השלטונות בסוריה האשימו את שרידי המשטר הישן בעימותים האלימים שהתרחשו במדינה וטענו ש"פעולות של יחידים" פגעו באזרחים. א־שרע הזהיר שכל מי שיפגע באזרחים ייענש בחומרה.

האתגר העומד בפני המשטר החדש נמצא בשלושה אזורים עיקריים: בצפון־מערב המדינה ובאזור החוף שוכן המיעוט העלאווי; בדרום־מזרח המדינה זהו המיעוט הדרוזי; ובצפון־מזרח נמצאים הכורדים. הם גם האתגר המורכב מכולם, בין השאר בגלל הזווית הטורקית. אנקרה השתלטה על שטחים בצפון סוריה ויצרה רצועה בשליטתה. במקביל, היא מעוניינת בהצלחתו של א־שרע כדי להבטיח את מערכת היחסים ההדוקה עימו.

מעניין במיוחד ההסכם שנחתם בין א־שרע ובין מנהיג ה־SDF הכורדי, מזלום עבדי. ההסכם קובע, בין השאר, שכל המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון־מזרח המדינה ישולבו בניהול המדינה הסורית, ושיוענקו זכויות חוקתיות לכורדים, שמצידם יסרבו ל"קריאות חלוקה" (שאיפות להתנתקות מהמדינה). ההסכם אמור להיכנס לתוקף תוך שנה. אנקרה הגיבה לו ב"אופטימיות זהירה".

לכך נוספו דיווחים על הסכם שנחתם בין הממשל לדרוזים במחוז סווידא. הדרוזים, ככלל, מבקשים להבטיח את ביטחונם תחת המשטר החדש, ומהותית אין להם אינטרס בהתפצלות מהמדינה. האיום מצד תומכי משטרו של אסד אינו מפתיע. השאלה המרכזית קשורה למעורבותה האפשרית של איראן. כך או כך, קיים חשש מפני היווצרות “המציאות העיראקית" שלאחר הפלת סדאם, בסוריה.

במקביל, כמובן, עומדים בעינם סימני השאלה בעניין א־שרע ומשנתו האסלאמית. ברור שדגם דמוקרטי מערבי איננו עומד לנגד עיניו. ברור גם שמשטר אסד, שפגע אנושות באסלאם הפוליטי במדינה, איננו עוד – ושכעת “האסלאם חזר למדינה". דמותו ומאפייניו, הפרגמטיים אם לאו, יתגבשו בעתיד הקרוב.

הפוסט הממשל הסורי במבחן: האינטרס הישראלי מול האתגר האזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבחינת סוריה עצמה, משטרו של בשאר אסד החל את דרכו בשנת 2000 עם ציפיות גבוהות, והוא מסיים כעת שלטון ארוך של משפחתו. עד לאחרונה היה בשאר אסד יכול לטעון שהוא שרד את אירועי האביב הערבי, ובניגוד לעמיתיו, נאחז בהצלחה בקרנות המזבח.

כעת, עדתו העלאווית ניצבת מול איום ממשי על חיי אנשיה. מה שברור הוא, שתהליך ייצובה של סוריה כיחידה טריטוריאלית אחת יהיה ארוך ורצוף מכשולים. המדינה מחולקת בין שלל שחקנים שמייצגים את הפסיפס העדתי והדתי שבה. גם השפעתם של שחקנים חיצוניים לא מעטים היא משמעותית.

טורקיה, שתמכה במורדים, מצטיירת נכון לעכשיו כמרוויחה הברורה. ארדואן שב והציע בשנה האחרונה לאסד להתחיל בתהליך פיוס, אך נדחה, כשאסד הציב תנאי מוקדם של נסיגה טורקית מאדמת סוריה. טורקיה ממוקדת, רובה ככולה, בשאלת הכורדים, אולם היא תרצה להשפיע על דמות השלטון בדמשק. עדיין מוקדם לה להתבשם מדי מזרי ההצלחה.

איראן היא המפסידה הברורה, אך אין למהר ולהספידה. משטר אסד שנשען על תמיכתה קרס, ו”חגורת התמיכה” האזורית שהיא בנתה בלבנון ובעזה נחלשה מאוד. טהרן, שנערכת לכניסתו של טראמפ לבית הלבן, ניצבת באחת משעותיה הקשות. סביר להניח שהאופן שבו יתפתח הדיאלוג האיראני-אמריקאי בתקופה הקרובה יהיה קריטי לאזור, בעיקר בנושא הגרעיני.

רוסיה היא מפסידה נוספת. לאורך יותר מ-20 שנה היא תמכה נחרצות במשטר אסד, גם בתיאום מוצלח עם ישראל. סביר שהיא תבקש לשמור על אחיזתה בסוריה, ובמיוחד בבסיסים הימיים לחופי הים התיכון. ייתכן שרוסיה תשאף להשתמש בהשפעתה בזירה הסורית, גם אם זו פחתה מאוד, במקח וממכר שיתפתח עם ממשל טראמפ.

הקולקטיב הערבי נחלש מאוד מאז אירועי האביב הערבי. בשלב השברירי הנוכחי חשוב לעקוב אחר האופן שבו קריסת משטר אסד תתקבל בזירה הפנימית של כל מדינה.

המונרכיות הערביות השכילו לצלוח את האירועים ב-2011, וברור שיעקבו בשבע עיניים אחר זליגה אפשרית לעברן. ראוי לשים לב לתגובות הזהירות שנשמעות כעת מהבירות הערביות, ושמביעות אי-שביעות רצון מכך שגורמים אסלאמיים רדיקליים משתלטים על סוריה.

ישראל התלבטה, כזכור, בתחילת האירועים ב-2011 אם לתמוך בהפלתו של אסד, והחליטה להימנע מהכרעה בהבנה שהחלופות לאסד עלולות להיות גרועות יותר.

קריסת משטרו והמכה שאיראן סופגת הן חדשות טובות לישראל, ועדיין חשוב לא להתלהב מכך. בינתיים, החשש מגורמים אסלאמיים רדיקליים בסוריה מובן, אבל הזירה הסורית המפולגת לא תהווה אתגר מאיים בתקופה הקרובה. מודל מוצלח למדי של “שכנות טובה” התקיים ב-2016, ויכול לחזור על עצמו. ובנימה אישית: כיליד העיר חלב, שעלה ארצה כילד, לדרמה ההיסטורית בסוריה יש מבחינתי גוון אישי.

המאמר התפרסם ב-9.12.24 באתר מעריב.

הפוסט הפרדוקס הטורקי: הניצחון בדמשק עלול להתפוצץ לארדואן בפנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות נוסף לשיח הישראלי על טורקיה מרכיב חדש – הדאגה שתהליכי שחיקת הדמוקרטיה בטורקיה מתחילים להראות סימנים גם בארץ, תחת ממשלות נתניהו. כבר לפני שבע שנים השמיעה האופוזיציה בישראל אזהרות מפני "הפיכת ישראל לטורקיה" וב-2020 אף הוביל בני גנץ קמפיין תחת הסיסמה "זה כחול-לבן או ארדואן".

מאז הקמת הממשלה הנוכחית ואל מול מהלכי החקיקה שהיא מקדמת, גורמים פרו-דמוקרטים בישראל פונים יותר ויותר לעמיתיהם בטורקיה כדי ללמוד על ההתפתחויות שקרו שם ועל דרכים שבהם נקטו. זאת, כחלק מפתיחות גוברת לשותפויות בינלאומית, ללמידה מחוויותיהם של בעלי ברית ערכיים במדינות אחרות ובשיתופם בתובנות מהארץ. זוהי מגמה ברוכה, שמגבירה את הסיכויים שהקולות שעולים בימים אלו מהבחירות בטורקיה, אכן יישמעו בישראל.

את מערכת הבחירות הנוכחית בטורקיה אפשר לבחון גם תחת עדשת ההתחדשות הפוליטית, שהופכת רלוונטית כאן בישראל. בתקופה בה מקיימים גורמי אופוזיציה בישראל דיונים על רענון, חידוש ויצירה של מסגרות פוליטיות מפלגתיות (דוגמת מאמרו של ח"כ גלעד קריב על הצורך באיחוד כוחות בשמאל), ניתן לזקק תובנות מהניסוי הפוליטי שעשתה האופוזיציה הטורקית במאמציה להחליף את ארדואן.

גושים ואיחודים

לקראת הבחירות לנשיאות, מרבית האופוזיציה הטורקית השכילה להתאחד מאחורי מועמד אחד – מנהיג מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), כמאל קיליצ'דראולו. היה זה שדרוג של מהלכים לגיבוש חזית אחידה, שהחלו לקראת הבחירות לנשיאות ב-2018 והניבו תוצאות מרשימות בבחירות המוניציפליות שנה לאחר מכן, כשמועמדי האופוזיציה זכו בניצחונות בערים הגדולות.

