קראו את המאמר המלא

הפוסט נורמליזציה מתוך כוח: הזדמנות או אשליה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט התוצאות הבלתי מכוונות של מלחמת ישראל-איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט ברית בערבון מוגבל: המלחמה עם איראן כמקרה בוחן למדיניות החוץ של טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על כן הנחה רווחת ערב הפעולה הצבאית הישראלית נגד איראן הייתה שישראל לא תתקוף באיראן—התקפה שעלולה להביא למלחמה בהיקף נרחב. הנחה זאת התבססה על התלות הישראלית המאוד גבוהה בארה״ב מבחינה צבאית ומדינית כאחד, אשר איננה מאפשרת פעולה צבאית בהיקף נרחב נגד איראן בלי אישור של ארה״ב.

למרות הכחשות ראשוניות, ברור כעת שהיה אישור אמריקאי לפעולה הישראלית. ארה״ב גם משתתפת בהגנה על ישראל—בדומה לפעילותה בהתקפות איראניות קודמות באפריל ובאוקטובר 2024. לפי ההיגיון של דברי הנשיא, ניתן לצפות להתפתחויות הבאות:

1. ארה"ב לא תשתתף בפעילות התקפית ישראלית—למרות שהיא נחוצה מאוד לשם השמדה מלאה של תוכנית הגרעין האיראנית.

2. ארה״ב רואה בהצלחות הצבאיות הישראליות מנוף להחזרת איראן לשולחן המו"מ הדיפלומטי על תוכנית הגרעין שלה—אבל עתה בתנאים הרבה יותר נוחים להשגת הסכם גרעין שיענה על הדרישות האמריקאיות למניעת העשרת אורניום ע״י איראן.

השאלה בהקשר זה היא האם ממשלת ישראל תראה באופן חיובי חזרה למו״מ דיפלומטי לאור חששות הממשלה, שבכל הסכם טמונה סכנה אפשרית של שימור כלשהו של תוכנית הגרעין האיראנית.

3. כבעל השקפות לא-ליברליות, מבחינת הנשיא טראמפ אין חשיבות לאופי הפנימי של השחקנים, כלומר לאופי המשטר. מבחינות מסוימות אולי אפילו קיימים יתרונות להשגת הסכמים עם מנהיגים "חזקים", הנהנים מחופש פעולה גדול מאוד ובלי אופוזיציה משמעותית. על כן לא נראה שהנשיא יהיה שותף—לפחות לא בשלב זה—לתקוות של רבים בישראל לשינוי משטר באיראן ולהפלת משטר האייטולות.

4. אסור לישראל להיתפס כדוחפת את ארה״ב למלחמה – אם הדבר הוא בניגוד למדיניות וושינגטון. ממילא קיים יסוד בדלני משמעותי בקרב תומכי טראמפ (תנועת MAGA) שמתנגד מאוד ליציאת ארה״ב למלחמות בכלל ובמזה״ת בפרט—לאור הכישלונות והמחירים הגבוהים של התערבויות אמריקאיות קודמות באזור: עיראק (2003) ואפגניסטאן (2001) וכן ההתערבות המאוד בלתי-מייצבת בלוב (2011). כמובן גם במפלגה הדמוקרטית קיימת התנגדות רחבה מאוד ליציאת ארה״ב למלחמות במזה״ת מעבר לפעולות הגנתיות על ישראל.

5. כל החישובים הללו עלולים להשתנות אם איראן תעשה את הטעות ותתקוף את הכוחות האמריקאים המוצבים במזה״ת.

הפוסט ההתפתחויות הצפויות במלחמת ישראל-איראן – ניתוחו של פרופ' בני מילר, אוניברסיטת חיפה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט ישראל צריכה להכיר במדינה פלסטינית – כבר היום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט נורת אזהרה – וחבל הצלה: המסר הכפול מביקור טראמפ במדינות המפרץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את הפוסט המלא

הפוסט שקט, מספחים – נדב תמיר ב"זמן ישראל", מאי 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט טראמפ בוחר בסעודיה: ישראל נותרה מחוץ למשוואה האזורית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין ה-13-15 במאי ערך נשיא ארה"ב טראמפ ביקור ראשון במזרח התיכון לאחר היבחרו לכהונתו השניה. הנשיא עצר בערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות והתמקד בקידום עסקאות כלכליות בתחום הסחר הביטחוני וטכנולוגיה מתקדמת בטריליוני דולרים. טראמפ ניצל את הביקור להיפגש ולשוחח עם מנהיגים רבים מהאזור ובכללם שליט סוריה החדש א-שרע ואף נשיא תורכיה ארדואן, הסיר את הסנקציות על סוריה ללא תנאים לבקשת ערב הסעודית וקידם את המשא ומתן עם איראן על הגרעין. ממשלת ישראל בחרה בהמשך המלחמה בעזה, על פני האפשרות להפסיק אותה, לשחרר את החטופים, להחליף את חמאס בגורם שלטוני פלסטיני אחר, ולהצטרף להתפתחויות האזוריות החשובות שטראמפ מחולל.
להלן תגובות מומחי ומומחות מיתווים לביקור והשלכותיו:

הבידוד המדיני

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: מסע העסקים של טראמפ למזרח התיכון והצהרותיו מציבים בפנינו מציאות ברורה – הנשיא האמריקאי ויתר בשלב זה על שילוב ישראל ושיקוליה במדיניות החוץ שלו. חידוש המלחמה בעזה הופך את ממשלת ישראל למכשול ממשי במימוש תוכניותיו האזוריות. איש העסקאות הגדולות מבין את מה שמדינות האזור כבר אומרות מזה מספר חודשים – לממשלת ישראל פשוט אין מה למכור בתחום המדיני. אך כשהממשל האמריקאי אומר זאת, ההשלכות לביטחונה של ישראל ומעמדה מהותיות. ממשלת נתניהו, שצמצמה את מדינות החוץ שלה לתלות מרצון בטראמפ, מגלה שאין לה במי להיתלות. מדיניותה המשיחית שוחקת את הנכס האסטרטגי-ביטחוני המרכזי של מדינת ישראל – יחסיה המיוחדים עם ארה"ב.

עקרון אחד של הברית המיוחדת הזו – שימור היתרון האיכותי הצבאי של ישראל – כבר בוטל באופן הלכה למעשה בעסקאות הנשק חסרות התקדים של ארה"ב עם מדינות המפרץ. הדילוג מעל ישראל מספק התפכחות כואבת לימין הקיצוני שגילה שטראמפ אינו המנהיג ההיסטורי תומך הסיפוח לו שיוועו. משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל.  בימין הקיצוני חיפשו נץ אמריקאי וקיבלו איש עסקים עם מחויבות מוגבלת לקשר המיוחד עם ישראל – בטוח בהשוואה לקודמו המושמץ. הוא יאפשר לישראלים לעשות לפלסטינים ככל העולה על רוחם המשיחית, אך זאת כל עוד הם לא פוגעים בתוכניות הענק שלו באזור. בכך מדיניות טראמפ היא בשורה רעה כפולה לישראל – פעם אחת משום שהוא החליט לוותר על התחשבות באינטרסים הישראלים במהלכים קריטים, ושנית, משום שהוא נמנע מלהציל את ישראל מעצמה וקיצוניה. 

הזווית הסורית

ד"ר נמרוד גורן, נשיא ומייסד מכון מיתווים; מנהל-שותף של Diplomeds – המועצה לדיפלומטיה ים-תיכונית: ביקורו של נשיא ארה"ב טראמפ באזור הציג גישה אמריקאית חדשה כלפי סוריה. הפגישה שקיים טראמפ עם א-שרע, המילים החמות שהרעיף על המנהיג הסורי, וההחלטה להסיר את הסנקציות מעידות על חיבוק אמריקאי לתהליך השינוי שמתרחש אצל שכנתינו הצפונית. שינוי המדיניות האמריקאי מעלה חששות בממשלת ישראל, שפעלה לקדם את המשך הסנקציות האמריקאיות על סוריה. ואולם, במקום ששינוי זה יגביר את המתח בין ארה"ב לישראל, הוא יכול גם להיות הזדמנות להנהגה הישראלית לעצור, להעריך מחדש את מדיניותה כלפי סוריה, ולשנות כיוון.

באופן מסורתי, ישראל מגיבה לשינויים אזוריים בדאגה, סקפטיות, ושימת דגש על איומים. היא עושה כן גם במקרים בהם בעלות ברית מהמערב והמזרח התיכון מזהות הזדמנויות בשינוי, ולעתים קרובות מגזימה בתגובתה. כך קרה, למשל, עם פרוץ האביב הערבי, וכך קורה גם היום, ביחס לסוריה. הגישה הישראלית השלילית הגורפת כלפי תהליך השינוי בסוריה, התיאור של א-שרע כגורם עוין בהכרח, הפעולות שנוקטת ישראל נגד כינון שלטון מרכזי יעיל בתוך סוריה, ואופי התקיפות הישראליות והנוכחות הצבאית בשטח סוריה – מובילים להחמצת הזדמנויות מדיניות, להסלמה שאינה הכרחית, ולביקורת בינלאומית רבה עוד יותר.

יש הגיון בחשש הישראלי מההתפתחויות בסוריה, אך ההתמודדות איתו צריכה לכלול מתן צ'אנס לתהליך השינוי שם, פתיחות לדיאלוג ותיאום עם גורמים באזורי, הפגנת כבוד כלפי הריבונות הסורית והסכמים בינלאומיים, מינוף הצהרותיו המתונות של א-שרע ביחס לישראל והסכמי אברהם, והפקת תועלת מהמעורבות המשמעותית בסוריה מצד בנות בריתה של ישראל. ביקורו של טראמפ צריך לשמש קריאת השכמה עבור ישראל. כזו שתוביל אותה להשתמש בארגז הכלים המדיני ולא רק הצבאי, לעצב מציאות חדשה בגבולה הצפוני דרך כינון שותפויות ולא התבססות על עימותים, ולמנוע מההזדמנויות האזוריות החדשות לחמוק.

השגריר לשעבר מיכאל הררי, עמית מחקר ומדיניות: הזווית היותר מעניינת סביב ביקור הנשיא האמריקני במפרץ נוגעת להסרת הסנקציות האמריקניות על סוריה, ולמעשה מתן "כשרות" למשטר החדש של אל-שרע. טראמפ הודה שנענה בכך לפנייתם של מנהיגי סעודיה ואף תורכיה, ובכך שיקף את מערך הכוחות העדכני באזור. מדובר בזריקת עידוד משמעותית ביותר לאל-שרע, שאמורה לפתוח את הדרך (אמנם עדיין ארוכה) לסיוע כלכלי בינלאומי, מה שיאפשר לו לחזק את מאמציו להרחיב את שליטתו במדינה. בעינם עומדים סימני שאלה מרובים ביחס למבנה המשטר, האם פדרלי באופן זה או אחר, וכיצד הוא יבטיח את אמונם של מגוון המרכיבים העדתיים במדינה. ביחס למיעוט הכורדי נותר לבחון את המשמעויות וההשלכות המעשיות להחלטתה של המחתרת הכורדית (ה-PKK) להתפרק מנשקה, לה השפעה לא מבוטלת על מספר זירות – התורכית, העירקית והסורית.

מבחינת ישראל, מדובר במהלך דרמטי, שככל הנראה לא ננקט בעצה אחת עימה. יש בכך צעד ומסר ברורים, לפיהם ממשלו של אל-שרע מקובל על השחקנים העיקריים באזור, וכעת גם על ארה"ב (צרפת כבר הלכה, כהרגלה, צעד אחד קדימה לפני כולן בזירה הבינ"ל). ישראל תהא חייבת להפנים, כי מדובר כעת ב"משחק חדש" בזירה הסורית, שישפיע על מרחב התמרון הרחב (מדי), שנטלה לעצמה. זה מחייב קבלת החלטות מהירה, שכן עתה תצטרך להתחשב, ולתמרן, מול שורה של שחקנים מרכזיים, שיש להן עניין בהצלחתו של אל-שרע – סעודיה, תורכיה וארה"ב, ובעקבותיה יש להניח ששחקנים נוספים יישרו עימה קו. זה אמנם לא קשור באופן ישיר לשאלת המלחמה בעזה, אולם הכתובת ברורה מאד: כעת (וכמובן באיחור לא מבוטל מצד ישראל) הזמן לדיפלומטיה, המבוססת על ההתפתחויות הדרמטיות בשטח בחודשים האחרונים.

איתן ישי, ראש תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במיתווים: פגישתו ההיסטורית של הנשיא טראמפ עם נשיא סוריה – הראשונה בין ראשי שתי המדינות מזה 25 שנה – מסמנת שינוי משמעותי בדינמיקה האזורית ועשויה לשקף את כוונתה של ארצות הברית לקחת חלק פעיל בעיצוב עתידה של סוריה בעידן שאחרי אסד. ההכרזה על הסרת חלק מן הסנקציות המושתות על סוריה, לצד תמיכה נלהבת מצד מדינות ערב, מאותתת על שילובה מחדש של המדינה מוכת ההרס והחורבן בקהילה הבינלאומית, ועל תקווה אזורית משותפת ליציבות ולשיקום. בהקשר זה, בולטת ישראל כסמן בדלני באזור. בשעה שסוריה ניצבת בעיצומו של תהליך עיצוב-מחדש בקנה מידה היסטורי, ישראל נותרת דבקה בעמדתה כשהיא משמרת נוכחות צבאית בשטח סוריה ומבטאת חוסר אמון בתהליך בנייתה מחדש של שכנתה מצפון תחת המשטר החדש, ובנשיא סוריה החדש שזהותו נותרת מעורפלת – בין אחמד אל-שרע הלבוש בחליפה לבין הג'האדיסט הקיצוני אבו מחמד אל-ג'ולאני. בבסיסו, חוסר אמון זה עשוי להיות מובן, אלא שסירובה של ישראל לנסות להבין או לתקשר עם ההנהגה המתהווה עלול להתגלות כשגיאה אסטרטגית והחמצת הזדמנות היסטורית.

הדבר נראה כמקבל משנה תוקף לאור ההתייחסויות של אל-שרע ובכירים בממשלו לאפשרות של נורמליזציה עם ישראל – סימן שלמרות היותו ראשוני, שברירי וכנראה לא ישים בשלב זה, מעיד כי הזדמנות ממשית לפריצת דרך עשויה להתגלות לבסוף כדבר ישים. הצעדים בהם נוקטת ישראל למול הזירה הסורית עלולים בסופו של דבר לפגוע בה כמשל נבואה המגשימה את עצמה: ככל שתתמיד בהתייחסותה לסוריה כאל מדינת אויב, וככל שתמשיך לנקוט בגישה צבאית-ביטחונית במהותה, בצעדים וברטוריקה לוחמניות, הסבירות שסוריה תמשיך להוות מדינת אויב ואיום צבאי-ביטחוני הולכת וגדלה. בשעה שאיראן וחיזבאללה נחלשו באופן משמעותי בסוריה ובלבנון, ובשעה שתורכיה עולה כשחקן מרכזי וכמושכת בחוטים בסוריה החדשה, ישראל מסתכנת בפספוס הזדמנות היסטורית לפעול לעיצוב גבולה הצפוני באופן העונה על האינטרסים קצרי וארוכי הטווח שלה. דבר זה לא יצריך בהכרח ויתורים דרמטיים מצד ישראל, לפחות לא בשלב ראשון, אלא נקיטה בצעדים דיפלומטיים מדודים שמטרתם ליצור תשתית למערכת בסיסית של אמון הדדי – כזו המבוססת בראש ובראשונה על הכרה של צד אחד במשנהו, לצד יוזמות שונות לבניית אמון. לישראל יש אינטרס מהותי בהתייצבותה של מדינה סורית יציבה ומתפקדת, והדבר צריך להניע אותה לפעולה. הגם שפתיחת ערוץ דיפלומטי ישיר עם סוריה עלולה להיות מאתגרת על רקע האקלים הפוליטי הנוכחי, בידודה האזורי של ישראל הופך את האתגר לגדול ומורכב עוד יותר. אילו הייתה ישראל פועלת בתיאום עם שותפיה בוושינגטון ובעולם הערבי, היא יכולה הייתה לזכות בהשפעה רבה יותר ובתדמית של שחקן אזורי מהימן ונדרש בעיצוב עתידה של סוריה.

