קראו את המאמר המלא

הפוסט ברית בערבון מוגבל: המלחמה עם איראן כמקרה בוחן למדיניות החוץ של טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מה עומד מאחורי הפגישה של טראמפ ונתניהו? – נדב תמיר התארח בפודקאסט של טובי פולק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואומנם, מדובר ברעיון חדש, אבל גם רעיונות חדשים לפעמים יכולים להיות גרועים ועדיף שיישארו מחוץ לקופסה. בניגוד ל"תוכנית המאה" – 181 עמודים של עבודה מקיפה, שהוצגה בינואר 2020 – ההצעות הנוכחיות הן פרי גחמה שהונחתה על ידי טראמפ ממש לפני הפגישה עם נתניהו. מדובר באוסף של רעיונות שלא עומדת מאחוריהם חשיבה מעמיקה שלוקחת בחשבון את האינטרסים או את המגבלות של הצדדים השונים.

הרעיונות של טראמפ מוסברים כניסיון לאמץ את הלוגיקה העסקית בדיפלומטיה וכחלק מטריק שבו אתה מניח הצעה קיצונית במיוחד כדי לקבל בסוף את התמורה שמלכתחילה התכוונת לה. במילותיו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מוותר ומוותר עד שמקבלים את דעתי". אבל הרעיונות של טראמפ לגבי עזה אינם עולים בקנה אחד עם קמפיין הבחירות שלו עצמו והם מעמידים אותו בהתנגשות בזירה האמריקנית והבין-לאומית, במיוחד מול יורש העצר הסעודי, הנשיא הטורקי ארדואן והנשיא המצרי א-סיסי – כולם האוטוקרטים החביבים עליו.

חוץ מישראל, זו נראית כמו עסקה שלא יהיו עליה קופצים. טראמפ צפוי לעמוד בפני ביקורת בכמה חזיתות: ראשית, הציבור האמריקני וגם רבים משני צדי המפה הפוליטית יתנגדו למהלך. התיאבון האמריקני למעורבות ברחבי העולם פחת לאחר הכישלונות בעיראק, באפגניסטן ובסוריה, עם אבדות רבות בנפש ועלויות כספיות אסטרונומיות.

שנית, ההצעה מעמידה את כל מדינות ערב על הרגליים, כאשר הן נדרשות לפעול בניגוד לאינטרס שלהן. וחמור מזה, הסכמה עלולה לפגוע בלגיטימציה של המנהיגים ולערער את יציבותם. משרד החוץ הסעודי היה הראשון להגיב, בשם יורש העצר, כי סעודיה לא תיסוג מעמדתה עליה חזרה ושוב ושוב לאחר 7 באוקטובר – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. סעודיה, המובילה במידה רבה את העולם הערבי כיום, הציבה אפוא את הרף לפיו תישפט העמדה הערבית בכללותה. האמירויות מיהרה לחזק את העמדה הסעודית.

ירדן ומצרים כבר הביעו לא אחת במהלך המלחמה התנגדות גורפת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים מעזה. הן חוששות מההשלכות של העברת אוכלוסין לשטחן על היציבות הפנימית של המשטר. העובדה שהרעיון של טראמפ אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפייה אינה משנה במאומה את ההתנגדות. גם מרוקו, המועלית כאפשרות נוספת לקליטת פליטים שתתבצע כ"הוקרה" על ההכרה האמריקנית בסיפוח הסהרה המערבית, תתנגד להירתם לרעיון. לאורך כל השנים, מרוקו הביע תמיכה בפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, ואף אירחה בשטחה – בסתר ובפומבי – מפגשים בין ישראלים לפלסטינים.

יתרה מזו, שיתוף פעולה עם מהלך אמריקני יציג את המשטרים הערביים כבוגדים באתוס הפלסטיני וכמי שתרמו לחיסול הבעיה הפלסטינית. המחויבות הערבית אומנם באה לידי ביטוי בעבר בעיקר במישור הרטורי, אך היא נשענת על בסיס תמיכה רחב בדעת הקהל הערבית. סקרים לאורך שנים מלמדים על מרכזיות הבעיה הפלסטינית בדעת הקהל הערבית. השליטים הערביים אינם יכולים להתעלם מכך. דומה כי טראמפ אינו מבין את החשיבות הסמלית של הבעיה הפלסטינית בעולם הערבי והוא חושב כי בכסף ניתן לקנות הכול.

ומה באשר לפלסטינים עצמם? חזרת הפליטים והיצמדות לקרקע (מה שנקרא "סומוד") מהווים ערכים מרכזיים במערכת האמונות המרכיבות את האתוס הפלסטיני. רעיונותיו של טראמפ מאיימים להפוך את מלחמת 7 באוקטובר לנכבה אמיתית שנייה ופגיעה אנושה באתוס שלהם. מדובר בניסיון למחוק את הזהות הפלסטינית ולשלול את זכותם של הפלסטינים – זכות המוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם – להקמת מדינה משלהם.

ההתמקדות בעזה גרמה להעלמת נקודה חשובה לא פחות בדבריו של טראמפ והיא כוונתו לבחון את סוגיית הסיפוח בשטחי יהודה ושומרון. יהיה בכך כדי לחדש את התביעה לסיפוח שטחי C לישראל, שהתאדתה עם פרסומה של "תוכנית המאה" בחודש ינואר 2020, אולם חידושה כעת עלול להוביל למחאות ברחבי העולם הערבי ובשטחים הפלסטיניים.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הרעיונות "מחוץ לקופסה" של טראמפ נועדו לזעזע בכוונה על מנת להשיג מטרה יותר מוגבלת בהיקפה, אבל לסחורה הזו לא יהיו קונים מלכתחילה. מעבר לכך, גם אם רעיונות אלה יידחו, יש סכנה בעצם הענקת לגיטימציה על ידי המעצמה החזקה בעולם לניתוץ נורמות התנהגות בין-לאומיות.

אם טראמפ מעוניין לבנות את עזה מחדש הוא מוזמן לשחזר את תוכנית מרשל (והיא אפילו תיקרא על שמו!). התוכנית סייעה לשקם את אירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה מבלי להעביר את תושביה. בתוכנית הושקע סכום דמיוני של כ-173 מיליארד דולר במונחים של היום.

הסערה בעקבות דבריו של טראמפ היא רק בראשיתה וקשה לדעת כיצד היא תסתיים; יכול להיות שבסופה היא תהיה לא יותר מאשר "סערה בכוס תה". אלא שאם זו סערה אמיתית, הרי שהן מסתיימות בדרך כלל בנזקים. השאלה היא רק כמה הם יהיו חמורים.

המאמר פורסם ה-10.2.25 באתר N12.

הפוסט טראמפ ועזה: גם רעיונות "מחוץ לקופסה" יכולים להיות גרועים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדען המדינה האמריקאי ג'וזף ניי טבע את הביטוי "עוצמה רכה", Soft Power, לתיאור היכולת להשיג יעדים במדיניות חוץ גם באמצעים לא כוחניים. ניי היה דיקן בית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד, שם זכיתי ללמוד ממנו שיעור חשוב מאוד בכוחה של הדיפלומטיה ומרכיבים נוספים להשפעה על הבטחון הלאומי.

USAID היא התגלמות העוצמה הרכה של ארצות הברית. הנשיא ג'ון קנדי, שבתקופתו הוקמה הסוכנות, אמר בשעתו: "האנשים שמתנגדים לסיוע צריכים להבין שזהו מקור רב עוצמה עבורנו. הוא מאפשר לנו להפעיל השפעה למען שמירת החירות". 64 שנה לאחר מכן יושב בבית הלבן נשיא שצמא להשפעה עולמית, אבל מסרב להקשיב להגיון הבסיסי של הנשיא קנדי ונשיאי ארצות הברית מאז.

פירוק סוכנות הסיוע מנוגד גם למושג ה"exceptionalism", הרואה את ארצות הברית כמדינה עם משימה ייחודית וייעוד להוביל את העולם מבחינה מוסרית ופוליטית, לקידום עקרונות החופש ושלטון החוק שבחוקה האמריקאית. דווקא טראמפ, מייסד תנועת ה-MAGA, המבקשת "להשיב לאמריקה את גדולתה", מוביל לניתוץ התפישה הזו של שליחות מוסרית וערכית אמריקאית, המגיעה גם עם מחויבות לערכי "תיקון עולם".

פירוק ה-USAID הוא מהלך מסוכן, שיפגע קשות באוכלוסיות עניות ברחבי העולם ויחזיר כמה צעדים לאחור את המאבק ברעב ובמחלות, אבל גם יביא לערעור היציבות הגלובלית בכלל ובמזרח התיכון במיוחד. ההשלכות של צעדים כאלו על ישראל, על ביטחונה ועל שותפותה האסטרטגית עם ארה"ב, עלולות להיות הרסניות.

סיוע החוץ של ארצות הברית הוא חלק בלתי נפרד מהאינטרסים הביטחוניים של וושינגטון ומהיכולת לשמור על יציבות ביטחונית באזורנו. התקציבים שמועברים לעזה ולגדה המערבית, כמו גם למדינות מפתח כגון ירדן ולבנון, אינם בגדר "פילנתרופיה". מדובר בכלים אסטרטגיים למניעת סבבי אלימות נוספים, לחיזוק ההשפעה האמריקאית, להבטחת קיומן של ממשלות פרגמטיות ולהגנה על מדינות מפני נפילה לידי גורמים קיצוניים. מדינות אחרות כמו סין או איראן ישמחו למלא את הואקום שעלול ממשל טראמפ להשאיר, וצפויה פגיעה משמעותית באינטרסים של ישראל ושל המדינות הפרו אמריקאיות האחרות באזור.

עניין של ביטחון לאומי

נכון להיום, הסיוע ההומניטרי המועבר לעזה תורם לא רק לרווחת האוכלוסייה המקומית, אלא גם מסייע בשמירה על הפסקת האש השברירית – תנאי הכרחי להחזרת החטופים וליצירת תחליף אזרחי לשלטון חמאס. בלבנון, הסיוע האמריקאי מחזק את הממשל החדש בניסיונו למנוע התחזקות נוספת של חיזבאללה. כל קיצוץ משמעותי במימון האמריקאי עלול להשיב את האזור למעגל הדמים.

המהלך של ממשל טראמפ-מאסק מבטל למעשה את מחויבותה של ארה"ב לביטחון בעלות בריתה. אם הקונגרס לא יתערב ויבטל את הגזירה, ישראל תמצא את עצמה לבד במאבק מול איומים מתעצמים בגבולותיה. המשמעות תהיה פחות תקציבים לפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי, פחות שקט במזרח התיכון ויותר מרחב פעולה לאיראן, לחיזבאללה ולחמאס.

סיוע אמריקאי למדינות האזור נועד לייצר השפעה לבת הברית החשובה ביותר שלנו ולמנוע הפתעות אסטרטגיות, ובכך להקטין את הצורך בהתערבות צבאית רחבת היקף. המאבק על המשך הסיוע האמריקאי אינו עניין פוליטי – הוא עניין של ביטחון לאומי.

על ההנהגה היהודית וידידי ישראל בארצות הברית לדרוש מהממשל ומחברי הקונגרס לפעול במהירות לעצור את המהלך המסוכן הזה. תמיכה דו-מפלגתית בישראל צריכה להישען על ההבנה כי סיוע חוץ אינו בזבוז תקציבי, אלא השקעה באינטרסים אמריקאיים וישראליים כאחד; "עוצמה רכה", שבלעדיה תאבד ארצות הברית חלק ניכר מהשפעתה באזור.

דווקא בשעה בה אנו מצפים לתחילתו של תהליך נורמליזציה, פירוק ה-USAID יעמיד אותו בסכנה עוד טרם נוצר. הממשל האמריקאי צריך לזכור כי כל פגיעה בסיוע עלולה להביא להסלמה קשה ולפגוע במעמדה של ארצות הברית כמתווכת וכגורם מייצב, ואיתה לפגיעה בלתי הפיכה בסיכוי לצעוד אל עבר עתיד של יציבות והסדרים מדיניים במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-6.2.25 באתר הארץ.

הפוסט מאסק מפרק, איראן צוחקת: המהלך שיערער את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לא לקונגרס ולא לישראל: ההזמנה שאינה מוסיפה כבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בן גביר והנייה, אבו מאזן ונתניהו, כולם נכרכו יחדיו בנאומו של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר, כמכשילי פתרון שתי המדינות ואיתו הסיכוי היחיד לרגיעה ולשלום.

בליכוד כמובן מיהרו, כהרגלם, לתקוף את קריאתו של שומר לקיום בחירות בישראל וקראו לסנאטור היהודי "לכבד את הממשלה ולא לחתור תחתיה", אבל האמת היא שממשלת נתניהו היא זו שבמו ידיה ריסקה את האמון והכבוד של הרוב המוחלט של יהדות ארצות הברית ותומכי המפלגה הדמוקרטית. הכריכה יחדיו של חמאס ושר בממשלת ישראל איננה קלה לאוזן הישראלית, אבל כשהיא מגיעה מאדם כמו שומר, היא מחייבת את כולנו לחשבון נפש.

התהליך התחיל ביום כינון הממשלה הקיצונית בתולדות מדינת ישראל בהשתתפות מפלגה כהניסטית שנתניהו בכבודו ובעצמו נרמל, לצד קיצונים משיחיים נוספים. ההמשך היה מהיר מאוד עם ההכרזה על ההפיכה המשטרית, שהיוותה בעיני רבים מידידיה של ישראל בארצות הברית פגיעה קשה בברית בין המדינות המבוססת על ערכיהן הדמוקרטיים המשותפים.

זוועות ה־7 באוקטובר הביאו איתן תמיכה חסרת תקדים של ממשל אמריקאי בישראל, אבל נתניהו וממשלתו הוכיחו שאם יש מי שלא מכבדים וחותרים תחת ממשל אחר, אלו דווקא הם. במקום לפעול יחד עם ממשל ביידן בחר נתניהו להתנגח, להתעלם מכל הבקשות והדרישות ולפתוח במערכה תקשורתית כנגד הנשיא שמגדיר עצמו כציוני, ושבחר לעמוד לצד ישראל ואזרחיה.

שומר הוא לא אחד מהפרוגרסיבים שבממשלה אוהבים לתקוף והוא גם לא בודד באכזבה שלו מנתניהו ומדיניותו. יותר ויותר בכירים אמריקאים שבמשך שנים תמכו בכל ממשלות ישראל ומדיניותן, ללא קשר לזהותן המפלגתית והפוליטית, משנים גישה ומחריפים את הביקורת שלהם על ממשלת נתניהו.

אלו הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס שמתעקשים להפריד בין ממשלת ישראל לאזרחיה, אלו חברי קונגרס בכירים דוגמת שומר או ג'רי נדלר, "היהודי הבכיר בבית הנבחרים", שלאחרונה העמיק את הביקורת שלו על נתניהו, תקף אותו על חוסר המוכנות שלו לקדם תהליכים מדיניים וקרא להפסקת אש.

