לצפייה בראיון

הפוסט 30 שנה לשלום עם ירדן- פרופ' אלי פודה בראיון ברלוונט, אוקטובר 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת הקשרים והאינטרסים בין ישראל לירדן עמוקה יותר מזו של כל המדינות האחרות שעימן קשרה ישראל קשרים דיפלומטיים. משחר הקמתה, עבר הירדן (שמה הישן של הממלכה) הייתה "הטובה שבאויבות". אומנם היא השתתפה במלחמות 1948 ו-1967, אך מעבר לכך מלכיה קיימו קשרים בחשאי עם מנהיגי ישראל.

קיומם של אויבים משותפים והצורך של ירדן להישען על מעצמה מערבית (בריטניה ולאחר מכן ארצות הברית) הפכו את מדינת ישראל לבעלת ברית רצויה בשמירה על שרידותו של בית המלוכה. המלך חוסין הודה לסיוע של ישראל במאבקו נגד סוריה ואש"ף במהלך "ספטמבר השחור" 1970, ולאות תודה הוא הזהיר את גולדה מפני המלחמה המתקרבת בפגישה עימה בגלילות בספטמבר 1973.

ישראל, מבחינתה, יכלה לסמוך, בדרך כלל, על כך שהצבא הירדני שומר על הגבול הארוך מפני חדירות מחבלים פלסטינים. עם השנים נוספו גם אינטרסים נוספים מבחינתה של ירדן, כמו למשל הצורך הדחוף של ירדן במים ובגז.

עד 1994 השלום עם ירדן תמיד היה אופציה, אולם בניגוד למצרים, ירדן לא הייתה חזקה מספיק לעמוד מול התנגדות של העולם הערבי והאוכלוסייה הפלסטינית שבשטחה. הצל הפלסטיני חייב את המלך להשאיר גם את יחסי ישראל-ירדן בצל. לא במקרה חתימת הסכם אוסלו עם אש"ף ב-1993 היא היא שהעניקה לגיטימציה לחתימת הסכם השלום. לאחר שנים רבות שניסתה לייצג את העניין הפלסטיני, השאירה ירדן את הזירה לאש"ף בלבד, שומרת לעצמה תפקיד במקומות הקדושים בירושלים.

הדילמה הירדנית גדולה יותר

אי-פתרון הבעיה הפלסטינית העמיד את המשטר בדילמה: כיצד ליישב את הסתירה בין האינטרסים של המשטר והמדינה ובין דרישות האזרחים? המענה היה לקיים פרופיל נמוך ככל האפשר של יחסים דיפלומטיים במקביל לניהול יחסים חשאיים בתחומי הצבא, ביטחון ומודיעין. וכך, יחסים קרים במישור הפומבי לא באו על חשבון יחסים חמים במישור החשאי. דבר דומה, דרך אגב, קרה גם במצרים, בהבדל אחד: בירדן למעלה ממחצית האוכלוסייה היא פלסטינית.

מתיחויות בהר הבית ומלחמות בין ישראל לפלסטינים תמיד הובילו להידרדרות ביחסי המדינות. החזרת השגריר וגינויים חריפים הפכו זה מכבר לצעדי תגובה מידתיים שלא סיכנו את השלום עצמו. ואולם, ככל שמתמשכת המלחמה, ככל שהפלסטינים בעזה ממשיכים לסבול מבחינה הומניטרית וככל שישראל אינה מציעה אופק של פתרון מדיני – כך דומה יותר כי הקולות הקוראים לנקיטת צעדים קשים יותר מול ישראל מתחזקים, והם עלולים להשפיע על מקבלי ההחלטות.

שר החוץ הירדני, איימן ספדי, מגלם במידה רבה את השניות בעמדה הירדנית. לאורך כל המלחמה הוא ביקר באופן חריף את התנהלות ישראל, אך הוא גם הבהיר שפניה של ירדן – והעולם הערבי – לשלום ולא למלחמה, בהתבסס על יוזמת השלום הערבית.

מה שקורה עם ירדן אולי יותר קיצוני, אבל דפוס דומה קורה גם ביחסי ישראל עם מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וערב הסעודית. כל המדינות הללו, למשל, גינו את המתקפה של ישראל על איראן למרות שהן חולקות אינטרס דומה עם ישראל נגד איראן.

אומנם אין לגזור גזרה שווה בין כל המדינות הללו ביחסן לישראל, אבל גם האמירויות, שלא עצרה את טיסותיה לישראל ומיתנה את הצהרותיה, הבהירה כי היא יהיה לא כל תפקיד ב"יום שאחרי" בעזה, אלא אם כן ייעשו צעדים להקים מדינה פלסטינית. למותר לציין כי זוהי עמדת סעודיה, שעוד טרם נרמלה את יחסיה עם ישראל.

שכנות טובה ומתחשבת

ישראל בהנהגת ממשלת בנימין נתניהו לוקחת כמובנים מאליהם את היחסים עם מדינות השלום והנורמליזציה הערביות. העובדה שהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (30 שנה ו-45 שנה בהתאמה) מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים מעניקים את התחושה שהם עמידים בפני כל אתגר. זו הערכה שלא צריך להעמיד במבחן.

מדיניות רציונלית של ממשלות מביאה בחשבון את הנסיבות, המגבלות והסיכונים הכרוכים באימוץ כל מדיניות באשר היא. ישראל תקפה באיראן באופן מוגבל משום שהשתכנעה, או התכופפה, בפני הלחץ של ארצות הברית, וזאת כדי לא להביך או להקשות על הממשל לקראת הבחירות.

בה במידה, ממשלה שמקבלת החלטות באופן רציונלי צריכה לקחת בחשבון לא רק את האינטרסים שלה ושל בעלת בריתה הקרובה, ארצות הברית, אלא גם של מדינות האזור, שחולקות עימה אינטרסים משותפים.

בהקשר זה עולות שתי סוגיות: האחת, בטווח הקצר, סיום המלחמה, שחרור החטופים, מציאת הסדר לנסיגת חיזבאללה מהגבול ויצירת חלופה שלטונית בעזה. השנייה, בטווח הארוך יותר, מציאת פתרון לבעיה הפלסטינית בכללותה, עם העדפה להקמתה של ישות מדינתית. פתרון הסוגיה הראשונה יוביל לרגיעה ביחסיה של ישראל עם מדינות השלום והנורמליזציה; אבל רק פתרון הסוגיה השנייה יוביל לגאות ביחסים. זה נראה כרגע דמיוני, אבל כך היה גם פעם השלום עם מצרים וירדן.

המאמר פורסם ב-3.11.24 באתר N12.

הפוסט המשך המלחמה מסכן את יחסי ישראל עם מדינות האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, הסכם השלום, שיצא לדרך בתחושה של התרוממות רוח וציפייה לשלום חם בין העמים, התדרדר עם השנים לשלום מדיני-אסטרטגי קר. אכזבות ממימוש של פרויקטים משותפים, מתיחות ומשברים חוזרים סביב ניסיונות לשינוי הסטטוס-קוו במקומות הקדושים בירושלים, וכמובן המשכו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיעדר תהליך מדיני, הלכו וקיררו את היחסים והביאו למשברים וחוסר אמון. וזה לא רק פספוס גדול, אלא גם תהליך מסוכן המאיים על ההישג המדיני-ביטחוני הגדול של הסכם השלום, שני אולי רק להסכם השלום עם מצרים. אחד המרכיבים שעיצבו את היחסים בין המדינות לאורך השנים, שהוא חלק מהותי מהמשבר ביניהן ועשוי להיות גם מרכיב בשינוי הכיוון, הוא מים.

כעס ותסכול

ירדן היא מדינה מדברית שסובלת ממחסור אקוטי במים. למרבית האוכלוסייה בה יש גישה למים, אך אספקתם אינה רציפה. משבר האקלים משפיע דרסטית על מאזן המים בירדן. משרד המים והחקלאות הירדני צופה הפחתה של 15 אחוזים בשיעור המים הזמינים עד 2040, דבר שיפגע גם בתשתיות הביוב ובהשבה לקולחין.

ישנם כשלים רבים בניהול משק המים הירדני, המתבטאים בין השאר בכך שיותר מ-40% מהמים המופקים אובדים בדרך בשל חיבורים לא חוקיים, דליפות ועוד. לכן גיבשה הממלכה אסטרטגיית מים לאומית, המתבססת על שיתופי פעולה הכרחיים עם שכנותיה, בראשן סעודיה וישראל, להן מקורות מים ואנרגיה, שיאפשרו פיתוח משק מים מוטה התפלה.