שש מפלגות מרחבי הקשת הפוליטית והחברתית ניהלו קמפיין משותף לנשיאות, בו קראו להשיב את הסדר הדמוקרטי ולחזור לשיטת המשטר הפרלמנטרית. לצד קיליצ'דראולו, התייצבו ראשי חמש המפלגות האחרות כמיועדים לתפקיד סגני הנשיא, וכך גם ראשי הערים של איסטנבול ואנקרה שלקחו חלק מרכזי בקמפיין. החזית המגוונת מבחינה אידיאולוגית תפקדה היטב במהלך הקמפיין, אם כי במבחן התוצאה, לא עמדה בציפיות. דווקא מצד המיעוט הלאומי הכורדי, שלא היה חלק מהחזית האופוזיציונית המרכזית אך הגיע עמה להסכמות – התמיכה בקיליצ'דראולו היתה מובהקת. זו נקודה מעודדת ביחס ליכולת ליצור בריתות פוליטיות מועילות עם אזרחי ישראל הערבים, גם אם יהיה קשה לצדדים להתמודד תחת קורת גג פוליטית אחת.

נוסף על כך, הקמפיין המשותף לנשיאות טורקיה שידר אחדות, נחישות ונכונות לשים מחלוקות בצד לטובת השגת מטרה לאומית נעלה. הידיעה מראש מה תהיינה הקואליציות העתידיות בפרלמנט – על סמך הסיכומים המוקדמים שהשיגו מפלגות האופוזיציה – אפשרו להן לרקוח מהלכים פוליטיים משותפים באזורי בחירה שונים, כדי למקסם את יתרונם היחסי ביום הבחירות. מצד שני, הגיוון האידאולוגי בגוש היה כה גדול, עד כי לא היה ברור איזה מדיניות תנקוט האופוזיציה אם תיבחר ומאלו מפלגות ימונו בעלי התפקידים המרכזיים.

הדבר בלט, למשל, בתחום מדיניות החוץ. גוש האופוזיציה כלל גם את אחמט דבוטאולו, לשעבר שר החוץ של ארדואן, שחידש את מעמד טורקיה במרחב הערבי והמוסלמי; וגם את נאמיק טאן, לשעבר שגריר טורקיה בישראל ובארה"ב, שנוקט קו פרו-מערבי מובהק. מי מביניהם היה נותן את הטון המדיני לו היתה מנצחת האופוזיציה? לבוחרים קשה היה לדעת זאת מראש. הניסיון לכפר על כך באמצעות פרסום מצע בחירות מקיף (דבר יוצא דופן בטורקיה) נתן לסוגיה זאת מענה חלקי בלבד. ובהקשר הישראלי, ריצה נפרדת של מפלגות בעלות פערים אידאולוגיים ניכרים (לצד איחודים בין מפלגות שקרובות יותר זו לזו), תוך התחייבות ציבורית מראש ליצירת קואליציה עתידית לאחר הבחירות, נראית כמודל נכון יותר.

בחזית הפרלמנטרית, מפלגת העם הרפובליקאית, הגדולה בגוש, ויתרה מראש על חלק מהייצוג העתידי שלה כדי לאפשר איחוד עם כמה מפלגות קטנות. לאחר הבחירות, כשהתבהר שהמפלגה לא הגדילה את כוחה בעקבות האיחוד, ועוד נאלצה להעביר מושבים למפלגות שזכו לאחוזי תמיכה זניחים ושרחוקות ממנה אידאולוגית, התעוררה ביקורת על המהלך. בעת איחוד פוליטי, יש לחשוב, אם כן, לא רק על מקסום רווחים ביום הבחירות, אלא גם על האינטרסים ארוכי הטווח שיאפשרו עשייה פרלמנטרית יעילה לכל אורך הכהונה.

כמו כן, ההסתמכות של האופוזיציה הטורקית על דמויות מפתח (ראשי הערים) שהיו מיועדים לתפקידים בכירים במקרה של ניצחון, אך לא יכהנו כחברי פרלמנט במקרה של הפסד – יצרה מצב בו בכירי הקמפיין לא יכהנו בעצם בפרלמנט, והסיעה תהיה בפועל חלשה יותר. הלקח לישראל הוא שכניסה לפוליטיקה הארצית צריכה להיעשות בלב שלם, ומתוך נכונות לוותר על תפקידים נוכחיים, גם עבור עשייה פרלמנטרית אופוזיציונית.

מומנטום ותקווה

יום הבחירות בטורקיה התאפיין באופטימיות רבה ב"מחנה השינוי". כבר היו תוכניות למסיבות ניצחון ליליות ברחבי העיר. זה אינו דבר של מה בכך, למול האכזבות החוזרות ונשנות שספג המחנה הזה ואל מול תחושת חוסר האונים שהצטברה לאורך שלטונו המתמשך של ארדואן. זהו שיעור חשוב לגבי הקלות היחסית בה ניתן לעורר תקווה, ועד כמה הצמא לשינוי יכול להיות משאב פוליטי חשוב כשהציבור מרגיש שמנהיגיו מתנהלים באחריות וכשותפים אמיתיים לדרך.

הגוש המשותף, הקמפיין החיובי, השיח הלאומי המאחד, הנכונות לשבור טאבואים חברתיים ולתת לגיטימציה למיעוטים לאומיים ודתיים – כל אלו רתמו את תומכי האופוזיציה ונתנו תחושה שמהפך הוא אפשרי. תחושה זו הגבירה מוטיבציה לצאת ולהצביע, וגם לקחת אחריות ולהתנדב לפיקוח בקלפיות – נדבך מרכזי באסטרטגיית יום הבחירות של האופוזיציה.

גם לממד הגלובלי שנוסף לבחירות הללו היתה חשיבות. באופוזיציה היו שהדגישו שניצחון בבחירות ימצב את טורקיה כמודל ממנו ילמדו במדינות אחרות, וחשו אחריות לאור תשומת הלב שקיבלו. בסופו של דבר, המומנטום החיובי והסקרים המפרגנים סנוורו ויצרו אופטימיות יתר, שייתכן שהובילה לפספוס מגמות אלקטורליות בפריפריה והרחק מהרשתות החברתיות, ולאי-מתן מענה הולם מספיק עבורם בקמפיין. זו תופעה שקרתה בעבר גם בישראל וגם במדינות אחרות במערב, ויש להקפיד לשים אליה לב בעתיד.

התפקיד שמילאו ראשי הערים בקמפיין הצביע על כוחה של הזירה המוניציפלית בטורקיה. במציאות פוליטית בה המנהיגות הלאומית האופוזיציונית סופגת הפסדים שוב ושוב (דוגמת קיליצ'דראולו מאז נבחר לראשות מפלגתו ב-2010), המנהיגות העירונית מייצרת סיפורי הצלחה. אקרם אימאמאולו (ראש העיר איסטנבול) ומנסור יאבאש (ראש העיר אנקרה) נתפסו כווינרים וכמי שפיצחו את הנוסחה לניצחון על מועמדי ארדואן. הם גם הצטיירו כמנהיגים שמחוברים לצרכי היום-יום של התושבים ונוכחותם בקמפיין הוסיפה רוח רעננה למנהיגות המפלגתית. הן אימאמאולו והן יאבאש מילאו גם תפקיד מרכזי בליל הבחירות. הם הופיעו בציבור יחד מדי כמה שעות לעדכן על מצב העניינים ולנסות לשמור על מורל מצביעיהם. הדבר רלוונטי בהקשר הישראלי לאור הבחירות המוניציפליות שבפתח. מידת היכולת של המחנה הדמוקרטי ליצור נרטיב של הצלחה וניצחון בבחירות אלו, ולהצמיח מנהיגים צעירים ומבטיחים – תהיה משמעותית לקראת הפעם הבאה שתתקיימנה בחירות לכנסת, ייתכן בהשתתפות מסגרות פוליטיות חדשות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-18 במאי.

הפוסט כיצד יכול הקמפיין נגד ארדואן לסייע למהלכי ההתחדשות הפוליטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לא מדובר באיום חדש מבחינתה של טורקיה. למעשה, מאז 2016 טורקיה פעלה שלוש פעמים נגד הגורמים הכורדים באזור, בדגש על ה-YPG, ארגון המסונף לארגון ה–PKK הפועל במדינה ומוגדר כארגון טרור.

אגב, בשבועות האחרונים דובר גם על תכנית טורקית להעביר חלק מהפליטים הסורים שנמצאים במדינה (דובר על כמיליון פליטים מתוך כארבעה מיליון או יותר, שנמצאים בטורקיה) לשטחה של סוריה. לא ברור אם זה נכלל בתוכנית הפעולה דלעיל, אולם דוברים טורקים שונים מחברים לעיתים בין השניים.

חיוני להזכיר, שה–YPG נהנה מתמיכה אמריקאית לנוכח מלחמתו בדאע"ש בשנים בהן כוחות הקואליציה פעלו (ופועלים) נמרצות נגד הארגון. וושינגטון מוסיפה לראות ב–YPG גורם חיוני בבלימתם של ניסיונות מצד המדינה האסלאמית או גורמים בהשראתה, לחזק מחדש את מעמדם באזור.

