מלחמת "חרבות ברזל", וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה מאוד של אתגרים, שמצטברים להרבה סימני שאלה ביחס לטווח הזמן המתקדם.

מדובר ברצף, חסר תקדים למען האמת, מבחינתה של מצרים:

1. משבר כלכלי חמור שנמשך כבר מספר שנים, שהוחרף באופן משמעותי עקב המלחמה. אובדן ההכנסות מתעלת סואץ, לנוכח מהלכי החות'ים במיצרי באב אלמנדב, מהווה מכה קשה, ופתרון לא נראה באופק (למרות הצהרותיו הלוחמניות של הנשיא דונלד טראמפ). לסיוע הפיננסי החיצוני, אם ממדינות המפרץ או הסיוע האמריקאי מאז הסכם השלום, מחיר מדיני גובר ומכביד.

2. המשך המלחמה, ובדגש על רצועת עזה, וסירובה של ישראל למתווים שונים של הפסקת אש, ולא כל שכן מתווה מעשי של "היום שאחרי", מאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה של מצרים. סוגיית הטרנספר ("הריביירה האמריקאית"), שהוטלה לזירה ולמעשה עודנה שם, למרות אמירותיו של הנשיא טראמפ שלא מדובר בהגירה בכפייה, מדירים שינה מעיני המשטר בקהיר. "מקורות ערביים" עלומים דיווחו בימים האחרונים על הסכמה מצרית לכאורה לקלוט בסיני חצי מיליון פלסטינים, מה שגרר מיידית הכחשה כועסת מקהיר; וישראל מצידה כבר מקימה "מנהלת לעידוד הגירה מהרצועה".

3. המשטר החדש בסוריה, הנסמך על משנה אידיאולוגית אסלאמית-רדיקלית, מדאיג עד מאוד את המצרים, אף אם זה מגלה סימני פרגמטיות מעודדים. החשש המצרי מהתחזקותו, או שובו מחדש של האסלאם הפוליטי עמו הצליח משטר א-סיסי להתמודד בעקבות אירועי האביב הערבי, ממשי.

אין תמה על-כן, שקהיר התמהמהה ארוכות בטרם בירכה את אחמד א-שרע (מוחמד אל ג'ולאני), והשלימה עם מה שקורה כעת בדמשק. השתתפותו של א-שרע בפסגה הערבית בקהיר והפגישה עם הנשיא המצרי היו מחויבי המציאות, אולם לא הפחיתו את החששות בקהיר.

אגב, אירוח הפסגה הערבית בקהיר שיקף את מעמדה המרכזי של מצרים, אולם לא הסתיר את הפחת בו, ומעברו לכיוון המפרץ. היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה, אף אם החלטותיה התקבלו על דעתם וכלל המדינות, שיקף את המערך החדש של יחסי הכוחות בעולם הערבי.

4. החשש מן ההתפתחויות בסוריה מועצם לנוכח התחזקותה של טורקיה, ושאיפותיה לנצל את מערכת היחסים ההדוקה שלה עם א-שרע, כדי לחזק עוד יותר את מעמדה האזורי לכדי אולי "הגמוניה טורקית", שמאוד חביבה על רג'פ טאיפ ארדואן. מהלכיו בזירה הפנימית, שנועדו להבטיח לו המשך כהונה בניגוד למותר בחוקה (שאולי תשונה?) מבטיחים, כך נראה, שעידן ארדואן טרם הגיע לסיומו. קהיר משמרת את השיפור ביחסים עם אנקרה, שהושג בשנים האחרונות, אך כאמור עוקבת בדאגה אחר המדיניות הטורקית האזורית.

5. מבט מצרי דרומה ומערבה איננו מעודד, בלשון המעטה. המחלוקות עם אתיופיה (בדגש כמובן על סוגיית מי הנילוס), ההתפתחויות בסודאן, המשך הפיצול הפנימי בלוב ומעורבותם בזירה זו של שחקנים חיצוניים שאינם מקובלים על מצרים, מהווה אתגר של ממש וכאב ראש גדול.

משטר א-סיסי מתמודד אם-כן עם שורה ארוכה מאוד, כמעט חסרת תקדים, של אתגרים. לזכותה של מצרים עומדת תמיד חשיבותה העצומה ליציבות האזור ומעבר לו, ומעמדה המרכזי – המדיני, הצבאי, התרבותי – לעולם הערבי ולאזור בכלל.

אולם, וזה שונה מבעבר, האתגר מכיוונה של וושינגטון חדש ומאיים במיוחד. נכון הוא, שגם בעבר התגלעו מחלוקות ממשיות עם ארה"ב. זכורה תמיכתו, או נכונותו, של הנשיא ברק אובמה להשלים עם אתגר אסלאמי במצרים, אם יעלו "האחים המוסלמים" לשלטון, כפי שאכן קרה. א-סיסי, הצבא והמערכת הפוליטית הצליחו לחולל שינוי והשיבו את המושכות לידיהם לאחר שנה אחת של שלטון מוחמד מורסי. אולם בזמנו גם בישראל שררה חוסר שביעות רצון ממדיניות אמריקאית זו, שכאמור "תוקנה" לאחר שנה בלבד.

מה השתנה כעת? ובכן, אם מביטים על משולש היחסים ישראל-מצרים-ארה"ב התמונה המצטיירת מאוד מדאיגה מבחינתה של מצרים. לראשונה אולי היא מאותגרת על-ידי שתי הצלעות האחרות: ישראל מאיימת לדחוף את רצועת עזה לפתחה של קהיר, ואף מעבר לכך לסיני; הבית הלבן, כך נראה ובכך משוכנעים בקהיר, תומך בכך.

דבריו של סטיבן ויטקוף (בראיון הארוך והמאוד מעניין לטאקר קרלסון) ביחס למשבר הכלכלי במצרים וסימני השאלה שהעלה לגבי היכולת להכילו, מחריפים עוד יותר את התחושות בקהיר. אגב, וזה חשוב, ויטקוף התמקד אך ורק בקטאר, ובחיוב רב, כאשר דיבר ובהרחבה על ניסיונות התיווך מול רצועת עזה, מה ששב והמחיש את הפחת במעמדה של מצרים.