ה"מסבירנים" למיניהם טענו שהבעיה היא בחברות קונגרס דוגמת ראשידה טאליב, אילהן עומר או אלכסנדרה אוקסיו קורטז, אבל מסתבר שהממשלה הנוכחית הצליחה להמאיס את עצמה אפילו על האנשים שבמשך העשורים האחרונים עמדו כמעט באופן אוטומטי לצד מדינת ישראל והיו השותפים הנלהבים ביותר של איפא"ק.

התנהלותו של נתניהו עוד לפני ה־7 באוקטובר בכל הקשור להפיכה המשטרית ולאחר מכן ההימנעות מכל עיסוק מדיני כזה או אחר ביחס לעתיד רצועת עזה והאזור הביאו להעמקת הניכור כלפי ממשלתו בקרב אוהביה הכי גדולים של מדינת ישראל.

אפשר להתלונן שכולם חותרים ושונאים ואפשר לנסות להבין שהמשבר הוא לא עם מי שלא אהבו אותנו מלכתחילה, אלא עם אוהביה הגדולים של מדינת ישראל. יהודים כמו שומר ונדלר שרואים את המדינה שאותה הם אוהבים ובה הם תומכים משנה את פניה והופכת לדיקטטורה בהתהוות כלפי פנים ולמדינה אדישה לחיי אדם כלפי חוץ.

דווקא בשעה כל כך קשה, אל מול זוועות חמאס שחיזקו את ההזדהות של יהודים בכל רחבי העולם עם ישראל, מדינת הלאום של עמם, נתניהו ושותפיו עושים כל שביכולתם בכדי להרחיק מאיתנו את אוהבינו. "נאמנים פצעי אוהב", חובתנו כאזרחים וכמדינה להקשיב לדברי התוכחה של אוהבינו בארצות הברית, ולעשות מה שצריך כדי להחזיר למדינתנו את כבודה ואיתו את אמון ידידינו בעולם.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-18 במרץ.

הפוסט הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו הבין שמצבו בסקרים לא הולך להשתנות מהותית, הבין שאין לו סיבה או אינטרס אישי ופוליטי לקיים בחירות אחרי שבתקופתו אירע האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל ושהכרטיס הפוליטי היחיד בשרוול שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן ולאחר מכן דיגמון של מדיניות חיבוקים בין שני הדיקטטורים בהתהוות.

נכון, מאז שנתניהו, גם אם באיחור מסוים, הכיר במציאות ובירך את ג’ו ביידן על ניצחונו בבחירות, ביבי ודונלד הם כבר לא החברים הטובים שהיו. אבל “מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”, ונתניהו מבין שלצד שימור הקואליציה, עליו להוכיח לטראמפ ש”חזר בתשובה” חזרה לחיק ידידו משכבר הימים, וזה מאוד מסוכן עבורנו. האם זה מטבעו של טראמפ לעזור לאחרים? לא בטוח, אבל מבחינת נתניהו זה מה שיש ועם זה רצים.

גם נתניהו רואה את הסקרים בארצות הברית ואת הפגיעה במעמדו של ביידן כתוצאה מהמלחמה. רואה וכנראה מרוצה – עוד מלחמה פירושה פחות שיח פוליטי בישראל, פחות דין וחשבון פנימי וכן, פחות תמיכה בארצות הברית בביידן שדאגתו הכנה לאזרחי ישראל הביאה אותו להתייצב לצדנו וכעת מרגיש את עוקצו של העקרב נתניהו. אבל הסכנה איננה רק המשך הלחימה. גם הסיוע האמריקאי בסך של כ־14 מיליארד דולר ממשיך להתעכב כשאט־אט מאבד הממשל האמריקאי את הרצון להמשיך ולהיאבק עליו בקונגרס שבו לכל אחד מהצדדים סיבות משלו לתקוע אותו.

נתניהו מעוניין בחוסר הוודאות, בדשדוש, שגם אם הם מרחיקים בוחרים, מקרבים את בן גביר וסמוטריץ’ שלא רוצים לראות יציאה מעזה, בטח לא קידום תוכניות לשליטה אזרחית פלסטינית ברצועה. אז מה אם חיילים ממשיכים להיהרג בלי שיש מטרה ברורה ללחימה, אז מה אם החטופות והחטופים עדיין בשבי, אז מה אם המשק הישראלי שמשווע לחמצן נותר ללא המיליארדים האמריקאיים שהובטחו, העיקר שהשותפים בישראל ומושא החיזורים בארצות הברית מרוצים.

הלקח שלנו, אזרחי ישראל, הוא שהבחירות בארצות הברית אינן רק על עתיד האומה האמריקאית, אלא גם על עתידנו. עלינו להבין כי בקרוב נראה התרחקות אמריקאית מממשלת נתניהו. להבין ולקבל, כי זו הדרך היחידה של ביידן לנסות להחזיר אליו את המצביעים שלאורך כל הדרך הסתייגו מהתמיכה האמריקאית החד־משמעית בישראל, וכעת, נוכח הכתף הקרה שהוא מקבל מנתניהו, אין לו באמת סיבה טובה להמשיך בה.

עלינו לזכור כי אם ביידן לא יהיה בבית הלבן, סביר שלנו לא תהיה כאן דמוקרטיה כי נתניהו שוב ירגיש חזק, ושוב יקדם את ההפיכה המשטרית, אם בחקיקה ואם פשוט בצעדים בשטח, ואולי אף יקבל על כך קריאות עידוד משוחר הדיקטטורה שעלול לחזור לבית הלבן. אנו ניוותר עם הטראומה של ה־7 באוקטובר ועם מדינה שאין קשר בינה ובין החזון הציוני של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-8 בפברואר.

הפוסט נתניהו הבין: הכרטיס הפוליטי שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למשל המאבק בעל הניחוח המקארתיסטי של הימין האמריקאי במוסדות האקדמאיים שנוטים להיות ליברליים, רוכב על האשמות באנטישמיות ומנגד – מוצג בצד השמאלי כמאבק של יהודים נגד האקדמיה הקשור להשלכות המלחמה. דוגמה אחרת לכך היא שיש המייחסים להפגנות נגד ישראל השפעה על ההצלחה המפתיעה של חרט וילדרס הלאומני בבחירות בהולנד.

מבצע "שומר השגשוג" (Prosperity Guardian) בו פתחו האמריקאים אל מול האיום שמטילים החות'ים על נתיב השייט דרך תעלת סואץ, העובר במיצרי באב אל מנדב, הסמוכים לגבול תימן, מעיד יותר מכל על האתגרים שיצרה המלחמה בזירה הבינלאומית.

השפעות הטרור החות'י על הסחר העולמי הן ברורות וקשות, אך מרבית המדינות הסובלות מהן בחרו שלא לקחת חלק בקואליציה האמריקאית – לא מצרים שהחות'ים פגעו אנושות בהכנסותיה מתעלת סואץ, לא איחוד האמירויות ולא סעודיה, שמזה מספר שנים נמצאות בעימות מול החות'ים. סעודיה מתעדפת את האינטרסים שלה בהצלחת המאמצים להגיע להסדר עם החות'ים על עתיד תימן ולכן נמנעת מהשתתפות בקואליציה.

גם רובן הגדול של מדינות אירופה, שתעלת סואץ מהווה את נתיב השייט המרכזי אליהן ממרכזי הייצור העולמיים במזרח אסיה, מעדיפות לא לנקוט עמדה. הסינים, הנפגעים אף הם מהאיום על חופש השייט, אינם משתפים פעולה עם האמריקאים וגם לממשל ביידן לא יהיה פשוט לשתף פעולה עם הסינים במהלך שנת בחירות.

נוח לעולם המערבי וגם למרבית העולם הערבי (חוץ מבחריין שהצטרפה לקואליציה) להשאיר את העבודה בידיים של 10 מדינות, שהעיקריות בהן הן ארצות הברית ובריטניה, כדי שלא ייתפס כמי שמצדד בישראל. זאת בשעה שהעולם רואה על מסכי הטלוויזיה את מראות ההרס והמוות בעזה, מראות שהציבור הישראלי לא חשוף אליהם.

ההיעדרות מהקואליציה של רוב מדינות אירופה הגדולות, בהן גרמניה, צרפת, איטליה וספרד, היא מסר חשוב ומפחיד מהעולם לישראל. לפיו, גם במחיר כלכלי כבד, עדיף להן להימנע מזיהוי כתומכות במה שנתפס על ידי רבים בציבור שלהם כטבח חסר הבחנה בעזתים שאינם חמאסניקים.

מראות ההרס וההרג שממשיכים להגיע מרצועת עזה, הקהו בקרב העולם המערבי את זכר ה-7 באוקטובר, ולצד אינטרסים פוליטיים ביחס למיעוטים המוסלמיים הגדולים ברבות ממדינות המערב – מביאים לחשש מהזדהות עם ישראל ועם האינטרסים שלה כפי שהם מבוטאים על ידי ממשלת הימין הישראלית.

אפילו ניהול המערכה שלנו מול חזבאללה, שם ישראל מפגינה עד כה איפוק יחסי, לא מקבל הערכה מספקת מהעולם שמחוץ לארה"ב, לנוכח החשש של מדינות רבות להפעיל מנופים על איראן מאז שדונלד טראמפ זנח את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן.

אל מול חוסר המעש הבינלאומי בולטת ארצות הברית כמי שמבינה את ההשפעה שעלולה להיות למלחמה המוצדקת בעזה על העולם כולו ומגיבה בהתאם. ארה"ב דורשת מישראל לתעדף את שחרור החטופים, להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בחיי האזרחים בעזה ולפעול לפי הדין הבינלאומי, אך מגבה אותה ותומכת במלחמה נגד חמאס.

שוב אנחנו מגלים שהברית בת הקיימא היחידה שיש לישראל, היא עם האמריקאים. לא יעזור שנאפשר לסין לרכוש נכסים אסטרטגיים בתוך ישראל, שנתחנף לנשיא ולדימיר פוטין ואפילו שנייחס לעצמנו חברות עמוקה עם מדינות אירופה בזמן שאנחנו מזלזלים ברגישויות האירופאיות בהקשר הפלסטיני. ברגעי האמת, הברית היציבה האחת שיש לישראל היא עם ארצות הברית.

אבל אפילו ממשל ביידן, שמוכן להיות מזוהה עם התמיכה בישראל, גם במחיר סיכון חיילים אמריקאים בבסיסים בעיראק, לא יוכל  להמשיך לתמוך בנו אם ממשלת בנימין נתניהו לא תעזור לו לעזור לנו.

חוסר היכולת של ממשלת נתניהו ליצור תמונה של יום שאחרי המלחמה, המבוססת על אופק מדיני לפלסטינים, פוגע באינטרסים אמריקאים ולא רק באינטרס של ישראל עצמה. גם התמיכה של חלק משרי הממשלה באלימות כלפי פלסטינים בגדה ודחיקתם מאדמותיהם בשטח c, תמיכה מבישה לכשעצמה, יוצרת אילוצים אסטרטגיים ופוליטיים לממשל ביידן.

יותר מתמיד, ברור שהברית עם ארצות הברית חיונית לקיומה של מדינת ישראל. יש לנו מזל גדול שג'ו ביידן, מנהיג ארצות הברית בעת הנוכחית הוא אדם שמגדיר את עצמו "ציוני", שהיה מוכן, לאורך זמן, להתעלם מרעשי הרקע המכוערים המגיעים מכיוון הממשלה הישראלית, ולהמשיך לעמוד לצידה של המדינה היהודית והדמוקרטית החשובה לו כל כך.

אם מזימותיהם של סוכני ההרס בממשלה יצליחו, והם יוציאו אל הפועל צעדים אנטי ישראלים ואנטי דמוקרטים כמו טרנספר או חידוש ההתנחלות ברצועת עזה, לא בטוח שבעתיד נזכה לאותה התמיכה.

בעת הזו לא די בהצהרות על כך שאנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו. חשוב גם להבין ולהפנים שאמריקה היא לא "עוד מדינה", אלא המשענת הביטחונית של ישראל. היחידה שתציל אותה בשעת משבר. כדי שזה יקרה גם בעתיד, עלינו אזרחי ישראל מוטלת המשימה להתחיל ולהציל את עצמנו מחורשי הרוע, השנאה והגזענות בתוכנו ממקומם בתוך הממשלה, העלולים להוביל את כולנו לאבדון.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-12 לינואר.

הפוסט ההשלכות הבינלאומיות של המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמת J Street, כשכיהנתי כקונסול הכללי של ישראל למדינות ניו אינגלנד, חל שינוי מאד חיובי, שמאפשר מרחב והשפעה ליהודים פרוגרסיביים, אוהבי ישראל אבל ביקורתיים כלפי עמדות ממשלות הימין. מאז הקמת הארגון נוצר גם מרחב פוליטי במחנה הפרו ישראלי לחברי קונגרס שמאמינים כי יש גם לפלסטינים זכויות לגיטימיות.

J Street מאמינה ואני מאמין באמונה שלמה, שאפשר להיות גם פרוגרסיבי וגם תומך בישראל כמולדת צודקת, בטוחה ודמוקרטית לעם היהודי. על ידי בניית קואליציות בתוך התנועה הפרוגרסיבית נגד אנטישמיות ואנטי ציונות, אנו מביאים את הערכים היהודיים והציוניים שלנו ופועלים יחד במגוון נושאים, כולל תמיכה במיעוטים, פליטים, זכויות להט"ב, שוויון מגדרי, וצדק חברתי.

עלינו להכיר בכך שמחיקת קבוצות שלמות של אנשים במקום לנהל איתן דיאלוג, פוגעת במטרתנו הכוללת וביכולתנוליצור קואליציות. חשוב להבין שהאנטישמיות והאנטי ישראליות הינן בשוליים של התנועה הפרוגרסיבית ואינן מייצגות את הזרם המרכזי שלה בארה"ב.

לדוגמה, מתוך 102 חברים בשדולה הפרוגרסיבית בקונגרס האמריקאי, לפחות 95 חברים תומכים בלגיטימיות שלישראל כמולדת העם היהודי וביחסים מיוחדים בין ארה"ב לישראל. תמיכה שבאה ביטוי בהצבעות האחרונות בבית הנבחרים.

סכנת פוליטיקת הזהויות

אני מודע לחלוטין לסכנה הנשקפת מהשפעתה של פוליטיקת זהויות קיצונית בשולי התנועה הפרוגרסיבית בכל הנוגע לגישתם לציונות. אני מודאג מהנטייה של חלקם לנקוט עמדות אנטי–ציוניות בשל התפיסה שלהם שישראל היא כביכול מדינה קולוניאליסטית. זאת בעוד שהקשר של העם היהודי לארץ ישראל אינו מוטל בספק לכל מי שמכיר היסטוריה בסיסית, כשם שהקשר של הפלסטינים לאותה ארץ אינו אמור להיות נתון לוויכוח.

פרוגרסיבים קיצוניים נוטים לחשיבה אוטומטית לפיה "החזק אינו יכול להיות צודק" וישראל (למרבה המזל) היא מדינה חזקה, אחרת היא לא הייתה יכולה להתקיים. אני גאה בתרומתי לעוצמתה של ארצי – כקצין בצה"ל, כדיפלומט וכיועץ לשמעון פרס, שהיה אחד מהאבות המייסדים של המדינה והוביל את הקמת תשתית ההגנה הישראלית. אני "איש שלום" אבל לא פציפיסט.

