אנקרה ניסתה בשנה האחרונה לנרמל את יחסיה עם משטר אסד, לאחר שנדמה היה כאילו ייצב את מעמדו, בתקווה שניתן יהיה להשיב פליטים סורים למדינתם. במקביל, טורקיה שימרה את תמיכתה במורדים בסוריה ובגורמים נוספים שאותם טיפחה במהלך שנות המלחמה, כקלף מיקוח מול המשטר וכדי לשמר את הלחץ על הכורדים.

קריסתו המהירה של משטר אסד הפתיעה את המורדים, כמו גם את טורקיה. אולם ביום למחרת ניצבה אנקרה בעמדה נוחה מול הממשל החדש בדמשק. טורקיה מצטיירת כעת כמי שיכולה להשפיע על דמות המשטר בסוריה, באופן שיסייע לשמור על האינטרסים שלה ויחזק את מעמדה האזורי. שר החוץ הטורקי פידאן חש לדמשק לפגוש את א־שרע (אל־ג’ולאני), וקשה היה לפספס את החמימות בין השניים.

הפוסט אהבה בלתי אפשרית? קריסת משטר אסד יצרה אינטרס משותף לטורקיה וישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות נוסף לשיח הישראלי על טורקיה מרכיב חדש – הדאגה שתהליכי שחיקת הדמוקרטיה בטורקיה מתחילים להראות סימנים גם בארץ, תחת ממשלות נתניהו. כבר לפני שבע שנים השמיעה האופוזיציה בישראל אזהרות מפני "הפיכת ישראל לטורקיה" וב-2020 אף הוביל בני גנץ קמפיין תחת הסיסמה "זה כחול-לבן או ארדואן".

מאז הקמת הממשלה הנוכחית ואל מול מהלכי החקיקה שהיא מקדמת, גורמים פרו-דמוקרטים בישראל פונים יותר ויותר לעמיתיהם בטורקיה כדי ללמוד על ההתפתחויות שקרו שם ועל דרכים שבהם נקטו. זאת, כחלק מפתיחות גוברת לשותפויות בינלאומית, ללמידה מחוויותיהם של בעלי ברית ערכיים במדינות אחרות ובשיתופם בתובנות מהארץ. זוהי מגמה ברוכה, שמגבירה את הסיכויים שהקולות שעולים בימים אלו מהבחירות בטורקיה, אכן יישמעו בישראל.

את מערכת הבחירות הנוכחית בטורקיה אפשר לבחון גם תחת עדשת ההתחדשות הפוליטית, שהופכת רלוונטית כאן בישראל. בתקופה בה מקיימים גורמי אופוזיציה בישראל דיונים על רענון, חידוש ויצירה של מסגרות פוליטיות מפלגתיות (דוגמת מאמרו של ח"כ גלעד קריב על הצורך באיחוד כוחות בשמאל), ניתן לזקק תובנות מהניסוי הפוליטי שעשתה האופוזיציה הטורקית במאמציה להחליף את ארדואן.

גושים ואיחודים

לקראת הבחירות לנשיאות, מרבית האופוזיציה הטורקית השכילה להתאחד מאחורי מועמד אחד – מנהיג מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), כמאל קיליצ'דראולו. היה זה שדרוג של מהלכים לגיבוש חזית אחידה, שהחלו לקראת הבחירות לנשיאות ב-2018 והניבו תוצאות מרשימות בבחירות המוניציפליות שנה לאחר מכן, כשמועמדי האופוזיציה זכו בניצחונות בערים הגדולות.

שש מפלגות מרחבי הקשת הפוליטית והחברתית ניהלו קמפיין משותף לנשיאות, בו קראו להשיב את הסדר הדמוקרטי ולחזור לשיטת המשטר הפרלמנטרית. לצד קיליצ'דראולו, התייצבו ראשי חמש המפלגות האחרות כמיועדים לתפקיד סגני הנשיא, וכך גם ראשי הערים של איסטנבול ואנקרה שלקחו חלק מרכזי בקמפיין. החזית המגוונת מבחינה אידיאולוגית תפקדה היטב במהלך הקמפיין, אם כי במבחן התוצאה, לא עמדה בציפיות. דווקא מצד המיעוט הלאומי הכורדי, שלא היה חלק מהחזית האופוזיציונית המרכזית אך הגיע עמה להסכמות – התמיכה בקיליצ'דראולו היתה מובהקת. זו נקודה מעודדת ביחס ליכולת ליצור בריתות פוליטיות מועילות עם אזרחי ישראל הערבים, גם אם יהיה קשה לצדדים להתמודד תחת קורת גג פוליטית אחת.

נוסף על כך, הקמפיין המשותף לנשיאות טורקיה שידר אחדות, נחישות ונכונות לשים מחלוקות בצד לטובת השגת מטרה לאומית נעלה. הידיעה מראש מה תהיינה הקואליציות העתידיות בפרלמנט – על סמך הסיכומים המוקדמים שהשיגו מפלגות האופוזיציה – אפשרו להן לרקוח מהלכים פוליטיים משותפים באזורי בחירה שונים, כדי למקסם את יתרונם היחסי ביום הבחירות. מצד שני, הגיוון האידאולוגי בגוש היה כה גדול, עד כי לא היה ברור איזה מדיניות תנקוט האופוזיציה אם תיבחר ומאלו מפלגות ימונו בעלי התפקידים המרכזיים.

הדבר בלט, למשל, בתחום מדיניות החוץ. גוש האופוזיציה כלל גם את אחמט דבוטאולו, לשעבר שר החוץ של ארדואן, שחידש את מעמד טורקיה במרחב הערבי והמוסלמי; וגם את נאמיק טאן, לשעבר שגריר טורקיה בישראל ובארה"ב, שנוקט קו פרו-מערבי מובהק. מי מביניהם היה נותן את הטון המדיני לו היתה מנצחת האופוזיציה? לבוחרים קשה היה לדעת זאת מראש. הניסיון לכפר על כך באמצעות פרסום מצע בחירות מקיף (דבר יוצא דופן בטורקיה) נתן לסוגיה זאת מענה חלקי בלבד. ובהקשר הישראלי, ריצה נפרדת של מפלגות בעלות פערים אידאולוגיים ניכרים (לצד איחודים בין מפלגות שקרובות יותר זו לזו), תוך התחייבות ציבורית מראש ליצירת קואליציה עתידית לאחר הבחירות, נראית כמודל נכון יותר.

