזקו את המתונים ויחלישו את הרדיקלים. לפיכך, כדי לקדם תקופת מעבר שתאפשר "העברת מקל" ותכשיר חלופה שלטונית – חייבת ישראל להציב, בצד האופק המדיני, מפת-דרכים אזורית, שתכלול בין השאר מהלכים לשיקום עזה ולהאצת רפורמות ברשות הפלסטינית, שגם יכשירו את הקרקע לעליית הנהגה פלסטינית ראויה בהמשך.

הצבת אופק מדיני תשליך לחיוב גם על ההתנהלות הצבאית: תאפשר להאריך את משך הפעולה, תחזק הלגיטימציה לצה"ל, ותחליש את הסיכון להסלמה בגדה. היא תתבסס על עדכון מוסכם של "היוזמה הערבית" משנת 2002, ותאפשר לממש את החזון היחיד שגם יבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-25 לנובמבר.

הפוסט המוצא היחיד מ"מלכוד עזה" הוא הצבת אופק מדיני אמיתי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בימים האחרונים, וגם באלו שלפנינו, מתכנסים ויתכנסו ב"חדר הסגלגל" בבית הלבן ישיבות בהשתתפות מיטב היועצים הביטחוניים, האסטרטגיים והפוליטיים של הנשיא ביידן –  הם יחשבו כיצד צריך להיראות היום שאחרי המלחמה. מה טוב לארצות הברית? מה טוב לעולם החופשי? וכמובן, גם מה טוב לעתידו הפוליטי של הנשיא?

שנה לפני הבחירות בארצות הברית, הרבה עצות, לעיתים סותרות, ייזרקו לחלל החדר מתוך הבנה שהמציאות כאן, בחלקת האדמה הקטנה שלנו במזרח התיכון, עשויה להשפיע על עוצמתה של המעצמה החזקה בעולם ואף על זהות הנשיא הבא שלה.

חמוש בתמיכה של הממסד הדמוקרטי כולו, מהילארי קלינטון ועד לסנאטור הפרוגרסיבי בפנסילבניה ג'ון פטרמן, מצליח הנשיא ביידן להמשיך ולגבות את הפעולה הצבאית הישראלית בעזה. זה לא קל, אל מול התלהטות הרוחות בקמפוסים ובאזורים היותר שמאליים של המפלגה הדמוקרטית.

אבל זה הדבר הנכון לעשות וביידן דבק באסטרטגיה שמוליכה אותו מראשית המלחמה –  לאפשר למדינת ישראל לפעול נגד חמאס במגבלות דיני המלחמה של החוק הבינלאומי. זאת במקביל לדרישה להכנסת סיוע הומניטרי והפוגות זמניות לצורך השגת מספר יעדים – קודם כל שחרור החטופים, טיפול בפצועים, הצטיידות תושבי עזה במזון, מים ותרופות.

במקביל ביידן שלח כוחות משימה גדולים לצורך הרתעת איראן והפרוקסים שלה – חזבאללה והחותים בתימן, כדי למנוע אסקלציה לזירות נוספות.

אבל השאלה הגדולה שתעלה בחדר תהיה "מה יהיה ביום שאחרי?"

יהיו בין היועצים כאלה שיאמרו לנשיא ביידן לברוח כמה שיותר מהר מהאזור נטול התקווה שלנו. לתת לישראל להתמודד לבדה עם המציאות שהיא עזרה לצמיחתה. "תן לישראלים לעשות מה שהם רוצים", יגידו לו אותם היועצים, "הם ממילא מסרבים להקשיב לקול ההיגיון, לכן החלישו את הרשות הפלסטינית, לכן התמידו בכיבוש והעצימו את מפעל ההתנחלות, לכן זלזלו לאורך שנים באיום החמאסי, לכן לא פעלו להסדר מדיני במחשבה שהצבא שלהם יפתור כל אתגר".

וצפוי שיהיו יועצים פוליטים שיוסיפו "אנחנו צריכים להחזיר את ההתלהבות בקרב הדמוקרטים הצעירים. ולכן כדאי שתחדל מן המעורבות ומן התמיכה המוחלטת שאתה מפגין כלפי ישראל, כי אם לא תעשה זאת, החדר הזה עלול להיכבש על ידי דונלד טראמפ וזה לא רק רע לך, זה רע לארצות הברית".

מנגד יהיו יועצים אחרים, כאלו שמבינים שמעצמה שמנהיגה את העולם החופשי לא בורחת ממציאות קשה, אלא פועלת להשפיע בחכמה ובאופן אסטרטגי. אלו יזכירו לנשיא ביידן מה קרה כשדאע"ש ואיראן מילאו את הוואקום שנוצר בעיראק ומה קרה באפגניסטן ברגע שהוא נאלץ לצאת משם. הם יזכירו לו כי "מי שבורח מן המזרח התיכון, המזרח התיכון רודף אחריו".