כאמור, מדובר בסוגיה שמונחת על המדוכה האזורית שנים לא מעטות, ומבחינת טורקיה מאיימת על אינטרסים לאומיים ראשונים במעלה. מה עומד, מכל מקום, מאחורי העיתוי הנוכחי המסתמן?

מאליו ברור, שהנסיבות הנוכחיות נתפסות באנקרה כנוחות לפעולה מעין זו:

1. המלחמה באוקראינה הסיטה את תשומת הלב של הזירה הבינלאומית לעבר העימות שהתרחב והפך למאבק בין המערב לבין רוסיה. סביר שמדינות רבות במערב, בדגש על ארה"ב, יגנו פעולה מעין זו, אולם יתקשו לנקוט בצעדים תקיפים נגד טורקיה לנוכח חשיבותה מול מוסקבה. די להזכיר את הווטו הטורקי, שעדיין מרחף בחלל האוויר, ביחס להצטרפותן האפשרית של פינלנד ושבדיה לנאט"ו.

2. רוסיה ממוקדת באופן ברור בזירה האוקראינית, ואף מעבירה כוחות וגורמים שונים מהזירה הסורית לאוקראינה. זאת ועוד, השרירים שאנקרה עושה מול המערב, או לכל הפחות סימנים של אי שביעות רצון טורקית מ(חוסר) התמיכה/הבנה המספקת ברגישויותיה, נתפסים בחיוב במוסקבה. זו האחרונה לא תשבע נחת, אולי, מפעולה טורקית בסוריה, אולם אין בה כדי לאתגר מדי את המשטר הסורי בדמשק, עליו היא פרשה את חסותה.

3. מהלך מעין זה, המופנה נגד האתגר הכורדי, יזכה בתמיכה גורפת בזירה הפנימית בטורקיה. אף גורמי האופוזיציה יתקשו למתוח ביקורת בהקשר זה על הממשלה. מצב דברים מעין זה לא יסולא אם-כן בפז ערב הבחירות לנשיאות בשנה הבאה.

אולם, אין להסיק מכך, שלא נכונו לטורקיה סיכונים ממהלך מעין זה, אם אכן יינקט.

4. ה–YPG נהנה, כאמור, מתמיכה אמריקאית, ולמרות סדר העדיפויות הברור, שממוקד במלחמה באוקראינה, מהלך טורקי מעין זה יתקבל בשלילה בוושינגטון.

מזכיר המדינה אנטוני בלינקן כבר הביע בפומבי את התנגדותה של ארה"ב לכך. הוא הבהיר אמנם, שמכירתם של מטוסי ה–F 16 לטורקיה איננה קשורה למחלוקת סביב הרחבת נאט"ו, אולם גם כך הקונגרס האמריקאי איננו נוטה חסד רב כעת לטורקיה (זכורים חילופי הדברים הקשים בין אנקרה ואתונה לאחר נאומו של רה"מ היווני בקונגרס).

פעולה נגד גורם הנלחם בארגון המדינה האסלאמית לא תתקבל בחיוב, בלשון המעטה, בוושינגטון. כך או כך, ברור שפעולה מעין זו תקשה עד מאד על מערכת היחסים הטורקית–אמריקאית, המתוחה ומותשת בלאו הכי.

5. פעולה צבאית מטבעה, אף אם יחסי הכוחות נוטים באופן ברור לטובת טורקיה, נוטה לעיתים קרובות מדי להסתבך. התבוססות טורקית בבוץ הצפון-סורי אינה אפשרות רחוקה מהמציאות, אף בנסיבות שנראות כמיטביות מבחינתה של אנקרה.

פעילות צבאית טורקית בעיראק מתקיימת באופן רציף למדי, ואין להוציא מכלל אפשרות גלישה, או חבירה, באופן זה או אחר של שתי הזירות, לפחות מבחינת השחקנים הכורדים הרלבנטיים. הסתבכות צבאית ערב בחירות אינה מתכון ראוי במיוחד.

6. המאמצים הטורקיים–ישראליים לשפר את מערכת היחסים בין שתי המדינות מתקיימים בחודשים האחרונים, ובאו לידי ביטוי מוחשי לאחרונה עם ביקורו של שר-החוץ הטורקי בישראל.

יש להניח, שפעולה טורקית בסוריה לא תטרפד את התהליך הזה, אולם מתיחות טורקית-אמריקאית מתגברת לא תקל על ישראל (שגם כך אוזנה קשבת, באופן מסורתי-היסטורי, לעבר הכורדים).

אם כן, האם כלה ונחרצה מבחינתו של הנשיא הטורקי לצאת לפעולה מעין זו?

קשה לדעת בבירור, אולם בה בעת קשה להימנע מן התחושה, שבראייה הטורקית מדובר ב"צומת של הזדמנויות" לפעול כעת נגד הכורדים בסוריה. ימים יגידו אם מדובר היה בהימור מוצלח, או להיפך.

מאמר הדעה פורסם ב״זמן״ ביוני 2022.

הפוסט לקראת פעולה צבאית טורקית בצפון סוריה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את הראיון המלא על יחסי ישראל-טורקיה שנתן נשיא המכון ד״ר נמרוד גורן לערוץ 7.

הפוסט ד״ר נמרוד גורן בראיון לערוץ 7 בנושא יחסי ישראל-טורקיה, מרץ 2022. הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ד״ר נמרוד גורן בראיון אצל ירון וילנסקי, גלי צה״ל, על ביקור הרצוג באנקרה, מרץ 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיפור יחסים עם טורקיה תהיה התפתחות חיובית, וישראל צריכה לעודד זאת. ואולם, אל לישראלים ולטורקים לתלות את גורל יחסי המדינות רק על רצון מנהיגיהן ועל עבודה מאומצת מצד דיפלומטים. ארדואן ונתניהו הרי סיכמו כבר ב-2016 על חילופי שגרירים (לאחר חמש שנות שנמוך היחסים בעקבות משט המרמרה), אולם הסכם הפיוס שהשיגו החזיק מעמד שנתיים בלבד. העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההרוגים הפלסטינים בהפגנות ליד גבול רצועת עזה הובילו את טורקיה לגרש משטחה את שגריר ישראל. זאת, מבלי להוריד פורמלית את דרג היחסים. ישראל נקטה בתגובה בצעד דומה. תחת תנאים שכאלה, גורמים אזרחיים ולא-רשמיים יכולים למלא תפקיד חשוב בפיתוח הקשרים.

טורקיה וישראל מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רצופים מאז 1949. חרף עליות ומורדות רבים לאורך השנים, היחסים הוכיחו מידה רבה של חוסן. שתי המדינות הצליחו להתגבר על תקופות משבר והשכילו להתאים את הקשרים ביניהן לנסיבות המשתנות. עשורים ארוכים של יחסים רציפים, ובהם גם עשור של פריחה בשנות התשעים, הובילו ליצירת קשרים ושיתופי פעולה בין רבדים מגוונים של החברה הישראלית והטורקית. המנהיגים הפוליטיים הם אומנם אלה שקובעים את הטון הרשמי, אך היחסים גדולים יותר מהאופן בו המנהיגים מתייחסים זה לזה. שיתופי פעולה בתיירות ועסקים, באירועי ספורט ותרבות, כמו גם חילופים אקדמיים, שימשו אפיקים להתפתחות מערכת יחסים מגוונת שהשכילה להתגבר על נקודות שבר פוליטיות. החברה האזרחית היא שחקן חשוב במרחב זה.

הדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 מקלה על שיתופי פעולה בין ארגונים חוץ-ממשלתיים במדינות שונות ופותחת בפניהם מרחב רב יותר להשפיע על מדיניות ולקדם שינוי חברתי. למרות ההבדלים בין ישראל וטורקיה, כולל מבחינת מעמד החברה האזרחית בכל אחת מהן, יש להן גם אתגרים דומים, שארגונים יכולים להתמודד עמם במשותף. מדובר, למשל, באתגרים גלובליים, כגון שינויי אקלים; אתגרים אזוריים, כגון פתרון סכסוכים במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון; ואתגרי פנים, כגון הצורך בחיזוק הדמוקרטיה והערכים הליברלים, והפגת מתחים בין דת למדינה. שיתופי פעולה בין ארגוני חברה אזרחית בישראל ובטורקיה בתחומים אלו ועוד, יוכלו לשפר את אופן ההתמודדות, לייצר מסגרת ללמידה הדדית על שיטות פעולה יעילות, להצמיח מיזמים משותפים חדשניים, להרחיב קשרים בין אנשי מקצוע ושותפים לדרך, ולשפר את הדימויים ההדדיים בציבור.

ככל שהעבודה המשותפת ברמת החברה האזרחית תצבור תאוצה, כך יהיו שתי המדינות תלויים פחות בפוליטיקאים, וייתכן שהדבר ישפיע גם לטובה על היחסים הרשמיים. לפוליטיקאים בישראל יהיה יותר נוח לפעול לשיפור היחסים אם יסיקו שהדבר תואם את תחושות הציבור. למרות השיח הלעומתי שרווח בישראל כלפי טורקיה, מדד מדיניות החוץ הישראלית של מכון מיתווים לשנת 2020 הראה כי 56% מהישראלים תומכים בניסיון לשפר את היחסים עמה, לעומת 32% בלבד שאינם מעוניינים בכך. ב-2018, היה רוב למתנגדים.