מציאות זו מניחה את המים וההידרו-פוליטיקה בליבת היחסים בין ישראל לירדן. הידרו-פוליטיקה היא הפוליטיקה של המים. בהגדרתה הקלאסית היא בוחנת את מערכות היחסים והאינטראקציות בין בעלי עניין הנוגעים בשימוש במקורות מים ובניהולם.

ישראל וירדן חולקות כמה מקורות מים – רובם ככולם באגן הירדן והערבה. הסכם השלום שהן חתמו ב-1994 כלל התייחסות מקיפה לחלוקתם של משאבי המים, וקבע בין השאר כי ישראל תעביר מדי שנה 50 מלמ"ק (מיליון ליטר מעוקב) של מים לירדן במחיר עלות. זאת כחלק מהסדרת יחסי המים והעברת מי הירמוך (שהם, על פי ירדן, משאב שלה) דרך הכינרת בחזרה לירדן. כמו כן, כלל ההסכם הקמה של ועדת מים משותפת לישראל וירדן, שניהלה את הקשר העיקרי בין המדינות למימוש ההסכמים בתחום המים. ב-2021, בימי ממשלת בנט-לפיד וכחלק מהסכמי אברהם, הכפילה ישראל את הכמות, וחתמה עם ירדן על הסכם שבו היא מספקת לממלכה 50 מלמ"ק נוספים (100 מלמ"ק סך הכל), במחיר גבוה יותר. תוקפו של ההסכם היה אמור לפוג במאי 2024 אך הוא הוארך בחצי שנה וצפוי לפוג בחודש הקרוב. כיום, 10% מצריכת המים בירדן מגיעים מישראל.

בין ירדן לישראל ישנו מאזן אינטרסים שנשמר יציב באופן יחסי מאז הסכם השלום ב-1994. עבור ישראל, כאמור, שיתוף הפעולה עם ירדן ויציבותה של הממלכה הם מרכיבים אסטרטגיים בביטחונה הלאומי. עבור ירדן, ישראל היא מדינה יציבה המסייעת לה ביטחונית ופוליטית בזירה האזורית, שותפה למיזמים כלכליים, חברה במחנה המדינות החוסות תחת ארצות הברית, וכן מקור מרכזי לייבוא מים. אספקת המים מישראל לירדן היא גורם משמעותי ביותר במערכת היחסים האסטרטגיים בין המדינות, ולפיכך גם במצבי משבר שמרה ירדן מכל משמר על אלמנט זה ביחסים. אולם, במציאות של המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, העמקת הכיבוש והסיפוח בגדה המערבית והמשברים הנשנים במקומות הקדושים בירושלים, התלות שנוצרה במדינת ישראל בתחום המים מעוררת כעס רב ותסכול בקרב העם הירדני.

פרויקטים לא ממומשים

במשך השנים נעשו ניסיונות להרחיב את שיתופי הפעולה בתחום המים. שלושה פרויקטים משמעותיים מהסוג הזה קודמו, אך לא הושלמו. האחד הוא פרויקט Red-Dead להקמת מתקן התפלה באילת ובעקבה והולכת המים לצפון ירדן, תוך העברת התמלחת לים המלח. פרויקט זה הועבר לצדו הירדני של הגבול לשם הפחתת הבירוקרטיה, אך הוקפא על ידי ישראל. פרויקט נוסף הוא שיקום נהר הירדן בשטח הדרומי. זהו פרויקט ייחודי באופיו, מכיוון שמרכיבים רבים שלו עוסקים בבניית קשרים בין תושבים משני צדי הגבול ובפיתוח כלכלי ותיירותי, שהופכים את השלום לעניין מוחשי הנושא עמו הטבות לאוכלוסייה. הסכמות לקידומו נחתמו בוועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים 2022 (COP27) בימי ממשלת בנט-לפיד, והוקפאו עם נפילתה.

פרויקט שלישי הוא "מים תמורת אנרגיה" (Blue-Green Prosperity), שבו התחייבה ישראל למכור מים מותפלים לירדן (200 מלמ"ק בשנה) כנגד התחייבות של ירדן למכור אנרגיה סולארית לישראל באמצעות תשתיות ייעודיות שיקימו לכך, כל זאת בשותפות עם איחוד האמירויות. פרויקט זה הוקפא עם פריצת המלחמה בעזה. היחסים בין המדינות הוזנחו על ידי ישראל עם השנים ואף נתפשו כמובנים מאליהם. זה השתקף גם בתחום המים. הפער בין הרצון לקדם פרויקטים משותפים בתחום זה לבין מימושם בפועל יצר תסכול עמוק בצד הירדני.

המחסור במים הוא גורם משמעותי בסכסוכים רבים, פליטות והגירה, וערעור יציבות פוליטית. תחת תנאי משבר האקלים, האיום בחוסר יציבות בגין מחסור במים במזרח התיכון גובר באופן ניכר. האיום החריף לא מדלג על מערכת היחסים בין ישראל וירדן, שכפי שתוארה למעלה, כבר כעת אינה נהנית מחוסן רב. אולם, התייחסות רצינית לנושא המים ואימוץ הידרו-פוליטיקה אפקטיבית טומנים בחובם גם הזדמנויות להשתמש במים ובדאגה המשותפת לזמינותם כמרכיב בחיזוק היחסים ושיתופי הפעולה. עד כה מי שהוביל את פוליטיקת המים היתה דווקא החברה האזרחית.

רעיונות ופרויקטים של שיתופי הפעולה בתחום המים נולדו וצמחו מתוך ארגוני חברה אזרחית אזוריים המשותפים לישראלים, ירדנים ופלסטינים בראשם אקופיס ומכון ערבה. הם היוו תשתית מדהימה, בעת של הזדמנות פוליטית לבניית השלום בין העמים והמדינות. ארגוני חברה אזרחית הפועלים באופן חוצה גבולות, עושים שירות חשוב למדינה בפיתוח, עיצוב וקידום רעיונות חשובים אלו. כל מרחב הגבול הישראלי-ירדני מחייב הסתכלות סביבתית-מדינית וקידום פרויקטים העוסקים בבניית שלום, מוכנות אקלימית, ושיקום סביבתי.

30 שנה לאחר החתימה על הסכם השלום, ככל שרוצים לשנות כיוון ביחסים עם ירדן, להבטיח את הסכם השלום והנכס הביטחוני-אסטרטגי, ולבנות מציאות של שלום ושגשוג, הידרו-פוליטיקה היא מאמץ חשוב ועיקרי. על הממשלה ומקבלי ההחלטות לתמוך ביוזמות הצומחות בשטח, ליישם הסכמים קיימים ולקדם תוכניות חדשות להתמודדות משותפת עם אתגר המים. שהרי מים הם חיים.

המאמר פורסם ב-6.11.24 באתר הארץ.

הפוסט מים למלך: הידרו-פוליטיקה נבונה עשויה להציל את הסכם השלום עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות התקיימו על רקע תהליך ליברליזציה שמוביל המלך בשנים האחרונות ולו שלוש מטרות: האחת, להגדיל את כוחן של מפלגות ולשלב אותן במערכת הפוליטית. מתוך 130 חברים בבית הנבחרים היוצא, 118 היו עצמאיים, כאשר 12 ייצגו ארבע מפלגות בלבד.

בהשגת מטרה זו היה טמון חשש מהתחזקות חזית הפעולה האיסלאמית – הזרוע הפוליטית של תנועת האחים המוסלמים. לכן, בשיטת הבחירות החדשה כל אזרח הצביע לשני מועמדים: נציג מתוך רשימה ארצית ונציג מתוך רשימה מחוזית. נקבע ששני שלישים מתוך המושבים יוקצו לנציגי הרשימות המחוזיות (97) והשאר לנציגי הרשימות הארציות (41) בבית נבחרים שעומד על 138 מושבים, וזאת מתוך הנחה שכך ניתן יהיה להחליש את המפלגה האיסלאמית. אך לא כך היה: אומנם כעת יש 12 מפלגות (פי שלושה מקודם), אך היא שילשה את כוחה ונציגיה (31 במספר) מהווים כ-23% מחברי בית הנבחרים החדש.

המטרה השנייה הייתה להגדיל את ייצוגן של נשים וצעירים מתוך מטרה להיענות לשאיפות של מגזרים שבאופן מסורתי לא היו מיוצגים בפוליטיקה. למעשה, המלך עבדאללה פועל מזה שנים לקידום מעמד האישה והצעירים בממלכה. במטרה זו נרשמה התקדמות ניכרת בהשוואה לעבר. בבית הנבחרים החדש יכהנו יותר נשים: 27 מתוך 138 מושבים (כמעט חמישית), וזאת במקום 15 נשים מתוך 130 (11.5%) בבית הנבחרים היוצא.