הם יזכירו שהפנטזיה של מדיניות "התפנית לאסיה-פסיפיק" יצרה ואקום במזרח התיכון, אליו נכנסו רוסיה כשותפה של הציר הסורי-איראני וסין כמי שמתווכת בין סעודיה לאיראן. הם יזהירו שעזיבת האזור על ידי ארה"ב כעת, לא רק שעלולה להביא בסופו של דבר להעצמה של איראן ושליחיה – חמאס וחזבאללה. לא רק שאיראן, רוסיה וסין ימלאו את החלל – מצעדם של ארגוני הטרור ושל ציר העריצות האנטי-ליברלית לא ייעצר בגבולות המזה"ת. "אתה תיזכר כנשיא שכשל בתפקידו כמנהיג העולם החופשי", הם יזהירו אותו, "ונחל תבוסה היסטורית במאבק על הסדר העולמי".

הם יוסיפו – "גם אם ממשלת ישראל לא פועלת בהגיון, עלייך כמנהיג העולם החופשי להיות קול התבונה ולהשתמש בהשפעתך ובהתערבותך לטובת ישראל באופן שינחה אותה לפעול לקידום הסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, כי זו הדרך היחידה לייצר יציבות באזור הנפיץ הזה. אם לא תפעל כך, אנו האמריקאים עלולים להיגרר להתערבות בתנאים הרבה יותר רעים".

נכון שבמשך שנים הסכסוך הישראלי פלסטיני נראה בלתי פתיר בשל ההנהגות בשני הצדדים, אבל החודשים האחרונים הם ההוכחה שאי אפשר להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והגיעה העת לעבור לתהליכי נורמליזציה, שכוללים את העניין הפלסטיני כחלק מהארכיטקטורה האזורית – כדי לחזק את הציר הפרו-מערבי של המדינות הסוניות ולמנוע השפעה של רוסיה וסין.

כמו לאחר מלחמת יום כיפור, דווקא הטראומה הישראלית מה-7 באוקטובר והטראומה שנוצרת בעזה כתוצאה מהתגובה הישראלית יכולות להביא את הרוב השפוי בישראל ובפלסטין להבין שאסור לתת לקיצוניים למנוע מהם להגיע להסדר. העימות האלים הזה עשוי לסייע לשני הצדדים להבין, שמה שהיה לא יוכל להימשך ושרק ארצות הברית יכולה להוביל שינוי יסודי, תוך מינוף התמיכה האזורית והבינלאומית בפתרון שתי המדינות.

התפקיד שלך, יאמרו לו – להוביל אותם מתוך המשבר אל עבר הסדר מדיני שיחזיר לרשות הפלסטינית את הלגיטימציה בציבור הפלסטיני, כגורם שיוכל לקחת בהדרגה את האחריות על עזה. הרשות תוכל לעשות זאת – לא אם תגיע לשם "על כידוני" ישראל וארה"ב, אלא רק אם תיתפס בציבור הפלסטיני כגורם חזק, כזה שהביא להסדר מדיני שהביא לתחילת עצמאותה של מדינה פלסטינית עתידית".

זה לא רק הסיכוי האחרון של הישראלים והפלסטינים, יאמרו לו אותם יועצים, "זה גם הסיכוי האחרון של הממשל לקדם נורמליזציה אזורית ולשחזר את ההשפעה האמריקאית על יצרניות הנפט והגז, וכך גם להשפיע על היכולת של אירופה לעמוד בסנקציות על רוסיה ועל מחירי הדלק שמשפיעים על האינפלציה גם בבית".

"כך תוכל גם להשפיע פוליטית בתוך ארה"ב בשנת בחירות", יאמרו לו. "תוכל להשיג את תמיכת השמרנים שרוצים נורמליזצה של ישראל במזרח התיכון ואת תמיכת הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית שרוצים לראות התקדמות לקראת כינונה של מדינה פלסטינית, שתציל את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית ותמצב את ארה"ב כמנהיגה של שלום".

הם יוסיפו – "ממילא אין לך יכולת לקדם אג'נדה פנימית, כשהרפובליקאים הם הרוב בבית הנבחרים והפוליטיקה האמריקאית בכאוס. לעומת זאת, בדיפלומטיה אתה לא תלוי בקונגרס ויכול להביא הישגים שיוכיחו שאתה מנהיג בסדר גודל היסטורי.מנהיג שהצליח להפוך את הטרגדיה לבסיס לשינוי חיובי באזור כולו ולחדש את המנהיגות והדומיננטיות האמריקאית באופן שישליך גם על זירות נוספות".