גם החברה האזרחית יכולה לתת לכך רוח גבית. קיימים מספר אפיקים חדשים להגברת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במישור זה, גם בהינתן השוני שיש במרחב הפעולה שניתן לארגונים חוץ-ממשלתיים בכל אחת מהמדינות:

1. מגפת הקורונה מעוררת צרכים חדשים ופותחת הזדמנויות לשיתופי פעולה בתחומים חדשים, דוגמת בריאות הציבור (תחום שבו המעיטו ישראל וטורקיה לשתף פעולה בעבר), כלכלה ורווחה. לדוגמה, באפריל 2020 טורקיה שלחה ציוד רפואי לישראל כמחווה הומניטרית להתמודדות עם המגפה.

2. המעבר לדיונים וכנסים מקוונים כתוצאה מהקורונה, מאפשר למכוני מחקר ואוניברסיטאות משתי המדינות להגביר חילופי ידע וערוצי דיאלוג מדיני בין חוקרים ומומחים. הוא גם מאפשר השתתפות בערוצי הידברות אלו של ישראלים וטורקים המתגוררים במדינות שלישיות.

3. השיח העולמי הגובר בדבר מולטילטראליות ושיתוף פעולה בינלאומי יכול לאפשר לישראלים וטורקים לפעול יחד במסגרות רב-לאומיות, סביב תחומי עניין משותפים, דוגמת משבר האקלים וזכויות נשים.

4. החשיבות הגוברת של השלטון המקומי והעובדה שראשי ערים מרכזיות בישראל ובטורקיה הם ליברלים בהשקפותיהם יוצרות הזדמנויות לשיתופי פעולה ברמה המוניציפאלית, ולצקת תוכן מחודש בהסכמי ערים תאומות.

5. האתגרים הגוברים לדמוקרטיה יכולים לעודד ארגונים תומכי-דמוקרטיה בישראל ובטורקיה להחליף מידע על פרקטיקות מיטביות ולפתח יוזמות משותפות, למשל בתחום התקשורת, החברה האזרחית וזכויות אדם.

6. השינויים הגיאו-פוליטיים במזרח התיכון ובמזרח אגן הים התיכון מגבירים את הצורך בערוצי שיח ודיאלוג מדיני בין מומחים ישראלים וטורקים לניתוח התפתחויות, זיהוי הזדמנויות, יישוב סכסוכים באזור, וקידום היחסים הבילטראליים.

מערך ההזדמנויות הזה כולל נושאים חדשים לשיתוף פעולה וכלים חדשים לקשר בין הצדדים. הוא מייצר הזדמנות לרתום ארגונים חדשים בישראל ובטורקיה לשיתופי פעולה, ולהרחיב ולהעמיק את המיזמים המשותפים שכבר קיימים. אין זה תפקידן של ממשלות לייצר חיבורים בין ארגוני חברה אזרחית, למרות שביכולתן לסייע. מה שכן, עליהן להבהיר שהן רואות ערך בפעילות משותפת ברמה האזרחית ולהימנע מהצבת מכשולים.

על ארגוני החברה האזרחית להדגיש את הצורך בהגברת שיתופי פעולה בין אזרחים ושחקנים חוץ-מדינתיים ואת היתרונות שעשויים לצמוח מכך לשני הצדדים, ולהוביל את הדרך. בתהליך שכזה, יש ערך לקיומו של גוף מתאם, כגון פורום החברה האזרחית ישראל-טורקיה, בדומה לאופן שבו מועצת העסקים ישראל-טורקיה מסייעת לפריחת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. ישראלים וטורקים שהיחסים בין שתי המדינות חשובים להם ושחפצים בשיפורם אינם צריכים רק לחכות שהמנהיגים ישנו כיוון ויתפייסו. הם יכולים לזהות סוגיה שהיא בנפשם, לאתר שותפים במדינה השנייה וליזום עשייה. כבר היום מתקיימות שותפויות מגוונות שכאלה, ובהחלט יש מקום לעוד.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 17 בפברואר 2021.

הפוסט יחסי ישראל-טורקיה אינם תלויים רק בנתניהו וארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך? גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין בתחילה. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון כי יש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד את השימוש במתקני הנזלה של גז טבעי. הבה ונסביר מדוע.

ראשית כל, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. כיום, תכנית הצינור מדירה את תורכיה ומגבירה את המתחים בין תורכיה לבין קפריסין, יוון וישראל. אלו מצטרפים למתחים בין תורכיה ומצרים המונעים את השתתפותה של תורכיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, שמושבו בקהיר. כתוצאה, אנקרה אמצה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדים נגדיים. אחד האחרונים הינו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) בינה לבין ממשלת לוב (זו המוכרת על ידי האו"ם). לפי הסכם זה מסלולו המתוכנן של תוואי צינור הגז יחצה מים כלכליים תורכים , ותידרש הסכמתה לכך. בנוסף, תורכיה הציגה מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון. ניתן לראות בדוגמאות אלו כיצד תורם הצינור להסלמת המתחים הפוליטיים באזור.

לעומת זאת, המספר ההולך וגדל של מתקני הנזלת גז טבעי קטנים, המאפשר אחסון ושינוע ישיר לשווקים שונים, ללא אקסקלוסיביות יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם. המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה המשלימים את המערך, כגון אסדות שעליהן ניתן להפוך גז נוזלי חזרה למצבו הטבעי ולאחסן אותו, הופכים יותר נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות, שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות. היכולת לשנע גז נוזלי במסלולים מגוונים תוכל לדחות לעת עתה את הצורך להתמודד עם הסכם הגבולות הכלכליים הימיים שנחתם בין תורכיה ולוב, אשר מסבך את בנייתו של צינור הגז במזרח הים התיכון.

הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה, גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון ותורכיה (TAP+TANAP) מדגימים זאת היטב. על מנת לקדם את הרעיון שהסחר בגז יתמוך בשיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה להקמת קהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיוותה את הבסיס לצמיחתם של המוסדות האירופיים ושיתופי הפעולה בין מדינות שהיו רק זה מכבר אויבות בנפש.

אל לישראל להקריב את היחסים עם תורכיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום אמנם שוררים חילוקי דעות עם תורכיה, והיא חשה מבודדת במזרח הים התיכון, אבל המצב עשוי להשתנות מחר. ייתכן ובעתיד, ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית. אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה שאינה אקסקלוסיבית במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה.

אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכ-7 מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות? חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר – בדומה לאדם המתקן את מכוניתו הישנה המתקלקלת שוב ושוב במקום לקנות מכונית חדשה רק משום שכבר השקיע בה כל כך הרבה כסף.

יתרונות כלכליים ומגמות גלובליות תומכים בחלופת מתקני הנזלת הגז, אשר הופכת ליותר ויותר תחרותית . מתוך 3.943 מיליארד מטרים מעוקבים של גז שנסחרו בעולם ב-2018 ,431 (שהם 7.45%) היו גז נוזלי. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, חלקו של הגז הטבעי בסחר הגלובלי הוכפל בין השנים 2000 ל-2018, מה שמצביע על המשך מגמת הצמיחה.

בנוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים; לכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר אמנם נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אולם מדובר בקנה מידה מצומצם יותר. אולם, השיקול החשוב יותר בהיבט זה נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים. שלא כמו צינור הגז התת ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית, את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.

המגמות הגלובליות מחייבות בחינה רצינית של חלופת הנזלת הגז על פני צינור הגז. פריסת מתקני הנזלת גז קטנים ואסדות רה-גזיפיקציה תסייע בהפיכת הגז הטבעי לסחורה במקום למשאב גאופוליטי, ובכך תשרת את האזור בצורה טובה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וסביבתית. מתקני הנזלת גז קטנים יאפשרו קידום עסקאות בין חברות ישראליות, תורכיות, יווניות, קפריסאיות ומצריות. מסגרת בין-ממשלתית שתאפשר
לחברות פרטיות לבצע עסקאות תסייע אף היא למאמצים לקרב בין מדינות האזור. בסופו של דבר, היחסים הכלכליים בין ישראל, תורכיה ויוון ממשיכים לצמוח על אף המתחים בין הממשלות גם כעת. כך, למשל, פועל איגוד לשכות הסחר התורכי (TOBB) להקמת אזור תעשייה פלסטיני בג'נין במסגרת מיזם בשם "תעשייה למען שלום".

ממשלות יכולות לקבוע מסגרת ידידותית יותר לשוק מאשר הנחת צינור הגז השאפתני על ידי פיתוח מתקני הנזלת גז קטנים באופן יחסי. אל להן לחברות אנושיות להיות מוגבלות על ידי מיתווים (של צינורות) שאותם הניחו ממשלות עבר שבחרו להסלים בעיות עתידיות במקום לפנות לחלופות חיוביות יותר כגון פיתוח חלופת מתקני הנזלת הגז ומקורות אנרגיה מתחדשים. ברצוננו להזמין את כל הממשלות לבחון חלופות שיעודדו מעורבות חיובית באזור כהחלטה שלהן לשנת 2020 החדשה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-15 ביואר 2020.