הזווית הפלסטינית

ד"ר עומר צנעני, מנהל התכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני: ביקור טראמפ במפרץ הוא חלק מצונאמי מדיני. תוצאות הביקור משתלבות עם המשא ומתן המתחדש לעסקת חטופים, עם הלחצים בתחום ההומניטארי, ועם מהלכי מקרון לקידום חזון שתי המדינות. טראמפ עוקף את נתניהו ומעצב מדיניות אסטרטגית אזורית, ולנתניהו אין תשובה, חוץ מלהמשיך "לדפוק את הראש" בקיר העזתי…. הפגיעה במעמד האזורי של ממשלת ישראל נרשמת לא רק במפרץ ובוושינגטון אלא גם באירופה. המצע כיום נוח ובשל למהלכים קשים מבעבר נגד ממשלת ישראל (ביטול הסכם האסוציאציה? קידום ההכרה במדינה פלסטינית? סנקציות ממוקדות?) במיוחד על רקע פשעי המלחמה ומהלכי הסיפוח של נתניהו. לפגיעה במעמד ישראל יש השלכות מיידיות גם במימד הביטחוני הישיא. היא מעודדת את חמאס ודרך ההתנגדות.

אם לא תהיה עסקה קרובה לסיום המלחמה, אנו צפויים לעלייה ברף הטרור – כדי להפגין עמידה איתנה, להמחיש את אי התוחלת בהמשך המלחמה, וגם כדי להגביר את הלחץ על ממשלת נתניהו. תוצאות ביקור טראמפ במפרץ משליכות על ההיבט הביטחוני גם בטווח הארוך. אמנם יש לקיים בדיקה מעמיקה ודקדקנית של תכני העסקה האמריקאית-סעודית ומידת התיאום המקדים עם ישראל כדי להשיב בביטחה האם יש כאן פגיעה ממשית בהבטחה האמריקאית לשמור על היתרון האיכותי של צה"ל, אולם עצם החתימה על העסקה לבדה היא סמלית ומעבירה מסר בעייתי. בבחינה כוללת של משמעות הביקור, בהחלט ייתכן שחלון ההזדמנויות בזירה הפלסטינית והאזורית ייפתח מחדש עם כינונה של ממשלה חדשה בישראל. אולם אז תנאי הפתיחה יהיו קשים יותר מבחינת ישראל, אשר יהיו ברשותה פחות מנופים, והצדדים האחרים – מדינות האזור והפלסטינים – יצטרכו אותה פחות. 

הזווית האירופית

ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה: כאשר טראמפ נכנס לתפקיד, באירופה ובאיחוד האירופי רבים ציננו את הביקורת על ממשלת ישראל מתוך חשש לעימות עקיף עם טראמפ. אולם השבועות האחרונים מראים לאירופים שהפערים בין טראמפ לנתניהו מתרחבים, וממשלת ישראל נותרת מחוץ לתמונה. ארה"ב מנהלת משא ומתן ישיר עם איראן על הסכם גרעין, מגיעה להפסקת אש עם החות'ים שממשיכים לירות על ישראל, דואגת לשחרור עידן אלכסנדר מעל הראש של הממשלה הישראלית, ומדלגת על ישראל במסגרת ביקורו של טראמפ באזור. המסר ברור לאירופים: טראמפ תופס מרחק מנתניהו, בזמן שהממשלה בירושלים מתיימרת להעלות הילוך במלחמה מול חמאס, וממשיכה בסגר על הרצועה. מבחינת האירופים הסגר עומד בניגוד למשפט הבינלאומי וההומניטרי. ובהעדר תכנון חלופה שלטונית לחמאס ביום שאחרי, ברור לכל שהמלחמה בחמאס חסרת תוחלת מדינית.

בין הדיווחים על מצב הרעב ברצועה לתכנון "מרכבות גדעון", לאירופים נמאס. הם מבינים שזה הזמן להשמיע את קולם, ובייחוד לנסות ולהפעיל לחץ על הממשלה להכניס סיוע ולא לפתוח במבצע הצבאי. בשבוע האחרון יש גל שסוחף מדינות רבות באיחוד האירופי (הספירה נכון ליום רביעי בצהריים היא 11 מדינות, ואחרות מתלבטות), שקוראות לבחון את המסד ליחסי ישראל והאיחוד האירופי (סעיף 2 בהסכם האסוציאציה), שעל בסיסו ניתן לצמצם במידה רבה את שיתופי הפעולה עם ישראל. לצד הולנד עומדת צרפת, שבדיה ובלגיה – מדינות שהממשלות שלהן נחשבו ידידותיות (יחסית) לישראל. זהו איתות ברור שלמחנה הולך וגדל של ממשלות באירופה נמאס מהמלחמה חסרת התוחלת שישראל מנהלת בעזה, והן רוצות להפעיל לחץ על ישראל ולאותת לה שתשנה את מדיניותה. 

רינה בסיסט, עמיתת מחקר ומדיניות במיתווים: בחודשים האחרונים הגבירה פאריז את המעורבות האזורית שלה במזרח התיכון בשלוש זירות – לבנון, סוריה ועזה – מתוך הערכה כי וושינגטון מפנה את תשומת הלב שלה לכיוונה של בייג'ינג ולכיוונה של טהרן. כעת, עם הביקור של טראמפ במפרציות, מתברר לצרפתים כי התפיסה שלהם על ואקום אמריקאי במזרח התיכון הייתה שגויה, או לפחות לא לקחה בחשבון מספיק את יסוד ההפתעה של הנשיא טראמפ. עם זאת, הנשיא עמנואל מקרון לא מתכוון לוותר, והוא מנסה למנף את המעורבות האמריקאית המחודשת כדי לדחוף את היוזמה שלו לקידום פתרון שתי המדינות והכרה במדינה בפלסטינית. המעורבות האמריקנית המחודשת גם מכריחה אותו, ואת האירופאים בכלל, לחשב מסלול מחדש בכל הקשור לסוריה.

עד הנסיעה של טראמפ למפרציות, מקרון הרגיש כנראה שהוא מצליח למצב את פאריז בקו הראשון בזירה המזרח תיכונית. ואולי דווקא המחלוקות עם האמריקאים הן אלה שעודדו אותו לאמץ גישות יותר אקטיביסטיות. בלבנון, פאריז התעקשה לשחק תפקיד מרכזי בעיצוב הסכם הפסקת האש בין ישראל לממשלת לבנון, למרות חוסר ההתלהבות האמריקאית והישראלית מהמעורבות שלה. בסוריה, פאריז מיהרה להשיק את ביטול הסנקציות מול המשטר החדש, בניגוד לוושינגטון שאימצה את הקו הישראלי הזהיר הרבה יותר. בעזה, מקרון מוביל קו ניצי מול ממשלת ישראל, כולל היוזמה לערוך את כנס שתי המדינות ביוני עם הסעודים. ההחלטה לקיים את הכנס בניו יורק במקום בפאריז, נבעה בזמנו מההכרה שקידום מהלך מדיני אמיתי מחייב סיוע ושותפות אמריקאית. בינתיים, בוושינגטון לא החליטו האם להצטרף ליוזמה זו. שורת ההחלטות של טראמפ לפני ובעת הביקור שלו במפרציות – בעיקר ביטול כל הסנקציות על סוריה וקידום אגרסיבי של עיסקת חטופים/הפסקת אש – שומטת את הקרקע מתחת לבכורה הצרפתית. וזה אולי מסביר, חלקית לפחות, את מלחמת הציוצים בימים האחרונים בין הנשיא הצרפתי לראש הממשלה נתניהו. מצד שני, הביקורת של טראמפ על ישראל מאפשרת למקרון להיות יותר ברור ונחרץ כלפיה, מבלי לספוג ריקושטים מוושניגטון, כפי שציפו אולי בירושלים.

יחסי ישראל-ארה"ב

נדב תמיר, חבר ועד מנהל של מיתווים, ומנהל J-Street ישראל: לטראמפ היה ביקור מוצלח במפרץ הערבי בהיבטים הבילטרליים. הוא השיג הסכמים שיועילו לכלכלת ארה"ב. הגורם שמונע ממנו להשיג את תהילת העולם, כמי שיודע לקדם הסדרים ולסיים מלחמות באיזור היא ממשלת נתניהו. האינטרס הישראלי המובהק הוא הפסקת המלחמה וחתירה אל עבר קידום פתרון מדיני איזורי כולל אופק מדיני לפלסטינים. יש לקוות שטראמפ יבין את זה ויפעיל את המנופים שיש לו ולא יושפע מהשותפים של נתניהו בוושינגטון.

ד"ר אהוד ערן, חבר ועד מנהל: ביקורו של דונלד טראמפ באיזור מחדד את הנגזרות של המהפיכה הפופוליסטית של הנשיא ליחסי ישראל-ארה"ב. אף שבמישור ההצהרתי ממשל טראמפ נחשב ידידותי לישראל, השינויים המבניים שהוא מקדם מחלישים את עמודי התווך של שותפות זו. ראשית, התמעטות ההשפעה של הקונגרס – שהיה לאורך שנים בסיס דו-מפלגתי לתמיכה בישראל – מצמצמת את עוגני התמיכה המוסדיים ומגבירה את התלות בנשיא הפכפך ושאינו מחוייב לרבדים הערכיים, האסטרטגים והסמליים של יחסי שתי המדינות. שנית, הגישה העסקית של ממשל טראמפ מחלישה את העדיפות שניתנה בעבר ליחסים האסטרטגיים עם ישראל. ישראל תתקשה להתמודד עם עומק הכיסים של סעודיה ומדינות המפרץ בעסקאות נשק ובהשקעות בארה"ב. בנוסף, הדגש של הממשל על גישה של יחסי תן וקח מערערת את הבסיסים האחרים עליהם עמדה הברית עם ארה"ב. זאת, במיוחד בכל הנוגע בשחיקה בערכים הדמוקרטיים ובהשקפה הליברלית – שהיוו בסיס ערכי משותף לשותפות ארוכת השנים ונחלשו לא רק בוושינגטון אלא גם בירושלים.

ד"ר גדליה אפטרמן, חוקר במיתווים: ביקורו של טראמפ מסמל את סדר העדיפויות החדש של ארה"ב במזרח התיכון, בו ישראל ממלאת תפקיד פחות מרכזי מבעבר, בעוד סעודיה ומדינות אחרות תופסות את מקומה. ניכר כי ישראל נדרשת לקריאה מחודשת הן של סדר העדיפויות האמריקאי באזור והן של  יחסי הכוחות בין מנהיגי האזור עצמו. השאלה מי בדיוק מעצב את המזרח התיכון נותרת פתוחה; ברור שטראמפ משחק וימשיך לשחק תפקיד משמעותי, אך מדינות המפרץ מקדמות בהצלחה את האג'נדה שלהן באמצעותו.

הסגנון הבלתי צפוי של טראמפ הפך אותו למובן יותר עבור מנהיגי המזרח התיכון. למרות שמניעיו ושיטותיו אינם קונבנציונליים, הם נתפסים כעקביים וחסרי העמימות האידיאולוגית שסיבכה את ההתנהלות מול ממשלים קודמים. השחקנים האזוריים הסתגלו במהירות לחזרתו ופיתחו אסטרטגיות להשגת השפעה מרבית תחת גישתו העסקית. עם זאת, לצד ההזדמנויות, בכירים באזור מבקרים את טראמפ בחריפות וטוענים שהתנהגותו תאיץ את היחלשותה של ארה"ב באזור. בעוד שבמהלך כהונתו הראשונה של טראמפ הנורמליזציה התמקדה במדינות בעלות מעורבות מוגבלת בסוגיה הפלסטינית, כעת מאמציו מכוונים בעיקר לסעודיה. הנורמליזציה נתפסת כיום בעיקר דרך הפריזמה של חיזוק היחסים הכלכליים בין ארה"ב לסעודיה, תוך חתירה לעסקה אסטרטגית רחבה יותר הכוללת התמודדות עם השפעתה הגוברת של סין ואפשרות לניהול משא ומתן על מסגרת אזורית חדשה המשלבת גם את אירן (וסוריה). למרות שכל אלה מסמנים הזדמנות אסטרטגית פוטנציאלית עבור ישראל, לעת עתה היא נתפשת דווקא כגורם מעכב, מה שעלול להחליש את מעמדה עוד יותר.

ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים: זו לא הפעם הראשונה שיחסי ישראל וארה"ב במשבר מהותי. לאחר מלחמת יום הכיפורים למשל, תחת הממשל הרפובליקאי של ניקסון ופורד, התבצעה "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב לישראל במסגרתה הוקפאו חבילות נשק מובטחות לישראל, הממשל ערך פגישות לא-רשמיות של אנשי הממשל עם אש"ף וביטל את שיתוף הפועלה המדיני עם ישראל במוסדות הבינלאומיים. כל זה כיוון שרבין סירב להחזיר שטח משמעותי בסיני ללא התחייבות מצרית להתקדם לכיוון הסכם מדיני עם ישראל. אבל אז המציאות היתה אחרת וההנהגה היתה אחרת – היה יותר אמון בין המנהיגים, ישראל נהנתה מקונצנזוס רב בדעת הקהל האמריקאית, הלובי הישראלי היה חזק וידע לעבוד עם שתי המפלגות, וישראל היתה נכס מדיני עבור ארה"ב במאבק הגלובלי.

רבין ופורד צמחו מהמשבר והגיע להסכמות בנוגע להבטחת סיוע ביטחוני ואספקת נפט לישראל ולהענקת סיוע אמריקאי מדיני במועצת הביטחון, הקימו מסגרות לשיתוף פעולה ודיאלוג אסטרטגי, וסללו את הדרך לחתימה על הסכם הביניים ששימש בסיס להסכם השלום. ממשלת רבין נכנסה למשבר עם הממשל האמריקאי כי רצתה להבטיח שמתוך המלחמה יצמח שלום, ולא רק הסדר ביניים, ויצאה מהמשבר עם הישג ביטחוני, כלכלי ומדיני ששינה את מצבה האסטרטגי. המשבר הנוכחי עם הממשל האמריקאי הוא כמעט תמונת ראי עקומה. ישראל תחת נתניהו הפכה לנטל עבור הממשל האמריקאי של טראמפ, הלובי הישראלי חלש יותר, ישראל של נתניהו איבדה כל קשר עם המפלגה הדמוקרטית, דעת הקהל האמריקאית אינה ששה לתמוך בישראל, וישראל מצידה אינה חותרת לתרגם את המהלך הצבאי להישג מדיני, כלכלי וביטחוני, אלא מציעה את המשך המלחמה והכיבוש מטעמים פוליטיים. תחת התנאים הללו, בוחרת ארה"ב להחליף את ישראל כידידה האינטימית שלה, בארנק של ערב הסעודית. הדרך לוושינגטון כבר לא עוברת בירושלים.

הזווית הטכנולוגית

אריק סגל, יועץ מיתווים לטכנולוגיה וחדשנות: ענקיות הטכנולוגיה שהשתתפו בוועידה בריאד כמו Nvidia, OpenAi ו-Amazon, כבר מזמן אינן "רק" חברות מסחריות, אלא שחקניות עם השפעה משמעותית על הזירה הבינלאומית. מעבר לפן הכלכלי, טכנולוגיית הבינה המלאכותית המכונה גם "החשמל החדש", משפיעה ועתידה להשפיע עוד יותר על מדיניות, אסטרטגיה ויחסים בינלאומיים, כפי שכבר ב-2017 הנשיא ולדימיר פוטין אמר: "המובילה בבינה המלאכותית תשלוט בעולם". בוועידה עצמה הכריזו על השקעות עצומות בסדר גודל של כ-600 מיליארד דולר בפיתוח תשתיות של בינה מלאכותית, רובוטיקה ומחשוב ענן בערב הסעודית עצמה. תשתיות האנרגיה של ערב הסעודית היוו משקל חשוב בהחלטה להשקיע, שכן כוח המחשוב של תעשיית הבינה המלאכותית מצריך כמות גדולה של אנרגיה, הנמצאת בשפע בממלכה. המקום המרכזי שקיבלה הטכנולוגיה בוועידה, משקפת את החשיבות שרואות המעצמות בשליטה ופיתוח בינה מלאכותית שמשמשת למגוון רחב של תעשיות וביניהן גם תעשיות צבאיות.

המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון מהוות שדה ניסוי למגוון מתפתח של נשק התקפי והגנתי שעושה שימוש בבינה מלאכותית ומוכיח עצמו כאפקטיבי ולעתים גם זול. ההשקעות והפיתוח העתידי של טכנולוגיית הבינה המלאכותית בערב הסעודית מהוות הזדמנות עבור ישראל. ישראל היא מהמובילות בעולם בהון האנושי ובמחקר ופיתוח של הבינה המלאכותית, אולם חסרה את תשתיות האנרגיה הנדרשות. לכן, ישראל יכולה לנצל את ההזדמנות שנוצרה במזרח התיכון ליצירת שיתופי פעולה עם הממלכה שעתידה להיות מרכז משמעותי לפיתוח התשתיות של הבינה המלאכותית. שיתוף הפעולה הפוטנציאלי מקבל חיזוק ממנכ"ל OpenAI סם אלטמן שרק בשבוע שעבר אמר כי "בעתיד, העלות של הבינה המלאכותית תסתכם בעלות האנרגיה הדרושה לתפעל את מערכותיה".

מכאן, שכדי להתפתח ולהוביל בבינה המלאכותית, ישראל תצטרך בכל מקרה למצוא פתרונות אנרגטיים, שיתכן ונמצאים במפרץ. מעבר לכך, מדינת ישראל צריכה להבין את המשמעות האסטרטגית של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, לייצר ממשקים בין התעשייה לממשלה ולהשתמש ביתרון היחסי שלה כאמצעי מדיני, שיסייע לה לצבירת עוצמה ובניית יחסים עם מדינות אחרות, במיוחד במזרח התיכון. היעדרות מכינוסים וכנסים בינלאומיים בהם הבינה המלאכותית פוגשת את המדיניות והאסטרטגיה כמו זה שהתקיים בערב הסעודית, עלולה להשאיר את ישראל מאחור.

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: אירועי הימים האחרונים מבליטים את הנשיא טראמפ כמי שמוכן לאתגר את הנחות היסוד של מדיניות החוץ האמריקאית – כולל את הנחת היסוד שישראל היא השותפה האסטרטגית המרכזית של ארה"ב בזירה. במסגרת זאת, רבות דובר בנכונותו של טראמפ לאתגר מרכיב יסוד של היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב – שימור היתרון הצבאי האיכותי היחסי של ישראל (QME).

במבט ראשון לא נראה כי העסקאות הצבאיות עליהן חתם טראמפ מעניקות למדינות המפרץ יכולות צבאיות שיש בהן בבחינת פגיעה ביתרון הטכנולוגי הישראלי. אולם, כאשר בוחנים את שאלת היתרון האיכותי בהסתכלות רחבה יותר – הרי עסקאות שיתוף הפעולה בתחום טכנולוגית מתקדמות פורצות הדרך של טראמפ עם סעודיה, ואף ביתר שאת מול קטר, משליכות בטווח הארוך גם על היתרון הביטחוני הישראלי. יוזכר בהקשר זה – החוזה על סך מיליארד הדולר שחתמה חברת רית'און עם שותף קטרי לפיתוח טכנולוגיות קוונטים, וכמובן הסרת מגבלות ובניית מסגרות פרקטיות לשיתוף פעולה בתחום הבינה המלאכותית. זאת ועוד, ברמה המדינית חתימת הסכם אספקת נשק התקפי רחב היקף עם קטר – מארחת ההנהגה המדינית של חמאס, מדינה שמוגדרת לכל הפחות כיריבה של ישראל במרחב האזורי – בתזמון זה מכשירה למעשה את קטר כשחקן מדינתי ומבססת את מעמדה הבינלאומי.

ד"ר עזיז אלע'שיאן, עמית מחקר בכיר במכון מיתווים: לדעתי, ההימנעות מהתייחסות לישראל לא הייתה מפתיעה. לצערי, נתניהו הפך את ההתקשרות עם ישראל לרעילה מדי, ולכן טראמפ ידע שזה יהיה מוגזם לבקש ממדינות ערביות אחרות – ובמיוחד מסעודיה – לשתף פעולה.

אפילו בפורום ההשקעות הסעודי-אמריקאי, שבו נאם, טראמפ אמנם הזכיר את הסכמי אברהם, אבל לא דיבר כלל על נורמליזציה סעודית–ישראלית. בעיניי, זו הייתה דרך למסגר את הסכמים אלה כמורשת שלו, לא כשינוי אזורי אמיתי.

הנקודה שהכי בלטה לי הייתה אובדן הסוכנות הישראלית באזור. נתניהו גרם לכך שישראל תיתפס כעוד משתנה בעסקה אמריקאית–סעודית, ולא כשחקנית עצמאית.
העובדה שטראמפ בחר להימנע מישראל, הדגישה בעיניי שהמיקוד האסטרטגי עבר לשחקנים כמו סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות – שיש להן כוח קנייה והשפעה אזורית רבה בהרבה. ובמקביל, הסוכנות של ישראל הפכה לשולית יותר ויותר בשיח הסעודי-אמריקאי ובזה המפרצי-אמריקאי.

צפו בראיון מיוחד עם ד"ר אלע'שיאן:

הפוסט תגובות מומחי מיתווים לביקור טראמפ במפרץ, מאי 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ריף יצחקי, מנהל תחום ההשפעה ב"מיתווים" – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית:
"ביקורו האחרון של הנשיא טראמפ במזרח התיכון בלט בכך שהוא דילג על ישראל, תוך שימת דגש אסטרטגי מחודש על סעודיה ואיתות לעניין בשותפויות חדשות עם שחקנים מתפתחים כמו סוריה. מה המסקנות העיקריות שלך מהביקור הזה? והאם היו היבטים שהפתיעו אותך?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"תן לי להתחיל ולאמר: אני מגיע מנקודת מבט סעודית ממוקדת, ואשאר במסגרת הזו – בהתבוננות במדיניות הסעודית כלפי ישראל וכלפי הסוגיה הפלסטינית.
לדעתי, ההימנעות מהתייחסות לישראל לא הייתה מפתיעה. לצערי, נתניהו הפך את ההתקשרות עם ישראל לרעילה מדי, ולכן טראמפ ידע שזה יהיה מוגזם לבקש ממדינות ערביות אחרות – ובמיוחד מסעודיה – לשתף פעולה.

אפילו בפורום ההשקעות הסעודי-אמריקאי, שבו נאם, טראמפ אמנם הזכיר את הסכמי אברהם, אבל לא דיבר כלל על נורמליזציה סעודית–ישראלית. בעיניי, זו הייתה דרך למסגר את הסכמים אלה כמורשת שלו, לא כשינוי אזורי אמיתי.

הנקודה שהכי בלטה לי הייתה אובדן הסוכנות הישראלית באזור. נתניהו גרם לכך שישראל תיתפס כעוד משתנה בעסקה אמריקאית–סעודית, ולא כשחקנית עצמאית.
העובדה שטראמפ בחר להימנע מישראל, הדגישה בעיניי שהמיקוד האסטרטגי עבר לשחקנים כמו סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות – שיש להן כוח קנייה והשפעה אזורית רבה בהרבה. ובמקביל, הסוכנות של ישראל הפכה לשולית יותר ויותר בשיח הסעודי-אמריקאי ובזה המפרצי-אמריקאי".

ריף יצחקי:
"כפי שאמרת, הדגש אכן עבר לסעודיה. מנקודת המבט של ריאד, איזה מסר שלח הביקור הזה לאזור ולישראל בפרט?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"סעודיה הופכת בפועל למרכז הכובד של האזור. אפשר לומר שגם מועצת המפרץ (GCC) כולה תופסת את התפקיד הזה, כשסעודיה מובילה אותה. ההצהרה של טראמפ על הסרת סנקציות על סוריה ונכונות לנרמל יחסים איתה, מצביעה על כך שהדיפלומטיה הסעודית הייתה יוזמת – וגם אפקטיבית. הייתה תחושת 'פרי בשל' – כלומר, זה לא היה מקרי, אלא תוצאה של עבודה מדינית שקטה של הסעודים.
המהלך הזה מסייע גם לאינטגרציה מחודשת של סוריה לחיק הערבי, וגם מאפשר למדינות ה GCC להצטרף לכך, תוך שמירה על זהירות תקציבית. סעודיה לא תשקיע היכן שאין לה ודאות פוליטית.
ברגע שהסנקציות מוסרות, קל יותר להזרים סיוע פיננסי – וזה מאפשר לסוריה לחזור בהדרגה למערכת האזורית".

ריף יצחקי:
"לפני הממשלה הנוכחית, ישראל הציגה את עצמה כשחקנית פרואקטיבית בדיפלומטיה האזורית. היום נראה שהיא נתפסת ככוח מעכב.
איך אתה רואה את תפקידה כיום בעיני סעודיה – כשותפה או כמקלקלת?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"לצערי, כיום ישראל נתפסת כמקלקלת.
פעם, ובמיוחד ב-2021, אפילו מוחמד בן סלמאן התייחס אליה כאל 'בעלת ברית פוטנציאלית'. האביב הערבי היה נקודת מפנה – הוא יצר התאמה אזורית כלשהי, וישראל נתפסה אז אחרת. אבל עם הזמן – ובעיקר בשל התנודתיות הפוליטית בישראל ואפקט נתניהו – הסעודים הבינו שזה הרבה יותר מורכב.

לאחר הסכמי אברהם הייתה תקווה שמדובר במהלך בונה. אבל הם נוצלו בצורה שלילית, בעיקר על ידי גורמים קיצוניים, כהוכחה לכך שהסוגיה הפלסטינית נדחקה הצדה וזה פגע עמוקות בתפיסת ישראל.

לפני 7 באוקטובר עוד היו דיבורים על נורמליזציה – בתנאי שישראל תבצע ויתורים משמעותיים. היום, שלום ונורמליזציה נראים רחוקים מאוד זה מזה.
בעיני רבים, הנורמליזציה הוצגה כדרך לעקוף את הסוגיה הפלסטינית – וזה מה שפגע באמון.
אני זוכר איך בתקופת האינתיפאדה השנייה ישראל נתפסה באופן שלילי מאוד – התחושה הזו לא חזרה עד השנים האחרונות.

גם במאי 2021 היו עימותים, אבל מה שקורה עכשיו חמור הרבה יותר. יש גם תובנה עמוקה יותר – שסעודיה רואה בישראל לא רק שותפה במצב בעזה, אלא גם באחריות לאיומים אזוריים נוספים. דעת הקהל הסעודית התרחקה מאוד – צעד אחד קדימה, מאה אחורה".

ריף יצחקי:
"בפסגה, יציבות אזורית הייתה נושא מרכזי, במיוחד בעקבות הפגישה בין טראמפ, מוחמד בן סלמאן ואל-שר, שהעניקה לגיטימציה מחודשת לממשלת סוריה.
מהו החזון הסעודי ארוך הטווח לתפקידה של סוריה באזור ולייצובו?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"חזון סעודיה 2030 נהגה בשיאו של גל לאומיות סעודית, עם סיסמאות כמו 'סעודיה תחילה'. היום אנחנו כבר בשלב של 'סעודיה – ואז אחרים'. יש הבנה ברורה שאי אפשר לממש את החזון בלי יציבות אזורית.
הסכסוכים המדיניים הדגישו עד כמה האזור רגיש, ועד כמה הוא חיוני להתקדמות סעודית. ולכן השאלה היא לא רק איך סעודיה תוכל לייצב את האזור, אלא גם איך אחרים יכולים לסייע בכך.
צריך לדבר בשפה פרגמטית, להבין את האינטרסים של אחרים ואת החרדות שלהם. כשהאינטרסים מוצגים כמשותפים – קל יותר לסעודיה להצטרף. זו גם הסיבה שתמכה בא-שרע – לא מתוך כפייה, אלא כי המסרים ששמעה תאמו את עמדותיה.
כשהחזון ברור ומוחשי – גם התמיכה מגיעה".

הפוסט מעמדה של סעודיה בזירה האזורית והיחסים עם ישראל: ראיון מיוחד ל"מיתווים" עם החוקר הסעודי ד"ר עזיז אלע'שיאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לביקור יש פוטנציאל להשפיע על עתיד המלחמה חסרת התכלית בעזה ועל ההיבטים הישראליים של הסוגיה הפלסטינית והאזורית.

קראו את הפוסט המלא

הפוסט המסע המזרח תיכוני של טראמפ – נדב תמיר ב"זמן ישראל", מאי 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החדשות מהשבוע האחרון שנושאות בחובן הכרעה, אינן דווקא אלה על ההפגנות, העצומות והמכתבים הפומביים החשובים של מרכיבים חיוניים של החברה האזרחית הישראלית הנפלאה הקוראים להחזרת החטופים וסיום המלחמה.

החדשות החשובות באמת מתייחסות ללוח הזמנים של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ולביקורו הצפוי בסעודיה בחודש הבא. כמו בחד־גדיא: הנשיא טראמפ נוסע לסעודיה, כי הוא מאוד רוצה לסגור עסקה כלכלית רחבה עם מוחמד בן סלמאן. גם הנסיך הסעודי רוצה לסגור עסקה כלכלית ואף ביטחונית עם טראמפ, אבל הוא לא יכול כל עוד המלחמה בעזה נמשכת.

ארה"ב וסעודיה צריכות את ישראל ("נורמליזציה?"), בשל התמיכה הנדרשת בסנאט לברית בין סעודיה לארצות הברית. אבל המחיר של נורמליזציה הוא התחייבות של ישראל לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים אחרי המלחמה. אין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים ללא סיום המלחמה, והחלפת חמאס בשלטון של הרשות הפלסטינית בעזה — אולי לאחר תקופת מעבר של שלטון טכנוקרטי בתמיכת כוחות שלום ערביים ושל האו"ם. אין ולא יהיה סוף למלחמה ללא החזרת החטופים, נסיגת צה"ל מהרצועה והתפרקות חמאס מנשק ושילובו כתנועה פוליטית בתוך אש"ף.

בסופו של דבר, נתניהו יעשה את כל מה שהנשיא טראמפ יכתיב לו לעשות, וטראמפ יעשה את כל מה שהאינטרס הכלכלי והאגו הגדול שלו ידחפו אותו לעשות — כולל הרצון העז לזכות בפרס נובל לשלום כי הנשיא לשעבר ברק אובמה זכה בו. מכאן שהשאלה העיקרית היתה ונותרה, מה יעשו הגויים (הסיכומים שאליהם יגיעו טראמפ ובן סלמאן בפגישתם בריאד במאי), ולא מה שהיהודים אומרים שיעשו ("אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט על חמאס").

הפוסט ההתפתחות המדינית הקריטית שצפויה בקרוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מה עומד מאחורי הפגישה של טראמפ ונתניהו? – נדב תמיר התארח בפודקאסט של טובי פולק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

את הסערה האירופית החלה שיחת הטלפון שיזם דונלד טראמפ עם ולדימיר פוטין, ולאחריה מפגש שרי החוץ של ארצות הברית ורוסיה בריאד, כשאוקראינה ואירופה אינן בחדר. באופן בוטה וחסר בסיס, טראמפ האשים את אוקראינה בפריצת המלחמה, כינה את וולודימיר זלנסקי "דיקטטור" ואמר לו להגיב במהירות, אחרת לא תישאר לו מדינה.

במלאות שלוש שנים להתקפת רוסיה על אוקראינה (24 בפברואר), ניסתה ארצות הברית להעביר בעצרת הכללית של האו"ם נוסח החלטה שלא מזכיר את רוסיה כצד התוקף, ואין בו אזכור לאמנת האו"ם ועקרונותיה.

האירופים השיבו מלחמה שערה. הם הובילו יוזמה לשינוי הטקסט כך שישקף את עמדת המערב והצליחו לתקנו: רוסיה היא זו שתקפה את אוקראינה, ויש לקדם שלום צודק, מקיף ובר קיימא עבור אוקראינה. מה עשתה ישראל? הצביעה עם ארצות הברית, רוסיה, בלארוס והונגריה נגד התיקונים האירופיים.

קשה לדמיין את ישראל מצביעה אחרת מארצות הברית, שמגינה עליה באו"ם השכם והערב. אבל הצבעה זו חושפת את המחיר המדיני שייגבה אם הקרע הטראנס-אטלנטי יחריף. האם ישראל חייבת לבחור צד? ואם כן, איזה צד עליה לבחור?

שובה של גרמניה

בתגובה לצעדים של ממשל טראמפ, נשיא צרפת עמנואל מקרון גיבש הרכב של 19 מדינות, שמלבד ארצו כולל את האירופיות הגדולות – בריטניה, גרמניה, איטליה, פולין וספרד – ונוספות כמו הולנד ודנמרק, וכן את קנדה הלא-אירופית. ארה"ב לא נכללה כמובן בהרכב, וגם לא המדינות הפרו-רוסיות והסוררות – הונגריה, סלובקיה וטורקיה.

מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין ונשיא המועצה האירופית, אנטוניו קושטה, ישבו אל השולחן בפריז. אך ראשי הארגונים הללו מייצגים הרכב חסר, ומנדט חסר: נאט"ו מינוס ארה"ב, טורקיה והונגריה, האיחוד האירופי ללא חלק מחברותיו. כך אמנם אפשר לקבל החלטות משמעותיות יותר, אך לא לפעול דרך ארגונים אלו.

ניכר שאירופה מכינה את עצמה לריצוי טראמפ מצד אחד, למשל בכך שהיא שוקלת להעלות את שיעור ההוצאות הביטחוניות לשלושה אחוזים ויותר מהתמ"ג (עלייה נדרשת לבניית הגנה ביטחונית אירופית משמעותית יותר עם – ובטח בלי – ארצות הברית לצדה); ומצד שני מתכוננת למקרה שלא יהיה מנוס מעימות חזיתי עם טראמפ סביב אוקראינה.

הפוסט טראמפ ופוטין נגד אירופה: איפה ישראל בסדר העולמי החדש? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואומנם, מדובר ברעיון חדש, אבל גם רעיונות חדשים לפעמים יכולים להיות גרועים ועדיף שיישארו מחוץ לקופסה. בניגוד ל"תוכנית המאה" – 181 עמודים של עבודה מקיפה, שהוצגה בינואר 2020 – ההצעות הנוכחיות הן פרי גחמה שהונחתה על ידי טראמפ ממש לפני הפגישה עם נתניהו. מדובר באוסף של רעיונות שלא עומדת מאחוריהם חשיבה מעמיקה שלוקחת בחשבון את האינטרסים או את המגבלות של הצדדים השונים.

הרעיונות של טראמפ מוסברים כניסיון לאמץ את הלוגיקה העסקית בדיפלומטיה וכחלק מטריק שבו אתה מניח הצעה קיצונית במיוחד כדי לקבל בסוף את התמורה שמלכתחילה התכוונת לה. במילותיו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מוותר ומוותר עד שמקבלים את דעתי". אבל הרעיונות של טראמפ לגבי עזה אינם עולים בקנה אחד עם קמפיין הבחירות שלו עצמו והם מעמידים אותו בהתנגשות בזירה האמריקנית והבין-לאומית, במיוחד מול יורש העצר הסעודי, הנשיא הטורקי ארדואן והנשיא המצרי א-סיסי – כולם האוטוקרטים החביבים עליו.

חוץ מישראל, זו נראית כמו עסקה שלא יהיו עליה קופצים. טראמפ צפוי לעמוד בפני ביקורת בכמה חזיתות: ראשית, הציבור האמריקני וגם רבים משני צדי המפה הפוליטית יתנגדו למהלך. התיאבון האמריקני למעורבות ברחבי העולם פחת לאחר הכישלונות בעיראק, באפגניסטן ובסוריה, עם אבדות רבות בנפש ועלויות כספיות אסטרונומיות.

שנית, ההצעה מעמידה את כל מדינות ערב על הרגליים, כאשר הן נדרשות לפעול בניגוד לאינטרס שלהן. וחמור מזה, הסכמה עלולה לפגוע בלגיטימציה של המנהיגים ולערער את יציבותם. משרד החוץ הסעודי היה הראשון להגיב, בשם יורש העצר, כי סעודיה לא תיסוג מעמדתה עליה חזרה ושוב ושוב לאחר 7 באוקטובר – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. סעודיה, המובילה במידה רבה את העולם הערבי כיום, הציבה אפוא את הרף לפיו תישפט העמדה הערבית בכללותה. האמירויות מיהרה לחזק את העמדה הסעודית.

ירדן ומצרים כבר הביעו לא אחת במהלך המלחמה התנגדות גורפת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים מעזה. הן חוששות מההשלכות של העברת אוכלוסין לשטחן על היציבות הפנימית של המשטר. העובדה שהרעיון של טראמפ אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפייה אינה משנה במאומה את ההתנגדות. גם מרוקו, המועלית כאפשרות נוספת לקליטת פליטים שתתבצע כ"הוקרה" על ההכרה האמריקנית בסיפוח הסהרה המערבית, תתנגד להירתם לרעיון. לאורך כל השנים, מרוקו הביע תמיכה בפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, ואף אירחה בשטחה – בסתר ובפומבי – מפגשים בין ישראלים לפלסטינים.

יתרה מזו, שיתוף פעולה עם מהלך אמריקני יציג את המשטרים הערביים כבוגדים באתוס הפלסטיני וכמי שתרמו לחיסול הבעיה הפלסטינית. המחויבות הערבית אומנם באה לידי ביטוי בעבר בעיקר במישור הרטורי, אך היא נשענת על בסיס תמיכה רחב בדעת הקהל הערבית. סקרים לאורך שנים מלמדים על מרכזיות הבעיה הפלסטינית בדעת הקהל הערבית. השליטים הערביים אינם יכולים להתעלם מכך. דומה כי טראמפ אינו מבין את החשיבות הסמלית של הבעיה הפלסטינית בעולם הערבי והוא חושב כי בכסף ניתן לקנות הכול.

ומה באשר לפלסטינים עצמם? חזרת הפליטים והיצמדות לקרקע (מה שנקרא "סומוד") מהווים ערכים מרכזיים במערכת האמונות המרכיבות את האתוס הפלסטיני. רעיונותיו של טראמפ מאיימים להפוך את מלחמת 7 באוקטובר לנכבה אמיתית שנייה ופגיעה אנושה באתוס שלהם. מדובר בניסיון למחוק את הזהות הפלסטינית ולשלול את זכותם של הפלסטינים – זכות המוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם – להקמת מדינה משלהם.

ההתמקדות בעזה גרמה להעלמת נקודה חשובה לא פחות בדבריו של טראמפ והיא כוונתו לבחון את סוגיית הסיפוח בשטחי יהודה ושומרון. יהיה בכך כדי לחדש את התביעה לסיפוח שטחי C לישראל, שהתאדתה עם פרסומה של "תוכנית המאה" בחודש ינואר 2020, אולם חידושה כעת עלול להוביל למחאות ברחבי העולם הערבי ובשטחים הפלסטיניים.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הרעיונות "מחוץ לקופסה" של טראמפ נועדו לזעזע בכוונה על מנת להשיג מטרה יותר מוגבלת בהיקפה, אבל לסחורה הזו לא יהיו קונים מלכתחילה. מעבר לכך, גם אם רעיונות אלה יידחו, יש סכנה בעצם הענקת לגיטימציה על ידי המעצמה החזקה בעולם לניתוץ נורמות התנהגות בין-לאומיות.

אם טראמפ מעוניין לבנות את עזה מחדש הוא מוזמן לשחזר את תוכנית מרשל (והיא אפילו תיקרא על שמו!). התוכנית סייעה לשקם את אירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה מבלי להעביר את תושביה. בתוכנית הושקע סכום דמיוני של כ-173 מיליארד דולר במונחים של היום.

הסערה בעקבות דבריו של טראמפ היא רק בראשיתה וקשה לדעת כיצד היא תסתיים; יכול להיות שבסופה היא תהיה לא יותר מאשר "סערה בכוס תה". אלא שאם זו סערה אמיתית, הרי שהן מסתיימות בדרך כלל בנזקים. השאלה היא רק כמה הם יהיו חמורים.

המאמר פורסם ה-10.2.25 באתר N12.

הפוסט טראמפ ועזה: גם רעיונות "מחוץ לקופסה" יכולים להיות גרועים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה שהתחיל בתהיות לגבי אופן התגמול של תומכיו במשך הקמפיין, התפתח במהרה לשאלות מהותיות יותר. מעבר לספקות בדבר יכולתו של הנשיא להעביר את המינויים בסנאט הדמוקרטי, עולה תהייה מטרידה יותר: כיצד ימשול ביעילות כשמקורביו חסרי הניסיון, חלקם בעלי עמדות המנוגדות לחלוטין למשרתם המיועדת, יקיפו אותו?

המינויים הבעייתיים מעלים חששות כבדים בקרב בכירי המפלגה הרפובליקנית, שרואים כיצד מוסדות השלטון מאוישים באנשים שנאמנותם לטראמפ גוברת על כישוריהם המקצועיים. רשימת המינויים משמשת תזכורת נוספת לכך שכל ניסיון לרסן את טראמפ נידון להיכשל אל מול נטיותיו הבלתי צפויות ומערך השיקולים הייחודי שלו.

המינויים הבטוחים

בראשית סבב המינויים בחר טראמפ בסוזי ויילס למשרת ראש הסגל – האישה הראשונה שתכהן בתפקיד זה. אחריה הגיע גל מינויים של פוליטיקאים מוכרים: מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה ויריב לשעבר של טראמפ, מונה למזכיר המדינה. רוביו, שנשקל כמועמד לסגן הנשיא לפני בחירתו של ג'יי די ואנס, מביא עמו עמדה אנטי-איראנית, אנטי-סינית ופרו-ישראלית מובהקת, כולל תמיכה מלאה בעמדת ישראל לגבי טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה.

מייק וולץ, חבר בית הנבחרים מפלורידה ואיש הכומתות הירוקות לשעבר, מונה ליועץ לביטחון לאומי. וולץ, ששירת כיועץ לשרי ההגנה דונלד רמספלד ורוברט גייטס וכמנכ"ל חברת מטיס, מביא עמו תמיכה בישראל לצד ספקנות כלפי אוקראינה ותרומתה של אירופה למלחמה. אליס סטפניק, חברת בית הנבחרים מניו יורק שהובילה את השימועים בקונגרס נגד נשיאות אוניברסיטאות סביב המהומות האנטי-ישראליות בקמפוסים, מונתה לשגרירת ארצות הברית באו"ם – מינוי שצפוי להמשיך את הקו הפרו-ישראלי של ניקי היילי בממשל טראמפ הראשון.

לשורת המינויים הצטרפו גם מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר ואביה של מושלת המדינה שרה האקבי סנדרס, שמונה לשגריר בישראל; טום הומאן, לשעבר מנהל רשות אכיפת המכס וההגירה (ICE), שמונה ל"צאר הגבול"; וסטיב וויטקוף, איש עסקים יהודי, שמונה לשליח המיוחד למזרח התיכון.

הפתעות ומינויי MAGA

לאחר סבב המינויים הראשוני, שעורר מורת רוח בקרב נאמני תנועת MAGA בשל בחירת "ניאו-שמרנים" מתונים יחסית, החל טראמפ לרצות את תנועתו בשורת מינויים מפתיעה. התנועה, המובלת על ידי בנו דונלד טראמפ ג'וניור וסגן הנשיא הנכנס ואנס, ונתמכת על ידי המיליארדרים אילון מאסק ופיטר תיל, זכתה לייצוג משמעותי.

בניגוד לציפיות הרווחות למינויו של חבר בית הנבחרים מייק רוג'רס, יו"ר הוועדה לענייני הכוחות המזוינים, בעל ניסיון של שני עשורים בתחום הביטחון, לתפקיד מזכיר ההגנה – בחר טראמפ בפיט הגסת, פרשן פוקס. הגסת, אמנם קצין מעוטר לשעבר, ידוע בעיקר כפרשן בתוכנית Fox & Friends האהובה על טראמפ.

מינויו מסמל שבירה של המסורת למנות אנשי ביטחון מנוסים לתפקיד. הוא מוכר בעיקר בזכות עמדותיו השוביניסטיות ("נשים לא צריכות לשרת בתפקידי לחימה") ותמיכתו הבלתי מסויגת בטראמפ. מינוי זה מדגיש את העדפתו של טראמפ לנאמנות אישית על פני ניסיון מקצועי, גם בתפקידים הרגישים ביותר במערכת הביטחון האמריקאית.

שר המשפטים המיועד של טראמפ הוא מאט גייטס, שנחשד בעבר בקיום יחסי מין עם קטינות ושימוש בסמים. הוא התפטר לאחרונה מהקונגרס, יומיים לפני חשיפת המסקנות של ועדת האתיקה שחקרה שורה של חשדות נגדו, שהיו צפויות לפגוע במועמדותו אנושות; טולסי גבארד, לשעבר מועמדת בפריימריז הדמוקרטי (ב-2020), בעלת עמדות פרו-רוסיות מובהקות שנפגשה עם בשאר אל-אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה וקראה לשחרורם של אדוארד סנואדן וג'וליאן אסנג', מיועדת לתפקיד ראשת המודיעין הלאומי; ורוברט קנדי ג'וניור, חובב תיאוריות קונספירציות ידוע שהואשם בהפצת מידע כוזב ותעמולה מסוכנת בנושא חיסונים, מגפת הקורונה ומניעיו של אנתוני פאוצ'י, ימונה לשר הבריאות. בנוסף, טראמפ גמל לתומכיו קריסטי נואם, דאג ברגם ולי זלדין בתפקידי שרת הביטחון הלאומי, שר הפנים והשר להגנת הסביבה, בהתאמה.

מדיניות חוץ בסימן שאלה

מעבר לזהות המתמנים, השאלה המרכזית היא הכיוון האידיאולוגי של הממשל המתגבש. במשך הקמפיין הציג טראמפ עמדות מגוונות, לעתים סותרות באופן בוטה, בסוגיות ביטחון ודיפלומטיה. בעוד שיחסו העוין לבנות הברית האירופיות וחיבתו לאוטוקרטים כמו ויקטור אורבן, ולדימיר פוטין וקים ג'ונג און ידועים היטב, התבטאויותיו בנושאי ביטחון משקפות חוסר עקביות מטריד. גישת "אמריקה קודם" לא מנעה ממנו בכהונתו הקודמת לחסל את קאסם סולימאני ולהימנע מנסיגה מאפגניסטאן ומסוריה. אך כעת הוא מציג קו מתון יותר, שמעורר שאלות לגבי מחויבותו לבעלות בריתה המסורתיות של ארצות הברית.

התפנית במדיניותו של טראמפ בולטת במיוחד ביחס לישראל. אף שכמועמד תמך בהפצצה ישראלית של מתקני גרעין באיראן, נראה שכנשיא הוא מתכנן מדיניות חוץ מתונה יותר. בקמפיין הציג עצמו כ"נשיא של שלום" בניגוד ל"מחרחרת המלחמה" קמלה האריס, וכבר עתה מסתמן שבכוונתו ללחוץ על ישראל לסיים את הלחימה בעזה ובלבנון לפני כניסתו לתפקיד.

סגנו ואנס אף העמיק את הסדק ביחסים כשהביע ספקנות פומבית לגבי זהות האינטרסים בין ישראל לארצות הברית ביחס לאיראן. הפגישה המפתיעה של אילון מאסק, היועץ הקרוב לטראמפ, עם שגריר איראן לאו"ם, מחזקת את הרושם שהממשל החדש מתכנן שינוי משמעותי במדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

כבר עתה ניתן לזהות את קווי המתאר של חזונו: העמקת מלחמת הסחר עם סין, למרות העלות הכלכלית הצפויה לצרכן האמריקאי; חתירה לסיום המלחמה באוקראינה תוך ויתורים טריטוריאליים משמעותיים וזניחה של שאיפות ההצטרפות לנאט"ו, וקידום סיום העימות בין ישראל לציר האיראני, תוך הרחבת הסכמי אברהם – אולי בתקווה לזכות בפרס נובל לשלום שחמק ממנו בעבר. המגמה הכללית צפויה להיות צמצום הנוכחות האמריקאית בעולם, במיוחד במזרח התיכון, והסטת המיקוד פנימה.

נקודה מכרעת בהבנת התנהלותו של טראמפ היא שבניגוד להשתעשעויותיו ברעיון הכהונה השלישית, הוא לא יוכל להתמודד ב-2028. משמעות הדבר היא שאין לו צורך לרצות את המתנגדים לו במפלגה הרפובליקנית – שממילא מספרם הצטמצם משמעותית – או לסלוח למבקריו. מצב זה מעניק לו חופש פעולה חסר תקדים בבחירת מקורביו ובעיצוב מדיניותו.

הממשל הנכנס צפוי להיות "טראמפי" יותר מקודמו, עם פנים חדשות שעשויות להמשיך גם תחת סגנו ג'יי די ואנס ולצד בנו דון ג'וניור. המינויים האחרונים מעידים על הכנת הקרקע לעידן פוסט-טראמפ, כשואנס צפוי להפוך למועמד תנועת MAGA לנשיאות ב-2028, תוך שימור המורשת והקו האידיאולוגי של טראמפ במפלגה הרפובליקנית לשנים הבאות.