הפגנת אחריות ומנהיגות בינלאומית בסופו של דבר תשתלם בבחירות, ויכולות להיות הצעד שימנע את חזרתו של טראמפ לחדר הזה ולכוח המתלווה אליו – "חזרה שמסוכנת לארצות הברית ולעולם כולו", הם יוסיפו בחרדה.

היועצים הללו ייעצו לו מה נכון לאינטרס האמריקאי ולאינטרס הפוליטי שלו, אבל מהלך מנהיגותי של הנשיא ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות לא רק לאמריקה, אלא גם לישראל.

המאמר פורסם ב-14 בנובמבר בזמן ישראל.

הפוסט מהלך מנהיגותי של ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

–

ממצאי סקר מכון מיתווים

הסקר שלפניכם מבקש לעמוד על עמדות הציבור בסוגיות המדיניות המרכזיות של המערכה בעזה. הוא בוחן את השפעת המערכה על עמדות הציבור בסוגיות מפתח ביחסי החוץ של ישראל בכלל, ועל יחסי ישראל והפלסטינים בפרט. אנו מצויים בתקופה בה מתקבלות החלטות קריטיות על המהלכים הצבאים והמדיניים במערכה נגד חמאס, איראן ומערך ההתנגדות. לפיכך, הבנת עמדות ותפיסת המחשבה הציבורית על שאלות הליבה המדיניות הקשורות בלחימה – ובמיוחד הבנת השינויים שחוללו אירועי ה-7 באוקטובר – הינה בעלת חשיבות מהותית.

דר' גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: "הציבור מסמן כי תם עידן "משיכת הזמן" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גישת ניהול הסכסוך של העשור האחרון מתה ב-7 באוקטובר (5% תמיכה) והציבור עבר לתמוך בהכרעות ארוכות טווח. מחד, כמעט שליש מהציבור (28%) בעד הכרעה מדינית בדמות סיפוח שטחי עזה והגדה, אך מאידך למעלה ממחצית מהציבור (52%) מבינים שהפתרון טמון בריבונות פלסטינית עצמאית – במסגרת הסכם עם הפלסטינים או בהיפרדות חד צדדית מהפלסטינים.״

הסקר בוצע חודש בדיוק מפרוץ המלחמה – ב-6-7 בנובמבר 2023 – על-ידי מכון סמית ובשיתוף קרן פרידריך אברט, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל.

הפוסט עמדות הציבור על היום שאחרי המערכה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפסגה הזאת תהיה רכיב ראשון בתהליך של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. היא תאפשר את מה שחמאס, איראן וגרורותיה ניסו למנוע ב-7 באוקטובר – נורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי, חידוש תהליך מדיני עם הכוחות המתונים בעם הפלסטיני המוכנים לחיות לצד ישראל, והקמת חזית אזורית רחבה נגד איראן בתמיכת ארצות הברית. תמונת הניצחון של המערכה הנוכחית היא תמונה של הכרעה מדינית.

הפוסט פסגת בארי: ישראל צריכה תמונת ניצחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשבוע הראשון למלחמה הזעזוע של מנהיגי אירופה מזוועות פשעי חמאס נגד האנושות היה אדיר ותמיכתם בישראל ובזכותה להגן על עצמה היתה חד–משמעית וגורפת. בשבוע השני נשמעו קולות ביקורת על עמדות פרו-ישראליות מידי של נשיאת הנציבות האירופית. בסוף השבוע השלישי הויכוח בין מנהיגי 27 המדינות החברות באיחוד האירופי כבר נסוב סביב נוסח הפסקת האש/השהיה/השהיות הומניטריות. גרמניה, אוסטריה וצ'כיה התנגדו לקריאה להפסקת אש הומניטרית, מכיוון שזו תיצור לחץ מדיני על ישראל, ותמכו בהשהיה הומניטרית בלבד. אירלנד וספרד קראו להפסקת אש. ההחלטה הדגישה חשיבות הגנה על חיי האוכלוסיה האזרחית ולאפשר סיוע הומניטרי רציף לרצועה. אלו סימנים שמתחילים להעיד על שחיקת התמיכה האירופית. 

בסבבי הלחימה הקודמים נגד חמאס ב-2008 ו-2014 ישראל למדה שהתמיכה האירופית נוטה להתהפך. מה שמתחיל כתמיכה בישראל עבר תוך כשבועיים לקריאה להפסקת אש ובהמשך אף לגינוי ישראל על חוסר המידתיות בין הנזק וההרג שעשו טילי הקסאם בישראל לעומת הנזק וההרג שגרמו הפצצות חיל האויר ברצועת עזה. כיצד ישראל יכולה להימנע מהתהפכות אירופית ולשמר תמיכה מדינית רחבה ומתמשכת ככל שניתן, שתאפשר לה מרחב תמרון צבאי בלחימה בחמאס?

