קשה בינתיים לומר היכן ייעצר התמרון הישראלי בדרום לבנון, ועד כמה ישפיע הלחץ של ממשל ביידן שמתנגד להתקדמות של צה"ל מעבר לנהר הליטני. מה שברור הוא, שאם ישראל תחליט שלא לכבוש לחלוטין את לבנון, צריך יהיה להגיע בסופו של יום (גם) להסדר עם חיזבאללה.

האמריקנים הובילו בחודשים האחרונים את הניסיונות הבינלאומיים לשכנע את חיזבאללה להסכים ליישום חלקי לפחות של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאמורה להרחיק את המחבלים מיישובי הגבול שלושים קילומטרים לפחות. הבעיה היא שבמסעות הדילוגים שלו באזור, השליח האמריקני עמוס הוכשטיין דיבר עם הממשלה בירושלים, דיבר עם הממשלה בביירות, אבל לא דיבר עם אנשי חיזבאללה. הסיבה לכך פשוטה. ארצות הברית הכניסה כבר לפני שנים את חיזבאללה לרשימת ארגוני הטרור, ומשום כך, אסור לשליחי הממשל לשאת ולתת עם נציגיו.

הפוסט בישראל מעדיפים להתעלם: הקשר של צרפת עם חיזבאללה יכול להשפיע על הבאת השקט לצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הגידו כן למקרון: על ישראל לשתף פעולה עם צרפת להסדרת המצב בלבנון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

וושינגטון ופריז הכפילו בשבועות האחרונים את המאמצים הדיפלומטיים שלהן להביא לרגיעה בצפון. ישראל העדיפה לשמור על המגעים האלה חשאיים ככל האפשר, אבל בניגוד לארה"ב, הנשיא הצרפתי מקרון החליט להעמיד את עצמו אישית בראש החץ. ההודעה שלו ביום חמישי על הקמת פורום משולש ישראלי-צרפתי-אמריקאי כדי לעצור את ההסלמה בגבול לבנון, תפסה את ישראל לא מוכנה. עשרים וארבע שעות לאחר ההודעה של מקרון, הודיע גלנט שישראל לא תהיה שותפה לוועדה להסדרת המצב הביטחוני בגבול הצפון "אם צרפת תקח בה חלק", וגם האשים אותה בהתעלמות ממעשי הזוועה של חמאס.

ההתקפה הבלתי-שגרתית של גלנט היכתה גלים בפריז, אבל גם במשרד החוץ בירושלים, שניסה למזער נזקים, והזכיר את ההשתתפות של צרפת בסיכול מתקפת הטילים האיראנית באמצע אפריל. ההתערבות המהירה של השגריר הישראלי החדש בפאריז ג'וש זרקא גם היא הוכיחה את יעילותה. במקום לשבור את הכלים, מסר בכיר צרפתי כי למרות ההצהרה המפתיעה של גלנט, בפאריז נכונים להמשיך לעבוד עם כל השחקנים הרלוונטיים, לרבות ישראל וארה"ב, כדי להשיג רגיעה.

הבטן של גלנט ושל בכירים אחרים מלאה על מקרון, קודם כל בגלל עזה. בניגוד לוושינגטון, המכילה בינתיים את הפעולה הצבאית המוגבלת של ישראל ברפיח, פאריז גינתה מלכתחילה את ההחלטה להיכנס לשם. ההחלטה של מקרון לאסור על השתתפות חברות ישראליות ביריד הביטחוני אירוסאטורי שנפתח השבוע, הייתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל של הימין בישראל. ומי כמו גלנט מכיר את השטח אצלו בבית.