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות חוץ היא פריזמה חיונית להערכת הפוטנציאל והסיכונים שגלומים בפיתוח אנרגטי, וקובעי המדיניות והציבור בישראל חייבים להקדיש לנושא דיון רציני יותר. חסידי תוכניות נתניהו ליצוא גז טבעי מדגישים את היתרונות האסטרטגיים הטמונים בשיתוף פעולה עם השכנות, ואילו המתנגדים מדגישים את ההשלכות הפנימיות של תוכניות הממשלה, ובמיוחד – ההשפעה השולית על מחירי החשמל, המשך המונופול של חברות מעטות על שוק האנרגיה, וההשלכות הסביבתיות של קידוחים ימיים. אף צד אינו מתמודד ישירות עם הטיעונים של היריב, ולכן הדיון על אסטרטגיית יצוא האנרגיה תקוע בניוטרל.

אכן, לישראל יש עתה הזדמנות לתרום לבנייתה של ארכיטקטורה חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, אולם אסור שהדבר יבוא על חשבון צרכים ואינטרסים מבית. שיתוף פעולה אנרגטי מצריך תכנון ארוך טווח, ומחויבות לבנייתן והרחבתן של מערכות היחסים עם השכנים. משמעות הדבר היא פיתוח אסטרטגיה שחורגת מהטווח המוגבל של צינורות גז. על מנת לשרטט את מסלול הטוב ביותר קדימה, ישראל זקוקה לשיח כן על הסיכוי למנף את משאביה האנרגטיים לכדי שינוי מהותי ברמה האזורית.

שיתוף פעולה אנרגטי בין מדינות אינו מוביל בהכרח ליחסים מדיניים משמעותיים יותר. קשרי האנרגיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים מוכיחים זאת, למרות שהוא הניב עבור כולן שטף אנרגיה מקומית במחיר משתלם. ניהול משאבים ותחומי שיפוט נותרו סוגיות רגישות עבור הפלסטינים, השואפים לצמצם את תלותם בישראל; ההסכם שנחתם ב-2014 בין השותפים בשדה הנפט תמר לבין החברות הירדניות Arab Potash ו-Jordan Bromine נתקל בהתנגדות ציבורית בעמאן וחברי פרלמנט שם דורשים לא אחת מהממשלה לסגת ממנו; גם הקולות האופטימיים ביותר בקהיר לא יטענו כי צינור גז עם ישראל ישפיע על יחס הציבור כלפי ישראל.

אין בכל אלה כדי לפסול מאמצים לחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים באמצעות שיתוף פעולה אנרגטי. אולם, על הציבור בישראל לראות נכוחה את הסיכוי המוגבל לנורמליזציה עם שכנותיו הערביות כל עוד הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. אמנם הסיכוי לשיתוף פעולה גדל, אולם תקרת הזכוכית נותרה גבוהה. יש להתייחס באותה מידה של פיכחות לשותפויות אנרגטיות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.

עוד ב-2016 התייחסו פקידים ישראלים וטורקים לאפשרות שיתוף פעולה אנרגטי בין המדינות כסיבה עיקרית לפתרון מחלוקות. שנמוך היחסים ב-2010 נבע מפרשת המרמרה, אולם האופטימיות שפיוס יסלול את הדרך לחוזי גז טבעי עתידיים העניקה מוטיבציה לשני הצדדים. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא סביר שישראל וטורקיה ישקלו שותפות מעין זו, והדבר ממחיש את טיבן הבלתי צפוי של הרוחות הגיאו-פוליטיות באזורנו. השחקנים מתחרים בינם לבין עצמם על כיוון זרימת משאבי האנרגיה שלהם.

חיזוק הקשרים בין ישראל, קפריסין ויוון הוא תוצר לוואי של מערכת היחסים העכורה בין ישראל לטורקיה בעשור האחרון. אחר פרשת המרמרה קיוו בירושלים שאפשר יהיה להחליף את הערך האסטרטגי של אנקרה בשותפים אזוריים אחרים. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שנוצרה כתוצאה מכך וזכתה לכינוי "משולש האנרגיה", מהווה הישג משמעותי עבור הדיפלומטיה הישראלית. עם זאת, בניקוסיה ובאתונה חוששים שיום יבוא ואנקרה תושיט עלה זית לישראל. האם ייפגעו מאמציהם במידה שטורקיה תציע לישראל הצעה שהיא לא תוכל לסרב לה? כיצד ישראל תאזן בין הרצון לבנות מחדש את קשריה עם טורקיה לבין המחויבויות שלה לשותפיה ההלניים?

העובדה שאין כרגע היתכנות טכנית ומסחרית להקמת פרויקט דגל שבו תומכות ישראל, יוון וקפריסין – צינור הגז באגן המזרחי של הים התיכון – מדאיגה אף היא. בעוד האיחוד האירופי בוחן את היתכנות הצינור, הירידה במחירי הגז הטבעי בעולם והזמינות של אנרגיה זולה יותר עבור השוק האירופי, מציבים סימני שאלה רציניים בנוגע למיזם זה. בהתבסס על הנתונים הקיימים, ספק אם מחיר הגז הטבעי שישראל תייצא לאירופה יהיה תחרותי, בהינתן העלויות הכרוכות בהעברתו בצינור לאיטליה או לנקודה אחרת באיחוד. חרף התמיכה הפוליטית בפרויקט, רבים בתעשיית האנרגיה מביעים ספקות באשר למימושו.

התפתחויות אלה מטרידות את קובעי המדיניות בישראל. טורקיה מנסה לשוב ולהפוך רלוונטית נוכח הקמתו לפני כשנה של פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) – גוף שתפקידו לתאם בין האינטרסים האזוריים לטובת שיתוף פעולה אנרגטי ויצירת שוק גז אזורי. במהלך הקיץ, הציבה טורקיה ספינות קידוח בנקודות אסטרטגיות בים כדי לסמן את האזורים סביב קפריסין שהיא טוענת לבעלות עליהם. ב-29 בנובמבר הודיעה טורקיה כי הגיעה להסכם על גבולותיה הימיים עם ממשלת לוב (זו הנתמכת על ידי האו"ם), ובכך תקעה טריז סמלי שמאתגר את התביעות הימיות של יוון וקפריסין. המהלך גם טמן פוטנציאל לסיכון הביטחון הימי האזורי.

ישראל טוענת במשך שנים כי שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה לא נועד לדחוק את רגליהן של מדינות אחרות. אולם ככל שמהלכיה של טורקיה הפרו יותר ויותר קווים אדומים שיוון וקפריסין שרטטו, כך ישראל הצטרפה לביקורת שמתחו מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב על אנקרה. כעת נותר לראות אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת לקבוע אסטרטגיה שתכלול את טורקיה בנעשה או תדיר אותה. אם לשפוט לפי השתתפותו המתוכננת של נתניהו בפסגה השבוע, המתיחות האזורית רחוקה מסיום.

האם ישראל מקדמת מדיניות בתחום האנרגיה על מנת לממש יעדי מדיניות חוץ, או להיפך? האם על ממשלות עתידיות לשנות את המדיניות הזו בתקווה למקסם את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה אזורי או מתוך דאגה מכך שהיא מתעלמת מאינטרסים מבית? על הישראלים לשאול עצמם אם ממשלתם צריכה להמשיך להשקיע בתהליכים אזוריים אלה למען ביטחונה הלאומי של המדינה, גם אם הם לא ישפיעו לטובה על יוקר המחיה בארץ בקרוב (או אי פעם) וגם אם אין ערובה לכך שיניבו הטבות אסטרטגיות נוספות.

לנוכח החקירות המשטרתיות והמהלכים המשפטיים שננקטים באחרונה נגד דמויות מפתח באליטה הפוליטית והביטחונית, לישראלים יש סיבה טובה לספקנות בנוגע למוטיבציות של נבחריהם בתחום האנרגיה. הדרישה לשקיפות רבה יותר בקבלת החלטות בתחום זה – הכרחית. על דמוקרטיות בריאות לקדם מדיניות חוץ שמטרתה לממש את האינטרס הציבורי. ניהול שיח ציבורי פתוח, שמביא בחשבון גם את ההשלכות הפנימיות וגם את אלה החיצוניות של מדיניות האנרגיה הישראלית, יהיה צעד חשוב בדרך לכך.

המאמר פורסם בהארץ ב-2 בינואר 2020.