לשם כך יש להבין איפה מתקפת חמאס "פוגשת" את אירופה, כלומר מהי מפת הרגישויות והאינטרסים האירופים.

מקור ההתהפכות של אירופה נמצא בהמשך למשפט שלישראל הזכות להגן על עצמה: עליה לעשות זאת לפי המשפט הבינלאומי (משב"ל) והמשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו חלק מערכי הסדר העולמי הבינלאומי שארה"ב ומערב אירופה ייסדו לאחר 1945, מתוך שאיפה להגביל את זוועות המלחמה.

מעל שנה וחצי האירופים מאשימים את פוטין בהפרה שיטתית של המשב"ל באוקראינה. אם ישראל תפעל לאור המשב"ל, טענות פוטין שהאירופים מפעילים סטנדרט כפול לרוסיה ולישראל יהיו חסרות בסיס. צה"ל אכן מקפיד לנהוג על–פי המשב"ל ולתקשר זאת לבעלי בריתנו ולעולם. גם הסיוע ההומניטרי לאוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה מתרחב. פעולות הומניטריות אלו מבדילות בין ישראל הדמוקרטית לבין ארגון הטרור חמאס.

שימור הסדר הבינלאומי כנגד הציר האוטוקרטי הקורא תגר: רוסיה, איראן וגרורותיה הוא אינטרס אירופי ואמריקאי מובהק. כיום יותר מתמיד הוא גם ישראלי.

במערב אירופה מודאגים מבטחון פנים. הפגנות פרו-פלסטיניות על רקע התמונות מרצועת עזה מפרות את הסדר הציבורי. האנטישמיות בעליה והקהילות היהודיות בסכנה. התראות פיגועי טרור אסלאם פונדמנטליסטי עלו בחלק מהמדינות לדרגה המקסימלית. כדאי שישראל תזכיר לאירופים ששיתוף הפעולה המודיעיני מצידה מנע פיגועים באירופה. אנו באותו צד של המתרס.

האיחוד האירופי ובייחוד חברותיו במזרח מודאגות שהסלמת המלחמה לחזבאללה בצפון תסיט את תשומת הלב העולמית, משאבים ואמצעי לחימה אמריקאים ואולי אירופים מהמלחמה באוקראינה. הרצון הוא לשמר את המיקוד והמשאבים לטובת אוקראינה.

הסלמה בצפון תערער את לבנון. אירופה חוששת מחידוש זרם פליטים לכיוון סוריה, טורקיה ואליה.

טרור, הגירה, אסלאמופוביה ואנטישמיות הם גורמים מוכרים לעלית ימין (ולעיתים גם שמאל) פופוליסטי וקיצוני באירופה. באופן מובן, מנהיגים מהמרכז פועלים מתוך דאגה לעתידם הפוליטי.

אלו חלק מהרגישויות שיש לקחת בחשבון כדי לשמר את תמיכת האירופים, לצד ציפיה לעמידה אירופית איתנה על הערכים שיקרים להם נגד חמאס, ובהמשך נגד איראן.

בטווח הרחוק, ישראל תצטרך לחשוב על "היום שאחרי" המלחמה בחמאס. לא מספיק לפעול לפי המשב"ל בעזה. צריך לפעול לפיו גם בגדה המערבית. פתרון מדיני שיפריד אותנו מהפלסטינים ישמור על ישראל יהודית ודמוקרטית, ויסייע לנו לגבש חזית אמריקאית – אירופית שתתמקד בהגנה מפני איראן.

הפוסט מה לעשות כדי שאירופה תמשיך לתמוך בישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הימנעות ארצות הברית מהתערבות פיזית במלחמות ישראל עלתה בקנה אחד עם הדוקטרינה הצבאית הישראלית. ממשלות ישראל התעקשו לאורך השנים שהכוח היחיד שיגן על מדינת ישראל הם חיילי צה״ל. התעקשות זו עמדה במבחן קשה ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. אז, בעקבות ירי טילים על ישראל מעיראק, נאלצה ישראל לסמוך על עזרתה הצבאית המעשית של ארצות הברית. חיילים אמריקאיים התייצבו בישראל עם סוללות פטריוט, מתוך כוונה ליירט את הטילים העיראקיים. כוחות הקואליציה ניהלו עבור ישראל גם מהלך צבאי מבצעי כאשר מטוסים אמריקאיים וכוחות קומנדו בריטיים תקפו יעדים במדבר המערבי ופעלו שם במטרה לחסל את המשגרים העירקיים. שני המהלכים, האווירי והיבשתי, לא העלו דבר, אך גם כאן, עצם פעולתם של כוחות זרים להשגת מטרות צבאיות ישראליות הטרידה את ממשלת ישראל.

