באמצע המלחמה עם עזה, צבא מרוקו רכש מערכות נשק מאלביט ומהתעשייה האווירית ואירח תרגיל צבאי משותף עם חיילי צה"ל. בישראל מקווים שמערכת היחסים הזאת תוביל להרחבת שיתוף הפעולה עם מדינות ערב נוספות. עם זאת, המלחמה מעיבה על הקשר בין המדינות.

קראו את הראיון המלא

הפוסט הקשר הביטחוני עם מרוקו – עינת לוי בראיון ל"דה מרקר", יוני 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין ההילולות שהתקיימו ניתן לציין את הילולת רבי יצחק אבוחצירה, שהתקיימה בינואר באזור טולאל בדרום מזרח מרוקו ומשכה אליה עשרות מבקרים. במאי התקיימה במכנאס "הילולת ההילולות" לכבוד עשרה צדיקים, ביניהם רבי דוד (דאוד) בוסידאן, המלאך רבי רפאל ברדוגו, רבי דוד חשין, רבי חיים משאש ואחרים. ביולי התקיימה במקביל גם במרוקו וגם בישראל הילולת הצדיק רבי דוד הלוי דראע. היו גם הילולות שלא יצאו לפועל כמו זו של הצדיק רבי דוד ומשה, שתוכננה להיערך באוקטובר, והילולת רבי דוד בן ברוך באזור תרודאנט. אך האמונה דחפה למציאת פתרונות חלופיים, וההילולות התקיימו במתכונת צנועה יותר בבתי הכנסת או בבתיהם של יהודי מרוקו שהתנדבו לארח את הבאים מרחוק.

זו לא הפעם הראשונה שהמרכיב האמוני מתגלה כאחד מעמודי התווך בקשר שבין ישראל ומרוקו. עוד בשנות התשעים, לאחר ששתי המדינות כוננו לראשונה יחסים רשמיים, הציג המלך חסן השני טיעון דתי-אמוני כדי להסביר את מדיניות הדלת הפתוחה שמרוקו אפשרה לתיירות מישראל. בריאיון שהעניק לטלוויזיה הישראלית באוקטובר 1994 הסביר המלך חסן השני שמרוקו אינה מונעת "מאף אחד מלבקר את קברות אבותיו או את אחיו או דודו, ואנו תמיד פתחנו את דלתותינו לפני יוצאי מרוקו". חשיבות ערך אחדות המשפחה בדת האסלאם באה לידי ביטוי כשציין בהמשך דבריו ש"הקשר עם המשפחה הוא אחת החובות באסלאם ולא ייתכן שאקטע את הקשר המשפחתי בין אנשים, שכן הנביא עליו השלום ציווה על הקשר המשפחתי. והנביא הוא אדוני."

התרגום של מטרות ושל יעדים מדיניים לשפה של אמונה אינו דבר חדש במרוקו, וכך גם במקומות אחרים במזרח התיכון. בעשורים האחרונים אימצה מרוקו פרקטיקות של דיפלומטיה בין־דתית ודיפלומטיה מבוססת אמונה. הכוונה לדיפלומטיה הכוללת מעורבות של מנהיגים ושל סמלים דתיים, מוסדות ואידאולוגיות בפרקטיקה של יחסים בין־לאומיים. דרך התייחסות להיבטים הדתיים והתבססות על ערכים משותפים, פרקטיקה זו שואפת לפרק סטריאוטיפים, להפחית חיכוכים בין־קהילתיים וליצור חזית מאוחדת נגד אלימות וקיצוניות, וכך לבנות יחסים הרמוניים בין תרבויות ובין קבוצות דת שונות. דיפלומטיה מבוססת אמונה היא קטגוריית משנה של דיפלומטיה דתית, שמדגישה את תפקיד האמונה האישית והרוחניות בעשייה הדיפלומטית. דיפלומטיה זו מכירה בהשפעה העמוקה שיכולה להיות לאמונה בעיצוב ערכים, התנהגויות ויחסים, ושואפת לנצל השפעה זו כדי לגשר על פערים, לקדם פיוס ולעודד יציבות.