בחזית הפרלמנטרית, מפלגת העם הרפובליקאית, הגדולה בגוש, ויתרה מראש על חלק מהייצוג העתידי שלה כדי לאפשר איחוד עם כמה מפלגות קטנות. לאחר הבחירות, כשהתבהר שהמפלגה לא הגדילה את כוחה בעקבות האיחוד, ועוד נאלצה להעביר מושבים למפלגות שזכו לאחוזי תמיכה זניחים ושרחוקות ממנה אידאולוגית, התעוררה ביקורת על המהלך. בעת איחוד פוליטי, יש לחשוב, אם כן, לא רק על מקסום רווחים ביום הבחירות, אלא גם על האינטרסים ארוכי הטווח שיאפשרו עשייה פרלמנטרית יעילה לכל אורך הכהונה.

כמו כן, ההסתמכות של האופוזיציה הטורקית על דמויות מפתח (ראשי הערים) שהיו מיועדים לתפקידים בכירים במקרה של ניצחון, אך לא יכהנו כחברי פרלמנט במקרה של הפסד – יצרה מצב בו בכירי הקמפיין לא יכהנו בעצם בפרלמנט, והסיעה תהיה בפועל חלשה יותר. הלקח לישראל הוא שכניסה לפוליטיקה הארצית צריכה להיעשות בלב שלם, ומתוך נכונות לוותר על תפקידים נוכחיים, גם עבור עשייה פרלמנטרית אופוזיציונית.

מומנטום ותקווה

יום הבחירות בטורקיה התאפיין באופטימיות רבה ב"מחנה השינוי". כבר היו תוכניות למסיבות ניצחון ליליות ברחבי העיר. זה אינו דבר של מה בכך, למול האכזבות החוזרות ונשנות שספג המחנה הזה ואל מול תחושת חוסר האונים שהצטברה לאורך שלטונו המתמשך של ארדואן. זהו שיעור חשוב לגבי הקלות היחסית בה ניתן לעורר תקווה, ועד כמה הצמא לשינוי יכול להיות משאב פוליטי חשוב כשהציבור מרגיש שמנהיגיו מתנהלים באחריות וכשותפים אמיתיים לדרך.

הגוש המשותף, הקמפיין החיובי, השיח הלאומי המאחד, הנכונות לשבור טאבואים חברתיים ולתת לגיטימציה למיעוטים לאומיים ודתיים – כל אלו רתמו את תומכי האופוזיציה ונתנו תחושה שמהפך הוא אפשרי. תחושה זו הגבירה מוטיבציה לצאת ולהצביע, וגם לקחת אחריות ולהתנדב לפיקוח בקלפיות – נדבך מרכזי באסטרטגיית יום הבחירות של האופוזיציה.

גם לממד הגלובלי שנוסף לבחירות הללו היתה חשיבות. באופוזיציה היו שהדגישו שניצחון בבחירות ימצב את טורקיה כמודל ממנו ילמדו במדינות אחרות, וחשו אחריות לאור תשומת הלב שקיבלו. בסופו של דבר, המומנטום החיובי והסקרים המפרגנים סנוורו ויצרו אופטימיות יתר, שייתכן שהובילה לפספוס מגמות אלקטורליות בפריפריה והרחק מהרשתות החברתיות, ולאי-מתן מענה הולם מספיק עבורם בקמפיין. זו תופעה שקרתה בעבר גם בישראל וגם במדינות אחרות במערב, ויש להקפיד לשים אליה לב בעתיד.

התפקיד שמילאו ראשי הערים בקמפיין הצביע על כוחה של הזירה המוניציפלית בטורקיה. במציאות פוליטית בה המנהיגות הלאומית האופוזיציונית סופגת הפסדים שוב ושוב (דוגמת קיליצ'דראולו מאז נבחר לראשות מפלגתו ב-2010), המנהיגות העירונית מייצרת סיפורי הצלחה. אקרם אימאמאולו (ראש העיר איסטנבול) ומנסור יאבאש (ראש העיר אנקרה) נתפסו כווינרים וכמי שפיצחו את הנוסחה לניצחון על מועמדי ארדואן. הם גם הצטיירו כמנהיגים שמחוברים לצרכי היום-יום של התושבים ונוכחותם בקמפיין הוסיפה רוח רעננה למנהיגות המפלגתית. הן אימאמאולו והן יאבאש מילאו גם תפקיד מרכזי בליל הבחירות. הם הופיעו בציבור יחד מדי כמה שעות לעדכן על מצב העניינים ולנסות לשמור על מורל מצביעיהם. הדבר רלוונטי בהקשר הישראלי לאור הבחירות המוניציפליות שבפתח. מידת היכולת של המחנה הדמוקרטי ליצור נרטיב של הצלחה וניצחון בבחירות אלו, ולהצמיח מנהיגים צעירים ומבטיחים – תהיה משמעותית לקראת הפעם הבאה שתתקיימנה בחירות לכנסת, ייתכן בהשתתפות מסגרות פוליטיות חדשות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-18 במאי.

הפוסט כיצד יכול הקמפיין נגד ארדואן לסייע למהלכי ההתחדשות הפוליטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את הראיון המלא על יחסי ישראל-טורקיה שנתן נשיא המכון ד״ר נמרוד גורן לערוץ 7.

הפוסט ד״ר נמרוד גורן בראיון לערוץ 7 בנושא יחסי ישראל-טורקיה, מרץ 2022. הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מוזמנות ומוזמנים לצפות בדיאלוג המלא:

הפוסט מפגש דיאלוג אסטרטגי של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מפגש של מכון מיתווים ומכון דיוויס עם המועצה התורכית ליחסים בין לאומים (UIK) על עתיד יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ד״ר נמרוד גורן בראיון אצל ירון וילנסקי, גלי צה״ל, על ביקור הרצוג באנקרה, מרץ 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במאמר זה אתמקד ביחסי ישראל-טורקיה, על רקע ביקורו מחר (רביעי) של הנשיא יצחק הרצוג באנקרה. אציג בקצרה מדוע חשוב לתכלל את "רגשות האמון" והמנעד השלילי שלהם — רגשות של אי-אמון — ביחסים עם טורקיה כשכבה נוספת שמשלימה או מאתגרת אינטרסים שנתפשים אצל רבים כ"רציונליים" בלבד. אתמקד בממדים הקולקטיביים והאישיים של רגשות אלו, וזאת במטרה לסייע להבנה טובה יותר של מערכת היחסים בין שתי המדינות.