אירועי מלחמת המפרץ הובילו להידוק היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות. מאז, המערכות הצבאיות והאסטרטגיות של שתי המדינות מסונכרנות היטב. זה הרקע הרחב של ההתערבות האמריקאית במשבר הנוכחי. ארצות הברית רואה את המהלך הישראלי הנוכחי כנגד החמאס כפי שרואה אותו ישראל: לא עוד מבצע מוגבל, שישמר את הסטטוס-קוו שהיה מבוסס על בנייתו והתעצמותו של החמאס על מנת שיהווה משקל נגד לרשות הפלסטינית, וזאת במטרה לבסס את השליטה הישראלית בגדה המערבית. למעשה,  ארצות הברית רואה דמיון במהלך הישראלי  לזה של ארצות הברית לאחר ה-11 בספטמבר, 2001. במלים אחרות, ההתקפה של חמאס על ישראל נתפסת על ידי ישראל וגם על ידי ארצות הברית כמהלך הזהה בעוצמתו ובמשמעותו להתקפה של אל-קעאדה על ארצות הברית, ושבעקבותיה יצאה ארצות הברית למלחמה הרחק מעבר לגבולותיה. זה היה גם הרציונל שהביא את ארצות הברית לנהל מאבק בלתי מתפשר במדינה האסלאמית. התפיסה הייתה שהמאבק הוא נגד ארגון רצחני שיעדו הוא מוחלט, חיסול הציביליזציה המערבית ולכן  המהלך הצבאי נועד לחסל אותו. במקרה של החמאס, הארגון נתפס כעת כמי שחותר, לא להשגת היעד המוגבל של מאבק להקמתה של מדינת פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא כמי שמבקש להשמיד את מדינת ישראל ואת תושביה, נשים, ילדים, קשישים ואזרחים.

כל אלה מסבירים את התמיכה האמריקאית העמוקה במהלכיה של ישראל ובמשלוח כמעט מידי של תחמושת ונשק. אך אין בהם כדי להסביר מדוע ממשל ביידן שיגר אל מזרח הים התיכון שתי נושאות מטוסים. הסיבה למשלוח נושאות המטוסים היא החשש האמריקאי שעוצמת ההתקפה הישראלית על החמאס, שיעדה הוא חיסול החמאס כארגון צבאי, על אנשיו ויכולותיו, תביא את החיזבאללה להתערב בקרבות ולפתוח בחזית שניה כנגד ישראל. מהלך כזה יפגע באינטרסים האמריקאיים המבוססים על בניית מערך בריתות וקשרים אזוריים המכוונים כנגד איראן. איראן נתפסת כיד המושכת בחוטים של החמאס, היזבאללה ועוד גורמים באזור. אמנם, אין ראיות לכך שאיראן הייתה מעורבת במתקפת החמאס, אך הממשל חושש שהתקפה של החיזבאללה והפגיעה בישראל שתניב פגיעה קשה ביותר בלבנון, תערער את היציבות במזרח התיכון באופן שיאפשר לאיראן לקדם את האינטרסים שלה באזור, תוך פגיעה בבעלות הברית של ארצות הברית ובראשן ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. האם, ביום פקודה, יפעלו מטוסים אמריקאים כנגד החיזבאללה? קשה לומר. הנשיא ביידן, מן הסתם, מקווה שעצם נוכחותן של נושאות המטוסים תמנע את הצורך בשיגור המטוסים. מבחינת ישראל, עצם המעורבות האמריקאית במשבר, ולו גם הפסיבית, מהווה מהלך נוסף בדרך למעורבות אמריקאית ישירה בהגנה על ישראל.

הפוסט האם חיילים אמריקאיים יגנו על ישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, בהקשר רחב יותר, העיתוי של המתקפה הרצחנית הוא תולדה של כמה סיבות, כמו למשל ניצול מה שנתפס כחולשה ישראלית הנובעת מפילוג פנימי, וכן קידום מעמדה של חמאס בזירה הפלסטינית על רקע החולשה של הרשות בראשות אבו מאזן. במאמר זה ברצוני להרחיב על סיבה נוספת, והיא כוונת חמאס – ומאחוריו איראן – לטרפד את הנורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית שהתקרבה מהר יותר ממה שכל אחד שיער. נשיא ארצות ברית ביידן אמר בהקשר זה כי "ערב הסעודית רצתה להכיר בישראל. זו אחת הסיבות שחמאס תקף". עוד קודם להצהרת ביידן, הודה דובר חמאס בלבנון כי מטרות המלחמה היו להרוס את ישראל, לשחרר את פלסטין ולהטיל מהלומה על הנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב. חמאס לא הצליח, כמובן, במימוש שתי המטרות הראשונות, אולם נכון לזמן כתיבת דברים אלו, נראה כי מטרתו השלישית הושגה, משום שערב הסעודית הודיעה כי היא מקפיאה את המשא ומתן לנורמליזציה עם ישראל.