המטרה השלישית של השינויים והרפורמות הייתה להגדיל את אמון הציבור בפוליטיקה. מסקר של המרכז למחקרים אסטרטגיים בעמאן במאי 2023 עולה שרוב הירדנים אינם מאמינים במפלגות פוליטיות וחושב שהן נכשלו; 2% בלבד עוקב אחר פעילותן; אחוז אחד בלבד מכיר את שמות מנהיגי המפלגות או שוקל להצטרף לאחת המפלגות. המטרה הזו לא הושגה, לעת עתה, כי רק כשליש מהאלקטורט הצביע בפועל, מעט יותר מהבחירות הקודמות.

ההישג של החזית האיסלאמית אינו מפתיע; בשנתיים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור התמיכה באיסלאם הפוליטי בכל ארצות המזרח התיכון ורבים תמכו בשילוב המפלגות האיסלאמיות בפוליטיקה המקומית. מסקר שערך הברומטר הערבי במאי 2023 עולה כי כ-50% מהתושבים בירדן הצהירו לא רק שהם קוראים טקסטים דתיים ומתפללים מדי יום, אלא גם הביעו רצון לראות מפלגות איסלאמיות ממלאות תפקיד יותר חשוב בפוליטיקה. על רקע התמיכה של הירדנים באיסלאם הפוליטי במדינה נרשמה תמיכה גדולה גם בתנועת חמאס, אף שפעילותה אסורה בחוק. כ-57% מהציבור הירדני תמך בחמאס עוד לפני פרוץ המלחמה.

עיתוי המלחמה שיחק לידיהם

עם פרוץ המלחמה, האחים המוסלמים התייצבו לצד הפלסטינים והביעו סולידריות עם תנועת חמאס. הם ארגנו הפגנות תמיכה בתנועה בסמוך לשגרירות ישראל בעמאן ובמקומות נוספים, אספו תרומות וגייסו חבילות מזון, ציוד ולבוש כדי לסייע לפלסטינים ברצועת עזה. הם שמרו על קשרים עם מנהיגי חמאס ותמכו בהמשך המערכה וגיוס מתנדבים ירדנים לפיגועי טרור נגד ישראל. וכך, עיתוי המלחמה שיחק לידי חזית הפעולה האיסלאמית, משום שהיא השכילה לשלב את ההתנגדות הפלסטינית בתעמולת הבחירות שלה.

התמיכה באחים המוסלמים, כפי שהוכיחו הבחירות, אינה מוגבלת רק לתושבי הערים הגדולות, אלא רחבה ועמוקה יותר. בסיס התמיכה שלהם כיום הוא גם ערי פריפריה ובקרב שבטים בדואים. אזורי הפריפריה, שנחשבים מוחלשים מבחינה כלכלית ונעדרי תשתיות ראויות, תמכו באופן מסורתי בתנועות האיסלאמיות ולעתים אף הביעו תמיכה בארגוני טרור איסלאמיים. אחד מאזורי הפריפריה האלו הוא מחוז מעאן בדרום ירדן, ממנו הגיע מאהר דיאב אל-ג'אזי, המחבל שביצע את רצח שלושת הישראלים במעבר אלנבי.

בשנים האחרונות דווקא אזרחי ירדן "המקוריים" פעילים יותר בקרב חזית הפעולה האיסלאמית, לרבות נציגיה בבית הנבחרים. מנגד, דווקא הפלסטינים בממלכה גילו בשנים האחרונות נאמנות למשטר ההאשמי ולא לקחו חלק בחתרנות או בהפגנות ההמוניות שנערכו נגד המשטר בתקופת "האביב הערבי" או לאחריו. מעורבותם הרבה בכלכלה הירדנית היא אחד הגורמים לכך.

באיזו מידה ישראל צריכה להיות מוטרדת מתוצאת הבחירות? מבחינה היסטורית ראוי להדגיש, כי אין זו הפעם הראשונה שהאחים המוסלמים זוכים לתמיכה רחבה יחסית. לשיא כוחם הם הגיעו בבחירות 1989, עת הצליחו להכניס 22 נציגים לבית הנבחרים שהרכבו מנה בזמנו 80 מושבים, כך שכוחם עמד אז על רבע מכלל הנציגים.

כפי שהמלך חוסיין ידע לנהל את מדיניות החוץ באופן שקול ומאוזן, וחרף התנגדות האחים חתם על הסכם השלום עם ישראל ב-1994, כך יצטרך המלך עבדאללה לנווט בין שיקולים אסטרטגיים לאומיים לאינטרסים פוליטיים מקומיים. נראה כי בית הנבחרים יהיה כעת לאומי וביקורתי יותר כלפי ישראל והמערב בכלל. הצהרות לוחמניות, סיסמאות אנטישמיות, וקריאות לביטול הסכם השלום וגירוש השגריר יעלו מן הסתם מחדש. המלך מבין היטב, כי הסכנות האורבות לפתחו הן לא רק מצד איראן, אלא גם מצד האיסלאם הפוליטי המתחזק. לאור איומים אלה, המלך עבדאללה ימשיך לפעול מאחורי הקלעים לשמר את הברית האסטרטגית עם המערב ועם ישראל – ברית המהווה משענת לשרידות השלטון ההאשמי.

המאמר פורסם ב-15.9.24 באתר N12

הפוסט התחזקות האיסלאם הפוליטי בירדן מסבכת את המלך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקום לחזק את הגורמים שמנסים לעמוד בפרץ, ממשלת נתניהו-סמוטריץ' פועלת לפתוח לחמאס ולאיראן את הדלת להשתלטות על הגדה המערבית. מערכת הביטחון מתריעה על כך בפני הדרג המדיני והוא אינו רק מתעלם מהאזהרות, אלא מהווה חלק מרכזי ביצירת ההסלמה. ישראל עומדת בפני אינתיפאדה שלישית אלימה וקשה, בחסות פעולות הממשלה.

להצתת חזית הגדה המערבית יש כמה סיבות:
א. המלחמה הפכה זה מכבר ממלחמה צודקת להכרעת חמאס למלחמת ישראל נגד העם הפלסטיני, בהתאם לחזון ההכרעה של סמוטריץ'. מלחמת ההתשה המתארכת ונטולת היעדים המדיניים מטבעה – הולכת ומתפתחת להסלמה והרחבה לעוד ועוד חזיתות.

ב. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית, עליהן רבים מדברים היום, לא עומדות לבד. החיכוך וההקצנה בגדה נובעים גם מתהליכי סיפוח מואצים, תנופת בנייה במאחזים והחרפה של ממש באלימות וטרור מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים, בעידוד ותמיכה של שרים בכירים בממשלה. על כל אלו – מתריעים ראשי מערכת הביטחון שוב ושוב שהם יבעירו את השטח.

ג. הרעת המצב הכלכלי בגדה המערבית, שהוא כיום קשה מאוד. במאי האחרון, הודיע הבנק העולמי כי הרשות מצויה על סף קריסה כלכלית. שיעור האבטלה מוערך בכ-33%, היצוא ירד ב-20%. הירידה בהכנסות משקי הבית הובילה לירידה של 20% בצריכה. האיסור על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון) מביא לפגיעה של מאות מיליוני שקלים בחודש במשק הפלסטיני והירידה בהכנסות ממסים הובילה לקיצוץ נרחב בתקציב הרשות הפלסטינית.

ד. מדיניות ישראלית סדורה להקרסת הרשות הפלסטינית כוללת הקפאת כספי מיסים, תמיכה בתביעות ענק נגד הרשות, הרעה מכוונת במצבה הכלכלי, סירוב לתאם מהלכים ודה-לגיטימציה מתמשכת נגד נשיאה. כבר חודשים ארוכים, שכל ראשי מערכת הביטחון מתריעים כי פגיעה ברשות הפלסטינית מובילה לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני, מה שעולה בחיי אדם. התיאום הוא נכס אסטרטגי, בעוד הימין הקיצוני רואה בעצם קיומה של הרשות איום על מפעל הסיפוח. כבר כעת, בשל הירידה בהכנסות, הרשות משלמת ל-30,000 אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שכר חלקי ביותר. הפגיעה בשכרם מדאיגה מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, בשל הפגיעה בתפקוד המנגנונים ובמוטיבציה של אנשיהם לסכל טרור. קריסת הרשות הפלסטינית והפסקת תשלום המשכורות כליל – היא סכנה ממשית לביטחון ישראל.