ההילולות בהקשר זה הן אמצעי אחד מיני רבים של דיפלומטיה בין־דתית המבוססת על אמונה. בהילולות השונות שנערכו נכחו נציגים מוסלמים בכירים מהמחוזות השונים, מהעיריות ומרשויות הביטחון. נוכחותם הייתה מחווה של כבוד לקהילות היהודיות ולמסורותיהן, שהן חלק בלתי־נפרד מהמורשת של מרוקו.

הביקור בקברי צדיקים איננו מסורת יהודית בלבד, אלא רווח גם אצל מוסלמים במרוקו ובצפון אפריקה, שם מנהג זה מכונה בשם "מוסם" או "זיארה", במשמעות של "עלייה לרגל" או "ביקור". בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו בדצמבר 2020, הפכו כמה מההילולות מאירוע יהודי סגור יחסית למפגש בין־דתי ורב־תרבותי, המקדם ערבות הדדית בין יהודים ומוסלמים. וכך, לצד הארוחה לכבוד הצדיק והדלקת הנרות בקברו, התקיימו גם כנסים, סיורים והרצאות שעסקו במורשת הצדיקים, בקהילה היהודית ובחיזוק הקשרים בין יהודים ומוסלמים באזור שבו הצדיק קבור.

מי שעיצב את החזון הבין־דתי והאמוני של מרוקו הוא המלך מוחמד השישי, שמאז עלה לשלטון ב־ 1999 קידם שורה של צעדים שהותירו את חותמם ברוח זו וממשיכים לעצב את עתידה של מרוקו. בין צעדים אלה ראוי לציין את ההכרה במרכיב העברי במורשת מרוקו שניתנה במסגרת התיקון לחוקה המרוקאית ביולי 2011, שיפוץ בתי הקברות היהודיים ובתי הכנסת ברחבי מרוקו שהם עד היום מוקדי משיכה ליהודי מרוקו החיים בתפוצות ובישראל, שילוב היהודים בספרי הלימוד בבתי הספר במרוקו, הקמת בית ד'כירה המספר את סיפור הקהילה היהודית של העיר אסווירה ועל אופייה הרב־תרבותי, פרויקט בהובלתו של יועץ המלך ובן העיר אנדרה אזולאי.

לרוב, כשמדברים על המזרח התיכון בהקשרים של דת ואמונה יש נטייה לראות בהן אתגר ומקור לסכסוכים, ואכן ההיסטוריה רצופה דוגמאות המבטאות זאת. אולם ההילולות שממשיכות להתקיים במרוקו כמו אז וכך תמיד הן נקודות של אור ותזכורת חשובה לכך שאמונה וקשר בין־דתי יכולים לשמש גם גשר בין העמים. לעיתים נראה כי האמונה מתקיימת בממד אחר מזה הפוליטי או המדיני ושהיא אינה מתנהגת בהכרח לפי אותם חוקים והנחות מקדימות. ככל שנלמד לדבר את "השפה האמונית" של המזרח התיכון, ודרך הניסיון שנצבר במרוקו ובמדינות אחרות נבין לעומק את רזי הדיפלומטיה הבין־דתית, כך נגדיל את הסיכוי לבסס סדר אזורי חדש המאופיין ביציבות, בהבנה הדדית וביחסי שלום יציבים.

המאמר פורסם ב-18ביולי באתר הפורום לחשיבה אזורית.

הפוסט האור הדיפלומטי שבקצה ההילולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חוסר המיקוד והיכולת לצקת תוכן ממשי אל עשרות ההסכמים שנחתמו מורגש בימים האלה ומבליט בעיקר את מה שטרם מומש. כך טרם נחתם הסכם להעסקת עובדים זרים ממרוקו בישראל, למרות ששרת הפנים דאז איילת שקד הצהירה על כך עוד ביולי 2022. גם התשתית הכלכלית לעשיית עסקים בין המדינות טרם הושלמה, ובכלל זה הסכמים כמו הסכם מכס, ביטול כפל מס, קידום והגנה על השקעות והסכמים נוספים שהיו הופכים את ערוץ הסחר עם מרוקו לאטרקטיבי ותחרותי יותר.