ומה באשר לישראל?

התחושה המדאיגה הינה, שבירושלים לא מפנימים די את מערכת הלחצים על מצרים, ואת האיום על האינטרסים החיוניים שלה, שאפשר וישליכו בהמשך הדרך על היחסים בין שתי המדינות.

כבר עתה, ולאורך כל המלחמה, שורר נתק בין המסדרונות המדיניים הבכירים – הנשיא וראש הממשלה. מערכת היחסים האינטנסיבית בין מערכות הביטחון נמשכת, כמו גם ניסיונות התיווך המצריים. אולם, וזה שונה וחמור מן העבר, דומה שבירושלים מוכנים לסכן את מערכת היחסים האסטרטגית הזו.

בין היתר, נערך בירושלים מסע הכפשה ביחס להפרות צבאיות מצריות, ושיח אודות הסכנות מהתעצמותו של הצבא המצרי. אמנם נשמעו הכחשות מקרב מערכת הביטחון בישראל ביחס להפרות, או למידת חומרתן, אולם הרושם שנוצר בציבור הרחב הינו של פחת בחשיבותו של השלום הישראלי-מצרי.

למדיניות הננקטת על-ידי הממשלה מאז ה-7 באוקטובר השלכות אזוריות משמעותיות וחמורות מאוד. ולענייננו – גם על שתי המדינות שחתמו עמנו הסכמי שלום – מצרים וירדן (ועליה בסיכום נפרד).

המאמר פורסם ב-27.3.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מצרים נמצאת במצב פגיע וזה לא טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האשמות וחששות

הדימוי הנוכחי של ישראל בתקשורת המצרית מתאפיין בשישה היבטים מרכזיים:

1. שחצנות ועיוורון אסטרטגי. התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמדינה המסתמכת יתר על המידה על עוצמתה הצבאית, מה שהוביל לעיוורון וחוסר יכולת להבין את כוונות האויב. ההסתמכות על העוצמה הצבאית גרמה גם להערכת חסר של השפעות הכיבוש הממושך על העם הפלסטיני. העובדה שמתקפת חמאס התרחשה יום לאחר 6 באוקטובר המיתולוגי העלתה מחדש את זיכרון מלחמת יום הכיפורים, שנתפשת במצרים כניצחון גדול על ישראל. העיוורון האסטרטגי הזה, לפי התקשורת המצרית, הוא שאפשר לחמאס להערים על ישראל ולהפתיעה.

2. אלימות ואכזריות מכוונת. התקשורת המצרית מתעלמת במכוון ממעשי האלימות של חמאס ומתמקדת באסונות אזרחיים, גם כאשר ישראל לא אחראית להם באופן ישיר. דוגמה בולטת היא האשמת ישראל בפגיעה המכוונת בבית החולים בעזה ב-17 באוקטובר 2023. למרות שהוכח כי האסון נגרם מרקטה של הג'יהאד האיסלאמי, התקשורת המצרית המשיכה להאשים את ישראל בטבח מכוון באזרחים חפים מפשע שחיפשו מקלט.

הביקורת מתחדדת במיוחד לאור המספר הגבוה של תינוקות, ילדים ונשים שנהרגו במהלך המלחמה. האשמות ישראל בביצוע פשעי מלחמה קיבלו חיזוק בעקבות החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג בנובמבר 2024 להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, המוצגים בתקשורת המצרית כ"שופכי דמים" (ספאח).

3. ממשלת טרור אידיאולוגי. התקשורת המצרית מציגה את ממשלת ישראל כתומכת בטרור אידיאולוגי ואינטלקטואלי נגד העם הפלסטיני. הדוגמה הבולטת ביותר היא התבטאותו של השר עמיחי אליהו שאמר כי הוא לא פוסל הטלת פצצת אטום על עזה. מעבר לגינוי החריף של משרד החוץ המצרי, הפרשנים בתקשורת הדגישו כי זהו ביטוי לטרור אידיאולוגי של שרי הממשלה. העובדה שאליהו נחשב בישראל לשר קיצוני שאינו מייצג את עמדת הממשלה אינה נתפסת כאמינה בעיני המצרים, שכן במצרים שר לא יעז להתבטא בניגוד לקו הרשמי של הממשלה.

4. מזימות נגד מצרים. לנוכח אמירות של בכירים ודיווחים בתקשורת הישראלית על אפשרות ל"גירוש כפוי" של תושבי עזה לסיני, התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמי שזוממת לפגוע בביטחון הלאומי של מצרים וביציבותה. החשש מפני גירוש פלסטינים לסיני, בין אם באופן מאורגן או עקיף, הוא אמיתי ומופיע באופן תדיר בתקשורת המצרית.

5. קולוניאליזם מתמשך. במשך שנים למדו תלמידי מצרים כי ישראל היא יציר האימפריאליזם ומשרתת אותו. התנהגותה במלחמה נתפשת כהמשך ישיר לכך. ההרס הנרחב ברצועת עזה והנוכחות הצבאית מפורשים כרצון לשוב ולהתנחל בה. דברי ראשי המתנחלים והסיקור התקשורתי מעצימים תדמית זו.

יתרה מזאת, קיימת הבנה מצרית שישראל לא תסתפק רק בשטחי הרצועה, אלא מבקשת להשתלט על אדמות ערביות נוספות, כמו החרמון הסורי ואזור החיץ שהוא חלק מהסכם הפרדת הכוחות עם סוריה מ-1974. רבים רואים בהתנהגות זו חלק מתוכנית רחבה יותר למימוש חזון "ישראל הגדולה" מהפרת ועד הנילוס.

6. התעלמות מהחוק הבינלאומי. ישראל מוצגת כמדינה הפועלת מעל לחוק ומתעלמת מדרישות המשפט הבינלאומי ההומניטרי. התעלמות זו נתפשת כהמשך ישיר להתעלמותה מיישום החלטות האו"ם הרבות בנוגע לסוגיה הפלסטינית. התקשורת המצרית מדגישה את חוסר הנכונות של ישראל לציית לנורמות ולכללים הבינלאומיים.