המגמות שתוארו מייצרות ואקום, לתוכו נכנסים חמאס וארגוני טרור נוספים. הוואקום מאפשר גם לאיראן לחזק את אחיזתה ותשתיותיה בגדה, על חשבון הרשות הפלסטינית. מערכת הביטחון מעריכה שאיראן מזרימה לגדה המערבית מיליוני שקלים לצורכי טרור. הקריסה הכלכלית גם מקלה מאוד על ארגוני הטרור המתעשרים לגייס פלסטינים המשוועים להכנסה: הם מציעים לצעירים סכומים גבוהים תמורת השתתפות בפעילות ה"התנגדות". עקב מדיניות ישראל, כבר לא מדובר במשוואה הישנה של מפגעים ש"אין להם מה להפסיד" – מדובר בכאלה שיש להם מה להרוויח, והרבה.

נתניהו ממשיך בכל הכוח, גם לאחר אסון השבעה באוקטובר, במדיניותו ארוכת השנים של "רש"פ היא נטל וחמאס הוא נכס". דבקותו במלחמת התשה חסרת תכלית מחלישה את הגורמים המתונים וסוללת לאיראן ולחמאס את הדרך להשתלטות על הגדה המערבית. הדבר משרת את החזון המשיחי של הממשלה, אך מהווה אסון של ממש לביטחון ישראל. על מזבח הסיפוח, ההתנחלויות והקרסת הרשות הפלסטינית, נתניהו וממשלתו מסדרים לנו אינתיפאדה שלישית.

המאמר פורסם ב-8.9.24 באתר מעריב.

הפוסט פיגוע בגבול ירדן בחסות שר האוצר: סמוטריץ' הקריס את רש"פ וקיבל את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כשפסקה הלחימה בעזה וערפל הקרב התפוגג מעט, התבררו כמה דברים: גם ממדי ההרס העצומים בצפון הרצועה – וגם העובדה שמשטר חמאס לא בדרך להתמוטטות. אנשי חמאס עדיין מנהלים את המגעים לשחרור החטופים, עדיין אחראים על קבלה – ועל גניבה ומכירה – של סיוע הומניטרי, על ניהול בתי חולים ועל קבורת המתים הרבים המתגלים עתה בין ההריסות.

העזתים עדיין מפחדים מאוד מחמאס, ואף שניתן לאתר ביקורת נגד הארגון ברחבי האינטרנט – שם העזתים מתבטאים נגד הארגון בעילום שם – גילויי הביקורת נגד הארגון המטיל מורא על תושביו עדיין מעטים. בדיוק כמו ב־2014, אז חמאס נלחם 50 ימים נגד ישראל ולא הראה סימני קריסה, גם עכשיו משטר הטרור בעזה מגלה כישורי הישרדות חזקים.

גם אם יחיא סנוואר יחוסל היום, ספק אם זה מה שייקריס את חמאס, ארגון שיודע להתמודד עם חיסולי המפקדים והראשים שלו. במידה שהפסקת האש הנוכחית תורחב לעסקה נוספת ובסוף תהפוך להודנה מתמשכת, חמאס ימשיך לשלוט בעזה – בתוספת אהדה בינלאומית חסרת תקדים – וימשיך להוות איום על ישראל ולאתגר את האזור.

קשה להאמין שניתן להשיג את המטרה של הקרסת חמאס ללא פעולה נרחבת בדרום הרצועה, פיצוץ מאסיבי של תשתיות הטרור – ולכידה של בכירי המשטר או חיסולם. במקביל, קשה להאמין שהעולם והמצב בשטח יאפשרו לישראל את חופש הפעולה שהיה לה בשבועות הראשונים של המלחמה.

מדינות ערביות כמו ערב הסעודית כבר מציעות תוכניות ליום שאחרי כדי לגרום לחמאס לוותר על השלטון ולעזוב את הרצועה בלחץ בינלאומי, אך בתמורה ישראל תצטרך לאפשר לרשות הפלסטינית לחזור לעזה ולחדש את המשא והמתן על עתיד המדינה הפלסטינית.

לא ברור אם יש היתכנות ממשית לכל ההצעות הללו, אך מה שבטוח זה שבירושלים אין כרגע מי שיבחן את היוזמה הזאת – או יוזמות דומות נוספות – בכובד ראש.

המחאות נגד ישראל בירדן מתרחבות

ישראל מכה בחמאס בעזה, אך בינתיים הפופולריות של הארגון מרקיע שחקים גם בשטחי הגדה המערבית – וגם בממלכה ההאשמית הירדנית. מתחילת המלחמה בירדן מתקיימות הפגנות סוערות נגד ישראל. השגרירות בעמאן פונתה והבכירים הירדנים יוצאים מגדרם כדי להביע תמיכה בעזתים ולספק להם סיוע הומניטרי.

השבוע פורסם כי לא רק ירדנים ממוצא פלסטיני אלא גם השבטים הערביים של הגדה המזרחית – כמו השבט המשפיע של בני סאחר – הצטרפו לגל המחאות נגד ישראל. מדובר בהתפתחות מדאיגה במיוחד, משום שהמשטר הירדני נשען על תמיכת השבטים האלה וזקוק לשיתוף הפעולה שלהם.

כעת, כשראשי השבטים מכנים את אנשי חמאס "מוקאוומה" ("ההתנגדות החמושה") וקוראים למלך לפתוח שוב את הסניף הירדני של חמאס, שנסגר בלחץ אמריקאי בסוף שנות ה־90, הלחץ על ארמון המלוכה לניתוק היחסים עם ישראל הולך וגובר.

האם המלחמה בעזה תביא לביטול הסכם "כחול־ירוק" (מים תמורת חשמל) בין ישראל וירדן, שנחתם רק לאחרונה? שר החוץ הירדני איימן אל־ספדי התייחס לכך לפני כמה ימים, אך בינתיים לא ברור אם מדובר בנסיגה סופית – או בפאוזה שהירדנים זקוקים לה כדי להתמודד עם הביקורת מבית.

כך או אחרת, אין ספק שהמשך הלחימה – שיבוא אחרי סיום הפעימות בעסקה להחזרת החטופים – תצית מחדש את האש המסוכנת שעלולה להביא לתוצאות הרות אסון.

האם איראן תקבל לידיה את מטוסי הקרב הרוסיים?

סגן שר ההגנה של איראן מהדי פרחי הודיע השבוע על רכישת מסוקי קרב רוסיים מדגם מיל מי־28 ומטוסי סוחוי Su-35, כך לפי סוכנות הידיעות האיראנית "תסנים". פרחי אמר לסוכנות הידיעות כי הושלמה גם רכישה של מטוסי אימונים מדגם "יאק־130", וכי כעת "עובדים על הייבוא שלהם".

איראן הודיעה לראשונה על כך שהיא מתעתדת לרכוש את מטוסי הקרב הרוסיים כבר בשנה שעברה ואף נקבה בתאריך מדויק – מרץ 2023. המטוסים לא נחתו בטהרן במרץ וברוסיה מעולם לא אישרו את הפרסומים, אלא הרבו לצטט את הבכירים האיראנים.

גם הפעם התאגיד הממלכתי הרוסי לייצוא נשק, "רוסאובורונאקספורט", לא אישר את הידיעות האיראניות ובכיריו סירבו להתייחס לנושא. מטוסי קרב רוסיים חדישים יחזקו מאוד את הצי האווירי של הצבא האיראני, אך יחד עם זאת – גם על פי הידיעה של האיראנים עצמם – לא מדובר במטוסים רבים. אולם, מבחינת ישראל, עדיין מדובר בהתפתחות מדאיגה ובעייתית מאוד.

במשך שנים רוסיה ניסתה לשווק את מטוסי SU-35 למצרים, עד שהעסקה בוטלה סופית בשנה שעברה, אחרי שלקהיר הובטחו מטוסי F-15. במקרה ההוא היו אלה כלי תקשורת הרוסיים שדיווחו ללא הרף על ההתקדמות בעסקה שבסוף נפלה.

ככל הנראה, למרות ההתקרבות הברורה בין טהרן למוסקבה, בבירה הרוסית בכל זאת מבינים שאספקת מטוסי קרב חדישים למשטר האייתולות הוא צעד קיצוני שיפגע עוד יותר ביחסים בין רוסיה ובין מדינת ישראל.

טורקיה עוזרת לרוסיה לשרוד את הסנקציות

בצל המלחמה בעזה, טורקיה ממשיכה להגדיל את הייצוא לרוסיה ומספקת למוסקבה סחורות חיוניות בסכומים אסטרונומיים, מה שמגביר את החשש בארה"ב ובאירופה שאנקרה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות – והופכת לצינור זמין של סחורות שאינן מגיעות לרוסיה בגללן.