מהצד המרוקאי, נראה שמקבלי ההחלטות רואים בהמשך המלחמה, ולא פחות מכך בהמשך כהונת הממשלה הנוכחית בישראל, כגורם המעכב את חזרת היחסים למסלולם. הצהרות מצד בכירים ישראלים, הקוראות להחרבת עזה תוך התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלסטינית, מהדהדות באמצעי התקשורת במרוקו, פוגעות בתדמית הישראלית בממלכה ומשרתות בעיקר גורמים המתנגדים לקשר עם ישראל.

למרות זאת, עמדתה הרשמית של מרוקו ביחס לקשר עם ישראל כאינטרס אסטרטגי נותרה בעינה. על כך העידו התנגדותן של מרוקו ומדינות נוספות לנקוט בצעדים ממשיים נגד ישראל בוועידה הערבית האיסלאמית המיוחדת, שהתכנסה בריאד בנובמבר האחרון. הבחירה של מרוקו להשאיר את השגריר המרוקאי בתל-אביב, על אף ירי הרקטות הבלתי פוסק ועל אף שצוות הנציגות הישראלית פונה מרבאט, היא אמירה בפני עצמה.

בתחום הכלכלי, העסקים ממשיכים כרגיל פחות או יותר; החברות הישראליות מגיעות למרוקו או נפגשות עם שותפיהן ביעדים שלישיים כמו צרפת וספרד. נראה שהסידור הזה נוח לכולם – הישראלים חוסכים את הקונקשן עד מרוקו ואת העלויות הנלוות, ואילו המרוקאים יכולים לקיים את הפגישות מחוץ למרוקו בדיסקרטיות יחסית. ואולם, המרחבים הבילטרליים לעשיית עסקים הצטמצמו. החשש של ישראלים לבקר במרוקו, כמו גם הנכונות הפוחתת לשלב דוברים מישראל בכנסים או להקים ביתנים לחברות ישראליות בתערוכות במרוקו הופכים את החיבור בין הכלכלות למאתגר יותר.

מכלל ענפי הכלכלה, הפגיעה בענף התיירות היא הבולטת ביותר; הטיסות הישירות טרם חודשו וישנה אזהרת מסע בתוקף, בדירוג שלוש מתוך ארבע, הקוראת לישראלים להימנע מנסיעות שאינן חיוניות ליעד זה. כתוצאה מכך, ומהחשש הכללי שמאפיין את העת הזו, התיירות הישראלית למרוקו, לרבות תיירות יהודית מרחבי העולם, נעצרה כמעט לחלוטין. מי שבעיקר משלם את המחיר הן חברות תיירות ישראליות, מלונות ונותני שירותים במרוקו, שהתבססו על פלח השוק הישראלי והיהודי וספגו פגיעה שתימשך לאורך החודשים הקרובים.

מכיוון שתנועת התיירות היא מפתח לקשר בין העמים, רוב שיתופי הפעולה האזרחיים והתרבותיים נדחו לעת עתה ונמצאים במצב "המתנה" עד לסיום המלחמה. למרות האתגרים, ניתן לפעול לשימור חלק מהמיזמים המשותפים ולמצוא דרכים יצירתיות לקיימם, כמו העברתם ממסגרת שיתוף פעולה דו-צדדית לרב-צדדית תחת מטרייה אמריקאית, אמירתית או אירופאית, או קיום פעילויות באופן מקוון ככל שהדבר ניתן.

פערי תרבות

אחד האתגרים המרכזיים בהקשר האזרחי הוא הלך הרוח בקרב יוצאי מרוקו בישראל ביחס למרוקו, שנע בין אכזבה לפליאה ולחוסר הבנה לנוכח תמונות ההפגנות ההמוניות שמגיעות מרבאט ומערים אחרות במרוקו ואף גילויי אנטישמיות, שאינם זוכים לגינוי מרוקאי רשמי.

כאן ראוי להאיר כי התסכול הישראלי נגרם בחלקו כתוצאה מהבדלי התרבות והנוהג בין ישראל למרוקו, על אף הקשר התרבותי הקרוב ביניהן. בתפישה המרוקאית, לרבות זו של מקבלי ההחלטות, עדיף ככלל להימנע מקונפליקטים ומתן הצהרות גלויות ולטפל בדברים בשקט מאחורי הקלעים. לתפישתם, חשאיות הפעולה היא מפתח להצלחה ולשמירה על היציבות הפנימית, ועל האג'נדה שרוצים לקדם. שהרי לא ניתן להתנגד למה שלא רואים או לא יודעים, כך שבסופו של דבר השקט נשמר וכאילו לא נעשה דבר. במרוקו אי-המעשה נחשב למעשה לכל דבר, ואולי אף למעשה הראוי והקשה ביותר לביצוע.