שלושה מנגנונים קולקטיביים ואישיים של רגשות משפיעים על התנהלותן של מדינות ומאפשרים לנו לתכלל אותן בבואנו להבין ולחקור התנהגות במדיניות החוץ: הראשון הוא המנגנון הקולקטיבי – המדינה. "הקבינט" או "משרד החוץ" הם למעשה קבוצות של אנשים, הפועלים ומבטאים דינמיקות בין-אישיות ומנגנונים רגשיים של האנשים המרכיבים אותן. החלטות של מדיניות חוץ בקרב קבוצות של אנשים מתקבלות בתוך מערכת יחסים אנושית הכוללת גם ממד רגשי.

המנגנון השני – המנהיג/ה. המנהיגים מחזיקים בדעות ורגשות שמוחצנים במפגשים עם מנהיגים אחרים. לעתים, מנהיגים מבקשים לקלוע לרגשות הציבור בהחלטות במדיניות חוץ תוך התחשבות ברגשות קולקטיביים של אזרחי המדינה והאתוס הלאומי. אולם, במקרים אחרים מנהיגים פועלים תוך התעלמות מרגשות ציבוריים מסויימים. המנגנון השלישי הוא זה התרבותי. מנגנון זה מצביע על כך שמדיניות החוץ של מדינה צומחת מתוך מבנה מסוים של שיח תרבותי ומבנה חברתי, ובכללם מערכת של ערכים, הבניות חברתיות ורגשות.

שלושת המנגנונים הללו מצביעים על כך שאנו מתייחסים למדינה לעתים כיצור פרסונלי שיש לו רגשות. לדוגמה, השפלה לאומית או כבוד לאומי. רגשות יכולים להלום ולהתאים לאינטרסים הרציונליים של המדינה או המנהיג. לעתים הצגתם על-ידי מנהיגים בשיח הציבורי נעשית מתוך שיקולים תועלתניים של גיוס הציבור או העלאת קרנם. רגשות אמון קולקטיבי ואינדיבידואלי הם דוגמה מצוינת להמחשת קיומו של מנעד רגשות במדיניות החוץ של ישראל, ואת האופן שבו ניתן להשתמש בהן להשגת יעדים ומטרות רציונליים ביחסי ישראל-טורקיה בעשור האחרון. אומנם זה לא המקום לדון בכך, אבל חשוב להדגיש כי לא מדובר בשני קטבים. אמון ואי אמון שזורים זה בזה במנעד רחב יחסית, וכפי שהדוגמאות הבאות ימחישו, יש תקופות בהן דגש ניתן על אי האמון בתקופה אחרת על בניית אמון.

היחסים בין ירושלים לאנקרה מבליטים רגשות מעורבים בקרב הציבור הישראלי: מצד אחד, חוסר אמון מוחלט. מצד שני, הזדהות, אמון ואפילו אהבה לחמימות הטורקית. אין כמעט ישראלי שלא מחזיק ברגש כלשהוא לגבי טורקיה. לא מעט ישראלים ביקרו בה ומצאו בה יעד תיירותי חמים, מפנק במחיר מוזל ובסך הכל ידידותי. אולם, הרגש הציבורי החיובי הזה, שהיה קיים מאז שנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים, נמהל בעשור וחצי האחרון ברגשות חוסר אמון קשים כלפי ראש ממשלת טורקיה ולאחר מכן נשיאה, רג'פ טאיפ ארדואן.

וכך, ישראלים לא מעטים מוצאים בטורקיה סוג של אויבת, מדינה מוסלמית עם זיקה ברורה לאיסלאם הפוליטי, למאבק הפלסטיני, וכמדינה לא בטוחה לישראלים. זאת ועוד, חלק משמעותי בציבור הישראלי רואה בטורקיה כמעין בָּבוּאָה של ארדואן. הנשיא הטורקי נתפש כמי שאינו מחזיק בעמדה הוגנת כלפי ישראל, תומך ללא סייג בעמדה הפלסטינית, במיוחד בחמאס ובטרור, וכמי שמתערב ללא הרף בנושא ריבונות ישראלית בגדה ובשאלת ירושלים. בניגוד לתפישה החד-ממדית הזו, ארדואן גם רואה בישראל בין היתר שותפה פוטנציאלית בתחום האנרגיה והסחר, מכיר ביכולתה לסייע ביחסיו עם ארה"ב ובחשיבותה כשחקנית מרכזית במזרח התיכון.

הקשר בין מנהיגי ישראל וטורקיה בשנים האחרונות ביטא את הממד הקולקטיבי של הרגשות החברתיים. לכן, הם עשו שימוש נרחב ברגשות אי-אמון אלו כדי לצבור הון פוליטי. היחסים המתוחים בין בנימין נתניהו לבין ארדואן לוו בעקיצות הדדיות בתקשורת, ברטוריקה של כעס ובהאשמות הדדיות, וביטאו אי-אמון שנתפש קודם כל כרגשי וקולקטיבי. זכורים למשל חילופי הדברים ביניהם בעקבות סערת הפוסט של רותם סלע, במהלכם כינה נתניהו את הנשיא הטורקי "דיקטטור" וארדואן טען שנתניהו הוא "רוצח ילדים". הרטוריקה הזו תמכה באינטרס הריאליסטי של כל אחד מהם – שניהם השתמשו ברגשות השליליים על מנת לגייס תמיכה פוליטית ציבורית נרחבת.

חשיבות הרגשות, הפעם בהקשר של רגשות חיוביים כמו סימפטיה ואמון, באה לידי ביטוי גם בתהליך הנרמול הזהיר ביחסי ישראל טורקיה. בחודשים האחרונים נבנה נתיב חיובי של קשר בין הרצוג לארדואן. ניכר כי האמון בין השניים הוא יותר רציונלי מרגשי. האמון הרציונלי מתרכז בהסברים קוגניטביים לנתינת אמון ושיתוף פעולה, למשל: עובדות או פעולות שניתן להוכיח. אמון רגשי בנוי יותר על חיבור אמוציונלי בין אדם לרעהו שלא ניתן לכימות או הוכחה, ולכן הוא לא מתבסס בהכרח על עובדות. הרצוג וארדואן מבינים היטב כי הדרך לממש את המטרות המדיניות היא דרך בניית מערכת רציונליות של רגשות אמון. מערכת זו מאופיינת קודם כל ביכולתם להתעלם מהרגשות הקולקטיביים השליליים שמלווים את היחסים בין המדינות בשנים האחרונות.