אנטי–ציונות אינה תמיד אנטישמיות

אין להכחיש שיש מבקרי ישראל שחוצים את הגבול לאנטישמיות, כפי שראינו ביתר עוצמה מאז ה-7 באוקטובר, וצריך לגנות ולהתמודד עם התופעה המזעזעת הזאת. ברור גם שאיום האנטישמיות והשלכותיה על ביטחונם של יהודים עלו באופן דרמטי. עם זאת, הגישה המקשרת אוטומטית בין אנטי–ציונות לאנטישמיות אינה מציגה את המציאות האמיתית ואיננה מועילה, לא למאבק באנטישמיות ולא למאבק באנטי–ציונות. יש בארצות הברית ובישראל אלו שמנסים לתייג את כל מבקרי ישראל כאנטישמים – כולל יהודים ביקורתיים –  זה מאוד לא מועיל למטרה החשובה מאוד של מאבק באנטישמיות.

ישנם יהודים אנטי ציונים וזה מגוחך לקרוא להם אנטישמים. לדוגמה, "Jewish Voices for Peace" ו"If Not Now" הם ארגונים יהודיים, מאוד ביקורתיים כלפי J Street משום שאנחנו ציונים ואנחנו נגד BDS.

כך גם יהודים חרדים רבים הם אנטי–ציונים מסיבות תיאולוגיות, ואפילו התנועה הרפורמית הייתה אנטי–ציונית בראשית ימיה של התנועה הציונית, למרות שהתנתה באופן קיצוני בעקבות השואה. גם יהודים קומוניסטים רבים הם אנטי ציונים, משום שהם נגד כל צורה של לאומיות.

מצד שני, ישנם כאלו שנקראים ידידי ישראל, שהם בעצם אנטישמים. הם תומכים בישראל, משום שהם שונאים מוסלמים יותר משהם שונאים יהודים, והם רואים בממשלות הימין בישראל מודל טוב ליצירת אתנוקרטיה ותיאוקרטיה.

זה נכון לגבי מנהיגים פופוליסטים כמו ויקטור אורבן וחברים רבים בתנועת העליונות הלבנה בארה"ב. להערכתי זה כולל גם את הנשיא דונלד טראמפ, שמתיימר להיות תומך ישראל ובכל זאת עוסק באופן שגרתי בתיאוריות קונספירציה אנטישמיות ובסטריאוטיפים על העם יהודי.

ישנם אפילו קולות בשוליים של הימין הסהרורי שמתייגים את עצמם בגאווה כנאצים ועם זאת גם מביעים תמיכה חזקה במדינת ישראל.

זו הסיבה שאני ממשיך להאמין שהצבת הביקורת על ישראל במרכז הדיון על אנטישמיות היא טעות. זה חייב להיות חלק מהדיון, ועלינו להכיר בכך שאכן העלייה באנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר קשורה לרגשות שליליים כלפי ישראל, אבל המאבק באנטישמיות דורש אסטרטגיה יותר מתוחכמת מאשר זיהוי אוטומטי של אנטי ציונות או אנטי ישראליות עם אנטישמיות.

לבנות קואליציה של מאבק בגזענות על כל היבטיה

הדרך הטובה ביותר להילחם באנטישמיות, שהיא סוג של גזענות, היא ליצור קואליציה רחבה נגד גזענות מכל הסוגים, לבנות שותפויות עם מיעוטים אחרים, ולפעול נגד מנהיגים שמשתמשים באנטישמיות או בצורות אחרות שלקנאות וליבוי שנאה כדי לבנות ולשמור על כוח.

במקביל יש להתמודד עם אנטי–ציונות, באמצעות הדגמה שהציונות היא תנועה פרוגרסיבית במהותה. סבי וסבתי הגיעו לציון בזכות החזון של תיאודור הרצל, שישראל צריכה להיות המולדת הדמוקרטית של העם היהודי, וזו אכן מה שהייתה התנועה הציונית המקורית. מדינת ישראל לפי הרצל אינה אמורה להיות מוגדרת על ידי פרשנות מצמצמת של הדת היהודית, ומכאן שמוסדותיה הדתיים צריכים להיות מופרדים מהמדינה והיא צריכה להיות בפועל כפי שהיא מוגדרת בהצהרת העצמאות שלנו, דהיינו – מדינה שבה יהודים ולא יהודים הם אזרחים שווים.

למרבה הצער, במהלך השנים הרבות של ממשלות הימין בישראל, הציונות נתפסת בעיני רבים כשונה מאוד מהציונות של הרצל, דוד בן–גוריון ואפילו זאב ז'בוטינסקי. אפשר לתהות האם רוב שרי ממשלת בנימין נתניהו הנוכחית היו חותמים על מגילת העצמאות של ישראל לו היו בסביבה בהקמת המדינה ב-1948, משום שמבחינתם היא הצהרה פרוגרסיבית מדי.

הוויכוח על מהי אנטישמיות בא לידי ביטוי גם בוויכוח על הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA. היינו אחד הארגונים שהשתתפו בתהליך עיצוב האסטרטגיה נגד אנטישמיות של ממשל ג'ו ביידן. תמכנו בהחלטת הממשל שלא להפוך את הגדרת ה-IHRA לחוק.

אנחנו מעדיפים את הגדרות האנטישמיות של "כוח המשימה של נקסוס" ו"הצהרת ירושלים על אנטישמיות". הסיבה לכך היא שאנו מאמינים שזו טעות למקד את המאבק באנטישמיות בהגדרת מה הינה ביקורת לא ראויה על ישראל. המיקוד בביקורת על ישראל בזמן שהאנטישמיות הימנית גואה וגורמת להרג של יהודים אמריקאים, זה מהלך מסוכן ביותר ושגוי מעיקרו.

השפעת טבח ה-7 באוקטובר

הטבח הברברי ב-7 באוקטובר זעזע אותי, כפי שזעזע את כל הישראלים, יהודים רבים וחברים אחרים של ישראל בכל רחבי העולם, כולל כמובן את קהילת J Street. יש לי משפחה וחברים בקיבוצים שליד עזה. חלקם נרצחו, חלקם חטופים בעזה, ואלה ששרדו נמצאים בבתי מלון הרחק מבתיהם. כך גם רבים בקהילה J Street איבדו שותפים לקידום שלום שהיו בין הנרצחים והחטופים. גם בני משפחתי שחיים בקיבוץ מנרה על גבול לבנון, שהורי הקימו ב-1943, פונו מביתם בשל הפגזות החיזבאללה. יש לי בן וחתן שנקראו למילואים החל מה-7 באוקטובר ונמצאים בשירות צבאי עד היום, שניהם ביחידות קרביות.

אני מתנדב בפורום המשפחות של החטופים כדי לטפל בנושא שבעיני הוא הכי דחוף, אבל מעורב גם בקבוצות שעוסקות בהמלצות מדיניות לאסטרטגיית יציאה וליום שאחרי המלחמה.

ה-7 באוקטובר הבהיר שאנחנו לא יכולים "לנהל" את הסכסוך או לצמצם אותו, אלא צריכים לפתור אותו. התבהר לכולם שזו הייתה טעות להעצים את חמאס ולייבש את הרשות הפלסטינית, שזו המדיניות בה נקטו בנימין נתניהו וממשלותיו בעשור האחרון.

התברר, שהפנטזיה שניתן לנרמל את יחסי ישראל עם מדינות האזור מבלי לפתור את הסכסוך הפלסטיני היא טעות. הטבח הראה שצה"ל יכול להגן על ישראל, רק אם הוא נתמך על ידי מדיניות הסדרית כפי שקיימת עם מצרים וירדן. מכאן שאנחנו צריכים פתרון דיפלומטי, בדיוק כפי שלמדנו אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 שהובילה לשלום עםמצרים.

הנשיא ביידן, הנתמך החשוב ביותר של J Street

הנשיא ג'ו ביידן מבין את זה. הגישה שלו, לאמץ את ישראל תוך כדי שהוא דוחף אותנו לאופק מדיני, היא הגישה של J Street. אנו פועלים כדי לתמוך בחזונו וליצור את התמריצים הפוליטיים לאפשר לו להתקדם בכיוון הזה.

כל חברי הקונגרס שאנו מעודדים תמיכה פוליטית וכספית בהם – תומכים בישראל בתקופה קריטית זו. אנחנו מחזקים את תמיכתו בישראל של ממשל ביידן ומסייעים לו להיבחר כפי שעשינו בבחירות ב-2020. תומכינו מהווים יותר מ-50% מבעלי בריתו של הנשיא ביידן בבית הנבחרים ובסנאט.

הקריטריונים שלנו לתמיכה במועמד.ת כוללים מחויבות לביטחון ישראל ותמיכה בסיוע של ארה"ב לישראל. עם זאת, תמיכה בישראל אינה בהכרח תמיכה במדיניות ממשלת ישראל.

J Street התנגדה נחרצות למה שמכונה ה"רפורמות" במערכת המשפט של ממשלת נתניהו, שהן בעצם מהפיכהמשטרית. שיתפנו פעולה עם התנועה הפרו–דמוקרטית הישראלית ואנחנו כמובן גם מתנגדים להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. אנו מאמינים שהדרך היחידה לשמור על החזון הציוני הוא להיפרד מהפלסטינים ולהימנע מקטסטרופה דו לאומית.

בקיצור, אנו מבדילים בין תמיכה בזכותה וחובתה של ישראל להגן על אזרחיה, לבין המדיניות של ממשלתה הימנית ביותר אי פעם של מדינת ישראל, שמסכנת את החזון של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

לסיכום, בניגוד לתמונה שמנסים לצייר חלק מהפוליטיקאים וגורמים בתקשורת בארץ, התייחסות לתנועה הפרוגרסיבית כאנטי ישראלית, או כאנטישמית – מוטעית, מניפולטיבית ומזיקה. אם ישראל רוצה להישאר במרחב הדמוקרטי ליברלי, היא חייבת לייצר דיאלוג עם פרוגרסיבים ולא לכנות אותם בשמות באופן שמרחיק אותם במקום לקרב. אנחנו חייבים לחזק את הברית בין ליברלים יהודים וערבים בארץ לבין היהודים האמריקאים שחולקים ערכים דומים.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-1 לינואר.

הפוסט אין סתירה בין פרוגרסיביות לתמיכה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אף אחת מהמטרות של ישראלים ופלסטינים שוחרי שלום לא תושג ללא דיפלומטיה אמריקאית יזומה. הסבל ההומניטרי של אזרחי עזה לא יסתיים והחזרת תחושת הביטחון של הישראלים לא תושג ללא המחויבות מחודשת של מנהיג העולם החופשי למזרח התיכון.

ברור שישראל, בכוח צבאי בלבד, לא תוכל להביס את חמאס, שהוא האויב של הישראלים והפלסטינים. אפילו צה"ל, אחד הארגונים הצבאיים המתוחכמים בעולם, לא יוכל להשיג "תדמית ניצחון" רצויה, כזו שתחזיק לאורך זמן, בדיוק כפי שצבא אמריקאי חזק בהרבה לא הצליח להשיג כאלה בעיראק ובאפגניסטן.

הדרך היחידה לשנות את המצב בשטח באופן בר קיימא, שתמנע עוד מהטרגדיות שהיינו עדים להן ב-7 באוקטובר, ושתושבי עזה עדים להן מאז, היא על ידי מאמץ בינלאומי בהובלת ממשל ביידן ובשיתוף פעולה עם המדינות הערביות הפרו–מערביות.

רק קואליציה מסוג זה תוכל להעצים רשות פלסטינית מתחדשת, שבסיוע גורמים אלה, וייתכן שלאחר פרק זמן של התבססות, תשתלט על עזה מידי חמאס ותהיה שותפה לתהליך השיקום הממושך ולהגעה לשלום אמיתי שיסתיים במדינה פלסטינית מפורזת ובנורמליזציה של ישראל באזור.

תהליך השלום הזה לא יתחיל בממשלת ישראל הנוכחית, וגם לא בזו הפלסטינית. ישראלים ופלסטינים יצטרכו לבחור במנהיגים אמיצים שתומכים בפתרון שתי המדינות, וגם זאת – רק אם ארה"ב תוכל להוביל תהליך בינלאומי ואזורי שייצור אופק מדיני אמיתי ותקווה לישראלים ולפלסטינים.

יש רק מנהיג אחד בעולם שיכול להשיג זאת, והוא הנשיא ג'ו ביידן, שזכה באמונם של הישראלים בחיבוק שהעניק לנו בזמנים הקשים ביותר שלנו אי פעם.

רוב הציבור הישראלי, כולל אנחנו במחנה השלום, תומך בהמשך המבצע הצבאי, לא מתוך רצון לנקום, אלא כדי לשנות את המצב כך שהכוח הצבאי של חמאס יפורק, מאות חטופים המוחזקים על ידו כבני ערובה ישוחררו ותושבי היישובים הגובלים ברצועת עזה ישובו לבתיהם לשקם את חייהם.

הנשיא ביידן מבין שצריך להביס את חמאס, אבל גם שלא ניתן להביס אותו באמצעים צבאיים בלבד, והוא מחויב לפעול יחד עם שכנינו – מדינות ערב שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל פלוס סעודיה, כדי להוביל מהלך שיאפשר החזרת רשות פלסטינית מתחדשת לרצועת עזה.

ברור לביידן, ובצדק, שאי אפשר להשיג שליטה של הרשות על עזה ללא אופק מדיני מוחשי לפלסטינים, כבסיס לשינוי המצב בעזה וכמרכיב חיוני להבסת חמאס והבסת האידיאולוגיה שהוא מקדם ולהתחלת תהליך מדיני מקיף.

אבל יש כוחות חזקים שפועלים כדי לגרום לנשיא להיכשל, ואנחנו כישראלים חייבים להבין את זה ולעזור לו לעזור לנו.

אחד המכשולים לתוכנית שלום שתכלול מדינה פלסטינית היא המפלגה הרפובליקאית, שהחלק הפונדמנטליסטי בקרב חבריה ישמחו לראות כל כישלון של הנשיא ומלחמת גוג ומגוג בארץ הקודש שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי.

שותפם המרכזי של אותם פונדמנטליסטים, שיפעל ביחד איתם, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיעשה הכל, ללא כל מעצורים, כדי לעכב ולחבל בכל פתרון, לטובת האינטרסים האישיים שלו ועל חשבון האינטרסים של מדינת ישראל.

נתניהו יעשה זאת משום שהוא חושב שהצלחת יוזמת שלום פירושה כישלון של הקואליציה הקיצונית שלו ופירוקה. לפיכך, הוא יפעל לסייע לחזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, וכדי להשיג זאת, הוא לא יהסס לשתף פעולה עם מי שמבקש להכשיל את הנשיא ביידן גם כאשר הוא מנסה לעזור לישראל. האינטרסים האישיים של נתניהו הפוכים מהאינטרסים של ישראל ואין לאיש ספק במה נתניהו יבחר.

מהצד השני, אסור להתעלם מהקולות במפלגה הדמוקרטית שרוצים בטובת ישראל, מחויבים לקיומה ולביטחונה, אבל רוצים לדעת שגם למלחמה הקשה והכואבת הזו יש מטרות מוגדרות וברורות, ודרך סבירה להגיע אליהן. הם רוצים לוודא שהאזרחים בעזה לא יהפכו ל"נזק נלווה", שההתחשבות בהיקפו מועטה ושהצרכים ההומניטריים שלהם מסופקים.