בחלוף שלוש שנים מחידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו ובצל אתגרי המלחמה בעזה, המשבר הנוכחי מביא עמו גם הזדמנות חדשה לשיתוף פעולה אזורי ובילטרלי בין ישראל ומרוקו. בהקשר הזה דווקא השמירה של מרוקו על נייטרליות יחסית עשויה לאפשר לה למלא תפקיד חשוב ביום שאחרי המלחמה, במסגרת קואליציה ייעודית שתוביל את תהליכי השיקום והבנייה מחדש.

הסיוע המרוקאי יכול להתבטא בתהליכי שיקום ובנייה, ביישום תוכניות מקומיות ואזוריות למניעת קיצוניות ואלימות ולהתמודדות עם התופעה, ובליווי והכשרת עובדי ציבור פלסטינים שיוצבו ברצועת עזה. מרוקו יכולה גם לארח פורומים, פגישות וכינוסים לתמיכה וקידום פתרון בר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הקשר הטוב שמקיימת מרוקו עם שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – והסמכות הדתית של מלך מרוקו, לרבות תפקידו כיו"ר ועידת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, הם רק חלק מהנכסים שמרוקו יכולה להביא למשימה מורכבת זו. הקשר עם מרוקו הוא נכס חשוב לישראל בזמני שלום ומלחמה כאחד; חשוב שנלמד ונפיק את התובנות משלוש השנים האחרונות לקראת הפרק החדש ביחסים, שיחל לאחר סיום המלחמה.

המאמר פורסם ב-28 בדצמבר באתר הארץ.

הפוסט איך יכולה הנייטרליות של מרוקו לסייע בפתרון המשבר הנוכחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יהודים התיישבו באסווירה עוד מראשית ימיה. בראשית המאה ה-20 היא נחשבה למרכז יהודי משגשג ואחת הערים היחידות בעולם המוסלמי עם רוב יהודי. הקהילה היהודית מנתה כ-18 אלף נפש ופעלו בה יותר מ-30 בתי כנסת. מעבר להיותה מרכז יהודי ורוחני, היהודים תרמו לפיתוח הכלכלי של העיר, שהייתה אז עיר נמל ומרכז כלכלי חשוב. סוחרים יהודים הוזמנו להתיישב בה במאה ה-18 על-ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, וזכו לכינוי "סוחרי הסולטאן". חלקם אף מילאו תפקיד דיפלומטי בפיתוח קשריה של מרוקו עם בריטניה, צרפת, אוסטריה ומדינות אחרות. דוגמה טובה לכך הוא מאיר מקנין, שהיה סוחר גדול ושליח הסולטאן לבריטניה.

כשהיהודים עזבו את אסווירה בראשית שנות השישים, הם הותירו בה חלל אנושי, כלכלי ותרבותי גדול. אותו חלל נחווה הן על-ידי היהודים שעזבו והן על-ידי המוסלמים שנותרו בעיר. לכן, תנועת התיירות מישראל לאסווירה ולמרוקו החלה כתנועה של געגוע – רגש שהוא מעבר לנוסטלגיה או כמיהה רגעית חולפת. געגוע הוא כוח אדיר, המשמש כמצפן המכוון ומעודד תנועה תודעתית ופיזית אל מרחבי השייכות שלנו; אל המקומות שבהם נותרו מאחור נכסים חשובים כמו בית, משפחה, קהילה, תרבות והוויה. זו תנועה של התחדשות, השואפת לחזור אל המקור כדי ליצור מחדש עתיד הרמוני ועשיר יותר. הגעגוע חוצה גבולות ומוסכמות, מחבר עולמות ואנשים סביב מושא משותף ומניע אותם לפעולה.