המפתח להתקדמות חיובית הוא בכך שהרצוג אינו מחזיק בתפקיד רשמי ברשות המבצעת ואינו אחראי על יחסי החוץ של ישראל. ניסיונו הפוליטי והבינלאומי, וגם הרקע הפוליטי שלו כמנהיג המחנה הציוני הליברלי לשעבר — מחזקת את תחושת האמון הרציונלי והקוגניטיבי עם ארדואן. הוא תופס את הרצוג כדמות מאוזנת ומנוסה. רקע זה מסייע לגשר על הפערים עם ההנהגה הקודמת ולהציע אלטרנטיבה שמשיגה מטרות שנחשבות רציונליות. אולם, יש לזכור כי הרגשות החיוביים בין הנשיאים באים לשרת רצון מדיני, ולא להיפך. הם ייפגשו כדי לקדם מטרות מדיניות ורציונליות לחלוטין, לא כדי לשתות קפה טורקי ביחד. ארדואן רוצה לחזק את הקשר עם ישראל ואת מעמדה ותפקידה של טורקיה במזרח הים התיכון; ישראל רוצה בין השאר לצבור כוח נוסף במאבק האזורי נגד איראן ולהחליש את תמיכת ארדואן בחמאס.

ובכל זאת, ביקור הרצוג בטורקיה הוא הזדמנות נוספת לצפות כיצד "תיאטרון הרגשות" יכול לשרת השגת מטרות רציונליות. ראשית, עצם ההזמנה עצמה של הרצוג לאנקרה, היא כבר הישג מדיני שנשען בין היתר על שימוש נכון בטיפוח האמון בין הנשיאים ויכולתם להפגין רגשות חיוביים מדודים בנוגע לביקור, גם כלפי הציבור שלהם. כדי להבין את ההתרחשויות במהלך הפגישה הצפויה, וגם כדי להשיג את היעדים המדיניים, כדאי לשים לב לאופן בניית האמון הרציונלי בבחירת המילים, במחוות, בשפת הגוף, בהקשרים היסטוריים שיינתנו, אפילו בטונים של הדיבור.

כדי שהריקוד הדיפלומטי של הרצוג יצליח, חשוב שהנשיא יתכלל את הרגשות הנוכחיים של הציבור הישראלי ביחס לטורקיה. ראשית, רצוי שהנשיא יתמקד בהמשך בניית האמון הרציונלי והפגנת נכונות לתהליך של התקרבות, לצד הבהרה כי ישראל אינה מוותרת על האינטרסים החשובים לה. שנית, על מנת להשיג את המשימה המדינית הזו, כדאי שהרצוג יעורר רגשות של כבוד, החשובים מאוד לטורקים, לצד הפגנה של איפוק, כובד ראש ורצינות שחשובים לציבור בישראל. מומלץ שההתנהלות של הרצוג בביקור תבטא זאת. למשל, מומלץ שילחץ את ידו של ארדואן בפורמליות תוך חיוך מאופק, אך לא בחמימות רבה מדי. לחיצת יד פורמלית תדגיש את האמון הרציונלי בין השניים ותדגים שהרצוג גם מתחשב ברגשות הקולקטיביים והספקנות הישראלית.

הרצוג יכול לעשות שימוש גם בהענקת המתנה המסורתית ככלי להפגנת רגשות. יש להתייחס לכך בכובד ראש. למשל, מתנה שתכבד את העבר העות'מאני של ירושלים עשויה להתפרש כמחווה של כבוד לארדואן והכרה במורשת הטורקית, אך בה בעת עשויה להתפרש כבעייתית על-ידי חלק מהציבור בישראל. לכן, גם כדי לחדש את בניית אמון קולקטיבי בצד הישראלי – מומלץ להימנע ממחווה שכזו.

לצד המחוות הגופניות וגינוני טקס שונים, גם לבחירת המילים יש משמעות רגשית. בשיחה בין השניים כדאי להרצוג להשתמש ברפרנס היסטורי חיובי שמעורר רגשות אמון רציונליים ונוסטלגיים ואף פורט על המיתר העות'מאני — נרמול היחסים בין ישראל וטורקיה ב-1992, אשר בו לקח חלק חשוב אביו של נשיא ישראל הנוכחי, והוביל לרומן הטורקי-ישראלי בשנים שלאחר מכן. רשמית, הביקור ההוא התקיים לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד.

כדי לעמוד במשימה מדינית, רגשות מסוימים צריכים להיות מוחצנים ומתוזמנים עד כמה שניתן. נכון שלא תמיד ניתן לצפות מראש כיצד מנהיגים מגיבים בסיטואציות דיפלומטיות, אך תכלול השימוש במנעד רגשות הוא מהותי בשלבי הניתוח והתכנון של המשך היחסים בין ישראל טורקיה. יהיה מרתק להתבונן ולנתח את מה שישתקף בפגישה, בהצהרות המשותפות והאינדיבידואליות ששני הנשיאים יעניקו, בראיונות לתקשורת, בציוצים בטוויטר ובעיתונים. כל אלה יספקו כר פורה לניתוח אם ניתן להגיע להישגים מדיניים ואם המפגש סייע בשיקום היחסים בין המדינות.

**המאמר פורסם בהארץ, 8 במרץ 2022

הפוסט פגישת הרצוג-ארדואן: מערכה חשובה ב"תיאטרון הרגשות" בין ישראל לטורקי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שכוננה יחסים – ובגלוי – עם ישראל ב-1949. מאז ידעו היחסים עליות ומורדות. כך, למשל, ישראל וטורקיה חברו לאירן בסוף שנות ה-50 בהקמת ברית פריפריה, שנועדה להוות משקל נגד לחתירתה של מצרים להנהגת העולם הערבי בראשות עבד אל-נאצר. הייתה זו ברית חשאית שהיו בה חילופי מודיעין ושיתופי פעולה ביטחוניים. עם דעיכת האיום המצרי הצטננו היחסים, וזאת בשל הצורך הטורקי בקול הערבי באו"ם בעניין הסכסוך בקפריסין. שנות ה-80 היו "קרות" במיוחד, וזאת בעקבות החלטת ישראל לספח את ירושלים (1981), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והתלות הטורקית בנפט הערבי.