לא לבדה תשכון

הביקורת החריפה בתקשורת המצרית נובעת משתי סיבות עיקריות. ראשית, גישה מכוונת של המשטר המצרי, הן תחת מובארכ והן תחת סיסי, המאפשר ביקורת נגד ישראל כאמצעי לווסת לחצים. בדרך זו, המשטר מאפשר לחברה המצרית, הרואה בישראל יריבה ואף אויבת, לבטא את עמדותיה, ובמקביל מרגיע את הלחצים מצד גורמים איסלאמיים הדורשים פעולה נגד ישראל. הסיבה השנייה נעוצה בתגובה להתנהלות והצהרות של מקבלי החלטות ישראלים, המתעלמים לעיתים קרובות מרגישויות מדינות השלום.

המציאות במזרח התיכון השתנתה מהותית מאז הסכם השלום עם מצרים, ובפרט לאחר הסכמי אברהם. ישראל אינה עוד מדינה מבודדת באזור, והמלחמה הנוכחית מדגישה את נחיצות התיאום ושיתוף הפעולה עם מדינות השלום. אף שהקשרים מתנהלים בעיקר מול ההנהגה והמוסדות במדינות ערב, על ישראל להפנים כי דעת הקהל במדינות אלה היא כוח משפיע שלא ניתן להתעלם ממנו.

העוינות ההדדית שהתפתחה במהלך המלחמה המתמשכת בעזה אולי טבעית, אך על שני הצדדים מוטלת האחריות לראות מעבר למשבר הנוכחי. האתגר המשותף הוא לשמר ולחזק את יחסי השלום ואת התמיכה בהם בקרב שתי החברות, תוך גילוי רגישות והבנה הדדית גם – ואולי בעיקר – בתקופות של מתיחות.

המאמר פורסם ב-2.2.25 באתר הארץ.

הפוסט שלום קר מתקרר: המלחמה בעזה מערערת את היחסים בין ישראל למצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ועידת קמפ דייוויד, אותה יזם, הייתה פרויקט אישי שלו. קרטר פעל בהתמדה ובנחישות, נע בין חדרי המשלחות, הציע פשרות, ולחץ להגיע להסכם ההיסטורי בין ישראל ומצרים – המדינה שהייתה אז מנהיגת העולם הערבי.

כבר אז הבין קרטר שפתרון אמיתי לסכסוך חייב לכלול את הסוגיה הפלסטינית, ודחף להכרה ישראלית באוטונומיה פלסטינית כחלק מההסכם, הכרה שבסופו של דבר הגיעה רק בהסכמי אוסלו 15 שנה מאוחר יותר.

המחויבות של קרטר לקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשיכה ללוות אותו לאורך עשרות השנים מאז עזב את הבית הלבן ב-1980. רבים בישראל לא קיבלו בברכה את הביקורת שלו על מדיניות ההתנחלויות ושימור הכיבוש. ביקורת נוקבת, אך כזו שנבעה מדאגה כנה ורצון אמיתי לקדם את השלום.

בספרו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" (Palestine: Peace, Not Apartheid), שפורסם ב-2006, ביטא קרטר גישה שלא הייתה פשוטה לעיכול, אך שיקפה הבנה עמוקה של המציאות כאן. קרטר הציב משוואה שמאז הפנימו כאן רבים: ללא שלום, הופך הכיבוש את ישראל למדינת אפרטהייד, שבה מתקיימות שתי מערכות חוק שונות לאנשים החיים באותו שטח.

באוקטובר 2010, הגיע להפגנה השבועית בשיח' ג'ראח בירושלים נגד השתלטות עמותות המתנחלים על בתים בשכונה, ואמר בצדק  למפגינים: "אינני חושב שניתן לטעון שהריסת בתים או הפקעה של בית שבו חיה משפחה במשך מספר דורות היא מעשה צודק או הגון או שוחר שלום".

קרטר היה ככל הנראה הנשיא הפרוגרסיבי ביותר שידעה ארצות הברית, תפיסת עולם שבגינה גם הרגיש מחויבות עמוקה לישראל, מחויבות שגרמה לו לעשות מאמצי על לקדם כאן פתרונות של שלום ולמנוע מישראל להידרדר למציאות של אפרטהייד. הוא היה אוונגליסט שונה מאלו שהשתלטו על המפלגה הרפובליקאית וחושבים שמלחמה תביא גאולה, הוא האמין שדווקא השלום הוא הגאולה.

לעיתים הפגין נאיביות, שגרמה לו להאמין כי בכוחה של דיפלומטיה בלבד לשנות תפיסות בסיסיות של ארגונים כמו חמאס – הנחה שהוכחה כמוטעית. גם בהקשר האיראני נכשל לצפות את השלכות המהפכה החומייניסטית ולאחר מכן לחלץ את האמריקאים שהיו בשבי.

עם זאת, האמונה של קרטר בדיפלומטיה ככלי לפתרון סכסוכים לא הייתה מוטעית. דיפלומטיה אכן זקוקה לעיתים לתמיכה בכלים צבאיים וכוחניים, אך בסופו של דבר, אין לה חלופה. הישגו הגדול ביותר – הסכם השלום עם מצרים – הוא לא רק ההוכחה לעוצמתה של הדיפלומטיה, אלא גם המתנה הגדולה ביותר שנתן קרטר לכולנו: הסכם שפתח את הדלת להשתלבותה של ישראל באזור ולהסכמים הנוספים שבאו אחריו.

טוב היו עושים מנהיגינו לאורך השנים אם במקום להתנצח עם קרטר, היו מנסים להקשיב לו יותר. להקשיב לאזהרותיו לגבי השלכות הכיבוש על מעמדה המוסרי והבינלאומי של ישראל, ולתפיסתו שפתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להבטיח – הן את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והן את זכויותיהם של הפלסטינים.