בתשעת החודשים הראשונים של 2023, טורקיה דיווחה על ייצוא בסך 158 מיליון דולר של סחורות – שארה"ב מחשיבה כמסייעות למלחמה באוקראינה, כמו שבבים – לרוסיה ולחמש מדינות פוסט־סובייטיות. מדובר בייצוא של פי שלושה מהרמה שנרשמה באותה תקופה ב־2022, כשהחלה המלחמה באוקראינה.

בריאן נלסון, תת־שר האוצר האמריקאי לענייני טרור ומודיעין פיננסי, שוב ביקר השבוע בטורקיה כדי לדון ב"מאמצים למנוע, לשבש ולחקור את פעילות הסחר המטיבה עם המאמץ הרוסי במלחמה נגד אוקראינה". כאמור, לא מדובר בביקור ראשון של נלסון, אלא בסדרה של ביקורים, מפגשים, הפצרות ואיומים.

ארה"ב מודעת היטב לדואליות של המדיניות הטורקית. מצד אחד אנקרה מספקת נשק חיוני לאוקראינה ומסרבת להכיר בסיפוח של קרים, מצד שני היא מפיקה תועלת רבה מהיחסים המסחריים עם רוסיה ולמעשה מסייעת לרוסיה לעקוף את הסנקציות.

המצב הכלכלי בטורקיה גרוע מאוד, אך הסחר עם רוסיה לא נובע אך ורק מהרצון לסחור עם מדינה גדולה כמו רוסיה, אלא גם בשל האינטרסים הגאו־פוליטיים של רג'פ טאיפ ארדואן, שלא מוכן לאמץ את העמדה המערבית ולהצטרף למשטר הסנקציות נגד רוסיה.

השבוע בתולדות במזה"ת: האו"ם מצביע על תוכנית החלוקה

ב־29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (החלטה 181).

נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם מביעים צער על תוכנית חלוקת הארץ אך נענים לה למען השכנת השלום, בעוד שהנציגים הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי ההתנגדות עלולה להיות אלימה. "אם המדינה היהודית תיווצר, אף אחד לא יוכל למנוע צרות.

"אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה, הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר – ולטבח של מספר רב של יהודים", אמר אז יוסף היכל פאשה, שגריר מצרים באו"ם.

השגריר הסובייטי באו"ם דאז אנדרי גרומיקו השיב לדברים: "נציגי מדינות ערב מציינים כי חלוקת פלסטין היא עוול היסטורי. אבל אנחנו לא יכולים להסכים עם נקודת המבט הזו, ולו רק בגלל שהעם היהודי קשור לפלסטין במשך תקופה היסטורית ארוכה".

גרומיקו גם הצביע על כך שערבים ויהודים לא מסוגלים ואינם רוצים לחיות בשלום במדינה אחת, זה לצד זה, ולכן תוכנית החלוקה היא התוכנית האפשרית היחידה.

כדאי להיזכר בהחלטת החלוקה ובדבריו של גרומיקו בימים אלה, כששוב עולה השאלה על לגיטימיות הקיום של מדינת ישראל ועל נסיבות הקמתה. גם המסקנה של גרומיקו לגבי שתי המדינות – יהודית וערבית – הייתה נכונה, ועד עצם היום הזה היא התוכנית האפשרית היחידה.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-2 לדצמבר.

הפוסט בלי פעולה נרחבת בדרום הרצועה, חמאס ימשיך לשגשג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחסי ירדן–חמאס מעולם לא היו חמים. בסוף 1999, זמן קצר לאחר שעלה עבדאללה לשלטון, חמאס הוצא מחוץ לחוק, הנהגתה גורשה מירדן ומשרדיה נסגרו בטענה שהארגון מתערב בענייני המדינה הפנימיים. אף שח'אלד משעל הגיע מאז לעמאן מספר פעמים בניסיון לחדש את פעילות הארגון במדינה,השלטון הירדני סירב. הוא חשש שפעילותו באופן רשמי תיתן רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים,שהוצאה אף היא מחוץ לחוק. גם כאשר שופרו היחסים בין חמאס לשלטון הירדני ונערך "פיוס" בין הצדדים ב-2017 הבהירו השלטונות כי משרדי חמאס לא יפתחו שוב בממלכה. מצב זה לא השתנה וחמאס עדיין מנוע מלפעול בירדן באופן חוקי.

למרות זאת, דעת הקהל הירדנית תומכת מאוד בחמאס. לפני כארבע שנים פורסם סקר דעת קהל ב-Washington Institute for Near East Policy שהצביע כי 57% מהציבור הירדני תומך בארגון.התמיכה בחמאס היא חלק מההזדהות של הציבור הירדני עם הפלסטינים בכלל. יש לזכור כי לפחות מחצית מהאוכלוסייה בירדן היא פלסטינית. ביטוי לפופולאריות הגבוהה שהארגון זוכה לו ניתן לראות בהפגנות שפרצו ברבת עמון ובמספר מוקדים נוספים מאז תחילת המלחמה. בהפגנות נשמעו קריאות בגנות ישראל וארצות הברית שעומדת לצד ישראל, קריאות להחזרת השגריר, ביטול הסכם השלום בין המדינות ועוד. באחת ההפגנות הספונטניות שהתרחשו ליד שגרירות ישראל בעמאן אף ניסו המפגינים לפרוץ לתוך מתחם השגרירות הריק ולהעלות אותה באש.

על רקע זה ניתן להבין את המאמצים שעושה המלך עבדאללה ושר החוץ שלו ספדי להפסיק את המלחמה. זה החל עם מסע ביקורים שערך במדינות מערב אירופה והמשיך עם ניסיון לכנס וועידת פסגה בעמאן עם הנשיא ביידן, נשיא מצרים א-סיסי ואבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית – וועידה שבוטלה בשל חשש ממהומות בעקבות הפרסום השקרי על מאות הרוגים בתקיפה ישראלית של בית חולים בעזה. נפגשו בעמאן שרי החוץ של ירדן, מצרים, איחוד האמירויות הערביות, סעודיה, קטר וכן בכיר אש"ף והרשות, חוסיין א-שייח', וזאת במטרה לשכנע את מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בדחיפות השגת אש למלחמה בעזה.

עבדאללה עקבי במדיניות שלו שהפתרון לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. כך הבהיר בהצהרות שלו שנישאו מאז פרוץ המלחמה ובשיחותיו עם מנהיגים ערביים ומערביים, לרבות הנשיא ביידן . פתרון שתי המדינות מבחינת ירדן הוא הערובה ליציבות פוליטית במזרח התיכון שתבטיח גם את עתידה ותסיר מסדר היום את הרעיון שירדן היא היא "המולדת החלופית" למדינה פלסטינית – תפיסה שישראל, לטענת גורמים ירדנים, מנסה לקדם.

אין זה אומר שירדן איננה מעוניינת שישראל תכריע את חמאס. נהפוך הוא, בדומה למצרים, האינטרס הירדני חופף לאינטרס הישראלי במלחמה והוא חיסול חמאס וחיזוק הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ואולי גם ברצועת עזה במקום חמאס. אולם, התמשכות המלחמה והחשש מפתיחת חזית נוספת עלולה להשפיע גם על ירדן. הצטרפות כוחות נוספים למלחמה כמו החות'ים בתימן או חזבאללה מלבנון או שלוחותיו מדרום סוריה, לא רק תעודד גם צעירים ירדנים להתנדב "למלחמה למען פלסטין" – קולות שמתחילות להישמע בירדן (כפי שהיה בעבר), אלא אף עלולה לגרור את ירדן לתוך שדה הקרב בלי שיש לה עניין בו.

לפי פרסומים שונים, תגבר הצבא האמריקאי לאחרונה את נוכחותו בממלכה ונערך לפריסת מערכות הגנה נגד טילים ("פטריוט"), שעלולים לפגוע בירדן, כדי להגביר את תחושת הביטחון בממלכה. יתר על כן, ירדן חוששת מגל פליטים פלסטינים כתוצאה מהמלחמה. אמנם, אם אכן תיווצר בעיה כזאת, הפליטים יגיעו לתוך סיני ולא לירדן, אך החשש שהדבר יהווה תקדים מסוכן, שכן במקרה של מלחמה נוספת בגדה המערבית, אם תתעורר בעיית פליטים הם יגיעו אז לתוך ירדן.