ישראל מעדיפה שהשליח האמריקני עמוס הוכשטיין יוביל את המגעים מול לבנון. אבל ככל שההסלמה בצפון מחריפה, ברור שאין לישראל את הלוקסוס להתעלם מהצרפתים, וממה שהם מסוגלים להביא לשולחן. מעבר לקשרים ההיסטוריים בין צרפת ללבנון, עם כל המטענים הנלווים, גם היום צרפת היא שחקנית פעילה בזירה הביטחונית, הפוליטית והכלכלית בארץ הארזים. היא התורמת העיקרית של חיילים לכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, וחייליה מהווים את עתודת פיקוד הכוח.

ביקוריו של מקרון לאחר הפיצוץ הקטלני בנמל בביירות ב-2020 סימנו עליית מדרגה במעורבות הצרפתית בפתרון הפוליטי למשבר הקריטי של לבנון, והעניקו לפאריז מקום רב יותר במדינה; ולשם כך, שמרה צרפת גם על קשריה עם הנציגים הפוליטיים של חיזבאללה, אשר בניגוד לחמאס, לא הוגדרו כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי.

קידומו של פתרון דיפלומטי לסכסוך עם לבנון הוא מורכב, והוא מצריך מעורבות של שורת גורמים. כל הסדר עתידי יצטרך להתייחס גם למצב הפנימי בלבנון, ולא רק לחילופי המהלומות בין חיזבאללה לישראל. ארה"ב תדע להביא איתה את הנכסים שלה, אבל בכל מה שנוגע להשפעה על הזירה הפנים-לבנונית – ספק אם יש שחקן חיצוני (שאינו איראן) בעל השפעה זהה לזו של צרפת. לכך יש להוסיף את העובדה, אותה מדגישים דיפלומטים ישראלים, שצרפת רואה עין בעין עם ישראל את האיום האסטרטגי מצד איראן והחשיבות שיש להעניק לו.

משכך, ישראל צריכה לאמץ את צרפת ולעבוד איתה בשיתוף פעולה, בכל הזירות, ולא להקריב את היחסים איתה על מזבח הפוליטיקה הפנימית של הליכוד או הלובי של התעשייה הביטחונית.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר מעריב. 

הפוסט גלנט, כל כך טוב בצפון שזאת ההתנהלות שלך מול צרפת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם כדי להסביר מדוע בחר ראש הממשלה דווקא בצרפת כיעד ראשון למסעותיו בעולם בקדנציה הזו, נדמה כי נדרשת הערכה פסיכולוגית. בעיצומה של סערה הולכת וגוברת בזירת הפנים בנוגע למהותה של המדינה והמשך קיומם של מאפייניה הדמוקרטיים בעתיד, ובעודו נישא על אדי שיכרון חושים של קואליציה המצמקת את המושג "דמוקרטיה" לרודנות הרוב, נסע בנימין נתניהו לפריז ובבהילות בלתי מוסברת. צרפת היא הרי מולדת זכויות האדם, ומי שטוענת – ולא תמיד בצדק – למעמד של מודל לחיקוי בכל הנוגע לערכי הדמוקרטיה במובן הרחב ביותר של המושג, כולל כל "הרעות החולות" הליברליות בעיני נתניהו ושותפיו.

לפני שהתייצב בחצר ארמון האליזה, בין שורות של חיילי המשמר הרפובליקאי עם חרבות שלופות ונוצצות, ביקשה לשכת רה"מ להבטיח שמארחו לא יביך אותו בנושא הכאוב הזה של הרפורמה המשטרית שהולכת ומתרקמת תחת עינו הפקוחה. הנשיא, עמנואל מקרון, אכן עמד בכך בכל הנוגע להצהרות פומביות, ודוברו הסתפק בהודעה יבשושית בדבר הצורך למנוע נשק גרעיני מאיראן ולשמור על יציבות אזורית. המחיר היה שלא פורסמה הודעה משותפת ולא נערכה מסיבת עיתונאים, כי מקרון מוכן אולי לשמור על כבוד אורחיו, אבל הוא לא מוכן לשקר עבורם לעיני כל.