הפוסט הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תורכיה נקטה לאחרונה מהלך-נגד מרתק. ב-27 בנובמבר היא חתמה עם ממשלתו של א-סראג' בלוב על שני הסכמים – הסכם לשיתוף פעולה צבאי והסכם לסימון הגבולות הכלכליים הימיים בין שתי המדינות. ההסכם הימי עורר עניין אזורי ובינלאומי רב, וגרר גינויים משורה של מדינות. תורכיה אינה חתומה על אמנת הים, ויש לה פרשנות שונה ביחס לסימון גבולות המים הכלכליים בין המדינות לחופי הים התיכון. היא מערערת על זכותם של קפריסין והאיים היוונים, ובהם כרתים, למים כלכליים משלהם, ועל כן טוענת שההסכם בינה לבין לוב ראוי ועומד בכללי המשפט הבינלאומי.

יוון וקפריסין מובילות את ההתנגדות הבינלאומית להסכם. יוון אף שלחה שתי אגרות לאו"ם, בהן היא דוחה על הסף את ההסכם וקוראת למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון לדון בנושא. גם האיחוד האירופי גינה את ההסכם וגיבה את שתי המדינות ההלניות החברות בו בהתנגדותן לו. ישראל, מצדה, הביעה תמיכה ברורה ופומבית בעמדתה של יוון. רוסיה בחרה להגיב בעיקר להסכם שיתוף הפעולה הצבאי, שיש בו – לפי דוברת משרד החוץ במוסקבה –"הפרה בוטה של אמברגו הנשק על לוב".

יש להזכיר, כי לוב מפוצלת למעשה לשניים: ממשלה בראשותו של א-סראג', שמוכרת הלכה למעשה על ידי הקהילה הבינלאומית ושיושבת בטריפולי, וממשלה בהנהגת הגנרל ח'פתר, שזוכה לתמיכתן של מצרים ואיחוד האמירויות הערביות (אך "מפלרטטת" עם גורמים ומדינות נוספות, כולל רוסיה) ושיושבת בטוברוק. אין תימה על כן, ששורר חשש בינלאומי מפני החרפה נוספת במאבק הפנימי בלוב, גם לנוכח מעורבותם של
שחקנים חיצוניים לרוב.

תכליתו של המהלך התורכי והאתגרים שהוא מציב

שני ההסכמים בין תורכיה ללוב, ובעיקר זה הנוגע להתוויית הגבולות הימיים, נועדו לאתגר את מה שנתפס בתורכיה כמארג אנטי-תורכי המתהדק באזור בשנים האחרונות ושכולל כיום שיתוף פעולה מוחשי בתחום האנרגיה. תורכיה, כפי שהנשיא ארדואן אמר במפורש, רוצה להבהיר באמצעות ההסכמים כי היא תעמוד על זכויותיה באזור. את המסר הזה תורכיה מנסה להעביר גם באמצעות הקידוחים הימיים שהיא מבצעת במים הכלכליים של קפריסין (שכאמור, תורכיה אינה מכירה בהם). "הנמענים העיקריים" של המהלכים התורכיים האחרונים הם יוון וקפריסין (סביב הפרשנות ביחס למים הכלכליים הימיים), אך גם מצרים. מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון, שוררת בין מצרים לתורכיה יריבות רחבת-יריעה ועמוקה. המהלך הלובי של תורכיה מעורר כעס רב בקהיר. בתגובה, מצרים צפויה לנקוט מהלכים אינטנסיביים מול הזירה הלובית, אולי אף כדי להביא לביטול ההסכמים (אלו מוגדרים, בעגה המשפטית-מדינית, כ"מזכרי הבנה", והדבר גרר שלל פרשנויות ביחס למעמדם החוקי).

גם מבחינתה של ישראל מדובר בצעד מתריס, כפי שהתבטא בהצהרת ארדואן לפיה ישראל, יוון, קפריסין ומצרים לא יוכלו כעת לעשות דבר במזרח אגן הים התיכון מבלי לקבל את אישורה של תורכיה. המהלך התורכי מציב אתגר נוסף בפני התכנית להנחת צינור גז מישראל לאירופה, שעכשיו יצטרך לעבור דרך מים טריטוריאליים (כלכליים) שתורכיה טוענת שהם בשליטתה. על כן, בחרה ישראל להתייצב מיידית לצדה של יוון. אולם, חשוב להבהיר שישראל מצויה, לפחות בשלב זה, במה שניתן לכנות "המעגל השני" של הנמענים. כאמור, תהליך סימון המים הכלכליים בין תורכיה ולוב מתנגש חזיתית עם הפרשנות והעמדה היוונית-קפריסאית. הוא מאתגר באופן יצירתי, יש לומר, את הארכיטקטורה האזורית החדשה בים התיכון, שישראל נמצאת במידה רבה במרכזה ושמבודדת את אנקרה (גם אם ישראל מדגישה כי הבריתות שלה באזור אינן מכוונות נגד מדינה כלשהי). אולם, התקרית בין ספינת המחקר הישראלית וספינה תורכית, כמו גם זימונו של הממונה הישראלי באנקרה למשרד החוץ התורכי סביב ההסכם התורכי-לובי, מעלים את הזווית הישראלית מדרגה, ויאלצו את ישראל לשקול תגובה ישירה יותר אל מול אנקרה.

מכל מקום, בתקופה הקרובה אנו צפויים להיות עדים לפעילות דיפלומטית ענפה, שתכליתה להבטיח שהסכמים בין תורכיה ללוב לא יחריפו מדי את היחסים בין מדינות האזור – שממילא נמצאים תחת סכנת הסלמה – ואת המצב בשטח בלוב. מעניין במיוחד יהיה לעקוב אחרי המהלכים שתנקוטנה רוסיה (אליה הזדרז ארדואן כבר לפנות) – שנמצאת בקשר מורכב וסותר-לעיתים עם שני הצדדים בלוב, למרות שמבחינתה הזירה
הסורית (בה יש לה קשר קרוב עם תורכיה) היא חשובה יותר; ומצרים – שממלאת תפקיד מרכזי ביותר בארכיטקטורה החדשה במזרח אגן הים התיכון, ושהזירה הלובית מרכזית עבורה.

מבחינתה של ישראל, ראוי לה לדבוק במערכת היחסים האזורית, שנבנתה בעמל רב בשנים האחרונות, ובהצלחה לא מבוטלת, ובתמיכה בעמדותיהן של בנות בריתה במזרח אגן הים התיכון. הארכיטקטורה הנוכחית משרתת היטב את האינטרסים הישראליים. הימנעותה של ישראל מרטוריקה ישירה בינה לבין אנקרה עומדת כעת למבחן, לנוכח המסרים התורכיים הישירים והאסרטיביים יותר. על פניו, מתבקש כעת חידוד רב יותר של העמדה הישראלית, תוך דגש על מערך הבריתות האזורי ומבלי להחריף יתר על המידה את האווירה, המורכבת ומתוחה ממילא, במזרח אגן הים התיכון.

הפוסט תורכיה ולוב מאתגרות את בעלות בריתה של ישראל בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בבחירות החוזרות הראשונות מסוגן שהתקיימו השבוע לראשות העיר איסטנבול ניצח מועמד האופוזיציה אכרם אימאמאולו את בינאלי יילדרים, ראש הממשלה לשעבר ומועמד מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) אשר זכה לתמיכה חזקה מצד ארדואן. אימאמאולו, מועמד מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) הפתיע רבים כשניצח ברוב זעום (13 אלף קולות) בבחירות שהתקיימו במארס, אך נדרש לעשות זאת שוב אחרי ש-AKP הביאה לביטול התוצאות. ניצחונו השבוע היה סוחף (770 אלף קולות), סגר את הדיון בדבר המנהיגות באיסטנבול ופתח במקביל דיון חדש על הסיכויים לחילופי שלטון גם ברמה הלאומית.

המאמר פורסם בהארץ ב-26 ביוני 2019

הפוסט מסר מעודד מאיסטנבול לאופוזיציה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שבע פעמים פקדו אזרחי טורקיה את הקלפיות בחמש השנים האחרונות: הם הצביעו בבחירות לנשיאות, בבחירות לפרלמנט, בבחירות לרשויות המקומיות ובמשאלי עם. פעם אחר פעם הייתה ידם של רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגתו על העליונה. כך היה, למעשה, בכל מערכות הבחירות שהתקיימו בטורקיה מאז עלתה מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) של ארדואן לשלטון בנובמבר 2002.

ממערכת בחירות אחת לשנייה נאלצה האופוזיציה בטורקיה להתמודד עם יריבים פוליטיים המבצרים את שלטונם ואת אחיזתם, וגם עם מגבלות הולכות וגדלות לנוכח השלטון הריכוזי שביסס ארדואן. במערכות הבחירות האחרונות נסדקה בקרב קבוצות מרכזיות בטורקיה האמונה בטוהר הבחירות ובהיתכנות של מהפך פוליטי.