ג'ימי קרטר נפטר בשיבה טובה כמעט 45 שנים לאחר שעזב את הבית הלבן. אך דווקא עכשיו, המפלגה הדמוקרטית, שכמו רבים בארצות הברית התקשתה לעכל אותו ואת תפיסותיו בתקופת נשיאותו, מאמצת יותר מתמיד את ערכיו האידיאולוגיים, כמו גם את תפיסותיו ביחס לסכסוך.

גם אחרי מותו, ראוי שנשכיל להקשיב למורשתו של ג'ימי קרטר ביחס לאזורנו. מורשת, שבבסיסה התזכורת כי מדינת ישראל צריכה לבחור את עתידה: להיות מדינת אפרטהייד, או להישאר דמוקרטיה וביתו הלאומי הבטוח והמשגשג של העם היהודי.

המאמר פורסם ב-6.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט ג'ימי קרטר – לעולם נהיה חייבים לך את השלום עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתחילת מאי 2024 פרסם עיתון אל-אהראם שמצרים סיפקה עשרת אלפים מפגשי סיוע פסיכולוגי לפצועים פלסטינים מאז תחילת המלחמה בעזה. לכאורה, ידיעה שולית, אולם זהו חלק ממאמץ תקשורתי והסברתי שנועד להפגין את מחויבותה ומעורבותה של מצרים מתוך מטרה לסייע לפלסטינים במצוקתם.

מאז תחילת המלחמה מצרים נמצאת בעין הסערה: היא סמוכה גיאוגרפית לעזה ולה גבול משותף עימה מאז ההתנתקות של ישראל ב-2005; היא חוששת מזליגה, בריחה או גירוש של פלסטינים מעזה לסיני, שיהוו איום ביטחוני ואנושי במדינה מרובת אוכלוסין וענייה, שרק לא מזמן הצליחה להתגבר על האיום של תאי דאעש בקרב הבדואים בסיני. יש לציין כי מצרים מארחת בשטחה כבר כחצי מיליון פליטים, בעיקר מסודאן וסוריה.

לכך נוספות בעיות כלכליות, שנובעות מירידה דרמטית בהכנסות מתעבורה ימית בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים במיצרי באב אל-מנדב, ירידה בתיירות, ירידה בהכנסות מגז, התרחבות מעגל העוני בגלל עליות מחירים ועוד.

סיומה של המלחמה הוא אפוא אינטרס מצרי ראשון במעלה, אך המלחמה מהווה גם הזדמנות למשטר א-סיסי להחזיר את מצרים למה שהוא רואה כמקומה הטבעי בעולם הערבי – הנהגה. ואכן, מאז תחילת המלחמה, מצרים, לצידה של קטאר, מובילות את התיווך בין ישראל וחמאס. למעשה, מצרים תיווכה בכל המלחמות והמשברים הקודמים שהיו בין ישראל וחמאס מאז 2007, אולם דומה כי המעורבות הנוכחית עולה על קודמותיה.

למצרים יש כמה נכסים שהיא מפעילה בתיווך: ראשית, הקשר הישיר שהיא מקיימת עם שני הצדדים בסכסוך – ישראל וחמאס – מאפשר לה להעביר מסרים בצורה מהירה ואמינה; שנית, למודיעין הכללי המצרי קשרים עם מנהיגי חמאס; ולבסוף, קשריה של מצרים עם ממשל ביידן, המעצמה החשובה בהקשר לסכסוך הנוכחי, מהווה נכס נוסף. החיסרון העיקרי הוא היעדר מנוף פיננסי-כלכלי, אולם כאן נכנסת קטאר לתמונה. למעשה, לקטאר יש מנופים דומים – מנהיגות חמאס חו"ל יושבת בדוחה והקשר לארצות הברית – אולם העובדה שמצרים אינה מזוהה עם חמאס, כמו קטאר, הופך אותה למתווכת אמינה יותר בעיני ישראל וארצות הברית. יתרה מזו, האינטרס המצרי חופף לאינטרס הישראלי בכל הנוגע לחיסולו או לגימודו של חמאס, אך בעוד מצרים הייתה רוצה לראות בחזרתה של רשות פלסטינית משודרגת לעזה, ישראל, נכון לעכשיו, מסרבת.

המעורבות המצרית אינה מוגבלת רק לתיווך. היא מהווה שחקן מרכזי בכל הנוגע למעבר סיוע הומניטרי לעזה דרך מעבר רפיח – אם סיוע ישיר או סיוע זר שמגיע לנמל אל-עריש ולשדות תעופה. התקשורת המצרית מדווחת באדיקות על מספר משאיות הסיוע, וזאת כדי להדגיש את מידת המעורבות המצרית בהקלת המצוקה ההומניטרית בעזה. נוסף לכך, פצועים מעזה מגיעים לבתי חולים בקהיר, אם כי לא במספרים גדולים.

המדיניות המצרית פועלת להביא לסיומה של המלחמה, שתביא רגיעה לעזה, תסיר את האיום של כניסת פליטים פלסטינים ותביא להתייצבות כלכלית, אבל על הדרך מצרים מקווה להשיג לפחות שני דיווידנדים מדיניים: האחד, חיזוק מעמדה אצל ממשל ביידן כבעלת ברית חשובה ואמינה. למהלך זה חשיבות מיוחדת לקראת האפשרות המסתמנת של חתימה על הסכם הגנה בין ארצות הברית לערב הסעודית, שעשוי להפוך אותה לבעלת הברית האמריקנית החשובה ביותר. מהלך כזה גם עשוי להוריד את ארצות הברית "מהגב" של מצרים בכל הנוגע לביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשל א-סיסי במצרים.

הדיווידנד השני מתקשר למקומה של מצרים בעולם הערבי. בעשורים האחרונים מתחולל תהליך ירידה ניכר בתפקידה. קצב ריבוי האוכלוסין, לצד מיעוט משאבי נפט (למעט גז), כמו גם השלכות "האביב הערבי", הביאו להתמקדות בענייני פנים. מדינות נפט וגז עשירות במפרץ – בעיקר ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטאר – הפכו למדינות מובילות.