מדוע היה כה חשוב לאיראן ולחמאס לטרפד את הנורמליזציה? ציר "ההתנגדות" בהובלת איראן ראה בנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית בהובלת ארצות הברית מהלך אסטרטגי שנועד לשנות את מאזן הכוחות האזורי, משום שהוא היה משיג שלוש מטרות: ראשית, קשירת ערב הסעודית בברית הגנה עם ארצות הברית; שנית, חיזוק מעמדה של ישראל במזרח התיכון. בהקשר זה יש לזכור כי מקומה המיוחד של ערב הסעודית כשומרת המקומות הקדושים לאסלאם (מכה ומדינה) הופך אותה לשחקנית מרכזית בעולם הערבי והאסלאמי, דבר שיכול להשפיע על עמדתן של מדינות ערביות ואסלאמיות נוספות. במובנים אלה, נורמליזציה ישראלית-סעודית יכולה להוות מהלך "משנה משחק" במזרח התיכון. שלישית, הסכם הנורמליזציה היה אמור להביא הישג כלשהו לרשות הפלסטינית, דבר שעלול היה לפגוע בפופולריות ובלגיטימיות של המתחרה חמאס. כל ההישגים הללו איימו, כמובן, לפגוע בהשפעתה של איראן ובמטרותיה באזור.

לחמאס יש היסטוריה של מעשי טרור שנועדו, בין השאר, לפגוע במהלכים מדיניים. כך, למשל, הפיגועים בשנים 1995-1994 נועדו לפוצץ את תהליך אוסלו בין ישראל והפלסטינים. אף שתהליך זה השתבש מסיבות רבות, אין ספק כי פיגועי חמאס היו גורם מרכזי. הפעם השנייה שחמאס פעל לחבל בתהליך מדיני היה, כאשר ביצע את הפיגוע הקשה במלון "פארק" בנתניה בו נרצחו 29 ישראלים ונפצעו מאות. בדומה לעכשיו, גם אז בחר חמאס מועד חג – ערב פסח – אולם מועד זה נועד גם לטרפד את יוזמת השלום הערבית שאושרה בפסגה הערבית בביירות ביום למחרת (28 במרץ 2002). ארבעה ימים מאוחר יותר חמאס ביצע פיגוע תופת נוסף בחיפה, בו נרצחו 15 איש ונפצעו רבים. בעקבות פיגועים אלה ישראל פתחה במבצע צבאי "חומת מגן". מיותר לציין, כי ממשלת ישראל לא הייתה מוכנה לדון ביוזמת השלום הערבית בעקבות הפיגועים הללו.

בהנחה שאכן יש קו מקשר בין כל האירועים הללו, הדבר מלמד על חשיבה אסטרטגית של כל הגורמים המעורבים בתכנון הפיגועים הללו. מה שמשותף לכל המקרים הללו הוא שהם השיגו את מטרתם, גם אם היו סיבות אחרות לכישלון המדיני. צריך להבטיח כי בתום המלחמה ייעשה מאמץ עליון לחדש את המשא ומתן לחתימת הסכם נורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית בתיווך אמריקני. מה שברור הוא, כעת, כי הסכם כזה יצטרך לכלול רכיב פלסטיני משמעותי, אשר יוכל לייצר אופק מדיני לפלסטינים. הסכם הנורמליזציה הוא חשוב כשלעצמו, אולם כעת הוא חשוב שבעתיים, וזאת כדי להוכיח כי איראן ובנות בריתה כשלו במאמציהן לטרפדו.

הפוסט אחת ממטרות חמאס במלחמה הייתה לטרפד את הנורמליזציה עם סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה שלא השתנה עד כה זו החלוקה המוכרת בין הגושים: מצד אחד, ציר "ההתנגדות", הכולל בראש ובראשונה את חמאס, ויחד עמו איראן, חיזבאללה, סוריה, החותים בתימן וכן ארגונים בעיראק. גורמים אלה מנסים ללבות את האש באמצעות חימום גזרות אחרות (לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, ישראל גופא) ו"הרעשה" תקשורתית בכל האמצעים הכתובים והאלקטרוניים, ובעיקר ברשתות החברתיות, על פשעי הציונות ומדינת ישראל בעזה ובכלל. פומבית, פוטיןמנסה לאמץ עמדה ניטרלית – כזו שתאפשר לו למלא תפקיד מתווך – אולם העובדה שכלי נשק רבים מתוצרת רוסיהמצויים בידי מחנה זה, כמו גם קשרי רוסיה עם איראן וסוריה, מעמידים אותו למעשה בציר זה, או בקרבה רבה אליו.