המשמעות המיידית, המשתקפת במינויים האחרונים, היא שטראמפ ממעיט בחשיבות הסנאט ובהשפעתו על המינויים, כמו גם בהשפעת בחירותיו על בית הנבחרים או על מפת המושלים ברחבי ארה"ב. התקשורת המקומית, האקדמיה והאליטה הכלכלית ימשיכו לשמש כשעירים לעזאזל בהאשמותיו.

כפי שהיטיב לאבחן ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת חיפה, סביר להניח שטראמפ לא יהיה פופולרי בשום שלב בכהונתו כמו ברגע זה. לכן צפוי כי ינסה לנצל את המומנטום להעברת תוכניותיו כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, ובוודאי לפני בחירות האמצע ב-2026.

המאמר פורסם ב-20.11.24 באתרהארץ.

הפוסט בממלכת טראמפ החדשה, הנאמנות משתלמת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בהכללה ניתן לומר כי האוטוקרטים ברחבי המזרח התיכון, למעט איראן ושלוחיה, מעדיפים את ממשל טראמפ, וזאת משום שבניגוד לממשלים דמוקרטיים – שאלת זכויות האדם אצלו אינה מהווה מכשול ליחסים. ברק אובמה, הילארי קלינטון וג'ו ביידן – כולם בשלב זה או אחר – קידמו וביססו את מדיניותם לא רק על אינטרסים אלא גם על משנה ליברלית. לא הייתה להם אשליה שמשטרים אלה יהפכו בן-לילה לדמוקרטיים – ראה התוצאות העגומות של האביב הערבי – אך קיים מנעד שלם של יחס יותר ליברלי כלפי מיעוטים ואופוזיציה, כמו למשל בירדן.

במצב הנוכחי, לא פחות מעשר מדינות במזרח התיכון ניצבות בין עשרים הראשונות המצויות בתחתית רשימת המדד העולמי של החופש והדמוקרטיה לשנת 2024. עוד שבע מצויות בשתי העשיריות הבאות. התמונה ברורה.

הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי היה בין ראשוני המברכים; הוא אומנם לא אהב את הביטוי שטבע טראמפ ב-2019, "הדיקטטור החביב עליי", אבל בפועל הוא זכה לחיבוק, המשך הסיוע השנתי ללא התניות ומגבלות בתחום הפנים ואף ביקור בוושינגטון ב-2017. הוא גם מקווה שטראמפ יסייע לו לגייס הלוואות נוספות בקרן המטבע הבין-לאומית ובבנק העולמי עבור הכלכלה המצרית, הסובלת מבעיות קשות בעקבות המלחמה עם ירידת ההכנסות מתמלוגי מעבר האוניות בתעלה והתיירות בסיני.

גם מרוקו יוצאת מגדרה לברך את טראמפ, שהיה הנשיא האמריקני הראשון להכיר בריבונות מרוקו על הסהרה המערבית, שתמורתו הייתה בעיקר חתימת הסכם נורמליזציה עם ישראל.

מצד השני של המזרח התיכון, מדינות המפרץ הערביות אף הן מברכות על בחירת טראמפ. הביקור הראשון של טראמפ מחוץ לארצו בקדנציה הקודמת היה בסעודיה ב-2017. מעבר לריקוד המפורסם, הוא חתם על עסקאות בשווי למעלה מ-100 מיליארד דולרים, אם כי קשה לדעת מה בדיוק התממש מכל אלה. לא פחות חשוב, עמדתו הנוקשה כלפי איראן בעבר מבטיחה לכאורה כי בנושא זה הם ימשיכו לראות עין בעין. סעודיה אומנם התקשתה להבין את חוסר התגובה של ממשלו כלפי מתקפת הכטב"מים של החות'ים את מתקני הנפט של חברת "אראמקו" סמוך לבירה ריאד ב-2019, אך בשורה התחתונה עמדתו נתפסת כנחושה יותר מממשל דמוקרטי.

יתרה מזו, הסעודים עדיין מקווים לקדם את הנורמליזציה עם ישראל. טראמפ וחתנו קושנר היו אחראים במידה רבה לחיבור כל הקשרים שהובילו להסכמי אברהם ב-2020 עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן, ולכן ממשלו נתפס כמי שאולי יוכל להוביל את המהלך. הבעיה היא שמחירה של הנורמליזציה מבחינת סעודיה האמיר בעקבות המלחמה – יישות פלסטינית בת קיימה, אם לא מדינה של ממש, וזה דבר שישראל בהנהגת נתניהו לא תוכל לתת. איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כמובן, יברכו על צעד כזה, ובכל מקרה הן שותפות מלאות לסעודיה ולמצרים בתמיכה בטראמפ.

גם נתניהו, כידוע, הביע תמיכה נלהבת בבחירתו של טראמפ ("הקאמבק הגדול בהיסטוריה"). ישראל – המתהדרת עדיין בתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – דומה בתגובתה לשליטים האוטוקרטים סביבה, ויכול להיות שמסיבות דומות.

מאידך, איראן ובעלות בריתה בהחלט מוטרדות מחזרת טראמפ, שביטל ב-2018 את הסכם הגרעין, היה אחראי לחיסול מפקד "כוח קודס" סולימאני ובכלל אימץ עמדה נוקשה כלפיהם. החשש הגדול ביותר של חמינאי הוא שטראמפ יעניק "אור ירוק" לישראל לתקוף את מתקני הגרעין – דבר שממשל ביידן לא התיר.

ואולם, כל הציפיות, התקוות והחששות מבוססות על קריאה של "יום האתמול" – דהיינו כיצד נהג טראמפ בקדנציה הראשונה. כשהוא משוחרר מלחצי בחירות, ובשליטה כמעט מלאה בשני בתי הקונגרס, "יום המחר" עשוי להתגלות שונה מקודמו וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, רצון להתמקד בבעיות הפנים של ארצות הברית ולהקטין את המעורבות מחוץ לארצו, כפי שהוא גם הצהיר במהלך מסע הבחירות; והשנייה, רצון להותיר מורשת חיובית לדורות הבאים, וזאת בניגוד לדימוי השלילי שקנה לעצמו בקרב רבים.

בשורה התחתונה, מעשיו והתנהגותו של טראמפ הם פעמים רבות בלתי צפויים, ועל כן קשה לנבא את מהלכיו. המסקנה אפוא היא שהמוטו המוביל צריך להיות: Expect the unexpected.

המאמר פורסם ב-11.11.24 באתר N12.

הפוסט חוץ מאיראן, האוטוקרטים במזרח התיכון רצו טראמפ – והסיבה ברורה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הציון הממוצע שמעניקים הישראלים ליחסי ישראל-ארצות הברית כיום הוא 5.7 מתוך 10 – גבוה במעט מ-5.3 שניתן בשנה שעברה, אך נמוך משמעותית מהציונים בתקופת נשיאותו של טראמפ. למרות הסיוע הביטחוני הנרחב, שיתופי הפעולה בהגנה מפני טילים איראניים, המחויבות לשחרור החטופים, וה-"Don't" המפורסם – הישראלים עדיין נוטים לתפוש את יחסי ישראל-ארצות הברית בעיקר דרך פריזמת היחסים בין המנהיגים. כאשר הממשל האמריקאי מותח ביקורת על ממשלת נתניהו, רבים מפרשים זאת כחוסר תמיכה בישראל, אף שהמציאות מורכבת יותר ולמעשה פעמים רבות הפוכה.

מצד אחד, הציבור מבין את חשיבות היחסים עם ארה"ב ואת הצורך בהסדר מדיני. מצד שני, הוא מעריך שטראמפ טוב יותר לישראל. והפער בין שתי העמדות האלה בולט מאוד. מאחר שהציבור מכיר בכך שהאינטרס הישראלי הוא לתמוך ב"דוקטרינת ביידן", להפוך את הטרגדיה של 7 באוקטובר להזדמנות לחזק את ביטחונה של ישראל באמצעות הסדרים אזוריים – החשש מהאריס והתמיכה בטראמפ הם בעייתיים מאוד ודורשים תיקון.

מי היא באמת

הפער נובע מחוסר ידע לגבי טראמפ והאריס, בשילוב עם הצלחת הימין הישראלי והאמריקאי להציג את האריס כחלק מהאגף הפרוגרסיבי הקיצוני במפלגה. למעשה, המציאות הפוכה. האריס הוכיחה את מחויבותה לביטחון ישראל לאורך הקריירה שלה כתובעת כללית, סנאטורית וסגנית נשיא. מדיניות החוץ שלה צפויה להיות דומה לזו של ביידן: מחויבות מלאה לביטחון ישראל, לצד הבנה שמדיניות הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל פוגעת באינטרסים הישראליים והאמריקאיים. זוהי עמדת הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית האמריקאית.

ההתנהלות של קמפיין האריס בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקאגו הוכיחה, שגם מבחינה פוליטית אין להאריס כוונה לתת לחברי המפלגה הדמוקרטית שמתנגדים לתמיכה של ממשל ביידן בישראל להשפיע על הוועידה ועל מדיניות המפלגה. כך גם עולה בבירור מהמצע של המפלגה, שבו הודגשה בבירור המחויבות לביטחון ישראל.

הפוסט הפרדוקס הישראלי: תמיכה במדיניות ביידן, העדפה למנהיגות טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיקוד, שהוקם ב-1983, אחראי מבחינה צבאית על מדינות המזרח התיכון (למעט טורקיה וקפריסין השייכות לאירופה), על הפריפריה המזרח תיכונית החדשה בעקבות נפילת ברית המועצות (קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן וקירגיסטן), וכן על אפגניסטן ופקיסטן. הכללת האחרונה בפיקוד היא תולדה לא של השיקול הגיאוגרפי אלא של הצורך להפריד בינה ובין הודו (השייכת לפיקוד אחר).

לאחר צירופה של ישראל, פיקוד המרכז כולל 21 מדינות, ובהן מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, שש מדינות המפרץ, תימן ועוד. התקשורת הישראלית אמנם לא התעלמה מצעד אמריקני זה, אולם דומה כי חשיבותו והדיו נבלעו בתוך "הרעש" של ההתקפה על הקפיטול, החשש הביטחוני וטקס השבעת הנשיא.

מבחינה היסטורית, ארצות הברית וחלק מבעלות בריתה היו מעורבות בכמה סכסוכים באזור האחריות של סנטקו"ם, בראש ובראשונה מלחמת המפרץ ב-1991 (מבצע "סופה במדבר"), פעולות שונות בעיראק במהלך שנות ה-90,פעילות צבאית באפגניסטן מאז 2001, ומבצעים צבאיים מגוונים בסוריה, בעיראק, במפרץ ובאיראן בשני העשורים האחרונים.

סדר העדיפויות המבצעיות של הפיקוד המרכזי, לפי האתר שלו, הוא הרתעת איראן, מאבק נגד המדינה האסלאמית, פתרון לסכסוך באפגניסטן, התמודדות עם איומים של מל"טים נושאי נשק כימי ועוד.

הכללת ישראל בפיקוד המרכז האמריקני הינה, כמובן, תולדה של הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל, האמירויות ובחריין, ובעקיפין עם סודאן ומרוקו. בהודעה הרשמית של משרד ההגנה האמריקני נאמר, כי "הקלת המתיחות בין ישראל לבין שכנותיה הערביות בעקבות 'הסכמי אברהם' סיפקה הזדמנות אסטרטגית לארצות הברית לאחד שותפים מרכזיים נגד איומים משותפים במזרח התיכון".

הכללת ישראל בפיקוד מרכז, מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית

הכללתה של ישראל בפיקוד מרכז, יחד עם חברות ערביות, הינה לא פחות מאשר מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית. מאז הקמתה, ובמיוחד בשנות ה-50 וה-60, ישראל עשתה ניסיונות נואשים להצטרף לבריתות הגנה שהקים המערב נגד ברית המועצות והאיום הקומוניסטי.

בנוסף לנאט"ו באירופה וסיאט"ו באסיה, המערב הקים את ברית בגדאד ב-1955, שכלל את החברות האזוריות עיראק, טורקיה, איראן ופקיסטן. הסכסוך הישראלי-ערבי מנע את הצטרפותה של ישראל לברית בגדאד. כפי שהודו ופקיסטן אינן יכולות להיות חברות באותו ארגון, כך ישראל ומדינות ערב לא יכלו לשתף פעולה.

לאור העובדה שאף ארגון – כולל נאט"ו – לא הסכימו לקבל את ישראל כחברה, תחושת הבידוד של ישראל מול האיום הערבי גברה. צירופה של ישראל לפיקוד האירופי האמריקני היה מנוגד כמובן להיגיון הגיאוגרפי, אולם הוא נועד להתגבר על הקשיים הפוליטיים והצבאיים לצרף את ישראל לפיקוד האחראי על זירות מלחמה אפשריות במזרח התיכון וכולל מדינות המצויות בעימות עם ישראל.

החלטה דומה התקבלה גם בהקשר של האו"ם, כשמדינות ערב הצליחו למנוע את הכללתה של ישראל בגוש המדינות האסייתי – מהלך שגרם לכך שישראל לא יכולה הייתה להיות חברה במוסדות בינלאומיים שנקבע על פי מפתח אזורי. רק במאי 2000 הצליחה ישראל להתקבל כחברה בקבוצה הקרויה "אירופה המערבית ו[מדינות] אחרות".

ההחלטה האמריקנית לצרף את ישראל לפיקוד המרכז יחד עם שותפות ערביות, כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ מלמדת על הנכונות של מדינות אלה לשתף פעולה עם ישראל באופן גלוי נגד האיום האיראני. האמריקנים עדיין מחזיקים בסיסים בכווית, בבחריין ובקטר, אולם לאור העובדה שכוחות צבא שלהם נסוגים בהדרגה מאפגניסטן ומעיראק, דומה כי חלקן של ישראל ומדינות האזור בהגנה כנגד האיום האיראני הולך לגדול.

יתרה מזו, הכללת ישראל בפיקוד מרכז מלמדת מצד אחד על הכוונות של ארצות הברית להינתק מהאזור, ומצד שני על הרחבה צפויה של התפקיד הישראלי הצבאי בזירות איום משותפות, כמו סוריה, עיראק ולבנון, כפי שאפשר היה להיווכח בשורה של תקיפות המיוחסות לישראל – בסיוע מודיעין אמריקני – במדינות אלה.

29% מהציבור חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון

מעבר לחשיבות הצבאית של המהלך האמריקני, יש לו חשיבות סמלית משום שהוא מחזיר את ישראל למקומה הטבעי במזרח התיכון. מקבלי ההחלטות בישראל בדרך כלל לא ראו אותה במזרח התיכון, וזאת בשל אילוצי הסכסוך הישראלי-ערבי אך גם בשל העדפות פוליטיות ותרבותיות.

סקרי דעת הקהל של מיתווים מגלים כי החברה בישראל שסועה באורח עקבי לגבי שייכותה של ישראל: הסקר האחרון ב-2020 גילה, כי 29% חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון, 25% יותר לאגן הים התיכון, 24% יותר לאירופה, ו-22% לאף אחד מאזורים אלה או שאין להם דעה בעניין. אז אם אנחנו לא יכולים להחליט, בא ממשל טראמפ ועזר לנו להחליט.

קיימת, כמובן, האפשרות שהנשיא החדש ביידן יהפוך את ההחלטה הזו, כפי שהפך גם החלטות אחרות של טראמפ, אולם דומה כי להחלטה זו הגיון רב, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת השינויים שהתחוללו במזרח התיכון בחצי השנה האחרונה בכל הנוגע להסכמי הנורמליזציה. יהיה מעניין לראות אם כל ההתפתחויות הללו יובילו לשינוי בחברה הישראלית בכל הנוגע לשאלת מיקומה ושייכותה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 26 בינואר 2021.

הפוסט במהפכה של הרגע האחרון, טראמפ השיב את ישראל למקומה הטבעי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ומה עכשיו? המערכת המשפטית והחוקתית בארה"ב תצא מן המשבר, שכן ארה"ב איננה עוד מדינה אחת מני רבות שיש להן חוקה כתובה בלשון נמלצת, אלא היא בפועל חוקה שיש לה מדינה. והחוקה תתגבר. המערכת האנגלית התגברה על מלחמת אזרחים בה הוצא המלך להורג, והמערכת האמריקאית התגברה על מלחמת אזרחים בה נהרגו יותר מ-600,000 איש. אבל לפני הנשיא ביידן מלאכה קשה בדרך לשיקום.