הובלה בעולם הערבי מתקשרת גם ליכולת ליזום מהלכים מדיניים ולתווך בסכסוכים אזוריים. חשיבות מיוחדת יש ליוזמות מדיניות ולמהלכי תיווך בסוגיה הפלסטינית, בשל חשיבותה בפוליטיקה הערבית, המחזקת גם את הלגיטימציה של מנהיגים. בשעה שהאמירויות מתמקדת בסיוע הומניטרי, ערב הסעודית עסוקה בקידום הסכם הגנה עם ארצות הברית ואולי נורמליזציה עם ישראל, מצרים שקועה בתיווך.

מצרים הגישה לצדדים לפחות שתי הצעות לסיום המלחמה – האחת בדצמבר 2023 והשנייה באפריל 2024. היא השליכה את יהבה על העסקה האחרונה, אולם נראה כי חמאס שינה את ההצעה כך שתהלום את תנאיו, אולם מצרים – כנראה משיקולי פנים – החליטה לא לשבור את הכלים עם חמאס, אלא לנסות ולכופף את ישראל באמצעות הפסקה או עיכוב משלוחי הסיוע ההומניטרי דרך מעבר רפיח הנשלט על ידי ישראל מצידו הפלסטיני, בשיגור איום על אפשרות להורדת דרג היחסים בין המדינות ו/או החזרת השגריר וכן הבעת תמיכה בתביעת דרום אפריקה שהוגשה לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג על רצח עם בעזה.

באופן פרדוקסלי, מצרים נמצאת במצב שהיא תרוויח כמעט בכל מקרה: אם כיבוש רפיח באמת ייעצר ותהיה עסקה, היא תהיה במידה רבה רשומה על שמו של א-סיסי ותביא למצרים יוקרה; ואם ישראל בכל זאת תפעל ברפיח ותצליח להביא למיגור חמאס – הרי שגם זו מטרה רצויה, גם אם חסויה. הבעיה היא אם לא זה ולא זה יקרו.

יחסי ישראל-מצרים הצליחו עד כה להתגבר על המכשולים והמהמורות – והן היו רבות – אולם דומה כי עתה הגיע שעת האמת. מבחינת מצרים, הפעולה ברפיח עלולה להבריח פלסטינים לשטחה ולהעמיד אותה בביקורת קשה בדעת הקהל המצרית והערבית. כישלון ההצעה המצרית לתיווך גם פוגם במאמציה להוביל את הפתרון הערבי. הפעולה הישראלית ברפיח עלולה אפוא להתגלות כ"דיונה" אחת רחוקה מדי ביחסי ישראל-מצרים.

המאמר פורסם ב-25.5.24 ב-N12.

הפוסט פעולת ישראל ברפיח משבשת למצרים את התוכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה, יש לישראל ולמצרים אינטרסים אסטרטגיים משותפים לא מבוטלים: ראשית, הרצון להביס את חמאס או לכל הפחות לנטרל באופן ניכר את כוחו מבחינה צבאית ופוליטית. אף שאינה יכולה להודות בכך פומבית, מצרים רואה בחמאס נצר של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק ונרדפים על ידי א-סיסי. שנית, שתי המדינות מעוניינות להחזיר את היציבות לרצועת עזה ולאזור כולו. מצרים נפגעה במיוחד מבחינה כלכלית בעקבות ירידה חדה בהיקף התיירות, לצד ירידה דרסטית בדמי מעבר אוניות בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף. ולבסוף, אינטרס משותף להוכיח לכל המרחב הערבי כי תמיכה בציר השיעי משמעה כאוס. ישראל ומצרים מעוניינות בכינון "סדר אזורי-סוני חדש" בהנהגת ארצות הברית, שיגמד את כוחה של איראן ושלוחיה.

אולם, בין ישראל ומצרים יש גם כמה ניגודי אינטרסים: מבחינת המצרים, שליטה ישראלית בציר פילדלפי תוך "עידוד הגירת עזתים למצרים", כפי שדורשים לא מעט פוליטיקאים ישראלים, היא "קו אדום". גם בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי", שתי המדינות חלוקות: בעוד מצרים תומכת בהחזרת רשות פלסטינית "משודרגת" כגורם שלטוני בעזה, ישראל הביעה התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית בכל מתכונת שהיא, הצהירה שצה"ל לא ישלוט ברצועת עזה, אך גם לא הבהירה מי כן. הסוגייה השלישית היא עתידה של הגדה המערבית: האם הרש"פ תשודרג ל"מדינה" בגבולות כאלו או אחרים? בעוד מצרים, מדינות ערב, ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית תומכות באיחוד הגדה עם רצועת עזה והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת רש"פ משודרגת, ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. ניגודי אינטרסים אלה, נכון לעכשיו, אינם מאיימים על יציבות היחסים.

הסוגייה החשובה ביותר בין שתי המדינות כעת היא רפיח וציר פילדלפי. על מנת למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ישראל חייבת להילחם בגדודי חמאס ברפיח ולשלוט על ציר פילדלפי כדי לחסום את מנהרות ההברחות. מצרים, מצידה, מעוניינת במימוש עסקת החטופים ועצירת המלחמה, לפחות מבחינה זמנית, כדי להרחיק את תרחיש האימים של נהירת פליטים פלסטינים מרפיח לסיני. לשם כך היא מארחת פגישה חשובה בקהיר, וישראל משתתפת בה. ישראל אינה מוכנה לחתום על עסקה בכל מחיר. לכן, מבחינת מצרים, מבצע צבאי-ישראלי ברפיח בעקבות כישלון המשא ומתן על עסקה הינה אפשרות ריאלית מאיימת.