ועדיין, הציבור הטורקי לא איבד את אמונו בהליך הדמוקרטי, ויותר מ-80 אחוזים מאזרחי טורקיה הגיעו אתמול לקלפיות כדי להצביע בבחירות המקומיות, ולפי התוצאות שהתפרסמו לפנות בוקר – הפעם ראו מתנגדי ארדואן שאפשר גם להשיג ניצחונות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-1 באפריל, 2019

הפוסט אולי מכאן יצמח יריב לארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרת דיונים עם בני שיח טורקים הדגישה כי גם בשיאה של המתיחות בין ישראל לטורקיה לפני כמה חודשים נמנעו שתי המדינות מהכרזה על הורדה פורמלית של דרג היחסים, וכי עובדה זו תקל על פתרון המשבר בהינתן רצון פוליטי בכך. ניתן יהיה להציג את החזרת השגרירים כמהלך טכני בעיקרו, ולא ככזה שמבשר על שלב חדש ביחסים. שימו לב, אמרו לנו באיסטנבול, שארדואן נמנע לאחרונה מלתקוף בחריפות את ישראל. זה אינו אופייני לו, ויכול להשתנות במהרה, אך כך נהג בעבר בתקופות של מגעים שקטים בין המדינות או של רצון לשקם אמון עם ישראל ו/או ארצות הברית.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-25 בנובמבר 2018

הפוסט המתיחות בעזה והמשבר הישראלי-תורכי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל ולתורכיה יש יחסים דיפלומטיים רציפים מאז 1949 ,ותורכיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל. לאורך העשורים, התפתח בין המדינות שיתוף פעולה אסטרטגי, פעמים רבות הרחק מעיני הציבור. הקשר ידע עליות וירידות, כולל שנים של הורדת דרג היחסים. עם זאת, הוא מעולם לא נותק, גם בתקופות של מלחמות ומשברים בין ישראל לשכנותיה.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-11 באוגוסט 2017

הפוסט יש עתיד ליחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2013 חתמו קוסובו וסרביה על הסכם עקרונות להמשך המשא ומתן לקראת נורמליזציה. גם בקוסובו ובסרביה, יריבות מרות, המילה שלום לא משקפת את השיח המקובל. ב-2016 חתמו ממשלת קולומביה וארגון המורדים FARC על הסכם שלום. כמה חודשים לאחר שהופל במשאל עם, השכילה הממשלה בבוגוטה לעקוף את משאל העם ולאשר את ההסכם. ובז'נבה נפגשים בימים אלה הצדדים הנצים בקפריסין כדי לנסות ולהגיע לפתרון הסכסוך שמחלק את האי הקסום זה יותר מארבעה עשורים, בין קפריסאים-יוונים בדרום לבין קפריסאים-טורקים בצפון.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-12 בינואר 2017

הפוסט עבדו על הכימיה. השיעור הקפריסאי לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר 14 שנים לא כיהנה בטורקיה ממשלה קואליציונית והדבר נותן את אותותיו. תרבות פוליטית של פשרות וגמישות פינתה את מקומה לשלטון ריכוזי יותר ויותר, שנוקט צעדים תקיפים נגד יריבים פוליטיים ופועל להשתיק קולות ביקורתיים בתקשורת ובחברה האזרחית. ארדואן שואף להשגת שליטה מלאה על טורקיה. את שינוי שיטת המשטר מפרלמנטרית לנשיאותית אין כרגע ביכולתו לממש, עקב היעדר הרוב הדרוש לכך בפרלמנט. אך הלכה למעשה הדבר כבר קורה. המהלך שהוביל ארדואן להחלפתו של דבוטאולו הוא צעד נוסף בשינוי כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-6 במאי 2016

הפוסט ארדואן ממשיך לשנות את כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך, למשל, רעידות האדמה החמורות שפקדו את טורקיה ויוון בקיץ 1999, והמהלכים הדיפלומטיים שהובילו שרי החוץ משתי המדינות בעקבותיהן, שינו לבלי היכר את מערכת היחסים בין ההנהגות והציבור של היריבות המרות. זכור לנו גם הביקור בישראל של מלך ירדן חוסיין לאחר הטבח בנהריים בשנת 1997, במסגרתו קיים ביקורי תנחומים אצל משפחות ההרוגים, כרע ברך, והתנצל. בכך הפך המלך חוסיין אירוע שאיים לפגוע ביחסי ישראל-ירדן לכזה שתרם לדימוי החיובי של המלך ושל העם הירדני בעיני הציבור הישראלי.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-21 במרץ 2016

הפוסט דיפלומטית אסונות. הפיגוע שקירב בין ישראל לטורקיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, בזמן שתשומת הלב התמקדה בזמנו בהישג של ארדואן, את ניצני השינוי שהתרחש בטורקיה בבחירות אתמול (יום א') בישר דווקא המועמד שסיים שלישי ואחרון בבחירות לנשיאות – מנהיג המפלגה הכורדית, סלהאטין דמירטאש, שגרף כעשרה אחוזים מקולות הבוחרים.

ההישג המפתיע של דמירטאש עורר תיאבון ב"מפלגת העם הדמוקרטית" (HDP) הכורדית, ויצר תחושה שלראשונה יש למפלגה כורדית סיכוי לעבור את אחוז החסימה הגבוה (10%) ולהיכנס לפרלמנט. הדבר הוביל לבסוף להחלטת המפלגה להתמודד בבחירות הכלליות, ולהימנע מהמנהג הקודם שבו מועמדים כורדים היו מתמודדים כעצמאיים במחוזות בחירה ספציפיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-8 ביוני 2015

הפוסט הדמוקרטיה ניצחה. ארדואן בא גדול ויצא קטן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חוסר היציבות האזורי הוא פועל יוצא של כמה תהליכים היסטוריים שהבשילו בעת הנוכחית: ראשית, מאבק בתוך "בית האיסלאם" על הדת "הנכונה" או "האמיתית". מאבק זה מתנהל ברמה אחת בין הסונים לשיעים, וברמה אחרת בין קבוצות סוניות שונות, שבתוכן אל־קאעדה וארגון המדינה האיסלאמית הן שתי הגרסאות הקיצוניות והאלימות ביותר.

המאמר פורסם בהארץ ב-23 באוגוסט 2014

הפוסט לא רק זוועות במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן זכה בכ-52% מקולות הבוחרים, מעט יותר מ-50 האחוזים הדרושים לניצחון בסיבוב הראשון ומעט פחות מההישג שניבאו לו הסקרים. מסוף החודש הוא יכהן כנשיא ה-12 של טורקיה. ארדואן הקדים בבחירות את אקמלאדין איהסאנולו, המועמד המשותף של שתי מפלגות האופוזיציה החילוניות הגדולות, אשר זכה בכ-38% מהקולות, ואת סלהאטין דמירטאש, מועמד צעיר וכריזמטי שהתמודד מטעם המפלגה הפרו-כורדית ושזכה בכ-10%.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-11 באוגוסט 2014

הפוסט בדרך לעוד 10 שנות ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הביקור התקיים על רקע ההתקדמות שחלה לאחרונה לקראת פיוס ישראלי-תורכי, ומטרתו הייתה להתכונן ליום שאחרי חתימת הסכם בין המדינות. הביקור כלל סדרת פגישות ואירועים עם פוליטיקאים ודיפלומטים, שהתמקדו בהיבטים בי-לטראליים, בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ובהתפתחויות האחרונות במזרח-התיכון.

הפוסט שר החוץ לשעבר של תורכיה, יאשאר יאקיש, ביקר בישראל לקידום הפיוס בין ישראל לתורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מחאה חברתית, פרשיות שחיתות, הדלפות של הקלטות מביכות, מאבק מר מול בעל-ברית לשעבר, חסימת רשתות חברתיות, וכישלונות במדיניות-החוץ המזרח-תיכונית – כל אלה היו מנת חלקם של ארדואן ושל "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) שלו מאז קיץ 2013.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-31 במרץ 2014

הפוסט בולדוזר טורקי. ארדואן לא עוצר באדום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מורה לחיים: קווים לדמותו האניגמטית של פתוללה גּוֶלן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה צפוי לדעתך להתרחש בבחירות המקומיות שיתקיימו בתורכיה ב-30 במרץ?
בבחירות המקומיות צפויה לדעתי ירידה בכוחה של מפלגת השלטון, במיוחד באזורים העירוניים.

על פי סקרים אחרונים, נראה שבערים הגדולות כמו אנקרה, איסטנבול, איזמיר ואפילו בורסה, המועמדים מטעם מפלגת האופוזיציה העיקרית – מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) – חזקים למדי ושיעורי התמיכה בהם קרובים לאלה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שבראשה עומד ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן.

הפוסט תורכיה לקראת הבחירות המקומיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש ממשלת תורכיה ארדואן, ביטא את מורת הרוח התורכית בשורת התבטאויות חריפה. הדבר הצטייר במצרים כהתערבות בלתי-ראויה בפוליטיקה הפנימית המצרית וכקריאת תיגר על השלטון. מצרים יזמה שורה של צעדי ענישה כנגד תורכיה, שגירוש השגריר היה האחרון שבהם עד כה.

המחאה התורכית על הדחת מורסי לא נבעה רק מהתסכול של ארדואן מהדחת בעלי הברית שלו מהאחים המוסלמים. היא נבעה גם ממדיניות-חוץ המבוססת על ערכים, שבה מתגאה תורכיה. זוהי מדיניות-חוץ שלכאורה אינה מושפעת משיקולי ריאל-פוליטיק. "האזור השתנה," קבע שר החוץ התורכי אחמט דאבוטולו, "אך מדיניות-החוץ התורכית נותרת כשהייתה."