בעיניה שלה, ארה"ב היא "העיר הבוהקת על הגבעה", שעיני העולם נשואות אליה. מנהיגים אמריקניים רבים, כולל רונלד רייגן וברק אובמה, השתמשו בדימוי זה, השואב עוד מימי ההגירה הפוריטנית ומעניק תוקף מוסרי לתביעת הבכורה האמריקנית. אמנם לאמריקה יש אינטרסים כמו לכל מעצמה, אך היא מנהיגה את העולם החופשי לא רק בתוקף עוצמתה הכלכלית והצבאית, אלא גם בתוקף מעמדה המוסרי. דימוי זה נפגע כעת והוא עלול לדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, שמוצאת את עצמה בשנים האחרונות בעימות תלת-מעצמתי מול רוסיה וסין, אבל תאלץ לעסוק כעת יותר בענייניה שלה.

עבור ישראל, אלו הן חדשות לא-טובות. על אף השיפור הכללי במעמדה, ישראל היא מדינה קטנה הקשורה בטבורה למעצמת-העל האמריקנית. ישראל משדרת לסביבתה הגיאו-אסטרטגית כי עוצמתה מבוססת על שני עמודי תווך: יכולותיה העצמיות במדע, בכלכלה ובכוח צבאי, אך גם היחסים המיוחדים שהשכילה לטוות עם מעצמת-העל של דורנו, וזאת גם על רקע מוסרי. אולם כשמעצמת-על זאת נחלשת מבפנים, האם לא ישליך הדבר גם על מעמדה של ישראל?

אנו זקוקים לארה"ב חזקה באזורנו. הנשיאים בוש, אובמה וטראמפ, אשר שאפו להתנתק מהמזרח התיכון, גילו כי אם הם אינם נמצאים במזרח התיכון, המזרח התיכון מגיע לבקר אצלם. ואכן, על אף מדיניותה המוצהרת, ארה"ב ממשיכה להיות מעורבת באירועים מזרח תיכוניים רבים המשפיעים על ישראל: סוריה, לבנון, עיראק, תורכיה, תימן, לוב, איראן ועוד.

המורשת שמשאיר ממשל טראמפ היא מעורבת-עד-בעייתית. וושינגטון אמנם סייעה רבות בקידום יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, אך יחסים אלו זקוקים לתמיכה וגיבוי אמריקניים גם בהמשך, ואלו אינם מובטחים. תורכיה מחציפה פניה, סוריה הפכה לזירת עימות רוסי-אמריקני בה מתנהגת ארה"ב בהססנות, וכך גם לוב ובמידה מסוימת תימן.

מעל לכל מרחף הכישלון האמריקני מול איראן. מדיניות "הלחץ המרבי" של טראמפ, שהתקבלה בירושלים בצהלות רמות, לא צלחה והולידה הקצנה איראנית כשבעצם הימים האלה מאשרת טהראן כי היא מגבירה את העשרת האורניום שלה לרמה של 20 אחוזים, וזוהי קפיצת דרך אל יכולת גרעינית צבאית. זאת ועוד, ללא המטריה המדינית האמריקנית, ישראל עלולה להיות מוקעת באו"ם עד כדי סנקציות נגדה.

השיקום האמריקני יתחיל מבית ויתרכז בריפוי פצעי טראמפ. אך על ארה"ב יהיה לשקם גם את הנזק הרב שהממשל היוצא גרם למעמדה הבינלאומי של ארה"ב. בראש ובראשונה, יפעל ממשל ביידן לחזרה למסגרות הבינלאומיות שטראמפ בעט בהן ברגל גסה, בהפכו את מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ (מבית מדרשו של הטייס הפרו-נאצי צ'ארלס לינדברג), שהפכה חיש מהר ל"אמריקה לבדה".

ביידן לא ייתפס בבורות כמו טראמפ, אשר לא ידע כלל כי לבריטניה, בעלת הברית הראשונה של ארה"ב, יש כוח גרעיני עצמאי. אפילו אמריקה לא יכולה להישאר לבדה, והיא צריכה להחזיר את האמון בנאט"ו ולקומם את הסכמי איכות הסביבה, הסחר ומערכות נוספות. לשם כך, יהיה עליה לשלם מחיר כלשהו לטובת בעלות הברית האירופיות, והמזרח התיכון נראה תשלום סביר.

בימים כתיקונם, בהם שמרה על מעמד על-מפלגתי, יכלה ישראל למנוע או לצמצם תשלום במטבע ישראלי עבור טובין מדיניים. אולם ממשלה שהעומד בראשה נטע את עצמו בחוזקה בערוגתו של טראמפ עלולה להתקשות להבטיח זאת בעתיד. ההפיכה הכושלת בגבעת הקפיטול, בה נישאו גם דגלים ישראליים, עלולה להיות למהפכה של ממש במעמדה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 בינואר 2021.

הפוסט השלכות ניסיון ההפיכה בגבעת הקפיטול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לביידן יש כל מה שצריך כדי להיות נשיא מוצלח מאד מבחינת מדיניות החוץ האמריקאית. גישתו בתחום יחסי חוץ היא הפוכה מזו של טראמפ, שדיבר על America First והפך אותה ל-America last  מבחינת מעמדה הבינלאומי ויכולתה להנהיג את העולם החופשי.

ביידן צבר שנים רבות של ניסיון וקשרים בתחום מדיניות החוץ, אשר יקלו עליו לשקם את יחסי ארה"ב עם בנות הברית הטבעיות שלה בנאט"ו, באסיה, בחצי הכדור המערבי ובמזרח התיכון באופן שישיב לארה"ב את עמדת ההובלה.

אם ייבחר ביידן לנשיאות, סביר להניח כי מהר מאד נראה את ארה"ב מחדשת את מנהיגותה כמובילה עולמית בנושאים קריטיים לעתידנו כמו שינויי אקלים, תפוצת נשק גרעיני, זכויות אדם, התמודדות עם מגיפות והסכמי סחר שמבוססים על גישת win-win ולא על מלחמות סחר שפוגעות בכלכלה העולמית. ארה"ב תחזור להיות שחקן חשוב בארגונים מולטילטרליים כמו ארגון הבריאות העולמי, האו"מ ועוד.

בתחום ההתמודדות עם מדינות סוררות כמו איראן וצפון קוריאה – נראה בוודאות שיפור משמעותי. למרות הרטוריקה הנחרצת של טראמפ, המתח בין שתי הקוריאות גבר ואיראן קרובה הרבה יותר ליכולת לייצר פצצה גרעינית מאשר היתה כשטראמפ נבחר. גם בהתמודדות המעצמתית מול סין ורוסיה, סביר להניח שנראה דיפלומטיה מקצועית ושיתוף פעולה עם בנות הברית האירופאיות והאסיאתיות, ואלה יבואו במקום התזזיתיות של טראמפ אשר חיזקה את סין ואת רוסיה בעודה מחלישה את ארה"ב.

השיפור בעוצמתה ומנהיגותה הגלובלית הצפויה של בת הברית הכי חשובה שלנו ישפיע מאד לטובה על ישראל. בנוסף ביידן הינו בעל  רקורד מוכח של ידידות ותמיכה בישראל כיו"ר הוועדה ליחסי חוץ בסנאט וסגן נשיא. תחת ביידן ארה"ב תשקם את הברית של ה-P5+1 (החברות הקבועות של מועצת הביטחון + גרמניה) שהביאה לסנקציות מולטילטרליות מתואמות ולפיקוח משמעותי יותר על איראן, ותעצים מחדש את הגורמים המתונים יותר בהנהגה האיראנית. אלה שמדיניות טראמפ ריסקה. ארה"ב תוכל להשפיע על המצב בסוריה באופן אפקטיבית יותר, לאחר שמשטר טראמפ איבד כל מנוף אמריקאי והשאיר את הזירה בידי רוסיה, תורכיה ואיראן.

במישור הפלסטיני, סביר שביידן יחדש את הסיוע לרשות הפלסטינית באמצעות USAID, ארגון הסיוע שטראמפ חיסל ואשר עקב כך איבדה ארה"ב מנוף חשוב של השפעה ושל יכולת להעצים את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית. ביידן יחדש בוודאי את הייצוג הפלסטיני בוושינגטון ואת היכולת האמריקאית לתווך בין הפלסטינים לבין ישראל בנושאים מדיניים, בפתרון משברים ובשימור התאום הבטחוני שמציל חיי אדם כל יום.

ביידן יוכל לבנות על התוצאות החיוביות של ביטול הסיפוח למרות הניסיון של הימין האמריקאי וראש ממשלת ישראל לנצל את תכנית טראמפ למהלך חד צדדי. ההסכם עם האמירויות הבהיר שאין אפשרות לסיפוח חד צדדי ולעומת זאת הזירה האזורית מעוניינת בהתקדמות מול ישראל באופן שאינו פוגע בפתרון שתי המדינות.

דע עקא, בנושא הקיומי ביותר לישראל, שהוא יכולתה להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי,  ביידן חייב לנקוט עמדה שונה בתכלית מזאת שנקט בעבר כדי לסייע לישראל. למרות ידידותו שאינה מוטלת בספק ולמרות שהוא מבין שפתרון שתי המדינות הכרחי לישראל כשם שהוא גם אינטרס אמריקאי מובהק, ביידן חייב ללמוד מכישלונותיהם של קודמיו שהבינו כמוהו כי מדובר באינטרס ישראלי ואמריקאי, אך לא השכילו לקדמו.

ביידן חייב לנקוט במנהיגות עוצמתית ואסרטיבית כדי לחלץ את ישראל מהסטטוס קוו שמוביל את הפרוייקט הציוני לאבדון דמוגרפי ומוסרי. ביידן חייב יהיה להבין שהפוליטיקה הישראלית אינה מסוגלת לקבל החלטות היסטוריות בסדר גודל שכזה, וכי השפעתה על הפוליטיקה האמריקאית משתקת כל יוזמה מעצמתית קונסטרוקטיבית.

ביידן צריך ללמוד מהדוגמאות של הנשיאים שכן הצליחו לסייע לישראל באופן אסטרטגי. היו אלו נשיאים שהיו מוכנים להפגין עוצמה מעצמתית אסרטיבית, גם אם זה פגע בפופולריות שלהם בקרב חלק מהישראלים ובקרב הממסד היהודי. הנשיא קרטר, למשל, סייע לישראל בהישג האסטרטגי המשמעותי ביותר בתולדות המדינה מאז הקמתה, שהוא השלום עם מצרים.

כך גם הנשיא בוש האב, אשר באמצעות מזכיר המדינה האסרטיבי שלו בייקר גרם לראש הממשלה שמיר להגיע לועידת מדריד בניגוד לרצונו. השתתפות ישראל בועידת מדריד פתחה בפני ישראל עידן חדש של יחסים דיפלומטיים מלאים עם רוב מדינות העולם כולל סין והודו. ועידת מדריד גם הובילה לתהליך אוסלו שהפך את אש"פ מארגון טרור לארגון פוליטי שמכיר בישראל וחילץ את ישראל משליטה במאות אלפי פלסטינים.

יש לציין שאם אכן יחליט ביידן להפעיל את כובד משקלו כנשיא ולסייע לנו, הרי הסיכון הפוליטי שהוא ייקח יהיה נמוך מבעבר. רוב בציבור היהודי בארה"ב תומך במדיניות אמריקאית מנהיגותית לקידום פתרון שתי המדינות. רוב היהודים אף הבינו כי אין הם חייבים ליישר קו עם ממשלות ימין בישראל על מנת להוכיח שהם ציוניים.

המפלגה הדמוקרטית גם היא השתנתה וקיימת נכונות רבה יותר לקבל עמדה שאינה רואה בסכסוך הישראלי פלסטיני משחק סכום אפס. נכון שהאוונגליסטים לא יאהבו זאת, אבל הם נמצאים בכל מקרה בצד הרפובליקני ובעיקר משתמשים בנו לטובת חזרתו מחדש של ישו. לעומת זאת, ישנם גורמים מתונים במפלגה הרפובליקנית שמבינים את חשיבותו של מהלך כזה לטובת האינטרסים של ארה"ב וישראל.

אין צורך בנוסחה חדשה לגבי הסדר הקבע. הנוסחאות האפשריות כבר נכתבו, ודוסקסו לעייפה. יוזמת ז'נבה עם התאמות אזוריות שמשתלבות עם "היוזמה הערבית" תוכל לשמש בסיס להסדר. מה שחסר זו נחישות מדינית ונכונות להשקיע בהסדר משאבים פוליטיים בארץ ובארה"ב.

אין ספק שביידן יהיה נשיא פרו ישראלי, אבל כדי להיות נשיא משמעותי שיתרגם את תמיכתו בישראל לשיפור במצבה האסטרטגי הוא יהיה חייב לצאת ממה שנחשב מבחינתו במשך שנים אזור הנוחות הפוליטי.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-18 באוגוסט 2020

הפוסט הכרחי שביידן ינהג הפוך מטראמפ אם ברצונו לסייע לחזון הציוני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

טראמפ הפך את ארה"ב למשפיעה הרבה פחות בזירה הבינלאומית ובאזורנו, ומכאן גם הצטמצמה באופן משמעותי יכולתה לסייע לנו במוסדות הבינלאומיים ובהשפעה בילטרלית על מדינות שחשובות לנו.

הוא הפך את ארה"ב לבלתי רלבנטית להסדר עם הפלסטינים – מהלך קריטי ליכולתה של ישראל להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי – מכיוון שהתעלם לחלוטין מקיומו של הצד השני בסכסוך, ואיבד את ההשפעה האמריקנית על הרשות.

טראמפ הפך את ארה"ב לחסרת משמעות לגבי עצירת הגרעין האיראני, אחרי שפרש באופן חד-צדדי מהסכם ה-JCPA ופירק את הקואליציה הבינלאומית האפקטיבית שהוקמה על ידי ממשל אובמה.

הוא הפך את אמריקה לצופה פסיבית בכל הנוגע להסדרים בסוריה ולנוכחות של מיליציות שיעיות בגבולנו הצפוני. נושאים אלה, החשובים כל כך לישראל, נקבעים כיום בין רוסיה, טורקיה ואיראן.

קרבתו לממשלת נתניהו, בניגוד לעמדותיו הקרירות כלפי בנות ברית אסטרטגיות בנאט"ו ובאסיה, הציבה את ישראל במחנה של המנהיגים הסמכותנים והפופוליסטים והרחיקה אותנו מהצד הליברלי, שמהווה רוב גם בארה"ב וגם באירופה. קרבה זו פגעה באורח אנוש בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל ובקשר של יהדות ארה"ב איתנו.

שנים רבות קידש הממסד היהודי-אמריקני את התמיכה בעמדות ממשלת ישראל מבלי לשפוט אותה באשר למדיניותה ומבלי לבחון אם היא טובה לעם היהודי, לארה"ב ואפילו לישראל. שאלת "מה טוב לישראל" היא כמובן חלק ממחלוקת לגיטימית, אבל נשיאות טראמפ הבהירה ליהודים רבים שהם יכולים להיות ביקורתיים כלפי ממשלת ישראל גם אם הם קשורים ומחויבים למדינה. נשיאותו הבהירה להם שהם יכולים לפעול במסגרת החוק נגד מדיניות ממשלת ישראל בדיוק כפי שהם יכולים להילחם במסגרת החוק בעמדותיו של הנשיא הנבחר בארצם.

החיבור הסימביוטי בין טראמפ לנתניהו הבהיר ליהודים אמריקנים שהגיע הזמן לעשות הפרדה בין אהבתם לארצם לבין מדינת הלאום של העם היהודי ולבין גישתם כלפי הדרג הנבחר. דווקא ערכיו המזעזעים של טראמפ – הגזענות הקסנופובית, המיזוגניה והזלזול בכל מי שאינו חושב כמותו -הבהירו כמה ההבחנה הזאת הכרחית.

במשך שנים תמכו הגורמים הממסדיים של יהדות ארה"ב במדיניות של הממשלה בישראל, אף שרוב היהודים הם ליברלים וחלקם הגדול אף פרוגרסיביים, ואף שערכיה ומדיניותה של ממשלת ישראל היו הפוכים משלהם. הם המשיכו לתמוך בממשלה שמבחינתה הם בכלל יהודים סוג ב' אם הם אינם אורתודוכסים, וכאלה שתמיכתם בפתרון שתי המדינות, אליבא דמפלגת השלטון בישראל, מעידה על תבוסתנות או על אנטישמיות עצמית.