בינתיים, מצרים מנסה לפתור את הפלונטר בהצגת איום לשני הצדדים: חמאס אוים שישראל תתקוף את רפיח אם הארגון לא ייענה לעסקה תוך שבועיים. באיום זה חבויה, לכאורה, הסכמה מוקדמת לתקיפה של ישראל ברפיח אם תיכשל העסקה – כישלון שייפול על ראשי חמאס, שהרי לא סביר שאורכת הזמן ניתנה ללא תיאום עם ישראל. כמה שעות מאוחר יותר, מצרים הזהירה את ישראל מפני "השלכות הרות אסון" של פעולה צבאית ברפיח. בד בבד, שר החוץ סאמח שוכרי השמיע צפירת הרגעה לגבי המשך הסכם השלום ורמז על קיומו של תיאום בין שני הצדדים.

מבחינת ישראל, פעולה צבאית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה ליצור שתי בעיות: האחת, מוסרית, מול כ-1.3 מיליון פליטים עזתים שייאלצו שוב להגר ולמצוא מקלט חדש; והשנייה, פוליטית וצבאית, מול מצרים במידה והמוני פליטים פלסטינים ינסו לפרוץ את הגדר ולמצוא מקלט בסיני. אף כי מצרים מחזקת ומעבה את הגדר לאחרונה, קשה לשלוט בהמון משולהב המחפש אחר מקלט. במקרה כזה, מצרים תהיה לכודה בדילמה של לירות על המסתננים – ולהיות מואשמת בהפקרה ובבגידה בפלסטינים – או לאפשר את כניסתם, אך במחיר האשמת ישראל ומשבר ביחסים שעלול להוביל להחזרת השגריר ואולי אף לקרע עמוק יותר.

ישראל יכולה להשיג הישגים נוספים מול מצרים באמצעות רתימת סיוע של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב לכלכלה המצרית. בהקשר זה עולה הדוגמה של מלחמת המפרץ ב-1991 בעקבות פלישתה של עיראק לכווית, כאשר בתמורה להצטרפות מצרים למלחמה נגד עיראק נמחקו לה חובות בסך כ-20 מיליארד דולר, ועל חלק מהן היא קיבלה פריסה נדיבה. מצרים נמצאת במצב כלכלי קשה שהוחרף עוד בעקבות המלחמה. סיוע בין-לאומי עשוי למתן את עמדתה בסוגיות ביטחוניות שונות מול ישראל.

בשורה התחתונה, פעולה צבאית ישראלית ברפיח נחוצה למיגור חמאס, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. כדי להימנע מכך דרוש תכנון מדוקדק לגבי העברה בטוחה של הפליטים תוך תיאום הדוק בין שתי המדינות, אך גם זה לא בהכרח יבטיח שתרחיש האימים לא יתממש. עסקת חטופים עשויה לעצור לעת עתה את המבצע הצבאי ברפיח ולהרגיע את מצרים, אך שאלת מיגור גדודי חמאס וסתימת מנהרות ההברחות תיוותר בעינה ותדרוש מענה בשלב מאוחר יותר.

המאמר פורסם ב-n12 ב-13 לפברואר.

הפוסט פעולה צבאית ישראלית ברפיח עלולה לסכן את היחסים עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנת הכספית הקודמת שהסתיימה ביוני 2023 הכנסות מצרים מהתעלה הסתכמו בלא פחות מ-8.76 מיליארד ד'. מאז ראשית שנת 2024, הכנסות מצרים מתשלומי המעבר של אוניות בתעלה ירדו בין 40% ל-50%. כל עוד תימשכנה התקפות החו'תים, חברות ספנות רבות ימשיכו להימנע ממעבר בתעלת סואץ, זאת לצד העלאת תעריבי הביטוח של אלו שבחרו להמשיך ולשוט דרך התעלה.

גם התיירות המצרית סובלת מירידה חדה בהכנסות. מי ירצה לנפוש בסיני, כאשר טילים וכטב"מים חות'ים עפים מעליו בדרך לישראל? בשנת הכספים 2022-2023 הכניס סקטור התיירות סכום שיא של 13.63 מיליארד ד'. בשלב הזה קשה לאמוד את הנזק שנגרם לתיירות המצרית, אבל לפי כל ההערכות מדובר בירידה דרמטית, אשר תימשך כל עוד המלחמה נמשכת. תעשיית התיירות בסיני מפרנסת מאוד אלפי מצרים, כך ששיתוקה שוב, שלוש שנים בלבד לאחר משבר הקורונה, עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.

הפגיעה בתעלת סואץ ובתיירות מקטינה את הכנסות מטבע החוץ, דבר שמשפיע על שער הלירה המצרית שעומד כיום על 31 לירות לדולר וצפוי לרדת לכדי קרוב ל-40 לירות לדולר בסוף השנה הנוכחית. אינפלציה גבוהה משמעה עלייה חדה ביוקר המחייה שכן ממשלת מצרים איננה מסוגלת לספוג עלייה זו באמצעות סבסוד מוצרי יסוד, כך שרמת החיים של אזרחי מצרים שממילא נמצאת בנסיגה בשנים האחרונות תספוג עוד ירידה.

מרכיב מרכזי נוסף בהכנסות מט"ח הוא העברות הכספים של מיליוני עובדים מצרים בחו"ל. במהלך שישה החודשים הראשונים של 2023 העברות העובדים ירדו ב-23%, מ-$15.6 מיליארד ד' ל-$12 מיליארד ד'. הסיבה העיקרית לכך היא הציפייה לפיחות בשער הלירה המצרית, וזאת משום שמחיר הדולר הרשמי נמוך הרבה ממחירו בשוק השחור.

המשבר הנוכחי בעקבות המלחמה בעזה מגיע לאחר שני משברים גדולים שהשפיעו על העולם ועל מצרים בפרט: מגפת הקורונה ופלישת רוסיה לאוקראינה. העובדה שמצרים היא היבואנית הגדולה ביותר בעולם של חיטה – 80% מיבוא החיטה מגיע מאוקראינה ורוסיה – הביאה לעלייה משמעותית באינפלציה ובמחירים. ביוני 2023 האינפלציה הגיעה לשיא שנתי של 36.8%, כאשר מחירי המזון והמשקאות עלו ב-65%. במצב שבו בערך שליש מהאוכלוסייה (מתוך 110 מיליון) חי מתחת לקו העוני (שמוגדר על ידי האו"ם 2.15 דולר ליום) לעליית מחירים כזאת עלולות להיות השלכות פוליטיות וחברתיות. צריך לזכור, כי מהפכת ינואר 2011 נגרמה במידה רבה בגלל המשבר העולמי של 2008 ועליות המחירים שבאו בעקבותיו.