הקולות הללו נעשים חזקים וחזקים יותר ככל שהמלחמה נמשכת. במידה רבה, אורך הנשימה של ישראל תלוי גם ביכולתה לספק מענה הומניטרי סביר, זאת מעבר לחובתה הבסיסית לפעול כך בכל מקרה.

אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה הזו, עלינו להבין שחובתנו כמדינה לקיים דיאלוג עם חברינו מעבר לים. עלינו להפסיק לפטור כל פיסת ביקורת כאנטישמית או אנטי–ישראלית (יש מספיק כאלה), להבחין בין שונאינו לאוהבינו, ולתת למי שרוצה בטובתנו את הכלים להמשיך ולהיאבק על זכותנו לחיות בביטחון במדינת העם היהודי.

רוב הדמוקרטים בקונגרס הם התומכים החזקים ביותר של מדינת ישראל בארצות הברית. הם אלו שעומדים מול צעירים וצעירות רבים בקמפוסים, שטועים לחשוב ששנאת ישראל היא "פרוגרסיביות".

העובדה שסנאטור פרוגרסיבי כמו ברני סנדרס מביע תמיכה בחיסול חמאס היא דוגמה לכך. אסור להתעלם מהבקשות שמגיעות עם התמיכה הזו, כי הוא וחבריו הם הסכר שעוצר את המבול.

השיטפון הזה עלול לא רק לפגוע בישראל, אלא גם להפיל את הנשיא ביידן איתנו. סקר NBC, שמצא כי 70% מהמצביעים בני 18 עד 34 אינם תומכים בהתנהלותו של ביידן לצד ישראל במלחמה מול חמאס, חייב להיות נורת אזהרה לכל תומכי הדמוקרטיה, בישראל ובארצות הברית.

מכיוון שנתניהו רוצה את חזרתו של טראמפ לבית הלבן, וגם ולדימיר פוטין ישמח על כך, עלינו לעבוד יחד כדי לחזקאת הנשיא ביידן. זהו אינטרס של ישראל ושל העולם החופשי כולו.

ביידן הוא היחיד שיכול להוביל להסכם מדיני שיבטיח את ביטחונה של ישראל ואת חירותם של הפלסטינים. ביידן עומד איתן לצידה של ישראל ואנחנו צריכים לעמוד לצידו.

המאמר פורסם ב-3 בדצמבר ב-זמן ישראל.

הפוסט תמיכת הנשיא ביידן במערכה נגד חמאס היא תמיכה בקידום אופק מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בימים האחרונים, וגם באלו שלפנינו, מתכנסים ויתכנסו ב"חדר הסגלגל" בבית הלבן ישיבות בהשתתפות מיטב היועצים הביטחוניים, האסטרטגיים והפוליטיים של הנשיא ביידן –  הם יחשבו כיצד צריך להיראות היום שאחרי המלחמה. מה טוב לארצות הברית? מה טוב לעולם החופשי? וכמובן, גם מה טוב לעתידו הפוליטי של הנשיא?

שנה לפני הבחירות בארצות הברית, הרבה עצות, לעיתים סותרות, ייזרקו לחלל החדר מתוך הבנה שהמציאות כאן, בחלקת האדמה הקטנה שלנו במזרח התיכון, עשויה להשפיע על עוצמתה של המעצמה החזקה בעולם ואף על זהות הנשיא הבא שלה.

חמוש בתמיכה של הממסד הדמוקרטי כולו, מהילארי קלינטון ועד לסנאטור הפרוגרסיבי בפנסילבניה ג'ון פטרמן, מצליח הנשיא ביידן להמשיך ולגבות את הפעולה הצבאית הישראלית בעזה. זה לא קל, אל מול התלהטות הרוחות בקמפוסים ובאזורים היותר שמאליים של המפלגה הדמוקרטית.

אבל זה הדבר הנכון לעשות וביידן דבק באסטרטגיה שמוליכה אותו מראשית המלחמה –  לאפשר למדינת ישראל לפעול נגד חמאס במגבלות דיני המלחמה של החוק הבינלאומי. זאת במקביל לדרישה להכנסת סיוע הומניטרי והפוגות זמניות לצורך השגת מספר יעדים – קודם כל שחרור החטופים, טיפול בפצועים, הצטיידות תושבי עזה במזון, מים ותרופות.

במקביל ביידן שלח כוחות משימה גדולים לצורך הרתעת איראן והפרוקסים שלה – חזבאללה והחותים בתימן, כדי למנוע אסקלציה לזירות נוספות.

אבל השאלה הגדולה שתעלה בחדר תהיה "מה יהיה ביום שאחרי?"

יהיו בין היועצים כאלה שיאמרו לנשיא ביידן לברוח כמה שיותר מהר מהאזור נטול התקווה שלנו. לתת לישראל להתמודד לבדה עם המציאות שהיא עזרה לצמיחתה. "תן לישראלים לעשות מה שהם רוצים", יגידו לו אותם היועצים, "הם ממילא מסרבים להקשיב לקול ההיגיון, לכן החלישו את הרשות הפלסטינית, לכן התמידו בכיבוש והעצימו את מפעל ההתנחלות, לכן זלזלו לאורך שנים באיום החמאסי, לכן לא פעלו להסדר מדיני במחשבה שהצבא שלהם יפתור כל אתגר".

וצפוי שיהיו יועצים פוליטים שיוסיפו "אנחנו צריכים להחזיר את ההתלהבות בקרב הדמוקרטים הצעירים. ולכן כדאי שתחדל מן המעורבות ומן התמיכה המוחלטת שאתה מפגין כלפי ישראל, כי אם לא תעשה זאת, החדר הזה עלול להיכבש על ידי דונלד טראמפ וזה לא רק רע לך, זה רע לארצות הברית".

מנגד יהיו יועצים אחרים, כאלו שמבינים שמעצמה שמנהיגה את העולם החופשי לא בורחת ממציאות קשה, אלא פועלת להשפיע בחכמה ובאופן אסטרטגי. אלו יזכירו לנשיא ביידן מה קרה כשדאע"ש ואיראן מילאו את הוואקום שנוצר בעיראק ומה קרה באפגניסטן ברגע שהוא נאלץ לצאת משם. הם יזכירו לו כי "מי שבורח מן המזרח התיכון, המזרח התיכון רודף אחריו".

הם יזכירו שהפנטזיה של מדיניות "התפנית לאסיה-פסיפיק" יצרה ואקום במזרח התיכון, אליו נכנסו רוסיה כשותפה של הציר הסורי-איראני וסין כמי שמתווכת בין סעודיה לאיראן. הם יזהירו שעזיבת האזור על ידי ארה"ב כעת, לא רק שעלולה להביא בסופו של דבר להעצמה של איראן ושליחיה – חמאס וחזבאללה. לא רק שאיראן, רוסיה וסין ימלאו את החלל – מצעדם של ארגוני הטרור ושל ציר העריצות האנטי-ליברלית לא ייעצר בגבולות המזה"ת. "אתה תיזכר כנשיא שכשל בתפקידו כמנהיג העולם החופשי", הם יזהירו אותו, "ונחל תבוסה היסטורית במאבק על הסדר העולמי".

הם יוסיפו – "גם אם ממשלת ישראל לא פועלת בהגיון, עלייך כמנהיג העולם החופשי להיות קול התבונה ולהשתמש בהשפעתך ובהתערבותך לטובת ישראל באופן שינחה אותה לפעול לקידום הסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, כי זו הדרך היחידה לייצר יציבות באזור הנפיץ הזה. אם לא תפעל כך, אנו האמריקאים עלולים להיגרר להתערבות בתנאים הרבה יותר רעים".

נכון שבמשך שנים הסכסוך הישראלי פלסטיני נראה בלתי פתיר בשל ההנהגות בשני הצדדים, אבל החודשים האחרונים הם ההוכחה שאי אפשר להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והגיעה העת לעבור לתהליכי נורמליזציה, שכוללים את העניין הפלסטיני כחלק מהארכיטקטורה האזורית – כדי לחזק את הציר הפרו-מערבי של המדינות הסוניות ולמנוע השפעה של רוסיה וסין.

כמו לאחר מלחמת יום כיפור, דווקא הטראומה הישראלית מה-7 באוקטובר והטראומה שנוצרת בעזה כתוצאה מהתגובה הישראלית יכולות להביא את הרוב השפוי בישראל ובפלסטין להבין שאסור לתת לקיצוניים למנוע מהם להגיע להסדר. העימות האלים הזה עשוי לסייע לשני הצדדים להבין, שמה שהיה לא יוכל להימשך ושרק ארצות הברית יכולה להוביל שינוי יסודי, תוך מינוף התמיכה האזורית והבינלאומית בפתרון שתי המדינות.

התפקיד שלך, יאמרו לו – להוביל אותם מתוך המשבר אל עבר הסדר מדיני שיחזיר לרשות הפלסטינית את הלגיטימציה בציבור הפלסטיני, כגורם שיוכל לקחת בהדרגה את האחריות על עזה. הרשות תוכל לעשות זאת – לא אם תגיע לשם "על כידוני" ישראל וארה"ב, אלא רק אם תיתפס בציבור הפלסטיני כגורם חזק, כזה שהביא להסדר מדיני שהביא לתחילת עצמאותה של מדינה פלסטינית עתידית".

זה לא רק הסיכוי האחרון של הישראלים והפלסטינים, יאמרו לו אותם יועצים, "זה גם הסיכוי האחרון של הממשל לקדם נורמליזציה אזורית ולשחזר את ההשפעה האמריקאית על יצרניות הנפט והגז, וכך גם להשפיע על היכולת של אירופה לעמוד בסנקציות על רוסיה ועל מחירי הדלק שמשפיעים על האינפלציה גם בבית".

"כך תוכל גם להשפיע פוליטית בתוך ארה"ב בשנת בחירות", יאמרו לו. "תוכל להשיג את תמיכת השמרנים שרוצים נורמליזצה של ישראל במזרח התיכון ואת תמיכת הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית שרוצים לראות התקדמות לקראת כינונה של מדינה פלסטינית, שתציל את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית ותמצב את ארה"ב כמנהיגה של שלום".

הם יוסיפו – "ממילא אין לך יכולת לקדם אג'נדה פנימית, כשהרפובליקאים הם הרוב בבית הנבחרים והפוליטיקה האמריקאית בכאוס. לעומת זאת, בדיפלומטיה אתה לא תלוי בקונגרס ויכול להביא הישגים שיוכיחו שאתה מנהיג בסדר גודל היסטורי.מנהיג שהצליח להפוך את הטרגדיה לבסיס לשינוי חיובי באזור כולו ולחדש את המנהיגות והדומיננטיות האמריקאית באופן שישליך גם על זירות נוספות".

הפגנת אחריות ומנהיגות בינלאומית בסופו של דבר תשתלם בבחירות, ויכולות להיות הצעד שימנע את חזרתו של טראמפ לחדר הזה ולכוח המתלווה אליו – "חזרה שמסוכנת לארצות הברית ולעולם כולו", הם יוסיפו בחרדה.

היועצים הללו ייעצו לו מה נכון לאינטרס האמריקאי ולאינטרס הפוליטי שלו, אבל מהלך מנהיגותי של הנשיא ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות לא רק לאמריקה, אלא גם לישראל.

המאמר פורסם ב-14 בנובמבר בזמן ישראל.

הפוסט מהלך מנהיגותי של ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הימנעות ארצות הברית מהתערבות פיזית במלחמות ישראל עלתה בקנה אחד עם הדוקטרינה הצבאית הישראלית. ממשלות ישראל התעקשו לאורך השנים שהכוח היחיד שיגן על מדינת ישראל הם חיילי צה״ל. התעקשות זו עמדה במבחן קשה ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. אז, בעקבות ירי טילים על ישראל מעיראק, נאלצה ישראל לסמוך על עזרתה הצבאית המעשית של ארצות הברית. חיילים אמריקאיים התייצבו בישראל עם סוללות פטריוט, מתוך כוונה ליירט את הטילים העיראקיים. כוחות הקואליציה ניהלו עבור ישראל גם מהלך צבאי מבצעי כאשר מטוסים אמריקאיים וכוחות קומנדו בריטיים תקפו יעדים במדבר המערבי ופעלו שם במטרה לחסל את המשגרים העירקיים. שני המהלכים, האווירי והיבשתי, לא העלו דבר, אך גם כאן, עצם פעולתם של כוחות זרים להשגת מטרות צבאיות ישראליות הטרידה את ממשלת ישראל.

אירועי מלחמת המפרץ הובילו להידוק היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות. מאז, המערכות הצבאיות והאסטרטגיות של שתי המדינות מסונכרנות היטב. זה הרקע הרחב של ההתערבות האמריקאית במשבר הנוכחי. ארצות הברית רואה את המהלך הישראלי הנוכחי כנגד החמאס כפי שרואה אותו ישראל: לא עוד מבצע מוגבל, שישמר את הסטטוס-קוו שהיה מבוסס על בנייתו והתעצמותו של החמאס על מנת שיהווה משקל נגד לרשות הפלסטינית, וזאת במטרה לבסס את השליטה הישראלית בגדה המערבית. למעשה,  ארצות הברית רואה דמיון במהלך הישראלי  לזה של ארצות הברית לאחר ה-11 בספטמבר, 2001. במלים אחרות, ההתקפה של חמאס על ישראל נתפסת על ידי ישראל וגם על ידי ארצות הברית כמהלך הזהה בעוצמתו ובמשמעותו להתקפה של אל-קעאדה על ארצות הברית, ושבעקבותיה יצאה ארצות הברית למלחמה הרחק מעבר לגבולותיה. זה היה גם הרציונל שהביא את ארצות הברית לנהל מאבק בלתי מתפשר במדינה האסלאמית. התפיסה הייתה שהמאבק הוא נגד ארגון רצחני שיעדו הוא מוחלט, חיסול הציביליזציה המערבית ולכן  המהלך הצבאי נועד לחסל אותו. במקרה של החמאס, הארגון נתפס כעת כמי שחותר, לא להשגת היעד המוגבל של מאבק להקמתה של מדינת פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא כמי שמבקש להשמיד את מדינת ישראל ואת תושביה, נשים, ילדים, קשישים ואזרחים.