סיומה של המלחמה הקרה, ועידת מדריד והסכמי אוסלו עם הפלסטינים יצרו תשתית מחודשת לחימום היחסים. בהקשר זה יש גם לראות את ביקורו של הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, בטורקיה ב-1992, לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד – שהוביל יהודים רבים להגר לאימפריה העות'מנית.

באותן שנים, בד בבד עם פעילות דיפלומטית ערה, שיתוף הפעולה העיקרי התנהל בחשאי במישור הצבאי, והוא כלל חתימת שישה הסכמים צבאיים, אימונים משותפים של חילות האוויר ועוד. שנות ה-90 היו תור הזהב של יחסי ישראל-טורקיה. הוא התבטא גם בסחר כלכלי הולך וגדל (שהגיע לכמה מיליארדים של דולרים), חילופי תרבות ואקדמיה, וכמובן תנועת תיירות ערה שהתפרסמה בשל שיטת "הכול-כלול", שפיתתה ישראלים רבים להתארח במלונות בטורקיה.

בשנות ה-2000 התרחשו כמה אירועים שהשפיעו אט-אט על יחסי ישראל-טורקיה לרעה: האירוע הראשון הוא האינתיפאדה הפלסטינית שהביאה לחיזוק הביקורת על ישראל, גם בקרב חוגים שתמכו בשיתוף הפעולה עמה, וזאת בשל רגישות דעת הקהל הטורקית לסוגיה הפלסטינית. אירוע נוסף שהשפיע על היחסים הוא עליית ארדואן ומפלגתו האסלאמית לשלטון ב-2002. לבסוף, השפעה נוספת על היחסים יצר כיבוש עירק על ידי ארצות הברית ב-2003.

עם זאת, שיתוף הפעולה הצבאי המשיך, הסחר ההדדי גדל והתיירות פרחה. לאחר השלמת הנסיגה הישראלית מעזה (2005) ארדואן הגיע לביקור בירושלים, ואילו פרס ואבו מאזן הופיעו לפני הפרלמנט הטורקי. ארדואן גם החל לתווך בין ישראל וסוריה, ואף כמעט הביא לפגישה בין אולמרט לבשאר אל-אסד ב-2007. מבצע "עופרת יצוקה" (סוף 2008) מצד אחד, תקרית משט המרמרה (מאי 2010) והאביב הערבי מצד שני, האיצו את תהליך ההתרחקות של טורקיה מישראל. אמנם פרשת המרמרה הסתיימה ב-2016 והשגרירים חזרו, אולם אלה הוחזרו שוב לאחר אירועים בעזה במאי 2018 והמתיחות סביב העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים.

השינוי הנוכחי בעמדה הטורקית הוא תולדה של שינוי באינטרסים, וזאת כתוצאה מבעיותיו של ארדואן בבית, באזור ובזירה העולמית. המצב הכלכלי הקשה שהוביל לעלייה באינפלציה ולפיחות גדול בלירה הטורקית, כמו גם הבחירות המתקרבות לנשיאות ולפרלמנט, יוצרות לחץ על ארדואן להשיג הישגים בזירה הפנימית.

בזירה האזורית ארדואן סבל מכישלונות רבים – תולדה של שיתוף הפעולה עם אירן, האחים המוסלמים וחמאס. מדיניות זו הובילה לבידודה של טורקיה באזור ולמתיחות עם ישראל, מצרים, מדינות המפרץ ועוד. כך, למשל, ההתקרבות של ישראל ליוון ולקפריסין – אויבותיה של טורקיה – והקמת פורום הגז ללא טורקיה, היוו אתגר גדול למדיניות האנרגיה שלה, וזאת משום שישראל חתמה על הסכם להובלת גז ישראלי לאירופה דרך השותפות בפורום הגז. בזירה העולמית, החלטתו של ארדואן ב-2019 לרכוש מערכת טילי הגנה מרוסיה במקום מארצות הברית, הובילה להידרדרות ביחסים עם ארצות הברית ועם חברות נאט"ו וכתוצאה מכך לאכיפת סנקציות על מכירת נשק לטורקיה.

ההתקרבות של טורקיה לישראל היא חלק ממכלול רחב יותר של שינוי במדיניות האזורית שלה, הכוללת גם התקרבות למצרים, וכן חתימה על הסכמים כלכליים בשווי של מיליארדי דולרים עם איחוד האמירויות הערביות. באופן ספציפי, המהלך הטורקי נועד להשיג כמה מטרות: ראשית, ישראל והלובי היהודי בארצות הברית נתפסים כגשר חיוני להשפעה על הממשל האמריקני. לגשר זה משמעות פוליטית, אך גם כלכלית, במיוחד בהינתן המצב הכלכלי הקשה בטורקיה.

במלים אחרות, הדרך להתקרבות טורקית-אמריקנית עוברת, בין השאר, גם בירושלים. אין בכך כדי להפתיע, שהרי גם מצרים, ירדן, האמירויות וגורמים נוספים במזרח התיכון חיפשו תדיר את ידידות ישראל – בגלוי או בחשאי – כדי להגיע לארצות הברית. שנית, החלטת ארצות הברית שלא לתמוך בצינור הגז מישראל לאירופה, דרך יוון וקפריסין, מייצרת לכאורה מחדש את ההזדמנות לחזור לאופציה הטורקית כמקפצה להובלת הגז מישראל. יתרה מזו, חתימת שורה של הסכמים עם האמירויות בנובמבר 2021 מאפשרת פיתוחו של משולש כלכלי ישראלי-טורקי-אמירתי.

עושה רושם שישראל מתלבטת כיצד להגיב. במונחי השש-בש, היא חוששת ממרס טורקי. ההתלבטות מובנת לאור שיתוף הפעולה של טורקיה עם אירן ואירוח מנהיגי האחים המוסלמים והחמאס בשטחה. התלבטות דומה, דרך אגב, הייתה למשרד החוץ הישראלי ב-2009, כאשר קטר ביקשה לחדש את היחסים הדיפלומטיים לאחר שביקשה מהשגריר הישראלי לצאת את המדינה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". במקרה הזה, ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן חשבו שאין להעניק מתנות חינם לקטרים. במבט לאחור, זו הייתה טעות.