לכן, הצעד של ירדן בהחזרת השגריר מישראל אינו צריך להתפרש כתמיכה בחמאס, אלא כצעד מתבקש כהיענות לדעת הקהל הירדני. ירדן מצדה תמשיך לקיים קשרים צבאיים ומודיעיניים עם מדינת ישראל בחשאי, כאילו אין כלל מלחמה. ירדן זקוקה לישראל כמדינה יציבה וחזקה באזור, שכן  ישראל, כפי שהוכח כבר בעבר, היא הערובה היחידה, לצד ארצות הברית, לביטחונה של הממלכה.

הפוסט השגריר הירדני הוחזר, אבל ישראל וירדן עדיין חולקות אינטרסים משותפים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת נתניהו השישית נכנסה לתפקידה אחרי כשנתיים בהן יחסי ישראל-ירדן היו במגמת שיפור. ממשלת בנט-לפיד הוקירה את החשיבות האסטרטגית של הממלכה ההאשמית עבור ישראל, השכילה לבנות מחדש אמון הדדי ויחסי עבודה טובים עם המלך, והרחיבה את מסגרת שיתוף הפעולה בין המדינות. התפתחויות חיוביות אלו עמדו בניגוד לנתק ששרר בין נתניהו לעבדאללה בשנים האחרונות, ועל רקע זה הצהיר המלך ב-2019 שהיחסים בין המדינות הגיעו לנקודת שפל היסטורית. חוסר האמון של ירדן בנתניהו מושתת על סדרת חוויות שליליות, החל בניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל על אדמת ירדן ב-1997 (במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו) ועד החיבוק החם והפומבי שהעניק נתניהו ב-2017 למאבטח הישראלי שהיה מעורב בתקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן.

ואולם, החשש הירדני מממשלת נתניהו הנוכחית אינו נובע רק מזהות ראש הממשלה. הוא נוגע גם להרכב הקיצוני שלה, ולעובדה שלתפקידי מפתח בה מונו פוליטיקאים שתומכים בעמדה ש"ירדן היא פלסטין" ושמעוניינים לשנות את הסטטוס-קוו בירושלים, כולל באמצעות פרובוקציות. ירדן מודאגת במיוחד מהסלמה ישראלית-פלסטינית הואיל והיא המדינה שמושפעת באופן המובהק ביותר – לטוב ולרע – ממצב העניינים בזירה זו. באותו אופן בו ההגעה להסכמי אוסלו אפשרה לירדן לחתום כעבור שנה על הסכם שלום עם ישראל, כך מתיחות בין ישראל לפלסטינים מעוררת שוב ושוב הפגנות ומחאות ציבוריות בירדן, הנתפסות על-ידי המשטר כאיום על היציבות.

עבור ירדן, הסוגייה הפלסטינית אינה רק עניין דיפלומטי, היא גם עניין ביטחוני מהמעלה הראשונה. לאורך השנים, הדבר הוביל את ירדן לנסות מספר פעמים לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים. היה זה המלך חוסיין שסייע למאמצי התיווך של ארה"ב בין נתניהו ליאסר ערפאת בפסגת וואי פלנטיישן ב-1998; היה זה המלך עבדאללה שרתם ביעילות התנגדות בינלאומית לכוונות הסיפוח של נתניהו ב-2020 ושהוביל מהלכים למניעת התלקחות בירושלים סביב חודש הרמדאן בשנה שעברה. ירדן – יחד עם מצרים, צרפת וגרמניה – היא גם חלק מ"קבוצת מינכן", התארגנות בלתי רשמית שהושקה ב-2020 כדי לשמור על היתכנות פתרון שתי המדינות בתגובה לתוכנית טראמפ. מאז, מקיימת הקבוצה פגישות תקופתיות.

עם חזרתו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, ולמרות החששות העמוקים ומשקעי העבר, החליטה ירדן להושיט יד לקשר. עבדאללה בירך את נתניהו לרגל ניצחונו ואירח אותו בעמאן בחודש שעבר (ביקורו הראשון של נתניהו בחו"ל בקדנציה זו). ברמה המעשית, ירדן משמרת בשלב זה את היקף הקשרים עם ישראל, ובכלל זה ממשיכה ביישום הסכם החשמל והמים ששתי המדינות חתמו יחד עם איחוד האמירויות. גם התקרית סביב מסגד אל-אקצא בין השגריר הירדני לאיש ביטחון ישראלי לא הובילה לשינוי במגמה זו.

שיתוף פעולה עם ישראל משרת צרכים כלכליים וביטחוניים מרכזיים של ירדן (כשם שהוא משרת גם צרכים דומים של ישראל). עמאן מעוניינת לשמר זאת כל עוד לא מתרחשת הידרדרות ישראלית-פלסטינית שמחייבת אותה להוריד את דרג היחסים. השאיפה למניעת הסלמה עמדה במרכז ביקורו האחרון של עבדאללה בוושינגטון, בפעם השלישית במהלך כהונת ג'ו ביידן. הביקור התקיים על רקע עלייה בהיקף התקריות האלימות בין ישראלים לפלסטינים ועצם קיומו שיקף את התפקיד החשוב שהממשל מייחס לירדן בקידום היציבות האזורית והעיד על רצון אמריקאי בשיתוף פעולה. פגישת ביידן-עבדאללה היתה גם הזדמנות עבור ארה"ב להדגיש את מחויבותה לשימור הסטטוס-קוו בירושלים ולתפקידה של ירדן כשומרת המקומות הקדושים לאיסלאם בעיר. ארה"ב גם הדגישה בעקבות הפגישה את המחויבות המשותפת לה ולירדן לקידום פתרון שתי המדינות.

פגישת עבדאללה-ביידן יצרה פוטנציאל לצעדי המשך ממשיים שיוכלו לתרום ליציבות, לשלום ולשיתוף פעולה באזור. ראשית, ארה"ב וירדן צריכות להיערך במשותף לחפיפה הנפיצה הצפויה בחודש אפריל בין הרמדאן לפסח. עליהן לתאם מהלכים ולפעול עם ישראל והרשות הפלסטינית בהתאמה, במטרה לצמצם את סיכויי ההסלמה. הן יכולות גם לקדם משותף התארגנות חדשה של גורמים בינלאומיים בעלי עניין בנושא הישראלי-פלסטיני, שמחויבים לעשייה למניעת הסלמה וקידום שלום. הקוורטט – שמורכב מארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם – אינו יעיל כבר שנים. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא אפילו לא מתכנס.

מנגנון בינלאומי חדש לקידום שלום הוא הכרחי, גם אם באופן בלתי-פורמלי תחילה. ירדן תוכל להביא למנגנון כזה את שותפותיה ב"קבוצת מינכן" (צרפת, גרמניה ומצרים) ואילו ארה"ב תוכל להזמין את בעלות בריתה בקוורטט – האיחוד האירופי והאו"ם. שווייץ ונורווגיה, שהשליחים המיוחדים שלהם לאזור ביקרו בירושלים לאחרונה, רלוונטיות אף הן למהלך, כמו גם טורקיה – לאור נרמול היחסים שלה עם ישראל וקשריה הטובים עם הפלסטינים. גיבוש מנגנון שכזה ומיסודו יידרשו תהליך סדור של תכנון מדיניות באשר למטרות, הרכב והתנהלות המנגנון, על מנת להבטיח שהשפעתו תהיה רבה יותר מאשר יוזמות עבר.

ברמה האזורית, טוב תעשה ארה"ב אם תחדל מלנסות לשכנע את ירדן להצטרף ל"פורום הנגב". עליה לכבד את ההחלטה הירדנית להישאר מחוצה לו עד שתחול התקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני ולהשתמש בכך כזרז להתקדמות בערוץ זה. בינתיים, ארה"ב יכולה לפעול כדי שהאינטרסים הירדנים והפלסטינים יילקחו בחשבון בפסגת הנגב הבאה, שצפויה להתקיים בחודש מארס במרוקו. נוסף על כך, וושינגטון צריכה לפעול לחיבור ירדן והפלסטינים לפרויקטים אזוריים חדשים שמתאפשרים הודות ל"הסכמי אברהם" ומניבים תועלות ממשיות למדינות המעורבות בהם.

כיוון פעולה נוסף עבור ארה"ב הוא עידוד ירדן וסעודיה לפעול יחדיו לעדכון יוזמת השלום הערבית, על מנת להתאים אותה למציאות האזורית המשתנה ולהפוך אותה לתמריץ יעיל יותר לשלום. התנאים נראים בשלים לכך. ירדן מילאה תפקיד מרכזי בניסוח היוזמה, לפני יותר מ-20 שנה, וסביר שתסכים לעשות כן פעם נוספת. סעודיה, מצדה, חוזרת ומצהירה על מחויבותה ליוזמה ואף כינסה בשולי עצרת האו"ם האחרונה מפגש רב-לאומי בנושא עדכונה. מהלך שכזה יכול גם להתחבר לשאיפתו של נתניהו לקדם את יחסי ישראל-סעודיה.