כל אלה מסבירים את התמיכה האמריקאית העמוקה במהלכיה של ישראל ובמשלוח כמעט מידי של תחמושת ונשק. אך אין בהם כדי להסביר מדוע ממשל ביידן שיגר אל מזרח הים התיכון שתי נושאות מטוסים. הסיבה למשלוח נושאות המטוסים היא החשש האמריקאי שעוצמת ההתקפה הישראלית על החמאס, שיעדה הוא חיסול החמאס כארגון צבאי, על אנשיו ויכולותיו, תביא את החיזבאללה להתערב בקרבות ולפתוח בחזית שניה כנגד ישראל. מהלך כזה יפגע באינטרסים האמריקאיים המבוססים על בניית מערך בריתות וקשרים אזוריים המכוונים כנגד איראן. איראן נתפסת כיד המושכת בחוטים של החמאס, היזבאללה ועוד גורמים באזור. אמנם, אין ראיות לכך שאיראן הייתה מעורבת במתקפת החמאס, אך הממשל חושש שהתקפה של החיזבאללה והפגיעה בישראל שתניב פגיעה קשה ביותר בלבנון, תערער את היציבות במזרח התיכון באופן שיאפשר לאיראן לקדם את האינטרסים שלה באזור, תוך פגיעה בבעלות הברית של ארצות הברית ובראשן ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. האם, ביום פקודה, יפעלו מטוסים אמריקאים כנגד החיזבאללה? קשה לומר. הנשיא ביידן, מן הסתם, מקווה שעצם נוכחותן של נושאות המטוסים תמנע את הצורך בשיגור המטוסים. מבחינת ישראל, עצם המעורבות האמריקאית במשבר, ולו גם הפסיבית, מהווה מהלך נוסף בדרך למעורבות אמריקאית ישירה בהגנה על ישראל.

הפוסט האם חיילים אמריקאיים יגנו על ישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדגש הרב המושם על הערכים המשותפים עומד בניגוד מסוים לדרך בה הציגו חוקרים ומומחים שונים את הבסיס ליחסי ישראל-ארה"ב במשך שנים רבות. רבים מהם טענו שהיחסים המיוחדים מבוססים על אינטרסים ומושתתים על העובדה שישראל מהווה נכס אסטרטגי עבור ארה"ב ועל העובדה שהקשר משרת את האינטרסים של וושינגטון במזרח התיכון.

ואולם, יחסי ישראל-ארה"ב מבוססים בראש ובראשונה על ערכים ומסגרתם היא הבסיס עליו נוצרו הקשרים האסטרטגיים העמוקים בין שתי המדינות. על רקע זה עולה השאלה, מה הם אותם ערכים משותפים ומדוע הם מהווים יסוד משמעותי כל-כך בכינונם של היחסים המיוחדים. הרי ישראל איננה הדמוקרטיה היחידה שעימה מקיימת ארה"ב קשר.

המושג "ערכים משותפים" הוא רכיב אחד במכלול הגורמים העומדים בבסיס התמיכה האמריקאית בתנועה הציונית ובישראל. שני הרכיבים המשמעותיים האחרים הם דת והיסטוריה. האמריקאים הראשונים, הפוריטנים, הצדיקו את מסעם לארץ החדשה במונחים דתיים, אזרחיים ורפובליקנים אותם הם שאבו מהברית הישנה, התנ״ך היהודי. הם וצאצאיהם הסבירו ופירשו את מעשיהם ועלילותיהם בשפה ובמושגים תנ״כיים.

התנ״ך לא היה רק מקור של השראה לאמריקאים, הוא היה גם המעיין ממנו שאבו האבות המייסדים כאמיתות אשר בראייתם היוו את המסד לחברה האזרחית והרפובליקנית האמריקאית. הם ראו בהיסטוריה התנ״כית היהודית השתקפות של עצמם, ובאמצעותה הצדיקו את הזהות והערכים האמריקאיים ואת מחויבותם לחופש ודמוקרטיה. אלוהים הוא שהורה להם לצאת למסע המפרך ולחצות את השממה בדרכם לארץ המובטחת החדשה, ממש כפי שהורה לבני ישראל לצאת למסעם ממצרים לכנען, ביתם החדש. וכמו בני ישראל, כך גם האמריקאים, בנו בארצם החדשה חברה המבוססת על הציוויים התנ״כיים. הדמוקרטיה הליברלית והרפובליקנית היא לא רק מבנה של משטר, אלא סמן של זהות לאומית המושתת על התנ״ך.

כיוון שהאומה האמריקאית הצעירה חסרה סממנים של לאומיות ישנה, כמו היסטוריה משותפת, עבר משותף וטריטוריה משותפת – היא ראתה בדמוקרטיה הליברלית-רפובליקנית סממן של לאומיות. מתוך כך, ארה"ב רואה חובה לעצמה להפיץ את מסר הדמוקרטיה בעולם, והקמתה של מדינה יהודית דמוקרטית יצרה מיד שותפות וזיקה הדדית עמוקה בין שתי האומות. כך למשל, כאשר הנשיא הארי טרומן נפגש עם שר החוץ משה שרת, אמר לו האחרון שיעודה של ישראל הוא להוות מגדל אור של דמוקרטיה במזרח התיכון. על כך הגיב טרומן: ״ישראל כבר היתה דוגמה ומופת של דמוקרטיה בעבר. האם השופטים [מתקופת התנ״ך] לא היו המנהיגים הראשונים בעולם שנבחרו על-ידי אנשיהם?״

מושג נוסף שקשר יחד את שתי האומות הוא החלוציות (Pioneering). המושג הזה מהווה חלק מהתפיסה העצמית וזהותם הלאומית של האמריקאים, והם ראו בחלוץ הציוני ואחר-כך הישראלי שותף למהות עמוקה ויסודית זו.

גורם מרכזי שהצדיק בעיני האמריקאים את התמיכה בישראל היא ההיסטוריה של העם היהודי. התנ״ך סיפק את התשתית ההיסטורית לתמיכה בישראל, וזו השתלבה בהיסטוריה היהודית של אלפיים השנים האחרונות, שבמהלכן נרדף העם היהודי על-ידי הנצרות. פרוטסטנטים אמריקאים הביעו תחושות אשם בשל מה שראו כ״מעשי אכזריות שאי-אפשר לתאר״ שביצעו נוצרים כנגד יהודים לאורך ההיסטוריה. השואה החריפה עוד יותר את התחושה הזו. הזעזוע היה חריף במיוחד משום שהכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית סיפקה הנהגה רוחנית ואינטלקטואלית לפרוטסטנטים האמריקאים. אותה כנסייה גרמנית גם סיפקה תמיכה פסיבית למשטר הנאצי.

כל הגורמים שסקרתי הם התשתית לתמיכה האמריקאית בתנועה הציונית ובמדינת ישראל. תמיכה זו תמיכה חצתה תנועות, מעמדות וגופים, והביאה לכך שגורמי ממשל משתי המדינות קיימו יחסים קרובים כבר מהשנים הראשונות לקיומה של ישראל. בשנים אלה נזקקה ישראל לסיוע כלכלי, ואנשי ממשל ופקידים ודיפלומטים דיברו אלה עם אלה בצורה רצופה, קרובה ועמוקה, והכינו בכך את התשתית לקשר העמוק שעליו נבנו היחסים האסטרטגיים.

למרות הרטוריקה המקובלת בשנות השישים והשבעים וגם אחר-כך, ישראל לא היתה נכס אסטרטגי לארה"ב ומבחינות רבות אף הוותה נטל. ואולם, הקירבה הרבה בין שתי המדינות הביאה להגברת שיתופי הפעולה הכלכליים, הביטחוניים והאסטרטגיים, ומתוך כך ליצירת היחסים האסטרטגיים. אלה התחילו בשיתופי פעולה מודיעיניים בשנות החמישים והשישים, גברו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, ועלו על מסלול חדש במרוצת שנות השמונים. הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות הגבירו את שיתופי הפעולה ביניהם, עד שהיחסים הפכו לרשת סבוכה של קשרים השזורים אלה באלה.

ואולם, כל אלה הם תולדה של התשתית הערכית הקושרת בין שתי המדינות, ולא להיפך. כך, חיכוכים שהתרחשו בין וושינגטון לירושלים לאורך השנים לא פגמו ביחסים המיוחדים בין שתי המדינות, כיוון שיחסים אלה הושתתו כאמור בראש ובראשונה על דת, ערכים והיסטוריה. ממשלים אמריקאיים נקלעו לעימותים חריפים עם ממשלות ישראל בעבר, היו עימותים זמניים באופיים ותלוי זמן והקשר – אך כשעילת המשבר הפסיקה להתקיים גם המשבר הסתיים.

ממשלת נתניהו הנוכחית יוצרת מצב שונה וחסר תקדים. החשש הוא שבנימין נתניהו הורס כעת לא רק את יחסיו האישיים עם ראשי הממשל, אלא את מהות ושורשי התשתית שעליה מבוססים היחסים עם וושינגטון. סוגיות אסטרטגיות וביטחוניות הינן ברות פתרון, או אפילו יכולות להישאר לא פתורות, כמו סוגיית ההתנחלויות. אך הוויכוח על התשתית המהותית שעליה מבוססים היחסים המיוחדים לא ייפתר אלא כאשר ייעלם הערעור על אותה תשתית.

ההפיכה המשטרית אינה גורמת, אם כן, לעימות שאיננו קונקרטי ותלוי זמן והקשר, אלא מערערת את יסוד מוסד היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב. יש רק לקוות שלא נגיע לשלב שבו נלמד באיזו מידה הצליחה ממשלת נתניהו לחבל במה שהיא אבן יסוד שאין לה תחליף לביטחונה של מדינת ישראל, ומהי מחיר החבלה החמורה זו.

המאמר פורסם בהארץ ב-28 ליולי.

הפוסט יחסי ישראל-ארה"ב מבוססים קודם כל על ערכים, ולכן ההפיכה מסוכנת להם מאוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שורשי האוונגליזם נטועים בשנות השבעים ובתופעת ה-Born Again Christian ("נוצרי שנולד מחדש"), שהיתה תגובת נגד למתירנות והאנטי-מלחמתיות שאפיינה את ההיפי'ז של שנות השישים. מטיפים חדשים ניצלו את תקשורת ההמונים (במה שייקרא לימים "טלוונגליזם"), כפלטפורמה להפצת מסרי האל מחד וכמכשיר אפקטיבי לגיוס תרומות מאידך, תוך הפיכת הדת למוצר צריכה טלוויזיוני ולהקמת קהילה חדשה. בין ה"טלוונגליסטים" המפורסמים ניתן למנות את ד"ר ג'רי פלוול, מייסד אוניברסיטת ליברטי ושדולת "הרוב המוסרי" (Moral Majority); האל לינדזי, מחבר הספר "כדור הארץ המנוח" (The Late Great Planet Earth), שהפך ב-1971 לרב-המכר הגדול בכל הזמנים (25 מיליון עותקים); הכומר בילי גראהם; והמטיף פט רוברטסון, מנחה "מועדון 700" ומייסד רשת הטלוויזיה הנוצרית CBN, שהלך לעולמו החודש.

ניצחונה הצבאי של ישראל במלחמת ששת הימים הוא נקודת המפנה בתפיסת החשיבות של ישראל בסדר היום של האוונגלים. מטיפיהם, ובראשם לינדזי, פירשו אותו כהתערבות אלוהית וכהוכחה ניצחת לקיום הברית בת 4,000 שנה בינו לבני ישראל. מקומה המרכזי של ישראל בתפיסת העולם הפוליטית של הקהילה נבעה מתוך האמונה שלישראל שמור מקום מיוחד אצל האל, ומתוקף כך חובה על הנוצרי המאמין לדבוק בכל כוחו, זמנו והונו בעם ישראל.

במקביל, האוונגלים הגבירו בהדרגה את כוחם בפוליטיקה האמריקאית והפכו לגורם משמעותי בהשפעה על מדיניות המפלגה הרפובליקאית כלפי ישראל. את שיא המרת כוחם הציבורי לכוח פוליטי-מדיני הם רשמו בתקופת ממשל טראמפ, שהיה רווי מלכתחילה בנוצרים אמוניים – החל מסגן הנשיא מייק פנס ושר החוץ מייק פומפיאו וכלה ביועצי דת שמינה הנשיא. באוגוסט 2020, בנאום בחירות שנשא טראמפ בוויסקונסין, הוא ציין במפורש כי הסיבה היחידה שבגללה העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים היתה לספק את רצון תומכיו האוונגלים. רון דרמר, שגריר ישראל בוושינגטון לשעבר והשר בהווה, צוטט במאי 2021 כשאמר: "ישראל צריכה להשקיע יותר בנוצרים אוונגליסטים מאשר ביהודי ארה"ב. 25% מארה"ב זה אוונגליסטים. יהודי ארה"ב יותר ביקורתיים כלפי ישראל מאשר האוונגליסטים".

אלא שהרעיון לפיו ישראל יכולה וצריכה להישען על הקהילה האוונגלית, אפילו על חשבון התמיכה של יהדות אמריקה, לא מתכתב עם תמורות משמעותיות שעובר הזרם הזה בשני העשורים האחרונים. הטיעון הראשון של דרמר, הנוגע לכך שרבע מהאמריקאים הם אוונגלים (כ-80 מיליון), היה נכון ל-2006, אך מאז מספרם התכווץ לכ-30 מיליון, החיים רובם במדינות רפובליקאיות מובהקות ("מדינות אדומות") המשפיעות פחות מבחינה אלקטורלית. הטיעון השני, לפיו האוונגלים פחות ביקורתיים כלפי ישראל מהקהילה היהודית, גם הוא רחוק מלהיות עדכני: מחקר שערך באחרונה ד"ר מוטי ענברי מאוניברסיטת UNCP, העוקב אחרי דור ה-Z האוונגלי, מדגים כי שיעור התמיכה בישראל צנח בקרב צעירים בני 29-19 מ-75% ל-33% בתוך כשנתיים.

אם במרוצת העשור הקרוב תמשיך ישראל לאבד את אחיזתה ב"יד שמאל" של הפוליטיקה האמריקאית (היהודים) ובמקביל תאבד את אחיזתה ב"יד ימין" (האוונגלים), הרי שהעוצמה הנשענת על מרקם היחסים המיוחד עם ארה"ב וכוללת את כל מנעד התחומים – מתמיכה דיפלומטית, צבאית, ערכית וטכנולוגית – תישחק באופן שעלול ליצור סכנה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל כאילו התמיכה האמריקאית מובטחת מאליה, הרי שלא כך הדבר: מדובר בתהליך ארוך של בניית מעוזי תמיכה ייחודים ובפרי עבודה מאומצת של עשרות שנים. מהצד הליברלי, התהליך החל בשנות החמישים באמצעות איפא"ק; מהצד השמרני, הוא החל כאמור בשנות השבעים באמצעות האוונגלים. סימנים לכרסום ניתן למצוא למשל באי-ההצלחה (הזמנית) לממש בספטמבר 2021 את הבטחת הממשל ולהעביר בקונגרס תקציב לטילי "כיפת ברזל".

בתפקידי הקודם כמשנה למנכ"ל משרד התיירות, ניסיתי לפעול בכדי לקדם ביקורים של סטודנטים וצעירים אוונגלים בישראל. זאת, על-מנת שניתן יהיה לייצר מהם ערך מדיני ולשלב אותם במסגרת תוכנית "המשפיענים של ישראל" שיזם סגן שר החוץ דאז, ח"כ עידן רול. ממשלת הימין הנוכחית יכולה וצריכה להמשיך ולפעול בקרב אותו קהל שמרני, שהולך ומתנתק מאיתנו, ויפה שעה קודם.

הכתבה פורסמה ב"הארץ", ב-15 ביוני.