המצב הכלכלי העגום עלול גם להגדיל את שיעור האבטלה. ירידה חדה בפעילות תעשיית התיירות בסיני בפרט ובמצרים בכלל, לצד אינפלציה גואה עקב פיחות מתמשך בשער הלירה המצרית עשויים להביא לגידול בשיעור האבטלה. אבטלת צעירים הייתה גם היא אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מחאות האביב הערבי ב-2011.

יחסי ישראל-מצרים עלו לכותרות וזאת בשל דיווחים על נתק בין ההנהגות וכן קיומה של מתיחות על רקע חילוקי דעות בכל הנוגע לשלטון בעזה ביום שאחרי, רצון ישראלי להשתלט מחדש על ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חשש מצרי מגירוש פלסטינים מעזה על ידי ישראל ועוד. אולם התקפות החות'ים מתימן יצרו אתגר לא פחות חמור המאיים על כלכלת מצרים. למעשה, מצרים סובלת מבחינה כלכלית יותר מאשר כל מדינה ערבית אחרת, כולל ירדן. ישראל צריכה אפוא לקחת בחשבון ששיקוליה של מצרים במלחמה בעזה אינם נגזרים רק מהמצב הצבאי והפוליטי, אלא גם מהמצב הכלכלי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-29 לינואר.

הפוסט היחסים בסכנה? נוכח המלחמה בעזה, הכלכלה במצרים על סף קריסה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החשש המצרי מפני נהירת אלפי פלסטינים לסיני מדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות שחוזרים שוב ושוב על התנגדותם המוחלטת. אפילו שר החוץ הסיני, שביקר ב-14 בינואר במצרים, גויס להבעת התנגדות וגינוי. הצהרות לא אחראיות ומיותרות של אישים ישראלים בראשית המלחמה הגבירו את החשש המצרי מקיומה של תוכנית חשאית של ישראל לגירוש פלסטינים מעזה.

ההתנגדות המצרית נובעת משלוש סיבות עיקריות: חשש מכניסת אלמנטים טרוריסטים של חמאס במסווה אזרחי; רעיונות לסיפוח טריטוריה מצרית לעזה בעקבות יציאת פלסטינים; והאשמה ערבית כי בכך היא מסייעת לישראל להעלים את הבעיה הפלסטינית.

הסוגייה השנייה היא הסיוע ההומניטרי לעזה. התקשורת המצרית מרבה לדווח על מספר המשאיות וכמויות הציוד המועברות מדי יום ביומו, וזאת מתוך מטרה להפגין את מסירותה של מצרים לעניין הפלסטיני. ואולם, כאשר התקשורת המצרית מצטטת הצהרות ישראלית שמשתמעת מהן ביקורת כך שמצרים אינה מאפשרת – או מקשה – על הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, הרי התגובות בתקשורת המצרית קשות.

 ולבסוף, בימים האחרונים עלתה על הפרק סוגיית השליטה בציר פילדלפי, וזאת לאחר שנתניהו הצהיר שהציר "חייב להיות בידינו". הציר פונה על ידי ישראל במסגרת ההתנתקות מעזה ב-2005.

ההחלטה לפנות את הציר הייתה קונטרוברסלית והיא התקבלה, במידה רבה, על ידי שר הביטחון מופז ללא התייעצות עם הרמטכ"ל יעלון והצבא. החלטת ישראל לצאת מהציר התקבלה בהפתעה מוחלטת על ידי מצרים, אולם היא ניסתה לגזור דיווידנדים על ידי תיקון הסכם השלום והכנסת אלפי חיילים לשמירה על הגבול.

בסופו של דבר, עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, הוביל לחתימת הסכם להכנסת 750 חיילים של משמר הגבול (בניגוד ל-650 שוטרים שהיו מותרים על פי הסכם השלום). תפקידם היה לשמור על הגבול לאורך ציר פילדלפי.

לאחר השתלטות חמאס על עזה בקיץ 2007 גברו ההברחות דרך המנהרות שנבנו מתחת לציר. ישראל התלוננה אצל המצרים, ולעיתים אף העבירה מידע מדויק, אולם המצרים לא מיהרו לפעול.

ישראל פנתה אפוא לארצות הברית שתפעיל מצידה לחץ, אולם הבעיה לא נפתרה בצורה משביעת רצון. באחד ממסמכי ויקיליקס, ראש השב"כ דיסקין מצוטט כמי שאמר ב-2008 בנבואה שהקדימה את זמנה, כי במוקדם או במאוחר ישראל תיאלץ להיכנס לעזה כדי לפרק את יכולות הטרור של חמאס, להשתלט על החלק הדרומי ולשים קץ להברחות.

למעשה, רק לאחר שלושה סבבים צבאיים של צה"ל נגד חמאס ("עופרת יצוקה", 2009; "עמוד ענן", 2012; ו"צוק איתן", 2014) החל הנשיא סיסי לטפל יותר ברצינות בסוגיית המנהרות, אולם ככל הנראה הוא לא פתר אותה בצורה הרמטית, כפי שמוכיחות כמויות הנשק והתחמושת שהתגלו אצל חמאס במהלך המלחמה.

אין ספק שבעקבות המלחמה המצרים מוטרדים אף הם מסוגיית המנהרות. אי לכך, סביר להניח כי יהיה להם אינטרס לשתף פעולה עם ישראל במניעת הברחות. מקורות שונים מדווחים כי מאחורי הקלעים מתנהלות שיחות בין ישראל, מצרים וארצות הברית.