לבסוף, חשוב שארה"ב תסייע לישראל ולירדן ליצור מנגנון ניהול סכסוכים משותף שיסייע לשתיהן להכיל ביעילות השלכות שליליות של הסלמה ישראלית-פלסטינית אפשרית ולמנוע את קריסת היחסים הבילטראליים. מנגנון דומה יוכל להועיל גם ליחסי ישראל-טורקיה, ובאפשרות ארה"ב לסייע גם למימוש הצורך הזה. ישראל מצדה צריכה להדגיש את מחויבותה להסכם השלום עם ירדן ולשימור הסטטוס-קוו, ולהבטיח שבעיות האמינות שפגעו ביחסים בעבר – לא יחזרו על עצמם מצדה.

לאחרונה הודיע ביידן כי בחר ביעל למפרט לשגרירת ארה"ב הבאה בירדן. על מנת שוושינגטון ועמאן יוכלו לפעול במשותף למניעת הסלמה ישראלית-פלסטינית וקידום שלום, חשוב שהסנאט יאשר במהירות את המינוי הראוי הזה. חשוב שבתקופה משמעותית כל-כך ליציבות האזורית לא יוותר ואקום דיפלומטי אמריקאי בירדן.

הפוסט ארה"ב וירדן צריכות להיערך יחד לחפיפה הנפיצה בין רמדאן לפסח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלך עבדאללה הצהיר לאחרונה כי ירדן לא תבליג ולא תסכים לשום סיפוח, קטן כגדול, וכי הסיפוח "יפגע בסיכוי לשלום". מתחת לשפה המאופקת והדיפלומטית שלו, מסתתר חשש ממשי מכך שבעתיד הקרוב, משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, ישוב הנושא אל הכותרות ואל שולחן הדיונים בישראל. בני שיח ירדניים, איתם קיימנו ב"מכון מיתווים" דיאלוג מדיני בחודש יולי, הזהירו מפני השלכות הסיפוח על הביטחון האזורי ועל עתיד היחסים בין ירושלים לעמאן.

יש לומר את האמת, העולם הערבי עסוק בבעיותיו ואינו מתעניין כל-כך בשאלת הסיפוח, והאירופאים נתפסים כמי שלא מסוגלים לייצר לחץ משמעותי על ישראל. עמדת ארה"ב היא לכל הפחות אמביוולנטית. "רוב מדינות ערב עסוקות כעת בנושאים האחרים וזה נותן לנתניהו וממשלתו את האפשרות לפעול ולקדם את הסיפוח", סיפר לאנשי מיתווים בכיר לשעבר במערכת המדינית, "העולם הערבי לא עובד בתיאום, גם לא בנושא יוזמת השלום הערבית. אין כיום עמדה ערבית מגובשת ואחידה בכל הקשור לסיפוח. ברור שהוא 'לא מחליק בגרון' לאזרחי המדינות הללו ולכן אף מנהיג ערבי לא יקבל אותו, אך לא ברור אם הגינוי יתורגם לפעילות ממשית".

"כשישראל מתקדמת לסיפוח – ההפגנה היחידה נגד זה בכל מדינות האזור התקיימה בתל-אביב. גם ההתנגדות לתוכנית טראמפ לא צברה מומנטום (במדינות ערב)", הדגיש בכיר אחר. ועם זאת, חרף תחושת הבדידות בזירה המדינית, בירדן בטוחים שהעולם הערבי ידחה את הסיפוח. הפעילות המאומצת והשקטה של ירדן, מצרים ואיחוד האמירויות בתקופה האחרונה סביב העניין מצביעה על כך שהתקווה להדוף אותו טרם אבדה ושהציר הסוני המתון נחוש למנוע התפתחויות מסוכנות.

לירדנים יש בטן מלאה על התפתחות היחסים עם ישראל מאז נחתם הסכם השלום ב-1994. גם באוקטובר 2019, כשמשלחת מטעם מיתווים ביקרה בירדן לצורך דיאלוג מדיני, נשמעו קולות מאוכזבים. התסכול הירדני נובע מכך שאף פרויקט גדול ומשמעותי שתוכנן בשנות התשעים לא יצא לפועל ולא תרם לרווחתה הכלכלית של הממלכה ההאשמית. הכוונה היא ל"תעלת הימים", הקמתו של נמל תעופה משותף, פארקים תעשיתיים ועוד. בעמאן חשים שישראל מזניחה את ירדן למרות הפוטנציאל הגבוה של היחסים בין שתי המדינות, ואינה מנסה ליצוק תוכן בהסכם השלום.

הסיפוח נתפס בירדן כהפרה בוטה של הסכם השלום. בעת החתימה על הסכם השלום בידי יצחק רבין והמלך חוסיין, ירדן "השאירה את גבול הבקעה פתוח לטובת משא ומתן בין ישראל לפלסטינים מתוך שאיפה שהגבולות ייקבעו בהסכם השלום ביניהן", אמר בכיר ירדני, איש צבא בעברו. "אם ישראל תספח שטחים בצפון הבקעה, תהיה זו הפרה של הסכם השלום. ההסכם מכיר בתפקיד של ירדן במשא ומתן עם הפלסטינים, ולכן מה שקורה עכשיו סביב הסיפוח מנוגד להסכם. הרעיון בהסכם השלום היה שמכבדים את הריבונות של כל צד. הסיפוח הוא צעד שמאיים על ריבונות ירדן, ולכן, היא תוכל לפתוח את ההסכם ואת יחסיה הכלכליים עם ישראל".

בראיית הירדנים, כל סיפוח – קטן כגדול – יגרום בהדרגה לנתק בין הפלסטינים בגדה המערבית לפלסטינים בירדן, הואיל ושתי הקהילות (המקיימות קשרים משמעותיים) יצטרכו לעבור דרך שטחה של ישראל, ולא רק דרך מעבר אלנבי. "במצב הזה, ישראל תוכל לגרש אותם באופן מיידי בהתאם להחלטתה או ליצור תנאים שיגרמו לאנשים לעזוב", אמרו לנו מספר בכירים ירדנים. רבים אחרים חוששים שסיפוח יחזיר לחיים את תפיסת "ירדן היא פלסטין", בה מצדדים בימין הקיצוני בישראל. בנוסף, הם מרבים להזכיר כי הגבול בין ישראל לירדן הוא הגבול היציב ביותר שיש כרגע ושחשוב לשמור עליו כך. לדבריהם, איומים רבים ממזרח לירדן עלולים לפגוע קשות ביציבות הממלכה, אך גם בביטחונה של ישראל.

בני השיח שלנו בעמאן העריכו כי אם הסיפוח יקרום עור וגידים, ירדן תידרש קודם כל לדאוג לאינטרסים שלה ותנסה לעשות הכל על מנת לייצב את המצב. הם חלוקים בנוגע לצעדים קונקרטיים (החזרת השגריר), אך מסכימים שירדן תיזום תהליך דיפלומטי ארוך טווח נגד המהלך, שיכלול גם פנייה לאיחוד האירופי, האו"ם, הליגה הערבית, הקוורטט ועוד.

"לירדנים חשוב לראות קודם מה יאמרו בארה"ב, כיצד יגיבו הפלסטינים ומה יקרה בישראל עצמה", הוסיפו בני שיחנו והזהירו כי גם אם הסיפוח לא יביא לטלטלה מיידית ביחסים עם ישראל, הוא יזין את הקיצונים ויחליש את המתונים בכל אזור. "מהלכי סיפוח יחזקו את מעמדן של איראן וטורקיה באזור. אם ישראל רוצה להיות שחקן מרכזי בטכנולוגיה ובביטחון האזורי, החלטה לספח ולשלול את הזכויות הפלסטיניות, לא תאפשר זאת. טורקיה מגדילה את השפעתה בסוריה ובלוב. איראן מצליחה לקדם את מטרותיה בתימן ובעיראק. הסיפוח יעניק למדינות הללו רוח גבית ויפגע במאמצים של המדינות הסוניות המתונות ליצור מציאות שונה במזרח התיכון", סיכמו הבכירים.