הפוסט מעוז תמיכה נוסף נשחק: האוונגליסטים החדשים רחוקים מאמונה עיוורת בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההכללה של צפון השומרון בתוכנית ההתנתקות היתה תוצאה של ניסיון מצד ממשלת ישראל לקבל תמיכה במהלך ולזכות בערבויות מארה"ב. ממשל בוש ביקש לחזק באמצעותה את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני באזור שבו ההתנחלויות הישראליות היו מבודדות ומנותקות. בתמורה להסכמתו לפינוי בצפון השומרון, קיבל ראש הממשלה אריאל שרון מכתב התחייבויות מבוש שהכיר בכך שבמסגרת הסכם עתידי יישארו גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית ושלא תהיה זכות שיבה משמעותית לתוך שטחה הריבוני של ישראל, כמו גם בזכותה של ישראל לגבולות ברי הגנה. שניים מהעקרונות הללו נחוצים להבטחת קיומה של מדינת ישראל והשלישי מבטיח דווקא את הישארותן של התנחלויות בתמורה לפיצוי הפלסטינים דרך חילופי שטחים, בכל הסדר שארה"ב תהיה מעורבת בו.

מכתב בוש לשרון הוא התחייבות שלטונית אמריקאית לישראל, התחייבות שניתנה בתמורה להתחייבות ישראלית שהופרה השבוע. כשמדינה חוזרת בה מהתחייבויותיה, גם הצד השני כבר לא מחויב. הצעת החוק הנוכחית לא רק שמפרה התחייבות של ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי, אלא גם מציבה סימן שאלה כבד על כל מחויבויותיה של ממשלת ישראל, שמוכיחה שאי-אפשר לסמוך עליה; שהלחץ הפוליטי מבית גובר על התחייבויות כלפי חוץ.

דווקא בתקופה שבה הביקורת האמריקאית על ההפיכה המשטרית הולכת וגדלה, בוחרת הכנסת בגיבוי הממשלה להוסיף עוד קיסם למדורה, הפעם בדמות הפרת התחייבות לוושינגטון. לעתים נדמה שהממשלה הזו מתנהלת במנותק מהאינטרסים הקיומיים של ישראל – כך באישור החוק לביטול ההתנתקות, כך בקריאתו של השר עמיחי שיקלי לשגריר תומאס ניידס "להתעסק בענייניו".

אבל ענייני ארה"ב שלובים בענייניה של מדינת ישראל, שזקוקה לברית עם ידידתה הטובה ביותר. ההתנתקות והנסיגה מצפון השומרון לא היתה ההתחייבות הישראלית היחידה – גם ל"הסכמי אברהם" קדמה ההתחייבות להימנע מסיפוח. לארה"ב ולמדינות החתומות על הסכמים אלה לא תהיה עוד סיבה להאמין לממשלת ישראל, שבהינתן הלחץ והיכולת הפוליטיים היא לא תפר גם את ההתחייבות הזו ולא רק אותה. הזמנה של שגריר ישראל בארה"ב, מייק הרצוג, לשיחת נזיפה חריגה על-ידי סגנית שר החוץ, וונדי שרמן, מעידה על החומרה בה רואים האמריקאים את ביטול חוק ההתנתקות.

רגע לפני הרמדאן, ביטול ההתחייבות הישראלית היא מסר מסוכן שיוצא מהכנסת לכל מדינות האזור עימן יש לנו הסכמים. מסר לפיו אין בישראל רציפות שלטונית, אין תוקף להתחייבויותיה של המדינה ומשכך אי-אפשר עוד לסמוך עליהן. זהו מסר לפיו ממשלת ישראל היא סוכנת של חוסר יציבות באזור שמשווע לכמה שיותר יציבות ושקט. ההחלטה מציגה את ההסכמות שהושגו במפגשים בעקבה ובשארם א-שייח כלא רלוונטיים. ניצני חוסר האמון כבר הנצו בהתרחקות איחוד האמירויות, בעיכוב שיתופי פעולה ביטחוניים ודחייתה למועד בלתי יודע של הזמנת ראש הממשלה נתניהו, כמו גם בהרחבת הקרע עם ירדן בעקבות עליית בן-גביר למתחם אל-אקצא. כעת, החשש ממדיניות ישראלית של העמקת הסיפוח, עלול להוביל אותנו להתרחקות נוספת. זאת, במקביל לפגיעה ביציבות הרשות הפלסטינית המעורערת בין כה וכה, נוכח התחושה ברחוב הפלסטיני ששיתוף הפעולה הביטחוני רק מביא עוד צעדים ישראלים חד-צדדיים ומספר שיא של הרוגים.

גם אירופה מסתכלת עלינו בעיניים חשדניות. כל נשיא וראש ממשלה שנתניהו מתארח אצלו, דואג לתת ביטוי פומבי לחששות האירופאים מהכיוון האנטי-דמוקרטי שהממשלה צועדת בו. כעת תתווסף לכך גם ביקורת על התנהלותה המדינית, או נכון יותר האנטי-מדינית של הממשלה. ביקורת זו עלולה לפגוע גם בשיתופי הפעולה הביטחוניים ובשיתוף הפעולה הנחוץ לישראל לצורך עצירת תוכנית הגרעין האיראנית.

מדינת ישראל היא זו שזקוקה בראש ובראשונה לברית האסטרטגית עם ארה"ב. היטיב לנסח זאת זאב שניר, מי שכיהן עד לאחרונה כראש הוועדה לאנרגיה אטומית, כשאמר לנדב איל בראיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות": "בלי הגיבוי האמריקאי מדינת ישראל תתקשה מאוד להתקיים ואני אומר את זה בלשון המעטה". ובברית הזו ממשלת ישראל ממשיכה לחבל כדי לספק את התאוות הפוליטיות של הימין הקיצוני, והיא עושה זאת בצל חשש גובר במערכת הביטחון מהתלקחויות ערב הרמדאן.

מניסיון העבר, בקרוב מאוד נפנה לאמריקאים ונבקש את חידוש מלאי טילי ה"טמיר" של מערכת "כיפת ברזל". אותה הזדמנות גם נבקש שוב גיבוי במועצת הביטחון ובביה"ד הבינלאומי בהאג. הגיע הזמן להחזיר את הגה המדינה לאנשים עם אחריות לאומית ולמנוע מסוכני כאוס לפגוע באופן כה אנוש בביטחוננו הלאומי.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-23 במרץ.

הפוסט המסר לארה"ב ולמזה"ת ב"חוק ההתנתקות": ישראל היא סוכנת של חוסר יציבות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנוסף, המדיניות המסתמנת לגבי הזירה הפלסטינית והחשש מפני הסלמה בשטח, מדירים שינה מעיני חלק מהשחקנים, בדגש על ארצות הברית, ומדינות באזור כירדן, מצרים ואיחוד האמירויות. הדיון במועצת הביטחון של האו”ם העיד על כך באופן מובהק, אך נראה שבשלב זה השחקנים הרלוונטיים, בדגש על וושינגטון, מבקשים לשמור על מרחב תמרון מול ישראל (והפלסטינים). אולם לא די בכך. הצומת שבו מצויה ישראל, כמו גם האזור כולו, מחייב פעילות אסרטיבית יותר. בלעדיה ספק אם ניתן יהיה לבלום הידרדרות אם תקרה. ארצות הברית אינה יכולה לברוח מאחריותה. אם כן, מה ביכולתה, או אף חובתה, לעשות כעת על מנת לסייע לממשלת ישראל לסייע לעצמה?

שלושה רעיונות לדוגמה: ראשית, הזמנתו של נשיא המדינה הרצוג לוושינגטון בטווח הזמן המיידי. הביקור צריך לקבל אופי ממלכתי, להיעשות באווירה חמימה במיוחד, ולכלול פרסום הודעה משותפת של שני הנשיאים שתדגיש כמה נקודות עיקריות וחשובות: בחלקה הראשון – הברית האסטרטגית בין ישראל וארצות הברית; הבסיס האיתן של היחסים בין שתי המדינות המבוסס על אינטרסים וערכים משותפים; תמיכה ברורה בחזון שתי המדינות וקריאה דחופה לחידוש הדיאלוג בין שני הצדדים. בחלקה השני – התייחסות נרחבת לתכנים של הערכים המשותפים לשתי המדינות: דמוקרטיה תוססת, חברה פלורליסטית וליברלית, מערכות שלטון איתנות ומתפקדות תוך דגש מיוחד למערכת המשפט, ובמיוחד בהיעדר הגנתה של חוקה.

שנית, החייאת תפקידו של הקוורטט: השינוי שחל במקומו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בסדר העדיפויות הבינלאומי – ברור. הנסיבות כעת אינן כתמול שלשום, ומחייבות להפשיל שרוולים, כמובן תוך הבנה שעיניה של הקהילה הבינלאומית מופנות לעבר המלחמה באוקראינה. חוסר התפקוד של הקוורטט – המורכב כידוע מארצות הברית, האיחוד האירופי, האו”ם ורוסיה – מובן, אבל כעת הזמן לחדש את פעילותו, כמובן ללא רוסיה. כינוסו מחדש יאותת על דאגתה של הקהילה הבינלאומית מההתפתחויות והסכנות מול הזירה הפלסטינית. מדובר יהיה במסר חשוב שיופנה לשני הצדדים, אולם בעיקר לישראל.

שלישית, פתיחתה מחדש של הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים: מדובר כידוע בעמדה ברורה של ממשל ביידן, שלא מומשה מסיבות שונות. זה הזמן ליישמה.

האם מדובר במהלכים אסרטיביים או מתריסים מדי מצד הממשל האמריקאי כלפי ישראל? כלל וכלל לא, בוודאי לא אל מול ההתפתחויות חסרות התקדים, ובעיקר החשש מאיבוד שליטה בשתי הזירות, הישראלית והפלסטינית כאחת. סביר שממשלת ישראל לא תרווה נחת מהם, אולם השעה כעת מחייבת את העלאת הרף, במידה ראויה, מצדה של וושינגטון. האחריות עליה כבדה מדי.

הפוסט זה מה שצריכה ארה"ב לעשות כעת על מנת לסייע לממשלת ישראל לסייע לעצמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת נתניהו השישית נכנסה לתפקידה אחרי כשנתיים בהן יחסי ישראל-ירדן היו במגמת שיפור. ממשלת בנט-לפיד הוקירה את החשיבות האסטרטגית של הממלכה ההאשמית עבור ישראל, השכילה לבנות מחדש אמון הדדי ויחסי עבודה טובים עם המלך, והרחיבה את מסגרת שיתוף הפעולה בין המדינות. התפתחויות חיוביות אלו עמדו בניגוד לנתק ששרר בין נתניהו לעבדאללה בשנים האחרונות, ועל רקע זה הצהיר המלך ב-2019 שהיחסים בין המדינות הגיעו לנקודת שפל היסטורית. חוסר האמון של ירדן בנתניהו מושתת על סדרת חוויות שליליות, החל בניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל על אדמת ירדן ב-1997 (במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו) ועד החיבוק החם והפומבי שהעניק נתניהו ב-2017 למאבטח הישראלי שהיה מעורב בתקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן.

ואולם, החשש הירדני מממשלת נתניהו הנוכחית אינו נובע רק מזהות ראש הממשלה. הוא נוגע גם להרכב הקיצוני שלה, ולעובדה שלתפקידי מפתח בה מונו פוליטיקאים שתומכים בעמדה ש"ירדן היא פלסטין" ושמעוניינים לשנות את הסטטוס-קוו בירושלים, כולל באמצעות פרובוקציות. ירדן מודאגת במיוחד מהסלמה ישראלית-פלסטינית הואיל והיא המדינה שמושפעת באופן המובהק ביותר – לטוב ולרע – ממצב העניינים בזירה זו. באותו אופן בו ההגעה להסכמי אוסלו אפשרה לירדן לחתום כעבור שנה על הסכם שלום עם ישראל, כך מתיחות בין ישראל לפלסטינים מעוררת שוב ושוב הפגנות ומחאות ציבוריות בירדן, הנתפסות על-ידי המשטר כאיום על היציבות.

עבור ירדן, הסוגייה הפלסטינית אינה רק עניין דיפלומטי, היא גם עניין ביטחוני מהמעלה הראשונה. לאורך השנים, הדבר הוביל את ירדן לנסות מספר פעמים לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים. היה זה המלך חוסיין שסייע למאמצי התיווך של ארה"ב בין נתניהו ליאסר ערפאת בפסגת וואי פלנטיישן ב-1998; היה זה המלך עבדאללה שרתם ביעילות התנגדות בינלאומית לכוונות הסיפוח של נתניהו ב-2020 ושהוביל מהלכים למניעת התלקחות בירושלים סביב חודש הרמדאן בשנה שעברה. ירדן – יחד עם מצרים, צרפת וגרמניה – היא גם חלק מ"קבוצת מינכן", התארגנות בלתי רשמית שהושקה ב-2020 כדי לשמור על היתכנות פתרון שתי המדינות בתגובה לתוכנית טראמפ. מאז, מקיימת הקבוצה פגישות תקופתיות.

עם חזרתו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, ולמרות החששות העמוקים ומשקעי העבר, החליטה ירדן להושיט יד לקשר. עבדאללה בירך את נתניהו לרגל ניצחונו ואירח אותו בעמאן בחודש שעבר (ביקורו הראשון של נתניהו בחו"ל בקדנציה זו). ברמה המעשית, ירדן משמרת בשלב זה את היקף הקשרים עם ישראל, ובכלל זה ממשיכה ביישום הסכם החשמל והמים ששתי המדינות חתמו יחד עם איחוד האמירויות. גם התקרית סביב מסגד אל-אקצא בין השגריר הירדני לאיש ביטחון ישראלי לא הובילה לשינוי במגמה זו.

שיתוף פעולה עם ישראל משרת צרכים כלכליים וביטחוניים מרכזיים של ירדן (כשם שהוא משרת גם צרכים דומים של ישראל). עמאן מעוניינת לשמר זאת כל עוד לא מתרחשת הידרדרות ישראלית-פלסטינית שמחייבת אותה להוריד את דרג היחסים. השאיפה למניעת הסלמה עמדה במרכז ביקורו האחרון של עבדאללה בוושינגטון, בפעם השלישית במהלך כהונת ג'ו ביידן. הביקור התקיים על רקע עלייה בהיקף התקריות האלימות בין ישראלים לפלסטינים ועצם קיומו שיקף את התפקיד החשוב שהממשל מייחס לירדן בקידום היציבות האזורית והעיד על רצון אמריקאי בשיתוף פעולה. פגישת ביידן-עבדאללה היתה גם הזדמנות עבור ארה"ב להדגיש את מחויבותה לשימור הסטטוס-קוו בירושלים ולתפקידה של ירדן כשומרת המקומות הקדושים לאיסלאם בעיר. ארה"ב גם הדגישה בעקבות הפגישה את המחויבות המשותפת לה ולירדן לקידום פתרון שתי המדינות.

פגישת עבדאללה-ביידן יצרה פוטנציאל לצעדי המשך ממשיים שיוכלו לתרום ליציבות, לשלום ולשיתוף פעולה באזור. ראשית, ארה"ב וירדן צריכות להיערך במשותף לחפיפה הנפיצה הצפויה בחודש אפריל בין הרמדאן לפסח. עליהן לתאם מהלכים ולפעול עם ישראל והרשות הפלסטינית בהתאמה, במטרה לצמצם את סיכויי ההסלמה. הן יכולות גם לקדם משותף התארגנות חדשה של גורמים בינלאומיים בעלי עניין בנושא הישראלי-פלסטיני, שמחויבים לעשייה למניעת הסלמה וקידום שלום. הקוורטט – שמורכב מארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם – אינו יעיל כבר שנים. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא אפילו לא מתכנס.