הפוסט הלך עוד שגריר: תורכיה ומצרים, עקרונות וגמישות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תקרית המרגלים החמורה התרחשה, על פי הדיווח הראשון ב"וושינגטון פוסט", בתקופת השפל של יחסי ישראל-טורקיה. בחודשים שאחרי פרסום דו"ח ועדת פאלמר של האו"ם ואחרי סירובה של ישראל לאשר את טיוטת הסכם הפיוס שהושגה בין הנושאים ונותנים של שתי המדינות. הייתה זו תקופה של עוינות, של הצהרות חוזרות ונשנות של ראש הממשלה הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן נגד ישראל ושל ניסיונות טורקיים להטיל סנקציות שונות על ישראל. טורקיה רצתה להבהיר לישראל את גובה המחיר שאותו היא משלמת על הסירוב להתנצל על פרשת המרמרה, אותה פשיטה של "שייטת 13" על המשט הטורקי לעזה שבה נהרגו 9 אזרחים טורקים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-20 באוקטובר 2013

הפוסט ההתנצלות לארדואן דווקא עשתה טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, השנה לאירוע יש חשיבות נוספת. לא רק בגלל הביקורת שהטיח האיחוד האירופי בממשלת תורכיה על שימוש מוגזם בכוח אל מול המחאה החברתית האחרונה, אלא גם כי בסתיו 2016 מציינים חמישים שנה לחתימת ההסכם התורכי-אירופי הראשון. מציינים. לא חוגגים.

כל שנה שחולפת גורמת לעוד תורכים להתפכח מהחלום האירופי. המשבר הכלכלי האירופי הופך את החלום לאטרקטיבי פחות. השנה הוא גם הפך לישים פחות, לאור בחירתה מחדש של מרקל בגרמניה. מרקל מתנגדת להצטרפות תורכיה כחברה מלאה, ומנסה לקדם במקום זאת מודל של "שותפות מועדפת". ללא תמיכת גרמניה, המדינה המרכזית באירופה כיום, אין לתורכיה סיכוי להתקבל לאיחוד.

הפוסט החלום ושברו: חמישים שנה ליחסי תורכיה והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לארדואן היה דרוש שינוי, בייחוד כשבטורקיה כבר אפשר לחוש במערכות הבחירות המתקרבות – לרשויות המקומיות, לנשיאות ולפרלמנט. ואכן, השבוע חזר ארדואן לקחת יוזמה ולנסות לעצב סדר יום לאומי לטורקיה. הוא הציג חבילת רפורמות רחבת היקף, שמטרתה המוצהרת היא חיזוק הדמוקרטיה הטורקית. המרכיבים העיקריים בחבילה הם אפשרות הורדת אחוז החסימה הגבוה העומד כיום על 10%; ביטול האיסור על חבישת כיסוי ראש במרבית מוסדות הציבור; והרחבה משמעותית בזכויות המיעוט הכורדי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-5 באוקטובר 2013

הפוסט שלוש הקריצות של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן חיכה, ציפה וקיווה לתקיפה האמריקנית. לראשונה זה זמן רב הסתמן סיכוי כלשהו שהרטוריקה האנטי-סורית שלו ושל וממשלתו תזכה לגיבוי צבאי משמעותי מגורם בינלאומי, שיצמצם את הפער בין הכמיהה הטורקית להפלת הנשיא בשאר אסד, לבין חוסר היכולת לגרום לזה לקרות. בימים בהם תקיפה אמריקנית הצטיירה ככמעט ודאית, דאגו דוברי ממשלת טורקיה להעביר מסר ברור לאמריקנים. טורקיה אינה מסתפקת בתקיפה מוגבלת או כירורגית, הם אמרו. היא מעוניינת במהלך רחב שיוביל להפלתו של אסד.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וואלה" ב-28 בספטמבר 2013

הפוסט מי יעזור עכשיו לארדואן להפיל את אסד? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

והנה, עם תום קיץ 2013 – אין לתורכיה שלום בבית, אין לה שלום בעולם, וסכסוכים עם השכנים – יש ויש. הדבר מציב קשיים רבים בפני ארדואן. לראשונה מזה כעשר שנות כהונה – מסתמן שהוא כבר אינו מנהיג כל-יכול בזירה הפוליטית התורכית. התבטאויותיו של ארדואן בחודשים האחרונים מראות כי לא קל לו להסתגל למצב החדש. כרגע, תקוותו היא שתקיפה אמריקאית בסוריה תשיב לידיו את המומנטום.

הפוסט אור אמריקאי בקצה המנהרה של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שנתיים חלפו, וארדואן הפך לאורח בלתי רצוי במצרים, לפחות מצד השלטונות. לאחר הפלת מורסי, השמיעו ארדואן ושרים בממשלתו הצהרות משתלחות נגד הצבא המצרי ומדיניותו. ארדואן התייחס להפלת מורסי כאל פגיעה בדמוקרטיה ובגידה ברצון העם, קבע כי טורקיה לא תוכל לשבת בשקט לנוכח המתרחש במצרים, והתייצב בבירור לצדם של האחים המוסלמים.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וואלה" בתאריך ה-25 באוגוסט 2013

הפוסט מצרים וטורקיה: סופו של ירח הדבש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במילים אלו הגיב ארדואן להדחתו של מורסי מנשיאות מצרים. ארדואן דיבר על מצרים, אך כיוון גם לטורקיה. גזר הדין החמור בתיק ארגנקון הוא נקודת שיא במהלך שמוביל ארדואן בעשור האחרון לשנות מן היסוד את מעמד הצבא בטורקיה, ולהביא לתום עידן ההפיכות הצבאיות במדינה. רבים בטורקיה רואים בכך מהלך חיובי שמחזק את הדמוקרטיה. ואולם, תיק ארגנקון מעלה חששות כבדים שהמהלך הלך רחוק מדי, ומשמש כלי בידי הממשלה לסתום פיות לאופוזיציה לגיטימית.

הצבא הטורקי היה רגיל לתמרן את הדרג המדיני, להפיל ממשלות מכהנות, למנות ראשי מדינה, ולנסח חוקות. הוא עשה זאת בשורה של הפיכות צבאיות והתערבויות פוליטיות, ששיאן ב-1960, 1971, 1980 ו-1997. כל זאת, בשם ההגנה על עקרונותיו של כמאל אטאטורק. בעשור האחרון ארדואן פעל ביסודיות, בעקביות אך בעיקר בהדרגה כדי להביא להחלשת מעמד הצבא מבחינה פוליטית, ציבורית ומשפטית.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-6 באוגוסט 2013

הפוסט המשחק הכפול של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התנצלות של נשיא מדינת ישראל על הרג תשעת האזרחים התורכים על המרמרה ופיצויים למשפחותיהם תסלול את הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה. בתמורה יצטרך ארדואן לוותר על התביעה כי ישראל תסיר את המצור מעל עזה.

אוזדם סאנברק, מבכירי הדיפלומטים התורכים ומי שהיה נציגו של רג'פ טאיפ ארדואן לוועדת החקירה של האו"ם בעניין המשט, מבקש להעביר מסר לציבור ולמקבלי ההחלטות בישראל: סאנברק חושש ש"אם לא יהיה פתרון קרוב למשבר הישראלי-תורכי, המשבר עלול להגיע לנקודה בה יהיה בלתי-הפיך. הדברים מתקשים כמו אבנים, ואסור לתת לזמן לעשות זאת. אם נאחר, ההבדלים בין המדינות יגברו ויאפילו על האינטרסים המשותפים. כבר לא נוכל להתגבר על כך, והדבר עלול להוביל להידרדרות נוספת ביחסים".

הדברים נאמרו במהלך מפגש דיאלוג מדיני שהתקיים בספטמבר 2012 באיסטנבול בין מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית למכון (התורכי) למגמות פוליטיות גלובליות – GPoT Center. במפגש שעסק באביב הערבי, במשבר בסוריה, וביחסי ישראל-תורכיה השתתפו מהצד התורכי חוקרים, עיתונאים בכירים, שגרירים וגנרלים בדימוס. המפגש עורר עניין תקשורתי רב בתורכיה, והעיד על רצון ונכונות בתורכיה לנהל דו-שיח עם גורמים ישראליים ולהבין טוב יותר את עמדותיה וכוונותיה של ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בפורום לחשיבה אזורית ב-12 באוקטובר 2012

הפוסט הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חוסר היציבות הפנימית באזור יצר סוג חדש של איומים: לא כאלו הנובעים מעוצמתן של שכנותינו, אלא דווקא מחולשתן. השילוב של לחץ פנימי כבד על השלטון המרכזי במדינות כמו מצרים וסוריה, ושל הקושי המעשי של משטרים אלו להשליט את מרותם בשטחם, יוצר איומים אסטרטגיים, אופרטיביים וטקטיים חדשים על ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-17 בינואר 2012

הפוסט מזרח תיכון חלש, הכר את השכן החדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.