במשך שנים רבות מנעה עמדה זו של הממסד היהודי מהממשלים האמריקניים לנקוט עמדה פרו-אקטיבית לקידום שלום בין ישראל לפלסטינים, מכיוון שהארגונים לחצו על כך שכל צעד אמריקני יהיה מתואם עם ממשלת הליכוד שמתנגדת לכל הסדר שהפלסטינים עשויים להסכים לו.

העמדות שאנחנו מתחילים לשמוע במפלגה הדמוקרטית מעוררות תקווה שארה"ב תחזור להיות חבֵרָה אמיתית של ישראל, שמסוגלת מבחינת יכולותיה הדיפלומטיות ועמדותיה לחדש את מעמדה בעולם ובאזור. חברה שתהיה שחקן משמעותי מול אויבינו ושחקן משמעותי שיוכל לסייע להביא לקיצו את הסטטוס קוו עם הפלסטינים – זה שמאיים על עתיד החזון הציוני.

המאמר פורסם ב-Ynet ב-7 ביולי 2020

הפוסט למה החלטתם שטראמפ טוב לישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש וראשון לראשי הממשלה "האמריקאיים" היה ווינסטון צ׳רצ׳יל, אביה-מולידה וגם מנסחה של התופעה האסטרטגית החשובה ביותר במאה העשרים – ברית העמים דוברי האנגלית, שנודעה בשם "יחסים מיוחדים".

אימו של צ׳רצ׳יל הייתה אמריקאית, ובנאום בפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון התבדח באמרו שלוּ נסיבות לידתו היו הפוכות, כלומר אבא אמריקאי ואמא בריטית, היה מגיע לקונגרס בכוחות עצמו. נטייתו הפרו-אמריקאית הייתה כה מודגשת, עד שכשתכנן את פקודת המבצע של הלווייתו שלו (תחת שם הקוד "מבצע לעולם-לא") בחר בהמנון אמריקאי. וכך ראשי הממלכה והמנהיגים הזרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון בכנסיית ווסטמינסטר, שרו את "המנון הקרב של הרפובליקה" (שיר ממלחמת האזרחים האמריקאית), אותה רפובליקה שמרדה בכתר הבריטי.

צ׳רצ׳יל היטיב להבין כי בסיטואציה ההיסטורית החדשה השתנתה מקבילית הכוחות, וכי הובלת המערב עוברת מלונדון לוושינגטון. כך, בנאומו המפורסם התחייב כי בריטניה תוסיף להילחם ״בגבעות ועל חופי הנחיתה״ עד שבעזרת האל יקום העולם החדש להציל ולשחרר את העולם הישן.

היחסים המיוחדים בין בריטניה לארה"ב היו בתחילה שוויוניים למדי. עיקר הכוח הצבאי היה ברובו בריטי, עד שארה״ב התגייסה, התחמשה, נטלה את הפיקוד והובילה לניצחון על גרמניה. צ׳רצ׳יל השכיל לקיים מערכת יחסים הדוקה הן עם נשיא ארה"ב רוזוולט והן עם אגפיה השונים של המערכת הפוליטית בארה״ב, והצליח לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה לצד ארה״ב ובריה״מ.

ראש הממשלה "האמריקאי" השני כיהן  גם הוא בבריטניה. היה זה  הרולד מקמילן, אשר בא ממשפחה שהקימה הוצאת ספרים ענקית, אשר התפשטה במרחב האנגלו-אמריקאי.

כמו ווינסטון צ'רצ'יל, גם אימו של מקמילן הייתה אמריקאית (ממדינת אינדיאנה) והיא השפיעה רבות על חינוכו וראיית העולם שלו. מקמילן קיים יחסים מצוינים עם נשיא ארה"ב אייזנהאואר, עמו התיידד עוד בתקופת המערכה באיטליה (כאשר אייזנהאואר כיהן כמפקד העליון של כוחות הברית), ובעיקר עם הנשיא קנדי שכיהן אחריו.

הוא קיבל את ראשות הממשלה בתקופה של מתיחות אנגלו-אמריקאית קשה שסיכנה את "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב לאחר משבר סואץ, אשר בעקבותיו חסמה ארה"ב הזועמת את נתיבי העברת הנפט של בעלות בריתה. אך מקמילן הצליח לשקם את הברית ובמידת-מה גם לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה ולהביאה למצב בו הייתה אחת משלוש מייסדות האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני, יחד עם ארה"ב ועם בריה"מ. זאת, למרות שלאיש לא היו עוד אשליות ביחס למשקלה האמיתי.

יחסים מיוחדים אלה נשמרו בעשורים שלאחר מכן, כפי שראינו בימי נשיא ארה"ב רייגן וראש ממשלת בריטניה ת'אצ'ר, ובעמידתה של בריטניה לצידה של ארה"ב במלחמות בעיראק ובאפגניסטן.

לכאורה, ראש הממשלה "האמריקאי" השלישי אינו בריטי, אלא ישראלי ושמו בנימין נתניהו. אבל, רק לכאורה. גילוי נאות: כותב שורות אלה שירת תחת הנהגתו של נתניהו והיה מלא הערצה ליכולותיו כשגריר.

נתניהו, אשר לא נולד לאם אמריקאית, בילה חלקים ניכרים מבחרותו בארה"ב (בעיר פילדלפיה) ואף סיים בהצלחה אוניברסיטת עלית אמריקאית (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). הוא גם אימץ לעצמו בזמנו שֵם שעבר אמריקניזציה, בן ניתאי. האנגלית שבפיו טובה מאוד והוא יודע כיצד להשתמש בה. רעייתו אף טוענת, לפי המדווח, שאם היה נולד באמריקה היה נעשה שם לנשיא.

נראה שנתניהו חש הזדהות עמוקה עם צ'רצ'יל, שהציל את העולם החופשי במלחמת העולם השנייה. בוויכוח בין המועמדים לסגנות הנשיא ב-1988 השווה המועמד הרפובליקני קווייל את עצמו לנשיא קנדי. יריבו הדמוקרטי בנטסן סנט בו באמרו:

"סנטור, אני צעדתי עם ג'ק קנדי, ואתה אינך ג'ק קנדי".

אמירה זו הפכה למטבע לשון בפוליטיקה האמריקאית, ובפרפרזה ניתן להשאילה לנתניהו ולומר לו שאינו צ'רצ'יל.

כשנשאל איך הוא רוצה שיזכרו אותו, ענה נתניהו שהוא מבקש להיזכר בתור המגן (protector) של ישראל. בהיותו איש משכיל בעל מודעות היסטורית גבוהה, אפשר שנתניהו מתכתב כאן עם דמותו של אוליבר קרומוול, ה-Lord Protector היחיד של אנגליה.

כמו קרומוול, שהציף את אירלנד הכבושה (והקתולית) במתנחלים פרוטסטנטים רבים מסקוטלנד ובכך הוביל לסכסוך דמים שאנגליה לא נחלצה ממנו במשך למעלה מ-250 שנה (ואולי עדיין לא סיימה אותו סופית), גם נתניהו מקדם את ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון ותורם בכך לקיבועו של סכסוך דמים בין ישראל לבין הפלסטינים.

כמו קרומוול, נתניהו מגמד את הפרלמנט שלו. נתניהו  ערף מטאפורית את ראשה של כל אופוזיציה שקמה מולו ופירק אותה לגורמים חסרי משקל, אולי כשם שקרומוול ערף (ולא באופן מטאפורי) את ראשו של המשטר המלוכני שקדם לו.

אני נזכר כיצד אחד מנספחי ההגנה של ישראל בוושינגטון אמר פעם שעלינו להעביר את מערכת היחסים שלנו עם ארה"ב תהליך של "בריטניזציה" ולהגיע לאותה מידה של אינטימיות שיש לבריטניה עם מעצמת העל של דורנו. זהו רעיון מעולה, אבל ישראל היא מדינה קטנה שאינה ולא תהיה בריטניה (זו אשר תוך כדי מלחמת העולם השנייה או מיד אחריה הקימה יחד עם ארה"ב מוסדות כגון הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית ונאט"ו).

וכאמור לעיל, על אף רקעו האמריקאי, נתניהו אינו צ'רצ'יל או מקמילן. שלא כמותם,  הוא נעדר הומור ואירוניה עצמית; הוא בחר צדדים בפוליטיקה האמריקאית והימר על הסוס הרפובליקני ואף על הסייח הכי פרוע והכי קיצוני בימין האמריקאי (האוונגליסטים).

שלא כמו צ'רצ'יל ומקמילן, שעשו כל שהיה לאל ידם לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה ואת "היחסים המיוחדים" שלה עם ארה"ב, נתניהו בהתנהלותו הפוליטית חסרת האחריות כיום פוגע במעמדה של ישראל כנושא דו-מפלגתי ועל-מפלגתי בארה"ב. תשאלו את ג'ו ביידן.

תניהו אינו באמת ראש ממשלה "אמריקאי". רקעו האמריקאי היה לו לעזר רב בייצוג ישראל ועשה אותו לשגריר מוצלח, אך כיום הוא משתמש ביכולות הפוליטיות-מכניות שרכש שם כדי לפרום בפועל את הקשר הכל-כך חיוני של מדינת ישראל עם ארה"ב. חבל.

** הטקסט פורסם ב"זמן ישראל", 2 ביולי 2020

* צילום: יוסי זמיר

הפוסט האם בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה אמריקאי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ינואר 2020

בעקבות פרסום תכנית טראמפ, קובעים מומחים במכון מיתווים שלא זו הדרך לקדם שלום ישראלי-פלסטיני. מסמך זה מרכז תגובות ראשונות וקצרות מאת הדיפלומט לשעבר נדב תמיר, שטוען שלישראל דרושה תכנית שלום אמיתית; ד"ר נמרוד גורן, שקורא לקהילה הבינלאומית לומר "לא" לתכנית טראמפ; ד"ר ליאור להרס, שמסביר שבנושא ירושלים, תכנית טראמפ מתנערת מהסטטוס קוו ומהבנות קודמות; יונתן תובל, שקובע שטראמפ מקצין התנהלות מדינית בעייתית של קודמיו כלפי הפלסטינים; פרופ' אלי פודה, שטוען שתכנית טראמפ אינה הזדמנות לקידום שלום; ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה, שמזהירה כי תכנית טראמפ עלולה לפגוע ביחסים המתחממים עם מדינות ערב; ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו שמדגישה שהאיחוד האירופי – שנותר מחויב לפתרון שתי-המדינות – מתקשה להגיב במשותף לתכנית טראמפ; מירב כהנא-דגן, שמצביעה על הזדמנות להחזיר את הנושא הפלסטיני למרכז השיח הישראלי; ד"ר רועי קיבריק, שקובע שדרושה הכרעה ישראלית פנימית בנושא השלום; והשגריר בדימוס ברוך בינה, ש טוען שמנהיגי ישראל זקוקים גם לייעוץ מדיני, ולא רק ביטחוני.

לישראל דרושה תכנית שלום אמיתית
הדיפלומט לשעבר נדב תמיר, חבר ועד מנהל במכון מיתווים

תכנית טראמפ נוגדת את האינטרסים של מדינת ישראל, מרחיקה אותנו מפתרון שתי המדינות ומתפרסמת בעיתוי בעייתי מאד מבחינה פוליטית. לכן, היא צפויה להביא יותר נזק מתועלת. פתרון שתי-מדינות לשני עמים הוא אינטרס קיומי של ישראל על מנת לשמר את החלום הציוני, שבו מדינת ישראל היא גם מדינת העם היהודי וגם דמוקרטיה בה יש שוויון מלא לכל אזרחיה. אי אפשר להגיע לפתרון שתי-המדיניות תוך התעלמות מהאינטרסים הפלסטיניים ובלי מעורבותם בתהליך. הייתי מצפה למנהיגות ישראלית שמסוגלת להבהיר זאת לנשיא אמריקאי. הפלסטינים דוחים על הסף את תכנית טראמפ ולכן היא לא תוביל להסדר, אבל עלינו לנסות למצות מהתכנית את האלמנטים שיסייעו להשיג הסדר בעתיד. בעיקר את העובדה שמדינה פלסטינית קום תקום, גם בחזון של טראמפ, ושמדינהשכזאת חייבת בירה במזרח ירושלים ושגרירות אמריקאית גם שם. היכולת שלנו לקדם שלום אמיתי גבוהה מבעבר. יש לישראל כיום פרטנרים טובים יותר בהנהגה הפלסטינית ממה שהיה באוסלו וקמפ דייוויד . גם ההקשר האזורי הרבה יותר נוח, כפי שמעידה יוזמת השלום הערבית, שמאושררת פעם אחר פעם בפסגות מדינות ערב. במידה שתכנית טראמפ תוביל לסיפוח, היא לא רק תרחיק אותנו מפתרון שתי-מדינות לשני עמים, היא גם תפגע ביציבות האזורית, ביחסינו עם ירדן ובתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, שהוביל לשקט יחסי וירידה משמעותית בטרור. מכיוון שכך, המנהיג הישראלי שיבחר בבחירות הקרובות צריך להוביל מהלך שיספק לנו תכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, במקום להיגרר אחרי יוזמות שווא שאינן זוכות, ובצדק, לתמיכת רוב הקהילה הבינלאומית ותומכי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. (להרחבה, ראו את מאמרו של תמיר)

הקהילה הבינלאומית צריכה לומר "לא" לתכנית טראמפ
ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים

מאז הטמיע טראמפ לראשונה את המונח 'עסקת המאה' ב-2017, פינתה לו הקהילה הבינלאומית את הזירה, גם כשהתברר שמהלכיו רק מקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא לא נקטה שום יוזמה משמעותית משל עצמה, ושמרה ברובה על שתיקה. מדינאים ופוליטיקאים ממדינות העולם, כולל כאלה שגילו בעבר אכפתיות  ומחויבות לקידום השלום, נימקו זאת בשלל טיעונים: אין תחליף להובלה האמריקאית בנושא הישראלי-פלסטיני, הם אמרו. אנו מנסים להשפיע על תוכן התכנית מאחורי הקלעים, הם טענו. לא נשפוט את התכנית מראש ולפני שראינו אותה, הם קבעו. כשתפורסם התכנית, נסתכל על חצי הכוס המלאה וננסה להתקדם, הם הבטיחו. ובהמשך, גרסו שאין טעם להיכנס עם טראמפ לוויכוח על הסוגיה הישראלית-פלסטינית, כי הנושא לא רלבנטי או כי התכנית האמריקאית עשויה בכלל שלא להתפרסם. וכך הגענו למצב בו בשיאו של השיח הישראלי על סיפוח שטחים בגדה המערבית, מגיעים לישראל יותר מ-40 מנהיגים לפורום השואה, ורובם ככולם מתעלמים לחלוטין מהנושא. ואולם, פרסום תכנית טראמפ צריך לחולל שינוי. כעת, תומכי השלום בקהילה הבינלאומית לא יכולים להסתתר עוד מאחורי תקוות מדומות לתכנית אמריקאית מועילה. עליהם להשמיע בבירור את עמדתם נגד התכנית החד-צדדית, להציג פרמטרים חלופיים שיכולים באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לייצר תיאום בין מדינות וגופים שמחויבים לשלום ומוכנים להשקיע למען קידומו, ולחבור לגורמים בישראל וברשות הפלסטינית שמסרבים לקבל את תכתיבי טראמפ. בעוד כשנה יושבע בארה"ב נשיא, אולי חדש. עד אז, יש להבטיח שרעיונות הסיפוח שמופיעים בתכנית טראמפ לא יהפכו למציאות בפועל. (להרחבה, ראו את מאמרו של ד"ר גורן)

בנושא ירושלים, תכנית טראמפ מתנערת מהסטטוס קוו ומהבנות קודמות
ד"ר ליאור להרס, מנהל התכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני במכון מיתווים

בנושא ירושלים, תכנית טראמפ מתנערת מההבנות שהושגו בעבר בין ישראלים ופלסטינים ומנפצת את "מתווה קלינטון" כמודל לפתרון בעיר. על פי התכנית, רוב השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים יהיו תחת ריבונות ישראלית וכך גם כל חלקי העיר העתיקה. התושבים הפלסטינים באזורים אלו יוכלו להחליט אם הם רוצים להיות אזרחי ישראל או פלסטין, או לשמור על מעמדם כ"תושבי ישראל". יחד עם זאת, התכנית מציעה להפוך את תוואי גדר ההפרדה, שהותיר מספר שכונות ירושלמיות מעבר לגדר, מ"גבול ביטחוני זמני" (כפי שהוגדר בזמנו) לגבול קבע בין ישראל והמדינה הפלסטינית. כלומר, באזורים הירושלמים שנותרו מעבר לגדר (ובהם כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט) ושהפכו ל"שטחי הפקר" ללא ניהול ישראלי או פלסטיני, תוקם הבירה הפלסטינית. התכנית מוסיפה לכך גם את אבו דיס, שמחוץ לגבול המוניציפאלי, וקובעת שהפלסטינים יורשו לקרוא לה "אל-קודס". הצעה זו היא המשך לתכנית שקידם השר אלקין לניתוק השכונות מעבר לגדר והתושבים המתגוררים בהם (כ-140 אלף) מירושלים, ומתחברת להצעות עבר על הקמת בירה באבו דיס. אם כן, הצהרת טראמפ כי ירושלים לא תחולק אינה מדויקת. הצעתו מחלקת את העיר, אך לא בין מזרח ומערב אלא בתוך ירושלים המזרחית. בהצהרתו על העברת השגרירות, קבע טראמפ כי הגבול בין הריבונות הישראלית והפלסטינית בעיר ייקבע רק בין הצדדים, אך בתכנית שלו הוא קבע גם את קו הגבול. התכנית מכילה סתירה פנימית בנושא המקומות הקדושים. היא קובעת שהסטטוס קוו יישמר אך גם שמאמינים מכל הדתות יוכלו להתפלל בהר הבית. רעיון זה מנוגד לסטטוס קוו שאוסר על תפילת יהודים, ושאושרר בהצהרת נתניהו באוקטובר 2015 במסגרת ההבנות עם ירדן. הצעה זו היא דרמטית ונפיצה, וניתן להניח שזו הסיבה שטראמפ ונתניהו לא הזכירו אותה בנאומיהם.