מנגנון בינלאומי חדש לקידום שלום הוא הכרחי, גם אם באופן בלתי-פורמלי תחילה. ירדן תוכל להביא למנגנון כזה את שותפותיה ב"קבוצת מינכן" (צרפת, גרמניה ומצרים) ואילו ארה"ב תוכל להזמין את בעלות בריתה בקוורטט – האיחוד האירופי והאו"ם. שווייץ ונורווגיה, שהשליחים המיוחדים שלהם לאזור ביקרו בירושלים לאחרונה, רלוונטיות אף הן למהלך, כמו גם טורקיה – לאור נרמול היחסים שלה עם ישראל וקשריה הטובים עם הפלסטינים. גיבוש מנגנון שכזה ומיסודו יידרשו תהליך סדור של תכנון מדיניות באשר למטרות, הרכב והתנהלות המנגנון, על מנת להבטיח שהשפעתו תהיה רבה יותר מאשר יוזמות עבר.

ברמה האזורית, טוב תעשה ארה"ב אם תחדל מלנסות לשכנע את ירדן להצטרף ל"פורום הנגב". עליה לכבד את ההחלטה הירדנית להישאר מחוצה לו עד שתחול התקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני ולהשתמש בכך כזרז להתקדמות בערוץ זה. בינתיים, ארה"ב יכולה לפעול כדי שהאינטרסים הירדנים והפלסטינים יילקחו בחשבון בפסגת הנגב הבאה, שצפויה להתקיים בחודש מארס במרוקו. נוסף על כך, וושינגטון צריכה לפעול לחיבור ירדן והפלסטינים לפרויקטים אזוריים חדשים שמתאפשרים הודות ל"הסכמי אברהם" ומניבים תועלות ממשיות למדינות המעורבות בהם.

כיוון פעולה נוסף עבור ארה"ב הוא עידוד ירדן וסעודיה לפעול יחדיו לעדכון יוזמת השלום הערבית, על מנת להתאים אותה למציאות האזורית המשתנה ולהפוך אותה לתמריץ יעיל יותר לשלום. התנאים נראים בשלים לכך. ירדן מילאה תפקיד מרכזי בניסוח היוזמה, לפני יותר מ-20 שנה, וסביר שתסכים לעשות כן פעם נוספת. סעודיה, מצדה, חוזרת ומצהירה על מחויבותה ליוזמה ואף כינסה בשולי עצרת האו"ם האחרונה מפגש רב-לאומי בנושא עדכונה. מהלך שכזה יכול גם להתחבר לשאיפתו של נתניהו לקדם את יחסי ישראל-סעודיה.

לבסוף, חשוב שארה"ב תסייע לישראל ולירדן ליצור מנגנון ניהול סכסוכים משותף שיסייע לשתיהן להכיל ביעילות השלכות שליליות של הסלמה ישראלית-פלסטינית אפשרית ולמנוע את קריסת היחסים הבילטראליים. מנגנון דומה יוכל להועיל גם ליחסי ישראל-טורקיה, ובאפשרות ארה"ב לסייע גם למימוש הצורך הזה. ישראל מצדה צריכה להדגיש את מחויבותה להסכם השלום עם ירדן ולשימור הסטטוס-קוו, ולהבטיח שבעיות האמינות שפגעו ביחסים בעבר – לא יחזרו על עצמם מצדה.

לאחרונה הודיע ביידן כי בחר ביעל למפרט לשגרירת ארה"ב הבאה בירדן. על מנת שוושינגטון ועמאן יוכלו לפעול במשותף למניעת הסלמה ישראלית-פלסטינית וקידום שלום, חשוב שהסנאט יאשר במהירות את המינוי הראוי הזה. חשוב שבתקופה משמעותית כל-כך ליציבות האזורית לא יוותר ואקום דיפלומטי אמריקאי בירדן.

הפוסט ארה"ב וירדן צריכות להיערך יחד לחפיפה הנפיצה בין רמדאן לפסח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך הביקור של מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, השבוע בישראל היה שונה. החיוכים המנומסים הופכים מאולצים יותר, והמחלוקות יצאו מהחדרים הסגורים אל קדמת הבמה. נראה שתחת אימת ההסכמים הקואליציוניים ו"הרפורמה המשפטית", שהיא יותר בבחינת הפיכה משטרית, הביקורת האמריקנית כלפי ממשלת הימין על מלא-מלא מושמעת בקול גדול, כדי שלא יהיה מי שיפספס אותה.

השאיר את הנימוסים בבית

מסיבת העיתונאים הראשונה שערך בלינקן, מיד עם הגיעו, נועדה להעביר את חוסר הנוחות של הממשל האמריקני מהכיוון הלא-דמוקרטי בו צועדת ממשלת נתניהו השישית. מסיבת העיתונאים האחרונה שערך, רגע לפני עזיבתו, נגעה לסוגיית היחסים עם הפלסטינים. לא רק שדבריו של בלינקן לא היו מרומזים, הם היו ישירים ובוטים, בלי נימוס אמריקני. ״ארצות הברית ממשיכה להתנגד לפעילות ההתנחלויות, להכשרת מאחזים בלתי חוקיים, להפרת הסטטוס קוו בירושלים המזרחית, להריסת בתים, להסתה ולאלימות״, אמר המזכיר בלינקן והוסיף כי הממשל האמריקני מתנגד ״לצעדים חד-צדדיים שמלבים מתחים, יוצרים סביבה מסוכנת יותר לכולם ומורידים את הסיכויים להתקדם לפתרון שתי המדינות״.

לא היה ולו סעיף אחד שבלינקן פסח עליו בדרכו להבהיר לממשלת נתניהו-סמוטריץ׳-בן גביר עד כמה הממשל האמריקני מתנגד לכל אחד מהצעדים שהיא נוקטת או מבקשת לנקוט בהם. וכשזו האמירה המנומסת שיוצאת החוצה, ברור כי הביקורת המושמעת בחדרים סגורים, לא רק על ידי בלינקן, אלא על ידי יותר ויותר גורמים בכירים בממשל ובמפלגה הדמוקרטית – חריפה הרבה יותר.

ממשלת נתניהו יכולה להמשיך לנהוג כמנהגה, להתעלם ואף לתקוף, בשאיפה שעוד שנתיים יהיה בוושינגטון ממשל רפובליקני, אבל טוב יהיה לכולנו אם הממשלה תיקח את האזהרות האלו ברצינות.

מה שהיה הוא שיהיה?

בשעתו השכיל ממשל אובמה להתעלות על המחלוקות, כמו גם על החוצפה הישראלית, שהגיעה לשיאה בנאומו הלעומתי של נתניהו בקונגרס, ולחתום עם ישראל על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול אי פעם. אבל אל לממשלה הנוכחית להיות שאננה ולחשוב שמה שהיה הוא שיהיה.

ממשל ביידן למד את לקחי תקופת אובמה, אז הנתק היה לא רק בין הממשלים, אלא התבטא גם בחוסר האהדה המובהק של אזרחי ישראל לנשיא האמריקני. זו הסיבה שגורמת לממשל האמריקני לדבר אל אזרחי ישראל, לא רק במקלות בדמות נאומים ביקורתיים, אלא גם בגזרים בדמות קידום הפטור מוויזות (שמי שתקע אותו עד עתה היה דווקא נתניהו, שבכהונתו כראש האופוזיציה סירב לקדם את החקיקה בנושא של שרת הפנים הקודמת איילת שקד).

ובזמן שהממשל האמריקני מבקש לבקר ביד אחת וללטף בשנייה, בממשלת הימין המלא-מלא בוחנים את הגבולות של ארה״ב. עוד טרם עזיבתו של בלינקן את האזור, החליט השר לביטחון לאומי בן גביר להציב סימני שאלה על הנכונות הישראלית לעמוד בדרישות האמריקניות, למתן חופש תנועה בישראל לאזרחים אמריקנים ממוצא פלסטיני. ההחלטתו של בן גביר מגיעה אולי כהתרסה מול האמריקנים והבהרה חד משמעית מי כאן ״בעל הבית״, אבל בפועל היא עלולה לגרום נזק כבד דווקא לאזרחי ישראל, שבשמם, לכאורה, פועל השר.

מקום לדאגה

האהדה לישראל של הממשל הנוכחי ובראש ובראשונה של הנשיא ביידן היא כנה וחזקה. לא כזו הנשענת על אינטרסים פוליטיים, שיכולה להיהרס באותה מהירות שנבנתה (כמו שקרה עם טראמפ), אלא אהדה עמוקה למדינת ישראל ולערכים שהיא מייצגת. זו אהדה ששיקפה את כל הקריירה הפוליטית של ביידן, אשר נמשכת כבר חמישה עשורים.

אבל כגודל הידידות, כך עוצמתה של הביקורת, כי היא מגיעה ממקום של דאגה כנה לערכים הדמוקרטיים המשותפים, שעל בסיסם נבנתה הברית ההיסטורית בין המדינות.

הדאגה לדמותה של ישראל ולאופיה הדמוקרטי, נובעת גם מהעובדה שרובה הגדול של יהדות ארצות הברית תומך במפלגה הדמוקרטית – רבים מהיהודים האמריקנים רואים את המאבק על דמותה של מדינת העם היהודי כמאבק על סוגיה שהיא חלק מזהותם שלהם עצמם. ובהתאם, האהדה והחיבור לישראל הם שהופכים את הביקורת לעוצמתית וברורה יותר. "נאמנים פצעי אוהב" נאמר במשלי, וכך עלינו להתייחס כאן לביקורת האמריקנית – לא לשלול ולהתעלם, אלא לנסות ולהבין את המקום ממנו היא מגיעה – מקום של דאגה לאינטרסים האמריקנים, אבל לא פחות מכך, דאגה כנה למדינת ישראל.

התעלמות מהאזהרות רק תעצים את הביקורת, ועלולה להביא לנתק מסוכן בין הממשל האמריקני לממשלת ישראל.

תחת מעקב צמוד

התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן ליחסים בין המדינות. לא במקרה החליט בלינקן להשאיר בארץ את ברברה ליף, עוזרת מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, ואת השליח לאזור, האדי עמר – הנוכחות שלהם בישראל היא בבחינת מסר לממשלה: אנחנו מסתכלים עלייך! על כל החלטה, על כל בנייה, על כל הריסה. בלינקן לא באמת זקוק לכך שליף ועמר יהיו נוכחים כאן, כדי לדעת מה קורה. אבל הוא צריך אותם כאן כדי להפוך את אזהרותיו למוחשיות.

בשל הצהרותיה התוקפניות, לצד ההפיכה המשטרית שהיא מקדמת, איבדה ממשלת נתניהו את שאריות האשראי שהיו לה בממשל האמריקני. לכן, גם מה שהיה מותר לממשלות קודמות, במקרה שלה יתקבל בביקורת קשה. לא צריך יהיה כבר לבנות באזור E1 כדי להסתבך עם האמריקנים. הרף יהיה נמוך הרבה יותר. ונכון לרגע זה, הממשלה דוהרת כמו רכבת ללא נהג בדרך להתנגשות חזיתית עם ממשל ביידן.

ממסיבת העיתונאים לרחוב

ואסיים בעצה-בקשה אל משתתפי המחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית – ראוי שהביקורת האמריקנית שנשמעה בשתי מסיבות העיתונאים הללו תהדהד גם בקרב מובילי המחאה, כעוד הוכחה לקשר ההדוק בין מדיניות הממשלה להרס הדמוקרטיה ולמדיניות חיסול פתרון שתי המדינות. וראוי שההוכחה הזו תמצא את דרכה גם אל הססמאות ברחוב, במחאה הציבורית נגד הממשלה.

המאמר פורסם ב"ליברל", ב-2 בפברואר 2023.

הפוסט מהחדרים הסגורים – אל מסיבות העיתונאים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ולמי שתוהה, כן זה "ייבוש" חריג. לבוש האב לקח 6 ימים להתקשר לשמיר. קלינטון התקשר לרבין אחרי 4 ימים, וזה הזמן שלקח לבוש הבן להתקשר לברק. יומיים בלבד חלפו לפני שהתקשר אובמה לאולמרט. ושלושה ימים חלפו בין השבעתו של טראמפ והטלפון שלו לנתניהו. חלפו כבר 12 יום מאז ביידן הושבע, והטלפון בבלפור – אינו מצלצל. לא ביידן, ולא משיח.

החשיבות בשיחות אלו היא בקיומן. פחות חשוב מה נאמר בהן. המהירות והסדר בהם מרים הנשיא הנכנס טלפון, מהווים בקודים הדיפלומטים איתותים ומסרים לגבי מערכות היחסים החשובות של ארה"ב, והנושאים המרכזיים בהם יעסוק הממשל. ולכן, כן, את הייבוש של נתניהו, גם אם בסופו של דבר תגיע השיחה, אנו צריכים להבין כאיתות משמעותי, שביידן לא רואה בנתניהו (לפחות) בן ברית חשוב.

נתניהו הימר על הרפובליקנים ועל טראמפ באופן חסר תקדים לראש ממשלה ישראלי. הוא התערב בפוליטיקה הפנימית בארה"ב, כפי שאף ראש ממשלה ישראלי לא עשה לפני כן.

הוא הימר, וזכה בארבע שנים של תיאום מוחלט עם הממשל של טראמפ. אבל כפי שהזהרנו לאורך כל הדרך, להימור הזה יש מחיר. ההימור הזה פגע באחד הנכסים הגדולים ביותר של מדינת ישראל – התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב בישראל.

בגלל נתניהו, במקום שהמפלגות יריבו ביניהן מי אוהבת יותר את ישראל, ישראל הפכה להיות מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית. לבושתנו, בהתקפה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, לצד הדגלים והסמלים הניאו-נאצים, הונף בגאון גם דגל ישראל.

וכמו מהמר שלא יודע מתי לעצור, נתניהו המשיך להמר על הרפובליקנים עד הרגע האחרון, גם כאשר כבר היה ברור שאנו עומדים בפני ממשל דמוקרטי. מי מכם שזוכר, נתניהו התעכב באופן חריג להתקשר ולברך את ביידן על נצחונו.

כן, גם זה איתות דיפלומטי. אבל יותר חשוב מכך, נתניהו ניסה לנצל את חודשי הממשל האחרונים של טראמפ לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו – גם במחיר של "תקיעת אצבע בעין" לממשל ביידן. כך למשל, ערב ההשבעה של ביידן, פעל נתניהו לקדם אישורי בנייה בגבעת המטוס. כן, יש לו צורך פוליטי בגיוס התומכים המתנחלים והימנים האידיאולוגיים, אז מה אם ממשל ביידן יראה בכך פגיעה חמורה בפתרון שתי המדינות ובחוק הבינלאומי.