אסווירה הפכה למוקד משיכה לישראלים עוד לפני חידוש הקשרים הרשמיים, בזכות הדלת הפתוחה שמרוקו איפשרה לתיירים מישראל וההכרה במרכיב העברי והיהודי כחלק בלתי נפרד מהסיפור המרוקאי השלם. הכרה זו באה לידי ביטוי בשיפוץ אתרי מורשת יהודיים, כמו בית הכנסת "צלאת אל-קהל"; בהקמת "בית ד'כירה", שנחנך על-ידי המלך ומספר את סיפורה הרב-תרבותי של העיר וכולל גם מכון לחקר המשפט העברי. מאז 2003 מתקיים באסווירה גם הפסטיבל האנדלוסי האטלנטי, המאפשר למבקריו לחוות באופן בלתי אמצעי את "תור הזהב" האנדלוסי בגרסתו העכשווית. עוד בטרם חודשו הקשרים הרשמיים עם מרוקו, שולבו בפסטיבל יוצרים ומוזיקאים יהודים, מוסלמים ונוצרים – לרבות ישראלים ופלסטינים – שהופיעו יחד על אותן במות ושזרו צלילים בדרך ה"מאטרוז", שמשמעותה "רקמה" במרוקאית – פרקטיקה אחת מיני רבות ליצירת רב-תרבותיות.

מעבר לסיפור היהודי, אסווירה השכילה להפוך את נכסי התרבות שלה למנוע פיתוח עירוני וצמיחה כלכלית עבור תושביה. כדי להבין את סוד ההצלחה צריך לחזור ל-1998, השנה שבה נוסד פסטיבל הגנאווה המפורסם. מעבר להשפעה התרבותית, הפסטיבל הצליח לשנות את פני העיר, בזכות תנופת הפיתוח שעודד בענף התיירות והשירותים המקומיים. לפסטיבל השנה הגיעו יותר מ-400 אלף מבקרים, פי שישה ממספר תושבי אסווירה כולה העומד כיום על כ-70 אלף. הפופולריות של הפסטיבל הביאה להגדלת מספר מקומות האירוח מעשרה ב-1998 ל-160 ואת מספר המסעדות משבע ל-64. בהמשך, כדי להבטיח תנועה רציפה של תיירים נוסדו באסווירה אירועים ופסטיבלים נוספים, המסייעים לגבש סביבה קהילה של מי שנשבו בקסמיה וחוזרים אליה פעם אחר פעם.

אסווירה איננה חפה מאתגרים, עדיין יש פערים כלכליים, קיים צורך לגוון את מהמשק העירוני ויש בה אבטלה בתקופות שבהן התיירות פחות משמעותית. ובכל זאת, תנועת התיירים הרציפה מרחבי העולם היא המפתח. בסופו של יום גם תיירים שמגיעים לצרוך תרבות, מביאים עמם גם ידע ורעיונות, השקעות והזדמנויות לפיתוח פרויקטים חדשים.

הנסיבות שאפשרו את כינון הטיסות הישירות בין תל-אביב לאסווירה מעידות על חשיבות הקשר התרבותי והאזרחי לקידום היחסים בין ישראל למרוקו ועל החשיבות של הרגש התרבותי במסגרת העשייה המדינית. תרבות מסייעת ליצירת אמון, מכנה משותף ותחושת שייכות. היא מאפשרת לספר סיפור של שותפות אסטרטגית חזקה ועמידה יותר. געגוע יכול להוות אמצעי מדיני לחיבור בין עמים וכוח אדיר לעידוד פעילות ומעורבות אזרחית.

ולסיום, אי-אפשר שלא להזכיר את אנדרה אזולאי, יועץ בכיר למלך מוחמד השישי, שנולד וגדל באסווירה ולא הפסיק להאמין ביכולתה להיות מגדלור של דו-קיום ורב-תרבותיות באזור. אזולאי איננו לבדו, הוא חלק משרשרת מכובדת של נושאי משרות בכירות בשירות בית המלוכה המרוקאי שהגיעו מאסווירה. כמה סמלי יהיה, אם בספטמבר הקרוב, כשאזולאי יגיע לירושלים כדי לקבל את אות עיטור הנשיא על פועלו למען קידום השלום בין ישראל לפלסטינים, הוא יעשה זאת בטיסה ישירה מאסווירה.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-10 לאוגוסט.