בתוך החדר, סביב שולחן ארוחת הערב, כך הודלף לעיתון "לה-מונד", נאמרו דברים הרבה יותר ברורים: אם הרפורמה המשפטית תעבור כמות שהיא, פריז תצטרך להסיק מכך שישראל מסתלקת מתפיסת המושג דמוקרטיה שהיתה עד כה משותפת לשתי המדינות. עם הפרסום, שהעיב על הצילומים המחויכים, מיהרו בסביבתו של נתניהו להסביר בנימה מעט מזלזלת, שמקרון "לא בקי בפרטי הרפורמה".

לרשות נשיאי צרפת לדורותיהם עומד גוף בשם "התא הדיפלומטי" (La Cellule Diplomatique), מעין משרד חוץ פרטי, אין-האוס, המורכב מטובי הדיפלומטים בהתאם להתמחותם הגיאוגרפית. לצרפת יש גם שגרירות גדולה ומקצועית לעילא בתל-אביב, כך שאפשר בהחלט לצאת מתוך הנחה שחברי התא דווקא ידעו להכין את נשיאם היטב לפגישה, גם בנושא הרפורמה המשפטית. מצד שני, אין להוציא מכלל אפשרות שאילו מקרון היה מכיר עוד יותר פרטים של הרפורמה, התגובה שלו היתה חריפה עוד יותר.

אולי פסיכולוג יידע לקבוע אם התייצבותו של נתניהו אצל נשיא צרפת כדי לקבל תעודת כשרות לרפורמה המשפטית שלו מ"הבד"ץ של זכויות האדם", היתה תוצאה של חישוב מפוכח או שהתת-מודע שלו היתל בו. שאלה דומה יכולה להישאל בנוגע לניסיון המעט פתטי להפגיש אותו עם בכירי המגזר העסקי של צרפת, הכלכלה השביעית בעולם, בניסיון שקוף לסתור את תחזיות ג'יי. פי מורגן ומיטב כלכלני ישראל בדבר הסכנה האורבת לכלכלה שלנו בשל הרפורמה. גם אילו חפצה הצמרת העסקית בצרפת להתייצב ולהצהיר נאמנות לסטארט-אפ ניישן, האופן החפוז והחובבני שבו אורגן המפגש הזה הפך אותו לחסר סיכוי. כמה מהמשתתפים סיפרו שבחדר נכחו אולי עשרה אנשי עסקים בדרג בינוני-גבוה וכל השאר היו מעולם העסקים הקטנים היהודי. כלומר, גם הניסיון הזה לקבל לגיטימציה הפך לירייה ברגל שאילצה את לשכת רה"מ להסתיר את רשימת הנוכחים וכל תיעוד אחר, ולהסתפק בהפרכת מספרי מיליארדים שאין להם שחר.

כך או כך, לא רק שנתניהו יצא בידיים ריקות, אלא שאחרי ביקור שר החוץ האמריקאי בלינקן בירושלים, כבר די ברור שלתפריט הנושאים לדיון בין ראש הממשלה לעמיתיו, ראשי המדינות הדמוקרטיות הליברליות, נוסף סעיף חדש והוא עתיד להיות קבוע ומעיק במיוחד: אופי המשטר של ישראל. מאמציו של מקרון לקדם הקמת "קהילה אירופית פוליטית" (European Political Community) אשר תבחן את השותפות עם שכנותיה של אירופה, בין השאר, על-פי מחויבותן לערכים ליברלים-דמוקרטיים היא דוגמה טובה, גם אם לעתים בלתי עקבית, לפרמטר החדש הזה.

יש לומר, ישראל תמיד היתה תחת עינו הפקוחה של העולם, אפשר אפילו לומר שבצורה לא מידתית. אבל העין הזאת, לפחות מצד חברותיה למועדון הדמוקרטיות, עסקה במעשיה ולא במהותה. בעידן של קיטוב גלובלי הולך ומעמיק בין ליברלים לאנטי-ליברלים, ולאור המלחמה באוקראינה, עינה של קהילת המדינות הליברליות-דמוקטיות פקוחה וביקורתית יותר מתמיד.