**המאמר פורסם בהארץ, 5 באוגוסט 2020

הפוסט מאחורי האיפוק הדיפלומטי, בירדן רואים בסיפוח כהפרת הסכם השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנוסף לכך, שחיקת היחסים המדיניים והדיפלומטיים מותירה טענות ירדניות רבות כלפי ישראל (בתחומים אזרחיים וכלכליים) בלתי פתורות. חומרה מיוחדת יש לעיכובים המתמשכים במימוש מהלכים שהוסכמו בתחום המים, החיוניים להקלת המחסור החמור בירדן. בראש הסוגיות הללו עומד פרויקט "תעלת הימים" שתוכנן לכלול מתקן התפלה גדול בעקבה. בישראל התגבשה עמדה כי אין לפרויקט היתכנות – הן מההיבט הכלכלי והן מההיבט הסביבתי – והיא הקפיאה בפועל את הטיפול בו, באופן חד-צדדי, במקום למצוא עם הירדנים חלופות שיתנו מענה לצורך הדוחק של הממלכה במקורות מים חדשים. במקביל, גם מהלכים מוסכמים לגבי הגדלת כמות המים המוזרמת מהכנרת לשימושם של הירדנים נדחים שוב ושוב, עם ובלי קשר להקפאת פרויקט תעלת הימים.

ההנהגה והציבור הירדני שותפים לתחושה מעיקה שישראל אינה מכבדת את ירדן, מתעלמת מהאינטרסים והרגישויות שלה, ופעם אחר פעם נוקטת במהלכים המעמידים אותה במצבים קשים, עד כדי סיכון יציבותה. הדוגמה הבולטת והחמורה ביותר למהלכים ישראליים מסוג זה, עבור הירדנים, הוא השיח בנושא סיפוח בקעת הירדן, הנערך בישראל תוך התעלמות מוחלטת מממלכת ירדן כצד בעל עניין חיוני בנושא זה. שיח זה החל בהתבטאויות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ערב מערכת הבחירות בספטמבר 2019 (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון לפי הדיווחים). לאחר מכן, לקראת ואחרי הפרסום של תוכנית טראמפ, הודיע נתניהו על מהלכי סיפוח מעשיים הצפויים להינקט באופן מיידי. לכך התווספו הודעות תמיכה בסיפוח הבקעה של כחול-לבן (אם כי תוך קביעה שיעשו זאת בכפוף להסכמה בינלאומית). התגובות בירדן להצהרות אלה היו קשות.

בעבר, היחסים המדיניים בין ישראל לירדן היו טובים דיים כדי לגבור על משברים רציניים, כגון ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל ב-1997 או הפיגוע שביצע חייל ירדני באי השלום בנהריים. ואולם, בשנים האחרונות, היחסים הורעו עד כדי אי-נכונות של המלך לשוחח עם ראש הממשלה. כתוצאה מהרעת היחסים, הצדדים מתקשים להתגבר אפילו על קשיים מינוריים. הידרדרות היחסים קיבלה ביטוי בולט ב-2019 בכישלון הטיפול בסוגיית המובלעות צופר ונהריים. חוזה השלום נחתם בכוונה ברורה לקיים את ההסדרים המיוחדים בשתי המובלעות למשך שנים רבות. חידוש ההסכם היה אמור להיות מהלך אוטומטי, אך על רקע היחסים המורעלים, סוגיית המובלעות הפכה לבעייה פוליטית קשה מבחינת ממשלת ירדן והמלך, והסתיימה בדחיית בקשתה של ישראל להאריך את הסכם חכירת הקרקע.

היחסים בתחום הביטחוני עומדים בניגוד חריף ליחסים בשאר התחומים. שיתוף הפעולה הביטחוני מניב יתרונות עצומים לשני הצדדים. הוא מתאפשר כיוון ששתי הממשלות זיהו את הצורך החיוני בו, והשקיעו את הרצון, המאמצים, המשאבים ותשומת הלב שנדרשו כדי לפתח אותו ולקיימו, למרות ההתפתחויות השליליות בתחומים האחרים. אולם, חשוב לקחת בחשבון כי מצב אנומלי זה, של יחסים מצוינים בתחום הביטחוני לצד יחסים מורעלים בתחומים האחרים, אינו בר-קיימא. ללא שיפור ממשי לרוחב החזית של מערכת היחסים, יהיה קושי גובר להמשיך ולקיים את מערכת היחסים הטובה גם בתחום הביטחוני.

גם בתחום הכלכלי אפשר להצביע על התפתחויות חיוביות בכמה תחומים מוגדרים המתנהלים בפרופיל ציבורי ותקשורתי נמוך, או שיש בהם אינטרס חיוני מיוחד לירדן. התחום החשוב ביותר בהקשר זה הוא יצוא הגז. תחום נוסף בו נרשמת מגמה חיובית מתמשכת, מזה קרוב לעשור, הוא סחר הטרנזיט. סחר זה מורכב בעיקרו מיבוא ישראלי מהמפרץ הפרסי המגיע לישראל דרך ירדן, בעיקר של מוצרי התעשיות הכימיות והפטרו-כימיות במפרץ, וכן יבוא מוצרי צריכה שונים מאזורי הסחר החופשי הגדולים שם. יבוא זה נרשם בנתוני הסחר הרשמיים של ישראל כיבוא מירדן ומתבטא בגידול מהיר, לכאורה, של היבוא הישראלי ממנה.

אולם, מעבר לתחומים מוגדרים אלו, מערכת היחסים המורעלת מתבטאת בחרם כמעט מוחלט, בפועל, על סחר ופעילות כלכלית ועסקית גלויה בין ירדן ואנשי עסקים ירדנים לבין ישראל וישראלים. בניכוי שני הגורמים הללו (סחר הטרנזיט ויצוא הגז מישראל), הסחר הדו-צדדי בין שתי המדינות התכווץ לממדים זעירים – יצוא ישראלי לירדן סביב 50 מיליון דולר לשנה ויבוא ישראלי מירדן עצמה בסכום אף נמוך יותר. גם נתיב הסחר מירדן דרך נמל חיפה, שיכול היה להגדיל עד מאד את היצוא החקלאי של הממלכה לשווקים באירופה, פועל בהיקף קטן בהרבה מהפוטנציאל הטמון בו. שיתוף פעולה קיים גם בתחומי התיירות, בעיקר תיירות לירדן של אזרחי ישראל הערבים, אולם גם הוא משקף רק מעט מהפוטנציאל.

למרות ההידרדרות של היחסים, ועל אף התסכול, הכעס והאכזבה בצד הירדני כלפי ישראל, ניתן לצקת תוכן מחודש ביחסים ולשקם אותם. לשתי המדינות אינטרס ברור בשיתוף פעולה. הפוטנציאל העצום, המדיני והכלכלי, של היחסים יוצר תמריצים חזקים למימושו. לאור מצב היחסים הנוכחי, שיקומם מחייב מהלך מקיף של אתחול מחדש. זאת, תוך הענקת עדיפות גבוהה ליחסים עם ירדן בסדר היום הלאומי של ישראל. יש לבנות ערוצי דיאלוג חדשים, להיות קשובים לצרכיה ותלונותיה של ירדן, להתניע מחדש פרויקטים משותפים ולהעניק עדיפות גבוהה במיוחד לתחום המים. אפשר לקדם במהירות את פרויקט מתקן התפלת המים בעקבה (ולנתק אותו מפרויקט תעלת הימים במידת הצורך), ובמקביל לנצל את שנת הגשמים הברוכה ומפלס הכנרת הגבוה כדי להאיץ את הרחבת האספקה של מים מהכנרת לירדן. מעבר לכך, ניתן לקדם תוכנית כוללת לשיתוף פעולה נרחב בתחומי המים והאנרגיה. בתחומים הללו קיימות תוכניות מפורטות, אשר הוכנו על ידי גורמים מקצועיים וניתן ליישמן במהירות.

הצלחה של מהלך אתחול יחסים מסוג זה מחייבת שיקום של האמינות הישראלית מול הירדנים מצד אחד, והימנעות ממהלכים חד-צדדיים מצד שני. ישראל צריכה להיזהר במתן הבטחות לירדן שאין ביטחון מלא ביכולת או ברצון לקיימן. הבטחות והתחייבויות ישראליות חייבות להיות מיושמות באופן קפדני ותוך מחויבות למימוש ולהמשכיות שלהן לטווח ארוך. במקביל, חשוב במיוחד להימנע ממהלכים ישראליים חד-צדדיים בסוגיית הסיפוח של בקעת הירדן וכן בסוגיות הקשורות להר הבית. שתיהן סוגיות בעלות פוטנציאל נפיץ במיוחד מבחינת השלטון הירדני והיציבות של הממלכה.

המאמר פורסם בהארץ ב-11 במרץ 2020.

הפוסט הרעילות ביחסי ישראל-ירדן תפגע בסוף גם בביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.