הפוסט "תורת הגעגועים" של אסווירה כמתכון לפיתוח מדיני וכלכלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני צבר בין צברים ממוצא אשכנזי, אבל המימונה הוא חג אהוב עלי ותמיד ייחלתי לקבל הזמנה מחברי המרוקאים. לא בשל שלל המתוקים (אני תמיד בדיאטה), אלא בשל הערכים ההומניים שהוא מייצג.

האהבה לחג התפתחה אצלי בהשפעת שני אשכנזים כמוני, המנטור המדיני שלי שמעון פרס, שטיפח בנחישות את יחסי ישראל עם מרוקו, והחם שלי ד"ר דן רונן, שהיה מומחה לפולקלור אתני, כתב חוברת על המימונה, ובמשך שנים הנחה את הארוע המרכזי שלה בגן סאקר בירושלים.

לפרס היו יחסים קרובים עם המלך המרוקאי ועם ראשי הקהילה היהודית במרוקו. פרס ראה בגישה המתונה של מרוקו פוטנציאל להשפיע על יחסי ישראל עם האזור כולו. הארוע שהדגים באופן הכי בולט את חזון "המזרח התיכון החדש" של פרס – אותו חזון שמבקריו החריפים מנסים לממש בימינו – הייתה הוועידה הכלכלית בקזבלנקה בשנת 1995, בעת שלטונו של מלך מרוקו חסן השני.

מרוקו גם היתה אחת מהמדינות בה נפתחה נציגות ישראלית לאחר הסכמי אוסלו. לצערנו היא נסגרה בעקבות האינתיפדה והתדרדות היחסים בין ישראל לפלסטינים.

גם בתקופה שלא היו יחסים דיפלומטיים, מרוקו היתה פתוחה לתיירים ישראלים. מרוקו ניסתה לתווך בין ישראל לפלסטינים, כפי שגם עשתה בין ישראל למצרים לפני הסכם קמפ דיויד. בהקשר הפלסטיני יש למרוקו מעמד מיוחד כמי שעומדת בראש ועדת ירושלים של ארגון המדינות המוסלמיות, ולכן יש לה מחוייבות לפתרון הסכסוך הפלסטיני ישראלי בדרכי שלום.

ב-2 במרץ השנה, במסגרת סדרת הרצאות "עם הפנים למגרב", אירח הסופר, העיתונאי וח"כ לשעבר, דניאל בן סימון, שספרו "המרוקאים" ראה אור ב 2016, את אנדרה אזולאי, יועץ מיוחד למלך מרוקו מוחמד השישי, ומי שהיה גם יועצו של אביו, המלך חסן השני.

אזולאי היה חבר קרוב של פרס, ומשמש כחבר בוועד הבינלאומי של מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אזולאי הוא בין יוזמי הפסטיבל המוסלמי-יהודי באסווירה עיר הולדתו שבו משתתפים אמנים ישראלים רבים. בראיון אמר אזולאי, שהיה שותף משמעותי בקידום הסכם הנורמליזציה בין ישראל למרוקו:

"הייתי רוצה שהנורמליזציה בין מרוקו וישראל תיתן הזדמנות לכל האזור… כולנו מקווים כבר הרבה זמן לשלום בין ישראל לפלסטינים. בשנות ה–90 היינו קרובים והחמצנו הרבה הזדמנויות, אני חושב שאם נוכל לעזור להחזיר את הרוח הזאת זה יהיה אחד הדברים החשובים שיתרמו היחסים בין מרוקו לישראל”.

במרוקו יש תחושת אובדן על הקהילה היהודית הגדולה שעזבה בשנות ה-60 ולקחה איתה מרכיב חשוב ברב-תרבותיות המרוקאית. במרוקו מתקיים שיח רב תרבותי של סובלנות וקבלת האחר, הנשען על מסורת ארוכה של יחסי גומלין וכבוד הדדי בין בני שלוש הדתות. בקהילה היהודית במרוקו היה דפוס של יהדות פתוחה ורחבת אופקים השלובה בערכים אוניברסליים.