אולם הבעיה העיקרית טמונה בכך שמצרים לא יכולה להצטייר בדעת הקהל המצרית כמי שנסוגה או וויתרה לישראל, במיוחד לאחר שהשליטה הועברה אליה ב-2005 בהסכם מסודר. חבר פרלמנט מצרי כבר ראה בדברי נתניהו "התקפה בוטה על הסכם השלום".

השלום הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל ומצרים. לשתי המדינות, כפי שנכתב במסמך ויקיליקס עוד ב-2009, "יש אויב משותף: חמאס". למרות קיומה של דעת קהל עוינת כלפי ישראל ולעיתים הצהרות מדיניות מתלהמות, סיסי הצליח להוביל מדיניות מתונה ומפוכחת מול ישראל, שאף נמנעה מהחזרת השגריר, כפי שנעשה במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה.

ולכן, ישראל צריכה להיות קשובה לסוגיות רגישות במדיניות המצרית ולהימנע מהצהרות שעלולות להיות מנוצלות נגדה בתקשורת המצרית. שאלת השליטה בפילדלפי צריכה להיפתר בהסכמה, בהבנה – ובעיקר בשקט – בין ישראל, מצרים וארצות הברית.

המאמר פורסם במעריב ב-15 בינואר

הפוסט חשש מנהירת פלסטינים: האתגרים שעומדים בפני יחסי ישראל-מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנתונים הכלכליים של שכנתנו מדרום מדאיגים ביותר. החוב הלאומי עומד על יותר מ־220 מיליארד דולר, מתוכו כ־155 מיליארד חוב חיצוני; מחצית מתקציב המדינה מיועדת להחזרת חובות; והלירה המצרית איבדה קרוב למחצית מערכה ושערה עומד סביב 30־32 לירה לדולר. מצרים נשענת באופן מסורתי על הלוואות מקרן המטבע ועל תמיכה מצד מדינות המפרץ בדגש על סעודיה והאמירויות. אלו האחרונות ניתנות באמצעות הפקדות מסיביות במצרים, שמשפרות את מאזן התשלומים וקופת המדינה, ובמתן ערבויות להלוואות ממוסדות בינלאומיים.

התמיכה מבוססת על חשיבותה העצומה של מצרים ליציבות האזורית, ועל כך שמשטרו של עבד אל־פתאח א־סיסי ניצב איתן מול האסלאם הפוליטי.האינטרסים הללו עומדים בעינם גם כעת. למרות זאת, לאחרונה ניתן לחוש ברמזים שמא חל שינוי בגישתן של מדינות המפרץ. שר האוצר הסעודי אמר במהלך הכינוס הכלכלי בדאבוס כי בעבר נהגו לסייע באמצעות מענקים והפקדות ללא תנאים, אולם כעת עובדים עם מוסדות מימון בינלאומיים, שברצונם לראות רפורמות. סימנים מדאיגים נוספים התעוררו לנוכח היעדרן של סעודיה וכווית מכינוס חירום שאיחוד האמירויות יזמה במחצית ינואר, שנועד לבחון דרכים לסייע למצרים ולירדן.

פרשנויות נוספות נתנו ביטוי נוקב ומדאיג למשבר הכלכלי במצרים. ד”ר ח’ליל אל־ענאני, במאמר שכותרתו “האם מנהיגי מדינות המפרץ נוטשים את מצרים?”, עמד על האינטרסים של מדינות המפרץ לתמוך בממשל המצרי, אולם תהה שמא אלו מפקפקים ביכולתו של א־סיסי להתמודד עם המצב. בנוסף מנה את הפרויקטים הגרנדיוזיים שהוא מוביל, כבנייתה של עיר הבירה המנהלית החדשה, ואת השליטה המעמיקה של הצבא במשק המצרי.

כותרת נוספת נוסח זו באתר הלבנוני DARAJ תהתה אם “ההיסטוריה חוזרת על עצמה” ואף השוותה בין חובותיה של מצרים בתקופתו של א־סיסי לאלו של החד’יב אסמעיל (!), ששלט במצרים במאה ה־19 והותיר חובות כבדים שהגבירו עד מאוד את התלות באימפריה הבריטית (השוואה היסטורית לא מחמיאה, עם קונוטציות בעייתיות).

יש להבין את נימות הביקורת כמעין קריאות השכמה לנחיצותן של רפורמות מתבקשות. אומנם שוררת דאגה מפני השלכות בעייתיות על הזירה הפנימית, אולם נראה שהציפייה להתנהלות שונה מצד הממשל המצרי מתחזקת.

באשר לישראל, מדובר באינטרס אסטרטגי מן המעלה הראשונה להבטיח יציבות במצרים ואת המשכה של מדיניות מצרית אחראית שמובילה אסטרטגיה אזורית משותפת מול האיומים הקיימים. בשנים האחרונות, מפגש האינטרסים האסטרטגיים בין שתי המדינות העמיק מאוד. כך גם האמון בין ההנהגות ללא קשר לזהות הממשלה. אלו באים לידי ביטוי מול רצועת עזה, במזרח הים התיכון ומול מדיניות החוץ האגרסיבית של טהרן.

ישראל חייבת לוודא מול הזירה האזורית והבינלאומית שחשיבות השמירה על היציבות במצרים תיוותר בעינה. שיתוף הפעולה בתחום האנרגיה, וייצוא הגז הישראלי למצרים שמהווה את אחד הערוצים העיקריים להכנסות עבור הקופה המצרית, חשובים מתמיד בנסיבות הנוכחיות.

אומנם אין ביכולתה של ישראל להשפיע על אופן ההתנהלות המצרית בביתה פנימה. אולם בירושלים חייבים לנהל מדיניות חוץ אחראית, שאינה מלבה הסלמה אזורית, בעיקר בזירה הפלסטינית, שבה מצרים, וירדן, ממלאות תפקיד חשוב ביותר. יעידו על כך פגישותיהם של ראשי המודיעין, המצרי והירדני, עם אבו מאזן במקביל לביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי באזור.

המאמר פורסם ב"YNET", ב-5 בפברואר 2023.

הפוסט ישראל חייבת לוודא שחשיבות השמירה על היציבות במצרים תיוותר בעינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.