טראמפ מקצין התנהלות מדינית בעייתית של קודמיו כלפי הפלסטינים
יונתן תובל , חבר ועד מנהל במכון מיתווים

הדבר הגרוע ביותר בתכנית טראמפ אינו הפרמטרים אותם היא מציגה להסדר עתידי – כי הרי הפרמטרים של טראמפ אינם מספיקים ממילא להתנעת משא ומתן – אלא ההתעלמות המוחלטת בתכנית מעמדות הפלסטינים. בכך, מרוקן טראמפ מתוכן עקרון בסיסי בדיפלומטיה, שלפיו הגעה להסדר בר-קיימא מחייבת משא ומתן עם הצדדים. עם זאת, להתנהלותו של טראמפ יש תקדימים במדינאות האמריקאית ביחס לתהליך השלום הישראלי- פלסטיני. למעשה, תכנית טראמפ ממשיכה ומקצינה גישות שאפיינו את מהלכי התיווך שנקטו במהלך 20 השנים האחרונות הנשיאים הקודמים – ביל קלינטון, ג'ורג' וו. בוש וברק אובמה. מאמצי התיווך של הנשיא קלינטון, בייחוד במהלך פסגת קמפ דיוויד אותה כינס ביולי 2000 ,סבלו מההנחה השגויה שאם יחלץ ויתורים דרמטיים- לכאורה מישראל, אז הפלסטינים יהיו מוכנים להתקפל. הנשיא בוש נקט גישה דומה למדי. הוא נשא ונתן רק עם ראש הממשלה שרון על מרכיבי חזון ממשל בוש ביחס להסדר קבע ישראלי-פלסטיני, ונתן לכך גושפנקה רשמית בחלופת המכתבים עם שרון ב-2002. באופן דומה, ב-2005 תמך בוש בנסיגה הישראלית החד-צדדית מרצועת עזה, והתעלם מפניות הפלסטינים להיות חלק מהתהליך. בתקופת הנשיא אובמה, מזכיר המדינה קרי הקדיש את מירב מרצו במהלך תשעת חודשי המשא ומתן ב-2013-14 לבחינת רעיונות שונים עם ישראל, מבלי לבדוק האם הם בכלל מקובלים על הפלסטינים. שוב ושוב מניחים נשיאים אמריקאיים בטעות שהפלסטינים יהיו מוכנים לתגמל את האמריקאים על כל ויתור-לכאורה שתעשה ישראל, ולהסכים לתנאים שאפילו לא התייעצו עמם לגביהם.

תכנית טראמפ אינה הזדמנות לקידום השלום
פרופ' אלי פודה , חבר ועד מנהל במכון מיתווים

תכנית טראמפ נועדה לכישלון, כי האמריקנים – כמתווך הוגן – היו אמורים להתייעץ לא רק עם ישראל וחלק ממדינות ערב אלא גם עם הרשות הפלסטינית, וכי פרטי התכנית מלמדים על אימוץ חד-צדדי של עמדות הימין והמתנחלים. הצגת התכנית לא תשרת את המטרות של ישראל. ראשית, היא תחזק את עמדת סרבני השלום בצד הערבי שממילא טוענים כי ישראל וארה"ב עושים יד אחת. שנית, היא תחליש את המתונים בצד הפלסטיני המאמינים בפתרון של שלום ובשתי מדינות לשני עמים. במצב הזה, הסלמת הסכסוך מול החמאס בעזה מצד אחד, ויציאת המונים לרחובות בגדה מצד שני, אינם תרחישים דמיוניים. שלישית, מצרים וירדן, החתומות על הסכם שלום עם ישראל, יעמדו מול לחץ עממי. יתרה מזו, אם ישראל תממש חלק מעיקרי התכנית (כמו למשל ההצעות לסיפוח), המשטרים בירדן ובמצרים יעמדו בפני הכרח לפגוע בשלום. החזרת השגריר והקפאת המגעים הבילטרליים הם צעדים שכבר נעשו בעבר ועלולים בקלות להתרחש שוב. ולבסוף, הנורמליזציה 'הזוחלת' ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ עלולה להיפגע. יש להניח כי תגובות זועמות בעולם הערבי, כמו גם תחושת הסולידריות הציבורית עם הפלסטינים, תחייב את המשטרים הללו להנמיך פרופיל בנוגע ליחסיהן עם ישראל. הצגת תכנית טראמפ היא תעלול פוליטי שנועד לסייע לנתניהו להיבחר שוב, ולא הזדמנות לקדם את פתרון הסכסוך. (להרחבה, ראו את מאמרו של פרופ' פודה)

תכנית טראמפ עלולה לפגוע ביחסים המתחממים עם מדינות ערב
קסניה סבטלובה , מנהלת התכנית ליחסי ישראל-המזרח התיכון במכון מיתווים
תכנית טראמפ עלולה לסכן לא רק את היציבות בישראל וברשות הפלסטינית, אלא גם להשליך על המדינות הערביות ואף לחבל בתהליך ההתקרבות בינן לבין ישראל. הנפגעת הראשונה עלולה להיות ירדן, שיחסיה עם ישראל כבר ספגו מהלומות קשות בשנים האחרונות. קידום מואץ של "עסקת המאה", אותה הפלסטינים דוחים בתוקף, מסוכן עבור הממלכה ההאשמית והנהגתה. היוזמה הזאת מחמשת את הקיצוניים ומרפה את ידם של המתונים. אם תכנית טראמפ תביא להסלמה בגדה המערבית, וקודם כל בירושלים, גם מהלכי הנורמליזציה  עם המדינות הערביות במפרץ יספגו מהלומה ואולי אף ייעצרו כלל. הנושא הפלסטיני אינו נמצא במקום גבוה על סדר היום של העולם הערבי כעת, אך התפתחויות דרמטיות ואיום הסיפוח יחזירו אותו חיש מהר לקדמת הבמה והמנהיגים הערביים ייאלצו להתחשב בדעת הקהל במדינותיהם.

האיחוד האירופי מחויב לשתי-מדינות, אך מתקשה להגיב לתכנית טראמפ
ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה במכון מיתווים

בתגובה לפרסום תכנית טראמפ, האיחוד האירופי הצהיר כי הוא רואה בחיוב את עצם ההתנעה מחדש של תהליך השלום, אך מבהיר כי שלום צריך לקחת בחשבון את השאיפות הלגיטימיות של שני הצדדים. "האיחוד ילמד את התכנית ויבחן אותה על בסיס עקרונותיו ועמדתו בנושא, תוך כיבוד החלטות האו"ם והפרמטרים הבינ"ל המוסכמים" , קבעה הודעת האיחוד. בבירות אירופיות שונות מביעים סקפטיות כי תכנית טראמפ תצליח. מאז שנות ה-70 האירופים דוגלים בשתי מדינות לשני עמים לפי גבולות 1967, בכפוף להסכמת שני הצדדים. תכנית טראמפ מרחיקה מאוד את הפלסטינים מכך, ועלולה ליצור נורמות חדשות בפתרון סכסוכים טריטוריאליים שאינן מקובלות על האיחוד האירופי. 37 ראשי מדינות ושרי חוץ לשעבר היו הראשונים להגיב, וקראו לאיחוד שלא לתמוך בתכנית טראמפ. הם הצרו על כך שארה"ב סטתה מהעקרונות עליהם הושתתו תכניות השלום בעבר. שר החוץ של אירלנד הצטרף אליהם. לא נראה שנשיא ארה"ב נתן לאירופים תפקיד פוליטי בתכנית שלו. נראה שכרגיל דחק אותם לתפקיד ה"ארנק" המשלם, עליו האירופים מתרעמים. ג'וזף בורל, שר החוץ החדש של האיחוד האירופי שנכנס לתפקידו בנובמבר 2019 ,הצהיר על שאיפתו להפוך את האיחוד משחקן נורמטיבי לשחקן גיאופוליטי בעולם שבו כוח חזר להיות שם המשחק ושבו הערכים האירופים הליברליים מוצאים עצמם יותר ויותר מבודדים. האירופים פחות ששים מטראמפ להתערב בישראל בזמן קמפיין בחירות, ואולי משום כך עמדתם זהירה ומבקשת קודם ללמוד את התכנית. שר החוץ של בריטניה, דומיניק ראב, שמדינתו עומדת לצאת מהאיחוד האירופי ב-31 בינואר, שחרר הצהרה חיובית יותר כלפי התכנית האמריקאית, וקרא לשני הצדדים לשקול אותה בכובד ראש.

הזדמנות להחזיר את הנושא הפלסטיני למרכז השיח הישראלי
מירב כהנא-דגן , סגנית ראש מכון מיתווים

שלוש שנים חלפו מאז נזרק לאוויר הביטוי החלול 'תכנית המאה'. שלוש שנים בהן הקהילה הבינלאומית לקחה צעד לאחור מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ונכנסה למצב המתנה. שלוש שנים בהן ארגוני השלום והחברה האזרחית המשיכו לפעול בדרכים שונות כדי לשמר את רעיון פתרון שתי המדינות, אך בשוליים )המתרחבים( גם להתחיל לחשוב על פתרונות אחרים. שלוש שנים וסיבות כה רבות להתנגד לה, ובכל זאת, אם כבר פורסמה ולמרות שאינה צפויה לקדם את השלום, הנה שלושה דברים חיוביים שעשויים להתרחש: (1) החזרת הסוגייה הפלסטינית ותהליך השלום לקדמת הבמה. מאז שנות ה-90 וראשית שנות האלפיים המילה שלום נעלמה הן מהקמפיינים הפוליטיים והן מהשיח הציבורי. הנחת תכנית מדינית על השולחן מחזירה את הנושא  הפלסטיני ואולי גם את המילה שלום לשיח; (2) אילוץ שחקנים פוליטיים, מדיניים ואזרחיים להתמודד עם סוגיות מורכבות שלעתים נוח להתעלם או להתחמק מהן. ארגוני חברה אזרחית ישראלים פעלו בשנים האחרונות – יחד עם שותפים פלסטינים – לגבש פתרונות לסוגיות הליבה של הסכסוך. כיום, אל מול מה שמציעה תכנית טראמפ, ניתן לעשות שימוש בידע שיצרוובקשרים שטוו, כדי למצוא דרכים אמיתיות לקדם שלום;(3) תזכורת לכך שהסוגייה הפלסטינית לא נעלמה ולא תיפתר מעצמה. אין לדעת האם פרסום התכנית יגרור הסלמה בשטח, אבל כבר עכשיו מרגישים את המתיחות באוויר וגוברת המודעות לכך שמשבר עם הפלסטיניםיעיב על היחסים שישראל פועלת לקדם עם מדינות האזור.

במקום להיגרר אחרי ארה"ב, דרושה הכרעה ישראלית פנימית
ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים של מכון מיתווים

הדיון הציבורי בישראל על תכנית טראמפ מאמץ מבלי משים את השקפת העולם המתנחלית, ומתעלם מעמדות הרוב של הציבור הישראלי. הדיון – מימין ומשמאל – מתאר כיצד בחר הממשל האמריקאי לאמץ את הזווית הישראלית, לפגוע ולנתק מגע מהפלסטינים, ולהציג תכנית אשר תהיה נוחה מאין כמותה עבור ישראל. פוליטיקאים ואנשי תקשורת מתארים את התכנית האמריקאית כתכנית שעושה חסד עם ישראל ופוגעת בפלסטינים. אבל, למעשה, רוב הישראלים אינם מרוויחים דבר מהעובדה שרע לפלסטינים. מרבית הישראלים, לאורך עשרות שנים, מתנגדים לסיפוח והקמת מדינה דו-לאומית  (דמוקרטית או המבוססת על אפרטהייד). מה שטוב לישראל זה לא עוד שטח בשומרון ועוד מאחז ביהודה, אלא בנייה של יחסי שלום עם השכנים שלנו ובראשם הפלסטינים אשר יחיו במדינה עצמאית, לצד ישראל. תכנית טובה ונוחה לישראל זו תכנית שפועלת להגשים את החזון הזה, ולא אחת המעודדת חלומות סיפוח משיחיים. הבחירות המתקרבות הן הזדמנות טובה לתבוע מהמפלגות תשובה לדרך בה הן הולכות להגשים את השאיפה לשלום. בוושינגטון, כדאי לבחון עם האמריקאים מה יכולה להיות תרומתם הצנועה לבניית יחסי שלום באזור, לא כדי לברוח משיח והכרעה פנימית בשאלה איזו מדינה אנו רוצים לבנות כאן. מנהיגי ישראל זקוקים גם לייעוץ מדיני, לא רק ביטחוני השגריר בדימוס ברוך בינה, עמית מדיניות במכון מיתווים טוב עשה מועמד כחול-לבן לראשות הממשלה בהזמינו את האלוף אמיר אשל להצטרף למסעו לוושינגטון, שכן אין טוב מקצין צבא לחוות דעה על טופוגרפיה, גבולות, קווי ראיה והסכמי שיתוף פעולה ביטחוני עם הפלסטינים ועם ארה״ב. טוב לא פחות היה עושה לו זימן למשלחתו גם דיפלומט מנוסה. מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל לארה״ב היא המונחת ביסוד היתרון האיכותי שלנו ולהבנת מורכבותה נחוץ דיפלומט מיומן בעל קשרים משני צדי הקונגרס. מעבר לליבה הביטחונית של יחסי ישראל-ארה"ב, קיימת גם המטריה המדינית שארה״ב פורשת מעל ישראל במועצת הביטחון. ארה״ב ניצבת לצד ישראל לעת מלחמה וגם לעת שלום. תמיכה זו היא תולדה של הסכמותפוליטיות פנים-אמריקניות ומשקפת פעילות של שני בתי הקונגרס, 50 האסיפות המדינתיות, הממשל הפדרלי על מחלקותיו המקצועיות, התקשורת והמושלים (שלא פעם מולידים את הנשיא הבא). כל זאת, בשיתוף קהילה יהודית חזקה, משפיעה ומעורבת. בקצרה, מדובר במערכת פוליטית דו-מפלגתית ורב- קוטבית שהיא אזרחית במהותה ובאורחותיה ואשר רב-גוניותה הופקרה בשנים האחרונות על ידי הממשלה היוצאת. להבנת האינטראקציה של כל הגורמים הללו ולסינרגיה ביניהם לטובת מדינת ישראל נזקק ראש הממשלה – כל ראש ממשלה – לייעוץ מדיני מקצועי ואחראי. אלוף בצה״ל, ולו גם המוצלח ביותר, אינו יכול לשלוט בכל המרכיבים של המערכת האמריקנית המורכבת והמסונכרנת. זוהי מלאכה לדיפלומטים בעלי רקע מדיני וניסיון בעבודה עם הקונגרס.

הפוסט תכנית טראמפ – לא זו הדרך לקידום שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.