ישראל צריכה לראות כיצד היא מנצלת את ההתפתחויות באזור לטובתה. מעבר לחשיבות של הסחר ההדדי (שנמשך ללא קשר למתיחות המדינית), חשיבותה של טורקיה במרקם האזורי אינה מוטלת בספק, וזאת מפאת גודלה, מיקומה הגאו-אסטרטגי, כוחה הצבאי, חברותה בנאט"ו, וגם עוצמותיה הרכות. שיתוף פעולה עמה עשוי לייצר לישראל הזדמנויות נוספות לקשרים במרחב ומעבר לו.

לישראל יש כמובן עניין להבטיח כי ארגוני טרור אסלאמיים לא יפעלו מטורקיה או יקבלו תמיכה ממנה, וכי השגריר יהיה אישיות שמקובלת על שני הצדדים. אולם, גם אם בהסדר הישראלי-טורקי המתגבש לא הכול יהיה כלול – כפי שהישראלים אוהבים – יש מקום להפגין מדינאות ולא סכינאות.

**המאמר פורסם בN12, פברואר 2022

הפוסט לא הכול כלול: מה עומד מאחורי הניסיון של ארדואן לחמם את יחסי ישראל וטורקיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אמון הדדי היה מצרך חסר ביחסי ישראל-טורקיה בשנים האחרונות, ובהיעדרו נרתעה ישראל בשנה האחרונה מלהיענות לרמיזות מאנקרה בדבר נכונות לשפר יחסים. בחודשים האחרונים, במקביל לקשר שנוצר בין הנשיאים, הרמיזות הפכו מפי ארדואן עצמו לאמירות ברורות.

הפוסט טוס לטורקיה, כבוד הנשיא, ותחזור עם שגריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיפור יחסים עם טורקיה תהיה התפתחות חיובית, וישראל צריכה לעודד זאת. ואולם, אל לישראלים ולטורקים לתלות את גורל יחסי המדינות רק על רצון מנהיגיהן ועל עבודה מאומצת מצד דיפלומטים. ארדואן ונתניהו הרי סיכמו כבר ב-2016 על חילופי שגרירים (לאחר חמש שנות שנמוך היחסים בעקבות משט המרמרה), אולם הסכם הפיוס שהשיגו החזיק מעמד שנתיים בלבד. העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההרוגים הפלסטינים בהפגנות ליד גבול רצועת עזה הובילו את טורקיה לגרש משטחה את שגריר ישראל. זאת, מבלי להוריד פורמלית את דרג היחסים. ישראל נקטה בתגובה בצעד דומה. תחת תנאים שכאלה, גורמים אזרחיים ולא-רשמיים יכולים למלא תפקיד חשוב בפיתוח הקשרים.

טורקיה וישראל מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רצופים מאז 1949. חרף עליות ומורדות רבים לאורך השנים, היחסים הוכיחו מידה רבה של חוסן. שתי המדינות הצליחו להתגבר על תקופות משבר והשכילו להתאים את הקשרים ביניהן לנסיבות המשתנות. עשורים ארוכים של יחסים רציפים, ובהם גם עשור של פריחה בשנות התשעים, הובילו ליצירת קשרים ושיתופי פעולה בין רבדים מגוונים של החברה הישראלית והטורקית. המנהיגים הפוליטיים הם אומנם אלה שקובעים את הטון הרשמי, אך היחסים גדולים יותר מהאופן בו המנהיגים מתייחסים זה לזה. שיתופי פעולה בתיירות ועסקים, באירועי ספורט ותרבות, כמו גם חילופים אקדמיים, שימשו אפיקים להתפתחות מערכת יחסים מגוונת שהשכילה להתגבר על נקודות שבר פוליטיות. החברה האזרחית היא שחקן חשוב במרחב זה.

הדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 מקלה על שיתופי פעולה בין ארגונים חוץ-ממשלתיים במדינות שונות ופותחת בפניהם מרחב רב יותר להשפיע על מדיניות ולקדם שינוי חברתי. למרות ההבדלים בין ישראל וטורקיה, כולל מבחינת מעמד החברה האזרחית בכל אחת מהן, יש להן גם אתגרים דומים, שארגונים יכולים להתמודד עמם במשותף. מדובר, למשל, באתגרים גלובליים, כגון שינויי אקלים; אתגרים אזוריים, כגון פתרון סכסוכים במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון; ואתגרי פנים, כגון הצורך בחיזוק הדמוקרטיה והערכים הליברלים, והפגת מתחים בין דת למדינה. שיתופי פעולה בין ארגוני חברה אזרחית בישראל ובטורקיה בתחומים אלו ועוד, יוכלו לשפר את אופן ההתמודדות, לייצר מסגרת ללמידה הדדית על שיטות פעולה יעילות, להצמיח מיזמים משותפים חדשניים, להרחיב קשרים בין אנשי מקצוע ושותפים לדרך, ולשפר את הדימויים ההדדיים בציבור.

ככל שהעבודה המשותפת ברמת החברה האזרחית תצבור תאוצה, כך יהיו שתי המדינות תלויים פחות בפוליטיקאים, וייתכן שהדבר ישפיע גם לטובה על היחסים הרשמיים. לפוליטיקאים בישראל יהיה יותר נוח לפעול לשיפור היחסים אם יסיקו שהדבר תואם את תחושות הציבור. למרות השיח הלעומתי שרווח בישראל כלפי טורקיה, מדד מדיניות החוץ הישראלית של מכון מיתווים לשנת 2020 הראה כי 56% מהישראלים תומכים בניסיון לשפר את היחסים עמה, לעומת 32% בלבד שאינם מעוניינים בכך. ב-2018, היה רוב למתנגדים.

גם החברה האזרחית יכולה לתת לכך רוח גבית. קיימים מספר אפיקים חדשים להגברת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במישור זה, גם בהינתן השוני שיש במרחב הפעולה שניתן לארגונים חוץ-ממשלתיים בכל אחת מהמדינות:

1. מגפת הקורונה מעוררת צרכים חדשים ופותחת הזדמנויות לשיתופי פעולה בתחומים חדשים, דוגמת בריאות הציבור (תחום שבו המעיטו ישראל וטורקיה לשתף פעולה בעבר), כלכלה ורווחה. לדוגמה, באפריל 2020 טורקיה שלחה ציוד רפואי לישראל כמחווה הומניטרית להתמודדות עם המגפה.