מהצד השני של המתרס מצויות כל המדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל, אשר נמצאות בקשר הדוק עם ארצות הברית ועם המערב בכלל. האינטרס של מדינות אלה הוא לפגוע, אם לא להכחיד, את ארגון חמאס אולם הן מתקשות לבטא פומבית עמדה זו בשל דעת הקהל. אי לכך, אנו עדים להצהרות המגנות בעיקר את ישראל מבלי להידרש לטבח של אזרחים על ידי חמאס.

איחוד האמירויות הערביות ומרוקו השמיעו הצהרות מאוזנות יותר, אולם ככלל העמדות הפומביות של מה שאפשר לכנות "מדינות השלום והנורמליזציה" היו אנטי–ישראליות. מאכזבת במיוחד מבחינת ישראל הייתה עמדת סעודיה, שלא רק שלא גינתה את מעשי הטרור בישראל, אלא גם השעתה את המגעים עמה לנורמליזציה. 

השינוי המשמעותי ביותר נוגע למעורבות הפעילה של ארצות הברית. בניגוד לכל התחזיות שדיברו על נסיגתה מהמזרח התיכון, מסתבר כי גם אם הייתה רוצה להינתק מהמזרח התיכון, היא אינה יכולה. נאומו התקיף של ביידן, שליחת שתי נושאות מטוסים לים התיכון בקרבת ישראל, שליחת סיוע צבאי מאסיבי, מסעות דילוגים של מזכירהמדינה בלינקן לישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית, מצרים, קטר וסעודיה, והשיא – ביקורו של ביידן בישראל – כל אלה מצביעים לא רק על מחויבות אמריקנית עמוקה לביטחון ישראל, אלא גם על הרלוונטיות של המזרח התיכון לביטחון הלאומי של ארצות הברית. מעולם לא הייתה מעורבות כה עמוקה של ארצות הברית, גם לא במלחמת יום הכיפורים.

בין מדינות האזור, ניתן לזהות שלוש הממלאות תפקיד מרכזי: האחת היא קטר שקשריה כמעט עם כל השחקניותהמעורבות בסכסוך – במיוחד עם חמאס שראשיה יושבים בשטחה – מעניקים לה עוצמה רכה המשמעותית יותר מגודלה. למרות שקטר יצאה בהאשמות חריפות רק נגד ישראל, ואילו תחנת אל–ג'זירה ממשיכה בשידורי תעמולה לטובת חמאס, מאחורי הקלעים קטר ממשיכה למלא תפקידי תיווך בין ארצות הברית לאיראן, ויש להניח גם בין ישראל לחמאס.

השנייה היא סעודיה, שהפכה בשנים האחרונות בהנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמן למדינה הערבית החשובהביותר. העובדה שסעודיה ממש לאחרונה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן מאפשרת גם לה לתווך ביןהמערב לאיראן. כך, למשל, דווח כי בן סלמן שוחח בטלפון עם נשיא איראן. הוא שוחח גם עם נשיא טורקיה ארדואן, שגם הוא – בדומה לקטר פרסם הצהרות אנטי–ישראליות – אם כי הציע עצמו מיד כמתווך.

המדינה השלישית היא מצרים, הסמוכה מבחינה גיאוגרפית לעזה. מצד אחד, מצרים אינה מוכנה לקלוט פליטים פלסטינים שיברחו מעזה, אך מצד שני חשוב לה להפגין את תפקידה ההיסטורי לטובת הפלסטינים. פתיחת מעבר רפיח המצרי לטובת כניסת סיוע הומניטרי לעזה הייתה הישג חשוב ראשון למדיניות המצרית. עתה סיסי מנסה לארגן ביום שבת הקרוב וועידה בינלאומית שתעסוק בבעיה הפלסטינית וזאת במטרה, בין השאר, להעניק רוח גבית להתנגדות המצרית לקליטת פלסטינים בשטחה. 

ראוי לציין גם את תפקידו של עבדאללה השני, מלך ירדן, אשר יצא לבירות אירופה המערבית, וזאת מתוך מטרה לקושש תמיכה למען הפסקת המלחמה. הוא היה גם אמור לארח וועידת פסגה מרובעת עם ביידן, סיסי ואבו מאזן, כדילתאם עמדות וציפיות, אולם הוועידה בוטלה כנראה בגלל חששות ביטחוניים. המלך מוטרד קשות מהאפשרות שלהפגנות ומחאות לטובת הפלסטינים שיופנו כלפי המשטר, הוא אסר על התקהלויות לאורך הגבול ובבקעת הירדן.