הנציגים שלנו במרוקו – השגריר דויד גוברין, שהוא דיפלומט ותיק בעל ניסיון כשגריר במצרים, ועינת לוי, מומחית לנושאי מרוקו במכון "מתווים" וב"פורום לחשיבה אזורית", הם בחירה מעולה לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, באופן שייבנה על הקשר התרבותי העמוק ויממש את הפוטנציאל.

חשוב מאד שממשלת ישראל תעשה שימוש בהזדמנות זאת לטובת טיפוח רוח של פיוס בין שכנים – ערבים ויהודים – ולקידום תהליך הסדרת הסכסוך עם הפלסטינים, זאת במקביל להידוק היחסים הבילטרליים.

מרכז פרס לשלום ולחדשנות ערוך ומזומן לקחת חלק בתהליך זה ולהגשים את מורשת פרס על ידי שימוש במומחיות שצבר ב-25 שנותיו בפרוייקטים של שלום ובגיוס חדשנות לקידום שלום ולתיקון עולם.

"תירבחו ותסעדו".

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 28 במרץ 2021.

הפוסט מה נשתנה במימונה הזאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הזדמנויות בחקלאות ובאנרגיות מתחדשות

אי אפשר להבין את היקף התהליכים הללו מבלי לחזור לשנות ה-90’ של המאה שעברה, כשכמעט 20% מבתי האב במרוקו היו ללא חשמל והתלות בייבוא משאבי האנרגיה הייתה כמעט מוחלטת. עם עליית מוחמד השישי לשלטון החל מבצע “חשמל ומים לכל בית” והיום כמעט ואין בית במרוקו ללא חשמל. התלות במקורות אנרגיה חיצוניים וצריכת החשמל הגוברת אילצה את מרוקו לחשב מסלול מחדש וב-2009 אימצה אסטרטגיית אנרגיה לאומית חדשה, במטרה לנצל את משאבי האנרגיה המתחדשת המצויים בשטחה בזכות מאפייניה הגיאוגרפיים והאקלימיים. בעשור האחרון מרוקו הקימה אין-ספור מפעלים סולאריים, הידרו-אלקטריים וחוות רוח, כמו מתחם נור באזור וורזאזאת המדברי, הכולל ארבעה מפעלים המפיקים יחד 580 מגה-וואט וחוות הרוח הגדולה ביותר באפריקה הנמצאת בטרפאיה ובה 131 טורבינות. קצב ההתקדמות המהיר ותזרים השקעות יציב ועקבי, הביאו להגדלת היעד ל-2030, כך ש-52% מצריכת החשמל יסופקו מאנרגיה מתחדשת.

ענף החקלאות, המהווה כחמישית מהתמ”ג, עובר גם כן מתיחת פנים רצינית בשנים האחרונות. חשיבותו נובעת מכך שהוא מספק כ-40% ממקומות העבודה במשק, תורם לצמצום האבטלה והעוני ומבטיח את היציבות הפנימית במרוקו. תוכנית האב “מרוקו ירוקה 2020” נועדה להפוך את החקלאות למנוע צמיחה מרכזי, לייעל את שרשרת הערך ולקדם מודרניזציה שלו. ההזדמנויות העסקיות נמצאות באתגרים שמרוקו מתמודדת עימם כמו פיצול קרקעות, מאבק במזיקים שונים והצורך בגיוון הגידולים ויעדי היצוא. האתגר העיקרי היא התלות במשקעים, הגורמת לתנודות חדות בשיעור הצמיחה של המשק כפי שאירע ב-1995 כאשר התמ”ג ירד בכמעט 8% כתוצאה מבצורת. מרוקו תשאף לאמץ לפיתוחים שיאפשרו לייעל את הענף ומבלי לייתר ידיים עובדות.

אתגרים נוספים שעימם מתמודדת מרוקו מזמנים שיתופי פעולה גם בתחומים נוספים, בין אלה הצורך להבטיח אספקת מי שתיה לכפרים ויישובים המרוחקים מהמרכזים העירוניים, פערים בתשתיות בריאות באזורים הפריפריאליים, אתגרים הקשורים בביטחון המולדת של מרוקו, בעיקר באזור הסהרה וקידום תחום הסייבר. יחידת סייבר מרוקאית הוקמה ממש לפני כשנתיים, תחת משרד הביטחון המרוקאי, במטרה להיאבק בפשעי סייבר ופועלת בשיתוף פעולה עם משרד החינוך ומשרד התעשייה והמסחר, בין היתר במטרה להעלות את המודעות הציבורית לנושא.