2. המעבר לדיונים וכנסים מקוונים כתוצאה מהקורונה, מאפשר למכוני מחקר ואוניברסיטאות משתי המדינות להגביר חילופי ידע וערוצי דיאלוג מדיני בין חוקרים ומומחים. הוא גם מאפשר השתתפות בערוצי הידברות אלו של ישראלים וטורקים המתגוררים במדינות שלישיות.

3. השיח העולמי הגובר בדבר מולטילטראליות ושיתוף פעולה בינלאומי יכול לאפשר לישראלים וטורקים לפעול יחד במסגרות רב-לאומיות, סביב תחומי עניין משותפים, דוגמת משבר האקלים וזכויות נשים.

4. החשיבות הגוברת של השלטון המקומי והעובדה שראשי ערים מרכזיות בישראל ובטורקיה הם ליברלים בהשקפותיהם יוצרות הזדמנויות לשיתופי פעולה ברמה המוניציפאלית, ולצקת תוכן מחודש בהסכמי ערים תאומות.

5. האתגרים הגוברים לדמוקרטיה יכולים לעודד ארגונים תומכי-דמוקרטיה בישראל ובטורקיה להחליף מידע על פרקטיקות מיטביות ולפתח יוזמות משותפות, למשל בתחום התקשורת, החברה האזרחית וזכויות אדם.

6. השינויים הגיאו-פוליטיים במזרח התיכון ובמזרח אגן הים התיכון מגבירים את הצורך בערוצי שיח ודיאלוג מדיני בין מומחים ישראלים וטורקים לניתוח התפתחויות, זיהוי הזדמנויות, יישוב סכסוכים באזור, וקידום היחסים הבילטראליים.

מערך ההזדמנויות הזה כולל נושאים חדשים לשיתוף פעולה וכלים חדשים לקשר בין הצדדים. הוא מייצר הזדמנות לרתום ארגונים חדשים בישראל ובטורקיה לשיתופי פעולה, ולהרחיב ולהעמיק את המיזמים המשותפים שכבר קיימים. אין זה תפקידן של ממשלות לייצר חיבורים בין ארגוני חברה אזרחית, למרות שביכולתן לסייע. מה שכן, עליהן להבהיר שהן רואות ערך בפעילות משותפת ברמה האזרחית ולהימנע מהצבת מכשולים.

על ארגוני החברה האזרחית להדגיש את הצורך בהגברת שיתופי פעולה בין אזרחים ושחקנים חוץ-מדינתיים ואת היתרונות שעשויים לצמוח מכך לשני הצדדים, ולהוביל את הדרך. בתהליך שכזה, יש ערך לקיומו של גוף מתאם, כגון פורום החברה האזרחית ישראל-טורקיה, בדומה לאופן שבו מועצת העסקים ישראל-טורקיה מסייעת לפריחת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. ישראלים וטורקים שהיחסים בין שתי המדינות חשובים להם ושחפצים בשיפורם אינם צריכים רק לחכות שהמנהיגים ישנו כיוון ויתפייסו. הם יכולים לזהות סוגיה שהיא בנפשם, לאתר שותפים במדינה השנייה וליזום עשייה. כבר היום מתקיימות שותפויות מגוונות שכאלה, ובהחלט יש מקום לעוד.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 17 בפברואר 2021.

הפוסט יחסי ישראל-טורקיה אינם תלויים רק בנתניהו וארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל ולתורכיה יש יחסים דיפלומטיים רציפים מאז 1949 ,ותורכיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל. לאורך העשורים, התפתח בין המדינות שיתוף פעולה אסטרטגי, פעמים רבות הרחק מעיני הציבור. הקשר ידע עליות וירידות, כולל שנים של הורדת דרג היחסים. עם זאת, הוא מעולם לא נותק, גם בתקופות של מלחמות ומשברים בין ישראל לשכנותיה.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-11 באוגוסט 2017

הפוסט יש עתיד ליחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החל ב-2012 יכולים אזרחים טורקים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע ממקום מושבם לבחירות בטורקיה. בבחירות 2015 מדובר היה על קרוב ל-3 מיליון בעלי זכות בחירה. בעוד שבטורקיה עצמה ההשתתפות במערכות בחירות היא גבוהה, ועומדת באופן מתמשך על כ-80 אחוזי הצבעה, הרי שהטורקים בחו"ל לא הראו עד כה להט פוליטי גדול במיוחד. רק כשליש מהם מימשו את זכות ההצבעה שלהם ב-2015, ובבחירות לנשיאות טורקיה שנה קודם לכן – השיעור היה אפילו נמוך יותר, ובאופן משמעותי. לקראת הבחירות לפרלמנט ב-2015, ארדואן עצמו ביקר בגרמניה וקיים עצרת בפני אזרחים טורקים שם. כבר אז ניכר היה שהדבר יוצר מתיחות עם ההנהגה הגרמנית, אך בהיקף זניח לעומת המשבר לו אנו עדים בימים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-13 במרץ 2017

הפוסט טורקיה נגד אירופה – ולהיפך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך, למשל, רעידות האדמה החמורות שפקדו את טורקיה ויוון בקיץ 1999, והמהלכים הדיפלומטיים שהובילו שרי החוץ משתי המדינות בעקבותיהן, שינו לבלי היכר את מערכת היחסים בין ההנהגות והציבור של היריבות המרות. זכור לנו גם הביקור בישראל של מלך ירדן חוסיין לאחר הטבח בנהריים בשנת 1997, במסגרתו קיים ביקורי תנחומים אצל משפחות ההרוגים, כרע ברך, והתנצל. בכך הפך המלך חוסיין אירוע שאיים לפגוע ביחסי ישראל-ירדן לכזה שתרם לדימוי החיובי של המלך ושל העם הירדני בעיני הציבור הישראלי.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-21 במרץ 2016

הפוסט דיפלומטית אסונות. הפיגוע שקירב בין ישראל לטורקיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1 .כיצד אתה מסביר את ההצהרות האנטי-ישראליות האחרונות של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ
טאיפ ארדואן, מבחינת התזמון והתוכן?
ההצהרות אינן מפתיעות. ארדואן ידוע ברטוריקה האנטי-ישראלית והאנטישמית שלו. ההיסטוריה מראה שהוא אינו מהסס לנצל רגשות ציבוריים במטרה למתג את עצמו כלוחם אנטי-אימפריאליסטי וכגיבור הרחוב הערבי. השורשים הרעיוניים שלו הובילו אותו לתמוך בחמאס – בדומה לתמיכה שהעניק לאחים המוסלמים במצרים – ולהתנגד לאוליגרכים של המזרח התיכון.