עמיתיי לשעבר, שגרירי ישראל ברחבי העולם לדורותיהם, הבינו שהחברות במועדון הדמוקרטיות הליברליות היא נכס יקר. לא רק מבחינה תדמיתית, אלא מבחינה אסטרטגית ממש. זהו מועדון קטן, רק שלושים ומשהו מדינות מתוך כמעט מאתיים חברות באו"ם, אבל כוחו הכלכלי, המדיני והצבאי עצום. בעיני מדינות רבות שלא משתייכות אליו, יש לו גם מעמד של מצפן מוסרי ומודל לחיקוי. ישראל הצליחה לחסות בצילו של המועדון האקסקלוסיבי הזה בזכות לידתה כדמוקרטיה על-פי מגילת העצמאות ויכולתה לשמר את סממניה למרות מלחמות, כיבוש, טרור ועוד. היא בהחלט לא חברה אופיינית במועדון, אבל חברותיה העלימו עין. ואולם, אם תהיה פגיעה של ממש באושיות הדמוקרטיה וישראל תאמץ את המודל ההונגרי, היא צפויה לשלם על כך מחיר יקר. הונגריה (וגם פולין) נדחקה לשולי המועדון בדיוק בגלל אותן רפורמות שמתוכננות בישראל, והיא חווה לחצים כבדים מצד חברותיה לאיחוד האירופי. אלמלא הסרבול של האיחוד והצורך בקונצנזוס על כמעט כל החלטה, היא היתה כבר מוצאת עצמה תחת סנקציות כבדות או אפילו מושעית.

ישראל לא חברה באיחוד האירופי, אבל היא נהנית מרבים מהמנעמים שלו וכדאי שתיקח בחשבון שלא לעולם חוסן. במובנים רבים אנחנו הרבה יותר פגיעים מהונגריה ופולין משום שאנו מדינה קטנה במצב של סכסוך מתמשך וזקוקים לשותפים אסטרטגיים, למטריה דיפלומטית ולשותפים כלכליים כמו אוויר לנשימה. רוב רובה של המטריה הזאת נמצא במחנה הדמוקרטי. עוד בקדנציה הקודמת העדיף נתניהו לא פעם את חברתם של המנהיגים הפופוליסטים האי-ליברלים משום שהיא היתה ללא תנאי. הם לא בלבלו לו את המוח עם זכויות אדם ופתרון שתי המדינות. אלא שוולדימיר פוטין הוא כבר לא מישהו שנעים להיראות איתו בחברה מהוגנת, ז'איר בולסונארו ברח לפלורידה לאחר שהפסיד בבחירות בברזיל, וגם עתידו של תושב פלורידה אחר, דונלד טראמפ, לוט בערפל סמיך.

יריב לוין ושמחה רוטמן צריכים להבין שלרפורמה המשפטית שהם רוקחים יהיו השלכות הרבה מעבר למעמד בג"ץ או עתידו הפוליטי של אריה דרעי. על הכף מונח מקומה של ישראל בקהילת העמים. טוב יהיה שחסידי ה"עם לבדד ישכון" ייזהרו מפני מה שהם מייחלים לו. הגבול בין חברות במועדון הכי יוקרתי למוקצה מחמת מיאוס הרבה יותר דק משחושבים. ראש הממשלה עצמו צריך להבין שהצ'ק הפתוח שהוא נתן לשר המשפטים שלו ויו"ר ועדת החוקה בכנסת עתיד להפוך את התנהלותו הבינלאומית להרבה יותר קשה מבעבר ושארוחת הערב עם מקרון היתה רק ארוחת טעימות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-9 בפברואר 2023.

הפוסט לתפריט של נתניהו ועמיתיו במערב נוסף סעיף חדש: אופי המשטר בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.