ונתניהו ממשיך גם עכשיו, הוא משתמש למשל בהבטחה לאשר עוד בנייה בהתנחלויות סביב ירושלים, כאתנן פוליטי לשכנוע סמוטריץ' ובן-גביר להתאחד ולרוץ יחד. אז מה אם בן-גביר מהווה סדין אדום ליהודים הדמוקרטים-ליברלים בארה"ב שמתנגדים לגזענות, ואז מה אם בנייה נוספת בירושלים תעורר התנגדות בממשל האמריקאי. לנתניהו יש חישובים אלקטורליים, גם אם הם באים על חשבון האינטרסים של ישראל.

ראו, ביידן וממשלו מחויבים לישראל. מזכיר ההגנה אוסטין כבר שוחח עם גנץ. מזכיר המדינה בלינקן כבר שוחח עם אשכנזי, והודיע כי ארה"ב תתייעץ עם ישראל בהתמודדות מול איראן. היועץ לביטחון לאומי סליבן כבר שוחח עם ראש המל"ל בן-שבת. אולם, ככל שנתניהו ימשיך לתקוע לביידן "אצבע בעין" משיקולים פוליטיים צרים, ייתכן שלא רק נתניהו ישלם את המחיר, אלא מדינת ישראל כולה.

אנו רואים שגם בזירת החוץ ובשאלת הביטחון הלאומי האינטרסים של נתניהו אינם זהים לאינטרסים של ישראל. שוב, זה מדינת ישראל מול הנאשם נתניהו, ואנחנו נצטרך להכריע בקרוב, האם לבחור בנתניהו, או במדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בפברואר 2021.

הפוסט ביידן "מייבש" את נתניהו: נקווה שזה יסתכם בזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיקוד, שהוקם ב-1983, אחראי מבחינה צבאית על מדינות המזרח התיכון (למעט טורקיה וקפריסין השייכות לאירופה), על הפריפריה המזרח תיכונית החדשה בעקבות נפילת ברית המועצות (קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן וקירגיסטן), וכן על אפגניסטן ופקיסטן. הכללת האחרונה בפיקוד היא תולדה לא של השיקול הגיאוגרפי אלא של הצורך להפריד בינה ובין הודו (השייכת לפיקוד אחר).

לאחר צירופה של ישראל, פיקוד המרכז כולל 21 מדינות, ובהן מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, שש מדינות המפרץ, תימן ועוד. התקשורת הישראלית אמנם לא התעלמה מצעד אמריקני זה, אולם דומה כי חשיבותו והדיו נבלעו בתוך "הרעש" של ההתקפה על הקפיטול, החשש הביטחוני וטקס השבעת הנשיא.

מבחינה היסטורית, ארצות הברית וחלק מבעלות בריתה היו מעורבות בכמה סכסוכים באזור האחריות של סנטקו"ם, בראש ובראשונה מלחמת המפרץ ב-1991 (מבצע "סופה במדבר"), פעולות שונות בעיראק במהלך שנות ה-90,פעילות צבאית באפגניסטן מאז 2001, ומבצעים צבאיים מגוונים בסוריה, בעיראק, במפרץ ובאיראן בשני העשורים האחרונים.

סדר העדיפויות המבצעיות של הפיקוד המרכזי, לפי האתר שלו, הוא הרתעת איראן, מאבק נגד המדינה האסלאמית, פתרון לסכסוך באפגניסטן, התמודדות עם איומים של מל"טים נושאי נשק כימי ועוד.

הכללת ישראל בפיקוד המרכז האמריקני הינה, כמובן, תולדה של הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל, האמירויות ובחריין, ובעקיפין עם סודאן ומרוקו. בהודעה הרשמית של משרד ההגנה האמריקני נאמר, כי "הקלת המתיחות בין ישראל לבין שכנותיה הערביות בעקבות 'הסכמי אברהם' סיפקה הזדמנות אסטרטגית לארצות הברית לאחד שותפים מרכזיים נגד איומים משותפים במזרח התיכון".

הכללת ישראל בפיקוד מרכז, מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית

הכללתה של ישראל בפיקוד מרכז, יחד עם חברות ערביות, הינה לא פחות מאשר מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית. מאז הקמתה, ובמיוחד בשנות ה-50 וה-60, ישראל עשתה ניסיונות נואשים להצטרף לבריתות הגנה שהקים המערב נגד ברית המועצות והאיום הקומוניסטי.

בנוסף לנאט"ו באירופה וסיאט"ו באסיה, המערב הקים את ברית בגדאד ב-1955, שכלל את החברות האזוריות עיראק, טורקיה, איראן ופקיסטן. הסכסוך הישראלי-ערבי מנע את הצטרפותה של ישראל לברית בגדאד. כפי שהודו ופקיסטן אינן יכולות להיות חברות באותו ארגון, כך ישראל ומדינות ערב לא יכלו לשתף פעולה.

לאור העובדה שאף ארגון – כולל נאט"ו – לא הסכימו לקבל את ישראל כחברה, תחושת הבידוד של ישראל מול האיום הערבי גברה. צירופה של ישראל לפיקוד האירופי האמריקני היה מנוגד כמובן להיגיון הגיאוגרפי, אולם הוא נועד להתגבר על הקשיים הפוליטיים והצבאיים לצרף את ישראל לפיקוד האחראי על זירות מלחמה אפשריות במזרח התיכון וכולל מדינות המצויות בעימות עם ישראל.

החלטה דומה התקבלה גם בהקשר של האו"ם, כשמדינות ערב הצליחו למנוע את הכללתה של ישראל בגוש המדינות האסייתי – מהלך שגרם לכך שישראל לא יכולה הייתה להיות חברה במוסדות בינלאומיים שנקבע על פי מפתח אזורי. רק במאי 2000 הצליחה ישראל להתקבל כחברה בקבוצה הקרויה "אירופה המערבית ו[מדינות] אחרות".

ההחלטה האמריקנית לצרף את ישראל לפיקוד המרכז יחד עם שותפות ערביות, כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ מלמדת על הנכונות של מדינות אלה לשתף פעולה עם ישראל באופן גלוי נגד האיום האיראני. האמריקנים עדיין מחזיקים בסיסים בכווית, בבחריין ובקטר, אולם לאור העובדה שכוחות צבא שלהם נסוגים בהדרגה מאפגניסטן ומעיראק, דומה כי חלקן של ישראל ומדינות האזור בהגנה כנגד האיום האיראני הולך לגדול.

יתרה מזו, הכללת ישראל בפיקוד מרכז מלמדת מצד אחד על הכוונות של ארצות הברית להינתק מהאזור, ומצד שני על הרחבה צפויה של התפקיד הישראלי הצבאי בזירות איום משותפות, כמו סוריה, עיראק ולבנון, כפי שאפשר היה להיווכח בשורה של תקיפות המיוחסות לישראל – בסיוע מודיעין אמריקני – במדינות אלה.

29% מהציבור חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון

מעבר לחשיבות הצבאית של המהלך האמריקני, יש לו חשיבות סמלית משום שהוא מחזיר את ישראל למקומה הטבעי במזרח התיכון. מקבלי ההחלטות בישראל בדרך כלל לא ראו אותה במזרח התיכון, וזאת בשל אילוצי הסכסוך הישראלי-ערבי אך גם בשל העדפות פוליטיות ותרבותיות.

סקרי דעת הקהל של מיתווים מגלים כי החברה בישראל שסועה באורח עקבי לגבי שייכותה של ישראל: הסקר האחרון ב-2020 גילה, כי 29% חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון, 25% יותר לאגן הים התיכון, 24% יותר לאירופה, ו-22% לאף אחד מאזורים אלה או שאין להם דעה בעניין. אז אם אנחנו לא יכולים להחליט, בא ממשל טראמפ ועזר לנו להחליט.

קיימת, כמובן, האפשרות שהנשיא החדש ביידן יהפוך את ההחלטה הזו, כפי שהפך גם החלטות אחרות של טראמפ, אולם דומה כי להחלטה זו הגיון רב, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת השינויים שהתחוללו במזרח התיכון בחצי השנה האחרונה בכל הנוגע להסכמי הנורמליזציה. יהיה מעניין לראות אם כל ההתפתחויות הללו יובילו לשינוי בחברה הישראלית בכל הנוגע לשאלת מיקומה ושייכותה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 26 בינואר 2021.

הפוסט במהפכה של הרגע האחרון, טראמפ השיב את ישראל למקומה הטבעי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כניסתו של ממשל אמריקאי חדש מהווה הזדמנות לשינוי כיוון. לשם כך, על ישראל לפעול בראש ובראשונה לחיזוק המחויבות שלה לערכי הדמוקרטיה הליברלית ולקידום פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

חיזוק המחויבות של ישראל לערכי הדמוקרטיה הליברלית

רבות דובר לאורך השנים על הערכים המשותפים שבבסיס הברית בין ישראל לארה"ב. מנהיגים משתי המדינות התייחסו לכך כמעט בכל ביקור ומפגש. ואולם, בשנים האחרונות חלה נסיגה במחויבות של ההנהגה הישראלית לערכי הדמוקרטיה הליברלית, והדבר מעורר ביקורת גוברת בקרב קהלים מגוונים בארה"ב, בהם גם ידידים ותיקים של ישראל שנמנעו עד כה מלצאת נגד התנהלותה.

כוונות הסיפוח והמדיניות בשטחים, בריתות פוליטיות שכרת נתניהו עם מפלגות גזעניות, הדה-לגיטימציה למערכת המשפט וליריבים פוליטיים, היחס למהגרי עבודה ועוד משנים את הדימוי של ישראל בקרב רבים בארה"ב ומרחיקים ממנה קהלי יעד משמעותיים – בקהילה היהודית, במפלגה הדמוקרטית, בקרב הצעירים ובקבוצות מיעוטים. השאיפה של ישראל להשתייך למועדות המדינות הדמוקרטיות הליברליות הייתה תמיד מקור לגאווה עבור בעלי בריתנו בארה"ב. הממשל החדש בארה"ב יאתחל את המצפן הערכי האמריקאי לאחר ארבע שנות כהונתו של טראמפ, וחשוב שבארה"ב יראו בישראל שותפה לדרך, ולא כמי שהולכת בדרכם של מנהיגים פופוליסטים ובלתי-ליברלים.

קידום פתרון שתי-המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ישראל צריכה לקדם שלום עם הפלסטינים בראש ובראשונה כיוון שהוא מרכזי ונחוץ עבורה. אך מעבר לתועלות מבית, אימוץ מדיניות-חוץ תומכת שלום על ידי ממשלת ישראל תניב פירות גם בזירת יחסי החוץ, ובכלל זה ביחסים עם ארה"ב.

הנושא הפלסטיני, גם אם לא יעמוד בראש סדר העדיפויות של ביידן, יהיה אחד מתחומי מדיניות החוץ שבהם הממשל החדש עתיד לשנות כיוון ממדיניות טראמפ. ביידן צפוי לחזור ולתמוך בפתרון שתי המדינות, לחדש את האמון והיחסים שנפגעו עם ההנהגה הפלסטינית ולתת לכך ביטוי בצעדים קונקרטיים. בעוד מדיניות שכזו מצד הנשיא לא תהיה שונה מהותית מזו של הנשיאים האמריקאיים שקדמו לטראמפ, בקונגרס ובציבור האמריקאי השינוי גדול יותר. בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים, שהשפעתם נמצאת במגמת עלייה, גוברת הביקורת על מדיניות ישראל בשטחים והתמיכה בדרישת הפלסטינים להגדרה עצמית, שוויון וזכויות.

מיצוב מחדש של ישראל כמדינה שוחרת שלום, שחותרת לפתרון שתי המדינות, שמחפשת אפיקי הידברות עם ההנהגה הפלסטינית ושנכונה לפשרות טריטוריאליות תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים, יסייע לא רק לקידום השלום, אלא גם לחיזוק היחסים של ישראל עם גורמים פוליטיים וציבוריים מגוונים בארה"ב.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט קידום הדמוקרטיה והשלום הוא המפתח לחיזוק מעמד ישראל בארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם הגרעין עם איראן: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אל תתנו לחוש ההומור של הנשיא אובמה בארוחת הערב השנתית של איגוד הכתבים של הבית לבן לבלבל אתכם (הנשיא התבדח באומרו: “ג‘ון ביינר כבר הזמין את נתניהו לדבר בהלוויה שלי!”). מקורה של המתיחות בין וושינגטון לבין ירושלים אינה רק בהיעדר הכימיה בין המנהיגים. קיימות מחלוקות מהותיות בין שתי המדינות בשאלות ממשיות הקשורות למדיניות.

המאמר פורסם לראשונה בניו-יורק טיימס ב-10 במאי 2015, ותורגם לעברית על ידי יונתן זלוטוגורסקי.

הפוסט ההידרדרות ביחסי ישראל-ארה"ב עלולה לפגוע בבסיס היחסים, ולא בפני השטח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, בשנים האחרונות מצטברים מתחים ביחסי ישראל-ארצות הברית. מדיניות ממשלת נתניהו נושא הפלסטיני, ובייחוד בסוגיית ההתנחלויות, נתונה לביקורת רבה מצד ממשל אובמה. מנגד, המאמצים אמריקאים להשיג הסכם עם איראן מעוררים התנגדות בקרב ראש ממשלת ישראל.

הפוסט סדקים ביחסים המיוחדים יחסי ישראל-ארצות הברית בימי אובמה ונתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תוצאות הבחירות לכנסת ה-20 ויחסי החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר זה יבחן מה מלמדות התוצאות על הלכי הרוח של העם האמריקאי, כולל אלה של הקהילה היהודית בארצות הברית; מה משמעות התוצאות לגבי הבחירות הבאות לנשיאות, שיתקיימו ב-2016 ;וכיצד עשוי הניצחון הרפובליקאי להשפיע על מדיניות החוץ האמריקאית כלפי ישראל והמזרח התיכון.

המסקנות העיקריות שעולות מניתוח סוגיות אלו הן ש: (1) ההישגים הרפובליקאים אינם משקפים שינוי מהותי בתפיסות האמריקאיות (ובכלל זה, של יהדות ארצות הברית) ביחס למדיניות-החוץ האמריקאית במזרח התיכון; (2) למרות התוצאות, הנשיא אובמה עדיין מחזיק בידיו עוצמה מספקת כדי להמשיך ולקדם את המדיניות המזרח תיכונית שלו; (3) מגמות ההצבעה בבחירות אמצע הקדנציה עדיין מעידות על יתרון צפוי לדמוקרטים בבחירות 2016.

הפוסט בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית ומשמעותן לישראל ולמזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות ארה"ב ביחס לישראל ולאזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רוב בציבור (ובעיקר במגזר הערבי) חושב שישראל צריכה להציע למדינות העולם סיוע בקידום תהליכי שלום, על סמך הניסיון שנצבר בארץ בתהליך השלום הישראלי-ערבי. בכלל זה, ישנה תמיכה גדולה לסיוע לתורכיה בקידום תהליך שלום, למשל בקפריסין, עם הכורדים או עם הארמנים, כחלק משיקום יחסי ישראל-תורכיה. הציבור הישראלי חלוק האם ישראל שייכת יותר לאירופה, למזרח התיכון, או לשני האזורים באותה המידה. אחוז נמוך בלבד חושב שישראל לא שייכת לאף אחד מהאזורים.

הפוסט ממצאי סקר מיתווים על מדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.