תשתית פיננסית ורגולטורית מרשימה

המלך הקודם, חסן השני, אמר בעבר ש”מרוקו היא כעץ ששורשיו באפריקה וענפיו באירופה”, ביטוי לאוריינטציה המדינית והכלכלית של מרוקו בתקופתו. אולם, בשנים האחרונות המלך מחמד השישי מרחיב וממקד את המאמץ המרוקאי ביבשת אפריקה ובשוקיה. בפברואר 2017 מרוקו הצטרפה מחדש לארגון איחוד מדינות אפריקה ובזמן שהיא ממתינה להצטרף לארגון הסחר של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS), בינואר האחרון נכנס לתוקפו הסכם הסחר החופשי בינה לבין יבשת אפריקה. מרוקו נכנסת להסכם לאחר שהניחה במשך 20 שנה תשתית פיננסית ורגולטורית מרשימה לעשיית עסקים באפריקה והפכה את קזבלנקה להאב פיננסי אזורי, יציב ונוח לחברות בינ”ל הפועלות ביבשת. פרויקט “העיר הפיננסית של קזבלנקה” מקנה שורה של הטבות, כמו פטור ממס חברות בחמש השנים הראשונות ומס מופחת לאחר מכן, פטור ממיסי מכס וממע”מ ועוד. תנאים אלה ניתנו באזורי כלכלה מיוחדים נוספים ברחבי מרוקו כמו הקומפלקס הכלכלי בטנג’יר, המחבר את אירופה ואפריקה. כך למשל, הצליחה מרוקו למשוך אליה את יצרניות הרכב הגדולות כמו רנו-ניסאן, פיג’ו, דאצ’יה ואחרות, מה שלא כל כך מצא חן בעיני ספרד ואירופה, שלא רק שהפסידו את הפעילות הכלכלית בשטחן, אלא אף נאלצו לייבא ממרוקו את התוצרת, על כל הכרוך בכך.

מוכנות לעשיית עסקים בשני הצדדים

חלק מהלמידה הנדרשת בקשר המתהווה עם מרוקו, קשור להיכרות עם התרבות העסקית במדינה. המפתח להצלחה הוא סבלנות וקשר אישי, בעוד ש”הדוגרי” והתקתקנות הישראלית עלולים לעורר את הסלידה המרוקאית ממצבי לחץ ודחק. שפת העסקים המועדפת במרוקו היא צרפתית, אך שיחה שהחלה בשפה זו עשויה להתגלגל למרוקאית ולהסתיים בספרדית. המרוקאים ימנעו מהעברת ביקורת ומיצירת קונפליקטים. הם גם יימנעו ממתן תשובה שלילית ולכן ה”לא” יגיע בניואנסים שבין המילים, בתוכן, בטון הדיבור או פשוט בהתעלמות מהודעת מייל. כדאי לשלב הומור שיכניס קלילות למצבים המאתגרים ביותר. יתרון גדול לבעלי שורשים מרוקאים, מה גם שהאמון שנוצר כמעט מיידית מבוסס על תרבות וערכים משותפים. בסופו של דבר, אין תחליף לשותף או איש קשר מקומי הבקיא בכל רזי המקום לפחות בשלב הכניסה לשוק.

למידה והיכרות מחודשת עם הסביבה הכלכלית והעסקית העכשווית של מרוקו הכרחית כדי שיהיה ניתן לממש את פוטנציאל הקשרים בין המדינות. עניין זה נכון גם בצד המרוקאי שיידרש למאמץ דומה לאחר שנים של קשרים כלכליים מוגבלים. הציפיות הגבוהות והחיוביות והמוכנות לעשיית עסקים בשני הצדדים, יחד עם התשתית המדינית כלכלית במונחת בימים אלה, יוצרות את התנאים המתאימים כדי שיהיה ניתן לעשות זאת וכל שנותר זה לצאת לדרך.

**המאמר פורסם באתר דה מרקר, 21 בפברואר 2021.

הפוסט זמן לעסקים בין ישראל ומרוקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.