הפוסט מקומה של ישראל בפוליטיקה התורכית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן זכה בכ-52% מקולות הבוחרים, מעט יותר מ-50 האחוזים הדרושים לניצחון בסיבוב הראשון ומעט פחות מההישג שניבאו לו הסקרים. מסוף החודש הוא יכהן כנשיא ה-12 של טורקיה. ארדואן הקדים בבחירות את אקמלאדין איהסאנולו, המועמד המשותף של שתי מפלגות האופוזיציה החילוניות הגדולות, אשר זכה בכ-38% מהקולות, ואת סלהאטין דמירטאש, מועמד צעיר וכריזמטי שהתמודד מטעם המפלגה הפרו-כורדית ושזכה בכ-10%.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-11 באוגוסט 2014

הפוסט בדרך לעוד 10 שנות ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הביקור התקיים על רקע ההתקדמות שחלה לאחרונה לקראת פיוס ישראלי-תורכי, ומטרתו הייתה להתכונן ליום שאחרי חתימת הסכם בין המדינות. הביקור כלל סדרת פגישות ואירועים עם פוליטיקאים ודיפלומטים, שהתמקדו בהיבטים בי-לטראליים, בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ובהתפתחויות האחרונות במזרח-התיכון.

הפוסט שר החוץ לשעבר של תורכיה, יאשאר יאקיש, ביקר בישראל לקידום הפיוס בין ישראל לתורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מפגש ישראלי-תורכי באיסטנבול לתכנון תהליך הפיוס בין המדינות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה צפוי לדעתך להתרחש בבחירות המקומיות שיתקיימו בתורכיה ב-30 במרץ?
בבחירות המקומיות צפויה לדעתי ירידה בכוחה של מפלגת השלטון, במיוחד באזורים העירוניים.

על פי סקרים אחרונים, נראה שבערים הגדולות כמו אנקרה, איסטנבול, איזמיר ואפילו בורסה, המועמדים מטעם מפלגת האופוזיציה העיקרית – מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) – חזקים למדי ושיעורי התמיכה בהם קרובים לאלה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שבראשה עומד ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן.

הפוסט תורכיה לקראת הבחירות המקומיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תקרית המרגלים החמורה התרחשה, על פי הדיווח הראשון ב"וושינגטון פוסט", בתקופת השפל של יחסי ישראל-טורקיה. בחודשים שאחרי פרסום דו"ח ועדת פאלמר של האו"ם ואחרי סירובה של ישראל לאשר את טיוטת הסכם הפיוס שהושגה בין הנושאים ונותנים של שתי המדינות. הייתה זו תקופה של עוינות, של הצהרות חוזרות ונשנות של ראש הממשלה הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן נגד ישראל ושל ניסיונות טורקיים להטיל סנקציות שונות על ישראל. טורקיה רצתה להבהיר לישראל את גובה המחיר שאותו היא משלמת על הסירוב להתנצל על פרשת המרמרה, אותה פשיטה של "שייטת 13" על המשט הטורקי לעזה שבה נהרגו 9 אזרחים טורקים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-20 באוקטובר 2013

הפוסט ההתנצלות לארדואן דווקא עשתה טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן חיכה, ציפה וקיווה לתקיפה האמריקנית. לראשונה זה זמן רב הסתמן סיכוי כלשהו שהרטוריקה האנטי-סורית שלו ושל וממשלתו תזכה לגיבוי צבאי משמעותי מגורם בינלאומי, שיצמצם את הפער בין הכמיהה הטורקית להפלת הנשיא בשאר אסד, לבין חוסר היכולת לגרום לזה לקרות. בימים בהם תקיפה אמריקנית הצטיירה ככמעט ודאית, דאגו דוברי ממשלת טורקיה להעביר מסר ברור לאמריקנים. טורקיה אינה מסתפקת בתקיפה מוגבלת או כירורגית, הם אמרו. היא מעוניינת במהלך רחב שיוביל להפלתו של אסד.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וואלה" ב-28 בספטמבר 2013

הפוסט מי יעזור עכשיו לארדואן להפיל את אסד? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התנצלות של נשיא מדינת ישראל על הרג תשעת האזרחים התורכים על המרמרה ופיצויים למשפחותיהם תסלול את הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה. בתמורה יצטרך ארדואן לוותר על התביעה כי ישראל תסיר את המצור מעל עזה.

אוזדם סאנברק, מבכירי הדיפלומטים התורכים ומי שהיה נציגו של רג'פ טאיפ ארדואן לוועדת החקירה של האו"ם בעניין המשט, מבקש להעביר מסר לציבור ולמקבלי ההחלטות בישראל: סאנברק חושש ש"אם לא יהיה פתרון קרוב למשבר הישראלי-תורכי, המשבר עלול להגיע לנקודה בה יהיה בלתי-הפיך. הדברים מתקשים כמו אבנים, ואסור לתת לזמן לעשות זאת. אם נאחר, ההבדלים בין המדינות יגברו ויאפילו על האינטרסים המשותפים. כבר לא נוכל להתגבר על כך, והדבר עלול להוביל להידרדרות נוספת ביחסים".

הדברים נאמרו במהלך מפגש דיאלוג מדיני שהתקיים בספטמבר 2012 באיסטנבול בין מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית למכון (התורכי) למגמות פוליטיות גלובליות – GPoT Center. במפגש שעסק באביב הערבי, במשבר בסוריה, וביחסי ישראל-תורכיה השתתפו מהצד התורכי חוקרים, עיתונאים בכירים, שגרירים וגנרלים בדימוס. המפגש עורר עניין תקשורתי רב בתורכיה, והעיד על רצון ונכונות בתורכיה לנהל דו-שיח עם גורמים ישראליים ולהבין טוב יותר את עמדותיה וכוונותיה של ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בפורום לחשיבה אזורית ב-12 באוקטובר 2012

הפוסט הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.