חשוב להדגיש כי מדינות האזור לא תמיד פועלות בהתאם לאינטרסים הצרופים שלהן, אלא כמענה לצורך שלהן להרגיע את דעת הקהל. וכך, דעת הקהל הופכת לשחקן לא פחות חשוב במערכה.

המלחמה בין ישראל וחמאס יצאה מהר מאוד מגבולות הסכסוך הישראלי–פלסטיני; היא חידדה את קווי השסעהמוכרים באזור, אך גם יצרה בקיעים בציר של מדינות השלום והנורמליזציה. תוצאותיה עלולות להביא להידרדרות יחסיה של ישראל עם כמה ממדינות ערב, אך בה בעת הן יכולות גם לזמן הזדמנות לשינוי במערך הכוחות האזורי, שיכללו את הנורמליזציה עם סעודיה, אך גם יביאו לשינוי ביחסיה של ישראל עם הפלסטינים.

המאמר פורסם במעריב ב-19.10.

הפוסט ישראל תיקח את זה בחשבון? המדינות השכנות חוששות מהפיכה בעקבות המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לסעודיה ולישראל אינטרסים משותפים רבים, ובראשם המאבק באסלאם הקיצוני מבית היוצר של איראן, דאעש והאחים המוסלמים. נושא זה תואם את הרצון של הממלכה להמשיך בשיפור וחיזוק תדמיתה כמדינה ידידותית לתיירות, השקעות ועסקים. עד כה היא כמעט ולא הייתה מעורבת במאמצי התיווך הנוגעים המלחמה. כמו ישראל, היא חשבה שניתן להמשיך לחיות לצד חמאס. אלא שהאירועים מקרינים באופן שלילי על כל המדינות במרחב, והסיכון למלחמה אזורית ולג'יהאד גלובאלי גדל.

כעת ישנה הזדמנות היסטורית לישראל לחבור למדינות המחנה הערבי המתון נגד יריבותיהן המושבעות המשותפות ובראשן איראן (לצד קטאר וטורקיה, התומכות גם הן בחמאס). המכשול העיקרי נעוץ בהתנגדות ממשלת ישראל לקידום פתרון שתי המדינות. ככל שהיא תאותת שפניה לשליטה ברצועת עזה ולהמשך החלשת הרשות, כך תתרחק האפשרות לגייס את סעודיה. מנגד, אימוץ היוזמה הסעודית מ-2002 כהשראה לחידוש המו"מ, תשרת את שיקולי הביטחון הלאומי האמריקניים (והישראליים) לקרב מחדש את סעודיה ולהרחיקה מהציר הסיני–רוסי–איראני.

תושבי מדינות ערב אמנם לא זוכים לחופש ביטוי מלא, אך אין זה אומר שהנהגותיהן לא מתחשבות בדעת הקהל בציבור. האינטרס העליון של יורש העצר הסעודי הוא שמירה וביסוס של המשך שלטונו, ולשם כך יש לו צורך בתמיכה ציבורית. הנושא הזה נמצא בראש מעייניו והוא אינו מעוניין לסכן זאת בגלל מראות קשים של פגיעה בבלתי מעורבים, גם אם מדובר בחלק בלתי נפרד מכל מלחמה. דעת הקהל בממלכה תתקשה לקבל חבירה לישראל ללא קידום פתרון שתי המדינות.

בשורה התחתונה, הסבירות לגיוס ערב הסעודית ושותפות ערביות אחרות למאבק משותף באסלאם הקיצוני תקטן ככל שישראל תסרב לפתרון שתי המדינות. בחירה במרכיבי פתרון המדינה האחת – כגון כיבוש הרצועה, שליטה בה והמשך החלשת הרשות הפלסטינית – עלולה להוביל לניתוק היחסים עם מדינות הסכמי אברהם (שכבר עתה נאלצות להדוף ביקורות חריפות נגד הנורמליזציה), תוביל לפגיעה קשה בלגיטימציה הבינלאומית שישראל זוכה לה, ובשל כך תקצר את שעון החול המדיני ללחימה, ותפספס הזדמנות היסטורית לגיבוש ארכיטקטורה אזורית נגד איראן וגרורותיה.

המאמר פורסם ב– ynet ב-19.10

הפוסט כדי לגייס את סעודיה, יש להימנע מפתרון המדינה האחת הופיע לראשונה ב-Mitvim.